פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי שאלה, שעלתה לי לפני שעה, כשאבא של חברה שלי הגיע לדירה שלה. היא ביקשה ממני להכין לה חבילת שי מהמקום שאני עובדת בו, כמתנה לאבא שלה. כשהיא נתנה לו את המתנה הוא התחיל לומר לה בגסות שהוא לא רוצה מתנות ממנה, כי מי שלא מרוויח את כספו ( היא לא עבדה תקופה מסיבה בריאותית וההורים עזרו לה, אבל עכשיו היא התחילה לעבוד ) לא צריך לקנות מתנות לאחרים, שזה לא משמח אותו וכו וכו. ולא יכולתי שלא לחשוב כששמעתי אותו מדבר, שביחד עם החבילה שלו, הכנתי גם משהו סמלי לפסיכולוג שלי, משהו שאני עושה כל חג. העניין הוא שאני במצוקה כספית והוא הוריד לי את הסכום למחיר די מגוחך ( אפשר לומר שהוא לא ממש לוקח ממני כסף )..וחשבתי שאולי הוא יכול להסתכל על זה בעין עקומה, שאני לא משלמת לו, אבל הולכת וקונה מתנות...בכלל, אחרי הרבה זמן שלא קניתי לעצמי שום דבר, כי היו לי אובססיות מטורפות ולא יכולתי להתרגל לשום דבר חדש וכבר הלכתי עם סמרטוטים, הצלחתי בחודש האחרון לקנות לעצתמי כמה דברים. אבל אני מוצאת את עצמי מפחדת לספר לו על זה, או לבוא עם הדברים החדשים..מה דעתך?

שלום אופיר, מעבר לשאלה אם כדאי לתת מתנה או ללבוש בגדים חדשים בנוכחותו, את מעלה כאן נושא חשוב: האם אפשר באמת להרגיש טוב, משוחרר ופתוח בטיפול הניתן ללא תשלום, כאשר אני מרגיש כל הזמן חייב? מניסיוני, תחושת חוב מכניסה הרבה 'רעש' לטיפול. אין לי ספק שהמטפל שלך יודע שגם במצב כלכלי דחוק יש לפעמים צרכים בוערים. מצד שני, כדי שתוכלי להרגיש טוב בטיפול, אולי אפשר לשקול תוספת קטנה במחיר, שתגרום לך להרגיש טוב יותר מבלי לדרדר אותך לאסון כלכלי. המטפל שלך ישמח פעמיים - גם מההתאוששות שלך וגם מהתוספת לשכרו. כך או כך, אני מאמינה ששי צנוע יתקבל אצלו בברכה, ולא בעין עקומה. לא להגזים... בברכה ליאת

שלום, חבר שלי ואני יוצאים 3/4 שנה (גרים), בני 34. הציע נשואין. 1. אנו לא מתואמים מבחינת תדירות (אני רוצה הרבה הרבה יותר – אני ג'ינג'ית). 2. מימדיו בינוניים והוא לא גרוע במיטה חלילה אך אני לא חווה נסיון מופלג שלו במיטה. 3. יש משהוא במבנה הגוף שלו – שהוא לא מספיק "מלא בשבילי" – כתפיים לא מספיק רחבות, חזה לא מספיק רחב, ובגדול צר מדיי לטעם שלי + ויזואלית פנים יפות וגוף בסדר. 4. אני כבר "בררתי" גברים עד עכשיו בכמויות – והשקעתי המון משאבים וכבר לי כוח. 5. יש כל כך הרבה גברים מנייקים (דופקים זורקים). 6. וכאלה שאינם רציניים. 7. וכאלה שהם פוטניציאל לאיידס. 8. וכאלה שהם פוטנציאל לבגידה בהמשך הדרך. 9. ומצד שני : 10. השעון הביולוגי שלי עומד לפוג. 11. הוא באמת מאוד מאוד חמוד וטוב, עובד, לא טיפש, אוהבת אותו. 12. האם לעשות מעשה ולהתחתן ?

שלום לך בחורה, אם את מבקשת עזרה בהחלטה כה קריטית, הייתי מציעה לך להמתין. לתחושתי, ההתמקדות שלך בהיבטים פלסטיים ושטחיים כל כך אינה מבשרת טוב. בן זוג לחיים בוחרים בקפידה, על סמך תחושות של קרבה, מחוייבות, אינטימיות ואמון. אני לא שומעת כאלה בדברייך. במקומך הייתי מחכה עם ההחלטה בברכה ליאת

גבר בן 59 נמצא ירוי בראשו ברעננה. ככל הנראה מדובר בהתאבדות... גם אני רוצה.

למות מקנאה מותר. למות מירייה בראש זה עצוב נורא. ליאת

ערב טוב, יש לי שאלה ואשמח אם תוכלי לענות לי בפירוט. בני בן הארבע (דובר ערבית) יש לו בעיות בהתפתחות השפה. הוא עדיין לא מצליח להתבטא בצורה טובה, או להרכיב משפטים שלמים. כמו כן צורת ההיגוי שלו עדיין מעוותת. היינו אצל קלינאית תקשורת, אבל הפסקנו בגלל נסיעה ארוכה לחו"ל. היום בעקבות בעיות בגן (שלא קשורות אליו, אלא משהו בהנהלה) החלטתי להעביר אותו, אבל מצאתי מקום פנוי רק בגן יהודי. האם המעבר לשפה חדשה בנוסף לבעיות שיש לו בשפת האם, יקשו עליו יותר? האם אני מעמיסה עליו? או שאני צריכה לתת לו זמן? למרות שהיה בחוג ללימוד השפה האנגלית והוא הצליח לקלוט המון מילים? האם אני עושה טעות? והאם כדאי לחכות עד שיצליח לקלוט את השפה הערבית קודם כל? תודה רבה

שלום לך אמא דואגת, השאלה שלך מאד במקומה, ויש בהחלט מקום להתלבטות. בדר"כ, ילדים הדוברים שתי שפות-אם פגיעים יותר לסוג של עיכוב שפתי, אך ברוב המקרים מתגברים עליו בהצלחה. אחת הסכנות במצב כזה היא שהעיכוב בשפה מיוחס רק לחשיפה לשתי השפות, ולא לקושי התפתחותי. כך עלולים להפסיד זמן יקר במקרה שקיימת בעיה, ולהתחיל את ההתערבות הטיפולית באיחור. במקרה שלכם, כאשר כבר יודעים שיש בעיה, הסכנה הזו אינה רלוונטית עוד, ואני מבינה שאתם מטופלים. ובכל זאת, נדמה לי שעדיף היה למקד את המאמצים בשפה אחת, כדי לא להקשות שלא לצורך. אני מציעה לך להתייעץ עם קלינאית התקשורת שמטפלת בכם, ולפעול עפ"י עצתה. בהצלחה ליאת

בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב מוצע טיפול פסיכולוגי קצר-מועד בהפרעות חרדה. הטיפול יינתן ע"י פרופ' רובי דר, ללא תשלום, כחלק מתהליך ההכשרה של פסיכולוגים קליניים וכ-20 סטודנטים לתואר שני במגמה הקלינית יצפו בו מעבר למראה חד-כיוונית. הטיפול יתקיים בחוג לפסיכולוגיה בסמסטר א' (תחילת נובמבר עד סוף ינואר). להסבר ופרטים נוספים, נא לפנות בהקדם האפשרי לפרופ' רובי דר בטלפון 03-6408624 או בסלולארי, 054-4401168. אפשר גם לפנות בדוא"ל: [email protected]

ההודעה שלך הפכה לי את הבטן. איך אפשר להיות בטיפול כש-40 זוגות עיניים צופות בך. נשמע לי שלא טובת המטופלים בעיניין אלא טובת הלימודים של הסטודנטים...

40 זוגות עיניים צופות בך, ועוד כשמדובר בטיפול בחרדה! יש למישהו באמת ספק לטובת מי העניין! אנחנו שפני ניסיונות.

רק המחשבה על 20 זוגות עיניים מעבר למראה חד כיוונית מעוררת בי חרדה... כאילו לא די בעיניו של המטפל.. (שיהיה בהצלחה..)

מעניין אני תוהה אם גם מטפלים סרוגייט עוברים הכשרה כזו...

פרופ' רובי, מה העיניינים..?

שלום למשתתפי הפורום, טיפול מאחורי מראה נהוג ומקובל בכל מוסד אקדמי בארץ ובחו"ל, כדרך ליצפות במטפל מנוסה וללמוד מיד ראשונה משהו שקשה ללמוד מספרים. המטופל, שאכן נחשף לזוגות עיניים נוסף על אלה של המטפל, יוצא נשכר מאד מהסידור הזה, שכן הוא זוכה להזדמנות פז לטיפול חינם-אין-כסף ממטפל דגול בתחומו, שלא היה יכול להרשות לעצמו בנסיבות אחרות. בעיני - דיל הגון ומשתלם מאד לכל הנוגעים בדבר. בהצלחה ליאת

מה הגון בזה?? ברור שבאקדמיה צריך את זה.... וזה לטובת מטפלים עתידיים. אבל מטופלים יקרים אל תהיו טפשים מטפל ממוצע שבאמת אכפת לו מכם ולא חושב על קידומו תוך כדי, לא פחות טוב ממטפל בעל שם (הרי בכל אופן כמה אפשר להיות טוב יש גבול גם לזה) שהאפשרות היחידה שלכם להגיע לטיפולו בצורה כזו!!! (כי אחרת עלותו יקרה או אין לו מקום) תחשבו רק על טובתכם האישית. בני אדם הם לא עכברי מעבדה.

אני נוהגת לכתוב בפורומים ולהתייעץ מידי פעם כשעולה קושי. אני חושבת שהפורום הוא מצויין ביותר למטרה זו. אבל לא לקחתי בחשבון סיכון מסויים- יש לי כל הזמן חששות ונקיפות מצפון שמא המטפלת שלי מסתובבת במקרה באותו הפורום וקוראת את הודעותיי. אמנם אני אף פעם לא מזדהה בשמי האמיתי אבל מי שמכיר אותי ובמקרה נתקל בהודעתי יכול בקלות לדעת שזו אני (במקרה הפסיכולוגית שלי). איזה בושות ופאדיחות אם המטפלת שלי נתקלה בי באחד הפורומים!!! בעיקר אני מדברת על על הפורום לנפגעות תקיפה מינית ששם השתפכתי בלי גבולות על מצבי והעזתי לספר דברים שלא הייתי חולמת בכלל להעלות בטיפול (היא בכלל לא יודעת על פגיעה זו). אם במקרה היא תתקל בי שם- האם היא תהיה נדהמת לדעת עליי? ואיזה הודעות רשמתי.האם היא תכעס עליי? היא לא תוכל לבוא ולומר לי - קראתי אותך אני יודעת עלייך הכל כי זו פרטיותי.. אני מאוד מקווה שאני סתם חוששת והיא בכלל לא נכנסת לאתרים הללו...

ועל זה נאמר מרבה פורומים מרבה דאגה! אבל האמת שאני לא חושבת שיש לך מה לדאוג יש להם כ"כ הרבה מקרים וסיפורים ואני כמעט משוכנעת(קצת מניסיון) שהיא לא באמת תזהה אותך.

שלום לך בת בלי שם, אולי תוכלי להירגע מעט מן הידיעה שפסיכולוגים הם ע?ם עסוק ודי עייף בסופו של יום. מעבר לכך, תמיד אפשר להיתקל במטופל (או במטפל) מחוץ לגבולות החדר, ולהיחשף לפן נוסף בחייו שלא הובא עד עתה אל הטיפול. אני יכולה לשתף אותך מניסיוני ולומר שכאשר היו לי מטופלים עם חלק יותר "ציבורי" (למשל כאלה שכותבים או יוצרים) השתדלתי להימנע ככל יכולתי מלבוא במגע עם התכנים הפומביים שלהם, אלא אם ביקשו אחרת. מעבר לזה, יש לי הרגשה שכדי לזהות אותך בוודאות נדרשת היכרות אינטרנטית לאורך זמן, והסיכוי שזה יקרה באמת נמוך. אבל למרות כל צופרי הארגעה שאני מנסה להפעיל למענך, איני יכולה להימנע מהתחושה שקיים בך חלק כלשהו שהיה רוצה שהיא תקרא אותך שם, ותדע את מה שלא היית מעיזה לפתוח מולה בחדר. קצת כמו עמי ותמי שהשאירו אחריהם את פירורי הלחם, סימני דרך למקרה שמישהו בכל זאת ירצה לבוא ולהציל. נדמה לי ששווה לחשוב קצת על זה, ועל הסיבות לכך שלמרות ה"פאדיחה", את בכל זאת מגיעה שוב ושוב אל הפורום ההוא, עם אמצעי הסוואה לא הרמטיים. יכול להיות שאת משחזרת כאן משהו מן העבר הטראומטי, כאשר ניסית להסתיר ובו בזמן התפללת שמישהו יגלה מה קורה לך ויציל אותך. מקווה שתצליחי בסופו של דבר להיפרד ממטענים מיותרים של הסתרה, ולהרשות לעצמך להיאסף אל תוך הקשר המיטיב שהיא מציעה לך. בהצלחה ליאת

פשוט קלעת בול! תודה! זה כל-כך מרגש שסוף סוף מישהו מבין..

שלום, אני אם לילד עם בעיות בויסות תחושתי אך זו לא הסיבה שאני פונה אליך. הגעתי למרפאה להתפתחות הילד באזור מגורי, וקיבלה אותי מרפאה בעיסוק המרפאה בעיסוק התחילה בתהליך אבחון ואמרה לי שיקח זמן וזה תהליך ארוך ויש חשש שיש לו בעיה בתקשורת .לא ממש הבנתי בהתחלה והתחלתי להגיע עם בני למרפאה. לא יודעת אך בהתחלה כנראה חששתי והחלטתי לא להגיע יותר וזו היתה שטות. היא פנתה אלי שוב וביקשה שאגיע ואמרתי שכרגע אני לא יכולה ובאמת באותו זמן לא יכולתי להתפנות ולקחת את בני. היא לחצה לא ממש הבנתי אותה משהו בגישה שלה הלחיץ אותי מעט, לא ממש הבנתי מה זה אומר בעיות תקשורת וכנראה פירשתי זאת לא נכון. פניתי לאחראית והתלוננתי אמרתי שהיא קובעת עובדות מהר מדי וגם לא חזרה אלי כאשר פניתי אליה גם זה נכון, אך כנראה שהיא לא קיבלה את ההודעות שהשארתי לה. כעבור זמן אחרי שהחלטתי לחזור למרפאה וזאת אחרי שהתלוננתי עליה, ביקשתי שגם רופאה התפתחותית תבדוק אותו. הגעתי וצוות חיכה לי רופאה התפתחותית עובדת סוציאלית ואותה מרפאה בעיסוק. אותה מרפאה בעיסוק כנראה רתחה מזעם שהתלוננתי עליה. היא הכינה את כולם לבואי. נתקלתי ביחס מזלזל של הרופאה, ו אותה מרפאה בעיסוק העזה לקרוא לי "פוסטמה". נדהמתי!!!, אם אני הייתי מעזה לעשות זאת במקום עבודתי, אם נניח נציג של לקוח היה מגיע והיה פונה אל המנהל שלי ומאשים אותי במשהו שהוא לא נכון, והייתי מתרגזת על כך ומעזה לקרוא לו דפוק או סתום הייתי עפה בטיל . לגברת הזו יש חוצפה גדולה מאוד. יכול להיות שהיא צדקה בכעס אך במקום כל כך רגיש צריך לנהוג בבגרות ולשלוט על המילים שפולטים . לא הגבתי שתקתי והחלטתי בכל זאת להמשיך ולהגיע עם בני למרפאה לטיפול. עובדת הסוציאלית שהיא חברתה של אותה מרפאה בעיסוק החליטה "לטפל בי באופן אישי" על מה שעוללתי לחברתה. וכל פעם שהייתי מגיעה עם בני למרפאה היא פלטה בשקט את המילה פוסטמה. שתקתי חשוב היה לי שבני יקבל טיפול, ביקשתי סליחה לא פעם אחת והתנצלתי בפניהם , אך זה לא ממש עזר אני ממשיכה להגיע עם בני למרפאה והפעם סידרו לי מרפאה בעיסוק חדשה, בני כבר מטופל כ-5 חודשים עם המרפאה בעיסוק החדשה ואין לי שום תלונות עליה היא באמת בסדר גמור. אך אותה עובדת סוציאלית גם מעורבת בטיפול הזה כלומר גם היא נוכחת במפגשים . הבעיה היא שכרגע הם מעוניינים להגיע לגן של בני כדי לבדוק כיצד הוא מתנהג עם ילדים גם עם זה אין לי בעיה. הבעיה שלי היא שאני לא בוטחת בעובדת הסוציאלית מפני שכמו שהיא הלכה ותייגה אותי במרפאה כסתומה, ולגלגה עלי במרפאה ליד המזכירה היא יכולה גם לפלוט מילים בגן של בני בדיוק כמו במרפאה. וזה משהו שאני ממש לא מוכנה. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לריב ולהתלונן שוב. אבל אני בפרוש לא בוטחת בהתנהגות של אותה עובדת סוציאלית. למדתי באוניברסיטה מדעי החברה ואני יודעת מה פירוש המילה תיוג , לא נתקלתי בעבר ביחס כזה לשמחתי לא במקום עבודה , לא במשפחה ולא עם חברים. כך שאין לי שום ספק שמה שקרה באותו מקום היה משהו ממש לא טוב. של גברת שהבינה שאני תלויה בה וניצלה את המצב כדי לפגוע ולהתנקם. בבקשה חיזרו אלי עם תשובה. חג שמח, ושנה טובה ומבורכת

קראתי את אותה הודעה לפני שנה נדמה לי. מה, אותו דבר בדיוק קרה שוב? יש חדש בסיפור שלך, אמא?

איזה פוגע! אני מזה מבינה אותך יקירה. לא מספיק שיש לך את קידום הילד על הראש ואת כל הבלבול של תהליך האבחנה את גם צריכה לשמוע נהצוות הטיפולי את המילה פוסטמה?!! אני במקומך הייתי מעמידה אותה במקום! ואומרת לה לפני כולם בחדר- למי בדיוק קראת פוסטמה?!?!? אני חושבת שאמא אחרת הייתה פשוט "נותנת לה סטירה" במקום! היית צריכה לבייש אותה באותה סיטואציה שזה קרה לפני עמיתיה המכובדים שתלמד מזה לסנן מילים לא במקום. גם לי יש בן במכון ולכן אני זועמת על יחס כה מזלזל. מכיוון ששמרת את זה בבטן וחלף זמן כבר לא ניתן להוכיח שהיא אמרה את מה שאמרה- כי רק את שמעת באותו הרגע ושאר הנוכחים לא שמו לב לכך. מכאן, תנסי להחליף אותה בפעם הבאה שמשהו מעז לומר לך מילה לא יפה תעמידי אותו במקום! ואל תראי לה שאת נפגעת- זו היא הלא בסדר. ולאף אחד - בשום מעמד אין זכות לנצל את הסמכות שלו לרעה גם אם הוא יהיה נגיד פרופסור. זה שהיא מרפאה בעיסוק לא אומר עליה כלום!

שלום לירון, דעה קדומה היא אחת הרעות החולות בקיום החברתי שלנו, ואיש אינו חסין מפניה. אין לנו כל שליטה על זליגת מידע ממעגל חברתי אחד למשנהו, וכולנו נמצאים בסיכון מסוים מבחינה זו. אני מציעה לך מאד לנהוג כאילו לא היו דברים מעולם, ולסמוך על יכולתך שלך לעורר את הרושם הנכון בזכות מה שאת באמת. אין לי ספק שגם אם הגננת שלך בנך שמעה משהו, ההיכרות האינטנסיבית איתך ועם הילד שלך היא זו שתקבע בסופו של דבר את עמדתה כלפיכם. תמיד נעים יותר לתקן רושם שלילי מלאכזב, הלא כן? בהצלחה ל'סטודנט' הצעיר ליאת

ליאת תודה, אך מה לעשות החיים למדו אותי לא לבטוח ולא להכנס למיטה חולה כמו שאומרים.. ולכן אאלץ להחליף קופת חולים בתקווה שהדבר לא יחזור שוב מה את אומרת ליאת פיתרון טוב?

ערב טוב, אורנה. אם מטופל ינסה למשוך את תשומת ליבך ע"י הטרדות מרובות בין הפגישות (מיילים ו-SMS-ים, האם בסופו של דבר, כשתראי שדבר לא עוזר, תיזמי סיום טיפול? באילו מקרים המטפל יוזם סיום טיפול? סוף שבוע נעים, נטלי

וגם סיום המשמרת שלך :-)

שלום נטלי, התיאור שלך מעורר את התחושה כי המטופל הנ"ל מבטא רצון עז בקשר, במגע - אותו מגע שמטופלים נוטים לקרוא לו "אמיתי", בהנגדה לקשר הטיפולי הנחווה כמוקף גבולות ומגבלות. אני חושבת שיש הרבה מאוד מה לעשות עם מטופל כזה, עד למקום בו הקשר הטיפולי יחווה כאמיתי ומספק ומגדל, גם בהיעדר נוכחות פיזית של פגישה. לכן, אינני רואה סיבה לחשוב שטיפול כזה יסתיים על-פי החלטתי. בכלל, זוהי החלטה מאוד נדירה, שנובעת מתחושה שנבחנה ונבדקה שוב ושוב, שהמטפל אינו מצליח לעזור, ואולי אפילו מזיק למטופל. הטיפול שתיארת הוא דווקא בעל פוטנציאל להיות משמעותי ומרגש וממושך ופורה. בברכה, אורנה

שלום לך, מה בדידות יכולה לעשות לאדם? מה נחשב אדם הבוחר בבדידות? מוותר על זוגיות - האם זה מצביע על קושי מסוים? האם כולנו חייבים לחיות בתוך מערכת יחסים מסוימת? ואם הדבר נחשב לבעייתי? מה ניתו לעשות בעניין?

שלום שואל, אם הייתי פוגשת בך, הייתי שואלת אותך מה הבדידות עושה לך, האם אתה בוחר בבדידותך, האם אתה מרגיש קושי עם הבחירה, האם אתה מרגיש שהבדידות היא בעיה... אלו הן שאלות מאוד אישיות, ואין להן תשובה 'כללית' נכונה, למרות שרוב בני האדם אכן מחפשים קרבה של אנשים אחרים וחרדים מפני בדידותם. אם בדידותך מכאיבה לך, כדאי לשאול את השאלות ולחפש את התשובות היחודיות שלך. אם אינך כואב את הדברים, ודאי אינך בן-האנוש היחיד שבוחר כך ומרגיש בסדר עם עצמו. לילה טוב, אורנה

אורנה. נותרה לי חצי שעה לחשוב מה אני רוצה לומר. אולי אתחיל בלשאול מה שלומך..? אני חושבת שסתם אשב בקצה הספסל שלך ואעשה את עצמי ממתינה למשהו. אולי לאוטובוס. אולי סתם בא לי לשבת פה קצת ולא לומר שום דבר. את חושבת שגם במילים אפשר לשתוק? סתם אשב פה, כפופת גב, מתבוננת למטה בנמלים המתרוצצות, אעצום עיניים ואקשיב. לציפורים מרוחקות, לתנועת הרכבים בכביש, לספסל החורק עם כל תנועה שלך, לצעדים השונים של העוברים ושבים, לרוח בצמרות העצים. אם אקשיב היטב אוכל גם לשמוע את הנמלים, מרימות משאות כבדים מהם. ואחרי שאשיל מעליי את זהותי לאט לאט, אנסה לדמיין קירבה. ודאגה. אדמיין שאת היא. (המטפלת? אמא שלי? חברה טובה?- מה זה חשוב). יושבת לידי וחושבת עליי. יש ימים כאלה, שכלום לא ברור. שאני יודעת שאני רק צריכה לשאת את זה עוד קצת.. שמחר כבר יראו הדברים אחרת. אז נמתין למחר, אם כך. אני פשוט קצת עייפה. לא בטוחה ממה.. אולי מהמעברים המהירים ממצוקה ובלאגן להכל בסדר ורגוע. הלוך ושוב הלוך ושוב. אין מה לעשות..נחכה.. אז בנתיים אשב כאן, בקצה הספסל לידך, בסדר? לא תרגישי בי..אהיה שקטה ואקשיב.

היי לילך, גם אני חיפשתי היום מישהו שיהיה איתי. אולי תתני לי לשבת שם לידך. אני אשב בשקט ולא אגיד מילה. ---------------------- ---------------------- ---------------------- את רואה.... לא אמרתי כלום. רק בא לי להרגיש מישהו לידי גם. תהיי חזק.... בטח מחר יהיה יום יותר יפה, ומלא תקווה ואהבה. תחזיקי מעמד. אורנה , מה שלומך? כיף תמיד להרגיש אותך כאן, ולהמתין לתשובות שלך ולתמיכה שלך.

"ואל תאמר, אהיה אשר הייתי כי לא תהיה אשר היית, ואל תשכח שגם פרדס אפל נותן פרחים לבנים ואל תשכח אותי" (י. עמיחי)

יקרות, כבר מחר, ומאוחר, ובכל זאת - עיניי העייפות התמלאו חיוך למקרא העץ הזה. בואו שבו לידי, אתיישב גם אני לרגע, וסתם נהיה... לא יודעת להסביר, אבל שימחתן אותי בשמחה פשוטה של סוף היום. נתראה בשבוע הבא? היו בטוב, אורנה

סוף היום אהוד מנור/מתי כספי סוף היום רבע ל- יום ארוך והלב מלא בא לישון אך עוד ער, לא נרדם, משהו חסר. היא איתי כאן במיטה, ואני כמו תמיד איתה, מסתכלים ללא מילים ויודעים שחסר לנו משהו קרוב. לפעמים מתוך הרגל, באויר יד נשלחת אל. רטט קל בנשמה כי נדמה ששומעים דבר מה. היא איתי כאן במיטה, ואני כמו תמיד איתה. מסתכלים ללא מילים ויודעים שחסר לנו משהו קרוב. מנגן, אין עוד אין, אין פרוה "איגלו" מת ודי.

א.פ.ס.ח., קלמנטינה, סולמית ואורנה- תודה! הפכתן בלבול למשהו מובן וקריא.. היה נעים לשבת כאן במחיצתכן בשקט, תודה שהצטרפתן- הרגשתי אתכן לידי.. ממש יכולתי לדמיין נוכחות של גוף לידי. לפעמים רק נוכחות מרגיעה קצת אלך גם אני לישון, (כמעט 2) לילך.

לילכי, כמעט מחר... אני קוראת את דבריך ונזכרת באותן נמלים (שראינו אז) שנושאות משאות כבדים; אולי אותם רעשים מפצפצים ששמענו הם גניחה בשפת הנמלים? אולי העול כבד מנשוא? ואולי הגניחה הגדולה עולה דווקא בהגיען אל הקן, כשהן משתטחות על הספה (על המרבד?) ויכולות לחוש את הכתפים הולמות בכאב? יש ברכה כזאת - בין היום לבין מחר - שלפעמים מצליחה לפרק את תחושות יום האתמול ולעדן ולהבהיר את האור שצובע אותן. ברכת שינה. אני מקווה שאת מתברכת בה בזה הרגע. מבטיחה שאני חושבת עליך- גם אם מספסל מרוחק, נויה

נויה יקרה, עלית עליי :-) אלה בדיוק הנמלים עליהן חשבתי! מדהים כמה דברים אפשר לשמוע כשלרגע אחד יש קצת שקט.. צריך רק לעצום עיניים ועולם שלם מגלה את עצמו פתאום.. לפעמים הגוף נזכר במשאות ישנים שסחב ולפעמים במשאות שזה עתה הניח מידו, וכשזה הכל יחד והכל מעורבב רוצים רק לשבת רגע על ספסל ליד מישהו, גם אם הוא זר גמור, ולספוג. ככה, בלי לדבר. את לא זר :-) מרגישה אותך היטב גם מספסלים מרוחקים.. אאחל את ברכת השינה גם לך, יקרה.. לילך.

פניתי לטיפול פעם ראשונה בחיי, ונדהמתי לגלות את המחירים המוגזמים שפסיכולוגים גובים מאנשים. האם יש הסבר למחיר הזה? לפי מה הוא נקבע? איך מצפים מאנשים עם משכורת ממוצעת בשוק לשלם כאלה סכומים? חוץ מזה, יש פגישות שבהם המטפל בקושי מהנהן בראש, ויכול להיות שהוא גם חושב על דברים אחרים ואינו מקשיב בכלל, אז מה מצדיק את זה?

וגם לי יש שאלה: האם הגיוני להניח שפגישה עם פסיכולוג תל אביבי תהיה יקרה מפגישה עם פסיכולוג שמשלם פחות על שכר הדירה של הקליניקה? אם התל אביבים יקרים לי- האם יש סיבה טובה לברר אצל לא- תלאביבים? תודה.

והנסיעות מה?

שלום שלומה, ראשית, כדאי לדעת שטיפול בקליניקה פרטית אינו האופציה היחידה העומדת בפני אדם המבקש לעצמו טיפול פסיכולוגי. ישנן אופציות מוזלות רבות, מקופות החולים ועד שירות פסיכולוגי אוניברסיטאי (גם אנשים שאינם סטודנטים יכולים לפנות ולהינות מעלויות מסובסדות). בנוגע לגובה התשלום בקליניקה פרטית: בדומה למקצועות אחרים, עלות השירות קשורה לסוג ההכשרה של נותן השירות. פסיכולוגים קלינים עוברים הכשרה ממושכת ומקיפה ביותר (5 שנות לימוד אקדמיות, 4 שנות התמחות קלינית ומבחן מומחיות של משרד הבריאות), ועלות הפגישה משקפת את מומחיותם. גם בתל-אביב ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי בעלויות מגוונות, וכדאי לברר אצל מספר מטפלים. בנוגע לעלות טיפול פרטני באיזורים אחרים של ארצנו, אינני בטוחה שמדובר בהבדלים משמעותיים מאחר והמומחיות היא זהה. בברכה, אורנה

ערב טוב, רציתי לדעת האם אתם חושבים שיש מצב שהתייעצות בפורום יכולה לפעמים לגרום לבלבול ואפילו לפגיעה ביחס בין המטפל האמיתי למטופל? יכול להיות מצב שלמטופל יהיה ספק ואי אימון במטופל, וברגע שהוא מקבל התייחסות "ואישור" בפורום, הדבר יכול לחבל בקשר ביניהם (ואפילו בלי ידיעת המטופל). אשמח לקבל התייחסות ותגובות מאנשים שהיו במצב דומה. תודה

לדעתי, אם המטופל מחפש אישור לאי אמון הוא יקבל אותו היכן שלא יחפש... הוא יפרש הכל כדי לאשש חרדות. הוא ילקט מידע משום מקום ויהפוך אותו. הוא ישתמש בכל דבר זמין למטרה זו. אם זה הפורום, אזי זה השימוש שיעשה בו. אבל, לדעתי, זה לא יכול להיות "הפורום", כמו שזה לא יכול להיות כל גורם אחר. באינטרנט במיוחד זה אדם מול עצמו. אין תחושה של באמת באמת שיש שם מישהו אחר. כדרכם של בני אדם, היינו רוצים למצוא 'אשמים' במערכת, כי זה עוזר לחוש יותר בשליטה. לא נראה לי שלפורום יש כוח השפעה כזה, (או בכלל לכל מיני דברים מזדמנים) אלא אם בוחרים לייחס לו אותה (שלא במודע עפי"ר). מנסיוני, הטוב ביותר, שכל עניין הקשור לאמון (נושא רגיש כל-כך) ידובר בפגישה האינטימית הטיפולית. להחזיר לשם ולא לנסות לצאת עם זה החוצה, על אף הפיתוי הגדול והקושי.

שלום כרמית, פורום אינטרנטי הוא מדיום מוגבל לאין שיעור בהשוואה לטיפול פסיכולוגי. אין מי שיודע זאת טוב יותר ממנהלי הפורום, העוסקים הן בכתיבה והן בטיפול. זו אחת הסיבות לכך שאנו מרבים להחזיר את ההתלבטויות אל המפגש הטיפולי עצמו - שם נוצרו השאלות ושם גם תימצאנה התשובות. בברכה, אורנה

עובדת סוציאלית בת 54 מירושלים נעצרה בחשד שביצעה מעשים מגונים במטופלת. בקול ישראל דווח, כי החשודה שוחררה בתנאים מגבילים וכעת נבדק החשד שהיא תקפה מינית מטופלות אחרות. למה אי אפשר באמת לסמוך על אף אחד? האם זה לא שימוש אכזרי בנפש פצועה? היא לא הייתה אמורה להגן או לפחות להקל עליה?העולם השתגע אין יום בלי אונס והתעללות כזו או אחרת, למה אנחנו צריכות לשלם מחיר יקר כ"כ של תאווה חולנית. ובסוף להוציא את כספנו בשביל שיוכלו להמשיך ולפגוע בנו. לא באמת אפשר וצריך לסמוך... צריך לעצור את הטירוף הזה שמישהו יצעק דיייייייי!

העלת בי זכרונות כואבים מאוד ... מאוד... והדמעות לא מפסיקות לרדת מעייני ... עצוב ..כואב ועצוב ... שאי אפשר לסמוך גם על אלא שאמורים לשמור עלינו ...

מצטערת על מה שזה עשה לך, לי הייתה בדיוק אותה ההרגשה של גועל שלרוע אין סוף ושאנשים מלבד הסיפוק העכשוי לא באמת מעניין אותם כלום. סליחה אם זה פגע בך לא הייתה לי כל כוונה.

סוטים מצליחים להגיע גם לתפקידים של מטפלים אנשים חולים גם הופכים להיות הורים שעושים מה שעושים לילדים שלהם עבור חלק מאיתנו זה המאה אחוז. אין אחר. אבל אומרים בעולם שזה ממש לא מדגם מייצג לא למטפלים ולא להורים ולא לבני אדם בשלמותם בכלל השגעון יישאר תמיד בעולם. ככל הנראה, שם הוא יהיה לעד, כשם שהוא מסתתר לו בתוך כל אחד מאיתנו. אפילו אצל השפויים ביותר אפשר למצוא חלקים חולים. אנחנו צריכים ללמוד לתת משקל כבד יותר לאזורים הבריאים בנו / בעולם להבחין בהם אל מול הטירוף חסר הגבולות הניתן?

שלום לכותבות בעץ זה, אינני יודעת דבר על המקרה שתואר, לכן לא אתייחס אליו באופן קונקרטי. אני כן רוצה לכתוב, שטיפול פסיכולוגי אכן עוסק במקרים רבים בעיבוד כאב הנוגע בקשרים (מוקדמים ועכשוויים), ואין כל ספק שחשוב ליצור עם המטפל/ת קשר שיש בו אמון וביטחון. אני רוצה להאמין שזהו רובם המכריע של המקרים. אורנה

שלום אורנה, כתבתי לפני כמה שבועות בפורום. היה לי קשה בטיפול שארך שנה וכמה חודשים. היה שם תכנים שלא הצלחתי להישאר איתם אחרי הפגישה עם המטפלת, והיה לי נורא קשה איתם למרות שהמטפלת חשבה שהגיע הזמן לדבר עליהם, אבל לא ממש לחצה (כנראה שבתוך ץוכי רציתי לדבר על זה). ביקשתי הפסקה וההפסקה הפכה לעזיבה של הטיפול באמצע. אני לא מצליחה לחזור. סיכמנו שאהיה איתה בקשר ושהיא תתקשר לפעמים, ושהיא תמיד תהיה שם בשבילי. פתאום היא נעלמת לי, כאילו שנמאס לה ממני, וכאילו שהיא חיכתה לרגע שאיעלם לה מהחדר (כי הייתי מטופלת קשה, אני מודה בזה). היא לא התקשרה אף פעם, ופעם האחרונה ששלחתי לה SMS (לפי ההסכם בינינו) היא לא ענתה. האם היא באמת נעלמה לי? או שהיא בודקת את יכולת הסיבולת שלי בלעדיה? או עד כמה זמן אני אחזיק מעמד שם לבד (כי אני ממש לבד)? אני לא יודעת מה לעשות? זה נראה לי מאבק כוחות כזה??!!! יש לי צורך עז לדבר איתה! הרבה דברים קרו, אני מרגישה יותר רע! אבל אני מרגישה בלתי רצויה שם!!!!! יכול להיות?

שלום ----, את מתארת הסתבכות של הקשר הטיפולי, שאף אם היא נובעת מכוונות טובות, מהווה עדות נוספת לחשיבותו של הסטינג, כלומר המבנה של הטיפול. טיפול לא יכול להתקיים ללא המבנה שלו - ללא מפגש חד שבועי (לכל הפחות), פנים אל פנים, בחדר קבוע, בשעה קבועה (ככל האפשר). טיפול לא מתקיים ב- SMS ולא במייל, ואם מחליטים לזמן מה על שימוש בתחליפים צריך להכיר בחסרונותיהם ולקבוע כללי שימוש ברורים. במקרה שלך, הטיפול הופסק אבל כאילו לא פסק. נותרו ציפיות לא מעובדות, נותרו צרכים שלא יכולים לקבל מענה בצורה כזו. במפגש פנים אל פנים אפשר לעבד כמעט כל קושי או אכזבה, לא כך ב- SMS או במייל (כדוגמה לכך, חישבי על מצב בו את כותבת SMS נרגש וכאוב, אבל המטפלת כלל לא קיבלה אותו, או ראתה אותו לאחר זמן רב. חישבי איזה רגשות התעוררו בך בינתיים, ועד כמה זה שונה ממה שאפשר לעשות אם תביעי רגשות דומים בתוך פגישה טיפולית). את לא צריכה להחזיק מעמד לבד, ואין שום היגיון בבזבוז אנרגיה חשובה על מאבק שלא זוכה למילים. התקשרי אליה וקבעי פגישה, שאחריה תוכלי להחליט אם את ממשיכה את הטיפול אצלה או פונה למטפל/ת אחרים. המון הצלחה, אורנה

הי אורנה, האם הפסיכולוגיה הקלינית,בדומה לפסיכולגיה החברתית,גורסת כי יש לעזור לכל אדם ואדם המגיע לטיפול למצוא את מקומו הראוי בתוך הסטטיסטיקות החברתיות ולשבת שם בשקט? (תוך שהוא לומד להרגיש טוב עם עצמו, כמובן).

שלום ראובן, אחלק את תשובתי לאבחון ולטיפול. אבחנה של הפרעה נפשית ללא ספק מושפעת מהנורמות החברתיות והתרבותיות של התקופה, כפי שהן משתקפות בספר האבחנות המשמש פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ואנשי מקצוע אחרים בתחום בריאות הנפש. טיפול נפשי הוא תהליך אחר, שאני רואה אותו כתהליך מאוד אישי וייחודי-לאדם. כמספר המטופלים כך מספר המטרות הטיפוליות והתהליכים הטיפוליים. לאור זאת, לא אוכל להסכים עם הטענה שהצעת. בברכה, אורנה

שלום, המטפל שלי לא רשום ביומן הפסיכולוגים וכששאלתי אותו לכך הוא אמר לי שהוא פסיכותרפיסט. למה התכוון? אין לי כ"כ אמון בו..

הי מיכל, עד שאורנה תשיב, הנה תשובה שמופיעה באתר של מנהל פורום פסיכותרפיה הסמוך, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.com/faq/faq1.html

הוא התכוון חרטא ברטא......

שלום מיכל, בהמשך לתשובתו המפורטת והמדוייקת של גידי רובינשטיין, אציין שהבעיה המרכזית בנוגע לפסיכותרפיה איננה אצל פסיכולוגים קליניים (המוגדרים כפסיכותרפיסטים מעצם הכשרתם), ואף לא אצל פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים קליניים (המוגדרים כפסיכותרפיסטים לאחר סיום לימודים בבית-ספר לפסיכותרפיה), אלא ממוקמת אצל בעלי מקצועות אחרים שהכשרתם בפסיכותרפיה מצומצמת לאין שיעור. זוהי אחת הסיבות לכך שחשוב ונכון לברר בתחילת הטיפול מהי ההכשרה המקצועית של המטפל. בברכה, אורנה

הי, גם אני עניתי לך אי שם למטה

שוב :) (יותר קצר הפעם)

הבעיה בטוח מוכרת לכולם. זה קרה בפעם האחרונה לפני כמה ימים היה לי יום מאוד ארוך לפני והיה לי 5 שעות ברוטו לשינה אמנם יום לפני קמתי די מאוחר אך בכל זאת הייתי חייב לישון . כשניכנסתי למיטה היה לי אנדרנלין באופן מוזר כאילו אני באמצע משחק כדורגל , לאט לאט זה נרגע אבל לא הצלחתי להרדם , והשעות עוברות ואני יותר נלחץ כשאני חושב על מה מחכה לי באותו יום . וישנו המצב המוזר שלפעמים הוא לא ברור לי גם כשאני נרדם בסדר וזה עצם ההרדמות , אתה שוכב על המיטה עוצם עיניים אתה מחכה להרדם וכאילו אתה מחכה להגיד ok שנירדמתה כשכמובן זה לא מציאותי . איזה דרכים יש להתמודד עם זה ? אם לא נתתי מספיק פרטים תכתוב לי מה ואוסיף. אני בן 25.

שלום אבי, שינה היא אחד התפקודים שלא ממש מתחשבים ברצוננו. היא באה כרצונה והולכת כרצונה. ככל שנאבקים בה יותר, כך היא 'מתמרדת' ומתרחקת. מחשבות מתפקדות באופן דומה: אם סובלים ממחשבה מטרידה מומלץ לא להיאבק בה ולא לנסות להיפטר ממנה, אלא 'פשוט' לתת לה להיות (אני יודעת שזה לא כל-כך פשוט). לכן בפעם הבאה שהשינה תחמוק ממך נסה לא לרדוף אחריה, אלא דווקא להרפות ולוותר על המאבק. דווקא אז, השינה תפתיע אותך... שינה נעימה, אורנה

אורנה שלום, שלחתי לך מייל לפני מספר ימים ורציתי לדעת אם קראת אותו. תודה

שלום t, השבתי היום למספר מיילים שהמתינו בתיבה. תבדקי אם נענית? אורנה

שלום. שמי יובל ואני מטופל אצל פסיכולוג שנה וחצי. כל הזמן אני מביע בפניו את רצוני לסיים את הטיפול אבל תמיד משתכנע להישאר בגללו ובגלל התלות שפיתחתי בו. לדעתי יש משהו שתוקע אותי שם ולא נותן לי להתקדם. והוא אומר תמיד שזו בדיוק העבודה. אני חושב לפעמים על כך שיש לו מניעים נסתרים ושהוא משכנע אותי להישאר שם לא כי הוא רוצה בטובתי. אני חושב פשוט להעלם לו ולהפסיק להגיע בלי להגיד כלום. אולי להתחיל ללכת לפסיכולוג אחר אולי לפסיכולוגית. איך יודעים שהטיפול לא טוב? איך אני יכול לדעת אם להאמין למטפל שלי שהוא רוצה בטובתי ולא מנסה לקדם אינטרסים אישיים על חשבוני? כדאי לי להתנסות בטיפול אחר במקביל לטיפול שלי כדי לבדוק אם קורה אותו דבר גם עם מטפל אחר? בתודה מראש על חוות דעתך המקצועית, יובל

שלום יובל, אינני יודעת האם דיברת בכנות עם המטפל שלך על כל קשת התחושות שתיארת בהודעתך. חשוב ונכון לדבר איתו גם על החשד שטובתו האישית קודמת לטובתך, על פנטזיית ההיעלמות, על התשוקה להיות אחוז בידיו של אחר או אחרת... כשאני כותבת את הדברים עולה גם בי מחשבה שתזכיר לך את הקביעה ש"זו בדיוק העבודה"... מחשבה שאומרת שגם אם הטיפול הזה יסתיים בקרוב, גם אם אינו "הטיפול של חייך", יש כאן עוד לא מעט דברים לבדוק. אני מתכוונת לניסיון ללמוד מתוך ההתנהלות שלך בטיפול על עצמך באופן רחב יותר - מתי אתה חשדן, מה מאפשר לך להאמין, איך אתה מתמסר, מתי אתה מפצל את ההתמסרות שלך למספר דמויות (מטפל אחד אמיתי ואחד או שניים מפונטזים...), מתי אתה מפסיק לפצל... אלו הן שאלות קשות וחשובות, ונדמה לי שהוא יכול לעזור לך לחפש את התשובות ולהשתנות באמצעות החיפוש. תחשוב על הדברים? לילה טוב, אורנה

קראתי את הודעתך יובל, ואני חושב קצת אחרת מד"ר אורנה, אני דווקא חושב שאתה צריך להקשיב לתחושות שלך ולא לנתח ולחשוב עליהם, אתה מרגיש שמיצתה, אתה חושד שמא יש לו אינטרס למשוך את הטיפול, ואתה מרגיש שהיה יכול להיות לך טוב יותר עם מטפל אחר, לפעמים מה שאדום בפנים, ירוק בחוץ, ויש בו גרעיני אבטיח, אומר שזה אבטיח. לא קל לסיים טיפול אצל מישהו במיוחד כשהוא לא משחרר, קח יוזמה וקבע פגישה עם פסיכולוגית אחרת ותתייעץ עימה, אני לא חושב שהוא הכתובת לשתף אותו בתחושות שלך, כי ברור שהוא לא יסכים איתך כי אולי יש לו אנטרסים אחרים, וגם אם לא, אולי אין לו יותר מה להציע לך, אני בטוח שלו הטיפול היה ממשיך להניב לך הבנות, תובנות וצמיחה, לא היית מרגיש כך. בברכה הניג

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לבין פסיכוטרפיסט? תודה

שלום ''', עניתי על מספר שאלות דומות בעת האחרונה, ואולי תרצה/י לערוך חיפוש בפורום על-מנת לקרוא גם אותן. בעיקרון מדובר בניואנסים של הכשרה. פסיכולוג קליני עובר הכשרה מעמיקה וממושכת, והוא מוגדר כפסיכותרפיסט מעצם הכשרתו. פסיכותרפיסט היא הגדרה עמומה יחסית, שיכולה להסתיר מאחוריה אדם שלמד בבית-ספר גבוה לפסיכותרפיה, ולצערי לפעמים גם אנשים עם הכשרה מאוד מצומצמת. בקיצור, צריך לבדוק ולשאול. בברכה, אורנה

שלום יש בעייה עם בעלי : אנו נשואים טריים ואני מתקרבת ל 40 בעוד מס' שנים מעטות ללא ילדים כרגע. הקשר שלנו לא נקי מקונפליקטים. יצא שבשנה האחרונה היו לו כל מני לחצים אבל אין חיים בלי לחצים. וגם על המעביד שלו הוא לא צועק. יצא שהרבה מאוד פעמים בשנה האחרונה – מייד עם פתיחת הנשואין ספגתי עלבונות וצעקות. אני לא אחת שמחפשת לצעוק או להעליב. מצד שני אני מאוד פגיעה, הגם שאנו בשכונה נורא שקטה עם המון משפחות שגרות קרוב קרוב אלינו. אני עדיין אוהבת אותו. ותמיד מנסה לשמור על סטריליות – לא ללכת עם ידידים, לא לעזוב אותו יותר מדיי, סובלת בימי ו בערב עם המשפחה שלו – שכל כך שונים ממני סוציואקונומית ותרבותית (חסר שם עומק), אילפתי את עצמי לסדר ונקיון ועוד ועוד. אני בטוחה יודעת וערה שגם לי יש שטיקים משלי. כעת לא מדברים. מפחיד אותי מה יקרה שיכנסו ילדים. הרי הוא מלבין את פניי בקביעות. "מטומטמת" נאמר מס' פעמים, "חולת נפש" כי יש לי טיפה ocd , "מסריחה" "חבל שהתחתנו - איזו שטות", "מתי תעופי מפה" "עצלנית" כששכבתי מתה מכאבי מחזור ועוד. (אלו החמורים). בעיקר דציבלים מאוד מאוד גבוהים של צעקות בבית – הלבנת פנים מול השכנים. אני לא חושבת שעל ידי יציאה מהבית בכל פעם שזה קורה וחזרה לאחר מחצית השעה לשוחח על זה – ייפתר משהוא. אני רואה שגם החרם לא עוזר בינתיים והוא ממשיך בצעקות. לצעוק בחזרה – זו לא אני ולא לרמתי. הסברים למה אפשר גם אחרת – הסברתי בלי הרף – לא מקשיב. חושב שאני הבעיה וימשיך כל פעם שיימצא לי טעות כטענתו. לא מסכים לטיפול זוגי. אין ילדים עדיין והגיל שלי לא סימפטי משום בחינה (שעון ביולוגי, מבחר...). אוהבת. מה לעשות ?

שלום אשה בוכה, אכן בעיה מורכבת. הנישואים טריים אבל השסע ביניכם מתקדם במהירות, וכדאי להזדרז ולעצור אותו. נראה לי נכון לעבוד על צמצום הפער ביניכם במסגרת של יעוץ זוגי, ואני מאמינה שלא כדאי להתייאש בנוגע לשיתוף הפעולה שלו. אולי תרצי לתת לו לקרוא את המילים שכתבת אלינו, על-מנת שידע בדיוק היכן את עומדת. את אוהבת ומקווה, אך גם פגועה מאוד וחוששת לעתידך, ואת המילים הקשות האלה חשוב שידע. אחרי שתציגי את עמדתך בנושא הייעוץ הזוגי בסבלנות ובאהבה, תוכלי לומר לו שאת מתכוונת לגשת לייעוץ בכל מקרה, וכך עשי. לא מעט שינויים זוגיים התחוללו באופן חד-צדדי, כשבן/בת הזוג הצטרפו מאוחר יותר. מעבר לכל זאת, אל תשכחי לטפל בעצמך היטב, לשמור על עצמך ולדאוג לרווחתך ולשמחתך. בתקווה לטוב, אורנה

שואלת נכבדה אין שום סיבה שתסבלי מאלימות נפשית ומילולית. לכי מייד לטיפול. תבררי שם למה את ממשיכה לאהוב מישהו שכל כך מתעלל בך. בהצלחה!

שלום יש בעייה עם בעלי : אנו נשואים טריים ואני מתקרבת ל 40 בעוד מס' שנים מעטות ללא ילדים כרגע. הקשר שלנו לא נקי מקונפליקטים. יצא שבשנה האחרונה היו לו כל מני לחצים אבל אין חיים בלי לחצים. וגם על המעביד שלו הוא לא צועק. יצא שהרבה מאוד פעמים בשנה האחרונה – מייד עם פתיחת הנשואין ספגתי עלבונות וצעקות. אני לא אחת שמחפשת לצעוק או להעליב. מצד שני אני מאוד פגיעה, הגם שאנו בשכונה נורא שקטה עם המון משפחות שגרות קרוב קרוב אלינו. אני עדיין אוהבת אותו. ותמיד מנסה לשמור על סטריליות – לא ללכת עם ידידים, לא לעזוב אותו יותר מדיי, סובלת בימי ו בערב עם המשפחה שלו – שכל כך שונים ממני סוציואקונומית ותרבותית (חסר שם עומק), אילפתי את עצמי לסדר ונקיון ועוד ועוד. אני בטוחה יודעת וערה שגם לי יש שטיקים משלי. כעת לא מדברים. מפחיד אותי מה יקרה שיכנסו ילדים. הרי הוא מלבין את פניי בקביעות. "מטומטמת" נאמר מס' פעמים, "חולת נפש" כי יש לי טיפה ocd , "מסריחה" "חבל שהתחתנו - איזו שטות", "מתי תעופי מפה" "עצלנית" כששכבתי מתה מכאבי מחזור ועוד. (אלו החמורים). בעיקר דציבלים מאוד מאוד גבוהים של צעקות בבית – הלבנת פנים מול השכנים. אני לא חושבת שעל ידי יציאה מהבית בכל פעם שזה קורה וחזרה לאחר מחצית השעה לשוחח על זה – ייפתר משהוא. אני רואה שגם החרם לא עוזר בינתיים והוא ממשיך בצעקות. לצעוק בחזרה – זו לא אני ולא לרמתי. הסברים למה אפשר גם אחרת – הסברתי בלי הרף – לא מקשיב. חושב שאני הבעיה וימשיך כל פעם שיימצא לי טעות כטענתו. לא מסכים לטיפול זוגי. אין ילדים עדיין והגיל שלי לא סימפטי משום בחינה (שעון ביולוגי, מבחר...). אוהבת. מה לעשות ?

אישה יקרה, ממש לא חוות דעת מקצועית (מצטערת) אבל לעניות דעתי את צריכה לשאול את עצמך האם זה מה שאת רוצה להמשך חייך. אני לא יודעת מי את ומה את אבל מעטים האנשים שיקראו לנשותיהם "מטומטמת" ועוד יותר אלו ש"ישחקו" על מצבך הנפשי. אני מאחלת לך כל טוב ושולחת לך חיבוק ענק, אנחנו כאן ודעות כמה קשה לתקן או לעזוב אז אל תהססי לשתף כי כאו באמת מתעניינים ועוזרים מצטערת על ההתפרצות, אני

תברחי מהר פשוט נשמע לי מוכר

הי אורנה, חזרתי היום לטיפול. הרגשתי בפרפרים בבטן ומחנק בפנים אני לא יודעת למה התחושות האלה? התרגשות? בהתחלה כרגיל לא דיברתי אבל המטפלת שלי נתנה לי את הזמן ולאט לאט נפתחתי סיפרתי לה על הטיול שעשיתי במזרח ועוד דברים. יש בה משהו שמאוד מציק לי. אני לא אוהבת את החיוך שלה ואיך שהיא צוחקת. אני מרגישה קצת יותר טוב וחושבת שהגיע הזמן להפסיק את הטיפול אני לא רוצה להיפגע ממנה אולי באמת עדיף שאעזוב אותה שלא אקשר אליה מחדש שיש לי כוחות להתמודד עם הפרידה. אני מאוד תלותית בה בעקבות התעללויות בילדות שחוויתי מינית ופיזית אני לא מטופלת הרבה זמן ואין לי אמון בה אני לא גומרת לבדוק אותה. ומחכה לגלות שהיא ככל האנשים, שקרנים, נצלנים וכו.. מה אעשה? רוני

היי רוני, מאוד התחברתי למשפט וחצי האחרונים שלך - "אני לא גומרת לבדוק אותה. ומחכה לגלות שהיא ככל האנשים, שקרנים, נצלנים וכו..". גם אני ככה עם המטפלת שלי, גם אני עברתי חוויות ילדות קשות כמוך. גם אני מחכה לרגע שהיא תפגע בי ותנצל אותי, כמו שאני מכירה מפעם. גם אני בוחנת אותה שוב ושוב. אבל היא עוברת את המבחנים האלה שלי, ואנחנו מדברות על זה. וגם כשהיא טועה (והיא טועה, כי אנשים טועים...) אז אנחנו מדברות על זה, ואנחנו מתקנות ביחד. (ואם צריך, היא גם מבקשת סליחה...). יש להן, למטפלות, איזה קטע כזה של סבלנות, ורצון לתקן איתנו. הן הרי יודעות שכששברו לנו את האמון הכי בסיסי בקשרי הילדות הכי ראשוניים שלנו, זה מה שלמדנו וככה אנחנו מצפות שכל הקשרים שלנו ייראו. אני יודעת שבשבילי, הנכונות הזאת שלה להיבחן שוב ושוב, להוכיח לי שוב ושוב שהיא ראויה לאמון שלי (ואלה המילים שלה) זה מה שמאפשר את הקשר, ואת ביסוס האמון, לאט לאט, כל פעם קצת. וזה קשה. אני יודעת. הרצון הזה להשתחרר מהתלות בטיפול, במטפלת, כי תלות זה מפחיד. תלות זה חוסר אונים וציפייה מהאחר שידאג לנו, רק שבחוויה שלנו לא דאגו לנו. אני כל כך מבינה את הרצון לעזוב, במין תחושה פנימית שלבד זה בטוח יותר, ושהתרגלנו לדאוג לעצמנו, אז מי צריך את הטיפול הזה ואת כל מה שהוא מציף. אבל צריך את הטיפול הזה. צריך לתקן איכשהו את השבר הפנימי הזה, ואפשר לעשות את זה רק דרך קשר טיפולי טוב, קשר נקי מניצול ורמיסה שלנו, קשר שיאפשר להוציא החוצה את כל הכאב והפגיעה והגועל וכל אותם רגשות קשים שמרעילים אותנו מבפנים. והחלק הכי קשה אולי, הוא לא לברוח. להישאר שם, גם כשהאינסטינקטים הישנים צועקים לברוח. גם כשכואב כל כך ואין יותר מילים לדבר את מה שמרגישים. להישאר שם ולתת למבט החם, לחיוך, לקול השקט שלה לחבוש את הפצעים הפתוחים עדיין, גם אחרי כל כך הרבה שנים. תמשיכי לבדוק אותה, רוני. תדברי איתה על כל התחושות האלה שלך, על הציפיה שלך לניצול שלה אותך. תני לעצמך את ההזדמנות להחלים, תני לעצמך את ההזדמנות לחוות תלות בריאה, תלות שתאפשר לך לגדול ולהתפתח... מאחלת לך המון בהצלחה, (ואם בא לך לחזור ולעדכן איך הולך, אני קוראת כאן הרבה, ואשמח לשמוע) קרן

תודה על העידוד, הייתי שמחה להתכתב איתך לא בפורום הזה. החשיפה קשה עלי.. האם זה אפשרי מבחינתך? ואם כן יש לך הצעה כיצד? אני לא מעיזה לפרסם את המייל שלי... שוב תודה, רוני

שלום רוני, אני קוראת בין המילים שלך הרבה מאוד בהלה; שתיקשרי מחדש, שתחושי תלות, שתיאלצי להיפרד ממנה מעמדת חולשה. אני מבינה שאת אומרת לעצמך - עדיף לא להסתכן יותר מדי, עדיף להיפרד בזמן שלי ובתנאים שלי... (בסוגריים, אני רוצה להציע לך לחשוב כך על החיוך והצחוק שאינך אוהבת - הם כמו בלם שעוצר אותך מ'להתאהב' באמת, להתמסר באמת...). אני רוצה שתדעי שאין סיבה להיפרד כשמרגישים קצת יותר טוב. זה הזמן להמשיך לעבוד קשה על-מנת להרגיש מ-מ-ש טוב... וגם אין סיבה לחשוב שתצטרכי להיפרד שלא בזמן המתאים עבורך (נכון, פעמוני האזעקה של הסכנה מצלצלים בעוז, אבל בכל זאת...). מה תעשי? תרגישי את החרדה והבהלה והיאוש, ותמשיכי ללכת לשם ביחד איתם, ותדברי עליהם, ותקווי... מקווה מכאן, אורנה

אורנה האם את עונה אם שולחים לך דואר למייל? אחת שמתלבטת אם לכתוב לך משהו אבל, בפורום הזה זה לא מתאים.

שלום aaa, וודאי שאני עונה, אבל גם מעודדת את המשך התקשורת בפורום ולא במייל האישי. זה נכון יותר מהרבה בחינות. חשבי על הדברים, וכתבי אם תרגישי שאין לך אפשרות ממשית לנסח את שאלתך בפורום. נחשוב ביחד הלאה. לילה טוב, אורנה

הי, אני כבר עוד מעט שנה בטיפול ואני מרגיש שהשיחות בטיפול כל כך מדכאות,שאני עוד מעט אזדקק לפסיכולוג רק כדי להשתקם מהטיפול הפסיכולוגי..... יחד עם זאת,פיתחתי כלפי הטיפול איזושהו הרגל וגם תלות מסוימת,ואינני רוצה כרגע לעזוב.איך השיחות המדכאות האלה יביאו אותי לידי אושר והגשמת חלומות?

אושר והגשמת חלומות? זה לא קצת יותר מידי לצפות שטיפול יגרום לכך? תתעורר, רק אתה בעצמך תגלה את הדרך, שום מטפל או תרופה לא יעשו זאת בשבילך. גם אם זה לא קל, גם אם זה יקח עוד חודש חודשיים או אולי עוד שנה שנתיים...ויותר, מי יודע... העיקר לא להתייאש, ולא להיות פסיבי ולהאמין שמשהו חיצוני יתן לך את אשר אתה מבקש. ואם הטיפול עושה לך רע, למה להשאר??? שיהיה לך רק טוב, תאמין קצת בעצמך ואל תתן לטיפול לדכא את האמונה הזאת. כל טוב.

שלום מני, מטופלים מעלים לעיתים את הטענה שהטיפול מדכא... עם זאת, כדאי לזכור שהטיפול אינו 'ממציא' תכנים אלה, אלא לכל היותר 'מציף' אותם אל פני השטח. אני מקווה שההבנה שמחשבות ורגשות אלה קיימים בתוכך בכל מקרה, גם אם בעבר היית פחות מודע להם, נוסכת בך כוחות להמשיך בעבודה הקשה... בנוגע לאושר והגשמת חלומות - לפעמים הדרך מתארכת, אך היכרות עם עצמך על חלקיך השונים (כולל הדיכאוניים) יכולה רק להועיל. בברכה, אורנה

בוקר טוב , באמת לא יודעת מאיפה להתחיל או אפילו האם כדאי להתחיל ? החיים קשיים , מסובכים , אין להם טעם , ללא ערך , ... אז בו אתחיל כך , אני סובלת מכמה בעיות בחיי כמו : - אם אני בבית , אז אני בחדרי החשוך והקטן ורוב הזמן שוכבת על המטה חושבת , על מה ?! אולהים יודע !!! ( החדר שלי די גדול מבחינת הגודל 6:6מ' , יש בו הכל כמו מחשב , טלוויזיה , מערכת , ספרייה שמלאה בספרים ואגודות שמעולם ולעולם לא אחשוב לשים קריאתם ,יותר ממאה בובה שתלויות על הקיר וחלק מונח על השטח ... - חוסר תיאבון , לפעמים יעבור עלי יומיים או שלושה בלי להכניס משהו לפה חוץ משתיה מעטה . ( גובה 158ס"מ ומשקל 42ק"ג ) . - אם מתעניינת במשהו , אז זה זמני – לא לתקופה ארוכה . - פסימית רוב הזמן . - עייפות רוב הזמן . - מרגישה בנוח כשמזיקה לעצמי !!! זה חלק קטן מהבעיות שלי שבחיי לא חשבתי להוציא אותם , אבל ... !!! זה התחיל אחרי שסיימתי תיכון , למרות שאני לומדת באונ' ההההה... מה לא תאמין לי כבר חמשה שנים לומדת באונ' , מצליחה בלימודים ועוברת לשנה הבאה , אבל קורה משהו שעוצר אותי מלהמשיך , מה ולמה ? אין לי מושג !!! למדתי שנה מדעי המוח , ושנה ריפוי בעיסוק , ושנה אחרת מדעי המחשב והשנה הזאתי הפרעה בתקשורת שסיימתי אותה בממוצע טוב מאוד אבל אתמול שניתי את המסלול לחינוך מיוחד . זאת הבעיה הכי גדולה שמפריעה לי שגוררת אחריה את שאר הבעיות למרות שלפעמים חושבת אחרת ! לא מעניין אותי לשים את הלימודים עם תואר או לא . וגם כן יש בעיה נוספת שאולי היא הבעיה המרכזית , כשהייתי תינוקת נכוויתי מאש גלויה כש- 70% מגופי דרגה 3 . ועד עכשיו אני סובלת כמובן מצלקות ועוברת מפעם לפעם ניתוחים פלסטים . מה ... יש עוד בעיות ותסכולים בחיי יום יום ? !!! בטח שכן ומלא מלא מלא ... יש דבר אחד שנותן לי לפעמים קצת אופטימיות , זה המשפחה שלי , שתמיד אוהבים אותי ותומכים בי , מעריכים אותי , גאים בי , נותנים לי כל הזדמנות בחיים ... שכחתי לציין שאני בת 23 שנים , גרה עם הוריי , אני הבת הכי קטנה במשפחה , יש לי 3 אחיום ו- 3 אחיות כולם נישואים , מצב כללי טוב , ... אוקי זה הסיפור שלי בקצרה , ומקווה שיש משהו שכן יכול לעזור ! מבלי להגיד שצריך לייעץ עם פסיכולוג או אפילו פסיכיאטר !!! אני כן מודע לבעייתי ומקווה יעוץ , תמיכה , ...

כואב לקרוא את דברייך, גם את כמו כולנו משוועת למעט אושר בחייך ומנסה למנוע מעצמך סבל וכאב, וכמובן לא מבינה למה אצלך הזרימה של החיים לא קולחת. לדעתי את אדם מגוון ורבגוני, אדם ברוך כישרונות ויכולות שלא מצליח להינעל על כיוון אחד כי ישנם עוד ועוד כיוונים וצרכים שצצים כל הזמן, ואת מוצאת עצמך משנה את דרכך כל הזמן ויוצא שתמיד את מבולבלת, חוסר העיקביות שלך מוביל לתיסכול ומשם את פוגעת בעצמך. את צריכה ללמוד לקבל עצמך כאדם שונה,במובן החיובי, אדם שיש לו סקרנות ורצון להתפתח בכיוונים שונים, ואם זאת את חייבית להעמיד ולנסח לעצמך דף עם הוראות, מטרות והנחיות יום יומיות על מנת שלא לאבד את הכיוון בחיים. מעבר לזה את יכולה להתפלל מהלב ולבקש מבורא עולם עזרה, והכי חשוב את חייבת לדאוג לגוף היקר שלך שיוזן, אסור לך לפגוע בעצמך. שולח לך חיבוק גדול ואהבה הניג

שלום ch694, תיארת את חייך באופן בהיר ונוגע ללב. אני רוצה שתדעי שחלק גדול מהתיאורים שלך תואם סימפטומים של דיכאון (אובדן עניין, עייפות, פסימיות ועוד). לכן, למרות שכתבת לא להפנות אותך לייעוץ מקצועי, אני חושבת שזה יהיה מהלך נכון ומועיל. חשוב לי שתדעי שאפשר לעזור לך להתמודד עם תחושות הייאוש, ועם הכאב שנותר בנפשך מאז שנפגעת בגופך. מעבר לזאת אני שולחת לך עידוד, נחמה ותקווה, אורנה

שלום, אני סובלת כבר למעלה מ- 20 שנה מבעיה קשה של סלידה מכפות רגליים של אדם קרוב אלי. הבעיה היא ממש מאז שאני זוכרת את עצמי. כאשר אני נחשפת לכפות הרגליים שלו, אני סובלת מתופעות של הזעה, רוק בפה, עוויתות ולחץ. הבטן מתכווצת לי ואני מרגישה לחץ ועצבים. אני גרה באותו הבית עם אותו אדם, הוא מודע לבעיה ומאוד פגוע מכל השנים הללו, ולכן לא מוכן ללכת לקראתי ולהסתיר ממני את כפות רגליו. אני מתפללת לטיפול מהיר ככל האפשר למרות שאני מודעת לכך שאין קסמים וזה תהליך ממושך. לאן לפנות? אני כבר לא יכולה להמשיך כך והחלטתי לפנות לעזרה מקצועית. הבעיה היא שאני לא יודעת למי עלי לפנות, לפסיכולוג קליני או לפסיכיאטר.

שלום מתוחה, טוב שהחלטת לפנות להתייעצות מקצועית, משום שהמצב הנוכחי ללא ספק מעיב על איכות חייכם בבית. אני חושבת שכדאי לפנות גם לפסיכולוג קליני וגם לפסיכיאטר. שני בעלי מקצוע ינסו להבין את מקורה של תחושת הגועל העזה שאת חשה, יבררו ביטויים רלוונטיים נוספים, ויציעו לך מענה כולל. בברכה, אורנה

עד איזה גיל ניתן לעבוד על הילדות שלנו עד איזה גיל זה רלוונטי האם זה מיועד רק לשנות העשרים והשלושים או גם בגיל מבוגר כאשר פתאום הטראומות עולות בלי הודעה מוקדמת. האם בגיל 52 זה מגוחך לדבר על טראומות מגיל הילדות?כלומר לדבר על משהו 43 שנה אחרי.

דורית שלום, התשובה שלי היא שזה ממש לא מגוחך לעסוק בילדות ולעבד אותה בשום גיל. במובן מסויים הילדות הולכת איתנו ומעצבת אותנו לאורך כל חיינו. גם אם לא חווינו אירועים טראומטיים ובוודאי אם כן. בהצלחה במסע החשוב, גם אם קשה, לילדות, דרור

לפני כל פגישה (בסיכום עם המטפל שלי) אני מגישה מכתב שכולל רגשות כאבים וכל מה שעולה על דעתי זה היה רעיון שלו כי אני מדברת על הכל חוץ מעל דברים אמיתיים, הבעיה שכל פעם שהוא רוצה לדבר על התוכן של אחד המכתבים אני אומרת לו שהמכתבים זה הסוד שלנו והטיפול זו המציאות. הוא אמר שבדרך זו הוא משחזר עבורי שוב קשר כפול של מציאות וסוד שאני מחביאה מעצמי ומהדמויות המטפלות ושהוא לא מעוניין להפוך את הכאב לסוד ואת המציאות לחיכנית ונעימה, אבל אני לא מסוגלת לדבר על התכנים של המכתבים לא מסוגלת לשמוע את עצמי כואבת בכתיבה קל לי יותר גם בגלל שאני יודעת שהוא שומר אצלו את הסודות שלי. בפגישה האחרונה הוא לא ויתר והתעקש לשוחח על מקרה מסויים מאחד המתכתבים כשקמתי ללכת הוא ביקש להשאר עד סוף השעה ואמר שהטיפול אינו מיועד להיות פשוט בעיקר בגלל הכאב שאני עסוקה בלהסתיר ושהוא יודע ומבין את הקושי בליצור מערכת יחסים המבוססת על אמון אבל תפקידו הוא לנסות שנתמודד ביחד עם אותו כאב וניתן לסודות להתקיים בחדר ולא להחביא אותם במכתבים. אני נורא כועסת עליו מה לעשות אני מבינה את הנקודה שלו אבל חשבתי שכל הטיפול עד סופו אני אביא לו מכתבים בכתב ידי (שנורא קשים לי לכתיבה דך אגב)ונתעסק בדברים שאינם כואבים מרגישה מאוכזבת. הוא אמר שהוא שמח על כך שאני כותבת ולא משאירה את הכאב ועדיין טיפול הוא לומר את הכאב במילים שלי שאשמע את עצמי אומרת אותן עם כל הכאב ורק כך אוכל באמת להתמודד עם כל הקשור לחוויות. אני לא מסכימה איתו הוא הפר הסכם בהתחלה הוא אמר שנדבר על המתכבים כשאהיה מוכנה ופתאום כשאני לא מוכנה הוא לוחץ להביא אותם לטיפול הוא אומר שהנוחות שמצאתי במתכבים בלי לשוחח עליהם פוגעים באפשרות שלו לטפל ו"מסרסות" אותי ואותו.

סתיו שלום, אני מבין מדוע את חשה פגועה וכועסת. את מרגישה שהוא עושה משהו שמכאיב לך שאת לא רוצה וזה מעורר בך דברים. אבל מבחינה מקצועית אני מסכים עם ההתנהלות שלו ועם מה שהוא אומר לך. הדבר שחשוב שתנסי לזכור הוא שהמניע שלו הוא טובתך. הוא חושב ואני מסכים איתו שהעמדת הפנים שנוצרה ביניכם בחדר מזיקה לך. ואולי הוא מרגיש שאת יכולה לסמוך עליו ולהרגיש רגשות קשים בחדר. זה בסדר שאת כועסת, ואת יכולה לומר לו את זה, זה חשוב. אבל אני חושב שגם אם כרגע זה לא נראה לך בטווח הרחוק זהו הדבר הנכון לעשותו. דרור

טופלתי בערך שנה אחת לשבוע בשיחות אבל לקראת הסוף הרגשתי שזהו אני לא יכולה יותר לדבר, לא הייתי ישנה בלילות לפני הפגישה, לחץ אדיר, ואז ביקשתי להפסיק את השיחות ועבר שנה מאז ואני לא מפסיקה לחשוב רק על השיחות ועל המטפלת מן אובססיה כזו מה קרה בעצם ? אין לי אומץ לחזור לשיחות ? רק חושבת על זה והלב דופק במהירות

מירה שלום, נשמע לי שקרה לך משהו לקראת הפסקת הטיפול שלא דובר. הטיפול הופסק מבלי שניתן היה לנסות ולהבין מה הלחיץ אותך כל כך. אני לא יודע מהו הדבר, אבל אני יכול לשער שהוא זה שלא נותן לך מנוח גם היום. ההרגשה שיש בך משהו שרוצה להישמע אבל לא יכול. עצתי היא שתנסי למרות הקושי לחזור לאותו טיפול, מתוך ניסיון להבין הפעם למה היה לך כל כך קשה. האם זה משהו שקרה ביניכן, האם משום שהתקרבתן לנושא רגיש. נסי להתגבר על הפחד ולחזור לטיפול. דרור

הי דרור, הבנתי מהפרטים שלך שאתה מתמצא בחרדת בחינות. אני סטודנט ויש לי בעיה שכאשר אני יושב וכותב בחינה אני מסתכל יותר מדי על השעון ונלחץ בגלל חוסר הזמן.אינני סובל מבלק-אאוטים,כאבי בטן או משכחה פתאומית,אך עדיין קיימת מידה מעט גבוהה של לחץ שאינה מאפשרת לי להגיע לריכוז מקסימלי. כיצד לטפל במטרד המציק הזה? יש אולי כמה דברים לתרגול עצמי שעשויים לעזור?

נועם שלום, חרדת בחינות מורכבת מארבעה קבוצות סימפטומים מרכזיות. הפן הגופני, הפן הקוגנטיבי, הפן הרגשי והפן ההתנהגותי. הסימפטומים מזינים זה את זה. כך למשל כאשר חשים דופק מהיר נכנסים ללחץ ומתחילים לחשוב אני בחרדה דבר שבתורו מגביר את החרדה. הסימפטום שאתה מתאר הוא התנהגותי. ייתכן ולא שם הוא מתחיל אבל אליו אתה שם לב. בעצם החרדה שלך שלא תצליח מתבטאת בכך שייגמר לך הזמן ושלא תספיק. ההמלצה שלי לתרגול עצמי היא לנסות ולתרגל מבחנים בבית תחת לחץ זמן. תוך כדי שאתה עושה את המבחן תנסה לחשוב שיש לך מספיק זמן. מבחנים מתוכננים כך שיש בהם מספיק זמן כדי להתמודד עם השאלות. אלו דברים שחשוב שתדע. נסה בהדרגה להגדיל את המרווחים בהם אתה מסתכל על השעון, למשל אחרי כל שאלה. אם אתה מרגיש שאתה לא מצליח לבד ייתכן ואתה זקוק לעזרה של טיפול בחרדת בחינות. דרור דרור

הפסיכולוגית שלי מדברת על כך שחשוב שאני אשים לב לייחודיות של הקשר בינינו בטיפול. אך הרי בסופו של דבר אין באמת הבדל בין הדרך שפסיכולוג קליני כזה או פסיכולוג קליני אחר מסתכלים על המטופל.שיטות הטיפול הן אותן שיטות טיפול,לא? אז מה אם כך ייחודי בכך שבחרתי בפסיכולוג כזה ולא אחר?

דינה שלום, אין מפגש אחד דומה למגש אחר. גם אם הגישה דומה, קיים שוני בין מטפל למטפל וקיימת אפשרות ליצירת קשר מיוחד. זה לא אומר שאצל מטפל אחר לא היית יוצרת קשר טוב אבל גם הוא היה קשר ייחודי. נשמע לי שמה שהיא ניסתה לומר לך שהמפגש ביניכם מיוחד. אגב, אני לא בטוח שהיא התכוונה בהשוואה למטפלים אחרים, אלא לייחודיות הקיימת בתוך מפגש טיפולי שאינה דומה למפגש אחר. את לא כל כך מוכנה לקבל את זה ולא ברור למה, אבל שווה לבדוק את זה. דרור

אני כבר שנה בטיפול , לפני הטיפול עוברים לי מיליון דברים בראש שאני רוצה להגיד , ואז שאני מגיעה שום דבר לא יוצא , ואני מרגישה כל כך "סותמה" כי שבוע שלם אני מחכה בשביל לשבת שם לשתוק או להגיד כמה משפטים מפגרים .. ואני מרגישה שדווקא בגלל זה המטפלת שלי בכלל לא מכירה אותי .. אני מאוד רוצה לתת לה להתקרב אבל איכשהו שאני מגיעה לשם זה מתפקשש .. מה עושים ?(האם זה בסדר לכתוב מכתב למטפלת ולנסות להסביר את עצמי?!)

שלום לך, את מביעה את הקושי שלך להתבטא בטיפול. לא ברור מה בדיוק גורם לזה, האם הקושי לסמוך על המטפלת, האם ההצפה של הנושאים המקשה עלייך לבחור, האם סיבה אחרת. אבל אני הייתי מציע לפתוח עם המטפלת את הקושי הזה. לנסות להבין מה קורה שם, מדוע את מתקשה. כחלק מהבדיקה אולי תסכמו גם על צעדים הדרגתיים כמו כתיבה, ואולי כחלק מהבדיקה תרגישי שאת לא זקוקה לצעדים הדגתיים כאלו. דרור

האם טכניקת השלבים יפה לכל טיפול? או ישנן טכניקות שונות? בטיפול אצלי, היתה אמפטיה חזקה בהתחלה, אח"כ ריחוק, כששאלתי את המטפלת והבעתי את הרגשתי לריחוק היא הכחישה? יש כימיה טובה בינינו ומאד מתחברת אליה, האם נכון להעלות את הנושא בשיחה או לחכות שזה יבוא ממנה? תודה.

שלום לך, אני אישית לא מכיר טכניקה המעודדת במכוון התקרבות בהתחלה והתרחקות בהמשך. מה שקורה לעיתים קרובות שישנה כניסה מהירה לטיפול ואז אחד הצדדים, לרוב המטופל, אך לעיתים גם המטפל, חשים חרדה מההתקרבות הזו ומתרחקים. אפשרות שנייה היא שלאחר שנוצר ביטחון המטופל יכול להרשות לעצמו להביא לטיפול גם רגשות קשים יותר כלפי המטפל, ולשאוף להתרחק. בכל מקרה אני תמיד מעודד להעלות כל דבר הנוגע לקשר ביניכם בטיפול, דרור

אני בטיפול פרטני וקבוצתי ושום דבר לא עוזר הדברים הופכים לפחות ברורים המטפל שלי ניסה כבר הכל אני פשוט בלתי אפשרית. אני במצב נוראי איך אפשר לעזור לי?

שני שלום, את מרגישה שאת בלתי אפשרית ושום דבר לא עוזר, ייתכן שאפילו המטפל שלך חש כך לעיתים, אבל זהו מצב הקורה בטיפול, כשיש מפגש עם חוסר האונים עם הייאוש. היכולת שלך ושלו להיות ביחד עם התחושות הללו, לעבור את התקופה הזו היא שיכולה להיות כל כך טיפולית עבורך. שניכם ביחד בזה, תפקידו הוא להרגיש את זה איתך, להיות בייאוש איתך, אך מדי פעם להרגיש את זה גם מבחוץ, להתבונן לאן אתם הולכים, ובהדרגה לנתב אתכם לשם. דרור

הזמן עובר מהר מידי,עוד לא הספקתי לנשום וכבר השנה הזאת עברה, הכל ממשיך כאילו כלום,ואני נמצאת באותה נקודה,לא זזה סנטימטר,שוב שנה חדשה..וחגים..אבל היא לא תהיה שונה מזאת שלפניה,ומכל אלה שיהיו אחריה.ככה זה ימשיך? גם מחר אני אקום בבכי,אלך לישון בבכי,וגם בימים שאחרי? כבר רגילה...ורק מתנהגת כאילו אני מתמודדת, ובפנים צורחת,מנסה לאחוז במקום הזה שנותן לי שלווה, חיה באשליות שזה יעבור, שזה מצב זמני.... אבל אין דרך בכלל לצאת מהמעגל הזה. לא לשים לב אליי. סליחה. חודשיים בלי טיפול,בלי מטפלת. ומאוד קשה

חן שלום, את מתארת מצב בו את לא מוצאת מנוחה לעצמך, לא מוצאת שלווה. לא מוצאת את האמצע. נעה מקיצוניות לקיצוניות, נדרשת להעמיד פנים כלפי חוץ. הדרך לנסות ולהרגיש טוב יותר היא למצוא את האמצע הזה, לראות את הגוונים הקיימים בתוכך, ואם הם לא קיימים אז להמציא אותם, לאפשר לעצמך להראות מה שקורה בתוכך מבלי לפחד שזה יפרק אותך ואת האחרים. הדרך לעשות את זה היא לנסות ולהיות בקשר טיפולי כמו זה שעזבת. לשרוד אותו, להישאר גם כשקשה וכשחשים שאין טעם. או כשמרגישים שאת רק פוגעת בה. רק כך, בצעדים קטנים תרגישי טוב יותר במהלך השנה. אני מאחל לך זאת מכל הלב. דרור

שלום לכולם. האם מישהו יכול להסביר לי מה המונח ילד אינדיגו אומר?

מי הם "ילדי האינדיגו": ילדי האינדיגו מהווים קבוצה מיוחדת , אשר הגיעה לכדור הארץ כדי לשנות את המערכות הפוליטיות , החינוכיות , התזונתיות , המשפחתיות ועוד למען עולם טוב יותר. ילדי האינדיגו מסווגים פעמים רבות כמי שסובלים מהפרעות קשב או הפרעות קשב היפראקטיביות. הם ה- א-נורמטיבי הנוכחי אשר מבשר את הנורמה אשר תהיה נחלת הכלל בעולמנו, בזמן זה של שינוי אבולוציוני (פיזי ורוחני) שעובר כדור הארץ ועוברת האנושות כולה. למה הם נקראים כך? ילדי האינדיגו, נקראים כך מפני שאישה בשם ננסי אן - טאפ הייתה הראשונה להבחין כי לילדים מסוימים יש צבע חיים חדש בגוון אינדיגו ( סגול כחול - כהה ) בשדות ההילה שלהם. מאפיינים בספרם " ילדי האינדיגו " ( הוצאת אור - עם ) , מביאים לי קרול וג`אן טובר הסברים על מהות ילדי האינדיגו ודרכי התמודדות עימם. לפי הספר , התכונות הנפוצות ביותר של ילדי האינדיגו הינם : תחושה ש "מגיע להם להיות כאן " ולעיתים קרובות הם מופתעים כאשר אחרים אינם שותפים לתחושה זו, ערך עצמי גבוה המכיל בתוכו ידיעה ברורה של "מי הם " , יש להם קשיים עם סמכות אשר אינה מסבירה את התנהגותה או לא מאפשרת בחירה, ישנם דברים שהם פשוט לא יעשו (למשל לעמוד בתור) , הם חשים תסכול בתגובה למערכות שממוקדות בטקסים ושלא דורשת מחשבה יצירתית , בד"כ , הם מוצאים דרכים טובות יותר לעשות דברים, גם בבית הספר, שגורמות להם להיראות " כמכסחי מערכות " ( מסרבים להסתגל למערכת כלשהי ) , הם לא מגיבים להטלת משמעת שמבוססת על אשמה ( " חכה עד שאבא שלך יגיע . . . " ) : הם לא מתביישים להודיע לנו מה הם צריכים. ילדי האינדיגו אינם מסוגלים לשקר לעצמם. הם מאוד טלפתיים ויש בהם יותר מדי יושר אישי מכדי שיבגדו בעצמם. הם בעלי רמת מישכל גבוהה , יצירתיות ונטייה ליטול סיכונים. לפי ד"ר דורין וירטו , מומחים אומרים שההבדל היחיד בין ילד מחונן לבין ילד עם הפרעות קשב היפראקטיביות , הוא שהראשון מסיים את המיזמים שהוא מתחיל בהם , בעוד האחרון משאיר מיזמים לא גמורים. לילדים אלו נטייה לקבוע לעצמם כללים משלהם והם חיים על פי נטיות ליבם. ילדי אינדיגו ניחנו בקליטה על חושית. רבים מהם ניחנו בכישרון אומנותי ועומק רגשי. הם מודעים מאוד למחשבותיהם ולרגשותיהם של אחרים. הם סומכים על אנשים כשהם חשים שהם ראויים לכך, ולא בשל מעמדם החברתי או המשרה שהם מחזיקים בה. רוב ילדי האינדיגו אינם אוהבים בדים סינתטיים, משום שהם נוטים לדחות כל דבר שהוא אינו טבעי. בספרה "דרכי טיפול ומזון בריא לילדי אינדיגו" (הוצאת אור-עם ע"מ 31) , מביאה ד"ר דורין וירטו כ- 17 מאפיינים של ילדי אינדיגו בהם: רצון חזק , יצירתי , עם נטייה לעסוק במוסיקה , בייצור תכשיטים , בשירה וכו`, נוטה להתמכרות , בעל "נשמה בוגרת" , אינטואיטיבי או בעל קליטה על חושית , לא אחת מספר על כך שראה מלאכים או רוחות של אנשים שמתו, נוטה לבודד עצמו, בין אם באמצעות פעילות תוקפנית או על ידי התכנסות פנימה , בעל רצון עז לשפר את מצב העולם , משתעמם בקלות , ועוד. עולמם של " ילדי האינדיגו " פעמים רבות ההורים , המורים , ואפילו החברים מענישים את ילדי האינדיגו ונוזפים בהם על התנהגויותיהם. ילדי האינדיגו לומדים להתבייש במי שהם , ותחושת הבושה מונעת מהם מלבטא את כישוריהם. רבות מבעיות ההתנהגות שלהם נובעות מהטראומה שגרמו הבושה וההתעללות הרגשית ולא מהפרעת הקשב המיוחסת להם. ילדי האינדיגו יודעים שהם שונים מרוב האחרים. וללא התמיכה החברתית מידידים או מבני משפחה , ילדי האינדיגו הרגישים עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר איתם , והדבר עלול להוביל להשתוללות או להתכנסות פנימה. ילדי האינדיגו חשים זקנים כשהם נולדים. מבחינות מסוימות , הם יודעים הרבה יותר מהמבוגרים , אך מספר ההזדמנויות שניתנות להם לבטא את כישוריהם מוגבלות בשל מחסור בזמן ובכסף במערכת החינוך. כפי שכבר כתבתי , ילדי האינדיגו הם ילדים רגישים מאוד. רגישותם מתבטאת בשני תחומים עיקריים: 1. אמת ויושר- הם רגישים מאוד לשקרים או לחוסר יושר אצל אחרים. 2. רעלים סביבתיים- הם ילדים טבעיים החיים בעולם לא טבעי ופעמים רבות קשה להם לספוג את הרעלים הסובבים אותנו. מדענים גילו קשר הדוק בין הפרעות קשב היפראקטיביות לבין רעלים סביבתיים. ילדים רבים המאובחנים כסובלים מהפרעות קשב היפראקטיביות לוקחים "ריטלין " או כדורים כימיים אחרים. עבור ילדי האינדיגו , נטילת תרופות אלו היא "עליה וקוץ בה". מצד אחד , היא מאפשרת להם "להשתלב" בחברת הילדים ולרצות את ההורים והמורים שלהם. התרופה עשויה גם להעניק להם תחושת "היי" שתעזור להם להימלט מהכאב שבהיותם שונים או מתחושת הריקנות , שממלאת אותם כשאינם ממלאים את ייעודם , אבל המחיר גבוה: התרופה מונעת מהם מלהביא לידי ביטוי את כישוריהם הרוחניים. הילדים מאבדים את הקשר עם האינטואיציה שלהם , עם היכולת הרוחנית שלהם ועם אישיות הלוחם שלהם. הם שוכחים את ייעודם וכמבוגרים , לאחר שהם מפסיקים לקחת את אותם תרופות הם חשים ריקים ולכן חוזרים לתרופות אחרות (פרוזאק למשל) אשר מאפשרות להם לחיות בתחושת "היי" מזויפת ולהתמודד עם החיים שלהם.

טל שלום, אני רואה שקיבלת תשובה נרחבת מאחת ממשתתפות הפורום, אין לי מה להוסיף משום שזהו לא תחום שאני בקיא בו. דרור

לב הטיפול / בועז שביט מטפל: "אם היה לך מכשיר שמודד את רמת או איכות הקשר בינינו, מן 'מונה קשר' שכזה עם סקאלה מאחד עד עשר, מה אתה חושב שהיה מראה כרגע המחוג לגבי הקשר שלנו?" מטופל: "חמש או חמש וחצי". מטפל: "ולמה אתה חושב שהמחוג מראה חמש ולא שמונה למשל?" מטופל: "כי משהו מפריע פה" מטפל: "מה מפריע?, אתה יכול לשים לב?" השורות הללו הן התחלה אפשרית של דיאלוג בין שני אנשים היושבים בחדר, שבמקרה זה הם מחולקים לתפקידים של מטפל ומטופל. דיאלוג שמטרתו חקירה עמוקה של הקשר, באופן ישיר וממוקד בכאן ועכשיו. המטפל מזמין את המטופל ואת עצמו לבחון באופן חוויתי את התחושה של הקשר, כפי שהוא מתקיים כרגע בחדר. המטופל מצליח לזהות שיש משהו שמפריע לקשר להתממש במלא הפוטנציאל, ולכן ה"מחוג" של "מד הקשר" עומד רק על חמש וחצי. אם החקירה תמשך בהצלחה, עשוי המטופל (וגם המטפל) לגלות דברים משמעותיים ביותר על האופן שבו הוא מביא את עצמו לקשר הנוכחי, ומתוך זה ללמוד רבות גם על קשרים אחרים. אם הוא יקשיב לעצמו בעקבות השאלה האחרונה של המטפל (הקשבה שהיא כלל לא פשוטה ופעמים רבות דורשת הכוונה ותמיכה מצד המטפל) הוא עשוי לראות, למשל, איך העובדה שהוא יושב מול גבר יוצרת תחושת תחרות תמידית שמגבילה את הקשר או; שהוא חווה מהמטפל נימה של ביקורת שסוגרת אותו או; שהוא פוחד לאבד שליטה במידה והוא יתחיל לבטא רגש או; שהוא מרגיש שהמטפל מרוחק ולא קשוב וזה מרתיע אותו; וכל אלה הן רק מספר דוגמאות מתוך רבות אחרות. ואז, תתארו לעצמכן, שבהמשך הדיאלוג (אולי בפגישה הזו ואולי בפגישות עתידיות) מצליח המטופל לא רק לזהות את החוויות הללו אלא גם לתקשר אותן למטפל. במקרה כזה נפתחת הזדמנות למטפל להגיב, לספר למטופל על התחושה שלו בתוך המפגש. למשל: "כן, גם אני חש סוג של תחרותיות גברית" או; "באמת הרגשת ביקורת? חשוב לי שתגיד לי בדיוק איפה בדברים שלי הרגשת את זה"; וכן הלאה. והדיאלוג הזה ממשיך להתפתח, עד שברגע מסוים ניתן שוב לשאול מה קורה כרגע עם "מד הקשר"? יש סבירות גדולה מאוד שיחול בו שינוי משמעותי – בדרך כלל תחושה של קרבה גדולה יותר, חוויה של קשר עמוק יותר. בשלב זה לא רק שקיימת תובנה לגבי המגבלות של הקשר והאפשרות להתמודד איתן, אלא שיש חוויה אמיתית של שינוי, תחושה ששינוי כזה הוא אפשרי ושהדיאלוג, מפחיד ככל שיהיה, משתלם באופן הכי ברור במציאות שבחדר. רגעים כאלה הם, לדעתי, מן הרגעים המועילים ביותר לתהליך הטיפולי, ומרגישים גם ככאלה, בדרך כלל, לשני הצדדים. ואני לא אומר שזה דבר פשוט. הדיאלוג שמוצג למעלה הוא כמובן קצר ופשטני. בפועל נדרשת בדרך כלל עבודה קשה והרבה סבלנות כדי להגיע בכלל אל האפשרות לדיאלוג שכזה. הקשר הוא הלב של הטיפול. לא משנה מה היא הגישה, השיטה או הסגנון הטיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות, שבשונה מגישתו של מחבר שורות אלה, אינן שמות דגש רב על הקשר. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיסי ורגשי – וזה כלל לא מובן מאיליו. אפילו כדי לספק את המינימום הזה, צריך המטפל להיות קשוב לצרכים של המטופל, לדברים שמאיימים עליו ואלה שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות, וכמובן ליצור איתו תקשורת שבתוכה שינהם מבינם אחד את השני. אם המטופל מרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, הרי שנסללת הדרך לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. אני מניח שהדברים הכתובים בפסקה הנוכחית מוסכמים פחות או יותר על מרבית הקוראים, אבל השאלה שלנו כאן הולכת, כאמור, מעבר לזה – אל האזור שבו לעצם התהליך של יצירת הקשר, העמקתו וחקירתו יש השפעה תרפויטית ומאפשרת צמיחה בפני עצמו. תהליך שבמקרים רבים הוא הלב האמיתי של הטיפול, כאשר כל האמצעים האחרים משרתים אותו ולא להיפך. הבה נבדוק מה הם חלק מהמאפיינים של קשר טיפולי אשר עשוי להוות את הקרקע לתהליכים כאלה וננסה להבין כיצד הם פועלים. הכרה ביחסים דו צדיים בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. זו נשמעת אולי קביעה מובנת מאיליה ולכן מיותרת, אבל לא כך הוא. פעמים רבות עוסקים אחד מהצדדים או שניהם בתהליך של הכחשה וטשטוש העובדה הזו, או לפחות צמצום משמעותה במישורים מהותיים. מצדו של המטפל הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית נקי מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. לטעמי האישי, כל עמדה כזו מבוססת רציונאליזציה נוקשה ושקר עצמי בוטה, אשר לא רק שאינם מפנים מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירים את הקרקע למיני התנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. אין לי ספק שאחד מהגורמים (הלא תמיד מודעים) של מטפלים רבים לבחור בכלל במקצוע טיפולי, היא האפשרות לנהל מספר רב של מערכות-יחסים-ללא-יחסים מהסוג הזה; כלומר יחסים שבהם אני מוגן מאוד מבחינה רגשית ובו בזמן נהנה מהאפשרות לקשר (קשרים רבים למעשה) עם מישהו הרבה פחות מוגן ממני בתוך הסיטואציה. האמת היא שהמטפל לא יכול לברוח מהעובדה שגם לו יש כמיהות, אכזבות, פנטסיות מודעות ולא מודעות, משיכות ודחיות, תקוות ואכזבות – ובקיצור, את כל המגוון האפשרי של חוויות הקשורות בקשר בין-אישי קרוב. יתכן שבמקרים רבים התפקיד הטיפולי אכן מקנה כוח כלשהו, ואני מניח שזה בסדר גמור, אבל אפילו זה לא תמיד נכון, ולא מעט פעמים המטפל מגיב בתגובות רגשיות אינטנסיביות מסוגים שונים. גם מצידו של המטופל עשוי המצב והתפקידים לשמש תרוץ לטשטוש האמת בקשר. למטופלים רבים נראה שבגלל הסיטואציה המלאכותית, שכוללת גבולות כה ברורים ואף תשלום, אין אפשרות להתפתחות של רגשות אמיתיים. אבל האמת היא פעמים רבות הפוכה – אם יש לי קשיים לפתח רגשות אמיתיים בקשר, אם בתוך קשרים אני תמיד חש בעיקר את המרכיב האינטרסנטי של שני הצדדים, אז כמובן שסביר שזה מה שארגיש גם כמטופל. כלומר, העובדה שאין רגשות אמיתיים בטיפול איננה התוצאה של הסטינג הטיפולי, אלא הסיבה החשובה ביותר לעצם קיומו של הטיפול. ויש עוד סיבות רבות לניסיון של המטופל "לעקר" את המערכת מקשר אמיתי. למשל, בשביל אנשים מסוימים המחשבה שגם למטפל יש חלק אותנטי בקשר היא מאיימת, ולפעמים אפילו בלתי נסבלת. הרי אולי מלכתחילה הם הגיעו לטיפול מתוך תקווה ששם הם יפגשו סוף-סוף מישהו שאין לו שום תביעות, תקוות, ציפיות, ביקורת.....וכו'... כלפיהם. כלומר מישהו סטרילי לחלוטין, שלא מאיים עליהם בשום צורה, שניתן לצייר אותו באופן אידיאלי, אם זה מה שרוצים, שאפשר לנהל איתו קשר ללא קשר. אז הנה לנו מצב מעניין: שני אנשים נפגשים בחדר, לכל אחד יש תפקיד, והם מנסים ליצור קשר. עמוק בפנים הם משוועים לקשר אמיתי, לתחושת קרבה וחיבור, לתחושת ביטחון שנובעת מחשיפה והקטנת ההגנות בסביבה מקבלת, לאהבה – אבל שניהם מצוידים במגוון משוכלל של אמצעי הכחשה, רציונליזציה וטשטוש, אשר מחזיקים אותם במצבם ה"מוגן" והמבודד. ומה שהופך את זה למעניין במיוחד היא העובדה, שכחלק אינטגראלי מתפקידו, על המטפל לזכור את כל זה ולהציע דרכים לשנות את המצב הזה, מבלי שהוא בעצמו יכול לחמוק ממנו. איך עושים את זה? מה מאפשר את זה? ההנחה שלי שהכמיהה העמוקה של שני הצדדים היא לקשר אמיתי, מובילה אותנו אל שאלת האותנטיות. האותנטיות של המטפל אם המטפל מעוניין בהיווצרות של קשר אמיתי עם מטופליו הוא חייב להסכים להיות אמיתי בעצמו. בלהיות אמיתי, או אותנטי, אני מתכוון, ראשית, למוכנות שלו לאפשר לעצמו להרגיש את כל הרגשות הנובעים מהקשר עם המטופל; ושנית, למוכנות לחשוף בפני המטופל את חווית הקשר כפי שהיא נראית מצידו. החשיפה הזו הכרחית גם כדי לאפשר את הדו-צדדיות של הקשר וגם כמודל של תקשורת, שממנו יוכל המטופל ללמוד לתקשר את עצמו. כמובן שיש שאלות נכבדות מאוד לגבי האופן, העיתוי והמידה שבה נכון לעשות זאת. אינני מתכוון להיכנס כאן לפרוט של השיקולים הללו, אבל נזכיר כמה מהם באופן כללי למטרת המחשה. למשל, ברור שלתהליך של חשיפה הדדית יש קצב טבעי שחשוב מאוד להקשיב לו. אין הרבה היגיון בחשיפת יתר כבר בפגישות הראשונות – דבר כזה יאיים על מרבית המטופלים. חשוב מאוד גם לחוש את היכולת האישית של המטופל להכיל סוג כזה של תקשורת. יש אנשים שהנוכחות האותנטית של המטפל עלולה להיות קשה ומאיימת עבורם והם יהיו מסוגלים לכך רק לאחר תהליך אורך של רכישת ביטחון, אם בכלל. וכמובן שבכל מקרה על המטפל לזכור שגם במידה והוא נחשף ונהיה אמיתי בתוך הקשר, הרי שמי שנמצא כאן במרכז, מי שהזמן והמקום מוקדשים לו זהו המטופל והתהליך שהוא עובר – ולא המטפל! מזה גם משתמע שהחשיפה של המטפל אמורה להתמקד בחוויית הקשר המתרחש בחדר ולא בחשיפת חייו האישיים – אלא אם כן מדובר בחשיפה ממוקדת של עניין שיש לו רלבנטיות ברורה למתרחש בחדר. ובכלל, אותנטיות אין פרושה אימפולסיביות. כלומר, המשמעות של היות אמיתי איננה לבטא באופן אוטומטי את כל מה שאני מרגיש בכל רגע נתון, אלא המוכנות להיכנס לתהליך סבלני של הקשבה לעצמי ולזולת, וחיפוש הדרך לחשיפה הדדית באופן שהוא נכון לשני הצדדים. גבולות לסימון ברור של הגבולות הקשר יש משמעות עצומה בכל קשר וכמובן שגם בטיפול. הגבולות של הקשר הטיפולי הם מחד התנאים המעשיים, קרי הזמן, המקום, כללי המפגש והתשלום; ומאידך יש את הגבול של הגדרת התפקידים, ואמירה ברורה שההגדרה הזו תיוותר ללא שינוי. לשמירה המעשית על הגבולות יש כמובן חשיבות עצומה מהצד האתי, המוסרי והחוקי. לצערי אפילו ברמה פשוטה זו לא לכל המטפלים ברורה משמעות הגבולות, אבל לא בנושא זה אנו עוסקים כרגע. אני רוצה למנות מספר זוויות להבנת משמעות הגבולות בקשר הטיפולי. ראשית כדאי לזכור את האופן הפרדדוכסאלי שבו עשויים הגבולות לפעול ביחסים: ככל שהם (הגבולות) ברורים יותר כך הקשר חופשי יותר להתפתח. כלומר, לא רק שגבולות ברורים אינם מצמצמים ומגבילים את הקשר, נהפוך הוא, הם דווקא משחררים ומצמחים אותו. למשל, כשמטופל חש בטוח לחלוטין שהגדרת התפקידים בקשר תיוותר תמיד ובכל מקרה ללא שינוי, כלומר שלא תתרחש בשום מקרה תנועה לכיוון של יחסי חברות, יחסים עסקיים או יחסים רומנטיים (או כל יחסים אחרים), כן הוא יכול לאפשר לעצמו טווח רחב יותר של רגשות כלפי המטפל, מבלי לחרוד (במודע או שלא במודע) שרגשות אלו יובילו לשינוי קונקרטי ביחסים. כך הכמיהה שלו לחברות, לאהבה או לפרטנריות יכולה לעלות במלא עוצמתה, להיבחן על כל דקויותיה ולעבור טרנספורמציה, אשר עשויה להקרין על תהליכי יצירת היחסים מחוץ לטיפול. אם המטפל נופל במלכודת ומוכן להקריב את הטיפול כדי לספק כביכול למטופל את צרכי הקשר שלו באופן קונקרטי (כשלמעשה הוא מספק כאן את הצרכים שלו עצמו!) עלול הדבר להרוס, במקרה הטוב, את האפשרות של המטופל להתקדם באפשרויות הבין-אישיות שלו מחוץ לקליניקה. במקרה הרע הוא ישחזר ויחווה חוויה קשה של ניצול ובגידה. פרוט יתר על העניין הזה בהקשר המיני ניתן לקרוא במאמר "על ניצול מיני בטיפול". עניין שני ומרכזי הוא היותם של הגבולות כלי מרכזי להבנת המטופל. כל אחד מאיתנו (כולל המטפלים, לא לשכוח!) "משליך" על הגבולות את עולמו הסובייקטיבי, וכאשר יודעים לזהות ולפענח את ההשלכה הזו אנו מקבלים מקור אינפורמציה בלתי נדלה. למשל, קחו מצב של מטופל שמביע תרעומת קבועה, גלויה וסמויה, על עניין התשלום – בלי ספק אחד הגבולות המורכבים ביחסים האלה, כי "יחסים עבור כסף" אינם דבר שתמיד קל לעכלו (לא ממש נעים להזכיר את המקצוע המתחרה בעניין הזה של יחסים בתשלום...). אבל העובדה היא שלא לכל המטופלים יש בכלל עניין עם התשלום – אז מה מספר לנו ידידנו המתלונן? אולי הוא חווה חווית השפלה על שהוא צריך "לקנות" יחסים? אולי על היותו של המרכיב האינטרסנטי שבקשר כה בוטה עד שהוא פוגם ומקלקל את הקשר כולו? אולי כל מצב של תשלום נוגע אצלו בפחדים הישרדותיים? ....ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד. אם נצליח, בתהליך אמפטי ועדין, לאפשר לידידנו לזהות את העניין שמתחת לנירגנותו התשלומית, ואם נצליח להביא את זה לדיאלוג אמיתי בתוך הקשר, הרי שגם קיבלנו מידע רב חשיבות וגם אפשרנו תהליך רב משמעות. נקודה שלישית וחשובה בעניין הגבולות היא היותם מגינים על המטפל. מטפל שאינו מקפיד על שמירת הגבולות באופן שנכון לו יקלע בהכרח למצבים שבהם מצטבר אצלו מירמור וכעס. אם הוא אינו מקבל את התשלום שמרגיש לו מתאים, אם לא נותר לו זמן למנוחה, אם יש איום על פרטיותו בחיי היום-יום וכן הלאה, יצטברו הרגשות שליליים כלפי המטופל עד כדי פגיעה קשה בקשר ואף הפסקתו. לכל אחד מאיתנו יש נקודות שבהן קשה לנו יותר, כבני אדם ומתוך כך גם כמטפלים, לשמור על גבולותינו – ודווקא בנקודות הללו אנחנו צריכים ללמוד להיות קשובים לעצמנו כדי למנוע מצבים שבהם הקשר יפגע בגלל הקושי שלנו להגן על עצמנו. המקום הכי בעייתי שניתן להיקלע אליו בהקשר הזה הוא המחשבה שגמישות הגבולות שלנו מקורה ברצון להתחשב בצרכיו של המטופל, בעוד שלמעשה אנו יוצרים רציונליזציה למחיקה העצמית שלנו. אין זה אומר כמובן שלא יתכנו מקרים שאנו מגמישים את הגבולות כדי להתחשב במטופל, כמובן שישנם כאלה, אבל יש צורך לפתח קשב מדויק מאוד למידה שבה ההגמשה הזו יוצרת אפקט רגשי אצלנו. קבלה במשך שנות המפגשים שלי עם אנשים רבים התגבשה אצלי ההכרה שאת רוב רובם של הקשיים הרגשיים והנפשיים או הבעיות הפסיכולוגיות ניתן לראות כנובעות מצורה כזו או אחרת של חוסר קבלה עצמית. ישנם מצבים שדבר זה ברור וזועק: כמו המקרה של אדם דיכאוני הרווי בשנאה ותיעוב עצמי עמוק, עד כדי המחשבה שאין הוא זכאי להתקיים; או המקרים של בעלי הערכה עצמית נמוכה מאוד אשר שופטים את עצמם ככישלון בכל דבר ועניין, ללא שום קשר אל המציאות; או אלה ספוגי תחושות האשמה והצורך להעמיד תמיד את האחרים וצרכיהם לפניהם עצמם. מקרים אלה ודומיהם קלים הם לזיהוי. אבל חוסר הקבלה העצמית מקננת לה עמוק גם בצורה נסתרת יותר. ניתן לראות אותה אצל כל מטופל/ת (ומטפל/ת) בכל עניין או קושי שהם מעלים, וביטוייה העיקרי הוא הקושי להסכים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים בכל רגע נתון. עוד לא פגשתי אדם שאינו לוקה במידה כזו או אחרת בניסיון לחמוק מרגשות קשים או כאלה שאינם מתיישבים עם הדימוי שיש לו על עצמו. הדרכים לחמוק הן רבות ומגוונות: להכחיש, להחניק, לעבור הלאה, לנסות לפתור, לחשוב חיובי, להתחבר לשמחה, לזרום, לשאול מה אפשר לעשות עם זה, להיות "רק המתבונן", להדליק סיגריה, לעבור נושא.....היצירתיות כאן היא אין-סופית. גם אחרי שנים רבות של התבוננות ומאבק בנטייה הכלל-אנושית הזו, אני מזהה פעמים רבות את אחד המנגנונים האלו בתוכי וצריך להזכיר לעצמי ש"מותר לי להרגיש ככה", או ש"גם זה חלק ממני", כדי לאפשר לעצמי את הלגיטימציה של פשוט להרגיש את מה שאני מרגיש, מבלי להתערב. אני יכול גם לומר, שאם באמת קיים תהליך כלשהו של צמיחה והתפתחות האפשרי לנו כבני-אדם, הרי שהלגיטימציה הזו, הרשות להיות ולהרגיש את המציאות של עצמי בקבלה מלאה, היא לב ליבו של התהליך הזה. חשוב לי להדגיש ביתר דיוק למה אני מתכוון ב"קבלה עצמית". אינני מדבר על תהליך סנטימנטלי שבו "סוף-סןף למדתי לאהוב את מי שאני" או משהו כזה. אני מדבר על עניין פונקציונאלי, הסכמה פשוטה ובלתי דרמטית להיות מה שאני בכל רגע, להסכים לזה להיות – מבלי אפילו להתפעל ולהתרגש מזה יותר מדי; זו היכולת הטבעית להרגיש מה שאני מרגיש ולהסכים לזרימה הטבעית של החוויה בתוכי להתקיים. זה נשמע מאוד פשוט, וזה אכן מאוד פשוט – ואולי דווקא בגלל זה כה קל לפקשש את האפשרות הטבעית הזו, שעלולה להראות כה קלושה, חסרת כיוון ומשמעות אמיתית. ואם זאת, אני חוזר על עצמי, רק מהנקודה הזו אפשרית לדעתי צמיחה אמיתית. אז איך כל זה מתקשר ליחסים הטיפוליים? בשני אופנים מרכזיים. ראשית, וזה עניין שאין לו תחליף, על המטפלת להיות מישהי שמכירה היטב את המחווה הפנימית של קבלה פשוטה. אינני מתכוון כלל שעליה לקבל את עצמה באופן מושלם, זוהי שטות, אלא שכתוצאה מעבודה ממושכת עם עצמה היא תהיה מסוגלת לזהות את התנועה הזו של חוסר הקבלה, ומתוך כך לאפשר לקבלה להופיע. רק מישהי כזו יכולה להיות דוגמה חייה ואמיתית של קבלה. ושנית, רק מישהי בעלת היכולת הזו תשדר באופן אותנטי קבלה אל המטופל. היא תהיה מסוגלת להכיל בפשטות, מבלי להילחץ ומבלי להפוך לביקורתית את החלקים הקשים והלא נעימים של המטופל. ושוב, אין מדובר פה על קבלה מושלמת אלא על היכולת לזהות את חוסר הקבלה כשהיא מתרחשת, להבין איך היא מתקשרת אל הקשיים שלה בעצמה כאדם, ובכך לאפשר לתהליך של קבלה להתקיים. הקבלה הזו שבין המטפלת למטופל היא בעיני אחד הגורמים המרפאים המרכזיים שבמפגש הטיפולי. בתהליך עדין והדרגתי, שלעיתים לוקח זמן רב, מחלחלת הקבלה הזו לדיאלוג התוך-אישי של המטופל ומאפשרת לו לצמוח.

נמרוד שלום, מאמר מעניין המציג גישה טיפולית אחת. עם זאת ולמרות שמרבית הגישות חולקות חלק גדול מהמרכיבים המוצגים במאמר ישנן גישות שונות שלכל אחת יש יתרונות וחסרונות. אבל בבסיס מסכימות כל הגישות שמהות הטיפול, הדבר המאפשר אותו הוא הקשר הנוצר. איך יוצרים אותו ומה קורה אחר כך כאן הדעות שונות. דרור

כולם מדברים על אהבתם למטפל אז למה אני שונא את המטפל שלי עד למצב של כעס מטורף לפני כל פגישה אני מבטיח לעצמי שאני לא חוזר אליו ולא שהוא עשה משהו קיצוני הוא פשוט רגיש ואמפטי כמו מלפפון חמוץ נמאס לי כבר לשמוע סיפורים על מטפלים רגישים אוהבים אמפטיים מתקשרים דואגים וכו' למה אני נפלתי על סטאלין הוא נראה בחדר שגם אם ירד קטיושות על תל אביב הוא עדיין יגי "אני מבין" מה אתה מבין אתה נראה כאילו אתה עוד רגע נרדם מה אני משעמם אותך. איך אני עוזב את הטיפול המסוייט הזה ועובר למטפל שיודע גם להביע רגש ולא רק לצפות שירגישו? איך אני יכול להיפתח ולהרגיש כשהאדם שיושב מולי נראה עצור ומאופק כאילו אסרו עליו בלימודי הפסיכולוגיה להביע סוג של רגש וגם כשאני שואל אותו שאלות אישיות הוא טרחני ומעצבן מה יש אם אני אדע מעט עליו הרי אני אמור לספר לו על חיי אז לדעת דבר או שניים רק תורמים לקרבה לא ביקשתי לדעת מה הוא עושה עם אשתו רק דברים המופיעים אני מניח בת"ז שלו. הוא יושב מולי אני מדבר ומבטיח לעצמי שלעולם לא אוכל לבכות מול האדם העייף והאטום הזה, רוצה לעזוב אותו היום כבר נתתי מספיק זמן לעצמי ולו ונמאס לי לחשוב שכך אמורים להתנהג פסיכולוגים, זה לא נכון לפסיכולוגים יש לב ונשמה וכאב ותחושות ואלף ואחד רגעים של אהבות וזה הצנונית שמולי נראה קטטוני מבחינה רגשית. סליחה אם הגזמתי פשוט נמאס לי ממנו ושלא יבלבל לי את המוח וישליך עלי הכל זה לא פייר מטפלים צריכים לדעת מתי הדברים מופנים באמת אליהם ולא לאמא אבא וסבא אברהם שלי. תודה גידי

אתה יודע ,גם לי נמאס לשמוע על מטופלים המתלוננים ללא הפסק על המטפלים שלהם,ולא עושים מעשה .פשוט לקום וללכת.להחליף מטפל ,או כל דבר אחר ,רק לא להשאר שם... אני מקווה שבנתיים עשית זאת . בידידות

מה הייתה שאלת המחקר ? אילו מאפיינים של הקשר הטיפולי יבלטו ברגעים משמעותיים בטיפול ? כיצד חקרנו ? ראיינו עשרים מטופלים שסיימו או הפסיקו טיפול וביקשנו מהם לתאר שתי אינטרקציות שהיו להם משמעותיות במהלך הטיפול. אינטרקציות אלה נותחו בעזרת ניתוח תוכן איכותני, המתייחס למלים ולתיאורים בהם משתמשים הנחקרים כמשקפים את המחשבות, הרגשות, האמונות והידע בו הם מחזיקים. מה מצאנו ? למטופלים יש צורך רב לחוות את המטפל כאדם, גם אם לעיתים ביטוי רגשי אנושי שלו (כגון בכי) עשויים להחוות כמפחידים. למטופלים יש צורך לא פעם במטפל אקטיבי הן במובן של חיזוקים והן במובן של עצות קונקרטיות, דבר שלעיתים קרובות המטפלים, במיוחד אלה מביניהם שהם בעלי הכשרה דינמית, מתקשים או נמנעים מלתת. לעומת זאת כאשר הזכירו מטופלים את פירושי המטפל כחלק מהאקטיביות שלו, לעיתים קרובות הייתה ההתייחסות לפירושים שלילית והמטופלים ראו בהם משהו נכפה עליהם מבחוץ וביטאו קושי לזהות את עצמם ואת החוויה שלהם בפירוש. לצד הצורך במטפל אקטיבי חלק מן המטופלים הדגישו במיוחד את הסביבה המחזיקה שיוצר המטפל כחשובה יותר מן ההתערבויות האקטיביות שלו. סיפורי המטופלים שיקפו את חשיבותה של חווית הקרבה בין המטפל והמטופל, חוויה שהתבטאה בתחושות של חוסר שיפוטיות וקבלה, לצד תחושה שהמטפל מרגיש וחושב על המטופל באופן מיוחד. תמה מרכזית נוספת שעלתה מתוך הרגעים המשמעותיים הייתה קשורה בחוויה של שליטה\היעדר שליטה בתחומים שונים של הטיפול. תמה זו מכסה טווח רחב יחסית של נושאים ממוקדים יותר כגון שליטה במסגרת הטיפולית, ביכולת להיעזר ולבטא חולשה, וביכולת לבטא רגש. מטופלים התייחסו לנושא השליטה מכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים - ישנם מטופלים שהביעו משאלה לחוות חוויה של שחרור משליטה וישנם מטופלים שהרעיון שיאבדו שליטה איים עליהם והוביל לקונפליקטים עם המטפל.

הי גידי היקר, כתבת ממש נוגע. עצב וכעס אבל מהולים בהומור... קבל תיקון קליל. לא כולם נורא אוהבים את המטפלים שלהם תמיד ועד לשמיים, וגם אלה שאוהבים, לפעמים לא סובלים אותם ברמות בחלק מהזמן. גם אני, כמוך, מקנאה נורא באלה שמתארים קשר אחר עם המטפל שלהם. והאמת, בדיעבד, הקשר האחר ההוא כנראה היה מתאים לי פחות, עד כדי כך שהטיפול לא היה שורד. אז בקצרה, אתה לא היחיד שמתלונן... ככל שהמטפל שלך דוגל בשיטה "אנליטית" יותר, כך קל לחוות אותו יותר כ"קר ומרוחק". העובדה שאינו מנדב דבר, כולל אינפורמציה טכנית טריוויאלית כביכול (גיל, תאריך לידה, מצב משפחתי, מספר ילדים וכד'), ו/או כולל חשיפה גלויה מידי של רגשותיו, נועדה להימנע ככל האפשר מלהכניס רעשים מיותרים לטיפול (מה שקוראים "לוח חלק"). הדברים הקטנים האלה, על פניו יכולים להראות בלתי משמעותיים ו"נו יאללה כבר תן לי", אבל זה לא בדיוק נכון. למעשה, לומדים בטיפול (דינמי / אנליטי) עד כמה רבה המשמעות של "פרטים קטנים ולא חשובים". חלק מהטיפול היא להחזיר אליו (שוב ושוב) את ההרגשה שתיארת במלוא עוצמתה. אפילו עם התיאורים שלך כאן, שעל אף הכעס יש בהם משהו חמוד מאד. אם אתה נשאר שם, אז כנראה בכל זאת אתה מקבל שם משהו מעבר לכל הדברים שרק מביאים ת'סעיף. נסה לחשוב עם עצמך ועם הטיפול. אולי יסתבר שאינו מתאים לך, ואולי דווקא כן.

קשר הוא לב לבו של הטיפול. מעבר לגישה, שיטה או סגנון טיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות שאינן שמות דגש רב על הקשר, או גישות טיפוליות גופניות שונות. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיסי ורגשי, להיפתח, להרפות מן המחסומים והפחדים שכל מטפל פוגש בדרך להבראה. לשם כך אנחנו, המטפלים, נדרשים להיות קשובים לצרכים של המטופל, ללמוד לשמוע ולראות אותם, את הדברים שמאיימים עליו ואלו שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות. מטופל שמרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, תיפתח בתוכו האפשרות לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. לא להסתתר מאחורי החלוק הלבן בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. לעתים אנחנו, כמטפלים, לא יודעים איך להיות נוכחים בקשר הזה, ומצויים בהכחשה וטשטוש העובדה הזו. הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית משוחרר מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. עמדה כזו, לא רק שאינה מפנה מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירה את הקרקע להתנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. התנאי הראשון להבנה של הקשר הטיפולי וטיפוחו הוא היכולת לראות ולהבין את עצמנו בתוך הקשר הזה.

אני בטיפול שמונה חודשים, כבר עזבתי שלוש פעמים את הטיפול ולאחר שבועיים חזרתי. נורא קשה לי להיות בטיפול. לפני שבוע הודעתי למטפלת שלי שוב שאני עוזבת ואני שוב מרגישה שאני רוצה לחזור פשוט לא נעים לי לשגע אותה שלא תחשוב שזה סוג של משחק, פשוט מאוד קשה לי. יש לי מטפלת מדהימה רגישה ובאמת תמיד בשבילי, אבל כל פעם שמגיעים למקום קשה אני עוזבת מחזירה לעצמי כוחות וחוזרת גם בפעמים שעזבתי היא עמדה איתי בקשר טלפוני הפעם לא נעים לי להגיד לה שאני חוזרת רציתי לדעת איך מטפלים מרגישים עם מטופלים שעוזבים וחוזרים וחוזר חלילה האם אתם המטפלים מבינים את הקושי או רואים בזה סוג של מאבק כוחות מטופש מה לדעתכם היא תחשוב אם ארצה לחזור ואיך אוכל לחזור אם אני לא בטוחה שלא אעזוב שוב?אני מודה שהטיפול שלה בי מהתחלה לא היה פשוט,שיגעתי אותה ועשיתי לה מבחנים קשים היא עמדה בכולם בגבורה ואף פעם לא אכזבה או הפנתה את גבה גם כשבהתחלה דיברתי אליה מגעיל והייתי ביקורתית ונלחמתי בה, כשהושטתי לה "סכין" היא הושיטה יד לא יודעת איך היא עומדת בכל זה מה היא מרוויחה בזה לא נראה לי שהכסף שווה את מה שאני מעבירה אותה אתמול היא התקשרה לעדכן אותי באילו ימים היא פנויה בתקופת החגים במידה וארצה להגיע לפגישת חירום ואמרתי לה תחסכי ממני את הלו"ז שלך. לא ישנתי כל הלילה כי התקופה שאני עוברת כל כך קשה וככל שאני מתקרבת אליה אני לוקחת שלושה צעדים אחורה פוחדת להשען עליה באופן מוחלט למרות שברור לי שאיתה זה הכי קל שאפשר. אני רוצה לחזור לטיפול והפעם להישאר גם כשקשה מה עושים? משתגעת הדס

הדס שלום, את מתארת במדויק את מה שעובר עלייך, את הרצון להישען אבל הפחד לעשות את זה. את הבחינות שאת מעבירה אותה כדי לבדוק האם היא מספיק חזקה כדי להישען עליה, האם היא לא תנטוש אותך. העזיבות שלך משקפות את הקושי שלך להישאר בטיפול כשנוגעים בנקודות כואבות. את קמה ועושהנ מעשה. אני חושב שהמטפלת שלך מבינה את זה ולכן מאפשרת לך את הקשר הטלפוני, אבל לדעתי אם תצליחי לחזור לטיפול ולהצליח להישאר ולדבר על הקושי כשהוא יגיע, להחליף את המעשה בדיבור תהיה לכך חשיבות רבה עבורך. אני חושב שזה אפשרי אבל זה דורש מאמץ רב מצד שתיכן. דרור

בתקופה האחרונה אני מרגישה כאילו כולי מלאה בקנאה. הקנאה מכרסמת בי, ממש אוכלת אותי, לפעמים אני מרגישה איך נהיה לי חם מרוב קנאה לאנשים שמצליחים קצת יותר ממני. אני עובדת בתחום שמאוד קשה להצליח בו, שנים שאני מנסה להצליח וזה הצליח במינונים נמוכים יחסית לתקופות קצרות ואח"כ קצת נעלם. ועכשיו אני רואה את כל האנשים בני גילי שמצליח להם, לעתים הפ אפילו צעירים ממני, רק התחילו וכבר הולך להם, בגדול. לאו דווקא כי הם מוכשרים יותר (אם כי הם בהחלט מוכשרים) אלא כי פשוט נפל בחלקם כנראה, מזל גדול יותר. זה לא שאני לא מפרגנת להם, להיפך אני ממש שמחה בשבילם, אבל אני מרגישה את המרמור שבי, את האכזבה שזו לא אני והקנאה... הו הקנאה... אני פשוט מקנאה לכל אדם שמצליח יותר. לא סיימתי ללמוד (לימודים גבוהים) מבעיות שונות וכל חבר שלי שמסיים ללמוד עכשיו או מתחיל תואר שני אני כולי אכולת קנאה שגם אני יכולתי להיות שם במקומם, כי הלימודים בסופו של דבר חשובים יותר מכל אבל אני פשוט לא מסוגלת לוותר כרגע על כל העבודה הקשה שעשיתי כדי להתחיל מחדש. זה פשוט לא עובד ביחד - עבודה ולימודים, אני צריכה גם קצת להתפרנס ואם אלו לימודים אז יש להשקיע בהם. מצד שני איך אשקיע בלימודים אם גם צריך לפתח קריירה כלשהי? בכל זאת אני כבר יחסית מבוגרת בשביל להתחיל שוב מהתחלה ואני לא יכולה עכשיו לחתוך את הכל ולהתחיל מאפס כאילו לא עשיתי כלום לפני כן. צריך לעשות בחירות ואיך אוותר עכשיו על הכל? מצד שני בלי לימודים אני אפס, ה"רציניים" מסתכלים עלי פחות, אני מרגישה גם פחותת ערך, אני יודעת שאף אחד לא יכול להסתכל עלי בעין רצינית אם אין לי ברזומה תואר אחד לפחות. השיא היה כשנשברתי לחלוטין ופרצתי בבכי במשך שעתיים אחרי שמישהי שאני מכירה מאוד הצליחה, היה לי קשה מאוד גם מהקנאה שאכלה אותי, הרגשתי כמו מכשפה שאני מקנאה לה, האם עצם העובדה שאני מקנאה בה מרמזת על כך שאני לא מפרגנת לה? ואני רוצה לציין שזה לא שרציתי שהיא תכשל, להפך, רציתי בהצלחתה. האם זה נשמע כמו שקר? איך אפשר להשתחרר מכל הקנאה הזו? אני פשוט מוצאת את עצמי מקנאה לכל אדם שיש לו את כל מה שיש לרוב האנשים בגילי - תואר, התחלה של קריירה... זה לא הוגן, אני מרגישה לפעמים כאילו בזבזתי שנים שלמות מחיי על שטויות ואלו לא היו שטויות, זה פשוט שזה לוקח יותר מידי זמן ואני לא יודעת איך אצליח להתגבר על זה

שלום לך, הקנאה היא אחת הרגשות הקיימים בנו באופן טבעי. אנחנו לא אוהבים אותה אצלנו, ולעיתים גם לא אוהבים /שמקנאים בנו, אבל היא שם ואי אפשר להתעלם ממנה. במובנים רבים היא זו שמניעה אותנו קדימה לנסות להשיג עוד. וגם את יכולה לנסות ולהשיג. את אומרת שכל הקושי נובע מכך שאין לך תואר. ניתן לנסות להבין מדוע זה כל כך חשוב לך. אבל ניתן גם לנסות בעיקר בעידן שלנו לשלב בין לימודים ועבודה. למשל לימודי ערב, מכללה וכו'. זה קשה, נכון, אבל אם זה כל כך מציק לך אין סיבה לא לנסות. יחד עם זאת חשוב לזכור שהיחס משתנה רק במעט כשיש תואר. הרבה מהיחס של אחרים קשור לאיך את תרגישי עם עצמך. אם התואר ייתן לך להרגיש טוב יותר עם עצמך, שווה יותר, אז זהו הפיתרון בשבילך, בהצלחה, דרור

מהדיבורים בסגנון הפסיכולוגי. מילים בסגנון של "מכילה", מילה שבאופן מיוחד אני לא סובלת... או משהו כמו "אני לא מדברת איתך ממקום של כעס" והכול בגלל שבדיוק למטה נכתב "יהיה יותר מאפשר" לא יודעת, לפעמים נוח לי יותר לדבר סתם עברית רגילה ומשוחררת עמכם הסליחה בטיפול שלי אין דברים כאלה, אבל דיברנו על זה ...

שלום לך, את מעלה כאן משהו שמאוד מפריע לך, אבל את לא כותבת מה מפריע לך בזה בדיוק. אני לא יודע אם דיברת על זה, אם את רוצה לשתף כאן במחשבות שלך, אבל אני כן הייתי מזמין אותך לחשוב לפחות עם עצמך מה בדיוק במילים הללו, בסגנון הדיבור הזה מרגיז אותך כל כך. דרור

בן 9 התלונן במשטרה על אביו המכה יום ראשון, 2 בספטמבר 2007, 15:40 מאת: מערכת וואלה! תושב צפת נעצר הבוקר בחשד שהכה את בנו בן התשע. החשוד נעצר לאחר שבנו הגיע הבוקר בכוחות עצמו לתחנת המשטרה בצפת והתלונן על מעשי אביו. בגלי צה"ל דווח, כי האב נלקח לחקירה, ואילו הבן יועבר למשפחה אומנת.

למה אני לא פניתי למשטרה כשאבא הכה אותי, אולי היום הייתי נורמאלי יותר ולא הייתי צריך לבזבז זמן וכסף על טיפול חסר תועלת עצוב.

בי פגעו הרבה יותר מזה ולקח לי כמה עשרות שנים רק להבין ולהתחיל קצת לדבר על זה. יש עליך איום ואתה כזה קטן ואתה לא יודע, או כן יודע, מה זה משנה. מערכת סגורה ואתה גם מגן על הפוגע. לא הצילו ולא לקחו למשפחה אומנת. והאמת, אף אחד לא יודע ולא יידע האם הניתוק היה יכול להציל או להחריף. הרבה פעמים חשבתי שהיה טוב אילו ה"תאונות" שקרו לי, היו קצת יותר מוצלחות. לא נותר ממני הרבה היום.

שלום לך, המקרה שמובא כאן אכן אינו המקרה השכיח. לרוב ילדים אינם מתלוננים בזמן אמת, לבדם על התעללות. זה מאוד קשה להתלונן על מישהו הנתפש כחזק יותר וככל יכול. לעיתים גם לא ברור מה נכון לעשות ומה לא. ולכן זהו תפקידם של המבוגרים בסביבה לנסות ולשים לב ולהתערב בעת הצורך. כאב לי לשמוע את מה שכתבתם, את ההתעללות שעברתם ואת ההשפעות שלה עליכם עד היום. אני מקווה שלמרות הכל, למרות הקושי והאכזבות תוכלו עם הזמן להרגיש שהכאב פוחת גם אם לא נעלם, ושהיכולת לתפקד עולה. דרור

גילי שלום, ייתכן והחגים הם אכן הסיבה לקושי שעולה כאן. בתקופת החגים ישנה הזדמנות לעצור להסתכל פנימה ואחורה וזה לא פשוט. גם המפגש עם בני משפחה עלול להעצים את הקושי. לבסוף בחגים מרגישים לפעמים בודדים יותר מהרגיל ואז זה עוד יותר קשה. דרור

הי דרור, אני לא יודעת אם אתה זוכר את הסיפור שלי,אבל אני חבה לך בגדול. בזכות עצותיך המלומדות והניתוח הכ"כ מדויק שלך ולמרות שלא המלצת מפורשות היה ניתן להבין בין השורות שכדי לי להישאר אצל הפסיכולוגית החדשה ולא לחזור לקודם. (כתבת לי "אולי את לא רוצה שהיא תבין אותך כי אז זה אומר לסמוך עליה ב-100% ולוותר על הקודם"). אז דרור, באמת נשארתי אצלה ואני מודה על זה יום יום,עוברים עלי ימים לא קלים כמעט איבדתי את בעלי בניתוח לב לפני שבוע וחצי מאוד ארוך ומסובך(9 שעות)הוא עדיין מאושפז וללא תמיכתה המסיבית יום יום בטלפון למרות שהיא בחופשה לא הייתי שורדת. אז דרור שוב תודה מכל הלב (-: שלך איריס.

איריס, אולי בגלל שגם אני מבלה לאחרונה הרבה בבתי חולים, קשה לי להישאר אדישה.. רוצה לאחל לכם רק בריאות, והרבה ממנה! מרגישה הקלה גדולה על ה'כמעט' הזה ואיזה מזל שהוא בסדר!! רפואה שלמה (ומצאי לך זמן להניח רגע את הראש ולנוח קצת.. אולי לא עכשיו, אם עוד צריך להחזיק חזק, אבל אחר כך..) שולחת הרבה כוחות ואמונה, ומאחלת שבוע קל יותר, לילך.

איריס שלום, אני שמח לשמוע שאת מוצאת את מקומך בטיפול החדש, מרגישה שהיאעוזרת ותומכת בך. אני גם שמח שהניתוח של בעלך, למרות הקושי, הסתיים בהצלחה, ומאחל לך רק טוב בהמשך, וגם אם וכאשר יבואו רגעים פחות טובים תדעי להתמודד עמם, דרור

שלום לך, אני כאן, ותמיד מגיע בסוף גם אם זה לוקח זמן וקשה בדרך. דרור

התחלתי טיפול לפני שבועיים האם בתקופת החגים יש טיפול? אם לא אז איך שורדים לבד? בעיקר שהמצב כל כך שחור?

סתיו שלום, מטפלים רבים מעדיפים שלא להתחיל טיפול ממש לפני חופשה, בדיוק מהסיבה שמנית. התחלת טיפול היא תקופה רגישה מאוד. כך שאני מניח שאם בכל זאת התחלת טיפול המטפל שלך אינו מתכוון לקחת חופשה במהלך החגים. ואם כן אני מניח שהוא ידאג שיהיה לך מענה כלשהו בתקופה זו. דרור

לכל אלו בנות מזל בתולה שחוגגות יום הולדת החודש, מזל טוב יקרות שלי לפרפקציוניסטיות החכמות הכל כך פרקטיות מבפנים וכל כך רומנטיות ורגישות מבפנים. יום הולדת שמח לנו.

גלית שלום, אני מצטרף לברכותייך ומאחל גם לך שיהיה הרבה מזל טוב, דרור

המטפל שלי מדבר בכל חלש ומונוטוני, שום דבר בגוון הקול שלו לא משתנה לא משנה על מה אני מדבר הוא נשאר באותו טון זה נראה כאילו הצורך בלשלוט בקול שלו כבר אבסורד הייתי רוצה לדעת דרך הקול שלו (כי זה מה שנשאר בחדר קולות לא?) שהוא מבין מתחשב כואב או משהו אבל המונוטוניות הזו גורמת לי לא לרצות לחשוף רגשות מולו ואני נשבע לכם שזה לא קשור למשהו מוכר בעבר שלי או בכלל זה פשוט אמיתי. אודה לכם על תשובתכם אלון

אלון שלום, ייתכן והקול שלו חלש ואפילו מונוטוני, אבל האם אתה לא מזהה שום סימן אחר לרגש, להקשבה להבנה שלו אותך? האם דיברת איתו על זה? על מה שקורה ביניכם? אלו העיצות שלי. מעבר לכך אם דיברת איתו ואם אכן אתה לא מרגיש שאתה נוגע בו כבר תקופה ארוכה אתה יכול לבחור האם לנסות ולראות מה קורה לך אל מול חוויה שכזו. או לעזוב את הטיפול. יחד עם זאת אני עדיין ממליץ בחום שתנסה לבדוק איתו מה קורה שם. דרור