פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בת בגיל 28 וחצי, היא גרה עם חבר שלה, היא הבת הקטנה מתוך שלושה אחים. היא לומדת יש לה חבר שהוא בחור נחמד, הבעיה היא שהיא נראית לי נורא נורא עצובה ואפילו שמעתי אותה השבוע (היא באה לחג עם החבר) בדרכי לישון בוכה בחדר האמבטיה. כמובן שלא שאלתי באותו רגע אלא רק למחרת היא ענתה שלא קרה כלום אבא אתה סתם דואג. היא עוזרת לכולם והיא ילדה יפיפיה ומבריקה. דיברתי עם חבר שלה לא נראה לי שהוא יודע מה קורה שם אבל אני רואה ממש עצב שממלא אותה כאילו משהו גדול יושב עליה. אני לא יודע איך לפנות אליה בלי להכביד או להיות אבא פולני נודניק אבל הצעירים של היום ועם כמות ההתאבדויות שיש אני נורא דואג שאם אני אתעלם אני אאבד אותה. איך אפשר להתקרב בלי לפלוש לפרטיות שלה, איך אני יכול לדבר איתה בלי להכאיב לה ואיך אפשר לאהוב בלי לחנוק? תודה רבה על זמנכם אבא אלישע ושנה טובה לכל הצעירים והמבוגרים הנחמדים בפורום החשוב הזה

אם כל האבות היו כמוך,הרבה דברים היו נראים אחרת.

אלישע שלום, אתה נוגע בשאלה מאוד חשובה ומאוד קשה המאפיינת את ההורות למתבגרים, ולמבוגרים צעירים המתחילים להיפרד מהבית - כיצד נשארים אכפתיים בלי להיות חודרניים, קרובים אך לא קרובים מדי. התשובה לכך כמובן אינה פשוטה, אבל עצם ההתלבטות שלך בנושא מעידה על כך שאתה רגיש להשלכות של זה, ובוודאי משפרת את יכולתך לגשת לבתך לא ממקום "פולני" אלא ממקום דואג, כנה. אם אתה באמת רואה עצב אצלה, נסה להזמין אותה להיפגש פעם, לא במסדרון בחג, לומר לה שאתה רואה עצב אצלה, ושאם היא צריכה מישהו לדבר איתו הוא מוזמנת לעשות זאת מתי שתרגיש צורך בכך. דרור

אני בטיפול חצי שנה בגלל שלא הייתי מרוצה מהמטפל לקחתי לפני חודש טיפול במקביל אצל מטפל אחר ושם אני פשוט מרגישה אחרת הכי טוב בעולם ותוך חודש הגעתי איתו לדברים שלא הגעתי בחצי שנה. אני סומכת עליו ומרגישה טוב אצלו. אצל המטפל הראשון לא הרגשתי כך וחשבתי שמשהו אצלי לא בסדר ופתאום התברר שזה לא נכון. הבעיה היא שאני רוצה לעזוב את המטפל הקודם אבל לא נעים לי להגיד לו שיש לי כבר מטפל חדש כי הוא נורא השתדל והיה ממש בסדר ולא נעים לי לסיים דברים בטלפון אבל מצד שני לא בא לי להסביר לו שהטיפול איתו זה לא מה שרציתי. מה לעשות? סיפרתי למטפל הנוכחי והא אמר שהוא היה מרגיש יותר נוח אם הייתי מגיעה אליו לאחר שסיימתי את הטיפול הקודם כדי שהוא לא יהיה מוקד השוואה אלא שנתמקד בטיפול בי ושחשוב שאעשה זאת בהקדם אבל איך אומרים למטפל שזה נגמר ושלמעשה אני כבר מטופלת במקביל אצל מישהו אחר כבר חודש?

אורית שלום, את מתארת מצב לא פשוט שנכנסת אליו. את כרגע נמצאת בטיפול במקביל עם שני מטפלים, רוצה לעזוב את האחד אך לא נעים לך. ברמה הטכנית, אני חושב שצריך לסיים טיפול בתוך פגישה ולא בטלפון וכאן אני מסכים איתך. אבל אני חושב שיש כאן הרבה מעבר לרמה הטכנית, שיש כאן סוגייה שעולה שחשוב שתתיחסי אליה. את יצרת אלמנט של תחרות, השוואה בין שני מטפלים, בעצם תחרות עלייך. השאלה שאני מעלה כאן היא מה גרם לך לעשות את זה? ויותר חשוב האם זה מוכר לך ממקומות אחרים בחייך, מקשרים בינאישיים? דרור

קניתי למטפלת שלי מתנה גדולה לחג והיא לא למה? ממש השקעתי בכרטיס ברכה מתנה שבחרתי והיא רק התקשרה לפני כניסת החג להגיד לי חג שמח וברכה אותי לשנה החדשה ושאלה אותי מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה. למה היא לא קונה כלום מה זה לא הוצאה מוכרת? נעלבתי נורא

שני שלום, נשמע לי שמאוד התאכזבת מכך שהמטפלת לא קנתה לך משהו לחג. אבל האם קנית לה מתנה לחג בגלל זה? כדי שהיא תקנה לך גם? האם מתנה פיזית היא הדרך היחידה להראות אכפתיות, ולברך בברכת חג שמח? את יכולה להיעלב, אבל אתיכולה גם לבדוק האם זה קורה לך בעוד מקומות בחיים, ומה בדיוק קורה לך. מדוע הטלפון שלה, והברכה שלה, מחוץ לשעת הטיפול, לא היו מספקות עבורך? לדעתי, חשוב שתתני את הדעת על השאלות הללו. דרור

איך לשאול את הפסיכולוגית שלי מה האבחנה שלה? והאם אתם עונים בשפה מקצועית לתיאור האבחנה? וחוץ מזה מתי אפשר כבר לשאול מהי האבחנה זאתומרת אחרי כמה זמן?

דני שלום, אני מניח שהתשובה לשאלה שלך שזה משתנה ממטפל למטפל. אבל מרבית המטפלים ינסו להבין איתך מה אתה מקווה להשיג בידיעת האבחנה שלך. וגם אני תוהה על כך. מה היית רוצה להשיג בכך. מה אבחנה, שהיא לרוב תיאורית, תלמד אותך על עצמך משהו שאתה לא יודע כבר. מה שיכול להיות מועיל זה לברר מה באמת מפריע לך מבפנים, מה החוויה שלך. על זה אבחנות פסיכיאטריות לא עונות. וזה יכול לקדם את הטיפול. דרור

נמאס לי מעצמי נמאס להיות עצובה היאוש שהיה פעם דקות הפך לשעות ועכשיו לימים. מי האמיץ ששם קץ לחייו הלוואי ויכולתי גם אני להגיד שלום עייפתי תסלחו לי ואל תנטרו לי טינה רוצה לנשום אוויר נקי בלי כאב בלי אשמה בלי לחשוב מי אני ומי זה המחר הבטיחו שנה חדשה לבושה בצבעים הבטיחו לנו חיים אבל החיים זה לא מה שהבטיחו די כבר ייאוש צא מעורי חפש לך מישהו אחר מספיק זמן ביקרת בחדרי ליבי ולא נתת לי מנוח וכולם מסביב לא רואים מחייכים ואפילו לא שואלים גם אני כבר לא שואלת התשובות הפכו לריק והחללים בתוכי ריקים יותר אין שום כח גדול מעצמי ולעצמי אין כח גדול ממך רוצה לסלוח לכולם ובעיקר לעצמי על הפגיעות הכאב ועל חיים בצל הפחד והורים יקרים הניחו לילדים לחיות בשקט תשקו אותם בזכרונות מחבקים בנשיקות נעימים ובחיבוקים מלטפים כי מה שתתנו בסל הזה הם ישתתמשו כשיהיו כאן במקומי תנו להם להרגיש בטוחים ונאהבים אהבה טהורה בלי פגיעות בלי ידע שמרו את המפלצות בארונות ותדליקו להם אור קטן כשהם פוחדים לילדה שהייתי לילדה שאיננה סליחה שנרדמתי על המשמר וסליחה לעצמי שלא יודעת מי היא.

אוריאן שלום, אני שומע את הכאב שלך, את תחושת האשמה שאת חשה שלא נותנת לך לנשום. אני תוהה האם את בטיפול, האם עסקת בתחושות אלו. האם ניסית באמת להפסיק להרגיש כך. גם אם ניסית, אני מאמין ששווה לנסות שוב. ההמלצות שאת נותנת, מתוך חווית החסר שלך, הן המלצות נכונות מאוד. אבל את יכולה גם לאמץ חלק מהן גם היום, כמה שזה נראה קשה ולא אפשרי. זה דורש החלטה ומאמץ, אבל זה אפשרי. בינתיים איתך בכאב, דרור

ות. למה פסיכולוגים שיקומיים לא מוודאים שמטופל, בפרט ילד שבא או מובא להשתקם אצלם, לא מקבל שיקום חוץ מטיפול תרופתי, שיחות איתם, והשמה תעסוקתית משפילה?

שלום לך, אני מבין את הכאב שאת מדברת עליו. לראות ילד עם פגיעה שלא מקבל לדעתך את התמיכה הנפשית הראויה. בהכשרתי אני לא פסיכולוג שיקומי, אולם מהמפגש שלי עם חלקם התרשמתי מהנכונות הרבה שלהם לעזור ולתרום את חלקם מעבר לתרופות. יחד עם זאת לעיתים זה לא מצליח מסיבות רבות. בכל זאת הייתי מציע לך לשאול את עצמך האם השיקום משפיל את בנך. האם העבודה המיוחדת משפילה אותו. זה לא אומר שהוא לא צריך לקבל עזרה בהתמודדות עם המצב החדש, אבל מצב כזה דורש גם התמודדות נפשית של עוד בני משפחה בהסתגלות למצב. דרור

זה לא הוגן כלפי הילד. הוא צריך לקבל שיקום שיעזור לו ויקדם אותו.הוא צריך לקבל תמיכה מעשית פארא רפואית וזה יקדם אותו הרבה יותר מתמיכה נפשית. תמיכה נפשית זה רשות, בנוסף, ולא במקום.

סתם מילים חסרות תכלית לחלוטין, כי כזאת אני חסרת תכלית לחלוטין. למה לעזאזל לא ניתנו לי הכוחות לסלוח לעצמי.. לא להאשים רק את עצמי.. על דבר שאפילו לא אני עשיתי... זה הוא שקם בבוקר והחליט שבא לו לאנוס מישהי.. להרוס לה ככה את החיים.. למה לא ניתנו לי הכוחות לעזור לעצמי.. למה לעזאזל שתקתי וויתרתי.. למה לא עזרתי לעצמי.. למה אני לא יכולה להרגיש כעס, אלא רק עליי... איך אני כזאת שיכולה לראות כל אחד כל בנאדם אפילו את זה הפוגע כמדהים ואת עצמי אני רואה פשוט כמיותרת.. ואיך זה שניתנו לי כוחות נפשיים עצומים ובכל זאת לא מצליחה להתמודד עם העבר שחונק? והעבר הזה כ"כ כואב לי יותר מכל דבר אחר.... פשוט קורסת

ככ מבינה תתחושה הזו שלא מרפה .. את האשמה .. ככ מזדהה איתך ..(לצערי ..) נשארתי בלי מילים .. מה נותר להגיד שלא ישמע חסר משמעות .. שולחת לך כוחות ..מרחוק .. דעי שאת לא לבד , גם אם בתחושה זה מרגיש ככה .. מקווה שאת בטיפול , נאחזת במישהו , נשענת .. הלוואי והיו לי מילים לנחם .. אני יודעת עד כמה זה קשה .. מאחלת לך שהתהליך הזה .. ינקה אותך מכל הפגיעה הנוראית הזו ..ויביא אותך למקום שלם ובטוח יותר עם עצמך מאחלת לך חיים טובים יותר .. כי מגיע לך ..!!! פשוט מגיע לך !!!! אל תשכחי את זה לעולם .. הוא זה שאשם ..!! לא את !!! למרות שבין ההרגשה וההבנה יש פער משמעותי ..(ומובן .למי שעברה פגיעה כזו ) . מחבקת אותך המון המון .. שלך , ש'

חן שלום, את מדברת על ההרגשה שאת מיותרת, על הקושי לכעוס על אחרים חוץ מעל עצמך. ועל ההרגשה שהחיים נתקעו באותו רגע. אלו תחושות קשות, וקשה לצאת מהן, אבל חשוב לנסות ולראות האם את יכולה להמשיך, האם יש בך את המשהו הזה שרוצה גם להפסיק לכעוס עלייך או על אחרים. להפסיק לראות בעולם כמאיים כי יש בו מתעללים וקורבנות. זה לא אומר שאין, אבל אולי ניתן לחוות גם חוויות אחרות. אלו כמה מהמחשבות שעלו בי בעקבות דברייך. דרור

הובחנתי כ סובל מהפרכת אישיות מעורבת , בלתי בשלה ורמת אירגון נמוכה. ומצבים חרדתיים חוזרים מלוווים בדיכאון. נקווה לי בביטוח לאומי 50 אחוז נכות ו 75 אחוז אי כושר. מטופל בסירוקסט ונקטרנו לבעיות שינה. הסירוקסט לפעמים עוזר לפעמים גם מכניס אותי למצב מאני שגורם לי להשתכר ולעשות שטויות. הנקטרונו אמור לפתור בעיות שינה אבל הכדורים נגמרים תוך שבוע.

יש לציין שאני כרגע בשום טיפול. חוץ מטיפול בקרה שפעם בחודשיים את הפיסאיטרית. אני בגיל 31 ו חי אצל הורי , לא עובד. פעם נסיתי לעזור לעצמי והלכתי ללמוד אבל כשלתי. וגם אף פעם לא הייתה לי בת זוג.(מין מזדמן פה ושם כן היה)

שלום לך, אני לא ממש יכול לומר לך מכאן ממה אתה סובל. אתה סובל מהפרעת אישיות, ומטופל תרופתית כנגד חרדה ודיכאון. המושגים שתיארת כאן הם מושגים רחבים, וייתכן וטיפול תרופתי הוא טיפול נכון עבורך. כאשר מדובר על ארגון אישיות נמוך, מדובר לרוב כפי שתיארת על משאבים נמוכים להתמודדות. קושי ביצירת קשרים. קושי להתבגר בעצם. טיפול פסיכולוגי תמיכתי שיעזור לך להתארגן יכול לעזור לך. אני ממליץ שבפעם הבאה שתפגוש את הפסיכיאטרית תעלה בפניה את האפשרות הזו ותתיעץ איתה. בהצלחה, דרור

בני בן 38 רווק. הוא כנראה מתבייש בגופו בגלל מחלת הפסוריאזיס והבעייה הזו הפכה אותו לבעייתי ביצירת קשר חברתי לזמן ממושך עם נשים.. בשנה האחרונה נוספה בעייה כשהוא משתתף ברגשות של ילד שבוכה או סיטוצאיה מרגשת אחרת הוא עושה בפניו מין הבעה שמהצד נראית כמו של ילד שלא מקבל את רצונו. בני בן אדם משכיל ונושא משרה בכירה ואני רק מתארת לי איך בחורה שיוצאת איתו ומצפה ממנו להיות גבר בוגר תראה אותו פתאום מעלה הבעה כזו על פניו... האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ? האם לי כאם מותר לומר לו שזה קורה לו? אני לא בטוחה שהוא מודע לכך. אני לא מפסיקה לדאוג אני פשוט רואה איך נהרסים לא הסיכויים למצוא בת זוג .אני כמובן לא אומרת לו דבר ולא משתפת אותו בדאגתי.

לאה שלום, אני שומע את הדאגה שלך לבנך, דאגה מובנת לגמרי. את אומרת שהוא כנראה מתבייש, ושכנראה זו הסיבה שהוא לא בקשר זוגי. אבל אני מבין שאת חוששת לשאול אותו את לא רוצה להיראות חודרנית. אבל יש קו מפריד בין חודרנות לאכפתיות. ברור שאכפת לך אבל את לא יודעת איך להראות את זה מבלי שתראי "נדחפת". עצתי היא לנסות לפעול בשני מישורים. האחד, בקשר ביניכם לנסות ולדבר איתו, בהדרגה ולראות מה הקצב שמתאים לו. ניתן לומר לו גם מה שאת רואה, אבל חשוב שזה יבוא ממקום אכפתי למצב שלו, ולאו דווקא לכך שהוא לא מצליח להשיג בחורה בגלל זה. כלומר מה גורם לו להרגיש ולהתנהג כך. שנית, אם בתוך השיחה תרגישי שהוא זקוק לעזרה מקצועית, ייתכן ושווה לעודד אותו לפנות. בהצלחה, דרור

תודה על התשובה. בני נותן לי כל הזמן את ההרגשה שאין מקום להתערבות ולשאלות "חודרניות" לכן אני מהססת ונמנעת מליזום שיחות בענין. תודה שוב על האמפטיה בתשובה.

שלום, יש לכם אולי המלצה על פסיכולוגים בבאר שבע? קצת קשה למצוא לבד.. תודה

שלום לך תמנונה, את מוזמנת לצרף מייל עדכני, ואני מקווה שחברי הפורום היכולים להמליץ לך על פסיכולוג יעשו זאת. דרור

רוצה את מספר הרשיון שלו ? חיפוש קצר בפנקס הפסיכולוגים באינטרנט והרי המספר לפנייך: 7438

דודי שלום, זהו אכן מספר הרשיון שלי, דרור

שלום לך, הפרסומות הקיימות באתר זה הן אלו המאפשרות את קיומו. כך שכמו בהרבה דברים צריך לקבל את הטוב עם הפחות טוב. בכל מקרה אם את מוצאת שפרסומת אחת סרת טעם בעינייך, או מפריעה לך את יכולה לנסות ולכתוב למנהלי האתר. דרור

ליאורה שלום, לפני מספר שבועות התקבלה החלטה בפורום לפיה ביום שבת הפורום לא יהיה פעיל. הוא יחדש את הפעילות ביום ראשון ושאלות שיקבלו מענה יהיו אלו שיישאלו לאחר העה 10 ביום שבת. בכל מקרה את מוזמנת להעלות את שאלתך בראש הפורום ואני אשמח להתייחס אליה. דרור

הפסיכולוגית אמרה לי שהיא מטפלת בשיטת DBT(הגעתי אליה דרך הפניה של פסיכיאטר) מה זה אומר לא כל כך הבנתי אותה. ומה זה אומר עלי האם זה טפול קליני ? תודה דפנה

הפרעות אישיות בכלל והפרעת אישיות גבולית בפרט מהווים אתגר למאבחן, לתיאורטיקן ולמטפל. מאפיינים של אימפולסיביות, אי יציבות אפקטיבית, העדר אמון, acting out, יחסים בינאישיים שבירים, בלבול בזהות, שימוש מסיבי בפיצול ובהזדהות השלכתית גורמים לסטימולציה בלתי פוסקת של תגובות העברת נגד. טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) הוא אפליקציה של אסטרטגיות טיפוליות מגוונות לבעיות של הפרעת אישיות גבולית. בגישה טיפולית זאת קיימת היררכיה של נושאי התייחסות בטיפול שהראשון בהם הוא מניעת התנהגות אובדנית. בשיטת טיפול אינטגרטיבית זאת יש שימוש באלמנטים של טיפול קוגניטיבי, התנהגותי, תמיכתי, דינאמי בגישת העצמי ובגישת יחסי האובייקט וכן אלמנטים של גישה אינטרסובייקטיבית ואלמנטים תיאורטיים בעיקר מתוך תורת הזן-בודהיזם.

תעני לי בבקשה בכנות אם לא אכפת לך.... האם הרגשת נוח בתשובה שניתנה לך ע"י נוני ו********* ביקשת והפנת את שאלתך למנהלי הפורום כמדומני, האם לא הפריע לך שאנונימים עונים לשאלתך? סתם אחת שסקרנית להבין למעשה את הכותבים האחרים שבפרוש כתבת- "למנהלים שאלה"

DBT הוא טיפול שמשלב פגישות טיפוליות עם מפגשי למידה קבוצתיים. הטיפול מתמקד בזהוי והפחתה בהתנהגויות הרסניות בחיים ובטיפול, ומפגשי הלמידה מתמקדים בהתמודדות עם דחפים חזקים, בלמידה של התמודדות נכונה עם מצבים רגשיים ויכולת הכלה, ויסות רגשי, למידת שליטה והרגעה של הרגשות, למידה של דרכים ליצור ולנהל מערכות יחסים, ולדחות סיפוקים.. אם הרשימה שלעיל מדברת אליך, אולי זה הכוון. את הדברים הללו , אגב, אפשר ללמוד גם במסגרות אחרות, אך מסגרת הטיפול מאפשרת מקום שאפשר להישאר בו ובאמת לעשות את העבודה, שאיננה קלה כלל וכלל... אך יכולה להביא להקלה גדולה. עוד פרטים תוכלי ודאי למצוא באינטרנט על Dialectical Behavior Therapy (DBT) אינני יודעת אם יש בארץ מטפלים שעובדים בגישה הזו, אך נדמה לי שנקודת פתיחה טובה תהיה דוקא בקהילה או במרפאות של בתי חולים. אני מאחלת הצלחה,

שלום דפנה, התשובות שקיבלת נראות כדי ממצות את התשובה לשאלה מה זה בדיוק DBT. אבל אם להוסיף ולפשט, זוהי שיטה לטיפול המתמקדת בשינוי דפוסים התנהגותיים הרסניים של המטופל. דרך הטיפול היא התנהגותית בעיקרה, ומחקרים רבים מצביעים עליה כדרך יעילה לטיפול בקושי לווסת את ההתנהגות. כמובן שטיפול מסווג זה הוא טיפול קליני ומתבצע על ידי מטפלים מוסמכים. לגבי מה זה אומר עלייך, כנראה שהפסיכיאטר חשב שיש לך קושי לשלוט בהתנהגות שלך, אולי את אף מסכנת את עצמך ומכאיבה לעצמך בכך. בכל מקרה נסי לדבר עם המטפלת שלך עוד על זה. דרור

האם פסיכולוג/ית קליני/ת יכול לטפל בוגיניסמוס?

כן, יכול. יש כמובן המלצות טיפול נוספות, שלא סותרות טיפול דינמי, כמו עבודה עצמית או עם בן הזוג באמצעות החדרת מרחיבים (דילטורים) באופן מדורג, שנעשית מול סקסולוג או רופא נשים אשר יכול לספק גם סוג של ייעוץ. יש גם קבוצות טיפוליות ותמיד משלבים עבודות הרגעה ואימון שרירי רצפת האגן. במקרה שלי, הטיפול הפסיכולוגי הדינמי היה הגורם המרכזי שעזר. אבל רק שתדעי, עובדים בקושי על הוגיניסמוס עצמו, אלא יותר על הפחדים ואופני החשיבה שעומדים מאחוריו ועל ההשלכות הרגשיות שלו. סביר להניח שרוב הזמן תרגישי שלא מטפלים בוגיניסמוס בכלל. צפי לטיפול ארוך וכואב ותתמידי גם כשזה נראה לגמרי אחר ממה שאת צריכה. בהצלחה!

שלום אלה, וגיניסמוס היא הפרעה הנגרמת לרוב בשל גורמים פסיכולוגיים המתבטאים באופן פיזי. משום כך טיפול פסיכולוגי על ידי פסיכולוג קליני בהחלט יכול לעזור. זאת מתוך המחשבה שהוגיניסמוס הוא סימפטום המחביא מאחוריו בעיה כלשהי, למשל קושי בחיבור בין מיניות ותוקפנות. לעיתים נעשה שילוב בין פסיכולוג קליני לסקסולוג בטיפול בהפרעה. דרור

היי, בשל האפשרות לבלבול עם הפרעות דומות אחרות (למשל וסטיבוליטיס), מומלץ לעבור אבחון ראשוני במרפאה מסודרת (יש באיכילוב ובתל השומר), ורק לאחר האבחון הסופי אפשר לבחור להתמקד בהיבטים הנפשיים. בריאות ליאת

שלום רב, מהי "פגיעות נרקיסיסטית"? והאם זה יכול להופיע יחד עם שנאה עצמית והרס עצמי? (האם זה סותר אחד את השני?) גמר חתימה טובה לכולם.

וואו איזו שאלה ליום כיפור הי דולפין (אחלה כינוי) ובוקר טוב, התשובה שהייתי נותנת לעצמי כמטופלת לגבי שאלה אדירה כזו היא להחזיר אותה לטיפול... עד כמה שזה נשמע "מה שתמיד אומרים"... אבל באמת, לדעתי, אם את/ה בטיפול, זאת שאלה נהדרת להביא לתוכו, כי מאד מעניין מה ומי עומד מאחוריה ומה משמעותה בעיני השואל. מה הביא אותו לשאול ולהסתקרן (נגיד משהו מבחוץ שמדבר למשהו מבפנים), מה הוא חושב לגבי זה. גם העיתוי של השאלה. מה קרה לו פעם. מה מתבטא כלפי חוץ. רגשות, עוצמות, נפחים ומימדים, דרך התנהגות ועוד ועוד. אפילו אם זה נראה מעצבן וטריוויאלי וחוזר על עצמו. כי זה נושא רחב רחב רחב. אבל ככה בקטן, חיפשתי "פגיעה נרציסטית" בגוגל, והנה לדוגמא אחד הקישורים http://forums.nana10.co.il/Forum_1933/3/2/4190023.html ויש מלא חומר ואפשר לחפש עוד. בעניין ההרס עצמי, וממה שלמדתי בקטן בהקשר לעולם שלי (ולמיטב הבנתי), אפשר למצוא חלק נרציסטי חזק מאד אצל הומלסים, למשל. לא כולם, אבל יותר אלה שהגיעו לשם מתוך הקטע של ההשמדה העצמית. זו הסיבה שבעטייה גם קשה מאד לטפל בהם. אבל אפשר, וקודם כל צריך להביא אותם לידי הכרה שיש בהם, כן, האנשים הרמוסים והמושפלים עד עפר, חלק כזה. אולי לא דייקתי במילים, אבל ניסיתי לעזור קצת מהכיוון של המטופל... כבד יום כיפור. כבד כבד היום. וגמר חתימה טובה

שלום דרור אני העתקתי את אחת מהודעותך שנראתה לי רלוונטית, ורציתי להבין טוב יותר למה אתה מתכוון שבמקרים חמורים יכולים להיות השפעות קשות יותר (מלבד הדכאון)? תוכל בבקשה, להרחיב בנושא- מהם ההשפעות הקשות יותר? במה זזה מתבטא? והחשוב ביותר- האם השפעות לו ברות תיקון? ומהי הדרך הטובה ביותר לטפל בהם? ליאורה הפרעת אישיות נרקסיסטית, לעיתים קרובות אינה מפריעה לאדם עצמו אלא לסביבה שלו. כאשר יש משבר בשל סיבה מסויימת למשל פיטורין, או לחלופין פגיעה בתחושת הערך העצמי כפי שתיארת בדוגמא שלך. האדם יכול, בהתאם לכוחותיו, ליפול למשבר דכאוני. במקרים חמורים יותר יכולות להיות לכך השפעות קשות יותר. לכן חשוב שחשיפות כאלו, אם ייעשו, ייעשו בהדרגה, במסגרת תומכת כפי שאת מציינת הלוקחת בחשבון גם את כוחותיו של האדם. טיפול הוא אחד מממסגרות אלו. דרור

אני עברתי טראומה קשה ומיותרת, כל כך מיותרת שבא פשוט באמת למות. שגרמה לי לפגיעה נרקסיסטית חמורה ועמוקה מאוד שהובילה למשבר סוער בעקבותיו. הפגיעה העצומה באיכות חיי בשל כך בלתי נתפסת למח האנושי. איך פגיעה נרסיסטית- תהא החמורה מכל, יכולה לגרום לנזק שכזה, שלכרואה נראה בלתי- הפיך. זה שנים מאז המקרה ואני עדיין לא חזרתי לנפח שלי, למלוא התהודה והעוצמה שהיו קודם לכן. סובלת ממעין דכאון בלתי פתור וכמו- כן, גם בלתי פתיר! אני ולא הסביבה הקרובה אלי , לא חשבה שהייתי בעלת אישיות נרקסיסיטית- האם פגיעה חמורה שכזו יכולה להגרם לאוו דווקא לבעלי הפרעת אישיות נרקסיסיטית? ושאלה שנייה- האם יש סיכוי ולו הקטן ביותר , שביום מן הימים, אחזור לחוש את עצמי ברמה כמו של קודם? זה פשוט נראה לי אידיוטי לחלוטין שאינני מצליחה להתגבר על כל העלבונות והפגיעה המשמעותית בהערכה העצמית שעברתי...ונראה אידיוטי יותר, שאסחוב מפגעים ונזקים אלו לשארית חיי. יש בי כעס עצום על שאני במו ידי - הרסתי לעצמי את איכות חיי, שהיתה כ"כ זורמת, חופשיה עם מלא שמחת חיים...ונהפכתי לדבר שחבל להשתהות עליו ולבזבז אפילו רגע אחד עליו. אני מרגישה כאילו אני מדברת וחשה כמו ילדה קטנה, בהודעתי זו, שלמעשה אני במחצית השלושים לחיי. אז מה, אני לא מוכנה לחיות את חיי בגווני האפור עם תחושת פספוס והחצמה שיכל ויכול היה להיות אחרת לי בחיים. תאמר לי, דרור- זה לא מטופש להרוס ככה לעצמך את החיים, בידיעה שיכולת בזמנו למנוע להגיע למצב זה אם ולו היית שומר אמונים לעצמך. ואפילו בזמנו, ידעת והיית מודע לגמרי לאופן שבו אתה נכנע ומוותר. פשוט לקרוא ולבכות.... דרור- איך ניתן להתגבר על פגיעה נרקסיסטית כה קשה ולא להמשיך ולהיסחב אתה בכל מקום? האם זה ניתן בכלל? אודה לך לתשובה כנה וישירה!

משתתפי הפורום היקרים, שולחת לכולכם ברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה. מתפללת שכל הסערות והמכאובים יפנו מקום לשלווה ונחת, ולבריאות טובה לנו וליקירינו. הפורום יחזור לתפקד ביום ראשון לאחר החג, עם בואו של דרור. אני בוחרת לסיים בתפילתו של רבי אלימלך, שהיה מתפלל כך- "...תשמרנו מן הפניו?ת והגאוו?ת, מן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות רעות. ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתם על אחרים. אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך... אמן כן יהי רצון." ליאת

ליאת יקרה מנהג מקובלים וחסידים ללבוש לבן ביום הכיפורים, כדי להעיד על כל העם שלנו שכולנו צדיקים. ביום הזה, ורק ביום הזה מותר. בימים אחרים צריך להילחם ברוע ובשחיתות אם אתה נתקל בם. כי לשבת על הגדר זה לשתף פעולה. שמעתי משכנה שלי היום, בשם הרבנית שולמית פישר שאומרת ככה: מה לכן ללבוש לבן?? תלבשו את הבגדים הצואים! לפני מי אתן עומדות?? לפני בורא עולם!! מה מסתירו ממנו?? הרי הוא מבטיח לכן היום שיעשה לכם כביסה בחינם!! את הכביסה במלוכלכת שאתן מסתירות בארון הוא לא יכבס לכן. תישארו איתה לעוד שנה, הזדמנות אחרונה ..... אבל הקורבנות, אלה שנעשו להם עוול, ומעיזות/ים לחשוף את "הבושה" הן צריכות לבקש מיחלה בעיקר מעצמן, על זה שלא אהבו את עצמן מספיק, על זה שלא כיבדו את עצמן מספיק, על זה שלא עמדו מספיק על שלהן אם מאיימים על מישהו בסכין הוא יפעל כפי שיפעל, ואף אחד לא יכול לשפוט אותו במצב כזה רק ריבון עולם יודע למה העמיד אותה/ו במצב הזה הקורבנות פטורים היום מעבודה אנחנו השעיר לעזאזל כל השנה היום לנו מנוחה שאלה שהכביסה המלוכלכת גודשת להם את הארון, יעשו היום קצת עבודה גם הם!!!

מה שווה אדם עם כול חייו סבל בווירוס בתוכנה שגרמה לו לדיכאון ויאוש והיום הוא זקן בן 35. מה שווה אדם שמתפרנס מקצבת עליבות של 2000 שקל ונתפס כפרזיט על חשבון משלם המיסים. מה שווה אדם שחיי בבבית הוריו בגיל 35.(טוב שיש הורים) מה שווה אדם ללא פרנסה וכבוד ואין גם סיכוי למצוא. מה שווה אדם שאין רשיון נהיגה. מה שווה אדם שאפשר לספור על כף יד אחת את הנשים שהוא שכב איתן. מה שווה אדם שאף פעם לא הייתה ולא תהייה לו זוגיות.(איזה בחורה צריכה אפס.) אז מה נשאר לאותו אדם לעשות. להתאבד בשקט , להתאבד ותוך כדי התאבדות לגרום נזק רב ככול יוכלתו לסביבה.(בסגנון של מתאבדים ערבים.) מילא החברה הישראלית - יהודית בארץ לא סובלת אנשים יחסית חלשים או חסרי מזל וקוראים לכול מי שלא שירת בצבא או חי מקצבת העליבות של 2000 שקל כפרזיט. אז אולי הגיע הזמן לאמץ את חוק המתת החסד שהייתה נהוגה בגרמניה בשנים 1939-1945 שם המיתו את כול אלא שחייהם בלתי ראויים לקיום - וכך אני מרגיש. להתאבד למרות כול המחשבות וניסיונות חלקיים צריך הרבה אומץ לחצות את הקו הזה. אז כאשר אדם כמוני שאין לו אומץ להתאבד יבוא למוסד פסכיאטרי ויעזרו על ידי מתן ציאניד בקפה. מוות הומני ב 30 שניות.(אפשר יהיה לנצל את האברים לצורך השתלה)

שלום אדם, אני רוצה להפנות אותך אל הפסוק "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו" (בראשית א' 27). חכמים רבים ניסו להתעמק במשמעויותיו של הפסוק, ולהבין מהו אותו 'צלם אלוהים'. אלי מדברת מאד פרשנותו של ר' שמחה מאיר הכהן מדווינסק שטען כי הצלם האלוהי אינו אלא הבחירה החופשית. ש"השם יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו". העולם הפנימי של האדם, לפי פרשנות זו, כפוף להכרעותיו של האדם עצמו, והוא חופשי לחלוטין לרצות בטוב או ברע, כשהחלטותיו נעשות ללא התערבותו של גורם חיצוני כלשהו, אפילו לא של אלוהים...נסיבות חיים שונות אכן יכולות להתערב ולהשפיע על האפשרויות הניתנות לו "לבצע את כוונתו ולקיים את רצונו" אך הן אינן יכולות להשפיע על כוונתו ועל רצונו כשלעצמם. מקווה שמשהו מדברים של האיש החכם הזה יצליחו לדבר אליך דווקא ביום מיוחד וחגיגי זה. שנה טובה וחתימה טובה ליאת

"ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו" אלוהים אני מעדיל לא להאמין בו במתוכנת של הדתתו הפרמיטביות(יהדות , נצרות ואיסלם) אלוהים של הדתות הללו אם הוא קיים ונוח יותר לא להאמין בו הוא בעצם שטן. ההיסטוריה האנושית רק מוכחיכה גם סבל גרמו הדתות הללו. היהודות פחות כי הייתה החלשה מהשלושה. אבל לחיי היום הפסוק לא מביא שום נחמה. מהיום שנולדים אנחנו חולים במחלה שסופה היא מוות.(אף אחד לא מצליח לברוח) עכשיו מה נשאר - מה הערך של אותם לחיים. חיים ללא מזל , כסף דפיקות בגוף ובנפש החיים קשים מלאים סבל. לכן הם אינם ראויים לקיום - מילא היה מוצא מהמצב אבל אין ושאר אילו ששקרים כדי להחזיק את פרטים לאמץ מחשבות שמתחילות להרוס את המרקם החברתי. לנשים מהסוג שלי אין אינטרס שהמרקם החברתי ישאר על כנו. לכן הייתי מעדיף עכשיו מלחמה עם סוריה ואירן. ובא נובס או נוכה קשות. אז יהיה אפשר לשנות. כי לי עצמי אין עתיד אז מצידי שהכול יעלה כבר באש. אני במילא לא אכפת לי מאנשים שימתו אולי גם אני יהיה בניהם. כי כך חיים בישראל אם יש לך כסף ורכוש אתה חי טוב ואם אין לך ואתה לא יודע ליצר כסף אז אתה משול למת וחי חיים ללא ערך והנה.

פתרון המתת החסר יחסוך למדינה הקאפיטליסית משאבים. ויחסוך לנפגעי הנפש חיים ללא תוכן וערך. גם לממסד הרפואי יהיה שפע של אברים להשתלה.

שוב שלום, נדמה לי שאני מצליחה לחוש, תחת מעטה הזעם והציניות, את הכאב והתבוסה מול החיים. שולחת לך, למרות הכל, נגיעה רכה של תקווה. שנה טובה ליאת

ההתעסקות הזו לזכור ולשכוח, להרגיש את הכאב בכל הגוף ואחכ ריקנות סופיתתתתתתתת, אשמה , השפלה ואז את כאב הפגיעה , זה כואבבבבב, פשוט כואבבבבבבבב, וכן ..כבר אמרתי ..מיליון פעם?!...שאין לי כח בהתמודדות הזו .. אני ככ עייפה!!!!!!!!!!!! ובמה אני אשמה??????? וואו... אני פשוט אשמה.!!!!!.. בהבנה השפויה לרגע ..אולי לא ..בהרגשה הפנימית שלי כן... מנסה לכתוב המוןןןןן, רק כדי להוציא את זה ממני , וזה לא בדיוק עוזר , צורחת מפנים המוןןןןןן, מנסה לדבר אפילו מעט .. יושבת ובוכה , רוצה שזה יצא ממני...... שמישהו ייקח את זה ממני ... וזה לא יוצא !!!!! זה לא רוצה ללכת לשום מקום !!!! מעט מאוד יודעים מה קרה, ולמרות שאנשים טובים ומעטים נמצאים בסביבתי כדי לעזור אני עדיין מרגישה ככ לבד ... מנסה להסתכל מהצד על כל מה שהיה כאילו היה סרט .. סרט אימה ... אולי ככה שאצפה מהצד .. אולי אוכל להבין איך זה קרה ... אולי אוכל לנקות את עצמי מהאשמה הנוראיתתתתתת הזווווווווו!!!!!!!!!!!!!!! הייתי בטיפול פסיכולוגי השבוע כבר פעמיים .., זה הדבר היחיד שאני מבינה שכרגע עוזר מיידית !! (לאזן אותי ..) שנותן לי תקווה לקום ולהמשיך לטפל בעצמי .. למרות הכאב האיום שבתוכי , זה מאפשר לי לחשוב בהיגיון ולא לפגוע בעצמי כמו שהייתי רוצה !!! - כדי שהכאב הזה יעלם .. ההתמדה שלי בטיפול מראה לי שאסור לי לוותר לעצמי ...אסור !!! ולמרות שבימים האחרונים אני על סף התמוטטות ... כוללת .. של הגוף והנפש .. אני חייבת לשמור על שפיות זמנית שאני מקבלת מהטיפולים ... כי אני מקבלת.. ואני צריכה להמשיך להאמין שהדרך הנוראית הזו , תהייה קלה יותר .. צריכה ..להאמין .. רוצה להאמין ...מאמינה .. רק שעייפה מלהבין את זה ברגע של כאב ...נוראיי , ועכשיו , העיניים יבשות כבר מדמעות שירדו ללא הרף ..אחרי..(לילה קשה).. הכאב שהיה בי אמנם קצת נרגע .. .. אך העצב הסופיי הזה שנמצא עמוק עמוק בתוכי עודנו חיי וקיים .. מרגישה שאני באיזה בור , עמוקק ,שחפרתי לעצמי ... לבדדדדדד, לבדדדדדדד, לבדדדדדדד ומי יצליח לעזור לי להתרומם??? , בטח אני בשלבים של ...להמאס על כולם .. אם אני מרגישה שנמאסתי לעצמי כבר... סליחה , על כל ההצפה הרגשית הזו שאני מעבירה אליכם כאן :-(((((((.. ((((ליאת ))) אני ככ מצטערת ... אבל , אני מרגישה ככ לבדדדדדד... הנפש שלי רוצה לקום ולברוח למקום טוב יותר , מקום שקט , מאושר , אבל הגוף שלי פשוט ממשיך להיות משותק לרצפה... קול חלש בתוכי מבקש מעצמי סליחה ... והקול מתגבר ומתגבר ואני כבר לא יכולה..... מבקשת מעצמי סליחה , סליחה ששתקתי, סליחה שקפאתי , סליחה שעייפתי , סליחה על שהרבה זמן לא נתתי לזה מקום חשוב אפילו כשהיה צריך לבכות , סליחה שהתביישתי .. סליחה , סליחה, סליחה, סליחה , סליחה על כל ההרס העצמי הזה .. שעשיתי לעצמי .. סליחה שלא יכולתי ...לעשות כלום .. סליחה ....שנראה שאני חזקה פשוט סליחה !!!!!!!! סליחה , על כל ההודעות הקשות שלי ... ליאת.. את כאן..?

ואיזו הקלה לדעת זאת ולחזור ולשנן לעצמך אני לא אשמה ואני לא צריכה להוכיח את זה לאף אחד, אפילו לא לעצמי זוהי מחילתו של הקרבן אוהבת אהבה

ש' שוב שלום "אם היו עינויים - הם הפליגו אליך מפרשי הלבן אל האופל שלך תנני ללכת תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה". (לאה גולדברג) מאחלת לך היאספות נכונה אל חופי הסליחה. נסי להירגע ולנוח בחג החשוב הזה, אולי גם להניח בצד את מחשבות החולין, ולקדם מחשבות רעננות על התחדשות ותקווה. שלך ליאת

"אתמול בכיתי"- איינלה ונזנט. ספר מדהים על אישה יותר מדהימה שעברה זוועות בחיים בניהם אונס אכזרי והרימה את עצמה להכי גבוה שאפשר, והיום חייה מוקדשים לעזרה לאחרים. זה ספר שבו היא מספרת את סיפורה מתוך מחשבה שלספר את הסיפור מרפא אותה ובעיקר עוזר לרפא אחרים. היא מספרת את הזוועות שעברה ולאחר מכן את הלקח אותו למדה בזמנו בתור ילדה, נערה, אישה. בקריאה בו את פשוט תרגישי כאלו מישהו מדבר מהגרון שלך. מקווה שקצת יותר טוב עכשיו דנה

שלום רב שאלתי היא כדלהלן: יש לי ידיד טוב בן 23.5 אשר חי עדיין עם אביו. שניהם נמצאים רוב הזמן יחד בבית, העניין הוא, שהאב לא נותן לבנו שום טיפת פרטיות וחופש. הוא ממש יושב לו על הוורידים ולא נותן לו לנשום רוצה לדעת כל דבר, לאן הוא הולך עם מי הוא מדבר מה הוא עושה וכו' וכו'. טענתו היא שכל עוד הבן חי על חשבונו זו זכותו. התחושה היא שהעובדה שהבן עדיין בבית משגעת את האב, שהיה רוצה לראותו כבר מסודר ומחוץ לבית. השאלה היא, כיצד מסבירים לאב שלבן מגיעה זכות פרטיות וחופש, גם במצב כזה. יצויין שמדובר במשפחה דתית. כמו כן אציין כי ההצעה כי האב יפנה לפסיכולוגית לייעוץ נדחתה על ידו על הסף. אנא סייעו בעצה טובה. בברכה, טלי.

שלום טלי, לא ברור מנין נולדה המחשבה לשלוח את האב לטיפול. את מתארת בחור צעיר ובריא, המעדיף לחיות בחסות אביו למרות מחירים של אובדן פרטיות והתערבות בוטה באורח חייו. טיפול פסיכולוגי הוא בהחלט כיוון טוב עבור הבן, שיוכל לברר מהם הגורמים המעכבים אותו מלצאת אל העולם ולעמוד בזכות עצמו, והמותירים אותו תלוי וסמוך על שולחנו של אביו. בהצלחה ושנה טובה ליאת

אציין כי לא דובר על שליחת האב לטיפול, אלא לייעוץ. אפילו חד פעמי, כדי להסביר לו כי גם לילדו מגיעה זכות לפרטיות ולחופש. טיפול הינו עניין יקר, לא כל משפחה מסוגלת לעמוד בה.

אנשים יקרים, ההודעות כאן היום נורא נורא כואבות. מכבידות... אני רוצה לספר לכם ש- גם אם בשתיקה (שלי) - חלקכם הולכים אתי במחשבותיי, לפעמים הולכים אתי לישון וקמים אתי בבוקר. אני בטוחה שזה כך גם לגבי רבים מהקוראים האחרים. רוצה לאחל לכם שנה טובה ומלאת ברכה, ולשלוח אמונה שאפשר (באמת) לעבד את כל אותם דברים שעכשיו מחוללים סופות פנימיות בלתי נשלטות, ולהפוך אותם לקפסולה דחוסה שאמנם נטועה עמוק עמוק בגוף (לא אובדת), אבל משהו בה מושקט ומשתולל הרבה פחות. כואב פחות. אוחז בנו פחות. חיבוק רחב, ותודה, ליאת, שאת אתנו - מפזרת חמימות וחכמה, ומטפסת כך במעלה העצים מבלי להראות סימני התנשפות. ורד

ורד אהובה :-) הצצתי רק לרגע הבוקר, לפני שהמחשב מוכנס לתיק לקראת הנסיעה לבית ההורים. רוצה לשלוח לך המון דברים טובים..מכאן ועד אוסטרליה (ובחזרה), יחד עם חיבוק גדול אבל צריכה לרוץ ואין זמן לכתוב מילים עגולות ויפות יותר... :-)) (אבל הם כאן!) אולי א?ת הסיפתח של ערב יום הכיפורים, בשקט שלך, בנועם, בענווה, בחכמה.. תודה יקרה (וסליחה- שיהיה..אף פעם לא מזיק :-) נדבר, לילך.

שנה טובה גם לך, ורד יקרה. הלוואי... הלוואי שישקטו הסופות, שיפחת הכאב, שיהיה טוב יותר. אפילו קצת. חיבוק יעלה יעלה

ורד יקרה, את מצביעה על משהו שאולי אנחנו לא מרבים לומר אותו בקול - שנוצרה כאן מעין קהילה, אוסף של אנשים, שנוגעים בדרך כל כך מיוחדת זה בנפשו של זה, באמצעות מילים, מחשבות, רגשות, ציפיות ותקוות. דובר כאן לא מעט על מהותו של הפורום, על צביונו, על סגנונו, על דרכים אפשריות לנהל אותו. והוא - הפורום - ממשיך לקיים את עצמו, לובש ופושט צורה, מוליד את עצמו מחדש שוב ושוב, ואנשים באים ויוצאים, נעלמים ושוב חוזרים, כמו אל בית. נעים תמיד כשאת באה. מאחלת לך טוב באשר את, וכמובן גם לכן, לילך ויעלה. שתהיה שנה של הרבה טוב. ליאת

ורד, (וגם לילך, יעלה, ליאת...) רגע לפני החג, מצטרפת לאיחולים. דיבר אלי הדימוי של הקפסולה. מגיעה אל החג הזה, כשבעולם החיצוני שלי משתוללות סופות. ובעולם הפנימי אני מזהה את השקט המבורך. מפוייסת, סולחת, מוותרת על רגשות האשמה. נותנת לו (וגם לך, אחות) לתמוך. לא משאירה את עצמי לבד. שנה טובה גמר חתימה טובה הדר

והחגים האהובים ותקופות השנה הנפלאות, עם אוצר הריחות, הפרחים, הפרי, העלים והרוחות, ועם הערפל והמטר, השלג הפתאומי והטל, תלויים על חוט הכמיהה. (זלדה)

ורד ורד יקרה מאד, איזו ברכה חמימה, רכה, נעימה, נוגעת... לקחתי לי את הרעיון של הקפסולה, איך לא... ואת יודעת, במונחים שלי זה יותר כוכב נויטרונים... P: גמר חתימה טובה לכולכן ולכל יקירנו שלכן בשכנות :-)

היייי... ציפיתי להשאר הודעה חצי מיותמת. סתם כתבתי כי הדברים שהתרחשו בפורום נשאו אתם הרבה מאד כאב. הרגשתי צורך פשוט *להיות* כאן. אני והשם שלי. והנה, נגמר יום כיפור (שבו - אצלי - המחשב מושבת), וכל אחת מכן - לילכי (ראשונה), ויעלה, והדר השוקטת, וא. (תודה על זלדה), ואינדיאנית (חיממת את לבי!, תמיד מחממת) וליאת... - זרעה לי אור (והפתעה) בעיניים בתגובתה. תודה שאתן כאן :-) ליאת צדקה - אתן נוגעות בי, ורד

שלום לכם, אני בת 28 וחצי, חסרת נסיון רומנטי ומיני, פשוט נמנעת לחלוטין. למרות זאת, אני נראית(כך אני מקווה) נורמלית ומנסה להסתיר את הענין כמיטב יכולתי. לא אלאה אתכם ברגשותיי, אתם בוודאי יכולים לנחש ולקלוע בול. מה אתם אומרים?לא מאוחר מדי? יש עוד תקווה?השנים עוברות להן ואני מתבלה. מאיפה מתחילים להתיר את הפלונטר?

אני מוכן לייעץ ולעזור[email protected]

גלי יקרה בסך הכל בת 28 וכבר מרימה ידיים?? האמת לא כל כך הבנתי מה את מנסה להסתיר.(סליחה על הבורות).אינך חייבת להכנס לפרטים... בכל אופן אם את חושבת שאחרת את הרכבת בעניני נשואים ,אז ממרומי גילי המפואר אני מודיעה לך שטעות בידייך. אני אישית נשאתיבגיל מבוגר ,ואיני מצטערת לרגע. שולחת לך המון תקוה ואמונה קחי את החיים באיזי ואל תמהרי לשום מקום. ושב סליחה אם לא הבנתי אותך נכון... שנה טובה וגמר חתימה טובה

שלום גלי, את שואלת איך מתירים את הפלונטר, ובעיני חשוב מאד להגדיר אותו, לפני הכל. יכול להיות שמה שנראה בעיניך כ*בעיה*, אינו אלא *תוצאה*. גם אני מאמינה ששינוי והתפתחות יכולים להתרחש בכל גיל, אבל צריך להניע אותם ולא לחכות שיקרו מאליהם. אני ממליצה לך מאד לשקול פנייה לטיפול באוריינטציה דינמית, במסגרתו תוכלי לברר עם עצמך שאלות מהותיות הנוגעות לקרבה, קשר, נפרדות, בושה, אשמה, ועוד ועוד. מאחלת לך שנה של פריצת דרך משמעותית ולקיחת אחריות. ליאת

אחרי שקראתי את הודעתך חזרתי לשורה של שם הכותב כי לרגע התבלבלתי וחשבתי שאולי אני זאת שכתבה את ההודעה. הפרטים שלך זהים לשלי גם בגיל וגם בהמנעות. לא יודעת מה אני רוצה להגיד או בכלל למה אני כותבת, סתם יש לי צורך לשתף בכך שאת וגם אני מסתבר, לא לבד בזה.

אוף כמה קשה הוא הלילה הזה,חשבתי שלפחות היום לא אפגע,שלא יהיה לי קשה וכואב בצום.אבל זה בלתי אפשרי,וגם ככה הכל כואב - אז מה זה כבר משנה. המעבר החד הזה מ"בסדר" מלהעסיק את עצמי במה שרק אפשר,לשבר כלי ולהתרסקות קשה כל כך. בכל פעם שהמחשבות שלי נודדות ללב ולנשמה, אני חסרת אונים מול התוצאה ותמיד תמיד שואלת את עצמי- לעזאזל איתך על מה ולמה את עוד כאן? והתשובה לכך לא מעודדת בכלל.פעם איש יקר אמר לי: ביום שתרצי לחיות- אבל באמת- תמותי! זה שיש לי שבע נשמות אני כבר יודעת. אבל לרצות לחיות ועוד באמת,זה כבר יותר מידי גם למטרה נעלה כל כך. לא יכולה לראות בחיים האלה כמו משהו שרוצה בו חלק.טוב זה כבר סתם הרהורי השעה, ובכל זאת לילה טוב.

היי ד. לפעמים כיף ונחמד לחכות לבוקר אם מכניסים ללילה מחשבות נעימות, מוסיקה שקטה, זריחה...אבל לפי מה שאת מתארת את לא במצברוח טוב וגם לא פירטת למה. אז אני מקווה בשבילך שיש לך חבר/ה טוב/ה או מטפל/ת, להם את יכולה לספר מה שמעיק עלייך. אם אין לך אחד, אז כדאי שתדאגי לזה. לכולנו יש רגעים ותקופות בהם החיים נראים חסרי טעם. אני מקווה שבקרוב תוכלי לצאת מהמנהרה החשוכה אליה נקלעת ותראי שקיים אור בקצה. בכל מקרה, יש לך ממני חיבוק גדול לילה הזה. אחת ערה

תודה לערה,בנתיים אפילו לפנס שלי נגמרו הסוללות.

את חשבון הנפש עשינו כבר בראש השנה יום כיפור הוא יום מחילה לעם ישראל ככלל ביום כיפור סני ישראל היו צמים על מנת לצרף את עצמם ולצרף את הכוח הרוחני שלהם לעבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש, שהיתה עבודת כפרה על כל העם אף אחד לא שופט אותנו "מלמעלה", רק אנחנו דנים את עצמנו לחיים ולמוות כפי שאנחנו שופטים את עצמנו כך חיינו יראו על פי עבודת הנפש שעשינו בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה כך תראה השנה שלנו כולה מחלת - ימחל לך התעקשת להמשיך עם המניפולציות - תישאר תקוע איתן חשוב מאד לזכור יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו יש עוד כמה שעות לחזור בתשובה, לבקש מחילה גמורה, לקחת החלטה לשנות ולהפסיק לפגוע זה תורם לשלוות הנפש באופן מופלא!!!

ליאת בתי בת עשרים ,אחרי שירות לאומי.ולפני לימודים.לטענתה, מזה מספר חודשים שהיא ישנה בממוצע ארבע שעות ללילה. היא פשוט לא מסוגלת לישון יותר. היא לא עיפה במיוחד במשך היום.היא עירנית ומתפקדת רגיל...אך היא חוששת מנזק מצטבר של חוסר שינה שישפיע מאוחר יותר גם אני קצת שותפה לדאגה ..בכל זאת בחורה צעירה עם צורך בשעות שינה רב יותר. לא ידוע לי על משהו המטריד אותה במיוחד,בכל מקרה אין תשדורת כזו. בנזקים עתידיים אני מתכונת יותר לנזקים פסיכולוגים. האומנם?? ובהזדמנות זו אאחל גמר חתימה טובה . ולילה טוב !

שלום ריקי, איני מבינה גדולה בבעיות שינה, ולכן לא אוכל לסייע הרבה מעבר למה שתצליחו למצוא בכוחות עצמכן באינטרנט. לחוסר קיצוני ב שעות שינה יכולות בהחלט להיות השלכות פסיכולוגיות, בעיקר בתחום הקוגניטיבי (קשיי קשב וריכוז, קשיים בזיכרון, הפרעות בתפיסה, וכמובן אי-שקט ועצבנות) אך לא רק. עם זאת, ידוע על אנשים שמסתפקים גם במספר שעות מועט, ללא נזקים מיוחדים. אני מציעה לכן לפנות למומחי שינה (יש מעבדות שינה במרכזים הרפואיים הגדולים, אבל גם באוניברסיטת ת"א) בעזרתם תוכלו לעמוד על הסיבות לקשיי השינה ולטפל בהם. ליל מנוחה ושנה טובה ליאת

אומנם מחר יום כיפור,ואולי דוקא בגלל אני מרשה לעצמי לעשות זאת. את מרשה לעצמך לתקוף כל הודעה- וברוב הפעמים עם לא מעט חוצפה ותעוזה! עד כמה שזכור לי את לא בעלת מקצוע- במקרה הטוב בבעיה(בלשון עדנה). אם את אכן מחפשת את אחותך גשי למדור לחיפוש קרובים. וגמר חתימה טובה גם לך.את האהבה שלך תשמרי למי שרוצה בה ולא לכל הודעה ***ההודעה נערכה ע"י מנהלת הפורום.

אני מבקשת להזכיר לכל משתתפי הפורום את כללי ההשתתפות כאן, הקוראים לשמור על לשון נקייה ומכבדת גם בביטויים של מחלוקת ומורת רוח. ליאת

העיקר שהמסר עבר.

אבל תודה

שלום לכם, בחודש האחרון השיער היפה שעל ראשי נושר לו בכמויות קטלניות, עד כדי כך שהפסקתי להסתרק...אני ממש מוציאה חופנים של שיער מהראש. אני כ"כ עצובה ולחוצה מזה שאולי ינשור לי כל השיער ואני אשאר עם קרחת, יש לי דפיקות לב מואצות בכל פעם שאני חושבת על זה ואני לא יודעת מה לעשות. בינתיים אני בבירורים לגבי סיבת הנשירה, דבר שרק מגביר אצלי את הלחץ. יש לי תחושת בטן שיש לי מחלה כרונית כלשהי.. אני אהיה כ"כ מדוכאת אם לא יהיה לי יותר שיער! :( טוב, תודה למי שקרא.

מנסיוני, זה עובר האם את המקרה אחרי לידה??

שלום לך בת 27, שיער נושר יכול לעורר אי שקט כמעט אצל כל אישה. הספרית שלי מוכנה להישבע שזה עניין עונתי ומחזורי, ואותי היא בדר"כ מצליחה להרגיע. טוב שאת עושה בירור. השיער שלנו באמת מגיב לכל מיני חוסרים בגוף, ולפעמים - כמו שאהבה מציעה - זה באמת עניין שאפשר לסדר עם ויטמינים. המשיכי בבירור הרפואי, ונסי להישאר רגועה ככל האפשר. אחרי הכל, שיער כל הזמן צומח ומתחדש, וחבל לכלות על זה כוחות נפשיים. תוכלי לפנות גם לפורום העוסק ברפואת עור. נדמה לי שהם אלה שמכסים נושא זה כאן בדוקטורס. בהצלחה ושנה טובה ליאת

תודה לך, ליאת.. אני מתפללת שזה באמת משהו עונתי, אחרת אני אהיה קרחת.. אגב, לידיעתך-לא רק שיש באתר הזה פורום לבעיות עור, אלא יש פורום שנקרא "נשירת שיער והתקרחות"! דיי יעיל מה שהולך פה :) לאהבה, תודה רבה! אני מחכה לתוצאות בדיקות הדם, אני מקווה שזה לא משהו רציני. גמר חתימה טובה.

רוצה להעיר לך משהו- שמתי לב שאת חוששת וחושדת שאחותך הפוגעת אורבת לך גם כאן בפורום. לכן מידי פעם יש לך נטייה לתקוף בדברייך כותבים חשודים. אהבה יקרה- שימי לב! ייתכן שאת חושדת לשוא בכותבים תמימים שנפגעים מאוד מדברייך ומסתייגים ממך ותוקפים בחזרה. אם יש לך חשד כזה שאחותך מסתובבת כאן בפורום מדוע אינך שוכרת שירותיו של חוקר פרטי ומביאה הוכחות קונקרטיות למשטרה?!?!?!? את מתארת מה אחותך מעוללת לך מאחורי גבך- עיצה מעשית שגם עובדת- את יכולה לשכור חוקר פרטי ועו"ד ולהביאה לדין. חוץ מזה- מותר לך לחשוד בכותבים אבל אסור לך להתבטא בשום צורה שתסגיר חשד זה משום שמחמת הספק(גם בבית משפט קיים מושג כזה) אסור לך להרשיע אף אחד כי מדובר בחשד ואין לך שום הוכחות חותכות שכותב זה או אחר הם אחותך המתחזה. אז בבקשה- הפסיקי לנבור ולתור אחרי כל הודעה. זה מציק לכותבים ומפריע למהלך התקין של הפורום. עכשיו אני מבינה מדוע את נכנסת לכל עץ ולכל שרשור. את מחפשת נואשות את אחותך האבודה וכאן זה מרגיש כמו לחפש מחט בערמה של שחת. הכי פשוט- לכי ושכרי שירותיו של חוקר ועקבי אחרי אחותך.. ואם יש לך חשד שהיא מתעסקת בעניינים מפוקפקים ועוקבת אחרייך בדרכים לא חוקיות בעליל אז לכי למשטרה. לא נראה לי שדרך הפורום תצליחי ללכוד אותה גם אם היא באמת מסתובבת כאן. הרי היא לא הייתה מתגלה!!!!! ותשאירי את חקירות השטח לאנשים שמוסמכים לכך חבל על האנרגיות שלך! תשקיעי אותן במקום אחר...

תראי שאני לא נטפלת לכותבים תמימים.... מטרת ה"דו-שיח" אינו להוכיח את אשמתה זו מוכחת ויודעה עבדתי על זה שלוש שנים המטרה עכשיו היא לנסות להציל את אחותי מידי עצמה אולי זה קצת מגלומני מצידי... מודה!!

הסיוטים שלי .. כל לילה אותו הדבר .. באותה השעה .. שעה קבועה .. אחרי זה אני מקיאה .. לא מצליחה להבין את זה .. וזה לא עובר ..כבר שנה ו חודשים ..מאז שהתחלתי לטפל בעצמי ..בטיפול פסיכולוגי .. ולהציף כל חלק שהיה מודחק עשר שנים.. .. הסיוט שלי ..הכי מפחיד בעולם .. הוא חוזר וחוזר .. ולא מרפה .. כמו תקליט שבור ..כל יום ..(באמת..) הסיוט של האונס.. כל התסריט עובר מול עייני .. אני קפואה ..עדין לא מצליחה לעשות כלום.. הוא חונק אותי ..אני לא מצליחה לנשום .. מנסה להתנגד ..זה לא עוזר .. הוא מעיף אותי לרצפה .. בועט בי ..אין לי כח להתמודדדדדד איתו .. הוא חזק ..כבר מעליי..עם סכין ..מאיימת .. אונס באכזריות .. ואני מתעוררת .. מקיאה ..באמת שמקיאה ..חוזרת לישון ..מפוחדת ..לא תמיד נרדמת.. כלפי חוץ- שלמה יחסית.. אבל בפנים - הוא היה שוב בתוכי .. הוא היה כאן ..שוב במחשבותיי.. עכשיו, כשהוא הלך ..אני מנסה להשלים עם הכאב הנוראי שהוא השאיר .. עומדת מול המראה .., בודקת, בוחנת.. מעיין "בקרת נזקים".. כואבת, סובלת, מרגישה ש..דועכת.. אבל בכוחות האחרונים ..מנסה שוב להחליט... שחייבים להמשיך להחלים..:-( חשבתי שזה נגמר .. אבל, כל יום מחדש ..מצפה לא לעבור את זה שוב פעם מחדש.. כולם סביבי מבטיחים ש"יהיה בסדר ".. ואני..מנסה להעזר במילים האלה .. מנסה להאחז.. נאחזת .. משננת לעצמי מנטרה קבועה .. "את תצליחי ..את לא תיפלי ...הוא כבר לא כאן באמת ..את תתגברי.." אולי אלו ..הבטחות שווא???... (((((ליאתתתת))))))))) אוףףףףףף...אני כבר לא יודעת.. מה שבטוח זה שהגוף שלי זוכר ..הוא לא שוכח .. והפצעים עודנם שם.. רק הפה..שלי פתאום שוב חתום ..נסגר .. המילים מתקשות לצאת .. והכאב אוחז..הצלקות הנפשיות מדברות בעד עצמן.. בטיפולים ..אני לא מצליחה כמעט לדבר על הסיוטים .. לפעמים ממש לקראת הסוף מדברת עליהם ..ואז הפגישה מסתיימת .. נשארת לבד אחכ שוב עם השאלות ..התהיות ..ואפס פתרונות .. מסתבר, ש.. הגוף זוכר, הנפש שלי פצועה , הגוף זוכר אני עדין מרגישה קפואה ..מרגישה נגועה .. הגוף שלי זוכר , והאמת שם ככ ברורה.. כן ..הגוף שלי זוכר .. אך הנשמה נסוגה ..לא מסוגלת לקלוט את גודל האימה .. והגוף שלי זוכר .. והלב שלי נשבר.. ובלילה ..שוב .. נותר לי רק הגוף.. מוכה , הלום , אנוס ... והוא כואב ..כואב ככ ..ומפוחד .. והוא זוכר ..!!! ?????? איך הוא ישכח ????!!!!!!! ליאת יקרה , איך אני יעבור את כל הסיוטים האלה .. אני ככ מפחדת .. מפחדת רק מלעצום את העיניים ..כל לילה , אותו סיפור .. ועוד לא הצלחתי למצוא פיתרון .. תעזרי לי ..בבקשה ש'

האם אין לך שום שליטה על הסיוטים?? האם לא מצאת דרך להרגיע את הכאב?? להתגבר על ההשפלה?? לאחות את הקרעים?? האם את צעירה מאד??? תראי, אני עברתי אונס קשה, אבל לא מיני, לא במוצהר לפחות נחטפתי מביתי על ידי אמבולנס ונקשרתי למיטה למשך 16 שעות הסיבה היחידה היתה שהייתי במצוקה נפשית ואחותי נקראה "לעזור" היא לא לכלכה את הידיים, היא גם לא חיכתה איתי בבית היא סמכה על ה"ממסד" כפי שהיא קוראת לזה, שיעשו את העבודה המלוכלכת בשבילה הזריקו לגפי זריקה אנטי פסיכוטית בכוח. חמישה גברים הפשיטו אותי באלימות, הסיוט הזה חזר אחרי שעתיים כאשר ביקשתי לרדת לשרותים וסירבתי שילבישו לי חיתול... ככה מטפלים במדינת ישראל באנשים במצוקה זה לא חדש, כל שעה וחצי שעתיים מאושפז ככה אדם אחר במדינה (סטטיסטיקה של משרד הבריאות) רובם הגדול והמכריע של אנשים אלה לא עשה דבר חוץ מהתנהגות קצת חריגה או איתותי מצוקה קשים אוסרים אותם וקושרים אותם בגלל שיש "חשד שהם מסוכנים" הבנת?? אחרי חוויה כזאת את כבר לא יודעת אם את שפויה בעצמך לוקח זמן להתאושש מהפגיעה, אבל התיוג מאפשר לחוויה הזאת לחיזור שוב ושוב ויש מישהו שעדיין רוצה להזיק לך, לפעמיןם כלומר במקרה שלי אני לא יודעת מה יותר גרוע, מה שאת עברת או מה שאני מה שברור לי זה שאני התמודדתי עם זה ועברתי כבר אין לי סיוטים במשך שנה וחצי הייתי מתעוררת מדי פעם בלילות מסיוט שאני חונקת את אחותי אבל זה עבר, הצלחתי להרגיע את עצמי אני אפילו לאמ שונאת אותה - איך אפשר לשנוא פסיכופת?? הוא לא אחריא למעשיו, אבל חייב לבוא על עונשו אז בינתיים היא מענישה את עצמה.. זה ידוע לי היטב ואני חושבת שיותר בריא לשתינו זה שתודה באמת באשמה ותקבל על עצמה את האחריות על מעשיה וסזה יפתור המון בעיות במשפחה הקרועה והסובלת - בגללה

מאחלת לך רק טוב .. שמחה שאת במקום שונה וטוב יותר היום .. לא.. אני לא מצליחה להשתלט על הכאב והסיוטים ..עדין לא ..הכל ככ עדין ורגיש ..פתוח ומדמם .. מקווה שעם הזמן הכאב והסיוטים ידעכו ... אני בת 30 ..נשואה לבן זוג מדהים ועם ילד קטן ומקסים בן 4 .. זה עדין לא מוריד מהכאב של מה שעברתי .. תודה על האכפתיות והדאגה .. גמר חתימה טובה , ש'

ערב טוב ש' ההשתקמות מטראומה קשה כמו זו שעברת מצריכה כוחות נפש רבים, עבודה ממושכת בחדר הטיפול, ונכונות להיאבק בכל יום מחדש על השפיות ועל חיים נורמליים בצל הזיכרונות. כמו שכבר הזכרתי בשבוע שעבר או לפני שבועיים, קיימת טכניקה טיפולית יעילה למדי (EMDR) המיועדת להפחתת העוררות הפיזיולוגית שמעורר זכר הטראומה. תוכלי לחפש בשוליים של הפורום שלנו, במאמריו של ד"ר אורן קפלן, מידע על כך, ואם תרצי הפנייה למטפלים בשיטה זו תוכלי לפנות למייל האישי שלי ואנסה לעזור לך עם זה. עד אז, מקווה שתצליחי להעביר את ימי החג הקרובים תוך שאת מוקפת משפחה ואנשים אהובים. אני מאמינה גדולה בכוחן של האהבה והחברו?ת בשיכוך מכאובי גוף ונפש. נסי להיאחז בכל מה שנותן כוח, ולהחזיק מעמד. שולחת לך את כל הכוח, העידוד והחמימות שמאפשרת מקלדת... שלך ליאת

מצטערת על עגמת הנפש שנגרמה לך כאן אתמול, יקרה מקווה שתמחלי לי לקראת יום כיפור זה היה "הסיבוב השלישי" שלי עם אחת שממשיכה להכחיש שניים בפורום הזה ואחד לפני מספר חודשים בפורום אחר אני יודעת שהמסר עבר אבל השאלה מה יותר חזק: הראי שהעמדתי או הדמות שהיא רוצה לראות בראי כי היא מתעשקת אך ורק עם עצמה ניתוק קשה מהמציאות כל אחד עובר טאומות בחיים, חלקנו יותר זה כמובן קשה לתפוס שאדם יכול להתעלל בשני כל כך צריך לזכור שאנסים הם פסיכופתים: חסרה להם היכולת להרגיש את הזולת זה מה שמביא לאונס את יכולה להודות ולשמוח על כך שאת לא מכונה שמתנהגת כמו אדם אלא אדם רגיש ובעל תובנות, שמזדהה עם מצוקת הזולת יש אנשים שזה בשבילם אינו מובן מאליו, אינו מובן בכלל אנשים כאלה אינם בכלל בגדר אדם חבל שניתן להם אתך האנרגיה המיותרת ונקיים אותם בתוך המערכת הנפשית שלנו אפשר להשתמש בטכניקות "של האויב" - להתכחש לעצם קיומו של האנס אבל לא ממקום של הדחקה, שאז זה עובד עלינו במסתרים אלא ממקום של הרמת ראש, העזת פנים כנגד התוקף ובאותו הרגע גם להרפות עבדתי עם מטפל על תרגיל להתגברות על הטרואמה חיברנו ביחד משפט "למרות שניסו לחסל אותי נפשית, כלכלית, גופנית, לגרש אותי מביתי ולהכפיש את שמי אני מקבלת את עצמי, אוהבת את עצמי ומוחלת לעצמי" אמן אהבה רבה

תודה על המילים המחממות והנכונות להקל ..על הכאב ן.. תודה על החיזוקים והכח ..העלת חיוך על פניי ..למרות הכאב העצום ... תודה שאת כאן , !!!!! גמר חתימה טובה וצום קל ..(במידה וכן).. מכל הלב, ש'

גמר חתימה טובה וצום קל(אם ו...).

ערב טוב ד', שולחת לך חזרה איחולים לשנה של תקווה וכוח לשנות. מאחלת לך ולבני ביתך גמר חתימה טובה וצום קל. שלך ליאת

ליאת, אני לא בטוחה מה אני רוצה לכתוב. רק שכל כך צדקת לגבי האויר. והוא נגמר לי... נורית

נוריתי, מה קרה? אם תרצי, אהיה כאן מחר עד כניסת יום הכיפורים, ועוד קצת הערב. מקווה שזוהי עייפות חולפת, ועומס זמני. שולחת לך כוח, עידוד והרבה אוויר. שלך ליאת

ליאת יקרה, פשוט נגמר לי האויר. קשה לי עם כל החזיתות. שני השחקנים הראשיים בחיי כל כך תובעניים. אני יודעת שאני צריכה לשים להם גבולות... לפעמים הם מצליחים להפעיל אותי ואני נשאבת. לפעמים רגשות האשמה שלי חוגגים ולפעמים אין לי לב פשוט ללכת. ובנוסף אני כל הזמן מואשמת שאני לא נותנת מספיק. אני עייפה, לפעמים נדמה לי שאין דבר כזה עומס זמני רק עומס קבוע. בכלל לא קל לי פה. נורית

התגעגעתי...

שלום ME הנה אני פה, לעוד מספר דקות. מקווה שאת בכי טוב. אוכל לשתף אותך ולבשר שהמחשב שלי, על כל מרכיביו, עובד כמו שצריך (טפו טפו טפו...), ושהצלחתי לשמוע את שירם של היצורים הוורודים ששלחת, להנאתי המלאה. ההשתתפות שלך, בדאגה ובנכונות לעזור, חיממה את לבי, ועזרה לי להתמודד עם האסון ברוח טובה. אני יוצאת עכשיו מהבית, ואחזור מאוחר בלילה. מבטיחה להיכנס ולראות מה נשמע.. מה שלומך?

היי ליאת, (רשמתי לך מהעבודה...) הלכת לחגוג לפני הצום?:) יופי שהמחשב שלך תקין....למדת לעשות גיבויים? האמת שאותי זה לא כל כך לימד...ההרד דיסק שלי אגב משמש כפסל סביבתי... באמת רוצה לשמוע מה שלומי? לפסיכולוגית אני אומרת בסדר גם כשלא...היא מכירה את הבסדר שלי...אז אני בסדר... למעט מספר דברים שקרו השבוע בעבודה(שממש נמאס לי להיות שם), עם בחורצ'יק שאני יוצאת/יצאתי איתו (לא ברור עדיין..) ובפגישה(שגמרתי לה את כל הטישו כמעט. האמת שהיתה לי חבילת טישו משלי.עוד מהבכי של הבוקר... היא אמרה שאפילו כשאני בוכה אני משתמשת בטישו שלי...מצחיק אה? בסוף גם השתמשתי בשלה...). חוץ מזה הכל טוב...איך אצלך? טוב, נחכה ליום ג' אחה"צ שיגיע החופש הבא... לילה טוב

יש לי שאלה: כבר המון המון שנים שאני מדמיינת שאני עוברת איזה משהו קשה- התאללות אפילו התאללות מינית. אני לא מדמיינת את כל זה בפרטים, רק את הסבל ואת הלהיות חלשה וחסרת עונים וכל זה. להיות בידיים של מישהו חזק ולא להיות יכול ה לאסות שום דבר.. רק אולי לזחול, או להילחם ואז שירביצו חזק יותר. אני לא פריקית של לסבול (!!!!): אני אוסה את זה כדי לדמיין אחר כך את עצמי מסכנה כזאת- עם כל מיני פציאןת וצלעות שבורות ופרצוף מנופח, וכאבים שוכבת בבבית חולים ולא מדברת עם אף אחד. בדכאון ובשוק. בעיקר בדיכאון. סגורה בתוך עצמי. ואז כל מיני אנשים שמנסים לאזור לי ודואגים לי. אני ככה שוכבת, עצובה ובשוק ובקושי מגיבה והם דואגים נורא ומנסים להגיע אליי. מרחמים ועוטפים אותי. ככה אני לא צריכה לעשות כלום.. אסיתי את זה (את הדמיונים האלה) ממש מלא שנים. נגיד, בכיתה ט' הייתי בקורס של מדריכים ומפקד המחנה עשה את עצמו קשוח וצעק ונתן עונשים. ומאז ועד שנים!!!!! אחרי זה עוד דמיינתי אותו מתאלל בי (באופן אישי) במכות והשפלות. גם בצבא זה היה אותו סיפור. הטירונות והקורסים שאברתי נהייו אצלי בראש למלא דמיונות בהקיץ של התאללות. זה רק שני דוגמאות- יש לי מלא!!!! אני אוסה את זה בדרך כלל לפני השינה, אבל לא רק: אני יכולה גם להווריז מחברים ומעבודה ומכל זה כדי להישאר ביית בצוהוריים או בכל שעה שבא לי ולהמשיך בזה. זה לא רק בדמיון, דרך אגב. אני סוגרת חלונות שלא יראו אותי ואני ממש נכנסת לזה ומשחקת עד הסוף. עכשיו אני בטיפול אבל בחיים נראה לי אני לא אספר לה על זה. זה מביך לאללה!!! אבל בזמן האחרון אני עוד פעם מדמיינת אונס וכל זה כדי שהיא תדאג לי. שלא תבין לאן נעלמתי לה, שתתקשר, שתיבהל קצת שמשהו נורא קרה לי, שתבוא אליי הבייתה ותמצא אותי מעולפת אחרי שלא אכלתי ימים. שתסיע אותי לבית חולים ותבוא איתי..וככה הדמיון שלי ממשיך וממשיך. נראה לי זה לא נורמלי, נכון????? מה זה אומר עליי את חושבת?? מה את חושבת שיש לי? תודה, מיטל (שם בדוי)

טוב שאת רק מדמיינת,במציאות זה הרבה יותר קשה וכואב. ואפילו אז לא ממש מחפשים שמישהו ידאג,אנשים ממילא עיוורים לנעשה סביבם, ובכל זאת ירשו לעצמם תמיד אבל תמיד לשאול את השאלה הדבילית:למה לא דיברת?! אולי בישביל שיהיה לכם מה לשאול? לספק את ייצר ההתערבות שלכם דווקא איפה שלא צריך.סליחה שנכנסתי לך בשאלה אבל הדמיונות שלך כ"כ מציאותיים לי,מלבד הרצון לדאגה.לא צריכה היום אף אחד.ואגב אם אני מבקשת סליחה בכיפור הזה,זה על כך שיש דברים שאינני מסוגלת לסלוח עליהם.

שלום מיטל, מה שאת מתארת - פנטזיה מפורטת על התעללות פיזית ומינית - ממש לא חייבת להיות קשורה לאירוע עבר מודחק. עם זאת, תכני הפנטזיה יכולים להיות קשורים להיסטוריה הפרטית שתרמה לעיצוב האישיות הייחודית שלך. אני מתכוונת לסוגיות של כוח ושליטה, אשמה ועונש (על משאלות אסורות, למשל). למרות שאת חשה בושה מול התכנים הללו, הם מהווים חומר טיפולי עשיר ורב ערך, ממנו ניתן ללמוד הרבה על המניעים והמשאלות הקונפליקטואליות שלך, ועל ההגנות שאת מפעילה כנגדן. כדאי להזכיר שפנטזיה - ממש כמו חלום - אינה נכפפת לחוקי מציאות ומוסר, וחדר הטיפול סובלני מאד לביטוייה השונים. אני ממליצה לך מאד לשתף את המטפלת שלך בכל ה'שדים והרוחות' הדרים בעולמך הפנימי, וללמוד עוד על תפקידם בחיי המציאות שלך. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

אין לי אומץ :-(( זה מוריד מארכי כל כך!! זה לא מתאים לי בכלל, כל הדמיונות האלה אולי זה סתם משאמום? אבל זה נמשך כבר כל כך הרבה שנים..אני יכולה להאסיק את עצמי שעות בזה.. והזעזוע של הקוראים פה מכעיב נורא.. גורם לי להתייחס ל"מיטל" כאילו היא לא אני. זה באמת די מגעיל.. אני דפוקה נראה לי.. הכל הולך לי טוב, שום דבר לא חסר לי..ואני ממציעה לי צרות. משועממת (משואממת?) :-( אני יודעת שאת בטח צודקת, אבל אני לא רוצה לתת לדברים האלה מקום ומשמעות. מאדיפה להיות "נורמלית". להתעלם מזה. מגעיל אותי שככה אני רוצה תסומת לב, שאני ... אוף, ליאת.. :-( אני חושבת שהגיע הזמן למצוא לי מטפלת חדשה.. אני מעיקה על עצמי מיטל אויי נו!!.. ובכלל התכוננתי להגיד לך תודה!! על תשובה מושקעת כל כך!! עם הרבה מחשבה וכוונה טובה.. תודה!

ליאת, למה לפעמים רופא מנתח ישקול להשאיר רסיס או קליע בתוך גופו של מטופל על מנת לא לגרום נזק בתהליך ההוצאה,בעוד שבפסיכולוגיה אוהבים לנבור לא רק בזבל,אלא גם במיץ של הזבל? האם זה מועיל לשאול שאלות כמו-"באילו כינויים בדיוק כינו אותך?" האם המטרה היא לבחון עד כמה המטופל רגיש לנושא ע"י המידה שהוא יתעצבן? איך זה מועיל בדיוק לתחושת הריפוי וההרמוניה הנפשית?

בשיטות אחדות בפסיכולוגיה לפעמים לא רק שכן משאירים לך את הרסיס בפנים אלא שמלמדים אותך שגם אם תרצה להוציא אותו החוצה לא תוכל והוא יישאר חלק שבתוכך. בלי לבדוק קצת בפנים קשה לזהות שיש קליע וגם את מיקומו כי אין צילומי רנטגן. ולמה בשיטות מסוימות בודקים? כי אם האוביקט הזר גורם לבעיות כדאי לזהות איפה הוא יושב בשביל לנסות לרפא נגיד את המוגלה שמסביב על ידי זיהוי המקור. אבל אף אחד לא מכריח לנהוג בדרך הזו אם למרות עדינותה היא נראית למישהו חודרנית ומזיקה מידי.

גורמת לכך שענף ברפואה מפצל את האדם לגורמים יש רופא יד ויש רופא אוזן יש רופא ציפורן ויש רופא לברגים של המוח ויש רופאים שתפקידם להוציא לך את המיעיים ולפרוש אותם על שולחן הניתוחים כדי שיוכלו לחבר אותך בחזרה, בתקווה שתצא "מתוקן" אם זה לא יעזור, אז כמו במוסך, תצטרך לשלם על עוד טיפולים זוהי התוצאה של ההתמקצעות

שלום גיל, אני מסכימה מאד עם ההבחנה בין מקרים בהם הוצאת הקליע חיונית (כדי למנוע, למשל, זיהומים או כאבים כרוניים) לבין מקרים בהם שליפתו עלולה לפגוע אנושות באברים רגישים סמוכים. לפעמים אין ברירה אלא להגיע למיץ של הזבל, ולפעמים באמת לא חייבים. כך או כך, העבודה הכירורגית חייבת שתעשה בידיים אמונות של איש טוב ורגיש, שיידע להבחין בצורך השעה ויעשה הכל - אבל הכל - כדי שהחולה יישאר חי ובריא. שים לב שלא אמרתי כלום על כאב, שכמעט תמיד הוא חלק מהדיל. הרבה הרבה בריאות ליאת

שלום יש לי נכד ראשון בן פחות משנה,חמוד לאכול אותו,הסתדרתי טוב מאוד עם כלתי אשתו של בני,אבל כניראה לפני הברית היא סיכמה עם בני שאימי כבת 80 לא תהיה הסנדקית או איך שקוראים לזה ,כלומר אימי לא תרים את נינה לפני שמלים אותו,וזאת למה?כלתי טוענת שאימי לא כיבדה אותה יפה כשהן ניפגשו לראשונה,מפני שהיא לא יהודיה,ודיברה אליה לא יפה,כלתי צודקת אימי לא דיברה אליה יפה בגלל שהיא לא יהודיה למרות שהיא בתהליך גיור,אבל אני בתמימותי אמרתי לה בברית שאמי כן תחזיק את הנין,והיא התחילה לצעוק בצד לעבר בעלה שהם לא סיכמו ככה והיא לא רוצה שאימי תחזיק אותו,אני לא האמנתי למשמע אוזני,אבל בכל זאת אמרתי שאימי כן תחזיק את הנין שלה ,כי היא הכי מבוגרת ורציתי לעשות לה כבוד למרות שהיא לא דיברה יפה לכלתי,ואמי החזיקה את נינה אפילו שהיא לא יודעת שרבו בגללה,בכל אופן אחרי הברית עזרתי לכלתי בכל מה שרצתה,אפילו שמרתי לה על נכדי כשהיא יצאה לעבודה אח"הצ וכשאני חזרתי מעבודתי ,עכשיו הי הפסיקה לעבוד,אני התיחסתי אליה כמו אל בתי,מיום שבני הביא אותה לביתינו וגרה אצלנו כשנתיים,אני מאוד אוהבת לעזור להם איך שהם מבקשים,אבל בליבי נישאר פצע פתוח על ההתנהגות שלה בברית,אני די נירתעת ממנה,ולא מדברת אליה כמו אל חברה כמו שהייתי איתה לפני,אלה בנימוס ונורמלי ביותר,ושוב קרה מקרה מאוד לא נעים,ביקרנו אותם בביתם הם גרים לידנו,יש להם כלב שרובץ במיטות שלהם בספה של הסלון,הספה כל כך מגעילה ממרח של חרא של הכלב,וזה כל כך מגעיל אותי אבל אני לא מעירה לה על זה,אבל לפני שיצאנו מביתם הכלב החזיק בפיו כדור צבעוני מספוג שקיבלו מתנה לתינוק והתינוק גם מחזיק את הכדור וישר מכניס לפיו,אז איך שראיתי את זה אמרתי להם איחס איך אפשר שהנכד ישים את הכדור אחרי הכלב והלכנו,אינני מתערבת בחייהם אבל לפעמים יוצא להעיר הערות שלדעתי הון במקומן,אח"כ היא צילצלה אלי ואומרת שאני לא צריכה להתערב בחינוך של הבן שלה,ומוסיפה שהוא לא הבן שלך לנכד שלי תאמינו לי לא הבנתי איך היא מעזה לומר לי שהוא לא הבן שלי,אבל עניתי לה שאני מצטערת שהיא חושבת עלי ככה ואין מה לעשות ,היא תישאר בעמדה שלה,אחרי שהיא אמרה לי שהוא לא הבן שלך בצורה כל כך פוגעת ,אני לא יודעת איך להתייחס אליה ואל נכדי,אני לא רוצה להיות דביקה אליו,אלא סטנדרטי ,מה עושים ?איך מתנהגים ?אני יותר לא אגיד להם מילה,רק אם יש איזה סכנה לא עלינו שהתינוק עומד לנפול,,,מצד שני אני רוצה שהיא תבין שהיא טועה ולא מדברים כפי שהיא דיברה,האם אני יכולה לקבל עיצה באופן ספציפי ולא כללי מדי,אני מודה לכם מאוד מאוד שנה טוב וגמר חתימה טובה 0לנכדי)

תחשבי מה הכי חשוב לך במערכת היחסים הזאת?. אני מניחה שתגידי שזה קשר טוב עם הנכד ועם הבן אז למה את מחפשת לך אויבת?? יחסים בין כלה לחמות תמיד טעונים אם היא באה מתרבות שונה ייתכן שיש דברים שאת עושה שהיא חושבת עליהם איחס ולא אומרת לך מפאת כבודך אני מניחה שגם לה יש פצע בלב מאז הברית אני מניחה שאמך הקשישה פגעה בה בנקודה מאד רגישה והדרך היחידה שהיא יכלה למחות על זה זה למנוע מאמך את הכבוד הגדול, לאחר שהיא עצמה עשתה לה מין הסתם השפלה גדולה למה התערבת?? אכלת אותה!! הכי חשוב לך זה שכלתך תכבד אותך יותר מכל שיקול אחר והיא לא תכבד אותך אם תדרשי את זה אלא אם תתהנגי כלפיה בכבוד שלו היא ראויה בהצלחה רבה

אסתר,אני יכולה להרגיע אותך שאינך לבד בסיפור הזה. בגדול , אנו חיים בעידן מאוד מתסכל שכל הערה מצד החמה ולא משנה כמה מועילה וטובה תהיה,מיד מקפיצה את הכלה המלומדה בטענה שאינה זקוקה לעצות ולהתערבות... אני אישית משתדלת לא להתערב להם בחיים מתוך עקרון ,אבל אין זה אומר שאני נמנעת מהערות כשהן מתבקשות.גם במחיר של עקימת פרצוף.... בכל מקרה אני חושבת שכל מקרה לגופו. אם את מעירה ברוח טובה ,שלא עלמנת לקנטר ותגובתה עדיין עוינת. תנסי אולי לשוחח אתה ולבדוק משקעים שנוצרו בניכם עם הזמן. יתכן ומפריעים לה נושאים שאינך מודעת אליהם.וקשה לה להעלותם בפנייך. מאחלת לך הצלחה בכל דרך שתבחרי שנה טובה וגמר חתימה טובה

ואני חושבת שלהתערב לאנשים מבוגרים בחיים יוצר מתח מיותר אז מה אם הם יודעים מה את חושבת?? איך זה משפיע על התנהגותם?? על היחסים ביניך לביניהם???

שלום אסתר, יחסי כלה-חמות הצליחו במהלך ההיסטוריה האנושית ליצור פולקלור עשיר של סיפורים והלצות, ונראה שיש בינינו אנשים שעבורם זה לא בדיחה כלל וכלל. זה נכון שכיום חל פיחות במעמדם של 'זקני השבט', אולי בגלל שפע מקורות המידע הזמינים לצעירים. אמהות צעירות יכולות להתנהל היטב בכוחות עצמן, ולהיעזר בכתבי-עת, אתרי אינטרנט, פורומים, ספרי הדרכה להורים, וכיוב'. לעובדה זו יש פנים לכאן ולכאן. המבוגרים עלולים לחוש מיותרים, אך מצד שני הם פנויים יותר להנאות ופנאי משל עצמם. מבלי להיכנס כרגע לשאלות של 'מי צודק' (הנה, כבר קיבלת תגובות שונות בנושא), אני מציעה לך לנסות לשמור על עמדה נייטראלית ככל האפשר בנוגע לגידולו של הנכד, ולא ליפול למלכודת של מי שיודעת הכי טוב מה נכון ומה לא נכון. אם את נגעלת מהרגלי הניקיון בבית בנך, קחי את הנכד לביתך ושחקי עמו שם. אם תצליחי לפרק את אווירת התחרות וההאשמות, להימנע מהטפות מוסר ו'חינוכיות-יתר', יש סיכוי טוב שהיחסים ביניכן יחזרו להיות טובים. אני מאחלת לך שנים רבות של נחת בביחד, וכמובן בריאות ושמחה לכל המשפחה בשנה החדשה ליאת

זוכרת אותי? איך את מרגישה- כתבת למטה הודעה מצערת על חברתך ז"ל שנהרגה. ואני כתבתי לך הודעת ניחומים רק שבטעות שמתי שם את הכינוי סמויה מן העין- בו אני משתמשת בפורום לנפגעות. אז סמויה מן העין ובת בלי שם זה אותו אותו דבר. סליחה על הטעות בטעות זה קפץ לי למרות שלא התכוונתי לחשוף כאן את הכינוי סמויה בו אני משתמשת באתר לנפגעות. שם אני מישהי אחרת.. וכאן אני אחרת... מקווה שאת מבינה את זה... יש לי צורך בכל מיני זהויות. מכל מקום, את מוזמנת לפורום הזה..

ממה את מסתתרת???

לא ממה שאת. כך יותר נוח לה וכך מתאים לה. מותר. גם לך יש שמות שונים למקומות שונים, אני בטוחה. ואולי אפילו כאן..

קודם כל תודה רבה על האיכפתיות והדאגה ... לא משנה לי הזהות.. שלך ובטח שאין צורך להתנצל ... לדעתי אין צורך בכמה זהויות אבל זו בחירה שלך .. אני עצובה מידיי ..בכדי לכתוב ... אנסה אולי יותר מאוחר ... ואבקר בפורום ... מחבקת אותך , ש'

יודעת שאת עצובה וקשה לך מאוד מאוד. אז מחבקת אותך חזרה!! ושוב רוצה לציין שכדאי לך מאוד להצטרף לפורום נפגעות תקיפה מינית. שם תמיד מנדבים חיבוקים ותמיכה למי שבמשבר. יש לי שם נפלאה אחת מלאכית בשם דנה שבזמן שכמעט התמוטטתי היא תמכה בי במשך 8 שעות ויצאתי מזה. זה קרה בגלל שגיליתי ש... סערה גדולה עברה בחיי ממש רעידת אדמה ולא יכולתי להמשיך להתנהל כרגיל. ממש השתגעתי. לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה הכל-כך חיונית של הבנות שם. מזל!

היי ליאת. קודם כל ברצוני לאחל לך שנה טובה, שנה של עשייה , הגשמה, שלווה. שלא תחסרי באדם ושאף אדם לא י חסר בך. תודה על שאת נמצאת כאן / שם כשאני זקוקה לך. וכמובן, גמר חתימה טובה. טוב, רציתי לעדכנך, כמובן שחזרתי אליה אחרי כארבעה שבועות שלא ראיתיה, שבשבלי הן המון.... היא הייתה חדשה.. חדשה במובן אחר ממה שהיה עד כה. השיחה הייתה מרגשת, מרגשת.... לשתינו. היו פעמים שהיא הייתה עם דמעות, ולי כמובן זה מאד מאד קשה לראות אותה ככה...לא בדיוק יודעת איך לבלוע את זה...בכל אופן הדיבור כאילו בא אצלי ממקום אחר... סיפרתי לך בעבר שכשאני מגיעה אליה, תמיד אני נכנסת לשירותים , לפני הפגישה קבועה... וזה גם הפסיק, אני שמחה.. משהו כנראה נרגע, קיבל פרופורציות אחרות..כתבתי לה כמה מילים... לשם שינוי גם היה לי אומץ להקריא בפניה, היה מרגש...היא כבר לא מזמזמת לי בראש כל הזמן, אני פנויה גם הרבה יותר לילדיי וגם באופן מוזר, לעצמי...אולי זו ההרגשה של ניפרדות.. לא יודעת. קיבלתי גם אומץ לדבר איתה על נושאים אחרים..היא גם פרשה את כל מה שקרה לי מולה ב ש נ י ם האחרונות...זהו, עכשיו זה רגוע אבל עדיין מרגש...עד לסערה הבאה אני מניחה... סתם מעדכנת המשך יום נעים וחתימה טובה ניבה וכמובן , תודה שאת שם בשבילי כשאני זקוקה לך

שנה טובה גם לך, ניבה (החרוז פיתה אותי...) אני אוהבת את העדכונים המשמחים האלה, המזכירים לנו שלמרות הקשיים אפשר 'לקצור ברינה'. נעים לקרוא על התבגרות, השלמה, קבלה ויכולת חדשה להיות ביחד ולחוד. נצלי את החגיגיות, ההתחדשות והניקיון של ראשית השנה החדשה כפריצת דרך. אחרי הכל, לא תמיד חייבת להגיע סערה. אני מודה לך על מילותייך הטובות, ושמחה תמיד בנוכחותך הקבועה כאן. גמר חתימה טובה ליאת

שלום, אני עצובה מאוד הכלב האהוב לי מת ביום שבת,זה בא לי בהפתעה מוחלטת הוא רק בן 8 הוא היה בריא מאוד ,הרייקנות שאני מרגישה היא עצומה אני גרה לבד ב8 שנים האחרונות בעברי הייתי נשואה ומאז שהוא עזב את הבית 3 ימים אחרי, הבאתי אותו. לעולם לא היה לי כלב ופשוט התאהבתי בו מהרגע הראשון,אני נמצאת בטיפול כבר 7 שנים היא מאוד איתי עכשיו נותנת לי להרגיש אהובה מאוד,כולם איתי למען האמת לא עוזבים אותי לרגע ,אבל כשהחברים הולכים אני לבד בבית, מתחילה לבכות זה ממש כמו להיות באבל ,אחד הדברים שהכי קשה לי זה להפרד אני נקשרת לדברים ראשונים,אני מרגישה כבדה מאוד שלא בא לי לעשות אני חושבת שאני נכנסת לדיכאון ולא רוצה להיות במקום הזה (בעבר לקחתי כדורים)עברתי כל כך הרבה בשנים הללו ,אני כל הזמן חוטפת מכות יוצאת מהן(קטע בריאותי) ועכשיו זו המכה הכי קשה כי תמיד הכלכלב האהוב שלי היה איתי,אף לא הרגשתי לבד כמו היום הייתי השבוע פעמיים בטיפול והטיפול היה אחר לגמריי הרגשתי אהובה בכיתי המון והיא לא הפסיקה לחבק אותי ..גם היא מרגישה שזה יותר מידי בשבילי ...נמאס לי לסבול אני רוצה להיות מאושרת להכיר חבר לחיים ולהקים משפחה ...אבל עכשיו נמאס לי לחיות ואחרי היומיים האחרונים אם המטפלת אני לא מוסגלת לבוא לשם עברתי גבול איתה היא קרובה לי מידי,אני יודעת שאני לא נמצאת במצב רגיל אבל עכשיו אין לי חשק לכלום אפילו לא לבוא אליה (אחרי שיצאתי ממנה פשוט היה לי חשק לאכול אחרי 3 ימים שלא נגעתי באוכל ),אני מפחדת מאוד ממה שקורה לי ....אני

שלום לך. הרשי לי להצטרף אלייך ואל כאבך.. מבינה מאוד את צער הפרידה והבדידות ,ושמחה בשבילך שלא נשארת לבדך. מברכת אותך מכל הלב ,לשנה החדשה שתמצאי לך בן זוג לחיים,ושתרווי רק נחת. שולחת לך המון כוחות וגמר חתימה טובה.

שלום 'אני', שולחת לך את השתתפותי הכנה בצער על מות כלבך האהוב. יש מעט מאד ידידי אמת כאלה בחיינו, וכשהם הולכים מאיתנו הם מותירים חלל עצום. אובדן חיית המחמד שלנו עלול להיות לפעמים קשה במיוחד, כי מערכות התמיכה הטבעיות המתעוררות במקרים של אבל 'קונבנציונלי' לא תמיד רגישות מספיק מול אובדן של בעל חיים. נסי להתמקד כרגע בהתאוששות הנוכחית, מבלי לערב בזה 'ייאושים' קודמים. תני לעצמך להיתמך ע"י הפסיכולוגית וע"י החברים הטובים, ואל תכעסי על עצמך. כשיתפזרו העננים, תוכלי להמשיך בעבודה הטיפולית, ולחשוב על עתידך ביתר אופטימיות. בברכת שנה טובה ליאת

שלום ליאת התייעצתי עמך לא מזמן במייל, עזרת לי. חוזרת ומתייעצת עמך שוב הפעם בנושא אחר. אתמול חזרתי מהעבודה כל כך עצבנית שלא יכולתי לסבול כלום. נכנסתי לחדר שלי,נשכבתי על המיטה,ובכיתי. פשוט כי נשבר לי, אציין שאני עובדת בעבודה בתחום השירות(יש בטח הרבה שמבינים למה נשבר לי ), העבודה משפיעה עליי לרעה, ומתסכלת אותי ,אני חוזרת עצבנית ,חסרת כוחות ולפעמים לא מסוגלת שידברו איתי. אני חושבת כבר הרבה זמן לעזוב את מקום העבודה,לחפש משהו אחר. אני חוששת מאוד מכל שינוי כלשהוא.אני חייבת יציבות ומשהו קבוע,וזה משאיר אותי תקועה גם במקום עבודה שלא טוב לי בו,כי העבודה קבועה,ויציבה,ובטוחה. מה עושים במצב כזה? עוזבים עבודה קבועה?או נשארים בכל מחיר למרות שלא טוב? ובעייה נוספת שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות,רק ברור לי שאני רוצה לעשות משהו אחר ולא בתחום השירות, טיפול באנשים מאוד מדבר אליי, אני לא יודעת אם אני טובה בזה, עוד לא הבנתי מה הייעוד שלי,ומה אני רוצה לעשות,ובמה אני טובה. הבטחון העצמי שלי הוא די נמוך ,ואני מאוד לא מאמינה בעצמי,וביכולות שלי, אני מהאנשים שתמיד אמרו להם "יש לך פוטנציאל ואת לא מממשת...." אני בנאדם לא החלטתי. זה כבר מתחיל להדאיג אותי שאני עדיין לא יודעת מה אני רוצה וזה שאני בכלל לא החלטית. בסופו של דבר אני אשאר תקועה ,רק המחשבה על זה גורמת לי לבכות.

שלום נעמה, כשהכל שחור, סמיך ומייאש, קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - לזהות נכונה את ה'אויב' האמיתי. את מדברת על קושי בעבודה, אך גם על בעיות בדימוי העצמי ובביטחון העצמי, על קושי בקבלת החלטות, על תחושות של החמצה ופוטנציאל לא ממומש. זאת אכן דייסה סמיכה של אי-נחת, ולא כדאי לצפות לכך שאפשר יהיה לפוגג אותה בעצה אינטרנטית. כמי שעשתה מספר מעברים דרמטיים בחייה, אני יכולה להבטיח לך ששינוי בהחלט אפשרי. אבל הוא צריך להיות מושכל, אחראי, ומותאם לצרכים האמיתיים שלך. את בוודאי יכולה לשער שאמליץ לך לעשות זאת בסיועו של טיפול פסיכולוגי, ש"יעשה מקום" לצרכים ולרצונות שלך, כמו שצריך... בהצלחה, ושתהיה שנה מלאה אור ליאת

אני לא אני. ככה אני מרגישה אחרי היום הזה. הכל כמו עטוף בצמר גפן, ערפילי מסביב. לא מרגישה מציאותית, לא מצליחה למקם את עצמי חזרה בעולם האמיתי. התפרקתי היום בטיפול. אני בחתיכות, ואין תמונה ברורה שתקל על חיבור הפאזל מחדש. הבכי פרץ ממני בלי שליטה, בהתייפחויות עמוקות ומטלטלות. קשה לי לנשום, עוצמת עיניים במהלך הפגישה כולה, מקופלת לתוך עצמי. המילים השתחררו בקושי, מקוטעות, חנוקות, מכאיבות. הכאב שטף אותי כמו גל של צונאמי, גדול, אימתני וסוחף את כל כולי. שעות אחרי, ואני מרגישה כאילו המצאתי את הפגישה היום. לא יכול להיות שזה מה שקרה שם, לא יכול להיות שהתפרקתי ככה. והיא דווקא הייתה הכי איתי שאפשר. שתקה איתי, דיברה אלי, דאגה שארגיש טוב טוב שאני לא לבד בתוך כל זה... ועדיין, לא מצליחה להתמקם חזרה במציאות.

מצטערת יקרה שהיית צריכה לעבור את זה ... אבל מסתבר ש..זה חלק מהתהליך ..שצריך לעבור ... שמחה לשמוע , שהמטפלת שם לצידך ..מרגיעה ..מחבקת במילים , לא משאירה אותך לבד. תאמיני לי , יודעת ככ על מה את מדברת .. ההתפרקות הזו ..שמוציאה ממך דברים שנראים הזויים ... אממ.. כבר ציינתי פה בפורום ...שאני עברתי אונס ..אכזרי !!! והשתיקות ..הן חלק ענקי ממני , הבכי , החוסר אונים , החולשות .. אבל..אני בטוחה שזה יביא אותך למקום טוב יותר עם עצמך .. ברגע שתעבירי את החלק הקשה הזה שמנקה אותך מבפנים ... את תהיי חופשייה .. מאחלת לך רק טוב .. מחבקת אותך מרחוק, מקווה שאת מרגישה יותר טוב היום .. ש'

נועם נועם! מקווה שהלילה עטף אותך בכנפיו הרחומות והביא קצת נחמה ושקט. אני חושבת על הנס הזה, המאפשר לכל מיני נסיבות לחבור יחד, להבשיל לאיזו הזדמנות חד פעמית וקסומה שאסור לנו לתת לה לחמוק. אני חושבת כמה אומץ והעזה היו שם באותו רגע ממש, גם אם לא הרגשת בהם. אני חושבת על עוצמות הכאב והחרדה ששכנו מבודדים בתוכך זמן רב כל כך, ונוקזו אל האור. אני חושבת שאת מאד גיבורה, נועם. שולחת לך חיבוק ליאת

שלום, אני לא יודעת אם אני כותבת במקום הנכון, אבל הכאב שלי גדול וקשה לי לשמור את זה עוד בפנים. נתחיל בזה שהתחתנתי לפני 11 חודשים. אני ובעלי שנינו דתיים, התחתנו בתולים ולפני החתונה שמרנו נגיעה. מאז שהתחתנו לא קיימנו יחסי מין. הסיבה- חרדת תפקוד אצל בעלי. הייתי מאוד סבלנית ולא לחצתי, לפני חודש סוף סוף הגיע הרגע המיוחל ועשינו זאת בפעם הראשונה והיחידה.. הייתי מאוד קשובה לרגשותיו אחרי... הוא טען שהיה לא טוב. מאז אנחנו שוב לא עושים כלום. הוא הבטיח לי שנקיים יחסי מין בליל הטבילה. עבר כבר כמעט שבוע, כל יום הוא טוען שהוא עייף, הוא אכן עובד קשה, אבל הוא עושה המון דברים שאינם הכרחיים או נחוצים, אנחנו מסתכלים טלויזיה ביוזמתו עד חצות הלילה, אבל שום דבר במיטה.. אני מרגישה נורא מתוסכלת ומדוכאת, וזה מחזיר אותי לתקופה הקודמת. כי בדיוק ככה היה כל הזמן אחרי שהתחתנו ועד שעשינו זאת לראשונה. הוא טוען שאז לא היתה לנו זוגיות טובה אבל עכשיו כן יש לנו. הוא יודע שאני מרגישה רע, אבל מעדיף להתעלם מזה ולא שואל למה אני כל הזמן מצוברחת בערב. אני הצעתי לו לפני כחצי שנה לגשת לטיפול זוגי, והסברתי שלדעתי הבעיה היא של שנינו, אבל הוא לא מסכים בשום אופן.. מה עליי לעשות..???

לפי ההלכה גבר חייב לאשתו כסותה ,מזונה ועונתה. (יחסי מין) ואתם כזוג דתי מן הסתם יודעים זאת. מפליא אותי שבעלך בוחר להתעלם מהצורך ,שהוא בעצם של שניכם.ואינו פונה לטיפול. לדעתי ,את צריכה להיות מאוד החלטית ולהתקש על טיפול ,בעיקר שלו. שיהיה בהצלחה.

שלום מלין, חרדת ביצוע היא בעיה מוכרת ונפוצה, בעיקר אצל גברים צעירים וחסרי ניסיון. העובדה שחיכיתם כל כך הרבה זמן הגבירה באופן טבעי את הציפייה מצד שניכם, מה שהעצים- כמובן - גם את הלחץ והחרדה אצל בעלך. אין לי ספק שהוא סובל מהמצב לפחות כמוך, ומוצא מפלט בהימנעות הממושכת, הפוטרת אותו מתחושת כישלון נוספת. אישית, אני מאמינה מאד ביכולת של בני זוג לפתור קשיים זמניים בתפקוד המיני גם בכוחות עצמם. יש להצטייד בהרבה סבלנות, סלחנות, ובמנות גדולות של הומור והרפתקנות. התנאי הקריטי להצלחה קשור להחלטה המשותפת לא לוותר. אפשר להיעזר בפורומים יותר מקצועיים וספציפיים מהפורום שלנו, שיוכלו לתת עצות פרקטיות ומעשיות. אם תרגישי שאין לך פרטנר למשימה זו, תוכלי לפנות בעצמך להתייעצות עם פסיכולוג או סקסולוג, שיוכלו לסייע דרכך (זה אפשרי!). בהצלחה ושנה טובה ליאת

שהוא לא רוצה להמשיך בטיפול מסויים? מה עליו לעשות אם הוא מרגיש שכבר איננו יכול לראות מטופל מסויים? מה עליו -יה לעשות אם הוא-יא מרגיש -ה שהמטופל דרך לו על כל מיני יבלות כואבות? יש לו דרך להמשיך? באיזו דרך עליו להודיע למטופל שזהו, די, הוא מרגיש שהמטופל עושה לו (למטפל) יותר מדי נזקים?

שלום שירלי, הנסיבות בהן יופסק טיפול ביוזמת המטפל יהיו קשורות בדר"כ בהרגשת מיצוי היכולת לעזור או לחולל שינוי, או בתחושה שקיימת מניעה אתית אחרת מלהמשיך ולעבוד יחד כצוות. זה קורה לעיתים נדירות, שכן למטפלים יש בדר"כ אמצעים יעילים למדי (התייעצות-עמיתים, הדרכה, או טיפול פסיכולוגי) לעבד קשיים מהסוג שאת מתארת. השאלות שלך, כך נדמה לי, משקפות הערכת-יתר בנוגע ל"כוח ההרס" של המטופל, וליכולתו להסב נזק למטפל שלו. אני תוהה האם הן משקפות איזו חרדה מן האפשרות שתהרסי את המטפל/ת שלך, ותישארי לבד. בעיני, חשוב מאד לדבר את החרדה הזאת בתוך הטיפול. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

צהריים טובים ליאת, אני מקוהה שאת עדיין כאן. השאלה שלי איננה נובעת מחרדה . היא נובעת ממה שקרה בשטח. היתה הימנעות של המטפל ממני ובכל פעם ששאלתי אותו למה, הוא התחמק. והתחמק והתחמק. לפעמים אפילו בברוטאליות. כאשר שאלתי אותו אם הוא רוצה להפסיק את הטיפול הוא אמר לי שלא. אבל בפועל זה בדיוק מה שעשה. האמינילי, תני לי קרדיט, אפילו שאני "רק" מטופלת. שירלי

היום פשוט בא לי לשקוע. בא לי להתמוטט ולהכנס עמוק לתוך הדכאון שכבר ממש כאן דופק בדלת. בא לי להכנס למיטה לכסות את הראש בשמיכה, ורק לבכות ולרחם על עצמי. בא לי לעזוב את הטיפול, לוותר על עצמי.. אבל אז חשבתי לעצמי שאפילו את זה אני לא יכולה לעשות כי אני חייבת עבודה כדי לשלם שכר דירה ולהחזיק את עצמי, חייבת לטפל בחיות, חייבת לעשות את זה ולעשות את זה... אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע כי אני חייבת כל מיני דברים. איזו מחשבה מוזרה לא?! הרי כל הסיבות לדכאון כבר כאן וזה מצחיק שדווקא הסיבות האלה הן מה שמחזיק אותי לא להכנס לדכאון. כאלו מה?! אם הכל היה בסדר אז הייתי יכולה לשקוע?? הרי אז לא ממש הייתה לי סיבה.. פתאום חשבתי ל י שאולי מפחיד אותי שהכל יהיה בסדר, אולי בלי צרות אני אשקע... אולי החיים ה"תקינים" יותר מפחידים מהחיים הסבוכים, שאליהם כך אני מתחילה לחשוב, כבר התמכרתי...

דנה איזה כיף שיש סיבות לא לשקוע בדכאון ... גם אני חושבת כמוך ,שלטרדות היום יום יש תפקיד קריטי בתחזוקה של עצמנו. אם החיים היו קלים כל כך (כפי שהיינו רוצים) במקרה הטוב היינו מתים משעמום.. ומה טוב יותר כשיש לנו את העשיה היומיומית ,אם לא כזכות אז לפחות כחובה. גם זה משהו... מקוה שהיום את מרגישה אחרת.

שלום לדנה ואפרת, גם אני מצטרפת לאלו המכירים תודה לשגרת היומיום. למרבה המזל, נבראנו כיצורים מורכבים, החיים ופועלים במספר מעגלי קיום שונים. כאשר משהו חובט בנו במעגל קיום אחד, נוכל להישען על האחרים עד יעבור זעם. אין בכך כדי לפטור אותנו מן האחריות והצורך לפעול למען רווחתנו הנפשית בכל הזירות האפשריות. את מעלה נקודה חשובה, דנה, המצביעה על אפשרות של בחירה, ועל הפחד (המוכר כל כך) מהצלחה ושינוי. זוהי סוגיה חשובה מאין כמוה, שכדאי לברר לעומק, עם עצמך או ב??טיפול. מקווה שתמצאי בתוכך את האומץ לפרוץ את גבולות הפחד, ולהמריא אל הטוב. וד"ש לחיות :-) ליאת

שלום ד"ר ראובן מגריל! ידוע שלעיתים נגרמים נזקים בשל טיפול פסיכולוגי- רציתי לדעת מהם הנזקים המדוברים והידועים. מלבד זאת, אני חוויתי טיפול שגרם לי לטלטלה כה רצינית עד שנפשי ממש התפרקה ואין מילים לתאר את הנזקים העצומים שנגרמו ועדיין לצערי, סוחבת אותם בחוסר אונים ובלא שליטה. ראוי לציין, כי הטיפול היה לגמרי לא מובן, לא אמפטי, תוקפני ומאשים (אלים משהו), חסר מקצועיות ומלא בטעויות אתיות. עד היום אני יעוד סוחבת כעס עצום עליה ואיני מסוגלת להגיע איתה להדברות אחרי כמובן ההפסקה החד- צדדית אבל שנעשתה באיחור רציני , אחרי שנגרם כבר הסבל. עד היום לא הצלחתי לחוש שהיא נושאת באחריות לנזקים ולהדרדרות העצומה והבלתי מוסברת. נהפוך הוא- כשהתקשרתי אליה פעמים ספורות , לספר לה שהגעתי עד לכדי אשפוז (יום), היא התעלמה לא הגיבה, זאת ועוד אמרה דברים מאוד מחוצפים (אני לא רוצה לציינם) ושלא במקום כלל ופוגעים עד לבלי היכר... היא היתה בכלל במקום אחר לגמרי ממני, היו לה כל מיני תחשות ורגשות קטסטרופלים, הרגשתי עם הזמן אצלה נבהלת, נחרדת עד אימה ומתנתקת. היא מעולם, לא הבחינה בכך...ויותר מזה, נטשה אותי ברגעי האמת האלו , הכל כך מפחידים שאין לי מילים לתאר את "הסרט"שעברתי. עד היום (שנים ספורות לאחר הטיפול) אני חווה הפרעה פוסט טראומטי- נמנעת ממיני מצבים שונים, כיוון שנמלאתי פחד/ים עצומים ולא ספציבים. באחת השיחות היא התפלאה בכלל שיצאתי "מהסרט" בו הייתי. לא הבינה איך יצאתי מזה, לבד, ללא תרופות והמסר כמובן, היה קשה, לא מבין, לא תומך, לא מפרגן- רק מאיים, מפחיד מכניס לפחדים שמא אני חולה קשה (מעולם לא סבלתי משום הפרעה/ מחלה נפשית). אני כיום בת במחצית השלושים עם רגרסיה עצומה, כואב, עצוב ואכולה ברגשות- אשם על שלא עזבתי אותה בזמן כפי שרציתי (שנתיים + אצלה) ובבקשה- אל תאמרי- שאם הייתי אצלה זמן כה רב, סימן שהיה שם משהו טוב, ממש לא. לעיתים, קורים דברים שלא בשליטתנו. ניסיתי להיות בטיפול אחר, בדקתי טוב הפעם מי המטפלת. אומנם נחמדה, אבל אני לא מסוגלת לקבל ולהיות בטיפול לכן עזבתי. אני לא מבינה איך הפסיכולוגית ההיא- עברה, ככה פשוט לסדר היום- בלי להודות ולו בטעות אחת. דבריה עדיין מלווים ומהדהדים באזניי מכל שיחות הטלפון הרבות שעשיתי אחרי הכשל. אני לא מפסיקה לחוש מותקפת ולא בסדר מבחינה נפשית, מופרעת משהו. היא פשוט גרמה לי עוול, בין יתר הדברים שעשתה, היא הוציא דבר מה החוצה כהתייעצות לטענתה ללא בקשת רשותי, הייתי מתקשרת אלי לעבודה "ומבלבלת לי במח". מה אני עושה לעזעזל (וסליחה מראש על הבוטות) אבל חיי השתנו מהקצה לקצה. מבחורה מלאה בשמחת חיים נהפכתי לעלה נידף, חסר כל הערכה ודימוי עצמי, שמנתי רבות כתוצאה מהסיפור (פרט זניח ביחס לשאר המצב), חשה כיום, כאילו ישר אני ימגישה את "הלחי השנייה". היא התייימרה "לדעת"יותר טוב ממני בשימוש שפה מקצועית ואבחנתית שהכניסה אותי למערבולת רגשית וחיפוש אחר הבנות באינטרנט. אני עד היום לא מבינה איך איפשרתי את "ההתעללות"הזו כלפי (מדהים, שעם הזמן תחושת ההתעללות גברה ויצאה קצת מהקשר ומפרופורצייה על אף, שהיו כן, דברים בגו). איבדתי את האמת הפנימית שלי, את העמדות והמחשבות שלי, מה שלי - מה שלה...ולמעשה היחסים בינינו- היו פשוט פסיכוטים! והשאלה הטיפולית- של איך איפשרתי לזה לקרות- נשארה בעינה ללא מענה, כיוון שאין לי תשובה לכך ובטח שגם לא בטיפול (שסביר שלשם תעודדי אותי). היום, אני לא מאמינה בטיפולים פסיכולוגים, יש לי אחת כזו במשפחה שגרמה לי לעוגמת נפש ולאכזבה עצומה במהלך המשבר עצמו. אז מה, לא מבקשת ממך דבר ...אני כבר לא יודעת למה אני מצפה... אולי לנס משמיים שהמטפלת ההיא - תשלם איכשהוא את המחיר או לפחות- פעם אחת- פעם אחת ויחידה, תאמר סליחה. ברוח יום כיפור. אז מה, ד"ר מגריל- מה הנזקים המשוערים והאובייקטיבים הנגרמים מטיפול? צום קל

שלום ולרי, אורנה תשוב לענות ביום שלישי הבא, ובינתיים אציע לך את תגובתי. את שואלת מהם הנזקים המשוערים והאובייקטיביים שיכולים להיות לטיפול, וזוהי שאלה מורכבת ועדינה - שהרי טיפול פסיכולוגי הוא עניין מורכב ונפש האדם היא עניין מורכב אף יותר. כשלים בטיפול יכולים להיות מגוונים מאד, וברוב המקרים הם בני-תיקון. לעיתים רחוקות, כמו שכנראה קרה אצלך, הטיפול מסתיים בהתמוטטות והתפרקות, הגם שקשה לדעת במדויק האם מדובר בתוצאה ישירה של הטיפול. כמו בכל מקצוע, ובעיקר במקצועות הבריאות, יש חשיבות גדולה להכשרתו של המטפל, לעירנותו, ולאחריות האישית והמקצועית שלו. אני משערת שהיכן שיש בני אדם, ייתכנו גם טעויות אנוש, כמעט מכל סוג. עצוב לי לקרוא על תחושת הננטשות והעלבון שחשת מול תגובות המטפלת. אני רוצה להאמין שבכל זאת לא איבדת כליל את האמון בבני אדם, ושתוכלי במוקדם או במאוחר להרשות לעצמך לשוב ולהישען. מאחלת לך מכל לבי שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, רציתי להתייעץ איתך בקשר לדבר שמאוד מפריע לי. חבר שלי ואני עוד מעט 7 חודשים יחד. בחודשים האחרונים התחלתי להיות יותר מיידי קנאית. אני שואלת אותו על בנות שבעבר הוא היה דלוק עליהן ומה הוא מרגיש אליהן היום, הוא אמר לי שהוא היה רוצה גם ידידות ואני ראיתי את זה בעין מאוד לא יפה ועשיתי מזה סיפור גדול מאוד. יש מישהי שהפכה להיות חלק מהחבורה שלהם, אבל הוא לא בקשר איתה אבל הוא היה רוצה קצת יותר להתקרב אליה וזה פשוט מטריף אותי, וגם ככה אני לא בדיוק מסמפטת אותה.. הוא מנגן במגמת מוסיקה בבית הספר והזמרת שאיתו בלהקה כנראה דלוקה עליו. הוא מצידו לא שם לב אליה בכלל. הוא תמיד אומר לי שהוא אוהב רק אותי וכו' אבל אני באמת לא יכולה להשתחרר מזה.. אני מרגישה שזה הורס ביניינו את היחסים ואני לא יודעת מה לעשות.. אני מנסה להסביר לעצמי שהכל רק בראש שלי אבל זה פשוט לא עובר. חשוב לציין גם שההורים שלי גרושים ושמעתי על כך שלילדים להורים גרושים יש חרדות נטישה, האם זה נכון? ומה אני יכולה לעשות כדי להשתחרר מהקנאות האובססיבית הזאת? ובכלל,ף אני צריכה לדבר עם חבר שלי על כך? כי בכל פעם שאני מעלה את הנושא העניין מתפתחת למריבה. תודה רבה, .הדר.

שלום הדר, ככל שמשהו או מישהו הופך יותר ויותר יקר לנו - כך נחשוש יותר לאבד אותו. מבחינה זו, הקנאה שלך מאד מובנת וטבעית. יחד עם זה, אסור לשכוח שאתם תלמידי תיכון, הנמצאים שעות רבות בהקשרים חברתיים, והציפייה שהחבר שלך (נאמן ככל שיהיה) יימנע מכל קשר ידידותי עם בנות אחרות נשמעת בלתי הגיונית. בהחלט יתכן שדאגת היתר שלך קשורה בדרך כלשהי למשבר הגירושין שחווית, אם כי לא בהכרח. טוב יהיה אם תוכלי לברר זאת בעזרת דמות מקצועית עליה תוכלי לסמוך (למשל יועצת ביה"ס או פסיכולוגית). בינתיים, גם אם את משוחחת על כך עם החבר שלך (לשוחח תמיד חשוב בזוגיות טובה), נסי להיות פחות תובענית, ולהסתפק בזה שתשתפי אותו בתחושותייך. טוב יותר לומר "אני אוהבת אותך וקשה לי לראות אותך עם בנות אחרות" מאשר "אני יודעת שדיברת היום עם ...ואני רוצה שתפסיק ותהיה רק שלי". אני רוצה לסייג את כל מה שנאמר כאן, ולהזכיר שקשרי האהבה הראשונים בתקופת התיכון יכולים להיות מאד סוערים וטעונים רגשית, בהיותם ראשוניים מאד ועוצמתיים מאד, ויש להתייחס אליהם במידה רבה כאל "חזרה כללית" לקשרים מאוחרים, רגועים ובשלים יותר. אני מאחלת לך שנה נהדרת עם הרבה אהבה ושמחה ליאת

קראתי את תשובתך לש.ל ואמרת כי חשיפת המטפל היא נושא שנוי במחלוקת, וכמו רשימותיו הפרטיות זה משיק לטיפול ואינו חופף לו. אז מה יש להסיק מכך? שהיחס שהמטופל מעורר אצל המטפל אינו רלוונטי? הלא עם כל הכבוד,כמו שיש חשיבות לתחושה שהמטפל מעורר במטופל וזה מלמד משהו על יחס המטופל כלפי העולם,כך גם יחסו של המטפל למטופל מלמד משהו על יחס העולם כלפי המטופל.למה אסור למטופלים לדעת את האמת וצריך להעמיד פנים שהטיפול הוא איזו הצגת תיאטרון? זה בדיוק כמו להגיד שהתהליך הטיפולי שהרופא רושם בתיק הרפואי אינו מענייניו הפרטיים של הפציינט... אח"כ עוד הפסיכולוגים שואלים: "מאיפה החוויה הזאת שמסתירים ממך?" אז הנה מאיפה...

שלום רן, הרגשות שמתעוררים במטפל במהלך הטיפול הם אחד מכלי העבודה החשובים ביותר. אין זה אומר שהשעה הטיפולית הופכת לשעה של המטפל, בה הוא דן עם המטופל בעולמו הפנימי. זוהי העבודה של המטפל עם עצמו, ובתהליך ההדרכה. נושאים מסוימים, לאחר שעברו עיבוד וחשיבה חוזרים אל חדר הטיפול, אבל לא בצורה בלתי מבוקרת. אורנה

אין אונים תמיהה עייפות תשישות כניעה רפיון ערבוביה

משקוף בלי דלת? תהיתי לאן נעלמת... (טוב שבאת!) כשאין דלת לפעמים באמת פורצת רוח פנימה ועושה קצת ברדק.. האם הכל התחיל בתמיהה ונגמר ברפיון, או עייפות? או שאולי הערבוביה גורמת לכל אלה להסתחרר במעגלים..קצת כמו עלים במערבולות רוח של סתיו.. אני סתם מקשקשת.. האם מוקדם לשלוח לך פוך להתכרבל בתוכו? נסי אולי לנוח קצת.. חיבוק מלילך.

אוי, קטנה שלי, את ממש קרן אור בעלטה, לא יודעת מה לענות לך, אני לא יודעת איפה הכל התחיל, אני רק יודעת שעכשיו יש כזה כאוס. זה כבר מעבר לבלבול ומעבר לקבלת החלטות. זה כבר נוגע בשורשים הבסיסיים של הזהות שלי. לא יודעת, לא חשוב. מה שבאמת הייתי רוצה זה להתכרבל ולנוח ולא להתמודד עם כלום. אז כן, זה בדיוק במקום לשלוח לי פוך עכשיו (או אולי ערסל ועץ עם צל ורוח מעליו...). תודה. וקראתי את מה שכתבת למטה. אני מרגישה את האמביוולנטיות שלך כבר כמה זמן. אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת בהסתפקות הזאת בפרורים, בחוסר היכולת לבקש עוד, אבל לרצות הרבה יותר. זה מבלבל נורא, ומתסכל עד ייאוש. מן תחושה של מבוי סתום שכזה. תודה שקראת, ושהגבת, חיבוק בחזרה, א.

נראה כמו סוף. סוף של הכוח להמשיך. סוף של האנרגיה להתמודד. סוף של האשליה של התקווה. סוף של הרצון. סוף של היכולת. סוף של האפשרות. סוף של הדרך שלא התחילה.

יקירה... איך ניצני תקווה ורצון נרמסים להם. איך כך... ולמה? לא, לא סוף... בקשה... מי, מי שם פגע שקשה כל-כך?

בכיפור מי שצם ולוקח כדורים מה עושה שותה לא שותה אוכל לא אוכל

אפשר לקחת בערב יום כיפור בצהריים ובמוצאי יום כיפור.זה בסהכ יום אחד...

שלום רון, מעבר להצעה של ו., כדאי להרים טלפון לפסיכיאטר שרשם לך את התרופה ולשאול לדעתו. צום קל, אורנה

הייתי בוועדה רפואית לקביעת נכות נפשית של ביטוח לאומי. אחרי הוועדה קיבלתי זימון לאיבחון פסיכולוגי במתקן ממשלתי. כאשר התקשרתי למקום לברר פרטים נאמר לי שהאיבחון נמשך חצי שעה. יש לך מושג מה יכול לכלול איבחון פסיכולוגי של חצי שעה? האם ניתן עפ"י זה לקבוע אם מגיע לי קצבת נכות?

שלום חיים, אבחון פסיכולוגי אורך יותר מחצי שעה, אך אינני יודעת באיזה הליך מדובר (למשל, יתכן שכוונתם לריאון אישי, ללא מבחנים פסיכולוגיים). תצטרך לגשת ולראות... בהצלחה, אורנה

בשבילי החורף זו תמיד תקופה של חוסר חשק לחוויות חדשות,ואולי אף חשש מסוים מהן. בקיץ המצב הפוך.מה גורם לזה?הקור?נראה כאילו יש משהו מעבר לזה,אך מה?

מודיעה לאורגניזם שלנו שהגיע הזמן להתכנס פנימה להדליק את האור הפנימי....

שלום ב., שינויי העונות יכולים להביא עמם שינויים במצב הרוח, עד לאבחנה של דיכאון. מצב זה נפוץ בעיקר בעונת החורף בארצות הקרות, ומטופל באמצעות חשיפה מלאכותית לאור וטיפול תרופתי על-פי צורך. גם בארצנו הקטנטונת והחמה, מומלץ להתייעץ עם פסיכיאטר. אורנה

רצוי לא לשכוח שמדובר בתופעה טבעית היכולת להתמודד עם הלילה הארוך תלויה בחוסן נפשי לא חייבים לרוץ לקחת תרופות אם לא מדובר בתופעות קיצוניות של חוסר פעילות וחרדה רצוי להתמודד לבד!!! לעניות דעתי שאולי לא כל כך מקובלת בחוגים ה"מקצועיים"!!!

אורנה בתקופה האחרונה אני מתחילה לחשוד שאני לוקה בהפרעת קשב ורכוז. נכון שאף פעם לא אובחנתי,אבל כשאני משחזרת את ההסטוריה שלי מגיל בית ספר יסודי ועד המכללה ,זכור לי שתמיד יצאתי מתוסכלת מהשעורים ,כי לא זכרתי הרבה ממה שנאמר שם. אז ,מהיסודי שלי (מעל 40 שנה ) הבעיה לא היתה מוכרת. ואולי כן, אך לא נקראה בשם ובטח לא טופלה כראוי ובכלים המתאימים. וההפרעה הלכה והתפתחה באין מפריע ,והתלמידים שסבלו מהבעיה הוגדרו כתלמידים עצלנים שלא מתאמצים ולא משקיעים בלימודים שנים שאני לא נמצאת במסגרת ללימודית ,וכל פעם שצצה הזדמנות ללמוד משהו אני דוחה זאת בכל מיני תירוצים..אני בכלל חושבת שאני סובלת מטראומת למידה . האמת. שכבר השלמתי עם מצבי ,ואני מנסה להשלים את החסכים בהשכלה דרך ספרים ,אמצעי התקשורת וכו. מה שמאוד מפריע לי זו הבעיה בהתמצאות במרחב ,ואני יודעת שזה קשור להפרעת קשב וריכוז ,ואף נאמר לי שהטיפול יכול להיות גם תרופתי אז מה אני מבקשת בעצם? ראשית .את חוות דעתך ,ואם אפשר הנחיה מדוקדקת לדרך פעולה. כפי שאת מבינה אינני צעירה במיוחד(בסביבות 50) ומוטרדת בעיקר מההסתבכות בתפיסת המרחב ומהסיכוי לצאת מזה. תודה.

שלום שוש, את צודקת, בעוד היום אבחנות של לקויות קשב וריכוז מתרבות כפיטריות לאחר הגשם, ישנם מבוגרים רבים שלא אובחנו ונושאים את בעייתם בדממה... אני מציעה להתחיל באבחון מסודר, במכון העוסק בתחום או אצל איש מקצוע מומחה בתחום. תצטרכי לברר בהתאם לאיזור מגורייך, אך כאמור כיום לא תתקלי בקושי לאתר אנשי מקצוע רלוונטיים. לאחר האבחון ובהתאם לתוצאותיו, אפשר יהיה לשקול טיפול תרופתי ו/או התערבויות נוספות. אל תהססי - אפשר להיעזר בכל גיל... אורנה