פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום יש לי נכד ראשון בן פחות משנה,חמוד לאכול אותו,הסתדרתי טוב מאוד עם כלתי אשתו של בני,אבל כניראה לפני הברית היא סיכמה עם בני שאימי כבת 80 לא תהיה הסנדקית או איך שקוראים לזה ,כלומר אימי לא תרים את נינה לפני שמלים אותו,וזאת למה?כלתי טוענת שאימי לא כיבדה אותה יפה כשהן ניפגשו לראשונה,מפני שהיא לא יהודיה,ודיברה אליה לא יפה,כלתי צודקת אימי לא דיברה אליה יפה בגלל שהיא לא יהודיה למרות שהיא בתהליך גיור,אבל אני בתמימותי אמרתי לה בברית שאמי כן תחזיק את הנין,והיא התחילה לצעוק בצד לעבר בעלה שהם לא סיכמו ככה והיא לא רוצה שאימי תחזיק אותו,אני לא האמנתי למשמע אוזני,אבל בכל זאת אמרתי שאימי כן תחזיק את הנין שלה ,כי היא הכי מבוגרת ורציתי לעשות לה כבוד למרות שהיא לא דיברה יפה לכלתי,ואמי החזיקה את נינה אפילו שהיא לא יודעת שרבו בגללה,בכל אופן אחרי הברית עזרתי לכלתי בכל מה שרצתה,אפילו שמרתי לה על נכדי כשהיא יצאה לעבודה אח"הצ וכשאני חזרתי מעבודתי ,עכשיו הי הפסיקה לעבוד,אני התיחסתי אליה כמו אל בתי,מיום שבני הביא אותה לביתינו וגרה אצלנו כשנתיים,אני מאוד אוהבת לעזור להם איך שהם מבקשים,אבל בליבי נישאר פצע פתוח על ההתנהגות שלה בברית,אני די נירתעת ממנה,ולא מדברת אליה כמו אל חברה כמו שהייתי איתה לפני,אלה בנימוס ונורמלי ביותר,ושוב קרה מקרה מאוד לא נעים,ביקרנו אותם בביתם הם גרים לידנו,יש להם כלב שרובץ במיטות שלהם בספה של הסלון,הספה כל כך מגעילה ממרח של חרא של הכלב,וזה כל כך מגעיל אותי אבל אני לא מעירה לה על זה,אבל לפני שיצאנו מביתם הכלב החזיק בפיו כדור צבעוני מספוג שקיבלו מתנה לתינוק והתינוק גם מחזיק את הכדור וישר מכניס לפיו,אז איך שראיתי את זה אמרתי להם איחס איך אפשר שהנכד ישים את הכדור אחרי הכלב והלכנו,אינני מתערבת בחייהם אבל לפעמים יוצא להעיר הערות שלדעתי הון במקומן,אח"כ היא צילצלה אלי ואומרת שאני לא צריכה להתערב בחינוך של הבן שלה,ומוסיפה שהוא לא הבן שלך לנכד שלי תאמינו לי לא הבנתי איך היא מעזה לומר לי שהוא לא הבן שלי,אבל עניתי לה שאני מצטערת שהיא חושבת עלי ככה ואין מה לעשות ,היא תישאר בעמדה שלה,אחרי שהיא אמרה לי שהוא לא הבן שלך בצורה כל כך פוגעת ,אני לא יודעת איך להתייחס אליה ואל נכדי,אני לא רוצה להיות דביקה אליו,אלא סטנדרטי ,מה עושים ?איך מתנהגים ?אני יותר לא אגיד להם מילה,רק אם יש איזה סכנה לא עלינו שהתינוק עומד לנפול,,,מצד שני אני רוצה שהיא תבין שהיא טועה ולא מדברים כפי שהיא דיברה,האם אני יכולה לקבל עיצה באופן ספציפי ולא כללי מדי,אני מודה לכם מאוד מאוד שנה טוב וגמר חתימה טובה 0לנכדי)

תחשבי מה הכי חשוב לך במערכת היחסים הזאת?. אני מניחה שתגידי שזה קשר טוב עם הנכד ועם הבן אז למה את מחפשת לך אויבת?? יחסים בין כלה לחמות תמיד טעונים אם היא באה מתרבות שונה ייתכן שיש דברים שאת עושה שהיא חושבת עליהם איחס ולא אומרת לך מפאת כבודך אני מניחה שגם לה יש פצע בלב מאז הברית אני מניחה שאמך הקשישה פגעה בה בנקודה מאד רגישה והדרך היחידה שהיא יכלה למחות על זה זה למנוע מאמך את הכבוד הגדול, לאחר שהיא עצמה עשתה לה מין הסתם השפלה גדולה למה התערבת?? אכלת אותה!! הכי חשוב לך זה שכלתך תכבד אותך יותר מכל שיקול אחר והיא לא תכבד אותך אם תדרשי את זה אלא אם תתהנגי כלפיה בכבוד שלו היא ראויה בהצלחה רבה

אסתר,אני יכולה להרגיע אותך שאינך לבד בסיפור הזה. בגדול , אנו חיים בעידן מאוד מתסכל שכל הערה מצד החמה ולא משנה כמה מועילה וטובה תהיה,מיד מקפיצה את הכלה המלומדה בטענה שאינה זקוקה לעצות ולהתערבות... אני אישית משתדלת לא להתערב להם בחיים מתוך עקרון ,אבל אין זה אומר שאני נמנעת מהערות כשהן מתבקשות.גם במחיר של עקימת פרצוף.... בכל מקרה אני חושבת שכל מקרה לגופו. אם את מעירה ברוח טובה ,שלא עלמנת לקנטר ותגובתה עדיין עוינת. תנסי אולי לשוחח אתה ולבדוק משקעים שנוצרו בניכם עם הזמן. יתכן ומפריעים לה נושאים שאינך מודעת אליהם.וקשה לה להעלותם בפנייך. מאחלת לך הצלחה בכל דרך שתבחרי שנה טובה וגמר חתימה טובה

ואני חושבת שלהתערב לאנשים מבוגרים בחיים יוצר מתח מיותר אז מה אם הם יודעים מה את חושבת?? איך זה משפיע על התנהגותם?? על היחסים ביניך לביניהם???

שלום אסתר, יחסי כלה-חמות הצליחו במהלך ההיסטוריה האנושית ליצור פולקלור עשיר של סיפורים והלצות, ונראה שיש בינינו אנשים שעבורם זה לא בדיחה כלל וכלל. זה נכון שכיום חל פיחות במעמדם של 'זקני השבט', אולי בגלל שפע מקורות המידע הזמינים לצעירים. אמהות צעירות יכולות להתנהל היטב בכוחות עצמן, ולהיעזר בכתבי-עת, אתרי אינטרנט, פורומים, ספרי הדרכה להורים, וכיוב'. לעובדה זו יש פנים לכאן ולכאן. המבוגרים עלולים לחוש מיותרים, אך מצד שני הם פנויים יותר להנאות ופנאי משל עצמם. מבלי להיכנס כרגע לשאלות של 'מי צודק' (הנה, כבר קיבלת תגובות שונות בנושא), אני מציעה לך לנסות לשמור על עמדה נייטראלית ככל האפשר בנוגע לגידולו של הנכד, ולא ליפול למלכודת של מי שיודעת הכי טוב מה נכון ומה לא נכון. אם את נגעלת מהרגלי הניקיון בבית בנך, קחי את הנכד לביתך ושחקי עמו שם. אם תצליחי לפרק את אווירת התחרות וההאשמות, להימנע מהטפות מוסר ו'חינוכיות-יתר', יש סיכוי טוב שהיחסים ביניכן יחזרו להיות טובים. אני מאחלת לך שנים רבות של נחת בביחד, וכמובן בריאות ושמחה לכל המשפחה בשנה החדשה ליאת

זוכרת אותי? איך את מרגישה- כתבת למטה הודעה מצערת על חברתך ז"ל שנהרגה. ואני כתבתי לך הודעת ניחומים רק שבטעות שמתי שם את הכינוי סמויה מן העין- בו אני משתמשת בפורום לנפגעות. אז סמויה מן העין ובת בלי שם זה אותו אותו דבר. סליחה על הטעות בטעות זה קפץ לי למרות שלא התכוונתי לחשוף כאן את הכינוי סמויה בו אני משתמשת באתר לנפגעות. שם אני מישהי אחרת.. וכאן אני אחרת... מקווה שאת מבינה את זה... יש לי צורך בכל מיני זהויות. מכל מקום, את מוזמנת לפורום הזה..

ממה את מסתתרת???

לא ממה שאת. כך יותר נוח לה וכך מתאים לה. מותר. גם לך יש שמות שונים למקומות שונים, אני בטוחה. ואולי אפילו כאן..

קודם כל תודה רבה על האיכפתיות והדאגה ... לא משנה לי הזהות.. שלך ובטח שאין צורך להתנצל ... לדעתי אין צורך בכמה זהויות אבל זו בחירה שלך .. אני עצובה מידיי ..בכדי לכתוב ... אנסה אולי יותר מאוחר ... ואבקר בפורום ... מחבקת אותך , ש'

יודעת שאת עצובה וקשה לך מאוד מאוד. אז מחבקת אותך חזרה!! ושוב רוצה לציין שכדאי לך מאוד להצטרף לפורום נפגעות תקיפה מינית. שם תמיד מנדבים חיבוקים ותמיכה למי שבמשבר. יש לי שם נפלאה אחת מלאכית בשם דנה שבזמן שכמעט התמוטטתי היא תמכה בי במשך 8 שעות ויצאתי מזה. זה קרה בגלל שגיליתי ש... סערה גדולה עברה בחיי ממש רעידת אדמה ולא יכולתי להמשיך להתנהל כרגיל. ממש השתגעתי. לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה הכל-כך חיונית של הבנות שם. מזל!

היי ליאת. קודם כל ברצוני לאחל לך שנה טובה, שנה של עשייה , הגשמה, שלווה. שלא תחסרי באדם ושאף אדם לא י חסר בך. תודה על שאת נמצאת כאן / שם כשאני זקוקה לך. וכמובן, גמר חתימה טובה. טוב, רציתי לעדכנך, כמובן שחזרתי אליה אחרי כארבעה שבועות שלא ראיתיה, שבשבלי הן המון.... היא הייתה חדשה.. חדשה במובן אחר ממה שהיה עד כה. השיחה הייתה מרגשת, מרגשת.... לשתינו. היו פעמים שהיא הייתה עם דמעות, ולי כמובן זה מאד מאד קשה לראות אותה ככה...לא בדיוק יודעת איך לבלוע את זה...בכל אופן הדיבור כאילו בא אצלי ממקום אחר... סיפרתי לך בעבר שכשאני מגיעה אליה, תמיד אני נכנסת לשירותים , לפני הפגישה קבועה... וזה גם הפסיק, אני שמחה.. משהו כנראה נרגע, קיבל פרופורציות אחרות..כתבתי לה כמה מילים... לשם שינוי גם היה לי אומץ להקריא בפניה, היה מרגש...היא כבר לא מזמזמת לי בראש כל הזמן, אני פנויה גם הרבה יותר לילדיי וגם באופן מוזר, לעצמי...אולי זו ההרגשה של ניפרדות.. לא יודעת. קיבלתי גם אומץ לדבר איתה על נושאים אחרים..היא גם פרשה את כל מה שקרה לי מולה ב ש נ י ם האחרונות...זהו, עכשיו זה רגוע אבל עדיין מרגש...עד לסערה הבאה אני מניחה... סתם מעדכנת המשך יום נעים וחתימה טובה ניבה וכמובן , תודה שאת שם בשבילי כשאני זקוקה לך

שנה טובה גם לך, ניבה (החרוז פיתה אותי...) אני אוהבת את העדכונים המשמחים האלה, המזכירים לנו שלמרות הקשיים אפשר 'לקצור ברינה'. נעים לקרוא על התבגרות, השלמה, קבלה ויכולת חדשה להיות ביחד ולחוד. נצלי את החגיגיות, ההתחדשות והניקיון של ראשית השנה החדשה כפריצת דרך. אחרי הכל, לא תמיד חייבת להגיע סערה. אני מודה לך על מילותייך הטובות, ושמחה תמיד בנוכחותך הקבועה כאן. גמר חתימה טובה ליאת

שלום, אני עצובה מאוד הכלב האהוב לי מת ביום שבת,זה בא לי בהפתעה מוחלטת הוא רק בן 8 הוא היה בריא מאוד ,הרייקנות שאני מרגישה היא עצומה אני גרה לבד ב8 שנים האחרונות בעברי הייתי נשואה ומאז שהוא עזב את הבית 3 ימים אחרי, הבאתי אותו. לעולם לא היה לי כלב ופשוט התאהבתי בו מהרגע הראשון,אני נמצאת בטיפול כבר 7 שנים היא מאוד איתי עכשיו נותנת לי להרגיש אהובה מאוד,כולם איתי למען האמת לא עוזבים אותי לרגע ,אבל כשהחברים הולכים אני לבד בבית, מתחילה לבכות זה ממש כמו להיות באבל ,אחד הדברים שהכי קשה לי זה להפרד אני נקשרת לדברים ראשונים,אני מרגישה כבדה מאוד שלא בא לי לעשות אני חושבת שאני נכנסת לדיכאון ולא רוצה להיות במקום הזה (בעבר לקחתי כדורים)עברתי כל כך הרבה בשנים הללו ,אני כל הזמן חוטפת מכות יוצאת מהן(קטע בריאותי) ועכשיו זו המכה הכי קשה כי תמיד הכלכלב האהוב שלי היה איתי,אף לא הרגשתי לבד כמו היום הייתי השבוע פעמיים בטיפול והטיפול היה אחר לגמריי הרגשתי אהובה בכיתי המון והיא לא הפסיקה לחבק אותי ..גם היא מרגישה שזה יותר מידי בשבילי ...נמאס לי לסבול אני רוצה להיות מאושרת להכיר חבר לחיים ולהקים משפחה ...אבל עכשיו נמאס לי לחיות ואחרי היומיים האחרונים אם המטפלת אני לא מוסגלת לבוא לשם עברתי גבול איתה היא קרובה לי מידי,אני יודעת שאני לא נמצאת במצב רגיל אבל עכשיו אין לי חשק לכלום אפילו לא לבוא אליה (אחרי שיצאתי ממנה פשוט היה לי חשק לאכול אחרי 3 ימים שלא נגעתי באוכל ),אני מפחדת מאוד ממה שקורה לי ....אני

שלום לך. הרשי לי להצטרף אלייך ואל כאבך.. מבינה מאוד את צער הפרידה והבדידות ,ושמחה בשבילך שלא נשארת לבדך. מברכת אותך מכל הלב ,לשנה החדשה שתמצאי לך בן זוג לחיים,ושתרווי רק נחת. שולחת לך המון כוחות וגמר חתימה טובה.

שלום 'אני', שולחת לך את השתתפותי הכנה בצער על מות כלבך האהוב. יש מעט מאד ידידי אמת כאלה בחיינו, וכשהם הולכים מאיתנו הם מותירים חלל עצום. אובדן חיית המחמד שלנו עלול להיות לפעמים קשה במיוחד, כי מערכות התמיכה הטבעיות המתעוררות במקרים של אבל 'קונבנציונלי' לא תמיד רגישות מספיק מול אובדן של בעל חיים. נסי להתמקד כרגע בהתאוששות הנוכחית, מבלי לערב בזה 'ייאושים' קודמים. תני לעצמך להיתמך ע"י הפסיכולוגית וע"י החברים הטובים, ואל תכעסי על עצמך. כשיתפזרו העננים, תוכלי להמשיך בעבודה הטיפולית, ולחשוב על עתידך ביתר אופטימיות. בברכת שנה טובה ליאת

שלום ליאת התייעצתי עמך לא מזמן במייל, עזרת לי. חוזרת ומתייעצת עמך שוב הפעם בנושא אחר. אתמול חזרתי מהעבודה כל כך עצבנית שלא יכולתי לסבול כלום. נכנסתי לחדר שלי,נשכבתי על המיטה,ובכיתי. פשוט כי נשבר לי, אציין שאני עובדת בעבודה בתחום השירות(יש בטח הרבה שמבינים למה נשבר לי ), העבודה משפיעה עליי לרעה, ומתסכלת אותי ,אני חוזרת עצבנית ,חסרת כוחות ולפעמים לא מסוגלת שידברו איתי. אני חושבת כבר הרבה זמן לעזוב את מקום העבודה,לחפש משהו אחר. אני חוששת מאוד מכל שינוי כלשהוא.אני חייבת יציבות ומשהו קבוע,וזה משאיר אותי תקועה גם במקום עבודה שלא טוב לי בו,כי העבודה קבועה,ויציבה,ובטוחה. מה עושים במצב כזה? עוזבים עבודה קבועה?או נשארים בכל מחיר למרות שלא טוב? ובעייה נוספת שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות,רק ברור לי שאני רוצה לעשות משהו אחר ולא בתחום השירות, טיפול באנשים מאוד מדבר אליי, אני לא יודעת אם אני טובה בזה, עוד לא הבנתי מה הייעוד שלי,ומה אני רוצה לעשות,ובמה אני טובה. הבטחון העצמי שלי הוא די נמוך ,ואני מאוד לא מאמינה בעצמי,וביכולות שלי, אני מהאנשים שתמיד אמרו להם "יש לך פוטנציאל ואת לא מממשת...." אני בנאדם לא החלטתי. זה כבר מתחיל להדאיג אותי שאני עדיין לא יודעת מה אני רוצה וזה שאני בכלל לא החלטית. בסופו של דבר אני אשאר תקועה ,רק המחשבה על זה גורמת לי לבכות.

שלום נעמה, כשהכל שחור, סמיך ומייאש, קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - לזהות נכונה את ה'אויב' האמיתי. את מדברת על קושי בעבודה, אך גם על בעיות בדימוי העצמי ובביטחון העצמי, על קושי בקבלת החלטות, על תחושות של החמצה ופוטנציאל לא ממומש. זאת אכן דייסה סמיכה של אי-נחת, ולא כדאי לצפות לכך שאפשר יהיה לפוגג אותה בעצה אינטרנטית. כמי שעשתה מספר מעברים דרמטיים בחייה, אני יכולה להבטיח לך ששינוי בהחלט אפשרי. אבל הוא צריך להיות מושכל, אחראי, ומותאם לצרכים האמיתיים שלך. את בוודאי יכולה לשער שאמליץ לך לעשות זאת בסיועו של טיפול פסיכולוגי, ש"יעשה מקום" לצרכים ולרצונות שלך, כמו שצריך... בהצלחה, ושתהיה שנה מלאה אור ליאת

אני לא אני. ככה אני מרגישה אחרי היום הזה. הכל כמו עטוף בצמר גפן, ערפילי מסביב. לא מרגישה מציאותית, לא מצליחה למקם את עצמי חזרה בעולם האמיתי. התפרקתי היום בטיפול. אני בחתיכות, ואין תמונה ברורה שתקל על חיבור הפאזל מחדש. הבכי פרץ ממני בלי שליטה, בהתייפחויות עמוקות ומטלטלות. קשה לי לנשום, עוצמת עיניים במהלך הפגישה כולה, מקופלת לתוך עצמי. המילים השתחררו בקושי, מקוטעות, חנוקות, מכאיבות. הכאב שטף אותי כמו גל של צונאמי, גדול, אימתני וסוחף את כל כולי. שעות אחרי, ואני מרגישה כאילו המצאתי את הפגישה היום. לא יכול להיות שזה מה שקרה שם, לא יכול להיות שהתפרקתי ככה. והיא דווקא הייתה הכי איתי שאפשר. שתקה איתי, דיברה אלי, דאגה שארגיש טוב טוב שאני לא לבד בתוך כל זה... ועדיין, לא מצליחה להתמקם חזרה במציאות.

מצטערת יקרה שהיית צריכה לעבור את זה ... אבל מסתבר ש..זה חלק מהתהליך ..שצריך לעבור ... שמחה לשמוע , שהמטפלת שם לצידך ..מרגיעה ..מחבקת במילים , לא משאירה אותך לבד. תאמיני לי , יודעת ככ על מה את מדברת .. ההתפרקות הזו ..שמוציאה ממך דברים שנראים הזויים ... אממ.. כבר ציינתי פה בפורום ...שאני עברתי אונס ..אכזרי !!! והשתיקות ..הן חלק ענקי ממני , הבכי , החוסר אונים , החולשות .. אבל..אני בטוחה שזה יביא אותך למקום טוב יותר עם עצמך .. ברגע שתעבירי את החלק הקשה הזה שמנקה אותך מבפנים ... את תהיי חופשייה .. מאחלת לך רק טוב .. מחבקת אותך מרחוק, מקווה שאת מרגישה יותר טוב היום .. ש'

נועם נועם! מקווה שהלילה עטף אותך בכנפיו הרחומות והביא קצת נחמה ושקט. אני חושבת על הנס הזה, המאפשר לכל מיני נסיבות לחבור יחד, להבשיל לאיזו הזדמנות חד פעמית וקסומה שאסור לנו לתת לה לחמוק. אני חושבת כמה אומץ והעזה היו שם באותו רגע ממש, גם אם לא הרגשת בהם. אני חושבת על עוצמות הכאב והחרדה ששכנו מבודדים בתוכך זמן רב כל כך, ונוקזו אל האור. אני חושבת שאת מאד גיבורה, נועם. שולחת לך חיבוק ליאת

שלום, אני לא יודעת אם אני כותבת במקום הנכון, אבל הכאב שלי גדול וקשה לי לשמור את זה עוד בפנים. נתחיל בזה שהתחתנתי לפני 11 חודשים. אני ובעלי שנינו דתיים, התחתנו בתולים ולפני החתונה שמרנו נגיעה. מאז שהתחתנו לא קיימנו יחסי מין. הסיבה- חרדת תפקוד אצל בעלי. הייתי מאוד סבלנית ולא לחצתי, לפני חודש סוף סוף הגיע הרגע המיוחל ועשינו זאת בפעם הראשונה והיחידה.. הייתי מאוד קשובה לרגשותיו אחרי... הוא טען שהיה לא טוב. מאז אנחנו שוב לא עושים כלום. הוא הבטיח לי שנקיים יחסי מין בליל הטבילה. עבר כבר כמעט שבוע, כל יום הוא טוען שהוא עייף, הוא אכן עובד קשה, אבל הוא עושה המון דברים שאינם הכרחיים או נחוצים, אנחנו מסתכלים טלויזיה ביוזמתו עד חצות הלילה, אבל שום דבר במיטה.. אני מרגישה נורא מתוסכלת ומדוכאת, וזה מחזיר אותי לתקופה הקודמת. כי בדיוק ככה היה כל הזמן אחרי שהתחתנו ועד שעשינו זאת לראשונה. הוא טוען שאז לא היתה לנו זוגיות טובה אבל עכשיו כן יש לנו. הוא יודע שאני מרגישה רע, אבל מעדיף להתעלם מזה ולא שואל למה אני כל הזמן מצוברחת בערב. אני הצעתי לו לפני כחצי שנה לגשת לטיפול זוגי, והסברתי שלדעתי הבעיה היא של שנינו, אבל הוא לא מסכים בשום אופן.. מה עליי לעשות..???

לפי ההלכה גבר חייב לאשתו כסותה ,מזונה ועונתה. (יחסי מין) ואתם כזוג דתי מן הסתם יודעים זאת. מפליא אותי שבעלך בוחר להתעלם מהצורך ,שהוא בעצם של שניכם.ואינו פונה לטיפול. לדעתי ,את צריכה להיות מאוד החלטית ולהתקש על טיפול ,בעיקר שלו. שיהיה בהצלחה.

שלום מלין, חרדת ביצוע היא בעיה מוכרת ונפוצה, בעיקר אצל גברים צעירים וחסרי ניסיון. העובדה שחיכיתם כל כך הרבה זמן הגבירה באופן טבעי את הציפייה מצד שניכם, מה שהעצים- כמובן - גם את הלחץ והחרדה אצל בעלך. אין לי ספק שהוא סובל מהמצב לפחות כמוך, ומוצא מפלט בהימנעות הממושכת, הפוטרת אותו מתחושת כישלון נוספת. אישית, אני מאמינה מאד ביכולת של בני זוג לפתור קשיים זמניים בתפקוד המיני גם בכוחות עצמם. יש להצטייד בהרבה סבלנות, סלחנות, ובמנות גדולות של הומור והרפתקנות. התנאי הקריטי להצלחה קשור להחלטה המשותפת לא לוותר. אפשר להיעזר בפורומים יותר מקצועיים וספציפיים מהפורום שלנו, שיוכלו לתת עצות פרקטיות ומעשיות. אם תרגישי שאין לך פרטנר למשימה זו, תוכלי לפנות בעצמך להתייעצות עם פסיכולוג או סקסולוג, שיוכלו לסייע דרכך (זה אפשרי!). בהצלחה ושנה טובה ליאת

שהוא לא רוצה להמשיך בטיפול מסויים? מה עליו לעשות אם הוא מרגיש שכבר איננו יכול לראות מטופל מסויים? מה עליו -יה לעשות אם הוא-יא מרגיש -ה שהמטופל דרך לו על כל מיני יבלות כואבות? יש לו דרך להמשיך? באיזו דרך עליו להודיע למטופל שזהו, די, הוא מרגיש שהמטופל עושה לו (למטפל) יותר מדי נזקים?

שלום שירלי, הנסיבות בהן יופסק טיפול ביוזמת המטפל יהיו קשורות בדר"כ בהרגשת מיצוי היכולת לעזור או לחולל שינוי, או בתחושה שקיימת מניעה אתית אחרת מלהמשיך ולעבוד יחד כצוות. זה קורה לעיתים נדירות, שכן למטפלים יש בדר"כ אמצעים יעילים למדי (התייעצות-עמיתים, הדרכה, או טיפול פסיכולוגי) לעבד קשיים מהסוג שאת מתארת. השאלות שלך, כך נדמה לי, משקפות הערכת-יתר בנוגע ל"כוח ההרס" של המטופל, וליכולתו להסב נזק למטפל שלו. אני תוהה האם הן משקפות איזו חרדה מן האפשרות שתהרסי את המטפל/ת שלך, ותישארי לבד. בעיני, חשוב מאד לדבר את החרדה הזאת בתוך הטיפול. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

צהריים טובים ליאת, אני מקוהה שאת עדיין כאן. השאלה שלי איננה נובעת מחרדה . היא נובעת ממה שקרה בשטח. היתה הימנעות של המטפל ממני ובכל פעם ששאלתי אותו למה, הוא התחמק. והתחמק והתחמק. לפעמים אפילו בברוטאליות. כאשר שאלתי אותו אם הוא רוצה להפסיק את הטיפול הוא אמר לי שלא. אבל בפועל זה בדיוק מה שעשה. האמינילי, תני לי קרדיט, אפילו שאני "רק" מטופלת. שירלי

היום פשוט בא לי לשקוע. בא לי להתמוטט ולהכנס עמוק לתוך הדכאון שכבר ממש כאן דופק בדלת. בא לי להכנס למיטה לכסות את הראש בשמיכה, ורק לבכות ולרחם על עצמי. בא לי לעזוב את הטיפול, לוותר על עצמי.. אבל אז חשבתי לעצמי שאפילו את זה אני לא יכולה לעשות כי אני חייבת עבודה כדי לשלם שכר דירה ולהחזיק את עצמי, חייבת לטפל בחיות, חייבת לעשות את זה ולעשות את זה... אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע כי אני חייבת כל מיני דברים. איזו מחשבה מוזרה לא?! הרי כל הסיבות לדכאון כבר כאן וזה מצחיק שדווקא הסיבות האלה הן מה שמחזיק אותי לא להכנס לדכאון. כאלו מה?! אם הכל היה בסדר אז הייתי יכולה לשקוע?? הרי אז לא ממש הייתה לי סיבה.. פתאום חשבתי ל י שאולי מפחיד אותי שהכל יהיה בסדר, אולי בלי צרות אני אשקע... אולי החיים ה"תקינים" יותר מפחידים מהחיים הסבוכים, שאליהם כך אני מתחילה לחשוב, כבר התמכרתי...

דנה איזה כיף שיש סיבות לא לשקוע בדכאון ... גם אני חושבת כמוך ,שלטרדות היום יום יש תפקיד קריטי בתחזוקה של עצמנו. אם החיים היו קלים כל כך (כפי שהיינו רוצים) במקרה הטוב היינו מתים משעמום.. ומה טוב יותר כשיש לנו את העשיה היומיומית ,אם לא כזכות אז לפחות כחובה. גם זה משהו... מקוה שהיום את מרגישה אחרת.

שלום לדנה ואפרת, גם אני מצטרפת לאלו המכירים תודה לשגרת היומיום. למרבה המזל, נבראנו כיצורים מורכבים, החיים ופועלים במספר מעגלי קיום שונים. כאשר משהו חובט בנו במעגל קיום אחד, נוכל להישען על האחרים עד יעבור זעם. אין בכך כדי לפטור אותנו מן האחריות והצורך לפעול למען רווחתנו הנפשית בכל הזירות האפשריות. את מעלה נקודה חשובה, דנה, המצביעה על אפשרות של בחירה, ועל הפחד (המוכר כל כך) מהצלחה ושינוי. זוהי סוגיה חשובה מאין כמוה, שכדאי לברר לעומק, עם עצמך או ב??טיפול. מקווה שתמצאי בתוכך את האומץ לפרוץ את גבולות הפחד, ולהמריא אל הטוב. וד"ש לחיות :-) ליאת

שלום ד"ר ראובן מגריל! ידוע שלעיתים נגרמים נזקים בשל טיפול פסיכולוגי- רציתי לדעת מהם הנזקים המדוברים והידועים. מלבד זאת, אני חוויתי טיפול שגרם לי לטלטלה כה רצינית עד שנפשי ממש התפרקה ואין מילים לתאר את הנזקים העצומים שנגרמו ועדיין לצערי, סוחבת אותם בחוסר אונים ובלא שליטה. ראוי לציין, כי הטיפול היה לגמרי לא מובן, לא אמפטי, תוקפני ומאשים (אלים משהו), חסר מקצועיות ומלא בטעויות אתיות. עד היום אני יעוד סוחבת כעס עצום עליה ואיני מסוגלת להגיע איתה להדברות אחרי כמובן ההפסקה החד- צדדית אבל שנעשתה באיחור רציני , אחרי שנגרם כבר הסבל. עד היום לא הצלחתי לחוש שהיא נושאת באחריות לנזקים ולהדרדרות העצומה והבלתי מוסברת. נהפוך הוא- כשהתקשרתי אליה פעמים ספורות , לספר לה שהגעתי עד לכדי אשפוז (יום), היא התעלמה לא הגיבה, זאת ועוד אמרה דברים מאוד מחוצפים (אני לא רוצה לציינם) ושלא במקום כלל ופוגעים עד לבלי היכר... היא היתה בכלל במקום אחר לגמרי ממני, היו לה כל מיני תחשות ורגשות קטסטרופלים, הרגשתי עם הזמן אצלה נבהלת, נחרדת עד אימה ומתנתקת. היא מעולם, לא הבחינה בכך...ויותר מזה, נטשה אותי ברגעי האמת האלו , הכל כך מפחידים שאין לי מילים לתאר את "הסרט"שעברתי. עד היום (שנים ספורות לאחר הטיפול) אני חווה הפרעה פוסט טראומטי- נמנעת ממיני מצבים שונים, כיוון שנמלאתי פחד/ים עצומים ולא ספציבים. באחת השיחות היא התפלאה בכלל שיצאתי "מהסרט" בו הייתי. לא הבינה איך יצאתי מזה, לבד, ללא תרופות והמסר כמובן, היה קשה, לא מבין, לא תומך, לא מפרגן- רק מאיים, מפחיד מכניס לפחדים שמא אני חולה קשה (מעולם לא סבלתי משום הפרעה/ מחלה נפשית). אני כיום בת במחצית השלושים עם רגרסיה עצומה, כואב, עצוב ואכולה ברגשות- אשם על שלא עזבתי אותה בזמן כפי שרציתי (שנתיים + אצלה) ובבקשה- אל תאמרי- שאם הייתי אצלה זמן כה רב, סימן שהיה שם משהו טוב, ממש לא. לעיתים, קורים דברים שלא בשליטתנו. ניסיתי להיות בטיפול אחר, בדקתי טוב הפעם מי המטפלת. אומנם נחמדה, אבל אני לא מסוגלת לקבל ולהיות בטיפול לכן עזבתי. אני לא מבינה איך הפסיכולוגית ההיא- עברה, ככה פשוט לסדר היום- בלי להודות ולו בטעות אחת. דבריה עדיין מלווים ומהדהדים באזניי מכל שיחות הטלפון הרבות שעשיתי אחרי הכשל. אני לא מפסיקה לחוש מותקפת ולא בסדר מבחינה נפשית, מופרעת משהו. היא פשוט גרמה לי עוול, בין יתר הדברים שעשתה, היא הוציא דבר מה החוצה כהתייעצות לטענתה ללא בקשת רשותי, הייתי מתקשרת אלי לעבודה "ומבלבלת לי במח". מה אני עושה לעזעזל (וסליחה מראש על הבוטות) אבל חיי השתנו מהקצה לקצה. מבחורה מלאה בשמחת חיים נהפכתי לעלה נידף, חסר כל הערכה ודימוי עצמי, שמנתי רבות כתוצאה מהסיפור (פרט זניח ביחס לשאר המצב), חשה כיום, כאילו ישר אני ימגישה את "הלחי השנייה". היא התייימרה "לדעת"יותר טוב ממני בשימוש שפה מקצועית ואבחנתית שהכניסה אותי למערבולת רגשית וחיפוש אחר הבנות באינטרנט. אני עד היום לא מבינה איך איפשרתי את "ההתעללות"הזו כלפי (מדהים, שעם הזמן תחושת ההתעללות גברה ויצאה קצת מהקשר ומפרופורצייה על אף, שהיו כן, דברים בגו). איבדתי את האמת הפנימית שלי, את העמדות והמחשבות שלי, מה שלי - מה שלה...ולמעשה היחסים בינינו- היו פשוט פסיכוטים! והשאלה הטיפולית- של איך איפשרתי לזה לקרות- נשארה בעינה ללא מענה, כיוון שאין לי תשובה לכך ובטח שגם לא בטיפול (שסביר שלשם תעודדי אותי). היום, אני לא מאמינה בטיפולים פסיכולוגים, יש לי אחת כזו במשפחה שגרמה לי לעוגמת נפש ולאכזבה עצומה במהלך המשבר עצמו. אז מה, לא מבקשת ממך דבר ...אני כבר לא יודעת למה אני מצפה... אולי לנס משמיים שהמטפלת ההיא - תשלם איכשהוא את המחיר או לפחות- פעם אחת- פעם אחת ויחידה, תאמר סליחה. ברוח יום כיפור. אז מה, ד"ר מגריל- מה הנזקים המשוערים והאובייקטיבים הנגרמים מטיפול? צום קל

שלום ולרי, אורנה תשוב לענות ביום שלישי הבא, ובינתיים אציע לך את תגובתי. את שואלת מהם הנזקים המשוערים והאובייקטיביים שיכולים להיות לטיפול, וזוהי שאלה מורכבת ועדינה - שהרי טיפול פסיכולוגי הוא עניין מורכב ונפש האדם היא עניין מורכב אף יותר. כשלים בטיפול יכולים להיות מגוונים מאד, וברוב המקרים הם בני-תיקון. לעיתים רחוקות, כמו שכנראה קרה אצלך, הטיפול מסתיים בהתמוטטות והתפרקות, הגם שקשה לדעת במדויק האם מדובר בתוצאה ישירה של הטיפול. כמו בכל מקצוע, ובעיקר במקצועות הבריאות, יש חשיבות גדולה להכשרתו של המטפל, לעירנותו, ולאחריות האישית והמקצועית שלו. אני משערת שהיכן שיש בני אדם, ייתכנו גם טעויות אנוש, כמעט מכל סוג. עצוב לי לקרוא על תחושת הננטשות והעלבון שחשת מול תגובות המטפלת. אני רוצה להאמין שבכל זאת לא איבדת כליל את האמון בבני אדם, ושתוכלי במוקדם או במאוחר להרשות לעצמך לשוב ולהישען. מאחלת לך מכל לבי שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, רציתי להתייעץ איתך בקשר לדבר שמאוד מפריע לי. חבר שלי ואני עוד מעט 7 חודשים יחד. בחודשים האחרונים התחלתי להיות יותר מיידי קנאית. אני שואלת אותו על בנות שבעבר הוא היה דלוק עליהן ומה הוא מרגיש אליהן היום, הוא אמר לי שהוא היה רוצה גם ידידות ואני ראיתי את זה בעין מאוד לא יפה ועשיתי מזה סיפור גדול מאוד. יש מישהי שהפכה להיות חלק מהחבורה שלהם, אבל הוא לא בקשר איתה אבל הוא היה רוצה קצת יותר להתקרב אליה וזה פשוט מטריף אותי, וגם ככה אני לא בדיוק מסמפטת אותה.. הוא מנגן במגמת מוסיקה בבית הספר והזמרת שאיתו בלהקה כנראה דלוקה עליו. הוא מצידו לא שם לב אליה בכלל. הוא תמיד אומר לי שהוא אוהב רק אותי וכו' אבל אני באמת לא יכולה להשתחרר מזה.. אני מרגישה שזה הורס ביניינו את היחסים ואני לא יודעת מה לעשות.. אני מנסה להסביר לעצמי שהכל רק בראש שלי אבל זה פשוט לא עובר. חשוב לציין גם שההורים שלי גרושים ושמעתי על כך שלילדים להורים גרושים יש חרדות נטישה, האם זה נכון? ומה אני יכולה לעשות כדי להשתחרר מהקנאות האובססיבית הזאת? ובכלל,ף אני צריכה לדבר עם חבר שלי על כך? כי בכל פעם שאני מעלה את הנושא העניין מתפתחת למריבה. תודה רבה, .הדר.

שלום הדר, ככל שמשהו או מישהו הופך יותר ויותר יקר לנו - כך נחשוש יותר לאבד אותו. מבחינה זו, הקנאה שלך מאד מובנת וטבעית. יחד עם זה, אסור לשכוח שאתם תלמידי תיכון, הנמצאים שעות רבות בהקשרים חברתיים, והציפייה שהחבר שלך (נאמן ככל שיהיה) יימנע מכל קשר ידידותי עם בנות אחרות נשמעת בלתי הגיונית. בהחלט יתכן שדאגת היתר שלך קשורה בדרך כלשהי למשבר הגירושין שחווית, אם כי לא בהכרח. טוב יהיה אם תוכלי לברר זאת בעזרת דמות מקצועית עליה תוכלי לסמוך (למשל יועצת ביה"ס או פסיכולוגית). בינתיים, גם אם את משוחחת על כך עם החבר שלך (לשוחח תמיד חשוב בזוגיות טובה), נסי להיות פחות תובענית, ולהסתפק בזה שתשתפי אותו בתחושותייך. טוב יותר לומר "אני אוהבת אותך וקשה לי לראות אותך עם בנות אחרות" מאשר "אני יודעת שדיברת היום עם ...ואני רוצה שתפסיק ותהיה רק שלי". אני רוצה לסייג את כל מה שנאמר כאן, ולהזכיר שקשרי האהבה הראשונים בתקופת התיכון יכולים להיות מאד סוערים וטעונים רגשית, בהיותם ראשוניים מאד ועוצמתיים מאד, ויש להתייחס אליהם במידה רבה כאל "חזרה כללית" לקשרים מאוחרים, רגועים ובשלים יותר. אני מאחלת לך שנה נהדרת עם הרבה אהבה ושמחה ליאת

קראתי את תשובתך לש.ל ואמרת כי חשיפת המטפל היא נושא שנוי במחלוקת, וכמו רשימותיו הפרטיות זה משיק לטיפול ואינו חופף לו. אז מה יש להסיק מכך? שהיחס שהמטופל מעורר אצל המטפל אינו רלוונטי? הלא עם כל הכבוד,כמו שיש חשיבות לתחושה שהמטפל מעורר במטופל וזה מלמד משהו על יחס המטופל כלפי העולם,כך גם יחסו של המטפל למטופל מלמד משהו על יחס העולם כלפי המטופל.למה אסור למטופלים לדעת את האמת וצריך להעמיד פנים שהטיפול הוא איזו הצגת תיאטרון? זה בדיוק כמו להגיד שהתהליך הטיפולי שהרופא רושם בתיק הרפואי אינו מענייניו הפרטיים של הפציינט... אח"כ עוד הפסיכולוגים שואלים: "מאיפה החוויה הזאת שמסתירים ממך?" אז הנה מאיפה...

שלום רן, הרגשות שמתעוררים במטפל במהלך הטיפול הם אחד מכלי העבודה החשובים ביותר. אין זה אומר שהשעה הטיפולית הופכת לשעה של המטפל, בה הוא דן עם המטופל בעולמו הפנימי. זוהי העבודה של המטפל עם עצמו, ובתהליך ההדרכה. נושאים מסוימים, לאחר שעברו עיבוד וחשיבה חוזרים אל חדר הטיפול, אבל לא בצורה בלתי מבוקרת. אורנה

אין אונים תמיהה עייפות תשישות כניעה רפיון ערבוביה

משקוף בלי דלת? תהיתי לאן נעלמת... (טוב שבאת!) כשאין דלת לפעמים באמת פורצת רוח פנימה ועושה קצת ברדק.. האם הכל התחיל בתמיהה ונגמר ברפיון, או עייפות? או שאולי הערבוביה גורמת לכל אלה להסתחרר במעגלים..קצת כמו עלים במערבולות רוח של סתיו.. אני סתם מקשקשת.. האם מוקדם לשלוח לך פוך להתכרבל בתוכו? נסי אולי לנוח קצת.. חיבוק מלילך.

אוי, קטנה שלי, את ממש קרן אור בעלטה, לא יודעת מה לענות לך, אני לא יודעת איפה הכל התחיל, אני רק יודעת שעכשיו יש כזה כאוס. זה כבר מעבר לבלבול ומעבר לקבלת החלטות. זה כבר נוגע בשורשים הבסיסיים של הזהות שלי. לא יודעת, לא חשוב. מה שבאמת הייתי רוצה זה להתכרבל ולנוח ולא להתמודד עם כלום. אז כן, זה בדיוק במקום לשלוח לי פוך עכשיו (או אולי ערסל ועץ עם צל ורוח מעליו...). תודה. וקראתי את מה שכתבת למטה. אני מרגישה את האמביוולנטיות שלך כבר כמה זמן. אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת בהסתפקות הזאת בפרורים, בחוסר היכולת לבקש עוד, אבל לרצות הרבה יותר. זה מבלבל נורא, ומתסכל עד ייאוש. מן תחושה של מבוי סתום שכזה. תודה שקראת, ושהגבת, חיבוק בחזרה, א.

נראה כמו סוף. סוף של הכוח להמשיך. סוף של האנרגיה להתמודד. סוף של האשליה של התקווה. סוף של הרצון. סוף של היכולת. סוף של האפשרות. סוף של הדרך שלא התחילה.

יקירה... איך ניצני תקווה ורצון נרמסים להם. איך כך... ולמה? לא, לא סוף... בקשה... מי, מי שם פגע שקשה כל-כך?

בכיפור מי שצם ולוקח כדורים מה עושה שותה לא שותה אוכל לא אוכל

אפשר לקחת בערב יום כיפור בצהריים ובמוצאי יום כיפור.זה בסהכ יום אחד...

שלום רון, מעבר להצעה של ו., כדאי להרים טלפון לפסיכיאטר שרשם לך את התרופה ולשאול לדעתו. צום קל, אורנה

הייתי בוועדה רפואית לקביעת נכות נפשית של ביטוח לאומי. אחרי הוועדה קיבלתי זימון לאיבחון פסיכולוגי במתקן ממשלתי. כאשר התקשרתי למקום לברר פרטים נאמר לי שהאיבחון נמשך חצי שעה. יש לך מושג מה יכול לכלול איבחון פסיכולוגי של חצי שעה? האם ניתן עפ"י זה לקבוע אם מגיע לי קצבת נכות?

שלום חיים, אבחון פסיכולוגי אורך יותר מחצי שעה, אך אינני יודעת באיזה הליך מדובר (למשל, יתכן שכוונתם לריאון אישי, ללא מבחנים פסיכולוגיים). תצטרך לגשת ולראות... בהצלחה, אורנה

בשבילי החורף זו תמיד תקופה של חוסר חשק לחוויות חדשות,ואולי אף חשש מסוים מהן. בקיץ המצב הפוך.מה גורם לזה?הקור?נראה כאילו יש משהו מעבר לזה,אך מה?

מודיעה לאורגניזם שלנו שהגיע הזמן להתכנס פנימה להדליק את האור הפנימי....

שלום ב., שינויי העונות יכולים להביא עמם שינויים במצב הרוח, עד לאבחנה של דיכאון. מצב זה נפוץ בעיקר בעונת החורף בארצות הקרות, ומטופל באמצעות חשיפה מלאכותית לאור וטיפול תרופתי על-פי צורך. גם בארצנו הקטנטונת והחמה, מומלץ להתייעץ עם פסיכיאטר. אורנה

רצוי לא לשכוח שמדובר בתופעה טבעית היכולת להתמודד עם הלילה הארוך תלויה בחוסן נפשי לא חייבים לרוץ לקחת תרופות אם לא מדובר בתופעות קיצוניות של חוסר פעילות וחרדה רצוי להתמודד לבד!!! לעניות דעתי שאולי לא כל כך מקובלת בחוגים ה"מקצועיים"!!!

אורנה בתקופה האחרונה אני מתחילה לחשוד שאני לוקה בהפרעת קשב ורכוז. נכון שאף פעם לא אובחנתי,אבל כשאני משחזרת את ההסטוריה שלי מגיל בית ספר יסודי ועד המכללה ,זכור לי שתמיד יצאתי מתוסכלת מהשעורים ,כי לא זכרתי הרבה ממה שנאמר שם. אז ,מהיסודי שלי (מעל 40 שנה ) הבעיה לא היתה מוכרת. ואולי כן, אך לא נקראה בשם ובטח לא טופלה כראוי ובכלים המתאימים. וההפרעה הלכה והתפתחה באין מפריע ,והתלמידים שסבלו מהבעיה הוגדרו כתלמידים עצלנים שלא מתאמצים ולא משקיעים בלימודים שנים שאני לא נמצאת במסגרת ללימודית ,וכל פעם שצצה הזדמנות ללמוד משהו אני דוחה זאת בכל מיני תירוצים..אני בכלל חושבת שאני סובלת מטראומת למידה . האמת. שכבר השלמתי עם מצבי ,ואני מנסה להשלים את החסכים בהשכלה דרך ספרים ,אמצעי התקשורת וכו. מה שמאוד מפריע לי זו הבעיה בהתמצאות במרחב ,ואני יודעת שזה קשור להפרעת קשב וריכוז ,ואף נאמר לי שהטיפול יכול להיות גם תרופתי אז מה אני מבקשת בעצם? ראשית .את חוות דעתך ,ואם אפשר הנחיה מדוקדקת לדרך פעולה. כפי שאת מבינה אינני צעירה במיוחד(בסביבות 50) ומוטרדת בעיקר מההסתבכות בתפיסת המרחב ומהסיכוי לצאת מזה. תודה.

שלום שוש, את צודקת, בעוד היום אבחנות של לקויות קשב וריכוז מתרבות כפיטריות לאחר הגשם, ישנם מבוגרים רבים שלא אובחנו ונושאים את בעייתם בדממה... אני מציעה להתחיל באבחון מסודר, במכון העוסק בתחום או אצל איש מקצוע מומחה בתחום. תצטרכי לברר בהתאם לאיזור מגורייך, אך כאמור כיום לא תתקלי בקושי לאתר אנשי מקצוע רלוונטיים. לאחר האבחון ובהתאם לתוצאותיו, אפשר יהיה לשקול טיפול תרופתי ו/או התערבויות נוספות. אל תהססי - אפשר להיעזר בכל גיל... אורנה

ככ כואב לי .. על חברתי היקרה ..הילה גרשוני זל ..שנהרגה ..בתאונת המסוק בתאילנד ...(בפוקט) לחשוב שלפני שבוע וחצי ..צחקנו , שתינו קפה ..ועוד דיברנו על זה שהיא תהייה כאן כבר ב 18/10.. היא בעצם כבר לא תהייה .. לא מעכלת את זה .. לא.. לא יכולתי ללכת אפילו להלוויה . ..ככ כואב לי שלא ליוותי אותה בדרכה האחרונה .. הצחוק שלה , היופי המדהים ... אני לא מפסיקה לבכות .. כל התקופה הזו ככ קשה לי .. בנוסף , עכשיו להתמודד עם המוות הפתאומי שלה.. אני לא מסוגלת.. הכל קשה לי מידיי .. לא מסוגלת :-(((((((

ש' יקרה, נכנסתי לרגע לפורום לראות מה חדש ומאוד מאוד הצטערתי לקרוא.. תנחומיי הכנים.. אם יכולתי לשלוח לך קצת שקט פנימה, שהסחרחרה תאט קצת ותצליחי לשים את הראש רגע ופשוט לנשום. לנוח קצת.. שלא תדעי עוד צער, לילך.

על החיבוק במילים שהצלחת להעביר אליי.. אךךךך השקט הזה ..נראה ככ רחוק .. אמן ויהיו ימים קלים יותר... למרות שדי קשה לי לראות אותם ..בסופת החול שאני נמצאת עם עצמי .. מחבקת אותך ..אמנם מרחוק .. תודה , ש'

קשה להבין לפעמים למה היפים והטובים הולכים יש נשמות שהגיעו לכאן בכדי להיחרת בזכרונם של אנשים אחרים את יכולה לקחת את האור ואת הצחוק ואת היופי של הילה ולהמשיך הלאה.... היא איתך תמיד!

אכן כן .. מנסה לזכור את החיוך והצחוק המתגלגל שרק לפני שבוע ..היה שם . .בלי לחשוב שיכול לקרות הדבר הזה .. כן אלוהים לוקח רק את הטובים אלייו.. ילדה מדהימה , יפה , מוכשרת , חברה טובה.. כאב לב ..לאבד פרח ..מיוחד כמוה.. נ.ב.. שרציתי לקטוף פרח ..לימדו אותי "פרח, אסור לקטוף ..פרח הוא מוגן.." אז אני היום , שואלת את עצמי כמו ילדה קטנה ... למה פרח אסור .. וילדה מותר???...!!!!

ראיתי תמונה שלה בעיתון- כמה יפה הייתה. ממש מלאכית נקטפה בדמי ימיה. יהי זכרה ברוך! תנחומים ממני לך ולמשפחה ושלא תדעו עוד צער!

אכן כן.. בחורה יפה מכל הבחינות .. עצוב וכואב .. תודה שקראת והגבת.. מחבקת , ש'

שלום ש', צר לי מאוד לקרוא. אני יודעת שכרגע אינך מסוגלת לעכל את הבשורה המרה, והאמת היא שלפנייך עוד דרך ארוכה עד שתוכלי לקבל את האובדן. כל אחד מאיתנו עובר דרך מאוד אישית בהתמודדות עם אובדן של אדם אהוב, ונסי להיות סבלנית עם עצמך. אני שולחת לך כוחות ותקוות, אורנה

על הכוחות האינסופיים שיש בך.. את מדהימה !!!

קוראת את המילים שלך והלב כואב בכל מילה משתתפת בצער הנורא ובאובדן העמוק יהי זכרה ברוך! שלא תדעי עוד צער מעולם, חן

תודה שקראת , הגבת .. וניסית לעודד .. תודה יקרה .. מקווה שיהיו ימים טובים יותר ..ואוכל לשתף גם בהם.. ש'

האם יש לה קשר למשפחת גרשמן?? ראיתם תמונה של נספית נוספת באסון, רחל מירושלים, איזו יפה???? ברור שאלה נשמות שבחרו ללכת מסיבות שלנו הן לא מובנות

לא שידוע לי ...קשר משפחתי .. היא מאיזור המרכז... הילה הייתה בחורה יפהה מאודד פנימית וחיצונית ... כל הפרחים המוגנים ..נקטפים ...

בוקר טוב, 1)היתי רוצה בבקשה לתאר שתי תופעות לא קשורות אבל נורא מציקות ולקבל להן הסבר אם יש שמתי לב כבר כמה שנים ברציפות לתופעה נורא מוזרה אני בכללי בחורה בעלת פיצול אישיות נורא דיכאונית אבל מאוד אופטימית אבל מה שקורה בשנים האחרונות הוא כבר מוגז שמתי לב שאם אני מתעוררת דיכאונית עייפה כועסת מתחילה לבכות סתם בלי סיבה אם רע ועצוב לי על הבוקר היום יהיה מדהים אני אפגוש אנשים טובים היום בעבודה יהיה כייפי לקל החיוך לא ירד לי מהפנים אבל אם חס וחלילה התעוררתי במצב רוח טוב עם חיוך על הפנים ותקווה ליום טוב יקרו דברים רעים אני יריב עם מישהו היום יהיה מלא בחדשות רעות ובדרך כלל אני אצטער שהתעוררתי בכלל באותו יום כבר המון אנשים אמרו לי שזה שיכנוע עצמי אבל זה ממש לא כי התחלתי לשים לב לדפוס רק בזמן ההאחרון אבל זה נמשך כבר המון זמן אז מה עושים כדי להפסיק להתעורר בפחד ממצב רוח טוב 2)אני סובלת כמעט כל חיי מעודף משקל כבר עברתי הכל דיאטות אנורקסיה וב6-7 שנים האחרונות אני בולימית החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר אני חייבת לעשות דיאטה מסודרת וספורט כמו שצריך מאז שעשיתי את ההחלטה אני לא מפסיקה לאכול ומאז ההחלטה נראה לי שאני רק הולכת ומשינה כל שבוע אני קונה אוכל דיאטטי בריא ונכון קמה קצת לפני הזמן לעשות קצת הליכה אבל במקום זה אני אוכלת את כל ההספקה שקניתי לשבוע וחוזרת לחנות לעוד הספקה כמו סמים אז מה עושים אך לאזעזעל סותמים את הפה? תודה רבה ושבוע טוב

שלום תמרה, הנושא הראשון שהעלית נשמע, לעניות דעתי, כביטוי של חשיבה מאגית - אירוע מסוים שהצליח באופן מקרי באחד הימים הפך לחוק כללי שמטרתו להרגיע אותך. להרגיע, משום שהוא מעניק לך תחושת ביטחון וודאות בסביבה שהיא למעשה נטולת וודאות (=החיים של כולנו). בנוגע לנושא השני, אני מציעה להשתמש בשירותיה הטובים של דיאטנית קלינית שתלווה אותך בדרך הקשה לרדת במשקל בצורה נכונה ואף לשמר את השינוי. כרגע נראה שאת במעגל של קלקול-עצמי, שכדאי להיעזר באדם אחר על-מנת להפסיקו. בהצלחה, אורנה

בעלי בן 27 ואני בת 25 בהריון עם הילד הבכור. מסתבר שבעלי אוהב גברים אך עדיין הוא נמשך לנשים במיוחד אלי בתקופת ההריון . לא לי ולא לבעלי אין בעיה עם שום דבר הכרוך בסקס בינינו אורלי הוא מלטף אותי ואני אותו. אנאלי(אומנם בעלי מנסה להתחמק מזה כמה שיותר )הוא מנשק אותי אין לי תלונות מבחינת מין ביינינו אפילו יתר חרמנות בזמן האחרון -מסתבר שהתשובה לכך סמים. וכאן מתחיל הביפור המלא- אז ככה התחתנתי לפני 10 חודשים אני ובעלי חיינו ביחד כבעל ואשה ואף ניסינו להביא ילד לעולם לפני החופה כ 10 חודשים לא הצלחנו עד לפני 23 שבועות אנו ממתינים לבן. כאשר נכנסי לקשר עם בעלי ידעתי שהוא אסיר משוחרר ושהוא היה משתמש בסמים קשים בעבר והוא נגמל מהם בבית הסוהר. 3 שנים בעלי היה נקי וחזר לא מזמן לסמים היום הוא במעצר מחכה למפשט על מעשה מגונה בקטין (לא קטינה בן 15) בעלי ניסה לדבר איתי על כך שהוא נמשך לגברים והוא רוצה לנסות .בהתחלה חשבתי שהוא צוחק אבל אחרי זה הוא הסביר לי שהוא כבר ניסה בעבר וזה לא הלך אבל הוא רוצה ושאני אסכים לזה. אני קיימתי יחסי מין עם בחורות בעבר (לפני שפגשתי אותו)לכן לא יכולתי להגיד לו כלום אבל ביקשתי לא לעשות את זה כי זה קצת לא אופר לגבי להרגיש שגבר שלי נוגע בגוף של מישהו אחר כמו שאני לא עושה זאת. וירדנו מהנושא אך כאשר הוא נכנס חזרה לסמים הוא התחיל לשקר ומסתבר שבזמן הזה שאני בהריון הוא שכב עם נערים בבתי מלון בגילאים 15-20 בהסכמה הדדית הוא בן 27. הוא גבר יפה תואר ובתור נער בנות היו תמיד נדבקות עליו . אני לא פעם אחת שמתי לו קונדום בארנק והרשתי לו לקיים יחסים מחוץ לבית רק בתנאי שימור על עצמו במיוחד בהריון נגעלתי מסקס וכאב לי ולא יכולתי לפנק אותו כמו בעבר כמה פעמים ביום בערך 5-6 פעמים כמו שהיתי בזמנו מכריחה אותו לתפקד אף יותר הוא היה בורח מימני עם ההריון הסיפור התהפך אני לא יכולה והוא רוצה עוד ועד ובסוף שמע בכולי והלך לחפש במקום אחר. אין דבר שאני אוהבת יותר מבעלי והתינוק שלנו בשבילם אני אלך עד הסוף אין לי מעצורים אני סלחתי לבעלי על כל הדברים שהוא עשה הוא רוצה לחזור למשפחה הוא רוצה להשתכם לעבור גמילה בכלא האם להאמין לו? אני אדם מאוד קנאי ואני לא מוכנה לחלוק את הגבר שלי עם אחד שהוא מנשק מישו בלחי אני משתגעת לעומת זאת כאשר תיארתי לעצמי אותו עם גבר זה חירמן אותי עד מוות. מה לעשות

אם את אוהבת את בעלך כדאי לך לדאוג שהוא יעבור טיפול גמילה מהר ככל האפשר על פי סיפורך הוא מכור לא רק לסמים אלא גם לסקס יש לו בעיה קשה זוהי עבודה קשה שהוא צריך לקחת על עצמו וזה צריך להתחיל מזה שהוא יודה שיש לו בעיה שזה הכשול הכי גדול מכל

שלום לך, תיארת מגוון בעיות, בהקשר האישי והזוגי. אני חייבת להקדים ולכתוב שהבעיות שתיארת סבוכות ומורכבות מכדי לסייע במסגרת פורום אינטרנטי. אם יש בך רצון אמיתי ליצור סביבה יציבה עבורכם ועבור בנכם, עליכם לגשת לייעוץ רציני ומעמיק. בהצלחה, אורנה

שלום רב, האם יש מאפיינים מסויימים ביחס לסקס אצל הגבר הנרקסיסטי? האם נרקסיסטים יודעים שיש להם בעיה? האם הפרעה כזו ניתנת לטיפול? האם ההפרעה גורמת להם לאיזה שהוא סבל, או ירידה באיכות החיים ביום יום ? תודה שיר

תשובה חובבנית: כל הגברים הם בעלי מאפיינים נרקיסיטיים זאת הסיבה שהם רואים באשה אובייקט אפילו הגבר הכי מודע יגד לך שיש לו נטיה כזאת ושהוא מתגבר עליה באופן מודע לרוב הם בכלל לא מודעים למה שהם עושים זה מה שיגרום לגבר שלוחץ לך את היד להסתכל באותו זמן למחשוף שלך ולא בעיניים הוא מודע רק למה שמעניין אותו ואין לו בכלל רגישות למה זה עושה לאשה זאת לגבי תשובתך אם הנרקיסיסט מודע בדרך כלל לא, כי מהות הנרקיסזם זה התעסקות בעצמך מה שמאפיין אותם זה שהם רוצים שהכל יסתובב סביבם ויש להם מעט מאד רגישות ובכלל מודעות לקיומו של הזולת אבכל לדעתי זה לא אומר שהם לא יכולים להגיע למודעות הדרך היא לדעתי להתחיל להקשיב למה שאנשים אומרים לך, איך הם משקפים לך את התנהגותך דווקא לא לחפש את אלה שמסיבות אינטרסנטיות יאדירו את התדמית העצמית, אלא אלה שאומרים לך שהם לא כל כך אוהבים את הגישה שלך את יכולה לשאול אותם למה?? אני בטוחה שהם יכולים לתת שיקוף נפלא

שלום שיר, אינני יודעת האם התכוונת לנרקיסיזם בשפת היום-יום, הנתפס כהתעניינות עצמית מוגזמת, או לנרקיסיזם כפי שהוא מובן בפסיכולוגיה. במקרה השני, מדובר (לפחות על-פי אחת התפיסות בנושא) בפגיעות עמוקה סביב תחושת הערך העצמי, שיכולה להוביל לאידיאליזציה עצמית ולהשלכות אישיות ובין-אישיות נוספות. פגיעות נרקיסיטית כרוכה בכאב נפשי רב, וניתן לטפל בה לאט ובעדינות בטיפול פסיכולוגי דינמי. אורנה

אורנה, למה כל כך קשה לי להחליט מה אני מרגישה כלפי המטפלת שלי? (מספיק עם ה'גברת שלי' :-) זה לא ככה עם אנשים אחרים.. קצת כמו מה שכתבתן את ונורית בעץ העתיק, זה מלפני שנה; איך אפשר לדעת שמה שאני מרגישה זה משהו שנוצר בדינמיקה בינינו, שגם *לה* יש בה חלק, ושלא אני זו שעשתה את כל העבודה לבד? אני הרבה פעמים משגרת לעברה אמירות של קירבה והתקדמות, כדי שאם ליתר ביטחון אני לא מביעה מספיק חום בהתנהגות, שתדע שיש שם משהו שבכל זאת נבנה. אני יודעת שהיא כנראה רואה לבד, אבל אני תמיד חוששת שאני לא יודעת להראות, אז אני עושה את זה בצורה מפורשת. ולמרות זאת-- לא הייתי רוצה שתייחס את ההתקדמויות האלה בקשר, אליה או למשהו שהיא עשתה כי זה מרגיש לי עבודה שלי (במקרה הטוב), ופרי דמיוני בימים פחות טובים. אני חושבת שאני כבר המון המון זמן מסתפקת בפירורים של מה שהייתי רוצה לקבל, ומאדירה אותם ומנפחת אותם, ומשלימה את כל החורים שהיא משאירה בכוח הדמיון שלי, רק כדי להרגיש קירבה. רק כדי להרגיש אותה. שהמילים שלה לא תמיד נוגעות בי ומגיעות אליי, אני פשוט אומרת אותן לעצמי שוב ושוב- משכנעת את עצמי בכח שהיה שם משהו כנה ורגיש וקרוב. משהו שרואה וער אליי באמת.. אבל האמת היא שאלה היו רק פירורים, בסיטואציות שהייתי מצפה לקבל מעט יותר מזה. רק פירורים.. היא לא מביעה מספיק קירבה או חום או רגש..היא לא משכנעת אותי שזה שם.. לא בטוחה שאם לא היה לי דמיון הייתי מרגישה כלפיה משהו. ואולי גם עכשיו לא כלפיה אני מרגישה משהו אלא כלפי המקום. השעה בשבוע שמוקדשת לי. שמישהו פנוי רק בשבילי ומחכה לי. אולי זה העניין ולא בהכרח היא. זה מבלבל... איך אדע שהקשר לא תלוי מדיי בכוח השכנוע העצמי שלי. שהוא לא קיים רק כי אני רוצה מאוד שיתקיים. כי אני זקוקה למישהו קרוב- אבל לאו דווקא היא? לא יודעת למה אני כותבת ומה אני רוצה לומר. לילה. האצבעות רודניות בשעות האלה.. כנראה שזה לא יפתיע אם אגלה לך שערב לפני הפגישה היא התקשרה לבטל.. אחרי שכל השבוע הייתי במתח-חרדה לקראתה ונורא נורא חיכיתי.. תחושת המטופלו?ת התחלפה בקשקוש הישן-מתחדש שכתבתי כאן. הכל כל כך שברירי.. למרות שידעתי שלא ניפגש היום, mode הציפייה לפגישה כבר היה בהילוך, ומצאתי את עצמי ממשיכה לחכות כל היום.. לפחות בתחושה הפנימית.. ובסוף היום הרגשתי קצת חסרת כיוון. הלכתי ובאתי ושוב הלכתי ולא ידעתי מה ולאן. חסרת כיוון, וריקנות כזו. קשה לומר שאין קשר, .. אני יודעת.. ובכל זאת, זו שאלה שמעסיקה אותי *תמיד* ביחס אליה. מה את אומרת, אורנה? ומה לגבי הקוסקוס שנה אחרי... עדיין יוצא לך לא משהו? :-) לילה טוב בנתיים, לילך. ובעצם עוד משהו... אני יודעת שאין סיבה טובה לכתוב את כל זה כאן. שאני צריכה קצת סבלנות, לחכות לפגישה הבאה, לנסות לשתף אותה.. יודעת שכשמחכים הדברים איכשהו מסתדרים לבד. צריך לתת לדברים זמן. אבל אני תמיד מחכה. זה מה שאני תמיד עושה- מחכה מחכה מחכה. לא יודעת.. סתם. מרוב שהתרגלתי לחכות ולתת לדברים זמן הכל נראה לי לא קריטי ולא משנה- כי אם אחכה מספיק זמן הוא יעבור לבד. זה לא טוב ככה, אורנה..

אני רואה שאת לא ישנה הלילה. אני ישנתי כמו קרש אחרי הצהריים וגם לי קשה להירדם קיבלתי מייל מאחותי לילה טוב

הי לילך אני לא אורנה אבל גם הקוסקוס שלי לא משהו. אי רוצה לומר לך משהו קטן ופשוט למרות שהנושא גדול ומורכב, משהו שכבר נאמר לך על ידי טובים ממני: תנסי להשיל מעליך את כל הדאגות לה. לא חשוב אם =היא= תרגיש או לא תרגיש בקרבה ובקשר. היא לא חשובה כאן. זו את. את. את. את. ------------------------- ממרחק רב ודרך המוגבלות של המדיום הזה והמקום אני מצליחה להרגיש שיש בניכם קשר ומבחינתך יש קרבה - הנה תראי עד כמה את מצפה. תהיי אותנטית. ודברי את כל המילים שכתבת כאן. רק כך תצמחי. ---------------------------- מאחלת לך שנה של אני ואני ורק אני. טל

יקרה האם התדמית חשובה או האמת???

הי טל, טוב לראות אותך! אני טרם ניסיתי את כוחי בקוסקוס, אז כשאנסה אספר לך איך יצא. למרות שאני טובה ב(לברוח ל)לדאוג לה, הפעם זו לא דאגה. זה סתם שיח פנימי (עקר) על מה לעזאזל קורה שם. על איך אני יכולה להרגיש זרות איתה ולהרגיש שהיא מתבוננת בי מהצד (ולא איתי) ולא מספיק חמה ורגישה, ובאותה נשימה לחייך מיד כשאני רואה אותה, לחכות כל כך לפגישה ולחשוב עליה כל כך הרבה. אני לא יודעת אפילו על מה אני חושבת- זה לא ממש עליה כי אני לא מכירה אותה כל כך. אני מדמיינת אותה שואלת אותי מה שלומי וזהו. זה מספיק. המתח הזה של ה'מה שלומך' זה כנראה מה שעושה לי את זה. טפשי קצת.. אנחנו לא ממש מדברות בראש שלי. המקסימום זה שבתקופות טובות אני אומרת את השם שלה ביני לביני כמה פעמים וזה נחמד לי. אני מרגישה אז שיש מישהו שדואג לי. אבל אם לומר את האמת- בפועל, אם לשפוט לפי מה ואיך שהיא אומרת, היא לא דואגת לי מספיק. (ואני לא בן אדם שרגיל ליחס, וודאי שלא יודעת לבקש אותו). היא מרגישה לי מרוחקת, ואז כשמשהו בינינו משתבש קצת אני מיד כועסת על עצמי שעבדתי קשה מדיי בלדמיין את הקשר הזה חזק ותומך ועוטף, יותר מכפי שהוא, כי ככה רציתי שיהיה. שייחסתי יותר מדיי. עכשיו כשבוקר אני יכולה לומר שכל הפטפוט הזה הוא אולי שטויות ואין לזה תשובה ויהיה בסדר. אולי כל זה זה רק הסתבכויות מיותרות במקום לומר (בשקט בשקט) שאני רוצה שיהיה לה אכפת ושתדע להראות את זה. זה הכל. נ.ב. טל, 4:24 זו שעה שישנים בה... (מה שלומך?) לילך.

לילך יקירתי, אני דווקא איני בעד לחכות ולתת לדברים לעבור נטולי מילים. אם נסמוך על התיאוריה העומדת מאחורי הפרקטיקה של טיפול פסיכולוגי (וסלחי לי אם כתבתי זאת כבר מספר פעמים), הרי שאת ממחיזה איתה תיאטרון פנימי, בו לחוסר הביטחון באהבה שניתן לחוש כלפייך יש תפקיד ראשי... זה לא אומר שאין דברים במציאות של הקשר ביניכם שכדאי לברר, זה רק אומר שמועיל להתבונן במחזה. אני אומרת להשתמש בה ובקשר איתה על-מנת להבין למה את מסתפקת בפירורים (כשאת יודעת היטב שיש בחיים עוגות). בחמימות אין קץ, אורנה

תודה אורנה יקרה, כנראה שאשוב לקרוא בהודעה הזו עוד כמה פעמים השבוע... לצערי, כמו לגבי יתר התיאוריות בפסיכולוגיה, גם זו גדולה עליי קצת ("בכוכב שלי הכל קטן מאוד.."), אבל משהו בפנים אומר לי שאת צודקת. אקרא בה עוד כמה פעמים ואתן לזה לחלחל.. אני שמחה שהתייחסת גם לנ.ב., חששתי שלא (כתבתי הרבה ולא להכל אפשר להתייחס).. אני באמת צריכה ללמוד להפסיק לחכות.. אבל את יודעת לבד אילו מילים אני הכי אזכור (שובבה..!;-)) תודה... :-) (זה כבר חיוך ביישן, הקודם היה קונדס..) לילה טוב, לילך.

היי אורנה עכשו נשאלה שאלה הקשורה לתלישת שיער. ונזרתי בנכדתי בת השנה שתולשת את ריסי עין שמאל דוקא ,בכל אופן מנסה.... האם יש מקום לדאגה ? האם זה מעיד על משהו ? או שאינך הכתובת. בכל אופן אורנה שיהיה לך גמר חתימה טובה ותודה

שלום אפרת, לא בהכרח מדאיג, משום שניתן להבין את התנהגותה כחלק מההיכרות עם גופה, מחיפוש דרכים 'להרגיש' את עצמה, להפיג מתיחות. במידה והדבר מטריד את הוריה, אפשר להתייעץ עם רופאת הילדים או עם פסיכולוגית התפתחותית. גמר חתימה טובה גם לך, אורנה

היי אורנה, הייתי מעוניינת לדעת באילו מקרים מחליטים שתלישת שיער (מהראש) שייכת להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, ובאילו מקרים ניתן לייחס תלישת שיער כתסמין של פציעה עצמית?

שלום יעל, תלישת שיער היא במרבית המקרים תסמין של טריכוטילומניה. בנוגע לדקויות של אבחנה, יש לבחון כל מקרה לגופו. למשל, OCD יאובחן במקרים מסוימים בהם התלישה נושאת אופי טיקסי, ונועדה לנטרל מחשבה מעוררת חרדה. אורנה

שלום לך, יש לי שאלה האם יש למטופל זכות לדעת מה קורה בפגישת המטפל שלו עם המדריך בקשר למקרה שלו? אני אסביר את עצמי יותר, אם המטפל אומר למטופל שהוא מרגיש תקוע איתו והוא צריך לקבל הדרכה בשביל לבדוק מה גורם לתקיעות, האם שכותו של המטופל לדעת מה היה שם?

שלום ש.ל., אני מתלבטת כיצד להשיב. נושא החשיפה העצמית של המטפל הוא נושא מורכב, שיש דעות לגביו לכאן ולכאן. אחשוף את עצמי ואכתוב שאני מאמינה שיש להשתמש בה בזהירות ובמתינות (צריך סיבות טובות לכך). המטפל שלך חשף בפנייך תחושת תקיעות, ואף רצון להיעזר בהתבוננות מבחוץ, ואני מקווה שסיבותיו עימו. חשוב שתוכלי לדבר איתו בפתיחות על הרגשות שהתעוררו בך בעקבות זאת. לצד זאת, אינני רואה סיבה לכך שהגבולות ימשיכו להתמוטט, ואת 'תצטרפי' אל תהליך ההדרכה. כמו רשימותיו הפרטיות של המטפל, ההדרכה היא עולם שנבנה לצד הטיפול, משיק לו אך אינו חופף לו. אורנה

אורנה, מה שלומך? הרבה זמן לא דיברנו... אתמול בערב דיברתי עם חברה שגם כותבת כאן ונזכרתי בהודעות על הילדה האבודה, זוכרת? אז היום כשחזרתי הביתה הלכתי לחפש אותן קצת, להיזכר. מצאתי הודעה שנכתבה לפני שנה ולמרבה הפלא מאוד מתאימה גם להיום. אז אני רוצה לחלוק את זה איתך. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-775,xFT-593275,xFP-593274,m-Doctors,a-Forums.html שנה טובה וגמר חתימה טובה! כבר לא כל כך אבודה. נורית

מצחיקונת יקרה, בוודאי שאני זוכרת את הילדה האבודה. מדהים לחשוב שכבר חלפה לה שנה, איפה היינו ומה עשינו... שמחה שפחות אבודה. שמחה שאת כאן. אורנה

יש לי בעיה שמציקה לי מאד הקשורה ליחסי מין: יש לי קשיים בחדירה ואני לא מצליחה להגיע לסיפוק מיני והנאה ביחסי מין עם בן זוג, דבר המביא לתסכול רב. יחד עם זאת באוננות עצמית או ע"י בן זוג- אני מגיעה לסיפוק מיני. אמנם אני מפחדת מהחדירה, אך מאפשרת לגבר לחדור לתוכי. האם יש כאן בעיה פסיכולוגית? אנא ייעוצכם תודה רבה נורית

שלום נורית, בהחלט בעיה שכדאי להביא לייעוץ סקסולוגי. במידת הצורך והרצון, אפשר להתבונן בה גם מנקודת מבט של טיפול פסיכולוגי דינמי. בהצלחה, אורנה

שלום ד"ר למי עלי לפנות? תודה נורית

שלום נורית, נסי לאתר סקסולוג/ית העובדים בסביבת מגורייך. זו תהיה התחלה טובה... בהצלחה, אורנה

אורנה, האם שינאה מאפיינת את הפרעת האישיות הגבולית? גבוליים שונאים יותר מאדם "רגיל"? ערב טוב, ;-)

שלום חמוד, בהפרעת אישיות גבולית יש תנודות רגשיות עזות, ואפשר להרגיש נטוש ובודד ומאוכזב עד אין קץ, ולכן גם לכעוס ולשנוא. ואח"כ לקוות שוב... אורנה

????????

אורנה, את כאן... אולי כבר לא... אוף... קשה לחכות... במיוחד לגבוליים... איך מטפלים בגבוליים? ומה עושים עם השינאה הזו שגוזלת כל כך הרבה אנרגיות? לילה טוב, אורנה יקרה... ;-) "חמוד חביבי חמוד חמוד חביבי..." יש דברים שמצחיקים גם את הגבוליים...

זה השעון בפורום שמטעה... את כאן, אבל כבר לא תתייחסי... גבולית או לא? :-(

מה קורה כאשר היעדים והמטרות שאני רואה עבור חיי נתפסים כלא ריאליים בעיני הפסיכולוג? האם צריך להגיד-אתה הפסיכולוג,ולכן אתה צודק ואני טועה(מה שבאמת לא ריאלי שיקרה...), או שאולי פשוט צריך להחליף פסיכולוג?

נ., אני מתקשה להבין את שאלתך. חייך הם שלך, על היעדים והמטרות, על התקוות והאכזבות, שלך ולא של הפסיכולוג. פסיכולוגים אינם יודעים טוב יותר כיצד נכון לחיות, הם יודעים רק ליצור סוג של דיבור שמאפשר להקשיב פנימה ולגלות... דברי איתו על התחושות שלך, ותראי האם ההרגשה משתנה. אורנה

שלום לך אורנה, כתבתי לך לפני כמה שבועות שיצאתי לחופשה מהטיפול, והחופשה הפכה לניתוק. פשוט לא בא לי לחזור. המטפלת דיברה איתי, וסיפרה לי על כל מה שהיא חשבה בתקופה הזו, ואיך נראה לה היא תמשיך בטיפול ועד כמה חשוב לה שאהיה בטיפול (אפילו אם זה לא אצלה). סיכמנו שאחזור. פתאום עוד מקרה מוות במשפחה, עוד דחיה של המפגש, ואין לי עכשיו שום חשק לחזור. אני מפחדת לחזור, דוחה את זה כל הזמן, למרות שיש משהו בתוכי שכן רוצה לחזור. אני מחכה להיות שם, אבל ברגע שאני שם אני רוצה רק לברוח ולצאת מהחדר, יש משהו מאיים בישיבה מולה, בחיטוט שהיא עושה לי בחיים, בשאלות שלוחצות, בשקט ..... האם לעזוב ולנסות משיהי אחרת? אבל עד "שהתרגלתי" אליה לקח לי בערך שנה מה את מציעה שאעשה?

הכי מפריע לי בטיפול שאני חיה ומרגישה את אותם תחושות פיזיות שהיו לי בעת ההתעללות שעברתי בתוך חדר הטיפול. ולפעמים היא מדברת על נושא שונה לגמרי ואני כולי שקועה בהרגשות ובתחושות הפיזיות, ואני לא משתפת אותה אלא עוברת למצב של שתיקה מוחלטת עד שאני מצליחה לשלוט בעצמי ולחזור לתפקד. זה קורה לרוב, בעת הכניסה לחדר. וזה קורה לי גם אם אני חושבת עליה או מדברת איתה בטלפון, כאילו שאני מקשרת אותה להתעללות??!! אנחנו דיברנו על החוויה הזו אבל הפסקנו מפני שהיה לי קשה איתה.

שלום שלום, כשאני קוראת את דברייך עולה בי תחושה חזקה שמה שקורה לך בטיפול הוא שיקוף נכון, במובן מדייק ואותנטי, של חייך "בחוץ". למרות שזה כואב מאוד להיות כך בחדר הטיפול, זה בהחלט סימן לטיפול 'עובד': אי-אפשר שיהיה לנו קשה בחוץ וזה לא יחדור לחדר הטיפול. זה לא סביר (זה אפילו טיפשי). את מרגישה שם רוצה ופוחדת, משתוקקת ושונאת. לכי על זה. תני לעצמך לחקור את זה. אבל למען השם, דברי שם את עצמך! אורנה

אור, בהחלט עונים כאן, אבל לא בהכרח ברגע בו כותב מסוים זקוק לכך או רוצה בכך. אנחנו משתדלים להשיב לפחות פעם ביום. אורנה

שלום, זו הפעם הראשונה שלי בפורום ויש לי בעיה שמטרידה אותי מאד. נכנסתי לטיפול פסיכולוגי הקשור בלבטים בנושא. הפסיכולוג שלי אמר שיש לי מורכבויות הקשורות בילדות לא נורמאלית שהייתה מול אבא שלי. נתתי לעצמי כמו להיכנס לטראומות. בקשר זוגי- הייתי חווה בחודש הראשון אופוריה עם גבר. מיד לאחר מכן- תחושות חנק בגרון היו משתלטות עליי והייתי מתקשה לגעת בו. אני יודעת שיש לי גם משיכה לנשים. נדמה לי שאולי אפילו לילדים???!!! אני כמו בורחת מהמשיכה לגבר, ונמשכת לכל דבר אחר, בכל סיטואציה. מה קורה לי???

המשיכה המוזרה הזו, איני בטוחה שהיא משיכה. איני רוצה לשכב עם ילדים. זה כמו אדרנלין שלא נח לרגע...גם ללא קשר לסביבה אנושית. אני רק יודעת, שיש נקודה בקשר שבה אני ממש נרתעת מבן הזוג, זה קורה די בבת אחת, ומאותו רגע ממש קשה לי לשכב איתו או שאיני מסוגלת. אני חרדה רוב הזמן, וכשאין לי מסגרת של עבודה, קורה לעיתים שאני שרויה במעין דיכאון ומתקשה מאד להקים עצמי מהמיטה.

שלום דנית, אני יכולה להבין את התעוררות המחשבות והתחושות והפחדים, כאשר מתחילים להעמיק לחקור. ואני רוצה לעודד אותך להמשיך להתבונן בדברים בסביבה של הטיפול, ולהשתמש בנו כמקום 'להתאוורר' בו אך לא כמקום בו נעשית העבודה 'האמיתית'. כפי שכתבתי לאורנית בעץ הקודם, מדובר בדרך פרטית ואישית של גילוי עצמי, גילוי המורכבויות שלנו (גם אלה שקשה לנו לעכל). בהצלחה במסע... אורנה

רציתי לברר מה הסיבה שבעלי דוחה אותי, אין לי רצון לגעת בו אני לא מסוגלת לחבק אותו וגם בזמן סקס אני פסיבית , ומצד שני אני איכשהו קשורה אליו, אנחנו נשואים 20 שנה פלוס ילדים, ואני כיום לא מוכנה לעשות עבורו כלום. מה אני צריכה להבין מזה?

שלום אורנית, השאלה 'מה אני צריכה להבין מזה' היא שאלה מאוד אישית. אין לה תשובה 'אבסולוטית' או חד-ממדית (בנוסח: אינך אוהבת אותו/ הגיע הזמן להתגרש/ אולי עדיף כבר להישאר וכן הלאה), אלא מדובר בחיפוש הדרך הפרטית והייחודית שלך, כאדם נפרד וכבת-זוג. אני מזמינה אותך להמשיך לשאול ולהתבונן בעולמך הפנימי במסגרת טיפול פסיכולוגי פרטני. אורנה

האיתי מטופלת עם שתי פסיכולוגיות ועכשיו לא ואני הפרעת קשב וריכוז משהו יכול לציע לי מה עושים כדי לא להילחץ

שלום אור, שני כיוונים למחשבה: הראשון - להיעזר במטפל קוגניטיבי-התנהגותי על-מנת ללמוד כיצד להתנהל במצבים המעוררים בך מתח. השני - להיעזר במומחה בתחום הקשב והריכוז, על-מנת שיהיה לך איבחון מסודר (שעשוי להוביל גם להקלות בבחינה) ומידע עדכני לגבי אפשרויות הטיפול (תרופתיות ואחרות) העומדות לרשותך. בהצלחה, אורנה

טוב, אז אני מטופלת כבר שנים, לסירוגין, ולא אצל פסיכולוג אחד.. כרגע אצל מישהי, כבר 6 חודשים, והייתי רוצה להחליף אותה.. האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולוגית מאיזור רחובות/ השפלה (פרטי, לא דרך קופ"ח) תודה מראש

תודה

שלום חן, בהצלחה באיתור המטפלת המתאימה. אני מזכירה כי במידת הצורך ניתן לפנות גם אל המייל האישי של מנהלי הפורום. אורנה

היי, הייתי רוצה לדעת היכן אפשר ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית בחו"ל כך שהתואר ייחשב כמוכר בארץ. בתודה מראש, רן

שלום רן, המקום הנכון לפנות אליו הוא מועצת הפסיכולוגים, שהיא הגוף שמכריע בנושאי הכשרה מקצועית של פסיכולוגים. בהערת סוגריים - אני מניחה שתארים מאוניברסיטאות מוכרות בעולם יספקו (שים לב שבארצות רבות מדובר בדוקטורט), אך נושא ההתמחות (הארוכה מאוד בארצנו הקטנטונת) ידון בנפרד. בהצלחה, אורנה

אהלן אורנה, אני רוצה לחפש לעצמי פסיכולוג טוב להתייעץ איתו בנושאים אישיים. ראיתי כי פה באתר יש מספר פסיכולוגים(לא מפורום זה) שלאחר קריאת תיאוריות הפסיכולוגיה בגרוש שלהם בפורומים ברור לי כשמש שאני לא אשלם ולו שקל אחד מסריח על מנת לשמוע את חוות דעתם,ולא אכפת לי כמה שנות הכשרה וניסיון יש להם. אז איך אני אדע איזה מטפל/יועץ יהיה באמת טוב עבורי?

שלום מישהו, בדיקת ההכשרה המקצועית היא אכן רק הצעד הראשון באיתור המטפל המתאים. לאחר מכן, תצטרך להשקיע זמן ומאמץ להיפגש עם המטפל הפוטנציאלי לפגישה אישית. במהלך הפגישה חשוב שתנסה לשים לב לתחושותיך: האם אתה מתרשם שיושב מולך אדם נבון וקשוב, האם נכוחותו נעימה, האם הוא מעורר בך אמון ורצון להעמיק בדבריך וכן הלאה. אם תתרשם כי באפשרותכם לעבוד היטב ביחד, כלומר להיות 'זוג טיפולי' מוצלח, אזי דרך צלחה... אורנה

בזכות הטיפולים הנפשיים שאני עוברת אני מצליחה לכתוב את כל הכאב הנוראי הזה ... שיוצא ממני ... כתיבה ככ חשובה שמשחררת ממני הרבה .. באמת...!!! למרות הקשיים שלי שם בטיפול , הנפילות, הכאבים , הבושה האישית שלי , התלות ...המעצבנת .. אני באמת צריכה להודות למטפל שלי שמלווה אותי בדרך הקשה שלי ... כל מה שיוצא ממני אצלו זה חולשה , ועוד חולשה , משהו שאני מצליחה להראות רק אצלו ... את כל הכאב שלי, את כל הרוע , את כל העולם המבולגן שלי... את כל מה שיושב לי על הלב, את כל הריקנות .. החנק... והוא באותם רגעים נשאר לצידי , לא נעלם , נשאר עדיין עם המילים החכמות והעצות הנכונות והרצון שלו לעזור ... נשאר שם בסבלנות , ומנסה להעביר בי כח עצום להתמודד עם כל הקושי שאני מרגישה .. ואני לא מבינה איך??? איך הוא עושה את זה ??? היש אנשים טובים באמת ???שרוצים לעזור ... ולמה??? למה אני צריכה לבחון את זה כל פעם מחדש ... אחרי שנפגעתי מהאונס ואחכ ממטפל (גבר ) שרציתי בזמנו רק לעזור לעצמי , אני ככ מפחדת להפגע שוב ... לא רוצה להפגע שוב... ולפני שהתחלתי עם הטיפולים ידעתי שכתיקון למה שקרה וכדי שאוכל לסמוך על המין השני , אני יודעת שאהייה חייבת להאמין ולנסות שיש אנשים טובים גם מהמין השני , למרות שנפגעתי ... ושאני חייבת לתת לעצמי צאנס נוסף ...לטפל בעצמי ודווקא אצל מטפל ולא מטפלת ... והיום שאני ככ חשופה ופגיעה בתהליך ..וזה מפחיד אותי נורא ...אני עדיין מפחדת להפגע שוב , אבל מנסה להאחז בכל הכח באמונה באנשים שסביבי / שרוצים באמת לעזור כדי שהעזרה הזו תוביל אותי בחזרה להחלמה / הצלחה ...אלייה אני שואפת ...להגיע ויש רגעים שהחיוך שלו מדבק .. ומשכיח ממני לרגע את כל הפחדים והכאבים שנמצאים בתוכי ... ואני צריכה להודות לו על זה שהוא שם .. אחרי כל הפגיעות והסבל שעברתי שהוא לא מתייאש ... אז למה אני עדיין בשלי ...?? מנסה לברוח להעלם ...להסתתר ...להדחיק כשיודעת עד כמה זה פוגע ..בי וממשיכה ברצון הזה להרס ..שנותן תרופה מיידית ומקל .. והיום למרות שנמצאת במקום טוב ממה שהייתי לפני שנה ...ו3 חודשים עדיין מתקשה לראות את זה בנפילות האיומות האלו ... כולי תקווה שיהיה לי את הכח להאמין שהדך להחלמה תגיע .... ושאני נמצאת במקום הנכון , בסביבת האנשים שלא יפגעו בי שוב ... ויעזרו לי להגיע לאושר , השלווה הפנימית , וההשלמה הנוראית עם מה שקרה ... בינתיים עדיין קשה לי להגיד את זה ... אולי בגלל הכאב הכרוך בזה מצליחה בקושי רב לבטא את זה ... אולי מחוסר היכולת עדיין להתמודד עדיין לא מסוגלת להוציא את זה בפני כולם החוצה זה בטח , מאי הרצון הקבוע להזכר בעבר אבל זה לא עבר זה עדיין הווה ןהזיכרון עדיין לא דוהר ... זכרונות מתוקים שהיו נשטפים בדמעות מרות וכל זה במילה אחת שככ קשה לכתוב א ו נ ס !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אפשר להבין בכלל תמילה ??? ולהתגבר????????????

היי לך, מזדהה עם כאבך! אני אישה צעירה בראשית שנות ה-30. גם אני נפגעתי מכך - בילדותי. הדחקתי את זה ולא מזמן גיליתי את זה. מעולם לא הלכתי לטיפול ספציפי בדבר. אמנם אני בטיפול משפחתי מסויים כי חווינו קושי משפחתי וזוגי- אצל מטפלת מדהימה כבר שנתיים וחצי. חלק מהטיפול נעשה באופן פרטני מולי לבד (מסתבר שאני הבעיה במשפחה) וחלק איתי ועם בעלי וילדיי הקטנים. אבל מעולם לא העזתי לחשוף את הנושא! אני מתביישת ממנה. קשה עם דברים כאלה. יש פורום נהדר שתומך - הפורום לנפגעות תקיפה מינית בהנהלת אור הנפש- אידה. יש שם בנות מקסימות שתומכות ועוזרות בכל. אני נקראת שם בכינוי אחר שלא אחשוף אותו כאן כי קשה לי. וזהו.

גם אני צעירה, כמעט בת שלושים , ..:-) נשואה ואמא לילד ..קטן עברתי אונס אכזרי לפני כמה שנים ..והכאב התעורר בשנתיים האחרונות .. מנסה לטפל בעצמי .. והקושי ..ככ איוםםםם... הכאב הזה ..היום מציף אותי בעוצמות מאוד קשות ... היום אני מבינה את ההשלכות של הפגיעה .. על כל חלק וחלק בזוגיות ובכלל בחיים שלי .. בעקבות ההדחקה הנוראית של האונס .. אני אכנס לפורום ... אני נעזרת בעיקר בפורום הזה ....בעקבות כל הטיפולים שאני עוברת .. זה נותן לי כח ..להתמודד עם כל הקשיים ..שיש לי מול המטפל ... תודה על התגובה .. תודה רבה ! מקווה שתדעי ..המון טוב

שלום ש', כאבך עובר חי וברור, ואני מבינה שאת נושאת עמך את הפגיעה יום יום ולילה לילה, מתקלפת לאט משכבות ההגנה שלך. טוב שיש בצידך מלווה לדרך. בתקווה להקלה, אורנה ותודה לבת בלי שם על ההפנייה החשובה.

תודה על התגובה , והתמיכה ...

ש' יקרה, רוצה רק לומר לך שהדברים שלך והדרך בה נכתבו, ריגשו אותי מאוד. יופי שאת מטפלת בעצמך. ובוודאי שיש אנשים טובים באמת. יש המון אנשים שרוצים לעזור. לא כולם יודעים איך. שמחה שמצאת לך מישהו שגם רוצה וגם כל כך יודע. מגיע לך. הלוואי שתגלי עוד הרבה אנשים טובים בדרך שאת עושה. הלוואי שתצליחי למצוא שלווה. כל טוב יעלה

תודה על התגובה המרגשת ...שלך!!! אני באמת מקווה שאני במקום הנכון .. את יודעת ...אני עדין מפחדת להגיד בוודאות שהוא שם בשבילי .. בעצם ..אני מרגישה את זה .. מעבירה אותו אלפי בדיקות ..והוא עומד בהם בגבורה :-))))..חח אבל איכשהו מפחדת להפגע ... האמון שלי נפגע ככ ..שאני מפחדת שגם הוא בסוף ינטוש או יפגע .. היום הוא פה עבורי ..מכיל ..מעודד..מי יודע ..אם באמת המצב הזה ישאר .. מקווה להאמין שבאמת יש אנשים טובים נטו ...שלא מנסים לפגוע ... תודה .. אמן והשלווה תגיעה במהרה .. אצלי , אצלך ...אצל כולם .. מחבקת מרחוק, ומזילה דמעה ..(אבל טובה ).. ש'

שלום רב, אני בן 38 וסובל ממשקל יתר ניכר. לאחר 15 שנות דיאטות שלא צלחו אני מבקש לפנות לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי קצר מועד על מנת לקבל כלים להתמודדות עם הבעייה, אך אינני מצליח לאתר פסיכולוג/ית המתמחה בתחום זה. אולי תוכלו להמליץ לי על מטפל/ת באזור ת"א או המרכז, או אם לא ניתן להמליץ, אז לכל הפחות אני אודה על הפנייה למרכז מידע כלשהו שבאמצעותו אוכל לאתר מטפל/ת המתמחה בנושא. תודה רבה, שנה טובה וגמר חתימה טובה, משה

שלום משה, ראשית, מילה של הערכה על נכונותך לצרף התבוננות פנימה למאבק בבעיה הגופנית/"חיצונית". טיפול פסיכולוגי הממוקד בבעיית השמנה יכול לשאת אופי דינמי או קוגניטיבי-התנהגותי, לבחירתך (בשני המקרים ניתן לבחור בטיפול ממוקד-נושא קצר-טווח), ולהערכתי אין הכרח לאתר פסיכולוג המתמחה בתחום ספציפי זה. במידה ואתה מעוניין לאתר פסיכולוג שהתנסה בתחום, כדאי לבדוק פורומים בנושאי השמנה, מרפאות העוסקות בהפרעות אכילה וכד' - ולקבל המלצות דרכם. עם זאת, אני חוזרת ומציינת שכל פסיכולוג שתחוש כימיה טובה לעבודה איתו/ה יוכל לסייע. בהצלחה, אורנה

לא ברור לי למה לא ענית על שאלתי?

שלום נעמה, דרור יהיה כאן שוב ביום ראשון. בינתיים, את מוזמנת לשלוח את הודעתך שוב. אורנה

היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב.. בתקופה האחרונה אני כבר בדרך לטיפול רוצה לא להגיע , מרגישה בזמן האחרון עומס ריגשי אחרי כל טיפול .. שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי לא כדאי להמשיך להגיע , למרות שאני יודעת עד כמה הטיפול חשוב להחלמה שלי ..!!!!! לא יודעת מה גרם לי להגיע בכל זאת כל פעם מחדש , אולי בתת מודע לדעת שמישהו באמת מחכה לי , דואג ומבין , השגרה הזו שהתרגלתי אלייה , הקשר הזה שניסיתי לבנות בעצמי בככ הרבה קושי , שנותן לי לבנות אמון מחדש באנשים שלידי , הוא ככ חיוני עבורי , והוא הבסיס להחלמה שלי .. כנראה בתת מודע אני מבינה שהתהליך הזה של חשיפה עצמית וכואבת עם כל מה שמתלווה אלייה זה האמצעי היחידי שנותר לי כדי להצליח.. ולמרות כל הקשיים, הנפילות, הבכי , הכאב , והאי נעימות שלי ממצבי החולשה שלי , אני נזכרת בכל זאת כי שם יש לי מסגרת בטוחה שאני יכולה להביע את כל הכעסים ושאף אחד לא ישפוט אותי ..ואולי זה בכל זאת נתן לי רגשי אשמה עם עצמי מלא להגיע / לבטל טיפול , יש רגעים שאני ככ רוצה להעלם , שאף אחד לא ידאג לי אפילו , פשוט להעלם .. אבל לא עשיתי את זה ... התחלתי להרגיש את הצורך בלבכות כבר בדרך למטפל שלי , הרגשתי כבר את הדמעות שנמצאות במעלה הגרון ואני נאבקת בהן, שלא יעלו על פני השטח, שישארו שם... לא רציתי לראות את עצמי שוב נופלת בלי יכולת לקום ...אבל לא בדיוק הצלחתי , כנראה שאני מגיעה לשם אני מרגישה שמותר לי , זה המקום היחיד שנותן לי אפשרות רישמית לבכות, ו..הגוף שלי גם לא שואל אותי במיוחד ..הוא מגיב לבד.. במהלך השיחות מולו קורה לי עדיין שפשוט קר לי נורא, בכלל כל פעם שאני נזכרת במשהו כואב מידיי , באונס.. גם אם אני מנסה להראות שלא כואב לי , אני מנסה להדחיק כדי שלא יכאב , אבל זה לא בדיוק הולך , הגוף "מדבר" לבד , המטפל שלי כבר "מורגל" לזה ..הוא תמיד מביא לי את השמיכה הקבועה שלי, שעוטפת אותי בחום ומרגיעה אותי , נותנת לי להרגיש בטוחה לדבר .. הימים האחרונים קשים במיוחד ,כן מבחוץ .. שיחקתי אותה כלפי כולם שהכל בסדר ..אבל בפנים אני .. מיואשת מהכל , מרגישה שאין לי כוחות להתמודד שוב מחדש , והוא.. יושב מולי ושותק , נתן לי לדבר בקצב שלי , לא מלחיץ אותי , לא מאשים, תמיד מנסה לחזק , לעודד , אפילו ע"י דוגמאות דימיוניות שימחישו לי שכל מה שקורה לי טבעי לחלוטין גם אם נראה לי שלא.. מנסה להראות לי שיהיה בסדר .. לא יודעת עד כמה אני מאמינה לו באותם הרגעים .. אבל גם אם אני לא בפוקוס חלק מהזמן ... והוא שם בשבילי מקשיב למילים, לייאוש שנשמע מהן , והוא לא התייאש ממני .. זה עוזר לי .. כי באיזהשהו שלב יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט בעולם אחר ..כמעט נעלמת .. ולאט לאט במהלך השיחה מולו זה נרגע.. ואנ י חוזרת לעצמי מחדש.. במחשבה שפויה , אולי זה כן חשוב שאני מתאמצת להגיע , לא יודעת , אני במלחמה עם עצמי , אני מנסה להראות שאני כן צריכה עזרה , אני יודעת שאני צריכה את העזרה , אבל עדיין מפחדת לקבל אותה , מפחדת להתמודד מולה .. אני צריכה להכריח את עצמי שעם כל הקשיים שלי אני חייבת לא להעלם מהמקומות , מהאנשים שהם הכי שם בשבילי .. צריכה לעבוד על זה .. יצאתי מהטיפול, שוב הרגשתי את הדמעות במעלה הגרון, הרגשתי את הצורך להקיא קצת החוצה, מתוכי, להקיא ולו במעט את ההצפה הרגשית הזו, שמסתבר – אני לא יכולה לעמוד מולה. אז הקאתי ... מנסה לשים שוב את אותה המסכה מוכרת, שאני נוהגת לשים במצבים כאלו..כדי שאף אחד לא ישים לב לתחושות הקשות האלו שאני עוברת .. אבל..הדמעות האלו .כלואות בתוכי בברוטאליות לא מתחשבת. ואני ..לא יכולה יותר. הדמעות החנוקות חזקות יותר מכל רצון להראות ש"הכל בסדר". הן עולות כבר מהגרון לעיניים, בכל זאת הצלחתי שוב למנוע את התפרצותן. בתוך תוכי אני יודעת שההתפרצות תבוא, ובקרוב מאוד. יותר מדיי ימים ההרגשה הזו נמשכת. אני רוצה לישון. אני חייבת לישון, אבל לא מצליחה ... נמאס לי מעצמי ומדרכי ההתמודדות הדפוקות שלי, כל פעם מתייאשת מחדש , כבר לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מאבדת שליטה. בעצם, איבדתי שליטה, הרבה דברים קרו לי בימיים האחרונים. אין לי כוח לכתוב, אני לא מרגישה כל כך טוב.... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת איך להרגיע את עצמי יותר. כנראה משתגעת. מקלחת לא עוזרת, המוזיקה גם לא. וגם הכתיבה כאן לא מועילה במיוחד. אממ..סורי , אולי בעצם קצת.. אבל כרגע רע לי. הדברים היחידים שעוזרים לי רגעית הם דברים מזיקים ( פגיעה עצמית ע"י הקאות , ניתוק טוטאלי ...) ואני מנסה להימנע מהם ככל הניתן, באמת... אבל... אבל .. אני כבר לא יודעת עד כמה אני אצליח להמשיך עם ההימנעות הזו... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אולי אכתוב אחכ שיהיה לי קל יותר להתמודד עם המילים כרגע בא לי פשוט לעצום עיניים ולשכוח מהכל היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב.. בתקופה האחרונה אני כבר בדרך לטיפול רוצה לא להגיע , מרגישה בזמן האחרון עומס ריגשי אחרי כל טיפול .. שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי לא כדאי להמשיך להגיע , למרות שאני יודעת עד כמה הטיפול חשוב להחלמה שלי ..!!!!! לא יודעת מה גרם לי להגיע בכל זאת כל פעם מחדש , אולי בתת מודע לדעת שמישהו באמת מחכה לי , דואג ומבין , השגרה הזו שהתרגלתי אלייה , הקשר הזה שניסיתי לבנות בעצמי בככ הרבה קושי , שנותן לי לבנות אמון מחדש באנשים שלידי , הוא ככ חיוני עבורי , והוא הבסיס להחלמה שלי .. כנראה בתת מודע אני מבינה שהתהליך הזה של חשיפה עצמית וכואבת עם כל מה שמתלווה אלייה זה האמצעי היחידי שנותר לי כדי להצליח.. ולמרות כל הקשיים, הנפילות, הבכי , הכאב , והאי נעימות שלי ממצבי החולשה שלי , אני נזכרת בכל זאת כי שם יש לי מסגרת בטוחה שאני יכולה להביע את כל הכעסים ושאף אחד לא ישפוט אותי ..ואולי זה בכל זאת נתן לי רגשי אשמה עם עצמי מלא להגיע / לבטל טיפול , יש רגעים שאני ככ רוצה להעלם , שאף אחד לא ידאג לי אפילו , פשוט להעלם .. אבל לא עשיתי את זה ... התחלתי להרגיש את הצורך בלבכות כבר בדרך למטפל שלי , הרגשתי כבר את הדמעות שנמצאות במעלה הגרון ואני נאבקת בהן, שלא יעלו על פני השטח, שישארו שם... לא רציתי לראות את עצמי שוב נופלת בלי יכולת לקום ...אבל לא בדיוק הצלחתי , כנראה שאני מגיעה לשם אני מרגישה שמותר לי , זה המקום היחיד שנותן לי אפשרות רישמית לבכות, ו..הגוף שלי גם לא שואל אותי במיוחד ..הוא מגיב לבד.. במהלך השיחות מולו קורה לי עדיין שפשוט קר לי נורא, בכלל כל פעם שאני נזכרת במשהו כואב מידיי , גם אם אני מנסה להראות שלא כואב לי , אני מנסה להדחיק כדי שלא יכאב , אבל זה לא בדיוק הולך , הגוף "מדבר" לבד , המטפל שלי כבר "מורגל" לזה ..הוא תמיד מביא לי את השמיכה הקבועה שלי, שעוטפת אותי בחום ומרגיעה אותי , נותנת לי להרגיש בטוחה לדבר .. הימים האחרונים קשים במיוחד ,כן מבחוץ .. שיחקתי אותה כלפי כולם שהכל בסדר ..אבל בפנים אני .. מיואשת מהכל , מרגישה שאין לי כוחות להתמודד שוב מחדש , והוא.. יושב מולי ושותק , נתן לי לדבר בקצב שלי , לא מלחיץ אותי , לא מאשים, תמיד מנסה לחזק , לעודד , אפילו ע"י דוגמאות דימיוניות שימחישו לי שכל מה שקורה לי טבעי לחלוטין גם אם נראה לי שלא.. מנסה להראות לי שיהיה בסדר .. לא יודעת עד כמה אני מאמינה לו באותם הרגעים .. אבל גם אם אני לא בפוקוס חלק מהזמן ... והוא שם בשבילי מקשיב למילים, לייאוש שנשמע מהן , והוא לא התייאש ממני .. זה עוזר לי .. כי באיזהשהו שלב יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט בעולם אחר ..כמעט נעלמת .. ולאט לאט במהלך השיחה מולו זה נרגע.. ואנ י חוזרת לעצמי מחדש.. במחשבה שפויה , אולי זה כן חשוב שאני מתאמצת להגיע , לא יודעת , אני במלחמה עם עצמי , אני מנסה להראות שאני כן צריכה עזרה , אני יודעת שאני צריכה את העזרה , אבל עדיין מפחדת לקבל אותה , מפחדת להתמודד מולה .. אני צריכה להכריח את עצמי שעם כל הקשיים שלי אני חייבת לא להעלם מהמקומות , מהאנשים שהם הכי שם בשבילי .. צריכה לעבוד על זה .. יצאתי מהטיפול, שוב הרגשתי את הדמעות במעלה הגרון, הרגשתי את הצורך להקיא קצת החוצה, מתוכי, להקיא ולו במעט את ההצפה הרגשית הזו, שמסתבר – אני לא יכולה לעמוד מולה. אז הקאתי ... מנסה לשים שוב את אותה המסכה מוכרת, שאני נוהגת לשים במצבים כאלו..כדי שאף אחד לא ישים לב לתחושות הקשות האלו שאני עוברת .. אבל..הדמעות האלו .כלואות בתוכי בברוטאליות לא מתחשבת. ואני ..לא יכולה יותר. הדמעות החנוקות חזקות יותר מכל רצון להראות ש"הכל בסדר". הן עולות כבר מהגרון לעיניים, בכל זאת הצלחתי שוב למנוע את התפרצותן. בתוך תוכי אני יודעת שההתפרצות תבוא, ובקרוב מאוד. יותר מדיי ימים ההרגשה הזו נמשכת. אני רוצה לישון. אני חייבת לישון, אבל לא מצליחה ... נמאס לי מעצמי ומדרכי ההתמודדות הדפוקות שלי, כל פעם מתייאשת מחדש , כבר לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מאבדת שליטה. בעצם, איבדתי שליטה, הרבה דברים קרו לי בימיים האחרונים. אין לי כוח לכתוב, אני לא מרגישה כל כך טוב.... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת איך להרגיע את עצמי יותר. כנראה משתגעת. מקלחת לא עוזרת, המוזיקה גם לא. וגם הכתיבה כאן לא מועילה במיוחד. אממ..סורי , אולי בעצם קצת.. אבל כרגע רע לי. הדברים היחידים שעוזרים לי רגעית הם דברים מזיקים ( פגיעה עצמית ע"י הקאות , ניתוק טוטאלי ...) ואני מנסה להימנע מהם ככל הניתן, באמת... אבל... אבל .. אני כבר לא יודעת עד כמה אני אצליח להמשיך עם ההימנעות הזו... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אולי אכתוב אחכ שיהיה לי קל יותר להתמודד עם המילים כרגע בא לי פשוט לעצום עיניים ולשכוח מהכל אז אני משתגעת?..!...?

סליחה על האורך.. תודה למי שקרא.. ש'

שלום לך, הכאב שלך, הקושי להגיע לטיפול, לצאת ממנו וגם להיות בתוכו עוברים דרך הכתיבה שלך, ואולי זה לא מקרה שההודעה הועתקה וביטאה את התחושה שלך שהדברים מציפים ויוצאים משליטה גם כשאת מנסה מאוד להחזיק. הקושי לגעת בכאב בתוך טיפול אינו מעודד להמשיך ולהגיע. הדבר שמחזיק הרבה פעמים, וגם אותך, הוא הכמיהה למישהו שיקשיב, שיהיה שם. ונשמע שהמטפל שלך מאוד נמצא שם בשבילך. ולצד הכמיהה הזו קיימת גם הבנה שזה חשוב. גם כשזה מעורר כעס, ורצון לא להיות שם, זה חשוב. אז אין לי אלא לקוות שבהדרגה הכאב יפחת, ולתמוך בך בדרך הקשה שאת עושה אל הטיפול. את נמצאת במקום נכון עבורך, נסי להחזיק ולהישאר שם. דרור

דרור יקר, לא כתבתי פה זמן רב, אך אני מקווה שאתה זוכר דברים ממכתביי הקודמים. אני מרגישה קצת לא בסדר לכתוב על זה, ובכל זאת.. לפניי כשנה נולד לחברה הכי טובה שלי תינוק ככל הנראה עם תסמנת, אם כי זה לא ברור כי עדיין לא מצאו תסמונ שמתאימה לו. הוא עבר כבר שלושה ניתוחים ומחר יעבור עוד ניתוח במקום שונה בגוף. פיגור נשלל למעט קל (או אנט' נמוכה), אך יש לו עיכוב בהתפתחות. עברתי איתה תקופה של אשפוזים, זיהומים, מחלות קשות ביותר, ניתוחים והייתי שם כל הזמן. העזרה לחברה שלי,(כמה שזה מגעיל להגיד), הוציאה אותי כמעט לחלוטין מדיכאון, לא היו לי יותר מחשבות אובדניות מכיוון שהיא הייתה זקוקה לי ולא רציתי לגרום לה עוד סבל. שמחתי שהיא זקוקה לי, סוף סוף היה לי למה לקום בבוקר. זה נורא לומר, אבל המצב הזה נתן לי משמעות. היא לא שיתפה כמעט אף אחד בחשד לתמונת, הייתי היחידה, אפילו אחים שלה לא ידעו מכך. לאחרונה היא חידשה קשר עם חברה משותפת שלנו מהילדות וסיפרה לה על כל מה שעבר עליה. מאז אני מרגישה שנדחקתי לצד, אותה חברה תמיד איתה בטלפון, תמיד הן נפגשות, באשפוז האחרון היא אמרה לי לא לבוא, (פעם ראשונה),ולאחר מכן גיליתי שאותה חברה הייתה איתה באשפוז. (אמרה שהגיעה למרות שאמרה לה –לא). היא כל הזמן אומרת כמה טוב שאותה חברה חזרה לחייה. כל הזמן מדברת עליה, (כשהיא לא מדברת איתה..). אני יודעת שזה מגעיל מצידי, ואני צריכה לשמוח שיש לה עזרה נוספת. שיש לה את מי לשתף... אני מרגישה כל כך נטושה, היא מתקשרת אליי הרבה פחות. משתפת אותי פחות. מחר בניתוח אני לא אהיה, אבל אני בתוכה שהחברה השנייה כן תהיה. פתאום חזר להיות רע. בטח טוב לה יותר לדבר עם אותה חברה, היא בטח מבינה יותר, אינטליגנטית יותר. אני מרגישה נטושה וחסרת ערך. שנה טובה, פרח.

פרח שלום, התחושה שיש טעם במעשים שלך, שיש משמעות לקימה בבוקר עשתה לך טוב, ולא משנה מה הסיבה לכך. למרות שהמוכנות שלך להתקרב ולעזור לחברה בעת צרה ראויה להערכה, גם אם יש בה מניעים אישיים. ללא שיהיו לנו גם מניעים אישיים במעשינו היינו מתקשים להמשיך ולעשות דברים. אבל התחושה הכל כך מוכרת לך שלא צריכים אותך יותר, שיש תחליף טוב יותר ממך שבה לפקוד אותך. והשאלה היא למה את ממהרת לקחת את המקום הזה. זה ברור שמציק לך שיש מישהי נוספת המקבלת את תשומת הלב, אבל זה לא אומר שגם את לא יכולה לקבל תשומת לב. אבל לשם כך את צריכה קצת להילחם, לא למהר ולהתכנס לתוך עצמך למקום המוכר של לא רצויה. אלא לזכור שעד לפני זמן קצר היית הכי חשובה לה, ואין סיבה שזה ייעלם לגמרי. דרור

אני בטיפול כבר כמעט שנה ורציתי לשאול אם מקובל שפסיכולוג ממליץ למטופל לקבל חוות דעת מפסיכולוג אחר. יש אפשרות שהפסיכולוג מרמז שהוא לא יכול לטפל בי יותר ? אני רוצה לציין שהטיפול די מועיל אבל אין הסכמה בינינו בנוגע לתרופות היות ואני סובלת מדכאון. האם זאת סיבה להפנות אותי לייעוץ אצל פסיכולוג אחר ?

שירן שלום, האם שמעת במפורש שהמטפל מפנה אותך לפסיכולוג אחר, האם זה דובר ביניכם או שאת רק מרגישה שזה מה שהוא עושה? כך או כך הייתי מציע לך ראשית לדבר איתו על תחושותייך. לגבי שאלתך, זה לא שכיח שמטפל יוזם הפנייה לדעה שניה. בוודאי לא בנושא תרופות. ייתכן והוא לוחץ שתראי פסיכיאטר, ואם כך הדבר אז כן, זהו דבר מקובל לעשותו, כאשר הוא מתרשם, מבחינה מקצועית, שזהו הדבר הנכון לעשותו מבחינה טיפולית. אפשרות אחרונה שקיימת היא שמאיזושהיא סיבה הוא מרגיש שאינו יכול לטפל בך עוד. אבל במקרה כזה הוא יאמר זאת מפורשות ולא ירחיק אותך בהדרגה. ושוב, דברי איתו על כך. דרור

אהלן אורנה, אני רוצה לחפש לעצמי פסיכולוג טוב להתייעץ איתו בנושאים אישיים. ראיתי כי פה באתר יש מספר פסיכולוגים(לא מפורום זה) שלאחר התכתבויותיי איתם בפורומים ברור לי כשמש שאני לא אשלם ולו שקל אחד מסריח על מנת לשמוע את חוות דעתם,ולא אכפת לי כמה שנות הכשרה וניסיון יש להם. אז איך אני אדע איזה מטפל/יועץ יהיה באמת טוב עבורי?

שלום לך, אורנה תהיה פה מחר ואם תרצה להתייעץ איתה אתה מוזמן לעשות זאת. בינתיים אני אנסה להשיב לשאלתך. הנושא שאתה מעלה הוא אכן נושא מורכב. איך יודעים מיהו המטפל המתאים. אין לכך תשובה פשוטה. ניתן להיעזר בהמלצות מאנשים שאתה מכיר שהיו בטיפול. או לבקש המלצות ממקומות אחרים. בשלב השני אתה יכול לקבוע פגישת היכרות עם הפסיכולוג ולראות איך אתה מרגיש בתוך הפגישה. האם אתה מרגיש מובן, האם אתה מרגיש שאתה יכול להישאר בטיפול? יחד עם זאת קח בחשבון שפגישות ראשונות, כמו בכל דבר, הן מלחיצות, וייתכן ולא תרגיש מאוד בנוח. זו הדרך שאני יכול להמליץ לך לנקוט בה. כמובן שניתן לפגוש כמה מטפלים ולהתרשם מי מתאים לך. בהצלחה, דרור

היי דרור לא מרגיש לי בנוח לרשום לך כאן, אני גם לא רוצה להטריד אותך במייל, למרות שההרגשה לא נוחה בכל זאת. .. המטפלת התקשרה לאחל לי שנה טובה(מקסימה שהיא ,חשבתי שהיא שכחה אותי מאז שעזבתי) אמרתי לה שלא קל בלי טיפול,היא הציעה לי לחזור, החלטתי באמת לחזור לטיפול. זה עדיף מאשר להתחיל מהתחלה את התהליך עם מטפלת אחרת,לבנות אמון מחדש(זה הכי קשה לי האמון)גם מבחינה כלכלית משתלם לי להמשיך איתה,שזה יתרון..אם כי השיקולים שלי הם לא כלכליים, אני בוטחת בה, ומחבבת אותה . נפגשתי איתה היום, כל הסו"פש האחרון הייתי בדיכאון נוראי(החג עצמו עבר בסדר ) כשנכנסתי לקליניקה חיבקתי אותה,והיא גם חיבקה אותי ושאלה אותי מה קרה לי,מה היה כל כך רע בסופשבוע, ולא יכולתי לדבר על זה ... וכל כך חיכיתי לפגישה ... עכשיו שוב לבד עם המועקות עד לפגישה הבאה. זהו.רציתי לעדכן אותך משום שבעצתך חזרתי לטיפול. וזהו צעד שלא היה לי פשוט לעשות...לילה טוב.חן

חן שלום, אני חושב שלמרות הקושי שאת מתארת עשית את הדבר הנכון כשהחלטת לחזור לטיפול. נכון שאני המלצתי, ונכון שהיא הציעה, אבל את היא זו שבחרה לחזור וחשוב שתתני לעצמך קרדיט על כך. אני גם חושב שאת צריכה לתת לעצמך זמן, לא לייסר את עצמך בכל פעם שאת לא מדברת. זה יגיע. סוף השבוע הקשה היה קשור כנראה גם להחלטה לחזור ולחשש מכך, ובכל זאת נכנסת. דרור

לא יותר אבל גם לא פחות. פשוט תתעלמו. זה הכל.

קראתי את זה עכשיו ואני לא יכולה להפסיק לצחוק!!! כמה פתטי!!

יאללה, הורגים אותי אנשים כמוכם. כבר הרבה זמן שהפורום הזה בתהליכי גסיסה, וזו הפעם האחרונה שאני נכנסת לפה..כל אחת מכן בוכה על כך שהיא רוצה להיות חשופה, לומר הכל בין אם זה למטפל או למישהו אחר ולא להיות מותקפת, לא להיפגע. והנה אתן, בקצת, ממש קצת עמדת כוח, ותראו לאיזה מקומות מרושעים אתן לוקחות את זה. אז אהבה קצת לא בראש שלכן..אולי אין לה רמת אינטיליגנציה כמו שלכן, או שהיא פשוט מעולם לא הייתה בטיפול..פשוט לא מותאמת פיקס לשיח שלכן, ובמקום לקחת את זה בקלות, לצחוק איתה או פשוט לא להגיב, ולא לקחת את זה ללב בצורה כל כך...להתחיל לרדת בינכן עליה כמו חבורת ילדות בכיתה ד'. עלק יש פה מקום לכולם, רק אם הם בדיוק כמוכן. אם אתן רוצות שאנשים יקבלו אתכם בכל מצב, תלמדו לקבל אנשים..גם שונים מכן. צאו מהמקום המטופל ותנסו גם בחיים להיות בגישה מטפלת..פשוט לראות את האחר..מאי גוד. שלום ולהתראות.

יש כאן פורום נפלא שתומך, עוזר עם מנהלים אכפתיים ומדהימים (כל השלושה). לא הרבה זמן לפני שהצטרפת הפורום סער בעקבות הסוגייה איזה סוג של פורום זה יהיה-האם פורום של התכתבויות אישיות לצד התכתבויות עם המנהלים, או פורום מקצועי בין כותב למנהל. הוחלט על ידי המנהלים (מדגישה על ידי המנהלים) שהפורום יעבור לקוים יותר מקצועיים ועל כן הגבילו את הדיוניים הפרטיים בין המשתתפים. לא כל כך ברור לי, למה כלל זה לא נאכף על ידי המנהלים, את הכלל הזה אתם קבעתם מן הראוי שאתם תשמרו עליו. אם אתם מעדיפים את הפורום היותר אישי אז תגדירו אותו ככזה ואז גם למשתתפים יהיה יותר ברור לאן הם נכנסים. אי אפשר להחזיק את הפורום בשני הקצוות מפני שאז פגיעות הן תוצאה ברורה מראש.

ואף שלחתי הצעות מעשיות בנדון שנתקלו בפרצי צחוק היסטריים מצד הקצ'קעס

מתגובה תמימה שלי למישהי שהיבעתי בפניה את הסברה שהיא אולי אחותי והיא כמובן הכחישה זאת בכל תוקף הגענו לרמה המחפירה שמתגלית לפניך בפורום עכשיו ההשתלחויות עדיין ממשיכות למעלה ואני ]פונה אליך כאיש מקצוע המבין בנפש האדם אם לא היתה זאת אחותי מה היה כל כך אכפת לה ומדוע היא עושה כל כך הרבה מאמצים לזרוק אותי מהפורום??? אם אתה רוצה יותר תובנות על המצב אשלח לך רזומה אישי בינתיים ההודעה שלי בנושא הנרקיסיזם יכולה לספק לך קצת רקע כללי

דנה שלום, התייחסתי לשאלה שלך למטה. ובכל זאת אחזור בקצרה. לא ניתן למנוע לגמרי פגיעות בפורום. ניתן למזער אותם ומשום כך הותווה גם הקו המנחה לכיוון של שאלות ותשובות. יחד עם זאת אניתן להבהיר מתי מעוניינים בדעה אישית של מנהל הפורום ומתי השאלה כללית. וגם אם מקבלים תגובה, אפילו לא נוחה, לשאלה מצד אחד המשתתפים, ניתן להחליט האם לקרוא או לא, להתייחס או לא. הקו המנחה קיים, השמירה עליו היא שלנו ושלכם. עד כה, במהלך כל התקופה שלי כאן, בסך הכל ראיתי שהקו נשמר. כך שאני מאמין בכך שזה אפשרי. דרור

ומוחה בתוקף נגרם לי פה עוול כבר כמה ימים!

דרור, נתת שיעור בעקביות :-) סחתיין! היו כאן המון בהלה, ודאגה, ופגיעה, ובלבול וחוסר אונים וכעס וכעס וכעס אבל בעיקר, זעקה לעזרה (מכל הכיוונים).."הצילו..מה קורה כאן..שמישהו יעשה סדר!!" ותהיתי מה אפשר לעשות, מה כבר אפשר לומר שיסדר ויעזור למי שזקוק למילים הנכונות.. ומהם לעזאזל המילים הנכונות במקרים כאלה. שלא כמו דנה, ה"אמא" של העץ אליו השתרשרתי :-), הרגשתי שזה לא דומה למקרה אותו הזכירה מההיסטוריה של הפורום, הגם שעוד לא הכרתי את הפורום כשכל זה קרה. האמת דרור, התשובה שלך לא הפילה אותי מהכסא :-) היא פשוטה ומתעקשת לא "ללכלך את הידיים". אבל יחד עם זאת, מובנת וחד משמעית. למרות הקריאה שלה לשיח פתוח, לא הכל פתוח למשא ומתן; האם השיח אכן יהיה פתוח - זה נתון מראש. כל היתר- פתוח לשיקול הדעת של כל אחד מאיתנו. האחריות שלנו על דברינו ורגשותינו, תגובותינו ובחירותינו- זה משהו שחזרת עליו כמה פעמים, בלי להתפשר, וזה ראוי בעיניי. איך קריאה לשיחה פתוחה לכולם ולקבלה (שזה משהו שנתפס אצלי כעמדה רכה וגמישה ומאפשרת) מתיישבת יפה עם אי-התפשרות וחד משמעיות (שנתפסת אצלי כעמדה נוקשה יותר ומאפשרת פחות)? ... כוחה של עקביות! :-) סחתיין! אמנם נמנעת בכל תוקף "ללכלך את הידיים" ולפשר בפרטים הקטנים, אבל דווקא החזרה הלא מתפשרת על אותם משפטים מחזירה קצת, לפחות לטעמי, את תחושת הבטחון והשליטה במצב.. קשקושים של לילה, (שכנראה יזכו לכינויי גנאי חד-מילתיים מאוד בקרוב, אבל שיהיה..) אאחל ליל מנוחה, לילך.

רציתי ברשותך, שתעזור לי להבין איך ניתן להימנע מקריאת הודעות לא נעימות ? עוד לפני בכלל שקראתי אותה? שיח פתוח או לא שיח פתוח- קצת התבלבלתי. אורלי

מה קורה בפורום? בכל הודעה שניה בערך מופיעה "אהבה", רק שבפועל זה רחוק מלשדר אהבה.האמת שהפורום מלחיץ מאוד בימים האחרונים, עד עכשיו עם כל הבעיות הקשות שעלו פה- זה היה המקום הכי מרגיע עבורי,יכולתי לשאוב מכאן כוחות.חבל שזה השתנה הפורום מלחיץ בתכנים המוזרים ונוקבים שבו.תעשו משהו בבקשה.

את צודקת, זה מלחיץ ומחפיר וגם לא ברור כיתד מנהלי הפורום לא מגיעים לכאן לעשות קצת סדר בואי בינתיים נחשוב חיובי, נתערסל בתחושות הנעימות שאנחנו מכירות היטב ולא נתייחס למפגעים, את מוןזמנת להעלות נושא שיחה, ללא השמצות ללא הטרדות, ללא קריאת שמות, כמו שאת ואני ובוודאי עוד כמה שברחו מכאן, אוהבות

חבר'ה, אולי תגלו קצת אורך רוח, הבנה ואמפאתיה. אתם מבינים שמשהו לא בסדר, ויחד עם זאת אתם נפגעים וכועסים, ואז פוגעים בחזרה. אני לא מבינה למה. הרי כולנו מכירים תקופות שפלות של עצמינו. פשוט, אצל כל אחד יש לזה ביטוי אחר. אם להיות מעשית, נראה לי שהתעלמות שלכם מהגורם ה"מפריע" היא זו שתשרת אתכם באופן הטוב ביותר. להזכירכם, אף אחד מאתנו אינו מחוייב לקרוא את כלללללל ההודעות. אנא מכם, חשבו גם על מי שיושב מן העבר השני של המסך. נראה לי שחלק מההתייחסויות כאן עלולות להיות מאד פוגעות, ולהקצין את מצבו של אותו מישהו. שנה טובה

שלום לך, ראשית אני מפנה אותך להודעה שכתבתי למטה על ההתנהלות של הפורום היום ובימים האחרונים. שנית אני מצטרךף למה שנאמר כאן, אין חובה לקרוא הודעות, ובוודאי לא להגיב להן וליצור שרשרת שלא מועילה לאל לצד הזה ולא לצד הזה. אני מבין כמה קשה זה יכול להיות לעיתים לא לקרוא, ולא להיפגע ולא להגיב. אבל אולי זה מה שנכון. אני גם מבין את הרצון שאני ושאר המנהלים נבוא ונשליט סדר, אבל כפי שכתבתי גם קודם היכולת להרגיע כאן וליצור מקום בטוח נתונה בידי המנהלים, אך בראש ובראשונה בידי המשתתפים. לילה טוב, דרור

ראשית אבקש מאנשי הפורום להנחות אותי כיצד מוסיפים קישור להודעות כאן, לאור הידע הדל שלי בתורת המחשב. בפורומים אחרים יש לחצנים מיוחדים לכך, פה איני רואה זאת אי לכך אני מתנצלת מראש על כך שאני נאלצת לעשות פה "קופי אנד פייסט" מתוך ויקיפדיה, מתוך הנחה שאינ פורמציה המופצת חינים לכל דורש מן הסתם אינה נדרשת ל"זכויות יוצרים" ואני מבטיחה לא לעשות זאת להבא אם תסבירו לי איך לעשות קישור להלן הקטע שאני רוצה להתייחס אליו אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי חשיבות עצמית גבוהה ושאפתנות חסרת גבולות. הם מרגישים כאישיות חשובה וראויה להערצה, ובדרך כלל מפריזים בתיאור ההישגים שלהם ומאמינים שהם מיוחדים במינם. מאפיינים נוספים לאנשים הסובלים מהפרעה זו הם זלזול באחרים ובהישגים שלהם, אנוכיות וחוסר אמפתיה לזולת, יהירות ושתלטנות, וניצול הזולת לצורך קידום שאיפות אישיות. כמו בהפרעות אישיות רבות, רמה מסוימת של נרקיסיזם עשויה להימצא אצל כל אדם. התופעה מסווגת כהפרעת אישיות רק במקרים קיצוניים. יצר ההישגיות של הלוקים בהפרעה זו מפותח במידה כזו שהם אינם מהססים לפגוע בסובבים אותם על מנת להאדיר את שמם או להדגיש את ערכם בעיני עצמם ובעיני אחרים. הפסיכיאטריה נוטה להחיל הגדרה זו גם על "מקרים" פשוטים הרבה יותר, כך שלמעשה אחוז המאובחנים כלוקים בהפרעה זו הוא גבוה למדי וכולל גם רבים המפגינים תפקוד תקין לחלוטין. וריאציה לתופעת הנרקיסיזם היא "נרקיסיזם שניוני" (secondary narcissism). ההערצה לדמות ה"אני" מתנפצת מול "אני" מרוקן, חסר הערכה עצמית. כתחליף תאומץ דמות נערצת, בעלת תכונות בולטות של יופי, כוח, כשרון והצלחה, אשר תספק "אני משני" שיהיה מושא לסגידה והערצה, עד כדי אימוץ כתחליף ל"אני" המקורי או התבטלות ה"אני" המקורי בפני דמות זו. לעתים חווים זמרים, שחקנים וספורטאים תופעות של סגידה קיצונית, עד כדי סיכון חייהם על ידי מעריצים, המסרבים לפעמים להאמין שאליליהם הם אנשים בשר ודם. עד כאן הציטוט ועכשיו תהיה: מה יק'רה לאדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית שחי חיים שלמים עם ה"בעיה" שלו מבלי להבחין בכך, כיוון שהוא היה בטוח שכל מה שהוא עושה, מתוך הצורך הכפייתי שלו להאדיר את שמו, למען אחרים זה "אהבה", כאשר מישהו מעמיד לפניו ראי וטוען שהאהבה שלו אינה אלא אהבה עצמית?? אני אספר לכם מה ראיתי שקורה: אותו אדם אם אינו מספיק חזק להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלו ימציא אינספור סמפטומים מדומיינים ויחלה לבסוף במחלה נפשית חמורה על מנת לא להודות בפיצול הערכי הזה. זה יביא אותו לכזאת תחושת ריקנות והתרחקות מעצמו עד שהוא יאבד את אישיותו כליל אבל עם טיפול מתאים וקצת אמירת אמת, \זה עשוי לעבור

שלום אהבה, הפרעת אישיות נרקסיסטית, לעיתים קרובות אינה מפריעה לאדם עצמו אלא לסביבה שלו. כאשר יש משבר בשל סיבה מסויימת למשל פיטורין, או לחלופין פגיעה בתחושת הערך העצמי כפי שתיארת בדוגמא שלך. האדם יכול, בהתאם לכוחותיו, ליפול למשבר דכאוני. במקרים חמורים יותר יכולות להיות לכך השפעות קשות יותר. לכן חשוב שחשיפות כאלו, אם ייעשו, ייעשו בהדרגה, במסגרת תומכת כפי שאת מציינת הלוקחת בחשבון גם את כוחותיו של האדם. טיפול הוא אחד מממסגרות אלו. דרור

מסכימה איתך מאד דרור ואכן קלעת לנקודה מה עושים אם אדם כזה ממשיך לגרום נזק לסביבה הקרובה שלו, וסובל יסורי נפש קשים מזה בעצמו, אך אינו מוכן להודות בפני עצמו שהוא עושה נזק לסביבה?? אספר לך מה קורה במקרה שאני מדברת עליו. הוא ממשיך לתקוף בשארית כוחותיו (בצורה דומה למה שמתרחש כאן בפורום) את הקורבנות שלהם ולהצביע עליהם באצבע מאשימה במקביל הוא רץ למאות דוקטורים ופורומים על מנת שיעזרו לו לפתור את הבעיה!!! רק שלאף אחד הוא לא מוכן להודות שהוא אכן שטלתני, תוק]פני, אגרסיבי, ששום דבר לא יעמוד בדרכו למטרה, גם היא הורסת את עצמו!!! כי התדמית העצמית שלו היא "אשה יפה וטובה" שדואגת מאד לסביבתה

כן יש מי שדואג לי אפילו בפורום הזה, כך אני מאמינה \ובגדול: מעט החברים שיש לי שווים יותר מכל האויבים שלי ביחד ויש אלוהים!

שלום אלון ואהבה, אני שמח על הבעת הדאגה שלך אלון ועל ההרגשה שלך אהבה שיש אנשים שדואגים לך גם בפורום. שלצד ההרגשה שאת מותקפת, יש גם הרגשה שלאנשים אכפת ממך. דרור