פורום פסיכולוגיה קלינית

אפשר בהחלט

שלחתי לך הודעה במייל ואשמח לקרוא את תגובתך.

עם כל האהדה וההתחשבות שהצלחתי לגייס מועדים לשמחה

נדרתי לי שתיקה ואני חנוקה.

שלום ד' אני כאן מפעם לפעם, משתדלת לא לצבור המתנות ממושכות. נדרים של שתיקה, יהיה ההגיון מאחריהם אשר יהיה, אכן מחניקים ומעכבים. נסי לא להעיק על עצמך עם קשיים מיותרים. מספיק קשה גם ככה, לא? חושבת עליך לעיתים, מקווה שאת דואגת לעצמך. אם תרצי, אהיה כאן, לסירוגין, עד מחר בערב. חזקי ואמצי ליאת

ליאת,ליפני הכל תודה. נעים לדעת שאת חושבת עליי לעיתים, ברור לך שזה הדדי?! הדאגה לעצמי משתנה משעה לשעה, אני בעיקר עסוקה בלשרוד כל יום את היום, ואת השעות הקשות שבו בעיקר. וכן בהחלט מספיק קשה גם ככה(יותר מידי)במיוחד שהחלטתי להתרחק גם מהאדם היחיד שניסה בכל דרך להושיט לי יד בכל השנה האחרונה. מרגישה קצת כמו הילדים-לא משחקים שברו את הכלים- רק שזה רחוק ממשחק. אני יודעת ומרגישה כמה נדר של שתיקה מחניק,כמו שיודעת כמה רע ואכזר יכול להיות הדיבור. אבל משהו רעעעעעעעעע קרה לי ואני בעיקר רוצה ומנסה בכל הכח להאמין, שזה לא אמיתי שזה רק מחשבה רעה(ואוף כמה זה אמיתי),לכן נדרתי שתיקה. אבל זה תופס רק כלפי חוץ,בפנים השקט הזה רועש כל כך. שכנעי אותי גם את שלא קרה דבר שאני הוזה יכולה? וטוב שאת כאן.חג שמח דנה.

ליאת, מה שלומך? רק רציתי לומר שהשבוע היה אצלי אינסטלטור, לקח 250 שקל והלך...ממש כמו טיפול אה? (רק שבמקרה הזה יש לי החזר על הכסף...). הפסיכולוגית שלי חולה...אז היתה לי פגישה עם האינסטלטור במקום... ואיך את מבלה בחופש?

חג שמח ME ההשוואה בין טיפול ל"פתיחת צינורות" או "ניקוי ארובות" שרירה וקיימת מאז ימיו של פרויד ועד ימינו. יש יסוד סביר להניח שאינסטלטורים (לפחות) לא נתקלים בהתנגדות, ולכן היחסים איתם מורכבים פחות. מקווה שהמטפלת תשוב לאיתנה במהרה. ושמחת בחגך... :-) ליאת

האמת שאני לא סגורה על זה אם את רצינית או שזה היה בצחוק... העניין הוא שהוא בםגישה אחת תיקן את הנזילה...ובנפש זה לא עובד ככה אה? שיהיה גם לך חג שמח

אני מרגישה כעת כמו לפני קפיצה מהר גבוה מאוד,מאחר וקרובי משפחה צפויים בקרוב להגיע לבקר,וידוע לי שמתוך סקרנות הם יתחילו לשאול שאלות על חיי ומה אני עושה,וכשם שאיני 'מפרסמת' כאן על השינוי הגדול בחיי,איני מתכוונת לשתף גם אותם,ואני בחרדה מאיך אענה להם כאשר אשאל מה אני עושה- אם אני כבר עובדת,ולמה עדיין איני עובדת; אומנם אומר להם שאני מתכננת 'פרוייקט' כלשהוא,אך מה אם ילחצו ו'יחקרו' או שיעלבו מכך שאיני משתפת אותם בחיי-בתור בני-משפחה מדרגה ראשונה?! כבר חודשים אני מתחמקת משיחות איתם,וכעת 'אין לי לאן לברוח',כי הם 'הזמינו את עצמם לביקור',ואיני רוצה סתם להתובב ברחובות כשיגיעו. יש לך עיצה מועילה עבורי?

הבעיה הנוכחית הסתדרה, כיוון ש'צימצמתי נוכחות' בחוץ ולכן גם בזמן הקצר שהיתי בחוץ לא דיברנו 'שיחות מעמיקות'.

משתנה חג שמח, אם את בעיצומן של הכנות לפרוייקט גדול ומשמעותי, אז למה בעצם להתעסק בזוטות? מה אמרת להם בפעמים הקודמות שהם היו? אחרי הכל, חייך הם עניינך בלבד, וכך גם סדרי העדיפויות וההחלטות שאת מקבלת בנוגע למהלכם. כאשר את מתמלאת מתח סביב שאלות חטטניות, את - מבלי משים - מעודדת אותם לחקור עוד. אם את שקטה ובוטחת, משהו מזה עובר החוצה. אם מאד ילחצו, תוכלי לומר שאת שוקלת כרגע כל מיני כיוונים, וכשיהיה משהו מעניין הם יהיו הראשונים לדעת...ומה אצלכם? :-)) ליאת

תודה ליאת, לא אמרתי להם כלום בפעמים הקודמות,כיוון שלא ראיתי אותם במשך מס' חודשים וכך גם התחמקתי משיחות טלפון איתם במשך מס' חודשים. אך 'יצאתי מזה בזול' כפי שכתבתי למעלה,בכך ש'צימצמתי נוכחות' בחוץ. אך בלי קשר לזה איני מבינה למה אני מרגישה כעת תחושת דכדוך וחוסר חשק כמעט לכלום, ואני יודעת שאחי הגדול אמור לחזור הביתה היום(לאחר מס' ימים שלא היה) ואני כבר חוששת מה'מאבק הצפוי' איתו,ברגע שיתחיל 'לבלגן' את הבית ולרצות את המכונית. אולי הדכדוך לא קשור לזה דווקא,אך כעת הוא משפיע עליי ואף עצוב לי קצת. חג-שמח, משתנה

לעזור אשמח צייני לא בפרוט מי כן יוכל לעזור להן למצוא את שביל הזהב כי המטפלת הזו הצילה אותה ועשתה המון כדי שידידתי תתקדם ותראה דברים אחרת אבל מכיוון שהיא אמרה שהיא לא מטפלת בנושא אז קשה לידידה שלי לחזור אליה מובן לא? אז אנא עיזרי באופן כללי אם תוכלי בבקשה תודה רבה וחג שמח

והיא כמטפלת לא יכולה להפנות אותה לגורם מתאים?

אור, תוכל להעביר לחברתך את כתובת המייל שלי, ואוכל לשלוח לה המלצות ישירות. לצערי, איני רואה דרך אחרת שאוכל לעזור לה באמצעותך מכאן. בברכה ליאת

את צודקת במאה אחוז אבל אל תגידי את זה לידידה שלי היא סוחבת המון טראומה לא מטופלת כבר הרבה זמן האמת נמאס שצריך להיות קורבן שלה אבל אני מעריך אותה שהיא יודעת לבקש עזרה וגם כאן היא נעזרה המון .

איזו מן עזרה נפשית אתה נותן לידידה שלך אם אתה לא מנסה להסביר לה את האמת בעדינות?? ומנסה להגן עליה מפני רעיונות כפירה כאלה אני לא מבינה

מדובר במרכז הארץ הסיפור הוא שהבחורה מפחדת ללכת לטיפול היא לא מרגישה טוב כבר שבוע מאז שעזבה את המטפלת שלה היא בטיפול כבר אחד עשר חודש אין לי דרך לתקשר איתך רק בתוך הפורום אשמח אם תוכלי לעזור למטפלת של הידידה שלי קוראים לה **** היא נמצאת ברחוב *******היא מפחדת לחזור אליה כי היא אמרה לה בפרוש שהיא לא מטפלת בנושא הידידה שלי ניסתה לקבל טיפול הולם אבל נכשלה וחזרה אל *****שהתקשרה ל1202 לקבל יעוץ אבל זה לא זה בשיחה האחרונה שלהן היא נשארה מדממת פגועה ועצבנית אי אפשר לסבול אותה במצב הזה אנשי ער"ן תפסו אותה בחיים אבל הודיעו לה שכך אי אפשר ושהיא זקוקה לעזרה תודה עכשיו יהיה פדיחה כי אני מכיר אותה זהו הפחד עולה והיא לא תזוז לקבל עזרה ולכן אני מבקש אם תוכלי לעזור לעמי לעזור לידידה שלי תודה רבה אור

אור, תוכל לשלוח למייל שלי ([email protected]) את כתובת המייל שלך, ואז אוכל לשלוח לך לשם שמות של מטפלים שישמחו לעזור. אנא, הימנע מפרסום שמות וכתובות בפורום. תודה ליאת

זה נשמע כאילו אין בעיר XXXXX אף מטפל אחר..... יש מהון קבוצות תמיכה לקורבנות אונס, אולי שם היא תוכל לקבל הפנייה למטפל טוב שעוזר

ידידה שלי הולכת לטיפול אבל היא שבורה לגמרי היא בוכה דיכאונית כל הזמן ואין לה רצון לזוז אוכלת הרבה מעל מה שצריך . המטפלת שלה אמרה לה בפרוש שהיא לא מטפלת בנושא אונס ידידתי הלכה לקבל עזרה במקום אחר ואז החזירו אותה למטפלת שלה הקודמת שלא מטפלת בנושא אונס הגברת התקשרה ל1202 כדי לקבל עזרה אבל זה לא זה מה עלינו לעשות כדי שהגברת תוכל לטפל בידידתי בצורה טובה יותר מה עלינו לעשות ? ידידה שלי החלה לפחד זה אומר לגביה לשבת ולא לעשות כלום מרוב פחד מהטיפול המטפלת שלה יודעת מהמהצב שלה אניי כבר משתגע לא יכול להחזיק אותה בחיים יותר אבל לוותר עליה זה לא . מה עושים לאן פונים ? אם יש מה שהוא להמליץ ? בתודה אור שדואג

אבל ברור כשמש שאסור לה לחזור למטפל שדחה אותה כבר מאיזו שהיא סיבה וממש להתרחק ממנה כי קורבן אונס הכי חשוב שתעבוד על קבלה עצמית ומטפלת שמבלבלת אותה עם מסרים מניפולטיבבים דוחה ביד אחת וכביכול "מטפלת" (אז למה היא קבלה אותה בסוף???) יש חשש שהיא פועלת מאינטרסים שאינם טובת המטופל

שלום אור, כל הכבוד על החברות והדאגה. עצם העובדה שאתה מתעקש עליה כל כך מחממת את הלב. יש מטפלים רבים שיודעים ויכולים להתמודד עם טיפול בנפגעי טראומה. תוכל לכתוב לי למייל האישי, לציין באיזה אזור בארץ מדובר, ואשמח לעזור במציאת מטפל/ת מתאים/ה. ליאת

אתמול בלילה עברתי כאן סרט עם עצמי. קשה קצת להסביר אבל הראש שלי רץ כאן בהמון אסוציאציות כמובן בהקשר לכאב שלי. כאילו בשעתיים כאן הכל הואר לי עד לכדי שנבהלתי ממש ... חשבתי שאני פסיכוטית ובהמשך סובלת מפיצול אישיות כאשר אתם כאן המנהלים מנסים לחבר בין בין שתי עמדות שאני מחזיקה המנוגדות אצלי, בהמשך גם חשבתי שאולי התפצלו לעוד תתי- דמויות "וקולות". לפתע מצאתי עצמי כותבת הודעה "לאהבה" כשיוצא ממני קול תוקפני משהו שהיה שייך למטפלת ההיא. רציתי כביכול "לטפל" "באהבה" כאשר בהמשך חשבתי אותה כמתחזה. חשבתי ש"אהבה" היא למעשה אורנה (או ליאת), במטרה ובכוונה טובה לעזור, אם כי בדרך לא דרך, בצורה מניפוליטיבית. לרגע חשתי כי הרגישות שלי כל כך גבוהה שאני מסוגלת אולי לקרוא בין השורות, לראות את הסתירות הפנימיות של הכותבים, ושאולי אתן חשות בזה, אני נבוכה לומר אבל סוג של רגישות שרואה מעבר. מאד נבהלתי אם כי היו זה יותר כנראה השלכות או מחשבות יחס אבל לא נראה לי שהיו לי מחשבות שווא, מוזרות, לא הגיוניות ובעיקר שהכל היה בספק- לא הייתי משוכנעת באמיתות מחשבותי. כמו- כן, חשבתי "שקבועה" וגם חברה קבועה", אלה הן אורנה וליאת, או אורנה בינה לבין עצמה המשחקות משחק תפקידים. אני יודת שהפורום אינו מקום טיפולי! אלה יעוצי בלבד אבל זה לא גורע מהעובדה ש"הצלחתי" להגיע למעין מחשבות אלו. בינהם כמובן, היו כמה תובנות (לא יודעת אן חדשות), אבל שבהחלט רעננו את זכרוני. כמו-כן, חשבתי שמיכל ולילך הן גם דמויות ששתלתן. הדימיון שלי השתולל בכל הודעה. כמובן, שהייתי מוצפת, חרדה ועיפה מאוד ובכלל עכשיו אני מותשת. והיו עוד כמה תחשות ומחשבות שעלו והייתי שמחה לעלותן אם מוחי היה עכשיו בכושרו. מה שכן, היה לי פעם נסיון דומה לזה באתר אחר...נסיון רע, חוויה קשה ומבהילה ביותר שנמשכה לא לילה אלא, מספר חודשים רצופים ואינטנסיבים. ובהודעה אחת שהצלחתי לשרבב פנימה בצילולות או אולי בבדיקה ישירה- את אחת מנהלות האתר, אם הן אלו שכתבו לי?! והיא השיבה בחיוב וזו היתה הפעם היחידה בעשותה כן, כיוון שראתה כי אני קופצת מאמונה לאמונה ושהיא רוצה שאחליט ואבחר באחת. לכן, גם כאן, על אף שהיותי וזה רק רק בגדר חשד- תרשי לי לשאול אותך באופן ישיר- האם את/ן כתבתן כאן הודעות בשמות בדויים? אני משערת שאם תשיבי לי בחיוב- ירווח ויוקל לי מה. ואם תשיבי בשלילה- סביר להניח שיהיה לי יותר קשה עם עצמי, אמשיך לחוות את החוויה שאני דפוקה ופגומה ואולי מופרעת משהו. ובכל זאת, אשמח לשמוע את תשובתך...האם אני על גבול הפסיכוטית אם לא פסיכוזה שלמה< תודה.

שכל חיי מאז שאני זוכרת עצמי קטנה ועד למעשה הטיפול שלא צלח, ידעתי לעשות הפרדה מלאה בין מה ששלי לבין מה ששייך לאמי. ודאגתי בחרדת קודש לעולם לא להפר איזון עדין זה. תמיד ידעתי שאם רק לרגע קט לא אעמוד על המשמר, אני אאבד את עצמי ושפיותי. חשתי בזה כה חזק אינטואיטיבית ותמיד ידעתי לשמור מרחק מאמי, ואפילו הרחקתי עד העתקת מקום מגורים לעיר אחרת. השלמתי בכאב, בתחשות החמצה שהיא לעולם לא תהיה בשבילי, לא בשום מצב, כי היא פשוט איננה, לא חשה בצרכיי וכו'יב... העדפתי לשלם מחיר יקר בדבר ילדה "יתומה" ולו רק לאבד את עצמי ואולי אף להיות כמוה. כל חיי שרדתי יפה מאוד, אולי יותר מלשרוד. מצאתי עצמי בעיר עם המון הזדמנויות עבודה רציניות ועבדתי כמנהלת... הצלחתי לחיות לצד זה בשמחת חיים נהדרת, בעשייה, בחופש, בזרימה וכו'... במשך 30 השנים לחיי. עד לאותה הטעות המרה, ש"נפלתי" על אותה פסיכולוגית שלמעשה, מה שהתרחש שם היה שחזור אחד לאחד של הכאב האולי טראומטי משהו. היא היתה חסרת אמפטיות כאימי, מרוחקת, מתנשאת, קרירה, ביקורתית, לא משתפת בתחושותיה וברגשותיה...זורקת לחלל מילים מפחידות (שגעון גדלות, השלכות, מחשבות יחס), שהחרדה תופסת לה מקום אצלי בהדרגה מבלי שיכולתי להתנתק, ומשם להדרדרות בלתי נמנעת. כבר כתבתי בהודעתי הראשונה לאורנה על נטישת הטיפול במצב קריטי, הן מצידי והן מצידה לדעתי. היא לא הבחינה וחשה כלל מה עובר עלי, במצבי הדרדר נורא ואיום, ולא חשה צורך להתקשר לשאול לשלומי, נהפוך הוא...כשאני נסיתי מספר פעמים להתקשר אליה על מנת ללבן את היחסים בינינו...קיבלתי פרץ של דברי תוקפנות, חוסר הבנה משוועת ודברים חצופים ביותר שאמרה- כמו למשל: "עכשיו את יותר מחוברת לעצמך" "אני לא ראיתי את הדברים בצורה כמו שאת אומרת" והיו חילופי דברים קשים בינינו...כל אחת תקפה את השנייה באומרה שהיא לא אלוהים ותפסיק להתנהג כאחת. הייתי אצלה שנתיים +. מאז נסיתי עוד שתי נסיונות בטיפול חדש, אבל זה לא זה. כל מה שבנתי במשך 30 ומשהו שנות חיי, הגבולות שהצבתי לאימי בשביל לשמור על עצמי...וכל זה כאשר לא הייתי בטיפול פסיכולוגי מעולם קודם לכן. הכל קרס, נהרס, חיי תפסו נפחים שלא שלי, כעסים, כאבים. ולאולם לא אסלח לעצמי...על הפרת האמונים שעשיתי ביני לבין עצמי, בהיותי מטופלת שלה שנתיים וחצי, ועל התוצאות ההרסניות מהטיפול. גם- כן, טיפול... באחת מהשיחות שהיו לי בסיבוב השני- ה השאלה הטיפולית שעלתה לאוויר היתה- מדוע לא קמתי ועזבתי. אין תשובה וגם לא תהיה, כיוון שאני כרמית שונה היום, כרמית שאני פחות אוהבת.

שאני לא אורנה או ליאת.

אבל מתאפקת על פי בקשתך אני רק יכולה להגיד לך שנשמעים דברי אמת....

שלום לך כרמית, מנהלי הפורום אינם כותבים בו בשמות בדויים. בוודאי שאינם 'שותלים' בו דמויות. אני חושבת שמה שקורה לך כאן, הוא משהו דומה למה שקורה, למשל, מול מבחנים השלכתיים, כאשר מול תוכן עמום או מעורפל, אנו משליכים מחשבות, רעיונות ופחדים מתוך עולמנו הפנימי. יכול להיות שהעמימות סביב זהותם של משתתפי הפורום מאפשרת השלכות ודמיונות מבית היוצר הפרטי שלך, אשר בו הטוב יכול להיות מתעתע, והרוע יכול להסתתר מאחורי מסכות. אני חושבת, גם על רקע ניסיון העבר שלך בפורומים דומים, שמוטב להיעזר בטיפול ממשי, עם מטפל "בשר ודם" כדי לברר סוגיות תוך נפשיות קריטיות, ו"לצרוך" את הפורומים האינטרנטיים בתבונה ובמינונים שלא יערערו אותך. זכרי שהמרחב הוירטואלי הוא כמעט אינסופי, והמוטיבציות של האנשים שונות ומגוונות. הישמרי, והפעילי הרבה שיקול דעת לפני שאת מאפשרת לתכנים מן הרשת "להיכנס לך לריאות". אני יכולה להבטיחך נאמנה ששלושת מנהלי הפורום מופיעים לעולם בשמם, ואין להם כוונות לבלבל או לחפש ערוצי תקשורת נסתרים עם מי ממשתתפי הפורום. חג שמח ליאת

ליאת, רציתי להוסיף ולומר לך משהו לגבי הפורום, השימוש, אחריות הניהול וכו'...ושכחתי, כנראה שהחלטתי שאולי לא ימצא חן בעיניכם , אז ויתרתי. אני לא מאלו שחברות הפורום- מה שנקרא, כותבת קבועה או אפילו קוראת. מה שכן ליאת, הבנתי מה את אומרת- זה לא ממש חדש לי, על יחוס מחשבות(במחשב כומבן), השלכות אינטרנטיות ואי אלו סוגיות שכל כותב נתקל בהם, לרוב הוא לא ער ומודע להם, בבואו לכתוב, לקרוא להשיב ואצטרה אצטרה. ליאת, היתה חסרה לי לאוזן, לשמוע מנגינה פחות לקונית אלא יותר אמפטית לכשלון הטיפול, לסבל הממושכך מהנטישה שלה ו... נישמע שאת נקטת משנה זהירות ולו בכדי. אם זאת היית מאוד קורקטית ועניינית אך לא הפגעת לרגע את החשש שמא השתגעתי. אבל- אל דאגה! מעולם לא חוויתי פסיכוזה. כך שאין לך מה להיבהל ממני. ליאת- אני נמצאת כאן מאחורי המחשב, חבל שאת לא רואה אותי פנים אל פנים. אבל כואבת וסובלת והיה נעים לי אולי לקבל תגובה אמפטית כפי שאת כתבת למשל, ועכשיו אני סתם זורקת שם, ללילך. (ראי, את ההודעה של אורנה אלי שהצליחה לרגע לגרום לי לחשוב על לפנות לטיפול אחר לאחר טראומה של ממש מהטיפול הקודם). חג שמח ושנה טובה לכולנו

ליאתי, נמאס לי וקשה לי ורע לי. וגם נמאס לי שאני כזאת בכיינית. אני מעייפת... גם את עצמי... אתמול כתבתי לאורנה והמענה שלה פיספס אותי. זה שלי, אני יודעת... למה אני ככה, תגידי? את בטח גם תפספסי אותי. זאת לא את! זאת אני!!! אוף של ממש. נורית

נורית, עד שתגיע ליאת עם המילים המחבקות שלה, קבלי חיבוק גדול ממני, ללילה טוב. יעלה

חיבוק גם ממני, ואני מאחלת לך שתמצאי את שמחת החג הפנימית אני כותבת בשם בדוי כיוון שראיתי שתוקפים פה (בשמות בדויים) אנשים שמנסים לתת תמיכה עניינית ולא רק חיבוקים הפורום הזה בנוי בצורה מאד מעניינית, מצד אחד הוא מאפשר התנגחויות בין המשתמשים הקבועים, ומצד שני המנהלים מפגינים "אובייקטיביות מזהרת" כפי שהם גם עושים בטיפולים, ונותנים רק תשובות דיפלומטיות, או מתעלמים ממטרידים מצד שני יש אנשים ששולחים לכאן זעקות מצוקה כבר כמה שבועות ולא מקבלים ממש תשובות מספקות אולי בגלל שכבר נתנו להם את התשובות אבל הם לא רוצים להפנים אולי בגלל שמזהים אותם בלי קושי על פי ההתנהלות והסגנון וקצת נמאס מהאגרסיביות שלהם אולי בגלל שזה לא את באמת, אולי בגלל שאת לא "לא אני" וכדומה תשמעי, זה מבלבל, מי יכול להתמודד עם היצירתיות שלך?? שהיא נהדרת אבל לא ממוקדת למשהו חיובי?? מבקשת שתתקפי אותי בלי ניבולי פה, זה שיש לך בעיות לא אומר שזכותך האוטומטית להשפיל ולבזות אותי

נוריתי, את לא בכיינית. אולי החוויה הזו ("אני כזאת בכיינית") נולדת מול פרצופו הדואג של המבוגר האחראי, שמתכופף בתורו ושואל: מה קרה חמוד? למה אתה בוכה? לפעמים זאת באמת לא השאלה הנכונה, גם אם היא יוצאת מעומק הלב. כי לפעמים ה"קשה לי ורע לי" לא יכול להיתרגם למשהו שהמבוגר האחראי יבין, כי זה רק של ילדים, או כי זה מפושט ועמום ומחניק מדי. מצרפת גם את זרועותי שלי, לאלה של המטפלת ושל אורנה, בתקווה שלאט לאט זה יעבור. אני יודעת כמה קשה לך עכשיו. את צודקת. שולחת לך סתו ליאת

תארו לכם לרגע, נסו לדמיין...קטע הזוי לגמרי... שהמנהלים שכאן מחליטים לפתוח עץ בניק ניים עם תיאור של מצב מסויים. המחשבות שלי מתחילות להשמע לי פראנואידיות משהו... לא? אולי כדאי שהתאשפז, מה אתם אומרים?

שלום ריקי, את מתארת מצב לכאורה הזוי, שמבטא (אולי) את התהיה, האם גם פסיכולוגים בודדים וזקוקים לפעמים, האם הם יכולים להיות חלשים, חסרי אונים, מבקשים עזרה. התשובה היא כמובן: כן. חג שמח ליאת

גרושה מזה שנתיים ערב חג ומרגישה כל כך לבד. הנסיון שלי מהגירושים הוא המפגש האכזרי עם הסביבה . התחושה מתחדדת בחג. החברים שכל כך בטחת בהם ושאת צריכה אותם אינם. הם עם המשפחות שלהם. לא חושבים איך להקל ולו במעט את תחושת הבדידות בערב שכזה. אפשר להסיק מכך שהם לא חברי אמת ומסקנה זו מעצימה את הבדידות. הילדים אינם מבינים הם רואים שאמא עליזה אך בפנים אני כל כך בוכה.

יגעת ומצאת תאמין זה לוקח זמן ליצור מעגלי תמיכה חדשים אבל אם הולכים באמת ובאמונה - מוצאים

"כבר ערב, העיר אורותיה הדליקה, צמרות אשליה הסמיקה, כן, חג יש בעיר ואני כאן מחכה לצעדך." שלום מיכל, תרצה אתר, שידעה צער ובדידות מהם, כתבה את השיר העצוב הזה, שמדבר בדיוק על הפער בין הציבוריות החוגגת, לעצבונו וכאבו של היחיד. איכשהו, יצא לי לחשוב אתמול, מול אורותיה של עיר, שכל חלון מואר הוא ניסיון קטן לגרש את העצבת, את הבדידות, את החולין. אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד, זה שהחוויה שלך משותפת לאנשים רבים, ושהחגיגה שם בחוץ, נראית - כנראה - חגיגית במיוחד בעיקר כשמביטים בה מן הצד. הלוואי שהחג הבא יהיה רך יותר אליך. ליאת

ליאת, אתמול, במשך כל הערב, התנגן לי השיר הזה בראש. הוא מזדמזם אצלי בכל ערב חג, גם כי הוא מושמע אז המון, אבל כמובן שלא רק... :- ). איזה שיר יפה... מניחה שאת יודעת שהיא כתבה אותו לאבא שלה. חג שמח לך. וגם לך מיכל. הלוואי שזה יהיה החג האחרון בו תרגישי בדידות. יעלה

(מתקשה להיזכר איזה יום היום, אז אומר ערב טוב לשתיכן-אורנה וליאת) אני חושבת שזה נגמר ביני לבין הגברת. ... אוף, אני כותבת ומוחקת ושוב כותבת..לא יודעת מה אני רוצה להגיד. מרגישה הרבה דברים יחד. מנסה לעבד לבד בנתיים. התנתקות חד-צדדית, עם כל הרגישות והנחישות שהיו שם, הייתה תמיד שנויה במחלוקת. מרגעיה הראשונים ועד ההתיישבות הזמנית/לא-זמנית בקרוואנים. אולי כך גם יהיה אצלי... היום בצהריים הרגשתי הקלה ביחס לפרידה הזו. הרגשתי שיהיה לי אמנם קשה לדבר עליה, אבל שזה מה שנכון לי לעשות. הרגשתי "משוחררת" קצת לעסוק שוב "בעיקר". להיות שוב מכוונת מטרה ולא מכוונת פנימה. כאילו השתחררו לי משאבים פנימיים, שהיו עסוקים בה ובי, לנתב אותם עכשיו לדברים תכליתיים. הרגשתי גם שאני צריכה קצת לבד- בלי טיפול. לעמוד לבד על הרגליים, לסלול שוב את דרכי, להתעקש על מטרות ולא על להיות מובנת. אני עייפה מהמאבק הזה להיות מובנת. הוא נמשך זמן רב מדיי. עייפה מאוד. היא עושה לאחרונה את הרוב לא נכון, או שאני נאטמת בפניה כל כך שאני לא מצליחה לראות מה היא בכל זאת עושה טוב. היא לא מגיעה אליי וכנראה שמכאן גם לא תגיע. התגובות שלה נדמות לי שבלוניות פתאום, העניין האינטלקטואלי שלה בי משעמם ומרחיק אותי. כל כך מרוחקת בעיניי, למה כל כך קשה לה להביע רגשות, או לספר לי מה היא מרגישה? (חשבתי שזה התפקיד שלי..). זה אבסורד ממש... הערב יש בי איזו כבדות/עצבות/חוסר סבלנות. מנסה לחשוב מה עשיתי לא נכון..איפה טעיתי בדרך שזו התחושה איתה ניפרד?.. לא כך חשבתי שיהיה. כל כך ניסיתי להיות מטופלת טובה- לא כלפיה בהכרח- כלפי התהליך, כלפי עצמי. עבדתי קשה כדי לדבר על מה שהרגשתי, לא לעבור הלאה, לא לפספס פגישות- גם כשכעסתי ונפגעתי מאוד- לא לוותר על להיות מובנת. וכשלא הבינה דמיינתי שהיא בכל זאת הבינה קצת, והשלמתי אלף פרטים בדמיון, רק כדי שיהיה לי משהו להיאחז בו לפני שאסתער שוב. אי אפשר להישען רק על דמיון, מסתבר. לא לאורך זמן בכל אופן.. הדמיון שלי עייף, כמו שריר שנמתח יתר על המידה. זה גומר אותי שהיא לא הבינה. גומר אותי. כי אם אל הדבר היחיד בחיי, אולי, שאותו אני לא מכנה בתואר הכבוד "טיפשי" (הסרטן), היא לא הצליחה להתחבר ולהיות שם איתי. דואגת וחמה. וגם כשאמרתי, לגמרי לא בקלות, ש*זה* מה שאני *צריכה* שתהיה כרגע; חמה ולא אנליטית, היא עדיין לא הייתה. אז מה לגבי כל יתר הנושאים ה"טיפשיים" שלי..? זה גומר אותי שלא הצלחנו. גומר אותי. מתקשה להבין איך זה יכול להיות..אני כל כך ניסיתי, באמת שניסיתי. ולא יודעת מה הייתי צריכה לעשות שונה, רק מרגישה שעכשיו מאוחר מדיי. אעלה את נושא הפרידה במפגש הבא, אבל האמת היא שגם שם אני לא בונה על הבנה או עיבוד משותף שיצליח לגעת בי, או להגיע אליי. זה מכאיב ומייאש ומתסכל.. ובעיקר חבל. נורא חבל. כי באתי כל כך "מוכנה" לטיפול הזה.. אני צריכה הפסקה מטיפולים בכלל, כדי לאגור כוחות לזה שיבוא. צריכה לשוב ולהישען על מקורות הכוח הקודמים כדי להתחזק קצת. משהו פה לא נשמע לי הגיוני.. אני פשוט לא מבינה איך זה קרה- כל כך רציתי שזה יצליח. כל כך רציתי לקרב אותה, לאהוב אותה. מרגישה ששום דבר לא זע בה נוכח המאמצים שלי..או שפשוט היא בחרה לא לתת לזה ביטוי. אני כמעט צריכה לשים מילים בפה שלה, כך אני מרגישה, כדי שאוכל להמשיך להאמין שהיא איתי. היא מנסה, אבל משהו שם לא מצליח.. אני נזכרת בשרשרת שנפלה מהאופניים ומרגישה שעל אף נסיונות רבים מצידי, הגלגלים שלנו מסתובבים זה לצד זה. מקבילים כמעט. הסיבובים שלה לא מניעים את שלי ושלי לא נרשמים אצלה. אני חוששת שלא נותרה ברירה..אני אטומה עכשיו מכדי לתת לה סדק להיכנס דרכו בחזרה. ובכל זאת, קשה להיפרד. סליחה שיצא כזה ארוך.. זה בעיקר בשבילי, זה בסדר אם אין ממש מה לכתוב בחזרה.. אני נזכרת פתאום שיום רביעי היום, וכבר לילה- אז כנראה שלליאת כתבתי (אהלן ליאת :-).. לילה טוב, לילך. נ.ב.- התגובות בפורום מקשות עליי מאוד ומכאיבות לאחרונה. אשמח לא לזכות לתגובות..

חג שמח

ככ כואב מה שכתבת ... שכרגע אני מוצאת את עצמי רק מחבקת אותך המון המון מרחוק ... ומקווה שהתחושות הקשות קצת דעכו ... את לא אטומה , אפשר להבין את הכאב מדברייך ככ טוב ..:-( כולי תקווה , שתצליחי לומר למטפלת בדיוק את מה שכתבת כאן .. ושתצליחו ביחד להבין וללבן את מה שקרה ..כי זה מאוד חשוב .. באמת , מקווה שאת מרגישה מעט טוב יותר , היי חזקה .. איתך, ש' .

אוי לילך, כבר יום, צהריים, מעניין אם לדברים יש תוקף ומשמעות גם עכשיו. אני שומעת את הבקשה שלך שלא לשלוח תגובות, כדי שלא יכאב. (ככה זה כשהכל פעור, לא מצליח להיסגר ולהיאסף לאיזו החלמה זמנית). אלך גם אני בזהירות מסביב, ואמתין - איתך - עד שיוקל לך, עד שיהיה פחות צורב. עד שתדעי. אם תרצי, אני כאן ליאת

ליאת יקרה, תודה על תגובה רגישה ונמצאת-איתי כל כך יהיה בסדר.. לא נעים לבשר על פרידה, אבל אין מה לעשות. לא בטוחה שבא לי לעבד איתה את העניין, אז נוותר על תהליך פרידה ארוך. יש כמה דברים שהייתי רוצה לומר לה ואז ניפרד. הפרידה הזו תהיה בכלל לא כמו שדמיינתי אותה תמיד..מוזר.. (דמיינתי משהו חם וקרוב ועצוב בצער הפרידה). אני מקווה שאתנהג יפה, שלא אפ?גע, ושאם ארגיש משהו קרוב או ממורמר, אבחין בזה בזמן ואוכל גם לתת לזה ביטוי.. מרגישה שאני עלולה לתת לה תחושת כשלון איתי ולא נעים לי. מצליחה כבר לנבא את התגובה של טל "את לא אמורה לדאוג למטפלת שלך", אבל זה לא הגיוני שלא. גם אם לא הרגשתי אותה כמו שהייתי צריכה, ברור לי שזה היה פקשוש ושהיא מצידה ניסתה. גם היא חוותה קשר במשך שנה ולא הייתי רוצה להדביק אותה במרמור שלי. טוב, יהיה בסדר. אני טוחנת את זה ביני לביני יותר מדיי זמן כבר. צריך לחכות בסבלנות שדברים יתאזנו מחדש.. פה ושם מחשבות קדם-טיפול על עצמי שבות ועולות בי ואז אני נוטה לוותר על טיפול נוסף בכלל. כי זה לא אני, זה לא בשבילי, "זה של בנות" :-), זה לנפח דברים מעבר למקום שלהם בתוכי ואז לעורר דברים שלא היו שם קודם, זה לוותר לעצמי ולהיות ממוקדת פנימה ולא ממוקדת מטרה, כמו שמצופה. וכי אין לי כוח למהתחלה שוב..אני מפחדת ממהתחלה.. אין לי כוח להאבק שוב. אם כשבאתי כל כך מוכנה ונכונה זה לא הצליח, אז עכשיו..? אולי אנסה להגיע חסרת חשק ומוטיבציה, ודווקא זה יעשה את הטריק.. מי יודע... אולי אלמד מהטיפול להיות לא נחמדה.. אין לי מושג. אולי יש לך טיפים ל'היערכות מחודשת'? :-) טוב. יהיה בסדר. צריך לתת לדברים זמן. יהיה בסדר :-) תודה שענית, (וחג שמח) לילך. (נ.ב.- ש' ואהבה, לא רוצה לפגוע, אבל אני בכל זאת מעדיפה שלא תגבנה. גם לא תגובה לנ.ב...).

מתוך סקרנות , כשאתם באים לקרוא את הודעת הפניה של הכותב, מלבד כמובן ההודעה הראשונה שפתחה לשאר הודעות של כותבים אחרים, האם אתם קוראים את כל התגובות לפני תגובתיכם או שמספיקה לכם ההודעה המקורית? לפעמים אני תוהה מאיפה באות לי השאלות שכל כך לא חשובות ושעסוקות בתפל ולא בעיקר. כנראה שהראש נדפק.

שלום סקרנית, אני קוראת את כל העץ, אני מאמינה שגם עמיתיי היקרים נוהגים כך. וזה לא כל-כך טיפשי לשאול... לילה טוב, אורנה

שלום! ראשית, אני מתנצלת מראש שההודעה ארוכה משהו, ניסיתי לקצר ולכתוב עניינית. נכנס לי לראש מעין גו'ק אובססיבי שגוזל את כל האנרגיות הטובות שלי ומשאיר אותי מרוקנת כרונית. כשהתקרבתי לשנות השלושים לחיי, התחלתי להילחץ קצת שהשנים חולפות לי מהר בתחושת החמצה קלה. לשם כך, פניתי לטיפול פסיכולוגי, אבל לרוע מזלי "נפלתי" על מטפלת מוגבלת, ביקורתית ולא אמפטית. בשנתיים + שהייתי אצלה, החל הדימוי העצמי שלי להיפגע, כאשר האמונות החיוביות (שבאו לידי ביטוי בפועל), החלו להתחלף באמונות שליליות. לבסוף היה זה בלתי נמנע, כשהגעתי למצב נפשי מצוקתי וסוער, מתקפה שלילית ביני לבין עצמי. המטפלת נהגה לזרוק לי כל מיני קללות ועלבונות במעטה של אבחנות פסיכולוגית, בלי להסביר או לנמק מה עומד מאחורי זה. את המשך העבודה השלילית שלה, עשיתי לבד מול האינטרנט, בפורומים, שאני מבטלת את עצמי, נשרכת לפתע אחרי דעות ומידע של אחרים עלי. בכל סיטואציה חיובית שקרתה לי בחיים, היתה מבטלת מיד, היתה זורקת לעברי שיש לי שגעון גדלות וכו'יב... והכי קשה היה שאמרה לי שהכל, הכל אלו השלכות שלי כאשר אני מנסה להוכיח לך אחרת ושהיא לא מבינה. בכל מקרה, אני כבר מזמן לא אצלה, אבל אני לא מסוגלת לנתח את עצמי באופן שלילי על כל דבר, על צורת החשיבה שלי. הבעיה שזה כבר עלה על גדותיו, כלומר: כל רגש ומחשבה שלי הומרו מאמונה קודמת שלי על עצמי לאמונה שאני דפוקה. קשה לתת דוגמאות, כי בכל שנייה ושנייה, יש דוגמא חדשה...זה כאילו אני חגה במעגלים. למשל, עד שהגעתי אליה לטיפול, אחת התכונות שידעתי שיש לי הוא כושר מנהיגות, יכולת להשפיע. ולמעשה אפילו בזמנו (בתקופת הטיפול), נבחנתי לתוכנית הטלויזיה "המנהיג", התקבלתי והייתי אמורה להתחיל את השתתפותי בתוכנית. אבל היא הצליחה להוריד אותי מזה, הבטחון שלי כבר התערער ולא ראיתי עצמי כמועמדת ראויה. בכל אופן, מאז אני מדכא כל מחשבה אם עולה ולו לרגע, שיש לי כח או יכולת כזו או אחרת. אני מבטלת אותה במחשבה רציפה שניה אחרי במעין קול פנימי שאומר: לא , לא זה לא את, אין לך יכולת מנהיגות או כח באמת, את רק חושבת ככה, הרי יש לך שגעון גדלות. וכך הלאה והלאה...אין סוף. זה כבר נהיה כאוטומט, ובכל מחשבה אפילו על דברים שלא נאמרו אצלה אבל מקריאה שלי על הפרעות נפש, הצלחתי להטמיע בזכרון מהם הקריטריונים לכל הפרעה והפרעה ולנכס לי אותם ועקב כך לבטל למשה את מהותי. כי זה לא ממש אני באמת כשלמעשה זו ההפרעה. טוב, פחות או יותר זאת הדוגמא. אני גם מתקשה לחשוב בצלילות ובבהירות מאז, הראש עמוס לעייפה, במחשבות, בכבדות כך שגם פה אני מתקשה אולי לתאר את כל התמונה בצורה יותר מדוייקת לעין. מה שכן, אין ספק שזו ההפרעה האמיתית! מרוב שחשבתי עצמי לדפוקה ולחולה (כך גרמה לי להרגיש),נהייתי ככזו...ממש נבואה המגשימה עצמה. ייתכן ואני משתמשת בזה כהגנה בפני משהו. כל החשיבה המעגלית האובססיבית, חרדתית משהו אינם מאפשרים לי לראות ולקחת אוויר, על מנת לקבל כוחות מחודשים. אני תקועה מזה זמן רב, ניסיתי טיפול דינמי חדש. אבל דיבורים לא עושים לי את זה....כלומר: ככל שיש דיבורים, והידיעה שאני בטיפול, אני מחטטת ונוברת יותר כשאני מפתחת תאוריות עד אין סוף. אבל ברור, שלבסוף אני חוזרת לאותה נקודת מוצא. מה עושים במצב זה? לא באמת...זה כבר מוטרף, 3 שנים. אני רוצה לציין שעד היום אני לא מצליחה להתגבר על נטישתי/ה ברגע הקשה והמצוקתי שנכנסתי אליו וכך נגמר הטיפול, בכעס מצידי, בהתקפות מצידה, באינספור הכחשות, תוקפנות, עויונות, התעלמות , ללא לקיחת אחריות או לעצור לרגע ולהיות איתי, אולי להתנצל במשהו על שפגע בי וכו'... קשה לי גם לשכוח את דבריה בשיחות הטלפון כשניסיתי לגשר ולנסות להבהיר את העניין בינינו. אני מתמלאת בכל כך כעס עצום רק מעצם הדברים שנאמרו מצידה (חוצפנית לשמה). אני כבר עייפתי מטיפולים, מלא יודעת מה...אני רק רוצה בחזרה את השקט והשלווה הנפשית שלי ואיתה השמחה. הגעתי אף לטיפול פסיכאטרי, אך שום כדור אנטי דכאוני לא שיפר את המצב (וניסיתי מס' אפשרויות). תודה רבה

זה אלמנט טיפולי חשוב היחסים עם המטפלת היו קשים, זה לא ממש חשוב מי אשם במה חשוב להתבונן בזה ש"נתקעת" שלוש שנים עם מערכת יחסים מעיקה ועוד המשכת לחשוב שזה טיפול טיפול נפשי לדעתי זה משהו שמקדם מטרות חיוביות באדם בטחון עצמי וכושר מנהיגות הם דבר חיובי, במידה כי שום דבר לא צריך לבוא על חשבון אחרים ולא על חשבון בריאות הנפש של האדם עצמו התפקיד של המטפלת היה להנחות אותך למקום שבו תרגישי טוב עם עצמך בין אם את מנהיגה או בין אם את סתם אדם כי העיקר זה לא מה שחושבים האחרים!!! חג שמח ובהצלחה עם מטפל/ת יותר מוצלח/ת

תודה אהבה

את נשמעת לי בחורה חכמה מאוד וחדת עין שמבינה עניין. לכן ברשותך אם אפשר לשאול אותך, איך ניתן לדעת מתי הבטחון העצמי הוא במידה, וככזה שלא בא על חשבון אחרים?איך יודעים? ואיך יודעים גם שהוא לא בא על חשבון בריאותי הנפשי שלי? אגב, אני לא חושבת שהמטפלת ידעה מה היא עושה, זה לא היה כחלק מכוון בטיפול, כמו שציינת, אלמנט בטיפול. חג שמח

שלום כרמית, תיארת תהליך מכאיב של ירידה בדימוי העצמי. את קושרת את הפגיעה לטיפול הפסיכולוגי שעברת, בו הרגשת שהמטפלת שמה לעצמה למטרה לפגוע בך. אני יכולה רק לקוות שהקלקול הזה בקשר הטיפולי דובר ועובד בצורה מספקת, ושלפניו חווית בטיפול גם דברים נוספים. אינני יודעת אם את מעוניינת בכך, אך נדמה לי כי התנסות טיפולית אחרת, טובה ומספקת, עשויה להיות רעיון טוב. אשמח לסייע לך בדרך לשם. בהצלחה, אורנה

קמתי בוקר והופתעתי לגלות ששתי הודעות מתנצחות נמחקו ובמקומן הופיעו שתי הודעות עם תקשורת אישית הגונה אין לי מושג איך זה קרה באמצע הלילה אבל תודה להבנה קצת יותר כללית בנושא אני מצרפת פה קישור (בתקווה שאצליח)http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=319

אורנה שלום היום היתה לי פגישה ממש קשה ,כל הטיפול לא הוצאתי הגה מהפה ורק בכיתי.(כן כן בכיתי כמעט 50 דקות),היא ניסתה לדובב אותי אבל זה לא עזר. קדם לזה הודעה שהשארתי למטפלת אתמול שביקשתי לבטל את הפגישה היום היות ואני במצב לא קל ולא אוכל לשתף אותה.(הצעתי לשלם עבור הפגישה בגלל ההתראה הקצרה). היא חזרה אלי ואמרה שהיא רוצה שהגיע גם אם אשתוק כל הפגישה והיא לא מוכנה לקבל ביטול.(לדבריה השתיקה היא חלק מהטיפול). בסוף הפגישה היא אמרה שהיא שמחה שבאתי . אורנה מה אתם(הפסיכולוגים) חושבים כשקורה כזה דבר כשמטופל בוכה כל הפגישה ולא משתף,האם זה נוגע בכם ,האם זה כואב גם לכם או שאתם רוצים שהטיפול יסתיים,,האם מבחינתכם זה הצלחה לגרום למטופל לבכות .

שלום א, אתחיל מהסוף - לא, בכי בחדר הטיפול אינו נחשב ל'הישג' טיפולי. היכולת לבטא את עצמך באופן אותנטי - וזה אומר משהו אחר לכל מטופל ומטופלת - היא בהחלט הישג. אני חושבת שלכך התכוונה המטפלת שלך - שהיית עצובה ומיואשת מאוד, ובכל זאת יכולת לבוא ולהיות ביחד. גם אם היית 'לבד ביחד'. אני מקווה שאת פחות עצובה עכשיו, ומאחלת לך חג שמח, אורנה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3453710,00.html

ליבי יוצא אליהם

למה הם בורחים??? למה מישהו יתקוף רופא שבא לעזור לו כשהוא במצוקה?? האם זה רק בגלל שהוא "משוגע?" ולמה משקיעים כל כך הרבה כספי ציבור על מנת לתפוס אותם בחזרה??? האם רמת המסוכנות המשוקללת שלהם לקופה הציבורית אכן מצדיקה את זה, ביחס למסוכנויות ציבוריות אחרות??? וחשבתם פעם, אפילו בשטחיות, איך זה ירגיש אם זה חס ושלום יקרה לכם?? ומהי הסבירות שזה יקרה לכל אחד ואחד???

אחד מהבורחים כבר חזר. סתם להשכלה כללית.

אתמול ביליתי שעתיים בתחנת המשטרה, כי חיכיתי שהחוקר התורן יתפנה אלי, לדבר על עדכונים בתיק החקירה של תלונה שהגשתי היה "שמח" שתי תאונות דרכים התרחשו בשעתיים האלה ברדיוס של 10 ק"מ מביתי נהג משאית אחד היה לכוד, אולי מגיע לו מן הסתם הוא זה שגרם לתאונה על פי הדיווחים שהגיעו בזמן שארעה התאונה השניה לא הייתי כי הלכתי לאכול פיצה בינתיים המשטרה חיפשה בחור צעיר שברח מאברבנל שמעתי את השיחות המטרידות של המשפחה, ואת התחנונים של היומנאית שילכו כבר לתחנת השטרה הקרובה, אם הם כל כך דואגים, ויגישו תלונה מסודרת כי המשטרה לא יכולה להתמודד עם "הקפצות" כאלה ללא תלונה בכל זאת הם שלחו ניידת לאגד והבחור ה"מסוכן" כבר עלה לאוטובוס ונסע שאלתי את עצמי: אם הוא כל כך מסוכן הרי המחלקה היתה מויעה על זה ואם אמא שלו היתה כל כך דואגת לו היתה הולכת כבר בבוקר, כשהתחילה את ההטרדות הטלפוניות, להגיש תלונה אני יודעת שהבן שלי פעם נרדם לכל אחר הצהריים ולא ענה לי מאחת עד שש וחצי כשהתקשר אלי סוף סוף הוא כבר תפס אותי בדרך לתחנת המשטרה המסקנה האישית שלי מהסיפור הזה, וכל אחד יכול להסיק את המסקנות המתאימות לתפיסת עולמו שלו, הן שמשפחה שזורקת לבית משוגעים ילד, היא לא ממש משפחה דואגת עובדה שהיא לא יכלה להתפנות לשעתיים בשביל המטרה הקדושה הזאת של לתפוס את הבן שלה ולהחזיר אותו מיד לאן שהוא שייך בעיני זאת לא דאגה ואני יותר פוחדת, באופן אישי, מאלה שתופסים אותם ומאלה שמחפשים אותם מאשר את אלה שלצורך העניין נוח לקרוא להם "מסוכנים" חג נפלא

שלום מאושפז שברח, לא כתבת אילו תחושות ומחשבות הכתבה עוררה בך. חבל, כי זה מתאים יותר לפורום שלנו מקישורים חדשותיים, וזה מאפשר לנו להגיב. רק בריאות, אורנה

בשרשור הזה, למצוקתם של ה"מתוייגים" יש אנשים עם זכויות יתר שמרשים להם לפרסם מעל גלי הפורום שהם משוגעים ולא יקרה להם כלום יש אנשים ששללו מהם כל זכות אנושית בגלל שאנשים אחרים הצביעו עליהם בתור משוגעים אותם מאשפזים!!! את אלה עם זכויות היתר, אלה שיש להם המון כסף בשביל טיפולים פרטיים זה לא ממש מטריד איך מתנהגים שם "במוסדות האלה" ל"משוגעים" שלפעמים הם עצמם גרמו לאשפוזם וזה קורה הרבה!!

מפורום אחר http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=319&msgid=106096283

בטיפול כשאני מתחילה לדבר על דברים קשים עבורי בכל אופן, אני מרגישה נורא פתטית וחלשה וחושבת לעצמי, למה זה צריך לעניין אותו (את המטפל) מעולם לא בכיתי בטיפול ונורא קשה להגיע לכאוב מולו עד הסוף, אני מרגישה כאילו יופי עכשיו את פטתית ובתוכו הוא בטח נקרע מצחוק עד כמה את חלשה וכואבת ולכן תמיד כשאני מתחילה לדבר על משהו כואב אני ישר מפסיקה וחוזרת לדבר על דברים שטוחים יותר. האם מטפלים מגחכים בתוכם כשלמישהו כואב? האם אתם חושבים בינכם לבין עצמכם על מה כל הדרמה שלה? האם אתם באמת מרגישים את הכאב שלנו? מה הולך לכם בראש כשמישהו בוכה מולכם? האם אתם מתים כבר שהשעה תעבור ונעוף לכם מהחדר? האם אנו מעמיסים עליכם את השטויות שלנו? האם אתם חושבים שאנו משוגעים ומוזרים? האם אתם באיזה שהוא מקום גם אוהבים ודואגים לנו לפעמים? האם אתם באמת שם איתנו? האם גם לכם יש כמה האם.......

האם כשמישהו בוכה מולך את מגחכת בפנים? האם כאת יושבת עם מישהו שבוטח בך מספיק לשפוך את צרותיו לפנייך, את חושבת שרק יתנדף כבר ועל מה כל הדרמה? אני לא חושבת שמטפלים הם חייזרים..הם מרגישים כמוך וכמוני, כלומר כל אחד מהם מרגיש אחרת לגמרי..אבל אם הם מרגישים ככה ובכל זאת הלכו ללמוד הרבה שנים מקצוע שבו כל היום יושבים ועושים את הדבר שמשעמם ושנוא עליהם..מי פתטי?

שלום דניאל, את יודעת, אני יכולה לכתוב מילים מרגיעות, אבל כל העניין הוא המקום הפנימי שלך שמתקשה להאמין, שמסרב להניח את עצמו... אני רוצה לבקש ממך בכל לשון של בקשה לדבר איתו על זה. במובן מסויים זוהי (נדמה לי) מהות הטיפול שלך - החיפוש אחר הזכות הפנימית להרגיש נאהבת ומוחזקת באמת... חג שמח, אורנה

כל המטופלים כאן (כמעט, חוץ מרשת) מרגישים יחס אמביבלנטי כלפי המטפלים שלהם?? האם זה חלק מהגישה המטיפולית?. האם אדם צריך להתבייש בעצמו כדי להירפא?? למה לא משדרים לו אמפתיה, ושכל רגש הוא לגיטימי, אבל לא כל מעשה!!!

הכל מבולגן לי, כלום לא מסתדר לי במחשבות. ויש את השקט הזה, עכשיו של הלילה.. שעושה לי עוד יותר רעש. זה מסוג הימים האלו, שאני לא יודעת איפה לשים אותי. עכשיו.....אני פשוט מפחדת להיות לבד. אין לי שאלה מיוחדת... סתם... הלב כואב והיד רושמת.. סתם...ימים מגעילים וקשים.

מקווה שהיום את מרגישה טוב יותר .. מקווה שאת מוקפת אנשים שאוהבים אותך ... והרגשת הלבד ..חלפה .. מחבקת אותך , אני כאן מתי שתרצי ... שלך , ש'

מקווה שאת מרגישה יותר טוב עכשיו,אם זה עוזר במשהו,אני שולחת לך את תמיכתי. ובניגוד לעבר,אני אומנם מנסה להבין אותך,אך לא להיכנס ממש לאווירה בה את נמצאת, כדי לא 'להישאב' חזרה לדכדוך,אז אני שולחת לך את תמיכתי 'מרחוק' בלבד. חשוב לי היה לציין זאת,כדי שתדעי שלא נהפכתי לאדישה וחסרת-רגשות.

שלום חן, אני מקווה שאווירת החג הגיעה אלייך, והביאה איתה נעימות. אנחנו כאן, כך שאת לא ממש לבד, אורנה

אורנה, התעייפת? מחכים לך כאן... לילה טוב...

"השקר גדל וצמח בינהם כסלע, ואילץ גם אותם לצמוח באופן מוזר, כעצים המתפתלים סביב סלע גדול".

נכון!!!

רשת רשת, את כותבת על סודות ושקרים, על האופן בו הם גורמים לנו לגדול בפיתול מייסר. אני חושבת על דברים שכתבת בעבר, מקווה שאת מחזיקה מעמד בדרך שלך להיזכר ולחיות עם הזכרונות. שולחת לך ברכת חג ואת הביטחון שלי בזכות להצמיח ענפים, ובני ענפים, ופרחים ופירות לרוב. אורנה

אורנה אורנה, המשפט שהבאתי אתמול לקוח מספר חדש שאני קוראת עכשיו שנקרא "בתו של שומר הזכרון". משהו בכריכה שלו ובשם שלו משך אותי ומאז אני שקועה בו. באופן מדהים, כל משפט בספר מפגיש אותי עם עצמי ועם דברים מהעבר. הספר הזה עוסק בהשפעות שיש לסוד על החיים ועל הנזק שהסוד הזה, שנולד מתוך כוונות טובות להגן על חיי המשפחה, עושה למשפחה כולה. ואני ממשיכה במסע, שלפעמים נראה כנצחי, בתקווה שיום אחד אוכל לחיות אחרת... לחיות במלוא מובן המילה ולפתוח את הפיתול המייסר. צמחתי בין הסלעים.

אני מרגישה ....שרוקנו לי את האויר ואנרגיות....אני עייפה מידי בשביל לעשות פעולות פשוטות ...אני עצובה מאוד הכלב שלי מת לפני שבוע ו3 ימים ...ומאז אני בדאון אני יודעת שאני מרגישה יחסית בסדר לאיך שהרגשתי בשבוע שעבר...פחות היסטרית פחות בוכה אבל עכשיו אני עצובה אני גרה לבד והוא היה בשבילי כל החלל שלא היה לי הוא היה הדבר המדהים וטוהר ביותר שהיה לי בחיים ממש כמו בן בשבילי...אני בטיפול המון שנים ומה לא עברתי בשנים הללו אבל תמיד היה לי את הטיפול כעוגן ומקום ששומר ומחזיק כך גם הרגשתי בשבוע שעבר ...בכיתי התפרקתי ובעיקר הרגשתי את הביחד שלה הרגשתי אהובה ...והשבוע הכל התהפך אני עצובה מתוסכלת היא אומרת שאני כועסת אבל אני מאוכזבת היא רוצה שנשקול לחזור לקחת כדורים שהפסקתי בדיוק לפני חודש ....זה עומד ביננו כבר המון זמן מאכזב לדעת שזה הפיתרון הקל מבחינתה ...נכון באמת שאני לא יודעת מאיפה לקחת כוחות והשבוע הרגשתי שהטיפול לקח לי כוחות לפעמים אני מרגישה שדי הרמתי ידיים אין לי טעם להמשיך בטיפול ולא בחיים אין לי בשביל מה, הכל רע, אני מרימה את הראש ובום ,היא אומרת שהיא רואה את הסבל שלי ומאמינה שהכדורים יעזרו לי לסבול פחות ...ואני, הכדורים נתפסים כאויב מס 1 שלי,אני רוצה להצליח בכוחות עצמי .....אני לא מבינה איך בשבוע שעבר רק רציתי להיות והיום אני במקום שלא ...לא בא לי אין לי חשק ויותר מזה הפסדתי את הביחד ...ואת החום,אני כבר לא יודעת מה עובר עליי הכל באי שקט רוצה להיות רק בבית וכשאני בבית חייבת לצאת לברוח ...לא מוסגל להיות לבד אבל אין לי סבלנות לאף אחד ....הכל סוגר עליי לא מוצאת את עצמי בשום מקום ..אני יודעת שגם היא וגם כולם רוצים שיהיה לי טוב ...אבל אני כבר מיואשת שמשהו טוב יכול לקרות לי ...קשה לי שאנשים סביבי עומדים לי עם סטופר על היד ורוצים שאני אחזור לשיגרה ....אין לי כוח אני באמת שמנסה אבל לא מצליח לי ....אני לא יודעת לשחק אותה כשטוב לי אני עם המון אנרגיות וכשרע לי אני עצובה שקופה לא יודעת לשים את המסכה הזו של בכאילו .....די הם לא מבינים שהבדידות מנצחת לא הרחמיים אלא הלהיות לבד ...אני רוצה לאוהב ולהיות אהובה להקים משפחה כולם סביבי מלאים באנרגיות מלאים עם עצמם יש להם משפחה ילדים בעל....ולי גם הכלב האהוב שלי כבר לא נמצא איתי ...איך אפשר להמשיך מפה איך ?

אני יקרה, דברייך נוגעים ללב, מזכירים לי כמה קשה להיעזר, להתמסר אל האחר, כשיש בפנים מקום שבור ודואב. אני מבינה שה'אחר', בין אם זו המטפלת שלך או האנשים סביבך, נחווה עכשיו זר ורחוק מאוד. רק את לבדך. אני מקווה שעוד זמן מה, כפי שהיה בשבוע שעבר, תרגישי גם ידיים מושטות. אני שולחת לך מכאן ברכת חג והבנה, אורנה

אורנה, בשביל מה להמשיך ללכת לשם? זה גם ככה לא ממש עוזר. ואני צריכה חופש... לא מהטיפול, משם אני לא מסוגלת לקחת חופש ככה סתם. אני כנראה מכורה. אני רוצה חופש מהחיים. כמה ימים בלי עבודה ובלי לימודים. ואי אפשר עכשיו. סתם להשאר בבית בלי לעשות שום דבר יום שלם. אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי... אז למה לא להפסיק את הטיפול הזה שגם ככה לא עוזר? אני אוכל להרשות לעצמי את החופש הזה שאני כל כך צריכה. אני רק צריכה להיגמל... אורנה, מה זה שוה אם אין לי אוויר? יש לי פתרון זמני... תחזיקי לי אצבעות למחר? ואז אולי יהיה לי קצת חופש... כי נמאס לי מהכל... לא ממנה... וגם לא ממך ;-) מכל השאר... את מחזיקה? חג שמח... יופי שאת כאן, התגעגעתי... שלך, ד'

אורנה יקרה, מעניין אם את יודעת שעוד מעט כבר צריך להחזיק :-) בוקר טוב... מ-ד'

ד' יקרה, אני מחזיקה חזק. לא בטוחה שהבנתי הכל כפי שהתכוונת, אבל מוכנה להחזיק חזק בכל מקרה. שני נושאים שונים: לגבי העייפות הזו מהכל - למה שלא תקחי לעצמך חופש קטן? זה הלא מותר. ולגבי הטיפול - את יודעת שאני מאמינה גדולה בטיפול, אז תחזיקי חזק גם את... אורנה שלך

אורנה יקרה, אני נוטה יותר לכיוון של חופש ענק לתמיד... חופש גם מהטיפול. סתם כי נמאס לי. מה את אומרת? וודאי לא תשיבי... הכי הייתי רוצה שתפסיקי לכתוב... אבל את יודעת את זה... לילה... ד'

שלום יש לי שאלה. אני בטיפול שנה וחצי, ובכל פעם שאני הולכת לפגישה, יש לי שלשלולים יום לפני, ובתוך הפגישה אני עצבנית נורא (רוב הפגישות), אני לא מפסיקה לרעוד, כאב בטן, התכווצויות, שתיקה, בריחה....כל מיני. חוסר נוחות כללי. היה לי עליות וירידות בטיפול, היה לי גם הפסקות. אני בקשר טוב עם המטפל... אבל לא יודעת מה קורה בתוך הפגישה. האם זה קשור לתכנים מסוימים? לחדר עצמו? למטפל? תודה

וואללה.ממש מוכר. למרות שבפגישות עצמן אני כן מצליחה להיות רגועה יחסית.

שלום א.א., רמת המתח שתיארת לפני ובמהלך פגישה טיפולית נשמעת לי גבוהה מאוד. אינני יכולה לדעת ממרחק ומבלי להכירך מה מעורר את התגובה הקשה, אבל אני רוצה לוודא שהמטפל שלך יודע את הדברים, ושאתם מנסים ביחד להבין אותם. העבודה על תחושות אלה נשמעת לי חלק קריטי מהעבודה הטיפולית. חג שמח, אורנה

רציתי לשאול ..אותך, אם מה שקורה לי הגיוני .. קרה לי ביומים האחרונים..שהגוף השתתק לי ..כשאני נזכרת בדברים שקרו לי בפגיעה .. פתאום ..יש לי כאבים חדים במפשעות..כאבי תופת , שרק דמעות יורדות מהעיניים ..ואין לי כח אפילו לדבר ..זה מגיע עד למצב של מעיין קפיאה של כל החלק התחתון .. ממש לא יכולה להזיז כלום ..הרגלים לא זזות .. ואני ..נלחצת מהמצב ונכנסת להתקף חרדה ..בנשימות .. לא אני לא חולמת ...:-( לוקח זמן עד שזה נרגע , מרפה ..לא יודעת אפילו איך ..וואז אני חוזרת לתפקד.. זה התחיל לי לפני יומיים בטיפול ..שהעלנו לרגע תוכן קשה ..שהכניס אותי לסטרס בשנייה והגעתי למצב שלא יכולתי להזיז את כל החלק התחתון .. הידיים רעדו ..והגוף מעיין ננעל ..השתתק ... עד ש..אפילו הפגישה הסתיימה ואני עדיין תקועה על הספה (כמעט ..עוד רבע שעה ..) כי הגוף קפוא .. זה קרה לי שוב היום...כשעלו לי פלאשבקים מהפגיעה .. זה מפחיד אותי ... הרי ..אז בפגיעה למרות כל הכאב ..של הגוף ..הצלחתי לקום ולחזור הבייתה .. ו..איך היום , אני משתתקת לרגעים מסוימים (שנראים כמו נצח) ואני ולא מצליחה לקום .להתעשת .. . זה אמיתי לחלוטין ... תוכלי בבקשה להסביר לי מה עובר עליי ... למה הגוף לא מצליח לשכוח את הכאב ..והוא מחזיר אותי לשם ..שוב ?????? והאם זה קשור שדרך מילים אני לא מצליחה להביע את הכאב ..ולכן הגוף משדר מצוקה ?? האם זה יעבור לי ...?? מחר יש לי שוב טיפול ואני ככ מפחדת שזה יקרה לי שוב מול הפסיכולוג .. שבא לי פשוט להפסיק להגיע .. מה עושים?... תודה שקראת , ש'

שלום ש', טראומה רגשית נחרטת בנו בעוצמה רבה. חוקרי מוח העובדים עם נבדקים שעברו טראומה יכולים להראות בתמונות הדמייה פעילות מוגברת באיזור הרגשי של המוח (האמיגדלה), בשילוב עם איזור הקורטקס הוויזואלי (כאילו הנבדק 'רואה' שוב את האירוע הטראומטי), ומעין 'ניטרול' של האיזור בקליפת המוח האחראי על הדיבור (כאילו הפחד 'ניתק' את הדיבור). אני חושבת שמשהו מעין זה קרה לך. לרגע חיית שוב את האירוע הטראומטי, ומוחך וגופך הגיבו לכך. זוהי ללא ספק חוויה קשה, וממרחק אינני יכולה לדעת מהו הקצב הנכון עבורך של מגע עם הדברים. נסי להיות במגע עם התכנים הקשים שעולים בעדינות ובזהירות, וכמובן בעזרת המטפל שלך. חזקי ואמצי, אורנה

אני נמצאת בטיפול קצת יותר משנה , שום דבר לא השתנה אצלי , ואין לי תחושה כיאלו הולך להשתנות (עדיין רע לי..) , איך יודעים אם יש טעם להמשיך בטיפול או שאני סתם מזבזבת את זמני וכספי .. ?!

שלום מישהי, טיפול פסיכולוגי אינו לוקח מאיתנו את מה שקשה ומכאיב. הוא מאפשר לנו להתבונן בכאב, לחשוב עליו, להעמיק להכיר את עצמנו. בטווח הארוך, היכרות טובה יותר עם עצמנו - על ההיבטים והחלקים השונים שלנו, מאפשרת להתנהל באורח קל וזורם יותר. אנשים מדווחים אז על תחושה שהם השתנו, שהם נאמנים יותר לעצמם, שהם יודעים טוב יותר לזהות את הקולות הפנימיים שלהם, שמה שהכאיב כואב פחות... אני מאחלת לך את כל זה ועוד. לגבי הטיפול הספציפי שלך, נסי לחשוב על הדברים כך: אם קשה לך בחייך וביחסים שאת מקיימת הקושי הזה יגיע גם לתוך הטיפול. זה חייב להיות כך. לכן קושי בקשר הטיפולי אינו אינדיקציה לכך שהטיפול אינו 'עובד'. מה שחשוב הוא האופן בו את והמטפל/ת יוצרים דיבור על הקשיים, על האכזבה שלך, על תחושת הייאוש. נסי לבדוק עם עצמך האם יש בדיבור שלכם משהו אותנטי, משהו 'נכון' עבורך, האם מבעד לכל הקשיים בקשר את חשה שיש שם מישהי/ו 'נכונים'. חג שמח, אורנה

הלוואי שהיא הייתה שומעת... לא חשוב, גם ככה לא היה לה מענה...

שלום נורית, אני שומעת מכאן... ואשמח לקרוא עוד במה מדובר. אורנה

היי אורנה, מה שלומך? זאת אני... מצחיקונת... את זוכרת את ההודעה שלך משבוע שעבר? עצרתי לרגע וחשבתי על כל השנה האחרונה. עשיתי בה כמה וכמה דברים. אבל עכשיו זאת תקופה כזאת קשה. והטיפול לא מספיק, פשוט לא מספיק. וכן, עלינו לפעמיים בשבוע. וחוץ מזה שהיא גם עיצבנה אותי בפגישה האחרונה. כך שבגדול (לא בקטן, בקטן יש לי חברות מקסימות, שומעות?) אני מרגישה לבד. זהו, בערך. חג שמח לך, אורנה יקרה. נורית

אני בת 36 , רווקה ללא ילדים לאחר פרידה מבן זוג - מחשבות על הבאת ילד לעולם לבד בבירור הורמונלי התברר לי ,לזוועתי , שהרזרבה השחלתית שלי נמוכה והסיכוי שלי ללהביא ילד היא מתרומת ביצית בלבד את הבשורה הזו , הקשה מבחינתי , קיבלתי לפני יומיים ומאז אני לא מפסיקה לבכות.... בעבודה אני חייבת , כלכלית , לתפקד אז לא ניכרת פגיעה בתפקוד יש לציין שבאופן כללי אני בחורה נורמלית , בעלת סיפוק מקצועי ומרוצה מעבודה קבועה , אך עשיתי טעויות קשות בבחירת בן זוג וכעת הגעתי לגיל 36 ללא יכולת להביא ילד ביולוגי לעולם תחושות של דכאון , התפרצויות בכי .... בעיקר ביומיים האחרונים מאז קבלת "בשורת האיוב " מהגינקולוג ..... מה אתנ מציע לעשות ?

שלום איילת, אני יכולה לשער את תחושת התדהמה והבהלה שאת מרגישה. לעת עתה, נסי להרשות לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה, להסכים להיות בתוך הכאב מבלי לברוח ממנו. אם תרשי לעצמך לחוות את רגשותייך במלואם, תגלי שבעוד זמן מה עוצמת הכאב תרד, ואז תוכלי לחשוב על הדברים. אני חושבת שיהיה נכון מצידך אז לשוחח עם נשים שעברו/עוברות תהליך של הפרייה באמצעות תרומת ביצית. אני בטוחה שתגלי דברים חשובים על התהליך, ובעיקר - לא תהיי לבד כל-כך עם החששות מפני הלא-ידוע. מאחר ובפנייך דרך רגשית לא פשוטה, אני רוצה להציע לך ליווי, בדמות טיפול פסיכולוגי. חזקי ואמצי, אורנה

ד"ר גילי גולדצוויג שלום, האם ידוע לך על מאמר אקדמי (גם באנגלית) שעוסק בהצבת גבולות לילדים. אני מחפשת מאמר כזה להשוואה עם ניהול בארגונים. תודה, גלי

שלום גלי, יתכן שהתכוונת לשלוח את ההודעה לפורום אחר? לד"ר גולדצוויג? כך או כך, אינני זוכרת כרגע מאמר ספציפי, אך אני בטוחה שיש רבים וטובים כאלה. כדאי להיכנס למאגר מידע של אחת האוניברסיטאות, ולבצע שם חיפוש על-פי מילות הקוד שציינת (הצבת גבולות, ילדים, ארגונים). אגב, נשמע מעניין להשוות הצבת גבולות במשפחה ובארגונים אחרים. בהצלחה, אורנה

שלום, אני בת 22. לפני שנתיים נפרדתי מחבר שלי אחרי שהיינו 4 שנים יחד. בשנתיים שחלפו- שנה אחת הייתי לבד (בהמון דייטים) ושנה אחת היה לי חבר (עד לפני 5 ימים). בחודשים האחרונים התחלתי לחוש צורך עז לדבר עם החבר הקודם (זה שהייתי איתו 4 שנים). אנחנו היינו בקשר מידי פעם, אבל רק בהתכתבות במסנג'ר, לא יותר מזה. כתבתי לו מעין מייל שמספר את כל מה שאני מרגישה כלפיו: אני מתגעגעת אליו, ואני יודעת שהוא אוהב אותי ברמות מאוד גבוהות (הוא תמיד אומר לי את זה), ואולי אנחנו צריכים להיות יחד כל החיים (את כל הדברים האלה גם הוא אומר לי בחזרה). בזמן שהתחלנו לדבר על כל זה (לפני כמה חודשים) גם לי וגם לו היו בני זוג תקופה של מעל חצי שנה, אבל בכל זאת, הרשינו לעצמנו להיות פתוחים עד הסוף ולהודות שהיה לנו משהו מיוחד, ושאולי אנחנו ה"אחד" וה"אחת" אחד של השניה. מאז אותן שיחות, אני לא מפסיקה לחשוב על אולי לחזור. הנסיבות הן כאלה: הוא בן 28, אני בת 22. בקרוב אני אמורה להתחיל לימודים בטכניון ואני עוזבת את המרכז, והוא עובד פה במרכז בתור מהנדס. מה שאומר שאם נחליט לחזור, הדבר כרוך בהמון סיכונים. הוא צריך לוותר על החברה שלו שהוא נמצא איתה היום שנה ואין לו סיבה אמיתי להפרד ממנה, טוב לו איתה, אבל אני ה"אחת" מבחינתו, הוא צריך לעזוב את העבודה ולעבור לגור איתי בחיפה (מהלך לא פשוט). הוא מוכן לעשות הכל, אבל רק בתנאי שאני אהיה משוכנעת שאני רוצה לחיות איתו את כל החיים או לפחות להלחם כדי שהקשר הזה יצליח. אני רוצה לנסות שוב, אבל אני לא מספיר משוכנעת. אני לא מספיק משוכנעת כדי להפוך ככה את כל העולם, ומצד שני, אני פוחדת לאבד אותו לתמיד, הוא בן 28, הוא בקשר כבר שנה ואם אני אחכה עוד איזה שנה יכול להיות שהוא כבר יהיה נשוי (הוא גם אומר את זה בעצמו), אז מצד אחד אני רוצה לקחת את הזמן ולהחליט רק כשאהיה משוכנעת, ומצד שני יש איזה שעון שמתקתק שמלחיץ אותי. המחשבות לא עוזבות אותי כבר חודשיים, ומפריעות לי ממש לאורח החיים, אני לא מצליחה להחליט, הלוואי שמישהו יוכל לעזור לי.. תודה, נועה

האם הבנתי נכון שאהובך מחכה בעצם להחלטה מצידך?? האם הבנתי נכון שהוא נמצא עם אשה שהוא אוהב פחות ממך בגלל שאת לא מסוגלת להגיע להחלטה מחייבת לגביו?? האם הבנתי נכון שאת אוהבת אותו?? אז על מה את צריכה להילחם על מנת להיות איתו?? האם מדובר על התנגדות של המשפחה?? את לא מפרטת מה היתה הסיבה לפרידה ומהי הסיבה לחוסר החיכולת שלך להתחייב לקשר אהבה. אני אישית מאמינה ששוה להילחם על משהו שאת באמת רוצה

שלום נועה, אני מבינה את החיפוש שלך אחר תשובה פנימית סופית, חד-משמעית, חזקה... אני לא בטוחה שהחיים (או אנחנו...) תמיד כאלה. לפעמים מרגישים חזק בפנים את התשובה, לפעמים מתלבטים זמן רב ולומדים לחיות עם השאלות הפנימיות. כך או כך, על-מנת לדעת יותר על עצמך המבט צריך להיות מופנה פנימה - אל העולם הפנימי שלך, ופחות לעצות מבחוץ, שתמיד תהיינה מוגבלות וחלקיות (גם שלי...). לכן, אני רוצה להציע לך להתחיל תהליך טיפולי (הוא יכול להיות ממוקד סביב נושא ספציפי ומוגבל בזמן), שבו תתחילי לגלות מיהו הבחור הזה עבורך ומה זה אומר מבחינתך להתמסר אליו, או לוותר עליו. אורנה

איזה דיכאון יורד גשםםםםםםםםםםם.

איפה? איפה? איפה?? :-)) (סתם, יודעת שלא תעני/ה) אני מעבידה את האף שעות נוספות היום..מחכה בכיליון אף לריח הגשם, אבל אצלי רק עננים ורוח תתרמי כמה טיפות לכאן, מה אכפת לך.. הלוואי שמחר בבוקר תזרח שמש צלולה וטובה, והאויר יהיה קריר ונקי, וכל המרצפות והעצים רחוצים מגשם לילי קל... והלוואי שזה יעשה (גם) לך מצב רוח חדש וטוב :-)

למה לא אענה לך? באיזור המרכז,אל תאמצי את האף הוא יגיע יש פקקים!

הי למדיקה אהובה, איזה כייף לראות אותך כאן... חוסי על האף - הגשם יבוא בסוף. גם אני מחכה... נויה

אצלי יש גשם! (ורצתי מהר מהר להוריד את הכביסה מהחבל...) את מוזמנת לבקר, נשב לנו בגינה ונריח גשם... (הסנפתי את הריח עמוק עמוק לריאות...) (ומצטערת שהוספתי ליובש הלילי שלך היום... מבטיחה לפצות מחר...)

באמת היה אתמול גשם ברכה קטנטנן, סביב חצות. הרטיב את הכביסות. אני שייכת לאלה שמחכים בצמא לעוד...

כתבתי לך תגובת המשך לתשובתך, וחשבתי לתומי שתוכל לענות עליה. נו טוב, נגלגל אותה הלאה.... מי הפסיכאטר התורן מחר?!

לפחות הוא ענה על השאלה שלך, ולא התעלם מהן כמו מהשלוש שלא נענו לתשובה..הייתה קפיצה ישירה לדולפין, נקווה שאחד המנהלים האחרים כן יטרח להגיב...

אשמח אם תוכל/י לענות על השאלה שכתבתי בהמשך העמוד "פגיעות נרקיסיסטית והרס עצמי"....

דולפין שלום, לפני מספר שבועות הוחלט בפורום כי במהלך השבת הפורום לא יהיה פעיל. שאלות שיישאלו החל מהשעה 10 במוצאי שבת יקבלו תשובה ביום ראשון. אתה מוזמן לצרף את הודעתך הקודמת לכאן ואשמח להתייחס אליה. דרור

שלום רב, מהי "פגיעות נרקיסיסטית"? והאם זה יכול להופיע יחד עם שנאה עצמית והרס עצמי? (האם זה סותר אחד את השני?) אודה על תשובתך/ם.

קרה לי משהו בחיים- משהו באמת קשה. מרגישה כאילו נפלטתי מהרחם לפני הזמן. כאילו, חתכו לי את חבל הטבור בברוטליות, חבל הטבור שהיה מחובר למרכז היקום, למרכז החיים, למרכז ההוויה. נותרתי לבד בעולם. נדמה לי גם אם יהיו סביבי חברים ומליון אנשים ארגיש כל כך לבד. וזה כואב ובעיקר מעצבן- מעצבן על שזה לא היה צריך לקרות! ועכשיו , נהייתי לגמרי בנאדם אחר. כמו כל הנשים האלו...שמגדלות חתולים לבדן...אבל בלי החתולים. נפער חלל כה גדול בתוכי שברור לי שאם לא הצליח להתמלא עד עכשיו....שנים אחרי המשבר, הוא לעולם לא יתמלא מחדש. מדי פעם אני על סף בכי, לא מרשה לעצמי ללכת עם התחושה עד הסוף. מבכה את כל השנים המבוזבזות שלעולם לא יחזרו, וגם השנים לפני לא בדיוק מוארות. כה מפחיד ומבהיל היה אז, כה מפחיד שהעולם המשיך כמנהגו, ואני נבלתי, דעכתי, גוועתי, בלי שיהיה אכפת לאף אחד.

יובל..לאף אחד לא מגיע לארגיש ככה, לא לקבל אפילו תשעה חודשים של תמימות מוחלטת - לבד אבל לא לבד, אף פעם לא לבד..אני ממש מקווה בשבילך שתמצאי יום אחד מישהו שכן יצליח למלא את החלל..גם לי היה כזה, לעולם לא חשבתי שיתמלא..אבל הוא כן, מישהו הצליח להגיע עד השורש, ועם כל הטכנולוגיה של היום, את יודעת..(: הוא הצמיח לי חבל טבור חדש עם המון סבלנות, והזין אותי בהמון דברים טובים שאיכשהו נשארים שם והופכים אותך לחזק. אני יודעת שתמצאי גם מישהו כזה, כי את רוצה, וזה אומר שלא הפסקת להאמין..כל מה שכתבת, אני כל כך מבינה אותך שזה כואב. הלוואי שלעולם לא יכאב לך יותר - שולחת המון כוחות.

תודה לך ... חבל שאין שם שאני יכולה לקרוא בשמו. כמה כיף היה לקבל את תגובתך, חיממה במשהו את הלב. שמחה בשבילך שמצאת מקור נתינה וקבלה. סיקרנת אותי לגבי הדרך שעשית אשר הצלחת להשיג זאת. חג שמח

דרור, הי.. אני מרגישה חוסר נוחות. אתמול קיבלתי מהפסיכולוג שלי כל מה שתמיד רציתי ממנו - הכרה..אז למה חוסר נוחות? כי במשך רבע שעה הוא חזר במונוטוניות כמו בשלוש השנים האחרונות שהמשאלה הזו עלתה, על כל הסיבות שהוא לא יכול לתת לי את ההכרה הזו, ואני כמו תמיד התפרקתי ונכנסתי לתוך עצמי, ופתאום, משום מקום, הוא שתק ונתן לי מה שרציתי. וזה היה...זה היה הכל, אבל בכל זאת הפתאומיות הזו והמעבר שהייתי צריכה לעשות מכעס נוראי ( אמרתי לו שאני שונאת אותו ): ) לקרבה מאוד גדולה הייתה לי ממש קשה, והעובדה שאחרי שלוש שנים, הוא יצר קרבה כזו פעמיים בחמש דקות מאוד מאוד בלבלה אותי..לא חשבתי שהוא עובד בכל כך אימפולסיביות, וזה לא היה מתאים לו..אולי הוא היה במצב אי שפיות זמני? (: סתם..את האמת לא אכפת לי, אבל הייתי רוצה להרגיש שלא שנינו מאוד מבולבלים, שלפחות אחד מאיתנו יודע מה הוא עושה.

שלום לך, לא ברור במה רצית הכרה. אבל ברור שקרה משהו בחדר שלמרות שרצית אותו וקיבלת אותו הוא בלבל ויותר מכך הבהיל אותך. הקרבה לה את כל כך מייחלת הגיעה והבהילה. ייתכן והרגשת שאת גרמת לו לאבד שיווי משקל ולכן הרגשת שכעת אין לך על מי להישען. כי את מטלטלת אותו. בכל מקרה, קרה משהו מאוד משמעותי בטיפול, מפתיע ככל הנראה, וכמו בהרבה מקרים המשאלה לקבל משהו נוחה ונעימה הרבה יותר מלקבל את הדבר עצמו. דרור

את האמת, זה היה ברור לי שתענה ככה. זה כל כך לא המצב, עצם הקבלה הייתה מאוד נעימה ולא מטלטלת וגרמה לי להרגיש מאוד בטוחה, כמו שאמרתי היה פשוט מעבר חד מאוד בתגובה - רגע אחד הוא אמר משהו אחד ורגע שני שפוט סתר את עצמו ועשה מה שהוא אמר שהוא לא יכול לעשות - וזה! מה שהיה מבלבל...אתם תמיד מושכים למקום הזה, להבין מה שאתם מפוקסים עליו כל כך - שהמטופל לא באמת יודע מה הוא רוצה, שהוא חי בעולם של פנטזיות..אבל לא, זה לא היה מקור הבלבול, ידעתי טוב מאוד מה רציתי, הרגשתי שהוא לא עושה מה שהוא עושה מתוך מחשבה וביטחון, בגלל השינוי הכל כך פתאומי...

לדעתי- אדם שמרחם על עצמו הוא אדם שבוכה בלי שום סיבה. ויש הרבה כאלה שבוכים כי לאחרים יש יותר ולהם לא.. אבל ישנם אנשים שעברו בחיים טראומות קשות כגון אונס וכו'. ומתפללים שהבכי יפסיק אבל זה חזק מהם.. אז לא מדובר כאן בפתטיות. מדובר פה במשהו שחזק ממך... וחוץ מזה- מותר גם לבכות לפעמים, לא? האם אתה אדם שלא מראה רגשות בד"כ? שלועג לזה שנשבר וקשה לו? נסה להבין- לכולם יש נק' שבירה בחיים. כולנו בני אדם.

שלום לכם, נראה לי שכאן, כמו גם בשרשורים קודמים, עולה שאלה של איך מתמודדים עם קושי, של עצמנו ושל אחרים. מתעלמים? מדחיקים, בוכים? לעיתים יש חשיבות בדברים שאחרים אומרים לנו שאנו לא מצליחים לראות, בגלל הנקודות העיוורות שלנו. אבל כדי שהדברים יוכלו להישמע, ולהתעכל, חשוב שייאמרו בדרך מכבדת ואמפתית לקושי. דרור

נמאס לי מהמטפלת שלי כבר כמעט שנה ועדיין לא קרה כלום לא הגענו לכלום, נמאס מהכאב המזוייף שלה חוץ ממילים לא יוצא מזה כלום אולי מטפלים יבינו שלפעמים אנו לא רוצים לשנות כלום בעצמנו אתם מדברים על קבלה אותנו ואיך לא קיבלו אותנו בחיים אך מצד שני אתם עוסקים כל כך בכן לנסות לשנות איך זה מסתדר. אם גם אתם חושבים שההתנהגות החשיבה והיתר לוקים אז איפה אתם שונים מדמויות אחרות בחיינו. המסר הכפול הזה עם יומרנות להגיד שזה גורם לזה נראה כמו אישור לעשות באנשים ניתוחים פלסטיים. נמאס לי מהמטפלת וכל הפסיכולוגיה זב בולשיט אחד גדול במקום להפוך אותנו למאושרים לחיות עם עצמנו בשלום אתם גורמים לנו להרגיש יותר דפוקים מציגים את הורינו כאילו מינימום הכו אותנו או אנסו אותנו והם בסך הכל עשו מספר טעויות טיפשיות אבל מי לא עושה אין הורים מושלמים. מילא אם הורי היו פוגעים בי פיזית נפשית או מינית הייתי מבין אבל לעמוד על כל שטות ולהאשים אותם איפה האחריות שלנו כבוגרים. אז די עם הבולשיט תנסו לטפל בהווה ולא לנסות לשנות את העבר, לא על זה משלמים לכם שלוש מאות שקל לשעה. (ים כסף אה בשביל כמה מילים..) אני חושב אבא שלי ואמא שלי אחלה אני בסדר המטפלת לי היא זו עם הבעיות מעניין אם ההורים שלה כאלה מושלמים.

לפסיכולוג - אבל יש אנשים שעברו אונס, גילוי עריות אלימות, טראומות קשות ועוד.. וגם ישנם אנשים שלוקים בנפשם ללא כל קשר לדברים שהזכרתי.. אז תאר לך אם לא היו פסיכולוגים מה היה גורלם של אותם אנשים אומללים? פסיכולוגים הם בסה"כ אנשים שמוסמכים לדבר. מומחים למקצועות בריאות הנפש.. ומי שזקוק לזה זקוק.

יונתן שלום, אני שומע את האכזבה שאתה מרגיש מהטיפול. נכנסת עם תקווה להרגיש מאושר ושלם עם עצמך ושנה אחרי אתה מרגיש שאתה דפוק וההורים שלך מואשמים במה שקורה. אתה נשמע כמי שמרגיש מותקף, ואולי גם נחות מול המטפלת, הגובה כסף בשביל לעזור לך, וגורמת לך להרגיש שאתה וההורים שלך לא בסדר והיא כן. הרגשות הללו שאתה מדבר עליהם יכולים וצריכים להיות חלק מרכזי בטיפול, של ההווה. אבל כדי לטפל בהווה, של מה קורה בינך ובין המטפלת שלך. האם זה דומה למה שקורה לך בעוד מקומות. הסיבה שנוגעים בעבר ובהורים, היא לאו דווקא כדי לתקן את העבר, אלא מתוך ניסיון להסתכל עליך כעל אדם שלם, המורכב מעבר והווה שלא ניתן להפריד ביניהם. לא ניתן להפריד את הדרך בה אתה רואה את העולם כיום, מהעבר שלך. דרור

"עוולות ילדות" הוא עיסוק אובססיבי בעבר, טעות של פרויד הוא עלה על משהו חשוב - שאדם הוא תבנית נוף מולדתו והדינמיקה המשפחתי מעצבת את מבנה האישיות שלו אבל עד כאן לא צריך להאשים אף אחד בגורל שנתן לנו בורא עולם לצורך תיקון הנפש שלנו כל סיטואציה היא מנוף לגדילה וצריך להסתכל קדימה אם כבר לחטט עדיף לחטט בטעויות שאנחנו עשיתנו כפי עצמנו וכלפי אחרים ומי שיש לו נטייה להאשמות עצמיות אני אומרת פה בפה מלא: זה עיסוק אובסביבי נרקיססיטי אם הוא לא משולב בצעדים אמיתיים לשינוי הפגיעה באחרים!!

אז למה אתה נשאר שם???

אז למה אתה נשאר שם???

מנסה לשפוך אור על כל הפחדים והבילבול שנמשכים אצלי ..ולא מרפים... מנסה להתגבר על חוסר האונים .. ועל כל השליטה .. שהתרופפה ממני .. מנסה להפסיק לברוח ..מכולם ..ולעצמי.. מנסה להתקל במישהו ככ חזק ומקווה לראות שהוא לא ייפול .. מנסה להתקל במישהו ככ חזק ..כדי שאני לא ייפול??!! מנסה לענות על שאלות הגיוניות וחכמות .. שאין לי עליהן תשובות... מנסה להשלים עם ההבנה שהמצב הזה שלי .. תמיד ישאר ככה!!!! מנסה .. באמת.. לפעמים מצליחה .. אבל זה רק לשבריר שנייה ! היום הייתי בטיפול פסיכולוגי ...טיפול שהפך בשנייה לקשה מידיי .. התחלתי לדבר על הבחור שאנס אותי וזה הצליח להכניס אות לסטרט בשנייה .. הרגליים קפאו ..הידיים רעדו ..חוסר אויר כבר עלה במעלה הגרון.. הפסיכולוג פתח חלון, הביא לי שמיכה , שתיה ממותקת ..אפילו שוקולד.. ואני .. עדין לא מצליחה לזוז ..לא מצליחה להוציא מילה ..פשוט מאובנת.. יש עוד חצי שעה לטיפול, אני רוצה לזוז , לברוח ..מכסה את עצמי עם שמיכה ..מבושה .. כדי שהוא לא יסתכל .."תצא מהחדר "..אני מבקשת ממנו ..בבקשה אל תראה אותי ככה .. לא מסוגלת להיות במצב חשוף כזה , מצב פגיע כזה מולו .. רוצה שהאדמה תבלע אותי .. לא מצליחה לקום, מתחילה לצחוק ולבכות ביחד.. אומרת לעצמי "בבקשה רק שזה יעבור .." וזה לא מרפה .. השעה הסתיימה ..ואני עדיין יושבת ככה ..כאבים חדים במפשעות .. כאבים שאי אפשר לסבול .. מרגישה מושפלת ..יושבת, מנסה לקום .. מבקשת ממנו "צא רגע החוצה , אני כבר אגיע ..." הוא יוצא ..יושבת ובוכה ..בוכה בוכה ..בכי מלא כאב .. מצליחה לקום .., מורידה את הראש ..גוררת את עצמי החוצה .. מגיעה בכוחות אחרונים לאוטו ..הכל כואב ..רדום .. יושבת ככה שעה וחצי ... התקשרתי אלייו ..אבל בעצם מה כבר יש להגיד ..לא יודעת למה התקשרתי בכלל ..אולי רציתי לשמוע את הקול שלו , לא להרגיש ככ לבד ..בטח מה הוא חושב עליי.. התקשרתי למרכז סיוע תקיפה מינית , הם באמת הרגהצליחו למצוא את המילים הנכונות שיגעו בי שירגיעו ..איתם לא הרגשתי את הלא נעים הזה ..שסגר עליי עוד מהפגישה איתו.. הצלחתי באיזשהו שלב לאסוף את עצמי ולנסוע .. אני בבית ... הלב ככ כואב .. רוצה לאפשר לעצמי לקום .. לקום מרשת המוות הזו ..שטמונה לרגליי .. אבל הזכרונות , הפלאשבקים שחוזרים ובאים .. פשוט מפילים אותי .. הכאב הזה של האונס .. כאב ככ חד .. הכל נראה ככ אמיתי .. הפחדים האלה מסביב.. שעוטפים אותי ולא נותנים לי אפשרות להתקדם התמונות של אז .. של מה שהוא עשה לי לגוף .. בלי טיפת רגש .. איך שהוא אנס אותי ..באכזריות ... הרביץ לי , השפיל , נהנה מהגוף שלי ..הגוף שלי ..רק שלי .. וזה ..זה כואב לי מידיי ..ואני לא מצליחה להתעלות על זה .. אני מודה .. לא מצליחה .. אז אני בן אדם חלש .. כן..עברתי אז את האונס ..והמוזר שהיום אני לא מצליחה להתמודד איתו .. אבל אני לא מצליחה .. להרפות מהכאב הזה שמתשלט עליי .. אני מרגישה איך הגוף נרדם לי ..אפילו לו אין כח להתמודדות הזו .. הוא עייף ממני ..והכאב הזה .. מישהו בכלל יכול להבין בכלל ?? או שהכל נשמע רק כמילים ..מילים .. הכל חלול , ריק .. הכאב הזה .. נוראי כאב שיושב לי הלב וגומר אותי ..נפשית .. למה אני לא מרגישה את הגוף?? למה אני חושבת כל הזמן על איך לפגוע בו ?? למה אני לא מצליחה לקבל את עצמי כפי שאני ?? למה אני לא מקבלת את זה שאוהבים אותי .. למרות כל מה שהוא עשה.. הכל מרגיש לי מגעיל מידיי .. וגל הבחילה כבר משתלט עליי .. נראה לי שהגעתי להחלטה ..החלטה חשובה בחיי.. עוד אחת מההחלטות האימפולסיביות שלי .. אבל רק הן שומרות עליי ...מפגיעה נוספת ... אולי הההחלטה מוטעית ..אולי לא .. אבל כרגע אני לא מנסה לערער עלייה .. החלטה לוותר ..כי אין לי כח .. אין לי מאיפה לצבור כח חדש ..אי אפשר להחליף אותו כבר באחר.. אז כרגע אני לא מוותרת על החיים ..למרות שבמחשבותיי כבר חולפות התמונות שאולי שם..היה הרבה יותר קל וטוב לעומת מה שאני עוברת עכשיו .. אז אני כרגע אמשיך לחיות יותר נכון לשרוד .. אבל על האושר ..על הטוב ..אני מרגישה שהגיע הזמן לוותר .. די , הגיע הזמן להפסיק להלחם .. אין לי כח יותר .. אז כן ..אני כבר לא בצבא ..ואין לי כלים ממש אמיתיים למלחמה .. אבל כרגע גם לא מוצאת את הנשק המתאים כדי לנצח את האויב שבתוכי .. כן ..האויב הזה .. הוא אני ..הילדה שבתוכי .. ואני כבר לא מצליחה לנצח .. אני מודה .. כי לנצח זה להביס "אותה" באותה המידה .. ואני לא מסוגלת .. אולי אנסה לחיות עם הכאב .. אולי אנסה לקבל את גזר הדין שלי ..אפילו בתום לב.. אני לא רוצה לנסות אפילו לערער עלייו ..ברגעים אלו .. אני פשוט רוצה ללמוד לחיות איתו .. עד שהוא ינצח אותי ...!!!!!!!!!!!!!

עצוב לי שיש אנשים שמסוגלים להגיב בצורה פוגעת כזו .. הבנו ..כן הבנו .. שאנשים חולים במחלת הדחקה .. כן ..אז קשה לקרוא את מה שכתבתי ... אבל זו האמת .. וזה יכל להיות מאונס, מבגידה , מגירושים , מטראומה אחרת .. אבל זה המצב ..שלי .. והפורום כאן נועד ..לתת מענה לשאלות ..תהיות , פחדים ..וכו' לא מאנשים חסרי שכל לחלוטין ... מי שלא יכול שלא יכנס ..שלא יכנס !!!!!! לידע כללי , יש אדם שם מאחורי המחשב ..עם רגשות .. לא מכונה .. ומי שלא מבין את זה ..מקומו לא בפורום כזה .. עצוב לי , ברמות .. שאנשים מסוגלים לכתוב ככה מבלי לחשוב שיש מישהו מעבר ..שזה יכול לעשות לו רק יותר גרוע .. אני לא רוצה להגיד .. תזהר/י הגלגל מסתובב..העולם עגול.. היום אתה למעלה ..מחר את למטה .. אבל זה פשוט נשלף ..לי ..

היי ש' זו בת בלי שם, כל כך קשה! ש' קבלי את הצעתי ועברי עוד היום לפורום נפגעות תקיפה מינית. העתיקי לשם הודעה זו שכתבת ותראי איזה תמיכה תקבלי. שם זה בדיוק המקום שייתן לך תמיכה ולא ישאל שאלות. לדעתי בפורום פסיכולוגיה זה פחות מתאים... יש שם את אידה שהיא מומחית לטיפול בנפגעות ויש לה קליניקה בראשון. ש'- אל תעלבי פה מהתגובות הלא אוהדות פשוט יש כאן אנשים עם קשיים אחרים שזקוקים בעצמם לתמיכה וזה מכביד עליהם והם נבוכים ולא יודעים כיצד לתמוך. כדאי לך לנסות את הפורום לנפגעות תקיפה מינית משום שלכך הוא מיועד. שלך, באהבה וקבלה ואני תמיד אבין אותך.. בת בלי שם- סמויה מן העין (ויש לי עוד כינויים אם תכירי אותי אבל זה לא בא ממקום של רמאות אלא.. מקווה שאת מבינה אותי בקטע הזה... יש לי משום מה צורך בכמה וכמה זהויות..)

כתבתי כאן ..כי כאן מרגיש לי בפורום הזה בטוח .. הייתי קוראת סמויה כאן הרבה מאוד זמן, וזה נתן לי הרבה כח בתהליך הקשה שאני עוברת מול הפסיכולוג , הייתי מבינה הרבה דברים שקורים לי וזה בלי קשר לאונס ..אלא לקשר הטיפולי שהתפתח לי שם ..בקושי רב.. הימים האחרונים, השבועות האחרונים , באמת קשים לי מידיי .. הצפתי רגשית ..אני מודעת ..:-( אבל לא הייתה כאן כוונה להציף את הקוראים , אלא כוונת עזרה מאנשי המקצוע המקסימים שכאן .. כתבתי כאן כי זה עוטף אותי איכשהו ונותן לי כח להתקדם הלאה . ליאת , נתנה לי כח כאן בימים קשים..גם האחרים .. אז לא מעניין אותי ..אנשים חסרי שכל שמנסים לפגוע באחרים כי רע להם בחיים והם לא מצליחים לעזור לעצמם .. מוזר , שאני אחרי כל מה שעברתי , לא הפכתי לאדם מוזר ..רע , נשארתי אמפתית לסביבה , תמיד מושיטה יד לאחר , לא משנה הסיבה ... ,אז כן ..זה לא פורום תקיפה מינית .. אבל אנשי המקצוע שכאן לא מחלקים את ה בעיות לקטגוריות וזה מה שעשה לי טוב ..הרגשתי כמו כולם ..לא שונה מהסביבה .. הרי לא חשובה הסיבה ..אלא הדרך ,ההבנה , וזה בכלל לא קשור לאונס שעברתי ! תודה לך , על ההבנה והאכפתיות .. כן ירבו אנשים כמוך.. מקווה שהאנשים הנכונים ..אנשי המקצוע שכאן הם אלה שיתנו מענה ברגעים הקשים האלה .. ולא אנשים שמשחקים אותם חכמים על חשבון כאב לב של אחרים .. ש'

שלום ש, הכאב שלך עובר בצורה חזקה מדברייך. אני לא בטוח האם השאלה היא אם מישהו יכול להבין אותך, אלא אם את יכולה להרשות לעצמך, לגמרי, שמישהו יבין, ירגיש, ובכך את אולי תרגישי חשופה כפי שהרגשת בפגישה. מעבר לכך, אני שמעתי שישנו קושי להיחשף דווקא בפניו, למרות היחס שלו. אולי בגלל שהוא גבר, אולי מסיבות אחרות. אני מניח שזה דובר או ידובר אבל שווה לתת לזה מקום לעיבוד בפגישה. דרור

עוד מעט טיפול. הבטן מתהפכת לפני..קשה לי לעצור בפנים את הדמעות. בכי זה חולשה. ואסור פה להיות חלשה.. מוצאת את עצמי נשברת.לא מצליחה לצאת מהבועה הזאת,למה היא לא מתפוצצת, לא מצליחה לזרוק הכל ממני והלאה,וזה שוב בפנים,וזה כואב ומכאיב,כמה אפשר לכאוב? כמה אפשר לעבור ואולי זאת אשמתי.כמו שאני תמיד מוצאת את עצמי אשמה. הכאב נובע מתוכי, ורק מתוכי אני אוכל לשים לזה סוף, הלוואי וזה היה פשוט .אני לא עומדת בזה יותר, מנסה(באמת באמת מנסה) להיכנס פנימה למקום עמוק שבו נמצאת התקווה.כי יש בי כזאת. יש בי שמחה. ויש בי אופטימיות. לא מוצאת אותם עכשיו. רוצה להאמין ש"יהיה בסדר" אבל המשפט הזה נשמע לי כמו בדיחה. המטפלת לא אמרה לי ,אבל אני מרגישה שהיא חושבת שיש משהו בי שמביא להכשלה עצמית, למצבים לא בריאים, לרחמים עצמיים ,לרגשות אשמה. מפחדת לשלוח את ההודעה הזאת, מפחדת לאכזב ,שונאת להיות במצב הזה אני לא יודעת למה אני כותבת בכלל,כאילו שמילים יכולות לתאר, כאילו שמישהו יכול להבין נמאס לי להילחם .אני רוצה להניח את הכלים. ולנוח. אני רק רוצה לנוח...

חן שלום, את מניחה שבכי זה חולשה, מניחה שבטיפול אסור להיות חלשים. האם את יודעת מאיפוא הנחות היסוד הללו. האם את יכולה לתת למטפלת שלך לראות את החולשה, להכיר בה, וביחד איתך לצאת לדרך לחיפוש התקווה והשינוי? אמרת שהיא רומזת לכך שזו הכשלה עצמית, האם את חושבת כך? ואם כן אז למה? מה מניע אותך להכשיל את עצמך? כשקראתי את דברייך, הרגשתי לצד הכאב שלך גם את התחושה שאין תקווה, והשאלות הללו עלו בי. דרור

אני בת 32, רווקה וללא זוגיות אמיתית כבר 10 שנים! היו לי 2 מערכות יחסים במשך 10 שנים אבל אף פעם זה לא היה זוגיות של ממש. אף פעם לא הגדרתי את עצמי חברה של... כי לא הייתי מעוניינת בזוגיות הזאת, נשארתי שם כי היה לי נוח או שפחדתי להיות לבד וכו'. אני באה מרקע של הורים גרושים (התגרשו כשהייתי בת שנה) ואני יודעת שיש לי בעיה שמצריכה טיפול, שהרי לא יתכן שבחורה בגילי שבאמת נראית טוב, עם ראש על הכתפיים וכו' לא תהיה בזוגיות כבר 10 שנים. לאן אוכל לפנות על מנת לטפל בבעיה ספיציפית זאת? אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל לי, אני נורא רוצה להתמסד ולהקים משפחה ובקצב הזה נראה לי שזה לא יקרה. אני חייבת לציין שאני מאוד מחוזרת אבל הבעיה היא אצלי, אני לא מוכנה להתפשר על מישהו שלא "עושה לי את זה", רק כדי להגיד שאני בזוגיות - ומה לעשות, אף אחד לא באמת מעניין או מושך אותי. אני חייבת לצאת מהמצב הזה, לאן פונים??? תודה מראש, אני

שלום לך, את מכירה בכך שישנה בעיה אצלך, בעיה ביצירת קשר אינטימי. אני לא יכול לומר מכאן מה מקור הבעיה, או מה מהותה. אבל נשמע שישנו קושי בדרך בו את חווה זוגיות, ובפער הקיים בין מה שאת מרגישה שאת רוצה לבין מה שאת מרגישה שיש לעולם להציע, ולכן את נוותרת. הבעיה היא לא הגיל שלך, אלא החוויה שלך שאת לא רואה שינוי באופק. אם זה באמת מפריע לך, ואת רוצה לנסות ולבדוק מה קורה לך, עצתי היא שתפני לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, דרור

דרור שלום, כבר זמן רב לא כתבתי,כי אני בשלב בחיי בו אני עוברת תהליך מסובך,של משהו שיגרום לי לבסוף להגעה למטרה ולחלום הכי חשוב בחיי(או לפחות העיקרי); אני מצטערת אך כעת עדיין איני יכולה לפרט על מה מדובר,מה שאני כן יכולה לומר זה שתהליך זה 'שואב ממני' את כל מרצי - בעיקר נפשית,ולמרות שפרקטית אני מקדישה לתהליך עצמו רק מספר שעות מצומצם בשבוע,הוא נמשך הרבה מעבר לשעות המוקדשות לו ו'תופס את כל כולי' בכל שעות היום - ויותר גרוע - בכל דקה ובכל שניה מזמני,ולכן כעת איני מסוגלת אפילו לחשוב על חיפוש עבודה,ובטח שלא להתמודד גם עם הלחץ של ראיונות-עבודה וכו',אך מצד-שני אני זקוקה בדחיפות למקור הכנסה ואיני יודעת מה אעשה במצב כזה. אמרו לי שכדי שאצליח ב'פרוייקט' שלקחתי על עצמי,אני חייבת להיות רגועה עד כמה שאפשר,אך דווקא דיבורים על רגיעה גורמים להגברת הלחץ שלי. אשמח אם יש לך עיצות מועילות כלשהן בשבילי. בתודה מראש, משתנה

בהצלחה .מחזיקה לך אצבעות

תודה על תמיכתך,האמת היא שהתגעגעתי אליה.

היי משתנה אני אומרת - חפשי עבודה ממש ממש קלה ופשוטה. שלא תדרוש ממך הרבה אנרגיה,רצוי עבודה עם אנשים. (קופאית,מוכרת בחנות,עבודת יצור,פקידת קבלה) גם ראיונות העבודה הם ממש קלים, קל להתקבל למשרות כאלה,וגם אם לא התקבלת,תמשיכי ,בטוח שתתקבלי למשהו.הדרישות ממש נמוכות. אני חושבת שתרויחי שני דברים - גם הכנסה (עדיף משהו קטן על שום דבר, לא?) וגם תעסוקה, שתסיח את דעתך חצי יום מלהתעסק באותו שינוי.... מניסיוני , בעבודה הזמן עובר יותר מהר,פוגשים אנשים/מדברים עם אנשים וזה תורם הרבה,גם מבחינת הסחת הדעת מעצמינו, וגם לומדים מהתקשורת הזו הרבה!! לדעתי, אין לך מה להפסיד, רק להרוויח. בתקופות קשות שלי,אני ממש לא מסוגלת להגיע לעבודה. אני מחסירה המון. אבל באיזה שהוא שלב אני חייבת פרנסה,ואני נאלצת להגיע לעבודה.. וגיליתי שהחובה הזו לעבוד ממש עוזרת לשמור על שפיות.זה מסיח קצת את הדעת,ומכניס כסף.... מה את אומרת? תנסי???

טל תודה על תגובתך, אומנם זה רעיון טוב לחפש עבודה קלה יותר,אך כעת אני במצב כזה שאין לי את החשק אפילו לפתוח את העיתון 'דרושים' או להסתכל באינטרנט,ופשוט 'אין לי ראש לזה' עכשיו, כי איני מצליחה להתרכז בשום-דבר,חוץ מקריאת חומר על ה'פרוייקט' שניגשתי אליו,ודברים קלילים,כמו: משחקי מחשב וכו',וכל הזמן אני רק מחכה שהימים יעברו ושהדברים יתקדמו, אז איך אוכל בכלל להציג את עצמי כ'נכס' בפני מישהו במצב כזה,אם בכלל אגיע למציאת מקום עבודה כלשהוא,הרי איני מחפשת. זה שזה מה שיציל אותי כלכלית זה נכון,וזה מה ש'אוכל לי את הלב' שאיני עושה זאת,אך פשוט איני מסוגלת נפשית לעשות זאת כרגע,לפחות לא עד שתהיה לי ודאות כלשהיא לגבי ה'פרוייקט' שבחרתי לי,ואז קצת אהיה רגועה להתעסק גם בעיניינים אחרים כמו חיפוש עבודה.

סתם לא מצליחה להרדם הכל כואב מדי שונאת את החורף והכל אפור בחוץ משקף את הבפנים אף לא הבנת את אלה שמחכים לחורף, סתם אין שאלה כואב יש כאן מישהו

כי בחורף יש קרמבו כי בחורף מגיע הגשם שמרווה את האדמה שכבר משוועת למים, ושוטף את כל הג'יפה והאבק שנערם בקיץ, ותפוזים כתומים עסיסיים וקשת בענן ומעיל לעטוף בו ומרק מהביל ושלוליות כי החורף בסוף נגמר ומגיע האביב והקיץ וחוזר חלילה (ובארצנו הקטנטונת החורף לא אפור כל-כך) כי בחורף... "ואז נהיה חורף, הביא לי כמה מחשבות על אהבה על אנשים ועל שמחה כמה שחשוב לזכור שהימים עוברים איזה יופי,יושבים מול החלון הענקי, זה כמו מראה, אל תוך המחשבות שלי" (עברי לידר)

נועם שלום, להרבה אנשים קשה עם חורף, מפחדים מהחורף המתקרב, מהאפרוריות שבחוץ שמחזקת את השחור שבפנים. את תחושות הפסימיות והלבד. מעבר לכך יש גם מה שמכונה דכאון חורף, הנגרם מהיעדר שעות אור. ניתן לטפל בסוג כזה של דכאון, ורצוי להתייעץ עם פסיכיאטר לשם כך. ברמה הנפשית, נראה שהרבה דברים מציקים לך, לא נותנים לך מנוחה גם, ובעיקר לא בלילה. את מחפשת מישהו שיהיה איתך, שיבין אותך. אני לא יודע אם את בטיפול או לא, אבל אם לא אולי זה זמן נכון לבדוק האם ומה את עושה כדי לא להרגיש כל כך רע. דרור

קרה לי משהו נורא...שעות שאני מנסה להרגיע את עצמי, ולשכנע שזה סתם עוד מחשבה רעה שלא מרפה. שהדמיון שלי פשוט ממריא אל על,שאני חולמת בהקיץ,שאני הוזה,שאיבדתי שפיות, הכל רק לא באמת שמשהו קרה.ככל שעוברות השעות מחלחלת בי הידיעה,שאני לא הוזה לא מדמיינת לא חולמת ואפילו עוד קצת שפויה. זה פשוט היה מציאותי לגמרי ומוחשי ביותר. ואיך קרה ואני בכלל לא בוכה. ואיך אני כל כך קפואה ואין לי בכלל לאן ליפול יותר,אני בתחתית כבר תקופה כל כך ארוכה.ובכל זאת מנסה לעצום עיניים ולפקוח לאט לאט ולהגיד לעצמי רואה זה סתם חלום רע.זה רע אבל לא חלום,מדהים כמה הייתי רוצה להתמודד עכשיו רק עם מחשבה הכי רעה.מתהפכת לי הבטן רע ליבנשמה לא טוב לי ויש לי בחילה,אני כותבת ועוד דקה אראה את שכתבתי וזה כמו הוכחה שקרה ועוד איך קרה.ואם אקום בבוקר והיא עוד כאן...ודרור אולי תמחוק אותה אולי אצליח להאמין שבאמת רק חלמתי שהייתי בסרט רע אבל רק סרט.כמה טוב שהתחילה שנה חדשה...

ד. שלום, ברור שקרה לך משהו שמאוד הסעיר אותך, לא ברור מהו, אבל זו חוויה שהיית רוצה להעלים. אני מאוד מבין את ההרגשה הזו, היא מוכרת גם מחוויות פחות קשות. אבל לא תמיד זו הדרך הטובה ביותר להתמודד. כי להעלים ממש אי אפשר. אפשר לנסות ולשים את זה במקום שמחוץ לא מודע, מחוץ למחשבה. אבל במוקדם או במאוחר זה מתבטא ובעוצמות גבוהות הרבה יותר. לכן רצוי לטפל בזה בהקדם. דרור

ילדתי היקרה והבכורה עלתה השנה לכתה א ילדה מבריקה יצירתית ומקסימה ילדה טובה (כדברי הגננת) במקביל לעליתה לכתה א חזרתי גם אני לעבודה לאחר שביליתי בבית ב4 השנים האחרונות והייתי "אמא טוטאלית" מיום ליום הילדה מגלה סימני דכאון בכי חוסר תאבון "כאבים בלב" לדבריה רצון לישון ואני עומדת חסרת אונים ליבי נשבר חוץ משיחות וחיבוקים אני מרגישה שזה ממש לא המענה לקשיים שלה אשמח לכל תובנה או עצה בברכה

אמלי שלום, הכניסה לכיתה א' היא כניסה מורכבת עבור חלק מהילדים. יהא מעלה שאלות של נפרדות, צורך להתמודד עם מטלות ועוד. נשמע שעבור הילדה שלך הכניסה קשה במיוחד. אולי באמת בשל הכניסה שלך לעבודה במקביל. בכל מקרה עצתי היא לנסות ולבקש עזרה מיועצת בית הספר, או הפסיכולוגית העובדת עם בית הספר. לבקש שתראה את הילדה, תעזור לה להתמודד ואולי גם תדריך אותך כיצד להתנהג. חשוב לא להילחץ, אבל גם לא להזניח. דרור

שלום, זוכרת אותי?? אז קראתי הודעה שלך בקשר להכחשה בה ייעצת שההכחשה היא דבר לא נכון במקרה שלנו כי יכול לבוא טריגר ולפוצץ את הבועה. ורציתי להתייעץ איתך - יש לי מטפלת מדהימה שאנחנו אצלה בטיפול משפחתי. חלק מהטיפול נעשה באופן פרטני מולי. מעולם לא העזתי לחשוף מולה את הדבר. למרות שהייתי רוצה! אבל לא יכולה! לא יכולה! מחכה לאור ירוק ממנה לדבר על זה, משדרת לה אותות מצוקה כגון: פעם אחת באתי לפגישה בלבוש צבאי טוטאלי- דגמ"ח,גופייה צבאית ותיק תואם..סתם רציתי להראות שאני לוחמת..מן מצב רוח כזה עקב המשבר העמוק.. השריטות על ידיי נראות לעין. בפגישה אחרת סירבתי ליצור איתה קשר עין. אבל היא לא שמה לב אליי!! בדיוק כפי שאימי לא שמה לב וגם איש בסביבה. לכן אני כל כך כועסת עליה! אולי כדאי בכלל לעזוב את זה אחת ולתמיד כי זה היה מזמן ובטח לא מעניין אף אחד . ואני סתם טוחנת את הנושא ומחפשת ישועה בפורומים. אין תקווה. ייאוש. רק אנחנו שעברנו את זה מבינות...

לחוות דעה על בעייתי. האם אני הולכת ונעשית גבולית??? כל כך מנסה לשמור על שפיות...

שלום לך, ראשית תיקון קטן, אני לא דוקטור. לשאלתך, אני מניח שאת מתכוונת להפרעת אישיות גבולית. ובכן לא הופכים להפרעת אישיות גבולית, אלא זה משהו שמלווה הרבה שנים, ומתפתח אי שם בגיל ההתבגרות, ולעיתים קצת לפניו. אבל אם נשים את האבחנה בצד, מה שאני שומע זה שאת מאוד רוצה שהמטפלת שלך תגשש, תראה שהיא רואה אותך, שלא תהיה כמו הדמויות בעבר. את מרגישה שהתיקון יכול לבוא רק ממנה. אבל אולי הוא יכול לבוא גם ממך? אם את תוכלי בהדרגה לומר לה כמה קשה לך, כמה את צריכה אותה שם בשבילך. זה לא יפחית מהערך שבהיענות שלה לאמירות האלו. מה שזה כן יעשה, זה לתת לך להרגיש מוכלת יותר, נראית יותר. דרור

היי .בוקר טוב , בוודאי שזוכרת אותך ( האיכפתיות , הדאגה ..איך אפשר שלא ?!... :-) ) תראי, גם אני בטיפול כבר מעל שנה ..מעט מאוד חשפתי את הפגיעה עצמה .. לפרטי פרטים ..הכל מדובר מסביב ולא על ... גם אני לא יכולה עדין ..אני קופאת , משתתקת ..קר לי מאוד עד לרמה שהפסיכולוג מביא לי שמיכה ...אני עדין בוכה ...כך שבעצם הגוף מדבר ולא אני ..(עדין)... מכירה את האותות מצוקה האלה ..ויחד עם זאת אני בטוחה שהיא שמה לב .. כן ..כן ..היא שם בשבילך.. אני יודעת שבין ההרגשה למציאות יש פער עצום .. ואת חייבת לתת צאנס לעצמך , להאמין , לקבל , שהיא באמת מוכנה לעזור לך .. ואת יכולה ללמוד מזה המון גם על עצמך.. אני תוהה, אם את לא נותנת לה להתקרב מידיי .. כי אני מרחיקה ..כל פעם שהקשר מתחיל להיות קרוב יותר .. זה מפחיד אותי ..התלות הזו ..החשיפה הזו.., הרבה תלוי בנו ..את יודעת את זה נכון?.... גם אני אומרת ..לעצמי ..אפילו עכשיו שאני לפני טיפול .. בטח הוא יגיד " עוד פעם ..היא טוחנת שרע לה וקשה וכו' ..." בתכלס הוא לא אומר את זה , והוא מאוד שם בשבילי ..אבל ..שוב , בין ההרגשה למציאות יש פער שחייבים לצמצם ,,וזה תהליך , עבודה קשה .. ולעזוב ..זה יהיה הדבר הכי גרוע לעצמינו ..אחרי כל מה שעברנו .. אסור לך ..אסור לך , לעזוב ..!!!! היא שם בשבילך ..כן קשה לקבל את זה .. כי עד היום אף אחד , לא היה ממש שם ..כמוהם .. קבלי את זה ..אל תלחמי בזה.. שתפי אותה בזה , תגידי לה מה את חושבת , תשמעי מה יהיה לה לומר, זו דרך חשובה ..בינכם , דרך משותפת ..שאת חייבת לשמוע אותה אומרת את המילים ..הנכונות ..האמיתיות ..זה יקל עלייך, יעשה את כל ההבדל ..בין להשאר ללעזוב ברור שאני הכי מבינה אותך ..אבל גם היא .. תאמיני לי .. מגיע לך לקבל את הכי טוב עבורך.. ומסתבר שכדי להגיע ל"גן עדן" יש לעבור את הגיהנום..:-( כולי תקווה שתמצאי את האיזון .. תמשיכי להגיע לטיפולים , תשתפי , תתמכי דרך פורום ולא תרגישי לבד.. אני כאן , גם בשבילך .. במידה ותרצי את האי מייל שלי ..נבקש מליאת/דרור/אורנה היקרים!!! , .. שיחברו ביננו ..אוקי ?... יש לי טיפול עוד חצי שעה , והבטן כבר כואבת לי .. נדבר אחכ ..אשתדל לשתף שאחזור .. מחבקת אותך , המון , ש'

ש' היקרה מה שלומך צהריים טובים! מקווה שהטיפול עזר לך הבוקר ועבר בשלום.. את צודקת- זה טוב ללכת לטיפול ולעבד את הנושאים הכואבים הללו. אבל זה כל כך קשה! אצלי זה סיפור כל כך ישן נושן שחי בתוכי ורק לאחרונה התעורר. וזה קרה בשל השתלשלות עניינים בלתי נעימה בטיפול. רציתי לעזוב אחרי שנתיים של טיפול והמטפלת כעסה וסיפרה זאת לבעלי. לפגישה האחרונה שקבענו היא לא הופיעה הדלת הייתה נעולה ומשם הכל הדרדר כמו כדור שלג שנגמר בחלום בלהות שאנס רודף אחריי בחושך ואז ניסיתי להתעמק בחלום וגיליתי שבילדותי נפלתי קורבן לפדופיל.אמנם לא מדובר באונס אלים וברוטלי אבל יותר נכנס לקטגוריה של גילוי עריות בהסכמה מצידי. תחושת האשמה רודפת אותי עד היום! למרות שמפאת גילי הצעיר אז- מה בכלל הבנתי מהחיים שלי? הייתי רק תלמידת כיתה א'. ואיש בסביבה לא שם לב לכלום! המורה הייתה שולחת מכתבים על זה שאני כל היום בוהה בתקרה וחולמת.. ואיש לא טרח לבדוק במה העניין... כל כך שכחתי מזה! ועכשיו אני כועסת על הפסיכולוגית הזאת!!!!!!!!!!!!!!!!!! אין לך מושג. למה זה היה צריך להתעורר. בשביל מה אני אם לשני ילדים. חשבתי בהתחלה שהיא רוצה להרוס אותי ולהתנקם בי על זה שרציתי לעזוב והכעסתי אותה. אני עוד אתעמת איתה על זה אם הנושא ייפתח בחדר הטיפולים. כן ואני אגיד לה שנגרם לי נזק נפשי מהטיפול שלה שבעקבותיו בא הגילוי.. כתבתי את האי-מייל שלי אם את רוצה לשלוח לי משהו באופן פרטי.. כל כך מבינה אותך. הפחד הכי גדול של אישה הוא...

שלום דרור אני העתקתי את אחת מהודעותך שנראתה לי רלוונטית, ורציתי להבין טוב יותר למה אתה מתכוון שבמקרים חמורים יכולים להיות השפעות קשות יותר (מלבד הדכאון)? תוכל בבקשה, להרחיב בנושא- מהם ההשפעות הקשות יותר? במה זזה מתבטא? והחשוב ביותר- האם השפעות לו ברות תיקון? ומהי הדרך הטובה ביותר לטפל בהם? ליאורה הפרעת אישיות נרקסיסטית, לעיתים קרובות אינה מפריעה לאדם עצמו אלא לסביבה שלו. כאשר יש משבר בשל סיבה מסויימת למשל פיטורין, או לחלופין פגיעה בתחושת הערך העצמי כפי שתיארת בדוגמא שלך. האדם יכול, בהתאם לכוחותיו, ליפול למשבר דכאוני. במקרים חמורים יותר יכולות להיות לכך השפעות קשות יותר. לכן חשוב שחשיפות כאלו, אם ייעשו, ייעשו בהדרגה, במסגרת תומכת כפי שאת מציינת הלוקחת בחשבון גם את כוחותיו של האדם. טיפול הוא אחד מממסגרות אלו. דרור

ו.... רציתי להוסיף (מצטערת מראש שיצא טיפ'לה ארוך) אני עברתי טראומה קשה ומיותרת, כל כך מיותרת שבא פשוט באמת למות. שגרמה לי לפגיעה נרקסיסטית חמורה ועמוקה מאוד שהובילה למשבר סוער בעקבותיו. הפגיעה העצומה באיכות חיי בשל כך בלתי נתפסת למח האנושי. איך פגיעה נרסיסטית- תהא החמורה מכל, יכולה לגרום לנזק שכזה, שלכרואה נראה בלתי- הפיך. זה שנים מאז המקרה ואני עדיין לא חזרתי לנפח שלי, למלוא התהודה והעוצמה שהיו קודם לכן. סובלת ממעין דכאון בלתי פתור וכמו- כן, גם בלתי פתיר! אני ולא הסביבה הקרובה אלי , לא חשבה שהייתי בעלת אישיות נרקסיסיטית- האם פגיעה חמורה שכזו יכולה להגרם לאוו דווקא לבעלי הפרעת אישיות נרקסיסיטית? ושאלה שנייה- האם יש סיכוי ולו הקטן ביותר , שביום מן הימים, אחזור לחוש את עצמי ברמה כמו של קודם? זה פשוט נראה לי אידיוטי לחלוטין שאינני מצליחה להתגבר על כל העלבונות והפגיעה המשמעותית בהערכה העצמית שעברתי...ונראה אידיוטי יותר, שאסחוב מפגעים ונזקים אלו לשארית חיי. יש בי כעס עצום על שאני במו ידי - הרסתי לעצמי את איכות חיי, שהיתה כ"כ זורמת, חופשיה עם מלא שמחת חיים...ונהפכתי לדבר שחבל להשתהות עליו ולבזבז אפילו רגע אחד עליו. אני מרגישה כאילו אני מדברת וחשה כמו ילדה קטנה, בהודעתי זו, שלמעשה אני במחצית השלושים לחיי. אז מה, אני לא מוכנה לחיות את חיי בגווני האפור עם תחושת פספוס והחצמה שיכל ויכול היה להיות אחרת לי בחיים. תאמר לי, דרור- זה לא מטופש להרוס ככה לעצמך את החיים, בידיעה שיכולת בזמנו למנוע להגיע למצב זה אם ולו היית שומר אמונים לעצמך. ואפילו בזמנו, ידעת והיית מודע לגמרי לאופן שבו אתה נכנע ומוותר. פשוט לקרוא ולבכות.... דרור- איך ניתן להתגבר על פגיעה נרקסיסטית כה קשה ולא להמשיך ולהיסחב אתה בכל מקום? האם זה ניתן בכלל? אודה לך לתשובה כנה וישירה!

ליאורה שלום, ראשית אני לא יודע מה האבחנה שלך, והאם הפרעת אישיות נרקסיסטית היא אכן האבחנה. אבל אני גם לא בטוח עד כמה זה חשוב. התוצאות הקשות יותר עליהן דיברתי הן משבר פסיכוטי, חולף או מתמשך. ניתן לטפל במשבר הפסיכוטי בטיפול תרופתי ובעיקר פסיכותרפיה. מה שאני שומע אצלך זה את החוויה שעכשיו את כלי ריק אין בך כלום, לא שווה, בעוד שפעם הכל היה טוב, היית מאושרת, חופשייה, זורמת. הפיצול הזה, הפער העצום הזה מכאיב לך מאוד. דרך עבודה טיפולית ניתן להקטין את הפער. את בעצמך נתת את התשובה - למצוא את האפור, אבל לא לחיות עם תחושת החמצה, אלא עם תחושה של יכולת לשלב בין מה שיש וניתן להשיג תוך השלמה אמיתית עם מה שלא ניתן. דרור

חברה שלי בטיפול מזה כמה חודשים מאז הטיפול היא נראית לי גרוע יותר מבולבלת יותר כועסת יותר ומרוחקת יותר איך אני גורם לה לעזוב את הטיפול? היא הולכת לשם ולא מספרת לי כלום מהפגישות היא ממש נהייתה מוזרה יותר מהרגיל נמאס לי מהתקופה הזו. נגמרה לי הסבלנות להבין אותה ואת מצבי הרוח שלה והכעס שלה והקרירות שלה. לצערי אני דחפתי אותה לטיפול ופתאום אני מצטער שלא השארתי את הדברים כמו שהם. אני מאוד אוהב אותה אבל נגמרו לי האמצעים להגיע אליה. אנו הרבה זמן ביחד ולמדתי לחיות לצד השתיקות והכעס ומצבי הרוח והתקפי השנאה שלה אבל לא יכול לחיות לצד הריחוק המטורף הזה נראה כאילו היא לא קיימת אני לא מבין כלום בפסיכולוגיה והיא מאוד קרובה לנושא. היא לא עובדת ואין לי מושג אף פעם איפה היא נמצאת או מה היא מרגישה היא תמיד הייתה אינדיבידואליסטית ומאוד חזקה, אבל הבחורה הזו מוציאה אותי מדעתי איך עוזבים אהבה כל כך גדולה או איך שומרים עליה כשהצד השני נראה כמו לא אכפת לו אם אתה שם או לא?

נשמעת מתוסבכת החברה שלך, מה השתגעת להוציא אותה מטיפול היא צריכה אולי אשפוז לא טיפול

שלום לך, לפי הדברים שאתה מתאר העידוד שלך בדרך שלה לפנות לטיפול היה צעד נכון. כרגע אתה סופג את מרבית האש, הכעס והכאב העולים בטיפול, פשוט כי אתה הכי קרוב, כי אתה שם. אולי יש שם גם כעס עליך על שהפנית אותה לטיפול, וכעס שאתה לא נזקק לטיפול. המצב כרגע מאוד לא נוח לך, לא ברור איך הוא יהיה אם היא לא תהיה בטיפול, אבל אם חשוב לך ממנה, וגם מהקשר שלכם לטווח הרחוק, חשוב שהיא תישאר בטיפול. זה קצת כמו שמנקים פצע, זה נורא כואב, יותר כואב מקודם, אבל אחרת הפצע לא היה מתרפא. סבלנות זה דבר חשוב, אבל חשוב עוד יותר להבין מה עובר עליה, למה היא כועסת ושונאת, ונראית כמו מי שלא אכפת לה? למה כל כך חשוב לה להראות לך את זה שלא אכפת לה אם אתה שם או לא? אולי כי יותר מדי אכפת לה? אני לא יודע אבל זו נקודה למחשבה. דרור

יש לי בת בגיל 28 וחצי, היא גרה עם חבר שלה, היא הבת הקטנה מתוך שלושה אחים. היא לומדת יש לה חבר שהוא בחור נחמד, הבעיה היא שהיא נראית לי נורא נורא עצובה ואפילו שמעתי אותה השבוע (היא באה לחג עם החבר) בדרכי לישון בוכה בחדר האמבטיה. כמובן שלא שאלתי באותו רגע אלא רק למחרת היא ענתה שלא קרה כלום אבא אתה סתם דואג. היא עוזרת לכולם והיא ילדה יפיפיה ומבריקה. דיברתי עם חבר שלה לא נראה לי שהוא יודע מה קורה שם אבל אני רואה ממש עצב שממלא אותה כאילו משהו גדול יושב עליה. אני לא יודע איך לפנות אליה בלי להכביד או להיות אבא פולני נודניק אבל הצעירים של היום ועם כמות ההתאבדויות שיש אני נורא דואג שאם אני אתעלם אני אאבד אותה. איך אפשר להתקרב בלי לפלוש לפרטיות שלה, איך אני יכול לדבר איתה בלי להכאיב לה ואיך אפשר לאהוב בלי לחנוק? תודה רבה על זמנכם אבא אלישע ושנה טובה לכל הצעירים והמבוגרים הנחמדים בפורום החשוב הזה

אם כל האבות היו כמוך,הרבה דברים היו נראים אחרת.

אלישע שלום, אתה נוגע בשאלה מאוד חשובה ומאוד קשה המאפיינת את ההורות למתבגרים, ולמבוגרים צעירים המתחילים להיפרד מהבית - כיצד נשארים אכפתיים בלי להיות חודרניים, קרובים אך לא קרובים מדי. התשובה לכך כמובן אינה פשוטה, אבל עצם ההתלבטות שלך בנושא מעידה על כך שאתה רגיש להשלכות של זה, ובוודאי משפרת את יכולתך לגשת לבתך לא ממקום "פולני" אלא ממקום דואג, כנה. אם אתה באמת רואה עצב אצלה, נסה להזמין אותה להיפגש פעם, לא במסדרון בחג, לומר לה שאתה רואה עצב אצלה, ושאם היא צריכה מישהו לדבר איתו הוא מוזמנת לעשות זאת מתי שתרגיש צורך בכך. דרור

אני בטיפול חצי שנה בגלל שלא הייתי מרוצה מהמטפל לקחתי לפני חודש טיפול במקביל אצל מטפל אחר ושם אני פשוט מרגישה אחרת הכי טוב בעולם ותוך חודש הגעתי איתו לדברים שלא הגעתי בחצי שנה. אני סומכת עליו ומרגישה טוב אצלו. אצל המטפל הראשון לא הרגשתי כך וחשבתי שמשהו אצלי לא בסדר ופתאום התברר שזה לא נכון. הבעיה היא שאני רוצה לעזוב את המטפל הקודם אבל לא נעים לי להגיד לו שיש לי כבר מטפל חדש כי הוא נורא השתדל והיה ממש בסדר ולא נעים לי לסיים דברים בטלפון אבל מצד שני לא בא לי להסביר לו שהטיפול איתו זה לא מה שרציתי. מה לעשות? סיפרתי למטפל הנוכחי והא אמר שהוא היה מרגיש יותר נוח אם הייתי מגיעה אליו לאחר שסיימתי את הטיפול הקודם כדי שהוא לא יהיה מוקד השוואה אלא שנתמקד בטיפול בי ושחשוב שאעשה זאת בהקדם אבל איך אומרים למטפל שזה נגמר ושלמעשה אני כבר מטופלת במקביל אצל מישהו אחר כבר חודש?

אורית שלום, את מתארת מצב לא פשוט שנכנסת אליו. את כרגע נמצאת בטיפול במקביל עם שני מטפלים, רוצה לעזוב את האחד אך לא נעים לך. ברמה הטכנית, אני חושב שצריך לסיים טיפול בתוך פגישה ולא בטלפון וכאן אני מסכים איתך. אבל אני חושב שיש כאן הרבה מעבר לרמה הטכנית, שיש כאן סוגייה שעולה שחשוב שתתיחסי אליה. את יצרת אלמנט של תחרות, השוואה בין שני מטפלים, בעצם תחרות עלייך. השאלה שאני מעלה כאן היא מה גרם לך לעשות את זה? ויותר חשוב האם זה מוכר לך ממקומות אחרים בחייך, מקשרים בינאישיים? דרור