פורום פסיכולוגיה קלינית
א. האם לפי כל התאוריות הפסיכולוגיות מותר יהיה למטפל\ת לגעת במטופל (בצורה נטראלית ללחלוטין או במילים אחרות=תמיכה)?? מהם השיטות למיניהן?? מה ?? מה נכון??? ב. אני כרגע בטפול ואני מאוד מרוצה מהמטפלת ומהתהליך למרות שקשה לי מאוד לחשוף את עצמי לכ"כ הרבה דברים שהיו חבויים בתוך עצמי כל חיי אבל כאן יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי: כנראה מאז ה'גדלתי' מגיל הינקות אני לא נחשפתי למגע. הורי לא היו מסוגלים לגעת בי כנראה מבעיות אישיות שיש להם בחייהם (קשה לי מאוד לדמיין אותם בינם לבין עצמם מרוב שהם נראים לי כ"כ קרים חסרי חום ואהבה פנימית אמיתית...)וכתוצאה מכאך אני היום מתנזרת כמעט לחלוטין ממגע. אני לא מאפשרת לאף אחד להתקרב אלי במיוחד כשמדובר באדם שמכיר אותי היטיב. הפחד מהמגע מרקיע שחקים. הפחד שמשהוא יתקרב אלי ו-י-ר-ג-י-ש אותי, ידע אותי באמת. אז זהו שאם המטפלת תנסה להניח יד על הכתף שלי בתור תמיכה אני אברח אחורה ואחוש צמרמורת למרות שבזמן אמת אני כמהה בכל נפשי למגע אמיתי ותומך... שלא לדבר על חבר: אין לי חבר. איזה גבר ירצה לצאת עם משהיא שלא מרשה לו לנשק אותה... וכשהוא כן יתן לה חבוק היא לא תרגיש אותו כדי לברוח מעצמה ומסערת הרגשות שלה... ומה איתו בכל העסק הזה?? הוא לא צריך חום ואהבה? בטוח שהוא גם כן צריך. איך אוכל לתת זאת למשהוא אחר עם אני לא יכולה לתת זאת לעצמי?? ואיך אלמד אם לא אשתחרר מהכלא שסגרתי על עצמי??????? אני כואבת כל כך אין לעולם מושג כמה... אני קפואה כמו קרח או אולי איזו אכזרית מבפנים בזמן שאני כמהה לאהבה אמיתית, לחבוק תומך כמו חמצן לנשימה, אני כמהה ולא מוצאת את עצמי בתוך כל הרגשות הללו עצוב לי כל כך :( די כבר אני לא יכולה יותר... דיייייי.........
שלום חושך, בטיפול פסיכולוגי מתמקדים בדיבור, ומדברים גם על כמיהה למגע וגם על דחייה ממנו. כך שאם את חוששת מנגיעה פיזית מצד המטפלת, סביר שקודם תצטרכי להיות 'מוטרדת' סביב מגע רגשי. האין זה העניין שמכאיב לך כל-כך? התחושה העצובה והבודדה שאינך יכולה להיות במגע קרוב עם אדם אחר. טיפול פסיכולוגי הוא מקום מצויין לבחון בו נושאים של אינטימיות רגשית. סביר שהעיסוק בכך יעלה תחושות קשות סביב הקשר שלך עם המטפלת, ואז חשוב לנסות לשאת זאת בסבלנות ומתוך התבוננות פתוחה. שיהיה אור, אורנה
עצה (נא לא לצחוק): לרקוד סלסה! כן, לא קשה ללמוד את הריקוד, מלמדים אותו כמעט בכל מקום בארץ, וזו הדרך האישית שלי לקבל מגע "בלי התחייבות"... גם לי יש את הבעיה הזו, אך מאז שהתחלתי לרקוד זה ממש עזר לי, וחוץ מזה- נורא כיף לרקוד, עם המוסיקה וכו'... :)
לאורנה שלום רב, שמחתי שענית ובעיקר על העידוד/ חיזוק. 1 ) לא ירדתי לסוף דעתך כשכתבת : "יש לי תחושה שאם תתבטאי כפי שכתבת, הם יבינו שלא חשבו עליכם מספיק בעת האחרונה ". אשמח אם תבהירי לי. 2 ) רעיון פגישה משפחתית בנושא זה ,עלי מקובל לחלוטין. אך............בעלי בין היתר כבן יחיד לאם דומיננטית ולאב עדין ונשלט על ידה, לא ראה מודל של אב מנהיג, וזה + תכונות אישיות מביאות למצב בו הוא מפחד לומר דברו באסרטיביות. 3 ) על פניו, לא בטוח לפי בעלי שילדינו אכן בשלים לקלוט המיידע, לעבדו, ולהפיק פלט אנטיליגנטי ברמת התודעה והמעש. ( 2 הגדולים סטודנטים בסיום תואר ראשון ואחד מהם כבר בתחילת שני ) *****אני מוכנה להתמודד עם האתגר, הוא לא ברור שכן. **** ***לגבי דידי , מצדדת לחלוטין בהצעתך. כיצד נתקדם כרגע ? הזקוקה לעידוד אנוכי
שלום חגיגה, התכוונתי לכך שאני בטוחה שילדיכם הבוגרים יבינו את ההגיון בדבריכם, ואולי יהרהרו בינם לבין עצמם בכך שהיה עליהם לשים לב לדברים בעצמם. אני מבינה את החשש שמבטא בעלך, ולמעשה ההתקדמות מכאן תלויה ביכולתכם להסכים על דרך פעולה משותפת, או להסכים (וגם זו החלטה משותפת) על כך שאת תובילי. בכל מקרה, סכמו ביניכם מהם הרעיונות המרכזיים שחשוב לכם לבטא. אי משוכנעת שהדברים ייראו רגועים יותר לאחר מכן. בהצלחה, אורנה
אני שולחת לך מרחוק את אהבתי ותודתי.אבל גם את בדידותי...נוכח הדלת הנסגרת.(אף שאני מבינה...). איני מנהלת אף מלחמה - המלחמה היא שמנהלת אותי. ואף אחד לא יכול באמת להיות אתי שם. אני לא יכולה להיות בבית.באה והולכת.בורחת בריחות קטנות. מתכננת בריחה גדולה. עייפה.עייפה.
ויק ויק, מבינה. ושומרת על לוח ליבי. ואיתך ממרחק. אורנה
אהלן אורנה, נורא שקט אז אני אומרת שלום.. סתם, כדי שיהיה משהו אם הייתי אנתרופולוגית (או פסיכולוגית) הייתי כותבת אלף מאמרים על הפורום הזה... (מעניין פה..גם אם קצת מת..) היום הייתה לי פגישה מבלבלת עם הגברת שלי.. פגישת פרידה מספר 1. חשבתי שתהיה רק אחת, אבל חזרתי בי- אני רוצה כמה שאני רוצה :-) היום חשבתי על זה שיכול להיות מעניין לעבור טיפול שכל פגישה בו מוגדרת בתחילת הפגישה כפגישה אחרונה, ובסופה קובעים עוד אחת. וככה למשוך את זה שנים... קובעים אחת ודי ועוד אחת ודי ועוד אחת ודי. זה מזכיר לי את זורבה היווני שקראתי לא מזמן (וכמובן, לא סיימתי). זורבה סיפר שם שעבר ליד בית, שבגינה שלו עמד איש זקן מאוד ונטע עץ. זורבה צחק עליו ושאל אותו למה הוא טורח לנטוע עץ כשברור שלא יזכה לקטוף את פירותיו. אז הזקן הזדקף, עד כמה שהצליח, חייך חיוך גאה וענה לזורבה שהוא חי את חייו כאילו הוא בן-אלמוות. זורבה צחק ואמר שהוא חי את חייו כאילו ימות מחר. זה אותו דבר ולא אותו דבר... קשה לי להחליט... מה את חושבת? זה אותו דבר? מעניין מה קורה בטיפול של זורבה ומה בטיפול של הקשיש (אם הוא עדיין איתנו..) אני חושבת שאסיים כאן :-) עשיתי את שלי ומילאתי את האויר במילים .. את חושבת שזה חוקי לשאול לשלומך רק בסוף? :-) לילך.
יקירתי לילך, להיפגש בכל פגישה כאילו היא האחרונה... הממ... נפלא וכמעט בלתי נסבל כאחד. כדי להפוך את הדברים לניתנים לנשיאה, ועדיין מועילים וחזקים, התפתח הרעיון של טיפול ממוקד קצר-טווח. בטיפול שהציע מאן, כדוגמה, נקבעות מראש 12 פגישות בלבד, וציר מרכזי סביבו הן חגות. 12 פגישות בלבד, ואפילו לא אחת יותר, גם אם מתחשק נורא... בדרך-כלל מתקבל בטיפול נוסח מאן מעגל חיים שלם, מלידה ועד מוות, עם עיסוק אינטנסיבי במשמעות החיים לאור (בצל?) המוות. מעניין ומומלץ להתנסות (גם לזורבה וגם לקשיש...). שלומי בסדר. (תודה). אורנה
........
נימאס לי. נימאס לי נימאס לי נימאס לי. לא מצליחה לזוז. לא מצליחה להתקדם. לא מצליחה לחבר את הפאזל של החיים שלי. לא מצליחה לעשות את שיעורי הבית שהיא נותנת לי. לא מצליחה להסתכל לכאב בעיניים. לא מצליחה להשאיר את העבר מאחור. לא מצליחה מצליחה לגעת בו בהווה. לא מצליחה למנוע ממנו להשפיע על העתיד. כל נגיעה מציפה אותי בחרדה לא מובנת. מרגישה שא אחד לא מבין. גם לא אני. והיא אומרת שהגיע הזמן לצאת מהכלוב. אבל לרשת אין כנפיים. הכלוב פתוח והיא לא מצליחה לעוף. רשת צריכה אמא אבל לא תהיה לה. רשת צריכה להתחיל את הכל מהתחלה. רשת שונאת שינויים וגם שונאת את השינויים כאן בפורום. לרשת בא לבעוט בהכלללללללללללללל. רשת עייפה. רשת לא מבינה.
רשתית יקרה, רואה הכל, לא סולחת לעצמה על דבר... אז עכשיו תבעטי, תתעייפי, תשנאי, תכשלי, תמאסי - מה יש? האם אפשר שתהיי אהובה בדיוק כך, כפי שאת, עם ההיסטוריה שלך של ענפים מתפתלים? אפשר.
מה אני אמורה לעשות במצב שכבר אין לי חשק לחיות ואני כן רוצה לקבל עזרה אבל אין לי אפשרות ללכת לטיפול?? המצב הזה בלתי נסבל אני לא מסוגלת להמשיך ככה...חיים שלמים של סבל ועכשיו הגיעה ההתמוטטות הגדולה שכבר דייי אני לא יכולה לשרוד יותר לבד.. ואף אחד לא מעוניין לעזור לי..ואני לא ידועת איך לעזור לעצמי אין לי את הכלים למרות הרצון העז לעזור לעצמי... מה לעשות? כי לא נראה לי שלהמשיך לבכות זה יעזור לי... :'(
שלום אני, צר לי לקרוא על הסבל והלבד. אם יש בך רצון אמיתי להיעזר, חשוב שתדעי שאפשר - את כן יכולה ללכת לטיפול, ויש אנשים שיכולים לעזור. פני למרפאה הממשלתית לבריאות הנפש באיזור מגורייך, ובקשי ראיון קבלה דחוף. אנחנו נמשיך להיות כאן, אורנה
אני לא חיה...אני נושמת אבל בפנים אני מתה מזמן..אין לי שום דבר טוב בחיים האלה ואפילו סיבה אחת לחיות אין.. כל כך הייתי רוצה שיהיו לי חיים אחרים...יותר נורמליים.. לא מבינה למה זה מגיע לי שנולדתי לחיים כאלה..חיים שהם בעצם לא חיים רק סבלללל שאני אמורה לשרוד..אני לא נהנית מכלום..אני לא יודעת מה זה לשמוח..אני מכירה רק את הדיכאון ,את העצב ..הייתי רוצה להכיר משהו אחר..אבל אי אפשר..לפעמים בא לי להעלם מפה ולא להמשיך לסבול ככה..אני יודעת שזה לא הפיתרון המושלם לברוח מהצרות כי צריך להתמודד אבל אין שום פיתרון אני מקרה אבוד אני לא רוצה להיות אומללה כל החיים שלי אני כבר מגיעה למצבים של רחמים עצמיים לצערי ..הכל כל כך דפוק..אני לא מבינה את החיים האלה הדבר היחיד שעוד איכשהו מחזיק אותי חיה זה תקווה קטנה שאולי משהו יקרה ..משהו טוב...ומיום ליום אני נוכחת לדעת שהכל בגדר חלום..כי להיות מאושרת זה רחוק שנות אור ממני.. בקשר לטיפול זה כל כך מסובך מכל מיני סיבות שמונעות ממני את זה..ובמקרה הטוב גם אם אני יהיה בטיפול..אני תוהה..האם זה באמת יכול לעזור לי? הרי לא באמת אכפת להם ממני..אז בטיפול יהיה לי עם מי לדבר..ומה אחר כך?אני שוב חוזרת ללבד הזה..לדיכאון הזה...למחשבות...לדברים שקרו ושהרסו לי את החיים ואי אפשר לשנות..אחרי הטיפול בעצם חוזרים למציאות..שבמציאות הכואבת שלי אין מישהו תומך..מישהו אוהב...אז למה זה טוב טיפול?!?!!?
אני בחור בן 27 והסיפור שלך כמו שלי בדיוק .כאילו אני רשמתי את זה .אני גם לא יודע מה לעשות.רוצה אולי לדבר
אני אשמח לדבר איתך..תשאיר מייל או משהו.
יש לי ידיד טוב שהכרתי לפני שנה .אני אוהבת אותו כבר שנה ולא מסוגלת להוציא אותו מהראש לי כל דקה ודקה ..לא היינו חברים כי הוא מתוסבך עם עצמו ..זה פגע בי..בכיתי המון בגללו ועכשיו אי בוכה עוד יותר הוא טס לחצי שנה לקצה השני של העולם ואני בדכאון עמוק ואני מפחדת..כולם אומרים לי לשכוח אותו אבל הוא לא יוצא לי מהלב.מה לעשות?
אלמונית יקרה, אני יודעת שקשה מאוד לחוות אהבה נכזבת. מצד שני, אין לנו ממש ברירה, נכון? כשזה מה שמרגישים אז זה מה שמרגישים... הרשי לעצמך לחוות את הדברים (אם את עצובה, היי עצובה. אם את מפחדת, היי פוחדת. אל תתאמצי להרגיש משהו אחר). אם תסכימי ללמוד מנסיונם של אחרים, בוודאי תשמעי שאהבות נכזבות מאבדות עם הזמן מכאבן, והופכות לחלק חשוב מהתנסויות חיינו, אלה שהופכות אותנו למה שאנחנו. עד אז, נסי ליהנות עם מה שיש לך בחייך (זה מותר גם כשהלב שבור...), אורנה
אורנה שלום, עד מתי אסבול ככה? ככה באמצע החיים... אני בוערת, אי- שקט שלא נחווה כלל מבחוץ. אבל יש כל הזמן תחושה של "הצילו" מחפשת מושיע...כל הזמן בפנים, אם זה מתחת לפני השטח ואם זה מעל...אני מנסה לתפקד עד כמה שכוחותיי יכולים, אבל זה תמיד 24 שעות מתוך תחושת מצוקה. כאילו הצפה, פוסט טראומה תמידית, אשר אינה מאפשרת לשכך את הבעירה ולגדל עור חדש מתחת לכל העור שנכווה קשות ובאינטנסיביות. המח עובד ב- 40 מעלות. שום דבר לא יוכל לו. ההיחשפות היתה יותר מדי בשביל שהכיל אותה בפורום ובעיזבת הטיפול שלא עובד ונסגר. תחושות קשות ובלתי נגמרות, שאין להם לא התחלה ולא סוף- מכלה אותי. לא מפסיק! ואם עושה הרושם שהפסיק, זה רק נראה כך לכאורה...הכל ממשיך לבעבע בפנים. לכן נשארת במקום. הרופא לא מבין... כדורים לא עזרו. טיפול פסיכולוגי?? לא נראה לי שזה הפתרון למצבי. אני בוערת, מוצפת..שמעתי פעם את המונח של "אי-ספיקה" בהקשר אלי. האין פתרון למצב זה? בגלל שלא נהגתי כפי שהייתי צריכה (לעזוב אותה בזמן, לפני שאכנס לפורום), ובהמשך לא קיבלתי טיפול חירום במיידי, אלא המשכתי להסלים את המצב. והיא (הפסיכולוגית) אינה יודעת את אשר גרמה לי או לפחות היתה אחראית ל חלק מכך (לא?) כשפעם התקשרתי לומר לה, שמאחר "ונפרדנו" בצורה "מוטרפת" (כשהיא ואני תוקפות), אולי כדאי להפגש איזשהו יום לעשות סגירת טיפול? ואת יודעת מה היא השיבה לי?! שהיא לא מרגישה צורך- היא התגברה עלי! ושוב, הכניסה אותי למצוקה (איפה אני בכל הסיפור הזה? טוב ויפה שהיא התגברה עלי, אבל מה איתי?). פעם היו לי כוחות, ופעם יכולתי להתמודד ולהתגבר על מצבים...אבל היום, אני לא מצליחה להבין מדוע אינני מסוגלת יותר. אני מותשת...ואף אחד לא היה שם להוציא אותי ולעזור לי...רק כל הפורומים האלו שהתיעצתי בהם, הובילו אותי לתחושות של עויינות וכמה שאני לא בסדר. באמת שמאסתי בכל, ויתרתי, נכנעתי, הניכור כילה אותי, אין בי שום רצון לכלום. גם בכח אני מנסה, אולי להמשיך ללמוד, אני רוצה איפה שהוא להמשיך ולבנות את חיי...אבל כוחותיי ויכולותי אינם יכולים. מה היה לי רע אורנה, לפני הטיפול? התקדמתי כל כך יפה בחיי, במסלול שהייתי בו, בשמחה, בחיות. אומרים שמה שלא הורג מחשל, זה כ"כ נכון. זה פשוט הרג אותי. ומה לא ניסיתי ... נשמע לי כה מעורר רחמים, אני פשוט לא מאמינה עלי. כרמית
כרמית, הרגש שמתעורר למקרא דברייך אינו רחמים, אלא עצב על האובדן הגדול שאת חווה. קראי את תשובתי הקודמת, והמשיכי ללכת בדרך באומץ ובנחישות. אורנה
התאזרתי בסבלנות שבוע "להיפגשך" אתך שוב. תיראי, כמו שאני מתקשה פה להעלות במדוייק את בעייתי, כך נראה שאני "נופלת בין הכסאות" ולא מצליחה לקבל מענה הולם. לפני כשלוש שנים, ארע לי משהו, אם את זוכרת...משהו היסטרי שהתפרץ באותו הטיפול הפסיכולוגי, פחד עצום ופחד מהפחד, שמא אין לי על מי לסמוך במצבי. אחרי שביזבתי את מירב כספיי בפניות לרופאים פרטיים, נשארתי חסרת אמצעים (גם כי מצבי מקשה עלי לתפקד כמו קודם, ונותרתי מובטלת), ופניתי לטיפול במרפאה ציבורית. המרפאה אינה נותנת לי את הטיפול המקיף שאליו אני זקוקה. ביקשתי לקבל טיפול בשיחות וקיבלתי עובדת סוציאלית, לא שהיא פחות טובה מפסיכולוג, אלא שאני מרגישה בחסרון, לא חשה אותו טיפולי, מכיל ומעמיק מספיק. אני נמצאת שם כחודש, ואני מתלבטת אם כדאי להשקיע את האנרגיה במקום ההוא, כשאולי אפשרי לי לקבל טיפול מתאים יותר. זאת ועוד, לצערי, אני לא מרגישה כי התגברתי או יצאתי מתוך אותו "מצב" נפשי. שעד היום הוא לא ברור, ונראה שגם לרופא. לפני שתעני לי עניינית לגבי מציאת טיפול אחר, בבקשה אם תוכלי להסביר לי מס' דברים: - אני חשה שמאותו הרגע הספציפי שזכור לי כאילו קרה אתמול, אשר ארע אצל הפסיכולוגית ההיא (שמעולם לא התקשרה לשאול ולברר לשלומי), התרחש מעין נתק, משהו בי לא נוכח במלוא התהודה, לא חשה את רגשותי לעמוק, אלא משהו כשטחי יותר. אני שואלת, האם אלו הם אחד הסימפטומים בהפרעות דיסוציאטיביות שונות? ומדוע איני מצליחה לצאת מזה? האם (כפי שהתרשמתי מכתובים), זהו מצב כרוני? ומה הכוונה בכרוני. כרוני למשך כל החיים, כרוני למשך כל החיים אך עם תקופות הפוגה? כרוני למספר שנים ארוכות אך יחד עם זאת, מוגבלות? מדי פעם עולה בי מחשבה מנקרת שייתכן ואולי זה בעצם ליקוי תפקודי ירוד כחלק ממצב גלישה פסיכוטית שעברתי. ואם כן, אז למעשה אלו הם נזקים בלתי- הפיכים! חשוב לי לדעת מה קורה איתי, על מנת שאטווה את חיי מכאן. אני לא חושבת שחיי צריכים להמשיך כרגיל ...אם קודם רציתי מאוד להמשיך לתואר שני, במקצוע שיידרש ממני בעתיד, להיות נוכחת ומתפקדת בכל מובן המילה. אז היום אני צריכה לחשוב פעמיים, אם ההשקעה הכספית לא תהא לחינם. אני צריכה להחליט אם אני מצבי הוא ככזה שכדאי שאפנה לביטוח לאומי, לקצבת זכאות (עצם המחשבה מבהילה ומחרידה אותי). האם יש טיפולים שיכולים להועיל (אם הייתי יודעת בוודאות מהו המצב שלי), כמו דמיון מודרך, עבודה על הגוף והרגעתו, אימון היכולות וכו'יב.. אני רוצה לציין, כי נעשו לי טססטים שלא העידו על ליקויים, אך עם זאת כאן הראו במקומות מסויימים השיגיים נמוכים (עכשיו, איך אפשר לדעת, האם חלה ירידה ממקודם? הרי לא נעשה לי טסט לפני כן, על מנת שיהיה אפשר להשוות). אני כיום ללא טיפול תרופתי , הוא לא הוכיח עצמו לגביי. ושאלה באמת אחרונה, אורנה :-) האם הפרעה דיסוציאטבית, היא למעשה פיצול? ואיזה סוג של פיצול, אם כן. האם זה למעשה גירסא לריבוי זהויות (מצבי תודעה שונים), פיצול אישיות? קשה לי ביותר עם זה שאני גם סובלת מתחושה לא נעימה בעליל, וגם עצם הידיעה שאני כלואה ונכנסתי לתוך מצב ערטיאלי ולא ברור מה היקפה והמשכיותה... תודה מראש וערב נעים כרמית
שלום כרמית, שאלת אותי שאלות חשובות וקשות. על חלקן, אני כותבת מראש, לא אוכל להשיב באופן מלא כפי שבוודאי תרצי, פשוט משום שאינני מכירה אותך באופן אישי. אני מקווה שאת מבינה שזה יהיה לא אחראי מצידי להתייחס לאבחנה ולייעץ באופן מעמיק בנוגע למצב של אדם שמעולם לא פגשתי. אנסה להועיל בכל זאת... הפרעות דיסוציאטיביות, הנקראות גם קונברסיביות, מאופיינות באובדן חלקי או מוחלט של השילוב התקין בין זכרונות העבר, המודעות לזהות ולתחושות מיידיות והשליטה על תנועות הגוף. אפשר להבין מדבריי שהאבחנה היא מורכבת, ובוודאי שאינה מתאימה לאבחנה-עצמית (או לחילופין לאבחנה ווירטואלית). בכל מקרה, אין מדובר באישיות-מרובה. בנוגע לכרוניות, במרבית המקרים מצבים דיסוציאטיבים נוטים לחלוף בתוך שבועות או חודשים ספורים, בעיקר אם הופעתם הייתה בעקבות אירוע טראומטי. אני לא יכולה לדעת האם חווית מצב פסיכוטי, האם נכון שתלמדי או האם עליך לפנות לביטוח לאומי. לצד זאת, אני כן רוצה לבטא את תחושתי שאת עשויה לצאת נשכרת מאוד מקשר טיפולי אותו תחווי כמיטיב, כמעט בלי קשר לסוג הטיפול. אם תסכימי לשים מבטחך בקשר טיפולי דינמי, תהיה לך הזדמנות נוספת לחקור - גם את הכישלון הקודם, וגם את היצירה החדשה שתיצרו יחדיו. אני מאחלת לך הצלחה רבה, מכל ליבי, אורנה
רע לי רע לי רע...כמה בנאדם יכול להרגיש שרע לו? לאן שאני לא אסובב את הראש מכל זוית ראייה,אני מרגישה את אותה תחושה,ריקנית,עצובה,אי שקט, אכזבה מצב רוח מתחלף. אני באמת שמנסה ,באמת שרוצה להרים את הראש ולהסתכל קדימה לראות צבעים שמחים ,לראות אופק חדש....אבל כבר אין לי במה לאחז. אתמול עוד היה ....היום כבר לא. יצאתי חרא אתמול בפגישה,גררתי את עצמי לבוא עליה ....אל הלא נודע. ויצאתי בתחושה משונה שמזמן לא התנחלה בליבי ....הקרקע שוב בוערת חוסר האמון חוזר למקום הקבוע....שוב פעם רוצה להעיף אותך מהחיים שלי כמה מבחנים עוד נעבור....כמה? לא רוצה להלחם בזה עכשיו...רוצה להרגיש את הביחד, להרגיש בליבי שאת באמת איתי....לא קונה זיופים..אין לי מקום לקלקולים...התחושה שלי מקולקלת לא מאמינה באהבה הזו... איך את לא רואה אותי...?איך את לא מבינה אותי? לא רוצה לאבד את הביחד...מה נשאר לי?אני נאחזת ואולי זו הטעות...הרי תאמרי נעבור גם את זה...אבל אני גבי שפוף..אין לו כבר כוח לסחוב יותר...האוויר נגמר. אני עוצרת וזועקת...נמאס לי נמאס...הלוואי שהתחושות יתחלפו ...חייבת למצוא דרך חדשה...רוצה להרגיש אותך שוב איתי...לא מתביישת רוצה אותך הכי מדוייקת. אני שבורה...מרוכזת בעצמי...אולי זה כבד מידי המשקל הזה עליך?אולי אני מאדירה את כוחו של הטיפול ומצפה ליותר מידי?אני מבינה שאני בבעיה האי שקט מנצח בגדול. זה לא יכול להיות...אני כבר לא שם,לא רוצה להרגיש שאת מאכזבת לא רוצה שהמקום החם יתקלקל שוב...אני רק רוצה לשים את הראש ולקבל את הכוחות שלי בחזרה....שאצלך אני אהיה רגועה...50 דק של שקט...שלפחות בבית הזה אקבל את הכוחות בחזרה. רוצה להגיע אל הארץ המובטחת...חייבת לעצמי את מטרת ההחלמה... חייבת לשאוף למשהו מוחשי...לשאוף למקום טוב יותר בשביל עצמי ... זו משאלת ליבי... זוהי תפילתי...אמן!
אני יקרה, אני משוכנעת שכל מטופל/ת ומטפל/ת שקראו את דברייך חשו הזדהות עמוקה... עם הכמיהה, עם הייאוש, עם התקווה, עם החידלון... קשר טיפולי 'טוב' הוא קשר שיש בו הכל, כמו בחיים. אם לא חווים בתוכו את כל קשת התחושות, שכרנו יצא בהפסדנו. ובינתיים ממשיכים לצעוד בדרך. עוד צעד ועוד אחד... אורנה
בשביל מה לחוש?? אם הכל בסוף מזויף?? זה רק עושה את זה נורא נורא נורא כואב בסוף... ובכלל לחושב כמה היינו פתטיים לאורך הדרך.
אוף, ____ :-( תראי מה עשית לפורום... :-(( לא כיף לשלוח הודעות ככה וחלק נזנחות-נעלמות בדרך אי אפשר לנהל שיחה עם מישהו כאן, כי עד שהקול שלי יגיע אליו כבר יעברו המון שעות, ובחזרה זה עוד המון שעות, וזה כבר לא אותו דבר. אין למה לחכות. זו לא תלונה נגדכם, המנהלים, או נגד ההחלטה.. ברור היה שאי אפשר להמשיך כמו שהיה, היה נורא.. אבל אוף בכל זאת זה פשוט לא אותו דבר אני עכשיו מבינה למה לקח זמן להחליט מה לעשות- כי אכן המחיר יקר נורא מבאס בעיקר בלילות הארוכים, שאז ברור שלא יהיה עם מי לדבר.. ריק פה ועצוב וחסר אני נורא עצובה זה סוג של פרידה
אוף יקרה, בואי ניתן לזה כמה ימים ונראה מה קורה... אנחנו ממשיכים לשקול את הדברים, ותמיד אפשר לחזור לפורום פתוח. אל דאגה, אורנה
זה באמת מייאש ככה,זה לא אותו 'פורום פתוח' וחברותי כמו שהיה עד לפני מספר ימים, שראינו ישר מה אנחנו שולחים ואחרים ראו זאת תוך זמן קצר,ויכלו לתמוך אם נזקקנו לתמיכה באותו זמן,וזה נותן תחושה של ריחוק,בדידות,של 'מקום שומם','נטוש'; זאת לפחות תחושתי,והבנתי שהיא דומה חלקית לתחושתה של 'אוף'. האם לא יותר הגיוני לתת לכל ההודעות להתפרסם בחופשיות,כפי שהיה עד עכשיו,ואם רואים כאילו ש'מזיקות' לפורום או פוגעות באחרים,למחוק אותן? האם כולנו צריכים 'לשלם מחיר יקר' בעיקבות משתתפים בודדים בלבד שקשה להם לראות התנהלות תקינה של פורום?
אורנה יקרה תמיד ידעתי שאם קשה לי בשעה לא שגרתית יהיה כאן עם מי לדבר, ועכשיו כ"כ עצוב כאן...זה נראה כמו הפורום של...וגם אין חשק לשאול שום דבר...
שלום ד"ר אורנה האם את מכירה את שיטת הטיפול של מרכז מפנה בראש פינה? לאיזה ספקטרום בעיות היא מופנת? האם ישנן הצלחות ברורות? קראתי על השיטה וגם קראתי תגובות הורים בפורומים אך חשובה לי דעתך המקצועית תודה עדי
שלום עדי, לצערי אינני מכירה את השיטה ואת העוסקים בה, ולכן לא אוכל לסייע. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, ואשמח לשמוע בהמשך, אורנה
מדובר במוסד לטיפול בילדים אוטיסטים המשלב טיפול בכל המשפחה. המשפחה כולה - הורים, אחים והילד הזקוק לעזרה, על פי רוב בגילאים של 4-6, מגיעים ל"אשפוז משפחתי" של מספר ימים בתנאים מגניבים, במבנה עתיק משופץ מדהים עם גן טרופי יפה, בריכת שחיה טיפולית, ועוד. הטיפולים משלבים טכניקות של פיתוח שפה (תנועתית) משותפת עם הילד האוטיסט וגילוי הדרך האישית שלו לבטא את עצמו, ובמקביל טיפולים בתנועה, פיסיותרפיה, שחיה טיפולית, שיחות עם המשפחה על מנת לתת להם כלים להקדיש את הזמן העצום שהילד הזה דורש מבלי שזה יהיה על חשבון שאר בני המשפחה ועוד.....
שלום, רציתי לדעת מי זכאי ומה הפרוצדורה לקבלת טיפול ממרפאה ציבורית(הבנתי שזה קשור בטופס 17). האם יש לפנות לרופא המשפחה להפניה תחילה? תודה
שלום גילי, אני מבינה שאת מתכוונת למרפאה ממשלתית/מרכז קהילתי לבריאות הנפש. למיטב זכרוני כל אזרח תושב האיזור זכאי לקבל טיפול פסיכולוגי במרפאה, אך התורים הארוכים עלולים לייאש חלק מהפונים. לגבי פרטי הפנייה (טפסים וכו') כדאי לברר ישירות במרפאה. בהצלחה, אורנה
שלום, אני סטודנטית בת 26. הבעיה שלי היא הופעת תחושת חרדה כללית, המלווה במחשבות מלחיצות ולפעמים בהיפוכונדריה(פתאום כל פצע הוא סימן לגידול), שהולכת ומתגברת לקראת שעות הלילה, במיוחד לקראת מבחנים. הדבר מהווה בעיה בשבילי, כי לפעמים אין מנוס מלגלוש אל תוך הלילה כאשר עלי להכין עבודות או ללמוד למבחנים. האם יש טכניקה מסויימת, או כל טיפ אחר שיוכלו לעזור לי להרחיק את המחשבות הקשות ולהמשיך ולתפקד גם בשעות הקטנות בלילה? אני רוצה לציין שאני עוסקת בספורט ולא מעוניינת בטיפול תרופתי.
שלום דקלה, בהחלט ישנן שיטות להתמודד עם מחשבות מטרידות, והדרך הטובה ביותר ללמוד שיטות אלה היא בטיפול קוגניטיבי (טיפול פסיכולוגי ממוקד ויעיל ביותר). לעת עתה אוכל להציע לך כיוון למחשבה, שנשמע פרדוקסלי אבל כדאי מאוד לתת לו צ'אנס: מחשבות מטרידות נוטות להתגבר כאשר מנסים להימנע ולהיפטר מהן. לכן, כדאי דווקא לתת לעצמך לחשוב אותן במלואן, למרות הקושי והכאב שהן מביאות איתן. אם תרשי לעצמך לחשוב אותן באמת לזמן מה, תראי שהן מאבדות מחשיבותן. בהצלחה, אורנה
שלום רב לך, נתונים: ילדינו לאחר צבא. ( בן 30 28 23 ). בילדותם מטבע הדברים כקטינים ,היו רגילי שבאים לחדר ההורים ללא הודעה מוקדמת. משתמשים באוכל שלנו וכדומה. ***כרגע בנסיבות שגדלו מתגוררים בחדרים נפרדים בישונו, + תקציבם נפרד משלנו. עדיין הם נוהגים לבוא אלינו ברוב הפעמים ללא הודעה מוקדמת. ובנוסף גם לקחת מהמקרר מה שרוצים מבלי לשאלני. כרגע גם איני עובדת בצר לי ואנו מתקימים על משכורת אחת. כלומר..............................לי ברור שמדובר בביטוי של הבנת הגבולות בינם לבינינו כהןורים. בנוסף ברו לי שעלי להסבירם שכרגע כבר איננו הורים וילדים...........אלא כולנו מבוגרים ועלינו להתנהג בהתאם לקודים של מבוגרים : לשאול נניח האם ניתן לבוא ? האם ניתן לקחת מהאוכל המסויים ? **כיצד ללמדם הנושא באסרטיביות ? *****בעלי כבן יחיד לניצולי שואה מפחד מאוד שמא יפגעו ולא יבואו עוד וכגון זה. אני אסרטיבית, אך לא מעוניינת לפעול בגפי. אנא עצתך הדחופה מאוד והמקצועית. תודת ענק
חגיגה יקרה, הודעתך מעלה נושא חשוב וכמעט לא מדובר - הגבולות בין הורים וילדים בוגרים. אני רוצה לחזק את ידייך לדבר עמם בפתיחות, באהבה, מתוך אמונה ביכולתם להבין. כדאי לכנס אסיפה משפחתית נעימה, ולשטוח בפניהם את מחשבותייך. יש לי תחושה שאם תתבטאי כפי שכתבת, הם יבינו שלא חשבו עליכם מספיק בעת האחרונה. לבעלך, אני מציעה להזכיר שיחסים לא אותנטיים בהם נמנעים מלגעת בנושאים מכאיבים, סופם להוביל לריחוק רגשי. בקיצור, לא מומלץ... בהצלחה, ואשמח אם תעדכני בהמשך, אורנה
חגיגה כתובת המייל שלך מכילה פרטים מזהים. מזהים מידי.. כדאי לשמור על יותר אנונימיות ברשת. לתשומת ליבך (ולאור הצנזורה המופעלת בפורום אז גם לתשומת לב המנהלים.)
המשך חמור למחתב הראשון היום זה היה הקש ששבר את .... הילד שיחק בחוץ (הסבתא שמרה) ופיתאום הוא הרים אבן וזרק על ילד ופצע אותו בראש(דברי הסבתא) דברי הילד :ששאלנו אותו הוא אמר שהם שיחקו בחרבות (רבו)והוא פחדו שיהרוג אותו . מה אפשר לעשות בקשר לזה שהילד יפסיק להרביץ ( האם יש שיטות )? איך להתנהג עם הילד בזמן ההרבצה לנו ולאחרים ?. האם יש פסיכולוגית ילדים (קלינית )עם צריך שאתם ממליצים לנו באזור קרית אונו והסביבה?
שלום אב ואם, אנא אל תמהרו להתייאש מבן השלוש שלכם... עם זאת, זה בדיוק הזמן לעזור לו להבין מה נכלל במסגרת התנהגות חברתית תקינה. כדאי להתחיל בשיחה בינכם, לגבי האופן בו אתם רוצים/יכולים להציב לו גבולות, ואז תגשו למשימה מולו... אפשר לצפות מראש שהוא יכעס ויתנגד, ואתם תצטרכו להיות עקביים ויציבים. אני בהחלט ממליצה להתייעץ באופן פרטני. אפשר להתחיל עם קו הייעוץ להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשו את הטלפון באינטרנט או בהודעות קודמות בפורום זה). בנוגע למטפלים באיזורכם כדאי לצרף כתובת דואל פעילה על-מנת שמשתתפי הפורום יוכלו לחזור אליכם. אתם מוזמנים לכתוב גם למייל האישי שלי, משום שאני מכירה פסיכולוגית מצויינת באיזורכם. בהצלחה, אורנה
"ממשבר לצמיחה" של פרופסור חנוך ירושלמי. לוקח את הקונפליקטים המאפיינים פסיכואנליזה ומסביר אותם דרך פרדוקסים באישיות המאפשרים בניגוד לקונפליקטים צמיחה. ספר מצויין
אפשר לכתוב למייל האישי שלך גם ביום אחר,שאינך ב'תורנות' בפורום ?
משתנה שלום, את יכולה לפנות אליי במייל גם בימים שבהם אני לא במשמרת, ואני אנסה להשיב בהקדם האפשרי, דרור
הייתי בטיפול היום ..כן הלכתי ..בסוף ..:-) תודה שליוות אותי מכאן ..בימים האחרונים .. לא יודעת איך הוא עושה את (המטפל)... איך הוא מצליח להוביל אותי מהכעס ..מהתסכול והאכזבה הנוראית הזו .. למחוזות רגועים יותר ... אז לא רק שלא רציתי לבוא ..עוד תיאמנו את השעה לפעם הבאה ..כי היה צריך להיות איזה שינוי .. וזה מוזר ..כי אני כזו עקשנית , מרחיקה , הודפת , ... כן אני שכזו "קשה" לטיפול.. דווקא שם ..בחדר הזה ..אני מצליחה אפילו אם לכמה רגעים להיות ש' האמיתית ..הקטנה , זו שרוצה להיות עטופה במילים מחבקות .. זו שמנסה להציל את עצמה ולזכות בחיים שלווים מחדש .. הליווי הזה כאן..בפורום ..כן מודה ..הליווי ה ווירטואלי ..הזה .. הצליח לגרום לי לא לברוח מהקשיים ומהמחשבות הקשות ... להתאפס מעט , להרגע , ולחשוב בהיגיון ..גם אם לא לבד ..אז איתכם ביחד ..ומשם הדרך למטפל ..הייתה קלה יותר. הניסיון עם עצמי להגיע לתובנות ..ולפרק לגורמים את הכעס ולהתמודד ..להסתכל על הדברים בצורה אחרת ...מסתבר ..שמביאים אותי למקום אחר..רך יותר עם עצמי .. אז זה לא שהכל הפך להיות ורוד ..אבל ..הרגיעה הזו ..גם אם היא קטנטנה ..ככ חשובה .. היו לי הרבה שתיקות בטיפול היום, אבל משום מה הרגשתי אותו ..את הפסיכולוג .."ער" יותר מולי ..מנסה להיות מעורב , שואל , בודק ..פחות משתיק איתי ביחד את האווירה ..אולי זה פתח לשינוי טוב בקשר ..ואולי ..זה רק יום רגוע יותר .. אז , עד לעידכון הבא שלי .. רוצה לומר לך .. תודה !!! דרור, תודה על הכל .. תודה לך ולליאת ולאורנה על האיכפתיות .. על ההצלחה להחזיר אותנו .. המציקים הוירטואלים ..לחדר הטיפולים להתמודדות עם הכאב ..מחדש.. על ההצלחה לגרום לי לפחות אישית ..ממחשבות אובדניות להרגע .. ממני, מכל הלב, שרית
שרית שלום, אני שמח וחושב שהצלחת לעשות משהו חשוב מאוד עבורך בכך שהלכת לטיפול. גם אם התחושה הייתה אחרת, ובוודאי שהיא כזו. כרגע אנו כאן כדי להזכיר לך את היכולת שלך לבטוח ולהפיק תועלת מהמטפל שלך. אני מאמין ומקווה שבהמשך היכולת הזו תהפוך לחלק ממך שיעזור לך להתמודד גם עם האכזבות כשיקרו. דרור
שלום לך, אני שמח שהיום הקשה נגמר, ושמח על כך שאת מרגישה שיש לך פה מקום להניח את הראש, דרור
שלום לך, זוהי רק מראית עין משום שלוקח זמן עד שההודעות עולות. מאחורי הקלעים הפורום שוקק חיים כפי שניתן לראות כעת. דרור
תוך כדי תחושת סיוט של פלאשבק אני מנסה ללמוד... והפסיכולוגית שלי מתקשרת לקבוע מתי אנחנו יכולות לדבר השבוע כמובן שהשעה היחידה שהיא יכולה לדבר זה מחר בשעת הבחינה שלי זה לא הצלחנו לתאם זמן אחר אז הזמן הבא שלה לא יאומן זה לא פגישה (היא מלאה) אלא שיחה שבוע הבא לי זה נראה המון כולל חופשת החג וכד' ואני מריגשה רע ממש מתמוטטת .. אמרתי לה שזה לא מתאים לי וכל צורת הטיפול הזו (וכנראה שהיא לא קראה את המייל שלי כ במייל אמרתי לה שאני עוזבת..) כרגע זה לא מה שאני צריכה אני צריכה מטפל יותר זמין... התשובה שלה הדהימה אותי: "רחל, לא אני לא מוכנה לזה את לא יכולה להפעיל עלי לחץ קבענו שנדבר וניפגש ששנינו נוכל " כמעט טרקתי לה את הטלפון, היא אפילו לא הבינה כמה אני סובלת זה ממש לא היה תגובה של להפעיל לחץ זה פשוט לא מתאים לי כרגע רע לי קשה לי לבד הצורה הזו לא מתאימה לי ... אני צריכה תמיכה מסיבית יותר .. אני מכירה אותה מחר היא תתקשר או מחרותיים או תכתוב לי מייל היא לא תרצה שאני יעזוב (וכשאני יואמר שהיא לוקחת אותי כדבר מובן היא כאלו לא תבין למה אני אומרת את זה) אני צריכה ללמוד למבחן של מחר ואין לי כוח, מצד שני לא כדאי שהיא תהרוס לי את החיים אז אני ינסה לשכוח למחות את הדמעות(גם של אכזבה) ופשוט לנסות להתקדם הלאה אני לא יודעת איך להגיב למה שקרה אם בכלל.. להמשיך , לא להמשיך , להתעלם ממנה??? אני ידועת שכשהיא תתאפס ההדורים כלאו יחזרו ובזמנים הטובים יש לנו כימיה אבל נמאס לי מהזגזג הזה , לכל אחד יש תקופות אבל לפחות שתודיע מראש או שלא תודיע אבל שתהיה עיקבית היא פעם יכולה להכין אותי כאלו לחופשה של שבועיים (וזה מגוחך כל פעם מחדש) ופעם אחרת להעלם לחודש בלי לומר מילה. ולפעמים פשוט להיות נחמדה וללוות מעל ומהעבר. ילה אני אנסה ללמוד חבל על הכל
רחל יקרה (מסטודנטית אחרת בהצלחה) ממה שזכור לי מהדברים שאת כותבת פה אתן שלוש שנים ביחד עברתן מהלומות והישגים בדרך, את זוכרת מתי הכל התדרדר, מתי התחלת להרגיש שהיא מאכזבת, לא אמפטית, מרוכזת בעצמה ועסוקה? פשוט חבל לי לראות וזה בכל מערכת יחסים ששוכחים שנים של טוב בגלל משבר. אשמח אם תעדכני.
טוב שאת מזכירה לי את התקופות הטובות(-: אני יודעת שהיא תנסה לא לתת לי לשכוח שהיה גם טוב גם היא תתאפס .. ועוד לפני. אחת לשנה מידי פעם יש לה פיספוסים היא אבדה את הכיוון שאמרתי לה שאני עוזבת פשוט התרגזה מהרעיון חבל על הזמן באמת זה מצחיק אם זה לא היה אני בסיטואציה... תאמת אני לא יודעת אם לתת צאנס או לא לפעמים גם דברים טובים עוברים אני לא יודעת אם אני יכולה לתת בה אמון.. יותר. תודה בהצלחה!! אני די מבואסת .. ממש לא תרגלתי. שיהיה לך המון בהצלחה
רחל שלום, את מתארת משהו באמת מתסכל, את צריכה אותה והיא לא זמינה עבורך. זו כמובן זכותך לכעוס ולרצות להפסיק את הטיפול השאלה היא האם יש עדיין משהו שאת יכולה להפיק ממפגש איתה. אני חושב שאחרי תקופה כה ארוכה ביחד לא יהיה זה נכון עבורך לא להיפגש איתה, ולא לנסות להבין מה קרה שם שהוא בלתי נסלח מבחינתך. גם אם תחליטי להפסיק. בנוגע למבחן, קודם כל, שיהיה בהצלחה. שנית אם את עדיין לומדת - תפסיקי, לימודים שעות ספורות לפני המבחן אינם תורמים כמעט כלום, ולרוב מעלים את מפלס החרדה לרמות שיכולות לפגוע בתפקוד בעת המבחן. דרור
רחל שלום, נשמע שמאוד קשה לך. אני מזמין אותך לשתף פה בתחושות שלך, דרור
העתקתי את הקישור לכאן http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-784,xFT-687623,xFP-687623,m-Doctors,a-Forums.html
שלום לך, את מתארת חוויות קשות למדי שעברת בחייך. אבל אני מרגיש שהשאלה שאת שואלת היא שאלה בסיסית באשר למה קורה לך, מהו הדפוס שאת חוזרת עליו והאם יש דפוס כזה. מדברייך נשמע שבכל הנוגע לדימוייך העצמי, בעיקר מול גברים קורה לך משהו. את כמהה לחום ולקרבה אבל מתקשה להשיג אותם מבלי להרגיש לא שווה. את המאבק הזה הרגשתי בעיקר דרך הניסיון שלך לא לאבד את בתולייך אלא לגבר עמו תרגישי קרבה אמיתית. למרות כל מה שעברת. לא קל לצאת מהמקום הזה, מנקודת ההסתכלות וההתמודדות הזו על קשרים עם גברים אבל זה אפשרי. עצתי היא שתנסי לפנות לטיפול, אני התרשמתי שיש בך כוחות התמודדות. כוחות שהם מאוד חשובים להתצלחת הטיפול. בהצלחה, דרור
לחברי הפורום שלום, לאחר מחשבה רבה החלטנו כי לעת עתה יעבור הפורום שינוי מה. הודעות שייכתבו לא יתפרסמו מייד אלא לאחר שאחד מאיתנו יעבור עליהן. ההודעות יתפרסמו מאוחר יותר אלא אם כן תהיה בהן שפה פוגעת כלפי משתתפי הפורום, או אמירות לא עניניות. ניתן בהחלט להגיב אחד לשני אך כפי שביקשנו בעבר לעשות זאת ממקום המנסה לתרום לאותו אדם ולא על מנת לפגוע בו. דרור
והאם ניתן יהיה להמשיך לכתוב בקשות לתמיכה מהמשתתפים - שחוץ מלעזור אחד לשני לא פוגעות באף-אחד?
זה רק אחרי שכתבו דברים אישיים נגדיך.........
מצחיק יקר אף אחד/אחת לא כתב דברים נגד דרור אלא רק דברי הערכה/חיבה. אני מצטרפת לדברי הערכה שנכתבו למטה אני חושבת שאתה מטפל מאוד מיוחד. אשריך שניחנת בגישה כזאת.(כל תשובה נכתבת עם המון רגישות). איריס.
עשיתם סינון, אך אתם ממשיכים לעלות גם מה שאינו רלוונטי לפורום. אז איזה מין סינון זה בדיוק? למשל גם את ההודעה שלי אין צורך לעלות. חומר למחשבה
בהמשך להודעתי, להלן דוגמה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-784,xFT-689017,xFP-689049,m-Doctors,a-Forums.html זה היה כל כך נחוץ בפורום?
שלום לכם, עולות כאן מספר שאלות, כולן חשובות. ראשית אני מאוד אשמח אם יימשכו כאן הודעות התמיכה, כל עוד שאין הן מכוונות לפגוע במשתתפי הפורום. שנית, ההחלטה על השינוי לא הייתה החלטה קלה, התלבטנו רבות לגביה. בתקופה האחרונה עברנו התקפות אישיות, חלקן לא הוגנות עלינו, אבל היה לנו חשוב לשמור על המתכונת של הפורום. אולם משראינו שההתקפות לא מופנות רק אלינו אלא ובעיקר למשתתפי הפורום, פוגעות בתחושת הביטחון שהייתה כאן, ןגם ביכולת שלנו להתמקד במתן ייעוץ מקצועי החלטנו על השינוי. לגבי השאלה האחרונה, את צודקת, אכן יש הרבה מקום למחשבה. ככלל הקו שאני שם לעצמי הוא שכל הודעה תעלה אלא אם כן יש בה בכדי לפגוע באחד ממשתתפי הפורום, או שיהיה בה משום הפניית תשומת הלב למקומות לא רלוונטייים שיפגעו בתפקודו התקין של הפורום. ההודעה שנכתבה בקישור שלך נכתבה לפני שהפורום שינה מתכונת. לגבי הודעתו של "מצחיק", חשוב היה לי לומר ולהבהיר כי אני לא יוצר צנזורה נגד כעסים שיעלו כלפיי. עם זאת התקפות פרועות לא יקבלו מקום. ועדיין אני מניח שנתחבט רבות באשר לשביל הזהב בו ננהל את הפורום. דרור
נראה שקצת מבלבל ואולי אפילו מלחיץ השינוי בפורום, ושולחים רגל קדימה לבדוק שהכל בסדר. אני מקווה שעם הזמן התחושה תהיה בטוחה יותר. דרור
שלום לך, כפי שניתן לראות התשובה היא כן, ההודעות לא מתפרסמות מייד אלא עוברות אישור קודם לכן. דרור
שלום רב, כשמדריך אומר למודרך להביא להדרכה תיאור מקרה עם פרטים אנמנסטיים של המטופל- למה הוא מתכוון? אודה לעזרתכם סיוון
סיוון שלום, בפרטים אנמנסטיים הכוונה היא לרקע אישי ומשפחתי, ההתפתחות של האדם עד נקודת הזמן הנוכחית -סיפור חייו אם תרצי. דרור
אני בת 50+, גרושה. לאחרונה פגשתי גבר שמוצא חן בעיני, אני מוצאת חן בעיניו, ושנינו מעונינים בזוגיות אמיתית ויציבה. לזכותו יאמר, והנה עוד משהו שמצא חן בעיני, הוא סיפר לי לפני שנכנסו למיטה שהוא עבר ניתוח בערמונית וסובל מאין אונות. אני לא אמרתי דבר אבל הוא קרא היטב את מבט עיני, והסביר לי באריכות כמה חיי המין שלו לא נפגעו, אלא להפך, הרבה יותר טוב לו. וכאן הבעיה כי לי לא טוב אני מהנשים שזקוקות לגירוי בנרתיק כדי להנות מסקס, ואני ממש לא אוהבת ויברטורים. ובעיקר, מאוד חסר לי החיבור הפיזי עם בן הזוג, וכל הדברים שאפשר לעשות מסביב כדי להגיע לפורקן אינם נותנים לי את תחושת הקרבה, האחדות והחיבור. התחושה של איבר רך ביד, או בפה, ממש לא נעימה לי. מצד אחד יש כאן גבר שבהרבה מובנים מאוד טוב לי איתו. אני לא רוצה לוותר על סקס, אבל עוד יותר אני לא רוצה את הסקס בצורה הזאת. אני חושבת שלו היינו בזוגיות לפני הניתוח היה לי הרבה יותר קל לקבל את זה, אבל כאישה חדשה בחייו אני מאוד מתקשה להתמודד. אני מוצאת את עצמי חושבת על מיליון סיבות למה לא להמשיך בקשר, וחוששת שאני שמה רגלים למשהו שהיה יכול להיות מוצלח, רק בגלל הסקס . אני אנסה לחדד את השאלה: הגבר מוצא חן בעיני, הסקס מאוד לא מוצא חן בעיני. אני לא רואה דרך שה דברים ישתנו. האם יש טעם לנסות להמשיך בקשר?
לנוכח הכנות והקצינות של שואלת ההודעה, אני חושבת שהתגובה מבזה כתבתי לכותב הודעה זאת מספר תגובות, אחת מהן בשם המשתתף הקבוע שלי, אשמח אם תפורסם תודה הודעותייך הקודמות לא פורסמו על ידי מנהל הפורום בשל הדרך בה בחרת להתבטא בהם. ניתן לומר כי לא הסכמת איתו ואף כעסת עליו. והודעה זו משקפת את דעתך.
אני אנסה לחדד תשובה: אם את מסוגלת לנתח הכל כל כך יפה ובקור רוח כזה מקפיא - תעשי גם את הניתוח האחרון ותנתקי. אם יש ספק אז אין ספק. גם בשביל האוביקט הזה, שמצאת זה יהיה עדיף. ("יש כאן גבר שבהרבה מובנים מאוד טוב לי איתו" - ברררר... איזה תיאור מצמרר) מצד אחד לחיות כל הזמן עם מישהי שלא נעים לה איתך ולא לדעת על זה. ומצד שני רק זה חסר לו. לדעת את זה.
מיקה שלום, יחסי מין הם חלק חשוב בכל מערכת יחסים, בעיקר מערכת יחסים חדשה. מדברייך נשמע לי שלך המיניות מאוד חשובה ואת לא מצליחה בשום פנים ואופן להינות, ומרגישה שזה מאוד מפריע לך. ראשית נסי לבדוק האם אכן אין שום דרך שיחסי המין ישתפרו מבחינתך. אם לא, נסי להבין מדוע את לא עוזבת. מכאן זה נשמע כאילו קשה לך במידה מסויימת לסיים קשר טוב רק בגלל יחסי מין. אבל כאמור יחסי מין מרכיבים קשר ואם אין התאמה מבחינתך בנושא הזה, יהיה קשה למצוא התאמה זוגית בקשר באופן כללי. דרור
הטיפול היום הפיל אותי ..המצב רוח ברצפה. העיניים מוצפות בדמעות ,מהלכת על סף תהום, נאבקת בכל כך הרבה חזיתות...קשה לי איתה,קצת יש לי מחסור במילים בזמן האחרון,כלום לא יוצא,יותר מידי כואב, אני לא יודעת מה מנע ממני לדבר היום. הרי היא כל כך איתי שם... ופאק זה מתסכל לחכות לפגישה ,וכשמגיעה אליה,המילים נתקעות, ואני נופלת לי כאן...מרגישה שנשאבת שוב למעגל התהום. שונאת את ההבנה שאין לי מספיק כוח להישאר על פני המים ולא לטבוע, להמשיך לתפקד גם כשקשה, לא לשקוע בדיכאון... מרגישה כל כך חסרת כוחות ובלי קרקע יציבה מתחת לרגלים... אין לי את הכוחות להילחם כי המלחמה אבודה...
חן שלום, ברגעים כאלו הכל נראה אבוד באמת, חסר סיכוי ובעיקר קשה מדי. התסכול שלך ברור, אבל זוהי תקופה חשובה עבורך בטיפול, חשוב שתצליחי לשרוד אותה למרות כל הקשיים, כי רק אז תוכלי להרגיש שהיא באמת איתך, באמת רוצה ויכולה לעזור לך והמילים ייצאו מעצמם. את צריכה פשוט להמשיך פגישה אחרי פגישה, לנסות להחזיק מעמד, ולמצוא בך את היכולת לבטוח בה מבפנים. אני פה תומך בך ככל האפשר בתהליך הלא פשוט הזה. דרור
לילה טוב, לכל אלו שלא הספקתי לענות היום, אענה מחר בהקדם. לאלו ששאלו האם ניתן לפנות למייל האישי התשובה היא כן. תמי - לא קיבלתי את המייל שלך. את מוזמנת לנסות שנית. דקלה, עניתי לך למטה בהמשך להודעתך. דרור
דרור זה מוזר- אני מרגישה שאני מאוהבת בך דרך מסך מחשב דרך התשובות שלך איך אתה מסביר את זה?
איך אפשר שלא להתאהב.
קצת נעלבתי
שלום לך, יכולות להיות מספר סיבות למה שאת מתארת. אני יכול להניח שמשהו בתשובות שלי, בעצם הנוכחות שלי כאן מספק משהו ממלא איזשהו צורך. זוהי ללא ספק תחושה טובה ונעימה. ולמעשה התאהבות, כל התאהבות מכילה את המאפיין הספציפי הזה של מילוי צורך אישי כלשהו. זה ההסבר המרכזי שאני יכול להעלות כאן באופן כללי, שהרי אני לא מכיר אותך ואת הדינמיקה הפנימית שלך. חבל לי שנעלבת, בוודאי אין כאן משהו אישי. תמיד, גם אם באיחור, אני עונה. לכל האחרות שכתבו, אני שמח שלצד הפעמים בהם אני מאכזב, וברור לי שזה קורה, יש גם מקרים אחרים בהם אני לא מאכזב. בכל מקרה זה נעים לשמוע. דרור
דרור בטעות דלגת על הודעות מתחת להודעה של אורנה (שימו לב)
דרור עונה מ-22:00 ביום שבת ועד 22:00 ביום שני, נדמה לי.. אם שאלת לפני 22:00 בשבת, כדאי לצרף לכאן לינק או לשאול מחדש.
אשמח אם תתיחס גם לתגובות של הגולשים על הודעותיך, כי זה מעניין לפתח דיון ולא רק לקבל "דעה מקצועית" חד צדדית
מצטרף לבקשה
http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-784,xFT-688412,xFP-688412,m-Doctors,a-Forums.html
יורם שלום, הפורום פתוח ומתאים לבני כל הגילאים, ואני מזמין אותך בחום להצטרף. דרור
איריס שלום, כפי שכתבתי גם למעלה, את מוזמנת לכתוב למייל האישי שלי. דרור
היי דרור, שאלתי אותך ביום חמישי על פאסיב אגרסיב. הפסיכולוגית שלי אמרה לי (אחרי שלוש שנים של טיפול) שככה אני מתנהגת. רק עכשיו אני מתחילה לראות את זה. אני חושבת שהיא צודקת. מה עושים? תודה חגית
חגית שלום, כפי שכתבתי זוהי הגנה, הגנה שבזמן מסויים בחייך היתה יעילה וכעת ייתכן ויותר חוסמת ממאפשרת. לכן מנסים לאפשר לתוקפנות, לכעס לצאת באופן גלוי. אולי תגלי שזה אפשרי, שכשתבקשי דברים באופן ברור תקבלי אותם ולא יכעסו, ינקמו או לא ירצו בך. אם תגלי את כל זה לאט לאט תזנחי את הדרך של הפאסיב אגרסיב ותרגיש הרבה יותר בנוח. דרור
דרור שלום אתה מטפל באיזור חיפה והסביבה? איפה אתה מטפל? תודה
דרור בפתח תקווה אורנה בתל אביב וליאת בנתניה פולג
לא הגבת למייל ששלחתי אלייך אתמול, האם ניתן להתייעץ איתך בנייד המופיע בכרטיס שלך?
תמי שלום, עדיין לא קיבלתי את המייל ממך. אנא נסי שוב ל - [email protected] . בכל מקרה את מוזמנת לפנות גם לטלפון הנייד. דרור
אז קבלי לך לא אחד- אלא... שניים! חיבוקיים! וגם חיוך...התעודדי גל יקרה!
האם אנשים שלא מאמינים בטיפול יכולים להיות בטיפול ולקחת ממנו משהו או שהשינוי צריך לבוא קודם מאמון וקבלת הכלי הטיפולי על כל מרכיביו?
שלום לך, אין חובה שהאדם הפונה לטיפול יאמין בו וביכולת שלו לשנות את חייו. אבל אחד התהליכים החשובים בטיפול הוא בניית אמון בין מטפל למטופל, ובתוכה גם האמונה כי המטפל יכול לעזור למטופל לעשות שינוי בתוך עצמו. כך שלא חייבים לבוא עם האמונה מראש, והרבה פעמים הספק וההידבקות אליו יהוו נושא טיפולי אך בכדי שיהיה שינוי האמון והאמונה יצטרכו להתפתח. דרור
אתמול התקשרתי למטפל שלי בשתיים לפנות בוקר ואמרתי לו שאם הוא לא מגיע אני מתאבדת, הוא דיבר איתי בטלפון והרגיע אותי במשך כמעט שעה וקבע פגישת חרום להיום בבוקר אבל אתמול הוא לא הגיע זה הכעיס אותי נורא מה אם הייתי באמת מתאבדת? שונאת אותו.
את לא חושבת ...? הוא עוד הרגיע אותך שעה בטלפון .. :-)))) ..כל הכבוד לו !!! תחשבי על זה ..יש לו עוד חיים .. הוא רק בן אדם ...כמוני ..כמוך.. קחי את זה למקומות הנכונים ... הרבה לא היו עושים את זה .. חוצמזה , מקווה שההרגשה שלך היום טובה יותר ..
באמת קשה... לא נותר לי אלא... לומר שאני מבינה אותך.. ואת כעסך.. מקווה שאת מרגישה יותר טוב..
מירב יקרה איך היתה הפגישה הבוקר? דיברתם על הכעס? איריס
שתקתי בעיקר והוא ניסה בעיקר להסביר למה היה נכון שלא הגיע, חוצפה שהוא חושב שהוא יודע מה אני צריכה
אם סתם עצוב נותנים לעצב פשוט להיות שם כמו שנותנים לשמחה ולכל רגש נעים יותר או פחות. אם זה לא סתם מנסים לדבר על זה ולתת לו את "הכבוד" הראוי. הכי חשוב לא לפחד בלהיות עצוב....
שני שלום, כפי שאור כתבה, עצב הוא אחד מהרגשות הבסיסיים שלנו, וכולנו חווים אותו לעיתים. השאלה היא עד כמה עצובים ובאיזו תכיפות. אם זה בתכיפות גבוהה ובעוצמה גבוהה זה פוגע באיכות החיים וחשוב לטפל. אם לא, אז לנסות לקבל את זה כחלק ממגוון הרגשות שאנו חווים. דרור
היה לי טיפול היום בבוקר הפגישה הייתה מאוד קשה עבורי המטפלת ראתה שאני מאוד עצובה כי נכשלתי במבחן שהיה חשוב לי באונברסיטה. לפני שעתיים היא התקשרה לשאול לשלומי ואמרה שהיא פה. שולחת לה חיבוק ונשיקה מפה מרגישה יותר טוב ופשוט אוהבת אותך. סתם משתפת.........
הגבולות .. הרי לא כולם כאלה , מתקשרים ..איכפתיים .. אני באמת שמחה בשבילך שמצאת אחת כזו .. שלא משאירה את האכפתיות רק ל"טיפול" עצמו ... הרי, רובם רק בפגישה ..נטו איכפתיים בשבילנו ... לא מצליחה להבין את זה ..
ש', מטפלים ששומרים על גבול לא בטוח פחות אכפתיים מכאלה שלא. הגבול מגיע גם להגן על המטופל. אני מסכימה שהרירותיות של 50 דקות לפעמים מתסכלת ולא במקום במקרה של אירוע חירום ושאין מטופל אחר כך מה הרעיון שסוף סוף אפשר לעזור לסיים פגישה??!! אבל לי יש מטפלת שהגבולות ממנה והלאה לטוב ולרע והנה השבוע שאין לי פגישה ויש לי מבחן ענק ענק ביום שלישי למרות שהיא דברה איתי בטלפון אמרתי לה שנאי באמצע ללמוד ואפילו בהצלחה שכחה להגיד, "כי השבוע היא נורא עסוקה!!" אם היה לה גבולות ברורים לא הייתי ניפגעת אבל מאחר והגבולות גם לטוב זזים אז זה מרגיז אותי חבל על הזמן. ואני מעדיפה מטפל עם גבולות שאני יכולה לדעת למה לצפות... וז הלא סותר את האנושיות. נדמה לי שאני אכתוב לה מייל ואומר שלום לגברת.
רוני שלום, אני שמח שהרגשת שאכפת למטפלת ממך. זוהי דרך אחת, ואני מניח שיש עוד דרכים נוספות. לכולן יש יתרונות וחסרונות. הניסיון בטיפול הוא ללמוד לספוג את החסרונות וליהנות ולהיעזר מהיתרונות. נשמע מוזר להפוך טיפול, מגע בין אישי למדעי, נשמע עוד יותר מוזר לטפל על סמך ניסיון אישי בלבד שאינו מתבסס על דבר מלבד זה. לכן הניסיון, גם אם מחמיר לעיתים לבחון את הפסיכולוגיה, ואת הטיפול באור מדעי חשובה. כאשר הניסיון הקליני והתיאוריות מעשירים את המחקר המדעי ולהיפך. בדרך צריך לבלוע לעיתים גם "צפרדעים" בדמותם של נוסחאות מהימנות שונות. בהצלחה במבחן. דרור
ואחרי הימים האחרונים ...אני לא רוצה בכלל ללכת ..:-( שלחתי סמס למטפל ..שאני עם חום וכנראה לא אגיע .. הוא החזיר לי.. "אבל..את תמיד מגיעה גם עם חום..אז ..אם זה באמת בגלל החום אז זה באמת שיקול שלך , אבל עם ההתלבטות קשורה לעוד גורמים אשמח אם תבואי י ".. מאז יום חמישי , נפלה עליי מן עצבות כזו, ריקנות שאני לא יכולה לתאר קר לי פיזית ונפשית .. לא כואב לי מספיק בשביל שאני אבין מה אני כבר מרגישה לא מספיק כואב לי בשביל שאכנס לתוך בועה .. לא מספיק כואב לי בשביל לברוח לדברים שפוגעים בעצמי, אפילו לבכות אני לא יכולה רק נשארת קפואה ... עם הבן זוג אני עדיין לא מדברת ..כבר 5 ימים ..והוא אפילו לא יישן ליידי ,, איך אוכל לסלוח לו על מה שהוא עשה לי ..דרןר , הוא ניסה בכח לשכב איתי !!!! אוףףף... אני מדרדרת , מדרדרת..וזה מפחיד .. אני עם חום כמעט 40, כל המצב הנפשי הזה .. אני מכריחה את עצמי לא לוותר... כי אחרת אני יודעת שיהיה לי יותר מידיי קל לוותר באופן קבוע - מכירה את עצמי , השיטות של הבריחה ברגע שהם מתחילות אצלי הן מקבלות פאן קבוע ... אז אני ככ מקווה שהאימפולסיביות שלי לא תכריע ... ושלמרות כל הבושה שלי אצליח להגיע למטפל עם כל הכעס שעלה בפגישה האחרונה .. היה לי ככ קשה . איך אני אסתכל לו מחר בפנים , אחרי השתיקה האיומה שלי ושקמתי פתאום באמצע הטיפול ???.. הכל ככ כואב לי , סחרחורת נוראית ... אני מנסה לחשוב איך אצא מזה .. מרגישה - מועקה מרגישה איזושהי ריקנות ואני עייפה עייפה נפשית ואין בי כח להמשיך .. הרבה מחשבות מציפות אותי שהראש כבר עומד להתפוצץ מרגישה שאני כבר עכשיו כן נמצאת בתוך בועה חנוקה כואבת פצועה ואין מי שיכול להרים אותי ...מזה .. מנסה לכתוב את מה שמרגישה מנסה ..מנסה ... לא מצליחה הכל מבולבל ...כלום לא מסודר לי במחשבות..מרגישה שאני סחוטה נפשית ... ולא יודעת איך להוציא את הכאב ?? איך מוציאים אותו בכלל ..אם הכל מבולבל ?? אז אני ממשיכה לשתוק ולהחנק עם הכאב בשקט ..וזה יותר מתסכל.. זה שובר אותי לרסיסים קטנים..שנראה שאפילו כבר קשה לחבר .. כמו איזה כד חרס שנופל לרצפה ונשבר.. עכשיו... וצריך לחבר את כל הרסיסים שלו - עד שסוף סוף הצלחתי ...להתעלות על עצמי ..להשתחרר בטיפולים ... להוציא דברים ..פתאום כל מה שקרה שם ביומיים האחרונים והמתח הזה בבית מול הבן זוג ..הכל כואב יותר מידיי כואב ...יותר מידיי מציף ... שפשוט בא לי להעלם ...בא לי להעלם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מרגישה איך שוב נשברתי ...- ולחבר אותי מחדש כמו כד חרס זה כבר הופך לקשה ... כי החתיכות הפעם הפכו לרסיסים קטנים יותר ..שכבר נראה שקשה מאוד לחבר ... המלחמה הזו, קשה לי מעייפת מידיי... לוקחת ממני את כל הכוחות האפשריים ... רוצה לשכוח הכל למחוק חיים שלמים לא לדעת ,לא לראות ,לא לשמוע ,לא להרגיש פשוט לא , לא , לא אפשר?? לא אי אפשר ..!!!!!!!! אני שואלת ועונה לעצמי .. אני חייבת לענות לעצמי ... אסור לי להעלם !!!! אני צריכה לקרוא את זה ולהבין שאסור לי להעלם !! אני יודעת עד כמה התהליך הזה קשה .. עד כמה אסור לשתוק ... כמו אז באונס ..השתיקה הזו...לברוח , להסתתר ... רק אני יודעת עד כמה מהר אפשר להיות שם שוב ... אני שניסיתי להשתיק מכולם את האמת המכוערת .. היום אני רואה עד כמה הרס עצמי גרמתי לעצמי במשך 11 שנים, עטפתי את עצמי בהמון מסיכות , הייתי מה שהיו צריכים שאהייה ,הייתי הכל חוץ מאני ... הייתי ככ הרבה דברים עד שאני תוהה עם למישהו ששיחק ככה לפחות עשרים שנה , יש כזה ניסיון ... עשיתי את זה כדי להגן על עצמי - הגנתי מהאמת הדפוקה והמכוערת על הסביבה , על עצמי , ובאיזה מקום - על עצמי מהסביבה שלא בטחתי בתגובה שלה, והיום אני יודעת מה הייתי לפני כשהגעתי למטפל שלי , היום , אני יכולה להזכר ...כמה זמן לקח לי להרגיש בטוחה באמת אפילו אצלו...כי בשלב שהרגשתי שאני באמת בטוחה מולו ...שהוא לא שופט אותי , הוא מבין , תומך , אכפתי , שהוא שם באמת בשבילי ... רק אז הכל באמת התחיל לצוף ולהציף אותי רגשית .. רק אז התחלתי לדבר אפילו עם זה היה מעט ..אבל התחלתי לדבר ... וכשהתחלתי לדבר ...רק אז הבנתי עד כמה אני נמצאת עמוק בתוך הבור שחפרתי לעצמי כל השנים .. גם הטיפולים האלו שאני עוברת , נעשו אחרי הרבה שיכנועים מרובים כי לא האמנתי שאצליח לסמוך על מישהו שוב מחדש...אחרי כל הפגיעות שעברתי.. וגם היום אני רואה את זה כתהליך ארוך אצלי .. ש..תמיד יש לי את החשש הזה להפגע שוב ..ומקווה שלא אפגע ... כי היום אני חשופה מידיי , פגועה מידיי ולכן מפחדת מידיי!!!!! אז אם אני ככ מבינה ..מה קורה לי ?? למה אני רוצה להרוס הכל? היום , הסתכלתי על עצמי במראה והיה משהו בי שהחריד אותי במבט הקפוא וחסר האונים שלי .. קלטתי עד כמה המסכות / ההגנות כביכול ששמתי על עצמי כהגנה מהפגיעה ניווטו לי את החיים ... הפכתי את החיים שלי .. למה שאידיוט מטורף גרם לי לחשוב על עצמי ... שנאתי את עצמי ...הרסתי את עצמי.... בגללו , לא בגללי ...הפכתי את עצמי כל השנים האלה לצל של עצמי ... חייתי כמו מתה ...אני עדיין ככה ... אבל, פתאום הבנתי עד כמה קשה אני צריכה לעבוד כדי לגלות את עצמי מחדש .. בעצם הכתיבה הזו עכשיו ... שאני מנהלת עם עצמי איזשהו דיאלוג כדי לא להשבר ...לא להתמוטט לא לתת לו לנצח אותי שוב ... אני חייבת ללמוד להפסיק להאשים את עצמי - אני יודעת .. אבל זה עוד קשה לי .. אני חייבת לנסות להשלים עם זה - חייבת , אבל עדין לא מצליחה .. אני חייבת להתמודד אצל הפסיכולוג עם כל הכאב , בכאב העמוק שלי - כן חייבת . .אז למה אני עדיין רוצה לברוח ..?? אני חייבת להאמין שהכח שמביא אותי אלייו בימים חלשים שלי ..ועם ארבעים חום .. זה הכח שישנה את החיים שלי ...זה הכח שימשוך אותי אלייו גם מחר..:-(( זה הכח שיחזיר לי שליטה על החיים שלי בחזרה - כי אין לי שליטה עדין ..אני מודה ... אני רוצה לקוות , להאמין, לדעת שלמרות כל הרגשות המעורבים שבי , כל הנפילות האיומות מולו... כל הסיוטים בלילה הפלאשבקים הפתאומיים , הפחדים האשמות, ייפסקו ...!!! לדעת בבקשה שהם ייפסקו !!! כי אני עייפה מהם ... למרות כל ההבנה שלי , כל הדיאלוג עם עצמי , כל המלחמה הזו היומיומית שלי ... אני רק רוצה לדעת שהם ייפסקו ... בבקשה ... שייפסקו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני רק רוצה לדעת שיהיו לי ימים קלים יותר שבסוף אני אוכל להרגיש טוב זה מה שאני רוצה רק להרגיש טוב .. זה כבר מוגזם מידיי?? אז אם אמרתי בהתחלה שהבכי לא יוצא ממני , טעיתי בגדול ... כי עכשיו הוא כן ... וזה בלי יכולת שליטה ... הכאב הזה .... אי אפשר להמחיש עד כמה הוא פשוט ממוטטטטטטטטטטטטטטטט סליחה דרור , על ההצפה הרגשית הזו.. ככ מתוסכלת.. מתוסכלת.. מתוסכלת ...
תשמחי שיש לך מלווה לדרך!! אני מרגישה שהפסיכולוגית שלי זנחה אותי.. מהטפלום שלה היום אני באוט (מרגישה פתאום דכאון) פעם היא הייתה כמו המטפל שלך זמינה תמיד אפילו פעמיים בשבוע וכד' והיא נעלמה לה .. ווסליחה על האנוכיות בלי קשר אליך, זה מרגיז אותי למה הם מעלים ראף של ציפיות מסוים כמו העינות במצבי משבר ראף שהם לא מסוגלים לעמוד בו תמיד? ואז לפתע הם כאלו נעלמים.. עדיף מלכתחילה שלא היו עוזרים מעל המצופה וכך לא הייתה אכזבה. זה מזכיר לי שאת כתבת באחת ההודעות הקודמות בשבדיוק שניגמרה השעה התחלת לדבר אבל זה היה מאוחר והיית צריכה ללכת, וזה התיסכול שלי מטיפול שזהו עברה שעה לא אכפת לך הזמן עבר צריך ללכת... מה הקיבעון הזה ל-50 דקות? צריך זמן אבל זה לא תמיד זה. והם ממשיכים בחיים(וזה ברור הם לא צריכים לחיות את המטופלים שלהם) אבל בעצם החיים של המטופלים כאלו קופאים לשבוע בין ה-50 ל-50 ואין מספיק התייחסות לעניין , לדעתי בהיבט הטיפול זה תופעול לוואי של טיפול.
ככ מבינה את הקטע הזה .. הגבולות האלה מטריפים אותי ... הקבעון של ה50 דקות ... הרי אנחנו בני אדם ..גם הם המטפלים .. אז מה הקטע הזה .. של להראות רק אכפתיות בפגישה ..ולהיות כאלה נוקשים בגבולות .. אוקי, אני מבינה את המשמעות של גבולות .. אבל יש , יש מצבים שאנשים נמצאים במצב מחורבן ולא צריכים ללכת לפי הספר ... עד היום מתקשה לקבל הרבה דברים ..בטיפול .... אז כן יש מי שמלווה אותי , אבל גם לך היה ..ותראי לאן זה הגיע אצלך .. לפעמים אני ככ מפחדת , שזה המצב שאני יגיע ... שאני אומרת לעצמי .. חבל שהתחלתי לטפל בעצמי ... :-(
ש' יקרה אחרי שכתבתי שהמטפלת החדשה איכזבה אותי ולא הבינה אותי ושאני רוצה לקום וללכת.. את יודעת מה דרור כתב לי "אולי את לא רוצה שהיא תבין אותך כי אז זה אומר שאת סומכת עליה ב-100% " וגם הוא כתב "את מרגישה מובנת ומוכלת ואז בשל דבר אחד את רוצה לקום וללכת". והמטפלת שלי אמרה לי לאחר כמה מפגשים את אותו דבר ודיברנו ומדברים רבות על נושא האכזבות. אז ש' נשמע שיש לך מטפל מדהים ספרי לו מה עובר עליך,שתפי אותו כי אם לא תשתפי הוא לא ידע. תני לו להתקרב אליך ואת האפשרות לטפל בך. שולחת לך חיבוק אמנם וירטואלי אבל מכל הלב. איריס
ש' שלום, את מתארת בכאב רב את מה שעבר עלייך. את הקושי לסלוח לבעלך ולמטפל על שאכזבו אותך כך. וזה בהחלט מובן. אבל דווקא מהדברים שאת כותבת בפעם השנייה נשמע שאת מבינה מה קורה לך בטיפול. את רוצה מאוד להרגיש תלויה, להרגיש מובנת לגמרי, אבל את כל כך חוששת שאם תסמכי עליו תפלי. זה נכון שהוא אכזב אותך, והוא עוד יאכזב אותך, אבל אם הקשר ביניכם חזק מספיק זה לא אומר שאת תיפלי ותישארי לבד. נשמע שאת מרגישה שהלכת מהר מדי קדימה ומנסה לעצור קצת. זה טבעי, ברור ומובן. אבל זה צריך להיות מדובר ביניכם. את צריכה להגיע לפגישות ולדבר על זה. דרור
כואב לשמוע אותך כך ש' יקרה כמה כאב מכילות המילים שלך. חשה את הכאב העמוק שלך.. וכן...מבינה באיזה מצב את נמצאת, הייתי שם.. ובמובן מסוים,אני עדיין שם. אין לי מילים מלבד לכאוב איתך, שולחת לך בינתיים מכאן את החיבוק הכי גדול, חן
האם קרה לכם פעם כמטפלים שהתאהבתם באחד/ת המטופלים שלכם או חשבתם עליו יותר מן הרגיל. בלי קשר להסברים שנתתם לזה ביניכם לבין עצמכם האם זה קרה קורה או יכול לקרות ואם כן מה עושים מטפלים במצב כזה? חשובה לי תשובה כנה ואישית
קורה הם בני אדם והחדר הוא כל כך אינטימי, אבל הם יאשימו את ההעברה ועוד כל מיני הסברים. ראית את התוכנית "בטיפול" יש שם אהבה בין המטפל לאחת המטופלות שבסוף התממשה. תמיד יהיו את המטופל או המטופלת שידליקו משהו בלב דבר הנקר אהבה
אני אישית מכיר מטפל (קרוב משפחה) שהייתה לו מטופלת שהוא חשב עליה כל הזמן שמח כמו ילד לראות אותה והרגיש שהוא רוצה להיות לצידה וממש קינא בבן זוג שלה. אני אומר שהייתה מטופלת כי בסוף הם נהיו זוג כמובן שרק המשפחה יודעת מזה. (דרך אגב היא באמת הבחורה הכי יפה ומעניינת שראיתי)
דקלה שלום, לא התעלמתי מהודעתך בכוונה, למרות שאני מבין שזה יכול להיות פוגע לא הייתי ממהר להיעלב, אלא לנסות לבדוק מה קרה. במקרה הזה, ספציפית, דילגתי בטעות על ההודעה. לגבי שאלתך, בתוך החדר, במפגש קרוב, יכולים ועולים רגשות שונים. מאחר ואת ביקשת תשובה כנה, תשובתי היא שמטפלים מנסים להסב תחושות כאלו לטובת הטיפול והמטופל במידת האפשר. כאשר הם מרגישים שלמרות כל הנסיונות הם לא מצליחים הם ינסו להעביר את המטופל למטפל אחר שיוכל לעזור לו יותר. דרור
שיותר מפעם אחת "לא שמת לב לשאלה" שדרשה ממך התמודדות זה הרבה יותר קל להופיע כ"מושיע" הנערץ מאשר להודות בכך שגם אתה בנאדם עם בעיות משלך שמתי לב גם, שמישהי טרחה לפרסם את שם המשפחה של דקלה. בעיני זהו אואטינג שאינו מקובל כהתנהגות הוגנת בפורומים אינטרנטים אחרים, תופעה לא נעימה, בלשון המעטה, שאתם משום מה לא "שמים לב" גם אליה. האם לדעתך אין קשר בין צורת ההתנהלות לבין הבעיות הנפשיות שמתעוררות בגללה???
מענה קצת מתמיה א. דרור ממליץ "לא להיעלב ולבדוק מה קרה" ובפועל קובע "דילגתי בטעות". אילו היה (דרור) אצלי בטיפול היינו משקיעים שעת טיפול אחת לפחות בבירור הסיבות ל"טעות" הזאת עכשיו תגידו: לא חבל שאני לא מטפל? ב. תשובתו ה"כנה" של דרור פותחת במילים: " ..מטפלים מנסים להסב תחושות כאלה.." הכל רק לא כנות: האם לא ראוי היה לפתוח ב"אני.."? מנין הבטחון הזה מה "מטפלים" עושים? האם לא שמעת על אינספור המקרים שבהם מה שאירע היה שונה לגמרי? האם זה כל-כך מפתיע בעיניך? ואני הקטן עונה: אין דבר יותר טבעי מהתאהבות במטופלת (או במטופל. יש הבדל בין המינים אך הוא אינו עקרוני לדיוננו) למעשה קשה להימנע מזה. במידה מסויימת בכל טיפול מתפתחת מערכת יחסים, שהשאלה האם אפשר לקרוא לה "אהבה", היא רק שאלה של הגדרה - מה זאת אהבה. ממטפל בפורום הזה הייתי מצפה לקביעה כמו: - זאת התפתחות צפויה וכלל לא נדירה - זה מאד לא מומלץ לתוצאות הטיפול - הדיסציפלינה קובעת כי במקרה כזה, יש חובה חד משמעית להעביר את המטופל/ת למטפל/ת אחר/ת - ידועים מקרים רבים שלא כך קרה
שלא משאירים פצועים מאחור אבל גם צה"ל זה כבר לא מה שהיה היום זה: דרוס והמשך לחגוג!!!
שלום חווה, כיצד את מרגישה עם השקט שאחרי הסערה? דרור
ואיך אתה מרגיש עם זה?? והאם נראה לך שהיא חלפה לגמרי???
בקול לא נשמע, של סוף, אפילו יותר מסוד נעלם מעצמי, אומר: "אל תתנו לקנאה לנצח... אל תתנו לקנאה לנצח" (כמה נאיבי... אוטופי...) זו אינה שאלה... (איני יכולה להתאים את עצמי לחוקים, אנא, סליחה... לא יודעת לבקש או לשאול... לא יכולה...), זו אינה שאלה - זו משאלה, ממש משאלה של לפני תום... אומרת אותה כמו מנטרה, שרק, רק לא יקרה לי בטיפול שלי. שרק לא יקרה... קשקוש, הרי זו אחריות שלי... לא, זה בלתי אפשרי... מנצלת את הפעם האחרונה, כנראה, בה אפשר להעלות לכאן הודעות מהסוג שאני כותבת, ואולי כבר לא... ומייד נמחקת... רגע לפני... זה לא משנה כל כך, אבל נשבר לי הלב...נסדק... סליחה ותודה...
יקרה שלי, כל מילות האחרית האלה מבהילות מדי... בבקשה חזרי על המנטרה ואל תתני לקנאה לנצח. אל תמ?חקי ואל תמ?חקי! כי במילים שלך, בהימצאות שלך (כאן ובכלל), בהוויה שלך, יש טעם רב ועשיר עבורי ועבורנו. אני רוצה להאמין שגם עבור עצמך... מבקשת מכאן לעזור ללב לא להשבר כל כך (בבקשה בבקשה בבקשה). אתך באמת, נויה
מצטרפת לנויה בבקשה.. יקרה שלי, המילים שלך משתמעות היום לכאן ולכאן- לסיום, (אולי..עוד לא בטוח..רגע..), של פרק אחד כאן בפורום, אך גם כמטאפורה לדברים נוספים.. מבהילים.. הלוואי ויכולתי לדעת בברור שלראשונים התכוונת.. יקרה שלי, גם שלי נסדק. לא טוב שדברים מתערערים עכשיו..לא טוב.. את תמיד מחזירה לי דימויים ישנים מ'הסיפור שאינו נגמר', את יודעת? כבר מהתחלה זה היה כך, זוכרת? (אני מתגעגעת לפעם). מדמיינת אותך הנסיכה שם, או אולי הסלע-איש הענק שאני כל כך אוהבת, שיודעים שיש דברים בלתי נמנעים.. אבל זה לא סוף הסיפור (כאמור- אינו נגמר)..גם אצלם תמיד הייתה שם גם תקווה. כן, תקווה נאיבית, אז מה! אני בעד תקוות נאיביות! זה לא עניין של גיל- אני פשוט בעדן! הן עדיפות עשרת מונים על אלף ואחד דברים אחרים. חווה את עצמי פורצת קדימה על סוסים, בעוד את מתנהלת בשקט לידי, בעצב, עם לב כבד. אני בכלל לא מותאמת היום.. סליחה.. (קצת עסוקה במלחמות פנימיות היום).. רק רוצה לומר לך שבשבילי את מייצגת את ה"פורום הישן" שלי, האהוב, כמו שהכרתי אותו כשרק העזתי לכתוב לראשונה ברשת. שהיית כאן לקבל את פניי, לקרוא אותי נכון כמו שהתכוונתי..להושיט לי יד.. הלוואי ויכולתי לשכפל אותך :-) או להחזיר את הפורום לאז.. את מעניקה לי תחושת מוכרות וחום גדולות מאוד. באמת. גם כשאת לא כותבת, אני אוהבת לדמיין את הנוכחות שלך שם, מאחורי אחד המסכים. אז יקרה שלי, שלא תעזי ללכת לשום מקום, את שומעת? :-) אם לא בשבילך, אז לפחות בשבילי ;-) הופס, ..נראה שלמדתי לבקש.. זה עדיין לא הסוף, ועדיין לא הגיע הזמן שלך. מצטערת, עדיין לא. יש לי עוד כמה דברים לכתוב לך, אבל אני לא בטוחה שאני בכלל בכיוון, אז אפסיק כאן. שולחת לך קרני אור בהירות וחמימות, שלך-שלך לילך. (איזה חרוז מרגיז..)
את יודעת, בימים האחרונים אני מדשדשת, לפחות בתחושה, על סף אבדון ומבוי סתום של הנשמה. לפני כמה ימים מישהי מאוד חכמה הזכירה לי כל מיני דברים שקשורים לתקווה. כמו למשל שיש לך מישהו שמחזיק את התקווה בשבילך ברגעים שאצלך קשה לראות אותה, שהיא קצת הלכה לאיבוד, ברגעים שאת הכי לא מאמינה...הוא מחזיק אותה בשבילך.... אל תשכחי את זה, התקווה שלך נמצאת שם אצלו, מחכה שתוכלי לשוב ולראות אותה, לשוב ולהחזיק בה בעצמך. אז את מבינה, זה לא יכול להיות עכשיו סוף, זה פשוט לא יכול להיות, כי יש לך שם תקווה שמחכה לך, שצריכה אותך ואת צריכה אותה. את לא יכולה ללכת ולהשאיר את התקווה שלך מאחור כך לבד. יש כבר כמה עצים בשלכת עכשיו. הם הולכים לעבור תקופה לא קלה, הם הולכים עוד מעט לשרוד חורף קר ולהתחפר עם השורשים עמוק באדמה, להוריד את הראש, ולחכות עד שתחלוף הסערה. וכבר סיכמנו שאם צמחים יכולים, אז על אחת כמה וכמה גם אנשים, לא? :-) אז אולי, אולי פשוט צריך להתחפר קצת עמוק בשורשים שעדיין מצליחים להחזיק אותנו, גם אם הם רעועים, ולחכות שהרעה תחלוף... מה את אומרת? איתך עד יחלוף זעם א.
שלום לך, נשמע שאת מדברת על אחרית הפורום עבורך או על אחרית של תקווה עבורך, ואולי על שניהם באופן כלשהו. בכל מקרה הדגשת את המילה קנאה, והייתי שמח אם היית עוזרת לי להבין למה התכוונת. בנוגע לפורום, גם אם הוא יעבור שינוי לזמן מה, שינוישברור לי שהוא לא פשוט, עדיין יהיה ניתן להיעזר בו. גם אם בצורה שונה מעט. אני מקווה שאת תמשיכי לשתף להיעזר ולעזור. דרור
הודעתך מבטאת מלנכוליה נעימה אכן, כחלק מן הטבע, גם האדם מתכנס פנימה עם חילופי העונות, מכין עצמו לחשכת החורף. רצוי שיהיה נעים בפנים, שהאח תבער בנועם, שיהיו מספיק עצים לבערה, שנלמד להסתפק בעושר הפנימי שלנו ולא לרוץ החוצה לחפש ריגושים שטחיים רצוי מאד לנצל את לילות החורף המתארכים לחשבון נפש, לא רק לחיטוט עצמי, לחשבון נפש אמיתי מול הזולת, מול אלה שנפגעו מאיתנו, ואם חלילה אנחנו בוחרים להמשיך ולפגוע בהם (לא אני, אבל מכירה כמה כאלה) אז לבדוק אצל עצמנו את הבעיה!!!!
הי... ששש..כבר לילה... ובכל זאת אני מבקשת, שאם תרגישי שאת רוצה או יכולה, אז שתשגרי הנה צפירת הרגעה קטנה.. או אולי דיווח באשר לשלומו של הלב הסדוק והנחמד שלך.. אחכה לך- לילך. (שוב החרוז המרגיז הזה..מה יהיה?! :-))
אם לילך היקרה שלנו אינה זוכה לשרשרת של תגובות....ובצדק.(לגבי התגובות) כך זה בדרך כלל בימים כתיקונם.. סליחה לילך ! על השמוש בך לדוגמא...פשוט....משהו פה התקלקל לי.. וידוי אישי קטן --י לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אהבתי את הפורום בצורתו הפרועה והמשתלחת .(כן,גם את השטויות שבו) כאבתי ,צחקתי. התרגשתי . ,נצבטתי ו.צבטתי ...קשת רחבה של רגושים מהודעות שונות ומגוונות. בקיצור,התמכרתי. עם כל המשתמע מכך. ובהתמכרות כמו בהתמכרות הייתי צריכה להזהר יותר.. ועכשו מה ,יהיה לנו פורום כמו אצל גידי רובינשטיין ? לא יודעת ,אולי יהיה לי זמן פנוי יותר... או ,אולי אחפש לי התמכרויות אחרות.?? שיהיה לכולם בוקר טוב וסתוי במיוחד. ולהת' בעידן החדש.
האירועים האחרונים כאן בפורום הזכירו לי קצת את עצמי אני נכנסת "לבקר" כאן מדי פעם אבל אף פעם עד עכשיו לא העזתי לחשוף את הבעיה שלי. אני סובלת מאד מדימוי עצמי נמוך, אבל אני משדרת לסביבה שלי שאני תמיד בסדר אם מישהו מעיז לבקר אותי אני מיד יורדת עליו ומשפילה אותו עד עפר אני מרגישה שההיתי רוצה להיות ספונטנית וזורמת כמו אנשים אחרים בסביבה שלי, אני רוצה את קרבתם אבל אני גם שונאת אותם על זה. אז קשה לי מאד להתחבר דווקא עם האנשים שאני הכי רוצה להתיידד איתם אני שונאת את עצמי (וזאת הסיבה שבחרתי את שם המשתמש שלי) אבל אני מאמינה שאני בעצם אשה יפה וטובה, אני רק לא יודעת איך בדיוק לשדר את זה לעצמי. אני אוהבת אנשים באופן עקרוני אבל אף פעם העזרה שאני נותנת לא מוערכת כראוי. תמיד מאשימים אותי במשהו שולי שבכלל לא קשור ולא מבינים את הכוונות הטובות שלי. זה נורא פוגע בי. עברתי מספר טיפולים וקיבלתי כמה אבחונים מאנשי מקצוע אבל אף אחת מהן לא ממש עזרה לי לךהבין איפה הבעיה. אני טיפוס מאד אימפולסיבי, מתפרצת במהירות, אני אובססיבית, משקיעה המון אנרגיה על "שטויות" ולמרות שאני מצליחה להתקדם בחיים אני מרגישה כל הזמן שאני בעצם מתקדמת אחורה מה לעשות???
יקרה, אני מבינה את המצוקה שלך, את פשוט לא מוערכת מספיק!!
בת בליעל יקרה, קצת קשה לי לקרוא לך בשם זה. קודם כל הייתי משנה את הניק שלך שמעיד על דימוי עצמי נמוך.. בשם זה את כאילו מעידה על עצמך את אשר את חושבת על עצמך. שולחת לך כוחות להתמודד.
את צודקת השם הזה ממש מכוער, אבל מה לעשות אני מרגישה ככה, או לפחות אלה הם השדרים שאני מקבלת מהסביבה תמיד מאשימים אותי שאני מתערבת בחיים של אחרים, שאני לא נותנת מספיק מרחב לאחרים, וכל מה שאני רוצה בעצם זה לתת על מנת להרגיש שאני בכל זאת שווה!! בפורומים אני מקבלת המון תמיכה וגם המשפחה המורחבת מאד מעריכה אותי, אבל האנשים הקרובים לי ביותר דוחים אותי תמיד. אני יודעת שהבעיה אצלי אבל לא מצליחה לצאת ממעגל הקסמים הזה. במיוחד שהדבר בכי קשה לי זה להודות שעיתי טעות. כי זה פוגע עוד יותר בדימוי העצמי. אני מרגישה שאני כל הזמן מסתבכת... אפילו היחסים עם המטפל שלי דפוקים....
על דימוי עצמי אפשר לעבוד! ואם זה כל-כך קשה אז אולי איש מקצוע יכול לעזור. בכל-אופן- מאחלת לך אהבה עצמית... ושיפור הדימוי. בהצלחה!
שלום לך, את כותבת שאת רואה בעצמך חלקים לא שווים, פוגעים, ומנגד רואה בעצמך חלקים טובים שרוצים לתת לעזור. אבל החלקים האלו כאילו מופרדים זה מזה. את לא מצליחה להרגיש שיש בך גם וגם אלא או - או. או שאת טובה ולא מבינה למה נפגעים ממך, או שאת מחפשת לפגוע למרות שאת בעצם מעוניינת בהיפך. היכולת לשלב היא יכולת חשובה מאוד שבעזרת הטיפול, וכן גם דרך היחסים עם המטפל, תוכלי לפתח אותה. דרור
זהו כן כנראה הגיע הרגע לומר יפה שלום ולהמשיך בחיים או להחליף מטפל לא החלטתי עדין.. (יתכן ואני ינסה את הטיפול הוירטואלי כדי לחסוף זמן בתקופה זו) הפעם החשיבה של העזיבה היא לא מכעס אלא פשוט די, זה קשה לי אני אוהבת אותה זו אולי תהיה עזיבה עם דמעות אבל לי נמאס להגיע רק בגלל תלות תכלס לא תורם לי כלום אולי הפוך תחושת תיסכול. אני מרגישה שהיא ממש לא מה שהייתה פעם ואת העומס שלה אני כמטופלת לא צריכה להרגיש וגם לא להבין... אז כן שיחת טלפון אחרי 3 שבועות בלי פגישה כך היא נשמעת: "רחל בטלנו השבוע נכון", אני :" כן נכון..." היא: "את נשמעת אחרת יותר רגוע התעוררת כרגע משינה" אני:"ממש לא" היא "טוב אז אנחנו צריכות לדבר מתי ניפגש זה לא יהיה השבוע אני מאוד לחוצה לאחרונה" אני :: אני יודעת .. שיש לך לו"ז לוז צפוף " היא " טוב אז צריך לסדר משהו אנחנו עוד נדבר.." אני : "רגע !! מתי נדבר" היא " אני אתקשר" אני:מתי את יודעת שזה לא נוח לי אני צריכה לדעת בערך מתי כי אני מצפה לזה היא "בימים הקרובים" שיחת הטלפון הזו גרמה לי להבין שהתחושה שלי נכונה, במקום לשאול מה נשמע וכד'.. די מיצינו , אני קשורה אליה ולא עוזבת וזו התחושה של הכאב שהרגשתי לאחר הטלפון. אני לא אוהבת שהיא מתקשרת סתם כך זה תופס אותי לפעמים במקומות לא לענין או מחזיר לי את הטיפול ברגעים לא הולמים (כמו היום) אני צריכה לדעת שעה משוערת אפילו לא מדויקת זה יותר נוח, היא יודעת את זה את השוני בינינו הזה לא נצליח לגשר.. למה היא אפשר לקבוע נורמלי , למה היא תמיד מבולבולת ולא מסודרת?? אבל מה שמפריע לי זה שאנחנו מדדות תקופה ארוכה באותו מקום לא בגלל טיפול תקוע כי יש לה אלף דברים וזה מורגש.. גם שאני מעלה זאת ..(אפילו שיחה על טיפול אחר תוך פגישה שלי בהתחלה זה כאלו מחמיא אחר כך זה מרגיז לחשוב שזה מה שמענין אותה) פעם שהייתי מבטלת פגישה היא הייתה מסרבת מנסה לומר לא כדאי וכד', היום היא שמחה מכל בטול(לא מראה אבל גם לא אומרת כלום וזה בעבר לא היה ולא ניברא) כבר אני מעדיפה טיפול וירטואלי כי שם לפחות מטפל יודע שזמן זה זמן גם בוירטואל... אני לא כועסת רק שאני מרגישה שדוקא עכשיו שהסכמתי להיות בתהליך של שחזור טראומה אחרי 3 שנים שלא הסכמתי , אז הכי קשה והיא לא מבינה את זה בכלל.. (המחשבה הזו מעלה לי דמעות) ולכן זה לא מתאים לי .. מצד אחד היא לא שגרתית היא הלכה איתי לשם מיוזמתה היא גמישה ומצד שני דוקא התכונה הזו של הגימשות פוגעת לפעמים, כשאני חושבת על מאזן מה עדיף לי אז אני מעדיפה למרות היתרונות שלה את המטפל המרובע יותר (בשעה שלי הוא בשעה שלי בשעה אחרת מטופל אחר כך אני יודעת שיש לי יציבות) אני יודעת שגם היא אוהבת אותי (למרות שזה נשמע אולי פתטי מצידי לכתוב זאת) וזה קשה לעזוב ולה קשה לא פחות ממני אבל אין ברירה.. נמאס לי להיות המטופלת שמבינה את הפשלות .. טוב אני צריכה להתרכז בחומר יש לי מה לעשות... מקווה להצליח. הטלפון שלה הוציא אותי מהריכוז וגרם לי לתחושה של דכדוך וכאב של קשר שקשה לנתק אבל גם לא ממומש בכלום ויכול להיות שסתם מפריע.
רחל שלום, את נוגעת בהרבה התלבטויות בנוגע לטיפול, לעיתים טוב לך עם הגמישות שלה ולעיתים בדיוק זה מפריע לך. אבל מכל הדברים שאת מעלה לא הצלחתי להבין האם אמרת לה את התחשות הללו. שהיא נותנת לך להרגיש שדווקא עכשיו כשאת הכי צריכה אותך היא לא פנויה עבורך. ייתכן וגם היא תאמר שבשל העומס היא ממליצה שתפני למטפל אחר. אבל אולי היא תעזור לך לברר מה השתנה מהעבר והאם יש לכך קשר לחשיפת הטראומה מבחינתך. אם אחרי הבירורים הללו תחליטי לעזוב כל הדלתות פתוחות בפנייך. אבל אלו בירורים חשובים עבורך. דרור
היי דרור, לא נראה לי שהיא תמליץ למטפל אחר... (מהיכרות איתה אני יודעת שהיא תנסה להתגמש בחזרה רק שחוסר הגבולוצ מצידה כבר מההתחלה מפריע לי ומידי פעם זה צץ שוב) אבל השאלה שלי, האם אתם כמטפלים לא אמורים לאפשר מסגרת יציבה שגם לכם תתאים בכל מצב (אני לא מדברת על אירועים חריגים שלא ניתן לצפות מראש) ובכך גם ל"הגן" במידה מסוימת על המטופל? אם אתם פנויים בתקופה מסוימת זה נשמע כפוי טובה אבל בעיני זה לא נכון להגיע עד הסוף לקראת מטופל אם אחרי תקופה אתם לא תוכלו להיות שם באותה מידה בשבילו כשהרגלתם אותו!!! אולי אני טועה, מענין אותי מה אתה חושב על זה?
אני בת 28 יש לי חבר שנה, בחודשיים האחרונים הוא החל להכות אותי בלי סיבה, אני בטיפול חצי שנה אצל מטפל שאני מאוד אוהבת אבל נורא מתביישת לספר לו כי תמיד סיפרתי לו על החבר רק דברים טובים ולא נעים לי לספר לו את האמת. מה נכון לעשות?
זה רק יהיה יותר גרוע!! תספרי למטפל שלך ותעזבי את החבר . זה נורא, לא כדאי להישאר בקשר כזה אל תהפכי לתסמונת האשה המוכה! תעזבי עכשיו בזמן שזה רק חבר שלך ולא בעלך!!!
יפעת שלום, לא ברור האם סיפרת רק דברים טובים עד כה כי זה היה רק טוב, או שרצית שהוא יראה אותו כך. בכל מקרה חשוב לנסות ולשתף אותו, משום שלמרות שברור שזה לא מגיע לך ואת לא צריכה להיות שם, כנראה לא קל לך לעשות את זה לבד, אחרת כבר היית נפרדת ממנו. את צריכה תמיכה, גם אם זה בכך את מסתכנת ב"מה המטפל יחשוב עלייך שאת עם מישהו כזה" (ואני לא חושב שהוא יחשוב כך). בהצלחה דרור
