פורום פסיכולוגיה קלינית

בשיחת בוקר, מצאתי את עצמי מדברת עם מישהו על אדם אהוב אחר. הגענו לנו למקורות, מסכת אבות, התפעלנו, כמתבקש, מהתמציתיות וחכמת החיים. קראתי לי, והתאמתי למבפנים שלי וגם לעולם השיחות (הוא לי מורה נבוכים...). ניסיתי לבדוק ביני לבין עצמי, היכן הייתי פעם, היכן היום, מה נשתנה? ... כמה יופי וחכמה... לקרוא. להקשיב למילים. להתאים. אחד מני רבים... " ה,ט [י] ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי, ושלך שלך--זו מידה בינונית; ויש אומרין, זו מידת סדום. שלי שלך, ושלך שלי--עם הארץ. שלי שלך, ושלך שלך--חסיד. שלך שלי, ושלי שלי--רשע. ה,י [יא] ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס, ונוח לרצות--יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס, וקשה לרצות--יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס, ונוח לרצות--חסיד; נוח לכעוס, וקשה לרצות--רשע. ה,יא [יב] ארבע מידות בתלמידים: ממהר לשמוע, וממהר לאבד--יצא שכרו בהפסדו; קשה לשמוע, וקשה לאבד--יצא הפסדו בשכרו; ממהר לשמוע, וקשה לאבד--חכם; קשה לשמוע, וממהר לאבד--זה חלק רע. ה,יב [יג] ארבע מידות בנותני צדקה: רוצה שייתן, ולא ייתנו אחרים--עינו רעה בשל אחרים; שייתנו אחרים, והוא לא ייתן--עינו רעה בשלו; שייתן, וייתנו אחרים--חסיד; לא ייתן, ולא ייתנו אחרים--רשע. ה,יג [יד] ארבע מידות בהולכי לבית המדרש: הולך, ואינו עושה--שכר הליכה בידו; עושה, ואינו הולך--שכר מעשה בידו; הולך, ועושה--חסיד; לא הולך, ולא עושה--רשע. " (מסכת אבות, פרק ה) שיהיה יום רגוע

kיאת יש את הסדרה בטיפול...ערוץ 3 בכבלים...השעה של ידין...קצת מזכיר לי את עצמי...:) ומזכיר לי שבזמנו המלצת לי....

טיפול מחר ושוב הקושי להחליט אם ללכת או לבטל לדחות או לחיות לשרוד או לוותר למה קשה כל כך והחיים כל כך מזמינים עד שהמוות מבצבץ.

שלום לך, נשמע שאת מתארת דילמה יומיומית במגוון תחומים, שהטיפול הוא אחד מהם. קשה לך להפוך את הטיפול לחלק מהחיים שלך בתקופה הנוכחית, לראות בפגישה כמשהו קבוע שלא מתלבטיפ עליו. לא חושבים עליו כעל אפשרות גם אם הוא קשה. כאילו חשוב לך לשמור רגל כאן ורגל כאן כל הזמן, מפחד שאם תשימי את שתי הרגליים באותו מקום, הנפילה תהיה כואבת. זה פחד מובן, אבל צריך להתמודד איתו כדי להיכנס באמת לטיפול. דרור

שלום, חברה שלי בת 15 . לפני יומיים בערך היא רבה עם ההורים שלה ולאחר הריב סיפרה למספר אנשים שאבא שלה נגע בה. אני מכירה אותה ואת אביה ,ויש לי ספקות.. היא יכולה לפעמים להמציא דברים, והוא לא ניראה אחד כזה שיעשה דבר כזה. רציתי לברר אם יש מצב שהיא עושה זאת מתוך נקמה ? כלומר,ממציאה עליו דברים כדי "להעניש" אותו על כך שהוא צעק עליה או משהו כזה? האם זה אפשרי ?

שלום לך, בתשובה לשאלתך הכל אפשרי. ייתכן והיא מנסה לנקום בו על משהו בצורה לא בוגרת ומסוכנת. יצר הנקמה הוא חזק, ועוקף את ההגיון לעיתים. אפשרי גם שמה שהיא מספרת הוא נכון והריב הוא הטריגר שהוציא את זה. לא ניתן כל כך לדעת, ולכן ברוב המקרים מעדיפים לבדוק האם יש אמת במה שהיא אומרת מאשר להתעלם ממשהו חמור שקורה. דרור

שלום דרור, תודה על התשובה , הטראומה שחוויתי הייתה ארוע חבלני שהייתי בקירבתו, והגבתי בקפיאה (פשוט לא יכולתי לזוז) . עברתי גם טיפול פסיכולוגי ארוך ומתייש ,( בין אינסוף הבדיקות והטיפולים) רציתי לשאול מה ההבדל בין היפנוזה לביו פידבק מבחינת למי מתאים כל אחד מהטיפולים, לאיזה סוג אנשים / בעיות תודה רבה ומועדים לשימחה

צר לשמוע על מה שעברת .. מוכר לי אישית עניין הקפיאה ..בזמן טראומה .. חוויתי על בשרי.. רק רוצה לאחל לך הצלחה בכל דרך בה תבחר , חג שמח , ש'

תודה על ההזדהות והשיטוף , חג שמח ורפואה שלמה לכולנו

תקראו מחר בעיתון ...אז עברתי כאן, אבל אין לי מה לכתוב,או לשמוע .כנראה כבר שמעתי הכל.

אם לא נקרא - אז תבוא שוב ותודיע שנתת לנו עוד צ'אנס

חכה חכה למחר, זה שווה. אולי תרגיש אחרת תן צאנס (גםאם כבר נתת) יש לך משהו לדבר איתו בינתיים? חבל, יש פתרון. אולי שמעת הכל כמו שאתה מציין ואולי לא. בכל מקרה כדאי לך לחכות זה בדרך כלל לא מזיק. באמת אל תעשה שטויות. רחל

כן, תמיד אותו קטע. "זה שווה" "תן צ'אנס" "בוא נדבר על זה" עדיף כבר שתגידו את האמת, כמו חיבוקי, שלא מזיז לכם שום דבר הרי גם לי, אני מודה, לא איכפת באמת אם מישהו מכם יעשה לעצמו משהו הערב. זה מה שכל כך מבאס , לא? שלא באמת איכפת לנו מאף אחד חוץ מעצמנו כל נסיון שאני עושה לצאת מהפלונטר הזה - מיד אני מגלה את הזיוף הנורא שיש בזה. די מספיק. יש רק מוצא אחד ואין מנוס מללכת בו.

ונותן עוד צאנס ..ואולי ..הפעם המילים ישמעו אחרת וזה כן..יועיל .. אנחנו כאן ...תמיד.. דרור יהיה עוד מעט ... עשית לי עצוב ... אתה כאן עדיין ..???

אני אומנם רק שלוש נקודות קטנות, ובכל זאת יש מי שרוצה להם להתחזות. את ההודעה השניה על חיבוקי ושלא ממש איכפת לא אני כתבתי. תודה בכל אופן על התגובות. ואגב אני... ולא ממין זכר.

אני מעדיפה לקרוא אותך פה ולא לקרוא עליך מחר,מה את אומרת? את רוצה לשתף אותנו לפעמים לדבר זה עוזר. והאם את בטיפול?

שלום לך, אני מאוד מבין את הכאב שלך, את התחושה שאין טעם, שלאף אחד לא אכפת, שאת לא מצליחה לגרום לאחרים לשמוע אותך באמת וגם אם ישמעו מה כבר יוכלו לעשות. תחושה שכזו באמת מובילה להרגשה שאין טעם. אבל משהו בך אומר לי שאת רוצה תקווה, שיש בך משהו, למרות הכל שרוצה להאמין שאפשר אחרת. אני יודע כמה זה מפחיד לפתח תקווה שכזו ולפחד לגלות שהיא סתם מאכזבת. אבל זהו פחד שחשוב לנסות להתמודד איתו. אני אישית אמח לשמוע ממך גם בהמשך, ולנסות להציע עזרה. אני מניח שגם מרבית משתתפי הפורום, כפי שראית בתגובות, חשים דומה, דרור

מעניין מה צריך לעשות בשביל לזכות לאחת כזאת... לא שאני זקוקה לזה ממך דווקא, דרור יקר, פשוט לצורך השוואה על טעם וריח אין מה להתווכח, כך אומרים (וההמשך הוא "בעל המאה הוא בעל הדעה" או "יחי האינטרס קצר המועד, יחי אני!!!).... אני דווקא בצד השני....

........

אל תקחי ללב את עניין הציטוט הלא מוצלח "אם .. לסבתא שלי היו גלגלים" יש אנשים שקשה להם להביע אמפתיה, ויותר מכך התייחסות של מנהל פורום כפי הנראה מעוררת בהם קנאה, שעד כדי כך שגם לאדם שמעט נואש מחייו מקבל מהם יחס מלגלג!!) באמת לדעתי היה טוב יש כמעט לכולנו תקופות גרועות יוצאים מזה באמת ... אבל צריך לתת צאנס כדי שנוכל לדעת זאת.

זה בסדר, התשובה של דרור אכן היתה נוגעת ללב רק שאני יודעת שלא באמת אפשר לעזור. ואהבה, נ"מ טרול או מה שזה לו יהיה בהחלט מוזמנת להצתרף אליי, אם כל מה שיעשה לה את זה,זה תשומת לב.קחי בטונות תשומת לב ואולי עוד תגלי שגם לסבתא שלך היה גלגלים אחרת לא היית הנוסע המתמיד בין כל העצים.

לאור העובדה שמנהלי הפורום בחרו (מסיבותיהם) להתייחס בריחוק קליני להודעותי (כלומר לא להגיב להן) ובמקביל אפשרו פה יותר מפעם השתלחות פרועה בי (לזכותם ייאמר שהודעות בוטות באופן קיצוני נמחקו - אבל לא מספיק לטעמי הטוב) וכן מכיוון שאני צופה פה בהשתלחויות נוספות באנשים שפונים לפורום, שמעידות על הטעם הרע של חלק מהמשתתפים הקבועים ובמיוחד עקב כך שמישהי בחרה לשלוח הודעה בשם המשתמש שלי על מנת להציג אותי כ"חסרת תובנה" באיזהנושא שמעניין אותה והשתמשה בזה על מנת לשלוח לפורום הודעה ארוכה על נושא שכנראה מעסיק אותה מאד (פגיעה עצמית - אחת מההודעותהמושקעות ביותר שקראתי כאן עד כה, אם נוציא מהחשבון את ההודעות המושקעות שלי) החלטתי לשנות באופן זמני את שם המשתמש הקבוע שלי מ"אהבה" ל"נעדרת מהפורום" אל תמהרו לשמוח! אמשיך להופיע פה אם אראה בכך צורך

בהודעה על פציעה עצמית מישהו עשה קופי פייסט מבלי לציין את המקור. לא בסדר ולא נקרא הודעה מושקעת. http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/selfinjury.htm

יש אנשים שמרשים לעצמם את החופש לעבור על כל העברות שבגללם הם תוקפים אחרים

אהבה, מנהלי הפורם לא מתעלמים ממך (כפי טענתך) שימי לב: כתבת הודעה בשבת הם לא עונים להודעות משבת אם תדפדפי אחורה תראי שכל משתתף שכתב בשבת לא נענה. (דרור מתחיל לענות על שאלות מיום ראשון, וליאת מספיקה לענות ביום שישי) אז חבל לקחת אישי כל דבר. (אני גם לא מבינה למה החלטת שכולם משתלחים בך, אני למשל לא תקפתי אותך את תקפת אותי מאוד חזק (לפני שקלטתי מה קורה שזו האוירה שנוצרה, בשניה הראשונה נעלבתי) וגם החלטת שאני מופיע בשמות שונים מה שלא עשיתי תמיד אני עם אותו ניק כך שמשום מה אל חושבת שכולם אשמים מתעלמים ממך.. מתקיפים אותך וכד' וזה לא כך.)

הסתכלתי למטה ואכן משהי התחזתה בשמך שכן בדרך כלל את מצרפת כתובת מייל בשם dvhilla ושם אין את המייל שלך. באמת אנשים אבדו את הכיוון פה, חבל. זה לא היה בעבר. השאלה מה גרם לזה ולמה דוקא בחרו את הניק שלך, (אני יכולה להבין על סמך התגובות שלך שאת מעוררת אנטגוניזם אבל אני חושבת למרות זאת , שלקחת ניק של אדם זו ניבזות ושום דבר לא מצדיק זאת) לשמך נדמה לי שיותר מתאים לקרוא לך מ "אהבה, או "נעדרת מהפורום" פשוט בשמך כנראה האמיתי, הילה. אהבה בטח אין כאן אז למה לא לקחת משהו סטנדרטי אנושי כמו הילה ולנסות לתקשר בצורה חיובית עם אנשים?

כמובן שאם הייתי רוצה להסתיר את זהותי הייתי פותחת מייל חדש לצורך זה אבל זה לא נותן לך את הזכות לחשוף אותי פה בשמי הפרטי, ותהיה סיבתך אשר תהיה תראי אני מכירה כמה אנשים חוץ ממך, שמתוך "כוונות טובות" תוקפים את זולתם בחיים הפרטיים שלי זה התבטא בצורה לא פחות מרצחנית אני לא מציעה לך לקרוא לעצמך בשם אחר, זכותך לקרוא לעצמך רחל אבל תחסכי לי את הפטרוניזם החושפני הזה אם את רוצה לחשוף, חשפי תחילה את עצמך לגבי היעדר התייחסות ממנהלי הפורום - במקרה שלי זה גם בחגים ובחול המועד את מוזמנת לדפדף אחורה ולבדוק

קדימה נ"מ (נעדרת מהפורום)!!! כבר מזמן לא היה לנו קצת אקשן ואני לפחות כבר בקריז. תני לנו עוד כמה מה"הודעות המושקעות" שלך ומה בעיקר מושקע בהן? אנחנו יודעים בדיוק. ולא. אין כל חשש שמשהו ישתנה בעקבות שינוי הניק שלך שוב ושוב נקבל תזכורת מצמררת לטיב החומרים המסתתרים עמוק בנפש האדם. ושוב "תגלי בקלות" שאני בעצם אחותך. איך אחרת יכולתי לדעת את כל זה?

הינה דוגמא למישהו שמנסה להוציא אותך מהכלים אל תתני לו.

למרות שיתכן שיש ספק לגבי זהותה המינית, על פי כמה סמסים עם גוון לסבי טורדני שקיבלתי לאחרונה....

שלום לך, אני מבין את התחושה שלך שמתעלמים ממך ללא סיבה, או שתוקפים ללא סיבה. ייתכן גם ולעיתים זה באמת קורה, אבל לדעתי במרבית המקרים בפורום זה לא המצב. הן כאשר מדובר בחברי הפורום והן במנהליו. אני כמובן מכבד כל החלטה שלך, אבל הפורום היה ונשאר פתוח ומזמין עבור כל מי שירצה להיעזר בו תוך כיבוד בסיסי של המשתתפים והמנהלים. דרור

דיברת איתי או עלי???

חושב הרבה על המטפלת. חושב עליה כשאני קם בבוקר. חושב עליה לפני שאני הולך לישון. חושב עליה כשאני עובד. חושב עליה כשאני לומד. חושב עליה אחרי הפגישה. חושב עליה לפני הפגישה. מנסה לדמיין איך נראה בעלה. מנסה לדמיין איך נראים הילדים. מנסה לדמיין איך היא עושה אהבה. מחשבות.

מענין מה אתה חושב על מחשבות אלו: האם הם מפריעות לך? האם הם לגיטימיות בעיניך שילוו אותך? האם אלו מחשבות נעימות לך? האם אתה מודע שיתכן ולו היית ניפגש בה לא בטיפול לא היית חושב עליה? או אולי היית רואה אותה בצורה אחרת? מה דעתך על זה?

זה הכל? ומה עם המאהב שלה? או המאהבת? איפה היצירתיות? אתם לא עובדים על זה בטיפולים?

שלום לך, התופעה שאתה מתאר היא תופעה מוכרת בטיפול. אבל מה שלא לגמרי הבנתי מדבריך זה האם בתוך סבך המחשבות הללו אתה חושב גם על עצמך, על הטיפול שלך, ועל מה שהביא אותך לשם? אם לא כדאי לנסות לחשוב האם יש קשר בין הדברים ואולי גם להעלות את זה בפגישות. דרור

הי דרור אני יודעת שכבר מאוחר וכבר אחרי 22:00 אבל כ"כ קשה לי. אפשר?

למרות הקושי האישי שלי ..:-( מוכנה להיות כאן גם בשבילך ... נשמע הזוי ..אבל חיבוק מרחוק ..יעזור ?... :-) ש'

דרור היקר הייתי אתמול במצב מאוד מאוד לא טוב. כשהבנתי שממך לא תגיע העזרה שלחתי מייל לפסיכולוגים שלי מזל שהיא עוד היתה ערה. לא תמיד צריך ללכת by the book. לא כועסת ,אבל ממך ציפיתי ליותר. איריס.

איריס שלום, אני מבין שהיה לך מאוד קשה, הבנתי זאת כשקראתי את פניותייך היום. אני מבין גם את האכזבה שלא הייתי כאן לעזור לך, ושמח שבכל זאת מצאת למי לפנות באותו רגע. ספציפית לא עניתי אתמול פשוט כי לא הייתי זמין, ללא קשר לספר. אבל זה לא מונע את האכזבה שלך ואני מבין את זה. אבל אכזבה היא חלק בלתי נפרד ממפגש בינאישי אמיתי. ואני מקווה שלצד האכזבות שהיו ויהיו יהיו גם הפתעות נעימות, ותחושות חיוביות. דרור

הפסיכולוגים פה, לא באמת עובדים אצלנו... נראה שלפעמים קצת שוכחים את זה פה.

היי, נפרדתי מהמטפל אחרי שנה וחצי של טיפול, פרידה מאילוצים טכניים ולא כי הסתיים הטיפול. הכל היה ידוע מראש והפרידה הייתה מתוכננת והדרגתית, כלומר במהלך התקופה האחרונה דיללנו את כמות הפגישות לבקשתי. למרות זאת אני מתגעגעת אליו ולשהות איתו בחדר, לחום ולאיכפתיות שהוא מקרין. אני מרגישה שאם לא אראה אותו אתפוצץ. אין כרגע שום משבר מיוחד והכל מתנהל די נורמלי, מה שמניע אותי אלו געגועים איומים. אני יודעת שהיינו חייבים להיפרד אבל זה קשה באופן בלתי נסבל. איך מתמודדים עם זה, אם זה אפשרי בכלל ? כדאי לי להתקשר אליו ולהגיד לו את הכל ? ושאלת השאלות: גם אם אחליט שאני רוצה להיפגש איתו, האם זה נשמע שפוי לשלם 350 ש"ח רק כדי להרגיע געגועים ?

יעל שלום, בשורה הראשונה את בעצם כותבת מה קרה. הפרידה הגיעה מאילוצים טכניים ולא מסיום טיפול. כאשר פרידה מגיעה בצורה שכזו, חשוב לנסות ולעבד אותה, אבל עדיין ייתכן ויישארו חלקים לא מטופלים. כלומר אותו חלק שאת מגדירה כגעגועים בלתי אפשריים, הוא חלק בך הזקוק לטיפול. משום כך חזרה לטיפול, על מנת לנסות ולהתמודד עם הנושא הזה, עם הקניית האפשרות עבורך להיפרד, להיות לבד היא אפשרית ונכונה. זה לא אומר שבהמשך לא תזכרי אותו, אבל זה כן אומר שכשטיפול מסתיים את צריכה להרגיש את יכולה להיות לבד. מדברייך נשמע לי שזה לא כך. דרור

חווה שלום, לא קל לענות על השאלה שלך, נכתב עליה כל כך הרבה. ככלל הטיפול מגיע לסיומו כאשר המטפל והמטופל מרגישים שבעת הנוכחית המטפל עשה שינוי משמעותי בחייו ואינו זקוק עוד לטיפול ולמטפל. זוהי הכרה לא פשוטה לא למטפל ולא למטפל, אבל היא חיונית ביותר. לעיתים ישנן סיבות אחרות, כגון נסיעה, פרישה, ועוד, אך אני הבנתי ששאלת שאלה כללית. דרור

דרור, אני מבינה שאתה שקוע מאוד בצד של המטפל...תקרא שוב את התשובה שלך ( פעמיים או שלוש כתבת מטפל כשהתכוונת למטופל ) (:

דרור , אני מצליחה להתחבר שוב לעצב שבי רק באופן מלאכותי. משהו זורם בפנים, דם של משהו חי, אבל זה משהו שהוא לא בדיוק אני. המילים שלי נשפכות כרגע משום מה ..בלי בהיסוס, ואני לא יודעת מה הן יביאו איתן. אולי משהו נשכח, אולי משהו שנעלם. ואני ..אני רק זורמת איתן .... והמנגינה שמתנגנת לי שם בראש ..מנגנת לי כאב חד ועמוק, שרק לפני כמה ימים כאבה לי כלכך והמיתר שבה נגעה, כמעט ונקרע... היום עובר לי ליד.., מרעיד לי טיפה בנשמה, אבל היום זה משהו אחר. היום זה ליד, הנפש מנסה לא להכנע ... הדמעות שלי מתות. השכל הופך להיות אטום ..הוא פשוט מיייבש לי את החיים. ואני מרגישה כמו בסרט , סרט שחולף שוב, ואני ..כבר לא גיבורה, אני ..בקושי צופה אפילו קהל אין...לא נותנת לאף אחד לצפות בי ככה .. זה ה..תת מודע שלי .. ככ פחדני, שולט בי, קובע מה אני. נותן לי לחיות את החיים שלי ליד עצמי. מנותקת מנוכרת רחוקה. והחלומות האלה ... סיוטים , פלאשבקים ... מחשבות מהוססות שיוצאות אצלי רק בחשיכה ובלא מודע. אני בוחרת להרגיש..אומרים שזו התרופה לא ????.... אך מסה כזאת מצליחה להעלם לי מין העין, כי העין האנושית צרה מלהכיל. תכף בטח ואצליח להתחבר. אךךך...הלוואייייי. כי אני לא רוצה להיות עיוורת שוב אולי בתוך עצמי ..מבינה שאסור לי לרצות לשכוח אני לא רוצה להעלם. רוצה... את הילדה הקטנה שבי, רוצה שהיא תתחבר למי שאני היום. 11 שנים של נפרדות בתוך השלם ומאסתי בבריחה, אני רוצה עכשיו להתקיים. אני לא יודעת איך ..... הכל כואב לי .. דרור .. איך יוצאים מזה ?.. אפשר בכלל ???... כועסת עליו, ..על הזכות שהוא לקח עליי לנתק אותי מעצמי כועסת ומודה. ומה הלאה ?... מחר טיפול ..כבר השתיקה שבי מחלחלת ...רק עכשיו , אחרי כמה ימים של שתיקה כואבת עם עצמי , מצליחה להוציא כאן את הכאב במילים .. שילשולים שלפני..טיפול כאבי ראש .. בחילות .. אוףףףף ..איך אני יעבור את זה ?..???????? הוא בכלל מבין את זה ..המטפל ??? הוא בכלל מבין עד כמה קשה לי להגיע אליו???.. דרור...

ש שלום, את מתארת את הקושי שבהתמודדות עם החוויות הקשות. אותו קושי שהביא לפיצול מלכתחילה. אבל הכיוון בו את הולכת הוא נכון ונשמע שעובד, למרות כל הקושי, ויש הרבה קושי עד כי רוצים לעיתים לחזור אחורה. לגבי המטפל, אני מניח שהוא יודע עד כמה קשה לך. בעיקר לאור התיאורים שלך כאן, נשמע שהוא גם נענה לקשיים שלך ומנסה להקל עלייך. המטרה כרגע היא לשרוד. דרור

לשרוד ?... לא נשמע לך מפחיד ... הרי איזה חיים אלה ..אם אני רק שורדת ???.. חוצמזה , תודה שאתה כאן ..

ש יקרה, כל כך מוכר ועצוב לשמוע.. אתמול היו לי פלאשבקים מטורפים,מה שהדחקתי כל השנים,מתפרץ וחוזר, אני מאמינה שהזמן ועיבוד הדברים בטיפול מטשטש ומרפא,אבל לא מוחק את מה שקרה.ואת צריכה לתת לעצמך את הזמן.זה תהליך איטי וממושך ולא קל, וזה בסדר להרגיש, זה בסדר להיות עצובה לפעמים עד שהטוב פוגש אותך גם אם זה לרגע אחד או ליום אחד,והטוב יפגוש אותך עוד הרבה פעמים... תני למטפל שלך(ולי) להיות שם בשבילך.בשתיקה,במילים,איך שאת. חיבוק לחיזוק ((((((((((((((ש')))))))))))))) חן

תודה רבה על התגובה ..והאכפתיות ... צר לי לשמוע שגם את עוברת את כל הדרך הקשה הזו.. לתת זמן אה ...?! לפעמיים זה ככ מייאש ..הזמן הזה הככ לא מוגדר .. תודה שאת כאן ..מחבקת במילים ..למרות הקושי האישי שלך.. תודה חן יקרה ..:-).. שולחת לך המון חיבוקים .. שיהיה יום רגוע .. ש'

שלום , אני סובל מכאבים פסיכו סומאטיים פוסט טראומטים , שמתבטאים בעיקר בעמידה ובישיבה (בכפות הרגלים) מה שמענין הוא כשאני עסוק במשהו (עבודה שדורשת ריכוז, או כל פעילות שמסיחה את דעתי בצורה חזקה ) הכאב כאילו לא נימצא , אבל כשכואב ,זה כואב מאד מאד ...(מה שקורא בדר"כ) (עברתי המון טיפולים ובדיקות...) השאלה האם יש משהו שיכול לגרום שאני לא יחשוב על הרגלים או להתרכז כל הזמן במה שאני עושה ( אולי ריטלין) (אגב אני כרגע עם סרוקסט וזה עוזר קצת ) מה אתה חושב על "ביו פידבק" ? תודה רבה רבה

דני שלום, לא ברור לי האם עברת טיפול פסיכולוגי והאם הוא לא עזר. בכל מקרה ביו פידבק יכול לעזור במידת מה. אבל אתה יכול לנסות גם לפנות להיפנוזה טיפולית -רפואית ולבדוק האם אתה יכול להיעזר שם. לדעתי יש בכך תקווה בעיקר משום שאתה אומר שכאשר דעתך מוסחת הכאבים לא קיימים. בהצלחה, דרור

אתם מכירים עוד פורומים מהסוג הזה?

שלום לך, אני מניח שישנם עוד פורומים העוסקים בפסיכולוגיה קלינית ובטיפול, באתר זה ובאחרים. ואתה באמת יכול לנסות לבדוק דרך גוגל. דרור

אשפזו את אבי בבית חולים לחולי נפש בעקבות נסיון התאבדות. הלכתי לבקר אותו פעם אחת והיה לי נורא קשה במקום הזה. אני לא מסוגל לחזור אבל מצד שני אני חייב לבקר את אבא שלי. אני בן 27 ועדיין יש דברים שאני לא מורגל בהם לא הכינו אותי לבום כזה. בבית חולים רגיל לא הייתה בעיה אבל משהו במחלקה שלו גורם לי לצמרמורת ואני מתבייש להגיד אפילו פחד. איך אפשר להתגבר על זה וללכת להיות שם בשביל אבא. אמא שלי נורא כועסת שאני לא מצטרף אליה אמרתי לה שגם כך זה לא ממש האבא שאני מכיר.

זה קשה בכל גיל לבקר במקום כזה גם בשנות העשרים וגם בשנות השישים, אל תחמיר עם עצמך ותגיד לאמא שקשה לך אולי היא תבין.

אביתר שלום, גם החוויה שעברת עם אבא, וגם המפגש עם מחלקה פסיכיאטרית שאבא נמצא בה כעת אינה חוויה פשוטה בכלל ואני מבין את הקושי לעכל זאת. בהחלט מובן למה קשה לך ואתה לא רוצה ללכת, אולי זה גם מעוררר בךך פחדים משל עצמך או שאלות קשות מול אבא. ולכן אתה יכול לבחור לא ללכת. אבל, אתה יכול גם לנסות ולהתאמץ וללכת. לדעתי יהיה זה חשוב עבורך בהמשך להרגיש שאתה מסוגל. כדי להצליח בזה, אתה יכול לפנות לטיפול שילווה אותך בשלב הלא פשוט בו אתה נמצא ובצתוכו גם הביקורים בבית חולים. לא בשביל אמא ולא בשביל אבא אפילו, אלא בשבילך. דרור

המטפלת הציעה לי להצטרף לטיפול קבוצתי במקביל לטיפול הפרטני, לטענתה זו יסייע לי בהתמודדות. למה?

שני שלום, נשמע לי שלא קל לך עם ההצעה מסיבה כלשהי. אבל זוהי הצעה בלבד. לעיתים, טיפול קבוצתי יכול להעצים תהליך של טיפול יחידני על ידי מפגש עם מטופלים אחרים, ועם היכולת לשקף, בזמן אמת תהליכים מודעים ולא מודעים שקורים לך בחיי היומיום. רק שכאן יש מטפל, עם מטרה טיפולית, ומטופלים שגם להם יש מחוייבות לתהליך. בהרבה מקרים זה מאוד יעיל. אבל ראוי שתבררי איתה יותר לעומק מדוע היא חושבת שזה מתאים לך. דרור

רק אצלי יש בעיה להכנס לפורום?

לזה שאני חייב להכנס דרך דוקטורס,וזה מסך שונה ומעצבן.

לפני מספר חודשים מישהו בעבודה ליטף אותי באופן מיני, הוא עשה זאת בצחוק אנו מכירים הרבה זמן הוא חייך והעביר את ידו על ישבני. מאז זה נורא מפריע לי ואני נורא כועסת. אני בשנות הארבעים ואני מנסה להסביר לעצמי שזה שטויות אבל זה נורא מטריד אותי. האם אני קטנונית?

ורד שלום, לא ברור לי מדוע את שואלת האם את קטנונית. מדוע את חשה כך? אם את מרגישה שמה שהוא עשה הפריע לך אז זה הפריע לך וכותך לכעוס על כך. השאלה היא האם אמרת לו את זה. שזה לא בסדר מצדך. האם את מרגישה שמותר לך לומר את זה, או לא. ואולי כאן הפחד מלהיות קטנונית, להעיר על משהו שמפריע לך למרות שהוא "נחשב לבסדר". אבל שוב אם זה מפריע לך זה לא בסדר ולא קטנוני, בוודאי לא קטנוני לדבר איתו על זה. דרור

אולי שמישהו יגיד לי איך להפסיק למות ולהתחיל לחיות? הטיפול לא עוזר והכל נורא קשה.....

שלום לך, אין כמובן תשובה פשוטה לבקשה שלך. במיוחד שאני לא יודע עלייך ממש. אבל באופן כללי, אני מניח שעבורך תחושת המוות, העיסוק בו, אפילו במידה מסויימת הרצון להרגיש לא חיה, נותן לך משהו. מה זה המשהו הזה, למה הוא עדיף עבורך על תחושת החיים, זה משהו שבטיפול צריך לתת לו מקום. שתפסיקי לרצות להיות מיואשת. דרור

האם אפשר לפנות למייל שלך? או לטלפון המופיע בכרטיס?

ר. שלום, את בהחלט מוזמנת לפנות אליי או למייל האישי, או לטלפון המופיע בכרטיס אם את מעדיפה. דרור

איך מסבירים לילד בן 9 שלגעת באופן מיני מדי באחותו בת ה 7 זה אסור בלי לפגוע בו. כבר דיברנו על זה הוא פשוט נוגע בה באופן מיני עד כדי כך שאני ובעלי חוששים אם הם משחקים יחדיו בחדר. כשאני אומרת באופן מיני הכוונה היא לכך שהוא מציע לה להתפשט ומציע לה מתנות במידה והיא תענה לבקשות שלו, הוא מציע לה לגעת בו ושהוא יגע בה במקומות מוצנעים. אלו דברים שהיא שהיא סיפרה לנו בדרכה. אנו חוששים לה ולו. עזרה בבקשה. תודה נורית ואלדד

חלק מן הילדים הצעירים שפוגעים מינית היו חשופים בעצמם לפגיעה מינית. טווח הגיל של הילדים הפוגעים הוא רחב, החל בגיל הגן וכלה במתבגרים. לכו לעזרה דחוף

אקטינג אאוט לאביוז!!!!

לכל ההמומים המודאגים והדוחפים - שתו בבקשה כוס מים אם זכרוני אינו בוגד בי גם אנחנו שיחקנו ברופא ואחות וכו' וכיו"ב. זה לא נבע מהתעללות קודמת בנו. סתם סקרנות טבעית ובריאה, מהולה ברצון לעשות דוקא את מה שאסור וכו' וכו'.. מצד שני לא הייתי ממליץ להתעלם. השיטה הישנה והטובה של "קלפים על השולחן" תעבוד גם כאן. כמובן בעדינות המתחיבת (התרשמתי מנוסח ההודעה שהיא ישנה בשפע.).

אם זכרוני אינו בוגד בי שיחקנו רופא וחולה בגיל הגן לא? ולא בגיל המדובר

הי נורית. גם אני הייתי מודאגת במקומך, אבל מצד שני זה שהוא לא דואג להסתיר את התנהגותו מראה כי אין הוא פוחד/ מבין שזה לא מתאים. אני הייתי בודקת יותר את נושא הגבולות בבית בכלל. אם גבול כזה אינו נתפס אצלו כגבול, איזה עוד גבולות לא ברורים / מוגדרים בביתכם שלא בהכרח מתמקדים בנושא המיני . כמו כן, האם יכול להיות שהם עדים לכל מני פעולות מניות במקומות אחרים כמו: אינטרנט (ששם כמו פה, הכל די פרוץ וזו הסיבה שהוצאנו את המחשב למרחב משותף בבית). לא הצלחתי להבין מדבריך האם בנך יכול להסביר התנהגות זו ? (האם מישהו נגע בו באותו האופן? האם ראה את זה?...) צריך לזכור שנראה כאילו גם בתך "משתפת" פעולה ...החשש מצודק...אני במקומך הייתי פונה להתייעצות עמוקה ומקיפה יותר ולא דרך האינטרנט אלא בעזרת איש מקצוע שאפשר לשבת ולנהל שיחה כמו שצריך.. מקווה שתמצאי דרך להפסיק ולהבין התנהגות זו ניבה

נורית שלום, התנהגות של סקרנות מינית, גם בין אחים היא טבעית. אולם בגיל אותו את מתארת היא אינה תואמת, לפחות לא כאשר נעשית בגלוי. אני לא יודע מה הסיבה לכך, והייתי ממליץ להיזהר עם השערות בנוגע למקור ההתנהגות הזו. אבל גם לא הייתי מאפשר לה להימשך. ראשית נסו לדבר איתו. להבין מדוע אחרי שהבהרתם לו שזה אסור הוא ממשיך. בכל מקרה הייתי ממליץ גם על פנייה לפסיכולוג קליני של הילד, למספר מפגשים והתייעצות. גם עבור הבן ואולי בהמשך גם עבור הבת, לבדוק האם היא נפגעה באיזושהי צורה הדורשת התייחסות. טוב שאתם עירניים לכך, אל תזניחו. דרור

חיים שלמים שמרתי הכל בבטן ונמאס לי כבר אני לא יכולה יותר אני רוצה שיהיה בנאדם אחד אפילו בעולם הזה שיהיה אכפת לו ממני ושאני אוכל לדבר איתו אבל אין אחד כזה מה חטאתי שנגזרו עליי חיים מגעילים כאלה..שנים אני זועקת לעזרה ואף אחד לא שומע כולם מתעלמים כאילו אני אוויר! ואני לא יכולה ללכת לפסיכולוג מכמה סיבות ההורים שלי בחיים לא יבינו את זה ולא יתנו לי לפני זה הם יזרקו אותי מהבית דבר שני אין לי כסף דבר שלישי מרוב שנסגרתי בתוך עצמי לא נראה לי שאני יצליח להיפתח למישהו... בחים לא דאגו לי בחים לא היה למישהו אכפת ממני ואני לא עשיתי רע לאף אחד וכל מה שעברתי ואני עדיין עוברת זה הורס אותי לגמריי לא מספיק כל זה עוד אין לי את מי לשתף וממי לקבל קצת חום ואהבה..חיבוק אוהב..משהוווו אתם לא חייבים להגיב...אני כבר רגילה ללבד הזה ...סתם התפרקתי(לא שזה עוזר לי במשהו) פשוט הייתי חייבת...נמאס לי מההרגשה הזאת..נמאס לי לבכות..נמאס לי להיות במצב כזה...אני רוצה להיות מאושרתתתתתת וזה כל כך בלתי אפשרי... ):

בת כמה את אם אפשר לשאול?

אני בת 17..וזה אמור להיות הגיל הכי יפה כמו שכולם אומרים כולם נהנים שמחים ואני מסתכלת על עצמי אני רק בתוך הדיכאונות האלה הצרות האלה למה כל זה מגיע לי למההההההה ...ויש כאב שגם הזמן לא מרפא..קשה לשכוח דברים וללמוד לחיות איתם גם אי אפשר...למה אין תחנת בניים למה זה או חיים או מוות..למה כל זה היה צריך לקרות דווקא לי :-( אני מרגישה אבודה כבר...כל כך לבד בעולם הזה...אין לי סיבה אחת אפילו לחייך...

השיבה אל הילדות כיצד תחזיר לעצמך את הילד הפנימי ותגונן עליו מאת: ג'ון בראדשו על הספר "שלושה דברים מזדקרים מיד לעין בבואנו לדון בילד הפנימי", אומר ג'ון בראדשו, מחבר הספר 'השיבה אל הילדות'. "המהירות בה משתנים האנשים ברגע שהם מתחילים לעבד את התחושות של הילד הפנימי; עומק השינוי; והכוח הנפשי והיצירתיות שהם תוצאה ישירה של ריפוי הפצעים מן העבר. תחילה אנו רואים את העולם בעיניים של ילד קטן. ילד פנימי זה נשאר בתוכנו כל חיינו ואין זה משנה כמה 'התבגרנו'. אם הילד הפגיע שבנו ננטש, נפגע או נזנח, הרי שהכאב, הצער והכעס ממשיכים לחיות בקרבנו. אני מאמין שהילד הפנימי שנזנח ונפגע בעבר הוא המקור העיקרי לכל האומללות האנושית." המשתתפים בסדנאות של בראדשו בארצות-הברית סובלים מבעיות חוזרות ונשנות - התמכרות, דיכאון, יחסי אנוש פגומים, חוסר שביעות רצון כרוני - למרות מאמציהם הנחושים לפותרן. הסדנה, שעיקריה מובאים בספר זה, מציעה התנסות מתקנת, מתחקה על מקורן של הבעיות הללו ומציעה הזדמנות, תרתי משמע, לגדול ולהתגבר שנית. ג'ון בראדשו התנסה אישית בכל מה שהוא מתאר בספר זה. הוא נולד ביוסטון, טקסס, למשפחה הרוסה. אביו האלכוהוליסט נטש את המשפחה בהיותו ילד קטן. בראדשו עצמו הפך לסיפור הצלחה אקדמי. הוא השלים את לימודיו בקנדה והוא בעל שלושה תארים מאוניברסיטת טורונטו. בעשרים השנים האחרונות עבד בראדשו כיועץ פסיכולוגי, תיאולוגי, יועץ ניהולי ואיש ציבור. הוא אחת מן הדמויות המובילות בתחום השיקום של משפחות הרוסות. עם סיום ספרו זה החל להפיק סדרת טלוויזיה בנושא הילד הפנימי. בסדרת הטלוויזיה שלו ובספרו רב-המכר "המשפחה והבושה הכובלת", הרעיד ג'ון בראדשו מיתר בלבם של המונים ושינה את חייהם. עכשיו בספרו "השיבה אל הילדות", הוא מציג תמצית עבודתו רבת-העוצמה בנושא הילד הפנימי. ספר זה נכתב על מנת לעזור לנו להשתחרר מכבלי השעבוד ההרסניים של העבר ולעורר את פוטנציאל הריפוי החבוי עמוק בנשמתנו.

שלום, תודה על ההמלצה. ישנם דרכים רבות לחזור אל הילדות. ויש חשיבות בזה, כל עוד ישנו קישור לחוויות הכאן ועכשיו. בחלק גדול מהטיפולים ישנו הניסיון לשלב ולהביא לשינוי דרך כך. דרור

אני בת 46 גרושה עם שני ילדים (12 ו9) הכרתי לפני חצי שנה בחור צעיר בן 33 רווק התאהבנו. הוא בא אלי הבייתה והילדים מתייחסים אליו כמו אל אח גדול ואני מרגישה כמו אמא לשלושה אך אני מאוד אוהבת אותו האם אפשר לגשר על פער הגילאים או פשוט למצוא איש בגילי? מעבר לזה ישנם גם פערים בחשיבה ובהתנהלות הוא עדיין מחפש בילויים האופיינים לגילו ואני לא מסתדרת עם החברה הצעירים שלו ואף נמנעת לעיתים מלהצטרף אליו לפאבים שהם נפגשים.

לאהבה אין גיל, לצורך ונסיון לעומת זה יש.....

רותי שלום, שאלת הגיל בעיני היא הפחות משמעותית במקרה שלך, למרות שיש לה משקל. ישנם אנשים בגילאים שונים המוצאים שפה משותפת ומייסדים קשר ביניהם. לא ברור לי מדברייך האם מצאתם שפה שכזו. האם הפערים שביניכם רבים יותר מהחלקים המשותפים. נשמע שהוא מספק עבורך משהו ואת עבורו, למשל מישהו לטפל בו, ולהיפך. אבל האם אתם מצליחים ליצור גם משהו זוגי לצד זה? זו השאלה המרכזית בעיני ולא שאלת הגיל. עליה ניתן להתגבר. דרור

עברתי תקיפה מינית כשהייתי נערה. יש לי עד היום בעיות מיניות בזוגיות מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי אני שוקלת ללכת לטיפול בסרוגייט האם שמעתם על יעילות הטיפול במקרים של טראומות מיניות האם זה יכול "לשחרר" את הכאב?

הסכנה הגדולה ביותר במצבי לחץ טראומטיים היא תחושת חוסר האונים מול האיום, העלולה להפוך לתחושה פנימית כרונית של שרירותיות וחוסר אונים שחוזרת ומציפה את האדם. במהלך ההחלמה הטבעי האדם נאבק בהשתלטות של תחושת חוסר האונים הכרונית כאשר הוא חש את עצמו מתמודד ושולט על גורלו ועל עצמו. הוא משקם את פיסת החוקיות בחייו ובעולם והוא משקם את יכולתו להעניק להם משמעות גם לאחר הטראומה. ההתמודדות מונעת את ההרס הפנימי הבא בגלל הטראומה. הטיפול נועד לסייע לתהליך ההחלמה הטבעי: שמירה על שיווי משקל, סדר פנימי, יציבות ובניית זהות אישית מאוחדת. המטפל מתמקד באמצעים לתיקון החלקים שבהם ההתמודדות נכשלת או אינה מספקת, כשהוא נשען על החלקים המתפקדים ועידודם. המטפל מסייע בשמירה על חוקיות ואף יצירת חוקיות חדשה שתסייע בתכנון התמודדות פעילה וביצועה.

מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית ירושלים 'הצגה חוזרת' - חוויה מחודשת של הטראומה בתוך יחסי הטיפול בנפגעות גילוי עריות, יעלה לבבי מתקציר ההרצאה הושמטו התאורים הקלינים על מנת להגן על פרטיות המטופלות, דבר שיצר קטיעות בגוף הטקסט, ועל כך התנצלותי.. בסיום הוספתי חלק שעוסק בשחזור הטראומה בתוך הקשר ותפקידו הבונה בתוך הטיפול. היום אני באה לדבר על זעם ורוע. לא הרוע שהתקיים במציאות של כל ילדה נפגעת גילוי עריות שגילויי הרוע והתוקפנות של המתעלל נצרבו בגופה ונפשה. אני באה לדבר על האופן בו קולו של הזעם מתקיים בחדר הטיפול. על שחזור חווית החודרנות והתוקפנות, ועל האופן בו היא נצרבת בתוכנו- המטפלים - ומכריחה אותנו לחוות את הרוע בתוכנו הן כקורבן והן כמתעלל. התוקפנות היא בעצם שחזור של היחסים המוקדמים. זו הדרך בה המטופלת מספרת לנו את מה שעברה. זו הדרך היחידה בה התחושות הקשות הלא מדוברות מתגלמות מחדש בחדר ועוברות המללה , הכרה ועיבוד באמצעות תהליך הטיפול. עבור נפגעות טראומה מינית בילדות ההתפתחות של קשר טיפולי הנה תהליך מרכזי בריפוי. המטופלת מגיעה לקשר עם חוסר אמון עמוק, חווית ניצול, כעס, בדידות גדולה ומשאלה לתיקון. היא מגלה רגישות מוגברת לכל סימן שיכול להתפרש כנטישה או ניצול מצד המטפלת. ההזמנה ליצירת קשר של אמון ואינטימיות משחזרים את תחושת הסכנה ביחסים המוקדמים עם האובייקט הפוגע. הטיפול, לפחות בתחילתו, לא נחווה כעוזר אלא כהתקפה על העצמי. כמערכת ציפיות שרק מדגישה את תחושת "חוסר המותאמות" ואת היותה של המטופלת יוצאת דופן וחריגה בתוך המין האנושי. בשל כך, שלב הכרחי מהותי בטיפול הינו יצירת אמון ומקום בטוח. פריצת גבולות הטיפול והניסיון לחדור אל המטפל מאפיין במידה מסוימת כל טיפול, אך נחווים בטיפולים בנפגעות גילוי עריות כציר מרכזי. כמטפלת אני חווה לעיתים מאבק קיומי לשרוד טיפול שכזה. קיים צורך מתמיד לא להיבלע בתוכו ולשמור על הגבולות: גבולות הטיפול, גבולות המטופלת וגבולות המטפלת. הטיפול מעמיד אתגרים קשים באופן בלתי פוסק. בנוסף לבדיקה הבלתי פוסקת של הסטינג כמו גם לפריצתו כל הזמן ( טלפונים הביתה, מצבי חרדה ומשבר שדורשים את התגייסותי במגוון שיטות, חובות כספיים קשים לניהול ועוד), אני חווה תחושות רגשיות שלא מאפיינות טיפולים אחרים כגון: תחושה שהמטופלות קוראות את מחשבותיי או לחלופין יודעות עלי דברים (למטופלות אלו יכולת מדהימה לאסוף פרטים על חיי, לפגוש אנשים שמכירים אותי ולטפטף רמזים במפגשים על כך שהן יודעות יותר ממה שהן אומרות), הזדהות חזקה עם הסיפורים הקשים ולחלופין תחושות קשות של חוסר אונים - חוויה שלי כמטפלת לא יודעת וחסרת כישורים. אני רוצה להציג את האופן שבו החוויה הטראומטית משתחזרת בתוך יחסי הטיפול באמצעות הטיפול בד' שעברה התעללות מינית על ידי אביה. בהמשך אתייחס יותר למושגים חודרנות, צמצום המרחב הפנימי ותחושת הרוע שהופכים ממרכיבים בחווית הפגיעה לחוויה מרכזית בחדר הטיפול Enactment של הטראומה בתוך המרחב הטיפולי – הפרק לא כלול בתקציר זה דיון במושגים חודרנות, צמצום המרחב הפנימי ורוע בעבודה על החומרים זיהיתי אינטואיטיבית את החוויה של החודרנות, צמצום המרחב – או אם תרצו תחושת השיתוק וחוסר האונים וחווית הרוע. רק מאוחר יותר, כמו חיבור פרגמנטים לאחר עיבוד זיהיתי את ההקבלה לתהליך ההתעללות: החודרנות למרחב האישי, לגוף והנפש, תהליך ההצטמצמות בתוך העצמי, והתוצאה – תחושת ההכתמה, העיוות והרוע. (בחלק הבא אני רוצה להרחיב מעט על כל אחד מהמושגים. חודרנות תיאור הטיפול הדגים את חווית החודרנות המציפה שמלווה את הטיפול בנפגעות גילוי עריות, לה שותפות המטופלת והמטפלת כאחת. המטופלת חווה אותי חודרת לחייה, גונבת ממנה, ומשנה את חייה, ובמקביל גם אני חווה אותה חודרת אלי – יודעת עלי דברים, מטרידה את מחשבותיי ופורצת לחלומותיי. החדירה מקבלת אופי פוגעני של גנבה, לכלוך הרס וזיהום. הניסיון "לדעת אותי מבפנים" נעשה תוך חוויה של אובדן גבולות, שיתוק וחרדה (צמצום המרחב) ממש באופן בו האב המתעלל "ידע אותה". החודרנות הופכת אמצעי סדיסטי באמצעותו משחזרות מטופלות את הקשר המתעלל. הן מתקיפות את גבולות הטיפול ואת גבולות המרחב הפרטי של המטפלת באופנים שונים: התעלמות מסיום הפגישה, טלפונים רבים בין הפגישות, הערות חודרניות על לבוש והופעת המטפלת, יכולת לאסוף פרטים על חיי המטפלת וכו'. מצב זה מעורר חווית רדיפה ואיום המתבטאת בתחושות של אי נוחות, חרדה מהיחשפות ומתח המלווה את המפגש. צמצום המרחב הפנימי טראומת גילוי העריות מתרחשת בתוך המרחב הפנימי של הנפש ובמרחב הפנטזיה של הילדה עם אביה. אקט גילוי העריות החודרני גורם לצמצום המרחב הפנימי, לתחושה של שיתוק וחוסר אונים. כפי שתואר בטיפול בדנה אחת החוויות הדומיננטיות הנה חוסר יכולת בחירה, חוסר אופציות ואפשרויות פעולה כתוצאה של הטראומה. תחושת הצמצום וחוסר המרחב לפעול ( space of action ) מקבלת ביטוי גם בתחושות חזקות שלי כמטפלת של 'ידיים קשורות' וחוסר אונים מחד, ומאידך, חוויה שגם בחדר אין לי מרחב, כפי שיודגם בהמשך. בטיפול בנפגעות טראומה משתחזרים לאורך תקופות ארוכות נסיונות לחדור את גבולות המרחב החיצוני והפנימי של המטפלת. ניתן לראות פעולות של המטופלות שמטרתן טשטוש הגבולות הפיזיים (למשל, משאלה או ניסיון לשבת קרוב יותר, בקשת חיבוק בסוף פגישה), ניסיון לבטא את הדמיון למטפלת בצורות שונות, למשל בלבוש או תסרוקת דומה, או באמצעות בחירות אישיות שנתפסות כדומות, טלפונים בין הפגישות ויוזמות למפגשים "שונים". לחלופין – קיימת הזדקקות לנוכחות מלאה של המטפלת בקשר. שתיקות, שניות של חוסר קשב או לחלופין אובדן פגישה נחוות כנטישה ומעוררות זעם גדול או חרדה מציפה. . חווית צמצום המרחב של המטפלת הנה תגובה לחודרנות המתממשת בתוך יחסי הטיפול, ומקבלת ביטוי בעיקר בתחושות הפיזיות והנפשיות במהלך הפגישות ולאחריהן: תחושת רעב בסוף פגישות, חוויות של חוסר קומפטנטיות ושיתוק , חוויה שאני לא מובנת למטופלת ו 'קושי למצוא את המילים המתאימות'. בולאס מתאר את חוסר המרחב הפנימי של המטפל כשהוא מתייחס לייאוש שלו כמטפל בנפגעת גילוי עריות סביב אובדן יכולתו למחשבה רפלקטיבית, שנחוית כ - "חללים במוח המטפל". לטענתו, הניצול לא מאפשר/ לא משאיר מקום לעבודה אנאליטית. כשם, שכשהאב חודר לילדה, היא לא יכולה יותר לשחק עם האב בדמיונה, ובכך נפגעה יכולתה לדמיין, כך, הוידוי הכבד של המטופלת על מה שקרה לה לא מאפשר למטפל לדמיין אותה בכל מיני צורות בדמיונו, לשקף הרבה נושאים, להיאבד בהרבה מרחבים, לשחק עם ייצוגים … הוא צריך להיצמד לעובדה! לאירוע הממשי. "במובן מסוים הקורבן מעביר את האקט אל המטפל שעשוי להרגיש שהוא איבד את זכותו לפרש ממש באותו אופן בו הקורבן איבדה את זכותה לחלום, לשחק ולרצות". העבודה על המרחב הפנימי שנפרץ בתוך הטיפול מאפשרת בנייה מחודשת של מרחב אישי ומרחב בתוך היחסים. המטופלת משחזרת בתוך הטיפול את הקונפליקט הפנימי בין ידיעה לאי ידיעה, מציאות ודמיון, תוך שהיא מבססת את תחושת הבעלות המחודשת על גופה מחשבותיה ותחושותיה שנפרצו. החלומות של המטופלת על המטפלת הינם כמו חישנים הנשלחים בעקבות תחושות פנימיות שעדיין אין להם מילים. אישור התחושות הפנימיות עשוי להפוך לכלי רב משמעות בהחזרת הביטחון של המטופלת בתחושותיה וביכולתה לזהות את המציאות כהוויתה. התעללות ורוע תחושת הרוע היא התוצר בקרב אלו שהוזרקה לתוכן מידה כל כך גדולה של תוקפנות ורוע. העצמי של קורבנות גילוי העריות מזוהה לחילופין עם הקורבן או המתעלל. דיוויס ופראולי (1991) מתארות רצף שבו המטופלת לוקחת את תפקיד המתעלל הסדיסטי בשל צורך שעולה בה לפיצוי על מה שעברה. התביעה הקיצונית שלה לפיצוי גורמת לה להיות תובענית באופן סדיסטי ולמטפלת להפוך קורבן חסר אונים. ניתן לראות זאת בטיפולים בהערות מעליבות המופנות כלפי המטפלת שנוגעות ליכולותיה כמטפלת, אופייה ולעיתים להופעתה החיצונית, הערות על טיב הטיפול ("הטיפול הרס לי את החיים"), או לחלופין ביטויי כוחנות כגון התעלמות מסיום פגישה או מהצורך לשלם על הטיפול. היחסים היותר סמויים ופחות נגישים לחוויתה המודעת של המטופלת הם אלו בהם היא מזוהה עם המתעלל והאחר הוא הקורבן. דיויס ופראולי טוענות כי יכולת המטפלת לעמת/ להכיר למטופלת את האינטרויקט הסדיסטי הינה בעלת הערך הריפויי הרב ביותר. לטענתן האינטריקט המתעלל שבתוך הקורבן, הוא החלק שבתוך הילדה היה נחוש לשרוד, וששאל מההורה המתעלל דרכים להגן על החלקים היותר פגיעים של עצמו. התייחסות שונה מופיעה אצל בולאס במאמר " Dead mother, dead child " (1999).בולאס מתאר את האופן בו ההורה "מזריק" לתוכו של הילד (במאמר, האם מזריקה את הדכאון). ההזרקה שמקורה בהזדהות השלכתית הורית או טראומה "מזהמת" את העצמי. או במילים אחרות, הכאב שנגרם על ידי הטראומה גורם לשינוי בעצמי. המטופלת מרגישה "מזוהמת", מוכתמת על ידי ארועים/קשרים בעברה. חווית הרוע מופיעה גם אצלי המטפלת במקומות בהם אני חשה לא קשובה, לא אמפטית, לפעמים לאחר מתקפה לא נעימה מייחלת לסיום הפגישה או לשבוע ההפסקה בין הפגישות. לעיתים אני מרגישה שאני משקיעה, מתאמצת, אמפטית וקשובה, אך שום דבר לא מספק את המטופלת. התסכול, הכעס וחוסר האונים שמתעוררים במצבים אלו גורמים למטפלת לרצות לנטוש פיזית או רגשית את המטופלת. מחשבות מסכמות על שחזור הטראומה בתוך הקשר ותפקידו הבונה בתוך הטיפול קסורלה מתייחס ל enactment כמשאב בעל ערך רב לטיפול. לטענתו, זהו כוח בעל ערך טיפולי מהרגע בו המטפל מבין את משמעותו, ובאמצעותו ניתן לחשוף אזורים שהמטפל והמטופל עיוורים לגביהם. קסורלה מדגיש את הצורך "להרוויח מהזוגיות" על מנת להבין מה קורה ו"לפצח" את הנקודות העוורות בתהליך ( Cassorla, 2001 ). מיטשל מתייחס לטיפול כאל היחלצות ממלכודת של קונפיגורציות יחסים בתוכה נלכדו המטפל והמטופל לטענתו: "המאפיין המרכזי של הפעולה התרפויטית הפסיכואנליטית הוא הצמיחה של משהו חדש ממשהו ישן". בלב העבודה המטפל מוצא את עצמו לכוד בתוך הדינאמיקה של המטופל שתמיד מעורבבת עם מאפיינים משלימים של דינאמיקת המטפל. על מנת להיחלץ מהמלכודת, המטפל והמטופל חייבים להיאבק יחד כדי למצוא סוג חדש של קשר רגשי. בנג'מין (1990) כותבת כי חלק ניכר מהעבודה בטיפול מושקע במאמץ להפוך את זרם ה- enactment וההשלכה הבלתי פוסקים למרחב של אינטרסוביקטיביות, מרחב של הכרה הדדית. גם דיוויס ופראולי (1991) וגרנד(1991,2000) מחזקות את העמדה לפיה השחזור של הקונפיגורציות ההתיחסותיות ביחסים הטיפוליים והפרוש שלהם הם הגורמים ה"ריפויים". בצד הצורך לשרוד את השחזורים הטראומטיים בתוך המרחב הטיפולי, טוענים תאורטיקנים שונים שהאפשרות לחקור ולגלות את המטפל הנה חלק הכרחי באפשרות המטופלת לגדול מהמקום הטראומטי, לפתח יחסי אמון, ומנוף להחלמה ויצירת אינטגרציה פנימית. החודרנות לתוך המטפל מהווה בו זמנית גם אמצעי גדילה והתפתחות. המטופלת שעולמה נפרץ לומדת מחדש את העולם כמו תינוק הלומד את האובייקט באמצעות חדירה לגופו ולימוד פנימיותו. מלצר ( Meltzer, 1992 ) בהתבסס על עבודתה של מלאני קליין דן באספקט החודרני של הזדהות השלכתית. הוא מבחין בין הזדהות השלכתית "נורמאלית" ובין הזדהות חודרנית אומניפוטנטית עם אלמנטים של אלפא. הוא מתאר את האופן בו התינוק נכנס לתוך האובייקט, גופו, ופרטיותו כדרך ללמוד את העולם. החודרנות אל האחר הינה דרך לזהות את המקום של המטופלת מול האחר ובכך לבנות מחדש את גבולות הנפרדות, ככל שהפגיעה במרחב הפנימי גדולה יותר כך אולי ניתן לראות יותר ביטויי חודרנות לתוך המטפל. החדירה לתוך המטפל, והחקירה שלו מאפשרת הרחבה מחדש של המרחב הפנימי שהצטמצם. מכיוון שהטראומה האינצסטואלית מתרחשת במהותה בתוך קונטקסט התייחסותי, המרחב הטיפולי מהווה הזדמנות לחוויה מתקנת ומעצימה. כך, יש משמעות טיפולית עמוקה, בהזמנה מצד המטפלת, להעניק מקום ותיקוף לרגשות ולמחשבות של המטופלת בנוגע לסובייקטיביות של המטפלת, כרגשות ומחשבות קבילות ומתקבלות על הדעת ולא רק מעוותות, כפי שהן מתפרשות בטיפול פסיכואנליטי קלאסי. תפקיד הטיפול הוא להחזיר לגוף את הביטחון שהחוויות שהוא חווה הן נכונות. העדר הכרה ביכולת של המטופלת לחוות את המציאות בתוך חדר הטיפולים כמציאות אמיתית, עלול להוות שחזור של הכוח המניפולטיבי שהופעל עליה בהתעללות. לעומת זאת, ההכרה בסובייקטיביות של המטפלת, מהווה הצהרה משמעותית ביותר בחייהן של מי שנכפתה עליהן הוויה של אובייקט(זיו, 2001). לסיכום, בבואנו לטפל בנפגעות טראומת גילוי עריות אנו נכנסים איתן לעולם של בלבול, חוסר גבולות, טשטוש העצמי והאחר ושחזורים אין סופיים של האקט הטראומטי והשלכותיו. השחזורים, מחד, משאירים אותנו כל הזמן במרחב הטראומה ומכאן הפוטנציאל להרס המטפל והטיפול, ומאידך, מספקים לנו תכנים חיוניים לעבודה הטיפולית. האפשרות שלנו כמטפלים להתייחס לביטויי הטראומה – החודרנות, צמצום המרחב וחווית הרוע בתוך הטיפול מאפשרת להכניס את הרוע והזעם לתוך השיח הטיפולי. לא ניתן לדבר על רוע מבלי לחשוף חלקים שלא פשוט להיות במגע איתם, לא ניתן להשתתף בחווית רוע מבלי שזה יחתים אותנו. טיפול שאינו נותן מקום לרוע בתוך היחסים משאיר את המטופל נטוש עם החלק הזה בתוכו. האפשרות לתת לזעם קול, הכרה ולקיחת חזקה באופן שעושה עיבוד והפרדה בין שלי – שלך - ושל התוקף נותן אפשרות לחוות קשר בין אישי שלא משחזר את הקשר הפוגע מהעבר. רק אם נסכים להכנס עם המטופלות למציאות הטראומטית (באמצעות השתתפותנו ב - Enactment ) נוכל לחלץ אותן משם. הצלחת הטיפול היא ביכולת לצלוח את הטראומה בתוך הקשר מבלי להרוס את המטפל ומבלי שהמטופלת תהרוס את עצמה, ומכאן נוצרת האפשרות להוליד דבר מה חדש.

נשמע שהמטפלים ממש "מסכנים".. .בגללנו ..לפי הטקטס הזה .. נתת לי להרגיש ממש דחויה ... כאילו המטפל עושה לי טובה שהוא מטפל בי בגלל שעברתי אונס .. לא נכנסתי לסוף דעתך ...מה מטרת הטקסט הזה ???? ש'.

אונס ..הוא פשע אלים ..נכון מאוד אבל .. הוא מאגד בתוכו ..השלכות ..עתידיות ..איומות על החיים התקינים .. אונס ..גורם לבעיות גם !!! בתחום המיני ... ואם לא מטפלים ..בכאב הזה .. שהוביל אותו לשם .. זה רק הופך את הבעיות לקשות יותר ..לטיפול ש'

צר לי לשמוע על מה שעברת.. אני גם עברתי אונס .. בעיות בזוגיות מאז ..(גם לי היו ..) למרות שהיום אני נשואה באושר וחובקת ילד מקסים .. אבל , אני רוצה לומר ...בקטע אישי שלי , אמנם ..אין לי מושג לגבי סרוגייט ולא נראה לי שזה הפתרון .. אבל .. ברגע שהתחלתי טיפול פסיכולוגי .. עצם התהליך הזה ..אמנם קשה בטירוף ... אבל , הוא שינה בי הרבה דברים.. התהליך נותן לי אפשרות להסתכל על בן הזוג , על המערכת הזוגית כולה .. באור אחר ... כך שמבחינת טיפול ...נוצרה רגיעה מעט מהמתח הקבוע שהיה שם .. האפשרות לתת מילים לכאב שהולידו את הבעיות האלה ..נתנה הקלה ..שיחרור קטן מהכאב העצום ..מהפחד ממגע ..מהפחדים שסובבו אותי בשקט 11 שנים .. אני לא אגיד שהכל ורוד ..אבל ..אפשר לראות גם חלקים שצבועים בצבעים נקיים יותר ממה שהיה .. הדרך ארוכה אמנם ..אבל כל עוד היא מלווה בשותפות ..עם עוד מישהו .פסיכולוג קליני , . אני מצליחה לראות אור בקצה המנהרה .. זה מרגיש שאני לא לבד .. אני מציעה לך , ללכת לטיפול פסיכולוגי לתת את המקום הנכון ..למה שקרה לך , לדבר , לשתף , להוציא את הסוד החוצה ... הסוד הזה שמחבק בתוכו המון המון בעיות .. בתוך מכלול האני שבך .. עושה שם סערה ..שמתבטא בבעיות מיניות ... אז כשישתחרר הכאב .. כשהוא יקבל את ההבנה , ההשלמה ..למה שקרה .. יהיה הרבה יותר קל להתמודד .. ולא ..לדעתי ..לא סרוגייט יציל את המצב ... מאחלת לך בהצלחה , הדרך היא קשה .. אבל שווה את המאמץ בלהוציא את האני שכלוא שם בתוכך ולשחרר אותו לחופשי - הוא זה שגורם לך לכל הבעיות האחרות .. המון אור ואהבה , ש'

כדי להבין את המשמעות העמוקה של ניצול מיני בטיפול, צריך לדעת משהו (וכאן זה ממש על קצה קצהו של המזלג) על הדינאמיקה של גילוי-עריות במשפחה. מכיוון שרוב מקרי הניצול המיני הם של אב המנצל את בתו (ובסיטואציה טיפולית מטפל גבר המנצל מטופלת אישה) אתייחס כרגע למקרה הזה. אבל ראוי לזכור שהניצול קיים בכל הוריאציות האפשריות בין הורים לילדיהם וכן בין אחים ואחיות. ובכן, מצבי גילוי-העריות הללו אינם, בדרך-כלל, מצבים של אלימות, כמו שאולי נהוג לחשוב. נהפוך הוא: הילדה המנוצלת מקבלת פעמים רבות מעמד מיוחד, אפילו חדר פרטי משלה, היא מפונקת ע"י האב בדרכים שונות והמסר הוא שיחסי המין ביניהם הוא דבר טבעי, שמבטא את היחסים המיוחדים שלהם – אם כי כמובן שצריך לשמור אותם בסוד. ילדים, לצערנו (וזה באג אמיתי בתכנון), לא נולדים עם חוברת של הוראות הפעלה לחיים. ולכן הילדה המנוצלת איננה יכולה לדעת שלא כך אמור להתנהג אב לבתו, וכלפי חוץ היא מקבלת את המצב כמות שהוא. אין לה ברירה – כדי לשרוד היא חייבת להסתגל לתנאים המעוותים שבהם היא חיה. מובן שמבפנים משהו בתוכה יודע היטב שכל זה מאוד לא בסדר, אבל לחלק הזה אין כלל מקום בעולם שלה והיא חייבת להתנתק ממנו, ובמובנים רבים למות מבפנים. בדרך-כלל יעברו שנים רבות (אם בכלל) עד שהקורבן תוכל להכיר ולהבין את כל מה שהיא עברה ולנסות אולי לשקם את עצמה מבחינה פסיכולוגית. תהליך השיקום הוא קשה מסיבות רבות. למשל, העובדה שפעמים רבות חלק ממנגנון ההישרדות של הילדה כולל ניתוק מכל החוויות והרגשות הקשורות לניצול שעברה (ומכאן ניתוק מעצמה גם במובנים רבים אחרים). קושי גדול אחר הם רגשות האשמה שחוות כמעט כל הקורבנות של ניצול מיני: באופן אבסורדי וכמעט ציני חשה הילדה (ומאוחר יותר האישה הבוגרת) אשמה ואחריות כלפי האירועים שהיו. הדבר נובע ממספר סיבות, למשל מהעובדה שהניצול נעשה במצב של "שיתוף פעולה" ולא באלימות גלויה ומכך שבמובנים מסוימים הילדה הרגישה טוב ונעים מקרבתו הפיסית של האב – הרי תשומת לב הורית היא החמצן של כל ילד! עכשיו, מה לכל זה ולענייננו? הנקודה היא שהמפגש הטיפולי הוא בהרבה מובנים סיטואציה הורית. מצב של טיפול הוא אחד מהמצבים הנדירים בחיים, שבהם אדם מפקיד את עצמו ומתמסר באופן גורף לאדם אחר. לפחות ברמת הפנטסיה, כולנו כמטופלים מקווים שסוף-סוף הגענו למקום בו נוכל לנוח ממאבקי החיים, ושאדם אחר - שהוא יציב, חזק, אחראי ויודע את דרכו – יכיל אותנו, יתמוך בנו ויכוון אותנו. לא לחינם זיהה כבר פרויד קשישא (ובמובן הזה אני חושב שאין כמעט חולקים עליו), שבקשר הטיפולי "משליכים" המטופלים על המטפל את הפנטסיות והתסביכים הנובעים ישירות מהיחסים המוקדמים שלהם עם הוריהם. מתוך האנאלוגיה הזו (שמוצגת כאן בקיצור ובפשטנות בלתי נסבלת כמעט …) אנחנו יכולים לגזור מספר מסקנות לא פשוטות: 1. כל מצב של קשר מיני בין מטפל למטופלת הוא למעשה שיחזור של חווית בגידה שעברה המטופלת בילדותה (אם הייתה כזו), או יצירה של חווית בגידה מהסוג הקשה ביותר. 2. העובדה שברוב המקרים מתרחשים יחסי המין ב"הסכמה" של המנוצלת איננה מצדיקה דבר – למעשה טענה זו זהה מבחינה מהותית לטענה של אב שילדתו בת השמונה קיימה אתו יחסי מין בהסכמה. 3. כתוצאה מניצול מיני בטיפול עלולה הקורבן לחוות את חוויות הניתוק והאשמה האופייניות לנפגעות תקיפה מינית בכלל, ומכאן שלעיתים היא עשויה להכיר במה שעברה כניצול רק שנים רבות לאחר מכן, בדומה לנפגעות גילוי-עריות. 4. באופן כואב וציני, דווקא מטופלות שעברו ניצול מיני בילדותן נוטות יותר מאחרות להיות מנוצלות גם בבגרותן. הדבר נובע ממספר סיבות וביניהן: גבולות מיניים לא ברורים מספיק בגלל ההרס שלהם בילדות; נטייה לניתוק רגשי מעצמן, בעיקר במצבים של ניצול; והעובדה שעמוק בתוכן (שלא באשמתן כמובן) יש חיבור בין המצב של להיות מנוצלת מינית לבין האפשרות להיות בקשר ולקבל יחס ואהבה. מתוך הנקודות הללו (ששוב אני מציין שהן סקירה חלקית בלבד), אני חושב שניתן להבין בברור, שבמצב טיפולי אין שום הצדקה בשום מצב למגע מיני כלשהו בין מטפל למטופלת (או בכל הואריאציות המגדריות האחרות). אינני אומר שעניין המיניות עצמו איננו ראוי לעיבוד וטיפול – זהו בוודאי אחד הנושאים המרכזיים בחייו של כל אדם – אולם הטיפול בו אסור לו לעולם להתרחש באופן שמגע מיני כלשהו הופך לחלק ממערכת היחסים הטיפולית. לצערי שמעתי ממטפלים רבים מדי בתחום האלטרנטיבי את הטענה, שמגע מיני כזה או אחר הוא לגיטימי במסגרת הטיפול, כחלק מתהליך שאמור לעזור למטופלת "להשתחרר" מבחינה מינית, או "לקבל" את עצמה ואת גופה על כל חלקיו. הטענה הזו איננה אלא ראציונאליזציה צינית, המקבילה בערך לטענתו של אב שיחסי המין שלו עם בתו מבטאים את הקרבה שלו אליה ושהם נעשים מרצונה - והאמינו לי שיש יותר אבות כאלה ממה שהייתם מעיזים לחשוב. בטווח הארוך כל אירוע כזה הוא חוויה של בגידה וטראומה עבור המטופלת. ואם המטופלת משתפת פעולה או אולי אפילו יוזמת את המגע המיני ביחסים הטיפוליים, הרי שקרוב לודאי שהמטפל מנצל פה טראומה קודמת ושהפגיעה תהיה חמורה עוד יותר.

קטע נכון מאוד .. לאו דווקא שמתאים רק ..בגילוי עריות אלא גם באונס ..אקראי ...מגורם זר .. משפט ככ נכון ..מניסיון אישי.. "... שבמצב טיפולי אין שום הצדקה !!! בשום מצב למגע מיני כלשהו בין מטפל למטופלת (או בכל הואריאציות המגדריות האחרות). אינני אומר שעניין המיניות עצמו איננו ראוי לעיבוד וטיפול – זהו בוודאי אחד הנושאים המרכזיים בחייו של כל אדם – אולם הטיפול בו אסור לו לעולם להתרחש באופן שמגע מיני כלשהו הופך לחלק ממערכת היחסים הטיפולית." תודה שי , ש'

היי דפנה, גם אני התמודדתי עם השאלה הזו לפני 3 שנים. עברתי התעללות מינית בילדותי. אף פעם לא הייתה לי זוגיות, פשוט לא נתתי לאף אחד להתקרב. כשגיליתי את האופציה של טיפול עם סרוגייט, היה נראה לי שזה הפתרון המושלם לבעיה שלי. חשוב לי להגיד שהטיפול לימד אותי הרבה מאוד דברים על עצמי, אבל הוא לא פתר את הבעיה. אני לא מתחרטת שעשיתי אותו, והוא לחלוטין לא היה טראומטי עבורי. אני חושבת שאם הייתי עומדת היום בפני אותה דילמה, כנראה שלא הייתי עושה את זה. מזה שנתיים אני בטיפול פסיכולוגי שקידם אותי בתחום של הזוגיות והמיניות בדרגות כאלה, שטיפול הסרוגייט לא התקרב אליהן בכלל. הדרך עוד ארוכה, אבל אני מרגישה את ההתקדמות כל הזמן. אני חושבת שצריך להתחיל בטיפול פסיכולוגי, ולתת לעצמך מקום בטוח וחופשי ממימוש המיניות בפועל, כדי להבין טוב יותר את הקשיים ולתת להם מקום, אולי אפילו לחפש מטפל/ת מומחה בתחום של טראומה מינית (שלי כזאת, וזה מאוד מורגש אל מול מטפלים שהיו לי בעבר). אני מקווה שתמצאי את הטיפול שטוב לך, המון בהצלחה, אלינור

שאבתי הרבה כח ..מהתגובה שלך .. לדעת שאת במקום הרבה הרבה יותר טוב ..בעקבות תהליך פסיכולוגי ... זה להבין שאני באמת לא מדמיינת !!!,.. וגם כשהתהליך הזה כואב ברמות .. הוא אולי שווה את זה .. את ההתקדמות האיטית ... שיהיה לך המון הצלחה , אור ואהבה , ש'

אם זה מה שהוציא אותך מהבעיה במניות עקב הטראומה אז כל הכבוד!! אני למשל מעולם לא טיפלתי בזה וכיום בעלי טוען(עוד רק כשהכרנו) שהוא מרגיש אותי מבפנים ואני נרתעת ממנו(השרירים הפנימיים מתכווצים באופן לא רצוני)- קורא לזה פחד. טוען שמנסה להגיע אליי כבר שנים אבל לא מצליח. למרות שניסיתי להעמיד פנים ולהרגיש כאילו אני הכי משוחררת שבעולם בעלי תמיד הרגיש את העכבות שלי במין. כמה שניסיתי לשחק אותה פתוחה כאשר הגיע הדבר האמיתי הוא חש מיד בהבדל ביני לבין בחורות אחרות שהיה איתן. תמיד אמר "לא יודע למה לשייך את זה אבל זא בעיה שקשורה לפסיכולוג- כלומר לדעתו נובעת ממקור רגשי. כי מבחינת הפיסיות והמבנה לא אמורה להיות בעיה. ובכל זאת- הוא אוהב אותי כמו שאני ואת "ההרתעות" הלא רצונית שלי ולא דורש ממני יותר מידי ומבין.

דפנה, למה לא לחשוב על טיפול??? אימון וסורגייט יעילים , אבל למה לא לטפל בבעיה מהשורש הרי אחרת זה תמיד יכול לצוץ באירועים שונים גם בלי קשר לחוויה המינית... חבל. טיפול בטראומה מינית זה תהליך קשה מאוד מאוד מאוד אבל אם יש תוצאות חיוביות זה שווה הכול. רחל

דפנה שלום, לדעתי המקום לטפל בטראומה מינית, והשלכותיה היא קודם כל בטיפול פסיכולוגי. טיפול שינסה לבדוק איתך את ההשלכות לעומק של האירוע. וינסה לפרק אותו בהדרגה מהטעינות הרגשית שלו. הקושי במגע מיני, הוא נפשי, הוא מעורר בך דברים מהעבר במודע ושלא במודע ולכן טיפול הוא המקום להתחיל בו. אם מאוחר יותר תרגישי שאת מעוניינת להתנסות גם בסוג טיפול אחר, תמיד תוכלי, אבל אני בהחלט לא ממליץ על זה בשלב זה. דרור

תמיד כשאתה בא אני טיפה יותר יודעת שאסור אבל זה לא עוזר לי לא עוזר כשאתה בא אני שומרת מחזיקה עד שהכל עובר אני יודעת למה באת ומה אסור שיאמר תמיד כשאתה בא אני טיפה פחות מרוקנת מעצמי אבל שומרת עוד כוחות כשאתה בא אני נופלת בגללך אני רוצה לבכות אני יודעת למה באת ומה אסור לי לצפות אולי אצליח יום אחד לצאת אולי תראה בי מה שאני באמת אולי אצליח יום אחד לצאת אולי תראה בי מה שאני באמת תמיד כשאתה בא אני כאילו קצת יודעת שאסור אבל כבר לא אכפת לי לא אכפת כשאתה בא אני כאילו מוכנה לקום להיעלם אני יודעת למה באת ומה אסור לי לדמיין אולי אצליח יום אחד לצאת אולי תראה בי מה שאני באמת אולי אצליח יום אחד לצאת אולי תראה בי מה שאני באמת

זה מכתב לכעס ולידיעה שכשהוא בא אז אני הולכת להכאיב לעצמי ולכל מי שאני אוהבת!!!!

דלית יקרה מקווה שאת מטפלת בעצמך ומנסה להפיג את הכעס בדרכים אחרות ולא בפגיעה עצמית. שולחת חיבוק

דלית שלום, נשמע שאת מזדהה עם מילות השיר, רק שה"אתה" בשיר מתחלף אצלך בכעס. כאילו מישהו מוכר, אהוב אך גם שנוא ומפחיד בעת ובעונה אחת. עד כי את מרגישה מוצפת על ידו ומנסה למצוא פורקן להצפה הזו. הדרך לנסות ולהתמודד היא לפרק קצת מהערבוב הזה. להוריד את ההצפה הקיימת בתוכך, וכך ניתן להתמודד ביתר יעילות. דרור

איך מטפלים מתמודדים עם מטופל שהתאבד. האם עצוב להם? האם הייתה להם תחושה שזה מה שיקרה אבל בגלל אטיקה הם לא ניסו למנוע זאת? האם הם ירגישו אשמים או שיבינו שזה חלק מהעבודה "סיכון מקצועי".

יש שני מקרים בהם חובה על הפסיכולוג לדווח והסודיות הרפואית לא חלה במיקרים הללו ואין בעיה של אתיקה מקצועית א.חשש להתעללות ב.חשש לפגיעה עצמית של המטופל ומטפל הוא בן אדם כמוני וכמוך וגם לו זה כואב. הרבה בריאות ומחשבות טובות. חג שמח.

ניר שלום, כשקראתי את שאלתך עלתה בי המחשבה מדוע אתה שואל את זה. מדוע אתה חושב שלמטפל לא אכפת או שהוא לא יעשה מאמצים. האם מדובר בחוויה אישית שלך, או בסקרנות גרידא. אתה כמובן לא חייב לענות ולשתף אבל, אם זה מחוויה אישית אני ממליץ לדבר על כך בטיפול. לגבי השאלה עצמה, אני לא מכיר מטפל שנשאר אדיש לחוויה כזו, או שלא עלו בו תחושות אשמה. יחד עם זאת כאשר מטפל חושב שישנה סכנה אובדנית ממשית, הוא יעשה את כל שביכולתו בכדי שזה לא יקרה. אבל לא תמיד זה מספיק. ולעיתים, כמה שזה קשה צריך להכיר גם בזה. דרור

איך אפשר להרגיש בטוח מול המטפל, עד כמה אתם סומכים עליו ועד כמה באמת אתם מרגישים שאכפת לו? עד כמה אתם מרגישים קרובים אליו? אשמח אם תשתפו אותי לגבי הקרבה הזו שנראית כל כך בלתי אפשרית עבורי.

כשאת שואלת איך אפשר להרגיש בטוח מול המטפל, עולה בראשי השאלה איך אפשר להרגיש בטוח מול עצמך ומול ההורים שלנו....

גילה שלום, את נוגעת באחת השאלות המרכזיות בטיפול. ללא תחושה של אמון בסיסי, שניתן לסמוך על המטפל, קשה מאוד להרגיש בטוחים בטיפול ולאפשר לו להתקיים. נשמע לי שעבורך לא רק שזהו תנאי בסיסי לטיפול, אלא זו יכולה להיות השאלה הטיפולית. כלומר אם תצליחי לפצח את התחושה הזו בטיפול, להבין למ זה קורה לך וחשוב מכך להרגיש בטוחה, תהיה זו התקדמות טיפולית משמעותית מאוד. בהצלחה, כי זה לא קל, אבל אפשרי, דרור

בוקר טוב ושבוע טוב, אני בת 25 ויש לי המון המון בעיות שאני לא הולכת להכביד ולספר עלהן פה רק בראשי פרקים אני נורא דיכאונית אני בולימית עצובה בוכה לפעמיים בלי סיבה מרגישה שמרכלים עלי ולא אוהבים אותי וכו' וכו' וכו' אני יודעת כבר שנים שאני צריכה טיפול פסיכולוגי אבל משום מה שנים אני מזניחה את זה השאלה שלי היא האם קיים בכל העולם הוירטואלי העשיר הזה אתר שבו ניתן לדבר עם פסיכולוג ולקבל טיפול בלי פיסית להגיע ולשבת מול בן אדם אומנם מצבי הכלכלי הוא לא מזהיר אני עובדת אבל גם גרה לבד ומשלמת הכל בעצמי אבל אין בכוונתי שאני מחפשת מעשי נדבה אלה אתר רשמי עם פסיכולוגים מנוסים תודה רבה ושבוע טוב

איזה רעיון מדהים,עזרה וירטואלית.זה יכול להתאים להמון אנשים, אבל לא נראה לי אפשרי או שכן...אשמח לישמוע אם תמצאי.

תבדקי באתר של *****הפסיכולוג. אני חושבת שקראתי שם שהוא נותן עזרה וירטואלית דרך אתר איטרנט אונליין. אבל בתשלום ( לא יודעת כמה) ובתאום מראש עימו טלפונית. המס' שלו מתפרסם שם. ואם לא תוכלי לבקש ממנו דרך הפורום שלו באתר. תקלידי בגוגל ******וזה ייתן לך את הקישור לאתר שלו. שם תוכלי לקרוא איך זה מתבצע. בהצלחה..

לחשוב שאשכרה חשבתי שיש לי את הזכות לקצת שקט.. כן...בטח..

חן, מה שלומך? רוצה לספר מה קרה? מי מרעיש לך? אני כאן.

הי חן גם אני כאן רוצה לשתף?

חן יקרה, אני מצטרפת לאחרות ..כאן ... אשמח, אם תרצי לשתף.. שולחת לך חיבוק, ש'

שולחת לך גם חיבוק גדול. משתנה

אנוכי....פה.

http://musaf.net/search/1120.htm

קראתי בשקיקה וחשכו עיני כאילו כל מילה נכתבה על אהבה. אז אני מאמצת את הכתוב בשתי ידיים והראשונה (סליחה השניה)להתעלם מאהבה. ואני לא אתן לך את ההנאה אני אכתוב בפורום עם התעלמות מתגובותיך.

לכל אחד יש מקום בפורום אינטרנטי והמדיום יכול להכיל גם מגוון רחב של דעות זה פשוט הרבה יותר מעניין!!

אחת מהשיטות להתחמק מאמירת האמת בפורום אינטרנטי היא לקרוא לבר-הפלוגתא שלך "טרול" עכשיו שימו לב במיוחד לפסקה הבאה מתוך הקישור שהגברת "כך ננצח" הביאה לנו " כהשטרולים חשים שמתעלמים מהם, הם הופכים פרועים ומחריפים התגרויות. הם חייבים לקבל תשומת לב. הם מתחילים בהצפות של תגובות או אשכולות פרובקטביות. אם מחקו להם תגובה, הם זועקים לחופש הביטוי. תוקפים את המנהלים ואת האתר במילים הכי מגונות" בניגוד להתנהלות שלי בפורום זה ובאחרים, אלה שרצים למנהל להתלונן לחסום אותי ' משתמשים במילים מגונות, ומתבכיינים שפוגעים להם בחופש הביטוי הם דווקא אלה שטוענים ללא סיבה שאני "אהבה" היא הטרול כי לא נוח להם לומר את האמת

התחלתי לקרוא את הפסקה הראשונה והתחלתי לגחגך ולחייך (מתחת לשפם). תראו לאיזה מצב בחברה הגענו... התיאוריה על הטרולים ושאר חבריה...אכן, נכונה ומתקיימת בפורומים. זה כל כך אבסורד הסיטואציה הזאת שפשוט מלבד לצחוק על העניין אין לי דרך אחרת להסתכל על זה. מקריאה פה ושם, הבנתי שיש איזשהוא מושג הנקרא "טרול" אבל לא ממש הבנתי את מלוא משמעותה ועומקה של ההרס. ראיתי שפעם ליאת הזכירה את המושג הזה ואחרי רפרוף קל במאמר המוצג, זה החל לקבל משנה תוקף. כמה חבל שהאינטרנט מביא איתו דברים שאינם באים לידי ביטוי במציאות באותה עוצמה. תודה רבה רבה...למי שמצא/ה את הכתבה והביא/ה אותו לכאן. לדעתי, מנהלי הפורום צריכים לקחת מאמר זה ולפרסם אותו במכתב הפתיחה :-) ברצינות! קראו והפנימו. ושכל הטרולים יתייבשו להם.

בטיפול הנפשי אתחיל מסיפור ישן כשרצו לתת ליונתן שלי ריטאלין ואני סרבתי, מערכת הבריאות הלכה מאד לקראתי והציעה לי טיפול פסיכולוגי על חשבון המדינה "קיבלתי" תקציב לעשרים טיפולים, והקצו לי את מנהלת המחלקה, לא פחות ולא יותר למרות ש"עילת הטיפול" היתה כביכול "הסירוב הלא רציונלי שלי" לתת לבני תרופה שחשתבי שתזיק לו, שמחתי להזדמנות היצאת דופן הזאת לקבל טיפול מתמשך, יחסית, שמעולם לא הייתי מרשה לעצמי באופן אחר (מבחינה תקציבית גרידא) אחרי עשרה טיפולים התייאשתי ועזבתי את הטיפול.למען האמת אני זאת שהצבתי לעצמי את הקו האדום הזה של עשרה טיפולים ובקושי רב הגעתי לקו המטרה זה התחיל מזה שבטיפול הראשון ביקשתי מהמטפלת שתציב יעדים ושתסביר לי מהי שיטת העבודה שלה כתגובה קיבלתי נזיפה קשה על "חוסר הרצון שלי להתמודד" והצהרה חד משמעית שאין בכוונתה להסביר ל"הדיוטה כמוני" את דרך הטיפול (כמובן מעבר להבנתי, וגם אם אני מקבלת תקציב ממשלתי לטיפול איזו חוצפה ממני עוד לבוא בדרישות, כל זה לא נאמר מפורשות כמובן אבל מי כמוני יודע לקרוא בין המילים וללכת בין הטיפות) בקיצר עברתי עינוי שבועי בצורת שעה שבה אני הופכת והופכת בראשי להמציא נושאי שיחה וכל מה שאני מקבלת מחנה זה הנהונים רבי משמעות ופנים אטומות במכלך עשרה טיפולים לא קיבלתי משפט עידוד או הערכה אחד לרפואה ולא שום כיוון טיפולי שיכולתי לקחת איתי הביתה לצורך "שיעורי בית" בקיצור, בזבוז זמן גמור רק על מנת שלא ארגיש שנכשלתי הגעתי לקו המטרה שהצבתי לעצמי ועזבתי באנחת רווחה (וגועל) ללא שום תרומה כלשהי לעבודת הנפש שלי, על חשבון הציבור כמובן עכשיו תשמעו משהו מעניין: אחרי שנים רבות, התחלתי טיפול "פוסט טראומתי" בעקבות אירוע קשה שקרה במשפחתי, שבו אני הייתי קורבן להתעללות אכזרית המטפל, שרצה לבדוק את הרקע הטיפולי שלי, פנה אל אותה חנה והיא דיווחה לו שאני קיבלתי אצלה.... לא פחות מעשרים טיפולים!! כלומר, האמת הפנימית שלה לא ניזקה כהוא זה מכך שגזלה מהקופה הציבורית את התקציב של עשרת הטיפולים שויתרתי עליהם, והעובדה שסירבתי להמשיך בטיפול לא הביאה את הגברת המקצועית הזאת לשום מסקנות אישיות לגבי ההתייחסות שלה למטופלים אז מה תפקידה של אמירת האמת במהלך טיפול, הרי אנחנו המטופלים נדרשים לחפור בתוך הקישקעס של עצמנו על מנת להגיע לאיזו תובנה על האמת הפנימית בשעה שהמטפל שלנו לא ממש ישר איתנו, מונע מאיתנו מידע וקורא לזה "טיפול" מעבר ליחסי מטפל מטופל, מהי חשיבותה של האמת ביחסים אישיים, ומהן השלכותיה על המצב האנפשי של אלה שאומרים אמת ושל אלה שמסתירים ומשקרים?? את זה אשאיר לכם להחליט לבד אולי אם יהיה עניין כלשהו בהודעתי זאת אחזור עם עוד תובנות בהמשך

ברור- המטפל/ת שלנו תמיד משקרים לנו יותר נכון להגיד- לא אומרים את כל האמת. ומצד שני הם יודעים טוב מאוד מתי אנחנו משקרים. ויודעים להוציא מאיתנו את האמת.. אבל למרות זאת, אני נותנת אמון במטפלת שלי כי אם היא מסתירה ממני מידע מסויים זה רק כדי לא לפגוע בי. אולי משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו כמו הורה שמגונן על ילד. לילדים לא מספרים הרבה דברים כדי שיהיו נטולי דאגה. את כאב הראש משאירים להורים... בקיצור אהבה- תני אמון במטפלים שלך. אני מאמינה שהם לא היו רוצים להזיק אלא לעזור.

על פי הבנתי וכישורי שאינם מעטים, וכמובן שגם גישתך לגיטימית בנוגע לחינוך ילדים, גם שם אני מתנגדת עקרונית להעלמת מידע אני כמובן חושבת שצריך להתאים את המידע למידת ההבנה של הילד, עם המון המון כבוד לאינטואיציה שלו ולאינטיליגנציה שלו הגישה הפטרנליסטית גם בחינוך וגם בטיפול , לדעתי גורמת נזק רב

מקובל היום בשיח בציבורי לומר זה לזה "לך לטיפול" לעיתים זה באמת נובע מדרגה לזולת, לרוב זוהי דרך להביע עלבון בצורה "מתוחכמת" כביכול ונשאלת השאלה למה טיפול נפשי נתפש במודעות הציבורית כסוג של עלבון אבל אני רוצה לחזור לנושא המרכזי שלי שהוא מידת אמירת האמת בטיפול מצד המטופל דווקא נתקלתי בפורום זה ובאחרים באנשים (נשים אם לומר את האמת) שפונות לעזרה אבל זה שקוף וברור שהן מטייחות לדוגמא: אם מישהי נזקקת שוב ושוב לציין את גילה בהודעות השונות, מבלי שזה יהיה ממש רלוונטי לנושא השאלה, זה מעורר תמיהה: מהי מנסה להסתיר, את זהותה?? את גילה האמיתי?? למי זה משנה אם היא בת שלושים או חמישים (חוץ מלה עצמה כמובן..) זוהי כמובן דוגמא שולית מכיוון שאיני יכולה להביא במפורש, אלא רק ברמז, דוגמאות יותר בוטות לסוג של העלמת מידע שמשתקף פה בהרבה הודעות: שינוי תכוף של שם המשתמש למשל, תגובות פוגעניות להודעות של מישהו שמנסה לברר איתך ביחד את האמת... לא אכנס כמובן לפרטים וזה מביא אותי לנושא שבאמת מעסיק אותי, ושגם מתקשר לתגובתה של הבת בלי שם מלמעלה, הפטרנליזם הצבוע בתוך המשפחה דווקא למשל במקרה שלי, וזה לא סוד, יש לי עניין עם אחות, שהביאה אותי ל"טיפול" נגד רצוני, תוך מסירת מידע שקרי למטפלים "לטובתי" כמובן על מנת להבטיח טיפול במשך שלוש שנים רצופות ניסיתי להביא אותה להכרה בכך שהיא עשתה משהו לא כל כך אתי וקצת פוגע ולנסות לברר ביחד את מהלך הדברים על מנת להחזיר את היחסים המשפחתיים בחזרה אל כנם, לאחר שלא רק אני אלא גם אימי נפגעה מאד מהמהלך הזה, שהיא השתתפה בו בעל כורחה, מבלי שיובאו לידיעתה ה"עדויות" השקריות שבגללן הובאתי לאשפוז כפוי העובדה שהובאתי לאשפוז, במקרה שלי, ובעוד מקרים רבים שאני מכירה, אינה בכחרי מעידה דבר על מצבי הנפשי אלא על מצבם הנפשי (והאינטרסים) של הסובבים אותי אני לא נכנסת פה לצד המשפטי/אתי של ה"יד הקלה על ההדק" באשפוזים כפויים והעידוד של הלשנות בתחום זה שגורם נזק רב לחברה כולה אני רק רוצה להתמקד בשאלה: למה אחותי עד היום לא מוכנה להודות שהיא עשתה טעות??? ואיזה נזק נפשי נגרם לה עצמה כתוצאה מכך... אשמח לתגובות

יש לי שאלה- אשפוז בכפייה יכול להיווצר רק לאחר החלטת בית משפט? ז"א גם אני יכולה לטעון על אדם זה או אחר שאינם שפויים אבל בטח לא יאשפזו אותם בגלל שאני אמרתי. איך השתלשלו העניינים שאחותך הצליחה להביא לידי אשפוז שלך? צו בית משפט הורה זאת?

הרבה מן הדרכים להדחקת האמת העירומה מקבלות ביטוי (קצת דוחה לדעתי) בפורום הזה מנסיוני הרב בחיים אני יודעת שכמה בנות מסתודדות זה לא סימן מבשר טובות, ולכן לא קראתי את הרכילות שבוודאי מופיעה בהודעות של המסתודדות שם למעלה אני מנסה לפתח פה דיון מעמיק על מהותה של האמת ותפקידה בשיח הציבורי על בריאות הנפש לצורך זה חשפתי כאן סיפור אישי כואב וקשה אני ממש מופתעת מכך שבכל הפורום "התרבותי" כביכול הזה אף אחד לא חשב לשלוח לי תגובת השתתפות בצער!! זה אומר מזהו לא רק על הרמה האישית של "המשתתפות הקבועות" אלא גם על עד כמה הסטיגמה של "מחלת נפש" קשה ומכאיבה עד כדי כך שאנשים שמתלבטים בעצמם בכאבי נפש לא מגלים שןם אמפתיה לאדם כמוטני רק בגלל שעברתי אשפוז פסיכיאטרי (ועוד לא באשמתי בכלל!!) עצם זה שאשפוז פסיכיארי בוא מעין "אשמה" שמוטחת בפניך ומזה מוציאים מסקנות (מופרכות) על מצבך הנפשי, כולל החופש שנשים מסויימים לקחו להם לכתוב לי את דעתם על מצבי הנפשי, במייל האישי שלי!!! מעיד על כך שאין פה רצון ויכולת להתמודדות עם אמיתות כואבות

שבת שלום

ליאת יקרה, מה שלומך? אני מתלבטת אם לכתוב כבר הרבה זמן. זה קצת חופף להתלבטות עד איפה להרגיש ועד איפה "להחזיק". אז כמובן שאני מפשילה שרוולים ברגע האחרון - לפני השעה עשר - וצופה שאצטרך להסתפק בהודעה חלקית (מבחינתי) ואולי לא מספיק משקפת. את זוכרת את סבא? - הוא עכשיו בדכאון... הוא לא זוכר שהוא כמעט מת; הוא אפילו לפרקים לא זוכר שהיה בבית חולים לתקופת מה. יחד עם זאת, נראה שמשהו בו זוכר היטב שהוא היה 'צריך' כבר למות. חל בו מהפך כלשהוא (וכואב כל כך להיות עדה לזה..). הוא שואל על משמעות החיים, "ומה היה הטעם לצאת להליכה במשך שעה ביום כל חיי (כל חיי זה הרבה...), אם לבסוף אצרך למות כך... חולה...". אין לי אלא להסכים.. אני אומרת לו: "סבא, אתה זוכר את קוהלת?" (לא שומע! - מכשיר השמיעה נשאר בבית וגם אתו הוא לא שומע). הוא עושה מאמץ מאולץ להטות אוזן; הוא לא זוכר מה זה קוהלת ("אבל סבא - אתה לימדת אותי לאהוב תנ"ך" - אני צועקת בתוכי). אני רוצה לדבר אתו - להפיק מעצמי משפטים מלאי תוכן, לא מהוססים, מצילים כאלה. אבל אני נבוכה ונטולת מילים, וגם הוא לא שומע ולא מקשיב וחסר סבלנות, וצריך משפטים קצרים וממוקדים, לא סבוכים מדי, בעברית פשוטה - כאלה, לא סיפורים שלמים, כאלה שידברו גם לעולם המושגים שלו (שאיכשהוא, הצטמצם פלאים בחודש האחרון). והכי כואב שהוא מסרב לצאת החוצה, עושה סצינות 'כמו ילד' לדברי סבתא. הוא אומר לי: "את לא מתביישת לצאת אתי לרחוב?; אני מתבייש - לא רוצה שיראו אותי". הווו - בזה אני מבינה, סבא; אתה מחזיר אותי שנים לאחור (אבל אני לא אומרת בקול). ואני רוצה לומר לו שאני מבינה, מבינה באמת, ועם זה כל כך לא מבינה למה ככה? למה ככה בסוף החיים? הרי הוא לא הכיר את זה עד היום. מאז שסבא היה בבית החולים משהו בי נסדק. אני יודעת שנסדק, אבל לא מרשה לזה להתפרץ. אז זה נח לו שם - מדובר עם עצמי, עם אחרים, אבל כאילו מדובר מבחוץ. אני סדוקה אבל מחזיקה - נשארת תקועה בתווך. התווך הזה לא מניב דבר: היו כמה מבחנים מאז שעשיתי בקושי, ובקרוב יהיה ה-מבחן ה-גדול ומשהו בי כבר התייאש, לא נאבק. אני לא לומדת, גם אם אני מתעקשת בכל יום להזכיר לעצמי שוב ושוב שצריך ללמוד ולהשאיר עצמי בהתכוווננות לקראת למידה. אם היית מכירה אותי היית יודעת שהמבחן הזה (המתא"ם) הפוך בדיוק ליכולות שלי, משקף בדיוק היסטרי את מה שאני הכי הכי גרועה בו. גרועה עד "לא יכולה". הייתי נורא רוצה שלא לדבר עם עצמי את הסדיקה שחלה אז, ולהמשיך להפעיל את המוטיבציה והרצון הראויים על מנת לעבור את אבן הדרך הזו. אני לא יודעת איך (לעזאזל, איך באמת??) להכניס את עצמי למודוס הנכון - הלא מוותר - ולתת פוש אחרון. דומה שכל מאמציי לעשות זאת הם מלאכותיים, ולפיכך הם אינם מפיקים ממני עבודה באמת. קרסתי. פשוט עוד לא הסכמתי לספר את זה לעצמי.. הגיעה השעה עשר - אני שולחת, תודה, ליאת נויה

טוב, השעון *שלי* הוא כנראה זה שלא מכוון. ההודעה הזו אכן נראית כמי שנכתבה מהר מהר מהר. מצטערת... ושכחתי חג שמח וחיוך מתגעגע :-)

נויה'לה ל?כ??ל, ז?מ?ן; ו?ע?ת ל?כ?ל-ח?פ?ץ, ת??ח?ת ה?ש???מ?י?ם. ע?ת ל?ל?ד?ת, ו?ע?ת ל?מו?ת; ע?ת ל?ט?ע?ת, ו?ע?ת ל?ע?קו?ר נ?טו?ע?. ע?ת ל?ה?רו?ג ו?ע?ת ל?ר?פ?ו?א, ע?ת ל?פ?רו?ץ ו?ע?ת ל?ב?נו?ת. ע?ת ל?ב?כ?ו?ת ו?ע?ת ל?ש??חו?ק, ע?ת ס?פו?ד ו?ע?ת ר?קו?ד. ע?ת ל?ה?ש??ל?יך? א?ב?נ?ים, ו?ע?ת כ??נו?ס א?ב?נ?ים; ע?ת ל?ח?בו?ק, ו?ע?ת ל?ר?ח?ק מ?ח?ב??ק. ע?ת ל?ב?ק??ש? ו?ע?ת ל?א?ב??ד, ע?ת ל?ש??מו?ר ו?ע?ת ל?ה?ש??ל?יך?. ע?ת ל?ק?רו?ע? ו?ע?ת ל?ת?פ?ו?ר, ע?ת ל?ח?ש?ו?ת ו?ע?ת ל?ד?ב??ר. ע?ת ל?א?ה?ב ו?ע?ת ל?ש??נ?א, ע?ת מ?ל?ח?מ?ה ו?ע?ת ש??לו?ם. מהו ה-מבחן ה-גדול, אם לא מבחן האהבה, החמלה, השלווה מול התרחקותו הדועכת של אהוב נפש. זהו מבחן קשה, לעיתים לא הוגן, שיכול לפעור בנו סדקים. אני יודעת (לא חושבת, יודעת) שמי שעובר אותו בשלום, יכול גם לכל המבחנים האחרים. אין לי בכלל ספק בך, נויה'לה. את עושה את זה כמו גדולה. יש לי הרגשה שעוד נדבר על זה, אולי לא כאן. שמרי כוחות. איתך, ליאת

ליאת יקרה, את לא יודעת מה עשית לי.. אחרי ששלחתי את הודעתי קראתי קצת למטה. שתי קומות מתחתיי הופיעו כאבים גדולים הרבה יותר, חורטים יותר. כאלה שלא ידעתי. שאלתי את עצמי איך תתחברי *את* לזוטות שלי, ונזכרתי לרגע באיזו מחשבה חמקמקה שעברה בי לאחר ששלחתי את הודעתי על סבא לפני חודש. עכשיו נזכרתי. נזכרתי למה לא כתבתי לך על כך עד עכשיו... לא ידעתי איך תעני לי ומה תכתבי. חששתי. קהלת? - לזה לא ציפיתי בכלל. ומייד נפרץ הסדק ובכיתי. את ידעת לפני מה הייתי צריכה... גם לגבי הסדק וגם לגבי קהלת. תודה גדולה, נויה

נויה שלי, אהובת-ליבי. אני לא חושבת שכתבי למישהו ככה מעולם 'אהובת ליבי'. לא תאמיני... במסנג'ר של אחי מהבהבת חלונית כתומה עם השם "נוי", וברקע, מתנגן השיר של מאיה רוטמן "ליפול", ואני קוראת את דברייך לאט.. לאט ובשקט, מנסה לתת לדברים לחלחל אליי פנימה.. דמעות עומדות בעיניי, יקרה שלי. השיר נשמע לי קצת אחרת עכשיו, אז אצרף לך אותו הנה.. (לא מתאים בול, אבל קצת..) ליפול הייתי עושה, לפחות מנסה את הדרך אלייך לגמריי ערה בעיניים פקוחות ובחושך מוחלט זה לא יהיה קל אבל בא לי לראות מה שהיינו אתמול כבר עבר ומה שרצינו להיות עוד נשאר חלום מיותם, היטב מכוסה ואיך נתעורר אם לא ננסה ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה לא לשקוע, לא לטבוע, לא למעוד הייתי רוצה, לטוב ולרע להגיע אלייך וחזרה אל עצמי שם עומדת, בין כל האורות כל כך מפוחדת עיניים סגורות מה שהיינו אתמול כבר עבר ומה שרצינו להיות עוד נשאר חלום מיותם, היטב מכוסה ואיך נתעורר אם לא ננסה ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה לא לשקוע, לא לטבוע, לא לשאול ליפול, להישבר להבנות מהשדים שבנו לא לברוח, לא לשכוח, לא למעוד ה"למה ככה?" מהדהד לי באזניים... כל כך לא הוגן! וכואב. שדווקא הוא. ודווקא ככה.. אני כל כך עצובה. בלי רישיון ובלי אוטו- בא לי לנסוע עכשיו עד אלייך- לחבק אותך כמה שאני יכולה. שלא תשארי לבד. שלא תקרסי. המשפטים של סבא נחקקים אצלי עמוק- למה דווקא הוא? למה ככה?... את כל כך צודקת.. וחוסר האונים הזה- להתבונן מהצד-.. אני מנענעת בראש מצד לצד.. אין לי מילים להציע. אוףףףף... ארוך ונאנח... את מתמודדת עם כל כך הרבה בשקט.. עם כל כך הרבה. אל תקרסי, נויה יקרה שלי, אל תקרסי.. תני לעצמך מרווח נשימה, אל תאשימי את עצמך מהר מדיי. את באמת מתמודדת עם לא מעט.. עשי את כל מה שאת יכולה עכשיו, בלי להרוג את עצמך בדרך. את ממשיכה להפתיע אותי בכמה את לא רואה שאת ייחודית. שאת באמת מיוחדת- בכל כך הרבה דרכים. אני מאמינה בך באמונה שלמה! (מה שאני לא יכולה להגיד אפילו על המשיח בכבודו ובעצמו..), אז תני לעצמך... תני את הפוש, עד כמה שאת יכולה. ואם זה לא יהיה השנה אז זה יהיה בשנה הבאה. לא הספקתי לספר לך, אבל היום כשחיכיתי למונית פתאום חשבתי עלייך ודמיינתי אותך מאושרת. מאושרת ומסופקת נורא במה שאת עושה. וברור לי שזה יהיה טיפול. ברור לי כל כך- פשוט לא יכול להיות אחרת.לא יכול להיות אחרת (את שומעת?) ואת עובדת *כל כך* קשה, אני יודעת כמה קשה את עובדת. לא קל עכשיו..כבר הרבה זמן. אני יודעת. לא תמיד יודעת מה להגיד. נויה... סבא האהוב. תני לעצמך זמן איתו כמה שאת צריכה, כמה שאת רוצה. המבחן מאוד חשוב ועבדת קשה בשבילו, אבל את יותר חשובה. את יותר חשובה. ואל תדאגי- את תזכי לראות את ליאת, אורנה ודרור בכנסים ולספר לכולנו סוף סוף איך הם נראים ונשמעים :-)) הלוואי שגם את מחייכת קצת עכשיו.. אוהבת אותך מדיי :-) לילך.

אין לי שום יכולת להתחרות עם המילים של לילך. אבל אני בכל זאת אנסה... את קקה של בן-אדם! ;-) נורית

נויה יקרה, כתבת מרגש כל כך. מותר גם לקרוס קצת לפעמים. בעיקר כשיש מי שתופס. מי שאוחז. אותך ובמקומך. ויש לך. אני יודעת. שולחת לך כוח. וחיבוק. בעצם חיזבוק :- ). שלך יעלה

תודה יעלונת, חיזבוקים אני לא שוכחת. יודעת שגם את שם. אולי בקרוב... העץ הזה מכיל כבר יותר מדי 'נויה'. רק אשלח חיבוק גם אני, וזהו. :-) נויה

נויה יקירתי (הנה עוד נויה אחד בעץ הזה...) "ע?ת ל?פ?רו?ץ" אל העץ הזה ו"ו?ע?ת ל?ד?ב??ר" קצת את עצמי.. נגעת בי כל כך. ההודעה שלך תפסה אותי כשאני מול המסך, מתמודדת עם נסיונות נואשים לכתוב עבודה שאני צריכה או טו טו להגיש. נואשים אמרתי. כבר שעתיים, וכל מה שיצא אל תוך העבודה זה משפט חכם אחד. לא מוצאת מילים. כל כך לא *אני*. ואצלי זה כבר לא סבא, אלא אבא שלי, אהוב נפשי, שנמצא במיקצה האחרון של חייו. והוא לא שואל כבר "למה". או שאולי הוא שואל בתוכו, אבל קולו לא נשמע. ואנחנו, שלושת הילדים שלו (לעולם נהיה "הילדים" שלו...), מנחשים את השאלות שלו, את התשובות ש*הוא* היה רוצה להשיב. לנו, לרופאים, לעצמו. וכל הזמן, גם בשאלות הרות וחורצות גורל, אנחנו מקווים שאנו משיבים נכון. במקומו. ותוהים, ומנסים להתאים את ה"ע?ת" אל המצב הנתון. (ל?ב?ק??ש?? ל?ש??מו?ר? ל?ר?פ?ו?א? להילחם?לא?ב??ד? לס?פו?ד?....) זה לא קל. זה עצוב. זה כואב.אין יום שעובר בלי שאני בוכה עליו, עלי. ולמרות הכל, יש בי שקט מבורך (זוכרת שכתבתי כאן, שאין לי הרבה מילים, אבל יש בי שקט?) אולי זה הגיל, בטוח שזה הטיפול, שלימדו אותי, שלא הכל ניתן לשליטה ולשינוי על ידי. אני עושה הכי טוב שאני יודעת ויכולה עבורו. באהבה אין קץ וללא תנאי. כמו שמגיע לו. ,ל?כ??ל, ז?מ?ן; ו?ע?ת ל?כ?ל-ח?פ?ץ, ת??ח?ת ה?ש???מ?י?ם, מצטטת ליאת את קהלת. כ?? ה מ? ה חוכמה, כ?? ה מ? ה תובנה יש במשפט הזה. ובכל אלה שאחריו. פשוט, כל כך (לא?) פשוט. מרגישה שעכשיו ה"ע?ת ל?ח?בו?ק". שולחת לך חיבוק גדול. ועכשיו "ע?ת ל?ח?ש?ו?ת" ולחזור אל העבודה... הדר

הדר יקרה, קראתי אותך בצהריים ולא ידעתי מה לכתוב. כל כך נוגע כתבת. כל כך עצוב לי לשמוע על אבא. אוףףף.. (שוב זה הארוך והנאנח)... קשה כל כך. עדיין לא מוצאת בי את המילים שיהיו נכונות לך. שיהיו נכונות לי. כי מה אפשר לכתוב כשכל כך כואב? "המיקצה האחרון של חייו"... אוףףף... (כן, שוב זה).. אם רק היו לי עצות טובות לתת.. רק יכולה לשמוח (קצת) על השקט הברוך שמצאת בך. על הכוחות שיש בך למצוא את האיזון הנכון לך, בין להתקרב ללהתרחק.. ממך, מאבא, מהסיטואציה, מהנוסטלגיה.. למצוא מקום טוב באמצע שמאפשר להרגיש בלי ללכת יותר מדיי לאיבוד.. חושבת עלייך היום, לילך.

הדרי, אני רק קופצת לבקר ולכתוב. אסור להסחף לכאן... בעיקר לא כשיוצא משפט חכם אחד בשעתיים (ואני בקיאה במצב הזה). כתבת יפה כל כך... נשמע שאת ואחייך מקדישים לאבא ליווי מלא מסירות ואהבה. אני בטוחה למדי שהשקט הנפשי שנלווה לכך משרה עליו נועם, גם אם אין באפשרותו להביע זאת. ה'פשוט' הזה שלך - ה'פשוט' המאד לא פשוט - מאד יקר בעיניי: יש בו ענווה ויופי ומלוא חפניים רוך. הלוואי שאוכל להנחיל חלקים ממנו גם לעצמי... מאחלת לך רק טוב- הדר יקרה, תודה, נויה

נויה, הדר יקרות נאלמת מול הודעות כאלה. נותרת חסרת אוויר... להיאנח להקשיב לשקט להיות שם-כאן רק לתת להרגיש מבפנים לתת לזה ביטוי בשפת גוף בהבעות פנים קרוב רחוק איך שתרצו החזקנה מעמד יקרות http://www.youtube.com/watch?v=DejUPN4SksU שלכן (אשת ה)

תודה אשת תודה שאת (גם) כאן הביצוע מקסים מקסים. (ומתאים מתאים). turn turn turn :-) נויה

אשת יקרה תודה, הדר

אין לי באמת שאלה :-) סתם מציצה לאחל שבת שלום וחג שמח... ורוצה גם לספר לך בשקט בשקט, שמשהו חדש קורה בנינו מאז אותה פגישה של הבכי. משהו בי סוף סוף הרפה מהפחד מהקרבה. אני מתמסרת לה, כל כולי... והיא מצידה, עוטפת בשתי ידיים בוטחות. כמה אני אוהבת אותה... ושמחה שאת מלווה אותי מכאן. שמחה מאוד אפילו :-))) אני נעלמת מכאן לזמן מה, בריחה אחרונה אפשרית לפני שנת הלימודים החדשה. I'll be back... נועם

לנועם אינטרנשיונל... כל הזמן את נוסעת! מה יהיה? תברחי לך כמה שאת רוצה. מגיע לך ליהנות לפני שנת הלימודים. כשיש תחושה של כ??ן שיגור יציב ובטוח, השמיים הם הגבול. אני מאושרת בשבילך. אל תשכחי להביא אלינו רשמים, חוויות וניחוחות חו"ל. כבר מתגעגעים BON VOYAGE ליאת

נועם יקרה, נסיעה טובה. תעשי חיים. תביאי ריב?ו?ק... יעלה

רוצה משהו ספציפי, או סתם נוסטלגיה? (אפשר את הנעליים הגבוהות, עם שני הסקוצ'ים למעלה. אבל רק בתנאי שאת מבטיחה לעשות גם קוקו בלוף... :-))))

ליאת יקרה, במהלך הלילה האחרון סבתו של גיסי נפטרה בעקבות מחלה קשה. הבוקר הייתה ההלוויה. נתבקשתי לשמור על האחיינים, לכן לא הלכתי. באירועים משפחתיים במהלך השנים פגשתי בסבתא שהייתה אישה טובה, מעבר לכך לא היה לי שום קשר מיוחד איתה. למרות זאת, אני מוצאת את עצמי עצובה מאוד, חושבת עליה כל הזמן ( ובמשך החודש האחרון, מאז אושפזה), אני מרגישה כאילו אני מתאבלת על אדם כ"כ כ"כ קרוב, בעוד שלא היינו קרובות... המצב של להתאבל בצורה חסרת פרופורציה על אדם לא קרוב במיוחד, כמו שכן, מכר רחוק חוזר שוב ושוב....אני לא מצליחה להבין איך אנשים אחרים מצליחים "לחזור לחיים" במהירות, אחרי ששומעים על פטירתו של אדם שהכירו. אצלי זה כרוך באבל ובעצבות רבה. לפעמים אני מרגישה שעל אבי היקר שנפטר לפני 3.5 שנים בפתאומיות לא הצלחתי להתאבל כמו על אחרים. התחושה היא כאילו קל יותר להתאבל מבחוץ וכשזה היה הכי קרוב והכי הכי כואב לא הצלחתי להתאבל כמו שרציתי, אולי אפילו לא סיימתי..... אולי באמצעות אבל של אחר אני בעצם עדיין כואבת את מותו של אבי...?? למה כ"כ כ"כ קשה לי כשאני שומעת על כל אדם שהכרתי, אפילו הכרות שטחית ביותר, שהוא אינו בחיים, איך אפשר להקל ? תודה ושבת שלום

ערב טוב שיר, המוות הוא נושא מורכב עבור כולנו. כאשר אנחנו שומעים על מקרה מוות, בעיקר של אדם מוכר, מופעלות אצלנו סכמות די קבועות של מחשבה ותגובה. אני מכירה אנשים ששולפים משפטים קבועים במצבים כאלה (די טפשיים, אפילו), כדי לחוש משהו הדומה לשליטה, מול הפתאומיות וחוסר המו?ב?נו?ת של המוות. גם אני מרגישה שמאז ביקר אצלי המוות, ההתייחסות שלי למקרי מוות חדשים השתנתה למדי. ההיכרות איתו, עם החור הפעור שהוא מותיר בחיינו, עם האין הגדול, הגעגוע, הופכת אותנו רגישים יותר. קשובים לביקוריו החטופים בבתים אחרים, בודקים אם זה "כמו אצלנו" או אולי אחרת, יודעים שבעצם זה תמיד נראה די דומה. לא יודעת היכן עומד האבל שלך על אבא, אבל נדמה לי שמותו של הורה אהוב, יכול לפעמים להביא איתו גם סוג של קרבה מיוחדת, דיאלוג פנימי נעים, שאינו נגמר. לפעמים, מבחוץ, זה יכול להיראות משונה קצת. נפלאות דרכי האהבה. מקווה שתוכלי לצער ולאובדן. ליאת

את חייבת לגלות לי מאיפה הכוחות האלה שלך. אני מקנאה! נורית

גם אני שואלת כל פעם מחדש ..:-) ורק מזה... שואבת את הכוחות ... ליאת את מדהימה !.. מאיפה היציבות הזו, האהבה האינסופית ...הנתינה ...העברת השלווה .... פשוט מחמם את הלב .....!!!!!! שבת שלום, וסופש רגוע ... ש'

חלק משמעותי מהכוחות בא מכן. תודה :-) ליאת

יש מקום לעוד חיוך בשרשור? :-))) סופשבוע רגוע לכולם יעלה

כולכם עושים עבודה נפלאה

תודה ענקית .. לאורנה , ליאת ודרור היקרים .. המשיכו בעבודתכם הנפלאה .. מי ייתן ותמיד יהיה לכם הכח לתת ולהעניק מעצמכם..

ותודה ענקית גם לכולנו. מ-ד-ה-י-מ-י-ם שכמונו. לי, לך ולו ולה וכן, גם חיבוק יהיה. ע-נ-ק-י, כמקובל. המשיכו כך, שפשוף קל ונעים ועלייה מהירה בסולם הדרגות...

היי ליאת, אני שוב כאן, עצובה, ירודה , בודדה ונטושה...אני נמצאת בפאזה שחשבתי שעברתי אותה/ התגברתי עליה/ השתחררתי ממנה. אני לא נפגשת איתה מזה שבועיים , בגלל החגים שנופלים על ימי הפגישות. היא לא הצליחה למצא לי שעה פנויה שתתאים לי. עצוב לי. אני מרגישה שאין לי מקום אצלה ווששאר מטופליה הרבה יותר חשובים לה ממני. כאילו אין לה מקום בשבילי. זה עצוב, חשבתי שעברתי את הפאזה הזאת. יש פער עצום בין הגיון והבנה לבין הרגש הקשה שעולה מולה ושאני חווה אותו כנטישה ודחיה. חשבתי שזו פאזה שעברתי. ועכשיו אני מאד מאד מאוכזבת ממנה ומעצמי. שכן כאילו "התקדמתי" בטיפול, מולה, בנושא של אמון ותלות, ועכשיו כאילו יש נסיגה ומחשבתו של לעזוב את הטיפול שוב עולות בי. שוב עולה המון כעס כלפיה וכלפי זה שהיא לא שם בשבילי בצורה שאני הייתי רוצה: כמו אמא, מחבקת, נוגעת, סימביוטית ואני כמהה להיות ילדה מטופלת שלה ולא מצליחה להפנים רגשית את המגבלות, את התפקיד שלה, את המקום שלי אצלה (אם יש דבר כזה..(. אתמול שוב "קיבלתי" מידע שלא היה לי אודותיה, ושוב הדחיה והנטישה שחשתי ממנה הם עצומים, איומים... ביליתי לצערי את רוב החג במיון,,, ואני בוכה יותר על הקשר הבלתי אפשרי, על הרצון שלי להיות כל כך מחוברת אליה ושאי אפשר לממשו. אני בוכה על זה הרבה יותר מהכאב האמיתי, הפיזי אותו אני חשה... אני לא מבינה למה אני לא יכולה להתגבר, ולהתבגר, להבין מה זה קשר טיפולי, להבין את זה שיש לה חיים משלה. אני מבינה את זה אך מבחינה רגשית אני חווה נטישה איומה... אני כמהה למשהו שהיה כשהייתי יילדה קטנה ומשתחזר מולה ולא עובר, הכאב הזה בלב עמוק עמוק, כמו לצלול עמוק ... אז אכזבתי גם אותך? כי סיפרתי לך על הטיפול דברים אחרים... ועכשיו כאילו כלום לא התקדם, אני באותה נקודה... עצוב לי נורא ניבה

קראתי והתרגשתי. בי נגעת.

ניבונת, כמה יפה את כותבת, מזכירה לנו את הילד הקטן והתובעני שמתגורר לו בתוכנו, רוקע ברגל הקטנה שלו בכל פעם שנדמה לו ששכחו אותו. מרגש לקרוא אותך, מרשה לעצמך לקרוא לדברים בשמם, להציף אותם - כמו שהם - ולהניחם לפנינו בשבת של חג. אין כאן כל אכזבה. להפך. זוהי התקדמות חשובה, הכנות הזאת, היכולת לאותת מה אני צריכה ורוצה, ולמחות את מפח הנפש בקול רם. הדבר היחיד שהעציב אותי מאד, זו העובדה שהיית בבית חולים וכאב לך. מקווה שאת בסדר, ומטופלת טוב. אל תוותרי, ניבה. המשיכי לבוא אל הטיפול, ולדבר את הכאב, את העלבון, את הננטשות. איתך ליאת

תודה ליאת, את שוב מצליחה להראות לי כיוונים חיוביים של חשיבה ועל כך אני מודה לך. גם הכינוי 'ניבונת' עשה לי טוב. לצערי אני שוב רצה למיון, אבל הפעם אחרת וזה גם בזכורתך... תודה ניבה

בתקופה הארחרונה הראש שלי חושב 24 שעות ביממה לא מצליחה לישון, מחשבות אין סופיות על הטיפול על מציאת עבודה על החיים אפילו לא באופן רצוני פשוט מחשבות ממלאות את ראשי ללא הפסקה גם כשאני רוצה לישון הראש לא מפסיק לעבוד נמאס לי רוצה קצת שקט מה לעשות?

ערב טוב קארין, הניסיון מלמד כי המאמצים לסלק מחשבות טורדניות מביאים לפעמים דווקא את התוצאה ההפוכה. לכן, במקום לדחוק בהן, אני ממליצה לך להקדיש זמן כלשהו במשך היום, ולקדם בברכה כל מחשבה שתגיע. בנוסף, ראי את תגובתי ל'משתנה', ונסי לאמץ לעצמך אחת מטכניקות ההרפייה, בהן תוכלי לנוח קצת מטרדות הקיום. בברכת "אני חושב משמע אני קיים". וחג שמח ליאת

שלום ביתי בת שנתיים ושלוש לאחרונה היא מבקשת ממני או בעלי שיאכילו אותה או יהיו אתה בעת צחצוח שיניים או פיפי בשרותים ופתאום היא מבקשת את ההורה השני מתעקשת בוכה וצועקת לא מוכנה להמשיך בפועלה עד שההורה מתחלף בעלי נמצא רק בסופי שבוע אז זה קורה רק אז אני רוב השבוע לפעמים הוא בא לאפטר ואז קורה שאני עובדת לילה והיא איתו היא לא עושה בעיות בדרך כלל אבל ששנינו ביחד איתה מתחיל פה פינוק אמיתי גם התפקי זעם רבים מה אפשר לעשות איזה צורת ענישה יש לתינוקות תודה מראש

לילדה בת שנתיים לדרוש קצת תשומת לב תינוקי?? אולי היא מפחדת ממשהו?? את אומרת שאת עובדת לילה ובעלך מגיע rק לסופי שבוע, מי שומר עליה?? אולי היא לא מקבלת מספיק תשומת לב או אהבה?? אולי מי שמטפל בה מפנק אותה ומרגיל אותה להתנהגות תלותית?? היא בודאי לא ראויה לעונש אלא לבירור המצב ולהבנה זה לא קל לגדל פעוט כשטרודים כל כך עם עבודה מתישה חד שמח וברכה

ערב טוב עינת, מול ילדים כה צעירים (לדעתי גם מול בוגרים יותר) יש להימנע ככל האפשר מענישה, שכן מדובר בפעולה שרירותית שלא תמיד הילד יכול לקשור הגיונית להתנהגות שגרמה לה. במקום עונשים, מוטב לבסס סדר-יום הגיוני, הנשען על חוקים וגבולות עקביים, ועל הורות סמכותית וחמה. אם אבא מגיע רק בסופי שבוע, הגיוני שהיא תרצה בקרבתו, והיא מבטאת זאת בדרכה הלא-מווסתת (כדרכם של בני שנתיים). תוכלו להחליט שאתם נענים לבקשתה, או שלא, אך בכל מקרה יש לעשות זאת בתקיפות שקטה, ובעיקר בעקביות. אם מתחילות צרחות, כדאי למהר ולסיים את הפעולה (צחצוח השיניים או המקלחת) ללא מילים מיותרות, ולא לאפשר לה להשיג דברים בדרך זו. אפשר להגיד פעם אחת: "אבא עסוק כרגע, אני ארחץ אותך, גם אם את רוצה את אבא". נסי להישאר רגועה ככל יכולתך, ולא לאפשר לצעקות לערער את השקט שלך. זכרי שילד שמנהל את הבית הוא ילד מפוחד. גבולות כדאי לבסס בשקט ובשלווה, ולא באמצעות עונשים. מעבר לכל זה, כדאי לבחון מחדש את האפשרות להכניס את אבא למעורבות רבה יותר, דווקא על רקע נוכחותו המעטה בבית. (אגב, ראיתי שנפתח פורום חדש בדוקטורס שעניינו פסיכולוגיה של ילדים.) מועדים לשמחה ליאת

קלעת פה לגמרי לדעתי במילים של סבתא, ולא של מטפלת, אמרתי פחות או יותר את אותם הדברים הכותרת היתה רצת פרובוקטיבית, אבל הפקובוקציה לא נועדה לעינת, שאני מאד מכבדת את ההתמודדות שלה עם גידול פעוטה בתנאים כל כך קשים אלא לאלה פה בפורום שלא ממש מבינים מהי מצוקה אמיתית: (מצוקה אמיתית קיומית על רקע כלכלי!!!!) אלא יש להן זמן וכסף להתחבט ביסורי נפש מאד ולשלם הון עתק למטפלים לאורך שנים...... והפרובוקציה עבדה, אחת מאלה שאני מתכוונת אליהן, שטוענת שהיא לא אחותי, פנתה אלי בשמי הפרטי, ואף חשפה מספר עובדות אישיות מחיי, הידועות רק לאנשים שמכירים אותי אישית. אז זאת חייבת להיות אחותי נוגה, את לא מסכימה איתי???

ליאת שלום, השארתי לך גם הודעה נוספת במייל האישי שלך אתמול,אך היום יש עיניין שמציק לי מאוד, משהו שמרגש אותי מאוד ומשמח,אך גם מפחיד ומעורר חשש רב וחרדה; העיניין הוא ששבוע הבא,בעזה"ש,עומד להתבצע שלב עיקרי ב"פרוייקט" שדיברתי עליו,שהוא השלב שהכי חשוב להצלחת ה"פרוייקט",ואומנם ידוע לי שחלילה אם 'אכשל' בשלב זה אוכל לחזור עליו שוב,אך החזרה תדרוש ממני המון משאבים - נפשיים,פיזיים וכספיים "משאבים" שלא קל להשיג; לכן חשוב לי מאוד להצליח כעת; הבעיה היא שאני יותר מידי לחוצה,ומרוב לחץ התחלתי להרגיש זאת גם מבחינה פיזית - כמו: לחץ בלתי-פוסק על שלפוחית השתן וכו', ואני יודעת שלחץ רק יהרוס לי הכל, מה אעשה,איך אפשר לא להילחץ מדבר שכ"כ חשוב עבורי? חג-שמח, משתנה

ערב טוב משתנה, לחץ הוא לא עניין מומלץ בדר"כ, אבל נדמה לי שיש נטייה להפריז בכל הנוגע לכוח ההרס שלו. יש, כמובן, דרגות ועוצמות, ובכל זאת, לחץ הוא חלק מההתנהלות שלנו בעולם המודרני, ומרביתנו מצליחים לחיות, לעבוד, ללמוד, לגדל ילדים ולהזדקן למרות הלחץ. אנשים שונים מוצאים לעצמם דרכים שונות להתמודדות עם לחץ. נסי למצוא את זו המתאימה לך (הרפייה, יוגה, מדיטציה, הליכה, מקלחת חמה/קרה, שירה, ריקוד, ציור, וכו), וקחי לך ממנה מלוא חופניים בימים אלו. זכרי שפרוייקטים גדולים, יהיו אשר יהיו, הם גזלני אנרגיה גדולים, ויכולים להיות כרוכים ברמות אלה ואחרות של לחץ. אי אפשר לדרוש מאיתנו לוותר עליו, כי אנחנו רק בני אדם. יש גבול! :-))) מחזיקה לך אצבעות בכל הכוח ומכל הלב ליאת

אני בעיקר כעת זקוקה לתמיכה מכל אחד ומכל סוג שהוא.

ליאת/אורנה /דרור היקרים אני פותחת פה עצומה לסינון הודעותיה של אהבה המשתלחות בכל באי הפורום. כל מי שחשה כמוני מוזמנת להוסיף את חתימתה. עד שלא תינקט עמדה מצד מנהלי הפורום אני לא מתכוונת לכתוב כאן יותר. חג שמח

שלום איריס, שלום למשתתפי הפורום היקרים, הפורום שלנו וצביונו העסיק אותנו לא מעט במהלך שנותיו. כמנהלים, אנחנו מתלבטים לא פעם האם להפוך אותו לפורום מוו?ס?ת, העובר סינון ראשוני של המנהלים, או להשאירו כפורום פתוח, דמוקרטי, המאפשר הידברות חופשית גם בין המשתתפים. לכל אחת מן האפשרויות יש, כמובן, יתרונות וחסרונות, ובשיקלול האחרון שעשינו, הוחלט על המתכונת הנוכחית, הנגישה לכלל הציבור, ללא כל סינון מראש. ההחלטה שלנו משקפת עמדה פלורליסטית, פתוחה, כמו גם נכונות להתמודד עם הפרות אלה ואחרות של ההרמוניה בפורום. היא משקפת גם אמון בסיסי וביטחון ביכולתם של אנשים בוגרים להתנהל ברוח מכבדת, מאופקת וסלחנית. אנו לוקחים בחשבון הבדלים בינאישיים במאפייני אישיות, בהשכלה, וביציבות הנפשית של המשתתפים. עד היום, להרגשתי, הגישה שלנו הוכיחה את עצמה, ונדרשנו מעט יחסית להתערבויות חד צדדיות מצד המנהלים. אנו ערים לכך שייתכנו הפרעות זמניות למהלך הנינוח של הפורום, הן ע"י טרולים, הן ע"י גורמים לא מקצועיים המתחזים ככאלה, והן ע"י גורמים שונים בעלי אינטרס ועניין (בדר"כ גורמים אנטי-פסיכיאטרים או אנטי-ממסדיים), אך סומכים על השכל הישר ועל הבגרות של המשתתפים, שיוכלו לזהות זאת ולהתעלם עד יעבור זעם. למרות שאנו משתדלים למחוק הודעות בעלות אופי פוגעני ומעליב, יש מצבים בהם משחק ה"חתול ועכבר" רק מלבה את האש. גם כאן אנו קוראים להבלגה ואיפוק. אני קוראת לך, איריס, להישאר איתנו כי נוכחותך יקרה לי. אני מאחלת לכולנו חג שמח ונעים ליאת

שתדעי לך ליאת, שההצפה בזמן האחרון של המשתתפת "אהבה" הרחיקה אותי אלפי שנות אור מהפורום הזה. מפחיד להסתובב כאן בגללה. כל אחד הופך לנאשם ואשם בעיניה. אני הפסקתי לכתוב כאן, ולא אחזור עד שינקטו צעדים שירחיקו אותה מכאן. ***

לך ליאת אני בעד פלורליזם וזכות הבעת דעה בכבוד ומשתדלת לעמוד בזה אשתדל עוד יותר להבא תודה

ליאת שלום קצת קשה לבוא ולשתף ולשאול במצבי ולקוות שאף אחת לא תחשוב שאני אולי אחותה ותרצה לתקוף אותי,אין לי הכוחות להתנצח. היינו 9 אחים ואחיות נותרנו 6 ולא בא לי לאמץ אחות אחרת. אז עם כל האהבה שיש לי אליכם מנהלים יקרים ורוב המשתתפים ,אני בכל זאת ידיר רגלי לעת עתה מהפורום. חג שמח איריס.

ראו איזה יופי הפורום כמוח אנושי שיש בו חלקים שקשה לנו לסבול שאיננו יכולים לגדום להיפך הם שם לחלקים הללו יש נפח לכאורה מוגדר בהחלט אבל הם נוטים להתעצם ולתפוס את כל החלל והנה לנו הומוגניזציה של הכל עם הכל טוב ורע מנסים ללמדנו שאחרת ששם בחוץ כבר לא מלחמה שהיא רק בתוכנו אנו מנסים ללמדנו שניתן לארוז בקופסא נוחה לפחות לחלק גדול מהזמן להגיע למצב מבוקר יותר לתת מקום אבל לא לחסום תהא זו קופסא עם אוויר ומזון הקופסא לא תהיה מבודדת נזכור אותה בשום אופן לא נשכח ניתן לה את מקומה הראוי לא יותר לא פחות סינון ההודעות כמוהו כהגנות עושה עבודה מסוימת אך מגביל גם אותנו לתוך מן סוג של מקלט אטומי והמלחמה כבר חלפה אפשר לפשוט את החליפה אפשר? ובלילה - חלום העלמת ההודעות מן העין בלילה כמוהו כחלום פעם ביממה עושים סדר לא. לא עומדים על המשמר כל היום לא מתנהלים על פי החוקים שמכתיבות החרדות ועורכים מרדף שאין כמוהו כשיתוף פעולה כמה תקווה בהודעה אחת של אור מנצח " אמון בסיסי וביטחון ביכולתם של אנשים בוגרים..." וואו. נגע מאד לליבי משחררת תגובות מאוחר כתמיד מה לעשות נשיקות

בשרשור קודם אני ממקווה שתהליך החתימות ייעשה בצורה מכובדת ועל פי נהלים ואם יהיו פה מספיק חתימות (כמה צריך בשביל שזה יהיה רציני??) אז אפרוש בשמחה מרצוני חג שמח

שלום לך, אני בטיפול 11 חודשים, אבל יש לי קושי בלתת אימון במטפלת שלי ולהתמסר לה לגמרי כפי שהיא רוצה. האם העובדה שההורים שלנו מכירים, אבל אנחנו אף פעם לא נפגשנו, יכול להיות שזה משפיע (הקשר של ההורים נגמר בגלל מוות של חלק מהם)? סופ"ש נעים

שלום שירה, אין ספק שהמצב האידיאלי לטיפול הוא כזה בו אין כל קשר קודם בין המטופל למטפל, ואין השקה גם של מעגלים חברתיים ומשפחתיים. אם את מעלה את השאלה, אפשר להניח שיש דברים בגו, ולכן כדאי מאד לפתוח את זה מולה, ולחשוב האם וכיצד אפשר להתגבר על כך. כפי שוודאי ראית, יש לא מעט מקרים של קושי להתמסר גם בתנאים האידיאליים, וגם על כך יש לדון בחדר הטיפול, ולנסות להבין יחד את מוקד הקושי. בהצלחה וחג סוכות ירקרק ונעים ליאת

כתבתי לאורנה לפני יומיים לגבי הפחד והמתח שאני שרויה בו לפני ובעת הפגישה הטיפולית והיא המליצה לי לדבר על זה בטיפול, ולנסות להבין עם המטפלת מה גורם לזה. הבעיה שאני אומרת לה את זה כבר כמה פעמים בתחילת הפגישה, אבל משום מה היא לא מתייחסת לזה ברצינות, ועוברת לנושא הבא, למרות שבאמצע הפגישה היא מרגישה את אי השקט שלי ואת העצבנות ואי הסבלנות.... היא מעירה על זה אבל בכל זאת מנסה להמשיך בנושא שנראה לה "יותר חשוב". ואז אני פחות מרוכזת, אני בקושי מקשיבה לה... ובקושי משפתפת איתה פעולה. מה שגם מעניין מאוד שברגע שאני יוצאת מהחדר אני לוקחת אוויר נקי וזהו, כל מה שהיה לי שם עוזב אותי, אני יותר שקטה, פחות עצבנית.... מה אני אמורה לעשות?

שלום א.א וחג שמח, גם אני, כמו אורנה, לא אוכל להגיד לך מכאן מה הסיבה לתגובת החרדה מול חדר הטיפול, אבל אפשר לשער שהיא קשורה לתכנים רגשיים מכאיבים או מעוררי חרדה, שדוברו בחדר או שעומדים מאחורי הפנייה שלך לטיפול. למעשה, עומדים לרשותנו שני כלים יעילים למדי להתמודדות עם חרדה. האחד, טיפול תרופתי בנוגדי חרדה, שיכול למתן מאד את התגובה החרדתית ולאפשר התנהלות נינוחה יותר במפגש הטיפולי. דרך אחרת (שאולי המטפלת שלך כבר מיישמת) היא ה"חשיפה" לגירוי המפחיד שוב ושוב, מתוך נכונות להתמודד עם תגובת החרדה, עד להכחדתה. בהנחה שהתגובה שלך מתעוררת רק בחדר הטיפול, יש להניח שמפגישה לפגישה רמת החרדה תרד, בעיקר אם תחליטי לא להימנע ולא לוותר. שולחת לך כוחות וסבלנות, וכמובן איחולים חמים לחג שמח ליאת

אני נשואה פלוס כעשרים שנה, ומיום ליום אני חשה גועל (יסלח לי אלוהים) מבעלי, אין לי רצון להתקרב אליו פיזית, גם כשאני מכניסה את הבגדים שלו למכונת הכביסה אני עושה זאת בקצות האצבעות, הצחוק שלו מעצבן אותי, הדרך שבה הוא אוכל וכו'. הייתי ביעוץ ואני לא סגורה עם עצמי, יש לציין שגם בעלי מתחיל לפתח סימני יאוש. איך מגיעים להחלטות או שרק הזמן יחליט עבורינו. ממה נובע הפחד?

שלום אורנית, סיימת את פנייתך בשאלה "ממה נובע הפחד?", אבל לא כתבת דבר על פחד. פחד ממה? דיברת על תחושות גועל ודחייה, ואני מנחשת שאולי במקביל קיים גם הפחד, שמשאיר אותך, למרות הגועל, נשואה לו. קשה מאד - אולי בלתי אפשרי - לחיות בקרבה אינטימית עם אדם המעורר סלידה כזו. לא תארת כמה זמן את חשה את התחושות הללו, והאם את יכולה להצביע על אירוע כלשהו שהביא לכך. יש חשיבות לכל אלה בהבנת הדינמיקה ביניכם. לא ברור באיזה ייעוץ היית, האם זה היה טיפול פסיכולוגי? האם טיפול זוגי? כך או כך, אני מזמינה אותך להתבונן שוב, יחד עם איש מקצוע מומחה בזוגיות שלך, ובאפשרות שהגועל והדחייה שאת חשה משרתים אותך בדרך כלשהי, ומאפשרים לך "להיות ולא להיות" בתוך הקשר. טיפול הוא גם המקום המתאים לברר ממה נובע הפחד. בהצלחה, ליאת

שלום ליאת, אחרי הרבה התלבטות ועזרה ממך ומאורנה חזרתי לטיפול (אחרי שהחופש הפך להיות להפסקה -זוכרת?). כתבתי לה כל מה שהיה לי קשה להביע מילולית, והייתי בפגישה אחת שדיברנו בה על המכתב, על ההפקה ועל מה נעשה הלאה, וסיכמנו גם שאני אתן את המקסימום וגם היא בניסיון לצאת מהתקיעות. חזרתי השבוע לעוד פגישה שהייתה יותר ממוקדת בנושא מסוים, ופתאום אני שכחתי וגם היא כל ההסכמים שהיו בינינו. חזרתי לשתיקה שלי, לפחד, לעצבנות.... וגם היא התעצבנה שאני לא משתפת... היא לא הייתה חמה ומזמינה ומכילה כפי שסיכמנו, ועוד פעם יצאתי לפני שהשעה נגמרה. מה יהיה? רע לי מאוד עכשיו! אני לא מצליחה להתפטר מהפחד שוהחרדה שמשתלטים עלי מעצם העובדה שאני הולכת לחשוף את עצמי, לשתף אחרים (זרים).... אם אחרי שנה ומשהו, המצב הוא כזה, האם זה לא אומר שבכל מערכת ובכל קשה זה מה שיהיה? אז מה התועלת בכלל מטיפול (כלומר גם לעבור למישהו אחר זה לא יעבוד) אשמח לתגובה ממך

שלום לך, יש להניח שכאשר סיכמת שתתני את המכסימום, הכוונה הייתה למכסימום שתוכלי לתת ברגע נתון. כשמדובר בחשיפה של תכנים קשים, יש משמעות לזמן, לאמון וליכולת לסמוך. עצם ההחלטה לחזור לטיפול חשובה, ולא הייתי נבהלת מהעצמה זמנית של הקושי. אני רוצה להאמין שהתגובות שלה, אותן את מפרשת כהתעצבנות וקרירות כלפייך, משקפות משהו מהחוויה שלך והחרדה שלך, ופחות את המציאות. תוכלי לחזור ולהזכיר לה כמה קשה לך, וכמה את זקוקה לעידוד ולזמן. במידה ותמשיכי לחוש קוצר רוח מצידה, ותרגישי שגם הדיבור איתה לא יוצר אקלים חדש בחדר, אפשר לשקול ניסיון עם מטפל/ת אחר/ת. כמו שזה נראה כרגע, אני נוטה לחשוב שאתן זקוקות לעוד זמן. מחזיקה אצבעות ליאת

הייתי מצפה שאחרי 10 חודשים של טיפול והון העתק שאני משקיע בו הייתי לומד על עצמי משהו שלא ידעתי עוד קודם או מצליח להשתנות.מה חבל שזה לא המצב....

טיפול עמוק ולא ממוקד למה לא לנסות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, או ללכת ללמוד על נפש האדם עלמ פי תורת הרקבלה???

עכשיו אני מבינה מדוע אנשים כותבים לא לקבל תגובות!!! את לא יודעת מה הבעיה שהאדם פנה איתה אז איך את מחליטה צורת טיפול??? לא כל דבר מתאים לטיפול ממוקד ולא כל בעיה מתאימה לטיפול דינאמי. אנשי מקצוע מכירים מגוון שיטות ויודעים להתאים זאת. אבל ברגע שכתבת קבלה הבנתי את הכיוון שלך, תגידי מה את מציעה אולי פנייה למקובל כמו בבא??? (מי יודע איזה "תיקון ימצא לנשמתה") בקשר לכותב המוקרי: אני מבינה את המצב שאתה נמצא בו לשלום 300 ש"ח בסיום פגישה שאתה לא מבין למה זה מתסכל מאוד לא לראות תוצאות, האם העלית זאת בטיפול? מה המטפל מגיב לתחושות אלו? מה משאיר אותך שם בכל זאת? כדאי לך להעלות את הענין בטיפול כך תוכל לקבל תשובה ולבהין גם אותך טוב יותר ולהחליט לאן לזוו, בטיפו ל צריך גם התאמה מסוימת (כך מחקרים מראים) חג שמח

שלום י', אתה צודק. זה די מתסכל להיווכח ששינוי נפשי ותובנות משמעותיות אינם מושגים בקצב ובזמן להם ציפינו. טיפול פסיכולוגי הוא הוויה די יוצאת דופן בעולם הקליפי והרינגטוני שלנו. בטיפול, בניגוד לקיום שלנו בעולם שמחוצה לו, ההתנהלות איטית ומדודה יותר, והתוצאות מגיעות לאחר מאמץ ויגע. חלק מאותו מאמץ קשור בנכונות לוותר על תפיסות ואמונות ישנות, או באומץ לטפס (או לצלול) לעמדת מבט חדשה, שתאפשר התבוננות רעננה על דברים שחשבנו שאנו יודעים. אני מאמינה שלמטפל ולמטופל יש אחריות משותפת במשימה זו, וקוראת לך לגייס עוד אומץ וסבלנות. בעיקר אומץ. מועדים לשמחה ליאת

עכשיו ראיתי שהודעתי נמחקה! מדוע ולמה? נפגעתי עמוקות!!!! לא היה דבר תוקפני בהודעה מלבד דברי תמיכה ורחל. בבקשה הסבר....

ליאת, רוצה לשאול אותך משהו, בסדר? (כן..פעמיים ביום..סליחה.. :-) אני קוראת כאן בפורום, כמו תמיד, הרבה הודעות שקשורות בהתחבטויות וקשת סבוכה של רגשות כלפי המטפלת- מאהבה אדירה וללא גבולות, ועד כעס, תסכול..הכל בעוצמות, הכל מלווה במן תלות כזו. זה מוכר לי גם ממני. אני מרגישה את עצמי עם רגל אחת בחוץ כבר, ומכאן, מהגדר, כל זה נראה מאוד מוזר.. סוג של "זר לא יבין". למה זה קורה, את חושבת? (אפשר שזה לא יקרה?) זה הכרחי לטיפול..? גם את מרגישה לפעמים שמערכת היחסים הזו קצת משונה בסך הכל..? את חושבת שאני צריכה לרצות להיסחף למערכת יחסים כזאת כדי שזה יקרה, או שזה פשוט קורה? זה ממש גוזל מלא משאבים.. לא בטוחה שיש לי כוחות לזה.. למה זה קורה? מקווה שיהיה לך חשק לענות, ושאת יושבת עם המחשב בסוכה מוארת וירוקה :-) לילך. (ששוב מעדיפה לא להיענות על ידי מגיבי פורום.. סליחה..)

לבקשתך איני מגיבה בפרוט אבל הודעותי שמפוזרות פה בפורום מביעות את הגיגי ודעותי לגבי פסיכותרפיה אל תצפי מאנשים מהמקצוע שידברו איתך על הבעייתיות של המקצוע שלהם זה מתנגש עם האתיקה המקצועית שלהם... יש המון טיפולים הרבה יותר מועילים, לדעתי

שוב שלום לילך, (סליחה על ההמתנה. מקווה שהסקרנות שלך נותרה בעינה). נכתב כאן המון על הקשר הטיפולי, באמת כמעט מכל זווית אפשרית. זהו באמת קשר ייחודי ושונה, הכולל את המרכיבים שציינת ועוד נוספים. את שואלת אם זה הכרחי. מחקרים שביקשו לבחון את השפעותיהן של טכניקות טיפוליות שונות הנגזרות מהשקפות תיאורטיות שונות, מצאו כי המנבא החזק ביותר להצלחת הטיפול הוא דווקא טיב הקשר הטיפולי, ולאו דווקא המתודה הטיפולית. מניסיוני, לא כל טיפול כרוך בעוצמות רגשיות יוצאות דופן. וויניקוט (סתם כי זה מה שאני קוראת היום:-)הקביל את הטיפול למצב של "תלות יחסית" שבין התינוק לאמו. הוא הבחין אותו ממצב של התלות המוחלטת והקיצונית של התינוק בראשית ימיו. בתלות היחסית, התינוק תלוי ובלתי תלוי בו בזמן. כך גם בטיפול - חשוב לאפשר קרבה, הבנה והתגלות, זאת - מבלי שהמטופל ירגיש שהוא מוותר על עצמו ומאבד את עצמו בקשר. אני מתלבטת בקשר לשאלתך - "האם צריך לרצות להיסחף לזה?". יש בי חלק שחושב שאם בכלל צריך לחשוב על זה, משהו כנראה לא עובד. אבל יש גם חלק שמכיר בהתנגדות (מושג שויניקוט לא מאד אהב) ובצורך להישמר, בעיקר אצל מי שחווה בעבר כשלים במגע הבינאישי. לא יודעת. בטח עוד נדבר בזה. חג שמח ושבת שלום ליאת

תודה ליאת, ענית לי תשובה מעניינת :-) היא מעלה בי שברירים של שאלות נוספות, אבל אצטרך עוד לחשוב על זה.. תודה. לילך. מעניין :-) התעכבתי קצת על המילים "הצלחת הטיפול" וניסיתי לחשוב מה זה "טיפול מוצלח". איך יודעים שהוא הצליח? הצליח במה? איך יודעים שההצלחה לא הייתה מתרחשת ממילא.. ואז כשעניתי לך את שתי השורות פה למעלה, הצלחתי לענות לי תשובה מסוימת.. כמו שתגובה מוצלחת היא כזו שמספקת משהו אחד ומוסיפה שאלות, או נתיבים נוספים לחקירה בהמשך, כך אולי גם בטיפול מוצלח...

התעייפתי. אני עייפה מהטיפול, עייפה מהמרדף אחרי עצמי. עייפה מלנסות לגלות חלקים בי, עייפה מלגלות מה יש שם בתוך השק הכל כך כבד שרובץ לי על הגב. עייפה. שלוש שנים. עם השגים אני מודה, אפילו גדולים ומשמעותיים ובכל זאת רחוקה להיות במקום מספק. מה שמדאיג אותי הוא שאני לא נעשית צעירה מיום ליום והנושאים של הפרק רלוונטים לגילי (למשל זוגיות, משפחה). עלתה לי המחשבה שאולי אני לא צריכה לנבור בתוך השק. אולי יש דברים שאני לא אדע אף פעם ואולי הגיע הזמן שאני אלמד לחיות עם זה. אולי הההבנה שיש דברים שפשוט צריך להניח להם, שלא נועדו להחשף היא זזאת שתשחרר אותי. אולי כדי להשתחרר אני צריכה לשחרר.

שלום דנה, את נוגעת בשאלה מעניינת בנוגע למיקומו של הטיפול ביחס לאירועי חיים שוטפים. האם ה'חיטוט' הפסיכולוגי בנבכי הנשמה כובל אותנו או דווקא מצמיח ומאפשר. אני נוטה להאמין שהטיפול אינו מטיל עלינו כבלים או עיכובים, והראייה היא שחווית שינויים והישגים בשלוש השנים האחרונות, למרות, ואולי אפילו בזכות, הטיפול. יחד עם זאת, גם טיפול טוב יכול להגיע לרוויה ומיצוי. את לבדך תוכלי להחליט האם הגעת לנקודה זו. לתחושתי, אם משא כבד עדיין מעיק על גבך, יש טעם רב לשיקול דעת זהיר במיוחד. אמנם לא כל שק קשור חייב להיפתח, אך יש באמירה הזו כדי לייצג גם את ההתנגדות והחרדה שמעורר המפגש עם תכנים קשים. מקווה שתחליטי נכון, ושתזכי ליהנות מפירות ההחלטה, לכאן או לכאן. חג שמח ושבת שלום ליאת