פורום פסיכולוגיה קלינית

האם אנשים שלא מאמינים בטיפול יכולים להיות בטיפול ולקחת ממנו משהו או שהשינוי צריך לבוא קודם מאמון וקבלת הכלי הטיפולי על כל מרכיביו?

שלום לך, אין חובה שהאדם הפונה לטיפול יאמין בו וביכולת שלו לשנות את חייו. אבל אחד התהליכים החשובים בטיפול הוא בניית אמון בין מטפל למטופל, ובתוכה גם האמונה כי המטפל יכול לעזור למטופל לעשות שינוי בתוך עצמו. כך שלא חייבים לבוא עם האמונה מראש, והרבה פעמים הספק וההידבקות אליו יהוו נושא טיפולי אך בכדי שיהיה שינוי האמון והאמונה יצטרכו להתפתח. דרור

אתמול התקשרתי למטפל שלי בשתיים לפנות בוקר ואמרתי לו שאם הוא לא מגיע אני מתאבדת, הוא דיבר איתי בטלפון והרגיע אותי במשך כמעט שעה וקבע פגישת חרום להיום בבוקר אבל אתמול הוא לא הגיע זה הכעיס אותי נורא מה אם הייתי באמת מתאבדת? שונאת אותו.

את לא חושבת ...? הוא עוד הרגיע אותך שעה בטלפון .. :-)))) ..כל הכבוד לו !!! תחשבי על זה ..יש לו עוד חיים .. הוא רק בן אדם ...כמוני ..כמוך.. קחי את זה למקומות הנכונים ... הרבה לא היו עושים את זה .. חוצמזה , מקווה שההרגשה שלך היום טובה יותר ..

באמת קשה... לא נותר לי אלא... לומר שאני מבינה אותך.. ואת כעסך.. מקווה שאת מרגישה יותר טוב..

מירב יקרה איך היתה הפגישה הבוקר? דיברתם על הכעס? איריס

שתקתי בעיקר והוא ניסה בעיקר להסביר למה היה נכון שלא הגיע, חוצפה שהוא חושב שהוא יודע מה אני צריכה

אם סתם עצוב נותנים לעצב פשוט להיות שם כמו שנותנים לשמחה ולכל רגש נעים יותר או פחות. אם זה לא סתם מנסים לדבר על זה ולתת לו את "הכבוד" הראוי. הכי חשוב לא לפחד בלהיות עצוב....

שני שלום, כפי שאור כתבה, עצב הוא אחד מהרגשות הבסיסיים שלנו, וכולנו חווים אותו לעיתים. השאלה היא עד כמה עצובים ובאיזו תכיפות. אם זה בתכיפות גבוהה ובעוצמה גבוהה זה פוגע באיכות החיים וחשוב לטפל. אם לא, אז לנסות לקבל את זה כחלק ממגוון הרגשות שאנו חווים. דרור

היה לי טיפול היום בבוקר הפגישה הייתה מאוד קשה עבורי המטפלת ראתה שאני מאוד עצובה כי נכשלתי במבחן שהיה חשוב לי באונברסיטה. לפני שעתיים היא התקשרה לשאול לשלומי ואמרה שהיא פה. שולחת לה חיבוק ונשיקה מפה מרגישה יותר טוב ופשוט אוהבת אותך. סתם משתפת.........

הגבולות .. הרי לא כולם כאלה , מתקשרים ..איכפתיים .. אני באמת שמחה בשבילך שמצאת אחת כזו .. שלא משאירה את האכפתיות רק ל"טיפול" עצמו ... הרי, רובם רק בפגישה ..נטו איכפתיים בשבילנו ... לא מצליחה להבין את זה ..

ש', מטפלים ששומרים על גבול לא בטוח פחות אכפתיים מכאלה שלא. הגבול מגיע גם להגן על המטופל. אני מסכימה שהרירותיות של 50 דקות לפעמים מתסכלת ולא במקום במקרה של אירוע חירום ושאין מטופל אחר כך מה הרעיון שסוף סוף אפשר לעזור לסיים פגישה??!! אבל לי יש מטפלת שהגבולות ממנה והלאה לטוב ולרע והנה השבוע שאין לי פגישה ויש לי מבחן ענק ענק ביום שלישי למרות שהיא דברה איתי בטלפון אמרתי לה שנאי באמצע ללמוד ואפילו בהצלחה שכחה להגיד, "כי השבוע היא נורא עסוקה!!" אם היה לה גבולות ברורים לא הייתי ניפגעת אבל מאחר והגבולות גם לטוב זזים אז זה מרגיז אותי חבל על הזמן. ואני מעדיפה מטפל עם גבולות שאני יכולה לדעת למה לצפות... וז הלא סותר את האנושיות. נדמה לי שאני אכתוב לה מייל ואומר שלום לגברת.

רוני שלום, אני שמח שהרגשת שאכפת למטפלת ממך. זוהי דרך אחת, ואני מניח שיש עוד דרכים נוספות. לכולן יש יתרונות וחסרונות. הניסיון בטיפול הוא ללמוד לספוג את החסרונות וליהנות ולהיעזר מהיתרונות. נשמע מוזר להפוך טיפול, מגע בין אישי למדעי, נשמע עוד יותר מוזר לטפל על סמך ניסיון אישי בלבד שאינו מתבסס על דבר מלבד זה. לכן הניסיון, גם אם מחמיר לעיתים לבחון את הפסיכולוגיה, ואת הטיפול באור מדעי חשובה. כאשר הניסיון הקליני והתיאוריות מעשירים את המחקר המדעי ולהיפך. בדרך צריך לבלוע לעיתים גם "צפרדעים" בדמותם של נוסחאות מהימנות שונות. בהצלחה במבחן. דרור

ואחרי הימים האחרונים ...אני לא רוצה בכלל ללכת ..:-( שלחתי סמס למטפל ..שאני עם חום וכנראה לא אגיע .. הוא החזיר לי.. "אבל..את תמיד מגיעה גם עם חום..אז ..אם זה באמת בגלל החום אז זה באמת שיקול שלך , אבל עם ההתלבטות קשורה לעוד גורמים אשמח אם תבואי י ".. מאז יום חמישי , נפלה עליי מן עצבות כזו, ריקנות שאני לא יכולה לתאר קר לי פיזית ונפשית .. לא כואב לי מספיק בשביל שאני אבין מה אני כבר מרגישה לא מספיק כואב לי בשביל שאכנס לתוך בועה .. לא מספיק כואב לי בשביל לברוח לדברים שפוגעים בעצמי, אפילו לבכות אני לא יכולה רק נשארת קפואה ... עם הבן זוג אני עדיין לא מדברת ..כבר 5 ימים ..והוא אפילו לא יישן ליידי ,, איך אוכל לסלוח לו על מה שהוא עשה לי ..דרןר , הוא ניסה בכח לשכב איתי !!!! אוףףף... אני מדרדרת , מדרדרת..וזה מפחיד .. אני עם חום כמעט 40, כל המצב הנפשי הזה .. אני מכריחה את עצמי לא לוותר... כי אחרת אני יודעת שיהיה לי יותר מידיי קל לוותר באופן קבוע - מכירה את עצמי , השיטות של הבריחה ברגע שהם מתחילות אצלי הן מקבלות פאן קבוע ... אז אני ככ מקווה שהאימפולסיביות שלי לא תכריע ... ושלמרות כל הבושה שלי אצליח להגיע למטפל עם כל הכעס שעלה בפגישה האחרונה .. היה לי ככ קשה . איך אני אסתכל לו מחר בפנים , אחרי השתיקה האיומה שלי ושקמתי פתאום באמצע הטיפול ???.. הכל ככ כואב לי , סחרחורת נוראית ... אני מנסה לחשוב איך אצא מזה .. מרגישה - מועקה מרגישה איזושהי ריקנות ואני עייפה עייפה נפשית ואין בי כח להמשיך .. הרבה מחשבות מציפות אותי שהראש כבר עומד להתפוצץ מרגישה שאני כבר עכשיו כן נמצאת בתוך בועה חנוקה כואבת פצועה ואין מי שיכול להרים אותי ...מזה .. מנסה לכתוב את מה שמרגישה מנסה ..מנסה ... לא מצליחה הכל מבולבל ...כלום לא מסודר לי במחשבות..מרגישה שאני סחוטה נפשית ... ולא יודעת איך להוציא את הכאב ?? איך מוציאים אותו בכלל ..אם הכל מבולבל ?? אז אני ממשיכה לשתוק ולהחנק עם הכאב בשקט ..וזה יותר מתסכל.. זה שובר אותי לרסיסים קטנים..שנראה שאפילו כבר קשה לחבר .. כמו איזה כד חרס שנופל לרצפה ונשבר.. עכשיו... וצריך לחבר את כל הרסיסים שלו - עד שסוף סוף הצלחתי ...להתעלות על עצמי ..להשתחרר בטיפולים ... להוציא דברים ..פתאום כל מה שקרה שם ביומיים האחרונים והמתח הזה בבית מול הבן זוג ..הכל כואב יותר מידיי כואב ...יותר מידיי מציף ... שפשוט בא לי להעלם ...בא לי להעלם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מרגישה איך שוב נשברתי ...- ולחבר אותי מחדש כמו כד חרס זה כבר הופך לקשה ... כי החתיכות הפעם הפכו לרסיסים קטנים יותר ..שכבר נראה שקשה מאוד לחבר ... המלחמה הזו, קשה לי מעייפת מידיי... לוקחת ממני את כל הכוחות האפשריים ... רוצה לשכוח הכל למחוק חיים שלמים לא לדעת ,לא לראות ,לא לשמוע ,לא להרגיש פשוט לא , לא , לא אפשר?? לא אי אפשר ..!!!!!!!! אני שואלת ועונה לעצמי .. אני חייבת לענות לעצמי ... אסור לי להעלם !!!! אני צריכה לקרוא את זה ולהבין שאסור לי להעלם !! אני יודעת עד כמה התהליך הזה קשה .. עד כמה אסור לשתוק ... כמו אז באונס ..השתיקה הזו...לברוח , להסתתר ... רק אני יודעת עד כמה מהר אפשר להיות שם שוב ... אני שניסיתי להשתיק מכולם את האמת המכוערת .. היום אני רואה עד כמה הרס עצמי גרמתי לעצמי במשך 11 שנים, עטפתי את עצמי בהמון מסיכות , הייתי מה שהיו צריכים שאהייה ,הייתי הכל חוץ מאני ... הייתי ככ הרבה דברים עד שאני תוהה עם למישהו ששיחק ככה לפחות עשרים שנה , יש כזה ניסיון ... עשיתי את זה כדי להגן על עצמי - הגנתי מהאמת הדפוקה והמכוערת על הסביבה , על עצמי , ובאיזה מקום - על עצמי מהסביבה שלא בטחתי בתגובה שלה, והיום אני יודעת מה הייתי לפני כשהגעתי למטפל שלי , היום , אני יכולה להזכר ...כמה זמן לקח לי להרגיש בטוחה באמת אפילו אצלו...כי בשלב שהרגשתי שאני באמת בטוחה מולו ...שהוא לא שופט אותי , הוא מבין , תומך , אכפתי , שהוא שם באמת בשבילי ... רק אז הכל באמת התחיל לצוף ולהציף אותי רגשית .. רק אז התחלתי לדבר אפילו עם זה היה מעט ..אבל התחלתי לדבר ... וכשהתחלתי לדבר ...רק אז הבנתי עד כמה אני נמצאת עמוק בתוך הבור שחפרתי לעצמי כל השנים .. גם הטיפולים האלו שאני עוברת , נעשו אחרי הרבה שיכנועים מרובים כי לא האמנתי שאצליח לסמוך על מישהו שוב מחדש...אחרי כל הפגיעות שעברתי.. וגם היום אני רואה את זה כתהליך ארוך אצלי .. ש..תמיד יש לי את החשש הזה להפגע שוב ..ומקווה שלא אפגע ... כי היום אני חשופה מידיי , פגועה מידיי ולכן מפחדת מידיי!!!!! אז אם אני ככ מבינה ..מה קורה לי ?? למה אני רוצה להרוס הכל? היום , הסתכלתי על עצמי במראה והיה משהו בי שהחריד אותי במבט הקפוא וחסר האונים שלי .. קלטתי עד כמה המסכות / ההגנות כביכול ששמתי על עצמי כהגנה מהפגיעה ניווטו לי את החיים ... הפכתי את החיים שלי .. למה שאידיוט מטורף גרם לי לחשוב על עצמי ... שנאתי את עצמי ...הרסתי את עצמי.... בגללו , לא בגללי ...הפכתי את עצמי כל השנים האלה לצל של עצמי ... חייתי כמו מתה ...אני עדיין ככה ... אבל, פתאום הבנתי עד כמה קשה אני צריכה לעבוד כדי לגלות את עצמי מחדש .. בעצם הכתיבה הזו עכשיו ... שאני מנהלת עם עצמי איזשהו דיאלוג כדי לא להשבר ...לא להתמוטט לא לתת לו לנצח אותי שוב ... אני חייבת ללמוד להפסיק להאשים את עצמי - אני יודעת .. אבל זה עוד קשה לי .. אני חייבת לנסות להשלים עם זה - חייבת , אבל עדין לא מצליחה .. אני חייבת להתמודד אצל הפסיכולוג עם כל הכאב , בכאב העמוק שלי - כן חייבת . .אז למה אני עדיין רוצה לברוח ..?? אני חייבת להאמין שהכח שמביא אותי אלייו בימים חלשים שלי ..ועם ארבעים חום .. זה הכח שישנה את החיים שלי ...זה הכח שימשוך אותי אלייו גם מחר..:-(( זה הכח שיחזיר לי שליטה על החיים שלי בחזרה - כי אין לי שליטה עדין ..אני מודה ... אני רוצה לקוות , להאמין, לדעת שלמרות כל הרגשות המעורבים שבי , כל הנפילות האיומות מולו... כל הסיוטים בלילה הפלאשבקים הפתאומיים , הפחדים האשמות, ייפסקו ...!!! לדעת בבקשה שהם ייפסקו !!! כי אני עייפה מהם ... למרות כל ההבנה שלי , כל הדיאלוג עם עצמי , כל המלחמה הזו היומיומית שלי ... אני רק רוצה לדעת שהם ייפסקו ... בבקשה ... שייפסקו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני רק רוצה לדעת שיהיו לי ימים קלים יותר שבסוף אני אוכל להרגיש טוב זה מה שאני רוצה רק להרגיש טוב .. זה כבר מוגזם מידיי?? אז אם אמרתי בהתחלה שהבכי לא יוצא ממני , טעיתי בגדול ... כי עכשיו הוא כן ... וזה בלי יכולת שליטה ... הכאב הזה .... אי אפשר להמחיש עד כמה הוא פשוט ממוטטטטטטטטטטטטטטטט סליחה דרור , על ההצפה הרגשית הזו.. ככ מתוסכלת.. מתוסכלת.. מתוסכלת ...

תשמחי שיש לך מלווה לדרך!! אני מרגישה שהפסיכולוגית שלי זנחה אותי.. מהטפלום שלה היום אני באוט (מרגישה פתאום דכאון) פעם היא הייתה כמו המטפל שלך זמינה תמיד אפילו פעמיים בשבוע וכד' והיא נעלמה לה .. ווסליחה על האנוכיות בלי קשר אליך, זה מרגיז אותי למה הם מעלים ראף של ציפיות מסוים כמו העינות במצבי משבר ראף שהם לא מסוגלים לעמוד בו תמיד? ואז לפתע הם כאלו נעלמים.. עדיף מלכתחילה שלא היו עוזרים מעל המצופה וכך לא הייתה אכזבה. זה מזכיר לי שאת כתבת באחת ההודעות הקודמות בשבדיוק שניגמרה השעה התחלת לדבר אבל זה היה מאוחר והיית צריכה ללכת, וזה התיסכול שלי מטיפול שזהו עברה שעה לא אכפת לך הזמן עבר צריך ללכת... מה הקיבעון הזה ל-50 דקות? צריך זמן אבל זה לא תמיד זה. והם ממשיכים בחיים(וזה ברור הם לא צריכים לחיות את המטופלים שלהם) אבל בעצם החיים של המטופלים כאלו קופאים לשבוע בין ה-50 ל-50 ואין מספיק התייחסות לעניין , לדעתי בהיבט הטיפול זה תופעול לוואי של טיפול.

ככ מבינה את הקטע הזה .. הגבולות האלה מטריפים אותי ... הקבעון של ה50 דקות ... הרי אנחנו בני אדם ..גם הם המטפלים .. אז מה הקטע הזה .. של להראות רק אכפתיות בפגישה ..ולהיות כאלה נוקשים בגבולות .. אוקי, אני מבינה את המשמעות של גבולות .. אבל יש , יש מצבים שאנשים נמצאים במצב מחורבן ולא צריכים ללכת לפי הספר ... עד היום מתקשה לקבל הרבה דברים ..בטיפול .... אז כן יש מי שמלווה אותי , אבל גם לך היה ..ותראי לאן זה הגיע אצלך .. לפעמים אני ככ מפחדת , שזה המצב שאני יגיע ... שאני אומרת לעצמי .. חבל שהתחלתי לטפל בעצמי ... :-(

ש' יקרה אחרי שכתבתי שהמטפלת החדשה איכזבה אותי ולא הבינה אותי ושאני רוצה לקום וללכת.. את יודעת מה דרור כתב לי "אולי את לא רוצה שהיא תבין אותך כי אז זה אומר שאת סומכת עליה ב-100% " וגם הוא כתב "את מרגישה מובנת ומוכלת ואז בשל דבר אחד את רוצה לקום וללכת". והמטפלת שלי אמרה לי לאחר כמה מפגשים את אותו דבר ודיברנו ומדברים רבות על נושא האכזבות. אז ש' נשמע שיש לך מטפל מדהים ספרי לו מה עובר עליך,שתפי אותו כי אם לא תשתפי הוא לא ידע. תני לו להתקרב אליך ואת האפשרות לטפל בך. שולחת לך חיבוק אמנם וירטואלי אבל מכל הלב. איריס

ש' שלום, את מתארת בכאב רב את מה שעבר עלייך. את הקושי לסלוח לבעלך ולמטפל על שאכזבו אותך כך. וזה בהחלט מובן. אבל דווקא מהדברים שאת כותבת בפעם השנייה נשמע שאת מבינה מה קורה לך בטיפול. את רוצה מאוד להרגיש תלויה, להרגיש מובנת לגמרי, אבל את כל כך חוששת שאם תסמכי עליו תפלי. זה נכון שהוא אכזב אותך, והוא עוד יאכזב אותך, אבל אם הקשר ביניכם חזק מספיק זה לא אומר שאת תיפלי ותישארי לבד. נשמע שאת מרגישה שהלכת מהר מדי קדימה ומנסה לעצור קצת. זה טבעי, ברור ומובן. אבל זה צריך להיות מדובר ביניכם. את צריכה להגיע לפגישות ולדבר על זה. דרור

כואב לשמוע אותך כך ש' יקרה כמה כאב מכילות המילים שלך. חשה את הכאב העמוק שלך.. וכן...מבינה באיזה מצב את נמצאת, הייתי שם.. ובמובן מסוים,אני עדיין שם. אין לי מילים מלבד לכאוב איתך, שולחת לך בינתיים מכאן את החיבוק הכי גדול, חן

האם קרה לכם פעם כמטפלים שהתאהבתם באחד/ת המטופלים שלכם או חשבתם עליו יותר מן הרגיל. בלי קשר להסברים שנתתם לזה ביניכם לבין עצמכם האם זה קרה קורה או יכול לקרות ואם כן מה עושים מטפלים במצב כזה? חשובה לי תשובה כנה ואישית

קורה הם בני אדם והחדר הוא כל כך אינטימי, אבל הם יאשימו את ההעברה ועוד כל מיני הסברים. ראית את התוכנית "בטיפול" יש שם אהבה בין המטפל לאחת המטופלות שבסוף התממשה. תמיד יהיו את המטופל או המטופלת שידליקו משהו בלב דבר הנקר אהבה

אני אישית מכיר מטפל (קרוב משפחה) שהייתה לו מטופלת שהוא חשב עליה כל הזמן שמח כמו ילד לראות אותה והרגיש שהוא רוצה להיות לצידה וממש קינא בבן זוג שלה. אני אומר שהייתה מטופלת כי בסוף הם נהיו זוג כמובן שרק המשפחה יודעת מזה. (דרך אגב היא באמת הבחורה הכי יפה ומעניינת שראיתי)

דקלה שלום, לא התעלמתי מהודעתך בכוונה, למרות שאני מבין שזה יכול להיות פוגע לא הייתי ממהר להיעלב, אלא לנסות לבדוק מה קרה. במקרה הזה, ספציפית, דילגתי בטעות על ההודעה. לגבי שאלתך, בתוך החדר, במפגש קרוב, יכולים ועולים רגשות שונים. מאחר ואת ביקשת תשובה כנה, תשובתי היא שמטפלים מנסים להסב תחושות כאלו לטובת הטיפול והמטופל במידת האפשר. כאשר הם מרגישים שלמרות כל הנסיונות הם לא מצליחים הם ינסו להעביר את המטופל למטפל אחר שיוכל לעזור לו יותר. דרור

שיותר מפעם אחת "לא שמת לב לשאלה" שדרשה ממך התמודדות זה הרבה יותר קל להופיע כ"מושיע" הנערץ מאשר להודות בכך שגם אתה בנאדם עם בעיות משלך שמתי לב גם, שמישהי טרחה לפרסם את שם המשפחה של דקלה. בעיני זהו אואטינג שאינו מקובל כהתנהגות הוגנת בפורומים אינטרנטים אחרים, תופעה לא נעימה, בלשון המעטה, שאתם משום מה לא "שמים לב" גם אליה. האם לדעתך אין קשר בין צורת ההתנהלות לבין הבעיות הנפשיות שמתעוררות בגללה???

מענה קצת מתמיה א. דרור ממליץ "לא להיעלב ולבדוק מה קרה" ובפועל קובע "דילגתי בטעות". אילו היה (דרור) אצלי בטיפול היינו משקיעים שעת טיפול אחת לפחות בבירור הסיבות ל"טעות" הזאת עכשיו תגידו: לא חבל שאני לא מטפל? ב. תשובתו ה"כנה" של דרור פותחת במילים: " ..מטפלים מנסים להסב תחושות כאלה.." הכל רק לא כנות: האם לא ראוי היה לפתוח ב"אני.."? מנין הבטחון הזה מה "מטפלים" עושים? האם לא שמעת על אינספור המקרים שבהם מה שאירע היה שונה לגמרי? האם זה כל-כך מפתיע בעיניך? ואני הקטן עונה: אין דבר יותר טבעי מהתאהבות במטופלת (או במטופל. יש הבדל בין המינים אך הוא אינו עקרוני לדיוננו) למעשה קשה להימנע מזה. במידה מסויימת בכל טיפול מתפתחת מערכת יחסים, שהשאלה האם אפשר לקרוא לה "אהבה", היא רק שאלה של הגדרה - מה זאת אהבה. ממטפל בפורום הזה הייתי מצפה לקביעה כמו: - זאת התפתחות צפויה וכלל לא נדירה - זה מאד לא מומלץ לתוצאות הטיפול - הדיסציפלינה קובעת כי במקרה כזה, יש חובה חד משמעית להעביר את המטופל/ת למטפל/ת אחר/ת - ידועים מקרים רבים שלא כך קרה

שלא משאירים פצועים מאחור אבל גם צה"ל זה כבר לא מה שהיה היום זה: דרוס והמשך לחגוג!!!

שלום חווה, כיצד את מרגישה עם השקט שאחרי הסערה? דרור

ואיך אתה מרגיש עם זה?? והאם נראה לך שהיא חלפה לגמרי???

בקול לא נשמע, של סוף, אפילו יותר מסוד נעלם מעצמי, אומר: "אל תתנו לקנאה לנצח... אל תתנו לקנאה לנצח" (כמה נאיבי... אוטופי...) זו אינה שאלה... (איני יכולה להתאים את עצמי לחוקים, אנא, סליחה... לא יודעת לבקש או לשאול... לא יכולה...), זו אינה שאלה - זו משאלה, ממש משאלה של לפני תום... אומרת אותה כמו מנטרה, שרק, רק לא יקרה לי בטיפול שלי. שרק לא יקרה... קשקוש, הרי זו אחריות שלי... לא, זה בלתי אפשרי... מנצלת את הפעם האחרונה, כנראה, בה אפשר להעלות לכאן הודעות מהסוג שאני כותבת, ואולי כבר לא... ומייד נמחקת... רגע לפני... זה לא משנה כל כך, אבל נשבר לי הלב...נסדק... סליחה ותודה...

יקרה שלי, כל מילות האחרית האלה מבהילות מדי... בבקשה חזרי על המנטרה ואל תתני לקנאה לנצח. אל תמ?חקי ואל תמ?חקי! כי במילים שלך, בהימצאות שלך (כאן ובכלל), בהוויה שלך, יש טעם רב ועשיר עבורי ועבורנו. אני רוצה להאמין שגם עבור עצמך... מבקשת מכאן לעזור ללב לא להשבר כל כך (בבקשה בבקשה בבקשה). אתך באמת, נויה

מצטרפת לנויה בבקשה.. יקרה שלי, המילים שלך משתמעות היום לכאן ולכאן- לסיום, (אולי..עוד לא בטוח..רגע..), של פרק אחד כאן בפורום, אך גם כמטאפורה לדברים נוספים.. מבהילים.. הלוואי ויכולתי לדעת בברור שלראשונים התכוונת.. יקרה שלי, גם שלי נסדק. לא טוב שדברים מתערערים עכשיו..לא טוב.. את תמיד מחזירה לי דימויים ישנים מ'הסיפור שאינו נגמר', את יודעת? כבר מהתחלה זה היה כך, זוכרת? (אני מתגעגעת לפעם). מדמיינת אותך הנסיכה שם, או אולי הסלע-איש הענק שאני כל כך אוהבת, שיודעים שיש דברים בלתי נמנעים.. אבל זה לא סוף הסיפור (כאמור- אינו נגמר)..גם אצלם תמיד הייתה שם גם תקווה. כן, תקווה נאיבית, אז מה! אני בעד תקוות נאיביות! זה לא עניין של גיל- אני פשוט בעדן! הן עדיפות עשרת מונים על אלף ואחד דברים אחרים. חווה את עצמי פורצת קדימה על סוסים, בעוד את מתנהלת בשקט לידי, בעצב, עם לב כבד. אני בכלל לא מותאמת היום.. סליחה.. (קצת עסוקה במלחמות פנימיות היום).. רק רוצה לומר לך שבשבילי את מייצגת את ה"פורום הישן" שלי, האהוב, כמו שהכרתי אותו כשרק העזתי לכתוב לראשונה ברשת. שהיית כאן לקבל את פניי, לקרוא אותי נכון כמו שהתכוונתי..להושיט לי יד.. הלוואי ויכולתי לשכפל אותך :-) או להחזיר את הפורום לאז.. את מעניקה לי תחושת מוכרות וחום גדולות מאוד. באמת. גם כשאת לא כותבת, אני אוהבת לדמיין את הנוכחות שלך שם, מאחורי אחד המסכים. אז יקרה שלי, שלא תעזי ללכת לשום מקום, את שומעת? :-) אם לא בשבילך, אז לפחות בשבילי ;-) הופס, ..נראה שלמדתי לבקש.. זה עדיין לא הסוף, ועדיין לא הגיע הזמן שלך. מצטערת, עדיין לא. יש לי עוד כמה דברים לכתוב לך, אבל אני לא בטוחה שאני בכלל בכיוון, אז אפסיק כאן. שולחת לך קרני אור בהירות וחמימות, שלך-שלך לילך. (איזה חרוז מרגיז..)

את יודעת, בימים האחרונים אני מדשדשת, לפחות בתחושה, על סף אבדון ומבוי סתום של הנשמה. לפני כמה ימים מישהי מאוד חכמה הזכירה לי כל מיני דברים שקשורים לתקווה. כמו למשל שיש לך מישהו שמחזיק את התקווה בשבילך ברגעים שאצלך קשה לראות אותה, שהיא קצת הלכה לאיבוד, ברגעים שאת הכי לא מאמינה...הוא מחזיק אותה בשבילך.... אל תשכחי את זה, התקווה שלך נמצאת שם אצלו, מחכה שתוכלי לשוב ולראות אותה, לשוב ולהחזיק בה בעצמך. אז את מבינה, זה לא יכול להיות עכשיו סוף, זה פשוט לא יכול להיות, כי יש לך שם תקווה שמחכה לך, שצריכה אותך ואת צריכה אותה. את לא יכולה ללכת ולהשאיר את התקווה שלך מאחור כך לבד. יש כבר כמה עצים בשלכת עכשיו. הם הולכים לעבור תקופה לא קלה, הם הולכים עוד מעט לשרוד חורף קר ולהתחפר עם השורשים עמוק באדמה, להוריד את הראש, ולחכות עד שתחלוף הסערה. וכבר סיכמנו שאם צמחים יכולים, אז על אחת כמה וכמה גם אנשים, לא? :-) אז אולי, אולי פשוט צריך להתחפר קצת עמוק בשורשים שעדיין מצליחים להחזיק אותנו, גם אם הם רעועים, ולחכות שהרעה תחלוף... מה את אומרת? איתך עד יחלוף זעם א.

שלום לך, נשמע שאת מדברת על אחרית הפורום עבורך או על אחרית של תקווה עבורך, ואולי על שניהם באופן כלשהו. בכל מקרה הדגשת את המילה קנאה, והייתי שמח אם היית עוזרת לי להבין למה התכוונת. בנוגע לפורום, גם אם הוא יעבור שינוי לזמן מה, שינוישברור לי שהוא לא פשוט, עדיין יהיה ניתן להיעזר בו. גם אם בצורה שונה מעט. אני מקווה שאת תמשיכי לשתף להיעזר ולעזור. דרור

הודעתך מבטאת מלנכוליה נעימה אכן, כחלק מן הטבע, גם האדם מתכנס פנימה עם חילופי העונות, מכין עצמו לחשכת החורף. רצוי שיהיה נעים בפנים, שהאח תבער בנועם, שיהיו מספיק עצים לבערה, שנלמד להסתפק בעושר הפנימי שלנו ולא לרוץ החוצה לחפש ריגושים שטחיים רצוי מאד לנצל את לילות החורף המתארכים לחשבון נפש, לא רק לחיטוט עצמי, לחשבון נפש אמיתי מול הזולת, מול אלה שנפגעו מאיתנו, ואם חלילה אנחנו בוחרים להמשיך ולפגוע בהם (לא אני, אבל מכירה כמה כאלה) אז לבדוק אצל עצמנו את הבעיה!!!!

הי... ששש..כבר לילה... ובכל זאת אני מבקשת, שאם תרגישי שאת רוצה או יכולה, אז שתשגרי הנה צפירת הרגעה קטנה.. או אולי דיווח באשר לשלומו של הלב הסדוק והנחמד שלך.. אחכה לך- לילך. (שוב החרוז המרגיז הזה..מה יהיה?! :-))

אם לילך היקרה שלנו אינה זוכה לשרשרת של תגובות....ובצדק.(לגבי התגובות) כך זה בדרך כלל בימים כתיקונם.. סליחה לילך ! על השמוש בך לדוגמא...פשוט....משהו פה התקלקל לי.. וידוי אישי קטן --י לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אהבתי את הפורום בצורתו הפרועה והמשתלחת .(כן,גם את השטויות שבו) כאבתי ,צחקתי. התרגשתי . ,נצבטתי ו.צבטתי ...קשת רחבה של רגושים מהודעות שונות ומגוונות. בקיצור,התמכרתי. עם כל המשתמע מכך. ובהתמכרות כמו בהתמכרות הייתי צריכה להזהר יותר.. ועכשו מה ,יהיה לנו פורום כמו אצל גידי רובינשטיין ? לא יודעת ,אולי יהיה לי זמן פנוי יותר... או ,אולי אחפש לי התמכרויות אחרות.?? שיהיה לכולם בוקר טוב וסתוי במיוחד. ולהת' בעידן החדש.

האירועים האחרונים כאן בפורום הזכירו לי קצת את עצמי אני נכנסת "לבקר" כאן מדי פעם אבל אף פעם עד עכשיו לא העזתי לחשוף את הבעיה שלי. אני סובלת מאד מדימוי עצמי נמוך, אבל אני משדרת לסביבה שלי שאני תמיד בסדר אם מישהו מעיז לבקר אותי אני מיד יורדת עליו ומשפילה אותו עד עפר אני מרגישה שההיתי רוצה להיות ספונטנית וזורמת כמו אנשים אחרים בסביבה שלי, אני רוצה את קרבתם אבל אני גם שונאת אותם על זה. אז קשה לי מאד להתחבר דווקא עם האנשים שאני הכי רוצה להתיידד איתם אני שונאת את עצמי (וזאת הסיבה שבחרתי את שם המשתמש שלי) אבל אני מאמינה שאני בעצם אשה יפה וטובה, אני רק לא יודעת איך בדיוק לשדר את זה לעצמי. אני אוהבת אנשים באופן עקרוני אבל אף פעם העזרה שאני נותנת לא מוערכת כראוי. תמיד מאשימים אותי במשהו שולי שבכלל לא קשור ולא מבינים את הכוונות הטובות שלי. זה נורא פוגע בי. עברתי מספר טיפולים וקיבלתי כמה אבחונים מאנשי מקצוע אבל אף אחת מהן לא ממש עזרה לי לךהבין איפה הבעיה. אני טיפוס מאד אימפולסיבי, מתפרצת במהירות, אני אובססיבית, משקיעה המון אנרגיה על "שטויות" ולמרות שאני מצליחה להתקדם בחיים אני מרגישה כל הזמן שאני בעצם מתקדמת אחורה מה לעשות???

יקרה, אני מבינה את המצוקה שלך, את פשוט לא מוערכת מספיק!!

בת בליעל יקרה, קצת קשה לי לקרוא לך בשם זה. קודם כל הייתי משנה את הניק שלך שמעיד על דימוי עצמי נמוך.. בשם זה את כאילו מעידה על עצמך את אשר את חושבת על עצמך. שולחת לך כוחות להתמודד.

את צודקת השם הזה ממש מכוער, אבל מה לעשות אני מרגישה ככה, או לפחות אלה הם השדרים שאני מקבלת מהסביבה תמיד מאשימים אותי שאני מתערבת בחיים של אחרים, שאני לא נותנת מספיק מרחב לאחרים, וכל מה שאני רוצה בעצם זה לתת על מנת להרגיש שאני בכל זאת שווה!! בפורומים אני מקבלת המון תמיכה וגם המשפחה המורחבת מאד מעריכה אותי, אבל האנשים הקרובים לי ביותר דוחים אותי תמיד. אני יודעת שהבעיה אצלי אבל לא מצליחה לצאת ממעגל הקסמים הזה. במיוחד שהדבר בכי קשה לי זה להודות שעיתי טעות. כי זה פוגע עוד יותר בדימוי העצמי. אני מרגישה שאני כל הזמן מסתבכת... אפילו היחסים עם המטפל שלי דפוקים....

על דימוי עצמי אפשר לעבוד! ואם זה כל-כך קשה אז אולי איש מקצוע יכול לעזור. בכל-אופן- מאחלת לך אהבה עצמית... ושיפור הדימוי. בהצלחה!

שלום לך, את כותבת שאת רואה בעצמך חלקים לא שווים, פוגעים, ומנגד רואה בעצמך חלקים טובים שרוצים לתת לעזור. אבל החלקים האלו כאילו מופרדים זה מזה. את לא מצליחה להרגיש שיש בך גם וגם אלא או - או. או שאת טובה ולא מבינה למה נפגעים ממך, או שאת מחפשת לפגוע למרות שאת בעצם מעוניינת בהיפך. היכולת לשלב היא יכולת חשובה מאוד שבעזרת הטיפול, וכן גם דרך היחסים עם המטפל, תוכלי לפתח אותה. דרור

זהו כן כנראה הגיע הרגע לומר יפה שלום ולהמשיך בחיים או להחליף מטפל לא החלטתי עדין.. (יתכן ואני ינסה את הטיפול הוירטואלי כדי לחסוף זמן בתקופה זו) הפעם החשיבה של העזיבה היא לא מכעס אלא פשוט די, זה קשה לי אני אוהבת אותה זו אולי תהיה עזיבה עם דמעות אבל לי נמאס להגיע רק בגלל תלות תכלס לא תורם לי כלום אולי הפוך תחושת תיסכול. אני מרגישה שהיא ממש לא מה שהייתה פעם ואת העומס שלה אני כמטופלת לא צריכה להרגיש וגם לא להבין... אז כן שיחת טלפון אחרי 3 שבועות בלי פגישה כך היא נשמעת: "רחל בטלנו השבוע נכון", אני :" כן נכון..." היא: "את נשמעת אחרת יותר רגוע התעוררת כרגע משינה" אני:"ממש לא" היא "טוב אז אנחנו צריכות לדבר מתי ניפגש זה לא יהיה השבוע אני מאוד לחוצה לאחרונה" אני :: אני יודעת .. שיש לך לו"ז לוז צפוף " היא " טוב אז צריך לסדר משהו אנחנו עוד נדבר.." אני : "רגע !! מתי נדבר" היא " אני אתקשר" אני:מתי את יודעת שזה לא נוח לי אני צריכה לדעת בערך מתי כי אני מצפה לזה היא "בימים הקרובים" שיחת הטלפון הזו גרמה לי להבין שהתחושה שלי נכונה, במקום לשאול מה נשמע וכד'.. די מיצינו , אני קשורה אליה ולא עוזבת וזו התחושה של הכאב שהרגשתי לאחר הטלפון. אני לא אוהבת שהיא מתקשרת סתם כך זה תופס אותי לפעמים במקומות לא לענין או מחזיר לי את הטיפול ברגעים לא הולמים (כמו היום) אני צריכה לדעת שעה משוערת אפילו לא מדויקת זה יותר נוח, היא יודעת את זה את השוני בינינו הזה לא נצליח לגשר.. למה היא אפשר לקבוע נורמלי , למה היא תמיד מבולבולת ולא מסודרת?? אבל מה שמפריע לי זה שאנחנו מדדות תקופה ארוכה באותו מקום לא בגלל טיפול תקוע כי יש לה אלף דברים וזה מורגש.. גם שאני מעלה זאת ..(אפילו שיחה על טיפול אחר תוך פגישה שלי בהתחלה זה כאלו מחמיא אחר כך זה מרגיז לחשוב שזה מה שמענין אותה) פעם שהייתי מבטלת פגישה היא הייתה מסרבת מנסה לומר לא כדאי וכד', היום היא שמחה מכל בטול(לא מראה אבל גם לא אומרת כלום וזה בעבר לא היה ולא ניברא) כבר אני מעדיפה טיפול וירטואלי כי שם לפחות מטפל יודע שזמן זה זמן גם בוירטואל... אני לא כועסת רק שאני מרגישה שדוקא עכשיו שהסכמתי להיות בתהליך של שחזור טראומה אחרי 3 שנים שלא הסכמתי , אז הכי קשה והיא לא מבינה את זה בכלל.. (המחשבה הזו מעלה לי דמעות) ולכן זה לא מתאים לי .. מצד אחד היא לא שגרתית היא הלכה איתי לשם מיוזמתה היא גמישה ומצד שני דוקא התכונה הזו של הגימשות פוגעת לפעמים, כשאני חושבת על מאזן מה עדיף לי אז אני מעדיפה למרות היתרונות שלה את המטפל המרובע יותר (בשעה שלי הוא בשעה שלי בשעה אחרת מטופל אחר כך אני יודעת שיש לי יציבות) אני יודעת שגם היא אוהבת אותי (למרות שזה נשמע אולי פתטי מצידי לכתוב זאת) וזה קשה לעזוב ולה קשה לא פחות ממני אבל אין ברירה.. נמאס לי להיות המטופלת שמבינה את הפשלות .. טוב אני צריכה להתרכז בחומר יש לי מה לעשות... מקווה להצליח. הטלפון שלה הוציא אותי מהריכוז וגרם לי לתחושה של דכדוך וכאב של קשר שקשה לנתק אבל גם לא ממומש בכלום ויכול להיות שסתם מפריע.

רחל שלום, את נוגעת בהרבה התלבטויות בנוגע לטיפול, לעיתים טוב לך עם הגמישות שלה ולעיתים בדיוק זה מפריע לך. אבל מכל הדברים שאת מעלה לא הצלחתי להבין האם אמרת לה את התחשות הללו. שהיא נותנת לך להרגיש שדווקא עכשיו כשאת הכי צריכה אותך היא לא פנויה עבורך. ייתכן וגם היא תאמר שבשל העומס היא ממליצה שתפני למטפל אחר. אבל אולי היא תעזור לך לברר מה השתנה מהעבר והאם יש לכך קשר לחשיפת הטראומה מבחינתך. אם אחרי הבירורים הללו תחליטי לעזוב כל הדלתות פתוחות בפנייך. אבל אלו בירורים חשובים עבורך. דרור

היי דרור, לא נראה לי שהיא תמליץ למטפל אחר... (מהיכרות איתה אני יודעת שהיא תנסה להתגמש בחזרה רק שחוסר הגבולוצ מצידה כבר מההתחלה מפריע לי ומידי פעם זה צץ שוב) אבל השאלה שלי, האם אתם כמטפלים לא אמורים לאפשר מסגרת יציבה שגם לכם תתאים בכל מצב (אני לא מדברת על אירועים חריגים שלא ניתן לצפות מראש) ובכך גם ל"הגן" במידה מסוימת על המטופל? אם אתם פנויים בתקופה מסוימת זה נשמע כפוי טובה אבל בעיני זה לא נכון להגיע עד הסוף לקראת מטופל אם אחרי תקופה אתם לא תוכלו להיות שם באותה מידה בשבילו כשהרגלתם אותו!!! אולי אני טועה, מענין אותי מה אתה חושב על זה?

אני בת 28 יש לי חבר שנה, בחודשיים האחרונים הוא החל להכות אותי בלי סיבה, אני בטיפול חצי שנה אצל מטפל שאני מאוד אוהבת אבל נורא מתביישת לספר לו כי תמיד סיפרתי לו על החבר רק דברים טובים ולא נעים לי לספר לו את האמת. מה נכון לעשות?

זה רק יהיה יותר גרוע!! תספרי למטפל שלך ותעזבי את החבר . זה נורא, לא כדאי להישאר בקשר כזה אל תהפכי לתסמונת האשה המוכה! תעזבי עכשיו בזמן שזה רק חבר שלך ולא בעלך!!!

יפעת שלום, לא ברור האם סיפרת רק דברים טובים עד כה כי זה היה רק טוב, או שרצית שהוא יראה אותו כך. בכל מקרה חשוב לנסות ולשתף אותו, משום שלמרות שברור שזה לא מגיע לך ואת לא צריכה להיות שם, כנראה לא קל לך לעשות את זה לבד, אחרת כבר היית נפרדת ממנו. את צריכה תמיכה, גם אם זה בכך את מסתכנת ב"מה המטפל יחשוב עלייך שאת עם מישהו כזה" (ואני לא חושב שהוא יחשוב כך). בהצלחה דרור

שלום, רציתי לדעת מהו המונח המתאים לתופעה שבה אמא בת 39 מנסה להיות חברה של בתה בת 16.5 ,מתעקשת לשבת בחדר של בתה יחד עם חברותיה של הבת, חושבת שהיא מגניבה כשהיא מדברת עם החברות של הבת בשפה של בת 16 , ממש מתחילה לדבר בצורה גסה. בנוסף, האמא שינתה פתאום מלתחה לבגדים מאוד פרובוקטיביים, רזתה באופן קיצוני, הולכת למכון כושר,ומרגישה מגניבה כשהיא שומעת מוסיקת טראנס ( גם זה חדש...) . הבת חושבת שהתנהגות האם היא ממש מגוכחת . בנוסף, האמא ביקורתית כלפי הבת בכל מה שקשור להופעה חיצונית ( "יש לך תחת גדול", וכד' למרות שמדובר בבחורה רזה מאוד!). לאחרונה , נראה כי הבת רזתה מאוד , אולי אנורקסיה... מצד אחד, האמא מנסה להיות חברה של בתה ומצד שני, פתאום, תוך שניות , היא יכולה לצרוח עליה ש"מה פתאום את עושה כך וכך " ( אני קרובת משפחה, רואה את התופעה כבר מספר שנים ). מסר כפול ? טישטוש גבולות ? דרך אגב, היכן ניתן לקרוא חומר בנושא ? האם יש קישורים לנושא זה ?

אותה אמא עלתה לארץ בעלייה של שנות ה - 70 , עם אמה ועם אחותה . האב נטש אותן בגיל צעיר ונעלם. כל השנים התגוררו בדירת שיכון בשכונת עולים , סבלה מחוסר, נראה לי גם רגשי נחיתות עקב כך. כיום מצבה הכלכלי מצויין , חיה ברמת חיים די גבוהה, כאילו הצליחה לברוח משם....עובדת בתפקיד פקידותי שקוראת לו "קריירה" .כל הזמן מתהדרת באנשים חשובים שהיא מכירה אותם , ועוד ועוד ועוד...

כשהאם כל כך צעירה והבת כמובן בגיל בה היא בפריחה ה"נשית" שלה האם קצת מקנאה לה. לא ציינת האם יש אחים נוספים אם לא אז אולי הקשר עם הילדה עבור האם הוא משמעותי ביותר והיא פוחדת לאבד אותה לטובת החיים האישיים שלה. לא לשכוח שמדובר באם צעירה מאוד שבדרך כלל בגילה ישנם ילדים בגיל הגן ולא נערות שיכולות ללבוש את המלתחה שלה.האם הילדה ניסתה להסביר לאם שקשה לה ושתתפוס קצת מרחק ושהיא עדיין אוהבת אותה למרות שיש לה חיים משלה. והאם הילדה ניסתה לתת קצת זמן איכות משותף לה ולאימא כדי שהאם תרגיש פחות לבד. סתם רעיונות שעלו בי. בהצלחה

מה הבת שלה חושבת על כל זה?? אולי יש לה קשר נפלא עם האמא הלא ממש קונבנציונלית הזאת שגרה בדירת שיכון הודעתך נערכה על ידי מנהל הפורום

שלום לך, קשה ולא נכון לאבחן מכאן מה בדיוק קורה שם. ייתכן וישנה בעית גבולות, ייתכן וקשה לאמא לתת לבת להתבגר ולאבד אותה, ובעיקר ייתכן שקשה לה עם התחרות על הנשיות שתופשת תאוצה עם התפתחות הנשיות של ביתה. לפי מה שעולה מדברייך קורה כאן משהו לא טוב ביניהן שמשפיע על שתיהן. אם את מקורבת אליהן ורוצה לעזור את יכולה להציע להן לפנות לטיפול, פרטני או משפחתי וללבן את הקשיים ביניהן. מעבר לכך תשומת הלב שלך חשובה, למניעת הקצנה של המצב. דרור

שבאמת יש שם בעיה נוספת, פרט לדעות הקדומות של הכותבת והצורך שלה לדחוף את אפה לענינים לא שלה... סליחה על הבוטות, אבל אני מסתמכת על הבנת הנקרא

אני בת 29 ממשפחה חרדית, אני מאוהבת בבחור חילוני ואנו נפגשים בסתר מזה חצי שנה, הורי או יותר נכון מקורבים גילו וחשפו זו לקהילה שלנו, הורי אמרו שאם אני ממשיכה להתראות איתו הם מנדים אותי מהמשפחה והביאו מישהו לשידוך. חבר שלי הציע שנברח לצפון ונחיה את אהבתנו ושהורי יתפכחו עם הזמן. ההחלטה מאוד קשה אני הקטנה במשפחה כל היתר נשואים ותמיד הוגדרתי כהדוקה פחות. מי ינצח המשפחה האהבה או שאולי אלוהים יתערב פתאום. בבקשה עזרה דחוףףףףףףףףףףףף

ראשית, אני מבינה את הקושי הכללי שלך בעוד שבמגזר החילוני להיות בגיל 29 רווקה זה דבר קל כל אחד חי לעצמו, במגזר החרדי זה קשה וחריג. אני מבינה שאת רווקה בת 29 אבל לא ציינת את האם את דתיה היום? מה האמונה שלך? (ציינת קהילה לא ציינת סוג) מה את מצפה בקיום מסורת וכד' וזה רלוונטי לגבי בחירה. גם לא ציינת היכן איך הכרתם הם הכרתם בעבודה, דרך האינטרנט? מה רמת הכרותך עם הבחור אולי חבל להרוס גשרים והוא לא בדיוק מה שהוא נראה לך? איך שלא יהיה ולא משנה מה תבחרי , לא מתחתנים מלחץ בשום מגזר!! כך שאם השידוך לא נראה לך את לא צריכה להתחתן איתו כמו שלא התחתנת עד היום. אם את מאסת בחיים הדתיים אין לך בעיה את יכולה לנסות לצאת עם הבחור החילוני אולי תתאימו, אבל זה לא נשמע כך. אם את דתיה האם הבחור החילוני מוכן להתפשר ולהבין מה המשמעות של חיים עם אדם דתי? הסיכויים להצלחה בנישואיים כאלה לא גדולים .צריך גמישות משני הצדדים. גם כך מתגרשים שליש וכולם חשבו שיחיו לעד כך שאם זה לא יצליח תצאי מקורחת מכל הכיוונים ללא משפחה , ללא בן זוג תשארי עם עצמך וזה נורא ואיום. את צריכה לשים את כל הקלפים על השולחן וללכת הפעם גם לפי השכל שאלת מי ינצח הניצחון צריך להיות שלך מה שטוב עבורך... גם לעתיד הרחוק!! אני במקומך הייתי הולכת לייעוץ עם מטפל המבין את הרקע החרדי (לא חרדי כי התשובה ברורה מראש) אבל גם לא מנותק ממנו לא חילוני אולי משהו דתי באמצע שיכול להבין את כל הצדדים.

לא כתבת כלום על המשפחה שלו, איך הם מקבלים אותך, מה היחסים איתם, האם הם מוכנים לתמוך בהתחלת הדרך המשותפת?? כמו כן לא כתבת מהם הכישורים שלכם להסתדר לבד זה לא אותו דבר להיפגש בסתר כמו לחיות עם מישהו האם את בטוחה שאין זה חלק מהקסם שלו הסודיות?. ומה יהיה אם הבועה תתנפץ?? האם יהיה לאן לחזור?? מצד שני אני לא מציעה להתרגש יותר מדי מאיומי המשפחה ולבדוק עם עצמך מה הרצינות של הקשר הזה ואם באמת את רוצה לבנות איתו חיים... ואיזו צורת חיים זאת תהיה... ועוד שאלה: אין מישהי בסביבה הקרובה שלך שאת יכולה להתייעץ איתה?? מישהי יותר בוגרת אבל עם ראש פתוח שאת יכולה לסמוך עליה?? אולי היא יכולה לשמש כמגשרת בינך ובין הוריך??? בהצלחה

עם אלוהים אני לא יכולה לעזור כל כך, לגבי משפחה ואהבה, לתוך משפחה נולדים בין אם רוצים או לא הם תמיד יהיו שם פעם קרוב יותר פעם פחות, פעם מרוצים ופעם לא. אהבה מנגד נולדת לתוכנו היא אחד המתנות הקטנות והענקיות שהחיים נותנים וכשהיא מגיעה פשוט להאחז בה ולתת לה לצמוח, לגבי היתר (המשפחה) הם יצטרפו אולי בהמשך ואם לא אני בטוחה שבהמשך הרחוק יותר. בהצלחה.

רעות שלום, את שואלת שאלה מאוד מורכבת ואני חושב שפורום אינטרנטי הוא לא המקום לקבל החלטה בסוגיה כל כך מהותית בחייך, ולכן גם אני ממליץ על פנייה לייעוץ. אם כי לדעתי לא ממש חשוב הרקע האישי של האדם אליו תפני לייעוץ. העלו כאן, כמה נקודות חשובות בנוגע למיסוד קשר ומחשבות קדימה. חשוב שתתני עליהן את הדעת. לא קל לחיות ללא גיבוי ממשפחה, אם כי אפשרי, מנגד אני שומע שאת מרגישה שזו האפשרות היחידה שלך, וחשוב לנסות להבין האם זה באמת כך, ואם תגיעי למסקנה שכן, תוכלי לבדוק האם את מוכנה לוויתור שכזה. דרור

מה ההבדל בין BPD ל CPTSD האם יש קשר בין השניים והאם מטופל חייב שיהיו לו את שניהם? (מקווה שזה המקון הנכון לשאול) אפילו אם תתנו לי הכוונה למאמרים בנושא זה יהיה פיצוץ. תודה

תסמונת פוסט טראומטית מורכבת על מנת להבחין בין טראומה שקורית בבגרות ופוגעת במבנה אישיות שכבר עוצב, ובין טראומה שמתרחשת בילדות שמעצבת את האישיות ומעוותת אותה, הוצעה האבחנה: תסמונת פוסט טראומטית מורכבת (Herman, 1992) ,Complex PTSD . סינדרום של ניצולים מטראומה מתמשכת וחוזרת. תסמונת זו מאפיינת ניצולים שהיו במצב של שבי בידי המתעלל כמו מחנות ריכוז, שבי וכמובן התעללות מינית במשפחה. ילדה הנתונה במצב של התעללות מינית על ידי קרוב משפחה: אבא, אח, אב חורג, שכן, דוד, בן דוד וכדומה נמצאת במצב בו היא נתונה תחת מרותו של המתעלל מבלי יכולת להפסיק את ההתעללות, הן עקב גילה הצעיר והן עקב הפרשי הכוח הפסיכולוגי והפיסי הדרמטיים.הקשת של ההפרעות, כאשר מדובר בתסמונת פוסט טראומטית מורכבת, דיפוסית וקשה הרבה יותר מאשר במצבי ה- PTSD המקובלים. ניצולי טראומה מתמשכת מפתחים שינוי אישיות אופייניים כולל פגיעות בהתקשרות ובזהות, והנפגעים נמצאים בסיכון גבוה לרה-ויקטימיזציה, פגיעה חוזרת הן בידי עצמם, והן בידי אחרים. ריבוי סימפטומים היסטוריה של התעללות מינית בילדות היא אחד הגורמים למועדות להיות חולה פסיכיאטרי. מחקרים מראים כי בין 40 ל -% 70 של החולים הפסיכיאטרים הבוגרים היו קורבנות של התעללות בילדות. מחקרים בקרב נשים שיושבות בכלא, נשים מכורות לסמים ונשים שעוסקות בזנות מראים של אחוזים המגיעים עד ל 90% ! של היסטוריה של התעללות מינית בילדות בקרב אוכלוסיות אלה. שינויים פתולוגיים בזהות וביחסים כל מבנה ה"אני", דימוי הגוף, הדימוי המופנם של אחרים, הערכים האידיאליים אשר נותנים תחושת שלמות ומטרה בחיים – מתרסקים. אצל נפגעי טראומה חד פעמים קיימת, פעמים רבות, תחושה של איבוד העצמי : "אני לא עצמי עוד". בטראומה של התעללות מתמשכת בילדות הנפגעת אינה יודעת מי היא, היא מאבדת את תחושת העצמי, תוך תחושה של חוסר אנושיות : "אני לא בן אדם יותר". מתפתח דימוי עצמי של מזוהמת, אשמה, רעה. ברור כי כאשר ההתעללות קורית עם אדם מוכר, קרוב, שאמור לדאוג, לטפל ולשמור על הילדה היא מפתחת עיוותים קשים מאוד בתפיסת יחסים. קיימת בגידה עמוקה ביחסים דבר שלא מאפשר התפתחות של אמון בסיסי. הפגיעה הקשה הזו ביחסים באה לידי ביטוי בקשיים ביחסים עתידיים של האישה הבוגרת: בחשיפתה לחזרתיות על יחסים עם אנשים מתעללים, חוסר אמון כי משהו בעולם יוכל לאהוב אותה ולטפל בה ללא פגיעה בה, בריחה מיחסים קרובים, חשדנות עמוקה כלפי כל אחד. הדבר בא לידי ביטוי קריטי בחדר הטיפולים כאשר המטופלות אינן באמת מאמינות ברצון של המטפל/ת לעזור להן. קיים טרנספרנס חזק של התוקף כלפי המטפל/ת. אני זוכרת את הכאב הגדול שלי שכאשר מטופלות עזבו את הטיפול דווקא כאשר החל להיווצר קשר של קירבה ואינטימיות, שהעלה את החרדה הקשה שאם אני אשאר אני אפגע כי מי שפגע בי היה קרוב אלי". הבנה זו של הפגיעה הקשה ביחסים היא מרכיב מרכזי ביחסי הטיפול עם הנפגעות. ויש צורך ללמוד לווסת את הקרבה והאינטימיות על מנת להימנע מנשירה מהטיפול.

אסטרטגיות ההישרדות של קורבנות התעללות מינית בילדות כגון: דיסוציאציה, התמכרות לסמים, פגיעות עצמיות, התנהגויות אובדניות, התנהגויות אגרסיביות ואקטינג אאוט, גורמים לכך שהרבה מהנשים מאובחנות כבעלות הפרעת אישיות גבולית . לדברי הרמן (1994) אבחנה זו טעונה משמעות משפילה: "במקצועות בריאות הנפש משתמשים במונח זה לעיתים קרובות שלא הרבה יותר מעלבון מתוחכם". הרמן טוענת כי שימוש באבחנות הנו חלק מהנטייה להאשים את הקורבן שרווחת הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב אנשי המקצוע. בעטייה חיפשו חוקרים וקלינאים את ההסבר לפשעיו של התוקף בתכונות קורבנו ולא בתכונותיו הוא . האבחון של הפרעת אישיות גבולית מתייג את הנשים כסוטות ופגומות, ובכך מחזק את הקו המסורתי של ההתייחסות לנשים עברייניות, זונות ומכורות לסמים כאל נשים "רעות" ו"משוגעות". מערכת דיאגנוסטית זו מאשימה את הקורבן בחוסר יכולת לארגן את חייו לאחר ניסיון חיים מחריד, מה שמאפשר לחברה להכחיש את האחריות להתעללות המינית בילדות באמצעות יחוס הבעייתיות לאישיות הפגומה של הנשים הסוטות, כמו גם, לנקוט בדרכים של נידוי אשפוז וכליאת נשים. כיום הוכר הצורך בשינוי המערכת הדיאגנוסטית והטיפולית בנפגעות התעללות מינית בילדות. הבנת התפקיד שממלאת הטראומה המינית בילדות, יכולה לסייע להבנת הקשיים הנפשיים וההתנהגות הבעייתית, ובכך לפתוח דרכי טיפול ושיקום מותאמות, במקום שיטות הענישה והכליאה המקובלות כיום.

נדמה לי(דעה לא מקצועית) שההבדל פשוט BDP זו הפרעת אישיות גבולית. לעומת זאת CPTSD זה סוג של הפרעה פוסט טראומטית מורכבת בדרך כלל לאחר התעללות ממושכת. מטופל לא חייב שיהיו לו את שניהם יש אנשים עם CPTSD ללא הפרעת אישיות גבולית וכן תתיכן הפרעת אישיות גבולית ללא הפרעה פוסט טראומטית מורכבת.

הסימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומתית מורכבת א. היסטוריה של הימצאות בשליטה רודנית פרק זמן ממושך (חודשים או שנים) בחיי המין והמשפחה, כולל נפגעי אלימות במשפחה, התעללות גופנית או מינית מתמשכים בילדות וניצול מיני מאורגן של כנופיות. ב. שינויים בוויסות ההיפעלות הכוללים: 1. דיספוריה (עצבות, דיכאון קל עד בינוני) מתמדת; 2. מחשבות התאבדות כרונית; 3. חבלה עצמית; 4. זעם מתפרץ או עצור ביותר (עשוי להופיע לסירוגין); 5. מיניות כפייתית או עצורה ביותר (עשויה להופיע לסירוגין). ג. שינויים בתודעה הכוללים 1. אמנזיה (שכיחה) או היפראמנזיה בקשר לאירועים הטראומטיים; 2. אפיזודות דיסוציאטיביים חולפות; 3. נתק מן העצמי ואובדן תחושת המציאות; 4. התנסות חוזרת בחוויות, אם בצורת סימפטומים פולשניים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, ואם שקיעה במחשבות. ד. שינויים בתפיסת העצמי הכוללים 1. הרגשת חוסר אונים או שיתוק העצמי; 2. בושה, אשמה, האשמה עצמית; 3. הרגשת טומאה או הכתמה (סטיגמה); 4. הרגשת שונות גמורה מבני אדם אחרים (עשויה לכלול הרגשות מיוחדות, בדידות מוחלטת, הרגשה שאיש לא יכל לבין, וזהות לא אנושית). ה. שינויי בתפיסת המתעלל הכוללים 1. שקיעה במחשבות על היחסים עם המתעלל (כולל מחשבות נקם); 2. ייחוס לא מציאותי של כוח מוחלט למתעלל (זהירות: הערכת הוויות הכוח שמעריך הקורבן יכולה להיות מציאותית יותר מזו של הקלינאי); 3. אידיאליזציה או הכרת טובה פרדוקסלית; 4. הרגשת יחסים מיוחדים או על טבעיים; 5. קבלת מערכת האמונות או ההתרצות של המתעלל; ו. שינויים ביחסים עם האחרים הכוללים 1. בידוד והסתגרות; 2. שיבוש ביחסים אינטימיים; 3. חיפוש חוזר ונשנה אחר מושיע (יכל להופיע לסירוגין עם בידוד והסתגרות); 4. חשדנות מתמידה; 5. כשלון חוזר ונשנה בהגנה עצמית. ז. שינויים במערכת משמעות 1. אובדן האמונה בתמיכה ובאימון; 2. הרגשת חוסר תוחלת וייאוש.

שונה מהפרעות אישיות אחרות, השם של ההפרעה אינו מעיד על התכונה שעומדת במוקד שלה. השם "גבולי" נובע מכך שהפרעה זאת נחשבה כנמצאת על הגבול שבין ההפרעות הקלות יותר שכונו בעבר "נאורוזות" לבין ההפרעות הקשות יותר, הפסיכוזות. הפרעת אישיות גבולית נחשבת לאחת הקשות מבין הפרעות האישות, ובחלק לא מבוטל מן המקרים הלוקים בה מגיעים לאשפוז פסיכיאטרי. המאפיין הבולט ביותר של ההפרעה הגבולית הוא חוסר יציבות ואימפולסיביות, אשר באים לידי ביטוי בתחומים כמו יחסים בין אישיים, דימוי עצמי, והתנהגות רגשית. מערכות היחסים של אנשים עם אישיות גבולית מאופיינות בחוסר יציבות ובתנודות חריפות. הם מסוגלים לנקוט בפעולות קיצוניות כמו איום בהתאבדות, כדי למנוע נטישה על ידי אחרים משמעותיים, בין אם הנטישה היא אמיתית או מדומיינת. ההתייחסות לאנשים אחרים, במיוחד אלה החשובים עבורם, מאופיינת בקיצוניות, כלומר אידיאליזציה מצד אחד, וביקורתיות קיצונית מצד שני. מצבי הרוח שלהם משתנים במהירות, ולעיתים הם מגיבים בהתפרצות של כעס קיצוני בתגובה לגירוי פשוט או ללא כל סיבה נראית לעין. נראה שהסימפטומים האלה קשורים באי יכולת לגבש זהות עקבית ויציבה. הפרעה זאת מתפתחת בבגרות המוקדמת ויכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מן הסימנים הבאים: * ניסיונות למנוע נטישה - אמיתית או מדומה - באמצעות פגיעה עצמית * יחסים הבין אישיים בעלי עוצמה חזקה וחוסר יציבות, שיכולים לנוע בין אידיאליזציה לבין פיחות בערכו של האחר. * הפרעות בזהות: שינויים דרמטיים ופתאומיים בתפיסה העצמית, מבחינת ערכים, זהות מינית ונטיות מקצועיות * התנהגות אבדנית או איומים בהתאבדות שחוזרים ונשנים, או פציעות עצמיות * שינויים פתאומיים וחזקים במיוחד במצב הרוח * תחושה כרונית של ריקנות, משתעממים בקלות * ביטויים קיצוניים של כעס, שאינו מוסבר, וקשיים בשליטה בכעס. תיאור מקרה: צעירה מובטלת בת 26 הופנתה לטיפול על ידי המטפל שלה עקב התעסקות יתירה ומתמדת בניסיונות התאבדות ובגלל דחפים לפגוע בעצמה על ידי חיתוך בסכין גילוח. המטופלת הייתה בריאה עד שנתה השלישית בבית הספר התיכון. אז החלה להתעמק בדת ובפילוסופיה, נמנעה מחברים ונמלאה ספיקות באשר לזהותה. בלימודים הצליחה, אך מאוחר יותר, באוניברסיטה, ירדה רמת הישגיה. בעת לימודיה החלה להשתמש בסמים שונים, התרחקה מן הדת של המשפחה ונדמה היה כי היא מחפשת אחרי דמות דתית כריזמטית להזדהות איתה. מידי פעם בפעם הציפה אותה כעס עצום והיא גילתה שהכעס נעלם בבת אחת כאשר היא חותכת את זרועה בסכין גילוח. לפני שלוש שנים החלה בטיפול נפשי, ובתחילה האלילה במהירות את המטפל, וראתה אותו כאינטואיטיבי וכאמפטי להפליא. אחר כך נעשתה עוינת ותובענית כלפיו, אף שעוינותה כלפי המטפל הייתה גלויה לעין, לא יכלה לראות זאת ואף לא לשלוט בכך. בעיותיה עם המטפל הגיעו לשיא בתקריות רבות של חיתוך הזרוע בסכין גילוח ואיומי התאבדות, שהביאו בסופו של דבר להפנייתה לאשפוז.

למנהלי הפורום אחלה מקום סחתיין עליכם.

כפי ששמת לב- יש כאן חבר'ה מעולים,אינטיליגנטיים ואיכותיים. הנושא ששאלת אליו היה קרוב לליבי אז קראתי את התשובות בעיון רב..

שלום לך, האבחנות שציינת הן אבחנות מה DSM שהוא הספר המאגד בתוכו את האבחנות הפסיכיאטריות לפי סימפטומים. בתוכו ישנה חלוקה לחמש צירים. הציר הראשון מכיל בתוכו מחלות נפשיות, הפרעות אקוטיות או כרוניות. PTSD נמצא בציר זה. בציר השני נמצאות הפרעות האישיות לסגיהן, שהן חלק בלתי נפרד מהאישיות של האנשים סובלים מהם. BPD (הפרעת אישיות גבולית) היא אחת מהן. הפרעות אלו אינן חייבות לבוא ביחד, אף כי לעיתים ישנה חפיפה. במקרה הנוכחי, ישנם מקרים בהם אנשים שסבלו מאירוע טראומטי יפתחו הפרעת אישיות גבולית. אבל חשוב לעשות הבחנה מדוייקת בין PTSD לבין הפרעת אישיות גבולית, משום שחלק מהסימפטומים דומים. דרור

PTSD לא נמצא על ציר 4

אני בטיפול פעם ראשונה, אני בן 43 כבר פגישה שלישית מחר, רציתי לדעת אם תוכלי להגיד לי איך אדע אם המטפל טוב ונכון לי. אין לי מדד למטפלים אחרים מאחר ולא הייתי כאמור, מעבר לזה הגעתי אליו דרך דפי זהב. הוא נראה חביב אך חשוב לי לדעת שלקחתי את הטוב ביותר עבורי כמובן. תודה על זמנכם, גרשון קופרמן

זה עניין של הרגשה.. גם אם מקבלים המלצות לא תמיד מה שטוב לאחד טוב לאחר. כך שאם הוא חביב ואתה מרגיש נוח כנראה הגעת למקום הנכון.. בעוד כמה חודשיים תוכל לראות האם יש שינוי ולשפוט בעצמך מה נכון לגביך. אני גם פניתי בעבר דרך מדריך טלפוני פשוט לפי מי שהייתה הכי קרובה למקום עבודתי וזה הצליח!! כך שאולי גם לך ..

גרשון שלום, אין דרך פשוטה לדעת האם המטפל שבחרת הוא הכי מתאים לך. אבל מעבר לבירור ההסמכה הפורמלית שלו חושב שתרגיש נוח, תרגיש מובן. השאיפה למצוא את הכי טוב שיש ברורה, ויכול להיות שיש שם מישהו בחוץ לא פחות טוב, השאלה היא האם הוא מספיק טוב עבורך. נסה להסתמך על תחושותיך, ואם יש לך ספקות אתה יכול להביא ואתן לטיפול עצמו, לעיתים יש להן משמעות טיפולית. דרור

שלום, יש לי שאלה ואשמח אם תוכל לעזור לי להבין. אני בטיפול יותר משנה. אני עדיין לא מצליחה "להשתמש" בטיפול או במטפלת כמו שצריך. כלומר אני עדיין קובעת לה גבולות עד כמה שהיא יכולה להתקרב אלי ולחדור לחיי. למרות שאני מחכה לפגישה בקוצר רוח, אבל משהו קורה שם ברגע שאני נכנסת לחדר. אני פשוט הופכת למישהו אחר, יותר שקטה, יותר מופנמת, חדה אם צריך, העיקר שלא "תגע" בי. הכי קשה זה הרגעים שבהם אני מרגישה צורך עז לבכות ולהוציא את הכל. זה הרגע שבו אני מתאפקת עד כדי התפוצצות.... אני לא מבינה למה קשה לי כל כך לבכות בפניה.... אני מחביאה את הדמעות עד כמה שאפשר ואם זה לא מצליח אני פשוט קמה והולכת לה באמצע הפגישה (קרה לי פעם אחת). אני לקראת עבודה על נושא כאוב ולא יודעת מה לעשות... אשמח לקבל עזרה..

שני שלום, את עוברת תהליך לא פשוט אבל חשוב. את אומרת שאת לא יודעת איך להשתמש בטיפול, ובמידה מסויימת זה נכון. החוויה מול המטפלת כרגע היא חוויה מאיימת, את כמהה לקשר איתה, כמהה להישען עליה, אבל אולי בשל ניסיון העבר שלך את מאוד חוששת מזה ומנסה להילחם בכך בכל הכח. בהדרגה את תצליחי להרגיש פחות מאויימת ואז גם תוכלי להרגיש שאת יכולה להשתמש בטיפול ובה בצורה טובה יותר. דרור

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לקראת הפיכת הפורום למרחב מסונן, פחות טבעי, יותר פורמלי. אנא, רק שאלות על פסיכולוגיה קלינית וטיפול פסיכולוגי. הודעות אחרות לא ייענו ואף ימחקו במידת הצורך.

על זה לא ענית לי לצערי אני שמחה בכל זאת על החלטתכם הנבונה הסגנון הקודם אפשר (כפי שראיתם) דברים נוראים

מסכימה בהחלט עם צעד נבון זה.

הייתם צריכים לסנן הודעות מזמן!!!

לחלוטין .. המקום הזה ..היווה מסגרת בטוחה ..עבורי ועבור הרבה משתתפים כאן ככ הרבה זמן .. היופי בפורום הזה היה בחופשיות , במרחב הפתוח ..ביכולת להגיב אחד לשני ..בחופשיות ..ולקבל חיזוקים .. חבל , שהפורום יהפוך לפחות טבעי .. בגלל אנשים אחדים שמנסים לעכר את האוירה הטובה שהייתה כאן .. לדעתי אורנה , יש להתעלם ולמחוק הודעות שאינן רלוונטיות לטיפול פסיכולוגי ולהשאיר את הפורום בצורה זורמת ..שנותנת מקום אמיתי כמו בית ... היי חזקה ..את ליאת ודרור ..אתם מדהימים .. אתם עושים עבודת קודש .. אל תנטשו ..אותנו ..אנחנו זקוקים לכם .. אל תתנו לכמה עלים סרוחים לקלקל את כל העץ.. היפה שבניתם כאן בהמון אהבה ואכפתיות .. אני איתך ..אורנה .. איתך , עם דרור וליאת המקסימים .. וועם שאר המשתתפים המדהימים שיש כאן ו.. יששש...!!!! אוהבת , ש'

בפורום אחר שאני מתכתבת בו במקביל להצקות שאני עוברת כאן כתב לי מישהו שהוא אושפז פעמיים לאחר תקיפות דומות ברשת, מתוך ארבע או חמש פעמים שהוא נכנס לכאסח אישי עם מישהו כתבתי לו שאצלי זה עובד אחרת - ככל שמשגעים אותי אני נהיית יותר שפויה מה שכן זה בודאי משפיע על מערכת העצבים, מתיש, וכתוצאה מכל המתח הזה נפלתי היום בינה ונקעתי את הקרסול אז סוף סוף אני נחה, מגיע לי שלחתי מכתב תלונה להנהלת אתר דוקטורס על פי עצת פסיכיtטר שתומך בי בפורום באתר זה עצמו מקווה שתהיה התייחסות הילה

אורנה/דרור/ליאת אל תסננו את הודעות התמיכה שלנו אחת בשניה. מקובל עלי שכל הודעה תעבור סינון ואם היא לא נאותה היא לא תפורסם. אבל אל תהרסו את החמימות ותחושת הבית שהיתה כאן עד לפני חודש. אני חושבת שכל הקבועות יסכימו איתי. אל תכרתו את כל העץ עם השורשים אלא רק את הענפים שמפריעים לצמיחתו הטיבעית והבריאה. תודה איריס.

בתור מישהי שמתחזקת הרבה מתמיכתכם,כשאין פתרון אחר.

אין מה להצטער... צריך להמשיך הלאה. סה"כ פורום נהדר לטעמי. נותן שירות חשוב ומצויין לקהל הפונים. קיבלתי כאן תמיכה נהדרת ממי שקיבלתי. תודה!!!!!

שלום לכם, קראתי את מגוון התשובות וההתייחסויות לדבריה של אורנה. נמנענו זמן רב מלהפוך את הפורום למקום פורמלי יותר. אנו מודעים לחסרונות שבכך, אולם נראה שכרגע, עם כל הקושי שבכך זוהי הדרך הטובה ביותר לאפשר קבלת עזרה ותמיכה מהפורום. דרור

אני לא מצליחה להפסיק להתפעל מנונשלנטיות המקסימה שבה אתם מדלגים על עוולות שנשעות לי בפרום "שלכם" לידיעתך: זה שפתחתם פורום ל"מועדפים" אינו הולם את המטרה האמיתית של פורומים אינטרנטיים שהם דמוקרטים במהותם. שלחתי כבר תלונה על התנהלותכם להנהלת דוקטורס ואמשיך להתריע על הליקויים שבכאן, עד לתיקון הבעיה החמורה במיוחד משןם שאתם עוסקים "כביכול"? בנושאים של בריאות הנפש עליכם להיות עוד יותר זהירים את ההתנשאות הסקטורילית עדיף שתשמרו למטופלים שלכם, כי נראה שזה מה שהם אוהבים ואני מתייחסת בדיוק למה שמשתקף בשרשור זה עצמו אנא קחו לתשומת לבכם

אוף דרור, כבר עוד מעט בוקר וצריך לקום מוקדם אבל הראש לא מפסיק לפטפט לי... מעייף נורא. יהיה ממש לא טוב אם לא אקום בבוקר... סוער לי קצת לאחרונה ואני ממש צריכה שמישהו יעזור לי לפרק את זה קצת, או לשאת בזה לא לבד, אבל אני בסוף הטיפול ולא רוצה לפתוח דברים חדשים איתה יותר. עד כמה אתה חושב שזה לא יפה להיפרד בפגישה אחת, בלי להודיע מראש שזה שלום הפעם? לבוא ולהיפרד בפגישה. לא מאמינה שכך זה נגמר. פשוט לא מאמינה. וגם- אתה חושב שאפשר לקפוץ למים העמוקים מיד עם מטפל חדש, או שצריך שוב לאט לאט ומהתחלה? אני לא יכולה לחכות.. כבד לי עם זה לבד. אני צריכה עוד זוג ידיים. אבל לא את אלה שלה.. מצב מעצבן... מה לעשות? ובבקשה, אין לי כוח לעץ ענק עם אלף תגובות שלא קשורות, אז אני מבקשת- לא קשור או לא תורם- לא כותבים. (תודה)

לילך יקרה אני ניסיתי להיפרד מהמטפל הקודם בפגישה אחת ואח"כ מיד התחלתי אצל מטפלת חדשה. אני יכולה להגיד לך שזה היה מאוד קשה ונזקקתי בעידודה של המטפלת החדשה לעוד שתי פגישות סיכום. אז מנסיוני פגישה אחת לא מספיקה בהחלט. לגבי מעבר מיד לטיפול חדש זה מאוד תלוי בך רצוי לעשות הפסקה קלה,אני לא יכולתי להרשות לעצמי בגלל המצ"ב העדין בו הייתי. אני יכולה להגיד לך שהגעתי לטיפול החדש עם גישה שבטיפול החדש אני לא אתן מעצמי כדי לא להיפגע שוב,אבל למזלי יש לי מטפלת מקסימה עם הרבה סבלנות ואהבה ואיכפתיות מה שלא היה כ"כ אצל הקודם. בהצלחה איריס

איריס, תודה... ניסיתי להשיב לך כמה פעמים היום, במהלך היום, אבל אני קצת בבלאגן עם עצמי... יודעת שגם את. ובכל זאת מצאת לך רגע להשיב לי. תודה איריס. לילך.

רציתי לדעת (מקווה שזה הפורום הנכון) האם אבחנות או התנהלות של טיפול פסיכולוגי יכול להגיע למבקשים אותו? באופן ספציפי יותר, אני מתחיל באוקטובר הקרוב לימודי פסיכולוגיה באונברסיטה, המטרה הוא להמשיך להיות בתחום טיפולי. השאלה המטרידה אותי היא בהתייחס לשנה האחרונה בה אני בטיפול, האם דברים או תכנים שעלו שם יכולים להגיע או להיות בסיס להמשך תואר שני, יותר נכון האם הטיפול יופיע אי פעם בתיק רפואי שלי. דבר נוסף ברשותכם, האם מטפלים חייבים להיות בעלי רקורד נפשי "נקי"? תודה מראש ירון

ירון,בדיוק להפך. חשוב שיהיה לך רקע ושתעבור טיפול פסיכולוגי. זה נחשב ליתרון ענק לקראת תואר שני. זה מראה שעברת תהליך של התבגרות נפשית ואתה בשל (זו מילה שתשמע רבות לקראת התואר) לטפל באנשים אחרים. תכנים מהטיפול לעולם לא יצאו מהחדר הטיפולי ללא הסכמתך בהצלחה בתואר

דרור היקר http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-783,xFT-686283,xFP-686283,m-Doctors,a-Forums.html ולחשוב שבעוד עשרה ימים יש את האזכרה של אחותי,הפרש של 3 שנים ועשרה ימים בניהם,אחי לפני 19 שנה ואחותי לפני 22 שנה(אחות נוספת לפני שנה וחצי). הלב מסרב להכיל את הכאב איריס

נא קראי את הודעת הניחומים שלי שם וקבלי עוד חיבוק גדול כאן מקווה שהחוסן הנפשי שלך מספיק על מנת לעמוד בהתקפות משולחות הרסן כאן בפורום על לא עוול בכפך אהבה רבה

איריס שלום, קשה לאבד שלוש מאחייך, זה דורש יכולות התמודדות עם המוות והמחשבה עליו. אני משתתף איתך במחשבותייך בימים אלו על אחייך, ומקווה שתצליחי להכיל את הכאב ככל האפשר. דרור

שלום. אשתדל לקצר בדבריי. ובכן, אני בת 29, רווקה, עם מטען כבד. יש לי אח שגדול ממני בשלוש שנים, אמא ואבא. בגיל צעיר האמנתי לכל בני האדם, וכנראה שנוצלתי בעקבות כך. בגיל 7 לערך ישנתי עם אחי באותו החדר כי היה לנו בית קטן. אחי אהב לבצע עליי כל מיני ניסויים, כמו נשיקות צרפתיות, לגעת לי בחזה, לגעת לי באיבר המין. אני מאמינה שזה היה מתוך סקרנות, ואם אנסה לנתח את האופי שלו, אז באמת שזה היה מתוך סקרנות. עד גיל 13 עשינו שטויות, בלי חדירה כמובן. ההורים עבדו ולא היו בבית כדי לעקוב אחרינו. מאותו הזמן הבנתי שאפשר לא לספר כל דבר להורים. בגיל 14 לערך הבנתי שאפשר לקחת מההורים כסף מבלי שירגישו, וכך עשיתי עד שאחרי שנתיים הבנתי שאפשר לקחת מהם יותר, כמו לפברק קורס בבית הספר שעלותו כך וכך ואת הכסף לקחת לעצמי, למשוך מהכספומט ולרשום במכולת, וכל זה מבלי שירגישו. כך חשבתי, מבלי שירגישו, עד שיום אחד צלצלו מהבנק בגלל המינוס. רבתי עם הוריי, לא דיברתי עם אבא שלי חצי שנה. אמא שלי כעסה מאוד וויתרה. באותה תקופה (גיל 16) הבנתי שאפשר להיות בחברת גברים ואף פופלארית, וכל זאת בתנאי לקיום יחסי מין. פחדתי מזה, אבל גיליתי שאפשר לתת להם מין אוראלי ואנאלי מבלי להכנס להריון. התגייסתי לצבא. השתדלתי להיות בסדר, אבל הבדידות הרגה אותי ושוב חזרתי להתנהג כבעבר והייתי למזרון צבאי. כדי להרגיש "מתח" באוויר ענגתי כמה חיילים ובעיקר קצינים בבסיס. ושוב, מבלי לקיים יחסי מין. שמרתי על בתוליי כי חשבתי שאולי אתחתן אחרי השחרור. לא התחנתי, ובגיל 20 וחצי התאהבתי בגבר בן 25 שהוא בכלל לא התכוון לצאת איתי ברצינות. גם אותו ענגתי בדרך לא דרך עד שהחלטתי שהוא יהיה הראשון שלי. לא היה איכפת לי. העיקר שמישהו יפתח את הפקק. וכן כך קרה, כעבור חצי שנה, ואחרי שכמה וכמה ניצלו אותי כשאמרו לי שאני יפה, ויש לי חיוך יפה, ואני סקסית. הייתי רעבה למילים שכאלה, ובתמורה התמסרתי. מאסתי בכל זה, והתחלתי להתעסק בזנות. את האומץ להתעסק בזה צברתי כשטיילתי לי בערב בים ומישהו עצר לידי ושאל אותי אם בא לי לעשות איתו סיבוב באוטו. הסכמתי והוא לקח אותי למקום מבודד ונגע בי וכל זה בהסכמה. אמרתי לו שאני גובה כסף תמורת מין אוראלי, והוא שילם. מאז אותו הרגע הבנתי שבמקום לשבור לעצמי את הלב, אוכל לעשות מזה כסף. עבדתי בזנות במשך חצי שנה. הרווחתי יפה מאוד, וכמובן שאת הכל בזבזתי לבלי הכר. על לימודים אין מה לדבר, לא למדתי כלום. אחרי חצי שנה עזבתי את הזנות והתחלתי לעבוד בעבודה יותר מכובדת. וכמובן, גברים באו והלכו, ליבי נשבר ברוב הפעמים. בכיתי, ואפילו עמדתי על ברכיי והתחננתי לאחד מהם שלא יעזוב אותי. לא עזר לי כלום. אני מספרת את כל זה כי אני מנסה להבין מה לא בסדר איתי. האם זוהי תופעה נורמאלית? האם זה קורה? אודה לכל תשובה שתתקבל. ושוב סליחה על אריכות ההודעה.

שבוע טוב לך אנונימית! קראתי את מכתבך ממש מרגש וכואב, זה מאוד לגיטימי אצל בחורות שבאות מרקע כזה, וזה שיא הנורמלי להמשיך את הדרך הקלה והכיפית לקבל כסף בצורה קלה, אבל זה לא דרך חיים לחיות כך, עצתי לך יקירה, לשכוח מהעבר, להתרחק מן המקום שבו את נמצאת, לא לספר לאף אחד מן העבר, ולא נראה שיהיה לך בעיה להכיר בחור טוב אם את נראת טוב, ובחורה עם לב טוב, אפילו לצאת לחו"ל ולהתחיל חיים חדשים זה גם רעיון, וללמוד מקצוע מכובד ושאת אוהבת, ולעבוד ולהרוויח כסף היושר ובצורה הוגנת, מקווה מאד שעזרתי לך, ומאחלת לך המון הצלחה ושנה טובה , תמי.

תשובה לעניין, אבל למה הכותרת היא "בעיות במשפחה" את מבינה???

בדף הקודם התכתבתי בשרשור ארוך ומעמיק עם מקסימות כמו" כרמית,ניקי,אפרת המתעניינת... מהודעה להודה חשפתי יותר ויותר.. ממש עד הסוף. עד שהגעתי להודעה החושפת ביותר- בנושא הפגיעה המינית בילדות,הבריחה מן הבית שבאה בעקבותיה וכו'. וכל זה תוך תמיכה ואמפתיה מן המקסימות שאיתן התכתבתי. תודה- לכן יקרות מלאכיות מקסימות!!! אבל, בסוף השרשור פתאום הופיעה הודעה מאכזבת מסקפטי אחד שהגיב להודעה החושפת ביותר שלי- עם הפגיעה המינית ועוד. וכתב בציניות : "נו... באמת!". תראה דרור, כשכתבתי בפורום זה ידעתי למה אני נכנסת שיש דעות שונות לאנשים ועוד.. אבל אני רוצה לפות לאותו סקפטי ולומר לו- שזה אכזרי ביותר לכתוב ככה על וידוי סודי ועמוק ביותר של אדם! נו...באמת!. רק מחמת הספק שאולי הוא לא ממציא הייתי בולעת את המילים גם אם אני חושבת כך בלב. לא ודעת איזה סוג של אדם צריך להיות כדי לכתוב ככה על וידוי של אחר שנכתב מהלב. איזה אינטרס יש לי להמציא עליי זוועות כאלה? מי היה רוצה להודות שקרו לו כאלה דברים. באמת דרור..מוכנה להישבע במכונת אמת.. באמת!

לבת בלי שם יקרה בשבת המחשב היה אצלי סגור ,כשהדלקתי אותו הזדעזעתי מההודעה חסרת האחריות של אותו סקפטי. אני חושבת שגם אם הוא אינו מאמין עליו לנצור את פיו. אני בהחלט מאמינה לך,מהסיבה הפשוטה שספורים מהסוג הזה לא ממציאים ,גם לא בשביל תשומב לב. אני כאן בשבילך תמיד ושוב מחבקת אפרת

אני המצאתי פעם שאבא שלי אנס אותי ויש כמה שעדיין חושבים שזה נכון

תודה לך- נבונה שלי! תודה לך על האמון! ב זה בסה"כ פורום תמיכה לא חקירה משטרתית! אין לי כל רצון להאשים אף אחד בסה"כ התכתבנו וסיפרתי על ילדותי. אין לי שום אינטרס לעשות עם זה משהו או להוכיח משהו. לא חשבתי שיצלבו אותי על זה. והאמת- מה אכפת מה אנשים אחרים חושבים? האם זה ישנה משהו? האם זה ימחק? מי שרוצה לחשוב שזה שקר וכזב-שיבושם לו!

האם לא הזדעזעת גם מההתקפה המשתלחת עלי בשרשור הזה ובאחרים?? משום מה ההודעות נמחקות בצורה סלקטיבית, בשרשור למעלה (דיון על חוסר אתיקה בקבלת גולשים לטיפול) ניתן למצוא חלק מהתשובה.....

אני יודעת ששבת,אבל...אני יכולה לשלוח מייל דחוף?

אמרו שליאת תהיה כאן רק בשבוע הבא.

שמירת שבת יכולה לעזור בעניין של התגבות על מצבים כפייתיים גם מי שאינו כפייתי אובססביבי סול מהתמכוריות, ניקוטין קופאין וסוכר הן ההתמכרויות הכי בולטות היום, חוץ מאינטרנט, שבת עוזרת רק לחלק מהדברים שמניתי, אבל ממולץ לנסות!!! כבר לא שומרת בעצמי

תמי שלום, את יכולה לכתוב ישירות למייל האישי שלי. דרור

שלום, אני בטיפול כבר די זמן, הבעיה שיש לי חרדה נוראית ופחד להתקרב ולהתמסר. אבל מצד שני נמאס לי כבר מהקצב האיטי זל איך העניינים זזים. אני רוצה להתקדם, וכשאני מבקשת ממנה (מהמטפלת) זאת, אניחנו מנסים, ולפעמים יש לי תגובות חדות, אז היא כנראה מפחדת בתגובה ומאיטה את הקצב בחזרה. אני מרגישה כאילו שאינה יכולה להכיל את הכאב שלי, את הפחד, ואת הצורך העז שלי בה ובתמיכה שלה. אז היא חוזרת לקצב שהיא קובעת. אני נורא רוצה להתקדם, אבל היא לא מצליחה להבין אותי. יכול להיות שהיא לא מבינה אותי? או לא יכולה להתמודד עם התגובות שלי? עם התלות שלי בה?

לילי שלום, אני לא יכול לומר מכאן בדיוק מה קורה שם. אבל אני יכול לשער שהנושא המרכזי, זה העוסק בקרבה ובתלות מקבל מקום בתוך הטיפול בדרכים שונות. ביניהן גם החוויה שלך שהיא זו המפחדת מהעוצמות שלך. בעצם את רואה בה את מה שאת רואה בעצמך - פחד להיות בקשר. אני לא יודע אם זה שלה, שלך או שלכן. מה שבטוח שזה שם וזה צריך להיות מדובר. תהליך של יצירת אמון לוקח לעיתים זמן, המשאלה שלך שזה יקרה כבר,אינה סותרת את האפשרות שעדיין לא הגיע הזמן, ויש צורך בהדרגתיות. או בשני צעדים קדימה ואחד אחורה. דרור

תקרא בבקשה ותגיב לי .. זה חשוב לי .. תודה , ש'

מקנאה בך על היכולת לראות דברים בכזו קלות , פשטות ..:-) לפרק את הדברים לגורמים ולהסתכל עליהם ..כפחות מאיימים .. שלי הכל נראה ..בצבע אחד מאיים ... המון כח ואופטימיות יש בך.. ואתה מצליח להעביר את זה גם דרך המסך..:-.)))) תודה לך , שהצלחת לעלות חיוך על פני .. נתת לי את האפשרות גם אם הרגעית ..להרגיש שאפשר לראות דברים אחרת .. ולמרות הקושי הצפוי ...בהמשך ובימים האלה שעוברים עליי ... אולי אצליח ליישם אותם .. אעדכן אותך ..בהמשך.. תודה שהיית כאן .. ש'

ש' שלום, אשמח לשמוע ממך בהמשך בכל מה שתרצי לעדכן, דרור

שלום דרור אתה יכול בבקשה להסביר לי מה זה פאסיב אגרסיב. זאת הפרעה? יש קשר בין בית עם תוקפנות ואלימות לילד שהוא פאסיב אגסיב? ואיך מרגיש מי שנמצא מול אדם שהוא כזה? תודה חגית

חגית שלום, פאסיב אגרסיב אינה הפרעה, אלא היא סוג של הגנה. כאשר אדם אינו יכול לבטא תוקפנות באופן גלוי, חושש ממנה, או מהתוצאות שלה, הוא מבטא אותה באופן פאסיבי. למשל מנמיך את הקול כך שיצטרכו להתאמץ כדי לשמוע אותו, אינו מתעמת ישירות מתחמק מעימות אך אינו מאפשר שיתוף פעולה ועוד. הקשר שיכול להיות לכך עם בית תוקפני ואלים, הוא הפחד שמתעורר מפני תוקפנות, כמו גם התחושה שכשצועקים לא שומעים, וצריך דרכים חלופיות ומעצבנות יותר להתבטא. לרוב אדם הנמצא מול אדם כזה חווה כעס, תוקפנות, ומרגיש שהוא התוקפן. בדיוק משום כך לא קל להתמודד עם ההתנהגות הזו, כי היא שם אבל היא לא שם -לא ניתן לדבר עליה. דרור

אהלן. יש לי אח בן 29, גר בארה"ב כבר 7-8 שנים. עצמאי, היו לו עגלות, לא ממש הצליח כלכלית. הוא חי "חיים טובים" - מאמן אישי בחדר כושר, כרגע 2 מכוניות (לא הצליח עדיין למכור את האוטו שהלווה לעובד שלו שנפטר), נשוי לאמריקאית (אבל לא גרים ביחד). הוא כל הזמן מבקש כסף מההורים שלי, וזה מטריף אותי. במקום שיעבוד בעבודה נורמלית, ההורים שלי שעובדים מאוד קשה צריכים לפרנס אותו. אני כל הזמן מסביר להם שלטווח הארוך זה רק יעזור לו אם לא יביאו לו כסף, שידאג לעצמו. מה דעתכם?

אסף שלום, על פניו אתה צודק, חשוב לו לדעת לכלכל את עצמו. אבל לא קל לומר להורים תנו לבן שלכם ליפול כי רק כך הוא יוכל להתמודד. ייתכן ויש גם סיבות ספציפיות שלא מאפשרות את זה (חוסנו הנפשי למשל). חשבתי גם מדוע אתה תופס מקום כה מרכזי בהבנת יחסי הכוחות בין הוריך לאחיך. זהו תפדים של ההורים ולא שלך לחשוב מה נכון להם. אתה יכול להביע את דעתך, ובעיקר לנסות להצליח להתמודד כפי שאתה רוצה, ללא עזרת ההורים. דרור

אני בטיפול פסיכולוגי וכל פעם שאני מסיימת את הטיפול אני מסרבת במשך רבע שעה בערך לעזוב את הקליניקה. המטפל מאוד נחמד ומדבר עד שאני משתכנעת שאם אצטרך אותו הוא זמין בנייד ואומר לי באילו שעות. איך שאני יוצאת מהטיפול בדרך הבייתה אני מתקשרת אליו ואומרת לו שאני שונאת אותו וכועסת אליו וחוזר חלילה. האם הוא יעזוב אותי כי ימאס לו ממני ולמה זה קורה לי?

שיר שלום, נשמע שקשה לך עם הפרידה ממנו כל פעם מחדש. היא נחווית כאילו הוא נוטש אותך ואת מגיבה לכך בכעס ובשנאה. במידה מסויימת את גם מנסה לפגוע בו, שירגיש משהו ממה שאת מרגישה, מחכה שקצת יימאס לו, ומפחדת מזה בו זמנית. מה עושים? ככל שתראי שהוא לא דוחה אותך, מקבל אותך למרות הכל, תוכלי לבטוח בו יותר שהוא לא "זורק" אותך מהחדר. ותוכלי להפסיק לבחון אותו ואותך בנוגע לטיב הקשר ביניכם. עד אז יהיו עוד מהמורות וקשיים, אבל אם תשרדו אותם לטיפול יהיה משמעות. דרור

אני בת 28 ואני עצלנית והייתי עצלנית כל חיי....הדבר מתבטא בכל המישורים והתחומים שבחיי, גם באילו שאני אוהבת לעסוק. אינני סובלת משום בעיה רפואית, אני לא פרפקציוניסטית(להיפך הוא הנכון) ואני לא מתחילה בכלל להבין את עצמי ולראות מאיפה תבוא הישועה. התכונה האיומה הזו, כמובן, תוקעת את חיי.. יש לי הרגשה שאם אמא שלי לא היתה מכריחה אותי, גם לא הייתי יודעת קרוא וכתוב ואת לוח הכפל. ישנן המון מטלות בהן אני צריכה לעמוד ואיכשהו, חומק לו הזמן מבין אצבעותיי מבלי שהספקתי לעשות אף אחת מהן. למישהו יש טיפ? מה עושים במצב כזה? אני מתעצלת לפנות לטיפול ובעיקר-אין לי כסף לכך. אודה לכל תגובה בענין.

שלום לך, את מקבקשת טיפ להתמודד עם בעיה שמשפיעה על כל תחומי החיים שלך. יש בכך כאילו מן העצלנות, הרצון לפתור בעיה קשה באופן קל ומהיר. אבל אני לא בטוח שאת עצלנית סתם. את רוצה להפסיק להיות, אבל יש לכך מחיר עבורך. ראשית זה אומר לך שאת כבר לא ילדה, שאת לא עושה דברים בשביל אחרים אלא בשביל עצמך. זה מחיר לא פשוט ומפחיד. כדי להצליח להתמודד עם המחיר הזה, ולראות שהוא פחות מאיים, ושיש חלופה טובה למצב שלך, את צריכה להיכנס לטיפול, לא כי מצפים ממך. אלא כי את רוצה, וזה אומר להשקיע כסף וזמן בשביל עצמך. קל לומר אני עצלנית, אבל זה לא העניין. את מפחדת משינוי, וזה בסדר, אבל אסור שזה ימנע ממך לנסות ולחוות את החיים אחרת. דרור

הכל מסובך אצלי כרגע... בעקבות טיפול נוצר טריגר למשהו בילדותי. במהלך הטיפול (משך שנתיים)מעולם לא העלתי נושא זה שכן לא היו לי כלפיו שום רגשות!וכמעט שום זיכרון ובכלל לא היה אכפת לי! אבל, באחת השיחות הנושא עלה כסיפור הזוי שהייתי עדה לו בשכונה שלי וגם היה חשוב לי להזמין משטרה ולהוקיע את זה. ועדיין גם כשסיפרתי על כך לא היה אכפת לי מעצמי בכלל! זה הרי קרה למישהי אחרת- היא המסכנה ואני עזרתי לה והצלתי אותה בכך שהזמנתי משטרה וזהו. בעקבות השתלשלות עניינים בלתי נעימה בטיפול(פעם ראשונה שזה קרה)- בא לי טריגר בצורת חלום בלהות. שם הופיעו רגשות קשים ביותר והתעוררתי ממנו בצעקות. ואז התחלתי לחשוב למה חלמתי כזה חלום ולחטט בעברי ומפה לשם עשיתי קישורים ו..נפל לי האסימון. ואז נעשתי גמורה מבחינה רגשית וכן כועסת מאוד על המטפלת שגרמה לטריגר. עכשיו אני כבר לא יכולה לחזור לאחור ולהדחיק בחזרה הכל. והמטפלת לא קולטת את שדרי המצוקה ממני. מעניין, האם היא זוכרת את הסיפור ההוא שסיפרתי לה כביכול לא עליי ומקשרת? או שהיא כבר יודעת מזמן (מלפני שנה) את מה שאני לא ידעתי בזמן שסיפרתי- שהסיפור הזה בעצם עליי? לא יכולה לפתוח את הנושא הזה בעצמי. אני רוצה שהיא תראה לבד את מצוקתי ותושיט לי עזרה זה יהיה גדול! לא כמו שאף אחד לא ראה אותי ולא הושיט לי שום יד. מה עושים? כל-כך מסובך! ובלתי פתיר!

תראה או תראי- זה נורא מעניין.וגם למנהלים- אני כתבתי את ההודעה הזאת בפורום פסיכותרפיה לפני שבועיים אני חושבת. והמטפל ד"ר גידי ענה לי:שלום לך, זו פנטזיה של כולנו שהזולת יהיה מספיק רגיש אלינו, יקרא את מצוקותינו גם בלי שנדבר אליהן, יתחשב בנו וכו', אך אפילו למטפלת שלך את צריכה להושיט יד כדי שהיא תושיט לך יד חזרה ותעזור לך. לא הייתי מציע לך להעמיד אותה במבחן ולראות האם היא תרגיש לבד, אלא במקומך הייתי מגייס את כל האמצעים (אם זה מכתב בין הפגישות, מייל, טלפון או כל אמצעי אחר) לשדר לה שאת במצוקה. חבל שתשלמי לה כדי להעמיד אותה במבחן ולעשות לה חידון על מצוקתך. קחי יוזמה ואחריות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com בלבול- אז למה העתקת אותה לכאן? מזל שלא מסרתי את הניק שלי בפורום פסיכותרפיה אחרת זאת הייתה פאדיחה!

מישהו בשם "בלבול" העתיק הנה הודעה שאני(לא מזדהה) חיברתי בקשר למצוקה אמיתית שלי ורשם אותה על שמו!!!!! את ההודעה הזו שיגרתי בפורום פסיכותרפיה ללא שם. עוד לפני שבכלל הכרתי את הפורום הזה. לא יודעת איך זה הגיע לפה ועל שם "בלבול". ממש מעניין- אולי מישהו רוצה ללעוג לי?

הכרתי בחור נחמד ומשעשע בגיל 31 מבית מסורתי, אשר טוען שעד היום לא קיים יחסי מין מלאים, וטענה זו לא מתיישבת לי עם טבעו הייצרי והתנהגותו המינית.. הוא גם עדיין גר בבית ההורים. מה זה מעיד על הבחור?מה חוסר ההתאמה בין הטענה להתנהגות מראות על יחסו אליי?

שלום לך, אם אני מבין נכון את דברייך הרי שברור לך שהוא משקר ואת חשה שהוא מזלזל בך, או משטה בך. השאלה היא מהיכן הביטחון שדווקא הטענה היא השקרית וההתנהגות מייצגת? לעיתים קרובות החזות אינה מייצגת את מה שבפנים. וגם אם הוא אכן אדם ייצרי, אין זה אומר שאין לו מעצורים מסיבות שונות (דת למשל). נסי להבין מה בדיוק חשוב לך בשאלה והתשובה שסביב יחסי המין. אם תרצי לפרט יותר ולהתייעץ עוד את מוזמנת. דרור

אני בת 29. אמא שלי תמיד אומרת לי איך להתנהג עם בחורים ועבודות, ואני מנסה להשתיק אותה ולהתנהג כראות עיניי, ולפי חוש השיפוט שלי . לאחרונה התקבלתי לעבודה חדשה וכעבור זמן קצר של חפיפה פיטרו אותי וזה גרם לי לחשוב כאילו היא צדקה בכל פעם שהכניסה ת'אף שלה לחיים שלי(היא אמרה לי איך להתנהג גם שם) . וכאילו אני באמת לא יודעת איך להתנהג. כל המצב הזה מתסכל ופוגע בי. גם זה שהיא מתערבת וגם זה שכאילו אם אני לא שומעת לה זה מתנקם בי בחיים והמסקנה שיוצאת מזה שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי.זה שהיא מתערבת ככה כל הזמן זה בכלל ניראה לי בזמן האחרון שהיא כניראה חרדה והתנהגות שניראית כאילו היא בעצם לא סומכת עליי. זה שזה אח"כ מתבטא לי גם בחיים - זה מדכא וגורם להרגיש כמו סתם ילדה מטומטמת - וילדה שצריכה עדיין לשמוע בקול אמא

רותי שלום, נשמע שהמעורבות של אמא בחיים שלך היא אכן מוגזמת. כיום את כבר מרגישה שהיא לא צריכה לומר לך את הדברים הללו. כאילו קול פנימי אומר לך את מה שהתרגלת לשמוע ממנה - שאת לא שווה כלום בלעדיה, שלא תסתדרי בלעדיה. עם תחושה כזו קשה מאוד באמת להצליח וזה יוצר מעגל קסמים של דימוי עצמי שהולך ומדרדר. עצתי היא לפנות לטיפול, ובהדרגה להפחית את ההשפעה החיצונית ובעיקר הפנימית שיש לאמא על הדימוי העצמי שלך. דרור

דרור ..אורנה .. למה אין כאן אף אחד היום!!!! זקוקה לכם ..

אני יודעת שאני האחרונה שהיית רוצה לשמוע ממנה אבל חייבת לומר לך ששמעתי מד"ר אורנה מגריל שהיא תהיה בחמישי-שישי במקום ליאת. אז כך שדרור יהיה פה ביום ראשון אני חושבת ואת ליאת נפגוש שוב ביום חמישי הבא. אלא אם כן הם שוב יחליפו. מקווה שאת לא כועסת עליי מהשרשור הקודם. סתם לא יודעת מה קרה לי וקשקשתי שטויות כאלה ילדותיות. מקווה שאת מבינה אותי-זה קורה לי לפעמים. אני יכולה להיות מאוד ילדותית בלי לשים לב.. אז - שולחת לך חיבוק... ואם תצטרכי משהו- תני קריאה..

בת לא ?...זו את ?... זה בסדר אני לא כועסת על השירשור האחרון ... ממש לא .. קצת לא הבנתי אותו ..אבל זה קורה לכולנו , ה"תירגומים" הילדותיים למצב שלנו ..לא ?... תודה על החיבוק , תודה ... ככ צריכה אותו ברגעים אלה ... עצוב לי ככ .. רע לי ואני מאבדת שליטה .. שלחתי סמס בשעה 4 למטפל ...הוא אפילו לא ענה לי ..:-( ממש ביזיון ... איך אפשר להתעלם ממישהו ולא לענות לו.. גבולות ..אוקי ... אף פעם לא אצליח לתפוס את הדבר הזה ..כשמישהו מעבר לקו נמצא במצוקה איומה .. כנראה זה לא מזיז לו .. טוב בטח נמאס לו ..מתוסכל ממני לחלוטין ... אפשר להבין ...אותו ... ואם לו נמאס איך לי לא ימאססססס?....

שלום אני בת 29. היו לי הרבה בני זוג אך תמיד זה נגמר ולא מיוזמתי. רוב הקשרים היו קצרים. אני מרגישה שאף אחד לא מתאהב בי ולא מבינה למה. אני מרגישה שאני ממש זקוקה לקשר זוגי וכאשר אני לבד אני ממש נכנסת ללחץ. כשמישהו נפרד ממני אני לא מרפה ואפילו קצת משפילה את עצמי. אני לא מסוגלת להיות לבד בדירתי - תמיד מחפשת עם מי לצאת ומה לעשות. יש בי פחד עצום מלהיות לבד. לפעמים אני מרגישה שזה קשור לכך שלא קיבלתי את הביטחון הנחוץ מהורי. כיום אני גרה לבד. כל יום אני מבקרת את אימי. נראה לי שזה מוגזם אך קשה לי להימנע מכך - בשבילי ובשבילה.האם הביקורים התכופים מוגזמים? איך מתגברים על הפחד להיות לבד? למה לא הולך לי במערכות יחסים? אשמח לקבל עצה...

נעמה שלום, את מתארת מצב בו קשה לך להיות לבד. מצב בו כאשר נפרדים ממך את מרגישה כי שוב את עומדת להיות לבד ולא יודעת מה לעשות עם זה. ללא יכולת בסיסית להיות לבד, קשה להיות בקשר. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל הפחד החשש להינטש לא מאפשרים לך להינות מקשר ולהעמיק אותו. הוא נשאר ברמה מסוימת כתחליף ללא להיות לבד ולא כדבר בפני עצמו. גם הקשר הצמוד לאמא מעיד על כך. עצתי היא לפנות לטיפול ולנסות להתמודד שם עם הפחד מלהיות לבד. לעבד את הפחדים שיש בתוכך, ולאפשר לך את התחושה שיש מישהו שמאמין שאת מסוגלת להיות לבד ולא לקרוס. דרור

שלום לך, יש לי שאלה האם יש למטופל זכות לדעת מה קורה בפגישת המטפל שלו עם המדריך בקשר למקרה שלו? אני אסביר את עצמי יותר, אם המטפל אומר למטופל שהוא מרגיש תקוע איתו והוא צריך לקבל הדרכה בשביל לבדוק מה גורם לתקיעות, האם שכותו של המטופל לדעת מה היה שם?

נטשה שלום, מבחינה פורמלית רשאי המטופל לדעת כל דבר הקשור בתיקו הרפואי ואינו בעל פוטנציאל לפגוע בו. אבל אני לא בטוח שהשאלה כאן היא פורמלית. בפגישות הדרכה נעשה ניסיון להבין מה קורה בתוך הטיפול, מדוע יש תקיעות, מה קורה אצל המטפל, מה קורה בקשר בינו לבין המטופל, והאם למדריך יש דרך נוספת לראות מה קורה אצל המטופל. וכך להתיר את התקיעות. השאיפה לדעת מה קורה שם ברורה. וניתן לדבר על כך כמו גם על המחשבות על מה נאמר שם. לאלו יכולה להיות משמעות טיפולית. לחשיפת התוכן עצמו לא רק שלא תמיד אפשרית, אלא שלעיתים יכולה לפגוע ביכולת של הטיפול להתקדם. לכן המלצתי היא לדבר על זה עם המטפל. דרור

שלום ד"ר אני בן 25 ובגיל 15 עברתי תקיפה אלימה בה היכו אותי בני נוער ומאז יש לי חרדות רק מהמחשבה על אלימות. החרדות מגיעות כאשר אני שומע צעקות או קללות,כאשר אני שומע טון דיבור גבוה צעקני או כאשר אני רואה או אפילו שומע על תיגרה שלא קשורה בכלל אליי. זה גורם לי לתחושת פחד,חום בגוף ותחושת חוסר אונים. האם ניתן להתגבר על הבעיה בעזרת טיפול פסיכולוגי של מספר חודשים? או שהדרך היחידה היא תרופות מירשם נגד חרדה?

שלום לך, ראשית תיקון קל, אני איני ד"ר. לשאלתך, בהחלט ניתן לטפל במצבך גם בטיפול פסיכולוגי. לעיתים ישנו צורך בשילוב טיפול תרופתי לשיקול דעתו של המטפל. מדבריך נשמע שאתה סובל מהפרעה פוסט טראומטית. ישנן מספר מקומות המתמחים בטיפול בהפרעות מעין אלו. בכל מקרה גם אם יציעו לך טיפול תרופתי במקביל, נסה לחשוב על כך כמשהו שיכול לשפר את איכות חייך באופן משמעותי, ולאפשר טיפול פסיכולוגי יעיל יותר. דרור

שלום רב , אני סובלת מדיכאון עמוק ומומשך – כבר שנים ( מהילדות) , נסיתי כמה פעמים להתאבד אבל לא הצלחתי , ומפעם לפעם אני מזיקה לעצמי כי כך אני נרגעת ! לפני כעשרה ימים החלטתי ללכת לפסיכיאטר – שלא חשבתי שיהיה כך . מהפגישה הראשונה הוא נתן לי שני כדורים אחד בבוקר ( סירוקוול 100 )וכדור בערב ( מירו 30 ) שלא מסוגלת לקחת אותם , כן אני ממש מפחדת מהתרופות . פגישה אחרי פגישה הוא נסה לשכנע אותי בלקיחת הכדורים ללא שום אוזן קשבת לו ... אתמול בפגישה הוא הבחין שחתכתי את ידי ( חתך די עמוק ) הוא טפל בזה – תפר - ... ונתן לי " זריקת הרגעה או ..." שקיבלתי אותה רק מתוך חולשה , ונתן לי להחליט , כן נתן שלושה אופציות ובקש לבחור : או שאקבל את הכדורים שנתן לי או שיחליף אותם לכדורים אחרים , טיפות , זריקות או לאשפז אותי ... שאלותי הן האם כן הוא יכול להכריח אותי לטיפול או אפילו לאשפז אותי בכוח ( רוב הגוף שלי מלא צלקות ) ? ושאלה שנייה האם נתן לטפל בדיכאון עמוק ומומשך (כבר מהילדות) בפגישות ובשיחות ללא הסמים האלא ? תודה מראש

שלום לך, לפני שאני אענה על השאלות שלך אני רוצה להעלות שאלה נוספת. מדוע, אם ממליצים לך על דרך טיפול מסויימת את כה חוששת ממנה? לגבי שאלתך, כאשר מדובר בדכאון עמוק - מאג'ורי, ההמלצה המקצועית היא לשלב טיפול תרופתי עם שיחות. ייתכן ואת לא סובלת מדיכאון מאג'ורי ואת זה צריך לאבחן בפגישה פנים אל פנים. גם במקרים אחרים טיפול תרופתי יכול להקל מאוד על הסימפטומים ולאפשר טיפול פסיכולוגי יעיל יותר. בנוגע לשאלתך השנייה. ישנם מקרים בהם יכול המטפל לכפות טיפול מרפאתי, או אשפוזי בהתאם לצורך. דכאון עמוק המלווה בניסיונות התאבדות חוזרים יכול להוות קריטריון אחד. אבל, אני משוכנע שהוא מעוניין שזה יבוא מרצונך. שאת תרצי להיעזר. נסי לבדוק ממה את חוששת כל כך, לא בגלל האיום שבאשפוז, אלא משום שזו הדרך המומלצת לעזור לך להרגיש טוב יותר. דרור ד

יונית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי הבא. בינתיים את מוזמנת לפנות גם אליי ואשמח לעזור, דרור

אני אחרי נסיון התאבדות שכפי ששמתם לב לא הצליח כל כך. אני בהפסקה מטיפול כבר חודש מעצם הנסיבות. לא מסוגלת לחזור לטיפול אחרי שהמטפל לא ראה את הכאב שלי. הוא אכזב אותי שראה את הכאב ועדיין הגעתי למצב כזה, איך חוזרים למקום שאתה כבר לא מרגיש שרואים אותך בו?

רונית שלום, אני מצטער שהגעת למצב בו הרגשת שאין ברירה אחרת מלבד המוות כי לא ראו את הכאב שלך. אבל לא הבנתי האם הוא ראה ולא עשה שום דבר או לא הצליח לראות. בכל מקרה נשמע לי שצד אחד בך רוצה לחזור לטיפול, רוצה להיראות, אך מתקשה לסמוך שזה יקרה. אולי הפעם תוכלי לעזור לו לראות ישירות ובעוד מועד. אני יודע שלעיתים זה נראה לא שווה אם אומרים. אבל בעיניי אין שווה מזה, כי זה אומר שאת עושה משהו למען עצמך. יכולה לראות שהאדם מולך אינו מושלם, טועה לעיתים, ומסוגלת להכיר בכך. רק אז את תוכלי להיעזר בו באמת. ובוודאי יותר מאשר אם תחכי שיבין אותך ללא מילים. דרור

חברה שלי בטיפול ואני מוצא עצמי מקנא לו בכך שהיא משתפת אותו ולא מדברת איתי כלל על כלום כמעט. אני עוד מוצא עצמי מגחך עליו מולה ו"יורד" על הפסיכולוגיה על היבטיה והשלכותיה. התחלתי אפילו לקורא חומר בתחום (עלי לציין שמשעמם באופן יוצא דופן) כדי לתת לעצמי "קלפים" בדיונים מולה על יעילות הפסיכולוגיה. אני אדם רציונאלי ומבין שטיפול אינו זוגיות לא מהסוג המוכר לי בכל אופן. אך עדיין כל פעם שהיא נוסעת אליו אני מרגיש כאילו היא בוגדת בי עם מישהו אחר. וכשהיא חוזרת (בדרך כלל עצובה) אני מתנהג באופן ילדי ומשליך בה משפטים כמו "מה אמר הפעם הגאון" או "הוא יודע לדבר או שרק מהנהן בראשו". אפילו התחלתי לכותב פה לאחרונה, זה הפך לאבסורד שאני נכנס לפורום שנמצא בכלל במועדפים שלה. אני נכנס למחשב שלה ובודק מה היא קוראת והאם היא מתכתבת עם גברים אחרים. הפכתי לפרנואיד אם היא תדע זאת היא בטח תצחק נורא. לאחרונה אני כועס עליה על שטויות ושמתי לב שזה ביום שהיא אמורה ליסוע ל...השד יודע איך קוראים לו. איך זה ייתכן שמישהו שלא ראיתי מעולם יוצר בי התנהגויות ביזאריות שכאלו, ואיך בכלל אני מאויים מ"אינטימיות" וירטואלית גרידא? מה עוד שאני מתחיל לחשוב באופן ביזארי משהו שהיחסי המין בינינו או יותר נכון חוסר יחסי המין הם תוצר של ה"טיפול". שאלה אחרונה בהחלט - למה אהובתי היקרה אינה משתפת אותי אפילו בפרטים בסיסיים לגבי המטפל שלה כמו מי הוא, אפילו שם היה עוזר ולמה היא אומרת שקבלות על הטיפול ניתנות בסוף שנה. זה לא מאפיין קצת התנהגות של בגידה אם לא בגוף לפחות בחשיבה?

תן לה את הזמן בסוף היא תפתח גם בפניך.

רק לעדכן אותך שתדע שקבלות מקבלים בזמן התשלום תלוי מתי היא משלמת לו את זה אתה יודע?

שלום לך, יש משהו לא קל בהרגשה שחברה שלך מעדיפה לדבר עם מישהו אחר ולא איתך. כאילו אתה לא רלוונטי. אבל בהחלט יכול להיות שכרגע חשוב לה מסיבותיה היא, לשמור מקום אחד שהוא שלה. אולי עד שהיא תרגיש שזה פחות מבולבל עבורה ואולי עד שתרגיש שהיא יכולה להיפתח גם במקומות נוספים. מעבר לכך, מאחר ואתה לא יודע מה קורה בפגישות, מהיכן אתה יודע שבטיפול היא מדברת ומשתפת יותר ממה שהיא משתפת אותך. בכל מקרה המלצתי היא לא ללחוץ יותר מדי, כן לנסות ולהיות עבורה כשהיא צריכה, להציע את עצמך, לומר לה כשאתה רואה שעובר עליה משהו ואתה שם אם היא מוכנה לשתף (לרוב זה יעיל יותר מלשאול מה קרה, או מה קורה). תן לה את הזמן ותראה מה קורה. יכול להיות שהיא מסתירה ממך, אבל אולי זה צורך שלה ולא מכוון נגדך. דרור

עזבתי טיפול לפני חודשיים והחלפתי מטפל. אני אמורה להתחיל את הטיפול החדש שבוע הבא מה עושים מתחילים הכל מהתחלה את כל סיפור החיים. זה פשוט בלתי אפשרי להתחיל הכל מהתחלה. את המטפל הקודם עזבתי בגלל התאהבות מטורפת שהשפיעה באופן טוטאלי על החיים שלי לכן אני עוברת למטפלת. אבל המטפל הקודם יודע עלי הכל ומכיר אותי כל כך טוב להתחיל שוב מאפס או איך בדיוק זה עובד?

גלית שלום, במובנים מסויימים את מתחילה מחדש, ובמובנים אחרים לא. את מתחילה קשר עם מישהי חדשה, קשר שיהיו לו מאפיינים משלו. אבל את גם מביאה לקשר הזה את עצמך, ואת ההשפעה שהייתה לטיפול האחרון עלייך, ההתקדמויות והקשיים שהיו בו. אני מבין את הקושי, אבל לקחת לעצמך חופשה קצרה בין הטיפולים וזה חשוב. מעבר לכך אני מציע שגם נושא הטיפול הקודם ומה שקרה שם ידובר בינך לבין המטפלת. ועם הזמן היא תדע עלייך לא פחות. זה מפחיד וקשה, אבל יכול להיות גם הזדמנות חיובית למשהו חדש. דרור

דרור שלום, אני מתמודדת כעת עם נושא שקצת מעיק עליי,שקשור ל'פרוייקט' שהתחלתי וכעת אני במהלכו,ותוצאות ראשונות של הפרוייקט אדע רק עוד כעשרה ימים,והכי קשה לי להתמודד עם חוסר-הוודאות,וכולם אומרים לי שאנסה לא לחשוב על כך,אך נושא ה'פרוייקט' 'קופץ' לי רבות 'מול העיניים',וברור שככל שמנסים לא לחשוב על נושא כלשהוא,הוא מופיע יותר ויותר. שאלתי היא אם יש לך עיצה כלשהיא איך להתמודד עם זמן קשה זה ומה עושים כשרוצים לא לחשוב על משהו (כיוון שהוא מלחיץ) והמחשבות 'לא מרפות'? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, אחת הדרכים להתמודד עם מחשבות היא לא להיאבק בהן. לאפשר להן להיות אם הן מציקות לנסות ולחשוב על אותו נושא אבל לערב גם אפשרויות חיוביות, ולא רק מלחיצות. מעבר לכך אפשר להיות בלחץ, אם זה מלחיץ זה מלחיץ. הייתי ממליץ להמשיך בגרת חיים ככל האפשר, לא לעצור הכל, ובין לבין אם עולות מחשבות לתת להן להיות עד שיעברו מעצמן. מעבר לכך, אם את בטיפול, לנסות ו"לשמר" את המחשבות לשעת הטיפול. גם זה יכול לעזור. בהצלחה בכל מקרה, דרור

עיניין נוסף שאומנם לא קשור לבעיה העיקרית,שרשמתי בהודעה למעלה, הוא: עד כמה זה פוגע כאשר למרות שכבר שנים אני נוהגת ולוקחת את הוריי כמעט לכל מקום בארץ,כאשר הם צריכים ואני יכולה,ובכל שעה ביום- בלי קשר ליעד,והוכחתי את עצמי כבר כנהגת מנוסה, עם ניסיון של כ-18 שנה,עדיין הוריי כנראה לא סומכים עליי מספיק,ובקרוב אנחנו צריכים ליסוע לאירוע כלשהו במקום רחוק,והם כבר הודיעו לי מראש שהם רוצים שאחי ינהג ולא אני - "כי זה מקום רחוק,מסוכן" וכו',וזה ממש פוגע בי ומעליב אותי,לא כי אני כ"כ רוצה לנהוג לשם, אלא עקב העובדה שלא משנה מה אני אעשה הם לא יסמכו עליי ויסמכו יותר על אחי הגדול,אך כשהוא לא יכול והם צריכים "סידורים" אז הם זוכרים אותי וסומכים עליי,וזה פשוט מרגיז אותי,וזה כואב לי,ואיני יודעת מה אעשה עוד כדי להוכיח את עצמי,תמיד אחי יהיה בעמדת עדיפות על-פניי. מה דעתך? להתעמת איתם על כך שאינם סומכים עליי? לעשות להם "סנקציות" כשיבקשו שאקח אותם לכל מיני מקומות (כי הרי הם לא סומכים עליי? או לא לומר כלום(כפי שאני עכשיו עושה)? - אך זה פוגע בי מאוד.

משתנה יקרה, הייתי רוצה לשתף אותך בכמה מחשבות שעלו לי כשקראתי את הודעתך. תראי, אני חושבת שההורים שלך החליטו שאח שלך נוהג למקום המרוחק, לא כי הם לא סומכים על משתנה. הם חושבים שלמקום מסוכן עדיף שינהג גבר. ככה זה, זה מה שמושרש בחברה שלנו, שנשים לא יודעות לנהוג. כשמישהו מעצבן אותי על הכביש, אני ישר בטוחה שזו אישה, למרות שאני חושבת שאני נהגת מצויינת, למרות היותי אישה. את לא צריכה להעלב או לעשות להם סנקציות. פשוט להבין שזו לא את, זו אישה שהם לא סומכים עליה. אם זה מנחם אותך, גם אצלי זה כך. אח שלי "זוכה" לנהוג למקומות המרוחקים, למרות שאני מחזיקה ברשיון פי 2 זמן ממנו... שתהיה לכם נסיעה נעימה, סתם אחת

170 נשים וגברים שסבלו בילדותם פגיעה מינית ממתינים חודשים רבים לטיפול נפשי אך היחידה לנפגעי טראומה מינית בילדות של איכילוב קורסת: המדינה לא מעבירה תקציב והתור הולך ומתארך מנהלת היחידה: "אני נאלצת לעמוד מול אנשים שסבלו מטראומה ולהגיד להם להמתין" השבוע הבטיחה המדינה להעביר תקציב נוסף לנושא [ עמיר קורץ ] הם חוו בילדותם את אחת הטראומות הקשות ביותר: בן משפחתם או אדם קרוב התעלל בהם מינית והותיר בהם צלקות קשות. לאחר שהסתירו את המעשה - לעיתים מחמת הבושה, לעיתים בגלל הקושי להתמודד - החליטו לטפל בבעיות הנפשיות. אבל אז גילו כי התור ארוך: 170 נשים וגברים מתל אביב והמרכז ממתינים כיום לטיפול פסיכולוגי הניתן ביחידה לנפגעי טראומה מינית בילדות של המרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). חלקם מחכים שנה ואף יותר. איכילוב דווקא רוצה לטפל במצוקות של הנפגעים אולם מוצא עצמו חסר אונים - ביחידה עובדים בסך הכל שמונה מטפלים, חלקם בהתנדבות, והם אינם מצליחים לעמוד בעומס הפניות. הפתרון לבעיה, לדבריהם, תלוי בתקציבי המדינה שיאפשרו להם לתגבר את מספר המטפלים. והמטופלים? מי שיכול להרשות לעצמו פונה למגזר הפרטי. מי שלא, מחכה בתור או נשאר ללא סיוע. מנהלת היחידה, ד"ר ציביה זליגמן, פנתה לחברי הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת וביקשה מהם עזרה. "המצב הזה לא יכול להימשך יותר", אמרה בנחרצות. חברי הוועדה הבטיחו לעזור. היחידה לטיפול בנפגעי טראומה מינית בילדות הוקמה באיכילוב לפני תשע שנים. היא היחידה מסוגה באזור המרכז ויחידה דומה נוספת קיימת רק בבית החולים בני ציון בחיפה. 60 המטופלים באיכילוב הם צעירים ומבוגרים שחוו בילדותם גילוי עריות או התעללות מינית אחרת מצד אנשים שעליהם סמכו. הצעירים ביניהם בני 20, המבוגרים בסביבות גיל 60, רובם נשים. מאחר שאיכילוב הוא המקום היחיד מסוגו באזור המרכז פונים ליחידה גם תושבים מדרום הארץ ומצפונה. כל מטופל מגיע ליחידה פעם בשבוע והטיפול נמשך לפעמים גם מספר שנים. לדברי גורמים באיכילוב, בזכות המודעות הציבורית הגוברת לנושא הפגיעה המינית מתארך תור הפונים משנה לשנה, וכיום הוא מסתכם בחודשים רבים, למרות שמדובר במצוקה המחייבת טיפול מהיר ומעמיק. "אם מחר תפנה אלי צעירה שזקוקה לטיפול, אגיד לה שאני מודעת לעובדה כי הקושי גרם לה להגיע לכאן באיחור ולבקש עזרה, אבל היא תיאלץ להמתין מספר חודשים עד שנה או לפנות לטיפול פרטי", אומרת ד"ר זליגמן בכאב. ד"ר זליגמן ד"ר זליגמן "מי שאין לו כסף, נתקע. אנחנו תמיד לוקחים את פרטי הפונים וחוזרים אליהם כשמתפנה מקום. לפעמים הם אומרים 'סוף סוף הגעתם אלי', לפעמים יש כאלה שמוותרים. מספר הממתינים כיום הוא פי שלושה ממספר המטופלים ביחידה". אחת הממתינות לטיפול ביחידה היא תל אביבית בת 35 שבמשך שנים התקשתה לדבר. התקיפה המינית הראשונה שחוותה היתה בגיל שש, כאשר אביה פגע בה בזמן ששהתה באמבטיה. התקיפות, סיפרה, נמשכו לאורך הילדות והנעורים עד שהתגייסה לצבא. אמה ידעה ושתקה. "אני סובלת מחוסר ביטחון עצום ומאז לא מצליחה לקשור קשרים. בגלל זה אני רווקה", היא מספרת בשקט. "אני לא מחזיקה מעמד במקומות עבודה, יש לי פחד ממגע עם אנשים ואני מבינה מהיכן הקושי. אני מרגישה חסרת ערך. אדם שלא אוהב את עצמו לא יכול לקבל אהבה. "הייתי שנים בטיפולים פסיכולוגיים שרק בלבלו אותי יותר. חברה הפנתה אותי לאיכילוב אבל אני נאלצת להמתין. ההמתנה הזו קשה מאוד למי שמשווע לעזרה". ד"ר זליגמן שומעת את דברי הצעירה, דוגמה אחת מיני רבות, ומתכווצת בכיסאה. "אני נאלצת לעמוד מול אנשים שסבלו מהטראומה לפני 30-20 שנה ואין לי מה להגיד להם אחרי שנים ששמרו את הדבר בסוד", היא אומרת. "הם פורצים בבכי ואני אומרת להם 'תמתינו'. קשה לי עם זה. אין אצלנו תקנים, אין שעות טיפול ואין עוד מרכזים כאלה בסביבה. "לא ייתכן שטיפול כזה ייעשה מתרומות ובהתנדבות. המדינה חייבת לקחת אחריות על נפגעי טראומה מינית. אם היא לא תעשה זאת זה יעלה לה יותר. נפגעים שלא מקבלים טיפול הופכים לעיתים לנטל על המדינה. חלקם הופכים למובטלים או שנזקקים לאשפוז פסיכיאטרי. מי שעבר טראומת ילדות עשוי לפגוע בעתיד בילדים שלו. המדינה חייבת להפנות תקציב לנושא החשוב הזה". מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, מרית דנון, בתגובה: "ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הכריז על העברת תקציב של 15 מיליון שקל לטיפול בנפגעי תקיפה מינית. בתוך זה נכנס גם איכילוב. כמו כן, תוקם ועדה בין משרדית שתבחן את הבעיות שמעלה איכילוב. אנו מודעים לפעילות החשובה שנעשית בבית החולים ולחשיבות שבהקצאת משאבים נוספים"

חומות של שתיקה מעשה ההתאבדות של אפרת, סטודנטית לפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית, בחודש שעבר הוא גם סיפור של חוסר אחריות מצד המוסדות האחראים: המשטרה סגרה את תיק התלונה על התעללות מינית, רק משום שלא מסרה את שמות התוקפים, הקיבוץ ידע ולא עשה דבר, האוניברסיטה הפסיקה את הטיפול הפסיכולוגי אף שהייתה מודעת למצבה. האם, אחרי הכול, אנחנו רק מספר? מי שלא היה עסוק מדי בתקופת הבחינות ודאי שמע על אפרת, סטודנטית לפסיכולוגיה ויחב"ל באוניברסיטה העברית, בת 27, שתלתה את עצמה במעונות האוניברסיטה ב-25 בינואר, ושמה קץ לחייה. האינסטינקט הראשוני של החברה שלנו הוא לתייג את המתאבדים שבתוכנו כחלשי אופי, אינטרסנטיים, אנשים החושבים רק על הסבל שלהם וחסרי עמוד שדרה. אבל אפרת לא הייתה כזו, ותיאורים אלו מתהפכים לגמרי לשמע ספור החיים שלה, סיפור החיים והמוות. בעיתונות הארצית דווח שהגורם להתאבדות היה גילוי עריות ואונס קבוצתי שחוותה בנעוריה בקיבוץ שבו נולדה- עין דור. אך האשמים בסיפור זה אינם רק הגורמים הישירים לסבלה, התוקפים, אלא גם מוסדות החברה- שלא היו שם כדי לעזור. אפרת, 'אפי' בפי חבריה, נולדה בקיבוץ עין דור שבצפון, למדה בפנימייה האזורית ובגיל 15 עזבה את הקיבוץ. יותר מדי זיכרונות רעים מהמקום, ודווקא מהאנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים אליה. היא עברה לירושלים והחלה ללמוד בתיכון למדעים ואמנויות בעיר, והייתה לתלמידה מצטיינת. את שנת השירות שלפני הצבא עשתה בקיבוץ מעברות- ליוותה נוער מכמה קיבוצים וטיפלה בבעיות דומות לאלו שחוותה בנעוריה. בצבא הכירו בה כחיילת בודדה. היא שירתה בצבא בתפקיד מורה חיילת במקום "הכי קשה בארץ", כפי שמתארת אחת מחברותיה הקרובות: "הייתה לה מסירות אין- סופית לחניכים שלה, היא אף פעם לא שידרה שאין לה זמן, תמיד הייתה 100% שלך". לא פעם הוזעקה אפרת לפנות ילד מביתו, והעידה במשטרה על ילדים שידעה כי הם סובלים מהתעללות משפחתם בהם. נדמה היה שהיא מנסה לתת עזרה במקומות שבהם היא לא קיבלה אותה. "אני זוכרת איך היא התקשרה אליי וסיפרה בהתרגשות שהגיעה לראיון בפר"ח כדי לשמש חונכת רגילה, אך הצצה בקורות החיים שלה הפכה אותה להיות 'רכזת חינוך מיוחד', תפקיד שמקבלים תלמידי תואר שני בפסיכולוגיה, ובטח לא סטודנטית שנה ראשונה", מספרת החברה. לא פלא שהכינוי שלה היה "אפי ראש ממשלה". היא שכנעה את כולם שהיא עוד תהיה ראש ממשלה, ותצליח לשנות במעט ולהפוך את העולם הזה לקצת יותר טוב. מעטים ידעו מה עובר עליה בחייה האישיים. לפעמים הפלשבקים מהעבר היו חוזרים. אפרת ידעה שאינה יכולה להתמודד לבד עם הפוסט- טראומה שלה, ופנתה למרכז לנפגעות תקיפה מינית. "מרכז הסיוע מטפל בעזרה ראשונית בלבד, ואסור שייווצר קשר ארוך עם מטופל, אבל לכל אחת שטפלה באפי היה לה קשר מיוחד איתה. היא שובת לב, יש לה עיניים אמיתיות וכנות, רואים את הילדה הזו ומעריצים אותה אוטומטית", מספרת דניאלה טופור, 28, מתנדבת זה 5 שנים במרכז הסיוע באזור השרון. טופור התחברה עמה ולמדה להכירה: "דרך עיניה יכלו לראות בדיוק מה עובר עליה, ושהיא סובלת אפילו כשהיא מנסה לעזור לעצמה, ואף אחד לא יכול או מוכן לעזור לה....". טופור מתכוונת לכך שבישראל לא קיים שום מקום המטפל בפוסט- טראומה לנפגעות תקיפה מינית. הילה קרנר סולימן, מנהלת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מסבירה: "יש את מרכזי הסיוע מעניקים ליווי ותמיכה, ויש טיפול פסיכולוגי, אך חסרה מסגרת סגורה פסיכיאטרית המותאמת לנפגעות גילוי עריות ותקיפה מינית, שבמצב אובדני יוכלו לשהות שם כמה שצריך, פעם בכמה זמן, עד שהן מתאזנות". באין מסגרת ראויה, ברגעים קשים אשפזה אפרת את עצמה במחלקות פסיכיאטריות רגילות, המערבות בנים ובנות, ונתקלה במראות קשים. קרנר – סולימן ביקשה ממנה לתאר את מצבה ואת רגשותיה, כדי להציגם בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ועדה שהתכנסה ביום שבו התאבדה, במטרה לשכנע בחשיבות שיש להקמת מסגרת מתאימה. אפרת כתבה: "המחלקה הפתוחה היא מעורבת, והרוב בנים, ואני לא יכולה לישון בלילה ולהפחית פלשבקים במקום שיש בו בנים. הרופא הכונן גבר. קשה לי מאוד לדבר איתו. הוא אומר שהמקרה שלי עצוב נורא אבל שאין לו כלים לעזור לי... שהמחלקה הסגורה היא רק לפסיכוטים ושהפתוחה היא מעורבת, מזל שהרופא הוא גבר ואני מפחדת, אחרת היו נוזלות לי דמעות..". אפרת טופלה בשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה העברית במשך כמה חודים, אך גם שם נאלצו להפסיק את הטיפול בה, משום שלא היו להם הכלים לכך, זאת על אף שידעו כי אין לה מסגרת חלופית. "בשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה אמרו לה שהיא צריכה טיפול יותר אינטנסיבי, ושהם לא יכולים להמשיך לטפל בה. אבל מצד שני היא לא קיבלה מקום אחר המתאים לה, כי אין מקום כזה. וכך הפסיקו לה את הטיפול הפסיכולוגי, למרות שהתחננו אליהם שישאירו אותו בינתיים, והיא נפלה בין הכיסאות..." מתארת טופור.

איזה אובדן של אישה מקסימה שכל מה שהיא היתה זקוקה לו זה מסגרת מתאימה לשיקום, מחריד.....

מדהים שאנו לא יכולים לדעת מי בסביבתנו סובל כל כך מפחיד!!

כל שנה ביחד יותר קשה מזו שכבר הייתה עוד שנה - עדיין לא עבר הפחד שמשהו בנו השתנה. זה טוב ורע ביחד אתה מכיר אותי הרבה יותר מדי אין דבר כזה "הארץ המובטחת" ו"אהבה ללא כל תנאי". אל תקח אותי כאילו זה ברור אל תקח אותי כאילו הסיפור סגור מה חשבת?! שתמיד יהיה לנו קל ונוכל לתקן את מה שנשבר לפני שהלילה נגמר עברנו כבר ביחד את כל הזכרונות של כל אחד לחוד ואם אני הלילה קצת ממך בורחת אז אל תלך לי לאיבוד.

מאיה שלום, אני שומע את החוויה שלך שהכל קשה, קשה מדי. ואני מזמין אותך לשתף קצת יותר ממה שעובר עלייך. דרור

הי דרור , אני רוצה לשתף אותך במה שעובר עליי .. אני צריכה את עזרתך .. ימים מסובכים עוברים עליי ..במיוחד בשלושה ימים האחרונים .. אני עוברת בשנה האחרונה טיפול פסיכולוגי פעמיים ..בשבוע .. דווקא בחגים לא הייתה לי בעייה בפגישות המטפל התאמץ לפגוש אותי .. גם לפני חגים הוא בעצם שמר על המסגרת הבטוחה הזו במיוחד כל החודש האחרון .. בשתי פגישות האחרונות ..אפילו הרגשתי קצת טוב אצלו ..הרגשתי שהו "מתפקד" פחות שותק איתי ביחד ..מעט יותר מעורב ..זה עשה לי טוב ...אחרי טיפולים לא קלים שעברתי בתקופות האחרונות ..אחרי שתיקות מרובות .. אז..ביום רביעי בבוקר , יצאתי ממנו מטיפול ..במצב מאוזן סופסופ.. ובדרך הבייתה , הייתי בטוחה שראיתי את האוטו של הבחור שפגע בי .. נכנסתי להתקף חרדה ..לסרטים עם עצמי ... הייתי לא רגועה כל החג ..וזה השפיע על הבית .. בערב , אחרי שכל הזמן הייתי עצבנית , צעקתי בלי שום סיבה ..כעסתי ...שכל הכאב הזה נמצא אצלי ואין לי למי לספר .. אז התחרפנתי ..במילה עדינה !!!! נכנסתי למיטה ..לא הסכמתי לצאת ..וזה ערב חג !!! יש לי ילד קטן בבית ..בן 4 ..ובן זוג שכבר מאס נראה לי בתקופה הקשה הזו שלי .. ניסיתי להתעלות על עצמי ...וזה היה ממש כבר בשעה מאוחרת, לא הלכנו להורים היה מתח וכעס בבית .. והענינים לא נרגעו .. בשעת ערב מאוחרת ..קמתי , התחלתי לסדר את המטבח ..ופתאום עלה עליי גו'ק .. נכנסתי לסרט , צרחתי ..כולי צמרמורת מטורפת ..כן כולה גו'ק ..אבל ..הפגיעה שעברתי הייתה בחדר אשפה ..ויש לי בעיה מחרקים מיותרים ...שבסביבתי ..בעלי עמד לידי נדהם ..ניסה לחבק ..למרות הכל ..אבל הרחקתי אותו ... הלכתי לחדר ..ניסיתי להרדם .. לא הצלחתי , בעלי נכנס לחדר אחרי איזה שעה .. הוא ניסה לגעת בי ..ולא הגבתי ..הוא התחיל להיות יותר תוקפני .. וזה בחיים!!!!!!!! לא קרה .. אנחנו 11 שנים ביחד .. הוא התחיל ללטף אותי ..לגעת ...לנשק ..ואמרתי לא שאני לא רוצה ... הוא לא הקשיב לי המשיך במין אטרף כזה ..ווזה הפך להיות אלים יותר .. הוא אמר לי "די ..נמאס לי ..אני רוצה אותך ..התגעגעתי אלייך..מספיק כבר לחשוב על זה שפגע בך..זה אני ..אני רוצה אותך ולא מעניין אותי מה תגידי !!!!!.. כאילו הלוווווו..תרגע ..!!!! אני לא רוצה שתגע בי ..אני לא רוצה כלום ...והוא ממשיך לא שואל אותי ואני בוכה , צועקת , וזה לא מעניין אותו ...הרגשתי מושפלת ... כאילו אני חווה אונס מחדש ..הזוי.. כן זה בעלי , האדם הכי מתחשב ועדין שיש .. התחלנו להאבק אחד בשני ..ולא בצחוק ..!!!! הפכתי להיות אלימה ..!!! העפתי אותו ממני ..בעטתי , שרטתי , הרגשתי כאילו הוא משהו אחר ...התחרפנתי ... והוא המשיך ... עד ש..בעטתי בו חזק , העפתי אותו בחוזקה מהמיטה , והמשכתי להכאיב לו בטירוף... הוא התחיל לבכות ..גם אני ... והמשיך להגיד ..בסהכ רציתי להרגיש אותך , התגעגעתי אלייך .. נמאס לי שאת רחוקה ממני.. נמאס לי מכל התקופה הזו .. אבל, זו לא סיבה להתנהג ככה ..בכוח ..:-((( כעסתי עלייו ככ .. אני עדיין כועסת.. איך אפשר לעבור הלאה ולהסתכל לו בפנים ..אחרי מה שהוא עשה ..???!!!! אתמול - יום חמישי ..היה מתח איום ביננו ...הוא לא יישן לידי בלילה . .זו פעם ראשונה שקורה דבר כזה נוראי ביננו .. איבדתי שליטה , רציתי לבלוע כדורים ..ולגמור לי את החיים .. לא יודעת מה מנע ממני..לא יודעת .. חשבתי על המטפל שלי ..עד כמה הוא שם בשבילי ... מנסה לעזור שלחתי לו סמס שאני צריכה אותו..ואם הוא יכול לפגוש אותי ... הוא ענה לי שכן ..אבל כבר בתשובה שלו הרגשתי .. שדי כבר נשבר לו ממני ..הרי ראה אותי בשני ורביעי ..ועכשיו שוב בחמישי וזה חג.. ..כאילו די..!!! עזבי אותי יש לי גם חייים ... אבל זה לא עניין אותי , פחדתי ממה שאני מסוגלת לעשות לעצמי ..והעדפתי לספוג את הבושה רק להרגיש מעט במקום בטוח אחרי כל מה שעברתי עם בעלי .. הגעתי למטפל ..כל הדרך בכיתי ..השעה הייתה מאוחרת ...ויש הסכם ביננו שבשעות הערב ..הוא מחכה לי למטה ..והוא לא חיכה ..!!!!!!.. וזו פעם ראשונה אצלו אחרי שנה ו..שאני בטיפול אצלו ... התעלתי על עצמי ..ראיתי שאחרי 5 דקות הוא לא נמצא ..צילצלתי באינטרקום ..והוא פתח לי ..כעסתי בטירוף בתוכי ...על זה שהוא נתן לי לחכות למטה ..ואפילו לא אמר מילה על זה ..שעליתי .. הרגשתי כאילו מזה לא בא לו לשמוע אותי ..וזה פגע בי .. התיישבתי , הסתכלתי עלייו ..והייתי עצבנית בתוך תוכי שלא הוצאתי מילה מהפה איזה עשר דקות ..הוא ניסה לדבר איתי ..ולא עניתי לו , פתאום קמתי מהספה ויצאתי מהחדר ..הוא קרא לי ..לא עניתי ..יצאתי וירדתי למטה ..פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה בטיפול ..אף פעם לא העזתי לקום למרות שבתוכי ממש רציתי..הרבה פעמיים .. שעת לילה , הכל חשוך, מטבעי אני אדם פחדן..ירדתי מהמעלית והתחלתי לבכות ..חשבתי לעצמי במהירות .. מה קורה איתך..הגעת עד לכאן ..ואת הולכת שאת הכי צריכה אותו בעולם .. שלחתי לו אחרי כמה רגעים סמס כשהייתי במדרגות .."אני מצטערת, אפשר לעלות?" הוא ענה שכן.. עליתי , התפדחתי , שעשיתי דבר כזה ..אבל אמרתי לעצמי שמכאן אני יכולה רק להרוס את כל מה שנבנה במשך שנה שלמה ..ישבתי שם על הספה , בוכה ולא מדברת ..המטפל ניסה לשם שינוי ..להבין מה קורה איתי ..בדכ הוא הרבה שותק ..יותר מנסה לתת לי לדבר ...הוא אמר לי "אני מבין את כל המאמצים שאת עושה בכדי להגיע אליי , אבל אני לא אוכל להבין אותך אם לא תשתפי אותי ..אפילו מעט ..." נו רבאק זה ברור ... אבל אני ככ עצבנית שאני לא מצליחה אפילו להגיד לו את זה .. אני שואלת אותו שוב .."אתה רוצה שאלך"??? "אני מעדיף שתשארי, ..גם אם לא תצילחי לדבר ..עצם זה שאת כאן ..זה יותר טוב מאשר שתלכי ותשארי אם התסכול של גם שהלכת וגם שלא דיברת !....", "אולי את רוצה שאשאל אותך שאלות ואז יהיה לך קל יותר לדבר, "... לא אני לא רוצה ...אומרת לעצמי .. הוא הרגיש את התסכול והכעס ..אבל לא הצלחתי לקרב אותו אליי .. שנאתי אותו באותו הרגע ..על זה שהוא לא מצליח להגיע אליי , על זה שהרגשתי שהוא עושה לי טובה שאני שם.. על כל הכעס של מה שבעלי עשה לי .. על כל החרא הזה שאני עוברת ומתמודדת על זה שהתעייפתי נפשית מכל התהליך הזה ...!!!!! הגיעה .. סוף הפגישה ..ממילא כל הםגישה רק שתיקה ... פתאום זרקתי לו "אתה יודע למה לא הצלחתי לדבר ?... כעסתי שלא חיכיתי לי למטה , הרגשתי שאתה עושה לי טובה שאני כאן , נתת לי הרגשה ..רחוקה ממך, הכעס לא אפשר לי להתקרב אלייך ...גם שהייתי הכי צריכה "... עכשיו טוב לך שאמרתי לך את זה ?!!!!!..."הוא אמר כן..אני באמת מתנצל שלא חיכיתי לך למטה ...באמת שכחתי ...(כן ממש...)ואני שמח שאת אומרת לי את זה ...רק , את יכולה לנסות להבין למה רק עכשיו לקראת הסוף את הצלחת להגיד לי את זה .. אמרתי ..כן..שאלת אותי מה פשר השתיקה הקשה הזו.. למה אני לא מצליחה לדבר אלייך אז ..עניתי ..אם לא היית שואל ..לא הייתי אומרת לך , ועכשיו הפגישה הסתיימה , יש לך כח ללוות אותי למטה ?...הוא ענה ..ברור ..ואני ..לא הסתכלתי עלייו אפילו .. אמרתי לו תודה ..למטה ..על זה שהוא ליווה אותי ..והמשכתי ללכת .. הוא אמר לי ביי ולא עניתי לו אפילו ... נכנסתי לאוטו ..הנעתי ..אחרי כמה מטרים עצרתי ..הקאתי תנשמה ..בכיתי בטירוף.. לא מספיק לא שיתפתי אותו בכלל בכל מה שמלכתחילה הגעתי אלייו ..חבל על הזמן בכלל שהגעתי .. לא מספיק כל התחושות האיומות האלה שאיתי .. גם כעסתי עלייו בטירוף.. הפגישה שלנו הבאה אמורה להיות ביום שני ..ואני שואלת את עצמי .. למה ללכת?..????? .אני ככ מאוכזבת מעצמי , ממנו ..ציפיתי שהוא יצור איתי קשר ..ינסה להרגיע .. אבל זה לא עובד אצל פסיכולוגים ..:-(( ..האכפתיות רק במסגרת הטיפולית אה?... נשבר לי מכל התהליך הזה ..מהשתיקות הנוראיות האלה בחדר הטיפולים .. מכל החיים שלי .. שבא לי פשוט להעלם ..לברוח מכל הטיפולים ..לנתק איתו קשר וזהו ..מבלי להודיע לו .. לברוח לכולם .. והכאב הזה .. רק הפך להיות ככ כואב יותרררררר מאתמול ... בבית עם הבעל אני לא מדברת.. ההרגשה הזו שנוצרה בטיפול ..מול המטפל היא קשה בטירוף בשבילי ... מוסיף לי לעומס הרגשי ... ולי ..דרור ..אין לי כח כבר לכלום... בא לי פשוט ..לישון ..לא לקום יותר. מעניין אם יהיה לי את הכח לעשות לעצמי את זה בכלל . מצטערת

ש' יקרה, גם אני רוצה לשלוח לך חיבוק. את מצליחה להעביר בצורה נורא חזקה את מה שעובר עלייך. בטוחה שאת עושה את זה נכון גם בטיפול, אם הוא מוכן להיפגש איתך במוצאי החג, ללא תיאום מוקדם. זה דווקא נשמע כמו מטפל שאכפת לו מאוד. אחד כזה שכן מסוגל לראות אותך גם מעבר למסגרת הטיפולית. מאחלת לך למצוא את השקט. בבית ובחוץ. בעיקר מאחלת לך למצוא קצת שקט בתוכך. אל תוותרי. סופשבוע שקט יעלה

מחבקת אותך בחזרה המון המון .. תודה על העידוד ועל זה שאת כאן .. פשוט תודה .. ריגשת אותי :-)... יום נפלא.. ש'

ש' כל כך מצטערת בשבילך! זה שנדמה לך שראית את האוטו של המנוול שפגע בך (שונאת אותו בשבילך!) זה נקרא-טריגר. חווית טריגר איום מתוקה והוא הציף אותך.. לכן התנהגת כמו שהתנהגת.. מתוקה- זה טבעי לחוש את התחושות האיומות הללו נוכח הטריגר. לא עשית שום דבר רע אל תרגשי בושה. והמטפל שלך-כן היה שם בשבילך. הוא יכול היה שלא לענות לך...אם הוא לא היה רוצה. וזה שנתן לך לעלות אליו זה אומר שהוא רצה לראות עד כמה את מוכנה לבוא ולבקש עזרה כי הפעם את זו שצריכה אותו. והוא רצה שתעשי את הצעד הזה למרות הקשיים הידועים שלך. רצה שתתאמצי הפעם! בכל מקרה מתוקה! אני שולחת לך חיבוקים אוהבים ואת כל התמיכה שבעולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שלך באהבה- &&& בת בלי שם (עד שאני אחליט מי אני.)

המסע המשותף של טיפול נפשי ורפואה סינית בדרך להחלמה מטראומה מינית יתרונות הטיפול המשולב ד"ר עפרית שפירא-ברמן PhD ויעל כהנא (ארנסט) Dipl. Ac הרפואה הסינית הינה תורה עתיקה, בת אלפי שנים, המבוססת על פילוסופיה הוליסטית הרואה את הגוף והנפש ביחידה אחת. עפ"י הפילוסופיה הסינית, ובאופן התואם את הראייה של הפסיכולוגיה המערבית- האדם הוא תוצר סך כל מרכיביו- הגנטיים, הביולוגים, הסביבתיים ותלויי- אירועי חיים שונים. ככל שהפגיעה מוקדמת יותר כך השלכותיה קשות ועיקשות יותר. פגיעה מינית בילדות בכלל, וגילוי עריות בפרט, נחשבת כיום לאחת הפגיעות הקשות ביותר בילדות. השלכותיה עשויות להיות עמוקות וקשות ביותר ולהתפרש על פני תחומי חיים שונים. המחקרים העדכניים מצביעים על כך כי כ- 25% מהילדים עוברים, במהלך ילדותם, פגיעה מינית מסוגים שונים, החל ממעשים מגונים וכלה באונס ובגילוי עריות ( Finkelhor, 1994 ; Resnick, Acierno, Holmes, Dammeyer, & Kilpatrick, 2000 ; Russell, 1983) תקיפה מינית, בילדות או בבגרות, ידועה כגורם סיכון להפרעות פסיכולוגיות, פיזיולוגיות ותפקודיות רבות, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך (Flaming et al, 1999). בגלל התדמית החברתית, ורגשות האשמה והבושה האופייניים לקורבנות מסוג זה, רבות מהנפגעות מסתירות את הפגיעה במשך שנים רבות ואינן מקבלות טיפול הולם (Ullman, 1996). שמירת הפגיעה בסוד מונעת, מנפגעות רבות, קבלת סיוע, והן ממשיכות לסבול מהשלכות פוסט-טראומתיות במשך שנים רבות. לרב, הפניה לגורמי טיפול וסיוע, מטרתה, מבחינת הנפגעות, חיפוש אחר הקלה לתסמינים הפסיכו-סומטיים השונים, שהם, כאמור, תולדה של התקיפה המינית. עם זאת, רבות מהנפגעות עצמן, ואנשי המקצוע אליהם הן פונות, אינם מקשרים בין הטראומה להשלכותיה ( Gibbons, 1996). Courtois (1988) ו- Nayak (2000) מצאו כי על אף היקף התופעה והעלייה במודעות אליה, בשנים האחרונות, רבים מאנשי מקצועות הטיפול נעדרים את הידע הדרוש עמ"נ לקשר בין התסמינים המתוארים על ידי הפונות, לטראומה המינית ולפיכך - אינם מתייחסים במהלך תהליך האבחון לאפשרות קיומה. השילוב בין אבחון לקוי ובין קשייה של הנפגעת לחשוף את עובדת הפגיעה (באותם מקרים בהם היא עצמה מודעת וזוכרת אותה, או עושה בעצמה את הקישור האפשרי בין הפגיעה ובין התסמינים מהם היא סובלת) גורמים לטיפול להיות לא-ממוקד ולפיכך – פחות יעיל. (Courtois, 1988 ; Ullman, 1996). שכיחות: תקיפה מינית היא אירוע הטראומה, אשר נשים מהוות את קבוצת הסיכון העיקרית שלו. בשני מחקרים שונים נמצא שכ - 50% מהנשים באוכלוסיה הכללית, בארה"ב, חוו לפחות אירוע טראומטי אחד במהלך חייהן, ושכ - 33% מהנשים תחוונה תקיפה, או תקיפה מינית, לפחות פעם אחת במהלך חייהן הסיכוי של אישה ליפול קורבן לתקיפה מינית גבוה פי עשרה מסיכויו של גבר. תקיפה מינית בילדות ובבגרות זוהתה כבעיה חברתית בארה"ב רק בשנות ה- 80 של המאה העשרים. מאז נעשים מאמצים לאסוף נתונים על שכיחות התופעה ועל השלכותיה. השלכות פיזיות ופסיכו-סומטיות: לתקיפה מינית השלכות מרחיקות לכת על התפקוד הנפשי, החברתי והבין-אישי של הקורבנות (Flaming, Mullen, Sibthorpe, & Bammer, 1999). טראומה בעקבות תקיפה מינית שונה מסוגים אחרים של אירועים מחוללי טראומה ( Draucker, 1999). גלינס (Gelinas,1983)) הבחין בין אירוע מחוללי טראומה הנגרם במכוון על ידי אדם ובין אירוע מחולל טראומה שנגרם מכוח עליון. על פי גלינס, טראומה הנגרמת ממעשה אדם שנעשה במזיד, כמו במקרה של תקיפה מינית, היא מורכבת וקשה יותר והשלכותיה קשות יותר. הנזק הנגרם בגין תקיפה מינית מושפע ממספר גורמים: גיל תחילת וסיום הפגיעה, משך ותכיפות ההתעללות, מידת האלימות או האיומים באלימות, הפרש הגיל בין המתעלל לקורבן, מספר התוקפים, העדר דמויות תומכות (בעיקר כשמדובר בתקיפה מינית בילדות), מידת הקרבה המשפחתית או ההכרות, מידת הסודיות, תגובת הסביבה אם וכאשר נחשף הסוד, האשמה עצמית ותחושת הבושה הכרוכה בכך ( Beichman, Zuker, Hood,; McMillen & Zuravin, 1997 ; DaCosta, Akman, & Cassavia, 1992 Kellogg & Hoffman, 1997 ; טילמאן, 1995 ). בהיבט הפיזיולוגי אנו עדות לתסמינים פסיכוסומטיים רבים- קשיי שינה, כאבים כרונים שונים (ראש, גב), בעיות הורמונליות במחזור החודשי, דלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן, הפרעות בעיכול ועוד. בהיבט הנפשי מנטלי- קשיי ריכוז ערב עוררות יתר ו/או דיס-אסוציאציה (ניתוק), דיכאון, חרדה ועוד. בהיבט הבינאישי- קשיים במערכות יחסים (בעיקר אינטימיות זוגית אבל לא רק), קושי בוויסות רגשי (התפרצויות זעם ו/או ניתוק קשי- קושי ליהנות מדברים ועוד). רבים מהתסמינים הגופניים מהווים, למעשה, ייצוג מוסווה של הפגיעה הרגשית/מינית. מסיבות שונות, אשר חלקן המכריע קשורות לצורך, שהרגישה הנפגעת, לשמור את הפגיעה בסוד – ומשום שבמקרים רבים מתחוללת הפגיעה בשלב בו אין לנפגעת את המילים לתאר את שעבר עליה – מיוצג סיפור הטראומה על ידי מגוון תסמינים פסיכו-סומטיים, המספרים, בצורה עקיפה, את סיפור הטראומה. ולכן, עמ"נ שאיש המקצוע ידע לפענח את התסמינים הללו – עליו לדעת מספיק על טראומה מינית ועל האופן בו היא מביאה את עצמה לכדי ביטוי על גבי הגוף. על אף התמונה הברורה העולה מתוך ניסיון קליני רב שנים, בכל זאת חשוב לומר כי הן הפסיכולוגיה המערבית והן הרפואה הסינית רואות כל אדם כעומד בפני עצמו ולפיכך, טווח התגובות הצפויות, גם לאירוע טראומטי כמו פגיעה מינית, הוא רחב ואינדיבידואלי ביותר. משום כך, הרפואה הסינית מבססת את תהליך ההתערבות על תשאול מקיף, במטרה לאסוף מידע ככל שניתן, כאשר הנחת היסוד היא כי הסימפטומים השונים קשורים זה לזה במכנה משותף, אותו חשוב וניתן לגלות. רפואה סינית, בהיותה רפואה הוליסטית, מטפלת בגוף ובנפש באמצעות מחטים, צמחי מרפא ואם ניתן- גם באמצעות מגע. המטפל/ת מתייחס/ת לשינה, למחזור, לתזונה ולתסמינים הפיזיים האקוטיים (כגון כאבי ראש וכו'). לצורך תהליך האבחון, המטפל/ת נעזר/ת באבחנות דופק, לשון וגוף, בשאיפה לערוך אינטגרציה בין התופעות השונות שהוא/היא מזהה, והתייחסות לבעיה "השורשית" אותה זיהה/זיהתה. על אף שרפואה סינית אינה מהווה תחליף לטיפול פסיכולוגי, היא יכולה להוות חלק מסייע בתהליך הטיפול וההחלמה מטראומה מינית. נפגעות טראומה מינית חוששות לעיתים קרובות מטיפול פסיכולוגי, בין היתר משום הצורך לתת אמון באדם הנמצא בעמדת סמכות (המטפל/ת), קשיים ביצירת אינטימיות וכמובן הצורך לתמלל את החוויה הטראומתית, לעתים בפעם הראשונה בחייהן. טיפול ברפואה סינית, שכמו מקלף שכבות, יכול לסייע בהכנת המטופלת לטיפול הפסיכולוגי. הרפואה הסינית יכולה להקל על התסמינים הפסיכוסומטיים השונים ובכך להוות מעין גשר-של-אמון למיליה של הטיפול הפסיכולוגי. דיקור סיני יכול לסייע בהעלאת תמונות (images) ורגשות שונים אצל המטופלת. אלו יכולים להוות בסיס לנושאי שיחה בטיפול הפסיכולוגי ודרך נוספת, עבור המטופלת, להתבונן ולהתמקד בגופה ובמתרחש בתוכו. התבוננות פנימה והתמקדות בגוף, משום עוררות היתר והדיס-אסוציאציה שבאה בעקבותיה, הן מהדברים הקשים ביותר עבור נפגעות רבות. הקלת הדיס-אסוציאציה והרחבת מגוון דרכי ההתמודדות וההתנהלות, הרגשית והבינאישית, הן מהמטרות החשובות ביותר של טיפול בטראומה. הרפואה הסינית מגוונת מבחינת טכניקות הטיפול. לפיכך היא מציעה למטופלת "סל" מתוכו היא יכולה לבחור את הטכניקה המתאימה לה ביותר. עיקרון זה, הקיים גם בתפיסת הטיפול הפמיניסטי, מהווה עקרון של העצמה המבוסס על בחירה, ומתבסס על הבנה בסיסית בדבר חשיבות "החזרת" השליטה לנפגעות- שליטה, חוסר אונים, העצמה ובחירה הם מושגים מרכזיים בטיפול בנפגעי טראומה בכלל ובנפגעי טראומה מינית בפרט. קריטי כי המטפלים בטראומה מינית (הן מתחום הפסיכולוגיה והם מתחום הרפואה המשלימה), יבינו את חשיבותן של הסוגיות הנ"ל, ידעו לקשר אותן לסיפור הטראומה ולמטופלת הספציפית, וכן ידעו ליישם את ההבנות הנ"ל, מבחינת דרכי ההתערבות שלהם. החלמה: הפסיכולוגיה המערבית והרפואה הסינית שותפות לרעיון כי המטופלת היא מחוללת ההחלמה שלה (Herman, 1992). אין בכוחם של אף מטפל/ת או טיפול, טוב ככל שיהא, לחולל את תהליך ההחלמה במקומה של המטופלת. בהעדר רצון, מוטיבציה ועיקשות מצידה של המטופלת, מהווה התהליך הטיפולי מסגרת אשר בכוחה להקל על תסמינים כאלו או אחרים ולא יותר. ריפוי עמוק יותר, של עולמות התוכן הרגשיים, כרוך בעבודה משותפת של המטפלת והמטופלת. הטיפול המערבי והרפואה הסינית יכולים לחבור יחדיו כדי ליצור מסע משותף- בין המטפלת והמטופלת, בין הגוף והנפש, בין עבר, הווה ועתיד, בין "פנים" ו"חוץ". אינטגרציה בין כל היבטי חיים אלו היא שמהווה את מטרת המסע הטיפולי ואולי אפילו את מטרת החיים בכללותו.

אז לפי מה שאת כותבת כל אשה שניה צריכה טיפול???

ש יקרה, קראתי בנשימה עצורה. ליבי כאב על כל מילה, כמה קשה שבעלך- שאמור להבין אותך,לדאוג לך- דווקא הוא זה שפוגע בך. טוב עשית שהלכת למטפל. שלא נשארת עם זה לבד. וצר לי לשמוע שגם שם התאכזבת. כנראה שהוא שכח . (קורה.....) אני בטוחה בטוחה שהוא מאוד דואג לך ואכפת לו ואת חשובה לו. ש' יקרה החזיקי מעמד, יש בך את הכוחות הדרושים, מאחלת לך רק רגעי שלווה, וסופשבוע נעים וחמים. אני כאן ........

תודה על האכפתיות .. תודה שקראת ואת כאן.. ככ כואב לי שדווקא מהאנשים שמרגיש לי הכי קרוב ..נאלצתי להתאכזב ברמות ...:-((( מקווה שאצליח לשים את הכעס בצד .. ולהגיע לפגישה ביום שני ..ולא ל"מחוק" את כל התקופה הזו שבניתי לעצמי מחדש .. ככ מקווה .. יודעת עד כמה הצעדים שלי אימפולסיבים ויכולים להרוס.. בגלל זה אני כאן ..כותבת ..מקבלת כוחות..אולי פרספקטיבה אחרת להסתכל על הדברים .. מחבקת אותך המון , תודה חברה יקרה .. ש'

הפסקתי טיפול לפני שבועיים אמרתי למטפל שאני צריך הפסקה. אבל האמת היא שפשוט אין לי כסף יותר אני סטודנט וממש נקלעתי למצב כספי קשה. אבל עזבתי את הטיפול וקשה פתאום יותר מכשהגעתי אליו. המטפל מתקשר מדי פעם לשאול לשלומי ובודק מתי אני חוזר אני אומר לו אחרי הבחינה הזו אחרי זה וכו'. מה לעשות? לא רוצה להחליף מטפל אני אוהב אותו והכי קרוב אליו הוא תמיד היה בשבילי כשבהייתי צריך אפילו כשהטרדתי אותו טלפונית בקטנות אף פעם לא נתן לי תחושה רעה ואחרי שמונה חודשים פתאום ההפסקה הפתאומית הזו גורמת לי להרגיש רע נורא אני בטוח שהוא לא יכול לטפל בחינם הרי זו לא בעיה שלו אבל עדיין. אני בן 28 עובד ומשלם לימודים בעצמי וההורים לא מוכנים לעזור לי בתשלום לפסיכולוג הם אומרים שזה שטויות ושאני יכול להתמודד עם חרדת בחינות ועם פרידה מחברה שלי בעצמי כך שאין מי שיסייע. תודה

ולא שלא תספר לו את האמת? (אולי אתה מתבייש בזה?) אני אמרתי זאת לפסיכולוגית שלי וכבר שנה אני משלמת לה רק 100 ש"ח לפגישה. (היא אמרה שאני לא יעזוב בגלל כסף) אני לא בטוחה שזה יהיה הפתרון שלו אבל שווה לפחות להציג את האמת אולי יהיה לו פתרון.

רן שלום, נשמע לי שניהלת דיאלוג עם עצמך בנוגע לאיך אתה מתמודד עם המצב הכספי, וחבל. לא רק שנשארת לבד עם זה ונאלצת לשקר, אלא שגם לא שמעת אילו הצעות יש לו בנושא. כיצד הוא חושב שאתם יכולים להתמודד עם הבעיה הזו. עצתי היא שלמרות הקושי הטמון בכך תיצור קשר איתו, טלפוני, או עדיף בפגישה, ותדבר איתו על כך. כמובן שמעבר לכך ישנן אפשרויות לקבל טיפול מוזל או אפילו בחינם במסגרות של קופות חולים, או דרך השירות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה אתה לומד. דרור דרור

איך מספרים למטפלת שאני פוצעת עצמי ושגופי צלקות האם יש טעם בזה ואיך זה יכול לסייע לי. ולמה היא לא גילתה עד עכשיו אני יודעת שלא רואים זאת מאחר וזה ברגליים ובמפשעות אבל היא מעולם אפילו לא שאלה האם יש טעם לספר או שזה יראה כמו נסיון לתשומת לב. פעם אחת אפילו הוצאתי את הסכין מהתיק ושיחקתי איתה כל הטיפול היא לא דיברה על זה כאילו לא ראתה כלום למה היא עושה זאת האם זה סוג של משחק?

כנראה שהיא יודעת ושמה לב ומחכה שאת תעלי את הנושא.... ולכן כדאי לך לעלות את הנושא. לעניות דעתי הלא מקצועית, לספר לה זה לא יראה כמו רצון רק לתשומת לב צפני שזו בעייה הקיימת אצלך ולא סתם.

שלום לך, נשמע לי שאת מאוד רוצה שהיא תגלה משהו שאת לא מספרת לה, בלי מילים. אז יהיה בכך טעם. אם את תספרי לה את תרגישי שהיא לא באמת רואה אותך. אבל מה שקורה בפועל הוא שאת כרגע מאוכזבת, מרגישה שיש משהו מזוייף בטיפול, ואולי משחזרת חויה של תסכול. עצתי לך היא למרות כל הקושי והמשאלות, לנסות ולהעלות בפניה גם את הנושא עצמו וגם את הרגשות שלך כלפי זה שהיא לא ראתה. אולי תופתעי. מה שבטוח הוא שתצאי מהמבוי הסתום שבו את שרויה כרגע. דרור

מה דעתכם על הסרט "הסוד" שמופץ כבר זמן מה ועל הרעיון העומד מאחוריו?

מה הרעיון?

שלום לך, לא ראיתי את הסרט, אבל שמעתי מעט על הנושא המרכזי בו. אם הבנתי את הרעיון, הרי שכל עוד ממשיכים להתאמץ להשיג את המטרות שמעוניינים בהם, ולא רק מחכים שהן פשוט יקרו, אין בכך כל רע ובמקרים מסוימים זה אפילו יכול לתת תחושה חיובית. דרור

אני בטיפול לאחר אירוע מסויים שעברתי. המטפל משוחח איתי על הילדות שלי אני בן 56 והוא מדבר איתי על דברים לפני 48 שנה לא ברור לי מה הטעם או הצורך אני לא ילד בן 20 או 30 שהילדות הייתה לפני עשור או שניים עבר כבר יובל. ההורים כבר אינם בחיים ולדבר עליהם זה כמו חילול המת מבחינתי. האם המטפל שלי נוהג כשורה או שהוא פועל בדרך ייחודית אך שאינה יעילה. תודה, גדעון. סליחה על השעה המאוחרת.

בפסיכוטרפיה הקלסית מקובל לשוחח ולפתוח נושאים הקשוריםן לילדות וליחסים עם ההורים. זאת במטרה להבין ארועים משמעותיים בחיי המטופל והאם השפיעו על מצבו הנפשי הנוכחי. לא תמיד נעים לשוחח על זה לאחר שנים רבות ולפתוח "פצעים ישנים". דרך טיפול זו איננה יחודית ומקובלת מאוןד בטיפול. אם קשה לך עם זה אתה יכול לדבר על זה עם הפסיכולוג.

גדעון שלום, אני בהחלט יכול להבין את הקושי לדבר על ההורים, בכל גיל ואולי במיוחד כאשר הם אינם בחיים עוד. לעיתים מצטרפת לכך תחושה של בגידה/השמצה ללא צורך או ללא יכולת שלהם להגן על עצמם. אבל פתיחת יחסיך עם ההורים באה מתוך השקפה טיפולית שהדרך בה אתה מתנהל מול העולם כיום הושפעה רבות מיחסיך עם הדמויות הראשונות בחייך - ההורים. אין כאן ניסיון לסגור חשבון איתם, אלא להבין כיצד דרכים בהם אתה נוהג כיום מושפעות מאותה תקופה והן ברות שינוי מעצם ההכרה בכך. בכל מקרה הייתי ממליץ להעלות נושא זה בטיפול. דרור