פורום פסיכולוגיה קלינית

הי ליאת, אני קצת רגועה היום יותר...קראתי את הספר 'טראומה והחלמה' פעמיים. בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי בוכה ומוצפת כל כך, זה נגע בי בכל כך הרבה רבדים עם כל כך הרבה לבטים וחששות פנימיים. בכיתי אז כשבוע. קראתי שוב את הספר באחת הפעמים ממקום מרוחק יותר. מאכזב לקרא ספר לא פשוט זה ולהזדהות איתו כל כך , זה מעמיד אותי במקום כל כך רע מול עצמי , מול הפנטזיות שלי ש'אני בסדר'. אקרא אותו שוב, חוששת שאטבע בתוכו יותר...כן, חשבתי על התחושה ש'רק אני נורא סבלתי' וכמה 'רק אני מסתירה כל כך הרבה סודות'. אני מניחה שזה באמת לא נכון, אך התחושה הפנימית היא אחרת, כאילו יש זרקור אחד בתוך אולם חשוך מלא אנשים, והזרקור מופנה אלי, מופנה באופן שלילי.. בכל אופן תודה על המלצתך שבת שלום ותודה ... ניבה

ניבונת, מאחלת לך שבת שקטה ושלווה. את בהחלט לא לבד. איתך ליאת

ליאת יקרה .. יום אחד אני עוד ..אשיל אותו מעליי.. ואשחרר את אחיזתו הלופתת אז..בטח צוארי החנוק עוד ינשום את אויר החירות הסוחפת ... כבלי האשמה והפחד שהשאירו אותי אז .. בין זרועותייו המאיימות .. יתפוררו למשמע קולי הזועק למקום בו לא אראה שוב את פנייו אני אצליח לנקות את פניי מעפר ואחבוש את גופי החבול ונפשי הפגועה תרחף למקום בו האושר מצוי !!!!!! ליאתי יקרה .. ככ יקרה .. תודה על המילים המחממות , על האכפתיות , ההבנה ..והרצון לעודד .. כנראה באמת יש לכם ה"מטפלים המיוחדים" .. כוחות מברזל וים סבלנות .. גרמת לי להגיע אתמול ..לפסיכולוג אסופה יותר .. אחרי שהרגשתי מפוזרת לחלוטין .. הצלחתי לדבר ..שם .. גם אם כאב לי בטירוףףף.. אפילו סיפרתי לו על הפורום כאן שתומך בי ..והוא העלה חיוך. .(למרות שהייתי בטוחה שהוא לא ייקבל את זה ככ ..) והתחושות האלה ..שהגעתי לשם ..למרות שככ לא רציתי .. נותנות עוד כח להמשיך.. רוצה לומר תודה שהפורום הזה מלווה אותי בדרכי הקשה .. הלוואי וכבר אהייה אחרי ..כל ההתמודדות הזו .. הלוואי ואהייה במקום רגוע יותר .. אבל המסע הזה ..כרגע ככ ארוך... ככ מעייף.. ככ...אוףף אין מילים להכיל את הכאב הזה אפילו .. מאחלת לך ולכולם .. שבת שלום , סופש רגוע .. מי ייתן ותמיד יהיה בך הכח לתת לאחר.. רק בתהליך הקשה הזה ..ובלבד הזה ..עם עצמי .. אני מרגישה עד כמה למילים יש כח לרפא .. עד כמה אפשר להרגיש מחובקת ..ורצויה גם מרחוק .. ת..ו..ד..ה!!!! לך אישית .. ולאורנה ודרור ... שלך, שרית

שרית, הדברים שלך מחממים את הלב. גם פסיכולוגים עם "כוחות מברזל" נהנים לדעת שהם עוזרים. המשיכי לעבוד. מגיע לך כל כך שיהיה טוב. שבת שלום ותודה על דבריך ליאת

שלום לך, אני עוברת תקופה קשה בטיפול. החלטתי שאני צריכה להתמודד עם עבר קשה שהדחקתי עמוק בפנים משך שנים ארוכות. אני לא מצליחה להישאר עם כל מה שקורה לבד כל השבוע, וגם אני לא יכולה לשלם עבור יותר מפגישה אחת בשבוע. אני צריכה אותה, ואני חייבת לדבר עם מישהו ועד הפגישה הבאה אני מגיעה עם אפיסת כוחות בגלל כל מה שעובר עלי לבד לאורך השבוע. מה את מציעה? סופ"ש נעים

שלום מ.א לפעמים, כאשר עולה הצורך בהגברת תדירות הפגישות מטפלים מוכנים להתחשב ולהוריד את עלות הטיפול לזמן קצוב. אם גם זה יהיה מעבר לתקציב שלך, אפשר לנסות ולחשוב יחד איתה על אפשרויות אחרות. יש מטפלים המסכימים לבסס סוגים שונים של תקשורת גם בין הפגישות, כמו למשל מייל כתוב בזמן קבוע, או סוג אחר של תקשורת (SMS או שיחת טלפון קצרה, כהרגעה). חשוב שתדעי שלא כל מטפל מוכן לכך, והסירוב הוא בדר"כ מטעמים עקרוניים-מקצועיים, ולא כצעד המכוון אליך אישית. תוכלי, כמובן, לנסות ולהיעזר בקבוצות תמיכה אינטרנטיות וספציפיות, דוגמת אלה הקיימות עבור נפגעות תקיפה מינית. תמיכה אינטרנטית (כמו גם זו הניתנת כאן אצלנו) אינה יכולה להיות תחליף לטיפול הממשי, ולכן יש להתייחס אליה כאל "רוח גבית" ולא כאל מסגרת טיפולית. שולחת לך תקווה להקלה ורגיעה ליאת

שלום ליאת האם מכירה חוג ריתמוסיקה לילד בן 4 (אזור המרכז-ר"ג,ת"א פתח תקווה והסביבה) ? ניסיתי לאתר באינטרנט אך לא מצאתי באזור מגוריי. האם יש מקום מסויים בו אפשר לברר? תודה.

שלום דפנה, לצערי שאלתך אינה בתחום התמצאותי. בהצלחה ליאת

ליאת השינויים אמורים (אולי) לעשות לי טוב...אך יש לי חששות.. ולפסיכולוגית סיפרתי משהו לא מזמן, לא בטוח שהיא יכולה לעזור לי בעניין הזה, היא חשבה להפנות אותי למישהו אחר.. התאכזבתי מאד וכאב לי הלב... היא פשוט אומרת שהיא צנועה... אמרתי לה שאיתי לא תהיה צנועה:) (הפרצוף אמנם מחייך אבל עדיין כואב לי הלב...) לא יודעת אם למרות הכל כדאי לי להמשיך לבוא אליה..אני יודעת שהיא תחסר לי...אבל אולי הגיע הזמן לעזוב. איך יודעים? האמת, אני כבר לא יודעת אם היא יכולה לעזור לי בזה...לא ברור לי ולא יודעת אם קיבלת, שלחתי לך משהו לפני כשבועיים שתהיה שבת שלום

ערב טוב ME כל שינוי מעורר חששות, ובכל זאת, להישאר במקום לא טוב רק בגלל שהוא מוכר - לא מומלץ. העניין השני שאת מעלה נשאר במידה רבה חידתי, כי לא פרטת. חשוב לדעת שיש תחומים ספציפיים בהם לא כולם מתמחים באותה מידה, ולפעמים אין ברירה אלא להיעזר באנשי מקצוע נוספים. זה לא תמיד רק שאלה של צניעות. בכל מקרה, זה לא מבטל את כל הטוב שהיא *כן* יכולה לתת לך. לטעמי, יש מקום להמשיך ולדון על כך עמה, כמו גם על שאלת סיומו של הטיפול. בשבועיים האחרונים לא יכולתי להשיב על מיילים פרטיים. שבת שלום ליאת

ליאת, אם אשלח לך שוב את חושבת שתוכלי להגיב? היא פעם אמרה שהיא כן יכולה לעזור ופעם הבנתי שלא...(היא לא אומרת כן באופן מוחלט,היא אמרה משהו כמו אשתדל.. מקווה שכן...היא צנועה....לזה התכוונתי) לגבי העניין הזה לא נראה לי שאפרט...כואב לי מדי...למרות שאת כבר בטח יודעת מהו...? לא יודעת למה ליאת אבל אני מרגישה שאת לא נחמדה אלי כמו פעם...את לא איתי... בכל מקרה תודה(אולי זו רק הרגשה שלי...) ולגבי המחשב מקווה שאין לך שוב בעיות עם המחשב, אה?

יש לי עוד שאלה אשמח אם תעני לי. אני מאופקת יותר מדי בטיפול, כלומר אני מזכירה את מה שכואב לי אבל לא מראה לה עד כמה זה כואב, עד כמה זה מונע ממני לעשות דברים בחיים, עד כמה בא לי לפעמים לעמוד מול משאית דוהרת.... כל פעם שהיא שואלת מה המצב אני עונה בסדר.... כשאני מדברת על האובדן, על ההתעללות, על הקושי בחיים.... על הכל...אני מדברת בשקט וכאילו שזה כאבו של מישהו אחר... לא נותנת לה להרגיש עד כמה אני צריכה אותה ואת עזרתה. אפילו בילדותי, כשסיפרתי לאמא על ההתעללות, תיארתי לה את זה כמשהו פשוט (כמגע תמים, שבטח לא היה תמים..) ובגלל האיפוק שלי המסר לא הגיע לאמי בצורה נכונה ולא הבינה עד כמה הדבר פגע בי ועדיין פוגע.... שאלתי היא איך אני יכולה להשתחרר מאיפוק זה? למה חשוב לי להראות לאחרים שאני בסדר ושאני מתפקדת מעל הממוצע יחסית לכל מה שעברתי? למה חשוב לי לא לבכות בפניה? הרי השקר הזה לא יוביל את הטיפול לשום מקום? איך אוכל פשוט להימסר לה? אשמח את תעזרי לי.

שוב שלום, מעבר לקושי הטבעי לשחזר את האירוע הטראומטי, את מתארת כאן משהו נוסף, שיכול להצביע - אולי - על משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הדמויות המשמעותיות בחייך, ועם אמך בפרט. הניסיונות שלך בילדות להגן עליה מפני המציאות (והניסיונות הדומים בחדר הטיפול, מול המטפלת), יכולים לרמז על כך שלא האמנת ביכולתה להכיל את האמת כפי שהיא. ילדים - כך מסתבר - רגישים מאד ביחס להוריהם, ובמידה והם חווים אותם כחלשים, הם יעשו הכל כדי לא לערער אותם עוד יותר. בהמשך, כפי שאת מתארת, הדפוס הזה מתרחב כלפי העולם החברתי המרוחק יותר, ונוצרת עמדה כוזבת של "עצמי מתפקד". זוהי עמדה בעייתית, כי את שומרת על מי שאמורים לשמור עליך, ובכך מותירה את עצמך בודדה ופגיעה. בטיפול, כאשר מתבססת יכולת לתת אמון במטפל/ת, נוכח המטופל שיש מי שמצליח להכיל אותו בלי להתמוטט, ויש בזה הקלה גדולה. תני לעצמך עוד זמן. בהצלחה ליאת

היי קראתי כאן המון על רצון עז אצל הרבה מטופלים במגע כלשהו עם המטפל, וקראתי את תגובתך בעניין. שאלתי היא, אם את מטפלת בילד/ילדה קטנה ובאמצע טיפול או בסוף הפגישה הם ביקשו חיבוק או נשיקה האם גם תמנעי מלעשות כך.??

היי ליאת. בהמשך לשאלות אלה - ברור שמגע אינו כלול בעסקה המפוקפקת הקרויה טיפול פסיכולוגי, ונניח שבאמת כפי שאומרים המומחים - סיפוק החסר בטיפול לא יפתור את מכאובי המטופל, אבל האם לא ניתן להתפשר על דרך הביניים לפיה המטפל יקל במעט את כאבי הפנטום הבלתי נסבלים ע"י חיבוק או אחיזת יד (בהנחה שהמטופל אינו דוחה אותו או שנוא עליו..) עד אשר יימצאו ההסבר והפתרון לחסר זה.על אחת כמה וכמה כאשר המטפל והטיפול עוררו את זה באופן שלא היה קיים קודם הטיפול (מעל פני השטח).האין זה כמו לזרוק סיגריה בוערת ביער ולברוח... ושאלה נוספת, האם מטופל שלך התאבד פעם? ואם כן, לו היית יודעת שכמיהתו המייאשת תחילתה בחיבוק ארוך וחם, האם היית נותנת את זה כדי למנוע את ייאושו הבלתי הפיך? אני יודעת שהשאלות מעצבנות.שבהן כל עוולות הטיפול הפסיכולוגי מופנות אלייך..שלא בצדק כמובן.אני יודעת .אני מקוה שאת רואה ומבינה את מה שמתחת למילים הכועסות/עזובות/נעלבות/ממורמרות ונכנעות שלי.לחיי סופשבוע של ויתור וכניעה.

ואני גם כמו ויק, חושבת שמילים לא תמיד הם התשובה לכל דבר. לפעמים היא יכולה לדבר שעות וזה לא יזיז לי כלום, היא יכולה לרשום לי על כל המחברת ש"היא איתי ושהיא חושבת עלי"... אבל אף פעם זה לא יהיה כמו היד המחבקת, או היד המלטפת, האומרת באמת ובתמים שכן אני איתך. מצד אחד אתם רוצים (כמטופלים) שנהיה תלויים ושנחזור איתכם לימים ההם כילדים (ושם היד המלטפת והחמה או הכתף של אמא או אבא הייתה הדבר הכי מרגיע) ומצד שני אתם רוצים להישאר מרוחקים... יש כאן פרדוקס בלתי מובן ואשמח אם תצליחי להסביר קצת.

שלום ויק, אני יודעת ששאלותייך, גם אם קשות, באות ממקום של כאב ועייפות גדולה. אנסה להסביר שוב, דרך עולם הדימויים שלך. מי שזורק סיגריה בוערת ביער ובורח הוא פושע, שגוזר כלייה על אלפי עצים שמישהו אחר גידל באהבה ומאמץ. הוא עושה זאת, במקרה הטוב, מחוסר זהירות, ובמקרה הפחות טוב מחוסר אחריות או זדון. לצערי, קשה לי להתחבר לאנלוגיה הזו כשמדובר בטיפול, אפילו כזה המתעקש להימנע מחיבוקים ואחיזות ידיים. "העיסקה המפוקפקת" כפי שאת קוראת לה, אינה כוללת סוג כזה של התנהלות, והיא גם לא זו שהבעירה את החסך והכמיהה למגע. הם היו שם הרבה קודם, גם אם הסתתרו תחת מעטה הגנתי של עמימות רגשית. הטיפול יכול להחזיר את האמון בקשר הבינאישי, ולהעיר אגב כך גם את המשאלה למגע ואינטימיות גופנית. איני יכולה להזדהות עם תפיסה לפיה המטפל מתנער מאחריות או זורה חורבן בחיי המטופל שלו. אני מאמינה שגם מטופל שסובל נורא בחדר הטיפול, יודע ברוב המכריע של המקרים, שהמקורות לסבל נעוצים הרחק מספת הפסיכולוג. אני מניחה שאם החיבוק שלי היה יכול לסלק מישהו (לאו דווקא מטופל שלי) מאדן החלון של הקומה ה-20, הייתי מחבקת אותו כדי שיזוז משם. כי החיים עומדים לפני הכל. עם זאת, לא הייתי מחבקת מטופל כדי לספק את כמיהתו המייאשת למגע או כדי להקל על תחושות הייאוש שלו, גם אם הן כוללות לעיתים קרובות משאלת מוות. מקווה שהצלחתי להבהיר את עמדתי. שבת מנוחה ליאת

שלום רב, כשמדובר בטיפול בילדים, הזהירות ממגע גדלה שבעתיים, שכן המטרה אינה למלא את מקום ההורה (שעדיין מאד נוכח בחיי הילד). טיפול בילדים מלווה בהדרכת הורים ובניסיון לשקם את הקשר הורה-ילד, או לסייע לו לשרוד את החלקים הבעייתיים בקשר זה. כהורה, לא הייתי רוצה שהפסיכולוג של הילד שלי (ממש כמו המורה שלו) יחבק וינשק אותו, גם אם כוונותיו טובות. בברכה ליאת

סליחה אם מה שכתבתי לא משתנה פשוט זה מה שכואב לי ולא יודעת לאן לפנות

שוב שלום חן, אני יודעת כמה קשה לך, ומניחה שעד שלא יוקל, תמשיכי לכאוב ולבקש סיוע. אני מאמינה שההתעקשות שלך להיעזר מעידה דווקא על כוחות. נסי לשמור עליך. שבת שקטה ליאת

היי ליאת, שוב אני. מקווה שזה לא יותר מידי.יש לי ,אפשר להגדיר את בעיה ,בעיה רצינית אפילו שדי מדאיגה אותי.בזמן האחרון אני חושבת שאולי גם את חברים שלי שסביבי. זה קורה בשבוע האחרון בעיקר .אני מסתגרת בבית ומשקרת לחברים שמזמינים אותי לעשות איתם משהו שכבר יש לי תכניות אחרות,שאני עייפה(אני עובדת הרבה שעות זה מה שכרגע עוזר לי לשמור על שפיות)לא בא לי להגיד את האמת..ההסתגרויות היו גם בעבר אבל איך שהוא הייתי מצליחה להתעלות מעליהם,אין לי מושג באיזה כוחות...חברים שלי ,והאהדה שלהם נותנת הרבה כוח,ללא ספק. אבל קשה לי עכשיו בתקופה הזאת לעשות מאמץ מינימלי אפילו,אני מרגישה שהדיכאון לופת חזק חזק וקשה להשתחרר ממנו.קשה לעמוד מולו. היום יצאתי קצת עם חבר שלי, בת דודה שלי ובעלה היינו בקניון .היה די נחמד אבל רוב הזמן הרגשתי חלשה,ורצון לישון,בגלל המצב הנפשי ...הכל עדיין חונק שם בפנים,ואני רק רוצה לישון ולאבד את היכולת להרגיש כל כאב...תוך כדי שאני כותבת את הדברים הכאב צועק בתוכי ואין מי או מה שיעזור לי לצאת משם...שוב אני בתוך התהום הזאת בפעם המי יודע כמה..וליבי כואב..עצובה עד עמקי נשמתי שהימים עוברים ואני לא יוצאת מהמקום בו אני שונאת להיות,מקום שהוא לא טוב.הלוואי ויכולתי באיזו שהיא דרך להתעלות מעל התחושות הקשות .אני שוקלת לחזור לטיפול תרופתי לגבי השיחות עוד לא החלטתי ...הן גורמות לנפילת מתח ולחולשה נפשית..כבר מאוחר מידי להגיד שהמצב שלי זמני כי כולם כבר התייאשו, גם את ובמיוחד המטפלת שלי, אני רואה את זה בכל דרך אפשרית,והיא כמובן אומרת שלא אבל קשה להאמין לאמירות שלה,לא כי אני לא רוצה,כי פשוט ככה... נמאס להכריח את עצמי להתמודד עם הדברים הפשוטים והסטנדרטיים כמו ללכת לעבודה כל יום אפילו להתלבש ולהתאפר וכו'.נמאס לי מכל יום שעובר..לא מצליחה למצוא טעם בשום דבר. חשפתי דברים בטיפול שלא רציתי לחשוף.הפצעים נפתחו והכל שותת דם. חנוק לי מידי ולא יודעת עוד לאן לפנות. סליחה שכותבת פה ככה.... חן

שלום חן, אני חושבת שעל רקע התגברות תחושות הדיכאון והכאב, זה רעיון לא רע בכלל לנסות ולהיעזר בטיפול תרופתי (לא זכרתי שהפסקת). ההקלה החלקית שהתרופות מאפשרות, מסייעת לשרוד את פגישות הטיפול הקשות, את צריבתם של הזיכרונות הטראומטיים, וכמובן את תופעות הדיכאון הקשות שאת מתארת. בינתיים, שולחת לך מכאן תקווה להקלה מהירה, ועידוד להמשיך ולהיעזר בידיים המושטות אליך. החזיקי מעמד. ליאת

היי ליאת, מה עושים עם בעיות שינה.. הולכת לישון עיפה ומותשת ולאחר חצי שעה מתעוררת כאלו ישנתי לילה שלם, כבר שבוע אני מתעוררת כל חצי שעה. אני מתעוררת סתם לא מתוך חלום רע, בלי סיבה. אולי זה קשור לתמונות שמידי פעם צצות אצלי בראש בחודש האחרון ביום יום מידי פעם, אני לא מבינה איך משחזרים טראומה אני לא מסוגלת לדבר על זה(זה מגעיל) וחוץ מזה גם לעצמי אני לא יכולה לתאר זאת במילים או בצורה אחרת.. זה כאלו יהפוך את זה לאמיתי שעכשיו אני יכולה "לכעוס" על עצמי על הדמיונות שלי. לא יודעת מתחשק לי להשאיר הכל מאחור גם לטיפול אין לי כבר כוח אני רוצה לבטל אני יודעת שזה לא יצליח בטלפון (היא עקשנית לא פחות ממני) היא לא תסכים אז אני חושבת אולי פשוט לא להגיע בלי הודעה מקודמת אבל זה מאוד לא יפה לעשות את זה ולכן אני לא יכולה.. (מה גם שזה יראה כמו חיסול חשבון שלי כלפיה שהיא מבטלת ברגע האחרון ואין לי חשק להיכנס למשחק כוחות) חוסר המצב רוח שלי מתחיל להופיע מקווה שזה יעצר ולא ידרדר..

ערב טוב רחל, כשקשה בטיפול, בעיקר מול הצפה של זיכרונות טראומטיים, נאחזים גם בסיבות שוליות כדי להימנע מלבוא. כנראה שאין ברירה אלא להיאבק בדחף ההימנעות, ולהמשיך במאבק. יש לקוות שככל שתצליחי לעבד את הדברים בטיפול, כך תירגע הטורדנות החשיבתית, וגם השינה תהיה שקטה יותר. נסי להחזיק מעמד. :-) ליאת

יואוווווווו, כמה התגעגעתי!!! מחר אני אחזור לכתוב. עכשיו עייפה מידי... טוב, כל כך טוב שאת פה! לילה טוב. נורית

נוריתי, הנה כבר מחר, ואני פה. מקווה שנחת, ושאת בטוב. שמחה להיות פה. ליאת

ליאתי, טוב שאת פה. התגעגעתי אליך. כבר אמרתי? בטוב? לא יודעת... הייתי רוצה לכתוב לך כל כך הרבה דברים, ממש מגילה. חשבתי לעצמי השבוע שאם היה תואר בהכחשות, הדחקות והפרדות, אני חושבת שהייתי יכולה להיות סטודנטית מצטיינת. נראה לי שאני עושה את זה מעולה. השבוע שמעתי דברים שלא הייתי צריכה לשמוע ויחד עם זאת יש לי ספק לגבי אמיתותם. הלוואי והייתי יודעת אם הם נכונים. הלוואי והייתי יודעת לעזור, להציל משהו... הלוואי... עם גברת פסיכולוגית ממשיך לו האקשן. היא נורא העליבה אותי בפגישה האחרונה. היא אמרה לי לא מזמן שאני מפחדת להיות רכה, שגם כשאני אומרת לה שאני אוהבת אותה זה יוצא ממני בייסורים. בפגישה האחרונה הבאתי לה דברים נחמדים מהמקום שהייתי בו (את יודעת...). היא סירבה לקחת. ואני ממש נעלבתי. זאת דרכי להגיד לה שחשבתי עליה, שהתגעגעתי אליה, שהיא הייתה חסרה לי, שאני אוהבת אותה. היא הדפה אותי בלי למצמץ... לפעמים אני חושבת לעצמי שיש לי גם ככה מפסיק על הראש. אני לא צריכה גם את זה. מחזיקה אותך עוד קצת... נורית

ליאת, עוד לא כל כך יודעת מה אני מתכוונת לכתוב אבל נתחיל ונראה... כבר לילה ואני מאוד עייפה אז נראה אם אצליח לנסח משהו.. כבר מזמן לא כתבתי לכאן וקצת כואב לי לדרוך כאן שוב..מרגיש רגיש וצורב.. לפעמים הייתי רוצה לשוב להיות אנונימית כאן. אנונימית גם לגבייך.. לא חשוב, לא זה מה שהתכוונתי לכתוב.. חזרתי עכשיו מערב חברתי עם קבוצת האנשים איתה אני עובדת ושתקתי חלק גדול מהערב. אחד מהאנשים שם, שאינני מכירה, שאל אותי באופן די ישיר למה אני שותקת כל כך הרבה. לא ידעתי מה לומר. פעם תמיד הייתי כך.. זה לא זר לי בכלל. אני צופה. אין לי מה להגיד אז אני לא אומרת. ואז באיזשהו שלב הקושי להשתלב נעשה לא נוח גם לי ואני גולשת עם העיניים והראש הרחק משם. מתבוננת בתנועת העלים ברוח, מקשיבה לרחשי הלילה, מרימה עיניי לכוכבים- מוצאת בכל אלה עניין רב. לפעמים שוקלת להפוך את האהבות הקטנות האלה שלי למקצוע.. אבל מה אם מראש כל תחומי העניין האלה שלי, השונים משל אנשים אחרים, היו רק דרך להתמודד עם מה שאני לא יכולה לעשות? דרך להרגיע את עצמי ולהסיח את דעתי מהקושי הזה להשתלב. הסתכלתי על כולם סביבי וגיליתי שאני שונה. אני באמת שונה. לא רק בשתיקות שלי או בתחביבים שלי. ולא רק בזה שלכולם כמעט היו בני ובנות זוג.. לא רק באלה, אלא גם בפרטים הקטנים- ביכולת לתקשר. כמעט כל דבר שנאמר לבוסית שלי היום, על ידי אנשים אחרים, נתפס אצלי כאמירה שיש בה העזה. על גבול החוצפה אפילו. משהו שאני לא הייתי יכולה לומר. והאוירה הייתה מאוד חמה וידידותית, והבוסית שלי אוהבת אותי מאוד- אימהית כלפיי אפילו, ובכל זאת, התקשורת שלי עם גדולים ממני נעשית מתוך עמדה כנועה. לא מעיזה. אני רוב הזמן שותקת. אני כבר לא ילדה בכלל, ובכל זאת לא מעיזה לדבר כשוות ערך עם גדולים ממני, או עם חכמים ממני. שקעתי במחשבות על עצמי ונהייתי עצובה.. לא יודעת להיות ילדה ולא יודעת להיות גדולה. נשארתי תקועה בתווך... במקום של העוזרת. אולי הייתי יד ימינה של אימי ליותר מדיי זמן. הבוסית שלי הצביעה עליי היום ואמרה שאני בת בכורה קלאסית. אולי היא צודקת.. איך אתנתק מהתפקיד שלי בבית? (במיוחד בתקופה האחרונה..). הגברת שלי אומרת שאני לא מצליחה להבחין בין להיות הבת של אמא שלי ללהיות יד ימינה. לצערי היא צודקת.. הייתי זקוקה לדוגמאות כדי להבין את ההבדל ואני עדיין לא בטוחה שהבנתי. הכל מעורבב. משהו אצלי לא בסדר.. אני לא יודעת לתקשר כמו בן אדם. חיבה כלפיי לא מובנת לי, אני מרגישה צורך להשיב במטבע מוזר. אני נעשית אימהית כלפי מי שרוצים בטובתי.. רוצה להגן עליהם, בודקת כל רגע אם הם עייפים או זקוקים לעזרה. עזרה בדברים הקטנים והשחורים..את יודעת, כשהייתי ילדה הייתי מנקה תחתיות של סירים במשך שעות, ואת שטיחי הבית על הברכיים במברשת יד, ועוד כל מיני דברים.. בלי שיבקשו ממני..פשוט כך היה.. הייתי זקוקה ל"וואוו איזה יופי" כדי להרגיש גאווה.. להרגיש טוב עם עצמי.. אולי אני עדיין מנקה תחתיות של סירים במקום להרגיש שוות ערך ומעמד. כאילו לא יודעת אחרת. עד לפני כמה שנים שקלתי ביני לביני אם אני אולי אוטיסטית, או משהו על הספקטרום הזה.. קצת עצוב לי עליי לפעמים. הבוסית הציעה לי היום (שוב) כמה הצעות שקשה לסרב להן ואני פשוט לא יודעת למה היא ממשיכה להציע לי ולהתעקש עליי ומה היא רואה בי. כמעט שאלתי אותה..אולי עוד אשאל.. לא בטוחה אם בא לי לשלוח את זה. לא בטוחה אם זה בכלל יגיע אלייך. כמו מיסטר בלו, גם הודעות שלי הלכו לאיבוד כאן כמה פעמים (לא רק אלה שאיתרת עבורי לפני חודש..היו גם כמה חדשות שנעלמו..). מילא.. אני עייפה. חושבת שאלך לישון עכשיו. לילה טוב

לילך, אחת הסיבות לעיכוב בתשובתי לך (ולאחרים) היא תקלה טכנית מסוימת, שאינה מאפשרת לי לראות הודעות ישנות ב"מאחורי הקלעים". גם אלה המועלות לכאן היום מועלות מבלי שאני קוראת אותן, והן גלויות לי מרגע שהן גלויות לכם. רציתי לבדוק את הטענה שלך (על הודעות שנעלמו), ולא הצלחתי. מכל מקום, אני יודעת שהן לא סולקו במכוון, וזה משונה ודורש בדיקה. מרגע שתיפתר הבעיה - מבטיחה לבדוק. הדברים שלך, האלה, דווקא מאד הגיעו אלי. הרגשתי עצב גדול, על הילדה הקטנה שקרצפה את מה שקרצפה, כדי להבהיק בעצמה. חשבתי על המשמעות העמוקה יותר, על התפקיד שקיבלת על עצמך כמי שממונה על סילוק הכתמים השחורים הנראים לעין, כדי שהכל ייראה יפה ומושלם מבחוץ. חשבתי גם על התפקיד של מי שמזכירה שיש בכלל לכלוך שם, למטה, איפה שאולי שכחו ולא רואים, ותהיתי בשירות הצורך של מי זה נעשה. הרבה שאלות. אולי לא לכולן תמצאנה התשובות. את יודעת, אבל, כמה חשוב החיפוש. אני תוהה מנין הקושי לכתוב כאן, כמו פעם. אשמח אם תוכלי לומר על כך עוד. בינתיים - שבת שקטה ליאת

לילך, עברתי על החודשיים האחרונים לאחור, ולא נתקלתי באף הודעה שלך שלא הועלתה אל הפורום. אם זה קורה בשנית, אנא הפני את תשומת לבנו בזמן אמת. שבת שלום ליאת

תודה ליאת, כילדה דווקא מאוד נהניתי מהקרצוף הזה... (וכאמור, זו הייתה יוזמה שלי) באופן מאוד מפתיע, גם כיום זו ברירת המחדל שלי, ולא פעם כשאני נתקלת ברכב של המטפלת בחנייה, לשבריר רגע מתחשק לי לנקות לה אותו (בלי שתדע שזו אני)- סתם כדי להקל עליה או לשמח אותה. זה באמת לא ברור... (ולא קורה לי רק איתה..) לא לכל האנלוגיות שכתבת התחברתי ואולי גם לא את כולן הבנתי.. נדמה לי שבשלב זה אני מעדיפה לחשוב על זה במינימום דרש, ולהתמקד בפשט... לחשוב על זה לאט ובקצב שלי. "בשירות מי זה נעשה" זו שאלה מפחידה..מה אם אגלה ש*כל* הדברים שאני עושה הם הרגלים שבעבר היו בשירותו של מישהו אחר... (לא נעים..) בכל אופן, את צודקת לגבי חשיבות החיפוש.. הוא לא קל ולעיתים מעורר בי חרדה גופנית של ממש (באופן שמפתיע ומבהיל מאוד את האוטיסט שבי) אבל אני מרגישה שהוא חשוב.. רוצה לספר לך שבחודש שלא הייתי כאן קרו הרבה דברים חשובים עם הגברת שלי.. (אפילו סיפרתי לה שזה שמה :-). אני כבר הרבה זמן מחפשת את המילה המדויקת להגדיר את מה שאני מרגישה כלפיה, ולא מוצאת. היא מטיילת לי במחשבות בלי הפסקה.. זה דומה מאוד לאהבה, אבל זה לא בדיוק זה.. הייתי אומרת שטוב לי איתה ונעים, אבל גם המילים האלה לא בדיוק-בדיוק מדייקות.. אבל זה בשכונת המילים הזו.. אולי זו המילה זקוקה, אני פשוט לא יודעת להשתמש בה. מרגישה המון חמימות וקירבה והיא מרגישה לי מבינה ורוצה מאוד להיות איתי. בעיקר רוצה. וזה מחמם את הלב. השבוע הבאתי פקעות ואדמה ושתלנו אותן יחד (אני שתלתי והיא הסתכלה :-).. בשבילי זה סימבול ולא ויתרתי לעצמי על להביא את העציץ, למרות שזה אולי לא מקובל כל כך... לטמון את הפקעות באדמה ולחכות, לקוות, להתבונן בגדילה יחד. הרבה חמלה ואהבה יוצאות ממני עם הנביטה ומאוד רציתי שתהיה שותפה לזה. מבחינתי זה I'll take my chances with you! בחירה של ממש. זו הייתה התנזרות מכוונת מכאן (שלפי החוקים שלי אמורה הייתה להימשך עד דצמבר, אבל "שברתי גמילה" לפני הזמן..). נעים לי פה מאוד מאוד, את זה את יודעת, אבל הרגשתי שכדי לתת צ'אנס אמיתי לטיפול אני לא יכולה להמשיך לכתוב כאן באופן יומיומי.. אני מכורה הנה, והייתי חייבת להתרחק כדי לשים את כל הביצים שלי בסל אחד. הסל המשותף שלי ושל הגברת שלי. (ואולי כדי לטמון את הפקעות שלי בעציץ אחד..) בינינו, הייתי חייבת גם להתרחק משאלות שנוגעות למודוס של הטיפול (אמנות כן או לא) כי זה היה לי קשה.. אי אפשר לתת צ'אנס ובאמת לנסות להתמסר כששאלות חיצוניות מייסרות מהצד כל הזמן (חיצוניות= שלא נוגעות למה שמרגישים *בתוך* הקשר ומה שעולה מהדינמיקה בינינו).. אז הייתי חייבת גם קצת לכעוס על כאן כדי לאסוף את כל הביצים שלי ולעבור את הגבול לצד שלה... אין אמנות (עדיין) אבל יש אותה ויש אותי ויש הרבה בינינו. והאמנות תגיע, אולי בקרוב... אני רוב הזמן כאן, עדיין במינון יחסית גבוה, פשוט לא כותבת. מה שעדיין לא נאמר אצלה גם לא יאמר כאן.. אולי בריא יותר כך.. לא יודעת, ננסה. ולגבי היעלמות ההודעות, אכן מוזר שהן לא מגיעות לשום מקום- אבל תודה רבה שטרחת וחיפשת. כנראה שמשהו בשיטה החדשה לא מצליח לי ודברים נופלים איפשהו בתווך. אני שמחה שזה לא סינון מכוון... אחרי ש-3 הודעות נעלמו התחלתי קצת להיפגע בניגוד לרצוני.. בכל אופן, תודה שבדקת נעים שאת כאן, נתראה, לילך נ.ב.- מצחיק שלא כתבתי את שמי בהודעה הקודמת וזיהית בכל זאת.. בהתחלה שקלתי לשלוח אחד נוסף רק לומר שזו אני, אבל אני רואה שאין צורך :-) שתהיה שבת מנוחה..

רוצה לספר פה, ששלשום אבא של הדר נפטר. אני יודעת שבשנים האחרונות, הדר מצאה במקום הזה המון כוח ונחמה בהרבה מאוד רגעים. נדמה לי שבימים האלה, היא זקוקה להם יותר מתמיד. אז אחותי, חשוב לי לשלוח לך גם מכאן, חיבוק גדול ועוטף, בתקווה שיפיג ולו לרגע, את העצב הגדול. איתך תמיד, בכל שעה, בכל רגע, כל הזמן. כל כך אוהבת אותך יעלה

הדר יקרה, "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם, יש אנשים שזיו זכרם מאיר כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו. אורות אלה, המבהיקים בחשכת הליל - הם הם שמראים לאדם את הדרך." (חנה סנש) שולחת לך את תנחומי הכנים, מחבקת אותך בכאבך, ומתפללת שתוכלי לו. מרגישה שיש עוד הרבה לומר, ויודעת שעוד נדבר. שלך ליאת תודה, יעלה, שהבאת לידיעתנו, ותודה שאת שם בשביל הדר.

הדר יקרה, אני זוכרת את הימים בהם היית כאן, מקווה שלפעמים את איתנו בשקט, ושולחת לך חמימות ורכות בימים אלה של עצב. שלא תדעי עוד צער כה נורא, אורנה

הדר יקרה, אני חושבת עלייך הרבה בימים האחרונים, על ההתמודדות הזו המאוד-מאוד לא פשוטה.. חושבת על כמה קשה תקופת ה"במהלך"..כמה היא מתישה ומכאיבה..ההמתנה הזאת לבלתי נמנע שרוצים ולא רוצים בכלל שכבר יגיע.. וההתבוננות המתמדת בפנים המוכרות והאהובות כל כך, שאיכשהו משתנות במהירות מכאיבה.. על הניסיון לאתר רמזים למה שאולי מתחולל בו בפנים..למה שעוד נכלא בו.. חשבתי על רגעים של "התרגלות" נוראית למצב הבדיוני הזה שנכפה, ולצידה הבהלה והקריסה כל כמה זמן, כשנוכחים שם באמת ומבינים מה יקרה. ועל הפרידה. חשבתי גם על רגעי הפרידה, והשחזור שלהם שוב ושוב בזיכרון, ועומס הרגשות שהיא מביאה איתה.. חשבתי על סבא שלי (עליו כבר כתבתי כאן פעם) וחשבתי כמה זה ודאי קשה כשזה אבא. אבא קרוב ויחיד ומיוחד, שחייו נשזרו בשלי ושלי בשלו. אבא. הדר יקרה, אני חושבת עלייך הרבה הרבה בימים האחרונים, ומקווה כל כך שיש מי שנושם איתך שם, בקצב שלך.. שאת מצליחה למצוא לך רגעים של שקט.. שקט מהסוג הטוב, שמאפשר לנוח קצת. שאת מצליחה לדבר את הבלבול, או לשתוק אותו עם מי שמבין.. 'מקום לנחמה', יעלה כתבה, וכל כך בחכמה.. מאחלת לך (ויודעת שיש כאלה איתך) שיימצאו הידיים הרכות והמחבקות, שיצליחו לחדור לאט, בעדינות וברוך, למקומות הקפוצים.. לשכבות הצפופות והנאחזות-חזק, אולי. שיצליחו להרחיב שם ולשחרר, שיעניקו מרווח לנשום בו. מקום לנחמה. לאט-לאט, הדר יקרה... לאט-לאט... חושבת עלייך הרבה ושולחת חיבוק ארוך ושקט, לילך.

יעלה, ליאת ולילך יקרות. ריגשתן אותי עם המילים המנחמות שלכן. הכל כל כך מוזר בימים האלה. כל מיני רגשות וכל מיני מחשבות משחקים בערבוביה. אבא איפשר לי תהליך פרידה ארוך. בניגוד לאמא, שמתה בחטף. יש בזה מן הנחמה. זה לא מבטל את הכאב והעצב העמוק. ויש נחמה באנשים שמקיפים ומחבקים ואוהבים. ובאמת באמת, שאני מצליחה לראות את כל ה"יש" בתוך הר?יק והחלל הגדול. והנה, באתי לחפש גם פה את מילות הנחמה. ומצאתי. תודה שאתן פה. ותודה מיוחדת ליעלה. זה הרבה יותר קל כשאת איתי. אחותי. שבת שלום הדר

שולחת את תנחומיי... צר לי ..על הכאב הזה שאת חווה .. מאחלת לך ימים שקטים .. והתמודדות קלה .. עד כמה שאפשר .. מחבקת, שרית

ליאת ליאת, (אפשר לספר לך בסוד שנורא שמחתי לראות פה את השם שלך היום? חסרת לי שבוע שעבר...) מה שלומך? קצת קשה לי להחליט ממה להתחיל... אני כבר זמן מה מול המחשב, אבל לא מצליחה להתחיל ולהסביר את עצמי... אז תסלחי לי אם זה הולך לצאת מבולגן, נכון? אני עובדת קשה בטיפול, לאחרונה. הרבה מאוד דברים יוצאים שם, הרבה מאוד דברים ששתינו שומעות ביחד בפעם הראשונה. לאחרונה אני מבינה כמה הטיפול היה מעין "הקדמה" עד עכשיו, ורק בחודש האחרון אני בעצם מדברת על מה שהביא אותי לטיפול מלכתחילה. ואני מותשת. אני לא ישנה כמעט בשבועיים האחרונים, וגם כשאני כבר ישנה השינה מקוטעת והחלומות מטרידים. אני נורא מתגרדת, בלי שום דבר נראה לעין על העור שלי. המטפלת אומרת שזה כמו תגובה "אלרגית" של הגוף, למשהו שחבוי בנפש במקום שעוד לא נגיש לי לחלוטין. האמת, המחשבה שהגוף שלי אלרגי לנפש משעשעת אותי... :-) אני מתחבטת הרבה בשאלות של זהות. אני מסתכלת מסביבי, ורואה את החברים שלי, שחלקם (נראים) מאוד סגורים על עצמם. חברה שלי למשל, נראית לי כמי שמאז ומתמיד ידעה מי היא, מהן דעותיה הפוליטיות, מה היא חושבת בנושאים מסויימים, במה היא מאמינה או לא... בעוד שאני רוב הזמן מרגישה שאני לא מכירה את עצמי, שאני לא יודעת מי אני ומה אני. אני חושבת שאני מאוד מפחדת מזה שהטראומה עיצבה אותי בצורה שהיא לא באמת אני. אני מרגישה מאוד אבודה, אני לא מרגישה שיש לי זהות שהיא *אני*. גם אין לי שמץ של מושג איך מגדירים בכלל מה זה *אני*. בחלקים נרחבים של החיים שלי אני נמצאת ונעלמת חליפות, "חוזרת" למציאות אחרי אובדן של זמן, בלי לדעת למה ואיך, בלי להרגיש את עצמי או לדעת מה עשיתי באותו זמן. אני צריכה לגבש לי זהות מקצועית עכשיו, אבל אני לא כל כך יודעת איך לעשות את זה בלי שיש לי את הבסיס של זהות אישית. זה מעלה בי הרבה ספקות לגבי היכולת שלי להיות אשת מקצוע בתחום לימודיי, שנושק לתחום הטיפולי (רק מזווית קצת אחרת). אוף... אני לא כל כך מצליחה להבהיר את עצמי, לא מצליחה להתנסח עם שאלה ברורה. אולי מה שאני רוצה לדעת זה האם זה לא קצת מאוחר מידי בשביל להיות "חסרת זהות". איך אפשר לגבש זהות עם כל כך הרבה פערים של העצמי ובורות ברצף החיים? האם זה אבוד לי? האם יש סיכוי שלעולם אני אסתובב אבודה בין האנשים שיודעים מי הם? (נו, ובסוף יצאו לי כאן כמה שאלות...) ליאת, התגעגעתי למילים שלך. באמת. נועם

נועם נועם... איכשהו, הדברים שלך מגיעים אלי בהירים ויפים. מסתבר שאפשר לשרטט בבהירות גם סימן שאלה גדול... את מזכירה את אחד הפחדים הגדולים של מי ששרד טראומה קשה, לפיו משהו בסיסי ב'עצמי' עו?ו?ת לבלי הכר, עד כי נוצר מבנה חדש וזר, שאינו 'אני' עוד. מבלי להיכנס כרגע לתיאוריות המסבירות את היווצרות ה"עצמי", אוכל לומר שיש בהן אופטימיות רבה בכל הנוגע לאפשרויות השיקום, גם של 'עצמי' שספג מפלה קשה. זה אף פעם לא מאוחר, וכדי שתושב תחושת הלכידות וההרמוניה, יש ללמוד להחזיר אל החוויה חלקים כואבים שנידחו, הורחקו ונוכרו מתוך העצמי. אני יודעת כמה מאמץ את משקיעה כדי להציב לעצמך מטרות בעלות כיוון ומשמעות, כמה נתינה לאחרים ממלאת אותך שמחה ותחושת ערך. איך אפשר שמשהו יהיה אבוד בשבילך? אישית, אני מחבבת את החיפוש והספק, הגם שיש בהם משהו טורד מנוחה. לא הייתי מאחלת לאיש מיקירי למצוא מוקדם מדי את כל התשובות לשאלה "מי אני?". אני מאמצת אותך בחום אל תוך הקבוצה הגדולה שאינה מפסיקה לחפש. שלך ליאת

אבל ליאת... (חייב הרי להיות 'אבל'...) הפחד שלי הוא שהטראומה היא שעיצבה אותי. זה קרה כשהייתי כל כך צעירה, עד שאני לא בטוחה שהיה שם משהו לפני. לא משהו עצמאי בכל אופן. מה אם אני מה שאני היום בגלל מה שקרה לי? מה אם זה מה שיש כי לא היה שם כלום קודם? בפגישה האחרונה דיברנו על תינוקות, על התחלות, ועל איך שתינוקות לומדים להגדיר את עצמם אל מול המבוגר שמטפל בהם, לפי האופן בו הם מטופלים. המטפלת שלי אמרה לי שהכוונה בטיפול היא להגיע שוב לאותו מקום ראשוני של תלות, כמו תינוק, אבל הפעם לגדול משם אחרת. אז זה בעצם מה שהולך לקרות? (או שכבר קורה ברמה זו או אחרת..?) אני אמורה להגיע לאותו מקום של תלות מוחלטת (אמא'לה!!!!) ואז ללמוד להגדיר את עצמי למולה? סתם מחשבות של ערב... תודה על המילים שלך, מדוייקות לי כתמיד. שלך, נועם

היי ליאת, התגעגעת? הרבה דברים התרחשו... מקווה שאת בסדר אני התגעגעתי....

שלום ME ההיעדרויות האחרונות שלי מן הפורום היו תחת אילוצים, ובהחלט הייתי מעדיפה להיות כאן. מקווה שאצלך התרחשו דברים טובים. תודה על קבלת הפנים. אני בסדר. :-) ליאת

לא יודעת ליאת אם זה טוב או רע... קרו דברים בטיפול עם הפסיכולוגית. יש דברים שעתידים להתרחש(ממש בקרוב!) במגורים, בעבודה, בסביבה. אהבה - אין... ו...הפעם זה סופי... לילה טוב נקווה לטוב

שלום ליאת השבוע רשמתי פה הודעה שלא ענו לי עליה והיא לא עלתה באתר ...אני חושב שבשנתיים האחרונות הפורום חיזק אותי מדי פעם גם אם לעיתים באופן זמני אני חושב שהפורום בפורמט החדש איננו יכול לתמוך תמיכה אמיתית ...ולכן אני חושש שאינני מוצא את מקומי לכן יש מצב שלא אכתוב פה יותר תודה רבה על העזרה שניתנה עד עתה...הפורום בפורמט הקודם היה תומך ונתן לי ולאנשים רבים המון תקווה דבר שאינני רואה איך זה יכול לקרות בפורמט הנוכחי תודה רבה על תמיכה במשך יותר משנתיים

ערב טוב מיסטר בלו, כפי שבוודאי קראת בהודעה שבראש הפורום, בשבתות הפורום שלנו אינו פעיל, ולכן גם לא מועלות הודעות ביום זה. הודעות הנכתבות החל ממוצ"ש בשעה 22:00 זוכות להתייחסות של דרור ביום א' שלמחרת. צר לי שמצאת את עצמך נפגע מהנהלים הנוכחיים. אין לי ספק שהפורום, גם במתכונתו הנוכחית, יכול לתת תמיכה ותקווה לכל פונה, ואשמח מאד להמשיך לפגוש אותך כאן וללוות את התהליך החשוב שאתה עובר. גם הנוהל המווסת, אינו לנצח, ואנחנו מקווים מאד להשיב בקרוב את הפורום למתכונת הישנה והפתוחה. ככל שהדבר נוגע לנו, אנחנו לא מוותרים עליך, ומזמינים אותך להמשיך לקחת חלק בהוויה של הפורום כפי שאכן היה בשנתיים האחרונות. להתראות ליאת

יש לי בעייה קצת מוזרה... אני בחורה צעירה. וקשה לי מאוד בחברה. מעדיפה תמיד להיות לבד. כאשר מתיישבים לידי, למשל בפינת הקפה בעבודה ומתחילה שיחה ידידותית הגוף שלי בוגד בי. הראש לפתע מתנתק,אני מרחפת כמו שיכורה,רועדת מבפנים מתה שיסתלקו מלידי. קשה לי לשלוט בתחושות הללו הן קורות בצורה אוט'. אני מנסה להיות חברמנית ולחייך ומבפנים מרגישה שאני מתעלפת. עד כדי כך! שאני לא מצליחה לעקוב אחרי השיחה. כי אני פתאום מעופפת לגמרי. הראש מתנתק. ובכלל צחוקים של חבר'ה ובדיחות מרתיעות אותי לחלוטין. לא יכולה שיישבו לידי.אני כאילו צוחקת מהבדיחות במעגל שסביבי אבל מרגישה ההיפך. בורחת מהר בתירוץ הקבוע- "צריכה לנוחיות" או ממהרת למשרד. יש לציין שעם אנשים שאני רגילה אליהם זה לא קורה- כמו בעלי,משפחתי רק בקרבת זרים. לא רוצה שיהיו לידי. יש לי רתיעה מקרבה וממגע (לא של בעלי-רק אליו אני רגילה). יש לציין ולא יודעת אם זה קשור- בילדותי חוויתי פגיעה בתחום המיני. מאז עברו שנים רבות וזה לא טופל באופן מקצועי. האם יש קשר לתחושות ולרתיעה שאני חווה כיום? מרגישה שהגוף שלי בוגד בי! למרות שמנסה בכל הכוח להשאר עם הרגליים על הקרקע ולא להתנתק בחברה. אבל הגוף- יש לו חיים משל עצמו. הוא עושה את זה לבד.. האם זה חוסר ביטחון?

שלום לך, אנשים רבים סובלים מחרדה חברתית, גם אם לא חוו בעברם פגיעה טראומטית. ובכל זאת, כאשר יש ברקע אירוע כזה, קשה שלא לשער על קשר בין הדברים. ילד שנפגע מינית (ולא רק מינית) מידיו של מבוגר, עלול לפתח עמדה מאד חשדנית וזהירה מול העולם, כמו גם עמדה של חוסר ערך בתפיסתו את עצמו. את מתארת התנהלות חברתית מסורבלת מאד, המותירה אותך סובלת ובודדה גם בהקשרים חברתיים תמימים ונעימים לכאורה. זהו הפסד גדול, מאחר ומגע חברתי רגיש ותואם יכול להיות במידה רבה גם מקור הנאה ונחמה. אני ממליצה לך בחום לבדוק אפשרות של טיפול פסיכולוגי בעזרתו תוכלי לשקם את האמון שלך בעצמך ובאנשים. טיפול בחרדה חברתית, שיכול להיות יעיל מאד הן במסגרת פרטנית והן במסגרת טיפול קבוצתי, עלול להיות לא מספיק, שכן לתפיסתי, יש חשיבות רבה בעיבוד הטראומה שחווית בילדותך. לכן, עצתי לך להגיע להתייעצות ראשונית עם פסיכולוג/ית קליני/ת, להעריך את הצרכים והכוחות ולפעול בהתאם. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, מה שלומך ?.. היתת חסרה כאן מאודדדדדדדד... במיוחד לי .. אממ.. מצב הרוח שלי בימים האחרונים מאוד קיצוני הוא נע ממצב רוח דכאוני למדי, לעצבנות שכזו. עצבנות כללית, וכל דבר שעומד בדרכי זוכה לפגוש אותו . לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי העצבנות שלי עדיפה על האדישות, על חוסר הכוח שבי , תחושת הניתוק שלי לסביבה הכללית. לפחות כשאני עצבנית אני מרגישה משהו .... גם דיכאון, עצב – זהו רגש. אך זהו רגש שמנטרל אותי למעשה מהתחושות שלי ויוצר בלי בעייה אדישות שלא נותנת להרגיש... מסובך קצת.. וביומיים האחרוניים נורא קשה לי , מרגישה טעונה מידיי עם עצמי , הרבה דברים לא סגורים אצלי .. ועכשיו ? עכשיו..אני הופכת להיות שוב חולה, נו.. עוד פעם . .. בזמן האחרון אני נהיית יותר מדי חולה... גם כן , יש לי ממש מערכת חיסונית ממש נורמלית ... כל דבר קטן גורם לי להשבר ,לוקח את הכוחות המועטים שיש בי.. המחלות שלי מתבטאות בעיקר בבטן .אולי זה כבר פסיכוסומאטי?! .. לא יודעת כבר ...אני שוב מקיאה., תמיד הקאתי שלא הרגשתי טוב , וזה לא נראה כקלקול קיבה., זה פשוט הגוף שעייף ממני , מבקש ממני להפסיק להעמיס לתוכו, הוא רוצה מנוחה אחרת הוא "יאלץ" להוציא ממני את הכל בדרכים לא נעימות , דרכים שלא עוברים תהליכים רגילים של בליעה...וספיגה נורמלית . אוףףףף..כואבת לי הבטן. מאוד. מאז הטיפול האחרון שלי , שהכל לא היה ברור שם ..כן עוזבת / לא עוזבת ..הוא נשאר איתי / לא נשאר ..פתאום לראות שבאמת איכפת לו ממני ..איפשהו אני מרגישה פתאום כאילו לא הייתי אצלו מלא זמן , וכולה עברו 3 ימים , נראה כאילו אני מצליחה להפרד ממנו ..ולהמשיך לדעת שהוא שם בשבילי ..לא יודעת ..אבל אני יחסית רגועה ,וזה לא אופייני לי אחרי טיפולים .. נראה לי ש.. יותר מידיי שינויים אני מנסה ליצור לעצמי , בתקופה מאוד מהירה , ועכשיו ברגע זה .. כאילו אני לא מרגישה קשורה לשום דבר , הגוף והנפש שלי שתיי יישויות נפרדות , כל אחד מרגיש ועושה אחרת , אני רוצה להתמודד והוא עייף ממני , המלחמה היומיומית הזו .. פשוט משגעת ... התשישות הנפשית הופכת לתשישות פיזית. אני מנסה לישון בכל הזדמנות אפשרית, אוף .. אני ככ שונאת כבר לישון. כי אז אני צריכה לחלום והגוף שלי לא שואל אותי , הוא חולם על מה שהוא רוצה , מה שהוא זוכר , הוא נזכר בכל הפגיעה , יותר מידיי הזכרויות בתקופה הזו ..ו..אין בי כח למצב הנפשי הלא מאוזן שלי.. ועצם העובדה שאני ממש לא מרגישה טוב, פיזית, לא מוסיפה למצב הנפשי שלי. ולמרות שאני ישנה בכל הזדמנות אפשרית , הלילות שלי עוד קשים, החלומות , יותר נכון הסיוטים לא עוזבים אותי .. ולמרות שאני ישנה כל הזמן, ללא הפסקה, אני מרגישה שאני עייפה כל הזמן.?! ולמרות שאני ככ זקוקה לשינה הזו כדי להבריא , אני מגלה שהיא מזיקה לי. !!! נמאס לי מעייפות הזאת. הייתי היום אצל פסיכאטרית ...אבל משום מה ..עדין יש בי ספקות לגבי נטילת כדורים אנטי דיכאוניים ..חתמתי על טופס ויתור סודיות ..לבקשתה ..למרות שמאוד הססתי ..מאוד לא הייתי סגורה עם עצמי ..ויצאתי משם ממש מבולבלת, יותר ממה שהגעתי אלייה ... פתאום נבהלתי .. כאילו לקחו לי את השליטה שוב מהחיים .. מן תחושה קשה כזו ..ריקנות מעורבבת עם פחד .. והיא הסבירה לי את המשמעות של הויתור ..שהוא רק בכדי לעזור לי . ועדיין ..כולי בפוביות לגבי זה ... המצב שלי רע. ואם לי נמאס מעצמי, אני כבר לא אתפלא אם לאנשים אחרים יימאס ממני בזמן הקרוב. הרס עצמי ואובדן שליטה. זה ככ קל.. רק אני יודעת עד כמה ... ואני ..מרגישה לבד בתוך עצמי. אפילו מפחדת מעצמי, מכל מה שמתחולל בתוכי. "זה זמני, זו תקופה, זה יחלוף, את תתגברי על זה , את חזקה , עברת דברים יותר גרועים ...", כולם אומרים לי את זה . למה אני לא מרגישה את זה ???? וכשאני נמצאת בתחתית אני מצליחה לקום קצת. ואז באה עוד נפילה , עוד נפילה שמחזירה אותי לנקודת ההתחלה, אולי אפילו נמוך מזה. ואני מנסה לקום שוב, להתרומם, להאחז ועוד נפילה באה. עוד נפילה . מעגל שמתרחש אצלי ללא הפסקה.ליאתתתתת... "עד מתי, עד מתי?!". "זו תקופה". כן, בטח . שמעתי את זה אינספור פעמים. אז מה אני עושה אם זה?..., איך אני מצליחה להתעלות ..כן ..כן להתעלות ולהרגע ?!... אני באמת ..מנסה לחשוב חיובי , רוצה לשרוד רוצה לחיות רוצה לחשוב רק שיהיה טוב אבל , עדיין מנסה להתמודד , והכאב הזה ככ משתלט .. אולי דרך הכתיבה כאן ע"ג הפורום .. אני איכשהו מצליחה להתמודד עם עצמי , לא לברוח , להעזר , כן ..לבקש עזרה .. התמודדות קצת מוזרה לא ?... כי היא קיצונית מהרע לטוב וההיפך .. אבל זו ההתמודדות שלי, ואני מחליטה עליה בכוחות עצמי. אני מגיעה להחלטה בעצמי. וכל הדברים האלה, שכוללים בתוכם את המילה "עצמי"-הם אלה שמחזירים לי את תחושת ה"אפשר" , את תחושת השליטה לידיים שנעלמה לי .כנראה שבאמת צריך להגיע לתחתית הכי עמוקה כדי להחליט לנסות להרים את עצמי משם, לקחת את עצמי בידיים, להחזיר את השליטה. כי זו בעצם המטרה שלי-להחזיר לעצמי את השליטה.. הזו שוב !!! אני חייבת להפסיק לכתוב כרגע .. חייבת לנשום אויר ..לחשוב שוב בשיקול דעת , ולא לשקוע בכאב הפרטי הזה שלי .. אני צריכה לצאת עכשיו. להתאוורר., כי כבר כואב לי הראש, ואני לא מצליחה לנשום ..שוב המחנק הזה בגרון... ליאת, אני ככ עייפה.. עייפות נפשית בעיקר. מרגישה מותשת מעצמי. אני בטוחה שחוסר שינה נורמלית רק תורם לכך, גם אם אני ישנה כל היום זו לא בדיוק השינה שמצפים לה... כבר אמרתי שאני במלחמה נוראית עם עצמי , אני נלחמת אל מול עצמי.. ובטח שיגעתי אותך ..כי הכל ככ מבולבל .. אבל ..אני צריכה אותך ..מודה .. אני צריכה עזרה .. משהו .. משהו שיתן לי עוד קצת כח להמשיך ..הזוי אה?.. אבל זה ..אמיתי ..מכל הלב .. אולי באמת , אני ייצא לי לנשום אויר בחוץ ואולי ארגיש טוב יותר אני חייבת לחזור שוב עם כוחות מחודשים .. יש לי טיפול היום בערב .. ומהפסיכאטרית יצאתי ככ מבולבלת.. שאני מרגישה שאני מפוזרת בכל מיני מקומות .. לא אסופה וזה הופך את זה לעוד יותר כואב .. לעוד יותר בלי שליטה.. כל הטיפולים האלה והניסיונות האלה .. והגילויים האלה ..והכאב הזה .. אוףףף איתי .. סורי. מחבקת אותך, סליחה על האורך..ותודה שקראת. שרית

ערב טוב שרית, קראתי את דברייך בתשומת לב רבה, ומצאתי בהם הרבה כאב, עייפות ובלבול. יש משהו, אולי, בעצם הכתיבה שמקל קצת מתחושות העומס. נדמה לי שההחלטה לאפשר לפסיכולוג ולפסיכיאטרית לאחד כוחות (אני מניחה שלשם כך חתמת על וויתור סודיות) היא החלטה בוגרת, אמיצה מאד, ובעיקר החלטה טובה ונכונה. את מביעה חשש מהעובדה שאת "מפוזרת בכל מיני מקומות", ולי דווקא נדמה שאם תאפשרי לצוות המטפל בך לעבוד בשיתוף פעולה, תוכלי להרוויח מאד מעבודה ממוקדת ומתואמת, לרווחתך. מעודדת אותך להמשיך לעבוד כפי שאת עושה, ולהילחם על עצמך בכל הכוח. מאחלת לך סוף שבוע קל יותר, ורחום. ליאת

הנפש שלי עוברת בזמן האחרון טלטלה אחרי טלטלה .הכל נופל עליי פתאום בבת אחת.וכל צורת ההתמודדות שלי לוקה בחסר.והטיפול הוא המקום האחרון שיכול לעזור לי עכשיו. אני מרגישה שהיא מחפפת, אין לה סבלנות אליי.... אפשר להבין אותה. נמאס לחיות בתוך עולם צר שהדבר היחיד שמעסיק אותי הוא "להבריא" ואם תהיה לי אפשרות לשלווה ,לבטחון. לא רוצה להיות יותר.

שלום חן, הצטערתי לשמוע שאת שוב תחת עומס רגשי כבד. אני חושבת שטיפול דווקא יכול לעזור, גם אם נדמה לך שאינך מוחזקת בו באופן מושלם. לטעמי, העיסוק ברצון להבריא ובמשאלה לשלווה וביטחון חשוב מאין כמותו, ומעיד דווקא על היאחזות בחיים ועל כוחות. אני מעודדת אותך שלא להרפות מהעיסוק בכך, לצד ההתמודדות עם הטלטלות הבלתי נמנעות שמזמנים לנו החיים. חזקי ואמצי ליאת

היי יש לי חרדות ואובססיות(ocd) הרבה זה הולך ובא בקיצור אני חי אם זה ואף פעם לא הלכתי לטיפול יש לי כמה שאלות.1)האם פסיכולוג מתאים יכול דווקה להחמיר את המצב?2)האם יש מצב לשיפור משמעותי תוך כמה פגישות עד כדי כך שאני יגיד לעצמי איזה טמבל שלא הלכתי מזמן?3)איך מתמודדים אם פחדים ואובססיות אפילו שאנחנו יודעים שזה רק בראש וזה לא יקרה באמת?תודה.

שלום גרגורי, הפרעה אובססיבית כפייתית היא תופעה נפשית מוכרת היטב. כיום, טיפול הבחירה בהפרעה זו הוא שילוב של תרופות נוגדות-חרדה ממשפחת ה-SSRI וטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. כאשר טיפול זה ניתן ע"י אנשי מקצוע מיומנים, אין כל סיבה שתחול החמרה במצב. ההחמרה היא בדר"כ תוצאה של חוסר טיפול. השיפור המשמעותי והמהיר ביותר מושג באמצעות התרופות, ויש להניח שתוכל לחוש בו לאחר מס' שבועות (3-8). בכל מקרה לא היית "טמבל", כי הרתיעה מפנייה לטיפול נובעת גם היא מחרדה, ולפעמים גם מחוסר ידיעה. עכשיו, כשאתה יודע שאפשר להיעזר, חבל להתמהמה. מעבר למה שתוכל ללמוד בטיפול ההתנהגותי, תוכל לנסות ולהיעזר גם בספרה של עדנה פואה "די לאובססיה". בהצלחה ליאת

האם זה טבעי להתאהב בגיל ההתבגרות במפורסמים למשל בזמרים??? לא הערצה,ממש התאהבות כמו בבנאדם קרוב עד כדי אובססיה .זה נורמלי?? כולל כל התסמינים של אהבה כמו פרפרים בבטן והתרגשות והרגשה של קרבה ממש כאילו מדובר במישהו שמכירים ונפגשים איתו במציאות, אבל לא כך הדבר

שלום רב, בגיל ההתבגרות גוברת הנטייה הטבעית להערצת דמויות מפורסמות (שחקנים, זמרים, אלילי ספורט, דוגמניות, וכו') כחלק מהצורך לגבש זהות עצמית לפי מודל כלשהו לחיקוי. לפעמים מתבגרים מסתפקים בחבריהם מאותה קבוצת גיל (ההופכים מאד מאד משמעותיים בתקופה זו) ולפעמים הם מחפשים "כוכבים נערצים", שהגיעו למעמד גבוה ונחשק, לקריירה מפוארת, או למראה חיצוני מושלם אליו אפשר לשאוף. לפעמים ההזדהות עם ה"אלילים" האלה הופכת כה עזה, עד כדי וויתור על הזהות העצמית שלנו, מה שיכול להיראות למתבונן מהצד אפילו נלעג או אובססיבי. הבשורה הטובה היא שהתופעה נחלשת במידה דרמטית בשלב מאוחר יותר של ההתבגרות, כאשר הזהות העצמית מתגבשת, ומתבססת תחושת עצמי יציבה יותר. אל דאגה ליאת

לאחר תקופה ארוכה וקשה של מובטלות, התחלתי לקבל עבודות ממש טובות. עבודות שייחלתי אליהן במשך תקופה ארוכה. אך כמו כל דבר בחיים שלי, התחלתי במסע ארוך של הרס, בכוונה חיכיתי לדקה התשעים כדי להגיש פרויקט, בכוונה הוצאתי לאנשים את הנשמה, כי הרגשתי שכל זה גדול עלי, כאילו אין לי את הכלים להתמודד עם העבודות האלה, עם ניהול הזמן, מה צריך לעשות קודם, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. אז קיבלתי פרויקט ועשיתי אותו ברגע האחרון, איחרתי בדד ליינים, בהרבה זמן, התעלמתי משיחות של המעבידים שלי, איכזבתי אנשים שסמכו עלי, בכל פעם אני אמרתי לעצמי "לו הם רק היו יודעים" בכל פעם שמישהו רוצה לתת לי עבודה, רחמים ללקוחות שוטפים אותי כשהמחשבה של "מה הם הולכים לעבור איתי" ממלאת אותי. למה קיים בי הצורך לעולל את זה לעצמי? למה? למה לעבור את הסבל הזה? אולי זה בכוונה? אולי בכוונה אני רוצה שיהיה לי רע? למה שאמתח ככה את הגבולות, את הסבלנות של אנשים, את היכולות שלי? למה להיות ככה? לא מגיע לי להגיע למקום טוב יותר?

שלום רב, באופן פרדוקסלי, הכשלה עצמית היא סוג של טקטיקה הגנתית דווקא. כאשר את מחבלת - ביודעין או שלא ביודעין - בביצועים שלך, את מארגנת לעצמך תירוץ טוב למקרה של כישלון. לו היית מתאמצת מאד לעשות הכל כמו שצריך, ואז נכשלת, העלבון האכזבה והפגיעה בדימוי העצמי היו צורבים שבעתיים. כשאת לא משקיעה, ואפילו מחבלת בתפקוד שלך, את מרוויחה פעמיים: אם יצא טוב - הצלחת למרות הקושי, ואם יצא רע - אפשר לייחס את הכישלון ל"חיפוף". אני מסכימה בהחלט עם כך שמגיע לך טוב יותר, ולשם אפשר להגיע ממקום שמוכן להתאמץ ולהסתכן בכישלונות. דרך טובה לשקם את הדימוי העצמי והאמונה בערך עצמך היא במסגרת של טיפול פסיכולוגי דינמי. חשבי על כך. בהצלחה ליאת

שלום ליבי, אנחנו כאן כשזה אפשרי, וברור לחלוטין שלא תמיד זה הזמן ה'נכון' עבור משתתפים שונים. אני מקווה שעכשיו קצת פחות קשה. לילה טוב לך, ולכולם, אורנה

ערב טוב, אני נכון הולכת לטיפול באופן קבוע כל שבוע, אבל אני לא שם. אני יושבת, אבל לפעמים לא מקשיבה (ולרוב זאת היא שמדברת). אני לא מצליחה להתרחק ממנה, אבל לא מצליחה לתת לה לעזור לי. אני נורא מפחדת מהקרבה הזו , אני יודעת למה וכבר דיברנו על זה, אבל אני לא יכולה בכל זאת להתגבר על זה למרות כל מאמציה ומאמצי. וזה גורם לטיפול להיות מעיק, מפחיד, מלחיץ.... התחלתי אהת הטיפול לפני שנה וכמה חודשים.... אבל אני כבר עייפה אני משתעממת מהר מאוד מכל הדברים שלוקחים מקום קבוע בחיי..... אבל מצד שני אני לא רוצה לאבד אותה, טוב לי לשמוע אותה, לדעת שהיא שם...ואני מתעצבנת מאוד כשהיא לא שם או כשהיא מתקרבת מדי. אני מבולבלת לגמרי ועייפה.... ולא יודעת איך ואם להמשיך? מה את אומרת?

שלום שולה, אני חשה כי תשובתי 'מקופלת' כבר בתוך שאלתך, עולה מתוך האמביוולנציה שלך סביב הקשר עם המטפלת. נדמה לי שיש לכן עוד עבודה לעשות, לברר את הנושא של קרבת-יתר ומרחק-יתר. כפי שכתבתי בתשובה הקודמת (ל'סתם'), לפעמים זה כל הטיפול כולו - לעזור לנו לראות כיצד אנחנו 'נוכחים' עם אדם אחר. וזה לא מעט בכלל... האם תמצאי את הכוח לחפש דרך אליה ואליך? אורנה

אני בטיפול מזה מספר חודשים מאוד קשה להיות בטיפול המטפל מקסים קשוב תומך, כשקשה אני שולחת מייל בהם אני מוצאת מקום להוציא כאב אמיתי בחדר אני בשליטה פוחדת שמא אראה חלשה או פטתית. אני עובדת בתחום טיפולי בבריאות הנפש ומוצאת שיותר קל לי לתת מאשר לקבל את העזרה. עשיתי הפסקה וחזרתי מתוך קשיים נוראים שמלווים אותי. הילדות שלי לא הייתה פשוטה אך ניסיתי לקחת ממנה דווקא דברים חיוביים כמו תעצומות נפש ואמפטיה לזולת ולחלש. אני מגיעה לטיפול עם דריכות כדי שלא אראה מאבדת שליטה. מה שמאפיין את חיי כרגע הם מצבי רוח משתנים,עצב נוראי ובדידות קאוטית בלי קשר לשוהים בסביבה. איך מרפים בתוך החדר, איך מסירים את המסכות שכל כך רגילה לעטות על עצמי. איך לא מתביישים בלהראות פגיע, ואיך מבינים שבכי או רגשות אלו ואחרים לא יגרמו למטפל לחייך בינו לבין עצמו על גודל החולשה שלי. אני באופן די ציני מתייחסת לחוויות ילדות אלו ואחרות קשות עד כמה שיהיו כדבר של מה בכך, לא רוצה לעסוק בהם ומסרבת להאמין שלמרות היותי אדם חזק או לפחות מאמינה בכך, שחוויות אלו לאעיצבו משהו בתחושות של היום. אני מאמינה גדולה בטיפול אך כל האמונות שלי בתחום ובמקום הזה אינם תקפים כש זה נוגע לי, הפערים שאני מוצאת בין היחס לסביבה לעצמי מקשים עלי בלתת לעצמי את הקרדיט להרפות קצת. מחשבות אובדניות הפכו למנת חלקי היומית למדתי לחיות לצידן ולנשום כל פעם מחדש שאיפה גודלה של החייים לריאות ולבחור כל יום מחדש בחייים, לעיתים נראה כאילו הכוח הזה נחלש והופך לרפוי. מאוד רוצה להאמין שהטיפול יעזור מאוד מאמינה במטפל וברצונו להיות שם בשבילי, עם זאת ולמרות הכל הקושי הכי גדול שלי הוא עם עצמי. כועסת על הקונטרול המטורף הזה על חיי ותחושותי שמביא עלי את הכאב הנפשי הזה. לפני כל כניסה לפגישה הטיפולית מבטיחה לעצמי שהפעם אני ארפה, שהפעם אולי אפילו אאפשר לדמעות לצאת, אך לא מצליחה ומתבדה מחדש, ושוב יוצאת מהחדר עם כאב ובלבול לעבור בנסיון תמים ואצילי את השבוע הקרוב. גדלתי בבית בו התקיימה אלימות על כל גווניה ומחלת נפש היו מנת חלקי, גם היום אבי מאושפז במחלקה פסיכיאטרית, יחד עם זאת שוב ניסיתי לקחת חוויות אלו ולהפוך אותן לבריאות-אני סטודנטית לפסיכולוגיה ועובדת עם אנשים פגועי נפש ונהנית מהחוויה האנושית הזו. בטיפול מרגישה שאם אדבר את הכאב שלי אעמיס על המטפל רציונאלית אני יודעת שזה לא נכון ויודעת בראש את האמת, אך ידיעות אלה אינן מסייעות לי להעזר באמת. צר לי על אריכות דברי.

סתם יקרה, דברייך נוגעים ללב ואינם 'סתם' כלל וכלל. את מתארת חוויה מורכבת סביב חולי נפשי וטיפול, שבוודאי מוצאת את ביטוייה הן בתפקידך כמטפלת והן בעמדת המטופלת. לכן, אין לי ספק שהשחרור המיוחל הוא גם חווייה מסוכנת ביותר מבחינתך. אני רוצה להציע לך לראות בכך את מהות הטיפול שלך, ולא מכשלה - כך שהטיפול שלך ילווה אותך בדרך להשתחרר, ולא יצפה ממך להביא זאת 'מן המוכן'. תחשבי על הדברים? שיהיה לילה טוב, אורנה

אני בטיפול כבר 5 שנים-בחורה רגילה לחלוטין:עובדת ,מגדלת 3 ילדים מקסימים וזוגיות סבירה לחלוטין.התחלנו טיפול משפחתי עם הולדת ילדנו השלישי ,אשר היווה קושי לילדה הבכורה ולאחר טיפול של כמעט שנה המשכתי לבד.אני נעה בין רצון עז לפגוש את המטפלת ,תוך שיתוף מלא ופתיחות בתיאור מה שעובר עליי,לבין תקופות בהם אני מתרחקת ולא מבינה מה אני "עושה פה בכלל,למה בעצם באתי ובזבזתי סכומים אדירים של כסף עבור מפגשים".לאחרונה יותר מידי אני לא מבינה למה אני באה,מרגישה מנוצלת וטפשית בזריקת הכסף,אך עם זאת ,לא מסוגלת לא לבוא.למעשה כן אמרתי למטפלת שאני רוצה חופש לעצמי והיא טענה שזו סוג של בריחה.בדיעבד שמחתי שהיא לא וויתרה עליי,אך התחושות ממשיכות להציף אותי.אני רוצה פשוט לבוא אליה "לקפוץ לביקור" כשיוצא לי, ללא זמנים ותשלום בסוף.אני כותבת ומבינה שזה סוג של פריצת גבולות ולעולם לא ימומש במסגרת הטיפול.לא קשר חברי,לא קשר ספונטני.מה לעשות שאני כל הזמן מוטרדת ממחשבות אלו?דיברנו על זה אינספור פעמים...

שלום ע., קודם כל, מילה מצד המציאות - לפעמים טיפול מגיע למיצויו, גם טרם עיבודם המלא של כל הנושאים המשמעותיים (אם דבר כזה בכלל אפשרי). תחושה כזו, במיוחד לאחר תקופת טיפול משמעותית, מותר לשקול ברצינות ולהיעזר במטפל בדיוק כפי שנעזרים בו על-מנת לבחון נושאים אחרים. ומצד הטיפול... כשאת מדברת עם המטפלת על תחושת הניצול, הבזבוז, החשק לספונטניות נטולת גבולות ותשלום, נסי לשים לב האם מתעוררות בך תחושות מוכרות מזמנים ומקומות אחרים בחייך. למשל, האם את מכירה את תחושת חוסר הטעם (אולי אפילו השפלה) שמתלווה להתמסרות. חשיבה כזו עשויה להוביל להתבוננויות מעניינות. בהצלחה, אורנה

שלום,מהי חרדה? לאחרונה חויתי לפני מחזור בעיקר לחץ וקושי לנשום אך לא בגלל שבאמת הייתי בלחץ ממשהו או עצבנית. כשאני חווה זאת מרגישה שאני משתגעת - באמת- מה לעשות?

שלום א, יתכן שמדובר בחרדה, אך קיימת גם האפשרות של תסמונת קדם-ווסתית. אני מציעה להתחיל בבירור במרפאת הנשים בה את מטופלת (שוחחי עם הרופאה שמטפלת בך ועם העו"ס של המרפאה). בהמשך, אפשר לפנות לפסיכולוג המתמחה בטיפול בחרדה. שיהיה קל, אורנה

היי, אני בת 28 נמצאת בקשר זוגי מאוד לא בריא לי. הבחור עם התמכרויות שלא הצלחתי לעזור לו לצאת מהם. ברור לי היום שאני חייבת לעזוב כדאי למצוא מישהו שאיתו אפשר יהיה להקים משפחה והכי חשוב: לישון ברוגע. אני לא רוצה לפרט יותר מידיי אבל אני מתכוון כאן לכל מילה. אני עזבתי כבר כמה פעמים אבל כל פעם הוא הצליח לשכנע אותי לחזור. הוא באמת טוב בזה. היום בבוקר עזבתי שוב אני מאוד רוצה להאמין שהפעם לתמיד. אבל הוא לא מפסיק להתקשר ולהזכיר על קיומו. ברור לי שאני עוד אצטרך ליצור איתו קשר כי יש לנו דירה ורכוש משותפים אבל מאוד מפחד שוב ליפול בפח. השאלה היא: איך לא ליפול? איך לא לחזור? איך להתנתק ממנו? זה מרגיש כמו התמכרות גם :( חייבת עצה טובה!!!!!!!!

שלום א., את צודקת - כאשר נמצאים בקשר מתמשך מתרגלים להפנות ולקבל כל מיני תחושות ורגשות מבן/ת הזוג, ומאוד קשה להפסיק לעשות זאת ולהתרגל לחיות בלעדיו/ה. לכן, אם את בטוחה שהגיע הזמן להיפרד, כדאי להיערך לכך ברצינות ומתוך מחשבה, ולא לצפות מעצמך לעבור את זה בקלות. למשל, כדאי להיערך מראש למצב בו הוא ינסה לשכנע, חשוב להתארגן כך שתהיי מוקפת בתמיכה הדרושה כדי שתוכלי לעמוד מולו, נראה נכון להיעזר באנשים נוספים בשלב חלוקת הרכוש המשותף וכן הלאה. חשבי על נקודות התורפה שלך מולו, והתארגני כך שדווקא שם תהיי מוקפת בתמיכה מבחוץ מאנשים שמאמינים בדרכך. שיהיה קל ככל האפשר, אורנה

היי אורנה, תודה על תשובתך. אני כבר כמה ימים לא בבית והוא מאוד מנסה להחזיר אותי בכל דרך אפשרית מה שמאוד מאוד מכאיב. הוא מבטיח ללכת לטיפול ואפילו קבע תור לפסיכולוג מטעם ק"ח. העניין הוא שהוא כבר כמה פעמים רמז לי במכתבים והיום אמר לי בין המילים שהוא רוצה להתאבד אם אני לא אחזור. אני מתה מפחד .... לא יודעת מה לעשות. הוא מסוגל לזה , אני יודעת, הוא לא בן אדם מאוזן. אני חייבת עזרה, אני אוהבת אותו ודואגת לו אבל זה רק מוכיח לי שהוא לא הבן אדם לחיות איתו את כל החיים ואני יודעת שאני לא צריכה לחזור אליו למרות שכשהוא משכנע זה הפתרון הכי קל ונוח... ומאוד משכנע באותו רגע, אבל כבר הייתי בסרט הזה כל כך הרבה פעמים :( חזרתי והוא לא עמד בהבטחות. מה לעשות???????

בא לי לבכותתתתתתתת... וכלום לא יוצא ממני ... לראות אותו ..במחשבותיי .. ובתוך הלב .שלי ... זה כבר לרצות להרוג אותו ..!! להכאיב לו על כל הדמעות שבי.. לשנוא אותו .. בדמעות , בידיים , ברגליים .. עד שישאר כואב ופצוע כמו שעשה לי .. עד ש..יתבוסס בדמעותיי שכבר לא יזעקו ...כאב ! לצעוק , לבכות , להתפרק .. עד שלא אשאר יותר .. עד שלא אהייה .. ככ כואבת .. עייפה ומותשת מכל המצב הזה.. מרגיש כאילו אצלי הכל נעצר .. כאילו הכל צריך להעצר בכלל .. אז אולי שכל העולם הזה יכאב ביחד איתי .. אפילו לשבריר שנייה ..:-(((( ויבין עד כמה הכאב הזה אוכל אותי לאט לאט .. ולא מאפשר לי להתנקות מהזוועה הזו .!!!! לפעמיים אני חושבת שחבל שלא מתתי אז באותו הרגע .. ככה לא הייתי צריכה לסבול היום את ההבנה של מה שקרה .. לא הייתי צריכה לחיות ולשחזר את הכאב הנוראי הזה .. לקחת על עצמי את האשמה הנוראית הזו של .. למה ??... רגע אחר רגע.. דמעה אחר דמעה .. וכסבל - הרס עצמי מוכר .. שוב ..הקאה אחרי הקאה ... עד השנה וחצי האחרונות יכולתי לחיות , אמנם חיים שהיו בתוך רשת "מוות" בלתי נראית .. אבל הרגשתי חיים זורמים .. סביבי .. ברגע שפגשתי אותו שוב .... וכל התהליך הפסיכולגי הזהההההה, שמוציא ממני ככ הרבה , ועכשיו השאלות האלה ..על מה קרה לי בילדות מול אבא .. זכרונות שעולים לי מגיל 6 ועד עשר על פגיעה מינית .. אי אפשר לעכל את זה ... והכל מתערבב .. פתאום לזכור מידיי .. להרגיש .. זה להרגיש את המוות ממש בתוך החיים שלי ..עצמם .. וזו הרגשה נוראית!! החיוך שלי ..מצליח להמחק כל פעם מחדש בגללו.. הסיוטים שהוא מופיע .. איך שהוא חונק אותי .. משפיל ..צוחק ונהנה .. בועט .. מתנהג בכזו אכזריות .. ו..הדמעות כבר חונקות אותי .. מונעות ממני לנשום.. אורנההההה... איך אפשר לנשום שמרגישים שעומדים למות ? איך אפשר לנשום שככ כואב?? אני מרגישה כמו חיה .. חיה שנותרה כלואה .. שכל רצונה הוא בחופש ... ואני מקיאה ביומיים האחרונים.. חוזרת לשם יותר מידיי .. כואב לי מידיי .. כואב לי לנשום אותו עליי .. המגע הכואב הזה שלו לא יוצא ממני .. הריח ... נמאס לי לחיות בעליות וירידות כאלה בגללו .. לו יכולתי הייתי הורגת אותו הורגת עם דמעות ..עם כאב .. עם צעקות וצרחות הורגת בכל כוחי ..עם ישותי שנראה שמזכירה לי ברגעים האלה שככ כואב לי שאולי בכלל כבר מתתי ..ממזמן עוד אז איתו... מנסה לטפל בעצמי .. מנסה להבין ..לקבל..לכאוב .. מנסה לצמוח מחדש .. כן ..אני באמת מנסה .. חשבתי שהצלחתי .. לצערי אני פשוט טועה .. זה פתאום מכה שוב .. פתאום זה חוזר בעוצמות כאלה ..חודרות .. הודף אותי אחורה המון .... והטיפול רק מחר ... ואני .. אני כבר לא יודעת במה להאחז .. לא יודעת.. אז... מה עושים עכשיו.. מה עוד נותר לעשות ?? מלבד להריים ידיים ולוותר?? מצטערת..

שלום ש, אני חושבת שאת יודעת שיש משהו בכתיבה שלך, הכל-כך נואשת וכל-כך זועקת, שהוא ההיפך מהרמת ידיים וויתור על החיים. אני מבינה את היאוש שאת חשה כשאת מבינה שכרגע החיים שלך סובבים במעגלים סביב הפגיעה, נוגעים בה, מתרחקים לרגע ושוב חוזרים. אני חושבת שלא תמיד הדברים יהיו כה חשופים ומדממים. תנסי להאמין גם בזה? בתקווה להקלה, אורנה

תודה שאת כאן.. תודה ..על זה . שיש לי כאן מקום .. שנותן, לי .. להרגיש מעט יותר בטוחה ..מוגנת ... גם אחרי שיוצא ממני כזה כאב . מחבקת אותך גם אם מרחוק .. שרית

שרית בובה,את מוצאת את המקום לתת לכאב להתבטא.לתת לפחדים ולקשיים לצאת החוצה.את מודעת..ועם הכל את ממשיכה..למרות שנורא קשה לך יש בך כוחות..אולי את לא רואה את כרגע..אבל הם קיימים איפה שהוא עמוק בתוכך.תחזיקי מעמד. חן

שלום, אני בטיפול בערך שנתיים. הטיפול היה ועדיין קשה בשבילי. בכל פעם שאני הולכת לשם, אני יותר אגריסיבית, מתנגדת, רועדת..... (יש פגישות שהן יותר טובות). אחרי הפסקה ארוכה של חודשים (שאני לקחתי בלי אישור שלה), אחרי מכתב ארוך על כל מה שעובר בתוכי ושלא מצליחה להומיא בפגישות, ואחרי התחייבותה שגם היא תבדוק את עצמה והדרך היא ניהלה את העניינים ומה גרם לבריחות וההתנגדות הממושכת שלי (היא וותיקה אבל הבטיחה שהיא תיקח הדרכה לראות איפה ואם טעתה ולמה יש לה ולי קוש בלהתחבר) אחרי כל זה, היא אמרה לי בפגישה האחרונה שהמסקנה שהיא הגעיה אליה שאסור לה ללחוץ עלי יותר מדי, ושהיא תתן לדברים להתנהל בקצב המתאים שלי, ואולי השינוי שהיא רצתה שיקרה לי (בגלל שאיכפת לה ממני) יהיה אולי אחרי הרבה שנים ובלי שהיא תהיה איתי. הרגשתי נורא אחרי שיחה זו, הרגשתי שהיא מוותרת, מרימה ידיים, וכאילו מכאן ועכשיו השיחות יהיו סתם מריחה של זמן...

שלום לילי, אני מבינה שאת מרגישה שהמטפלת שלך וויתרה עלייך, וזו בוודאי תחושה איומה. אני מקווה שיש בך כוח ואמון לבדוק מולה את הדברים. אני כן רוצה שתדעי שכאשר קראתי את דברייך עלתה בי תחושה מעט אחרת - תחושה שהמטפלת שלך ניסתה לשתף אותך בהכרה חדשה אליה הגיעה. הכרה בכך שהיא רוצה לנסות לדייק אותך, במקום בו את נמצאת, ולא במקום בו היא הייתה רוצה שתהיי. לכשעצמי, אני לא בטוחה שזוהי הרמת ידיים, אבל הדבר החשוב הוא לבחון את התחושות שעולות בך מולה ואיתה. בהצלחה, אורנה

אני משוגעת.כל יום לא אפשרי ואין לי מיפלט. היא אמרה שהיא יכולה לעזור רק בדיבור.שזה הטיפול.ורק זה מה שהיא יכולה לעשות בשבילי.היא אומרת שזה לא מספיק לי.אני מרגישה שבכל פעם שמצאתי שם מקום עם צל היא הזיזה את הסככה.ואני כל הזמן מנסה מסבירה לה מבקשת ממנה. הטיפול פירק אותי.לא הייתי ככה אף פעם. ואני לא יודעת אם יש מה שיעזור לי.להיות שוב. בלילה השתגעתי בתוכי.כדור שינה אחד ומחשבה על מחר כוויה חתכים. היום שפכתי מים רותחים שוב ושוב על אותו מקום.אחרי כמה פעמים כבר לא הרגשתי.מפחיד.דפוק.ועכשיו אני רוצה עוד כאב.הוא מרגיע.רק זה מרגיע.אני נעלמתי. אני לא יכולה עוד יום עוד לילה.רק עם כאב.דם.

ויק יקרה, אני מתמלאת צער לקרוא עד כמה כואב לך. והדרכים בהן את מקלה על כאבך, הן כל-כך כל-כך לא טובות... אני חושבת על הבקשות שלך מהמטפלת, ואני לא יודעת מה התקלקל שם ומה חסר לך באופן שאינו מאפשר תיקון. אני מרגישה שאפשר לעשות הרבה מאוד בטיפול בדיבור. אפשר באמת באמת לגעת. ותמיד נשאר גם חסר, ת-מ-י-ד. ומתוך החסר עובדים. את יודעת, גם אני עובדת כך, מתוך המסורת בה גדלתי, מתוך אמונה אמיתית שבהדרגה היא מאפשרת סוג של מגע עמוק וריפויי: ככה, בהקשבה מרוכזת ובמילים שמנסות להבין, בתוך החדר, ללא תקשורת מחוץ לחדר הטיפול (לא מיילים, לא SMS, לא פורום), ללא מגע גופני. ובתוך המגבלות האלה אני מנסה בכל מאודי לגעת. אולי לא לכולנו זה מתאים. אולי יש תקופות בחיים בהן באמת צריך מטפל שמחבק עם הגוף ומתמסר לתקשורת גם מחוץ לפגישות בחדר הטיפול. נמשיך לחשוב על הדברים. בינתיים, חזקי ואמצי, אורנה

ויק, אני עוקבת אחרי הודעותייך בפורום בחודשים האחרונים ואני, עם כל הכאב שבדבר, מזהה שינוי. היכולת להכאיב לעצמך כדי לשאת את הכאב באה מתוך שינוי טוב. זה אבסורדי אבל זה כך. לפני חודשים אחדים לא היה לך כוח אפילו לפגוע בעצמך. אני חושבת שככל שתדברי את ההלקאה העצמית הזו גם היא תכחד בסופו של דבר. כך היה אצלי. אולי את צריכה להוסיף על הטיפול הנפשי איזה סוג של טיפול הוליסטי גופני, שמשחרר ונוגע (תרתי משמע). אם את במרכז (תל אביב) אני יכולה להמליץ על מישהו. תמלאי את החוסר על ידי מי שנותן ולא על ידי מי שלעולם לא יתן ורק יגרום לריחוק וגדרות. טל

אז אין לפסיכולוגיה תשובה בשבילי? לא ביקשתי ממנה למלא את החסר, ביקשתי שתעזור לי שהוא לא יהיה ככ עצום ומשתלט וכואב.זה לא קורה.אין לי עוד כח.

אני לא חיה בארץ ורוצה לפנות לטיפול. חיפשתי מטפלים ישראלים בטווח של 25 מייל ויותר ממקום מגורי - אין. האם ידוע לך אם טיפול בשפה שהיא לא שפת אם יכול לעבוד?- גם ככה קשה קשה לספר על רגשות אז לא בעברית?

שלום י, שיח טיפולי הוא עדין ורב-שכבתי, ואין ספק שקל יותר לעשות זאת בשפת אמנו. עם זאת, אני לא רואה סיבה לא לנסות בשפה אחרת - אם אין ברירה. יש כל-כך הרבה פקטורים נוספים שמשחקים לטובתך - המבט הנבון שתפגשי, החמימות בה תתקבלי, היד המושטת לעבר עולמך - כל אלה הם יותר מניואנסים של שפה מילולית. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני אב לבת 29 שאובחנה כזכיזופרנית לפני כשנה מסרבת להכיר במחלתה מתנגדת ללקיחת תרופות {טוענת שזה מזיק ולא מועיל}מסרבת לדבר עם רופאים או מטפלים ומשוכנעת שהכל יחזור לקדמותו מעצמו כל נסיונות השכנוע עולים בתוהו האם יש פתרון (בנתיים המצב רק מחמיר)

שלום יוסף, אני יודעת שאתם בתחילתה של התמודדות מורכבת (גם לבתך וגם לאוהביה). הכרה במחלה, אבל על האובדנים שהמחלה מביאה איתה, קבלת השינויים, התארגנות לקראת מאבק לחיים ולתפקוד - כל אלה הם שלבים כואבים והכרחיים. למרות שבתך מסרבת כרגע לקבל עזרה, חשוב שאתם תקבלו את העזרה - שיהיה לכם מקום לחשוב בו כיצד נערכים, וגם מקום לכאוב בו. בתור התחלה כדאי להתייעץ עם הרופאים שאבחנו אותה, ואפשר לפנות גם לארגונים תומכים דוגמת אנוש. משם יהיו כבר אנשים טובים שיכוונו אתכם. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום חברה שלי באה לגור בארץ ומחפשת פסיכולוג לתרפיה על בסיס די קבוע. לצערי אין לי כל כך איך לבחור פסיכולוג, בטח שלא באנגלית באיזור חיפה. רעיינות? תודה

שלום tmr, ראשית, חשוב לצרף כתובת דוא"ל פעילה, כדי שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח המלצות אישיות (שאינן מופיעות בפורום עצמו). שנית, כדאי להיכנס למאגרים ממוחשבים של פסיכולוגים קליניים (למשל, דרך אתר פסיכולוגיה עברית). בדרך כלל מצורף שם כרטיס אישי בו הפסיכולוג מציין את תחום התמחותו ואת השפות בהן הוא מטפל. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני יכולה לשלוח לך פרטים של פסיכולוג שמטפל באנגלית בחיפה-תשימי כתובת מייל

נועם שלום, בעבר, בימי פרויד ועוד הרבה אחריו היו שישה מפגשים שבועיים. גם כיום ישנם מקומות המאפשרים אינטנסיביות דומה. אבל אם אתה מרגיש שאתה רוצה פגישה נוספת מדוע לא לברר את זה עם המטפל שלך. ייתכן ואם זה אפשרי הוא יסכים לכך. חשוב גם לנסות ולבדוק מדוע אתה מרגיש שזה לא מספיק. יכולות להיות סיבות רבות, שלא כולן חייבות להסתיים בהגדלת מספר הפגישות השבועיות אבל על זה צריך לדבר בטיפול. דרור

סתם להתעניינות, האם הטיפולים של יותר מפעמיים בשבוע גם עולים כמו מחיר פגישה רגילה בסביבות ה-300 ש"ח? זה כמו להעביר את תלוש המשכורת לפסיכולוג. נכון אני יודעת שאף אחד לא מחייב אני רק תוהה איך אנשים יכולים ל"עמוד" בזה. (כי אם המטופל לא מהעשירון העליון אז הוא צריך לשדוד בנק.)

פול ולרי אמר על שירה שהיא "היסוס מתמשך בין צליל למשמעות". בהשאלת הדימוי היפה הזה נאמר, שהנפשי הוא ההדהוד האינסופי בין העצמיות כסובייקט נטול חומרים, הידוע הנחווה והנגיש אפילו לא לעצמו, לבין זו המתהווה בשניים, כסובייקטיביות הנגלית והמתממשת באובייקטים השונים שהיא מייצרת, אשר דרכם ובאמצעותם היא נמסרת, נוכחת, ומקבלת משמעות בעולם – ובו בעת מעניקה למפגשי העולם את משמעותם בשבילה.

שלום לך, הווריאציה שאת עושה כאן היא יפה למדי ומייצגת השקפת עולם והשקפה תיאורטית מסויימת שבוודאי יש שיסכימו איתה אך יש גם שיחלקו עליה. בכל מקרה הבסיס של דברייך בהחלט מעורר חשיבה. דרור

מתי יודעים שהטיפול הסתיים? מי מרגיש כך המטפל או המטופל וכיצד מדברים על זה איך זה מתבצע? מה המטפל אומר משהו כמו אני חושב שאנו סיימנו את הטיפול כמו שעושים אצל רופא?

לילי שלום, השאלה שאת שואלת נשאלה פה בעבר מספר פעמים ואת מוזמנת לחזור ולהביט בתשובות שניתנו לה. ככלל ההחלטה על סיום הטיפול יכולה לבוא מצד המטפל, המטופל או מצד שניהם. מטפל, אם זה לא בשל סיבות טכניות, יציע לסיים את הטיפול כאשר הוא מרגיש שמסיבות אלו ואחרות הוא לא יכול לעזור עוד למטופל. אבל נשמע לי שחשוב עבורך להבין מדוע את שואלת כרגע את השאלה, האם זה כי את רוצה לסיים את הטיפול, האם זה כי את חוששת שהמטפל יסיים ויעזוב או אולי דווקא שואלת מתוך מקום המתקשה להכנס לטיפול ולוותר על ההגנות במידת מה. דרור

אני נמצאת בטיפול בעקבות קשיים אלו ואחרים. אני לא מבינה כיצד ביום יום אני מתפקדת באופן מלא צוחקת וחיה וכשאני בטיפול אני כמו ילדה קטנה אבודה. גם כשאני חושבת על הטיפול אני הולכת לאיבוד. למה לי להיות בטיפול אם הוא הופך אותי לחלשה כשהמציאות טובה יותר ואינה משקפת את המציאות בטיפול. מביך אותי שהמטפל שלי בטח חושב שאני טיפשה וילדותית הלוואי והיה יודע עד כמה אני מנהלת אנשים ביום יום ואיך אני מתפקדת ולא כמו שאני איתו בטיפול בכיינית ועלובה.

עלמה שלום, לא ברור לי מדוע פנית לטיפול אם אכן את מרגישה כל כך טוב מחוץ לטיפול אבל אני מניח שהייתה לך סיבה. נשמע שאת מאוד מוטרדת מהדרך בה המטפל רואה אותך, כזקקת לעזרה, כמגלה צדדים חלשים. אני יכול לשער שלא רק מול המטפל את לא רוצה להראות את הצדדים הללו אבל מסיבה כלשהי דווקא מולו את מרשה לעצמך. אני חושב שזה חשוב, חשוב שייצאו גם החלקים הללו שככל הנראה הם חלק ממך ובמקום שיהיו מפוצלים יהיו שניהם חלק ממך שאת מקבלת. דרור

ל. שלום, אני פה אם את עדיין צריכה דרור

אני לא מוצאת את האושר כדורים לא עוזרים למטפלת שלי נגמרו הכלים לעזור לי אחרי שלדעתי הייתה בשבילי ובאמת עשתה מעל ומעבר אני שוקלת לשים קץ לחיי אמרתי זאת למטפלת וזה כנראה לא מזיז לה אחרת היא הייתה יוצאת מגדרה אנשים לא מבינים עד כמה אני רצינית אני ממש לא יודעת לאן לפנות כדי שמישהו יציל אותי הכל כואב

שלום לך, נשמע שאת מרגישה נואשת, לא מאמינה שמישהו או משהו יכולים לעזור לך ובעיקר את מרגישה שאת מפסיקה להאמין שלמישהו יש כלים כדי לעזור לך. אני מרגיש שאת רוצה לצעוק בכל דרך שהיא כמה קשה לך כדי שישמעו, אפילו אם זה אומר לפגוע בעצמך. לכן המוקד כרגע בטיפול הוא להצליח להרגיש שהיא שומעת, שאכפת לה ממך וכאן לך יש תפקיד חשוב. אני לא יודע, אבל אני מניח שאכפת לה ממך אבל קיים קצר במעבר מהאכפתיות שלה לתחושה שלך. התפקיד שלך הוא לעזור לה לאפשר לך להרגיש את זה. לא על ידי מחוות חיצוניות דווקא מצידה ומצידך, אלא באמת להרגיש את זה מבפנים את הבטחון הזה. אני יודע שקל לומר וקשה לעשות, זה יקרה כאשר שוב ושוב תווכחי שהיא שם באמת שם בשבילך. דרור

אני סטודנט לפסיכולוגיה יש לנו התנדבות שדה חובה דרך האונברסיטה לעניות דעתי איני מוכן נפשית להכנס למחלקות פסיכיאטריות אני פוחד מחולי נפש איך אני יכול להשתחרר מהקורס הזה רעיונות? דחוף בבשקה

מוזר.. באוניברסיטה הפתוחה יש ראיון אישי עם כל סטודנט לפני שמאשרים לו להתנדב.. כדי לבדוק אם "מוכנותו" (אין אצלכם אם מי לדבר בעניין? ) תברר אולי יש אפשרות לקבל את התואר ללא ההתנדבות ואם תרצה בעתיד הממלצות תמיד ניתן להשלים התנדבות.

מה שמוזר זה שאתה לומד מקצוע בו חולי נפש יהיו חלק מהיום יום. זה כמו סטודנט להוראה שפוחד מתלמידים...

כנראה לא בחרת את המקצוע הנכון ללמוד...אם אתה מפחד מאנשים שאתה אמור לעזור להם...

יוני שלום, הפחד שאתה מדבר עליו הוא פחד מוכר ואני מניח שאם תבדוק בין חבריך ללימודים תגלה לא מעט שותפים. ישנם מקרים בהם מפגש עם מחלות נפשיות הוא אכן מאיים בצורה קיצונית ומקשה מאוד לתפקד. זה קורה בעיקר כאשר הפחד הוא ממפגש עם הקשיים הנפשיים של האדם עצמו. אני לא יודע אם זה המצב אצלך או לא. את זה אתה יכול לברר וחשוב שתעשה כך. בכל מקרה המלצתי היא שתתחיל, תנסה. לפרוש תמיד תוכל אם תרגיש שזה שם עליך מעמסה רבה מדי. בחלק הבירוקרטי לצערי אין לי תשובה עבורך, אבל אני מניח שתוכל לברר את זה במחלקה שלך. דרור

בגדול אני נמצא עכשיו בתקופה מאוד חיובית ודברים שבהם אני לוקח חלק מרגשים אותי. אבל כמו שקורה לי תמיד, דברים שלא טובים מעיבים בצורה כזאת שההנאה מהתמונה הכללית נעלמת, ובמקומה אפילו יש דאון במשך רוב היום, כזה שמונע ממני לדוגמא ללמוד למבחן, פעולה שנתפסת כריקה מתוכן, יחסית ל"בעיה" שבגללה אני בדאון שהיא אכן קשורה לעולם הרגש. מה שיקרה זה שאחרי שהמבחן יעבור, המבחן עצמו יהפוך לבעיה שקשורה למהות ואף לחוויות חשובות. אני מתאר משהו אוניברסאלי נכון ? בכל אופן איזה כדור כדאי לי לקחת ? תודה :-)

שימי שלום, אם הבנתי נכון את דבריך אתה מרגיש שאתה לא ממש מצליח להינות, שיש דברים שפוגעים בהנאה. כתם שחור קטן שמעיב על הכל. נשמע שקשה לך מאוד להשלים עם נוכחות של היעדר מושלמות. זוהי תופעה מוכרת, אבל הטיפול בה, אם הנתי נכון אותך, הוא לא תרופתי כלל וכלל אלא דרך טיפול פסיכולוגי במטרה למצוא איזון בדימוי העצמי שלך. דרור

זה שלא שאני חייב מושלמות מושלמת. אבל יש דברים כמו כאלה שקשורים באנשים אחרים ולא רק בי שכן כדאי שיהיו, אם לא מושלמים, אז חסרי "כתמים שחורים" מהותיים. העניין הוא שכל ארוע כזה גורם לי למהפך תיפקודי בהמשך בגלל הרגשה רעה. אתה לא חושב שקצת ציפרלקס או משהו נוגד חרדה-דכאון אחר יוכל לעזור לי, קצת להיות יציב רגשית נוכח ארועים ופחות מחפש פגמים (שלעיתים לא היו..) ?

למטפל/ת טובים באזור ת"א. אני רווקה בת 34, ולעתים אני מואסת בחיי. לא הולך לי עם גברים, לא מצליחה להכיר גבר לקשר של לפחות חודש. אני מרגישה שנמאס לי מלנסות ולחפש - שאולי זה פשוט לא בשבילי יחסים. אבל קשה לי - הבדידות. חברים - אין לי. מבקשת המלצה למטפל קשוב ותומך.

שלום לך, את מתארת קושי מתמשך ואני מסכים איתך שהצעד הנכון הוא לפנות לטיפול. אני בטוח שמשתתפי הפורום ישמחו לתרום מניסיונם. אני מזמין אותך גם לפנות אליי או לאחד ממנהלי הפורום האחרים לקבלת המלצה אישית. דרור

אני בטיפול 3 שנים.אין איזון במצב למרות שהיו שינויים ושיפורים.יש לי קשר מורכב אך טוב וקרוב עם הפסיכולוגית שלי-אותה אני אוהבת מאד.לפני שנה בערך הכרתי פסיכולוגית אחרת כי הייתי במצב קשה ושקלתי לעזוב את הטיפול הנוכחי,והרגשתי חיבור ובטחון איתה.וזה בלבל אותי מאד. אני אוהבת מאד את הפסיכולוגית שלי אבל אני לא יודעת אם הטיפול מחזיק אותי. נראה לי שהייתי צריכה כבר להרגיש טוב יותר...אחרי זמן רב ככ.חוץ מזה היא נמצאת בעיר רחוקה וקשה לי מאד עם המרחק הגיאוגרפי שמשפיע על מידת הזמינות והנגישות. הנושא עלה ביננו בטיפול רבות.מכל ההיבטים...אבל אני לא יודעת מה לעשות.אני מרגישה לכודה. האם כדאי לי לעזוב? האם יכול להיות שלא מחזיק למרות שאני ככ אוהבת אותה ותלויה בה?אני מפחדת לעזוב אבל חושבת שאני תקועה ואף מסכנת את עצמי ובריאותי.מה לעשות.

ויק שלום, את מעלה התלבטות שאני מבין שדוברה רבות ביניכן. ייתכן והטיפול באמת תקוע, אבל אני לא מתרשם מדברייך שאת לא מוחזקת, היית מרגישה את זה בוודאות אחרי תקופה כה ארוכה. המלכוד שלך, כפי שאת אומרת, טמון במרחב שבין ההרגשה שדברים לא משתנים מהותית אבל טוב לך איתה, לבין השאלה, ללא הפיתרון בינתיים האם יכול היה להיות טוב יותר במקום אחר כפי שהמפגש עם הפסיכולוגית האחרת רמז לך. את ההחלטה מה לעשות אני משאיר כמובן לך, ולבירור עם המטפלת.אני יכול רק לומר לך שנשמע לי שאת לא מסכנת את בריאותך. דרור

לצערי תשובתך ממחישה את יכולתה של הפסיכולוגיה לייצר מלל רב שאין בו כלום.מלל עמום וסתום שהשורש השכיח בו הוא: ב.ר.ר. לברר,בירורים...אבל שום דבר שדומה לתשובות. טעיתי כשפניתי.אתה לא מכיר אותי ולא יודע כלום. אבל זה ממחיש לי את אוזלת היד בתחום הזה...רק לברוח.

אני בזוגיות שנתיים בת זוגתי החלה בטיפול מזה שנה והיא נורא השתנתה לרעה כמובן, הפכה לדיכאונית אינה מעוניינת ביחסי מין אינה עובדת לאחרונה ומטופלת בתדירות של פעמיים בשבוע. איני יודע למה בדיוק פנתה לטיפול אך ממה שהבנתי ממנה אינה ממצה את עצמה. האם בטיפול יש דבר כזה החמרה של המצב הנפשי לקראת שינוי לטובה או שמשהו רע קורה לה הצעתי לה לבוא איתה למטפלת שלה לטיפול זוגי היא אמרה שזה טיפול שלה. מה המלצתכם?

חיים שלום, לעיתים התהליך הטיפולי הוא תהליך קשה המשפיע על המטופל. מדבריך נשמע שייתכן וזהו המצב, אבל זהו מצב הכרחי כך שבסופו של דבר יבוא שינוי מהותי בחייו. נשמע לי שהחברה שלך מטופלת באופן רציני ואחראי בהתאם למצבה. המלצתי היא להקשיב לה, לכבד את הרצון שלה במקום משלה, כי בסופו של דבר זהו הטיפול שלה. ברור לי שאתה מרגיש נפגע מהתהליך, אבל אני מניח שאתה לא לבד, וחשוב שתנסו ביחד להיות ולצאת מהכאב הזה. דרור

אני סטודנט לתואר ראשון וסובל מחרדות בחינות וחרדות ביצוע (בקיום יחסי מין) למי לפנות לסקסולוג או לפסיכולוג?

גיא שלום, מאחר ותיארת את שתי הבעיות יחד אני מניח שאתה רואה קשר ביניהן, וקשר שכזה בהחלט ייתכן, למשל דרך ביטחון עצמי או רצון להצליח ולהרשים. משום כך המלצתי היא לפנות לטיפול אצל פסיכולוג. אם בהמשך הוא יתרשם שיש צורך בעזרת סקסולוג ייתכן והוא יפנה אותך אליו, אבל כרגע אני מתרשם שפסיכולוג יכול לסייע לך יותר. דרור

כתבתי כאן בעבר לגבי אחותי הקטנה (29) ונושא החשד להתעללות מינית מצד אבי לאחר גילוי של אחותי הגדולה. רוצה לעדכן אותך שקרה הנורא מכל אחותי הקטנה נזכרה במהלך טיפול לגבי ההתעללות של אבי.... לפני שלושה שבועות היא עשתה נסיון התאבדות אף אחד לא ידע למה את מה שאני מספרת פה קראנו במכתב שהיא השאירה. היום היא מטופלת במסגרת טיפולית של איכילוב לנפגעות גילוי עריות מצבה לא טוב היא עזבה את הבן זוג שלה עזבה את הלימודים ומתכננת לעזוב את הארץ. אנו נורא פוחדים שתיסע לחו"ל ותתאבד איך אפשר למנוע ממנה זאת, אנו לא רוצים לאשפזה בכפייה חלילה אבל אנו מאוד דואגים לה. המטפל שטיפל בה היה לא אחראי מצידו לגרום לה להיזכר בלי שתהיה בה תמיכה מלאה הוא לא מומחה בנושא הזה כנראה ואולי אם היה מידע אותנו המשפחה לגבי ההתפתחויות בטיפול הכל היה נמנע..... איך אנו יכולים למנוע ממנה ליסוע לארה"ב לבדה ולגרום לה להבין שזה לא נכון עכשיו במצבה? תודה כואבת נורא דורית

דורית שלום, הצטערתי לשמוע את דברייך. את מרגישה שהפחדים שהיו לך התממשו ואת שוב מוצאת את עצמך חסרת אונים ברצונך להגן עליה. כרגע את אומרת שהיא מטופלת, אבל נשמע שהיא נחושה לעשות שינוי חיצוני בחייה. את אינך חושבת שזה נכון ונשמע שגם שאר המשפחה אינה חושבת כך. אם את רוצה שהיא תוכל לשמוע אותך הצעתי היא לנסות ולדבר איתה, ממש לדבר איתה. לא לומר לה מה נכון ומה לא. אלא לנסות ולהבין מה יש בחו"ל שהיא מרגישה שאין כאן. מה היא אומרת על המחשבות שלכם וגם כמובן חלשוב להראות לה שאתם דואגים לה ומשום כך אתם מתעניינם. יתכן והשיחות הללו לא יהיו קלות, אולי יעלו בהן תכנים קשים אולי אפילו האשמות מצידה. אבל אם את רוצה שהיא תרגיש שאת לצידה ולא מולה חשוב לעמוד בזה. את יכולה לנסות ולהיעזר באיש מקצוע לשם כך. אבל לפני הכל את צריכה להפנים את העובדה שבסופו של דבר היא תחליט האם לסוע או לא. דרור

חברה שלי סבלה מאנורקסיה בעבר והחלימה. אנו בשנות השלושים שלנו ולאחרונה אני רואה התנהגויות המאפיינות את האנורקסיה. ירידה במשקל, עיסוק אובסיסבי סביב נושא האוכל התבודדות ודכאון. מה לעשות והאם לפנות לגורם חיצוני, איך ניתן לעזור לה?היא בטיפול פסיכולוגי מזה שנה יכול להיות שהמטפל רואה זאת ולא עושה דבר בנדון, האם כדאי ליצור איתו קשר?

גלעד שלום, אתה צודק, אנורקסיה ביחד עם אובדנות היא מצב חירום בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה. הסימפטומים שאתה מתאר יכולים לאפיין אנורקסיה, אבל לא הבנתי האם דיברת עם חברתך. האם שאלת אותה את השאלות שאתה שואל כאן - למשל בנוגע למטפל. בכל מקרה המלצתי היא שתדבר איתה תראה את דאגתך ובמידת הצורך נסה לערב רשת חברתית תומכת, בהסכמתה ככל האפשר. אתה יכול לומר לה גם שאתה רוצה ליידע את המטפל שלה. לא מתוך רצון לדעת מה קורה בטיפול אלא מתוך רצון ליידע אותו על דברים שקורים מחוץ לחדר ושאולי היא לא מספרת עליהם. בהצלחה, דרור

האם צעירות בשנות ה20 והשלושים שהולכות לטיפול ומעבדות את הילדות שלהן, תהייה הצלחת הטיפול זהה לנשים שהולכות בשנות החמישים לטיפול ומדברות על ילדותן? עד כמה הטיפול או יותר נכון מתי התוצאות אפקטיביות פחות בנושא עיבוד רגשות בילדות? תודה

שלום לך, לטעמי עניין הגיל ופער השנים אינו משמעותי כשלעצמו, כי כל אחד מאיתנו הולך עם התחושה של ילד בתוכו. היכולת לעבד את הילדות ובכלל את עולם הרגש תלויה בעמדה. כלומר באיזו מידה יכולים לראות רלוונטיות לעיסוק בעבר, או מוכנות לגעת באמת בילדות. לעיתים אנשים הרואים בעצמם מבוגרים מדי, או רחוקים מדי מהילדות יתקשו להתחבר לילד שבתוכם ולתת למישהו אחר לראותו. הם גם עלולים להתקשות להאמין שתכונות אישיות שליוו אותם כל כך הרבה שנים ישתנו. אבל מבחינת הפוטנציאל אין הבדל בין צעירים למבוגרים. דרור

הגעתי לטיפול חדש אחרי טיפול שהיה בו כשל אמפטי נוראי איך בונים אמון מחדש, איך אדע שגם המטפל הנוכחי לא יכשל מבחינה אמפטית?שיהיה בשבילי

בילי שלום, אני לא יודע מה קרה בטיפול הקודם ומדוע זה היה כל כך נורא. אבל אני מבין את החשש להיכוות שוב. ראשית אני מציע לדבר עם המטפל החדש על הנושא. שנית אני יכול לומר לך שבשלב זה או אחר המטפל יאכזב אותך, תרגישי שהוא לא אמפתי, ושאפילו יש כשל אמפתי. אם מתחת לזה יהיה ביטחון במטפל ובטיפול נקודות כאלו יכולות להיות בעלות איכות טיפולית יוצאת דופן. לכן בזמן הקרוב הטיפול יתמקד בגישושים ובניית אמון. תני לעצמך את הזמן לעבור את השלב הזה, והבטחון שהמטפל נמצא שם בשבילך יגיע עם הזמן. דרור