פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אשמח אם תעזרי לי. הכי קשה אצלי בטיפול זה הרגע שבו אני יוצאת מהחדר ומוצאת את עצמי מוצפת בכל התכנים הקשים שהיו שם, בכל מה שנאמר או לא היה צריך להיאמר, או שהיה כן צריך להיאמר. בתוך החדר אני מתפקדת בסדר, פחות או יותר, מנסה ככל האפשר לעבוד איתה (כי אני בטבעי שקטה ולא קשקשנית) והכי קשה זה איך להישאר עם כל כל לבד כל השבוע. אני חיה לבד, בלי בן זוג, ואת החברות או המשפחה אני לא משתפת בטיפול שלי. אז זה ממש להיות עם זה לבד, וזה הורג אותי, מקשה עלי בלימודים ובעבודה, ויש ימים שסתם נמרחים תוך כדי חשיבה, או בכי, או כאב פנימי.... איך מתעסקים עם מה שקורה בתוך החדר הטיפול לבד, אחרי השעה הטיפולית? (יש לציין, שתמיד קשה לי בתוך החדר, ואני לחוצה כל הזמן. אחרי שנה שלי בטיפול אני עדיין מגיעה עם שלשולים לחדר הטיפול...!!!!!!)

שלום גלית, טיפול פסיכולוגי, בניגוד למרבית חוויותינו האחרות, הוא לפני הכל התרחשות תוך-נפשית פרטית מאד. המפגש הטיפולי מאפשר - בעזרתו של אדם נייטרלי אך קרוב וקשוב - להציף את התכנים אל התודעה, 'ללוש' אותם קצת, ולהניח להם להתקיים בתוכך עד לפעם הבאה שיזכו לעיבוד משותף בחדר. אורנה המשיגה את זה פעם כ"תזוזה של איברים פנימיים", וההגדרה הזו ממשיכה ללוות אותי כדימוי מועיל גם בחדר הטיפול. את צודקת. זהו תהליך אישי המתנהל בדלתיים סגורות, אך יש בו הזדמנות וסיכוי לבסס יכולת חדשה לאינטימיות וקרבה גם עם אנשים נוספים מלבד המטפלת. בינתיים, תוכלי לשקול תדירות צפופה יותר של מפגשים, בעצה אחת עם המטפלת שלך. בהצלחה ליאת

היי ליאת. הרבה זמן לא כתבתי פה. (מאז הפעם האחרונה,מגוון של צבעים אפשר למצוא בארוני... זוכרת?..) רציתי להתייעץ איתך .. כבר יותר משבוע אני מתעוררת בלילה בסביבות השעה ארבע, ומתקשה לחזור ולישון. יש ימים שאני נרדמת שוב אבל השינה מאוד לא רגועה ונינוחה,ואני בתחושה שאני ערה. קצת מחשבות על העבודה למרות השעה המוקדמת... ומחשבות של מחר יהיה לי קשה לתפקד ללא שינה, וסתם מתגלגלת לי מצד לצד. זה מתיש אותי, במיוחד בגלל שזה מזכיר לי את התקופה של הדיכאון, מצב רוחי בסך הכל בסדר, ואני מתפקדת, ובכל זאת אני חוששת שזה מעיד שמתי שהוא זה שוב יקרה והוא יפרוץ... אני לחוצה בעבודה יותר מתמיד,מתמודדת עם מטלות חדשות ,מאתגרות, למרות הקושי והלחץ. בסה"כ מזכירה לעצמי שאני ממלאת אותם בסדר בהתחשב בנסיבות מסויימות. ולמרות זאת, אני לא מבינה את מקור הלחץ. מה גורם לי להתעורר כל לילה? למה אני לא מסוגלת לישון עד הבוקר ברציפות? איך אני יכולה לנסות ולהבין מה קורה לי? עלתה בי מחשבה שאולי הדיכאון הפך להיות סמוי ?? פעם(לפני תקופת הדיכאון) לא הייתי ככה. היום,קצת לחץ ואני חוששת להישבר. קצת לחץ ואני מתעוררת בלילה. נעשיתי רגישה, בוכה מסיפור של ילדים, נעלבת ומתקשה לעצור את הבכי. אני לא אוהבת אותי ככה. תודה ושבת שלום

שלום טל, "סנונית אחת אינה מבשרת את האביב" אומר הפתגם, ונדמה לי שאפשר להניח, בדומה לכך, שקשיי שינה אינם בהכרח מבשרים דיכאון. תקופות לחוצות הן חלק מהחיים, ויש לצפות שיהיו להן השלכות אלה ואחרות על חיי היומיום (והלילה). ככלל, ניסיונות נואשים להירדם מרחיקים את השינה אף יותר. במצבים כאלה מוטב לוותר, לקחת ספר או לראות משהו בטלוויזיה, ולא להיאבק. העייפות של יום המחרת תהיה בת-ברית שלך בלילה הבא. אם את מרגישה שהתקופה הלחוצה נמשכת למעלה מהרגיל והתפקוד הכללי שלך נפגע, אפשר להביא את זה לטיפול ולבדוק מה קורה. זו תמיד אופציה טובה. כל עצות הסבתא להפגת מתחים (פעילות גופנית, טכניקות הרפייה, בילוי עם חברים) הן כמובן דרך טובה לשמור על שפיות גם בימים לחוצים. בהצלחה ליאת

ערב טוב, אני בטיפול קרוב לשנה וחצי. הבעיה שאני לפעמים רואה בטיפול כמשהו שאמור לעזור לי ואז אני משתפת פעולה עם המטפלת. אבל לפעמים נמאס לי ומרגישה שהכל "חרטה ברטה", קשקושים בלתי נגמרים שעולים לי המון כסף, ואז אני או שמתרחקת, או שמבטלת פגישות, או שותקת בפגישות, או שמערבבת המון נושאים בתוך השיחה על מנת לבלבל אותה ולא להתמקד בנושא מסוים. אני לא מצליחה לשמור על קצב או איזון מסוים. (זה גורם לה -למטפלת- ל"בלבול וכעס" כפי שהיא מגדירה את זה) למה יש לי לפעמים את העלויות והירידות האלו? או הספק הזה לגבי יכולתו של הטיפול או של המטפלת לעזור לי?

שלום שירה, הדברים שלך הזכירו לי משהו. פעם היה לי מטופל שבכל פעם שסיפר לי חלום היה מדבר מהר מהר, כדי שלא אצליח לרשום את דבריו (כן, חלומות אני נוהגת לתעד). כש'התלוננתי' הוא הודה בפני באומץ, עד כמה מפחידה אותו הנגיעה של אדם אחר בתוך נפשו. גם את השתיקות והניסיונות שלך לבלבל אותה אפשר לפרש כביטוי של חרדה מפני חשיפה ונגיעה ברבדים העמוקים של החוויה. נדמה לי שבמקום ה"חרטה ברטה" אפשר, למשל, להתחיל לדבר על הקושי. מה את אומרת? ליאת

לא יודעת מה אני מצפה בכך שאני כותב לך כעת,אך בזמן האחרון-בעיקר בימים האחרונים, בני-משפחתי מעצבנים אותי ורבים איתי(אימי פחות),וזה במקום להיות תומכים ומבינים לתהליך הקשה שאני עוברת כדי להגשים את הפרוייקט שאני עושה,ששוב 'תפס תאוצה', אך איני יודעת מה תוצאותיו עדיין ואיך אתגבר על האכזבה מעצמי אם חלילה וחס אכשל שוב. לא מבינה בדיוק מה עובר עליי ויותר נכון מה עובר על הסובבים אותי. שבת-שלום, משתנה

התכוונתי ל'כותבת' ובטעות הוקשה לי המילה 'כותב'.

ערב טוב משתנה, אני מזכירה לך שניהול פרוייקט גדול, בניגוד לניהול קיוסק (:-) מצריך התמודדות עם קשת רחבה של אתגרים, ולא רק עם היבט צר אחד של העסק. יכול להיות שהפרוייקט שלך נוגע באופן כלשהו גם באנשים אחרים בבית? אולי יהיו לו השלכות כלשהן גם על חייהם? אם התשובה לכך חיובית, נסי לקבל בהבנה ביטויים של מורת רוח וחוסר סבלנות. אם לא, השתדלי לסנן "רעשים" מבחוץ, ולשמור על עצמך מפוקסת ורגועה גם בעזרת הטיפול שלך. נעים להיווכח שאינך מרימה ידיים מול כישלונות זמניים. כל הכבוד ליאת

הפרוייקט שלי באמת נוגע באנשים אחרים בבית,ובעקיפין יהיו לו השפעות על חייהן,אך שהן לרוב השפעות חיוביות.,אך לא מובן לי למה אם יש השפעה כלשהיא על חייהם,אני צריכה לקבל בהבנה ביטויים של מורת רוח וחוסר סבלנות? הרי סה"כ זה פרוייקט שלי בלבד ולא של אף-אחד אחר. לגבי המטרה,לא אפסיק עד שאגיע אליה,גם אם זה מלווה בכשלונות זמניים. משתנה

היי ליאת, מידי פעם יש הודעות של משתתפים על תלות, התאהבות במטפל וכד'.. לי באופן אישי תחושת התלות גרמה תחושה של חוסר נוחות (הביכה קצת אותי כלפי עצמי) במיוחד לאור העובדה שני אדם מאוד מאוד עצמאי. למרות חוסר הנוחות אני חשבתי לעצמי שזה חלק חיובי והתלות הזמנית מאפשרת שינוי ומעידה על קשר טוב בין מטפל למטופל ובכל זאת זה הפריע לי ותמיד ניסיתי פה ושם "לחבל" בה. להפתעתי מצאתי את הדרך ל"השתחרר" ממנה והיא מטפל שיאבד סבלנות על מטופל (זו לא המלצה לעצבן אותכם כמובן) התלות עברה ממני ברגע שהפסיכולוגית "הגברת שלי" אבדה סבלנות ואמרה דברים שהיא לא התכוונה (גם לא הגיוניים) פתאום בגלל הפגיעה למרות שאין לי כעס כלפיה (אני מבינה שעברה עליה תקופה איומה), אך חל מעין נתק תחושת התלות עברה......... כנראה שתחושת התלות מאפשרת לנו להיות כך כלפי משהו כי בין היתר אנחנו יודעים שלא ניפגע מזה, אבל לאחר שניפגענו והעוצמה דוקא גבוה יותר ממצב רגיל בגלל התלות שפותחה, יש איזשהו משהו אצלי שאומר לי: רגע רגע עצור! והתלבטות האם כן להמשיך רגיל ואז אולי התלות תחזור לא רוצה אותה ולא מוכנה אליה הפעם. רחל נ.ב אין פה שאלה או משהו כך שאין כל כך מה להגיב להודעתי.

רחל ערב טוב, לא לגמרי בטוחה שהבנתי מה הפיתרון שמצאת, אז אגיב בקצרה, ואם תרצי תוכלי להוסיף. לפעמים, מטופלים טורחים לא מעט כדי להעמיד את המטפל במבחן, וכשהם מצליחים להתיש אותו לבסוף, הם רואים בזאת הוכחה לכך שאי אפשר לסמוך עליו ואי אפשר לבטוח בו. זהו דפוס מוכר, המתרחש כחלק מהתנועה בין התקרבות/תלות לבין התרחקות והימנעות מקשר. אני מאמינה שאם תמשיכי בתהליך,תוכלי יותר ויותר להרשות לעצמך קרבה מבלי להיבהל ולברוח. (וזה בכלל לא סתם!) לילה טוב ליאת

האמת שלא הצגתי פתרון יותר כתבתי איך אני רואה את התלות, מצאתי את הדרך להעיף אותה, וכמה שאני לא רוצה את זה שוב, בעבר שהתלות העיקה עלי לא מצאתי דרך להיפתר ממנה...... מידי פעם גם העמדתי את הפסיכולוגית שלי בניסיונות (כמו שאת תיארת בתגובתך) וכמעט תמיד היא עמדה במבחנים בגבורה.. אבל לאחר ש"חטפתי" ממנה על "הראש" הפעם בתם בלי שהעמדתי אותה במבחן בגלל חוסר הבנה שלה , למרות שזה עבר ואין בי כעס להפתעתי מצאתי פתאום שהתלות עברה כאלו היא לא הייתה. אז כנראה שהתלות היא מנגנון חיובי שיכול להיווצר כשיש קשר טוב וסומכים על האדם שממול. לאחר שסוף סוף זה ניפתרתי מתלות זו אני בדילמה קטנה כי ביסוס קשר חיובי בחזרה עלול להחזיר את תחושת התלות, בעבר לא חששתי להיפגע מזה(זה הפריע לי יותר בקטע שהופתעתי שאני יכולה כך לחוש כלפי משהי ולהקשר) היום אני כן מפחדת מפגיעה ואין לי כל כך חשק לחזור לזה. ואני יודעת שאם אני אצליח להתגבר על מה שקרה (וכנראה שכן) כי באמת זה מאחורי , כל התחושה התלותית עלולה לחזור אבל אני חייבת לזכור שהפעם זה אחרת....ואסור לי לתת לזה מקום. (ואז השאלה אם בכלל יש בזה טעם, אני מרגישה די רע להעלות זאת לפניה אבל אני כנראה כן ידבר על זה, כי בהיא השקיע בי כמה שנים המון ופתאום אני מפקפקת בהכל בגלל מה שקרה, וזה כפיות טובה מצידי)

שלום. מזה כשבועיים אני מוטרדת מאירוע רגיל לכאורה, אך אשמח לקבל את דעתך. לשכנה שלי יש כלבה חדשה, גורה , גזעית, גזע שנוטה להיות תוקפני ושיש לאלפו מגיל קטן מאד.. הלכנו לטייל בפארק, הגורה קפצה לקראתי ולא הפסיקה להתחכך בי. מה שעבר בי זה שכאילו איבר מין גדול, פין גדול מתחכך בי. התחושה היתה לא נעימה, חזקה ואימתנית. אני הייתי מופתעת מהתגובה שלי וממה שזה עורר בי... מה אני יכולה להסיק ממידע כזה, מתחוושות אלו? שואלת

שלום לשואלת, על המחשבות שלנו, תודה לאל, איש עוד לא הטיל צנזורה. מחשבות בעלות אופי מיני או תוקפני יכולות בהחלט לחלוף במוחנו, ואין סיבה להיבהל מהן או לבסס עליהם מסקנות מרחיקות לכת. פרויד זכה למוניטין רב ביכולתו לקשור כמעט לכל חפץ המופיע בחלומותינו אסוציאציה מינית. כנראה שמותר לנו להרחיב את הרפרטואר. שבת שלום ליאת

הי ליאת, מה שלומך? סתם קפצתי כמו תמיד ושמחה לראות אותך פה. אז עברתי לפעמיים בשבוע ו'גברת פסיכולווגית' (גניבה וירטואלית שמאד אהבתי מנורית), מאד עצבנית עלי. אני לא מפסיקה לעצבן אותה גם אם אני לא מתכוונת. זהו. איך אפשר לעצבן ולהתעצבן כל כך כל הזמן. הרבה שתיקות שאין לי מילים אליהן, מוזר, כאילו עכשיו אני שואלת את עצמי למה בכלל העלתי את תדירות הפגישות לעצבן אותה? באמת שאין לי מילים לכל השתיקות, הלואי והיו לי. אולי היא כל כך מרוחקת שאין לי טעם וסיכוי להמציא מילים. בכל אופן , מאד מאד מוזר שדוקא מאז שאנחנו מתראות פעמיים בשבוע, אני לא מדברת ומעצבנת אותה. העזתי להגיד לה על הקנאה, ושוב אותן מילים סטריליות ושוב לא הצלחתי להבין מה היה כל כך 'גדול' באמירה הזאת , כי זה לא שינה או עשה דבר , גם לא מבחינתה, היא לא הגיבה באופן שזה בא ממני. יושבת על מי מנוחות אבל מתעצבנת ממני מדברים שבכלל לא התכוונתי לעצבן..מוזר.. אני לא מבינה לאן הולך הקשר הזה .. וכמובן שאחרי שהתנצלתי על כך שעיצבנתי אותה, ברור שבדקתי אם היא בכלל מעונניית שאמשיך את הטיפול. מה היא צריכה לסבול אותי? בכל אופן , אם השתיקות והכעס והעצבים ימשכו, אין טעם בכלל לפגישות של פעמיים בשבוע, מוזרה השתיקה שהופיעה פתאום עם הכעס, ודוקא אחרי שיחלתי לראות אותה בתדירות כזאת... מה דעתך? מעבר לזה, שתיהיה שבת כתומה ניבה

שלום ניבה, לא בטוח שמה שאת מפרשת כנסיגה או 'קלקול' בטיפול הוא אכן כזה. יכול להיות שהמעבר לפעמיים בשבוע, שהכניס ממד חדש (עצבים?) ליחסים שלכן, מאפשר דווקא התקדמות, ויכולת חדשה לביטוי רגשי שלא הייתה שם קודם. לפעמים, כשנגמרות המילים היפות וה'רפש' נכנס אל קדמת הבמה, מתחילה העבודה האמיתית. נא לא להיבהל מהכעס... שלך ליאת

שלום ליאת, כבר תקופה ארווכה אני מוצאת את עצמי חסרת מצב רוח, חסרת חשק בחיים. לפעמים פשוט לא מתחשק לקום מהמיטה, לא מתחשק לעשות כלום, פשוט לבכות, לבכות, לבכות.... רוצה משהו אחר שונה, מעורר, טוב יותר אבל נראה רחוק מאוד ואפילו בלתי ניתן להשגה, מושיטה את ידי לעברו, אך הוא חומק שוב ושוב מידי....

ערב טוב, אפשר לשאוב עידוד רב מעצם הרצון שלך למשהו טוב יותר. זוהי התחלה לא רעה. כדי להניע תהליך שינוי, במיוחד מנקודת פתיחה לא מזהירה, טוב להיעזר בטיפול פסיכולוגי, שיסייע בזיהוי מקורות הכוח, אותם תוכלי לרתום לטובת התהליך. אשמח אם תעדכני אותנו מה החלטת לעשות. :-) ליאת

ליאת יקרה , מה שלומך? היית חסרה לי כאן כל השבוע ..:-( טוב להרגיש אותך כאן ..בסופש .. נותן הרגשת ביטחון .. (מוזר אה ?...רק ווירטואלי ?...) רוצה לשתף אותך ...במה שאני עוברת .. הטיפולים בחודשים האחרונים ככ קשים .. כן ..את מלווה אותי כאן המון ויודעת עד כמה .. אבל, הגילויים ככ נוראיים ..בשבועות האחרונים , שלוקחים ממני הרבה אנרגיה .. איכשהו אני מנסה .. לפתח תובנות ..על בייתי , מבצרי .. ולהכנס עמוק יותר לבעייה שצצה ..כדי לעזור לעצמי ?!. אממ..אז ..ככה .. הבית שלנו ..(שבו גדלתי) ..היה בית "שותק". אילו ניסיתי לנתח את ערכי החינוך עליהם גדלתי, ללא ספק הייתי מוצאת כי השתיקה בבית היתה ערך עליון. השתיקה היתה סגידה. השתיקה היתה ה"אלוהים שלנו". יום יום העלינו לה "מנחות". אממ.. ליאתי , אל תחשבי שבביתנו שרתה אוירה של מנזר השתקנים. לא, לא לשתיקות כאלו אני מתכוונת. היו דיבורים, ובעיקר צחוקים. השכנים בוודאי חשבו שזהו בית נפלא, שמח, זורם. כך לפחות רציתי להאמין ?!!!!. תמיד נראינו לבושים היטב, נקיים, מסודרים. על שולחננו הוגש אוכל עשוי בקפידה. הבית היה נקי ותמיד מסודר. לעולם לא מצאת כלים מלוכלכים בכיור המטבח, לא מיטות מבולגנות בחדרי המגורים, לא גרגיר אבק בפינות הקיר .. בית מדוגם!!!! לו היתה נכנסה עובדת סוציאלית אל ביתנו, אירוע שלא יתכן כלל שיקרה, היתה מציינת בדו"ח שלה שזהו ה..בית אידיאלי. נראינו בסדר בכל מובנה של המילה. אף אחד לא חולה, לא שיכור, לא מוכה. החטא הגדול ביותר, שהתרחש בביתנו, במידה והתרחש, היה עישון הסיגריות על ידי הוריי. הוריי תמיד ישנו באותה מיטה, ומעולם לא דיברו על גירושים. להיפך אני נזכרת באבי שהיה נוטה להלביש על עצמו תארים כמו "בעל ואבא טוב" ולהשחיל פה ושם צחקוקים גלויים במידה מרגיזה, בהקשר לחיי המין שלהם ... בכלל ..פתיחות מינית שררה בבית ..באופן חופשי לחלוטין .. אפילו ..גיליון התחקיר הביטחוני שלי בצבא היה ללא רבב. גם במקומות עבודה שדרשו תחקיר בטחוני ..לא הייתה שום בעייה כל סעיפי התחקיר שביקשו לברר דרמות מבישות מחיי משפחתנו נענו בשלילה מוחלטת. שום אירועים חריגים לא טלטלו את ביתנו מעולם. היינו בית למופת. הייתי מאד גאה במשפחה שלי. האמנתי בעליונותה ובניקיונה חסר הדופי. האמנתי שאני באה מבית טוב. ממש טוב. אילו ניסה איש להטיל ספק בביתי שלי או בדרך בה התחנכתי, הייתי בוודאי לוחמת בו בחרב לשוני עד ניצחון . דומה שתמיד האמנתי שמתפקידי להציל את כבודו של ביתי. כן, כבודו היה חשוב. מה יחשבו עלינו היה מאד מאד חשוב לנו. מה שלא ידעתי עד שכבר הגעתי לכמעט ..שנות השלושים של חיי, שאותו ניקיון מופלא שחוויתי בביתי, נבע מכך שאימי היתה חרוצה כל כך בלטאטא מהר ככל האפשר כל דבר אל מתחת לשטיח. והשטיחים בביתנו, למרות שמעולם לא היו בו שטיחים כלל, היו כנראה עבים מאד, כי דבר מאותו לכלוך שהוסתר תחתם מעולם לא בצבץ ולא עלה. אני בכל אופן לא ראיתיו. קניתי את השקר בשתי ידיים. ו..בחיבוק. השתיקה שרתה באוויר שנשמנו. לא פלא שמערכת הנשימה שלי היום כל כך דפוקה...שהתקפי החרדה הם חבריי הטובים. אסור היה לדבר בשום אופן על מה שמרגישים, על מה שבאמת חשוב ובוער בפנים. אסור היה לכאוב. אסור היה בשום אופן לכאוב. פיזית, כן. על מכאובי גוף מותר היה לדבר. להיפך, להם היה מקום מקודש. הם זכו לטיפול מסור. (אימי במקצועה אחות )..אבל על מכאובי נפש אסור היה באיסור חמור לומר מילה ולו אחת קטנטנה. למדתי להיות חזקה ..!!!!לא להראות רגשות ..!!!! היום אני מבינה למה לא סיפרתי להוריי על האונס האכזרי שעברתי בגיל 18 .. בעצם זו אחת מהסיבות . חוק האיסור להביע רגש, הפך לחוק העליון של גופי. כל תא בגופי למד שהבעת רגש היא אסון נורא. היא בגידה בערך מקודש ועליון. כל תא בגופי מוכן למות על מזבח החוק העליון הזה. גופי מורגל לתת חלקים מעצמו ולא להפר את האיסור. את ראשי אתן על מזבח קדושתה של השתיקה. אז..מה היה סודו של ביתי? ???????? מה הוסתר שם כל כך בקפידה מתחת לשטיח? מדוע טרחו הורי כל כך לנקות? על מה הם שמרו? ממה פחדו כל כך? היום אני כבר יודעת. הסוד שלי התגלה. סוד מכאיב, שנגלה בדרך קשה ומכאיבה. דרך חלום שחלמתי ..ואחרי תחקירים שערכתי לגבייו ..גיליתי ..הרבה אמת .. אמת על מה שחשבתי במשך כמעט שלושים שנה ..על ההורים שלי ..מגיני בייתי .. אז כן , זהו ביתי הנקי מרבב, הבית הזורם והמצחקק, שרגליו נעוצות במוות.. בכאב נורא . באשמה איומה. בשנאה וביאוש. זהו ..ביתי השותק כמוהו .. כתיבת נוח, שט לו, מוגן כביכול, בים הנורא של מבול רגשות המבקשים לפרוץ את סדקיו ולבולעו - להטביעו בתהום השחורה של כאב שאין לו גבול. !!!!!!! אלוהי השתיקה הזו .., לא רוצה לסגוד לך יותר. ככ רוצה ללמוד לשחרר אותה .. ככ הרבה כוחות היא שואבת ממני ... אבל, עדיין מתקשה להוציא את זה .. אולי בגלל הכאב הכרוך בזה .. אבל , זו האמת , ואני לא יכולה להתכחש לה , לא יכולה לשקר לעצמי ולומר ..שזה דימיון ..הלוואי .. (((((((((((((((((((אבא שלי ניהל רומן מאחורי גבה של אמא שלי במשך עשר שנים.))))))))))))))))))))))))))))))))))))) (((((((((((((((((((((אבא שלי פגע בי מינית מגיל 6 ועד עשר ..לפחות ..)))))))))))))))))))))))))))))))))))).. אבא שלי שאני ככ אוהבת, אדם הכי יקר לליבי .. ואני .. אני ..היום עוד לא מצליחה להתמודד עם זה .. בנוסף לכל האונס אכזרי שעברתי . הדמעות זולגות מעייני .. כאב חד בליבי .. כאב חד על עצם הגילוי הנורא הזה .. כאב שאפילו המילים לא יכולות לעבור דרכו .. כאב שלא יודע איך להתמודד .. וזה מרגיש כל פעם לבד ..להיות בתוך התחושות האלה , הזכרונות .. וזה מפחיד .. ליאת, רק.. מחבקת אותך .. שרית.

שלום ש', מחזקת אותך בתהליך הכואב של הפרת קשר השתיקה. זהו תהליך אמיץ, שיש לעשותו בזהירות מבלי לוותר. עכשיו כבר מותר להרגיש... שולחת לך הרבה כוח ותקווה. איתך ליאת

היי, מרגישה שאיבדתי את עצמי,הכל כ"כ מבולבל לי בזמן האחרון,נמאס לי לחיות כבר,זה לא שאני לא רוצה לחיות (פשוט שכחתי איך) איך אפשר בלי שהעבר הזה יישאר שם,אבל מה,החיים נמשכים,יופי איזה חיים בדיוק?אני כבר לא רוצה להמשיך,באמת שאני לא... זה רק נהייה קשה יותר. אני מרגישה שהכל קורס עליי.ובא לי למות.להתאבד.לגמור כבר את הסיפור כי אני כבר נגמרת,לאט לאט............ מצטערת,לא יכולה יותר...והטיפולים האחרונים היו קשים...ואני...מתמוטטת...נשבעת שמתמוטטת... חן

מרגיש לי לא נעים..אני צריכה עכשיו חיבוק..עידוד..מילה חמה(אסוטיאציה שעולה לי למילה חמה: "שתישרפי " זה מה שאני אומרת לעצמי)לא מאמינה שביקשתי.בדרך כלל אני לא מספרת לאף אחד מה עובר עליי, כולם מספרים לי...לפעמים קורה שגם אני צריכה לפרוק ולקבל מעט עידוד,כתף כשאני מרגישה רע,אבל לפרוק לא יוצא לי...אין מילים שיכולות לתאר את גודל הכאב. טוב,אין לי מושג למה רשמתי את זה... תתעלמו.. עדיין בא לי למות.. חן

שלום חן, שיתפת אותנו לא פעם בקושי שלך לשתף אנשים ולחלוק אתם את הכאב. בימים כאלה, בהם את מרגישה את העומס כעומד להכריע אותך, כדאי לעשות מאמץ מיוחד ולא להישאר עם זה לבד. מקווה שמאז כתבת את הדברים משהו בכל זאת הוקל. נסי להחזיק מעמד בכל הכוח. שבת שלום ולילה שקט ליאת

אסוטיאציה=אסוציאציה מה שעייפות עושה לבנאדם....

היי ליאת, מה שלומך? אני עדיין באותה העבודה (המחורבנת) אותו הבוס אותה הדירה אותה הפסיכולוגית (המקסימה) אותה הבדידות למה החיים מחורבנים? ואת מה אצלך?

שלום ME, שמחתי לקרוא שאת מצליחה לשמור על שגרה יציבה למרות הקשיים. לצערי, אין באמתחתי פתרונות כנגד הסבל והבדידות הקיומית. אני מניחה שכל אחד מאיתנו מוצא, בסופו של דבר, את הפתרונות שמביאים לו הקלה זמנית. איש אינו פטור, כנראה, מההתמודדות. אני בסדר, תודה :-). לילה טוב ליאת

ליאת, אולי לא הבנת אותי.. השגרה היציבה הזו- מאסתי בה... התכוונתי לומר שלא חל שום שינוי ואני עדיין באותו המקום(בכל המובנים) את יודעת, הפסיכולוגית יודעת עלי כל כך הרבה דברים... אני עפתי לישון מוקדם... אני רואה שאת ציפור לילה אמיתית(לא כמוני:) תודה

היי ליאת, את יודעת, תמיד את מביאה לכאן כל מיני דוגמאות ודימויים נפלאים על מטופלים וטיפול. הפעם אני רוצה להביא משהו(מקווה שאצליח:) אז ככה- דמייני לך ילד שמחכה בגן, מחכה שאמא שלו תאסוף אותו הביתה. ההורים מתחילים לבוא לאסוף את הילדים. את רוב הילדים כבר אספו והוא נשאר בין האחרונים. השעה נהיית כבר מאוחרת, את כולם כבר אספו ורק הוא נשאר בגן. זה קרה דווקא באוותו היום שהוא נפל בגן או הכין לה איזה ציור. אז הגננת מתקשרת לאמא שלו להזכיר לה שהבן שלה מחכה...ואז היא רצה מהר לגן. לוקחת אותו הביתה. אבל הבן שלה כועס עליה קצת... מקווה שזה ריאלי, אולי קצת הגזמתי..פשוט לעיתים ככה אני מרגישה מולך... את לא חייבת לעלות את זה אם זה לא לעניין. רק תקראי...

לכבוד מנהלת הפורום שלום! אני בן 25 לומד תואר ראשון שנה אחרונה לפני 5 שנים לערך עברתי משבר עקב עומס יתר ואז הובחנתי כסובל מסכיזופרניה לפני כשנה עברתי משבר נוסף עקב בחורה שיצאתי איתה תקופה ממושכת ונפרדנו עקב כך אושפזתי לחודש וחצי. לאחר תקופה די קצרה חזרתי לעצמי וללימודים באוניברסיטה. וכיום אני מתפקד טוב אבל לא במאה אחוז(אבל גם לא רחוק מזה). מבחינה קוגנטיבית המצב מצויין.(צריך לציין שלמדתי 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה) הבעיה שלי היא כיצד להתמודד עם העצב והתיסכול שמקננים בי(אומנם לא מפריעים רבות לתיפקוד היומיומי השוטף אבל בהחלט מפריעים למצב רוח) על כך שמי יודע אם אי-פעם אני יתחתן כי איך שבחורה שומעת על זה היא בדרך כלל לא רוצה להמשיך. וגם מבחינת עבודה אני לא יודע אם אני יוכל לעבוד במשרה מלאה.ולמצוא עבודה חצי משרה זה קשה למצוא וגם זה לא מספיק הכנסה. אני לא אומר שאין יתרונות כמו זה שאני מצליח באוניברסיטה וסך הכל בחור נחמד וחברותי. אבל אני רואה את חבריי שבגילי(במגזר הדתי) כולם התחתנו ואם הם באוניברסיטה אז הם גם עובדים ועם ילדים דבר שאני לא מסוגל לעשות. חוץ מזה כיוון שאני נחשב מקרה "קל" למרות שמה שעברתי היה קשה מאוד אני נמצא בין שני עולמות עולמם של החולים היותר "קשים" ועולמם של "הבריאים" ואני נמצא באמצע. וכולם חושבים שאני בריא במאה אחוז. דבר שמקשה עליי מבחינת ההסתרה למרות שאני יודע שכל המשברים שעברתי לא קראו באשמתי ולא היה משהו שהייתי יכול לעשות כדי למנוע את זה.קושי נוסף הוא הקושי שהזכרתי מקודם במציאת השידוך כי בחורה שמתפקדת טוב ועברה דברים כמוני קשה למצוא במיוחד במגזר הדתי שכל הדברים האלו מוסתרים בדרך כלל. אם אפשר לקבל עצה כיצד להתמודד עם המצב ואיך לקוות לתקווה ועידוד?

דוד יקר, הפניה שלך, למרות הכאב והתסכול המהולים בה, מרגשת ומעוררת התפעלות, ומחזקת את האמונה החזקה שלי בכוחות ההתמודדות והשיקום הקיימים בכל אדם. ספקות ולבטים ביחס לעתיד הם מנת חלקו של כל צעיר בגילך. ובכל זאת, אתה מכיר בכך שמאבקי הקיום יכולים, במקרה של מחלה, להיות צבועים בצבעים עזים, להקשות ולאתגר, הן ברמת היומיום והן כחוויה מתמשכת לאורך השנים. בשנה האחרונה ליוויתי מקרוב אנשים שהגיעו בשיאו של משבר אל המחלקה הסגורה. הגם שאין "חוק" היפה לכולם, שמתי לב לכך שאנשים שבחרו שלא להתכחש למחלתם, והעזו לדבר בגלוי על הקשיים והמגבלות, לכבד את המחלה ולטפל בה ברצינות, הם גם מי שניצחו, בסופו של דבר, בקרב על החיים. כדי לעשות זאת, יש צורך בהרבה מאד ליווי ותמיכה, הן מגורמי בריאות הנפש, והן מגורמים בקהילה ובמשפחה. נדמה לי שהעצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא ללמוד לנצל היטב את כל המשאבים העומדים לרשותך, להיעזר בכל אדם או גוף המושיט סיוע, ולא להרים ידיים גם נוכח משברים חוזרים. אני ממליצה בחום לך ולמשתתפי הפורום המתעניינים בנושא, לקרוא את ספרו של יואל אליצור "תמונות חיים - סיפורם של מתמודדים", וללמוד משהו על נחישות, תאוות חיים וגבורה. שולחת לך עידוד וכוח להמשיך ולהתעקש על חיי שגרה, ומאמינה בכל לבי באפשרות לאושר ומימוש עצמי השמורה לכל אדם. בהצלחה ליאת

נוריתי, הנה באתי, גם אם קצת באיחור הערב. אהיה בסביבה גם מחר. את בסדר? ליאת

אני יותר טוב... משתדלת...

הבטחת שתהיי בסביבה...

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-794,xFT-694393,xFP-694570,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לאנונימית, טיפול פסיכולוגי בהגדרתו מכוון לנפש האדם, להבנת הכוחות המעצבים, המעכבים והמניעים אותו, לצמיחה ולהתפתחות של המטופל - למען הסתגלות טובה יותר ותפקוד טוב יותר בתחומי חייו השונים. הקשר הטיפולי אינו בא *במקום* מערכות היחסים האחרות בחייו של המטופל. אדרבא, הוא מובחן מהן בהיותו תחום מאד בגבולות של זמן ומקום. המגע הפיזי, שיכול לנוע מנגיעה מרפרפת ואקראית ועד לאקט מיני מלא, אינו חלק מטיפול נפשי, אלא ממערכת יחסים זוגית הדדית ושוויונית. למגע בטיפול יכולות להיות השלכות רבות ומגוונות, חלקן חיוביות וחלקן הרסניות מאד, והן תלויות במידה רבה בדינמיקה הספציפית בחדר. המקרים בהם נחצו הקווים, שהסתיימו לא פעם בין כתלי בתי המשפט, מדגישים את הנזילות של האופן בו ניתן להבין את נחיצות המגע ואת הפירוש הניתן לו. יש, כאמור, מטפלים שמאפשרים סוגים שונים של מגע, ויש מי שיעדיפו לשמור על הינזרות מוחלטת כקו מנחה, ברור וחד משמעי. בברכה ליאת

ליאת שלום זה לא קשור רק לדינמיקה בחדר. אם המטפל הקודם שלי היה מנסה לנחם אותי בחיבוק זה היה באמת לא לעניין ,גם בגלל שהוא בן גילי וגם כדי שחלילה זה לא יובן אחרת. אבל עם המטפלת הנוכחית שמיבחינת גילה יכולה להיות אמא שלי ,החיבוק בסוף פגישה קשה נראה הכי טיבעי שבעולם,מנחם,לא מאיים,ולא יכול להתפרש אחרת. שבת שלום איריס.

ברשותך, מספר שאלות: 1.האם לדעתך מגע יכול לתרום לטיפול? 2.מה קורה כאשר המטפל והמטופל בעלי מגדר זהה? 3. האם היית נבהלת אם מטופל היה ניגש אליך ומנסה לחבק אותך? אנונימית אחרת.

הי ליאת, בעיקרון שאלתי אמורה הייתה להיות מופנית לאורנה,אך מכיוון שהמשמרת שלה הסתיימה אשאל אותך. אם תקראי כמה הודעות למטה תראי שאלה ששאלתי בהמשך לתשובתה של אורנה,לגבי חיפוש בנות זוג בזירה הנכונה.אילו זירות יש?האם הכוונה לזירות שבהם מה שחשוב זה האופי ולא היופי(אחח....הקלישאות החבוטות האלה לא נמאסות אף פעם ,אה?) ,כלומר שמכריזים בהם מראש על כוונה לקשר רציני ולא סטוצים,או לזירות שבהן רמת הבחורות נמוכה יותר,אם יורשה לי להתבטא בצורה ישירה? אשמח אם תאירי את עיניי.

ערב טוב י', קראתי את דבריה של אורנה, ולא התרשמתי שמדובר בקלישאות חבוטות. נדמה לי שאורנה התכוונה לומר שכל מיני אפשרויות יכולות להיות נכונות ולא נכונות, ומה שחשוב זו התובנה שלך לגבי מה שקורה לך בתוך קשר. מאחר ואתה מרשה לעצמך להתבטא בצורה ישירה, אקח לעצמי זכות דומה, ואומר שהאכזבה והתסכול שנשמעים היטב בדבריך, מ?ית?רגמים איכשהו לזעם כלפי מי שניסו ומנסים לעזור לך, וזה לא תמיד נשמע נעים. לא הייתי מסבה את תשומת לבך לעובדה זו, אלמלא החשד שמא משהו מגישה זו מתגנב גם לסיטואציות בינאישיות אחרות, ומכשיל אותך. כאישה, יש משהו שמעליב אותי בגישה המבקשת טכניקות להצלחה עם נשים. הזכרת לא פעם, גם בפניותיך הקודמות, עד כמה נשים יכולות ללכת שבי אחרי גברים, עניים, טפשים או מכוערים, רק בזכות אותם כישורים טבעיים או נרכשים של חיזור. זוהי עמדה שאינה מכבדת נשים, ואף לא את סולם הערכים שלהן. קשר זוגי הוא לפני הכל חיבור רגשי ואינטימי קרוב, וחיבור קסום כזה יכול להתאפשר מתוך מקום של ענווה, כבוד ותחושת ערך, הן כלפי עצמך והן כלפי בת זוגך הפוטנציאלית. אני מעודדת אותך להמשיך בטיפול, ומאחלת לך מכל לבי, שתוכל למצוא את מבוקשך מתוך מקום חדש. ליאת

על מנת להעמיד דברים על דיוקם,לא הזכרתי מעולם דבר על גברים עניים,טפשים או מכוערים.אינני מאמין גם שאני כזה....אבל מה לעשות ליאת, לא כולנו נולדנו עם היכולת למשוך את בת הזוג האידיאלית באפס מאמץ,אך אני מאמין שיצירת משיכה זה משהו שניתן ללמוד,עם כל הכבוד לנשים ולסולם הערכים שלהן.אינני רואה בכך משהו גס או מזלזל.לצערי הרב,אינני לומד זאת אצלי בטיפול,ומכאן התסכול שלי. מסתבר שלעיתים בשביל להבין אכזבה של אדם צריך לחוות אותה יד ראשונה.ככל הנראה,חוויה זו אינה מוכרת כלל לאיש מן המטפלים בהם נועצתי ועל כן מתפרשת כתוקפנות.על כך אני מצר ומבקש להתנצל על המסר הלא נכון.

הי ליאת ממש נעלבתי,כתבתי לך ביום שני הודעה מהלב ומישהו(דרור?!?)סינן אותה,למה? היום אנונימית

שלום לאנונימית, דרור הסב את תשומת לבי להודעתך שהייתה אכן מחממת לב, אך מאחר והיא נשאה אופי אישי הכולל פרטים אישיים שלי, הוא בדק את עמדתי לפני שהעלה אותה אל הפורום, ופעל ברוח בקשתי. אני מודה לך מאד על הדברים, ומודה לדרור על רגישותו. בכל מקרה, בתגובת ה"לילה טוב" שלו, דרור העביר את המסר, שהודעתך התקבלה. אני בטוחה שאת מבינה :-) תודה לך, יקרה, ליאת

איך מטופלים שהם בעצם מטפלים מצליחים לשמור על הרמה הריגשית בטיפול שלהם, הרי ברור שהם משתשמשים בתיאוריות. האם זה שיודעים את התיאורה בעצם פוגם בתהליך הטיפולי? האם הם מדברים עם הפסיכולוג על התיאוריות? האם זה לא הופך ללמידה על התיאוריות ויישומם על המטפל, שהוא גם מטופל? תודה מתעניינת

שלום למתעניינת, העיסוק ברמה התיאורטית משקף בדר"כ טקטיקה הגנתית, שמטרתה להימנע מעיסוק בעניינים טעונים רגשית, ולהישמר מחוויה מלאה של רגשות מכאיבים או מאיימים. מטפלים, כאשר הם זזים מן הכורסא ועוברים אל הספה (כמטופלים) אינם שונים מכל אדם אחר, וכל מה שמעורר חרדה אצל כלל הציבור אינו פוסח גם עליהם. מן הסתם הם מפעילים את אותם המנגנונים כנגד אותן חרדות. בניגוד למטופלים 'רגילים', המטופל שהוא גם פסיכולוג, יודע שפלפולים תיאורטיים הם בזבוז זמן לשמו, ויש להניח שההתנגדות שלו תהיה מעט יותר מתוחכמת. בברכה ליאת

שלום אני מחפש המלצה לפסיכולוג קליני למבוגרים באזור השרון - הוד השרון, כ``ס או פתח תקוה. תגובות למייל הפרטי יתקבלו בברכה [email protected] תודה מראש

שלום אבי, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום שני, מטעמים מובנים, המלצתך לא הועלתה אל הפורום. אין אנו נוהגים לפרסם מטפלים מעל גבי הפורום. המלצות, לכן, אפשר לשלוח למייל האישי של אבי. תודה וליל מנוחה ליאת

האם הפרעה כזו מתבטאת בד"כ מכל דבר הקשור לאירוע הטראומטי או דווקא בחזרה לאירועים דומים, למשל מקרה כאוב מאוד של אשה שנאנסת ומתחילה לנהל חיי מין לא מבוקרים? תודה

שלום טלי, הפרעה פוסט טראומטית מתאפיינת בהחייאה של האירוע הטראומטי (פלאשבקים), בהימנעות והתרחקות מכל מה שעלול להזכיר את הטראומה, בקושי להיזכר בהיבטים מסוימים של האירוע, בקהות וקרירות רגשית הנראים כאדישות, בעצבנות והתפרצויות זעם, בחרדה, דיכאון, קושי להתרכז, קשיי שינה וביעותים. לרוע המזל, לאירוע טראומטי יכולות להיות השלכות שליליות מגוונות ושונות, לאו דווקא כאלה העונות לקריטריונים של הפרעה פוסט טראומטית. התופעה שאת מתארת יכולה להיות קשורה לחוויה של האונס, אך גם לגורמים נוספים אחרים בהיסטוריה הפרטית של הקרבן. בברכה ליאת

יש לנו ילד בן 5 ו-8 חודשים, יהונתן. ילד סנדוויץ' בן נ' בן ה-7 עוד מעט, ובין י', בן שנה. מאז שנולד י' יהונתן הפך קולני יותר, רגוע פחות. אנחנו מודאגים מכמה דברים בהתנהגות הלכאורה מינית שלו. מעבר לכך שהוא מרבה לשחק בבולבול (מתאים לגיל?) הוא גרם לחברים שלו בשתי הזדמנויות בתקופה האחרונה, ובתחכומו הרב, להוריד את מכנסיהם בשעת משחק ולהיות עירומים. ועד כמה שידוע לנו (לא היינו נוכחים בשני המקרים) זה נגמר בזה, לא הבנו מהאירוע על נגיעות או התנהגות מעבר לאקסהביציוניזם הזה. בפעם אחרת ראיתי אותו מנסה להוריד טיטול לאחיין שלו בן ה-3. באירוע נוסף הוא חזר מהגן כשהבולבול מלא קוצים קטנים, אחד מהם דרש את סיועו של פראמדיק. כשנשאל אמר "אמא יש לנו קקטוס בגן". אנחנו מודאגים מההתנהגות ולא יודעים כיצד לנהוג ועל מה מלמדים הדברים. נדמח לעצתך. י' וא' צפונה מכאן תודה.

ערב טוב י' וא' סקרנות מינית מאפיינת מאד ילדים בני גילו של יונתן, ומבחינה זו, לא מדובר במשהו חריג במיוחד. נגיעות באיבר המין כמו גם ואוננות ממש, הם חלק מהתפתחות בריאה של כל ילד (וילדה). ההיבט הבעייתי בהתנהגותו של יונתן, אליו יש להתייחס, נוגע להפרה של גבולות/צנעת הגוף של חבריו. הגם שבמקרים רבים (שאינם מגיעים לידיעתנו) אירועים אלה נגמרים ללא דרמות מיותרות, ונעלמים כשהסקרנות באה על סיפוקה, יש טעם לחזק אצלו את ההבנה שהתנהגות כזו אינה מקובלת ועלולה לסבך אותו בצרות. במקומך, הייתי מזמינה אותו לעזור לך להחליף חיתולים לי' הקטן, ומאפשרת לו להתבונן באיבר המין ככל שירצה, ואולי גם לשאול או להתעניין בתפקודו. כך יוסר מעטה המסתורין סביב הנושא. בנוסף, הייתי משתפת את הגננת, וקוראת לה לגלות עירנות רבה יותר למה שמתרחש גם בפינות היותר נידחות של חצר הגן, ולסלק מפגעים בטיחותיים פוטנציאליים (קקטוס???). נסו לשמור על ענייניות ורוח טובה מול יונתן, ולהזכיר לו את מקומו המיוחד בין אחיו. בברכה ליאת

שלום, נמאס לי כל פעם מחדש לצאת מהטיפול ולראות את המטופלת הבאה מחכה בדלת זה פשוט לא מובן לי למה לא עושים מרווח בין פגישה לפגישה ,היא יודעת שאני רגישה לעניין אני רוצה אותה לגמרי שלי לפחות בתחושה ושזה לא יתקלקל כשאני רק יוצאת ממנה .אני מתעצבנת מעצמי איך אני לוקחת ללב את עניין הזה,נמאס לי לבזבז אנרגיה כל פעם מחדש ...אבל כל פעם זה תוקע אותי וכואב לי ...שבכלל לא בא לי לבוא עליה ואני צריכה אותה עכשיו ...יותר מכל תק אחרת ...אני

שלום אני, ליאת בוודאי תרצה להרחיב, מאחר ואת שייכת ל'משמרת' שלה... אבל הייתי חייבת לכתוב לך, שבוודאי שחשוב, נחוץ, הכרחי לשמור על מרווח בין פגישה לפגישה. גם מטעמי הרגשה (של המטופלים ושל המטפלת), וגם מטעמי פרטיות וחסיון. בבקשה דברי איתה על התחושה שלך. אולי תוכלו להקפיד על סיום הפגישה שלך בזמן, אולי אפשר יהיה לבקש מהמטופלת הבאה לדייק, ובכלל - אפשר יהיה ליצור דיבור על התחושות החשובות האלה. אורנה

אורנה יקרה, [עוד פעם בחמש הדקות האחרונות, כהרגלי...] את חושבת שאפשר לרכוש עמדה סמכותית? שאפשר ללמוד להקרין סמכותיות? אני חושבת (עד כמה שדעתי מגעת - לא יותר מכך) שהיום אני כבר יכולה להצביע בבירור על כך שהמטפלת שלי רכה מטבעה; כבר ראיתי אותה מספיק פעמים מפעילה את הרוך הזה, ולעיתים גם 'נופלת' אליו ומתפתלת בו במקומות לא כל כך רצויים. אבל פעם פעם - עוד בשלבים ההתחלתיים - היא ידעה היטב לשדר כושר עמידה (עד כדי קשיות מה לעיתים, אם זו נצרכה), וכל זאת מתוך אסרטיביות והקרנת ביטחה שקטה והחלטית. עכשיו תורי. אני חשה שלעיתים צריכים אותי כזאת - החלטית עד קשה; 'כזאת' דווקא למול האזורים היותר קשים ומרתיעים ומפחידים של מי שעומד מולי. אני לא מספיק יודעת איך... אז איך? לילה טוב מאד, ורד

אורנה, אני מבקשת להחליף את המילה 'קשה' ב'חזקה'. כבר אתמול 'קשה' הרגיש לי מאד לא מדוייק. [וגם... רוצה להוסיף בחצי קול שהה?תראו?ת אתך בפורום מעלה בי תמיד געגוע ישן... מפתיע (?)] ורד

ורד יקרה, אני מנסה לחשוב למה התכוונת כאשר כתבת על סמכות, ואני מבינה שאנחנו מדברות על עמדה טיפולית או חצי-טיפולית (משפחתית?) סמכותית. יש סמכות שנחווית 'חיצונית', מעין התעקשות ועמידה על הכללים החיצוניים - אולי כמו ההקפדה (שנכתב עליה כאן לאחרונה בכעס ובאכזבה) להקפיד על מילים ולהימנע ממגע. ויש סמכות 'פנימית' שקטה, לא מתבלטת, לא מתיימרת, שומרת על עצמה שלא להתמזג מדי, שלא להתבלבל מדי. יש לי הרגשה שהבקשה להחליף 'קשה' ב'חזקה' קשורה בדיוק למעבר הזה, לקראת משהו זורם יותר ומדייק יותר. איך עושים את זה? גדלים, ומקשיבים, ואז גדלים עוד קצת... שמת לב שכתבתי לך בשפה קצת אחרת? כזו מסתלסלת.. זו השפה שמאפיינת את הדיבור שלנו, אגב געגוע... ימים של שקט ופעלתנות, ממני

מקוה שהודעתי הקודמת הגיעה ליעדה (המחשב עשה קצת בעיות בשעת השליחה). לילה טוב :-)

הי אורנה, האם קבוצה דינמית עשוייה להועיל למי שיש לו פחד לדבר לפני קהל? או שזו עלולה להיות מלחמה מיותרת? מזוכיזם? מהי דרך הטיפול המומלצת בפחד קהל? תודה וסוף שבוע נעים, יובל

קשה לי להתאושש מהפגישה האחרונה. זה היה זוועה!!! שתקתי והם לא אהבו את זה. להכריח את עצמי להישאר שם? רק המחשבה גורמת לי לדמעות.

שלום יובל, צר לי לקרוא על התחושה הקשה בפגישה האחרונה. לצד זאת, אני חייבת לכתוב שאת/ה עושים בדיוק את הדבר הנכון - לא נמנעים אלא נחשפים אל מקור הקושי. למעשה, הפסקת ההימנעות היא אבן יסוד בטיפול בכל מצבי החרדה. אני מקווה שבקבוצה הדינמית ישנם מטפלים קשובים ואכפתיים, ששמים לב למה שעובר עלייך. מידת הצורך, כדאי לדבר איתם. שיהיה קל, אורנה

אורנה, תודה רבה על תשובתך ועוד... אני חושבת שאצא משם אם זה יהיה אפשרי... בגלל המסגרת. זו חשיפה עצמית גדולה מידיי. למרות השתיקות. הם מדברים על סתם דברים, לא חושפים את עצמם באמת. השתיקות חושפות אותי יותר מידיי, ואני לא בטוחה דאני מוכנה לזה עכשיו ובמסגרת המשונה שאני נמצאת בה. את חושבת שאפשר לצאת ככה באמצע? תודה, יובל

ביומיים האחרונים נוכחתי לדעת עד כמה תפיסתי לגבי מספרים שונים כ"גרועים" ו"רעים", {כמו:המספר 13 } ואחרים {כמו:18} כ"טובים",היא תפיסה מוטעיית,ולכן אני כבר לא מיחסת אותה חשיבות שיחסתי להם לפני-כן,ו"נותנת לגורל לעשות את שלו",וזה מדהים איך פתאום מבחינת עיניין זה אני מרגישה משוחררת הרבה יותר ומקלה על-חיי ע"י כך. כעת אני גם מאמינה שדברים טובים יכולים לקרות לי דווקא בתאריכים ש"איני אוהבת" כ"כ. מקווה שלא שיעממתי אותכם... .

לא כל-כך סתם, אלא יופי של התקדמות! המשיכי לשחק עם כל מיני כללים וחוקים שהמצאת בעבר, נעים לגלות שגם הם לא תורה מסיני... אורנה

...שאר ה'חוקים' והכללים שהמצאתי,זה כבר יותר בעיה 'להיפטר' מהם.

הי אורנה, זה שוב אני, בערך הגבר היחידי פה בפורום...כתבתי כבר בעבר ואני כותב שוב כי אני לא רואה את האור שבקצה המנהרה. הגעתי לטיפול בגלל תסכול מאי הצלחה עם נשים ובגלל חוסר רצון לנסות להצליח מחדש.עברה שנה כמעט בטיפול ואני מנסה לסכם אותה ולבחון כעת את תוצאות הטיפול.ייתכן כי הטיפול הואיל בכך שסיפק לי מקום לפרוק תסכולים ולהגיד את כל מה שיש לי על הלב,אך ברמה המעשית אני חש כי בזבזתי ועודני מבזבז את זמני.לא למדתי שום כישורים חדשים וסימני השאלה שלי נותרו בעינם. פסיכולוגים רבים נמנעים מלתת עצות מעשיות כי הם סבורים שהתשובות נמצאות בתוכנו.אז זהו-שלא תמיד זה ככה.עובדה שיש כאלה שמצליחים עם נשים יותר ויש להם יותר בנות זוג ויש כאלה שפחות,ולהפתעתך כי רבה,זה לא בהכרח כי הם נראים יותר טוב או כי יש להם יותר כסף. כאשר אני מציג בפני פסיכולוגים בפורומים(ובטיפול) את השאלה מדוע קורה שבמעט הפעמים שאני יוצא לדייטים הבחורות שאני מוצא חן בעיניהן לא מוצאות חן בעיני,והפוך,אלה שמוצאות חן בעיניי לא רוצות אותי,אני מקבל תשובות עמומות,חלקיות,לעיתים מגוחכות. "אולי הדימוי העצמי שלך לא ריאלי ואתה מחפש איזו כוכבת","אולי עצם זה שבחורה רוצה אותך כבר מוריד את הערך שלה בעיניך" ועוד פסיכולוגיה בגרוש מסוג זה. כן,אני אדם בררן ואני אמשיך להיות בררן,זה מה יש ואל תנסו לשנות את זה.אני פשוט ציפיתי לקבל בטיפול קצת יותר כלים מעשיים שיעזרו לחזק את הביטחון העצמי שלי ולקדם אותי להצלחה,אך זה לא קורה,ולמיטב הבנתי זה גם לא עומד לקרות.נמאס לי להרגיש מרירות ואכזבה כלפי טיפול שלא מקדם אותי וכלפי פסיכולוגים בכלל.אז בקיצור,לאן עליי לפנות מפה?

שלום לגבר היחידי פה בפורום (האמנם? גברים, אתם מוזמנים להוסיף את קולכם...), שמע, יחסים עם בני-אדם אחרים, ובכללם נשים, הם עניין מורכב. נכון שיש אנשים שהעניין המורכב הזה הולך להם בקלות, נכון שאין בהכרח קשר בין נכסים שונים (ממראה חיצוני ועד כסף) לבין הצלחה חברתית, יתכן שאתה מחפש בנות זוג בזירה הלא נכונה, ואולי אתה באמת לא מעוניין באלה שרוצות אותך - כל אלה, ואחרות, הן סתם אמירות כלליות חסרות שחר, עד שהן הופכות להיות תובנה אישית שלך לגבי מה שקורה לך עם נשים. לכן עושים טיפול, כדי להבין. זה לוקח זמן, זה יכול להיות מייאש, לפעמים זה אפילו לא מצליח, ועדיין - זו אחת הדרכים הטובות ביותר שאני מכירה להכיר את עצמנו לעומק ולהשתנות. אם זה לא מתאים לך כרגע, לגיטימי לחלוטין לבחור בשיטות שחרטו על דגלן את המעשיות והמהירות, דוגמת אימון אישי. שיהיה טוב, אורנה

שלום אני עובדת בטיפול שלי, כבר שנה וחצי, על נושא ההתעללות שעברתי (זה היה אירוע חד פעמי, אבל תפס מקום מאוד חזק בזכרון). אנחנו טוחנות את הנושא בעיקרון (ועוד נושאים אחרים) הרבה זמן, ואני עדיין נמצאת באותו מקום. כלומר, אני לא מצליחה לעבור שלב קדימה, ואולי להעיז להיות בקשר זוגי או אמיתי פעם בחיים, לא מצליחה לראות ביחסים האינטימים משהו חוץ מצורך בסיסי, כמו של חיות, להמשך קיום. לא מצליחה לראות באינטמיות שום קרבה, שום אהבה, אלא יחסים של כוח, מי יותר חזק, מי יותר שולט.... שאלתי היא (אחרי כל ההסבר), עד מתי אני צריכה להמשיך ולטחון את הנושא? מתי היחס שלי כלפי אינטמיות ויחסים יכול להשתנות? האם לתת לזה עוד זמן? או שאני יכולה כבר להרים ידיים? האם זה ישתנה בכלל? והבעיה, אם זה כן ישתנה, זה יהיה מאוחר מדי בשביל ליהנות מהחיים ולהקים משפחה? אז אולי באמת כדאי לוותר על זה ולקבל את עצמי כמו שאני, בודדה עד שארית חיי.

שלום יוליה, שאלת שאלות שלצערי אין לי אפשרות ממשית להשיב עליהן מבלי להכירך. הן נוגעות ברצון ובהעדפה אישית, הן מדברות על מבנים נפשיים כמו היכולת לקוות, לתקן, לצמוח מתוך כאב, הן מתייחסות לדברים בלתי נשלטים כמו מזל... מעבר לשאלותייך, אני מרגישה שמסתתרת מידה רבה של דאגה, אולי יאוש, ואני רוצה להציע לך לדבר על זה עם המטפלת שלך. כלומר, אני מציעה לדבר לא רק על התכנים, אלא על התחושות הקשות שקשורות באי-הוודאות של שינוי התכנים. מאחלת לך טוב, אורנה

הי לכולם, מבקשת המלצות למטפל/ת (רצוי אישה). אחד כזה שהטיפול איתו באמת יביא לתוצאות... אחד כזה שלא "ימרח" אותי לאורך זמן ארוך - רצוי מאוד טיפול קצר מועד אחד כזה שיודע לשלב גם שיטות של הרפיה... יכול להיות גם מדריך ולאו דווקא פסיכולוג אחד כזה שממש ממש יעזור לי עם הבטחון העצמי שלי ויתן לי "דרייב" לעשות דברים ולא לפחד ולחשוש... אחד כזה שיודע למקד את המטופל ולהציע לו פתרונות מועילים הוא/היא צריכים להיות מאזור הדרום עד שפלה (מבאר שבע עד רחובות) אך אם אני אשתכנע שהוא באמת טוב (יש תוצאות בשטח...) אחתת רגלי גם למרכז הארץ... אני אשמח להמלצות - אפשר לשלוח לי למייל. תודה מראש לכל העוזרים והעוזרות! לייזה

שלום לייזה, ההמלצות יהיו רק למייל האישי, ולא בפורום עצמו. במידת הצורך והרצון, את יכולה להתייעץ עם מנהלי הפורום במייל האישי שלהם. בהצלחה, אורנה

שלום לך, מעניין אותי לראות או לשמוע לגבי הטיפול מנקודת ראותו לש המטפל, כי רוב הפורום עוסק במטופלים עצמם. 1. איך את כמטפלת רואה בטיפול? מה בעיניך הוא טיפול מוצלח? 2. איך אפשר להתחבר למטופל כשאת לא מתחברת לבעיה שלו? (אבא מכה, אנס...) 3. האם יש רגעים שבהם את כבר לא יכולה להקשיב לאף אחד, אבל את כבר באמצע הפגישה הטיפולית? כלומר האם לפעמים את מרחפת למקום אחר ואינך מקשיבה? 4. איך אפשר להתנתק מבעיות האישיות, הרי כל אחד יש לו כאלו, ולהעניק את כל כלך למישהו זר? 5. האם לפעמים, כשמטופל מתקשר בלילה ואין לך כוח, את עונה לו באדיבות, אבל בתוך תוכך את רוצה כבר שיעלם מהחיים שלך, אבל את לא יכולה כי יש לו חרדת נטישה??

שלום יוליה, 1. קשה להשיב לך באופן כללי, מאחר וטיפול הוא תהליך של התבוננות וחיפוש המתרחש במרחב האינטימי של 'זוג טיפולי' יחיד ומיוחד. לאור זאת, טיפול 'טוב' יוגדר ככזה על-ידי שני בני הזוג הטיפולי. 2. תחושת הקרבה והחיבור מתרחשת עם המטופל, לא עם הגדרת הבעיה/אבחנה שלו, כך שבדרך-כלל אני משקיעה את כוחותיי ביצירת תחושת חיבור כזו (ולא, לא צריך לחוות על בשרך כל התנסות חיים על-מנת לחוש קרוב). 3. בתוך פגישה מתרחשים כל מיני סוגים של קשב - יותר מאומץ, יותר מרחף. התפקיד שלי כולל לשים לב גם לזה, ולנסות להבין מה זה אומר. 4. אני לא מתנתקת מעצמי, אלא משתמשת בעצמי - בתחושות, במחשבות, במקומות בהם אני מרוכזת, במקומות בהם אני פתאום לא מבינה - כדי להבין דברים על הקשר הטיפולי ועל המטופל. לפעמים זה קשה יותר, אבל לאו דווקא בגלל עומס פרטי. 5. אני לא בטוחה לגבי מה את שואלת: הכנות של מטפלים, הזכות של מטפלים לחיים פרטיים, הניסיון למשוך את הטיפול מעבר לגבולות השעה הטיפולית. אולי את שואלת על כל אלה... אני יכולה לומר לך שאני משתדלת מאוד לשמור את הקשר הטיפולי בתוך גבולות הפגישה ולא מחוצה לה. אם יש צורך לדבר איתי אני מאפשרת זאת בזמנים ברורים, וכן - הם צריכים להיות נוחים ומתאימים גם לי, כדי שאני אוכל להמשיך להיות מושקעת בקשר באהבה ובדאגה. מקווה שעזרתי להבין, אורנה

אני ואת ... אני הגדולה - ואת הקטנה אני הבוגרת - את הילדה אני האישה בגלוי - את בחבויי.. אני המחייכת - את הבוכה אני החזקה - את החלשה אני בגוונים - את בשחור אני בכתיבה , במילים... - את בשתיקה אני הווה - את עבר אני מנסה לצאת מהמציאות המרה .. את בהכחשה .. אני בקצה אחד - את בקצה שני אני מנסה להדביק שברים- את מתפוררת אני מושכת לחיים - את רוצה לגעת במוות אני מתקרבת מושיטה יד לקבל עזרה - את מתרחקת , הודפת .. אני מנסה להיות בתחושת הביחד - ואת הלבד אני במאבקי כח - את נכנעת .. אני מנסה להפריד בין העבר להווה - את מושכת ומנסה לערבב את הכל ביחד אני האמת הכאובה שרוצה להתגבר - ואת במציאות הדומה שלי במסיכות אני מנסה לפתוח דלתות נעולות - את שוב מנסה לסגור אותם אני בעולם מראה - את בעולם שיקוף אני הסדר - את הבילבול אני היובש - את הדמעות אני השלם - את השברים אני מנסה לחשוף - ואת בשלך מנסה מפני כולם לשמור את הסוד .. וכך את ואני במלחמה יומיומית , מלחמת הישרדות ...עצמית .. שני עולמות שסובבים סביב ציר אחד .. ככ קרובות בגוף ... אבל ככ רחוקות בנפש... תגידי לי .."את..כן את.. " שנלחמת בי ללא הפסקה ... האם נצליח פעם באמת להיות שוב חברות ...???!!!!! וביחד ננסה לנצח את הרע הזה שרוצה להפריד ביננו , ולהשתלט על חיינו ????? הכל ככ כואב לי , כל הגוף כבר כואב לי .. אם היה אפשר להעביר את פרץ הדמעות שזולגות מעייני ..דרך המחשב .. הכל היה מתפרק ..לרסיסים. איך אפשר עוד ..לתת מילים לכאב עצום שכזה ?... רוצה רק להאחז..במשהו /מישהו.. רק לא ליפול לשם שוב.. בבקשה.. שרית

שלום שרית, כתמיד, את משתפת אותנו בעולמך הפנימי ברגישות וביצירתיות רבה. אני שולחת את תקוותי לאחיזה טובה בחיים, אורנה

שלום אורנה, התיאור של ש' לטיפול שהיא עוברת, נגע בע מאוד, וכאילו שהיא מספרת עלי. ההבדל היחידי שאני לא מצליחה לראות האור הזה שהיא מדברת עליו. - למה אני צריכה לחזור אחורה לכל אותם זכרונות קשים ולחיות איתם מחדש? - איך הטיפול אמור להיות מכיל ותומך, כשהיא "זורקת" אותי החוצה אחרי שיחה מאוד קשה כי הזמן נגמר וכי היא חייבת לקבל מישהו אחר. (זורקת = זה איך שאני מרגישה את זה מחוץ לחדר, בחדר אני מרגישה הפוך) הבעיה שלי היא בין איך שאני מרגישה את תמיכתה וסבלנותיה ועבודתה הקשה שלי, כאילו שאני האתגר של החיים שלה, ואיך שאני מרגישה כשאני יוצאת מהחדר, בודדה, נבגדת, כאב, ועוד כאב, עם הרבה זכרונות קשים....ושאני צריכה להתמודד עם כללללל זה לבד לאורךךךךךך השבוע. אני מאוד מתביישת להתקשר אליה באמצע השבוע. איך היית מסבירה את מה שקורה לי אחרי השיחה? תודה על העזרה

שלום ר-ר, ישנן סיבות טובות לחשוב שאת מחייה איתה קונפליקט הרבה יותר קדום - בין חלקים שלך שמתמסרים ונהנים מההחזקה, לבין חלקים שפוחדים, מתייאשים, זועמים על הנטישה. על-מנת להתמודד עם התחושות הקשות שלאחר הפגישה כדאי לדבר עליהן בתוך הפגישה, ולא להישאר רק בצד הנעים של הקונפליקט... מעבר לכך, הייתי שוקלת איתה קיצור מציאותי של משך הזמן בו את מתמודדת "עם כללללל זה לבד לאורךךךךךך השבוע"... למשל באמצעות תקופה של פגישות דו-שבועיות. בהצלחה בהמשך, אורנה

-הייתי רוצה שמשהוא יגע בי באמת בצורה אוהבת באמת, בעדינות וטוהר לב -הייתי רוצה להיות מסוגלת לאפשר לאנשים להתקרב אלי פיזית ונפשית -הייתי רוצה להיות מסוגלת להכות בכל הכח במשהוא גולמי ולהוציע עליו את כל הכעס האמיתי והמפחיד הזה שעצור בתוכי בלי לפחד להיות אלימה וכועסת באמת במובן החיובי ולשחרר... לשחרר... הייתי רוצה... כ"כ הייתי רוצה לאפשר.... :(

שלום אור, כתבת על רצון כנה במגע, מגע מסוגים שונים עם עצמך ועם אחרים. מאחלת לך... אורנה

אורנה אורנה... חשבתי שתיהי כאן... השעון בפורום מזייף...

שלום לך למה תמיד יש לי הצורך בחיבוק ממנה, בלחיצת יד, במבט, אני לא מאוהבת בה, אבל אני חושבת שיש להביע תמיכה בדרכים אלו גם, ולא רק בדיבור ממרחק של חצי מטר. בשבילי להרגיש תמיכה וחיזוק משמעו גם חוץ מלהגיד "כן אני מבינה", "אל תפחדי, אני כאן בשבילך"....אני צריכה להרגיש את פיזית. מה הבעיה בזה? מה הפחד שלך כמטפלת מקצועית אם את תומכת רגשית במטופלת שלך בכל מובן המילה! האם את לא מרגישה לפעמים את הצורך הזה אצל מטופלים שלך? כשהם בוכים? מתפתלים מכאב עקב זכרונות מאוד קשים? ואם כן איך את מתנהגת?

א יקרה אצלי בטיפול אם יש פגישה שהיא באמת קשה אז בסוף הפגישה כשהיא מלווה אותי לדלת המטפלת מחבקת אותי חיבוק אימהי ואז בדר"כ מגיע גם הבכי העצור בתוכי. אני לא חושבת שבקוד האתי של הפסיכולוגים מצוין שאסור לחבק.(הפסיכולוגית שלי ותיקה מאוד בתחום ופסיכולוגים מגיעים אליה להדרכה ולא נראה לי שהיא היתה עושה משהו שסותר את הקוד האתי). הכל תלוי במטפל/ת ובמטופל/ת. היום אנונימית.

שלום א, התחושות שלך טבעיות ומוכרות לי היטב. זה בסדר גמור לרצות מגע מנחם, אך כדאי לזכור שישנן סיבות (תיאורטיות, היסטוריות) לכך שטיפול פסיכולוגי הנו טיפול במילים. מי שבוחר בטיפול כזה (וישנן שיטות רבות אחרות שלגיטימי לחלוטין לבחור בהן), צריך לדעת שהחוסר ימלא תפקיד מרכזי בדרך להבין את עצמנו (האין זה כך תמיד?). אין ספק שלא פשוט ליצור ולשמר 'נגיעה' אמיתית באמצעות מילים בלבד. זהו מאמץ מאתגר ומורכב, אך מנסיוני - שווה את המאמץ. לילה טוב, אורנה

ומה יקרה אם המטפל יחבק? האם זה פוגע בטיפול? במטופל? את מה זה משבש? מה הן השלכות המגע?

יש לי שאלה שתוקעת את הטיפול כבר הרבה זמן. איך האדם נשאר הוא, ושומר על הייחודיות שלו אם הוא חושף את עצמו ואת הכל מול אדם זר. הרי כל אדם מיוחד בזכות סודותיו, האופי שלו והאישיות שלו. אבל אם משנים את כולם לאישיות "הבריאה" שאתם הפסיכולוגים רוצים, אז כולנו הופכים לשבלונה אחת ??? האם זה נכון? מה את חושבת? תודה

שלום מטופלת, את מתבוננת בקשר הטיפולי ותוהה לגבי השינויים שהוא עשוי לחולל: האם תשתני בעקבות השיתוף הרגשי? האם תשתני בהתאם לתבנית 'כללית' שעלולה לא להתאים לך? אלה הן שאלות מצוינות, ואני חושבת שאינן חייבות להאט את התקדמות הטיפול אלא להיפך - ללמד את המטפלת ואותך משהו חשוב על האופן בו את מרגישה למול ועם ה'אחר'. כרגע, נראה שה'אחר' מביא עמו איום של אובדן העצמיות שלך, וזה משהו להמשיך ולחקור (מדוע האובדן מתחולל? איך בדיוק זה קורה? האם זה קרה לך בעבר? כיצד היית צריכה להתגונן אז?). בינתיים, אעיר שטיפול הוא בעיני ההיפך הגמור מיצירת שבלונה. זהו חיפוש מאוד אישי וייחודי, ולמעשה אין טיפול אחד דומה למשנהו. לילה טוב, אורנה

לא, אתם לא יכולים לעזור לי, לנחם אותי או לעודד אותי כותבת סתם כדי לפרוק את הזעם, התסכול והכאב איך לא הפנמתי עדיין את הלקח שלא להתפתות ולהאמין בסיכוי לאהבה בגילי המופלג... (42) איך העזתי לקוות, להאמין וחשבתי שאולי הפעם זה יהיה שונה...בכל פעם עוד חתיכה ממני נשברת והלב עוטה שכבה נוספת של מרירות יצוקה מברזל. איך אמר לי האחרון ש"ניפנף" אותי, כשאמרתי שלא אנסה עוד לחפש אהבה- "אולי כדאי להשלים עם כמה דברים". נכון, כדאי להשלים עם הבדידות, עם הכאב האינסופי, עם אובדן החלומות ופשוט לחכות למוות הגואל.

שלום סתם, נכון לעכשיו, לא ננסה לעזור, לנחם או לעודד, אלא 'סתם' להיות איתך. עצוב לקרוא את התיאור הגרפי כל-כך של חתיכה נשברת וברזל יצוק ממלא את מקומה. פעם, בזמן אחר, אולי נוכל לדבר על 'חומרים' אחרים שימלאו את מקום החתיכה הנשברת. חומרים 'קשיחים' פחות, שגם שומרים עלייך אבל גם משאירים פתחים אווריריים לעתיד לבוא. מאחלת לך... אורנה

האם פסיכולוג יכול להתמודד בעצמו עם מחשבות/התנהגות אובדנית של מטופל ? הוא יכול לעזור לו להיפטר מכך ? או שהוא צריך להפנות לאישפוז או משהו..? אני לא מתכוונת מבחינה אתית אלא האם יש בידיו כלים לעזור?

ויק ויק, זה כל-כך אישי-פרטי-ייחודי לאדם מסוים ולקשר טיפולי מסוים, עד שאין לי משהו כללי לומר. אכתוב רק שטיפול מחזיק אמור לנסות להחזיק את כל חלקינו, גם אלו השבורים ביותר. ולצד זאת, תמיד צריך להישאר מבט פתוח לעבר המקומות בהם קצרה ידינו, ומישהו/משהו אחר אולי יוכל לעזור. נסי להחזיק, אורנה

לא נראה לי שיכולה עוד

אין בחיים שלי שום דבר טוב!נשבר לי!!!!!!

שלום רב, בעלי ואני בגלאים 30+ נשואים מזה שנה וחצי לאחר הכירות של חצי שנה. יש לנו בת, בת שנה וחודשיים. ילדה בריאה ומתפתחת יפה. אנחנו אוהבים אחד את השניה, עברנו תוך שנתיים כ"כ הרבה שינויים(הכירות, הריון, חתונה, מעבר דירה, לידה והסתגלות להורות) עברנו את כל השינויים בהצלחה , למרות הלחץ מתח חרדה כעסים ומריבות. אבל מזה ארבעה חודשים נמצאים במשבר רציני מאוד, ובעלי עזב את הבית לפני חודשיים כל ניסיון מצדי ומצד משפחתי לרכך את המצב גורם לו להתרחק.אני מבקשת ממנו ללכת לטיפול זוגי אך הוא מסרב בטענה שהבעיה אצלי והוא לא שותף למשבר. הוא דורש ממני להתגרש. לפני שנסינו לשקם את המשבר. השבוע הודיע לי ששכר דירה ועובר בסוף שבוע הזה. אני מרגישה כעס עצב חרדה פחד וכו' מה עלי לעשות איך אני מצילה את הזוגיות שלנו יש לציין שאני בטיפול פסיכולוגי מזה חצי שנה.

שלום אפרת, צר לי לקרוא על המשבר שעובר עליכם. בוודאי קשה לך מאוד, וטוב שיש לך מקום משל עצמך לדבר ולכאוב. אינני יודעת מה מקור המשבר, אבל אין ספק שאתם נוקטים בגישות התמודדות שונות מאוד. אני מבינה שאת מרגישה אותו רחוק מאוד, מאשים, לא נגיש. כשאת מרגישה כך, נסי להיזכר בתקופות טובות יותר בשנתיים האחרונות, ובאופנים בהם ידעת פעם להגיע אליו. איפשהו, מתחת לכעס וליאוש, הזמנים האלה נמצאים גם אצלו... אני מקווה שתמצאו את הדרך לדבר. חזקי ואמצי, אורנה

תודה על התשובה, ד"ר אורנה. המקור למשבר הוא חוסר התמדדות שלנו לשינויים שעברנו נכון בשנתיים האלה קרו לנו הרבה דברים טובים ומרגשים בגלל זה ביקשתי טיפול זוגי כדי שנמשך להתמודד...להמשך להנות ולהצליח... אני יודעת שיש פוטנציאל לקשר הזה... אך כל נסיון להגיע אליו דרך הדברים הטובים גורם לו להיות קורבן ומסכין הייתי רוצה לשמוע בכל זאת איך אני יכולה למנוע את הגרושים שהוא רוצה?

שלום אפרת, אני מאוד מבינה את הרצון לקבל עצות שיסייעו לפתור את המשבר. אבל האמת היא שאין טעם ממשי בנתינת עצות מבלי להכירכם היטב, וגם אז - עצות 'מבחוץ' אינן משמעותיות כמו חיפוש הדרך 'מבפנים'. אחד המקומות בו כדאי לחפש את התשובות הפנימיות והאישיות שלך הוא הטיפול שלך. נכון שהיה טוב אם בן-זוגך היה מסכים להצטרף אליך לטיפול זוגי, אבל גם טיפול פרטני לאחד מבני הזוג יכול לחולל שינויים משמעותיים בקשר הזוגי. אני שולחת לך כוחות להתמודד, אורנה

מרגיש לי שאני חידה לעצמי :-(.., וככל שאני נכנסת פנימה עמוק יותר , מגיעה למקומות נמוכים , מוסתרים .. אני מרגישה מבולבלת ולא פתירה , בתקופה האחרונה .. אני בירידה ספירלית .., כל הגילויים הנוראיים מחיי..שלא נתפסים .. ירידה כזו אין סופית .. ככה לי זה לפחות נראה . עכשיו , שוב נופלת באותם המקומות ..הכי קשים .. והכל נראה ככ תמוה ..ושום דבר לא מצליח להיות ברור ופתאום ..אפילו לרגע ..נראה שמשום מקום נוצץ לו אור .. הלב קצת מתחיל להשתחרר .. אפשר לקחת שוב אויר מ..חדש.. פתאום יש גם צבעים צבעונים..לא הכל שחור אבל אז.. עוברות שעות בודדות ושוב .. אני מתחילה לרדת בספירלה .. כמו במטוטלת עולה ויורדת, מנסה להתייצב.. ולפעמיים זה ככ כואב , לפעמיים זה אפילו מצליח לקבל איזון מענג, ולפעמיים זה עצוב ,ולפעמיים זה שמח ולפעמיים זה רגוע , ולפעמיים זה סוער הרבה מהפעמיים זה מעייף ככ , ולפעמיים זה גם יכול לעורר.. אבל בשורה התחתונה .. כשאני מגיעה לשפיות הנכונה :-)... זה מרגיש לי תמיד חי!!!!... מרגישה נושמת .. מטיפול לטיפול ... היתכן ?! אורנה יקרה .. ככ יקרה .. אפשר חיבוק / מילה ..שתתן עוד כח להלחם ?.. שרית

שלום שרית, כשקוראים את דברייך אפשר לחוש את העבודה הקשה שאת עושה, עובדת אצל עצמך... אני שמחה שאת רואה בנו שותפים-ממרחק שמלווים אותך בטלטלות השונות. היי בטוב, אורנה

שלום לד''ר אורנה ראובן - מגריל . לפני כחודשיים הראו בטלוויזיה על כך שלראשונה בישראל הוקם קיבוץ ייחודי לצעירים וצעירות עים פיגור שכלי . אני שמחתי בשבילם , אבל גם קצת כעסתי , מדוע אני ( ושכמותי ) שהייתי ( ולצערי עודני ) ילדה מוכה- חיילת מוכה - אישה מוכה ( היום אני גרושה ) , '' נופלת בין הכיסאות '' , נאלצת עכשיו לחזור ולגור עים שני הוריי החולים , בעוד שהם ממשיכים לנצל אותי ולהתעלל בי ( כסף לדירה שכורה אין לי , החבר שלי שגם הוא היה ילד חרדי מוכה ובבגרותו חזר בשאלה כדי לברוח מהסבל , גר עכשיו בדירה שכורה ויש לו כבר צרות עים שכנה בעייתית שממררת לכל הדיירים את החיים ) . היום אני כבר בת 37 ( על סף 38 ) , דומני שכאשר יהיה כבר קיבוץ לצעירים שעברו התעללויות , אהיה כבר בת 50... ( ואז כבר עדיף להיכנס לבית אבות )

שלום אורנה, הודעתך מעוררת עצב ומחשבות. אני מבינה שאת מרגישה מאוד מיואשת, חסרת סיכוי... אני מבינה גם שיש משהו מושך ומרגיע ברעיון הקיבוץ בו חיים אנשים שחולקים אותו כאב, אותה טרגדיה. אני הייתי מנסה לקחת מזה את רעיון השותפות, ומפתחת אותו הלאה - גם ללא קיבוץ. למשל, מה דעתך לנסות להקים קבוצת עזרה-עצמית של אנשים שעברו פגיעה דומה לשלך? חשבי על זה קצת, ואולי נוכל לגלגל את זה הלאה באמצעות תגובות שתקבלי. חזקי ואמצי, אורנה

לילה טוב לכולם, לאנונימית, הודעתך התקבלה ונמסרה. דרור

אני בטיפול כבר קרוב לשנה ובקשר טוב עם המטפל בפגישה האחרונה הוא הציע לי שאולי כדאי שאני ינסה לעבור למטפל אחר בטענה שאני לא מתקדמת בטיפול אצלו אני מבחינתי כן רואה שינוי וכן מרוצה מהטיפול שאלתי היא האם כדאי להפסיק את הטיפול אצלו כי ככל הנראה הוא לא מעוניין להמשיך לטפל בי ?

מור שלום, הצעתי היא קודם כל לנסות ולברר איתו מדוע בדיוק הוא חושב שאת לא מתקדמת אצלו בטיפול למרות שאת מרגישה שכן. האם יש סיבה לכך שהוא חושב שהוא לא יכול לעזור לך עוד. אבל בשורה התחתונה לא הייתי ממליץ לך להישאר בטיפול שבו המטפל מבהיר שאינו מרגיש שהוא יכול לתרום לך. מכל סיבה שהיא. דרור

איך זה שכמעט כל משתתפי פורום זה הן נשים לדעתך? האם הדבר משקף את היחס בין מספר הגברים הפונים לטיפול לבין מספר הנשים העושות זאת? אבקש תשובה כנה,זה באמת מעניין לדעת...

אלון שלום, אתה שואל שאלה מעניינת. ככלל אין הבדל בין גברים לנשים בכל הנוגע לקשיים נפשיים, קלים כחמורים. עם זאת גברים נוטים פחות לשתף ברגשותיהם, ולדבר עליהם ולעיתים מעדיפים טיפול תרופתי על פני טיפול פסיכולוגי מאשר נשים. הדברים קשורים ככל הנראה לקודים חברתיים ותרבותיים. אולם ככל שהזמן מתקדם הדברים משתנים, וגם בפורום יש יותר ויותר משתתפים גברים, דבר שתורם לדעתי רבות לפורום. דרור

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגית טובה ולא יקרה העובדת בתל-אביב. תודה רבה.

שלום לך, אני מקווה שכתובת האי מייל שלך עדכנית, כך שמשתתפי הפורום יוכלו לתרום לך מניסיונם. לקבלת המלצה מאחד ממנהלי הפורום אתה מוזמן לפנות למייל האישי. דרור

השבוע התבררה לי חומרת הפגיעה בביתי בת ה-8 עם צרכים מיוחדים. יותר משנה, כל שבוע אצלי בבית(לא מישהו מהמשפחה ) .אינוס, מעשים מגונים ומה לא. לאן אני ממשיכה מכאן אם בכלל??? איפה הייתי? יש לי בכלל זכות קיום פה????? אני רק חושבת מה יהיה עליה כשאני כבר לא אהיה פה אבל האמת- כאילו שזה שהייתי פה עזר לה משהו בשנה הזו...איך הולכים??

שלום לך אמא יקרה, כהורים קיימת משאלה להיות מסוגלים להגן על הילדים מכל צרה, לראות כל בעיה שקיימת ולהגיב עליה. את כותבת ששנה לא ראית את הבעיה וזה מעורר בך רגשות אשמה אדירים עד כדי מחשבה איזו תועלת יש בהימצאך כאן. אני לא מכיר את פרטי המקרה, לאור תיאורך אותה כילדה עם צרכים מיוחדים ייתכן ולא קל להל תקשר את מה שעובר עליה, באופן שייקל עלייך לראות. למרות שגם ילדים רגילים לא תמיד משתפים באירועים קשים שעוברים עליהם. אבל, למרות שברור לי מדוע כל כך קשה לך עם עצמך, בסופו של דבר הבנת בדרך כלשהי מה קרה ופעלת לשים לזה סוף. הילדה שלך צריכה אותך כל עוד את נמצאת, וכל עוד יש בך כוונות טובות כלפיה. המלצתי היא שתפני לטיפול לנסות להתמודד עם רגשות האשמה שאת חשה, את חייבת את זה לעצמך וגם כדי שתוכלי יותר לעזור לה. דרור

מעניין אותי האם אתם שמים לב לשינויים באנשים שרושמים בפורום באפן קבוע? או שזה נשמע אותו תקליט שבור או שאתם חושבים שמי שיצא מהתקיעות לא מגיע לכאן? אודה מאד למי שישתף ויענה בברכה

היי רותי, אני נמצאת כאן בפורום, למעלה משנתיים. כמעט מתחילת הטיפול שלי. כמוני יש כאן לא מעט אנשים (בעיקר בנות). אנחנו מלוות, אחת את הטיפול של השניה עם כל העליות והירידות, עם הצעדים קדימה וגם עם הנפילות והצעדים לאחור (מה לעשות... יש גם כאלה...). כשניסיתי לחשוב על השאלה שלך, הרצתי לי בראש את הבנות, אחת אחת, ואני יכולה להגיד לך, שאני ועוד איך רואה התקדמות והתפתחות אצל רובן המכריע של המשתתפות. אני רואה שינוי בשפה, שינוי בחשיבה, ואני רואה גם בנות שעושות צעדים מעשיים של התקדמות. יש לי כל כך הרבה דוגמאות, של בנות שונות, שעושות היום דברים, שבעבר העזו רק לחלום עליהם. טיפולים שנראו כאילו אין להם סיכוי וכל כך הצליחו. בנות שלמדו לסמוך, לשתף, לדבר, לגעת, לרצות, להעיז, להתחיל דברים, לסיים אותם... הלוואי והייתי יכולה לשתף אפילו בחלק מהדוגמאות האלה. ומי שיצא מהתקיעות, ממשיך גם ממשיך להגיע לכאן, כי בדרך החוצה מהתקיעויות השונות, קיבלנו פה כל כך הרבה עזרה והכוונה ותמיכה ועצות טובות, מכל אחד משלושת המנהלים כאן. זה בית. בית לא עוזבים כל כך מהר :- ). שאלת שאלה מקסימה. מקווה שהתשובה עזרה לך. יעלה

לא יודעת אבל ממש לא אהבתי את המשפט: "נשמע אותו תקליט שבור"...

רותי שלום, אני תוהה מהיכן מגיעה השאלה שלך. האם את מרגישה שאת משתתפת קבועה אבל לא מצליחה להתקדם? האם ממקום אחר? בנוגע לשאלתך, הפורום אינו פורום טיפולי, קשה לצפות שיהיו הישגים טיפוליים מרחיקי לכת רק על ידי ההשתתפות בפורום. אבל הפורום מאפשר היחשפות לרעיונות חדשים, תפישות עצמיות חדשות, ושאלות חדשות שעד כה לא נשאלו. במובן זה, אני כמנהל פורום יכול להבחין בשינוי אצל חלק גדול ממשתתפי הפורום, קבועים כחולפים. דרור

רותי שלום, כמו שיעלה כתבה,הפורום הוא כמו בית ובית לא עוזבים. אני גם משתתפת כשנתיים בפורום,והחיים שלי 'ספגו' 'עליות ומורדות' באותו זמן,והפורום פעמים רבות 'העלה' אותי למעלה,כשמצב-רוחי היה 'על הקרשים',והיתה תקופה של מספר חודשים שהתנתקתי לגמרי מהפורום(ובחלקה זה היה קל - כי נסעתי לחו"ל ולא היה מחשב וכשחזרתי המחשב הביתי התקלקל ועוד זמן רב לא היה מחשב,וא"כ מתוך בחירה לא נכנסתי עוד זמן מה- אך לא כי 'סבלתי' בפורום,אלא כי היתה לי בעיה של ה'התמכרות לפורום' זה ולאחרים,ולכן ניתקתי את עצמי לגמרי; אך אז - לאחר כחצי שנה- נכנסתי פעם אחת לפורום כדי לכתוב ל'חברותיי הותיקות' לאן נעלמתי,וזה לאט - לאט משך אותי חזרה ל'התמכרות לפורומים',אך הפעם זו כבר לא התמכרות,אלא כניסה מתונה בזמנים מסויימים בלבד. אישית - חיי היום השתנו מהקצה אל הקצה - לפחות עומדים להשתנות,מאז שנכנסתי לפורום בפעם הראשונה ועד היום,היום אני מרגישה שאני אדם אחר.כמו-כן גם 'נרקמה' מערכת יחסים מיוחדת ביני לבבין חלק ממנהלי הפורום. והיתי שמחה לכתוב על כך עוד אילולא היתי עייפה כ"כ כמו עכשיו.

היי כקוראת קבועה פה בפורום .אף פעם לא עלה בדעתי לבדוק שנויים אצל הכותבים. וכנ"ל ,לדעתי ,גם אצל השאר. גם הכותבים עצמם אינם אמורים להפגין שנויים ,אם ישנם ,או לא. זו לא בדיוק מטרת הכתיבה שלהם... ולי אישית ,אין שום בעיה עם תקליטים שבורים...

פירסמתי את זה לפני כמעט שבוע כאן אליך ..רק שלא היית , משתפת אותך מחדש , עם עידכונים חדשים .. אשמח לתגובתך.. מחשבות.. של רגע..(שככ מתאימים לי לרגעים אלה ..עכשיו, אפילו יותר מלפני שבוע) לפתע ריקנות ממלאה את ליבי. לפתע העצב כבר אינו מהווה תכלית. לפתע כלום לא נראה כבעל משמעות אמיתית. לפתע הכל בהגדרה מעוותת נראה לי הזוי. לפתע אין מילים מספיק "יפות" לתאר את הזוועה שעברתי. לפתע אין לילות מספיק ארוכים להכיל את שספגתי. לפתע אין איש מבעד למראה האישית שלי. לפתע אין איש שיצליח שוב להושיט את ידו בתמימות שגרתית. לפתע אין בוקר, הכל נראה אותו דבר. לפתע אין אותי יש רק אותו מעליי ! .. לרגע נדמה שעברתי שלב שאני במקום רחוק ממה שקרה לי אז ..:-( ואז שוב זה נעלם לי חזרה. ואני מרגישה חסומה בפני העולם. מרגישה חסומה בפני כל דבר, כל סיטואציה שיכולה לעורר אותי לשם. כל הזכרונות המודחקים על אבא שלי ..עולים ..והם כבר לא בגדר חלומות .. זוהי מציאות דרור ..זו מציאות איומה עבורי , אבא שלי , הדבר הכי יקר שלי , שאני ככ אוהבת , פגע בי מינית ..וזה הזוי ..ככ לא מסתדר ועכשיו , כבר לא מצליחה לבכות , כבר לא מתאזנת, כבר לא נמשכת לשם ולכאן. כבר לא ישנה כמו שצריך בלילות, פוחדת להרגיש בחושך את ידיו המאיימות. כן..הכל תיאור, מטאפורה, פשוט ..יום אחד ארוך. הכל הזוי מן הבדידות שנגזרת עליי לחיות , לפתע אין כוח ואין רצון, אין מי שידחוף, שיבין , שיחשוש. אין מי שיחבק כשלי ככ רע, כי גם מי שהכי חשוב לי לא מצליח להכיל את מה שבאמת לי קרה .. וגם מי שיודע מה שעובר עליי .. אני מרחיקה , כי מפחדת מכאב לב נוסף .. מפחדת שוב להפגע.!!!! ועכשיו יש לי הזדמנות לחיות מחדש, ממש עכשיו לשנות מחשבה. אבל כל כך קשה לי לפתע לבד . אני כבר לא מתיימרת להיות גיבורה. אפילו רוצה להישבר,לא אכפת לי להראות חלשה, כן אני יודעת ..שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה , אז ..נכון שאני כבר אישה .. אבל כרגע פוחדת להבין כי אני לעצמי את הגבולות מציבה. כי אני לעצמי את הייסורים והאשמה עושה. כי אני לעצמי ואין איש שם שיסביר לי אחרת, שיצליח לגעת עכשיו בכאב הנוראי הזה .. שנמצא בליבי, ונהיה כל כך קר. עליות וירידות לא מוסברות, כך חיי בוחרים להיות . מודעת לאשמה, למידת האחריות, מודעת למחשבה שתשאיר אותי שם, אבודה בחלל שלי עם עצמי . מודעת לבעיה אך ללא פתרון , כי בכל פעם שנדמה שהצלחתי.. אני שוב נופלת אל התהום. אז איך דרור .. איך ממשיכים לגעת בכאב ..??? איך נוגעים בסוד כזה אפל?? איך חולקים צער עם אהוב ליבי .. שאת כאבי לא יכול להכיל ? איך פונים לחבר או חברה ? האם יש דבר כזה אמיתי בכלל??? איך מתבוננים לאחר..בעיניים ..אחרי שהוא כבר יודע את אשר עברתי?? כל כך הרבה שאלות ללא מענה, כל כך הרבה חששות ללא עשייה. כל כך הרבה מחשבות דרור .. שבטח שיעמם אותך ..ממזמן. והיום , ממש על הבוקר , שלחתי סמס למטפל שלי ..עברתי שבת הזויה עם עצמי , הקאות , כל היום במיטה לא זזה ..ממנה וזה מה שהוביל אותי לכתוב לו .. "בימים האחרונים ..ההרגשה שמתבשלת אצלי היא של סוף.. משהו שעומד להגמר, כאילו פרידה מעצמי , עצמי כפי שרציתי לחשוב כל השנים האלו, ולהאמין שזו אני ..באיזה מקום. זו אולי אפילו פרידה גם של העצמי הזה ממך..מהטיפולים שעברנו יחד, שיתפתי אותך בכל הדברים הכי נוראים שלי, ועכשיו אחרי שאני רואה מי אני, קשה לי לקבל את זה, לדעת מה עבר עליי, ..אי אפשר. הדמעות זולגות ללא הפסקה , דמעות זה מים לא? ומים זה חיים..וזה לא בדיוק מסתדר לי עם המושג של סוף ..לא חשוב, חושבת שהגיע הזמן למנוחה , לא בטוחה שאוכל לומר לך את זה בפגישה פנים מול פנים לכן זה בסמס, רק מקווה שתבין אותי..אם אפסיק להגיע. לגבי הכסף, אתה מכיר אותי לא אעלם מבלי לשלם לך .. זהו, עצוב לי מאוד ..נראה שאין דרך חזרה אחרי ששולחים דבר כזה .. הוא לא ענה לי ..לפחות עדיין ..הוא בטח מאשר את זה עם עצמו איפשהו .. כואב לי , לסיים תהליך ככה בנקודה הכי כואבת, כואב לי ..שאני ככ צריכה אותו וזה מה שהפחיד אותי ..ולכן שלחתי את זה מלכתחילה , אני מפחדת.. עכשיו אני אשאר באמת לבד. ונראה שאני גיבורה אם שלחתי דבר כזה ..אז לא ממש לא .. ילדה קטנה ..שמרגישה בודדה , שמפחדת להפגע , מפחדת לסמוך, מפחדת להפגע , מפחדת ומפחדת..שרק הפחד הוא זה שמוביל אותי . והפסיכולוג ..באמת הפך לדבר יקר אצלי שם בלב .. ואני ..רק הרסתי .. כרגיל. תודה שקראת עד לכאן. מצטערת על כל התקופה הנוראית שלי כאן .. שבה אני שופכת את כל הדברים הכי נוראיים .. פשוט מצטערת. תודה שהיית כאן ..בשבילי .. אתה ..ליאת ואורנה ... אתם אנשים מדהימים . שרית ואני ..רק רוצה לומר .. מצטערת... אבל ככ עצובה , הטיפולים קשים , העומס עצום , ואני רק קורסת, וקורסת וקורסת .. חייה מטיפול לטיפול לפחות כל השבועות האחרונים .. ואני מפחדת .. מפחדת מכל מה שעולה .. מפחדת מעצמי .. פשוט מפחדת ..

שרית שלום, ההצפה הרגשית שאת מתארת, תחושת הבושה בפני עצמך ואחרים נדמים לעיתים בלתי נסבלים. הם נראים כמשהו שאף אחד לא יכול להתמודד איתו. התחושה היא שאחרי שנחשף הכאב בטיפול אין לך מקום שם. אבל דווקא עכשיו זה הזמן הכי מתאים לטיפול. בטיפול את יכולה לדבר על הרגשת המבוכה מפניו, על ההרגשה שהוא לא יכול להסתכל עלייך, ואולי בהדרגה תתחילי להרגיש שהוא דווקא כן יכול, ממש כמקודם ואולי אפילו יותר בקלות. ושגם אחרים מחוץ לחדר יכולים להישאר איתך גם אחרי שהם יודעים, וכל אלו ביחד יכולים לעזור לך להישאר עם עצמך יודעת את הסוד הנורא הזה. דרור

כתבתי לך אתמול הודעה אבל משהו התחרבש באמצע (נלחץ לי משהו באמצע) וזה לא נשלח כנראה. אנסה לשחזר.. אולי סיננו אותה? לא ייתכן.. רציתי לומר- תמשיכי לכתוב כאן בצורה כה נוגעת ללב. אני הייתי ממליצה לך להמשיך בטיפול בעיקר לאור התכנים הכואבים שעלו לך פתאום. הם דורשים טיפול. אולי יהיה לך קל עם מטפלת אישה? מכל מקום, גם אם תתחרטי בעתיד על עזיבת הפסיכולוג שלך תוכלי לחזור אליו זה לא סופי גם אם אמרת לו נחרצות שאת עוזבת. גם אני נשבעתי שלא אכתוב על נושא זה יותר והנה אני שוב חוזרת אליו בהשפעת מילותייך.. אבל אני בניגוד אלייך חוסמת את הרגש ולא נותנת לו לפרוץ בשום צורה. הנה חלום שחלמתי לאחרונה שמשקף אותי היטב- בחלומי אני שוחה בים מוזר! החלק שאני שוחה בו הוא בעצם- חלק של חול באמצע הים. אני שוחה בחול וכל השאר שוחים כרגיל במים. אני מתבוננת ומימיני גבוה כמו על גבעה או מפלס אחר נמצא ים אחר סוער מאוד ומפחיד אותי להסתכל עליו. הים הזה מגודר בגדרות גבוהות גבוהות. אני מציצה בו וחוששת. ושמחה שלפחות אני בטוחה ורחוקה מהים הזה. לפתע משהו מתריע שעל כולם לצאת מהאזור ולברוח כי הים המגודר עומד לפרוץ את הגדרות ולהטביע את כולנו. ואני יוצאת משם בשלום שמחה ורגועה. אמנם לא נהנתי במים כמו כולם ושחיתי בחול היבש אבל זה יותר טוב מאשר הים הסוער והמפחיד. וזה כנראה מצביע על כך שאני חוסמת היטב ויש לי מנגנוני הגנה- סופר חזקים! מעניין אם אני מפרשת את זה נכון. אולי הפסיכולוגים יכולים לענות על זה?

לתוהה שלום, חסימת רגש היא מנגנון התמודדות, יש לו יתרונות ויש מחיר שהוא גובה. אני לא יכול לפרש את החלום שלך מפה. אבל בנוסף למחיר של פחות הנאה כדברייך, יש גם את התחושה שיש משהו שכל הזמן מפחיד ומאיים עלייך, ואת מרגישה שאין בכוחך להתמודד איתו. זוהי תחושה לא פשוטה, אבל אולי כרגע את מעדיפה את התחושה הזו על פני ההרגשה שאת מוצפת. דרור

http://news.walla.co.il/?w=//1187299

שלום, הלוואי והייתי יכול לענות עד מתי, או להבטיח שזה לא יקרה עוד, אבל אני לא יכול. אני יכול לקוות שבעזרת טיפול הפגיעה תהיה מינימלית ככל האפשר בהמשך חייה. דרור

שוב אני צריכה 'להמתין בסבלנות' וכעת לא לדעת אפילו מה יקרה מחר או מוחרותיים,ואני בחוסר-וודאות מוחלט,שזה הדבר שהכי קשה לי,כי אני אוהבת דברים קבועים ומתוכננים מראש,ולאחרונה בחיי אין שום-דבר קבוע,וכמעט בכל יום איני בטוחה מה עומד לקרות למחרת; בעבר היתה לי תקופה שהיתה לי 'שגרת יאוש' שבה לא עשיתי כלום עם עצמי{חוץ מהטיפול הפסיכולוגי} ואז לפחות היתי בטוחה יותר,וכעת אני בתקופה טובה יותר {בגלל 'הפרוייקט' שלי},אך אני בחוסר-וודאות מוחלט.איך מתמודדים עם זה? בתודה מראש, משתנה {איני יודעת אם זכור לך הOCD שלי,שכפי שידוע לי גם כן 'דורש' שיגרה כלשהיא בחיים, ושמקשה על ההתמודדות עם חוסר-ודאות}.

משתנה שלום, את אומרת ובצדק שהיעדר תחושת הוודאות לא עושה לך טוב. את אמנם במצב שיש בו מרכיב של חוסר וודאות, אך האם זה הכרחי שבכל הפרמטרים של חייך לא יהיה מרכיב של שגרה? האם אין משהו שאת יכולה לעשות שיכניס עקביות כלשהי לחייך, כך שיאזן את תחושת חוסר היציבות ואי הוודאות שאת מרגישה? המלצתי החמה היא שתנסי למצוא שגרה שכזו, ולאו דווקא שגרת ייאוש, דרור