פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אורנה, התיאור של ש' לטיפול שהיא עוברת, נגע בע מאוד, וכאילו שהיא מספרת עלי. ההבדל היחידי שאני לא מצליחה לראות האור הזה שהיא מדברת עליו. - למה אני צריכה לחזור אחורה לכל אותם זכרונות קשים ולחיות איתם מחדש? - איך הטיפול אמור להיות מכיל ותומך, כשהיא "זורקת" אותי החוצה אחרי שיחה מאוד קשה כי הזמן נגמר וכי היא חייבת לקבל מישהו אחר. (זורקת = זה איך שאני מרגישה את זה מחוץ לחדר, בחדר אני מרגישה הפוך) הבעיה שלי היא בין איך שאני מרגישה את תמיכתה וסבלנותיה ועבודתה הקשה שלי, כאילו שאני האתגר של החיים שלה, ואיך שאני מרגישה כשאני יוצאת מהחדר, בודדה, נבגדת, כאב, ועוד כאב, עם הרבה זכרונות קשים....ושאני צריכה להתמודד עם כללללל זה לבד לאורךךךךךך השבוע. אני מאוד מתביישת להתקשר אליה באמצע השבוע. איך היית מסבירה את מה שקורה לי אחרי השיחה? תודה על העזרה

שלום ר-ר, ישנן סיבות טובות לחשוב שאת מחייה איתה קונפליקט הרבה יותר קדום - בין חלקים שלך שמתמסרים ונהנים מההחזקה, לבין חלקים שפוחדים, מתייאשים, זועמים על הנטישה. על-מנת להתמודד עם התחושות הקשות שלאחר הפגישה כדאי לדבר עליהן בתוך הפגישה, ולא להישאר רק בצד הנעים של הקונפליקט... מעבר לכך, הייתי שוקלת איתה קיצור מציאותי של משך הזמן בו את מתמודדת "עם כללללל זה לבד לאורךךךךךך השבוע"... למשל באמצעות תקופה של פגישות דו-שבועיות. בהצלחה בהמשך, אורנה

-הייתי רוצה שמשהוא יגע בי באמת בצורה אוהבת באמת, בעדינות וטוהר לב -הייתי רוצה להיות מסוגלת לאפשר לאנשים להתקרב אלי פיזית ונפשית -הייתי רוצה להיות מסוגלת להכות בכל הכח במשהוא גולמי ולהוציע עליו את כל הכעס האמיתי והמפחיד הזה שעצור בתוכי בלי לפחד להיות אלימה וכועסת באמת במובן החיובי ולשחרר... לשחרר... הייתי רוצה... כ"כ הייתי רוצה לאפשר.... :(

שלום אור, כתבת על רצון כנה במגע, מגע מסוגים שונים עם עצמך ועם אחרים. מאחלת לך... אורנה

אורנה אורנה... חשבתי שתיהי כאן... השעון בפורום מזייף...

שלום לך למה תמיד יש לי הצורך בחיבוק ממנה, בלחיצת יד, במבט, אני לא מאוהבת בה, אבל אני חושבת שיש להביע תמיכה בדרכים אלו גם, ולא רק בדיבור ממרחק של חצי מטר. בשבילי להרגיש תמיכה וחיזוק משמעו גם חוץ מלהגיד "כן אני מבינה", "אל תפחדי, אני כאן בשבילך"....אני צריכה להרגיש את פיזית. מה הבעיה בזה? מה הפחד שלך כמטפלת מקצועית אם את תומכת רגשית במטופלת שלך בכל מובן המילה! האם את לא מרגישה לפעמים את הצורך הזה אצל מטופלים שלך? כשהם בוכים? מתפתלים מכאב עקב זכרונות מאוד קשים? ואם כן איך את מתנהגת?

א יקרה אצלי בטיפול אם יש פגישה שהיא באמת קשה אז בסוף הפגישה כשהיא מלווה אותי לדלת המטפלת מחבקת אותי חיבוק אימהי ואז בדר"כ מגיע גם הבכי העצור בתוכי. אני לא חושבת שבקוד האתי של הפסיכולוגים מצוין שאסור לחבק.(הפסיכולוגית שלי ותיקה מאוד בתחום ופסיכולוגים מגיעים אליה להדרכה ולא נראה לי שהיא היתה עושה משהו שסותר את הקוד האתי). הכל תלוי במטפל/ת ובמטופל/ת. היום אנונימית.

שלום א, התחושות שלך טבעיות ומוכרות לי היטב. זה בסדר גמור לרצות מגע מנחם, אך כדאי לזכור שישנן סיבות (תיאורטיות, היסטוריות) לכך שטיפול פסיכולוגי הנו טיפול במילים. מי שבוחר בטיפול כזה (וישנן שיטות רבות אחרות שלגיטימי לחלוטין לבחור בהן), צריך לדעת שהחוסר ימלא תפקיד מרכזי בדרך להבין את עצמנו (האין זה כך תמיד?). אין ספק שלא פשוט ליצור ולשמר 'נגיעה' אמיתית באמצעות מילים בלבד. זהו מאמץ מאתגר ומורכב, אך מנסיוני - שווה את המאמץ. לילה טוב, אורנה

ומה יקרה אם המטפל יחבק? האם זה פוגע בטיפול? במטופל? את מה זה משבש? מה הן השלכות המגע?

יש לי שאלה שתוקעת את הטיפול כבר הרבה זמן. איך האדם נשאר הוא, ושומר על הייחודיות שלו אם הוא חושף את עצמו ואת הכל מול אדם זר. הרי כל אדם מיוחד בזכות סודותיו, האופי שלו והאישיות שלו. אבל אם משנים את כולם לאישיות "הבריאה" שאתם הפסיכולוגים רוצים, אז כולנו הופכים לשבלונה אחת ??? האם זה נכון? מה את חושבת? תודה

שלום מטופלת, את מתבוננת בקשר הטיפולי ותוהה לגבי השינויים שהוא עשוי לחולל: האם תשתני בעקבות השיתוף הרגשי? האם תשתני בהתאם לתבנית 'כללית' שעלולה לא להתאים לך? אלה הן שאלות מצוינות, ואני חושבת שאינן חייבות להאט את התקדמות הטיפול אלא להיפך - ללמד את המטפלת ואותך משהו חשוב על האופן בו את מרגישה למול ועם ה'אחר'. כרגע, נראה שה'אחר' מביא עמו איום של אובדן העצמיות שלך, וזה משהו להמשיך ולחקור (מדוע האובדן מתחולל? איך בדיוק זה קורה? האם זה קרה לך בעבר? כיצד היית צריכה להתגונן אז?). בינתיים, אעיר שטיפול הוא בעיני ההיפך הגמור מיצירת שבלונה. זהו חיפוש מאוד אישי וייחודי, ולמעשה אין טיפול אחד דומה למשנהו. לילה טוב, אורנה

לא, אתם לא יכולים לעזור לי, לנחם אותי או לעודד אותי כותבת סתם כדי לפרוק את הזעם, התסכול והכאב איך לא הפנמתי עדיין את הלקח שלא להתפתות ולהאמין בסיכוי לאהבה בגילי המופלג... (42) איך העזתי לקוות, להאמין וחשבתי שאולי הפעם זה יהיה שונה...בכל פעם עוד חתיכה ממני נשברת והלב עוטה שכבה נוספת של מרירות יצוקה מברזל. איך אמר לי האחרון ש"ניפנף" אותי, כשאמרתי שלא אנסה עוד לחפש אהבה- "אולי כדאי להשלים עם כמה דברים". נכון, כדאי להשלים עם הבדידות, עם הכאב האינסופי, עם אובדן החלומות ופשוט לחכות למוות הגואל.

שלום סתם, נכון לעכשיו, לא ננסה לעזור, לנחם או לעודד, אלא 'סתם' להיות איתך. עצוב לקרוא את התיאור הגרפי כל-כך של חתיכה נשברת וברזל יצוק ממלא את מקומה. פעם, בזמן אחר, אולי נוכל לדבר על 'חומרים' אחרים שימלאו את מקום החתיכה הנשברת. חומרים 'קשיחים' פחות, שגם שומרים עלייך אבל גם משאירים פתחים אווריריים לעתיד לבוא. מאחלת לך... אורנה

האם פסיכולוג יכול להתמודד בעצמו עם מחשבות/התנהגות אובדנית של מטופל ? הוא יכול לעזור לו להיפטר מכך ? או שהוא צריך להפנות לאישפוז או משהו..? אני לא מתכוונת מבחינה אתית אלא האם יש בידיו כלים לעזור?

ויק ויק, זה כל-כך אישי-פרטי-ייחודי לאדם מסוים ולקשר טיפולי מסוים, עד שאין לי משהו כללי לומר. אכתוב רק שטיפול מחזיק אמור לנסות להחזיק את כל חלקינו, גם אלו השבורים ביותר. ולצד זאת, תמיד צריך להישאר מבט פתוח לעבר המקומות בהם קצרה ידינו, ומישהו/משהו אחר אולי יוכל לעזור. נסי להחזיק, אורנה

לא נראה לי שיכולה עוד

אין בחיים שלי שום דבר טוב!נשבר לי!!!!!!

שלום רב, בעלי ואני בגלאים 30+ נשואים מזה שנה וחצי לאחר הכירות של חצי שנה. יש לנו בת, בת שנה וחודשיים. ילדה בריאה ומתפתחת יפה. אנחנו אוהבים אחד את השניה, עברנו תוך שנתיים כ"כ הרבה שינויים(הכירות, הריון, חתונה, מעבר דירה, לידה והסתגלות להורות) עברנו את כל השינויים בהצלחה , למרות הלחץ מתח חרדה כעסים ומריבות. אבל מזה ארבעה חודשים נמצאים במשבר רציני מאוד, ובעלי עזב את הבית לפני חודשיים כל ניסיון מצדי ומצד משפחתי לרכך את המצב גורם לו להתרחק.אני מבקשת ממנו ללכת לטיפול זוגי אך הוא מסרב בטענה שהבעיה אצלי והוא לא שותף למשבר. הוא דורש ממני להתגרש. לפני שנסינו לשקם את המשבר. השבוע הודיע לי ששכר דירה ועובר בסוף שבוע הזה. אני מרגישה כעס עצב חרדה פחד וכו' מה עלי לעשות איך אני מצילה את הזוגיות שלנו יש לציין שאני בטיפול פסיכולוגי מזה חצי שנה.

שלום אפרת, צר לי לקרוא על המשבר שעובר עליכם. בוודאי קשה לך מאוד, וטוב שיש לך מקום משל עצמך לדבר ולכאוב. אינני יודעת מה מקור המשבר, אבל אין ספק שאתם נוקטים בגישות התמודדות שונות מאוד. אני מבינה שאת מרגישה אותו רחוק מאוד, מאשים, לא נגיש. כשאת מרגישה כך, נסי להיזכר בתקופות טובות יותר בשנתיים האחרונות, ובאופנים בהם ידעת פעם להגיע אליו. איפשהו, מתחת לכעס וליאוש, הזמנים האלה נמצאים גם אצלו... אני מקווה שתמצאו את הדרך לדבר. חזקי ואמצי, אורנה

תודה על התשובה, ד"ר אורנה. המקור למשבר הוא חוסר התמדדות שלנו לשינויים שעברנו נכון בשנתיים האלה קרו לנו הרבה דברים טובים ומרגשים בגלל זה ביקשתי טיפול זוגי כדי שנמשך להתמודד...להמשך להנות ולהצליח... אני יודעת שיש פוטנציאל לקשר הזה... אך כל נסיון להגיע אליו דרך הדברים הטובים גורם לו להיות קורבן ומסכין הייתי רוצה לשמוע בכל זאת איך אני יכולה למנוע את הגרושים שהוא רוצה?

שלום אפרת, אני מאוד מבינה את הרצון לקבל עצות שיסייעו לפתור את המשבר. אבל האמת היא שאין טעם ממשי בנתינת עצות מבלי להכירכם היטב, וגם אז - עצות 'מבחוץ' אינן משמעותיות כמו חיפוש הדרך 'מבפנים'. אחד המקומות בו כדאי לחפש את התשובות הפנימיות והאישיות שלך הוא הטיפול שלך. נכון שהיה טוב אם בן-זוגך היה מסכים להצטרף אליך לטיפול זוגי, אבל גם טיפול פרטני לאחד מבני הזוג יכול לחולל שינויים משמעותיים בקשר הזוגי. אני שולחת לך כוחות להתמודד, אורנה

מרגיש לי שאני חידה לעצמי :-(.., וככל שאני נכנסת פנימה עמוק יותר , מגיעה למקומות נמוכים , מוסתרים .. אני מרגישה מבולבלת ולא פתירה , בתקופה האחרונה .. אני בירידה ספירלית .., כל הגילויים הנוראיים מחיי..שלא נתפסים .. ירידה כזו אין סופית .. ככה לי זה לפחות נראה . עכשיו , שוב נופלת באותם המקומות ..הכי קשים .. והכל נראה ככ תמוה ..ושום דבר לא מצליח להיות ברור ופתאום ..אפילו לרגע ..נראה שמשום מקום נוצץ לו אור .. הלב קצת מתחיל להשתחרר .. אפשר לקחת שוב אויר מ..חדש.. פתאום יש גם צבעים צבעונים..לא הכל שחור אבל אז.. עוברות שעות בודדות ושוב .. אני מתחילה לרדת בספירלה .. כמו במטוטלת עולה ויורדת, מנסה להתייצב.. ולפעמיים זה ככ כואב , לפעמיים זה אפילו מצליח לקבל איזון מענג, ולפעמיים זה עצוב ,ולפעמיים זה שמח ולפעמיים זה רגוע , ולפעמיים זה סוער הרבה מהפעמיים זה מעייף ככ , ולפעמיים זה גם יכול לעורר.. אבל בשורה התחתונה .. כשאני מגיעה לשפיות הנכונה :-)... זה מרגיש לי תמיד חי!!!!... מרגישה נושמת .. מטיפול לטיפול ... היתכן ?! אורנה יקרה .. ככ יקרה .. אפשר חיבוק / מילה ..שתתן עוד כח להלחם ?.. שרית

שלום שרית, כשקוראים את דברייך אפשר לחוש את העבודה הקשה שאת עושה, עובדת אצל עצמך... אני שמחה שאת רואה בנו שותפים-ממרחק שמלווים אותך בטלטלות השונות. היי בטוב, אורנה

שלום לד''ר אורנה ראובן - מגריל . לפני כחודשיים הראו בטלוויזיה על כך שלראשונה בישראל הוקם קיבוץ ייחודי לצעירים וצעירות עים פיגור שכלי . אני שמחתי בשבילם , אבל גם קצת כעסתי , מדוע אני ( ושכמותי ) שהייתי ( ולצערי עודני ) ילדה מוכה- חיילת מוכה - אישה מוכה ( היום אני גרושה ) , '' נופלת בין הכיסאות '' , נאלצת עכשיו לחזור ולגור עים שני הוריי החולים , בעוד שהם ממשיכים לנצל אותי ולהתעלל בי ( כסף לדירה שכורה אין לי , החבר שלי שגם הוא היה ילד חרדי מוכה ובבגרותו חזר בשאלה כדי לברוח מהסבל , גר עכשיו בדירה שכורה ויש לו כבר צרות עים שכנה בעייתית שממררת לכל הדיירים את החיים ) . היום אני כבר בת 37 ( על סף 38 ) , דומני שכאשר יהיה כבר קיבוץ לצעירים שעברו התעללויות , אהיה כבר בת 50... ( ואז כבר עדיף להיכנס לבית אבות )

שלום אורנה, הודעתך מעוררת עצב ומחשבות. אני מבינה שאת מרגישה מאוד מיואשת, חסרת סיכוי... אני מבינה גם שיש משהו מושך ומרגיע ברעיון הקיבוץ בו חיים אנשים שחולקים אותו כאב, אותה טרגדיה. אני הייתי מנסה לקחת מזה את רעיון השותפות, ומפתחת אותו הלאה - גם ללא קיבוץ. למשל, מה דעתך לנסות להקים קבוצת עזרה-עצמית של אנשים שעברו פגיעה דומה לשלך? חשבי על זה קצת, ואולי נוכל לגלגל את זה הלאה באמצעות תגובות שתקבלי. חזקי ואמצי, אורנה

לילה טוב לכולם, לאנונימית, הודעתך התקבלה ונמסרה. דרור

אני בטיפול כבר קרוב לשנה ובקשר טוב עם המטפל בפגישה האחרונה הוא הציע לי שאולי כדאי שאני ינסה לעבור למטפל אחר בטענה שאני לא מתקדמת בטיפול אצלו אני מבחינתי כן רואה שינוי וכן מרוצה מהטיפול שאלתי היא האם כדאי להפסיק את הטיפול אצלו כי ככל הנראה הוא לא מעוניין להמשיך לטפל בי ?

מור שלום, הצעתי היא קודם כל לנסות ולברר איתו מדוע בדיוק הוא חושב שאת לא מתקדמת אצלו בטיפול למרות שאת מרגישה שכן. האם יש סיבה לכך שהוא חושב שהוא לא יכול לעזור לך עוד. אבל בשורה התחתונה לא הייתי ממליץ לך להישאר בטיפול שבו המטפל מבהיר שאינו מרגיש שהוא יכול לתרום לך. מכל סיבה שהיא. דרור

איך זה שכמעט כל משתתפי פורום זה הן נשים לדעתך? האם הדבר משקף את היחס בין מספר הגברים הפונים לטיפול לבין מספר הנשים העושות זאת? אבקש תשובה כנה,זה באמת מעניין לדעת...

אלון שלום, אתה שואל שאלה מעניינת. ככלל אין הבדל בין גברים לנשים בכל הנוגע לקשיים נפשיים, קלים כחמורים. עם זאת גברים נוטים פחות לשתף ברגשותיהם, ולדבר עליהם ולעיתים מעדיפים טיפול תרופתי על פני טיפול פסיכולוגי מאשר נשים. הדברים קשורים ככל הנראה לקודים חברתיים ותרבותיים. אולם ככל שהזמן מתקדם הדברים משתנים, וגם בפורום יש יותר ויותר משתתפים גברים, דבר שתורם לדעתי רבות לפורום. דרור

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגית טובה ולא יקרה העובדת בתל-אביב. תודה רבה.

שלום לך, אני מקווה שכתובת האי מייל שלך עדכנית, כך שמשתתפי הפורום יוכלו לתרום לך מניסיונם. לקבלת המלצה מאחד ממנהלי הפורום אתה מוזמן לפנות למייל האישי. דרור

השבוע התבררה לי חומרת הפגיעה בביתי בת ה-8 עם צרכים מיוחדים. יותר משנה, כל שבוע אצלי בבית(לא מישהו מהמשפחה ) .אינוס, מעשים מגונים ומה לא. לאן אני ממשיכה מכאן אם בכלל??? איפה הייתי? יש לי בכלל זכות קיום פה????? אני רק חושבת מה יהיה עליה כשאני כבר לא אהיה פה אבל האמת- כאילו שזה שהייתי פה עזר לה משהו בשנה הזו...איך הולכים??

שלום לך אמא יקרה, כהורים קיימת משאלה להיות מסוגלים להגן על הילדים מכל צרה, לראות כל בעיה שקיימת ולהגיב עליה. את כותבת ששנה לא ראית את הבעיה וזה מעורר בך רגשות אשמה אדירים עד כדי מחשבה איזו תועלת יש בהימצאך כאן. אני לא מכיר את פרטי המקרה, לאור תיאורך אותה כילדה עם צרכים מיוחדים ייתכן ולא קל להל תקשר את מה שעובר עליה, באופן שייקל עלייך לראות. למרות שגם ילדים רגילים לא תמיד משתפים באירועים קשים שעוברים עליהם. אבל, למרות שברור לי מדוע כל כך קשה לך עם עצמך, בסופו של דבר הבנת בדרך כלשהי מה קרה ופעלת לשים לזה סוף. הילדה שלך צריכה אותך כל עוד את נמצאת, וכל עוד יש בך כוונות טובות כלפיה. המלצתי היא שתפני לטיפול לנסות להתמודד עם רגשות האשמה שאת חשה, את חייבת את זה לעצמך וגם כדי שתוכלי יותר לעזור לה. דרור

מעניין אותי האם אתם שמים לב לשינויים באנשים שרושמים בפורום באפן קבוע? או שזה נשמע אותו תקליט שבור או שאתם חושבים שמי שיצא מהתקיעות לא מגיע לכאן? אודה מאד למי שישתף ויענה בברכה

היי רותי, אני נמצאת כאן בפורום, למעלה משנתיים. כמעט מתחילת הטיפול שלי. כמוני יש כאן לא מעט אנשים (בעיקר בנות). אנחנו מלוות, אחת את הטיפול של השניה עם כל העליות והירידות, עם הצעדים קדימה וגם עם הנפילות והצעדים לאחור (מה לעשות... יש גם כאלה...). כשניסיתי לחשוב על השאלה שלך, הרצתי לי בראש את הבנות, אחת אחת, ואני יכולה להגיד לך, שאני ועוד איך רואה התקדמות והתפתחות אצל רובן המכריע של המשתתפות. אני רואה שינוי בשפה, שינוי בחשיבה, ואני רואה גם בנות שעושות צעדים מעשיים של התקדמות. יש לי כל כך הרבה דוגמאות, של בנות שונות, שעושות היום דברים, שבעבר העזו רק לחלום עליהם. טיפולים שנראו כאילו אין להם סיכוי וכל כך הצליחו. בנות שלמדו לסמוך, לשתף, לדבר, לגעת, לרצות, להעיז, להתחיל דברים, לסיים אותם... הלוואי והייתי יכולה לשתף אפילו בחלק מהדוגמאות האלה. ומי שיצא מהתקיעות, ממשיך גם ממשיך להגיע לכאן, כי בדרך החוצה מהתקיעויות השונות, קיבלנו פה כל כך הרבה עזרה והכוונה ותמיכה ועצות טובות, מכל אחד משלושת המנהלים כאן. זה בית. בית לא עוזבים כל כך מהר :- ). שאלת שאלה מקסימה. מקווה שהתשובה עזרה לך. יעלה

לא יודעת אבל ממש לא אהבתי את המשפט: "נשמע אותו תקליט שבור"...

רותי שלום, אני תוהה מהיכן מגיעה השאלה שלך. האם את מרגישה שאת משתתפת קבועה אבל לא מצליחה להתקדם? האם ממקום אחר? בנוגע לשאלתך, הפורום אינו פורום טיפולי, קשה לצפות שיהיו הישגים טיפוליים מרחיקי לכת רק על ידי ההשתתפות בפורום. אבל הפורום מאפשר היחשפות לרעיונות חדשים, תפישות עצמיות חדשות, ושאלות חדשות שעד כה לא נשאלו. במובן זה, אני כמנהל פורום יכול להבחין בשינוי אצל חלק גדול ממשתתפי הפורום, קבועים כחולפים. דרור

רותי שלום, כמו שיעלה כתבה,הפורום הוא כמו בית ובית לא עוזבים. אני גם משתתפת כשנתיים בפורום,והחיים שלי 'ספגו' 'עליות ומורדות' באותו זמן,והפורום פעמים רבות 'העלה' אותי למעלה,כשמצב-רוחי היה 'על הקרשים',והיתה תקופה של מספר חודשים שהתנתקתי לגמרי מהפורום(ובחלקה זה היה קל - כי נסעתי לחו"ל ולא היה מחשב וכשחזרתי המחשב הביתי התקלקל ועוד זמן רב לא היה מחשב,וא"כ מתוך בחירה לא נכנסתי עוד זמן מה- אך לא כי 'סבלתי' בפורום,אלא כי היתה לי בעיה של ה'התמכרות לפורום' זה ולאחרים,ולכן ניתקתי את עצמי לגמרי; אך אז - לאחר כחצי שנה- נכנסתי פעם אחת לפורום כדי לכתוב ל'חברותיי הותיקות' לאן נעלמתי,וזה לאט - לאט משך אותי חזרה ל'התמכרות לפורומים',אך הפעם זו כבר לא התמכרות,אלא כניסה מתונה בזמנים מסויימים בלבד. אישית - חיי היום השתנו מהקצה אל הקצה - לפחות עומדים להשתנות,מאז שנכנסתי לפורום בפעם הראשונה ועד היום,היום אני מרגישה שאני אדם אחר.כמו-כן גם 'נרקמה' מערכת יחסים מיוחדת ביני לבבין חלק ממנהלי הפורום. והיתי שמחה לכתוב על כך עוד אילולא היתי עייפה כ"כ כמו עכשיו.

היי כקוראת קבועה פה בפורום .אף פעם לא עלה בדעתי לבדוק שנויים אצל הכותבים. וכנ"ל ,לדעתי ,גם אצל השאר. גם הכותבים עצמם אינם אמורים להפגין שנויים ,אם ישנם ,או לא. זו לא בדיוק מטרת הכתיבה שלהם... ולי אישית ,אין שום בעיה עם תקליטים שבורים...

פירסמתי את זה לפני כמעט שבוע כאן אליך ..רק שלא היית , משתפת אותך מחדש , עם עידכונים חדשים .. אשמח לתגובתך.. מחשבות.. של רגע..(שככ מתאימים לי לרגעים אלה ..עכשיו, אפילו יותר מלפני שבוע) לפתע ריקנות ממלאה את ליבי. לפתע העצב כבר אינו מהווה תכלית. לפתע כלום לא נראה כבעל משמעות אמיתית. לפתע הכל בהגדרה מעוותת נראה לי הזוי. לפתע אין מילים מספיק "יפות" לתאר את הזוועה שעברתי. לפתע אין לילות מספיק ארוכים להכיל את שספגתי. לפתע אין איש מבעד למראה האישית שלי. לפתע אין איש שיצליח שוב להושיט את ידו בתמימות שגרתית. לפתע אין בוקר, הכל נראה אותו דבר. לפתע אין אותי יש רק אותו מעליי ! .. לרגע נדמה שעברתי שלב שאני במקום רחוק ממה שקרה לי אז ..:-( ואז שוב זה נעלם לי חזרה. ואני מרגישה חסומה בפני העולם. מרגישה חסומה בפני כל דבר, כל סיטואציה שיכולה לעורר אותי לשם. כל הזכרונות המודחקים על אבא שלי ..עולים ..והם כבר לא בגדר חלומות .. זוהי מציאות דרור ..זו מציאות איומה עבורי , אבא שלי , הדבר הכי יקר שלי , שאני ככ אוהבת , פגע בי מינית ..וזה הזוי ..ככ לא מסתדר ועכשיו , כבר לא מצליחה לבכות , כבר לא מתאזנת, כבר לא נמשכת לשם ולכאן. כבר לא ישנה כמו שצריך בלילות, פוחדת להרגיש בחושך את ידיו המאיימות. כן..הכל תיאור, מטאפורה, פשוט ..יום אחד ארוך. הכל הזוי מן הבדידות שנגזרת עליי לחיות , לפתע אין כוח ואין רצון, אין מי שידחוף, שיבין , שיחשוש. אין מי שיחבק כשלי ככ רע, כי גם מי שהכי חשוב לי לא מצליח להכיל את מה שבאמת לי קרה .. וגם מי שיודע מה שעובר עליי .. אני מרחיקה , כי מפחדת מכאב לב נוסף .. מפחדת שוב להפגע.!!!! ועכשיו יש לי הזדמנות לחיות מחדש, ממש עכשיו לשנות מחשבה. אבל כל כך קשה לי לפתע לבד . אני כבר לא מתיימרת להיות גיבורה. אפילו רוצה להישבר,לא אכפת לי להראות חלשה, כן אני יודעת ..שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה , אז ..נכון שאני כבר אישה .. אבל כרגע פוחדת להבין כי אני לעצמי את הגבולות מציבה. כי אני לעצמי את הייסורים והאשמה עושה. כי אני לעצמי ואין איש שם שיסביר לי אחרת, שיצליח לגעת עכשיו בכאב הנוראי הזה .. שנמצא בליבי, ונהיה כל כך קר. עליות וירידות לא מוסברות, כך חיי בוחרים להיות . מודעת לאשמה, למידת האחריות, מודעת למחשבה שתשאיר אותי שם, אבודה בחלל שלי עם עצמי . מודעת לבעיה אך ללא פתרון , כי בכל פעם שנדמה שהצלחתי.. אני שוב נופלת אל התהום. אז איך דרור .. איך ממשיכים לגעת בכאב ..??? איך נוגעים בסוד כזה אפל?? איך חולקים צער עם אהוב ליבי .. שאת כאבי לא יכול להכיל ? איך פונים לחבר או חברה ? האם יש דבר כזה אמיתי בכלל??? איך מתבוננים לאחר..בעיניים ..אחרי שהוא כבר יודע את אשר עברתי?? כל כך הרבה שאלות ללא מענה, כל כך הרבה חששות ללא עשייה. כל כך הרבה מחשבות דרור .. שבטח שיעמם אותך ..ממזמן. והיום , ממש על הבוקר , שלחתי סמס למטפל שלי ..עברתי שבת הזויה עם עצמי , הקאות , כל היום במיטה לא זזה ..ממנה וזה מה שהוביל אותי לכתוב לו .. "בימים האחרונים ..ההרגשה שמתבשלת אצלי היא של סוף.. משהו שעומד להגמר, כאילו פרידה מעצמי , עצמי כפי שרציתי לחשוב כל השנים האלו, ולהאמין שזו אני ..באיזה מקום. זו אולי אפילו פרידה גם של העצמי הזה ממך..מהטיפולים שעברנו יחד, שיתפתי אותך בכל הדברים הכי נוראים שלי, ועכשיו אחרי שאני רואה מי אני, קשה לי לקבל את זה, לדעת מה עבר עליי, ..אי אפשר. הדמעות זולגות ללא הפסקה , דמעות זה מים לא? ומים זה חיים..וזה לא בדיוק מסתדר לי עם המושג של סוף ..לא חשוב, חושבת שהגיע הזמן למנוחה , לא בטוחה שאוכל לומר לך את זה בפגישה פנים מול פנים לכן זה בסמס, רק מקווה שתבין אותי..אם אפסיק להגיע. לגבי הכסף, אתה מכיר אותי לא אעלם מבלי לשלם לך .. זהו, עצוב לי מאוד ..נראה שאין דרך חזרה אחרי ששולחים דבר כזה .. הוא לא ענה לי ..לפחות עדיין ..הוא בטח מאשר את זה עם עצמו איפשהו .. כואב לי , לסיים תהליך ככה בנקודה הכי כואבת, כואב לי ..שאני ככ צריכה אותו וזה מה שהפחיד אותי ..ולכן שלחתי את זה מלכתחילה , אני מפחדת.. עכשיו אני אשאר באמת לבד. ונראה שאני גיבורה אם שלחתי דבר כזה ..אז לא ממש לא .. ילדה קטנה ..שמרגישה בודדה , שמפחדת להפגע , מפחדת לסמוך, מפחדת להפגע , מפחדת ומפחדת..שרק הפחד הוא זה שמוביל אותי . והפסיכולוג ..באמת הפך לדבר יקר אצלי שם בלב .. ואני ..רק הרסתי .. כרגיל. תודה שקראת עד לכאן. מצטערת על כל התקופה הנוראית שלי כאן .. שבה אני שופכת את כל הדברים הכי נוראיים .. פשוט מצטערת. תודה שהיית כאן ..בשבילי .. אתה ..ליאת ואורנה ... אתם אנשים מדהימים . שרית ואני ..רק רוצה לומר .. מצטערת... אבל ככ עצובה , הטיפולים קשים , העומס עצום , ואני רק קורסת, וקורסת וקורסת .. חייה מטיפול לטיפול לפחות כל השבועות האחרונים .. ואני מפחדת .. מפחדת מכל מה שעולה .. מפחדת מעצמי .. פשוט מפחדת ..

שרית שלום, ההצפה הרגשית שאת מתארת, תחושת הבושה בפני עצמך ואחרים נדמים לעיתים בלתי נסבלים. הם נראים כמשהו שאף אחד לא יכול להתמודד איתו. התחושה היא שאחרי שנחשף הכאב בטיפול אין לך מקום שם. אבל דווקא עכשיו זה הזמן הכי מתאים לטיפול. בטיפול את יכולה לדבר על הרגשת המבוכה מפניו, על ההרגשה שהוא לא יכול להסתכל עלייך, ואולי בהדרגה תתחילי להרגיש שהוא דווקא כן יכול, ממש כמקודם ואולי אפילו יותר בקלות. ושגם אחרים מחוץ לחדר יכולים להישאר איתך גם אחרי שהם יודעים, וכל אלו ביחד יכולים לעזור לך להישאר עם עצמך יודעת את הסוד הנורא הזה. דרור

כתבתי לך אתמול הודעה אבל משהו התחרבש באמצע (נלחץ לי משהו באמצע) וזה לא נשלח כנראה. אנסה לשחזר.. אולי סיננו אותה? לא ייתכן.. רציתי לומר- תמשיכי לכתוב כאן בצורה כה נוגעת ללב. אני הייתי ממליצה לך להמשיך בטיפול בעיקר לאור התכנים הכואבים שעלו לך פתאום. הם דורשים טיפול. אולי יהיה לך קל עם מטפלת אישה? מכל מקום, גם אם תתחרטי בעתיד על עזיבת הפסיכולוג שלך תוכלי לחזור אליו זה לא סופי גם אם אמרת לו נחרצות שאת עוזבת. גם אני נשבעתי שלא אכתוב על נושא זה יותר והנה אני שוב חוזרת אליו בהשפעת מילותייך.. אבל אני בניגוד אלייך חוסמת את הרגש ולא נותנת לו לפרוץ בשום צורה. הנה חלום שחלמתי לאחרונה שמשקף אותי היטב- בחלומי אני שוחה בים מוזר! החלק שאני שוחה בו הוא בעצם- חלק של חול באמצע הים. אני שוחה בחול וכל השאר שוחים כרגיל במים. אני מתבוננת ומימיני גבוה כמו על גבעה או מפלס אחר נמצא ים אחר סוער מאוד ומפחיד אותי להסתכל עליו. הים הזה מגודר בגדרות גבוהות גבוהות. אני מציצה בו וחוששת. ושמחה שלפחות אני בטוחה ורחוקה מהים הזה. לפתע משהו מתריע שעל כולם לצאת מהאזור ולברוח כי הים המגודר עומד לפרוץ את הגדרות ולהטביע את כולנו. ואני יוצאת משם בשלום שמחה ורגועה. אמנם לא נהנתי במים כמו כולם ושחיתי בחול היבש אבל זה יותר טוב מאשר הים הסוער והמפחיד. וזה כנראה מצביע על כך שאני חוסמת היטב ויש לי מנגנוני הגנה- סופר חזקים! מעניין אם אני מפרשת את זה נכון. אולי הפסיכולוגים יכולים לענות על זה?

לתוהה שלום, חסימת רגש היא מנגנון התמודדות, יש לו יתרונות ויש מחיר שהוא גובה. אני לא יכול לפרש את החלום שלך מפה. אבל בנוסף למחיר של פחות הנאה כדברייך, יש גם את התחושה שיש משהו שכל הזמן מפחיד ומאיים עלייך, ואת מרגישה שאין בכוחך להתמודד איתו. זוהי תחושה לא פשוטה, אבל אולי כרגע את מעדיפה את התחושה הזו על פני ההרגשה שאת מוצפת. דרור

http://news.walla.co.il/?w=//1187299

שלום, הלוואי והייתי יכול לענות עד מתי, או להבטיח שזה לא יקרה עוד, אבל אני לא יכול. אני יכול לקוות שבעזרת טיפול הפגיעה תהיה מינימלית ככל האפשר בהמשך חייה. דרור

שוב אני צריכה 'להמתין בסבלנות' וכעת לא לדעת אפילו מה יקרה מחר או מוחרותיים,ואני בחוסר-וודאות מוחלט,שזה הדבר שהכי קשה לי,כי אני אוהבת דברים קבועים ומתוכננים מראש,ולאחרונה בחיי אין שום-דבר קבוע,וכמעט בכל יום איני בטוחה מה עומד לקרות למחרת; בעבר היתה לי תקופה שהיתה לי 'שגרת יאוש' שבה לא עשיתי כלום עם עצמי{חוץ מהטיפול הפסיכולוגי} ואז לפחות היתי בטוחה יותר,וכעת אני בתקופה טובה יותר {בגלל 'הפרוייקט' שלי},אך אני בחוסר-וודאות מוחלט.איך מתמודדים עם זה? בתודה מראש, משתנה {איני יודעת אם זכור לך הOCD שלי,שכפי שידוע לי גם כן 'דורש' שיגרה כלשהיא בחיים, ושמקשה על ההתמודדות עם חוסר-ודאות}.

משתנה שלום, את אומרת ובצדק שהיעדר תחושת הוודאות לא עושה לך טוב. את אמנם במצב שיש בו מרכיב של חוסר וודאות, אך האם זה הכרחי שבכל הפרמטרים של חייך לא יהיה מרכיב של שגרה? האם אין משהו שאת יכולה לעשות שיכניס עקביות כלשהי לחייך, כך שיאזן את תחושת חוסר היציבות ואי הוודאות שאת מרגישה? המלצתי החמה היא שתנסי למצוא שגרה שכזו, ולאו דווקא שגרת ייאוש, דרור

היי אני מוסלימית דתייה או לפחות אוהבת את הדת.....הבעיה שבעלי ממש אוהב אנאלי אני נשואה די טרייה כך שאני מאוד מתלהבת מכל נושא המין.בעלי היה מנסה לשכנע אותי שנעשה אנאלי והתפתיתי כמה פעמים....ועכשיו לפעמים אני מבקשת ממנו זאת (כי משם מרגישים יותר חיכוך) ואחר כך מתחרטת בטירוף בוכה ואפילו יש מחשבות על גירושין....זה לא רק בגלל האיסור גם לדעתי זה לא נקי מצד אחד יש לי חששות שאם לא "אתן" לו מה שהוא אוהב הוא יחפש בחוץ....מצד שני גם הוא לא יורד לי ונגעל מזה....לפני הסקס אני אומרת אני לא אעשה דבר כזה אך כשאנו באמצע אני מרגישה שיכורה ומסוגלת לכל דבר שיגיד...ואפילו הפסקתי להתפלל כי אני מרגישה שאני עושה צחוק מאלוהים ובטח לא יסלח לי הצילו!!!!!

שלום לך, את מציגה קונפליקט לא פשוט בכלל. הוא היה הרבה יותר פשוט אם היית אומרת שאת עושה את זה בשביל בעלך, כי את מפחדת שהוא יעזוב אותך אחרת. אבל נשמע לי שמה שמסעיר אותך באמת הוא התחושה שאת נהנית ממשהו אסור. משהו שמצד אחד את לא רוצה ומצד שני משתוקקת אליו. את מנסה לפתור את הקונפליקט על ידי יצירת מרחק ממי שגורם לך לרצות יחסי מין - בעלך, או על ידי מה שאוסר עלייך יחסי מין כאלו - הדת. אבל אף אחד מהפתרונות הללו לא נראה לך מתאים. אני לא יכול לומר לך מכאן מה לעשות, במה לבחור, לא קל לבחור בפתרון שגם יאפשר לך להינות וגם לא יגרום לך רגשות חרטה כאלו, אבל אני כן מזמין אותך לחשוב מה זה מעורר בך? מדוע את מרגישה כל כך רע עם מעשייך? והאם זהו התחום היחידי בו את מרגישה שאת לא בסדר ושמישהו, אולי אפילו את לא היו סולחים לך על מעשייך. דרור

לא ככה הוא בנה אותו והוא לא סגר בשבת הוא היה לבד וענה כל יום!!!

מספיקה תקופה לא ממש ארוכה ואינטנסיביות של מנהל יחיד באיזה פורום, והוא נטחן... תובעני נורא. והרבה פעמים רואים שגם שכשממשיך אותו מנהל לכהן בתפקידו, אחרי איזה זמן זה כבר ממש לא אותו הדבר. אבל נכון שהרבה פעמים מי שייסד, יש לו כבוד מיוחד ואת הנעליים הגדולות שלו. ויש את ההתלהבות המיוחדת של ההתחלה, והיא שמורה רק למי שהיה נוכח בזמנים ההם, באותו מקום. זאת חוויה שיש לה סוף, ואינה שבה על עצמה. חווינו או פספסנו, זהו. ינקו?ת חולפת. המייסדים שנשחקים עם הזמן, אם הם אחראים, הם מפנים את המקום למשהו חדש ואחר. ודווקא טוב. ומה שנהיה, הוא קודם כל אחר. גם הקהל בסה"כ די משתנה. הזמן חולף. נפרדים, נעצבים. ממאנים להיפרד, זועמים. הזיכרונות הראשונים נשמרים, ובמעבר לדמיון שלנו יכולים להפוך למושלמים. השערתי היא, שהמנהלים מתוך המצב מנסים מאד למצוא את המסלול לזרום עם פחות מעצורים. לפי מה שכל אחד וכולם. עד כמה ש... לאן שניתן מכאן הלאה. הרוס? לא ממש. שום דבר לא נמחק. רק שלב אחר.

שלום לך, אני אישית לא הכרתי את הפורום בימיו של ד"ר קפלן, אבל אני שומע עליו הרבה דברים טובים. אני מניח שקיימת כמיהה, געגועים אליו ולימים ההם. הפורמט כיום הוא שונה, מן הסתם יש חסרונות בפורמט הזה. אבל אולי, אם תתאמצי תוכלי לראות גם יתרונות בפורמט הנוכחי. אנו, בכל מקרה, עושים את ההתאמות הנדרשות בכדי לתת את המענה הטוב ביותר האפשרי. דרור

אני בת 18,אני לא אמורה להתמודד עם התאבדות של חברה. אני בת 18,אני לא אמורה להתמודד עם עוד ילדה שרוצה להתאבד,והיא רצינית לגמרי. אני מנסה לעזור בכל דרך שאפשר,פניתי לכל מי שרק אפשר,היא מפחידה אותי,אני מדברת איתה והיא מפחידה אותי. היא מספרת לי על כמה היא חושבת שכל מי שמתאבד גיבור,מלך. שהיא תומכת בכל מי שרק מעיז,שהיא גאה בהם שהיה להם את האומץ..שאלתי מה יש לילדה בת 18 למות,היא שאלה מה יש לה לחיות. ופניתי,ועשיתי,וכלום לא עוזר. אם היא תתאבד,זו תהיה רק אשמתי.רק אשמתי.

שלום לך, אני מאוד יכול להבין את התחושה שאת אחראית למה שיקרה איתה, שאם יקרה משהו ואת ידעת ולא מנעת את האשמה. השאלה היא למה את לוקחת על עצמך את האחריות הזו. הרי את אומרת שעשית כל מה שאת יכולה. את יכולה לפנות, אם לא פנית עדיין, ליועצת בית הספר, להורים שלה. האחריות למצבה מוטלת עליהם הרבה יותר משעלייך. מעבר לכך, לא כל מי שמדבר על מוות ועל רצון להתאבד, או הערצה של מתאבדים, באמת מנסה להתאבד. כך שלא בטוח שזו כוונתה. אם את מרגישה שהסכנה ממשית, נסי לעשות כל שביכולתך, אבל דעי, שניסיונות העזרה לא תמיד מבטיחים הצלחה. דרור

תודה לך , כפי שכתבתי לך שאני פניתי לכל מי שרק אפשר אבל כלום לא עזר . אפילו ההורים שלה אומרים שהיא לא תעיז להתאבד , היא ממש חלשה במצבים כאלה , היא סתם אומרת את זה בגלל התאבדות חברתכן ... באמת לא יודעת מה לעשות ?! נראה לי שהוריה מזלזלים בכל מילה ובכל התנהגותה המוזרה ... וזה נורא קשה עליי . היונו אני והיא והחברה שהתאבדה חבורת בצורה שונה ותמיד אומרים עלינו "שלישית בר-מזל". נכון ואם זה מוזר החברה שהתאבדה הייתה סובלת ממצוקה כלשהי והיא אמרה בפירוש שהיא מתכוונת להתאבד , אבל אנחנו לקחנו את זה בצחוק, זלזלנו בה , וזה מאוד מקשה עליי גם אני להמשיך עם מצפוני המת , אז באמת לא יודעת, נראה לי שהחברה השנייה עומדת לשים קץ לחייה , ואם זה יקרה ?! אז אני בטח אחריהן ללא שום ספק - ממש קשה לי לחיות בלעדיהן

!שלום רב ... רציתי בבקשה לקבל עזרה מימך.. אני פרודה מחבר חצי שנה. הוא נפרד ממני מנסיבות ש האמא לא אהבה אותי אני מאמינה שיש לו עוד משהו אליי הוא באמת אהב אותי.(אנחנו מכירים שנתיים) וכרגע נתקנו קשר לחלוטין.. ראיתי אותו אחרי חצי שנה וזה עשה לי משהו פתאום הכל חזר לי. המטפלת שלי טוענת שלתת לזמן לעשות את שלו.. ויש אנשים שמבינים את הצורך ואת החסר עם הזמן שעובר.. האם זה נכון לדעתך? יש מצב שעם הזמן הוא יבין כמה אני חסרה לו???? אני חצי שנה מזה והמטפלת המליצה לי טיפול תרופאתי,מרוב שאני קשורה רגשית ואוהבת מידי. מה המלצתך בעניין, מצד אחד הפחד שהוא ישכח אותי עם הזמן ומצד שני נמאס לי לרדוף אחריו... אני ממש זקוקה לעזרתך, תודה רבה לך

בימי שבת. בשבת אין תשובות בפורום, תוכלי לראות בהודעה למעלה. אפשר לפנות שוב מיום שבת בעשר בערב. דרור עונה על ההודעות האלה ביום ראשון. הגמד

מה עושה אדם שאין לו כמעט חברים? הוא לא ממש רוצה חברים, בגלל חוסר סבלנות, או אנרגיות להשקיע. אבל הוא גם סובל מזה מאוד. בלי חברים מרגישים בודדים, וגם קשה להכיר בנזוג בלי חברים. איך מטפלים בבעיה? האם זה נורמלי אנשים שאין להם חברים?

הי שיר..אני חושבת שזה נורמאלי אם את לא סובלת מזה, אבל נשמע שזה לא המצב... גם לי הייתה תקופה כזו אנטי חברתית, שמצד אחד מאוד רציתי את הקרבה ומצד שני, רק לשבת עם ספר ביד ושיעזבו אותי. היום זה שונה, אני חושבת גם מכיוון שהפסקתי לחפש חברים בכל מחיר, אלא אנשים שיהיה לי מאוד נוח איתם, שאני לא ארגיש איתם שאני מציגה הצגה, שגוזלת אנרגיות וכדומה, אלא שאני מרגישה שאני יכולה להיות "הכי אני" איתם..פשוט לנוח. איך עושים את זה? שאלה טובה. אני לדוגמא, יצאתי מהבית, עברתי לגור עם שותפים, נכנסתי לעבודה חדשה, התחלתי ללמוד, איכשהו זה פשוט קרה... וגדם דרך האינטרנט זו דרך מעולה ( בעיקר כדי להכיר בני זוג - יש מלא אתרים טובים, תשאלי מסביב..חברה שלי מתחתנת עכשיו עם מישהו שהכירה באינטרנט (: ) בהצלחה ושבוע טוב.

יש לי שאלה שתוקעת את הטיפול כבר הרבה זמן. איך האדם נשאר הוא, ושומר על הייחודיות שלו אם הוא חושף את עצמו ואת הכל מול אדם זר. הרי כל אדם מיוחד בזכות סודותיו, האופי שלו והאישיות שלו. אבל אם משנים את כולם לאישיות "הבריאה" שאתם הפסיכולוגים רוצים, אז כולנו הופכים לשבלונה אחת ??? האם זה נכון? מה את חושבת? אשמח לשמוע גם מה אחרים חושבים.

לדעתי, כנראה, שתשובת אינטרנט חטופה (וייתכן שבכלל זה תשובתי הנוכחית) לא תהיה די מספקת ולא תיתן הרבה. בהתחלה חשבתי לומר קצת אחרת, ואחר-כך חשבתי שאולי זה יהיה לא מי יודע מה שווה. בכל זאת, מה שאוכל לומר לך מתוך חוויית הטיפול שלי, הוא, שייתכן שהשאלה שאת שואלת, וגם האופן שבו שאלת את השאלה מייצגת עולם רחב, וזהו נושא מהותי לשיחה: החרדות מאיבוד הייחודיות, מהיבלעות-הימהלות, מהשתלטות ומאובדן שליטה, הצורך לשמור בפנים והחרדות לשתף, אולי חרדות שמתעוררות מפני חמדנות וקנאה, שאלת אמון בסיסית וגבולות ועוד. כפי שהכרתי מהטיפול שלי, זה מסוג השאלות שלא מקבלים עליהן תשובה ברגע, או שניתן לקבל טיפ קולע עבורן, אלא, אלה שאלות, שזוכות לתשובה כמו שצריך מתוך הבנה שהתיישבה לאיטה בפנים רק אחרי תהליך ארוך מתמשך, סבלני וכואב. יכול מאד להיות שבטיפול (דינאמי) לא תקבלי תשובה ישירה ופשוטה ל"האם התפיסה שלי הגיונית בסביבתנו או לא". עד כמה שזה יכול לעצבן ולגרור אותנו לתחמן ולנסות לחפש תשובה קלה, בשלבים מסוימים התשובה האמיתית ממש לא משנה ואין לכך שום משמעות בונה. אם יש גרעין קטנטן שממנו אפשר להתחיל לבנות אמון, יש ממה להתחיל לעבוד. באמצעות הטיפול, מנסים לגלות בפני עצמנו מדוע אנחנו חושבים כפי שאנו חושבים (עפי"ר בהקשר לעבר), האם זה מייצג איזו מציאות חיצונית במלואה או לא, ואז יש סיכוי לגלות את התשובה האמיתית והעמוקה שלנו בתהליך הטיפולי, להבין, להפנים, לעבד, וגם כאן יש דינאמיקה. צריך להתמיד למרות תחושת התקיעות (שאלה כבדה או לא;-)) וזה אכן קשה מאד. ללמוד אפשר עוד ועוד

במה נבדלות הטראומות אלו מאלו? הורה שפוגע מינית בילדו מול הורה שפוגע באלימות בילדו מול הורה שפוגע באלימות מילולית בילדו מול הורה שפוגע בהורה האחר מול ילדו מול ילד שפוחד פחד מות לחיי הורה מידי ההורה האחר ומול... יש עוד אינספור אפשרויות.

שלום טלוי, טולסטוי כותב בפתח ספרו "אנה קרנינה" - "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות כל אחת על פי דרכה". אני לא בטוחה שהבנתי מה בדיוק את שואלת, והאם אפשר בכלל להשוות טראומה לטראומה, כאב לכאב, אימה לאימה, ייאוש לייאוש. כל האפשרויות רעות. עוצמת הסימפטומים והסיכויים להחלמה תלויים בגורמים רבים כגון משך החשיפה, גיל הנפגע, מעגלי התמיכה, וכד'. מקווה שאת שואלת *רק* מתוך סקרנות... לילה טוב ליאת

אני יודעת שאני כבר מחוץ לתחום המשמרת שלך, אבל מקוה שאת קוראת את הדברים. השאלה התעוררה בעקבות הודעות פה בפורום של נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה. עברה בי מחשבה של מה שונה ילד שעבר תקיפה אלימה, לבין ילד שעבר תקיפה מינית. מה שונה ילד שחווה פחד מוות של הורה אחד מידי הורה אחר, לבין ילד שעבר תקיפה מינית אני מדברת על תקיפות בתוך המשפחה. זו לא סקרנות זה נסיון. יש המון התעסקות עם נפגעי תקיפה מינית, והמון סיוע ופתאום הרגשתי - וסליחה מראש על ההשוואה - כמו שכול של תאונת דרכים מול שכול של קרב הירואי. לא יודעת, ליאת, קצת נסחפתי. אבל היה בי צורך לבטא את זה.

טלוי, ראיתי את השאלה שלך, התמקדתי בה בעניין רב וחשבתי: לו הייתי רושמת אותה לעצמי (היה מתאים לי הכיוון), בוודאי הייתי רואה דרכה את הקנאה שלי. הקנאה היא כנראה גם בנפח הגדול ש"מישהו אחר" תופס בעיניי ומתעצם אצלי בפנים, וגם בעובדה שדברים מצליחים להיות מוחצנים ומוקאים החוצה בצורה כזו. בפרהסיה. בעיקר הרושם והרעש הגדול שנדמה שיש מסביב. ומצד שני, למרות הקנאה, דווקא אוהבת רק שקט. אינטימיות. סגירות. קנאתי וניסיתי להיות קצת 'בחוץ' כמו, אבל... זה לא הולך. כנראה שפיצוץ תכנים החוצה אינו מיטיב עימי. אינו תורם, אלא ההיפך. אילו עכשיו היה בא מישהו ומדבר על השואה... טוב, כבר עשו לי את זה. נפלו בבור הזה. ולו מישהו היה יודע עד כמה יש דימיון. עד כמה לקוח משם. בדיוק דיברנו על הנושא הזה לאחרונה. בדיוק נדדתי לשם היום במחשבות. ההשוואות הבלתי נסבלות. רוצה שיהיה מקום. שיכירו. שיבינו. לא איפה ואיפה (מספיק שאכיר, אבין בעולם הפנימי שלי) די מקום כדי שאוכל לוותר על מאבק הכיבוש. לסלוח. להתיר לבקש. בינתיים זה רק חלום.

היי ליאת, כמה עוד אפשר,למתוח את החבל מבלי שיקרע? איך יתכן- שהרצון שלי לפגוש במוות הוא,בעיקר על מנת לא להרגיש יותר כלום לעולם. ובאותה נשימה גורמת בעצמי להרגיש כל כך הרבה כאב. איך את מעט הכוחות שאני מנסה לאסוף בכח, על מנת לשרוד. משקיעה בלהרוס משהו אחר.מרגישה כמו האויב הכי גדול של עצמי,נלחמת בטירוף בעצמי לרוב מנצחת(ונהנת מזה) וכשמפסידה זה כואב נורא. והכי מוזר שאני לא יודעת אם זה מצחיק- או מפחיד? העובדה שאדם שפוי כביכול(או שלא)עומד מהצד ומסמן מטרות פגיעה במודע, ומסופק על כל פגיעה במטרה. לפעמים נראה לי שמוטב היה לו לא הייתי שפויה(עם תעודות),כי אז אולי הכל היה מותר וחוקי מבלי להסביר כל דבר גם לא לעצמי. ואולי הדבר הכי חשוב אולי היה כואב קצת פחות. ואפרופו כאב אני עם כאבי תופת בבטן ומאתמול אני דוחה את הפניה למיון, לא בא לי להעביר שבת במיון, ואולי סוף סוף זה התחלה של הסוף? לא אין סיכוי כזה יש לי שבע נשמות פעילות כל כך, אחרת מזמן הייתי צריכה להיות בחזקת ז"ל! שבת שלום.

שלום ד. מקווה שמכאובי הגוף והנפש נרגעו קצת מאז כתבת את דברייך. מקווה שיש במחיצתך מישהו שיכול להיות משענת אמיתית בשעות קשות אלה. צר לי שאת מתאכזרת לעצמך ללא רחם. מאחלת לך לזכות בשלווה המיוחלת בדרכים מסתגלות, גם דרך מגע רך ומנחם. השתדלי להחזיק מעמד ליאת

לא ליאת שום דבר לא נרגע ונראה שלא ירגע כבר לעולם, ועל אף כל ה"משענות" סביבי אני בוחרת דווקא בשטן!!! וכבר לא באמת משנה מה יהיה הסוף עזבי אני יודעת שכש-הראש דפוק כל הגוף סובל וממילא לא מגיע לו יותר מזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני בטיפול קרוב ל 4 שנים,מה שהתחיל כטיפול משפחתי בעקבות לידת ילדתנו הרביעית והמשיך כטיפול אישי שלי עם המטפלת. בחלק מהפעמים הגעתי לטיפול כי רציתי לראות ולפגוש אותה,כשתמיד עלו נושאים לדיון.אני רוצה לסיים את הטיפול אבל כל פעם המטפלת אומרת שזה לא מתאים כי הרצון נובע מהחשש שלי להתקרב והוא זה שתמיד משתק אותי ויוצר ריחוק.גם אם נכונה תפיסתה עד מתי כל זה יימשך? מדוע אינה מרפה ומאפשרת לי לסיים את הקשר ולראות בו אפיזודה חולפת?

שלום גל, לא ציינת מדוע *את* מבקשת להפסיק את הטיפול. אחרי ארבע שנים, אפשר להעריך את השפעות הטיפול ואת טיב הקשר. האם ההסבר של המטפלת שלך מדבר אליך? האם את עדיין חוששת מקרבה? האם את מרגישה שקיימת ביניכן פתיחות ואינטימיות שאיפשרה לך לעשות עבודה ולהתקדם? התשובות לשאלות אלה ואחרות הן שיסייעו לך בהחלטה. אני מציעה לך לנסות לדון עליהן באומץ יחד עם המטפלת, למרות התעקשותה "לא להרפות". בהצלחה ליאת

הקרבה והאינטימיות שנוצרו מבלבלות אותי ומשגעות אותי "מבפנים" הן יוצרות בי רצון עז שהקשר יהיה חברי ולא טיפולי.נמאס לי להפתח ,לדבר על עצמי,לשתף במלוא הפתיחות כשזה רק צדדי. מבחינתי זה הופך את הקשר ללא אמיתי,מזויף כשהמטפלת היא דו פרצופית כי ברגע שאני עוזבת היא מתפנה למטופל הבא והכל נעלם עד השבוע שלאחר מכן-אז מה הטעם בכך?

היי ליאת, אני ככה ככה. נורא קשה לי לקום וללכת. כשיש לי "תירוץ" במציאות זה הרבה יותר קל. אבל כשאין לי, שאני הולכת סתם כי אני רוצה, זה קשה לי נורא, אני נקרעת. הבטחתי לבוא בפעם הבאה ליותר זמן. ואת יודעת, אני כבר לא בטוחה של מי זה. אולי זה רק שלי... עם גברת פסיכולוגית יותר רגוע. נראה לי שהיא הייתה מרוצה מהפגישה האחרונה. ונראה לי שאני כבר קצת בדרך החוצה... שבת שלום. כואב. נורית

נוריתי, את יודעת, לפעמים, כדי לפתוח את הדלת שלנו לרווחה, צריך קודם לסגור, להתארגן קצת, להיערך, ואז לפתוח כמו שנכון לנו וכמה שנכון לנו. ללכת סתם כי אנחנו רוצים זה הישג עצום, גם אם הוא גובה מחיר (כדרכם של הישגים גדולים). יודעת שתוכלי לכאב, גם כי את לא לבד, וגם כי לא תמיד יש ברירה. שולחת לך חיבוק חזק ליאת

היי ליאת, מה שלומך? אני שוב כאן, עצובה... כרגע חזרתי מביתה של אחותי הצעירה . היא עברה השבוע טראומה מאד קשה, ולא שיתפה אותנו (איש מהמשפחה לא ידע עד לפני יומיים על מה היא עוברת). אני במצב נפשי רגיש גם ככה, אך החלטתי שהתמיכה בה חשובה יותר מכל, נסעתי אליה ואני חושבת שחזרתי מפורקת, כאובה, בוכיה, מדממת דימום נפשי , בזמן שלזכותה יאמר, היא מאד מאד חזקה... חשבתי עליה.. את יודעת שאמי נטשה את שתינו בפנימיה בגילאים מאד מאד קטנים... השנים חלפו, ותמיד היתה בליבי ה ב נ ה (לא משאלה, אלא משהו שברור) שמספיק סבלנו בחיים, כל אחת עם הסיפור שלה, אבל הבסיס של הנטישה .. שהעתיד יהיה רק ורוד לשתינו.. איכשהו באמת ניתבתי את חיי לשם, למקום שלו ממנו אני נוגעת בפעצים בעבר , היא לעומת לא נמצאת באותו המקום ורק עוברת משבר על משבר על משבר. אני בוכה על חייה של אחות אומללה זאת, על כך שהגורל לא קיים את מה שהבטיח לגביה. אני חושבת שהיא מענישה את עצמה...כרגע ליבי מלא מלא, כבד , כבד, אני מפחדת להתפרק, להשתגע, שאיזה מחלת נפש תצא ממני, כל כך קשה לי בפנים . בתוכי. עליה. בתוכי, אין לי מקום לשום דבר היום מלבד מה שקורה לי בטיפול, אבל הסיפור שלה כרגע הסית את המוקד שלי בעצמי וכרגע אני קרום דק העומד להיקרע. איך בונים מרחק? איך לא משתגעים כשכל כך כואב לה , אבל דומה שהיא חזקה יותר ממני, שאני חווה את הכאב הרבה הרבה יותר ממנה... הלב שלי עומד להתפרק מהעומס , ליאת , אני צריכה מישהו שיכנס עם שואב אבק לתוכי וישאב מתוכו את העומס, את רמות הכאב, את הדימום הזה הבלתי פוסק.. אני מפחדת להשתגע, מפחדת שאני אתפרק עם כל הקושי הזה שאני חווה מצד אחיותיי, בייחוד מצידה. למה אני לא יכולה ליצור מרחק ממה שהיא עוברת? למה אני כל כך שבירה? אני צריכה חיבוק ענק עכשיו וכמובן עידוד תודה ניבה

שלום ניבה, כאשר אנחנו מגיבים בעוצמה כזו לכאבו של אדם אחר, אפשר לשער שמשהו שם נגע גם בעצב חשוף שלנו. מעצם הדברים, כאשר מתרגשים אסונות על אנשים קרובים ויקרים לנו, כאבם הופך שלנו במידה זו או אחרת. נסי לגרום לכך שאחותך תקבל את מלוא התמיכה האפשרית (מהמשפחה אך גם מאיש בריאות הנפש), כדי שתוסר מעליך תחושת האחריות והדאגה. אני נוטה להאמין שלא כל כך מהר מתפרקים או משתגעים, ובכל זאת, במצבי משבר אקוטיים, אפשר - באופן זמני - להעלות את מינון המפגשים הטיפוליים, ולשקול התערבות תרופתית, עד יעבור זעם. שולחת לך חיבוק חזק, ומבקשת ממך לשמור על עצמך מכל משמר. שלך ליאת

ערב טוב, - אני וקראת את הפורום כמעט באופן יומי, ורציתי להגיד לך שהיה יותר מעניין לפני בדינמיות שאפיינה אותו. - אני בטיפול יותר משנה, לפעמים אני רואה במטפלת כדמות הכי תומכת והכי קרובה, ומבקשת יותר מפגישה אחת, או שאני בקשר טלפוני. אבל לפעמים אני לא מצליחה להרגיש בה, לפעמים אין לי צורך בה, עד שאני קוגניטבית מתנתקת מהשיחה הטיפולית, אני סתם יושבת שם.... או שאני יוצאת מהחדר ואומרת לעצמי, למה הגעתי בכלל ולמה לחזור. למה יש לי את העליות והירידות האלו? * יש להדגיש שאני לא הזכרתי לה את אף פעם, זו רק הרגשה פנימית אישית, למרות שהיא תמיד מדברת על אופי ההתקרבות- התרחקות או ההימנעות שלי שמאוד חזק אצלי. מה דעתך בעניין? אולי די נמאס אני צריכה להפסיק או להחליף?

שלום אנה, נדמה לי שההסבר של הפסיכולוגית שלך מדבר גם אלי. בכל פעם שיש התקרבות, את נבהלת ונסוגה, ככל הנראה על רקע יחסים מוקדמים בהיסטוריה שלך. מי שחווה בעברו מצבי קרבה ונזקקות שלא קיבלו מענה הולם (הרגיש נטוש, דחוי או לחילופין נחדר ונבלע), נוטה לחוש סכנה במצבי קרבה ואינטימיות. אני ממליצה לך בחום להישאר בטיפול שלך, ולהמשיך לבסס יחסים של קרבה ואמון, גם אם זה יקרה לאט. המאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

למה תמיד יש לי הצורך בחיבוק ממנה, בלחיצת יד, במבט, אני לא מאוהבת בה, אבל אני חושבת שיש להביע תמיכה בדרכים אלו גם, ולא רק בדיבור ממרחק של חצי מטר. מה הבעיה בזה? מה הפחד שלך כמטפלת מקצועית אם את תומכת רגשית במטופלת שלך בכל מובן המילה! האם את לא מרגישה לפעמים את הצורך הזה אצל מטופלים שלך? ואם כן איך את מתנהגת?

שלום א. למטופלים רבים יש צורך (גם) במגע פיזי, כביטוי של תמיכה וקרבה. ההימנעות מחיבוק אינה משקפת פחד, אלא עמדה טיפולית מקצועית של הקשבה והיענות לצרכי המטופל. מטפלים אינם מחבקים את מי שזקוק למגע, ממש כשם שאינם נותנים כסף למי שנמצא בקשיים כלכליים, או מאכילים את הרעבים. טיפול פסיכולוגי - לפחות כפי שאני מבינה אותו - עוטף, מכיל ומחבק במילים, במבט, בהקשבה ובתמיכה. בברכה ליאת

ליאת, אני רוצה לחלוק עלייך. כי המשפט הראשון נשמע לי מאוד סותר את עצמו. למטופלים רבים יש את הצורך במגע פיזי, והעמדה הטיפולית שלא נותנת אותו, מגיעה מתוך הקשבה והיענות לצורכי המטופל??? המממ, לא נשמע ככה, אחרי הכל הוא מקבל משהו שהפוך לצורך שלו... אבל קצת יותר מוזר לי ההשוואה בין כסף לחיבוק. מגע זה לא משהו שרק נותנים אלא גם משהו שמקבלים..וזה גם לא משאב שנגמר...וחוץ מזה, הרבה מטפלים כן עוזרים בהיבט הכלכלי בהרבה דרכים..וגם הרבה מטפלים נוגעים, דווקא מתוך הבנה של החשיבות העצומה שיש לצורת התקשורת הזו. אבל אני גם מבינה שזה, כפי שאמרת, לפי הבנתך, וזה בסדר..פשוט רציתי לתרום גם את הבנתי..אני מקווה שזה לא נשמע קצת כמו מתקפה, זה באמת לא. (:

הנה אני תופסת את זה על חם. מחלחלת לתוכי הרגשה של מועקה כבדה (כמו כשקורה משהו נורא) שנמהלת באימה כזו בגלל שאני צריכה להישאר בתוך המועקה הזו.להישאר עם עצמי שם. והערב יש ארוחה משפחתית ושוב אני אכנס לתפקיד ואני אתאמץ להיות שם משהו שלם.ואף אחד לא יראה את המחשבות שלי ואת החור הענק.רק יעירו לי שאני כל הזמן עייפה, ויחשבו שאני קצת אנטיפטית,אולי גם עצלנית.ואני שוב אחשוב לעצמי איך הייתי רוצה להנות מהזמנים האלה ומהאנשים האלה ומהחיים שלי - כמו פעם...ושמפחיד אותי לדעת שלעולם לא יהיה "כמו פעם" ושהמפלצת הבולענית שלי כאן להישאר...לתמיד. ואז אני רק ארצה לבוא הביתה ולישון.לישון הרבה וחזק. ואני אשכב במיטה בשקט.למרות הרצון העז לצעוק ד-י !!! כי באמת די.כבר אין לי כח.אין לי כח.אין לי כח. ושמישהו יבוא לנער אותי שהכל יעבור. אף אחד לא יכול לעזור לי.גם הכדורים שהעליתי כבר למינון המקסימלי של התרופה.איך זה יכול להיות.אני מסבירה כל הזמן.ואני יודעת.אבל אף אחד לא מצליח לעזור לי.

היי ויק זה קורה עכשיו, אבל יכול להיות שמחר יהיה יותר טוב. לקח לי בערך שלוש שנים, עד שהצלחתי להנות באמת ממשהו(ועדיין זה לא "שלם") לא התאמצתי .זה קרה לאט לאט. ושמתי לב שהדרך לצאת מהדיכאון(אצלי לפחות) היא בהדרגה. לאט לאט משהו משתפר,הרגעים היותר טובים קצת מתארכים, עדיין יש נפילות אבל הן קצת שונות, הרצון להנות ולחיות מתחיל לצוף,וזה שיפור משמעותי ! עד היום, יש לי ימים שאני קמה עם קצת מועקה,ממהרת לחשוב "הנה זה שוב מתחיל".. אבל מגלה שזה עובר, שאם אכנס למיטה ואשן זה יחמיר. עדיף להיות ליד אנשים,להסיח את הדעת, להרגיש, לעשות. אולי במקום להתאמץ שיהיה שלם, תנסי להנות מהארוחה? תנסי להתחבר למה שבעבר גרם לך להנות מהאנשים,מהארוחה, או מכל דבר אחר. נסי לא להתייחס לתגובות של האנשים. הם לא באמת יודעים מה עובר עלינו,וכל אחד מנסה להסביר בדרכו...... כל טוב טל

שלום ויק, מקווה שתוכלי למפלצות הבולעניות, ושאינך לבד. שולחת לך כוח ותקווה לשרוד. ליל מנוחה ליאת

שלום, אשמח אם תוכלי לעזור לי. זוכרת שעברתי התעללות בילדות. יש לי תמונות ברורות מהאירועים שם. אבל יש לי גם הרגשה שאולי אני "השלמתי" חלק מהתמונות. ז"א, חלק מהתמונות או הקשר בינם אינו שלם ולכן כנראה בשביל להשלים את הפאזל בראשי השלמתי את זה. 1.איך אפשר לדעת או לזכור איזה חלקים הם אמיתיים ואיזה השלמתי בעצמי? 2. יכול להיות שבתור ילדה עשיתי את זה כי לא הבנתי? 3. למה ילדה קטנה שקרה לה משהו מאוד כואב משאירה את זה בפנים שנים? 4. למה זכרון של תחושות גוף הוא זכרון מאוד חזק? 5. הטיפול החזיר את הכאב ואני מפחדת להמשיך- האם זה אמור להיות כך? תודה וסופ"ש נעים

שלום פנינה, אנסה להשיב לך בסדר ששאלת- 1. בדרך כלל, זכרונות ילדות - טובים או רעים - מופיעים בחיי הנפש הבוגרים שלנו כפיסות, שברירים או תמונות חלקיות, ופחות כסיפור תמונתי שלם. פגעי הזמן עושים את שלהם, וכך גם המנגנונים הנפשיים השומרים עלינו מפגיעתן הישירה של חוויות טראומטיות. לא תמיד אפשר לדעת במדויק מה באמת קרה, וכל עוד לא מדובר בבית משפט, זה גם לא מאד חשוב. מה שחשוב ומהותי היא החוויה כפי שנרשמה בתודעתך, וכפי שהיא פועלת ומפעילה אותך גם היום. 2. ילדים צעירים אכן נוטים להשלים מדמיונם חלקי מידע חסרים, מה שמוביל פעמים רבות לתחושות של אשמה ובושה. ילדה צעירה, שעוברת התעללות, עלולה לייחס את הדברים הקשים שהיא עוברת למשהו רע שעשתה (פשוט כי כל הסבר הגיוני אחר אינו עולה בדעתה). ברוב המקרים ילד מתקשה להאמין שהמבוגר הטוב והשומר הוא גם זה שפוגע בו ללא סיבה. לכן, ילדים נוטים להשלים מן הדמיון הסברים והקשרים, שימלאו את החלל הכאוב של חוסר ההבנה. 3. השמירה על הסוד יכולה להיות, כאמור, תוצאה של בושה או אשמה, המתגברות ככל שהזמן חולף. כשהנערה גדלה ומבינה, נוספת גם תחושת האשמה על השתיקה, ותחושת הבושה והגינוי העצמי ("אולי יכולתי להתנגד?"). 4. טראומה יכולה להירשם בנו באופנים מגוונים. ההגנות שלנו מצליחות לטשטש לפעמים מראות או מילים, אך הרישום בחושים (שאינו עובר כמעט שום תיווך גוגניטיבי) נותר חזק ביותר. 5. טיפול בהחלט מציף אל התודעה זכרונות ותחושות שהיו רדומים או ממוסכים קודם לכן. הפחד מלהיפגש איתם בהחלט טבעי והגיוני, אך יש לראות בו תופעת לוואי חולפת של הטיפול. הניסיון מלמד שהעיסוק בטראומה ועיבוד החוויה מביא בסופו של דבר להקלה ושיפור משמעותי באיכות החיים. אני מעודדת אותך להמשיך בתהליך המורכב בו התחלת, ולהילחם על זכותך לחיים מלאים, רגועים ומאושרים למרות העבר. עוד על הנושא תוכלי לקרוא באתר זה - http://www.macom.org.il/ שבת שלום ליאת

רק שאלה מאוד חשובה ... האם זכרונות מודחקים שעולים אחרי הרבה זמן ..פתאום ... יכולים להיות מסולפים ?..?...? האם זה יכול להיות ..רק ש..נדמה שקרה לנו ?... (או שזו רק משאלה כזו ..).. איך מצליחים לדעת אם חלום , תמונות שחוזרות ..והרגשה אמיתית בלב לגבי זה.. אכן קרתה?...

זה כאילו שאני עפה למקום אחר .. זה כאילו שאני לא מרגישה..כלום זה כאילו שהעיניים שלי עצומות ..בעצם כאילו שאני ישנה .. זה כאילו שאני לא יכולה לנשום .. זה כאילו שאני לא יכולה לבכות.. זה כאילו שאני לא יכולה לחזור..משם.. זה כאילו שאני לא ממש רוצה להיות .. זה כאילו שאני נעלמת .. זה כאילו שאני שותקת ..דווקא שצריך לדבר.. זה כאילו שאני לא חושבת..שום דבר חוצ מזה... זה כאילו ..הכל רק בכאילו .. זה כאילו שאני לא אני בכלל.. זה כאילו ..שאני מתחבאת .. זה כאילו שאני ..בורחת.. זה כאילו ..שאני לא מפחדת.. זה כאילו כשאני מתעוררת אז אני מחייכת .. זה כאילו שאני עייפה.. זה כאילו שאני תמיד סולחת ושוכחת .. זה כאילו שלא כואב לי בכלל בלבבבבבבבב... זה כאילו.. שאני זיוף מושלם !!!!!!!!!!!... והטיפול היה קשה מידיי אתמול .. נראה שלא סגרתי הרבה דברים לקראת הסוף, והכל נשאר פתוח מידיי..יצאתי חסרת כוחות , .. עד הפגישה הבאה ..ואני לא מסוגלת לחכות עד הפגישה הבאה - ביום שני .. ככ הרבה כאב בתוכי שאי אפשר להכיל ..ככ הרבה כאב שיכול לגרום לי להתפרק .. והראש מלא מחשבות אובדניות ..ואני מפחדת לשתף בזה בכלל .. אני מפחדת מעצמי .. מפחדת לאבד שליטה .. ולא נעים לי כבר מהפסיכולוג ..ואני ככ צריכה אותו .. ומצד שני אומרת לעצמי "היי ..תני לו לנוח ממך., גם הוא צריך למלא אנרגיות ..." ואז ..נשארת עם הכל לבד ..ואי אפשר עם כאב כזה .. ו..הבן זוג שלי ..לא מסוגל להתמודד מול הכאב שלי גילויים מפחידים בשבועיים האחרוניים ..על אבא ..שפגע בי מינית בילדות .. אז אבא ואמא מבחינתי זה כבר מקום אבוד.. ואין לי בטחון , שום הגנה ... מרגישה שאין לי הגנות ..הכל חשוף פתוח .. ליאת , זה מרגיש לי כמו סוף.. משהו שעומד להגמר ..בתוכי כאילו פרידה מעצמי..מעצמי כמו שרציתי לחשוב כל השנים ולהאמין שאני.. אולי אפילו בתוך הראש מנסה לארגן איזו פרידה גם של העצמי שלי מול הפסיכולוג.. שיתפתי אותו בכל הדברים הכי נוראיים שלי ..הכל חשוף , פגיע .אי אפשר לחזור אלייו ולהתבונן בעיינים , מוצפת אשמה , גועל , בושה .. איך דברים כאלה עברו עליי ..?.... ועכשיו, אחרי שאני רואה מי אני , מה עברתי .. אונס אכזרי בגיל 18 , אבא שפגע בי מינית בילדות , שנים של מחיקה מהעבר שלי .., הדחקות ..ככ הרבה שנים ..חללים ריקים בזכרון מתמונה לתמונה .. קשה לי לקבל את זה , לדעת מה עבר עליי באמת ..ולהמשיך לחיות עם זה. אי אפשר !! ליאת ..אי אפשר!!!.. הדמעות זולוגות מעייני ללא הפסקה , ו..דמעות זה מים ?.. ומים זה חיים .. אז זה לא בדיוק מסתדר לי עם המונחים של סוף... אוףףףףףףףףף.... כואב לי בטירוף.. לא יודעת איך להסביר יותר מזה ..עד כמה שכואב לי .. ליאתי , איך אני יעבור את זה ? איך?.... :-(, שרית

שרית, כאשר הכל חשוף וכואב, וקצות העצבים גלויים, החוויה היא של "אי אפשר". בתוך מערבולת הכאב אדם מתקשה לראות אור, מתקשה לראות סוף לסבל, מתקשה לקוות. כאן בדיוק נכנס מגע החסד של האחר, שמושיט יד, מזכיר את קיומו של הטוב שקיים עבורך מחוץ לאותה מערבולת. נעים לי לדעת שאת מלווה ע"י נוכחות טיפולית מיטיבה כזו, המאפשרת לך את העבודה החשובה שאת עושה. תודה שאת נותנת לנו ללוות ולעודד אותך מכאן. חזקי ואמצי ליאת

אבל.. מה עושים שמרגישים שעומדים על הקצה ..של תהום.. ומעידה הכי קטנה ..שואבת למטה.. יש לי ילד קטן .. אני לא מוכנה למות .. אני שפויה כן.. פשוט כואבת בטירוף..שכל נגיעה בי שורפת להחריד... אז..רק ..תעני לי , בבקשה .. איך עוברים את הימים האלה מפגישה לפגישה?.. אני יודעת שאין אבקות קסמים , ליאתי.. את האמת ..רק את האמת .. לא מושגים מספר פסיכולוגיה .. את תמיד אמיתית ...בבקשה אמרי לי .. אפשר לעבור את זה ?... אני יצליח להמשיך לחיות ..אחרי כל הגילויים הנוראיים האלה?..ולחזור להיות ש' שהייתי ? מה יכול להרגיע ..את הכאב ..לפחות לעכשיו?... למי פונים ?..איך מסבירים כאב חד כזה ... יאמינו לי?... חוצמזה ..חשוב מאוד !!!! עצם זה שאת, דרור ואורנה והמשתתפים בפורום כאן זה אכן המוןןןן עבורי .. זו יד מחזקת וחשובה ..שמאזנת ..ואני ככ רוצה להחזיק אותה חזק ולא ליפול ..:-( ואני מצטערת על כל ההצפות הרגשיות האלה בחודש האחרון .. ויחד עם זאת מודה לכם ...המון המון המון . מצטערת.. שבת שלום יקרה .. אשמח אם תעני לי .. מחבקת, שרית

שפשוט בא לך לגמור את הכל, פשוט לגמור את הכל! את לא מבינה מה את עושה פה, לא מבינה למה את טורחת בכלל להמשיך לנשום בכלל, את לא מצליחה לראות שום קרן אור סביבך. העתיד ניראה גדול ומפחיד ושחור בלי שום תקווה. את מתחילה להתעצבן על עצמך על הרגעים שהרשית לעצמך לחייך אי פעם בחיים שלך, כי פתאום את מרגישה מטומטמת בלל שעשית את זה. אתמול בלילה היה לי רגע כזה, וזה התחיל מהדבר הכי טיפשי בעולם, איזה טעות קטנה שעשיתי, אבל פתאום בשניה הכל ניהיה שחור. התחלתי לעשות הליכה בחוץ בקצב מטורף, חזרתי הביתה עישנתי איזה חצי קופסא. התקלחתי ורק רציתי למות. בסוף נרדמתי, וזה עבר. אני מרגישה עייפה מהחיים, אני מרגישה כאילו אני בת מאה כבר, והגיע זמני ללכת.... לפעמים פשוט נמאס להמשיך ולקוות שהכל יהיה בסדר, אני נלחמת ונלחמת אבל אני מרגישה עייפה. וברור לי שכל החיים יהיו ככה, כל החיים הם ככה. לפעמים מאושרים ולפעמים על הרצפה. ככה זה אצל כולם, אני יודעת, אני לא משלה את עצמי שאני מיוחדת. השאלה היא - למה להמשיך ולהלחם? מה גורם להאנשים להמשיך לקוות? מה מניע אותם? ליפול להישבר להיבנות מהשדים שבנו לא לברוח לא לשקוע לא למעוד..... ים פחדים נהר תיקווה....

שלום לך, כנראה שגם סביב משמעות הקיום "איש איש וטעמו עמו". מה שנותן תחושת משמעות וערך לאדם אחד יכול להיות שונה מאד כשמדובר בשכנו. אני נוטה להאמין שמשמעות ותקווה נולדים מהמקום של המגע הרך בנפשו של אחר. יש מי שיקראו לזה אהבה, ויש - נתינה, הדדיות, אמפתיה, חמימות, רעות, תמיכה, הכלה. בעיני זאת סיבה טובה להילחם. הלוואי שתמצאי עבור עצמך את התשובה שתהפוך את המאבק לכדאי. מניסיון אוכל לשתף ולומר שגם בחיפוש עצמו יש משמעות ותקווה. שבת שלום ליאת

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1114230#response זאת דוגמא :-)

שלום לך, כשהתחלתי את הטיפול היה לי נורא קשה ונהיה יותר ויותר קשה עם התכנים החדשים בכל פעם. אני פחדתי נורא והתנגתי בכל מיני שיטות (שהיו ברורות למטפלת), גם ברחתי, וגם הפסקתי את הטיפול לתקופה מסוימת. אחרי ההפסקה (חזרתי אחרי שהמטפלת שיכנעה אותי לחזור ואחרי שהרגשתי שאני עדיין צריכה את תמיכתה). בתקופה החדשה, המטפלת השתנתה (היא התחייבה לקחת הדכרה כי היא מודה שגם לה היה קשה), נהייתה יותר רגועה, פחות לוחצת. אבל זה לא מתאים לי. דיברתי איתה השבוע על זה שאני רוצה שמישהו ידחף אותי, יניע אותי קדימה כפי שהיא עשתה, אבל אני רוצה יותר תמיכה. כי השיטה "השקטה" הזאת, תבריח אותי. היא הסכימה ואנחנו אמורים להתחיל בטיפול מחדש בכל הדברים הקשים שהשארנו בצד כי לא הייתי מוכנה לטפל בהם. האם טעיתי? האם הלחץ יבריח אותי שוב? או האם היה יותר נכון להציג בפניה את עמדתי ואת צרכי מהטיפול וממנה? תודה

שלום שיר, הניסיונות שלך 'להדריך' את המטפלת שלך משקפים קושי להתמסר ולסמוך, וניסיונות 'להקטין' אותה כדי להצדיק את חוסר האמון. במידה ומדובר בפסיכולוגית מקצועית (שנעזרת גם בהדרכה) השאלות של "מה נכון" "מה יעזור לי" "מה יגביר את הלחץ" צריכות להישאר בתחום אחריותה. זהו עיסוק הגנתי שמרחיק אותך מהעיסוק בעיקר - בבעיותיך וקשייך, מהם את מנסה מאד לברוח. למרות האמור לעיל, אני חושבת שטוב יהיה אם תוכלי לומר לה מה נחווה אצלך כנכון, כקרוב לחוויה, כמדוייק מבחינת ההתכווננות שלה אליך. זהו מידע רב ערך עבור המטפל. בהצלחה ליאת

שלום לך עוד פעם תודה על התשובה. אבל לא הבנתי את החלק האחרון בתשובתך : "אני חושבת שטוב יהיה אם תוכלי לומר לה מה נחווה אצלך כנכון, כקרוב לחוויה, כמדוייק מבחינת ההתכווננות שלה אליך. זהו מידע רב ערך עבור המטפל" ולמה זה נחשב למידע רב ערך בטיפול.... תודה רבה עוד פעם

האם יש משמעות למספר הרישוי של פסיכולוג? ועל מה יכול להעיד הספר הבא 71XX?

שלום סקרן, ככל הידוע לי, מספר הרישיון של הפסיכולוגים הוא מספר סידורי של הרישום ב "פנקס הפסיכולוגים", כלומר, אם מישהו בעל מס' שמתחיל בספרות 71, אפשר להסיק שהוא נרשם בפנקס אחרי מישהו שמספרו מתחיל בספרות 70. בברכה ליאת

שלום...במעשה המתועב שעשיתי בפשע האנושי המחורבן שבצעתי כלפי אדם אחר קבעתי גם את מותי שלי......ברור שאני מת שלעולם לא אדע מהי אהבה ומהו חיבוק אוהב לעולם לא אהיה שלם עם עצמי מבלילספר לבת זוג את מה שעבר עליי בשנתיים פלוס האחרונות...ולכן אני חשוב כמת.......גם עצם איבוד השנתיים הללו חיים בבדידות מוחלטת הם מוות בגיל כל כך צעיר איבדתי שנתיים פלוס מהחיים המחורבנים הללו הלוואי והמוות הנפלא יגיע ויחבק אותי........ויעטוף אותי באהבתו אני חושב שהריק שאני חש בשנתיים הללו לא מצדיקים חיים......לכבד את החיים זה משהו מחורבן שמאמינים בו פסיכולוגים מטפלים ואנשים דתיים קדושת החיים איננה אמיתית לא כל החיים של כל האנשים קדושים יש אנשים שמצווה שהם ימותו ויפה שעה אחת קודם למשל אני...

אם אתה מבין שבפשע האנושי גרמת נזק לזולת וגם לעצמך אתה מתחיל בתהליך תשובה תהליך תשובה הוא בעצם תהליך של חזרה לחיים. הצעד הראשון בדרך להחלמה היא ההכרה בבעיה אבל יש צעדים נוספים לגזור על עצמך גזר דין מוות זוהי בריחה נוספת מאחריות. טוב, אני רשע גמור, אין לי תקנה, ולכן מגיע לי למות. זוהי לא תשובה אמיתית תשובה אמיתית היא להתמודד עם תוצאות המעשה, לפייס ולפצות את מי שפגעת בו (זה דורש התגברות על מידת הגאווה, שהיא אלמנט הכרחי בתהליך תשובה), להמשיך לחיות עם הכתם שדבק בך, להתמודד עם ההשלכות החברתיות של זה, ולהתנקות באופן שיטתי מכל הבלבולים המוסריים והנשפיים שגרמו לך להגיע למצב שבו ביצעת פשע שכזה ובעיקר - תשובה אמיתית היא להפסיק לבצע פשעים דומים, בחינת "מודה ועוזב ירוחם" אם אתה עדיין מבצע פשעים דומים, גם אם בקנה מידה הרבה יותר קטן, כלפי אנשים בסביבתך, אז לא עזבת את הפשע, אתה עדיין מחזיק בו, ולכן אינך מגיע אל המנוחה והנחלה, כלומר אינך "מרוחם" ואינך מנוחם. רפואה שלמה

דיברת על עניין הקדו?שה, וזה הוביל אותי לאיזו אסוציאציה. אתה יודע, ככה לפחות למדתי, שיש לא מעט אנשים שיש להם פנטזיית טוהרה שקשורה במושג "מוות". אנשים מדמיינים שכל הרע כולו יעזוב אותם באופן מושלם, הם יהפכו טהורים לחלוטין, נקיים ללא רבב, ויגיעו לנירוונה המיוחלת. זה מה ש"מוות" אומר עבור (חלק מה)אנשים. רואים את זה חזק מאד בדתות. שים לב, שרק בדמיון דברים יכולים להיות מושלמים כאלה (טהורים כאלה, או מזוהמים כאלה, היינו הך). אף אחד לא באמת חזר מן המוות האמיתי כדי לספר לך שאכן זה כך, או ההיפך, או אולי באמצע. גם לא בטוח שאם תהיה מת מת תהיה משמעות לכל התחושות הללו. מה שאנחנו *כן* יודעים הוא, שיש לתחושות ורגשות משמעות בעודך חי. מהיכרות עם מצבים כמו שאתה ואחרים נמצאים בהם, לאנשים קשה לבחור להמית את עצמם באופן בלתי הפיך, ואז הם נקלעים-מתמכרים למצב המוכר של סבל מתמשך ומתמשך. לכן, כדאי כן לנסות לעשות מאמץ כדי להצליח לוותר ולעשות סוף למעגל הזה. ואפשר גם לא. לבחירתך. ועוד דבר קטן, אף אחד לא ייקח ממך בכוח ובבת אחת את ההיאחזות הבלתי פוסקת בדבר הזה שכבר מזמן רק מכאיב לך. מקווה בשבילך שיחול אצלך שינוי ותוכל להרגיש קרבה וביטחון ודווקא כן לספר בבוא היום, את כל מה שאתה בטוח כרגע שלא תוכל לעולם. לוקח זמן, נדרשת המון סבלנות, רק אוכל לומר לך, שראה ראיתי שדברים שנחשבו ב"מאה אחוז וללא ספק ל - ברור שלעולם לא" הסתברו כשונים. נסה אולי לבדוק עם עצמך, האם האמירות הנחרצות-כואבות הללו הן תוצאה של חצי רגע של מחשבה הפוכה, שזה אפשרי. שקרוב. אם אתה עצמך לא מאמין כעת, ויש מישהו שמאמין אי שם בשבילך ובגרעין הטוב האמיתי שטמון בך, לפעמים גם זה חשוב בשביל להחזיק. בברכת הלוואי

מיסטר בלו היקר, לצערי איני יכולה להזדהות עם ה'אני מאמין' שלך בענייני חיים ומוות, אך מכבדת את רגשותיך. צר לי שאין ביכולתי לעזור יותר מכאן, ושאמונותי העמוקות נתפסות בעיניך כ"משהו מחורבן". אשמח להמשיך להיות עבורך אוזן קשבת, ולעזור כמיטב יכולתי. שבת טובה ורגועה ליאת

מלחמה!!! בין להרגיש טוב ללהרגיש רע. בין להמשיך לרצות או לעזוב בין לנצח או להפסיד להלחם או לוותר להפצע או לברוח לנסות או להכנע להתמסר לכאב או ... או מה ? בין להתגייס למילחמה או להביט בה מהצד בין לעשות הפסקת אש או להיהרג ביני לביני. זו מלחמה ומלחמות הן קשות- קשות -קשות -ותמיד יש מי שנותן את נפשו בהן.תמיד יש מחיר. היום אני באמת רוצה - זה כאילו הרבה. אבל אני לא באמת בטוחה שאני יכולה..וזה יותר מבאס ומתסכל. אוי אוי אוי. --------------------------------------------------------------------------------

ערב טוב, יש מי שרואה בקיום האנושי מאבק מ?תמיד מול כוחות חיצוניים כמו גם תוך-נפשיים, ואף תולה בכך את תחושת הקיום ומשמעותו. את מתארת קרב איתנים המתחולל בתוכך, קרב שאינו מותיר לך הרבה ברירה - אלא לנצח. אני מבקשת ממך להקשיב לעצמך, לנסות לקבל 'הנחות' פה ושם, להסכים להפסיד לפעמים קרב קטן, לטובת הניצחון במערכה הכוללת. שולחת אליך באהבה את יונת השלום עם עלה של זית ליאת

איני יודעת איך להתחיל אפילו לתאר מה עובר עליי,וגם לא אלאה אותך בפרטים,רק אגיד שהיה לי שבוע מאוד קשה נפשית ואפילו קצת מבלבל ומוזר,שהתחיל ביאוש עקב אירוע שקצת הזכיר לי את מה שאין לי והשאיר אותי באדישות קיצונית והמשיך ביום-הולדתי(שכפי שכבר ציינתי בפורום,חל אתמול),והיום היתה ה'שבירה' - שהחלה ביאוש קיצוני עקב בשורות לא בדיוק טובות כפי שציפיתי במה שקשור לפרוייקט שדיברתי עליו,ואח"כ ויכוח עם אחי הבינוני והעלבתו אותי,ובעיקבות כך בכי משחרר שכבר מזמן לא הצלחתי להוציא,וזה נראה לי קצת מוזר שדווקא דבר שאומנם העליב אותי ו'פגע בי' - אך במצב רגיל אולי היתי מתעלמת ממנו,דווקא הוא היה ה'טריגר' ל'בכי הקיצוני' שאני כבר כמעט כשבועיים כ"כ מצפה לו,וברור לי שהסיבה האמיתית לבכי היה ה'כישלונות' שהיו לי,והציפיות ש'התנפצו' שוב.

ערב טוב משתנה, שמחה להצטרף לברכות לרגל יום הולדתך שחל אתמול. אני מבינה שיום ההולדת היה יום טעון רגשית, והתערבבו בו ציפיות ואכזבות, התרגשויות ושמחות קטנות. השילוב של יום ההולדת יחד עם ניסיונות ההמראה של הפרוייקט שלך, יצר כנראה עומס מיוחד, שהתפרק בבכי הגדול. אני משוכנעת, שכמו אחרי גשם גדול, גם אצלך יתפזרו העננים, וקרניים של תקווה חדשה ימצאו את הדרך אליך. תני לעצמך קצת מנוחה, ואזרי כוחות לקראת הבאות. כולנו כאן איתך. ליאת

תודה ליאת, באמת הזמן שלפני יום-ההולדת לווה במתח רב,שגבר וגבר...והתעצם כשראיתי שהדברים לא מסתדרים 'על הדרך הטובה היותר', ולבסוף דבריו של אחי גרמו לו ממש 'לפרוץ החוצה' דרך הבכי,ששיחרר כאב עצום שהיה 'כלוא בתוכי' כבר זמן רב,ואחרי שמצליחים לבכות(כי במשך כעשרה ימים היתי רק באדישות נוראית ולא הצלחתי לבכות)חשים תחושת הקלה, ושכל מה 'שישב על הלב - על החזה' נעלם,ולפחות מבחינת זה הבכי היה דבר חיובי וטוב שהוא קרה כי הוא קצת שיחרר אותי.

שלום דוקטור, אובחן אצלי גלובוס בגלל מחנק / כמו משהו תקוע לי בגרון כבר 8 חודשים אני לוקחת כבר חודשים Alpralid 0.5 , זה עוזר לי אבל לא לגמרי , ואני גם מרגישה שאני התרגלתי ולא יכולה בלי הכדורים האלה . אולי יש איזה תרופה אחרת בשביל שההרגשה תעלם לגמרי ? תודה מראש דנה

דנה, מאחר ואנו לא פורום המנוהל ע"י רופאים, אני חוששת שזו אינה הכתובת הנכונה לפנייתך. לא אוכל לייעץ לך בנושא תרופתי. מאחלת לך בריאות, שקט ושלווה ליאת

אני רוצה לקום בבוקר ולדעת איזה יום היום ומה התאריך - רק שהראש ככ מבולבל ..מעומס מחשבות ..ואני נאבדת .. אני רוצה לשתות את הקפה הראשון של הבוקר .. ולא לרצות למחוק עוד יום בטבלת הייאוש של החיים שלי ... אני רוצה לפתוח את התריסים , לנשום את האוויר .. מבלי לחשוב אם ל"קפוץ" לשם.. אולי יעשה לי טוב יותר .. אני רוצה לחלום על נופש עם הילד ובן הזוג שלי .. או אפילו סתם לבד להנות ..ולשכוח מהכל .. ולא על חופש ..כאשפוז בביהח לחולה נפש..:-( אני רוצה להרגיש את היום , את הרגע .. ולא את פעם ..את העבר הנוראי .. אני רוצה שיהיו לי זכרונות טובים .. ולא כל היום סיוטים ופלאשבקים.. אני רוצה למצוא את המקום הבטוח שלי, את השלווה, את הרוגע .. בעולם האמיתי .. ולא רק בדימיון.. אני רוצה לחזור לאהוב את עצמי .. אני רוצה לאהוב שוב את הגוף שלי .. אני רוצה לחזור להרגיש שוב אישה , רעייה ואם אוהבת ... אני רוצה בחזרה את הילדות שלי.. הילדות שנמחקה .. אממ..בעצם ..אני רוצה להפסיק לרצות את הילדות שלי .. אני רוצה להרגיש חיה ומלאה בעשייה וקיימת בעולם הזה .. מבלי להזדקק מאחרים שיאשרו לי את עצם קיומי.. אני רוצה לדעת מי אני שוב ...:-( אני רוצה להרגיש שוב אחת ויחידה ..אחת ומיוחדת .. אני רוצה להאמין שיהיה לי טוב ולא לדעת רק רע .. אני רוצה להרגיש טוב ..להנות ..לבלות ...לצחוק ולחייך .. לעצמי ולכולם .. אני רוצה להיות סתם ש` .. שוב בחזרה ... אני באמת רוצה ... (ו..זה נראה לי כמו חלום .. כאילו ..שכבר אי אפשר ...!!!!!.....) ליאת .. התגעגעתי ... (משום מה אני מוצאת את עצמי מחכה לימי חמישי .. שאת כאן..כאילו נותן לי הרגשה של ביטחון ..הזוי ..סורי, אבל..זו האמת ..) אז, אני רק ..מחבקת אותך ..מרחוק ..זה בסדר ??.. שרית.

שלום שרית, לא נותר לי אלא לחזק אותך במשאלותיך לחיים קלים יותר, לעתיד שקט יותר, ולמקום בטוח. אני רוצה להזכיר לך שאיש מאיתנו לא יכול לברוח מעברו, אך כולנו, ללא יוצא מן הכלל, יכולים להתייצב באומץ מול העתיד. הרצון והמשאלה הם התחלה. שולחת לך את כל הכוח והנחישות להילחם על הגשמתם. שלך ליאת

שולחת לך ..חיבוק ממני , יש לי עוד מעט טיפול ..מקווה לטוב , אחרי סערת החול הזו שבי ..מהשבוע האחרון .. אנסה לשתף אותך מאוחר יותר, תודה שאת כאן , מכל הלב, שרית

היי ליאת, אני לא יודעת בדיוק איך להתחיל..לא מצליחה לסדר את המילים,כמו שכלום לא מסתדר לי במחשבות.. ואני יכולה לכתוב אלף מילים,למלא את הדף, ועדיין-שום מילה לא תתאר את ההרגשה.. לא חושבת שיש מילים שיכולות בכלל לתאר... את יודעת מה בא לי לעשות עכשיו,ללכת למקום כזה שאין בו אנשים,ולצרוח: די. לצרוח עד שייגמר הקול,עד שאני אגמר.. רשמתי קודם הודעה ארוכה מאד,ומחקתי.. כאן על הדף אני יכולה למחוק. למחוק תחושות,רגשות,מחשבות, אבל כמה שאמחק שוב ושוב,זה ייעשה משהו?זה יעזור?זה לא... זה לא יעשה שום דבר..והבלאגן יישאר.. עוד מנסה לעכל את מה שקרה.. חברה שלי.אכזבתי אותה,והיא.... כועסת עליי,לא מדברת איתי עכשיו,האמת שבצדק,היא מאוכזבת, וכן ,יש לה סיבה לכעוס,מותר לה.. אפשר לעשות רשימה ארוכה של סיבות למה לוותר על חברה טובה שלך,אבל הסיבה שבגללה היא כועסת עליי לא מתאימה לרשימה הזאת.. היא בתקופה לא פשוטה מכל הבחינות,ואני...לא שם בשבילה..לא כי אני לא רוצה... פשוט כי אין לי את הכוחות הדרושים,האנרגיות..אבל היא כל כך בלב שלי...תמיד.. באמת שרציתי...והעיקר הכוונה ,לא? לא... מסתבר שלא.. זה לא באמת חשוב שהיא בלב שלי ? שאני חושבת עליה? כל זה לא חשוב? והאם פאשלה אחת יכולה למחוק חודשים ושנים של חברות עמוקה? הבטחתי לה משהו,אבל לבסוף זה לא הסתדר.... והיא נפגעה,התאכזבה,כעסה,מה עשיתי? למה אני כזאת מטומטמת,למה אני תמיד חייבת להיות כזאת מטומטמת? תגידי למה ליאת? היא כועסת כי הבטחתי לה,וחוץ מזה,לאורך כל התקופה לא מספיק עודדתי,הייתי,עזרתי,ואני מרגישה אשמה,הייתי עסוקה בעצמי,העדפתי דברים אחרים על פניה,והיא כנראה הרגישה את זה... אבל היא לא יודעת כמה אני אוהבת אותה.. הבטחתי לה...אבל כן, כולי מילים ריקות וכוונות,בלי מעשים,בלי צעדים. מילים.הבטחות.מחשבות.וכלום לא קורה... מילים...אני לא עמדתי מאחוריהן אפילו, אני לא מספיק חזקה כרגע בתקופה הזו,אין לי את הכוחות,וברגע שבו יהיו לי את הכוחות,אני אוכל להיות שם יותר בשבילה.. כואב לי שחברה שלי מטילה ספק בכך,וחבר שלי יודע את כל הסיפור והוא בצד שלה... הוא מבין אותה יותר מאשר אותי... אני שחקנית...היא לא יודעת שאני בטיפול ושרע לי כל כך,לא כי אני לא סומכת עליה,אני כן... והיא מדהימה... אבל יש דברים שאני לא מספרת לה,היא רואה אותי תמיד במצב רוח טוב,אני שחקנית,כבר אמרתי,היא לא יודעת שבתוכי אני בולעת את הדמעות עם הכאב,ועוד כל מיני דברים.. המטפלת אמרה לי, לחשוב עליי,לעשות מה שטוב לי .המטפלת שלי מכירה אותי יותר טוב מכל אחד, היא כל כך מכירה אותי שהיא אפילו יודעת מה אני הולכת להגיד,עוד לפניי... המטפלת שלי חשבה שחברתי תבין "אולי היא תכעס קצת,אבל בסוף היא תבין"....והיא לא... והאמת שעכשיו אני כועסת על חברתי,גם אני נפגעתי... מרגישה שלא מבינים אותי,ואיך אפשר להבין אותי אם אני לא מספרת לה כלום. לפעמים אני רואה את החברויות כאן בפורום,ואני חושבת כמה זה מדהים שיש לי חברות כאלה, אבל מה זה חברות?? אני לא יודעת... יש לי עוד 3 חברות טובות ,מקסימות, ואני לא מאמינה שהן יוותרו עליי,ככה...(אלא אם כן הנבואה תגשים את עצמה...) כמו שלא האמנתי שהיא תוותר עליי...אבל הנה,קורה... אוי,זה בכלל לא שאלה...רציתי את דעתך... סליחה שיצא לי כזה ארוך... ומבולבל.. מצטערת בקשר לשבוע שעבר.. מצטערת אם הרגשת שאני באה אלייך בטענות שלא ענית... כן,שכחתי.. החוקים.... תודה לך שאת כאן,תודה על ההקשבה,העידוד,העזרה ,עלייך.. ת=ו=ד=ה, חן

שלום חן, אחת הסיבות השכיחות למריבות וקונפליקטים היא תקשורת לקויה. את חוזרת ואומרת כמה חברתך חשובה ויקרה לך, ומניחה שגם היא יודעת זאת. לפעמים נדמה לנו שהאחרים יכולים לקרוא את מחשבותינו וכוונותינו, ואנו מתפלאים כשהם מבינים את ההפך. לכן, אם חברתך חשובה לך, נסי לדבר איתה בגילוי לב, ולשתף אותה בקשיים שמנעו ממך לעמוד בהבטחתך. מעבר לכך, כאנשים מבוגרים עלינו להביא בחשבון שיהיו אנשים שיכעסו עלינו - בצדק או שלא בצדק - ואין צורך להתפתל מדי. מערכת יחסים עמוקה ויציבה יכולה לשרוד גם משברים חולפים. מקווה שתצליחי לשקם את הקשר, ויותר מכך - את מצב רוחך. בהצלחה ליאת

היי שוב ליאת, תודה על תגובתך. יש התפתחויות ורציתי לשתף אותך,אם אפשר.. מחר אלך לדבר איתה. הבנתי שמאוד חשוב לה שאבוא,אמנם לא דיברתי איתה ישירות,אלא דרך חבר קרוב של שתינו,שיודע מכל הסיפור והוא דיבר איתנו,בעצם הוא הציע שניפגש ונדבר. הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר איתה בגילוי לב, אבל לא חושבת שאצליח לעשות זאת, וזה לא שאיני סומכת עליה,אני כן... אבל... אני פשוט לא אוהבת להגיד לחברות שלי שרע לי. אם הייתי אומרת לה שהסיבה שאכזבתי אותה שלא עמדתי בהבטחתי היא "שרע לי",ואני בתקופה לא טובה,וכו' כמו שאני מכירה אותה,היא היתה אומרת "בשביל מה יש חברים?" והיא היתה תוהה איך לא סיפרתי לה וכו'.. אולי מבושה,או חשש להראות חלשה, או חשש שירחמו עליי, מעדיפה לשמור לעצמי את התחושות הקשות ובלבד שזה לא יקרה. מצד אחד אני מרגישה אשמה הרי זה לא תירוץ להתנהג כך וכך וכך כי רע לי, ומצד שני אני מאשימה את כל העולם ותוהה איך לא מבינים גם אותי.תחושות כאלה משאירות אותי בהרגשה קשה. אני רוצה להאמין שאני אצליח להשתנות במובן הזה.. :-( חן

קראתי לפני כמה דקות אמרה יפה: " Life isn't about waiting for the storm to pass... it's about learning to dance in the rain" כמה קל ויפה לקרוא אבל הגשם רטוב מדי, קר מדי בחוץ, וגם המטריה תמיד נשברת... האמת שמה שכתבתי כרגע נשמע לי כמו תירוצים לא משכנעים מדי. אולי הייתי צריכה להגיד שבסוף חולים ולא מסוגלים לצאת מהמיטה... me2, מנהלת עם עצמה דיאלוג מוזר לילה טוב? (אני שוב מעוללת את זה לעצמי, לא הולכת לישון למרות שאני יכולה להרשות לעצמי ובנוסף אני עייפה, ואפילו היום זה לא בגלל שאני לא רוצה שעוד יום יתחיל, שזה אומר שעוד יום עבר והרגשתי שאני צריכה עוד זמן, אלא סתם כך. ואני סתם מקשקשת פה בסוגריים אז עדיף כבר לסיים) אה, ובסוף זה לא יצא כ"כ נחמד, רק התחיל נחמד. נו מילא, אפקט ההפתעה

שלום ME2, מאחלת לך שתצליחי להפוך גם יום סגריר להזדמנות. אני מסכימה איתך, וחושבת שלא פשוט לראות תמיד ובכל מקרה את החלק המואר והאופטימי, אבל בהחלט כדאי לשאוף לזה. סוף שבוע רגוע ליאת

שלום, אני בת 24 סובלת מלחץ נפשי מזה תקופה אך מנתקים אותו מן החיים ועושים את ההפרדה בין הלחץ לבין החיים שלא יתפוק את הענינים החשובים כי הוא גורם לכישלון לפעמים ולפיספוס של דברים וזה לא נעשה מחוסר ידיעה או בקיעות בנושא אלא מהרצון להצליח והפחד שמע אני אכשל מגביר יותר את התחושה מרוב שהוא מתגבר כול פעם יותר ביחוד בזמן מבחנים מלבד טכינקות של להרגיע מה אפשריות האחרות אך נעשה ההפרדה בלי שהלחץ יפגע בנו? והאם זה יכול להשפיע יותר מכך? והרי ביום יום אני רגועה וכמעט שלא בלחץ רק אם מלחיצים אותי?? בבקשה עיזרו זה נורא מעיק

שלום ליאור, לחץ מתמשך שאינו מטופל אכן יכול לפגוע בתפקוד הכללי שלנו, ולהשפיע גם על תחומים שאינם קשורים בו ישירות. אני מבינה שהלחץ שאת מתארת קשור לנושאים של הישגים והצלחה, וככזה, יש לו השפעה מעגלית על חייך: את לחוצה, כתוצאה מכך התפקוד שלך נפגע (אולי גם יורדים הציונים בבחינות), ואז הלחץ גובר, וחוזר חלילה. טכניקות הרפייה הן דרך אחת להתמודד עם הלחץ, אך מרכיב חשוב לא פחות הן המחשבות ה'אוטומטיות' שעולות בנו מול סיטואציה של בחינה והערכה. כל מרכיבי הלחץ, אלה ואחרים, מטופלים בצורה מקצועית בסדנאות מיוחדות המיועדות להפחתת החרדה. בכל אוניברסיטה גדולה יש שירות פסיכולוגי הנותן מענה הן לחרדת מבחנים והן לקשיים רגשיים אחרים הפוגעים בתפקוד. נסי להגיע לשם ולהיעזר. בהצלחה ליאת

אכן כן אבל בזמנו שלמדתי לא היתה קבוצה שכזו איפה יש עכשו באיזור מגורי בצפון אולי את יודעת באיזור קריות וצפונה אפילו אבל כרגע אני לא לומדת אני רוצה שאתחיל להיעזר בזה בנתיים מה היית ממליצה לי לעשות בנוגע לזה באופן עצמאי אך לשנות את אורח החיים שלי תפרטי לי יותר אך אוכל לעשות זאת קודם ביום יום ,ואח"כ בזמן הבחינה ,ובמהלך הבחינה,ובכלל בחיים עצמם בקבלה לראינות עבודהמבלי לשדר ווא אני בלחץ,אך משנים את זה כמה זמן זה לוקח ?? אשמח לקבל את מלוא האינפרומציה לחסל את הלחץ אחת ולתמיד.

אורנה, האם את/מנהל אחר יכול לראות הודעה שממתינה לאישור והיא בהמשך של דיון אשר לא נערך במשמרת שלך/של אותו מנהל?

שלום ר. אחורי הקלעים של הפורום גלויים לכל שלושת המנהלים. בברכה ליאת

אורנה, האם זה רק נדמה לי או שבאמת אותה גישה מדעית-פלצנית-מתנשאת שניתן לראות אצל כה רבים מרופאינו ניתן גם למצוא אצל רבים מהפסיכולוגים?

שלום יורם, תצטרך להיות יותר ספציפי בהגדרת הגישה המדעית-פלצנית-מתנשאת שמעוררת את חמתך. בינתיים, שתי הערות קטנות: הראשונה - לעניות דעתי ביסוס מדעי אינו זהה לפלצנות או התנשאות, אולי אפילו להיפך. השנייה - כמו בכל מקצוע, ישנו מגוון רחב למדי של סגנונות ואיכויות, וכל מטופל מוזמן לבחור את הנוכחות הטיפולית הנכונה עבורו. לילה טוב, אורנה