פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת ליאת, (חשבתי עליך בעודי מקפצת בשלוליות עם מגפי הפלסטיק המטופשים שלי... :-)) יש לי חדשות מרגשות! אימצתי גור חתולים השבוע. כבר הרבה זמן שאני משתעשעת במחשבה של לעשות את זה (אני מתה לאמץ כלב, אבל אין מצב בשלב זה של חיי) ועד עכשיו מצאתי מספיק סיבות למה אני לא יכולה... אבל בתחילת השבוע פגשתי אותו (הוא היה חתול רחוב) והוא היה כל כך מקסים (חולה על ג'ינג'ים!) שלא יכולתי לעמוד בפיתוי. אז עכשיו פתאום יש מישהו שחולק איתי את המיטה הזוגית (איזה חולק, הוא בגודל של בוטן ועדיין חולש על רוב המיטה...) אבל נעים להרגיש אותו מכורבל לצידי עמוק בתוך הפוך... בכל אופן, זו הפעם הראשונה שיש לי חיית מחמד "רצינית". לא גדלתי עם חיות בילדותי (דגים זה לא נחשב. אי אפשר ללטף...) ואני מוצאת שעצם נוכחותו מציפה אותי מבחינה רגשית, בעוצמה שלא צפיתי. מעבר לעובדה שזו הייתה "אהבה ממבט ראשון" כל מה שאני רוצה זה להיות קרוב אליו. כבר הרבה זמן שאני מרגישה כמו ילדה קטנה שוב, בתוך הטיפול, ופתאום מוזר לי להיות בצד המטפל. נעים מאוד, כי אני מוצפת אושר כשהוא בא להתכרבל לי בין הידיים ולגמרי מתמסר לליטופים שלי, אבל גם מציף מאוד את החוסר שבי, את המקום שכמה לחיבוק של המטפלת. וכל זה ביחד מתערבב לי בבטן, עד שהיום כשהוא ישן בזרועותיי פשוט פרצתי בבכי פתאומי ומאוד מאוד עמוק. אני מאושרת על ההזדמנות שיש לי לדאוג לו, תינוק מתוק שכמוהו, ואני רואה עד כמה הוא מחפש את המגע והליטוף, אבל באותה מידה זה פשוט פער לי פצע באמצע הלב, ומכאיב לי כשאני מבינה שאני כבר לא קטנה, ושבעצם ההזדמנות שלי להיות כל כך מוגנת ומטופלת חלפה עברה לה. יום אחרי שמצאתי אותו, הייתה לי פגישה טיפולית. עקב אילוצים הוא היה איתי שם, ונראה היה שגם הוא מאוד מחבב את המטפלת שלי (איך שנתתי לו להסתובב הוא קפץ והתיישב עליה, והסתכל עלי גם הוא בעיניים גדולות ואמפתיות... :-)) בכל אופן, היא אמרה שהיא חושבת שזה לא מקרי שדווקא עכשיו אימצתי אותו, שלאחרונה אני מרשה לעצמי להתקרב, מרשה לעצמי להתמסר, נקשרת ולא בורחת. אולי החתול הוא עוד שלב בדרך... (אימון באינטימיות על חתולים... את חושבת שאני יכולה להוציא על זה פטנט?) בכל אופן, אני כבר לא כל כך בטוחה מה רציתי לשאול... אני מניחה שאני כנראה מחפשת עוד הסברים להצפה הרגשית שלי אל מול החתול (נמש שמו) או כל מחשבה אחרת שעולה בך בעקבות מה שכתבתי... תודה, נועם

ערב טוב נועם, הגם שאני באופן מובהק "טיפוס של כלבים", הסיפור שלך הצליח לרגש ולשמח אותי, כמאמינה גדולה ביכולתם של בעלי חיים לשדרג את חיינו כמעט מכל אספקט. נהניתי במיוחד לשמוע על הביקור של נמש בקליניקה (טיפול משפחתי?), ועל המקומות הרכים שהתעוררו לחיים בזכותו. אני חושבת שהתמורה האמיתית מתחוורת דווקא בהתקיימות המשותפת האפורה, אחרי ההתרגשות הראשונית, כשלומדים להתנהל בהרמוניה מתוך כבוד וסובלנות. (לפעמים אני קצת מודאגת כשהופכים בע"ח לסרוגייט רגשי, בעיקר מתוך דאגה כנה למה שיקרה לו אחרי ההחלמה של בעליו. אבל עליך אני סומכת במיליון אחוז). מאחלת לכם שנים רבות של נחת והתפעלות הדדית דרישת שלום חמה מירדנה, שבטח הייתה רודפת אחריו בנביחות זוועה עד קצה העולם, ולו כדי להסתיר את העובדה שהיא פוחדת מחתולים פחד מוות... לילה טוב ליאת

הקראתי לנמש את התשובה שלך, והוא פיהק, התמתח וחזר לישון... נו, מה הוא מבין... אני חושבת שאני בעיקר מאושרת ממנו. פתאום לחזור הביתה נהיה הרבה יותר כיף... הוא ישן איתי ביחד, ואתמול הוא ישן חצי מהלילה צמוד לבטן שלי, ואת החצי השני הוא בילה בשקע הצוואר, איפה שהצוואר מתחבר לכתף, כמו צעיף פרוותי במיוחד. זה נעים, אני מאמינה, לשנינו. הביקור של נמש בקליניקה בהחלט היה משעשע, והיה מאוד נעים לראות אותו מתמסר למגע של המטפלת שלי, מגרגר בהנאה, מתכרבל... קצת כאילו הוא עשה בפועל את מה שאני מרגישה... גם היא נהנתה מתשומת הלב שהיא קיבלה, עד לשלב בו הוא ניסה להפוך אותה לקיר טיפוס ולהחריב לה את הסוודר (זה אחרי שהוא תקף בנחישות של גור נמרים את השרשרת שלה והקשה עליה להתרכז במה שאני אומרת) ואז הוא הוחזר לזרועותיי ונמנם את שארית הפגישה. נמש מוסר ד"ש חם חזרה לירדנה, בלי להבין למה היא לא רוצה לשחק איתו. הוא לא מבין מה מפחיד בחתלתול קטן שעוד לא לחלוטין בעל קורדינציה על הפעלת 4 הרגליים שלו בו זמנית, מה שהופך את הריצה שלו למופע מעידות והתגלגלויות מצחיק במיוחד... שבת שלום, נועם נ.ב - אני יכולה להרשות לעצמי לשלוח לך למייל תמונה של האוצר? סתם, שתוכלי להתפעל באופן סופי? (אני מתה להשוויץ...)

מותר לי להצטרף? אני תמיד מצליחה לדמיין מאוד בבהירות את הדברים שאת כותבת.. (כיף לדמיין איתך).. כבר ממגפי הפלסטיק (המטופשים?) התחלתי לחייך, והחיוך התרחב והתרחב ככל שהמשכתי לקרוא.. חושבת שהתאהבתי בנמש :-) (כן, גם לי יש חולשה קלה לג'ינג'ים..). זה היה מהחיוכים ששזורה בהם איזו נימה של עצב.. חיוך של הבנה זה היה. של מוכרות.. עצב, על שכך את מרגישה, על החור הכמה הזה שנפער ומכאיב ומטלטל.. גם אני, בתקופה האחרונה, מצאתי את עצמי מתייפחת בסיטואציות שלא ציפיתי לבכות בהן, רק כי עוררו בי את ההעדר בכל עוזו. מפליא, לפעמים, כמה העדר יכול להכאיב. להיחרט כך פנימה... קצת כמו חוויה גופנית שנרשמת בך איפשהו, חזק, גם אם אתה לא מצליח לשים אותה במילים.. לא בטוחה מה אני רוצה לומר. אולי רק לספר לך מה עוררו בי הדברים שלך. אני מאוד שמחה שיש לך נמש כזה קטן לדאוג לו (כמעט יוצא לי קול כזה לתינוקות.. מצחיק..). שמחה גם בשביל נמש שזכה בך.. שיזכה להכיר, איתך, את שלל גילויי הרוך והקירבה והדאגה שאת מסוגלת להם.. זה בדיוק הזמן לאמץ כזה נמש! בדיוק הזמן! :-) בטוחה שהגב' שלך, שתחייה, שמחה גם היא על נמש הקטן שישב עליה (איזו סיטואציה מצחיקה.. כמעט מצחיק כמו לדמיין את המטפלת של ME מפזזת לצלילי אינפקטד מאשרום :-)) למרות שקשה עכשיו, אני דווקא שמחה לשמוע אותך כך.. את צומחת :-) דרישת שלום חמה ממני, לילך.

לילך לילך, נעים לשמוע ממך :-) נעים מאוד אפילו :-) יש לי הרגשה שכמה שנובט אצלך, ככה לא נובט אצלי (מדברת רק על הצמחים, כן?) ניסיתי בכל הכוח להנביט לי פלפלים, וכל מה שיצא זה זרעים על מצע צמר גפן... נו טוב, אולי אני צריכה להתרכז בתחום החתולים... אני חושבת שההרגשה שלי והעוצמות שנמש מעלה, מתאזנות לי לאט לאט. יש משהו זורם יותר בהתנהלות שלנו, הוא כבר יודע לזהות מתי אני ישנה ולא להציק, הוא כבר לא יוזם משחקי נשיכות בארבע לפנות בוקר ומעיר אותי בבהלה, ובכלל, שנינו נינוחים יותר אחד עם השני. כמה שאני אוהבת אותו. שמחה שכתבת לי. ראי עצמך מוזמנת לפגישה אישית עם נמש. יש לי הרגשה שהוא יחבב אותך ישר... מבטיחה לשלוח תמונות שלו בקרוב, כבר עשיתי לו בוק עם המצלמה של הפלאפון... שבת שלום, נועם

האם ידוע מהם הסימפטומים לקילוף העור בציפורנים עד זוב דם לעיתים? ברור שזוהי הפרעה, האם תוכלו להצביע מהי ההפרעה? בתודה.

שלום רעיה, קילוף עור עד זוב דם, כמו כל פגיעה עצמית אחרת, הוא סימפטום ולא הפרעה. תוכלי לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג, ובמידת הצורך להיכנס לתהליך טיפולי שיוכל להפנות את הזרקור אל המקורות העמוקים לצורך לפגוע בעצמך. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי בעיה הקשורה ליחסי מין. נדמה לי שאני סובלת מוגינסמוס. לפי מיטב הבנתי כדאי לעבור טיפול משולב, כלומר פסיכותראפי והתנהגותי. אשמח לקבל המלצה על סוג הטיפול המתאים, וכן על מטפלים המומחים בתחום זה באזור השרון או תל אביב.

שלום מוריה, וגיניסמוס היא אכן בעיה מטרידה, אך יש לאבחן אותה בזהירות, כי יש תופעות דומות אחרות בהן ניתן לטפל גם תרופתית. לי היה ניסיון מקצועי טוב מאד עם המרפאה באיכילוב, המציעה גם מעקב רפואי וגם טיפול קבוצתי והתנהגותי. http://www.tasmc.org.il/lis/sexual_therapy_clinic/ בהצלחה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? רוצה קצת לשתף אותך במחשבות ולשאול לדעתך, בסדר? נתקלתי היום בנערה שהשיחה איתה הייתה לי משונה..היה חסר בה משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע.. כאילו לא הצלחתי "לקרוא" אותה. די בהפתעה, הבנתי שלמרות שניהלנו שיחה, איכשהו לא נוצרה אינטראקציה בינינו..זה מה שהיה חסר- אינטראקציה. הצלחתי לחלץ ממנה חצי חיוך קטן ב-4 שעות, שנעלם מהר כמו שהוא בא. מהשיחה איתה הבנתי שהיא רואה במערכות יחסים משהו מאוד מאוד פונקציונלי. לא פסיק מעבר לזה. והיא גם לא מעוניינת ביותר. יש לה כמה חברים, אבל היא לא זוכרת את השמות של כולם. היא לא מדברת אחה"צ עם חברים, בשום מדיום, וזה גם לא חסר לה. בביה"ס היא מדברת עם כמה אנשים לפעמים, אבל רק כדי להעביר/לשרוף את הזמן בהפסקה. זה נשמע כמו הכחשה של רצונות חברתיים שהיא לא מצליחה לממש, אבל צריך לראות אותה כדי להבין שזה באמת לא מעניין אותה. הוא מאוד מאוד מכוונת מטרה- חלום חייה זה להיות חשמלאית (וכבר יש לה כמה שנים של ניסיון בעבודה בחופשות הקיץ). כך גם הגדירה את תחביביה. רציתי לשאול אותך, ליאת.. אני הרבה פעמים מרגישה לגבי עצמי שיש לי איזה קושי בהבנה חברתית.. שמשהו שם לא בא לי טבעי ואני צריכה קצת "להתאמן באינטראקציה".. בין אם זה נובע מחרדה וחוסר אמונה ביכולת שלי באמת להרגיש וליצור קשר אמיתי, ובין אם זה אכן קושי ראשוני אצלי- זה מעכב ומגביל אותי קצת. חשבתי על זה היום, די בהפתעה, שהיא בכלל לא מרגישה בחסרונו של מה שאני חווה בי כסוג של נכות, שמעכבת אותי מלהתפתח ולצמוח. למערכות יחסים אין תכלית כשלעצמן לגביה. זה לא מעסיק אותה. הופתעתי לגלות שאולי אני זו שמוגבלת, לא היא. הקושי *המינימלי* שלי מפריע לי ולכן מגביל אותי, הופך אותי למוגבלת. היא, לעומת זאת, מתפקדת ומרגישה שיש לה מטרות אליהן היא שואפת.. אולי מוגבלות היא תלויית סביבה, ותלויית מטרות ויכולת להגשימן, ולא בהכרח משהו שאפשר לקבוע/לאבחן באופן כמותי, בהתאם לדרגת-משהו, או בהתאם לנורמות..? היית מפנה ילדה כזו לאבחון או טיפול פסיכולוגי? (ולמה?) יכול מאוד להיות שהיא על הספקטרום של אוטיזם, או משהו דומה.. אבל היא מתפקדת, מרגישה סיפוק אמיתי ביחס לעצמה, ביחס להתקדמות שלה (רואים על הפנים שלה שהיא גאה בעצמה).. היא כנראה לא ב"נורמה"...מיד מרגישים שמשהו אצלה "לא בסדר", לא "רגיל"- אבל היא מתפקדת לגמרי, ועצמאית מאוד-מאוד ביחס לגילה. את מבינה למה אני מתכוונת?.. אשמח להגיגייך... ל.

שלום לילך, הגדרות של אבנורמליות ורמת תפקוד הם תמיד תלויות חברה ותרבות. רועה צאן מבודד בן 12 על צלע הר במונגוליה, לא יאובחן בהכרח כסובל מהפרעת נפש כלשהי, בעוד ילד הגדל בבית ילדים בקיבוץ, שיעדיף לצאת למרעה כל יום ושיעזבו אותו בשקט, מן הסתם יזמין על עצמו צי של מטפלים ויועצים ומאבחנים... אנשים נולדים עם שונות רבה בכל הנוגע למזג הבסיסי שלהם, לרמת הפעילות שלהם, ולתגובתיות. על זה מצטברות אין ספור השפעות חיצוניות, שמביאות בסופו של דבר למופע אישיותי ייחודי שהולך איתנו לכל מקום. איני יודעת ממה סובלת הנערה שתארת, ואיני משוכנעת שמידת שביעות הרצון או הסבל הנראים על פנינו הם האינדיקציה לשאלה האם לטפל או לא. זאת שאלה שתישאר כנראה ללא מענה, לפחות בהסתמך על התיאור שלך. אחרי הכל, גם נושא הטיפול הנפשי או השיקום ספוג במשמעויות חברתיות/פוליטיות. חשבי, למשל, על סוטי מין שאינם סובלים מן ההפרעה שלהם, או - להבדיל - על אנשים הסובלים מפיגור. האם יש לנו זכות להתערב בחייהם, להכניסם למסגרות שיקום, גם אם אינם נראים מאד מוטרדים ממצבם? אלו שאלות חשובות ומעניינות שאפשר לפתוח לדיון. אשר לך, את מציינת קושי בהבנה חברתית. כדאי לזכור שמקור משמעותי למצוקה יכול להיות הפער הבלתי נסבל שבין ידיעה והבנה של קונבנציות חברתיות, של נורמות וחוקים התנהגותיים, לבין היכולת ליישמם בחיי היומיום ובמגע החברתי השוטף. להערכתי, אין לך בעיה בהבנה החברתית, אלא - אולי - ביכולת ליישם אותה in vivo באופן מספק. מכאן ועד לאבחנות הקשות (נכות???) שאת מדברת עליהן נראה לי שרב המרחק. מקווה שחוצמזה הכל בסדר אצלכם, ושגשמי הברכה השקו את כל מה שנטמן ונזרע, ונבט. :-) ליאת

ליאת :-) ענית לי ממש תשובה מושקעת! תודה רבה! שלל השאלות שהעלית מעניינות מאוד.. הזכות להתערב, היא אכן לגמרי לא עניין של מה בכך. לא בטוחה שהדוגמאות של סוטי מין או מפגרים לגמרי מתאימות לנערה שלי..היא אינה פוגעת באיש ומתפקדת באופן עצמאי מאוד, אז זה אולי קצת שונה. אם כי, זה בהחלט עדיין משאיר על כנן את השאלות האתיות הקשורות בהתערבות, כל התערבות שהיא. את גם צודקת במה שכתבת לגבי האינדיקציות לנחיצות הטיפול, כפי שאלה נרשמות על פנינו... כדי להבין דברים באמת נחוצה, כנראה, היכרות מעמיקה יותר והרבה הרבה סבלנות ותשומת לב לפרטים הקטנים.. הרבה מאוד דברים נמצאים בפרטים הקטנים.. פשוט הדהים אותי, שלפחות מההתרשמות הבלתי אמצעית ובלתי מקצועית שלי, היה נראה שחלק חשוב כל כך מהחוויה היומיומית האנושית, נעדר, בצורה שאני מכירה אותו, מעולם המושגים של הנערה הזו... הדהים אותי, פשוט, שבאיזשהו מובן- הנחישות המקצועית שלה והעצמאות שלה וההתנהלות מכוונת המטרה שלה (שעוררו בי השתאות והערכה), מתאפשרים (אולי) גם בזכות ההבנה החברתית החסרה... תהיתי אם טיפול יכול לעורר בה את הצד ה"רדום" הזה, ויותר מכך- האם באמת יש בכך צורך, אם, נניח, היא חווה את החיים שלה כמלאים ומספקים, למרות חוסר יכולת ברור (מאוד) להשתלב מבחינה חברתית.. האם לגבי כולם אפשר להעיר את ההעדר הזה, האם נכון להעיר אותו, במידה ולא חווים סבל. קצת מזכיר את משל המערה של אפלטון.. העיניים כבר התרגלו לחשכת המערה והצללים על הקירות נראים מלאי חיים, כמו החיים עצמם. אבל אולי זו אסוציאציה פטרונית קצת, שקובעת מראש את שלי אמיתי ואת שלה כוזב.. מבלבל.. היא פשוט גרמה לי לחשוב על אלף הסייגים שאני שמה לעצמי, שמעכבים אותי מפשוט להיות. ככה- כמו שיוצא לי, כמו שמושך הלב.. (שבגללם החלטות מקצועיות כל כך קשות לי..).. את צודקת, אולי הם מעידים על הבנה חברתית שבכל זאת קיימת.. אז עכשיו רק ("רק") להגמיש את היישום, את אומרת...? I'm on it! :-) וואווה! התפלספתי מספיק ללילה אחד, אני חושבת... (זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שתזמיני לדיון...) מהר-מהר לישון... לילך. אווו..שכחתי לומר! הכל נובט לי, ליאת!! (מה שנזרע, וגם מה שלא :-) אני חושבת שזכיתי באצבעות ירוקות (זו זכייה של ממש..!) הסוד הוא לאהוב... (כל אחד וה"נמש" שלו..;-)

שלום לך, אחרי שנתיים של טיפול, המסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שדיבור לא יוביל לשום מקום ולא ישנה שום דבר אם אני בפנים אין לי את הכלים והכוח להתמודד עם הבעיות והפחדים שלי. היא יכולה לחזור ולהגיד אלפי פעמים שההתעללות לא הייתה באשמתי, היא יכולה להגיד שאיבדתי אנשים כי היו צריכים למות ולא כי אני לא דאגתי להם כמה שהיא רוצה, היא יכולה להגיד שאני מוכשרת, וחזקה היא יכולה להגיד שהיא חושבת עלי הרבה... היא יכולה להגיד המון דברים אבל עוד אני לא מאמינה בעצמי שום דבר לא יכול לשנות אותי. האם זה נכון? אז מה בעצם הטיפול הפסיכולוגי, חוץ מזה שאפשר רק לצעוק על מישהו, לצחוק איתו, ובקשב מקסימום את ידו לתמיכה ברגעים הקשים ובסוף לשלם לו כסף?

שלום חגית, הפתיחה שלך הכינה אותי לסימן קריאה גדול. נשמתי לרווחה שראיתי את סימן השאלה הקטן, שם, לפני הסוף. "האם זה נכון?", את שואלת, ואני אומרת ששינוי הוא אפשרי, שאמונה בעצמי היא אפשרית, שחיים ללא אשמה גדולה מדי הם אפשריים, שקשר אמיתי וקרוב הוא אפשרי, ושחיים של משמעות ותקווה הם אפשריים. נדמה לי שאם את נשארת שם כבר שנתיים, מצליחה לראות את הסבלנות, החיוך, היד המושטת אליך, וגם לקבל את החוקים, משהו טוב בכל זאת מתקיים שם. זה, כנראה, טיפול. :-)) ליל מנוחה ליאת

היי עוד פעם, אז אם זה אכן טיפול, למה אני מרגישה את ההתקדמות? למה אני לא מרגישה את הטיפול בחיים האמיתי? בא לי לפעמים לוותר על הכל? נמאס לי מלראות את החיים כעוד יום ועוד יום. אולי אני צריכה להיפגש עם מישהו אחר (מטפל/ת) אחר שרואה את הבעיה שלי באופן שונה. הרי כל אחד יש לו ראיה אחרת לדברים מה דעתך?

קבלי מרשם: 5 טון סבלנות, כפול מזה איפוק. 3/4 צורך 1/2 לחץ 1/2 רצון קורט אמונה כמה שנכנס כאב(ואלוהים כמה שנכנס...) ערבבי הכל יחד, ולתנור... החום נמוך, החומרים יקרים מאוד ולמרות כל הזהירות נשרפה לי הנשמה(על עוגה לא היה לי כואב). והתפוצצה התבנית בתנור, אחרי כל כך הרבה מאמץ-עוד לנקות את התנור עכשיו? מי צריך את זה בכלל!!!

שלום ד. אני שומעת את התסכול, הייאוש וחוסר האונים. התוכלי לפנות אלי, בבקשה, למייל האישי? ליאת

הי ליאת האם קרה לך כמטפלת שמטופלת כה נגעה לליבך שהיה בך הרצון לחבק אותה אם באופן מטפורי/לא מטפורי כשהרגשת שהפגישה היתה לה קשה/כואבת. והאם את חושבת שכשמטפלת מרגישה כך כלפי מטופלת האם זה יכול להועיל או להזיק לטיפול. בהנחה שיש הפרש של דור בין המטפלת למטופלת. לילה טוב היום אנונימית.

שלום לך (היום) אנונימית, הרצון לחבק מטופל/ת קיים בי בעוצמות אלה ואחרות ובתקופות מסוימות כמעט בכל טיפול. ללא קשר לפער הגילים בינינו, איני נוהגת לעשות זאת, מטעמים מקצועיים עקרוניים, ועם זאת, איני סבורה שהרצון, כשלעצמו, יכול להזיק לטיפול. ליל מנוחה וסוף שבוע רגוע ליאת

ליאת יקרה האם ככל שהמטופל נוגע יותר ללבו של המטפל זה יכול להועיל לתהליך הטיפולי או להזיק. איפה עובר הגבול שמשם יקשה על המטפל לעזור למטופל. שבת שלום

ליאת יקרה , מה שלומך..? התגעגעתי .. ואני רוצה לשתף אותך ... . אני מרגישה שאני באיזה סוג של ניתוק מעצמי , ניתוק רגשי. זהו מנגנון ההגנה הקבוע שלי. מועיל, מבחינות מסוימות, לפחות ברמה המיידית, של "כאן ועכשיו" שצריך אותו ... מזיק, לטווח הארוך יותר. אני מכירה אותו, כי במשך מספר ימים, אולי אפילו שבוע/ שבועיים נותן לי כאילו מנוחה מהרגשות. ימים של שקט, אך זהו שקט לכאורה בלבד. כי כעבור מספר ימים הכל פורץ חזרה, ובדרך כלל בצורה מאסיבית וקשה הרבה יותר... זהו סתם "שקט שלפני הסערה". והסערה שמגיעה אחרי הניתוק הרגשי היא סערה שמוכרת לי, ומניסיוני-קשה לי מאוד להתמודד איתה. בסערה כזאת אני בדרך כלל עושה דברים מאוד אימפולסיביים, ומתחרטת עליהם בדיעבד. אבל גם כשיש "שקט" שכזה, ניתוק רגשי מהחוויה, אני מרגישה שמשהו לא בסדר בתוכי. כי בקשר למה שקרה אז, אין לי אפשרות להביע הרבה רגשות מרוב הכאב הגדול, , ובכל זאת-אני מרגישה במערבולת המוכרת בבטן. בלחץ הזה, במועקה. זה קיים שם, כאילו "נטול סיבה", כשבהקשר לסיבה האמיתית, כביכול, אין רגשות. ואני יודעת למה זה קורה... ועכשיו בתוכי מתנהלת מלחמה סוערת.... ניתקתי את עצמי מלהרגיש דברים , מעיין רייקנות טוטאלית.. כמו אז בפגיעה.. מרוב הכאב הגדול למדתי לשים חומה שמפרידה ביני לבין הכאב ופשוט נמצאת בעולם אחר , לא מציאותי ... פתאום , אני ככ מפחדת לגעת בכאב עצמו , מפחדת לקרוא את המילים כדי להרגיש את תחושת הפחד הנוראי הזה ..שמשתלטת עליי , בשלושה הימים האחרונים , אני מרגישה שאני לא יודעת מה קורה איתי, יותר מידיי דבריים מנסים לצאת ממני החוצה , יותר מידיי שאלות ביני לבין עצמי , של איך הגעתי להרס עצמי כזה כל השנים? איך זה שלא הצלחתי לדבר על זה ? שלא סיפרתי.. לאנשים הקרובים אליי , שלא ביקשתי עזרה כי פחדתי ..שלא נתתי לאונס בחיי שם ומקום ראויים והיום אני משלמת על זה ... הדחקתי ככ הרבה הדחקתי , כל הזמן הזה ..ככ הרבה עבר , כל הגילוי על העבר בבית ..והיום הכל צף בי בעוצמות כאלה שקשה לרסן אותן, הגוף מגיב אליהן , עייפות , סחרחורות , חוסר רצון לאכול , ... לא יודעת איך אפשר בכלל לתקן ככ הרבה .. לא יודעת מאיפה מתחילים בכלל .....הכל מבולגן.. מפחדת מאכזבה , אכזבה גדולה , אז מה שקורה לי עכשיו זה פשוט שאני מאבדת שליטה , מרגישה שעשיתי צעד אחד קדימה, והלכתי שלושה אחורה. מרגישה שהסיכוי לנצח במערכה הזו קלוש .. כנראה שאין לי סיכוי לנצח בקרב כולו. אני ככ חלשה ... מפחדת לטעות בדרך האם אצליח להלחם ????... האם אחזור להיות שוב פעם באמת מאושרת ????? אני מנסה לעצום את עיניי עכשיו ..אפילו לרגע ., כי אני לא רוצה לראות כלום, לא רוצה לשמוע , לא רוצה להרגיש רוצה רק לברוח אל מקום שקט באמת , מקום שבו האושר יהיה המציאות !!! יש לי עוד כמה שעות טיפול ..עברתי ימים מאוד קשים מהטיפול האחרון ביום שני .. מרגיש לי שהפסיכולוג נמצא שם איתי רק בטיפול עצמו .. זא ..בתוך החדר ..בקשר טיפולי.. הוא אכפתי ומבין ועדין .. אבל ברגע ..שהדלת נפתחת כאילו יש איזה ריסט ..ביני לבינו והוא לא פנוי אליי ..או זמין עבורי מעבר , שלחתי לו סמס מאוד קשה ביום שלישי הוא אפילו לא ענה לי ..וזה ממש פוגע .. הוא ניסה להסביר לי המון פעמים שהתקשורת מחוצ לחדר היא בעייתית ושאני אנסה להביא את הדברים הכואבים לפגישה ..אבל, אני נמצאת בתקופה ככ ואני ככ קשה צריכה אותו עכשיו יותר מהרגיל.. ואני מבינה את כל הקטע של הגבולות והמסגרת והקשר וכו' כו' אבל ככ קשה לי לעבור את הימים האלה .. ואם הוא היה נותן לי עוד אופציות ..מראה שהוא יותר רגיש גם מעבר ..ולא חוסם .. בכזו קרירות ואטימות ..מעבר לטיפול ..אז ..היה לי הרבה יותר קל להתעלות ..ולהתקרב אלייו יותר ..כי עד שאני מקרבת אות ..אני בעצם שוב מרחיקה ..נוגעת / לא נוגעת משהו כזה .. אני מבינה שיש לו חיים ..מעבר ..ואני לא הטיפול היחיד שיש לו אבל ...מצד אחד ..הוא מאוד מנסה לשמר, לבנות קשר טיפולי אמין ..בטוח.. מגן.. עם המון המון עבודה קשה של אמון ושיתוף של שנינו .. ומצד שני ..אני לא מרגישה שהוא שם בשבילי במצבים הקשים ..אפילו רק בלהגיד מילה טובה או להרגיע והכוונה ..מעבר לטיפול .. את מצליחה להבין אותי ?... נראה לי שהכל מבולבל ..בדברים שלי .. אני לא אדם אובססיבי ..ממש לא ..אבל אני נמצאת במקום ככ פגיע , חלש , כואב .. כן מודה ..ואני מרגישה שעד שאני באמת מצליחה להושיט יד ולבקש עזרה אני מתאכזבת..ונכון שלא הכל מושלם וקשר בנוי מאכזבות , ושמחה , בכי ואושר ..וכו אבל .. עדין המצב שלי ככ עדין ..שאני מפחדת מייאוש לפגוע בעצמי וכל עזרה אפילו קטנה של מילה טובה או הרגשה שאני לא לבד מצליחה להרים אותי .. מה דעתך?.. חוצמזה , מצטערת על ההצפות הרגשיות שלי בהודעות בחודשים האחרונים .. רוצה לומר תודה שאת כאן .. מקשיבה ..אכפתית ..מחבקת במילים .. אתם צוות פסיכולוגים מדהימים .. שאפשר להרגיש אתכם גם מעבר למסך.. וזה פשוט מחמם את הלב .. ונותן עוד כח ותקווה להמשיך בדרך הקשה הזו.. תודה ליאת , מחבקת אותך , שרית

ערב טוב שרית, את ודאי כבר אחרי הטיפול, אולי גם שקטה יותר. הלוואי. אני יודעת כמה קשה המסע שלך אל העבר, וכמה כוחות נפש מתכלים במהלכו. טיפול פסיכולוגי טוב יכול להתקיים אך ורק במסגרת ברורה של מקום וזמן, וההתעקשות של המטפל שלך על הגבולות משקפת - לתפיסתי - את הרצון להישאר חזק זמין ומקצועי. אילו, כפסיכולוגים, היינו מיטלטלים יחד עם המטופלים שלנו בסערה, היינו מאבדים את יכולתנו לשמש מיכל חזק ויציב עבורם. אני ממשיכה להתפעל מהתהליך שאת עוברת, ויודעת כמה טוב עוד יכול להפתיע אותך. מחזקת אותך מכל לבי ליאת

היי..ליאתי, אכן ..הבוקר אני שלווה יותר ..מוזר ?!... אבל משהו קצת שקט לי בראש ..איזה כיףף זה ..:-) הרגשה נפלאההההה!!!!!!. . אפשר להעריך את זה רק שזה לא שם הרבה זמן :-), ישנתי טוב בלילה , התחלתי לקחת טיפול תרופתי במקביל ..כבר 3 ימים , למרות ההתנגדות האיומה שלי ..החלטתי לשחרר מעט ..לא לתת לפחד להוביל אותי .. אני נמצאת במעקב של פסיכאטר ילדים ..(בהמלצת חברה טובה שהיא חברה שלו )ממש עדין ונחמד ..חח.. אנ י מאלה כנראה שנמצילחים למצוא את עצמם ..בטיפול של מטפלים שמתמחים בילדים ..כנראה אני באמת שם בפנים עדיין ילדה .. הפסיכאטר הזה הוא כנראה איזו חוויה מתקנת אחרי הקבן החולה נפש שנתקלתי בצבא .. הטיפול היה מקל אתמול .. דיברתי עם הפסיכולוג על מה שכתבתי לך כאן ..על הצורך שלי ..בזמינות מעבר, בכלל הצלחתי להיות אותנטית , רגועה, דיברתי בלי פחד ..וזה עשה לי ממש טוב .. הוא גם היה מאוד קשוב ואמפתי ברגע שחש שאני מדברת מכל הלב .. הוא אכן הסביר לי ..שבכדי שהוא ישאר חזק ..אני חייבת לנסות להעזר בעוד אנשים שיכולים לתמוך מעבר לשעות הטיפול ..כמו הפסיכאר, הפורום , המרכז ..כדי שתשמר שפיות ואחיזה נכונה בטיפול ולא יורגש ביננו הצפה שאי אפשר יהיה להכיל ..הרי אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע בימיי שני וחמישי ..וזה אינטנסיבי וקשה ממילא ..אלא אם כן זה ממש מצב חירום ואז שאני יצור איתו קשר . את צודקת במה שכתבת , על האיבוד יכולת שלכם כפסיכולוגים לשמש לנו למשענת חזקה כשיש סערות רבות .. לא הסתכלתי על הדברים בצורה כזו .. אולי כשאני תופסת מרחק מהכאב האיום שבי , אני מצליחה לראות את הדברים בצורה ברורה יותר ..ולא פוגעת . תודה על החיזוקים התמידיים שלך , תודה על האמונה שלך בי מרחוק ..זה ככ מעודד ..באמת .. את מקסימה .. שתהייה שבת שלום , שבת שלווה ומבורכת ..אמן ! מחבקת אותך המוןןן, (ולא זה לא כמובן מאלייו ..זה באמת מכל הלב ..) שרית

שלום לכם, יש לי שתי שאלות 1) אני מרגישה שטיפול פסיכולוגי הוא הסכם בלתי שוויוני. אני יושבת שם ומדברת, לא יודעת מה היא חושבת עלי, איך היא מסתכלת עלי בעיניה האמיתיות ולא כפסיכולגית. זה מין הצגה שהמטפלת עושה בשביל להעביר את השעה אפילו בדקות הכי קרובות אליה, אח"כ אני מרגישה דבילית שנפתחתי ונתתי בה אמון?!! אני כל הזמן עסוקה במה היא תעשה עפ הדברים שלי? 2) אני כל הזמן מבקשת לבטל, בודקת אם אפשא לשנות..אני משגעת אותה עם זה... למה אני לא מצליחה לשמור על רצף בפגישות? ממה אני מפחדת? תודה

ערב טוב, את צודקת במידה מסוימת, כשאת אומרת שטיפול אינו מערכת יחסים שוויונית, במובן זה שמדובר בהתמקדות בך, בחוויותייך, במערכות היחסים שלך, בעולם הפנימי שלך - ולא באלה של המטפלת. התמקדות כה אינטנסיבית ב"עצמי" יכולה לעורר הרבה חרדה, בעיקר אצל מי שכבר נפגע בעבר מדמויות משמעותיות ש"לא ראו" אותו ואולי גם עשו שימוש לרעה בתמימותו ובהתמסרות שלו. מכאן - אולי - הפחד של "מה היא תעשה עם כל המידע הזה". שאלתך השניה באה כהמשך ישיר לראשונה. הביטולים והשינויים הם ביטוי לאותה התנגדות מפורסמת לקשר אינטימי עם אדם אחר. תוכלי לעשות חיפוש קצר בפורום שלנו, ולגלות אין-סוף דיונים בנושא של התנגדות וקושי להתמסר. תני לעצמך עוד זמן, ונסי להתקדם בקצב שלך. מותר לך. בהצלחה ליאת

לעיונם של מנהלי הפורום בלבד מצפה רק לתגובכתכם עברתי איזה שהוא משבר עם בית הספר שבו למדת בעבות בעיה וחוסר הצלחה עם תעודת הבגרות שלי ולמרותץ זאת היה לי יחסים טובים וקרובים עם כמה מאנשי הצוות. שאלתי היא לאחר שעברתי בשנה שעברה תקופה קשה בעקבות כל הסיפור הזה. ככל הניראה ניכנסתי למעין משבר רגשי בכל הניין הזה ופרט למחכנת שלי. והיו רגעים שיתחשק לי פשוט להצמיד אותה לקיר ולחסום אותו שלא ייה לה אפשרות לצאת עד שתומאר לי את האמת תיםתח אליי ומדובר בבת אדם מאד ישרה ואמינה בעניי שיכזבה אותי. וגם יתקשתה ליתמודד עם הסיפור הזה מאד. למרות שאני עשית וניסיתי את הכל כדאי להקל עליה. כיום אני מרגשה דאגה חשש וגעגועים אליה והיא תמיד תענה שהיא האבהאותי אך שדרה את ההפך. וזה בן אדם חם שיודע לאהוב. מה אומר הרצון שלי בלהצביק אותה לקיר ולחסום אותה עד שדבר. תודה מראש על עיונכם ויתניותכם ועזרתם לי ולכל באי הפורום. שולמית מה אומר הרצון שלי

שלום שולמית, אפשר לחוש עד כמה משמעותית וחשובה הייתה אותה מורה עבורך. לפעמים, ממש כמו שקורה לילד קטן עם אמו, כאשר מתגברת תחושת הננטשות והחרדה, מרגישים צורך להיצמד בכל הכוח, ולזעוק "אל תעזבי אותי שוב !". אני מניחה שמשהו כזה קורה לך מול המורה, כשאת מרגישה שאינה נענית במידה מספקת לציפיותייך וצרכייך. יתכן שנבהלת מהאסרטיביות בה פעלת מולה ומול המערכת, והמשאלה שלך מייצגת את החרדה מפני אובדן אהבתה. מעניין יהיה לבדוק אם זה קורה לך בעוד מקומות בהקשרים דומים. בברכה ליאת

היי ליאת שהוספת את המונח אסרטביות למי יתכות שפעל כל אליי או אל אותו מורה שעליה נשאלה השאלה. בתודה מראש שולמית

אני בטיפול המון,המון שנים (מעל 6 שנים),מפגש של פעם בשבוע. לאחרונה בשל רצון לבצע שינוי במקום העבודה אני מרגישה צורך בהעלאת תדירות המפגשים לכדי פעמיים בשבוע,אך .אני מתביישת להעלות את הנושא כי כלכלית אני לא מסוגלת לשלם יותר וקשה לי לבקש שנגיע להסדר כלשהוא. בכל אופן לאחרונה יום לאחר הטיפול אני מתקשרת וכן מנסה לקבוע פגישה וזה לא יוצא .אני מניחה מפאת עומס של המטפלת ואז אני עוד יותר מבולבלת ואובדת עצות לגבי אותה שיחה שאני אמורה לנהל עם הבוס שלי (שהוא לפני המפגש הבא).אני מרגישה חסרת יכולת לפעול ללא הגיבוי והתמיכה שלה.אני תוהה האם לאחר שש שנות טיפול לא היה אמור לקרות ההיפך,שאני אהיה מספיק בטוחה בעצמי לקחת ולבצע החלטות בעצמי? כרגע אני לא מסוגלת לעשות שום צעד בלעדיה ומקנאה בכאלה שיכולים לגשת בחופשיות למנהל ולבקש מה שחשוב להם ,ללא כל חשש. איך אני מתחזקת וממשיכה הלאה?

שלום טלי, דווקא לאור הקושי שאת מתארת, לא בטוח שנכון יהיה להגביר את תדירות המפגשים. לגשת אל הבוס ולבקש שיחה זה לא תמיד צעד פשוט, בעיקר כשצריך להציב דרישות שכר או הטבות. החשש שאת מרגישה לפני השיחה, תהא עוצמתו אשר תהיה, עדיין אין פירושו שאינך יכולה לעשות זאת. אני מניחה שאת השאלות הנוקבות על הישגי הטיפול יש טעם לברר בחדר הטיפול. חשוב להזכיר שלעיתים הישגים מסוימים של הטיפול מתגלים דווקא *לאחר* שהופסק, כאשר המטופל "קופץ למים" ומתחיל לעשות דברים בכוחות עצמו, בתמיכה ובגיבוי של המטפל שהופנמו לתוכו כקול מיטיב ומרגיע. מקווה שתצליחי לחולל את השינויים המבורכים בבית ובעבודה, בכוחותייך את. בהצלחה ליאת

היי, עוברת עליי תקופה מאוד קשה פירטתי יותר במייל הפרטי ששלחתי לך. מצטערת אך לא רציתי לרשום כאן, אני מקווה שקיבלת את המייל כי הבנתי שהיתה לך בעיה לקבל מיילים פרטיים בזמן האחרון.. ואני גם מקווה שתוכלי לענות לי שם,תגובתך חשובה לי , ןאם פניתי אלייך במייל את בוודאי מבינה כמה אני מיואשת. בנוסף בזמן האחרון אמא שלי והבעיות שלה(את יודעת...)ואבא שלי כנ"ל... ואני "ממש" יכולה להיות רגועה כשהכל אוף.אוף מכל הבחינות. נ.ב. סליחה שאני מתבכיינת...אבל כואב לי...ומלאי הכוחות כבר נגמר לו.. חן

ככ עצוב לקרוא אותך במצב הזה , צר לי על התחושות הקשות שאת חווה .. מקווה שאפשהו תצליחי למצוא קרן אור .. משהו להאחז בו ול להשבר .. אני כאן , גם אם קשה לי נורא ... אני כאן גם בשבילך .. מחבקת אותך , היי חזקה ... מקווה שהתקופה הזו תעבור ותמצאי גם קצת שלווה ורוגע שרית.

שלום חן, כרגע, למרות רצוני לעזור, אוכל לעשות זאת רק במסגרת הפורום. בימים אלה אני מתקשה להקדיש זמן מעבר לשעות ההתנדבות בפורום, ולכן אשמח לעמוד לרשותך מכאן. אני מבינה שאת מתמודדת עם טלטלה רגשית עזה, ויודעת כמה כוחות צריך כדי לצלוח אותה. אני רוצה להזכיר שהפורום - וגם המייל או הטלפון הפרטי של מנהליו - אינו יכול להחליף את הטיפול הפסיכולוגי הממשי, או את גופי החירום שתפקידם לתת מענה בשעות הקטנות של הלילה. מקווה שתצליחי למצוא כוחות ונחמה. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת, מה שלומך?מאושרת מהגשם? לא יודעת מה לעשות עם הטיפול... הפסיכולוגית איכזבה אותי ופגעה בי..היא יודעת שהיא לא היתה בסדר...היא לא כל ךכ מודה בזה...התחלתי פשוט לבכות מולה.... היא חושבת שזו התקדמות... וגם המעבר והשינויים...לא יודעת מה יהיה... רציתי לדבר איתה קודם. היא אמרה שהיא לא יכולה לדבר מאחר והיא בהופעה. אז חשבתי לעצמי, שמתאים לה להיות בהופעה של שלמה ארצי או יהודית רביץ,משהו כזה. אבל לא. היא הלכה להופעה של אינפקטד משרום:) את ליאת מכירה אותם? בכל מקרה מצרפת לך קישור http://www.infected10.com/ (תפתחי את הרמקולים ותתחילי לקפץ...) קצת קשה לתאר את הפסיכולוג שלך הולך להופעה של אינפקד משרום. לא?(או שרק לי קשה לדמיין...) יאללה לילה טוב

שלום ME, ימי הגשם האחרונים אכן היו עבורי נחת צרופה. בעניין הטיפול והמטפלת, אוכל להזכיר לך כי לא יתכן קשר כלשהו שאינו כרוך באכזבה ותסכול זה או אחר. זהו חלק בלתי נמנע מכל קשר (גם קשר טיפולי), שיש ללמוד לעבד ולשרוד מבלי להרוס את החלקים הטובים. אני מסכימה איתה וחושבת שהיכולת לתקשר את התסכול והאכזבה באמצעות מילים וביטויים רגשיים אותנטיים היא יעד טיפולי חשוב. אני שמחה שהיא מצליחה להפתיע אותך, ולהתגלות בפנייך כאדם אוהב חיים ושמח. אלה נתונים טובים עבור מי שצריכה ללוות אותך בתקופה של שינויים והחלטות חשובות. מאחלת לך שכל השינויים יהיו אך לטובה, ויעברו בשלום סוף שבוע כייפי ליאת

תודה ליאת. תמיד את מסכימה איתה הא?:) לא יודעת אם את עדיין כאן, בכל אופן משדרים עכשיו את המופע בטלויזיה.עדיין קשה לי לדמיין אותה במופע כזה...היא באמת מגניבה...מסתבר שלמוזיקה אין גיל ומעמד..אבל מה יש לה לחפש שם? היא הולכת למסיבות ואני רקובה בבית:)

שלום רב, אני עוקבת מזה מספר ימים אחרי הודעות הפורום כדי להיות בטוחה שזהו המקום המתאים להעלות את שאלתי, ונדמה לי שכן. אשמח לכל תגובה בנושא. אני כותבת בעניין אימי. בשנה וחצי האחרונות עברה אימי שני ניתוחים בקיבה (הרניה). הראשון הסתבך מאוד ולאחר כ-9 חודשים התבצע השני. במהלך התקופה הזו, נאסר עליה לעבוד בשל מצבה הרפואי המסתבך ומוגבלותה הרבה כתוצאה מהמצב, ובסופו של דבר רופא תעסוקתי המליץ על הפסקת עבודה לזמן בלתי מוגבל. היא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה מזה 10 שנים. זו למעשה היתה ההתחלה של מה שאני מכנה "דעיכה". ב-18 האחרונים הפכה אימי מאשה עצמאית, אנרגטית ואקטיבית, תמיד מלאת חיים, אופטימית, חמה ואוהבת, לאדם אחר לגמרי - לאשה המוגבלת פיזית בפעולותיה ויכולותיה, ממורמרת, עצובה, מרוחקת ומכונסת בעצמה. עזיבתה את מקום העבודה שכל כך אהבה והיה חלק משמעותי מחייה בעשור האחרון, מוגבלותה הפיזית הרבה והמתמשכת (שלא נתפסת מבחינתה), והשיגרה החדשה של להיות כל היום בבית, גרמו לה מירמור ותיסכול עצומים. אנו, ילדיה, עטפנו ככל שניתן, מבקרים הרבה יותר, מביאים את הנכדים כמה פעמים בשבוע, מוציאים אותה ל"ימי כיף", ארוחות משפחתיות בחוץ, ביררנו והמלצנו לה על מקומות התנדבות, על קורסים שונים ומגוונים לבני גילה, הכל. העיקר להוציא אותה מהבית ולנסות ולגרום לה לשוב ולהיות אקטיבית בנפשה, כפי שהיתה תמיד. היא מסרבת לכך. חשוב להבין, מדובר באשה בת 56 אשר תמיד עבדה מחוץ לבית, אהבה חברת אנשים, מחוייכת ואופטימית תמיד וגם כשהגיל היה נותן את אותותיו מדי פעם, מעולם לא ייחסה לזה חשיבות והמשיכה בצורת חייה הפעילה והנמרצת. אני בתור בתה, חסרת אונים ומודאגת לאור הדעיכה המתמשכת שלה. היא תמיד מסתגרת, מעדיפה שלא לפגוש אנשים, אדישה משהו לנושאים מסויימים, מתוסכלת ועצובה תמיד. גם אם כלפי חוץ אינה מפגינה זאת. כיצד ניתן "להוציא" אותה מהדיכאון שחווה? מה ניתן לעשות על מנת שהיא לא תגיע למצב חמור יותר של דיכאון? באילו דרכים ניתן "להגיע" אליה? אודה לתגובתך. בברכה, בת מודאגת

שלום לך בת מודאגת, השאלה שלך מאד חשובה ועניינית. אובדן מקור תעסוקה ממוקם גבוה מאד בסולם גורמי הסטרס, בעיקר עבור מי שראה בעבודתו מקור לתחושת ערך, משמעות, סיפוק ועניין. אני מניחה שבמקרה של אמא, מתלווים להפסקת העבודה גם גורמי לחץ נוספים בעטיו של המשבר הבריאותי (כמו חרדות ודאגה מפני העתיד וההזדקנות), ואולי גם אי נוחות פיזית כמו כאבים, חולשה, שינויים בהרגלי התזונה, וכיוב'. זהו מצב קלאסי של משבר, ויש - לכן - להתייחס אליו ככזה. מחד, הייתי מנסה לכבד את הקושי, לתת לו מקום ותוקף, ולאפשר לה לבטא את המצוקה בכל דרך אפשרית. לפעמים, בני משפחה שוחרי טוב, מרוב רצון לעזור ולשקם, מתקשים בעצמם להכיל את המוגבלות, הקושי או אפילו האבל על מה שהיה ולא יהיה עוד. מאידך, למרות האמור כאן, הייתי מנסה לחשוב - אולי יחד איתה - מה *באמת* יכול לעזור לה כרגע, ואיך אפשר להירתם לעזרה בדרך הנכונה לה. הפתרונות שאתם מציעים לה יכולים להיות טובים ונפלאים עבור אדם אחד, אך מתישים וגוזלי אנרגיה למי ששרוי בדיכאון לא מטופל. לכן, נראה לי שכדאי מאד להכניס לתמונה - בעצה אחת איתה - גורם מקצועי טיפולי (פסיכולוג/ית קליני/ת) שיוכל לסייע בעיבוד החוויות הקשות של השנה וחצי האחרונה, להכיל את הכאב והאובדן, לשקול אולי גם סיוע תרופתי (בעזרת פסיכיאטר), ולעזור בהבנייה מחודשת של אורח חיים מותאם ומספק עבורה. אשמח אם תעדכני אותי גם בהמשך מה שלומכם בהצלחה ליאת

שלום ליאת. תודה רבה על תגובתך המהירה. הצעתך חלפה בראשי מספר פעמים, ולמרות שאני בטוחה שייקח לי זמן מה לשכנע את אמא בדרך פעולה זו, נדמה לי שזה הפתרון המעשי המתאים ביותר כרגע. אעדכן אותך בהתפתחויות. רב תודות ושבת שלום.

:-(

שלום ד', אורנה תשוב אל הפורום ביום שלישי הבא. עד אז - אנחנו כאן. סוף שבוע נעים ליאת

לקחתי את כל האחריות עלי גם דברים שכלל לא היו קשורים אלי בשום צורה שהיא. איבדתי את כושר השיפוט שלי ואת הפרופורציות. ויתרתי על עצמי והכל בשביל שתיראה אותי הייתי מוכנה לקבל את מה שיוחס אלי. כילדה היה לי כח לא אופייני לדעת לעשות הפרדות, דאגתי לשמור באדיקות שלא "התקלקל", האמנתי בעצמי ולא הרשתי להשלכות של אחרים, לתסכולים, לכעס של אחרים להיכנס אלי והצלחתי בהצלחה יתרה. בגלל קשר טיפולי לא מטיב וחסר כימיה מצידי במובן שאני הילדה והמטופלת ולא ההורה ששוחזר שם התהווה וקיבל תפנית ולקחתי את כל הפגיעות, האכזבות בהמשך הדרך עלי. השבועה שנדרתי בילדותי הופרה בברוטאליות בבגרותי ועכשיו אינני מסוגלת לחזור ולהתחבר לאותו כח פנימי שהאמין וידע בפנים שהוא בסדר וצודק. תחושת בדידות וניכור שלא הכרתי תפס מקום מכובד אצלי. היו עוד דברים שסחפתי בדרכי בהמשך של אותו כשלון בטיפול...חל שינוי עמוק ומשמעותי באישיותי. שמחת החיים שהיתה כרטיס הביקור שלי אבד ולא נשאר דבר ממנו. הכח שהיה בי פעם תפס אזימוט של 180 מעלות ופעל באופן הרסני ושיטתי שכל מטרתו היתה לכלות עד העצם את כל הוויתי. לפחות נחלתי עוד "הצלחה". צריך להיזהר ממה שמבקשים... מכוונה בריאה ורצון לחיים עשירים ופוריים הרצון נהיה חולני וביקש להגיע לחוסר אונים בכניעה לטובת גחמותיה ובעיותיה של המטפלת שהועברו אלי. רק בשביל להכילה שתרגיע את הצרוך שלה לראות ולפסול אותי. וכך קרה שהיוצרות התהפכו והחלתי לפסול את עצמי סיסטמתית בדייקנות מזהירה בכל נשימה ונשימה. ולחשוב שכך הייתי מקבלת את רצוני להיראות לבסוף, איזו טיפשה תמימה הייתי. היא כל כך התביישה בעצמה שהאדמה בלעה אותה במהירות מטאורית ובניסיון להוציא את ידיה מהסיפור דרך התגוננות והעלבות. אם היה בכוחי טיפת חיות הייתי עושה משהו בעניין וכותבת מכתב לגורם המתאים. אבל גם זה לא היה מחזיר לי את עצמי ואת חיי. בסה"כ אני עשיתי זאת לעצמי, ידעתי מראש אינוטאיטיבית שזה מה שיקרה לבסוף.

שלום דנה, אני מאמינה בכל לבי ש"כוונה בריאה ורצון לחיים עשירים ופוריים" הם דבר שאפשר להקים לתחיה, גם אחרי מפולת רגשית גדולה. המשימה הבוערת כרגע היא לגייס את כל הכוחות, להיעזר בכל יד מושטת, ולחזור בהדרגה לחיי שגרה. זו משימה לא פשוטה כלל, אך אפשרית. מחזקת אותך מכאן ליאת

רציתי להתייעץ איתך עקב האשמות של ביתי בת 25. היא פגשה בחור בן 35 ויצאה איתו פעמיים. בשיחה ביננו היא סיפרה לי איפה הוא גר ושהוא מכיר קרוב משפחה שלי. בנוסף היא אמרה שהיום הוא עומד לקנות דירה ועקב כך עבר לגור בבית הוריו. אני בסקרנותי ומדאגה לביתי, פניתי לאותו קרוב משפחה ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הבחור והוא אכן סיפר לי עליו דברים ואני העברתי אותם לביתי ואמרתי לה תבררי אם זה בכלל נכון ואל תעשי מהלך לא נכון.כנראה מה שנאמר לי סתר את מה שהוא סיפר לבת שלי. בהמשך השבוע הבת שלי סיפרה לי שהיא גמרה איתו וזאת באשמתי מאחר והייתי סקרנית ובררתי עליו דברים, לדבריה אני בדרך הזו מתערבת. שאלתי היא האם זו התערבות, והאם קיים פה ניסיון מצידי, להרוס משהו. האם מקובל או הגיוני לעשות דבר כזה ע"י אמא. האמת ,מאוד כואב לי מה שביתי הטיחה בי כנראה שאני לא יודעת איך להתנהג וזה פרימיטיבי, תתקני אותי בבקשה אם אני טועה. אני חשבתי שאסור לי להעיר לבני הזוג משהו, אבל לברר זה ניראה לי דבר בסיסי. תודה לתשובתכם

שלום אפרת, אני יכולה להבין את דאגתך לבתך, ואת ההזדמנות שראית באפשרות לעזור לה באמצעות המידע שאספת. לצד זאת, אני מבינה מתגובתה של בתך שהיא 'רוצה לבד' - רוצה להכיר אדם חדש בקצב שלה, לגלות אותו בדרכה, ולפעמים גם לעשות את הטעויות שלה... אני חושבת שכדאי לכבד את רצונה, אבל אין להסיק מזה שהתנהגותך הייתה פרימיטיבית, רק לא תואמת לזכותה של בתך להתנהל באופן עצמאי כאשה בוגרת. תנסו לדבר על זה? לילה טוב, אורנה

תודה רבה

רציתי רק לומר שאני נהנית מלקרוא אותך...את עוברת מסך (לפחות אצלי). תודה לך

אני מתגעגעת לחברותיי הוירטואליות מפורום זה שתמכו בי בעבר,וש'יכולתי לבכות על כתפיהן' כשהיתי עצובה,ולצחוק איתן כשהיה טוב,ולתמוך ולהיתמך בהן. עד כמה היתי זקוקה עכשיו לתמיכתכן,אך עד שתיראו הודעה זאת בטח יעבור הרבה זמן. מה קרה איתכן:נורית,יעלה,חן,רשת,ואני בטח שוכחת עוד שמות? איני טיפוס ש'בוכה ברבים',אך עד כמה היה עוזר לי עכשיו 'לבכות על כתפיכן',עד כמה שאני בטח נשמעת מגוחכת עכשיו. אז, ביי בינתיים, משתנה

משתנה יקרה מה שלומך? אני פה.

שלום, אני ככה-ככה... ולכן אני זקוקה לתמיכתכן,איני יכולה לפרט,אך רק אגיד שמצב-רוחי 'לא משהו'.... . אני מודה לך שהגבת ושמחה שהגבת,אך מתביישת לומר שאיני זוכרת אותך,ואשמח אם תזכירי לי מי את(כמובן - אם תירצי). ביי בינתיים, משתנה

משתנה יקרה, אני גם פה לתמוך בך אם צריך. סליחה שלא מגיבה בזמן האחרון..עוברת עליי תקופה לא טובה בחיים.. הלוואי שהיום את בטוב. חושבת עלייך... שלך -ואיתך חן

אני מצטערת לקרוא שעוברת עלייך תקופה לא טובה,ומקווה שיסתדר. חושבת עלייך גם ועל כולן, משתנה

משתנה יקרה! טבעו של פורום, ש אין בו קול או פנים... אבל יש בו מילים. ייחודו של הפורום *הזה*, היה בעיני תמיד בהיותו גם מקום לנחמה, על ידי חבריו ועל ידי מנהליו. ברגעים קשים הייתה התמיכה מגיעה מיד, וממשתתפים רבים. אני זוכרת תקופות קשות, בהן המילים שנכתבו פה החזיקו אותי. חיבקו אותי. השינוי הבלתי נמנע שעבר הפורום, קלקל את הפונקציה הזאת שלו. הרגשתי את זה בשבוע האחרון, כאשר העץ שפתחה יעלה, שהיה אמור להיות עץ של תמיכה בי, לאחר מותו של אבי, לא הצליח ללבלב ולצמוח לגובה. בפורמט הקודם של הפורום, הוא היה ודאי עץ ארוך, עם המון מילים וחיבוקים ונחמה. בינתיים אני שולחת לך חיבוק גדול. כזה שמבין, שמקבל, שאומר שאת לא לבד. אנחנו פה. החזיקי מעמד הדר

הדר היקרה! הצטערתי לשמוע על מות אביך,האמת היא שרק אתמול בערב ראיתי את אחת ההודעות שכתבו לך,שאמרו זאת,ועדיין לא הספקתי להגיב,וגם לא נכנסתי לפורום כבר כשבוע. אני מודה לך שאת תומכת בי למרות התקופה הקשה שעוברת עלייך,ומקווה שהתקופה הבאה תהיה קלה יותר עבורך.

משתנה יקרה, כתבתי לך אתמול בערב כמה שורות, שאבדו כנראה בפילטרים השונים. קורה. אני אכתוב שוב. התקופה הזאת היא מן תקופה שקטה שכזאת, כאן בפורום. את בטח זוכרת את התקופות הסוערות שהיו כאן. אישית, לא התלהבתי גם מהן... נחכה כאן יחד, עד ששוב יתאזנו להם העניינים. אין לי ספק שזה יקרה. העיקר שכולנו כאן, בדרך זו או אחרת. אז גם הכתף שלי כאן. רק תודיעי כשצריך :- ) יעלה

גם אני כאן ..איתך .. גם אם בשקט .. אני קוראת אותך ..גם אם לא תמיד מגיבה .. ומחבקת אותך מרחוק .. את לא לבד ... מצטרפת לתמיכת הבנות המקסימות שכאן ..ומושיטה לך יד .. ומקווה שבאמת הפורום יחזור למתכונת הקודמת .. שלך , שרית

כ"כ שימח אותי לראות שוב אתכן,כמו 'קולות מן העבר',שנתן תחושה של ביטחון, באמת 'אשתמש בהצעת הכתף של שתיכן',כשאזדקק לכתף תומכת. תודה על תמיכתכן. משתנה

שלום, אני סטודנטית שכרגע לומדת קורס בפיסיכופתלוגיה, אני גם סובלת מהפרעת אכילה כבר דיי הרבה שנים. רציתי לשאול האם אפשר להגדיר הפרעת אכילה כפייתית, אכילת כמויות גדולות של אוכל ללא הקאה, כ- OCD ? לפי מה שלמדנו חלק מהגדרת OCD זה החלק הטורדני שקשור במחשבה, מחשבה לא נעימה שחוזרת על עצמה, שמייצרת חרדה והאדם רוצה להתמודד עם החרדה דרך פעולה כשלהיא, במקרה של הפרעת אכילה אכילה בכמויות גדולות ע"מ להתמודד עם החרדה. אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית. תודה.

שלום סטודנטית, אני מכירה חולי OCD שמבצעים טקסים הקשורים באכילה, ובהחלט ניתן לזהות מאפיינים דומים בין OCD ואנורקסיה נרבוזה (למשל, כפייתיות ונוקשות מסויימת), ועדיין -אפשר בהחלט להבחין בין הפרעת חרדה והפרעת אכילה. במקרה שתיארת, למשל, האכילה אכן נועדה להרגיע אך אני בספק אם היא נושאת אופי של טקס קומפולסיבי. בריאות, אורנה

הדר יקרה הצטערתי לקרא על פטירתו של אביך. שולחת לך מכאן את תנחומי הכנים, שלא תדעי עוד צער. בתקוה לימים טובים יותר. נטע

נטע יקרה תודה גדולה על מילות הנחמה. הדר

שלום לכם, אני בטיפול שנתיים (עוד מעט) ועדיין לא מרגישה התקדמות אמיתית חוץ מזה שאני אולי מדברת קצת יותר אצלה. יש ל ישתי שאלות: 1) אני מאופקת מדי אצלה, בא לי לפעמים לצעוק, לצחוק, לבכות. אבל אני ממשיכה בשקט שלי ובאיפוק . מה שגורם לי להיות עצבנית מאוווודדדד אחרי הפגישה (אפילו אם אני מפחדת, רועדת, מתעצבנת, היא שואלת אותי למה ומנסה להרגיע אותי, אבל בעצם אני לא רוצה. רוצה להוציא הכל). מה לעשות בעניין? 2) שיתפתי אותה בנושא התעללות. דבר שהיה סוד במשך יותר מ-25 שנה. עכשיו אני מתחרטת, כי לא מרגישה שזה מביל לשום מקום, הכל דיבורים . ודווקא אני יותר מוצפת, יותר עם הזכרונות, דבר שאני לא רוצה. פשוט בעבר, זה היה שם אבל אף פעם לא חשבתי על הנושא. האם אם אני אעבור למטפלת אחרת, אהיה חייבת גם לשתף אותה. אני פשוט רוצה לסגור את העניין ולטפל רק בדברים אחרים? 3) מבחינה אחרת קשה לי מאוד להפסיק את הפגישות האלו. זה מין כלוב שנכנסת אליו ואתה לא יכול לצאת ממנו, ומצד שני בא לי לנסות מישהו אחר, מטפלת אחרת עם מחשבה אחרת אולי. איך נפרדים? תודה על העזרה

שלום נועה, הרגשת ההתאפקות שתיארת עשויה להיות מפתח חשוב להבנת האופן בו התפתחה נפשך. כדאי לשתף אותה בכך בזמן אמיתי, במהלך הפגישה, וגם לתאר את העצבנות שאת חשה בסיום ההתאפקות. את מתארת תחושה אמביוולנטית, הן בנוגע להצפת נושא ההתעללות כלפי מעלה, והן בנוגע להמשכיות הקשר הטיפולי. אני מציעה להשתמש בטיפול כדי להבין את אמביוולנטיות שאת חשה סביב מגע קרוב ומעמיק, גם עם חלקים בחוויה העצמית שלך וגם עם אדם אחר. זה יכול להיות מועיל, בין אם תחליטי להמשיך את הקשר הטיפולי הנוכחי ובין אם תבחרי בדמות טיפולית אחרת. איך נפרדים? חושבים על כך, לבד וביחד, בוחרים, והולכים עם הבחירה תוך הבנת צדדיה השונים. לילה טוב, אורנה

שלום, אני לומדת מקצוע טיפולי וכעת עושה סטאז'. אני מתקשה להחליט מה לעשות במפגשים ולוקחת ללב כל דבר שלא מסתדר - גם אם זה לא משהו משמעותי. אני מאד אוהבת את המקצוע שאני לומדת ורוצה להצליח בו, אך מפחדת שלא אדע מה לעשות, או שאדע אבל לא אצליח לעזור לאנשים. רציתי לשאול איך מתמודדים אנשי מקצוע עם ההרגשה הזאת של חוסר בטחון, חשש מכשלון וכשלון בטיפול? תודה מראש...

שלום מיכל, אני חוששת שאת במקצוע הנכון... מקצוע בו תהיות והתלבטויות לגבי הדרך בה נכון לצעוד הן עניין שבשגרה... אני מקווה שבתקופת הסטאז' את מקבלת פגישות הדרכה עם איש מקצוע וותיק יותר, ואם לא - כדאי מאוד להתארגן כך שיהיו לך. הדרכה היא אחת הדרכים המרכזיות להקל על התחושות שתיארת, וגם אנשי מקצוע מאוד מנוסים נעזרים לעיתים בהדרכה על-מנת לאוורר את המחשבות במשב רוח רענן של התבוננות מעט אחרת. חלק מהתחושות ישתנו ככל שתרכשי ניסיון טיפולי (אני מבטיחה לך!), אז עוד קצת סבלנות... ודבר אחרון - נכון שזוהי אחריות גדולה לטפל, אבל פגישה טיפולית היא בסופו של דבר מפגש בין שני אנשים, ומותר בהחלט לחשוב עליה גם כך, בפשטות, כשיחה... המון הצלחה, אורנה

הי, תודה רבה על התשובה המעודדת...

הרבה ימים.אין לי שום צינור ניקוז.וזה סוגר עליי.היום אפילו בכל פעם שבתי קראה לי ובכתה כשהיה לה קשה להיפרד לפני השינה,וחיבקתי ואהבתי אותה,נשרפתי מבפנים.וחיכיתי שתישן שאוכל להתקפל ולחבק את עצמי.והתפזרתי עד הקזת הדם המבורכת שעצוב אבל הפכה לחיבוק שלי.המרגיע.לא תוכלי להבין.....והרעמים הארורים מהדהדים בי כאילו אני חלולה.והרי אני חלולה

לפני כמה ימים עשיתי כמה בדיקות.. הן לא יצאו טובות.. אבל זה לא קשור.. הבעיה היא שאמא שלי במקום לעזור ולעודד כל היום מסתובבת עם ספרים,כדי לבדוק מה יש לי .. מתחילה לבכות לי.. אומרת לי שאני "ילדה חולנית... " ושאני אסבול הרבה בחיים.. כאילו מרחמת עליי אבל בדרך מובילה אותי סתם להתכנסות בפני עצמי ולדיכאון.. חשוב לציין שאני לא חולה במחלה חשוכת מרפא.. בדיקות שתן שלי,לא יצאו טובות.. כנראה משהו בכליות (רק רציתי להבהיר שהיא סתם עושה סיפור).. ואני לא מבינה למה היא חייבת לעשות את זה?? כאילו היא נהנת שאני תלוייה בה בימים אלה.. בללכת ביחד לרופאים.. אני קולטת אותה מהר,והיא מאוד נהנת מהעבודה שהיא שוב בחיים שלי.. אפילו שזה בדרך כזאתי.. אני מרגישה חרא פיזית.. והיא ממש מורידה גם את הנפשית,אין לי כוח לדיכאון הזה.. פשוט אין לי כוח:(:(:( איך לומר לה לרדת ממני? זה כבר בגבול ההטרדה אני ישנה,והיא מזכירה לי שעוד כמה ימים יש בדיקה ללכת אליה.. וגורמת לי להרגיש פשוט ילדה מסכנה וחולה..

דיכאון יקרה, אימהות - איך הן מצליחות לפעמים לעשות הכל הפוך... אני קוראת את שכתבת, מדמיינת אותה מודאגת בגללך כמו בפעם הראשונה שלתינוקת שלה היה חום גבוה, כמו בפעמים בהן הילדה שלה נשארה בבית משתעלת ומנוזלת... אני רואה אותה בעיני רוחי מתגייסת אל הקרב, יוצאת למלחמה על אושרך, נכונה לכל... וכן - אולי גם מוצאת נחמה קטנטנה בכך ששוב תהיי מעט יותר נגישה לה, קצת פחות רחוקה... אני חושבת עלייך, שלא רוצה בכל זה...שרוצה להתרחק לחיים עצמאיים ושמחים משלך. והכל יוצא הפוך, כי הטוב שיש בכל אחת מכן אינו מגיע אל השנייה. אני מרשה לעצמי לשלוח שתי תקוות - שהבריאות שלך תשוב במהירות, ושתוכלו להתבונן אחת בשנייה ביותר סבלנות ונדיבות. ואם תוכלי, נסי להסביר לה מה באמת (ובדיוק) את צריכה ממנה. לפעמים, אמהות מצליחות להקשיב גם מעבר לעצמן... לילה טוב, אורנה

אורנה יקרה , הימים האלה ככ כואבים , קשים מציפים , שאני לא יודעת איך להתמודד עם כל הכאב הזה שעולה בי , אי אפשר אפילו להסביר דרך מילים ..עד כמה כואבבבבב לי , מה עושים ?... אורנה ..תהיי כאן בבקשה...צריכה אותך .. אתמול הייתי אצל פסיכאטר..מרגישה שהחיים שלי בתקופה האחרונה הפכו להיות סובבים סביב טיפול ..מטפל ..פסיכאטר ..עוד חוות דעת ..עוד לבדוק .. מה יהיה ?..עד מתי ?.. זה הפסיכאטר השלישי .. שאני מגיעה בשנה וחצי האחרונות .. ככ מפחדת מהם ..ככ מפחדת מנטילת כדורים אנטי חרדה ..?! שאני שואלת את עצמי ..האם ..עד כדי כך הפחד אוחז בי ..? משתלט עליי... האם כל זה ..בגלל הפסיכאטר הדפוק שנתקלתי בצבא .. האם המילים שלו אז .. "הסיפור לך מרגש אותי ... אחת כוסית כמוך יכולה רק להנות מדבר כזה .. אז אני ..אני .. מציע שתקחי כדורים ..!!!!!!!!! או שתראי לי איפה הוא נגע בך נעשה חוויה מתקנת .?! .או שאני ידאג שיאשפזו אותך ..!!!! " האם עד כדי כך הוא תפס מקום בראש שלי ..?.. והפחד מאיבוד שליטה כמו שהוא ניסה לגרום לי ..עדין תופס אצלי ככ חזק?.... דווקא הפסיכאטר הזה שנגשתי אלייו ..אתמול ..(אחרי מלאן המלצות ..ברור לא?) הוא פסיכאטר ילדים !!!.. עדין , נחמד , אכפתי ...הוא ככ רצה לתת לי הרגשה טובה , לא מאיימת , אפילו הסכים לתת לי כדורים בחינם ..(סימבלתה שהעלות שלהם מאוד יקרה בחודש)..רק אם אגיע אלייו למעקב פעם בשבועיים ..כדי שהוא יראה איך אני מתמודדת ..בנוסף הוא עשה לי מחיר לפגישה ככ נמוך.. שלא הייתי מאמינה שפסיכאטר כזה מוכר ..ייקח ממני מחיר סמלי רק בכדי לעזור .. הוא גם אמר לי שתדעי שאני לא עושה הנחות לאף אחד ..אבל אני באמת מרגיש את המצוקה שלך , ואני יודע שאני יכול לעזור לך , אני יודע שאת תוכלי לצאת מזה , ותחזרי להיות חזקה יותר ..מוזר..לא? אורנה , משום מה מרגישה שרק אליהם קל לי יותר להתחבר .. גם הפסיכולוג שלי הוא פסיכולוג ילדים ..מוזר לא?.. תקועה עדיין בגיל 18 ...מרגישה ילדה ...(כנראה גם מהחוויה שגיליתי שעברתי בבית) נתקעתי שם בילדות .. אוףףף איתי . מנסה לכתוב לעצמי , אולי הכאב ירגע ..אבל לא !!! ממש לא !!! הכל שורףףף מבפנים ... אני בטח משתגעת ..נכון?! אני מנסה לחשוב על כל האונס האכזרי שעברתי ורושמת לעצמי... מדברת עם עצמי ..עם הילדה הקטנה שבי .. מנסה להבין עד כמה אני אשמה ... מנסה להזכר ולחשוב : עד כמה ילדה בת 19 הייתה צריכה להבין שבאותו רגע החיים שלה בסכנה ??!!!!!! איך היא מסבירה כשלא מבינים שלא נעים לה המגע??? למה היא כבר שותקת במקום לצעוק?? למה היא משתתקת בגוף שצריך להדוף??? למה??? אולי כי היא לא מבינה ... מה קורה איתה אולי כי היא מתעלמת מהכאב הנורא ??? אולי היא בכלל מפחדת למות??? או שהיא סתם אחת כזו "שנותנת " .... אז גם אם היא לא רצתה , אולי זה לא היה מספיק נראה ... כשהיא כבר לא נלחמה ... אולי באיזשהו שלב הוא חשב .. "כנראה היא ילדה שקטה.".. ואפשר כי היא בשקט... היא "נותנת "... אולי ... אבל איך ....???????????????????????? איך זה יכול להיות .??????.. אמרתי , צעקתי , שרטתי , ירקתי , נלחמתי ....התעלפתי אני בטוחה , .... אני לא מדמיינת !!!!!!! אורנה - את מאמינה לי ??? מה שבטוח זה שהילדה הזו שם שהייתי , סבלה ובטח לא נהנתה... "דפוקה שכמוך " ... זה מה שאני יכולה לומר לעצמי .. כי אפילו לענות לתשובות אני כבר לא יכולה ... אני כבר לא מצליחה לדעת מי אשם ... אולי זה רק אני , רק אני אשמה ... אולי ככה יהיה לי קל לקבל את הכל ...ולא להתמוטט צריכה להמשיך לסבול בשקט ... המחשבות האלה - שיעזבו אותי במנוחה ... מוכנה להיות אשמה , רק שיעזבו אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אורנה ?...

כמה מרגיז, מקומם, מכעיס , בלתי נתפס. ואחרי כל זה את עוד מוכנה לקחת את כל האשמה והאחריות על עצמך....לא רק שזה לא הוגן זה פשוט לא שווה לקחת את הפגיעה הזו ולשים מעליה עוד אחת. כ"כ מבינה אותך ...כאילו שתחושת הקורבנות תעזור לך במשהו, תעניק לך את החמלה והאהדה שלא קיבלת. זה עוד מאותו הדבר...כמה קשה לשבור את המעגל הזה. אבל דווקא בגללו צריך לשים לזה סטופ. no no no big no -say no more התחושה הזו שחוסר ניראות כ"כ מכאיבה...הגיעה הזמן שיראו אותך במלוא הדרך. בהצלחה

תודה על הרצון לעזור .. תודה על ההבנה והאכפתיות .. תודה על מה שכתבת .. מכל הלב, שרית

אוי ש'... תחושת הספק העצמי, הבחינה העצמית הבלתי פוסקת - כל-כך לא הוגן שהיא ממלאת את הנפגעת ולא את התוקף. אני באמת חושבת שיעזור לדבר על הדברים (בנוסף למטפל, בנוסף לפסיכיאטר) גם בקבוצה של נפגעות לשעבר. אין לך מושג עד כמה את לא לבד עם מחשבות כאלה. ולגבי הפסיכיאטר הצבאי - אני לא יודעת מה לומר. לא יודעת אם יש בך כוחות או רצון להתלונן, גם ממרחק השנים. הוא התנהג באופן כל-כך רחוק משבועת הרופא לה הוא מחוייב. מקווה איתך להקלה, אורנה

אמן .. ותהייה הקלה , תודה שאת כאן , מלווה אותי .. שרית

ש' יקרה, אני עוקבת אחר ההודעות הכאובות שלך שצורחות את כאב הפגיעה...פגיעה נוראית ואיומה.את לא אשמה,ולא,זה לא בסדר שאת מאשימה את עצמך.נסי לשחרר את הרגשת האשמה . את לא עשית שום דבר רע . מי שצריך להרגיש אשם זה המניאק ההוא.. מקווה שעצם הכתיבה והשיתוף מצליחים להקל במעט על הכאב. עוד כתובת שבה ישמחו לעזור לך,ללוות אותך,לשמוע את שעל ליבך: טל' 1202 מרכז תמיכה לנפגעות תקיפה מינית. כל כך מגיע לך שיהיה כבר טוב ושהכאב סוף כל סוף ילך ממך. מחזקת ומחבקת אותך, חן

תודה על מה שכתבת .. אני יודעת עד כמה גם את עוברת תקופה קשה . .גם אני קוראת את הודעותייך , ולא מוצאת מילים אפילו לחזק ..מצטערת.. תודה שאת כאן מחבקת ומעודדת.. מחבקת בחזרה, ומקווה שאצלך הוקל מעט.. שרית

שלום אורנה, זאת לא הודעה חשובה במיוחד... סתם, בא לי לספר לך משהו. את זוכרת שכתבתי כאן, לך, בערב ראש השנה, על זר הפרחים שקניתי לאמא שלי? הרגשתי חגיגיות כזו לקראת השנה החדשה..הרגשתי שהיא הגיעה בדיוק בזמן! אמא שלי הייתה אז אחרי שני ניתוחים להסרת הגידולים הסרטניים, והחלה להתאושש לאט ואני הרגשתי הקלה כל כך כל כך גדולה..על גבול הלפרוץ בצחוק... אחרי תקופה ארוכה של מתח ופחד שתמות, פתאום הרוב היה מאחוריה.. ומאחוריי.. אז הרגליים לקחו אותי לחנות הפרחים של ילדותי ושם קניתי לה את הזר הכי גדול שיכולתי.. זר שזיכה אותי בעיניים נוצצות של אמא, פנים סמוקות של אהבה וחיבוק גדול גדול, שכבר חודשים התאפקתי לא לתת לה.. הזר היה בשבילי סימן לשנה חדשה וטובה- גבול בין הקודמת הקשה לחדשה מלאת התקווה.. זוכרת את כל זה? אז הזר נבל, כמובן, אבל להפתעתי השאיר אחריו רסיסים קטנים, קריצות של תקווה... המפה שעליה עמד נוקדה בזרעים קטנטנים. לפני שבועיים זרעתי אותם, והשבוע 9 ראשים ירקרקים הרימו ראש רכון מהאדמה.. רכים מאוד, שברירייים ודקיקים- אבל חיים! ללא ספק חיים! :-) מלטפת אותם בעיניים כל הזמן.. מסוג הדברים הקטנים שגורמים לך להרגיש קצת מטופש עם עצמך, על שאתה נמשך להאמין ב"סימנים":-)...שיש דברים סביבך שאולי יש להם פשר, גם אם אתה לא מצליח להבין אותו במילים.. אני לוקחת לי את החופש, לפעמים, להאמין גם בדברים שאני לא מאמינה בהם :-) (את מוזמנת להצטרף...) שיהיה לילה טוב וחמים, לילך

לילך יקירתי, אז עכשיו יש לך מלונים שגדלים בעציץ בעבודה, ורסיסי חיבוק שגדלים בבית... לא מעט פוריות וצמיחה בשביל שנה שכזאת... בריאות לאמך, וחמימות אין קץ בשבילך, אורנה

תודה אורנה יקרה.. מחמם את הלב שזכרת את המלונים :-) צחקקת אותי ליל מנוחה, לילך.

מאז שעברתי התפרקות/ גלישה פסיכוטית- איבדתי את המרכז שלי, כאילו זהותי נעלמה, הצבע והציביון שאיפיינו אותי אינם. אני כמו קוביה הונגרית שעירבבו את כל צבעיה ואין צד אחד בצבע אחיד. איבדתי את גבולות האני שלי. ולכן, אני מתקשה לתפקד במלוא החינויות. האם זה נקרא דיסוציאציה? או הפרעה אסוציאטיבית? או שאני ממשיכה לבלבל ולהתבלבל בהצפה של קריאת מושגים? בכלל נראה לי שיש לי הפרעת אישיות גבולית. אחרי שהתפרקתי לרסיסים אז יכולתי לראות ממה אני עשויה. האם טיפול יכול להחזיר לי את הקוביה ההונגרית ע"פ הסדר הפנימי הנכון? תודה

שלום שיר, התיאור שכתבת - על איבוד המרכז, הצבע, הציביון היחודי, החיוניות, הגבולות בין פנים וחוץ - נוגע בפשטות ישירה במשהו נורא שקורה לנו אחרי משבר רגשי. משהו נשבר, ומשהו צריך לקום לתחייה, והוא לא חוזר להיות אותו הדבר. אבל אותו הדבר, שיר, זו לא תמיד האופציה הרצויה... אפשר גם טוב יותר - מחובר נכון יותר, מדוייק ביתר עדינות. עזבי אבחנות, במקומן תאחזי בדברים חשובים יותר - גם מפגש חם ומיטיב עם מטפל/ת שילוו אותך בדרך. מחזיקה אצבעות, אורנה

את תמיד מזכירה שלחזור למה שהיה היא לא תמיד האופציה הטובה ביותר (אחרת איך קרה הפירוק בכלל, נכון?!). אני לא מסכימה אתך במקרה שלי. יש תמיד יוצא דופן ומה שהיה היה טוב בצורה כנה ואמיתית שנלקח בגלל שהיה בסביבה הלא מתאימה. לפעמים המציאות עולה על כל דימיון ומי שנחשב לחזק ביותר או בעצם לגמיש יכול גם הוא לטעות בדרכו בצורה קשה. ולא בהכרח המחשבה שאם לאדם קרה משבר נפשי אזי בהכרח היה משהו מלכתחילה שלא היה תקין. היה חשוב לי להבהיר את הנקודה הזאת גם אם לא ממש אמרתי משהו קונקרטי. וזה לא עוד געגוע נוסטלגי אידאלי במבט אל העבר.

איך פסיכולוג גורם לבן אדם לאהוב את הגוף שלו,במיוחד כשיש לאותו אדם סיבות טובות לא לאהוב את הגוף?אני בטיפול דינמי כבר די הרבה זמן ולדעתי אין מה לעשות בנושא,רק להמשיך להתמרמר ולהרגיש אי נוחות,במיוחד בים,בבריכה,בחדר המיטות ועוד....מה דעתכם?

שלום ליאור, הנכונות לקבל (ואף לחבב) את מראה גופנו היא חלק מתהליך רחב יותר של פיתוח דימוי עצמי חיובי. טיפול פסיכולוגי עוזר בכך בכמה דרכים, מיצירת מרחב פתוח לדבר בו על מורכבות התחושות כלפי עצמנו, דרך התבוננות בדיבור הפנימי (ובטיפול קוגניטיבי גם אתגור אקטיבי של הנחות היסוד שלו), ועד השינויים שמתחוללים בנו כשאדם אחר מקשיב לנו באהבה פעם אחר פעם... שיהיה בהצלחה עם הגוף ועם הנפש, אורנה

אני מרגישה קליפה, ישנה, יבשה, זרוקה, מעלה עובש.. פעם הייתי טריה, רעננה , היה בי פרי... היה לי מה לתת, היה למי לתת... הזמן עבר , למי שנתתי כבר איני נותנת ממי שקיבלתי, או חשבתי שקיבלתי, אני כבר לא מקבלת היום אני נשכחת היום אני מוזנחת גם כקליפה, אף אחד לא מרים אותי לראות מה שלומי, אולי מקומי בפח.. הזמן עשה את שלו פרותי יבשו העץ שהוליד אותי , מזמן, מזמן, שכח אותי למעשה הוא אף פעם לא ראה אותי... כשהייתי טריה, והיה לי מה לתת אז הייתי נחשבת, נחשקת, נטעמת, ננגסת גם על ידי אלו שלא היו ראויים גם על ידי אלו שידיהם כאבו, פצעו..גנבו.. המחיר ששילמתי כבד, עדיין כבד היום אני כבר יבשה גם לדמעות שלי אין מקום בתוכי, כולי יבשה פצועה, סדוקה מהשנים שעברו, כאובה, שדופה.. אני לא יודעת לאן אתגלגל, לא יודעת אם יצא מתוכי פרי, אם אהיה לשימוש שני... הגשם שיגיע ישטוף גם אותי ואהיה קליפה רעננה, אבל קליפה והמחיר ששילמתי, שנגזלתי יבהיק.. יזהר

ניבה יקרה, נגעת לליבי בקליפתך יפת המילים... מתחשק לי להזכיר לך, איכשהו, שהחיים שם בחוץ על-מנת שתחשקי בהם, תטעמי מהם, תנגסי... לא רק תחכי שירימו. אני יודעת שזו אמירה פשטנית, שאינה מתחילה לגעת בכאבך ובמחירים עליהם רמזת, ובכל זאת... רציתי לשלוח תזכורת... אורנה

היי אני בת 23 נשואה לא הרבה זמן ובעייתי שאיני מסוגלת ליזום סקס עם בעלי כלל מאוד מתביישת...אבל אם הוא יוזם הכל בסדר ואני לא מתביישת בכלום .....האם כדאי לדעתכם לשתות אלכוהול להתגבר על העכבות? כי בעלי לא יוזם הרבה ואני רוצה ליזום איתו....

שלום סיגלית, נהדר שאת נהנית מסקס ורוצה יותר ממנו. כמובן שאפשר להשתמש באלכוהול, אבל אני הייתי מתעכבת עוד קצת על השאלה מדוע את מתביישת לבטא את רצונך בסקס. מאחר ומדובר באחד הביטויים היפים והמשמחים של אינטימיות בין אנשים, כדאי שתביני מה חוסם אותך מליזום אינטימיות. אני מציעה לחשוב על הדברים, ואז לשוחח עמו באינטימיות... בהצלחה, אורנה

שלום רב, אני אודה לכם להתייחסות לשאלה שלי מתאריך: 17.11.2007 שעה: 15:10 תודה

שלום א., ה- 17.11 היה יום שבת, בו הפורום שלנו אינו פעיל (כפי שמפורט ב'הודעה חשובה' בראש הפורום). את מוזמנת לכתוב שוב, ואענה בהקדם האפשרי. אורנה

שלום ד"ר ראובן מגריל, 1. האם יש מצב להתגבר על פגיעה נרקסיסיטית ממושכת (קרוב ל- 4 שנים), שנגרם לאחר מטפלת שפגעה, איכזבה ונטשה בזמן אמת, כלומר: לאחר שנתיים שהייתי אצלה - מצבי הידרדר עד לדכאון פסיכוטי ולכן, עזבתי באופן חד (עשר דקות אחרי תחילת הפגישה), ולעולם לא חזרתי. היא גם מעולם לא חזרה אלי לאחר מכן. שאלתי היא: האם ניתן להתגבר על פגיעה נרקסיסיטית שמביא לסוג של דכאון? היתה פסיכולוגית אחת שאמרה שלעולם לא אתגבר על הפגיעה. 2. האם עצם זה שאני מגדירה זאת כפגיעה נרקסיסיטית אזי, אומר שאני בעלת הפרעה נרקסיסיטית? או שמא כל אחד עלול ויכול להפגע פגיעה נרקסיסטית בייחוד אחרי דכאון פסיכוטי (שהיו מחשבות שרוצים לפגוע בי במכוון- זה היה בהמשך איבוד האימון במטפלת ותחושה שהיא פוגעת בי בכוונה אחרת מדוע היא עשתה דברים קשים ולחילופין לא עשתה/ אמרה דברים אחרים. 3. התחלתי טיפול אצל עו"ס (אני לא יודעת אם קלינית או לא), שמיד נוצר לי איתה כימייה ואחריה אני מוכנה ללכת כמעט באמונה עיוורת לאן שתוביל אותי. האם עצם זה שהיא לא מוכשרת בפסיכולוגיה קלינית או קלינית בכלל, האם זה מהווה מכשלה לטיפול מקצועי ומיומן? תודה

שלום טרי (כרמית?), על-סמך האינפורמציה שנתת אני מבינה שהקושי איתו את מתמודדת הוא החלמה מדיכאון פסיכוטי. הפגיעה אותה את מכנה 'נרקיסיסטית' אינה אבחנה (אלא אם כן נאמר לך על-ידי איש מקצוע שאת סובלת מהפרעת אישיות נרקיסיסטית), אלא ניסיון לבטא משהו ממהות ההרגשה שהרגשת אז. נסי להתיחס לכך ככיוון למחשבה בטיפול החדש, לא כאבחנה שאת אמורה 'לבטל'. אני שמחה לקרוא שאת מרגישה טוב בטיפול הנוכחי, ומבינה שאת מרגישה תחושות מנוגדות לתחושותייך בטיפול הקודם. נסי לשים לב שגם הפעם עמדתך קוטבית, וזה משהו לחשוב עליו (למשל, מדוע לדעתך את אמורה ללכת אחרי המטפלת מתוך אמונה עיוורת?). את מוזמנת לברר אצלה באופן מדוייק מהי הכשרתה המקצועית, וחשוב שתדעי שישנם אנשי מקצוע מצויינים ומסורים בכל אסכולה. בהצלחה, אורנה

((מאז הטיפול בבוקר מרגישה ככ נוראאאאא ...)) מקופלת שבורה נאבדת חלושה סגורה מרושתת מסוממת הזויה!!!! נאלמת רועמת שותקת חולמת סותמת זועמת פגועה!!!!! מתאבלת מתנצלת צורמת קרועה!!! נעלמת בולמת צונחת סגורה!!!! "הם לקחו ממני .. וגנבו ממני .. שודדים עלובים לקחו לי את הכל.." ((והשאירו אותי לצפות בזה היום כשאני ..בחיים)) למה?...למה אני צריכה לעבור את זה ? סוררת בוחרת צוררת עלובה!!!!! שדודה ענייה פרוצה רצוצה חולמת יודעת שתיקה ... מפורקת דרור .. לחלוטין ... מפורקת.. ומפחדת מזה ככ. .. באמת.. (ואני יודעת שאין כבר מה להגיד ..), סליחה , סליחה שאני כזו חלשה. :-( שרית

שרית שלום, את מתארת רצף, הנראה כבלתי נגמר, של תחושות קשות. צר לי שאת מרגישה כך, הייתי רוצה בשבילך שלא תרגישי כך, אבל אני גם חושב שזהו שלב, קשה ככל שיהיה, בדרך להרגיש טוב יותר עם עצמך. לאסוף את עצמך מחדש ולהתארגן. גם אם את כרגע לא יכולה להאמין בכך. דרור

דרור שלום,יש לי בעיה שאיני יודעת אפילו איך לנסחה ואיני יכולה לדבר עליה,זה משהו שקרה השבוע ושמעיק עליי מאוד,היא קשורה לאדם כלשהוא שפגע בי, {ושלא יובן לא נכון-איני מתכוונת חלילה למשהו רציני},ושכעת כל פעם שאני נאלצת לראות או לשמוע אותו,אני חשה שדימויו בעיני השתנה לרעה ואפילו שתמיד חשבתי עליו כאדם שקול,הגיוני ועדין,אני כעת רואה אותו יותר כ'מפלצת',ומפחיד אותי אפילו שאני כותבת זאת,כי אותו אדם רחוק מלהיות ככה,וזה היה משהו 'חד-פעמי',אך בכל-זאת זה מציק לי מאוד. מה עושים?

משתנה שלום, את מתארת שוב דפוס דומה לדפוס אותו תיארת בעבר. כאשר את חשה את עצמך נעה מקיצוניות לקיצוניות, בראייתך את עצמך ואת העולם. גם כאן מעידה חד פעמית של אדם כלשהו גרמה לך להרגיש שהוא "מפלצת" לא פחות. השאלה היא אם את יכולה להיעזר בזכרון שלך, בידע שלך עליו כאדם שיש בו גם תכונות אחרות ולאזן את ההסתכלות הזו. דרור

אני משתדלת 'לעבוד על כך' ולהיזכר בתכונותיו החיוביות של אותו אדם,אך למרות זאת אני עדיין מעדיפה עד כמה שאפשר להימנע ממפגש או מדיבור איתו.

שלום לך, לפעמים סתם משעמם אבל כשזה כל הזמן זה מפריע ואני מוצא שלרוב השעמום הזה מחפה ומסתיר חוויה אחרת, שהשעמום לא נותן לה לבוא לידי ביטוי. האם אתה יודע מהי החוויה הזו? דרור

בטיפול אני מדברת אל המטפלת שלי מגעיל.......... אני מקללת אותה ומתייחסת אליה נורא!!! מה גורם לה לסלוח ולטפל בי? לפעמים אני אפילומתקשרת אליה אומרת לה שאי שונאת אותה ומנתקת. אני צוחקת עליה ומגחכת לכל דבר שהיא אומרת. מה היא מזוכיסטית? מתי כבר היא תגיד לי לכי?

שלום לך, נשמע לי שבמקום כלשהו את מתנהגת כך כדי שהיא תאמר לך די, עד כאן אני לא מוכנה יותר. שהיא תאכזהב אותך כפי שכל כך הרבה עשו בעבר, ששוב תרגישי שאי אפשר לסמוך, ואולי שתרגישי שהנה גם היא לא עמדה מול העוצמות שלך. אבל היא מפתיעה אותך, היא עומדת בזה עד כה, היא מוכנה לקבל אותך שוב ושוב למרות שבוודאי לא קל לה והיא לא נהנית מזה. את שואלת למה היא עושה זאת? כי היא חושבת שזו הדרך הטובה ביותר לעזור לך לטפל בך, כי יש לה תקווה לגבייך. אבל התשובה האמיתית תגיע כשלך תהיה תשובה למה את מתנהגת כך, ולא תרגישי עוד צורך לבדוק עד היכן היא תהיה איתך ופשוט תניחי לשתיכן להיות ביחד. דרור

שלום, אני אוריה, בת 18. לא בטוחה שהגעתי למקום הנכון אבל אשמח מאוד אם תוכלו לעזור לי בשאלה עליה אני מנסה לקבל תשובות . השאלה היא למה כשיש הרבה ממשהו אנשים מייחסים לו פחות הערכה (גם אם הוא כשלעצמו בעל ערך רב) בעוד שכשיש ממנו מעט יעריכו אותו יותר? למה רוב בני האדם ישימו לב ויעריכו את מה שיש להם רק לאחר שירגישו בחסרונו? לדוגמה: רובינו לו נעריך מים עד שיהיה מחסור חמור בהם. או בדוגמה נוספת לא נהיה מודעים לחשיבות האצבע הקטנה ביד עד שתפגע. תודה רבה, אוריה

אוריה שלום, ביומיום אנחנו נחשפים לאינסוף גירויים, אילו היינו שמים לב לכולם ונותנים להם משקל זהה לא היינו מצליחים לתפד, היינו מוצפים וקורסים. משום כך אנו עושים סדר עדיפויות, לא מודע ברובו, למה נשים לב ולמה לא. באופן טבעי נשים לב לדברים שחשובים לנו באותו רגע, למשל מה חסר לנו. לעומת זאת מה שכבר יש לנו והרבה ממנו לא מעניין אותנו באותו רגע כי אין צורך שנפנה קשב אליו כדי להשיגו. דרור

האם יש טיפול לתופעה של לעיסת לשון

אביבה שלום, לא פירטת מהי בדיוק התופעה עליה את מדברת ואצל מי היא הופיעה. לכן אתייחס לתופעה שאני מכיר. לעיתים, בעיקר ילדים, נוטים ללעוס את הלשון בדומה לכסיסת צפורניים וחריקת שיניים. כלומר כדרך להפגת לחץ. הטיפול המומלץ יכול להיות טיפול התנהגותי המתמקד בהרגל הזה ומנסה לשנותו או להחליפו בהרגל אחר, שפחות יפריע. לחלופין ניתן לנסות ולברר מהם מוקדי הלחץ, להפחית את הלחץ וכך להביא להיעלמות טבעית של התופעה. דרור

שלום רב, טופלתי אצל פסכולוגית המון זמן,3 וחצי שנים ולא ראיתי כלל שיפור,אך לא פה העיניין. העיניין הוא שהיא מאחורי גבי בשיחות טלפון מבלי אישורי סיפרה המון דברים לבן זוגי,ודברים ממש מתוך הטיפול,מבלי אישורי לכך.היא נחפזה בלשונו והוא השיג המון מידע.היא אינה פכ\עלה גם כחוק מעולם ואף לקחה ממני כסף שחור. כאשר כעסתי מאוד על כך היא החלה לרדת לרמות שלא מתאים כלל לאוכלוסיה מכובדת של פסכולוגים להגיע לרמות כאלה כמו למשל שאני צריכה אשפוז ושאני עלולה לפגוע בי ובסובבים אותי-דבר שלעולם לא עשיתי ולא אעשה. היא אף הודתה שנפלה בלשונו! כיום אינני מאמינה כלל בה,וזה גורם לי לחרדות נוראיות כלפי המטפלת החדשה שלי שאני כבר כשנה אצלה.ואצלה אני רואה המון שינויים לטובה ואני מאמינה בה,אך אני לעיתים ממש מפחדת להפתח כדי שהיא לא תפרש את תבריי ואולי תעיז לחשוב כמו הקודמת כלומר איבדתי אמון.-איך אפשר להאמין שוב בפסכולוגים???אחרי שנכוותי ורומתי כל כך.ואף כולם אמרו לי שהיא רק (הפסכולוגית הראשונה) רק מדרדרת אותי מאוד! תודה רבה.

הייתי ממליצה לך לא להתעמת איתה יותר ישירות אלא לפנות לועדת האתיקה של הפסיכולוגים. באם נהגה שלא כחוק- הם יטפלו בזה. ו..אם יש לך עו"ד דין הייתי שוקלת לתבוע אותה לדין על הפרת סודיות וגרימת עוגמת נפש ונזק נפשי. בהצלחה.. בהמשך.. ואל תתני לזה למשול במצב רוחך. המשיכי להאמין במטפלים. רובם אכן אמינים. בכל ציבור של נותני שירות יש כאלה שחורגים וסורחים. בהם יש דרכים וניתן לטפל.

זהבה שלום, אני שומע ממך דברים לא פשוטים על המטפלת הקודמת שלך, שבוודאי הכאיבו ומכאיבים לך מאוד. ייתכן והיא עשתה את הדברים הללו, וייתכן ולא עשתה אותם כך, או שעשתה אותם בשל מניע מסויים. אבל ברור לי מדוע קשה לך לבטוח כרגע בפסיכולוגים ומטפלים בכלל. לכן אנסה להתמקד בתשובתי בניסיון שלך לבטוח במטפלת הנוכחית שלך. את מפחדת שהיא תפרש את דברייך בדרך מסויימת ותחשוב עלייך בדרך כלשהי. האם את יודעת לומר מהי הדרך הזו? האם כוונתך לפגיעה בעצמך או באחרים? ראשית נסי לענות על שאלה זו בעצמך. לאחר מכן הביאי לפגישה איתה את הקושי לבטוח בה. דברו על הקושי ולא על מה את לא מספרת. בהדרגה תרגישי האם את מסוגלת לבטוח בה. נסי לחשוב על כך במושגים של אדם שפגשת, גם אם אדם קרוב מאוד, שאכזב אותך קשות. חשוב שתנסי להבין שהמפגש הזה אינו בהכרח אב טיפוס למפגשים דומים. ועוד הערה לסיום עבורך ובכלל, כאשר ישנה סכנה אובדנית קיימת אפשרות ולעיתים אף מומלץ לשתף סביבה חברתית קרובה כדי שתעזור בתמיכה ברגעים קשים. יחד עם זאת, למעט מקרים חריגים, וברורים נהוג לומר זאת למטופל. דרור

שלום ברצוני לדעת מתי יש לפסיכולוג את הזכות לאשפז מטופל במוסד?ובאילו מהמקרים בחוק מצויינים שמותר לפסיכולוג לעשות זאת?

מנחם שלום, אני מניח שאתה מדבר על המלצה לאשפוז כפוי. אם כך, הרי שבמקרים בהם נשקפת סכנה לאדם עצמו או לאחרים והמטפל מעריך שהמטופל אינו אחראי למעשיו - לא שפוי באותו הזמן אזי יש הצדקה לאשפוז כפוי. דרור

להדרי בכעב כזה לא צריך חברים כי עוצמת הכאב רק את תביני . ואין אחר יותר מבני המשפחה הקרובה אחים אחיות אם י שיכול להבין אותך אך כאן כולנו איתך ואני באופן אישי ופרטני חובקת אטתך עם כאבך ובלעדיו ודולחת לך את תנחומיי הכנים מחזקצ את ידך ותופכתע שכמך מקווץ שמכאן את מקבלת עידוד ותמיכה שעוזרים לעלות למעלה ולא לשקוע בשבילך אנו כאן תמיד.שולחת אור אהבבה ושלא תדעו עוד צער שכול וכאב מכאןשולמית

שולמית שלום, אני מקווה שהדר תוכל להיעזר בדברייך ולשאוב מהם נחמה. דרור

שולמית! אכן, אני נעזרת מאוד במשפחה הקרובה. אבל אני מוצאת נחמה רבה בכל מי שעוטף אותי ומחבק אותי בימים אלה. ויש הרבה כאלה. גם פה. תודה על המילים החמות, המנחמות. הדר

שלום, לא קל להירדם כשקשה. בלילה, לפני השינה ההגנות שמאפשרות לעיתים לתפקד במהלך היום, יורדות, השקט מסביב מאפשר למחשבות לרוץ ואז קשה להירגע ולהירדם. השאלה היא מהי מידת הקושי להירדם. בשלב ראשון וכל עוד המצב אינו קריטי (כלומר היעדר מוחלט של שינה - מצב הדורש התערבות תרופתית), ניתן לנסות ולתת למחשבות מקום גם בערות, לנסות למצוא להם פתרונות גם בשעות היום ולהוריד את עומס המחשבות בלילה. במידה ולא מצליחים לבד, ניתן להיעזר באיש מקצוע. חשוב לא להזניח כי שינה ואיכות שינה משפיעים בצורה חזקה על איכות החיים ועל הנפש. דרור

אני בטיפול כמעט שנתיים. הגעתי לטיפול בשל דיכאון. כיום אינני בדיכאון, עם זאת יש מספר נושאים שעדיין לא באו על פתרונם. כדאי להישאר בטיפול למרות זאת? תודה רבה רותי

רותי שלום, נשמע לי שהתשובה היא בגוף השאלה שלך. את מרגישה שלמרות שהסיבה שבגללה באת לטיפול אינה מהווה את המרכז לטיפול, הטיפול עדיין לא מיצה אתת עצמו ויש לך הרבה מה להפיק ממנו. לכן בעיני כדאי ונכון להישאר בטיפוול במקרה כזה. דרור

שלום, לפני שנה וחודש סיימתי טיפול מעמיק של שנתיים וחצי, במסגרתו טופלתי בין השאר גם בהפרעות אכילה: אנוקסיה ובולימיה (האנורקסיה החלה בגיל 16 והבולימיה בגיל 24, היום אני בת 26). כמובן שסיום הטיפול היה בהסכמה של המטפלת ובגלל שעמדתי להתחתן. כיום אני שוקלת תקין ואוכלת תקין ככל האפשר. (BMI 20) ובעלי ואני מתכננים להביא ילד. הבעיה היא שאני לא בטוחה שאני רוצה להיות בהריון, אני מפחדת מאוד שאני אשמין ואני לא אצליח להוריד הכל לאחר הלידה. אמנם אני אוכלת היום תקין, אבל אני מרגישה שמנה, ואני עדיין רוצה להקיא אחרי כל ארוחה, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני יודעת שזה אסור. ניסיתי לדבר עם בעלי ולהגיד לו כמה אני מפחדת מלהיות שמנה, הוא מנסה להבין אבל אני לא מרגישה שהוא יודע לתת לי את התמיכה שאני צריכה. אני לא יכולה לספר את זה להורי, כי הם יילחצו מאוד ויחשבו שאני שוב חולה, ואני לא. אני כל הזמן חושבת על זה שאני אהיה שמנה, אני מסתכלת על נשים אחרות בהריון מצד אחד בקנאה כי גם אני רוצה ילד אבל מצד שני בפחד. אני כל הזמן שואלת את בעלי האם הוא יאהב אותי גם אם אני אהיה שמנה- הוא אומר שכן. אבל אני לא אוהב את עצמי, ואני יודעת את זה.. אני גם מפחדת שבגלל החשש, כשאני אכנס להיריון ואתחיל להשמין, אני עלולה שוב לחלות.. הרבה חששות ואני קצת אבודה- מה לעשות..? תודה מראש

שלום לך, נשמע לי שכרגע את מאוד חוששת שהשינוי הגופני הטבעי בעת ההריון ולאחריו יחזיר אותך אחורה. שלא תוכלי לאהוב את עצמך כך. את מבססת את זה על סמך תחושות חזקות שיש לך בנושא. הפחד משינוי גופני הוא דבר מוכר עבור נשים רבות, אך עבורך הוא נושא ערך מיוחד ומפחיד במיוחד. עצתי לך היא לא למהר. נסי להיכנס להריון כאשר את בטוחה ככל האפשר שזהו הצעד הנכון בעת הנוכחית ובעיקר כאשר את מרגישה נתמכת נפשית. לכן אני ממליץ שתחזרי לטיפול, גם לשם ההתלבטות וגם לשם ליווי בעת ההריון. את בהחלט יכולה להתמודד עם זה, התמודדת עם דברים קשים בעברך, אבל חשוב שתעשי את זה נון. גם למענך וגם למען הילד שייוולד ויצטרך אותך שם בשבילו, עסוקה בו. דרור

שלום, אם אני מבין נכון יש חסיון רפואי בעת פניה לטיפול פסיכולוגי קליני (עבור מבוגר) פרטי או ציבורי, פרט למספר מקרים חריגים במידה ויש סכנת חיים מוחשית, התעללות בילדים וכיוב... בעת קניית פוליסת ביטוח חיים\בריאות פרטית חתמתי על ויתור סודיות רפואית כמקובל בכל הפוליסות. שאלתי היא במידה ואחליט לפנות לטיפול פסיכולגי קליני האם בשלב מסויים חברת הביטוח יכולה לדרוש מהמטפל\ת שלי לחשוף פרטים אודות הטיפול ו\או התוכן של הדברים שנאמרו? כל זאת כמובן במידה ואין סכנת חיים וכיוב... תודה על תשובתך.

אם חתמת על ויתור סודיות המטפל רשאי כמובן למסור מידע לגוף שבפניו חתמת. זו המשמעות של ויתור סודיות - אתה מוותר למטפל על החובה לשמור על החסיון. אם יש סכנת חיים, המטפל לא זקוק כלל לויתור הסודיות - הוא מחוייב להתריע על כך. האם חברת הביטוח יכולה לפנות - היא יכולה. האם היא תפנה בפועל - ממש לא יודע. מקווה שעזרתי מעט.

טוני שלום, כפי שציינת ישנם מקרים בהם המטפל רשאי ואף מחוייב לשתף במידע טיפולי. המקרה של וויתור סודיות אינו כזה. במקרה כזה המטופל הוא שמביע את הסכמתו/רצונו, שמידע טיפולי על גביו יימסר. ברורה לי ההתלבטות שלך, משום שחברת הביטוח התנתה את הביטוח בוויתור סודיות. עדיין אם תרצה בכך תוכל לבקש מהמטפל לא למסור מידע לגביך. אם כי ייתכן ויהיו לכך השלכות על הביטוח. אבל נשאלת השאלה ממה החשש? האם משום שלא היית רוצה שיידעו שאתה בטיפול, או על מה אתה מדבר? נסה לבדוק עם עצמך מה יותר חשוב לך, האם בריאותך הנפשית או הסיבה בגללה אתה חושש שיימסר עלייך מידע לביטוח (|ושוב לא נמסרים תמלילי שיחות, אלא חוות דעת כללית). דרור

חני שלום, התחושה של בלבול המשתלט על הכל נוגעת לשאלת הזהות ועד כמה היא מגובשת. כלומר באיזו מידה חלקים הנראים לעיתים סותרים באישיות יכולים להיות באינטגרציה אחד עם השני. אני לא יודע אם זו הבעיה ממנה את סובלת מאחר ולא פירטת כל כך, אבל אם כן הרי שההמלצה שלי היא פנייה לטיפול ארוך טווח, שיוכל לעזור לך בסופו של דבר להיות פחות מבולבלת, דרור

קפצתי להגיד שלום ולילה נסבל לכולכם ואם אפשר שיהיה נעים. להדר, לא מכירה את כאבך אך מקווה שאת מוקפת באלו השותפים לו , שתרגישי מורגשת ושתוכלי לכאב.

שרה שלום, לילה טוב גם לך, אני מקווה שהדר תצליח להיעזר גם בדברים החמים שלך, דרור

(((((((((ככ מוזר..דרור..))))))))))))) ש..לפעמיים נדמה לי שאולי אני בכלל לא זוכרת ולפעמיים נדמה לי שאני זוכרת יותר מידיי זה יותר מיידי כואב .. זה יותר מידיי חודר.. וזה יותר מידיי תמונות .. ואני כן נזכרת, איך הוא נראה ... אני רואה את העיניים שלו את המבט ההוא... אבל, אני לא זוכרת איך הוא התקרב.. ואני זוכרת איך זה הרגיש כשפתאום הוא היה קרוב ועליי ואני זוכרת שחשבתי שאני מתה ואני נזכרת איך חזרתי הבייתה ומה לבשתי ואיפה הייתי קודם... דרור אני מרגישה שאני זוכרת ולא זוכרת הכל מתערבב לי ונדמה לי... שלעולם לא אדע מה אני זוכרת או מה אני שוכחת !!! ואני ... מנסה ברגעים האלה ..כן עכשיו .. לברוח אל עולם אחר עולם שהוא לא שלי... ((((מנסה לברוחחחחחחחח מכולם)))))) כדי שלא ארגיש יותר/ שלא אפגע יותר ... יותר מידיי מחשבות לא ברורות מעסיקות אותי ברגע זה .. וזה נותן לי ..לא לרצות להיות ליד אף אחד , כאילו רוצה ליפול לתהום הזו לבד לבד לבד לבד לא רוצה שיהיו בסביבתי לא רוצה... לא רוצה לשתף, לחשוף, לספר את האמת ... לא רוצה שידעו עליי תאמת .. לא רוצה... יש לי שוב בחילות נוראיות לא יודעת איך להתמודד עם עצמי לא יודעת מה קורה איתי כואב לי מידיי.. פגועה מידיי כועסת מידיי ועכשיו עם הכעס, מסתבר שכן שוב מגיעות ההזכרויות הן מזכירות לי שהמציאות שלי מתערבבת מהר עם הדימיון ואני נזכרת בו שוב , וזה שוב כואב לי .. ככ כואב ... שזה נראה כאילו קורה ממש ברגעים אלו .. ואני לא יכולה לשאת שוב את הכאב הזה .. את אותו כאב מתמשך .. לא יכולה להתמודד איתו שוב .. נמאס לי להתמודד איתו ועם עוד דברים שמשאירים אותי בתחושות נוראיות לבד!!!! ככ כואב לי שהבחילות לא מפסיקות .. בחילות איומות שלא רוצות להרפות יש לי מין דקירה כזו בלב .. דקירה חזקה.. דקירה שכרגע רק מרגישה ..מדממת עד מוות עד אבדן אוףףףףףףף והכל ככ כואב כאילו זה קורה עכשיו, כאן ממש כאן.. ומתי העבר הזה יפסיק להלחם בהווה שלי...?? עד מתי הדימיון והמציאות יתערבבו להם...?? אצלי .. עד מתי אצטרך להתמודד עם הכאב הזה , ועם התחושות שאולי אשאר לבד ??? עד מתי ???????????????????? מרגיש לי ..שחבל שהתחלתי לטפל בעצמי ... די... נמאס ... שיפסיק... שיעזבו אותי הסיוטים האלה .. שהוא ייצא מחיי... פשוט ייצא... כי זה רק גורם לי לרצות להשאב למקום הכי נמוך בלי יכולת לקום ... ו..אני מצליחה ליפול למטה כן , כן . עוד ועוד... ושואלת אותך .. (((((((((דרור... )))))))))))))))) איפה התחתית ??? דרור... איפה?????? שרית.

שרית שלום, את מתארת חוויות קשות מאוד, לא רק בזיכרון שלך, אלא גם בהווה שלך. חוויות של נפילה, אובדן שליטה ולעיתים אובדן יכולת להבחין בין מציאות לדמיון. בין זיכרון שגוי לזיכרון אמת. את שואלת איפוא התחתית, ואני לא יודע לומר לך אם הקשה מכל כבר מאחורייך. אבל את נמצא כרגע במקום קשה מאוד, את לא נמצאת בו לבד. בעיניי זהו הדבר החשוב ביותר, הידיעה, שאם תצליחי להפנים אותה, שגם אם תגיעי לתחתית לא תהיי לבד. יהיה שם מישהו שילווה אותך עד שתוכלי לצאת ולהתרומם שוב, לחוות את עצמך ואת האחרים בעולמך בדרך שונה. דרור

קראתי עכשיו את ההתכתבות שלך עם ליאת, וקראתי על הפקעות וחשבתי לי שאין אמנות יותר טובה מזו... אני נדחפת לך למקומות לא רצויים , כך הבנתי מדברייך, אבל הייתי חייבת להאיר את עינייך על אמנות נפלאה שאת עושה. טל

תודה טל, לא בטוחה אם זו אכן אמנות, אבל לגעת באדמה ולפשפש בה אכן מעוררים בי הרבה דברים שלא עוברים דרך מילים.. (יש בזה משהו נורא אינטימי איכשהו..) אני מניחה שאנחנו שותפות לעונג הזה שבליטוף עלים, פרחים וגזעים כבירים... :-) טוב לראות אותך, לילך