פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אמא לשלושה ילדים כשהבכורה היא מנשואי הראשונים. הבכורה כיום בת 40 אם לקטנה והשנייה בדרך. אני מאוד אוהבת את הנכדה שלי מהבכורה ומובן שאת הבכורה,קונה מתנות עוזרת כמה שרק אפשר איתה ,נותנת מתי שרק מזדמן מעצמי ,מכינה מאכלים מיוחדים ומאכילה את הקטנה והוריה.......משלוח מנות לחג פורים מיוחד במינו עם שוקולדים נבחרים,מספר מתנות בנסיעות מחו''ל, אך הבכורה תמיד בסיטואציה שלא מספיק וחוסר . נמצאת איתי במלחה שקטה אך מעיקה שכלום לא מספיק ,עזרתי לה בסכום מכובד לדירה (אך בכל זאת יש משכנתא )גם זה לא מספיק,כשיש לי יום הולדת לא כל כך יצא לה להכין משהו לכבודי,כשיש יום הולדת לאחותה הקטנה ממנה , באוויר יש מתח שצועק. לא מפרגנת כל כך אבל רוצה לקבל ולקבל בלי סוף . הבכורה בעלה והקטנה אוכלים אצלי לפחות אחת לשבוע ,וכשאני מבקשת להביא משהו לארוחה משותפת , או אז נעמדת על שני רגליה האחוריות ומתחילה בתירוצים.........עד שאני מתעייפת ושותקת ולא מגיבה ומכינה הכל בשפע אבל לבת זה לא מספיק תמיד יש לה תלונות . מתלוננת כל הזמן מדוע את מכינה לבת הקטנה יותר שעדיין לא בנתה לעצמה בית הבכורה שלי מאוד אהובה על הביריות . המערכת בינינו עכורה ואינני יודעת איך לצאת מהפלונטר הזה. העובדה שאנחנו גרות באותו ישוב מביא לנו פגישות תכופות (אחת לשבוע). הבת נעזרת בי הרבה , מגיעה אלי עם ביתה ולא פעם עם בעלה ולעיתים משאירה את הקטנה אצלי ובכל פעם אוכלים אצלי ועדיין יש לה טענות שהחברות שלה אוכלות כל סוף שבוע אצל ההורים וכי אני לא כמו אותם הורים ,עוד הזכירה לי כי הורי חברתה עוזרים לה בכל חודש בסכום כסף ואני לא נותנת כספים ......... הבת ובעלה עובדים ומרוויחים יותר מאיתנו ,אבל עדיין לא מספיק לה ,טוענת כי הבת האמצעית בת ה24 מקבלת הרבה יותר (וזאת לא האמת ,רק בדמיון שלה) מובן שהקטנה עדיין לומדת ומקבלת עזרה פה ושם עד לסיום הלימודים. אני מרגישה שאינני יכולה יותר במערכת הזו . ניסיתי לדבר איתה על הנושא ועל הדברים שמפריעים ,תגובתה הייתה "יש לך בעיה רצינית ואת נותנת הכל לקטנה ולי כלום תבדקי את עצמך. חשבתי להתרחק קצת ממנה ,אבל ברגע שהיא מרגישה שלחצה עלי יותר מידי היא מרפה ,אך כשאני נינוחה הבכורה שוב מהדקת עלי את הלחץ השקט . מה עושים במצבים כאלה? הקטנה מגיעה לבית אחת לשבועיים ,אני מכינה לה אוכל וגם שולחת אליה אוכל להמשך השבוע לפעמים . הבכורה ,אמרה לי את לא שמה לב מה שקורה איתך רק לקטנה את דואגת ומכינה ואותי את לא סופרת . נמאס לי להיות איתה במריבות כל הזמן לקחתי החלטה מהיום אם הבכורה מתלוננת בכל מצב ,ואינה מעריכה מה שאני שעושה עבורה אז לא להזמין לאכול ביחד ולא לעשות מעל ומעבר עבורה ,ולהיות בקשר רופף איתה . בשיחות שלי איתה היא תוקפת אותי ואומרת ששאלה במקום עבודה את חבריה אם התנהגותי היא נורמאלית ואמרו לה שלא. שאלתי למה כוונתך לא נורמאלי בהתנהגות שלי ,היא אומרת איך קורה שיש לך כוח וכסף להכין לאחותי הקטנה (סטודנטית שנה ב) אוכל ולי אין לך זמן. אני שוב מזכירה לגדולה הרי הייתי כחו''ל לאחרונה הבאתי לנכדה מתנות רבות פי 4 מאשר לבת הסטודנטית תגובת הבכורה "טוב זה מקרה בודד" הזכרתי לה כמה פעמים אתם מוזמנים אצלי לאכול וארוחות כיד המלך ושוב מבטלת זאת הבכורה , "לא זכור לי כל כך" אני מרגישה שמה שאעשה לבכורה תמיד היא תהיה במצב של חוסר ,לא מספיק תנו לי עוד.

אלמונית שלום, את נשמעת לי מאוד מתוסכלת, מרגישה שמה שאת לא עושה בתך אינה מעריכה זאת ותוקפת אותך. אני מניח שישנם משקעים מהעבר, משקעים הקשורים לא רק לעובדת היותה הבכורה, אלא גם להיותה הבת מנישואייך הראשונים ותחושה שתמיד העדפת את בתך הקטנה. ייתכן גם שלך ישנם משקעים, אולי תחושות שונות שאת מרגישה כלפיה ומתבטאות בצורה זו או אחרת אליהם היא מגיבה. אבל בכל מקרה לא ניתן לקבוע מכאן מי צודקת, ולטעמי זוהי גם אינה השאלה. ברור שהמצב מכאיב לך, היית רוצה להיות בקשר אחר איתה ועם ילדיה. לכן המלצתי היא לנסות לעשות אחד משני דברים. או לפנות לטיפול משפחתי ביחד איתה ומשפחתך. לאחר שתדברי איתה ותנסו להבין ביניכן מה קורה וכיצד ניתן להתקדם מהמקום הלא טוב בו אתן נמצאות. אפשרות שנייה במידה ואפשרות זו לא תצא לפועל, היא לא להתנתק, אלא פשוט לאפשר קרבה עד למידה בה נוח לך ולשמור על קשר קרוב ככל האפשר עם נכדותייך. הייתי מציע לשקול גם אפשרות של טיפול פרטני על מנת להתמודד עם רגשות אשמה שנשמע שאת סובלת מהן. דרור

ערב טוב דרור, נכון שישנם משקעים מהעבר . לי נראה שזה גם עניין של אופי . הבכורה מאוד קנאית ורכושנית ובדרך כלל מרגישה מסכנה ,לא חשוב מה יעשו עבורה ויתנו לה ,היא בתוך המסכנות שלה. בכל אופן אני מאוד מודה לך על תשובתך. אגש באמת ליעוץ עם פסיכולגית .

חשד: חירשת-אילמת נאנסה בידי שניים בכפ"ס תושבים דיווחו הלילה למשטרה על צעירה עירומה שנמצאה מוטלת בין השיחים במרכז העיר. בבדיקות שנערכו לצעירה, שהתגלתה כחירשת-אילמת הסובלת מבעיות רפואיות נוספות, עלה החשד כי נאנסה על ידי שני גברים רענן בן צור פורסם: 29.03.08, 15:50 צעירה בת 22, חירשת-אילמת, נאנסה אמש (יום ו') בכפר סבא, ככל הנראה בידי שני גברים. צוות טיפול נמרץ של מד"א-ירקון שהוזעק למקום פינה את הצעירה פונתה לבית החולים. המשטרה פתחה בחקירה, אך טרם נעצרו חשודים בפרשה. המקרה המחריד אירע סמוך לשעה 23:00, אז דיווחו אזרחים על צעירה עירומה המוטלת בין השיחים בפינת הרחובות בן-יהודה והחי"ש שבמרכז העיר. צוות מד"א-ירקון, שהיה הראשון להגיע למקום, מצא את הצעירה עירומה לחלוטין וסובלת מחבלות בגופה. לאחר שקיבלה טיפול ראשוני היא פונתה לבית החולים מאיר בעיר. צומת הרחובות בו נמצאה הנערה בכפר סבא (צילום: עידו ארז) המשטרה פתחה בחקירה וניסתה לתקשר עם הצעירה, אך ללא הועיל. זאת, מכיוון שהיא חירשת-אילמת וסובלת מבעיות רפואיות נוספות. בבדיקות שנערכו לה בביתה חולים עלה החשד כי היא נאנסה. במהלך הלילה היא הועברה לבית החולים וולפסון בחולון כדי לאשר שאכן נאנסה, ובדיקות אלה חיזקו את החשדות. עוד עולה במהלך החקירה כי הצעירה ככל הנראה נאנסה על-ידי שניים, כנראה ערבים. שוטרים פתחו בסריקות בניסיון לאתר את השניים, אך ללא הצלחה.

בילבי שלום, אכן ידיעה קשה, וקשה להתעלם גם מ קשיי התקשורת של אותה צעירה וחוסר האונים שלה. דרור

פרשת ההתעללות בבית שמש: מעצרה של האם הוארך ביומיים פורסם: 30.03.08, 18:11 בית משפט השלום בירושלים האריך ביומיים את מעצרה של האם מבית שמש החשודה בהתעללות בילידה ובהתעלמות מגילוי עריות בין חלק מהם. אם לא תוגש בקשה אחרת שתצביע על נסיבות המצריכות המשך מעצר, החשודה תשוחרר למעצר בית למשך 15 ימים בערבות כספית, שבמהלכו ייאסר עליה ליצור קשר בעלה ועם ילדיה. (אפרת וייס)

הפורום יחדש את פעילותו ביום א', תחת שרביטו של דרור. אל הפורום יועלו הודעות שיישלחו החל ממוצ"ש בשעה 22:00. שבת שלום ליאת

ליאת יקרה מתוך סקרנות למה כש <> ביקשה לא להגיב הגבתם ואילו כש "רק לעצמי" כתבה וביקשה לא להגיב לא הגבת?

בילבי, את בוודאי ערה למתרחש בפורום הערב. כל מי שעוסק בתחום בריאות הנפש מכיר את אופיין ה"מדבק" של קריאות המצוקה האובדניות. מאחר והפורום מארח גם אנשים צעירים ובני נוער, וגם אנשים במצבי משבר שונים, יש בעיני חשיבות קריטית בהצגת מענה חד משמעי לאידיאליזציה שנעשית כאן למוות. אני מניחה שזה ההסבר. ליל מנוחה ליאת

ליאת מה שלומך? איזו אווירה של ייאוש ומוות היום. מה קורה לכולם? בבקשה כולכם לשמור על עצמכם ול <>, מעלה, ושיר עכשיו להתקשר למטפלים שלכם למרות שזה יום שישי אני בטוחה שהם ישמחו לדעת שהעדפתם אותם על פני המצב שלכם ולאלו שאין מטפלים ליאת אולי תגידי להם לאן פונים. את מסכימה איתי ליאת שהם מקרה חרום?

שלום חברה, אובדנות היא אכן מצב חירום, והפורום שלנו אינו יכול לתת מענה מיידי לאדם במצוקה. לצורך כך קיימים גופים ייחודיים כגון ער"ן או חדרי מיון המאויישים בפסיכיאטרים. גם המטפל האישי הוא כתובת טובה. אני מסכימה שהודעות כאלו יוצרות טלטלה בפורום, ומעודדות תגובות קשות מאד שלא כולן עולות לכאן. מעניין שיוצאת תוקפנות רבה, הן כלפי משתתפי הפורום והן כלפי. גם הודעות הנושאות עמן אופי של תוקפנות כלפי העצמי סוננו הערב. עצוב לסיים כך משמרת ליאת

היום הייתי בלוויה. לוויה זה טקס מוזר. קשה לעיכול. ישבתי במחיצת המשפחה החרדית שלי בבית הלוויות. מצד אחד גברים, מהצד שני נשים ובאמצע מיטת שיש קרה ומוגבהת. על המיטה, בתוך אלונקה, מונחת הייתה הישישה, מכוסה היטב מכף רגל ועד ראש. סביבי זמזמו שיחות חולין; לידי שיחה אחת על תפריט ארוחת השבת, ושיחה נוספת על לוויות נוספות שהיו, שיחות "כמה גדלת וגבהת" ממקום אחר, ועוד שיחה על "מיהו הבחור שעכשיו נכנס?".. ובאמצע, על מיטת השיש הקרה, מונחת הישישה. ליד מיטת השיש עמד היתום. גבר מזוקן לתפארת, אבא לשבעה, סבא לעשרים או שלושים נכדים. עמד שם קרוב -רחוק.. כאילו חיץ סמוי מפריד ביניהם. מעין מרחק ביטחון או הלם. איך אפשר להישאר אדישים לאמא של מישהו שמונחת כך, שקטה ודוממת, על מטת שיש קרה? סביבי זמזומים ואני כבר עסוקה בהסתרת הטפטוף המקומי שלי, מעין ימין. "כבר??.. אבל עוד לא התחיל..." כל כך הרבה חיים ופטפוט בחדר, ובאמצע גוף חסר חיים. העיניים שלי לוטשות ומחפשות את העלייה והירידה המוכרות של בית החזה, על פי הקצב הקבוע, אבל לשווא. נורא מוזר. עולה הנכד ונושא נאום חוצב להבות; מזכיר את השואה, את עמלק, את חובתנו.. (מוזר..). ובחוץ השמש נהדרת והנוף נפלא- ואנחנו מתנהלים לאט לעבר מקום מנוחתה בהר. הלב שלי תמיד רוצה לרוץ קדימה- להתקרב למת וללוות הכי קרוב שאפשר.( אני מכירה את הישישה רק בפ??נים..מאיפה זה בא לי?) מתנועעים הגברים בשחור וקוראים בקול יחד, עומדות הנשים מאחור ומקשיבות. מכסה היתום את אימו ברגבי האדמה.. נצבט הלב. הגברים מתרחקים ונשארות אנחנו, קבוצת הנשים. מתכנסות קרוב קרוב סביב הקבר הטרי. אחת הנכדות מוציאה מכתב שכתבה- מספרת על געגועים לצחוק שלה, לפולקע שרק היא יודעת להכין בדיוק כך, לסיפורים הקטנים. נכדה אחרת מתיישבת על שפת הקבר ומלטפת בזהירות את רגבי האדמה. עוד נכדה מייבבת בשקט.. ואני מגלה שגם אני מתייפחת. אמא של מישהו נקברה היום בצהריים. בקושי הכרתי אותה, אבל המחשבות נודדות אליה עכשיו. לבד בהר. מוזר.. הייתי רוצה שאותי תקבורנה נשים. ושעל קברי יצמח עץ, או גינת חיטה קטנה. כל דבר שיכול לנוע ברוח.. (זה לא מצריך תגובה...כתבתי לעצמי )

ההודעה שלך כל-כך מדברת את עצמה בעיניי, איך אפשר להישאר אדישים לשקט רפאים מגשש בתוך ים גועש ומטחי אש... איני יודעת, האם הרעש סוחף יותר? האם השקט המתכנס? הרמיזות? שמא השתיקה הרועמת? חשבתי רבות על פרט ופרט שרשמת, על התיאורים הרוחשים, הבהלה, ההומור ועוד ועוד ועוד. החלטתי לא להלאות. אך כן אומר - לא יכולתי להישאר אדישה ביחס להודעה שנשלחה למטה, בוודאי שאיני אדישה גם לזו. הן שונות כל כך, ויכולתי למצוא ביניהן גם דמיון. הנה שוב ובחשש, העזתי ובחרתי להגיב באופן גלוי. גם לך. אפשר לוותר על הקריאה של דבריי, ומצד שני, מקווה שאולי הסתקרנת. מאמינה שכל הודעה באשר היא - מבקשת. אפילו ביקשת לעצמך לבדך בלחישה רק לשוט על כנפי הדמיון בלב הסערה באין מפריע, אני מנסה לשמוע את הקול (המפחיד) של החסר והרעב, וכמיהה חרישית סודית ומבוישת להתמלא, ולהתמלא עוד.

מעלה זו את?

היי ליאת, קצת רקע(תזכורת): חזרתי לטיפול חצי שנה לאחר שהפסקתי אותו (הייתי בטיפול בעקבות אפיזודה דיכאונית ארוכה,לאחר כשנתיים וחצי הרגשתי הרבה יותר טוב והפסקתי טיפול) חזרתי לטיפול לאור קשיים לאחר שקודמתי לתפקיד ניהולי,רציתי ליווי ממוקד, וקבענו מספר פגישות ממוקדות. בפגישה האחרונה,המטפלת הסבה את תשומת ליבי למשפט שניסחתי בצורה מסויימת,ומכאן נפתח דיון שהיה מאוד בשיאו בתקופת הדיכאון, סביב הרצון לחיות,ולהיות בעולם... היה לי מאוד קשה בפגישה,כשיצאתי ממנה לא האמנתי שאני אמרתי את מה שאמרתי . הרי הדיכאון עבר,אני מרגישה טוב, אז למה אני לא יכולה להגיד באופן חד משמעי שאני רוצה לחיות ולהיות בעולם הזה?? למה היה לי כל כך קשה לדבר על זה,היום, לאחר שהדיכאון עבר (או שלא עבר?) אחרי הפגישה היה לי מאוד קשה.מצד אחד רציתי לברוח מעצמי,פחדתי להמשיך לחשוב על זה,אבל גם רציתי להיות לבד. כל הלילה לא ישנתי,הרגשתי לא טוב,פתאום התקף חרדה. כבר התחלתי לחשוב על לקבוע פגישה נוספת,אך בבוקר נרגעתי. אני מרגישה יותר טוב היום, אך עדיין לא מעכלת .לא מבינה איך יכול להיות שהדיון הזה עולה עדיין,מנסה להבין את זה,איפה זה היה בחצי השנה האחרונה? האם יש לך הסבר? אשמח לשמוע את דעתך. תודה טל

שלום טל, המשא ומתן שלנו עם החיים, עם ההצלחות והכישלונות, עם הדיכאון והחרדה, נמשך כל חיינו. אני מכירה מעט מאד אנשים - אם בכלל - שמסתובבים בעולם מתוך תחושת חוסן קבועה ויציבה. כולנו פגיעים לאפיזודות חוזרות של משבר, ואני מאמינה שיכולתנו להתמודד איתן משתכללות עם השנים, גם בעזרת כלים שרכשנו בטיפול. מאחלת לך הקלה מהירה וחזרה לכוחות ליאת

לצערי מתוך גלים עכורים, סערה ובלבול רגשות רב. הרגשתי מובסת. אני כמו הקשישים האלה שיש להם ארונית במרכז חדר המגורים שמוקדשת לכל התרופות.

ערב טוב מעלה, אכן גל עכור. אובדנות היא מצב החירום החמור ביותר בפסיכיאטריה. כפסיכולוגית איני יכולה להקל ראש בכוונות והחלטות מעין אלה. לכן, אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לפנות למטפלת שלך או למישהו קרוב אחר שיוכל לסייע מיידית. שמרי עלייך ליאת

לא הבנת אותי, וזה בסדר כי כתבתי מברקית. המשכתי ביני לביני את ההודעה שכתבתי כאן בשבוע שעבר. היתה לי התלבטות אם להכיר באבחנה של הרופא ולקחת עוד תרופות. ומכאן את יכולה לקרוא את לצערי וכו' היה לי שבוע קשה ורע, אבל בנתים אני אהיה פה בסביבה.

שלום, ליאת? שמעתי הרבה עלייך ואני מקווה שתעזרי גם לי. אני נשואה 18 שנה.התחתנתי מאהבה גדולה.יש לנו שתי בנות בת 14 ו8 .18 שנים עברו באושר ובזוגיות נפלאה.ליפני כמה חודשים התחילו ריבים קטנים . בעלי אמר שאני מחליטה הכל, שאני כל הזמן מנסה לחנך אותו. ליפני שבוע אחרי כזה ריב(לדעתי לו רציני) הוא יצאה מהבית וכבר שבוע לו חוזר.הוא ישן בעבודה.יש לציין שהוא אבא מעולה.כבר כמה ימים אני מתחננת בפניו שהוא יחזור.אבל הוא לא רוצה לישמוא ממני ואומר שבחיים לא יחזור. אני לא יודעת מה לעשות.אני מאוד אוהבת אותו.אני כל הזמן בוכה ואין חשק לכלום. כל הזמן אני רוצה ליהיות לבד וליבכות וזה מאוד מפחיד אותי. תעזרי לי בבקשה , תגידי מה לעשות?

שלום גילה, כמו שאת ודאי יודעת, אחותך הביאה לכאן את סיפורך. יש פרט אחד בסיפור שלך שמשך מאד את תשומת לבי - את מציינת שהריב שלכם היה בעינייך "לא רציני", בעוד בעלך עזב בזעם את הבית בעקבות דברים שהיטחת בו, ישן בחוץ כבר כמה ימים בתנאים לא נוחים, ואינו מעוניין לחזור. מצב עניינים כזה מעיד על משהו בעייתי מאד בתקשורת שלכם וביכולת לזהות ולקרוא נכון זה את דברי זו. כרגע, עשי הכל כדי להרגיע את הרוחות. תוכלי לומר לו שאת מבינה את הכעס ויודעת כמה הוא פגוע. קחי אחריות. עם שוך הסערה, עליכם לפנות לייעוץ זוגי כדי ללמוד אופנויות תקשורת חדשות. נסו לנטרל את הבנות ככל האפשר מהמריבה ביניכם, ולהבטיח להן שתעשו הכל כדי להתמודד גם עם התקרית האחרונה בבגרות ואחריות. אשמח לשמוע בהמשך איך אתם מתקדמים בהצלחה ליאת

היי ליאת כבר הזזת היום את כל השעונים? הפגישה היום גמרה אותי...כרגיל לא יודעת אם משהו ייצא בסוף מהטיפול אבל אני עדיין שם:) ו...ראיתי השבוע סדרה ישראלית בטלויזה ואחד השחקנים טייל כם כלבה...אז נזכרתי בך. שם הכלבה- ירדנה....:) סופ"ש נעים

מימי יקרה, רוב השעונים הוזזו. השרב של השבוע שעבר, יחד עם הזזת השעונים, אינם מבשרים טוב מבחינתי. קיץ, את יודעת... איכשהו, עד יולי אני מסתדרת בלי לנבול. נקווה לטוב. שמחתי לשמוע שאת עדיין בטיפול. כשקשה זה סימן שעובדים. כל הכבוד. גם אצלי בבית נשמעו קריאות פתע השבוע, בזמן הקרנת הסדרה החדשה. כולכם עדים שאנחנו היינו קודם ! כבר אי אפשר להישאר מקוריים במדינה שלנו... ירדנה נשארה אדישה, לזכותה ייאמר. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת יופי שאת כאן... יש פגישות לא קלות. לא יודעת אם זה סימן שעובדים...אני יודעת שיש דברים שעדיין לא נפתרים... היא אומרת לא לאבד תקווה ונותנת לי קצת... וכפי שאת יודעת אני אוהבת קיץ. שמחתי בשבילך עם היורה מקווה שאת בשבילי עם השרב...:) כנראה שהזזת את רוב השעונים למעט השעון של הפורום:)(יודעת שזה לא בשליטתך..) תודה וד"ש לירדנה

רוצה לעודד אותך ולומר שצופים גשם השבוע...

ליאת, השבוע הפגישה הייתה לא פשוטה. התכנים כאבו לי... ומה שלומך את? נורית

נוריתי, שולחת לך "פו" קריר על המקום הכואב. יודעת כמה לא פשוט לך. מאמינה ששכרם של האמיצים מובטח. אצלי דווקא טוב :-)), תודה שלחתי את מה שביקשת למי שצריך. מקווה שתוכלי להיעזר. שבת שקטה ואביבית ליאת

היי ליאת היה לי שבוע לא טוב, וזה הורגש גם בפגישות. דווקא הפגישה הראשונה השבוע היתה טובה, דיברתי די הרבה (יחסית).. אבל אחרי הפגישה הזאת הכל השתנה.. בתוכי.. והשבוע הלך ונעשה רע יותר ויותר. (זה לא קשור לפגישה שהיתה). השנאה העצמית והגועל מעצמי תפסו שוב את מקומם, וההרגשות האלה רק הלכו והתעצמו. הרצון למות, לא להיות, לא להרגיש, לא לחשוב, לא לדעת, לא להבין, הרצון פשוט למות חזר ובעוצמה גדולה. כבר בפגישה השניה שהיתה לנו השבוע הדברים הורגשו מאוד, לא דברתי כמעט בכלל, העיניים הוצפו בדמעות, וכשהמטפלת ניסתה בכל כולה להגיע אלי, לגעת בי, כל שהצלחתי זה להגיד שאני רוצה למות. הימים היו קשים מאוד, התיעוב העצמי הלך וגבר, הבכי לא פסק, והרצון למות עמד ועומד לי מול העיניים- כשהן פקוחות או עצומות, הוא ממלא אותי, הוא - הוא- אני. ואז באה הפגישה האחרונה לשבוע הזה. פגישה, שלטענתה, רק הדפתי, בעטתי, נסגרתי יותר. אמנם דברתי, אבל כדי להרחיק אותה ממני. היא רצתה להבין מה קרה, מה היה שהביא למצב הזה, ואמרתי לה, אמרתי לה הכי פשוט, שאני שונאת את עצמי ולא יכולה לסבול את עצמי. פשוט ככה. ככה פשוט. אבל היא ניסתה (כנראה כמו כל פסיכולוג) לנתח, למצוא סיבות, להבין מה "הדבר הזה" שקרה.. שגרם.. ואני נשארתי בשלי, שלא קרה דבר מסוים, אלא שמה שתמיד מרגיש בי פשוט התעצם. היא חושבת שאני מסתירה ממנה את הסיבה. היא בטוחה שיש סיבה. ואני חושבת לעצמי עכשיו, שאולי אין את "הדבר הזה" אבל יכול להיות שבכל זאת קרו כמה דברים קטנים השבוע שגרמו לתחושות שבי כלפי עצמי להתעצם. אולי. בפגישה הגענו למקום שאמרתי לה ובקשתי ממנה שתפסיק להגיד לי דברים שהם לא נכונים (דברים חיוביים עלי, על איך שהיא מרגישה כלפי) ובקשתי שתגיד את הדברים כמו שהם. שתראה אותי כמו שאני. מגעילה, טיפשה, מניפולטיבית, ועוד הרשימה ארוכה.. ואחרי חילופי דברים בינינו, היא אמרה שאם אני חושבת ככה, אם אני חושבת שהיא אומרת לי דברים רק כי היא מטפלת שלי, אם אני חושבת שהם לא נכונים, אז בשביל מה אני באה לטיפול ושאני לא אמשיך טיפול. ואמרתי לה שבסדר. שהיא צודקת. וחשבתי לעצמי, שבאמת אני לא צריכה ללכת יותר לטיפול. בכל מקרה הטיפול נוגד את כל מה שמרגיש לי עכשיו. הטיפול נוגד את הרצון למות. כשאמרתי לה שהיא צודקת ושלא אבוא, היא אמרה שאני משתמשת במילים שלה נגדי ושבעניין הזה אני מניפולטיבית. שילמתי לה על הפגישות, אף שזה לא היום הרגיל של התשלום. היא סרבה, אבל לא היתה לה ממש ברירה. היא אמרה שהיא מחכה לי בפגישה הבאה שאמורה להיות לנו. ואני... מספיק לי.. לא רוצה יותר פגישות.. לא רוצה יותר טיפול.. לא רוצה יותר אותה.. לא רוצה יותר לקבל ממנה.. לא רוצה להצטרך לסבול את עצמי יותר.. לא רוצה להרגיש את עצמי יותר.. לא רוצה יותר לחיות, פשוט ככה.. ככה פשוט. שיר

שלום שיר, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי ל <>, שתי קומות מתחתייך. נדמה לי שהמטפלת שלך ניסתה לעמת אותך עם החלק בך שמבקש להיעזר, שבא בכל זאת לטיפול, ומבקש להיות מוחזק באהבה וקבלה. השאלה שלה הייתה מעט פרובוקטיבית, אך תכליתה ברורה. לטעמי, היא ביקשה להזכיר לך שבחרת - למרות הכל - להגיע לטיפול, ליצור ברית שיתופית שתוביל לשיפור במצבך. גם אני מאמינה שלא היית נשארת בטיפול הזה לו האמנת באמת שהמטפלת שלך נרתעת ממך או חושבת עליך דברים רעים כל כך. לפעמים, כל שנותר לנו, המטפלים, הוא להנשים בכל דרך את החלק הקטן והחלוש שרוצה בכל מחיר שינוי, תקווה וחיים. אני מצטרפת למטפלת שלך, ובוחרת לקרוא לך להמשיך להילחם, ולא לוותר על עצמך. החזיקי מעמד ליאת

פשוט כל כך מיואשת, מותשת, ולא רוצה יותר. כנראה שהיא באמת ניסתה, בכל דרך שהיא.. מסכנה מה שאני עושה לה ומה שאני מעבירה אותה. כנראה כבר אי אפשר יותר מנסה להחזיק מעמד, מנסה אבל.. פשוט כבר אי אפשר, ככה פשוט, אי אפשר יותר. תודה ליאת

שלום, אני משתתפת סמויה בפורום ונהנית לקרוא את תשובות הפסיכולוגים.אחד המסרים החוזרים בפורום הוא שהקשר הטיפולי הוא לב הטיפול. אז בעקבות זאת במסגרת הטיפול דברתי עם המטפלת על קשיי בקשר אך לצערי התאכזבתי מתגובת המטפלת ולא הרגשתי תחושה טובה. מה קורה בתהליך הזה? במה הוא תורם למטופל? תודה, שירה.

שלום שירה, יופי שבחרת להפוך ממשתתפת סמויה לכותבת פעילה. ברוכה הבאה! השעה הטיפולית נתפסת לעיתים קרובות כשעה דחוסה ואינטנסיבית, המעוררת עוצמות גבוהות של רגשות ותחושות. אחת הסיבות לכך, נעוצה בתנועה הבלתי פוסקת בין העבר, ל"כאן ועכשיו" ואל ה"תוך נפשי הלא מודע". נראה כי ביחסים עם המטפל מקופלת הדרמה כולה. רעיונות, תפיסות ורגשות הנחווים מול המטפל מועברים למעשה מהקשרים בינאישיים קדומים בהרבה, מן הדמויות המשמעותיות ביותר בחיינו, קרי - הורינו. התבוננות ביחסים עם המטפל - גם באי הנחת שמעוררות בנו תגובותיו - מלמדת אותנו משהו חשוב ביותר על עצמנו, על האופן בו מתנהלות האינטראקציות הבינאישיות שלנו, על הצרכים הבסיסיים שלנו ועל מה מרעיב או משביע אותם. נסי לחשוב מה בתגובתה של המטפלת שלך אכזב כל כך, ומה השאיר אותך בתחושת אי-נוחות. האם משהו מהתנהגותה מהדהד חוויה קודמת ומוכרת מעברך? שבת שלום ליאת

ליאת, תודה מראש, אך בבקשה איני מעוניינת בתגובה. זו אינה התייעצות התלבטות או שאלה. מנצלת ברשותך לרגע את המקום לכתיבה. מה אם יאפשרו לי בהבנה לשים קץ לחיי, מה אם ארגיש פחות רגשות אשם על אלו שעוזבת מאחור, מה אם יתנו לי להגיע לשקט ונחלה. מה אם בסופו של דבר ממרחק הזמן יוכלו אהובי בליבם לסלוח לי, מה אם יבינו הבנה שקטה שניסיתי עד לטיפת הזיעה האחרונה להאחז בכל מה שמוצע או נלקח בכוח. מה אם יגידו בשקט לעצמם-מגיע לה השקט הזה אותו חיפשה, מה אם אביט בהם מלמעלה והם יראו שקטים מאושרים ושלווים, מה אם הם יהיו בסדר, שלמים ומאושרים גם ובעיקר בלעדי. מה אם ישנם אנשים שאמורים היו לבוא לעולם לשאוף את כל הסבל לתוכם ולנשוף נתינה לכולם ואז ללכת בשקט לעולמם. מה אם לחיות זו מתנה ולמות זו השלמה, מה אם מבינה שזו אינה שנת בצורת שתחלוף שאלו חיים שלמים שלא יבואו על תיקונם, מה אם המחשבה על המוות מפיחה בי תקווה, מה אם חונכתי לנצח לשמור על שתיקה, מה אם הכאב אינו חלק בתוכי אלא כל קיומי, מה אם יודעת שאין לי איך לבקש מעצמי סליחה, על זו הבחירה, על זו השתיקה, על רצח ילדה, נפש שרוסקה, גוף ושנאה. מה אם אנוח ואכנע, כניעה שקטה לא מרירה, כניעה מבורכת נעימה שקטה.

ערב טוב, בחרתי להעלות את דברייך רק בסמוך ליכולתי להגיב להם. אמנם ביקשת להשאירם בלא תגובה, אך כמנהלת הפורום לקחתי לי את הזכות (והחובה) להפר את בקשתך. אינך חייבת לקרוא אותה. בזה אחר זה, הזכרת את כל הכוחות המעכבים, את כל מי ומה שמשאיר אותך - בכל זאת -בין החיים. זכותנו הבלתי מעורערת להתקיים בעולם הזה או לחדול, לעולם עומדת. אחרי הכל, אדם האחראי למעשיו יכול בכל רגע לקפד את חייו באין מפריע. לתחושתי, הצורך להשתמש במקום הזה כדי לכתוב את הכאב, את הכניעה, את חוסר האונים, משקף את ההזדקקות הגדולה לאחר שישמע, שיבין, שייתן מקום, ושלא ייתן לחשכה הגדולה לבוא ולכבות את הכל. ומה אם? שאלת. שמחתי לבחור את סימן השאלה לכותרת שלי, במקום סימן הקריאה שלך. אין לי תשובה ל"מה אם" שלך, מלבד "ומה אם לא?". מה אם משימותייך החשובות עדיין על הפרק, והן עדיין כאן, בעולם הזה? מה אם החלק האחר, התאב חיים, עדיין לא וויתר כליל? מי שומר עליו? מי מקשיב לאנחותיו הרפות, המבקשות זמן? ברשותך, בחוסר נימוס גמלוני, אעדיף להדוף היום את מי שנושא קול, גם אם דבריו רהוטים ונוגעים אל הלב, ולכרות ברית קטנה עם קולו הלוחש של הספק. איתך ליאת

ליאת טוב עשית שהגבת לא משאירים אנשים לטבוע ומתרחקים עם הסירה. ל <> ההודעה שלך כל כך קשה רק שיהיה לך קל ונעים יותר..........

ליאתתתתתתתתתתתתתת כואב לדעת שהכאב הנוראי של <> הוא מהמתנות הקטנות של גילוי עריות!!!!!!!!!!!!!! מה שקורה שבסוף הן אותן ילדות מוצאות את מותן בדרך זו או אחרת ואף אחד לא ינקום דמן. למה אין הוצאה להורג בארצנו? למה ליאת נותנים להרוג ילדות קטנות חפות מפשע ומשאירים אותן עם עצמן לבד ומלווים אותן לחבל התליה תעני לי על זה ליאת רק על זה!!!!!!!!!!!!!!!

ל <>היקרה מה קרההההההההההה????????????????. תסתכלי ותקראי את ההודעות הקודמות שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כל כך עזרת כאן לאנשים ופתאום לקרוא אותך כך זה מצמרר מפחיד ומדאיג!!!!!!!!! כולם פה אוהבים אותך את הכתיבה שלך זוכרת את זה???????? דברי איתנו אני נשבעת שאני פה בשבילך :-((((((((( שלך בילבי זוכרת אותי?

ליאת יקרה, את ההודעה הבאה כתבתי כתגובה למי שרשמה כאן עוד לפני שראיתי את תשובתך, הבנתי שלא כדאי שתעלה, אבל רציתי שמישהו איפשהו יראה גם את מה שכתבתי, אז אשלח לחלל, טוב? ========================================= <>, מתוך ים של ניגודים, אף על פי כן ולמרות הכל, בעיניי, אלה מחשבות שמבקשות לגעת, לגעת מדויק, מדויק כמו שאי אפשר... אבל גם לא, הן מחפשות גבול. אנסה להגיב באומץ. קראתי את דברייך בעיון רב, והם נראו לי מוכרים מהכיוון הקטן שלי. רוצה לומר קצת אחרת - המחשבה על המוות הבטוח בצורה הזו אינה מפיחה תקווה - היא שומטת מאיתנו את ההחזקה שלה. להחזיק תקווה ביחד עם שבר גדול, כעס עצום ורעלים, הוא הדבר הכואב, הבלתי נסבל. לכן, גם לכן, פנטזיית המוות מביאה עימה תחושת הקלה לכאורה. הקלה ממעמסה כבדה, תחושת טיהור. נירוונה. והזכות שמורה. לבחור במציאות. לבחור בדמיון. לבחור במוות. ואת כותבת על להתבונן מלמעלה... כמו לחיות את הסיפור של הקלברי פין... (כה ניסיתי ניסיון עקר), אבל, בשביל זה צריך להישאר בחיים. ולהישאר בחיים. אומר להתאכזב ממציאות מלוכלכת. ואין, עד כמה שלא ננסה להימנע, היא מכה בפ??נים. אבל, אולי אפשר קצת להגשים פה משהו בכל זאת, על-ידי דיבור על הפנטזיה הזו, בעודנו בחיים, בטיפול. על ידי דיבור על האשמה בסבלם של אחרים, שמרגישים רק בעודנו כאן. ואפשר גם לא, ואפשר גם למאוס בדיבורים. שוב ושוב דיבורים. כתבתי לך, גם, כי אנחנו עומדים לאבד קרוב משפחה יקר שחולה במחלה קשה מאד. הוא יודע, אנחנו יודעים. לנו, שנשארים עם זה כאן, עם הקרע ועם התקווה לעתיד הילדים, הרבה יותר קשה... וזה בסדר, אפשר יהיה להבין מאד גם את הקנאה שמתעוררת. לכאורה במנוחה שישיג, בהעדר רגשות האשמה שלו, בהשלמה, ובכל זאת, אפילו שנראה לי שאת יודעת את הדברים הללו, שצריך לנסות להתיר להקשיב לכל הקולות, זה אחרת כאשר את שומעת את הדברים נאמרים מבחוץ, שבא לבעוט. שבת

תודה לך על תשומת הלב, על ההתגייסות ועל המילים המאירות. מאחלת לכולכם הרבה כוח ובריאות. שבת שלום ליאת

<> תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!! (לא יכולת לפחות לבחור בכינוי שהוא שם ולא סימן בחשבון?) אני לא מוכנה שתוותרי לעצמך בכזו קלות ואלה שנשארים מאחור לעולם לא סולחים ולא מבינים ולא שקטים שלווים או מאושרים. סליחה שאני מונעת ממך את אשליה הזו אבל אולי כך מונעת מעצמך את האפשרות להתאבד. חיבוק חם ואוהב מקלדת (כתבתי לך פעם כמשתנה אך משתנה הישנה כעסה על זה לא משנה סיפור לא חשוב)

אני קוראת את הדברים שכותבת <>,ולא בפעם הראשונה.ואם פעם חשבתי שרק המראה יכולה לשקף לי דברים מפחידים,היום אני מבינה שלא רק.בכל הודעה שלה אני מרגישה כמו בצילום רנטגן כולל הפיענוח.אפילו אני לא הייתי יכולה להסביר לעצמי כל כך טוב וברור את הדברים,כמו שאני קוראת אותה ומרגישה אותי.

<> לא כותבת דברים מפחידים גם אני קראתי וקוראת הודעות שלה והן הודעות תומכות בחברים, כתיבה ושאלות פילוסופיות והמון מטאפורות על החיים. חוץ מהיום היא בדרך כלל לא כותבת על כאב ומוות כך שאני לא מבינה על מה את מדברת. בילבי

שלום לעץ הכואב את יודעת מה גם אני מסכימה איתך גם כשאני קוראת אותה את <> אני מרגישה שהיא מדברת דרכי אני חושבת שזה קשור לזה שהיא כותבת בצורה מנותחת של כל נים בנפש עד שהיא מצליחה לפרק אצלי חלקים שאני לא מצליחה להסביר אותם אולי זה גם אצלך קורא כך?................... מצד שני אנו קצת אגואיסטיות היא במצב נוראי ואנו חושבות על עצמנו אולי כאן מתחילה הבעיה של כולנו שאנו לא רואים את האחר לא חושבת?......

שולחת לך כח ותקווה וחיבוק ואהבה וסליחה לעצמך אך לא על מה שלך נעשה. שולחת לך יום בהיר כוכבים קורנים וקצת מאלוהים. קראתי את ההודעה שלך לפורים על המסיכות תקראי אותה וזכרי אותך ברגעים טובים שהיו ויהיו. איתך גם אני מיכל

מה אם תהי בטיפול ותרגישי יותר טוב? מה אם יתאבדו אלו שפגעו בך ולא את בעצמך? מה אם אוהבים אותך כל כך אוהבייך שלא מוכנים שתנסי אותם במה אם? אני פה קצת וקוראת אותך תמיד את נהדרת אפילו עכשיו עם כל הכאב

מילים-רחל שפירא כשאת חיוורת מצער מתחפרת בשתיקתך תני לי לדבר אליך וללכת בין צלליך להיות איתך לא אשאל אותך מדוע לא אחריד את בדידותך זהירה, כמו מהססת באותות חיבה וחסד אדבר איתך. יש בי כח, יש בי כח, אל תחוסי עלי אל תפריעי לקוצים שלך לשרוט את רגלי. כשאת עייפה עד מוות לא נרדמת בחשכה בשעה שסיוטיך מרדפים חלומותיך אשאר איתך על ידך אני נודדת בין שנתך ליקיצתך המילים שלי שבירות הן וכפות ידי קטנות הן אך הן לצידך. כשאראה, או כשתאמרי לי חרש, חרישי כי מתיך מתקבצים גם אני ארכין ראשי לא אשאל אותך מדוע לא אחריד את בדידותך זהירה, כמו מהססת באותות חיבה וחסד אדבר איתך.

ל <> לפני רק כמה ימים כתבת לי וניסית לעזור לי למצוא מקום עבודה כסטודנט זוכרת? כתבתי לך שמאוד רוצה שנתכתב מההנחייה שלך שיערתי שגם את כמוני סטודנטית לפסיכולוגיה. לא כתבת לי ועכשיו אני רואה את העץ הזה ששתלו עבורך וקראתי את מה שכתבת ולומר לך את האמת קשה לי להאמין שמדובר באותו אדם שכתב לי רק לפני כמה ימים. קרה לך משהו? רוצה לדבר? מסכימה לכתוב לי למייל שאשאיר לך? פה ידידך אסף

<> יקרה בואי דברי איתי מה כל כך כואב ושורף לך? אני שומעת שקשה אך בכל זאת אין ולו דבר אחד בו את יכולה להאחז? אני יודעת מה את עוברת אני חושבת, לא בטוחה שהייתי שם בנקודה ליד הנקודה שלך נקודה קטנה ושחורה שלא נותנת מקום לנשום או להתקיים. לקח לי המון זמן לזוז ממנה ולכשזזתי נפלתי לתהום שחורה עמוקה וכואבת. היום עדיין כואב אך יש לי בשביל מי ומה להילחם. האם את יכולה לחשוב על מישהו או משהו ששווים שתזוזי מאותה נקודה? בתחילה תפלי לתהום זה יכאב אני לא אומרת שלא אך אז תנסי לצאת ממנה לאט לאט ולעולם לא לבד אי אפשר לבד. שלך איתך בכאבך מירית

כמה עצובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב עשית ליייייייייייייייייייייי

דברי עכשיו ילדה אני שומעת כל העולם מקשיב למילמולך דברי מלאך שלי אני יודעת שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה. תראי קטנה מאומה לא יפגע בך סיכת פרפר קשורה בשערך תהיי קטנה מאומה לא יברח לך אני אהייה שם גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה.

ליאתוש:-( מה יהיה בעולם שלנו עם כל הכאב מי מטפל בזה ליאת מה דעתך על לפתוח בית חולים לכאב נפשי לא בית חולים לחולי נפש אלא בית חולים לכאב נפשי. תחשבי על זה טוב? ל<> את בשום אופן לא לבד לא עכשיו ולא אף פעם ברור????

<> יקרה מאוד יש את האתר "להרגיש טוב" הם מציעים לאנשים עם סיפור חיים יחודי ויכולת כתיבה להקים בלוג משלהם שעוסק בנושא מסויים או לכתוב שירה ועוד. קראתי את כתיבתך לאחרונה ואני חושבת שזה יכול להתאים לך מאוד כי את כותבת באופן שסוחף אחרייך המון קולות......... יש המון כוח לכתיבה שלך ואולי תשתמשי בזה כדי לכתוב על חייך וכך אולי גם לעזור לאחרים. בחור צעיר בגיל 27 באחד הבלוגים ששמו נועם שדות כותב שם את שיריו תכנסי תבדקי אני חושבת שלבלוג משלך יהיו המון חברים. תשימי לב כמה אוהבים פה את הכתיבה שלך וכמה השפעה יש לך על אנשים כל פעם שאת כותבת משהו........! אני לר מכירה את סיפור חייך אבל ממה שקראתי לא משעמם בכלל לקרוא אותך ......:-) שולחת לך המון כח מקווה שאת מוקפת בטוב דליה ח.

<> איפה את????????????? כל כך הרבה אנשים כתבו לך ואת נעלמת........מקווה שאת בסדר קצת מדאיג שכתבת הודעת פרידה ולא חזרת להגיב.............אם תוכלי רק לבוא להגיד שלום וששלומך טוב.....! שיהיה לך שקט קצת:-( הצטערתי לראות שביקשת שלא יגיבו לך וכל כך הרבה הגיבו וגם אני......אולי בגלל זה נעלמת? אבל אולי בתוך כל התגובות תביני למה כן הגבנו ולא יכולנו להתעלם ההודעה שלך הייתה ממש הודעת פרידה........................!!!!!!!!

היי שקטה מילים: רחל שפירא היי שקטה עכשיו הכל בסדר אפילו המחנק עומד להשתחרר זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם אחר היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמו לא עברת אף פעם כמו לא היית צרימה בנוף המטופח כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם כמו אלומת האור הנה מצאה אותך. היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה. היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה.

יקרה שאלוהים יתן לך את הכח להישאר ולחיות בשביל עצמך. שהחיים יחבקו אותך ויתנו לך המון טוב. כל כך כואב לקרוא את הכאב שלך שולחת לך דרך המסך נגיעה שתנגב את דמעותייך. שמרי על עצמך מכל משמר ושאלוהים ימלא אותך מתנות רכות ומלטפות. המון אהבה שמרי על עצמך

ל-י-א-ת! שיואו, כמה דברים יש לי לספר לך! ההורוסקופ אמר שסוף סוף בני מזל אריה משתחררים מתקופה קשה ומעיקה, ולשם שינוי ההורוסקופ צדק! נורא טוב לי בימים האחרונים. מין תחושה של התחדשות, של שחרור, של נינוחות וביטחון שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן. תחושות של מסוגלות, של יכולת, של הצלחה... זוכרת שסיפרתי לך על ההערכה של הסמסטר הראשון, ועל ההזדמנות שיש לי לתקן בשני? אז אני ממש מתקנת... פתאום מצליח לי בקלילות, וזה מפתיע... אני גם מוצאת את עצמי נבהלת מכל הטוב הזה, מנסה להפחיד את עצמי חזרה לקונכיה. אני נלחמת בפחד הזה, שלא לתת לו לשתק אותי. ללמוד להנות מההצלחה, לקבל את הטוב שבי ולא ללכת לחפש מיד את השלילי המוכר... יש לי הרבה מאוד שיחות מוטיבציה עם עצמי לאחרונה :-) ומה שלומך את? חיוך גדול גדול :-))))) נועם

איזה כיף לשמוע אותך כך:-)

היי נועם, חיוך זה לא מילה... אני כל כך אוהבת הזדמנויות, במיוחד כאלה שמישהו טורח להפריח ולממש. אני יודעת כמה היית ראויה כבר בסמסטר הראשון, ושמחה שנמצא מי שדרבן אותך להפגין זאת בגלוי. שמרי על הטוב ושמחי בו. מסרי תודה גם לנמש, על חלקו בתהליך. אביב שמח ליאת

ליאת ליאת, עוד חיוך ישר אליך :-)))) נמש מקבל את הכבוד הראוי לו. פינוקים על ימין ועל שמאל. חי טוב, החתול... גם המטפלת, אגב... הבאתי לה פרח בפגישה האחרונה. היא אוהבת פרחים, ואני אוהבת כשהיא מחייכת :-) נורית, שמחתי בחיוך שלך שבוע שעבר. נעים לדעת שאני במחשבות שלך... מקווה שהשבת מביאה איתה מנוחה. תודה שכתבת לי. אביב שמח מאוד לכולנו נועם

היי נועם, גם אני שמחה לשמוע אותך כך! חשבתי עליך קצת בתקופה האחרונה, וגם חיפשתי אותך כאן... יופי שאת ככה! נורית

יש לי בעיה בטיפול. יש לי בתקופה הזו בעיות כלכליות ואני לא יכולה להיות בטיפול יותר מ - 3 פעמים בחודש, כלןמר יש סכום מסוים שאני יכולה לשם חודשית ולא יותר מזה. ל אנעים לי לדבר על זה עם המטפלת, אז במקום אני ממציאה כל מיני תירוצים לבטל פגישה או שתיים בחודש, דבר שמרגיש אותה, מעצבן אותה, ותמיד בפגישה שאחרי היא מתחילה לתת כל מיני ניתוחים למה ביטלתי, ומה זה עושה ומה זה אומר, ואני בטח יושבת בשקט (דבר המעצבן אותה יותר) עד שאנחנו עוברים לנושא אחר. *את יכלה להביע את דעתך בסקרים שהצגתי בפורום בשבוע האחרון! תודה

ערב טוב, סודות, מכל סוג שהוא, יכולים לפגוע אנושות בטיפול. כנות ואמת הן אבני היסוד של כל קשר, בעיקר כשמדובר בקשר טיפולי שאת יזמת, שתכליתו לסייע לך לשפר את איכות חייך. אני משוכנעת שלו היית מציגה למטפלת את הדברים כהווייתם, היה נמצא הפיתרון, או לפחות היו נמנעים מכן הכעס והתסכול. אני מזמינה אותך לפתוח את הדברים בפגישה הבאה, ולשתף אותה בקושי שלך לממן ארבע פגישות בחודש. אני מאמינה שהפיתרון שתמצאו יהיה טוב מהמצב הקיים. בהצלחה ליאת

טוב אז ככה:יצאתי מזוגיות מוזרה שכזאת שהיוותה בשבילי גם ביטחון וחממה גם חבר נפש וגם כמו אח ממש חווינו את כל הרבדים האלו אני לא יכולה להגיד שזאת הייתה זוגיות רגילה של חבר וחברה אם כך נפרדנו כי הבנו שזה כנראה מבחינה זוגית לא מאלף סיבות גם כי לו קשה עם זוגיות יש לציין שיש בינינו פערים של גילאים של 13 שנים עכשיו ההתלבטות שלי אני עובדת אצלו והוא מבחינתו היה שמח שאמשיך לעבוד שם כי הוא אוהב אותי בתור בנאדם בלי קשר לזה שנפרדנו אבל אני לא יודעת אם זה יעשה לי טוב אני לפעמים מוצאת את עצמי בהתלבטות ולבטים מאוד גדולים ואני מתחרפנת מזה שזה לא מפריע לו שפוט ככה הוא ויתר עלינו מהבחינה הזאת למרות שאני די שלמה עם ההחלטה אבל בכל זאת זה עדיין כואב מה לעשות איך מתמודדים???.?

ערב טוב, יחסים זוגיים עם המעסיק הם בעייתיים מכמה בחינות, והנה את חווה על בשרך אחת מהן. בדרך כלל, כשנכנסים לתוך הקשר, נוטים שלא לחשוב על אחריתו. כאשר זה קורה, וצד אחד נותר פגוע וכואב, המפגש היומיומי במקום העבודה עלול להכביד עליו מאד. איכשהו, את עצמך מודה שהיו בקשר מאפיינים של תלות, ובמקום זוגיות שוויונית היו שם בעיקר תחושות של ביטחון וחממה. אם את מרגישה שהמפגש עמו קשה מדי, ושיש לך מספיק אוויר (כלכלית), מומלץ לחפש לך מקום עבודה חדש, בו תוכלי להתקדם ולהוכיח את עצמך בזכות כישורייך, ללא תלות ביחסייך עם הבוס. בהצלחה ליאת

טוב זה יישמע פתטי אבל אני פשוט לא אוהבת שאומרים לי שאני דומה למישהו בעיקר אם זה מישהי שבעיני לא יפה או מזכירה אפילו אני נחשבת לבחורה שנראית טוב והמון אומרים לי שאני יפה ואז בא מישהו אחד והורס לי הכול אני פשוט יכולה יום שלם להיות מבואסת מזה שאמרו לי את זה כאילו אני חייבת להיות מושלמת בעיני כולם ושכולם יחשבו שאני נראית טוב איך יוצאים מזה איך לא מקשיבים לזה ונותנים לזה להיכנס אליי בכזאת צורה שתהרוס לי את היום??

שלום עדי, עיסוק אינטנסיבי ומטריד במראה החיצוני מעיד בדר"כ על בעיה כלשהי בדימוי העצמי וביכולת שלנו לחיות בשלום עם כל ההיבטים (המחמיאים והפחות מחמיאים) שלנו. המשאלה לשלמות ולמושלמות יכולה לשקף את החרדה שמא משהו מאותם חלקים קשים/מכוערים/תוקפניים/שליליים יבצבץ וייצא מכלל שליטה. אלה סוגיות נכבדות שאפשר וכדאי לדון בהן במסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי. ממליצה לך בחום. ליאת

ליאת את כל כך צודקת אבל בבקשה אם תוכלי לתת לי מס טיפים להתמודדות...

עדי, אולי כדי להיכנס לפרופורציות, תוכלי להתנדב ולסייע לאוכלוסיות נזקקות (קשישים, ילדים עם צרכים מיוחדים, עמותות לטובת בעלי חיים, עמותות "ירוקות", וכיוב'), כך תוכלי להעניק משמעות רבה יותר לקיום שלך מלבד המשמעות הפלסטית. כן, אני מתכוונת ליופי הפנימי, אותו יש לטפח במאמץ רב לא פחות מזה שאנו מקדישות לטיפוח היופי החיצוני... התנדבות ועזרה לזולת מחוללות פלאים הן למצב הרוח והן לתפיסה חיובית יותר של עצמנו ושל זולתנו. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי אחות גדולה שאני מאוד אוהבת. לפני מס' ימים יכולתי לומר שהיא נשואה באושר יש לה בעל טוב ושתי ילדות, כמו בכל משפחה היו גם לפעמים ויכוחים בין בעל ואישה, היו עליות וירידות, הבעל היה מפנק, עובד, אבא טוב לילדים, לא מושלם, אך כידוע אין אנשים מושלמים. (אני רק אציין שגיסי מאוד אהב את אחותי וחיזר אחריה שנים עד שהיא הסכימה להתחיתן איתן והאהבה שלהם היתה דוגמא להרבה אנשים). וכעת כשאחותי הלכה לדבר איתו לפני מס' ימים אחותי ובעלה רבו בגלל איזשהי סיבה שטוטית והוא עזב את הבית. חשבנו שזה משהו זמני אך כבר 4 לילות שהוא לא ישן בבית. המשפחה שלנו ביחסים מצויינים איתו הוא ממש כמו אח בשבילי וההורים שלי אוהבים אותו והוא אותם, ניסינו לדבר איתו אני, ההורים שלי, אך הוא אמר שהוא לא חוזר הביתה כי אחותי הרסה אותו. אני מאוד מעורה במה שקורה במשפחה שלהם כי אחותי מספרת לי על כל הריבים שקורים ביניהם ואני גם אובייקטיבית כי היכרתי את גיסי גם לפני שהוא היה גיסי ואני מכירה את שניהם היטב, ואחותי ממש לא עשתה דברים רעים, פשוט בגדול הוא בחור בזבזן ופועל עפ"י רגשות ואחותי יותר מציאותית ומתוך המצב הכלכלי הלא משהו היא מנסה לקיים את המשפחה בכבוד ורוב הויכוחים היו לגבי הנושא הזה. אחרי שהשיחות שלנו לא עזרו, המלצתי לאחותי ללכת אליו לדבר איתו. היא הלכה אליו דיברה איתו, אמרה שהיא אוהבת אותו ושהיא מצטערת אם הוא נפגע ממשהו ושהיא לעולם לא התכוונה לפגוע בו ושהיא מבקשת שיחזור הביתה אם לא למען האהבה שהיתה ביניהם אז למען הילדים - שתי בנות מקסימות הגדולה בת 14.5 והקטנה בת 8. הוא בקושי הסכים לדבר איתה 2 דקות, הסתכל לה בעיניים ואמר לה שהוא לא אוהב אותה והוא לא יחזור הביתה לעולם. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזה בן אדם טוב אחותי ולא רק אני אומרת את זה פשוט היא בחורה שכולם אוהבים אותה כולל הבנות שלה, וזה פשוט הורס אותי לראות אותה במצב כזה. היא עדיין אוהבת אותו והיא מרגישה כל כך מושפלת ופשוט הרוסה. היא בחורה חזקה היא מבינה שיש לה לגדל 2 בנות שאחת מהן ילדה מתבגרת שהיתה מאוד קשורה לאבא. אחותי אמרה לה שאבא אוהב את הבנות שלו והעובדה שהוא עזב אותה לא משפיעה על האהבה והדאגה שלו לבנות, אך הילדה אמרה ש"ברגע שהוא עזב אותך, הוא עזב גם אותנו". אחותי אמרה לה שאבא שלה הוא אבא הכי טוב בעולם וזה גם לא ישתנה. בקיצור המצב ממש על הפנים. אנחנו כל המשפחה מנסים לעודד את אחותי, אך אני עצמי כל הזמן רוצה לבכות כי קשה לעכל שקשר של 18 שנה, קשר טוב וחזק פתאום נגמר כך, בנטישה אכזרית, אפילו לא היתה פרידה נורמלית, אלא נטישה נוראית. וגיסי ישן באוטו, בשיחה איתי הוא אמר לי שממש לא טוב לו לא מבחינה נפשית ולא מבחינה רפואית. התחננתי בפניו שיתן עוד סיכוי ושילכו לטיפול זוגי אך הוא מסוג האנשים שחושבים שטיפולים נועדים לאנשים חלשים והוא בחיים לא ילך לטיפול זוגי. הייתי רוצה מאוד לשמוע איך אני בתור אחות ודודה אוהבת יכולה לעזור? יש לי קשר מצויין אם האחייניות שלי ועם אחותי וואפילו גם עם גיסי. אני לא יודעת מה לעשות??!! 1) האם לעזוב את גיסי בשקט או ששוב לדבר איתו? 2) ואיך להתנהג בפני אחותי?: האם כל הזמן לעודד אותה? האם לדבר איתה על הנושא הזה הרבה? 3) ומה שהכי מטריד אותי איך להתנהג בפני הבנות? לדבר על זה? הקטנה עוד לא יודעת כלום האם לספר לה את האמת? ומה לעשות על מנת שייגרם נזק מינימלי לאחינית המתבגרת שלי?. המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר טיפול פסיכולוגי. אודה לכם מאוד על הכוונה, הבנה ועצה כי אני קצת מיואשת. בברכה גלית

שלום גלית, אחותך ובעלה נמצאים בימים אלה במשבר חריף, ונדמה לי שאין להסיק מהתנהגותו הנוכחית על העתיד לבוא. יש לא מעט אנשים שבשעת כעס פועלים 'מהבטן', באימפולסיביות, ואז נרגעים וחוזרים לעצמם. אני לא מכירה את הגיס שלך, אבל יתכן שהוא מגיב כרגע לפגיעה קשה שהוא חווה וצריך לתת לו זמן להירגע. אני חושבת שכרגע, אם את בוחרת לדבר איתו, מוטב לתת לו תחושה שהכעס שלו מובן (כך הוא לא ירגיש צורך להתבצר בכעסו), ושזכותו לכעוס או להיעלב. תוכלי להביע גם את אמונך ביכולתו לגלות אחריות כלפי אשתו ובנותיו. בעיני, מוטב להימנע ממצב שכל המשפחה המורחבת 'בוחשת' במריבה הזו. עדיף לתת להם לפתור את העניינים ביניהם ולהציע עזרה רק במידה והם זקוקים לה. אפשר לסייע ברמה הפרקטית, עם הבנות, כמו למשל להסביר להן שלפעמים גם מבוגרים רבים, ובדר"כ הם גם יודעים להירגע ולסלוח. מונחים כמו "נטישה נוראית" או "נטישה אכזרית", כולל "נזק לילדים", נראים לי כרגע מוגזמים, בעיקר כשמדובר באירוע בן מספר ימים. נסו לזוז קצת הצידה, ולאפשר להם לגשש את דרכם חזרה מן העץ הגבוה עליו טיפסו. לאחר שיירגעו הרוחות אפשר יהיה לשקול התערבויות מקצועיות להקלת המתחים שגוזר המצב הכלכלי. להזכירך, יש במסגרת הרשויות העירוניות תחנות לייעוץ וטיפול זוגי/משפחתי בעלויות מוזלות. בברכה ליאת

היי אני מתחבטת בשאלה האם כדאי לי להביא ילדים לעולם או לא. אני פוחדת להישאר לבד בעולם בגיל הפנסיה, ללא ילדים, ומצד שני לא מצאתי בן זוג שאני אעריך ושהוא יעריך אותי. אני בת 35. לגדל ילדים לבד זה קשה, במיוחד לבחורה כמוני, ללא דירה משלי וללא תמיכה של חברים מסביב.

שלום עדינה, "ילדים זה שמחה" אומרת האמרה העממית, ובכל זאת - מדובר באחריות כבדה ביותר. ילד, לפחות לאמונתי, הגם שהוא מוסיף משמעות ואושר לחיינו, אינו בא לעולם כדי לגאול אותנו מבדידות (לא בהווה ולא בגיל הפנסיה). ההחלטה להעניק חיים כרוכה בהבנה שמדובר באדם שלם, נפרד מאיתנו, שיש לנו זכות עצומה לגדלו ולטפחו לקראת חיים מלאים יצרניים ומספקים, מתוך עצמאות מלאה ונפרדות פסיכולוגית - לכשיגדל. כדי שנוכל לעמוד במשימה כזו, עלינו להיות בשלים ובוגרים בעצמנו, ולהבטיח סביבת גידול נאותה לצאצאינו. יש אמהות חד-הוריות שמגדלות את ילדיהן בהצלחה רבה גם ללא בן זוג, ומתמודדות עם הקשיים הרגילים (והלא-רגילים) של הקיום בכוחות עצמן. ברוב המקרים אמהות מצליחות אלה יודעות לנצל ביעילות מעגלי תמיכה זמינים. לכן, שאלתך (כדאי או לא כדאי) צריכה להישקל בכובד ראש, תוך לקיחה בחשבון של כל הקשיים וכל ההיבטים הרלוונטיים בחייך. אני ממליצה מאד לעשות את החשיבה הזו ביחד עם פסיכולוג/ית קליני/ת ולא לבדך. בהצלחה ליאת

היי אני נשואה שנה וחצי ..ואנחנו גרים עם הורי בעלי ....בעלי סיפר לי לפני חתונה שהוא מרוויח 6000 ש"ח אחרי כמה חודשים מהחתונה הוא מספר לי שיש לו עקולים בחשבון בנק והוא אומר לי שחתם ערבויות לכל מיני אנשים ....והוא אומר שמפחד לברר על זה....כרגע הוא מפקיד המשכורת בחשבון בנק שלי ולפי ברורים שעשיתי אם מגלים שהוא עובד יכולים לעקל לו מהמשכורת ונשאר 2900 ש"ח. אני חושבת שדבר כזה חשוב ליידע את הבת זוג לפני חתונה. הוא עצמו טוען שלא ידע שהוא מעוקל.....אך לפני כמה ימים כשאמרתי לו שהפקידה בבנק אמרה לי שזה לא טוב שמשכורתו נכנס לחשבון שלי אז הוא אומר לי שהוא היה מפקיד את המשכורת בחשבון של אמא שלו......באותו רגע לא אמרתי כלום אך כשאני חושבת על זה עכשיו כנראה הוא כן ידע על העקולים ובגלל זה לא הפקיד הכסף בחשבונו.....איך עליי לנהוג כעת ? האם גם אני עלולה להסתבך בחובותיו ? היה עליי לדעת דבר כזה?

שלום נירית, בנושאים הכספיים אני מציעה להתייעץ עם עורך דין המתמחה בדיני משפחה, על-מנת שתדעי היכן את עומדת בכל הקשור לחובות של בן-זוג שנוצרו בטרם הנישואים. לגבי ההיבט הרגשי של הדברים יש לי יותר מה לומר... אם אכן חשדותייך נכונים, אני חושבת שיש להכיר בכך שהבסיס של נישואיכם לוקה בחסר בכל הקשור לאמון וכנות, ושעבודה רבה לפניכם. חלק מהעבודה תוכלו לעשות בשיחות ביניכם, ואת חלקה תוכלו לעשות בליווי מטפל זוגי שיסייע להגיע להסכמות המקובלות על שניכם. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני בשבוע ה - 23 להריון. בחודש האחרון אני חשה חרדות קשות כגון: פחדים להשאר לבד, דפיקות לב כשאני חושבת על כל מיני מחשבות שליליות, צמרמורות, קוצר נשימה, נדודי שינה, פחד ללכת לישון, פחד מקהל ןרק חושבת שלילי. כל זה חדש לי ומאוד קשה לי להתמודד עם זה. אמרו לי לקחת טיפות ולריאן אך אני לא מרגישה שזה עוזר לי. מה עלי לעשות?

שלום מיכל, האפשרות הטובה ביותר העומדת בפנייך היא לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בחרדה ומיומן/ת בטיפול בגישה קוגנטיבית-התנהגותית. תוך זמן קצר תלמדי טכניקות שיאפשרו לך להתמודד עם המחשבות השליליות והסימפטומים הגופניים. בינתיים - נסי לא "להתווכח" עם התחושות הלא-נעימות (אני יודעת שזה קשה מאוד), אלא לקבל אותן כחלק ממך, כמצב נתון לפחות לזמן מה. מזל טוב ובהצלחה בהמשך הדרך ההריונית... אורנה

מה דעתכם? אני בהתלבטות- האם כדאי מטפל גבר או מטפלת אישה? מעניין מה יהיה יותר טוב לי. תמיד היה לי קשרב ייתי עם האם- אז כדאי אישה? ולגברי גברים- בעיה מסובכת ביותר אז האם כדאי מטפל גבר? או שהוא יהיה מסכן לאור היחס הבעייתי שלי לבנים- רק שאני לא אפגע בו מסכן כמו שאני פוגעת בכולם (פרט לבעלי שהוא היחיד שעבר את אחוז החסימה שלי וזה נדיר כי הוא גבר חזק מאוד ולא מתרגש ממני בכלל)

שלום מחפשת דעה, הסברה שכדאי להתאים בין מין המטפל לבין סוג הקונפליקט אכן מוכרת, אך למולה ניצב אחד העקרונות הבסיסיים בטיפול דינמי - ההעברה, שמתרחשת מול כל מטפל. למשל, מטופל שחווה קונפליקט עם אחד מהוריו יבטא זאת בהעברה הן כלפי מטפלת אישה והן כלפי מטפל גבר. לעניות דעתי, כל העקרונות התיאורטיים האלה מתגמדים למול התחושה שהמטפל/ת הזה/זאת נ-כ-ו-ן לי, וזו תחושה לא לגמרי רציונלית שאין טעם לתלות אותה דווקא במין המטפל. בהצלחה, אורנה

או שתיים, לא יותר מזה... נורא נעים שאת כאן הערב, אורנה. מקווה ששלומך טוב. את בהחלט "נשמעת" טוב :-) חיממת לי את הלב עם כל המילים הנעימות שלך כאן. לילה טוב :-)

שלום, רציתי לשאול מה חשיבות התלות בטיפול. האם זה שלב חשוב בטיפול? מה זה אמור להביע? להראות? אני נלחמת בתלות בכל הכוח, דבר שהפך לדבר העיקרי בטיפול, והמטפלת מרגשיה בזאת, ואנחנו כל הזמן מדברים על זה. וזה מתיש. אני נלחמת והיא מעירה על זה כל הזמן, ואני לא יכולה פשוט להיכנע לזה.!!????????????

שלום דינה, אני לא חושבת שתלות היא שלב בטיפול, היא יותר נושא חשוב שאפשר לגעת בו בהמון צורות שונות. והיא נושא כל-כך חשוב משום שזו באמת אחת השאלות הגדולות של כולנו - מהזמנים בהם היינו תלויים לחלוטין בחלב אם ובחמימות הזרועות של אמא ואבא, דרך מאבקי הגדילה של גיל שנתיים ושל גיל 17, ועד ריקוד ההתקרבות-התרחקות שאפשר לאתר בכל זוגיות בוגרת. כנראה שכרגע את צריכה להילחם בה על זה, וזה בסדר... אולי בהמשך תוכלו לדבר על זה בעוד צורות. שיהיה בהצלחה, אורנה

התחיל ברגישות מכאב בגב תחתון שגרם לי ללחץ וחרדות וגם סבל. ומרוב פחד באו לי מחשבות ודמיונות בלתי רצוים ובלתי נשלטים על אנשים וחפצים שאיתם אני מזוהה, וגם על דברי קדושה, ועל אובייקטים בשמים. כל אלה חשובים לי. ודווקא בהם בא לי דמיון בלתי נשלט של אותו כאב דמיוני, ואני מנסה להתנגד לו ולדמיין דמיון מבטל אותו. וזה כרוך בטקסים. קורה לי לעיתים שאיני יכול לבטל את אותו כאב דמיוני, לפני 20.5 שנים נפל לילדה אחת תלמידת בית ספר תיכון תיק על כל תכולתו, וביניהם היה ספר תורה כחול, ואז בא לי עליו, כאב בלתי נשלט, ואני לא הצלחתי לבטל אותו, ומאז אני חש בראש כאב ולחץ בדרגות משתנים, כאילו מה יהיה ואיך יהיה, ומאז קראו לי עוד מקרים דומים. האחרון בהם היה לאיזה אדם חרדי באוטובוס שעל צד אחד בספר, תקף לי שוב דמיון של כאב, ובאותו הצד שזה קרה, הוא הצמיד אותו אליו וירד מהאוטובוס, וזה קרה לי דווקא אחרי שחזרתי מטיפול אצל המטפלת. הייתי בטיפול קוגנטיבי התנהגותי, לא עזר לי ממש. עכשיו התחלתי טיפול בEFT ואני תולה בו תקוות. יש הבדל בין מאמין לתולה תקוות. מאמין זה אדם אופטימי שמאמין בלב שלם שיבוא השינוי המיוחל. תולה תקוות זה אדם מיואש שכבר אין לו מה להפסיד ובשביל לשרוד הוא חייב לקוות לניסים ונפלאות שיבוא איזה שינוי על מנת לא להתמוטת. אם אני במשך כל השנים - מעל 20 שנים אני באותו מצב, קשה לי להאמין שמשהו ישתנה, בפרוייקטים אם ינטשו אותם מרוב יאוש, אז עוזבים אותם. ונפש אי אפשר וגם אסור לנטוש. ולכן מה שנשאר לי זה רק לתלות תקווה לנס. היום אחרי הטיפול הרגשתי מסיבה כאילו לא ברורה שמשהו יכול להשתנות לטובה, אף על פי שאני לא מצאתי מה. וכדורים אני חושש לקחת מניסיון מגיל 14. לקחתי טופרניל, והוא גרם לי לבחילות וחולשות בנוסף לזה הוא גם לא מועיל בכלום. הכדורים שאני כן לוקח זה סנריידר. זה לא מזיק אך גם לא מועיל. אם מזיק אז רק לכיס.

שלום שלמה, אתה מתאר כאב רב, ואתה למוד סבל וניסיון טיפולי. לא נותר לי אלא לאחל לך הקלה ממשית, ולא רק באמצעות נס, אלא גם בעבודה קשה בטיפול ובחיים. שיהיה טוב, אורנה

תודה

אני נמצא במערכת יחסים עם מישהי כבר שנתיים, הקשר שלנו ידע עליות ומורדות כמו כל מערכת יחסים נורמאלית בין בני זוג, אהבה גדולה תמיד הייתה שם, אני מאוד אוהב את הבחורה הזאת, אני לא חושב שאי פעם אהבתי מישהו או משהו כמו שאני אוהב אותה...בעבר עברו עליי הרבה שנים קשות החיים שלי היו אפורים ומדכאים והייתי נורא בודד כל הזמן...עד שהכרנו והיא הצילה אותי מאז החיים שלי השתנו, הבחורה הזאת נתנה לי אהבה בלי סוף ועזרה לי בכל תחום אפשרי, היא גרמה לי להאמין בעצמי ודחפה אותי לעשות דברים שבלעדיה אני לא מאמין שהייתי מסוגל לעשות אותם. עד לא מזמן הייתי בטוח שאני והיא זה לנצח...עד שהתחילו הבעיות. בעיות שגרמו לריבים קשים ואפילו לפרידות קצרות...פרידות שגרמו לי להבין שבלעדיה החיים שלי לא שווים כלום, פתאום כל התחושות שחויתי פעם "האני הישן" חזרו אחרי שנתיים הכי טובות שהיו לי בחיים, חרדות איומות תחושה של "חי מת" שלקחו לי ת'נשמה למזלי...חזרנו בסוף הבנתי שאני חייב לוותר ולהתחשב "להתגמש" כדי שהקשר הזה ימשיך, אבל עכשיו אין לי את הביטחון שהיה לי בתחילת הקשר, הפרידות עשו את שלהם וזיעזעו אותי אני כבר לא בטוח שאני והיא זה לנצח, כל דבר קטן כל ריב מכניסים אותי לחרדות שהנה..אני מאבד אותה עוד פעם... במיוחד עכשיו כשאנחנו מתמודדים עם מצב חדש בחיים שלה שהוא מאוד קריטי בשבילה...אני כל כך מפחד שזה יקרה אני כ"כ אוהב אותה. אני יודע שזה לא אמור להיות ככה ושזה לא יחסים בריאים... מה עושים???? אני סובל, למה אני מתנהג ככה???למה אני לוקח את זה כזה קשה???

שלום אבוד, אני מבינה שעם התקדמות הקשר חווית אותו גם כמאוד לא בטוח, ולגמרי מובן לי שלא חוזרים מהפרידה אותו הדבר... אני חושבת שנכון להכיר בכך, כלומר פחות להיאבק בתחושה שהדברים אינם יציבים כפי שהיו. הכרה במה שאנחנו מרגישים, היא צעד חשוב בהתמודדות... בהמשך תוכל לדבר איתה על ההרגשה הזו, ולבדוק איך מחזירים ביחד משהו מההרגשה הטובה. אל תשכח שאפשר גם לדבר על הדברים בשיחות ייעוץ בשבילך, או ביחד... שיהיה בהצלחה, אורנה

אולי כדאי שתדבר איתה על זה. ותן הזדמנות נוספת ליחסים ביניכם. בכל קשר יש גם זמנים קשים, אם אתה עדיין אוהב אותה והיא אותך אז אל תוותרו.

היי אני לא מצליחה להבין את אופי הטיפול. אני לא יכולה לשבת שם, ולשפוך הכל בפני מישהו שכל מה שהוא עושה זה להגיד לי נכון\ לא נכון, את טועה \ את צודקת. לא יכולה לדבר על הכל והוא רק יושב שם ומסתכל עלי. איך אפשר, כאילו, לדבר על הכל? ערבה כבר שנה ואני עדיין לא מצליחה לעשות כמו למשל חברות שלי שנמצאות בטיפול, הן הולכות לשם ומדברות על הכל, בוכות, צועקות, צוחקות...הכל. אני לא יכולה. אני מאופקת דווקא יותר בחדר אצלו מאשר מבחוץ - בחיי היומיום. לא מצליחה להשתחרר. לא מצליחה להבין איך יש לו את הכוח שלמוע את כל -המספרים- שנכנסים אליו אחד אחרי השני. מה את מציעה לי לעשות בעניין?

שלום ביישנית, האיפוק, הקושי להשתחרר, המודעות העצמית הגבוהה, התחושה שאת יושבת עם זר שותק, החשש שאין כוח לשמוע את הסיפור האישי שלך - כל אלה ה-ם הטיפול שלך. כך שכדאי לתת להם להיות נוכחים בטיפול, מדוברים ומעובדים... את מבינה, אין צורך לדבר על "הכל",דברי על ז-ה... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, כתבתי לך בשבוע שעבר על איך שאני מחכה בקוצר רוח לפגישה שהבועית עם המטפלת, אבל ברגע שאני נכנסת לשם אני נתקפת חרדה ומתנגדת לכל הנסיונות שלה להתקרב אלי או לרכך אותי. אז ענית לי : "אני מבינה שהקשר הטיפולי מעורר בך קונפליקט עז: מחד, את מחכה למפגש כמו אוויר לנשימה, מאידך, את חוששת להתקרב ומענישה את עצמך על כל התקדמות לקראת אינטימיות". עוד פעם ביטלתי השבוע את הפגישה, כי רציתי מאוד לדבר איתה באמצע השבוע, היה לי נורא קשה, אז במקום להתקשר דווקא עשיתי ההפך - לא התקשרתי וגם ביטלתי את הפגישה שאחרי דרך הודעה טלפונית- בכדי לא לדבר איתה ישירות (מקווה שהיא לא תתקשר לבדוק למה ביטלתי). את ההרגשה הזו לא חוויתי עם אף אחד אחר- כלומר הצורך בעזרה לא היה לי לפני, ואם כן היה , אז לא בטאתי אותו. אני תמיד מתפקדת לבד, וקשה לי נורא עכשיו עם ההרגשה שאני צריכה מישהו. (הגעתי לטיפול בגלל הרגשה של תקיעות בכל תחומי החיים). * עוד משהו, אני לא הבנתי מה הכוונה שלך "בהתקדמות לקראת האינטמיות"? תודה לך על הכל.

שלום כ.ל., השבוע אמנם נמנעת משיחה טלפונית וגם ביטלת פגישה, אבל כבר ידעת שזה "ההיפך" - ההיפך מחוויה פנימית שחיה ובועטת בתוכך. אני מקווה שבשבוע הבא תוכלי להקשיב עוד יותר לקול הפנימי, ולדבר איתה עליו. כך שאפילו אם תבטלי פגישה, ההזדקקות המכאיבה הזו כבר תהיה ביניכן, ושתיכן תהיינה שותפות להתמודדות איתה. זו הכוונה במונח "התקדמות לקראת אינטימיות" - התקדמות לקראת מרחב בו אדם אחר יודע את נפשי, וזה בסדר... שיהיה בהצלחה, אורנה

כמה מכם כמטופלים מרגישים שהם "אמיתיים" לגמרי בתוך חדר הטיפול. - האם אתם מדברים על הכל כפי שזה ממש מתרחש בפנים\בתוכם. - האם אתם מוסיפיפ עובדות "ותבלינים" על מנת "לספק" יותר חומר למטפל\ת שלכם. כוונת הסקר היא לבדוק כמה אנחנו אמיתים\ מדברים בכנות שם? עד כמה אפשר "לחשוף" \ "לשפוך" את הכל בפני אדם זר לגמרי\ הדברים הכי אינטימיים (אבל ממש אינטימיים), הקונפליקטים הפנימיים שלנו, שלרוב הם נשארים שלנו. - האם הטיפול הוא דבר אמיתי או עוד הצגה אחת מבין מיליון ההצגות שאנחנו מנהלים בחיים שלנו!! תודה רבה לכל המשתתפים.

אומנם אני בתחילת הדרך ,אבל מספיק זמן בשביל להבין-שלעולם-לא אצליח ל"חשוף" מולה את מה שיושב עמוק בלב. אני לא מוסיפה "תבלינים"בקושי את ה"תפל" אני מצליחה להוציא. אני לא יודעת אם טיפול הוא אמיתי או הצגה, אני יודעת שמאוד מאוד קשה לי,לשבת מולה ו"לשפוך"דברים, גם כאשר מרגישה חיבור אמיתי,וחושבת שהיא מדהימה והיא באמת כזו. ואולי דווקא בגלל זה קשה לי מולה. בקיצור,נראה לי שלא ממש חשוב מי עומד מולך, זה הכל תלוי במטופל,אם הוא אדם שיכול להפתח הוא יעשה זאת גם מול סתם אדם זר,מבלי שום קשר לתעודה שלו. ואם הוא לא כזה (אני לפחות)הוא פשוט לא יעשה זאת ולא חשוב מי יושב מולו, זה כואב לרצות להוצי ולא להיות מסוגל, כואב מאוד!!! אחלה סקר אגב(מינה צמח כועסת)

בשבילי זה הצגה אחת גדולה. אני אף פעם לא חושפת בפניו את כל מה שעולה לי בראש כל השבוע. נראה לי אין אף אחד שיכול לעשות את זה, לכולנו יש דברים ממש אישיים שאי אפשר לשתף אחרים בהם והם לא ניתנים גם או לא ראויים לעיבוד, ואפילו כיף לפעמים שהם יישארו בתוכך, כי אחרת אתה "חושף" דמות שונה לגמרי ממה שאתה מכיר את עצמך. מה שטוב בטיפול זה שאם באמת בא לך לדבר וסתם לדבר, יש תמיד מי שישמע אותך, והוא אפילו יעשה מכל דבר (תנועה, חיוך, מילה) שיחה טיפולית.

כפי שאני חווה את הטיפול שלי, יש לומר שהמקום הזה, הטיפול, הוא המקום הראשון או שמא אקרא לו- היחיד שאני מציגה בו פחות, אמנם חשופה עד לשד עצמותי, כואבת נורא, רוצה לעיתים קרובות לברוח ולא לחזור, למרות כל זאת ואולי בגלל, מרגישה שהחדר הזה מאפשר לי להתאמץ פחות, להוריד מעלי קצת מכל ההצגות והקיום הוירטואלי שחייתי מהרגע שהגחתי לאוויר העולם. זה לא קל, זה קשה, בעיקר כשאתה פוחד נורא להודות שאתה מורגל בלהציג ולהיות שחקן ראשי בהצגת חייך, אך יש בזה גם סוג של תקווה, שאולי אותן הצגות, הסתרות, התעלמויות מחלקים כל כך כואבים בי ירדו ויתקלפו כפי שמקלפים בצל, וכידוע כשמקלפים בצל תופעת הלוואי היא דמעות לא רצוניות. אני מגיע לטיפול מותשת מהחיים בחוץ, מותשת מחיוכים והחזקה של כל התחושות האמיתיות בחלל הבטן, וכמשמתיישבת מתחילה התשה מסוג אחר, אך אולי עם הזמן כשירדו אותן שכבות שהפכו לי לעור שני, אולי אז, אגיע לטיפול ואתיישב נינוחה כשאני פחות מותשת מהחיים בחוץ ופחות פוחדת מהכאב שבפנים. גם היום עם כל הרצון לשנות, תמיד עומדים ביני לבין המטפל שכבות, הסתרות ואזורים שאפילו מסתירה מעצמי. אסיים בתחושה שהטיפול עבורי זה המקום היחיד בו אני מבינה שאין צורך בהצגה כי אין ממש קהל שימחא כפיים, יש אדם אחד מולך שאוהד יותר סרטים דוקמנטריים, תיעודיים מאשר הצגות יחיד. למרות הנאמר, הנפש המתורגלת שלי לא שוכחת על כל שכבה שמתקלפת לעטות על עצמה שכבות אחרות לגיבוי, לצערי אותן דמעות כאמור ,תופעת הלוואי של קילוף השכבות, מבוששות לבוא.

<> יקרה כל כך יפה כתבת קוראת אותך כאן ואת כל פעם נוגעת בי מחדש. חיבוקים

לפי התגובות של מי שענה עד כה אני מבינה שבורכתי במטפלת ותהליך טפול מדהים. אני מוציאה הכל! מחשבות, ספקות וכל הדברים הכי אינטימיים שאי פעם שכנו בתוכי. לא פעם אני מהרהרת ומקנאה בעצמי שאף פעם לא נתתי לשום אדם בעולם להכיר אותי כמו שהמטפלת שלי מכירה אותי. אין אדם שמכיר את המחשבות שלי ואת עצמי ב-א-מ-ת במקומות שהיא פוגשת אותי. מכאן השאיפה שלי לתת לעולם להכיר אותי בלי מחסומים (כמובן שלא כל אדם שנכנס לחיינו צריך 'להכיר' אותנו על כל העסקת חבילה שלנו אלא מדובר רק באנשים הקרובים ביותר, כגון בן הזוג או הורה..)לא פלא שאומרים שטפול נותן דוגמא לחיים האמיתיים, ניתן ללמוד ולגדול המון כשנותנים לטפול להתפתח ולהתקיים אך כמו שידוע לכולנו זהו תהליך לא פשוט אבל בהחלט שווה את התוצאות והעמל הנפשי הכרוך! בהצלחה לכולנו :)

הי ובוקר טוב, קשה לי לכתוב ברור מספיק, אך אנסה בכל זאת. אהבתי מאד את הרעיונות שהעלית בסקר הראשון. לא פעם יוצא לי לתהות בהקשר השימוש שאני עושה (למשל וגם) בפורום. גם דרך הטיפול. אנו בוחנים זאת בדיעבד - לפעמים השימוש הוא יותר בונה, לפעמים הורס. לפעמים גם וגם, מהול, לפעמים משהו אחר, ו... לפעמים, לפעמים לא יודעים... המממ... גם כשמסתבר שהשימוש יותר לכיוון ההרסני, אפשר ללמוד מכך ולהפיק טוב, כשיש טיפול במקביל. :-) עוד לפני שעשית את הסקר בפעם הקודמת, גם אני פנטזתי על העלאת איזה סקר בפורום. כבר די הרבה זמן שחשבתי על כך. אפשר להבין שלא העליתי את שאלות הסקר שלי בסוף, אך מה שכן ניסיתי לעשות - ביני לבין עצמי קצת ניסיתי לחשוב מהיכן הן נובעות (כפי שלומדים לעשות בטיפול כמו שלי). אני מאלה שכבר כן מביאים לטיפול חומרים באופן חשוף יותר. תחילת הדרך של הטיפול הלא קצר שלי, כלל לא הייתה כזו. היו דברים שהאמנתי ב"מיליון אחוז ומעבר לכל ספק" שלא יצאו החוצה לעולם או לא יקרו לעולם, ובדיעבד מסתבר שחלק מהם כן... גם התפיסה ה"בטוחה" שלי לגבי מהות הטיפול ודמות המטפל הייתה חד מימדית, שונה לחלוטין. היום מובן לי גם מהיכן כל זה צמח. כמובן, שלא הייתה שום דרך לנחש מראש כיצד ולאן נגיע. היום אנחנו מדברים על החלקים המגעילים והעקומים באופן ישיר, גלוי ו"בוטה" אפשר לומר אפילו. כמו שמדברים רק בטיפול. עדיין יש להניח שיש לא מעט חלקים מוסתרים מבלי דעת. בנוסף, בטוח (אמרתי 'בטוח', כי ידוע ומדובר בטיפול) שכמו שנתתי את הקרביים פלוס במקומות מסוימים, ככה ישנם דברים שאני מחזיקה חזק, לא מוותרת ולא נותנת בשום אופן. כמעין ריתוך. חלק קטן מהתכנים מגיע גם לפורום, וככל שאני יודעת, דברים שהעליתי לכאן עברו דרך הטיפול שלי די במיידי, כולל העובדה שהם נאמרו במסגרת הזו. אז ככה שהבאתי את רעיון הסקר ההוא שלי (בצורה קצת אחרת) לטיפול שלי. אז... הבאתי את השאלות, לטיפול, ו... בנקודה הזו (באופן די צפוי, כנראה) עצרו אותי. בדיקת האחרים הוסתה והחזירו אותה אליי. החשוב לענייננו הוא מה יש לי ומה מתרחש אצלי. ככה זה :-) אין מצב לברוח. אז אני מנסה לענות לעצמי ולהביא לטיפול. עדיין אין לי תשובות. כפי שהצלחתי להבין, הסקר שלך מדבר על הסתרות והסוואות בטיפול ועל הקושי להחזיר לשם, על אמון, על קשר ועוד...נושאים כבדים כאלה. חשובים מאד כאלה. נושאים כאלה של... טיפול... :-) אפשר לנחש שזה בדיוק הסקר (העצמי...) שאת צריכה להחזיר לשם... רק... שאם את מבחינה בקושי הזה אצלך, אז איך תביאי לטיפול את הסקר הזה, בגלל שהוא כמו שהוא?... אבל זה כל הקטע. זה בדיוק הקטע של הטיפול. להחזיר אליו את השאלות הללו. בעיקר בכפיפה אחת עם הרגשות (שמעוררים מחשבות) שעושים הכל כדי למנוע. גם את הרגשות הללו צריך לזהות. לא פשוט. חכמה גדולה לומר זאת אחרי שמבינים מהניסיון. אבל זה כך, ככה זה עובד... אז... הקושי מובן לי כל-כך. כי באמת כל-כך הרבה רגשות מעכבים את העלאת התכנים. וזה בסדר, הם מעכבים, כי זה מה שחרדות יודעות לעשות, והם מרפים רק כאשר הם מוכנים, וגם אז, לאט ובמינונים מדודים. כן, למרות הכל הצפות בלתי נמנעות. אז, המון רגשות, ובהדרגה, גם על הרגשות המעכבים הללו מדברים. רציתי לתת מספר דוגמאות, נהיה יותר מידי... לא חשוב. פתאום חשבתי עוד על הקטע של ההסוואות - לפחות בעיניי, ככל שמנסים להסוות יותר ולהוסיף תבלינים, ככה רק נהיים שקופים יותר, ואז גם מנסים להסתיר יותר וחוזר חלילה. זה מעניין, הבחירה הזו בפורום. כי הפורום ממש אבל ממש אינו אינטימי, ובגלל שהוא פורום לא תמצאי בו רמת אמינות, ביטחון או דיוק שתוכלי לזכות להם בטיפול. חשבתי ככה על מספר אפשרויות - למשל, ייתכן שאנשים מצליחים להשיג (נגיד גם בפורומים) את התגובות שהם מצפים להן באופן לא מודע. אם, לדוגמא, הציפיות לא מתממשות בטיפול כי הטיפול מבין שזו מעין מלכודת, אנחנו בתור מטופלים מתרגזים ומנסים לפנות למקום אחר, בחוץ, שקל יהיה "להפיל בפח". אפשרות נוספת בעיניי, היא, שכן השגנו תגובה "צפויה" בטיפול (שהיא פרשנות או לא, וזה לא משנה בכלל). רק מה, כשהתגובה המציפה מתעוררת בטיפול אפשר לעבד אותה, ובפורום - לא. אף פעם לא. ואז מה שקורה בפורום הוא שאי אפשר לגעת, כי זה לא טיפול, ואז הכול נשאר תלוי באוויר. אם מישהו בוחר להחזיר את התגובה לפורום במקום לטיפול, לי נראה שזו יכולה להיות שיטה מצוינת מלהתחמק לגעת בדבר הכי מפחיד. וזה בסדר, רק שאם כך קורה, צריך להכיר בזה. עוד משהו - לדעתי, זה לא באמת ה"פורום". בתכל'ס זה פורום, כי הוא זמין והגישה אליו קלה. עובדה שבעולם. אלמלא היה פורום, מאד יכול להיות שמי שהיה רוצה היה מנסה למצוא לו מקורות אחרים לצרכי אותם שימושים. כתבתי וכתבתי, אולי זה לא משנה הרבה, כי בסופו של דבר את מביאה לטיפול את מה שאת יכולה ומתי שאת יכולה, והקטע של ההסתרות וההסוואות והבריחות והמחשבות על אי אכפתיות או כוונות זדון והצגות וכו' וכו' גם הוא חלק מהטיפול. כל דבר בעתו. עם הזמן אמור לחול שינוי, ואם כן, אז מגיעים לדבר גם על זה. יש נושאים שלוקח להם שנים... חזרתי על עצמי, שוב... ואת יודעת מה חשבתי, (אומר בחצי אומץ) שאם השאלות הללו עלו אצלך, אז, אולי אולי את כבר בדרך לנסות... נראה בעיניי, שלפחות מחשבתית קיים הרעיון להעיז להחזיר לטיפול. גם זה סוג של התקדמות. מפחיד מאד, ורק הרעיון בפני עצמו עשוי לעורר מחשבות תוקפניות, לעמוד על הרגליים האחוריות: "אין מצב". יש לך אומץ להדפיס את ההודעות האחרונות שפתחת ולהביא לטיפול? ;-) אולי משהו ממה שכתבתי ידבר כאן אל מישהו... mp

שלום אורנה, אשמח לדעת מה דעתך לגבי הדברים שנאמרו בסקר שהצגתי בשבוע שעבר לגבי השתתפות בפורום\ הדפסת הפניות והעברתם למטפלים רוב המשתתפים הודו -שאף פעם לא חשפו את הפניות שלהם כאן בפני המטפל האמיתי. - שהפורום הוא מקום שבו יכולים לבטא דברים שאינם יכולים לבטא בחדר הטיפול. - שהפורום עוזר להם לראות הא הטיפול מזווית ראיה אחרת מה דעתך?

שלום ש., קראתי את הדברים שנכתבו במסגרת הסקר, ואני חייבת לציין שרגשותיי מעורבים... מחד, שמחתי לראות את האופן בו הפורום מצליח להיות אוזן קשבת, ולספק את הדחיפה העדינה או המילה הנכונה כשהן דרושות. מאידך, אני תוהה האם באמת נחוצה הפרדה וסודיות שכזו מהמטפל/ת עצמו. אני מניחה שעוד אחשוב בנושא, ואולי ליאת ודרור יירצו לצרף את מחשבותיהם. תודה על היוזמה, אורנה

לעניות דעתי, אנשים שכותבים כאן בפורום, כותבים בכדי לשחרר במקום שלא הצליחו לשחרר בטפול (אני לא מדברת על שאלות טכניות למיניהן) אולי ניתן להסיק מכך שיש מצב והמטופלים מובכים מלשטף את המטפלים בשאלותיהם בעיקר כשמדובר בקונפליקטים עם המטפל עצמו?? בדיקה קטנה בפורום מעלה הרבה תשובות של הצוות התומכות במטופלים לשתף את המטפלים במחשבותיהם שהביאו כאן, לפורום.

שלום לך, אני בטיפול דינמי שנה וחצי. יש לי המון ציפיות מהמטפלת שךי, אבל אני לא מרגישה שהיא עומדת בציפיות שלי וזה פוגע באימון שלי בה. אני לא יכולה לשתף אותה בזה, כי אני מרגישה שאז היא תתאים את עצמה לציפיות שלי, ואז אני ארגיש שזה לא אמיתי, כלומר שזה לא בא ממנה אלא בגלל שביקשתי זאת?!! אני מבולבלת לגמרי? ולא מצליחה להיחשף מולה או להיות אמיתית (אני\עצמי), אלא דווקא מנסה להתאים עצמי לציפיות שלה!!

שלום ג., אני יודעת שלא פשוט לעכל זאת, אבל הדברים שאינך מדברת עליהם - הציפיות שלך ממנה, האופן בו את תופסת את הציפיות שלה ממך ומגשימה אותן - הם לב ליבו של הטפול, ולכן צריכים להגיע לקדמת הבמה ולהיות מעובדים ומטופלים. נסי לחשוב האם את מכירה את ההרגשה הזו - של ציפיות נכזבות, של מילים שאם ייאמרו זה כבר לא יהיה "באמת" - ממקומות נוספים, דוגמת הקשר שלך עם אמך או עם אביך. אני רוצה שתדעי, שכמטפלת הייתי שמחה אם חומרים כאלה היו מגיעים אל הטיפול... בהצלחה, אורנה

שלום כתבתי הודעה לדרור שהכותרת שלה הייתה "אין כותרת" ( אולי לא שם מוצלח כל כך ) , אני כבר לא זוכרת אם היה זה בראשון או שני, אך היא לא הועלתה לפורום. את יודעת למה? תושה אופיר

שלום אופיר, אני מניחה שהודעתך נשלחה בין שישי ב- 22:00 למוצאי שבת ב-22:00. זהו יום החופש של הפורום, וההודעות שנשלחות במהלכו אינן מועלות. את מאוד מוזמנת לכתוב שוב, אורנה

הי אורנה לא חשוב, אני כבר אוותר על לכתוב שוב, אבל אני רוצה לומר שזה לא היה בשבת ( לא הייתי בבית..), זה היה או בראשון או בשני... אופיר

שלום אני נמצאת בתחילת טיפול פסיכולוגי. 1. התחלתי להרגיש "העברה" לפסיכולוג שלי (חושבת אליו לא רק במונחים של "רופא" אלא חיבת יתר :-) ) מה אלי לעשות? לדבר עם הפסיכולוג על זה? איך מתמודדים עם זה - צריך להילחם (אם כן, איך) או "לזרום" עם זה? 2. האם יש חשיבות לבחירת "מין" המטפל/ת? השאלה איך אני יודעת מה עדיף עבורי (אם יש בעיות עם אמא, אולי עדיף אישה? לבעיות עם חבר אולי עדיף גבר?) או שאין קשר בכלל...

שלום ספי, העברה היא חלק מהטיפול, ואין צורך לעשות עמה דבר, פרט להתבוננות בה שהמטפל יציע בבוא הזמן. לגבי מין המטפל, קיימת סברה שלעיתים נכון להתאים את סוג הקונפליקט למין המטפל, אך אני נוטה לחשוב שהכימיה עם המטפל, בין אם הוא גבר ובין אם אישה, חשובה יותר. והקונפליקטים - הם עולים מעצמם ואין צורך לדאוג להם... שיהיה בהצלחה, אורנה

תודה על התשובה. מה אני יכולה לעשות בינתיים, כדי שזה לא יפריע לי (יותר מדי המחשבות בראש)? אז את חושבת שכימיה זה יותר חשוב? אם הבעיה שלי היא יותר עם אמי (ככה נראה לי), האם לא עדיף ללכת לפסיכולוגית? יש לי פחות כימיה עם נשים באופן כללי, אבל זה חלק מהבעיה...

שלום ברצוני לקשור קשר עם בן משפחה משמעותי עבורי. הבעיה היא שהוא מסוכן נפשית ועלול להטיל בי מום גופני. מצד אחד אני חושבת שזה יגרום לי למחשבה שלמה עבורי אם יהיה לי קשר איתו,(כלומר להיות פחות חלשה נפשית) כי אני נאלמת דום כשצועקים עליי, אבל מצד שני להיות בעלת מום? לאבד את הנשיות שלי?

שלום ענת, פגיעה גופנית איננה חלק תקין מקשר, ואינני רואה כל טעם ליצור קשר שיש בו סיכון לפגיעה. אם את רוצה להתחזק, מה דעתך לפנות למקומות בהם את מרגישה חמימות ואהדה? אורנה

אני בטיפול פסיכלוגי דרך קופת חולים , אני יודעת לפי מה שנאמר לי בהתחלה שסיימתי את מכסת הפגישות שהקופה משתתפת , לפני כ-9 פגישות , הפסיכלוגית שלי לא אומרת לי כלום בנושא אבל אני מרגישה לא בסדר שאולי אני אמורה לשלם לה יותר ולא נעים לה להגיד לי ,האם המחיר אמור לעלות ? , ואם כן , אני זאת שצריכה לעלות את הנושא?

מיכל שלום, אני מבין שאת בטיפול אצל מטפלת שעובדת בהסדר עם קופת חולים. בעקרון לאחר שהמימון של הקופה מסתיים יכול המטפל להעלות את מחיר הטיפול בתיאום עם המטופל. אני לא יודע מהם מדיוק הפרטים במקרה שלך. אבל מאחר ונראה שזה מפריע לך בטיפול ואת עסוקה בזה, מרגישה אולי שאפילו לא מגיע לך לשבת שם, עצתי היא לפתוח את הנושא מולה. דרור

הייתי בראיון עבודה, המראינת הייתה בהריון מתקדם בהתחלה היה בסדר, ואז שכחתי מילה מסויימת ומילה ושניים גימגמתי עכשיו בגלל זה כנראה לא אתקבל לתפקיד איזה באסה

אלמונית 2 שלום, הריון אצל נשים אחרות, או נושאים הקשורים בו פוגעים באופן מיידי בתפקוד שלך. מאחר ואת לא יכולה להמנע ממפגש שכזה הדרך להתמודדות היא לשנות את הרגשתך בנושא. את זה ניתן לעשות רק באמצעות טיפול. לכן אני ממליץ שתפני לטיפול בהקדם. דרור

אם אתה מכיר איזשהו פסיכולוג מתחיל שיכול לדבר אתי בחינם, אשמח אחרת ,בריאות הנפש לא רוצה לפנות ולא יכולה להרשות פסיכולוג מבחינה כלכלית

בת 27 החבר הכי טוב שלי לא רוצה יותר שום קשר איתי. יש לי הפרעת אישיות גבולית. אני רוצה לזרוק את עצמי על מסילת רכבת.

יעל שלום, ישנם רגעים בחיים בהם הכל נראה אבוד. ברגעים כאלו גם התאבדות נראית כאופציה. הדגשת שאת סובלת מהפרעת אישיות גבולית, אולי כדי להצביע על הקושי שלך בהתמודדות עם נטישה, על הכאב העצום שהיא מעלה בך ואולי בכדי להזכיר את הקושי שלך לווסת את הרגשות שלך ובעיקר לא להתנהג באופן אימפולסיבי. אני חושב שדווקא משום שאת מודעת לחלקים אלו בך חשוב שתנסי לעכב את הפעולה שכעת נראית כל כך קרובה. תני לרגשות לדעוך מעט ונסי לראות כיצד את יכולה להתמודד עם המצב שנותר. האם את אפילו יכולה לתקן אותו. דרור

שאלה בבקשה אני קנאי אובססיבי האם יש טיפול ? לא יכול להיות עם חברה בלי להשתגע מה היא עושה כל רגע. תודה רבה לדוקטורים

אלי שלום, קנאה אובססיבית מפריעה מאוד לקיום יחסים זוגיים. מעבר לכך היא גורמת לך לא להצליח להינות מיחסים זוגיים, אתה עסוק כל הזמן בפחד לאבד אותה. מעבר לצדדים האובססיביים המקשים עליך, ייתכן ויש קשר גם לקשיים בדימוי העצמי. אני ממליץ שתפנה לטיפול פסיכולוגי ותנסה להבין מדוע קשה לך להירגע בקשר זוגי, מדוע אתה מתקשה לבטוח. ובהדרגה להבין כיצד זה יכול להשתנות. דרור

הייתי רוצה להתכתב במייל עם חברים פה מהפורום האם זה אפשרי? תודה חג פורים משגע ושמח

מיכאלה שלום, זהו אינו פורום סגור ואין אפשרות למנוע התכתבויות בין אנשים המצרפים את המייל שלהם. דרור

ערב טוב יש לי חברה חודשיים אני אוהב אותה מאוד היא כל מה שחיפשתי אני בן 26 היא בת 27 וחצי. מה שרציתי להתייעץ אתכם זה שיש לה על הרגליים מלא צלקות היא סיפרה שפעם היא הייתה חותכת את עצמה ועכשיו כבר לא. לא רציתי להביך אותה אך רציתי לדעת אם זה מחלה ולמה היא הייתה עושה את זה אני לא מדבר איתה על זה אבל זה מאוד מפריע לי ורציתי לדעת אם יש אולי הסבר פסיכולוגי לזה. אם לא אולי תוכלו להפנות אותי לפורום הנכון בבקשה. מאוד רוצה לדעת אם יש סיכוי שזה יחזור לה? תודה רבה לכם דן וחג פורים שמח לכולכם

הבורות היא מתנה האמן לי:-(

אתה רציני?אתה באמת שואל? על פגיעה עצמית והתעללות מינית בילדות כבר שמעת? על אישיות גבולית כבר קראת? בנסיונות אובדניים בולמיה וטרוף כבר הבחנת? בן אדם תתעוררררררררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תברח כל עוד אתה יכול המלצה שלי אל תגיד לא ידעתי.

למה את אומרת לו לברוח??????? למה את מכניסה פגיעה עצמית עם כל הדברים הנוראיים האחרים שציינת באותה משבצת??????. למה את לא רגישה?????????? את ממש מכעיסה!!!!!!!!!!!!

דן שלום, חיתוך עצמי הינו סוג של התנהגות פגיעה עצמית. זוהי תופעה מוכרת יחסית, המופיעה ברגעים של כאב נפשי קשה, ומיועדת לספק הקלה כלשהי. ייתכן שחברתך סבלה בעבר מכאב נפשי קשה ולכן חתכה את עצמה. לא ניתן לומר בוודאות לגבי העתיד, אם כי ייתכן והתנהגות זו תחזור. אם ברצונך להבין עוד אתה יכול לדבר איתה, אני חושב שזה חשוב. העמדת הפנים שלך שאתה לא רואה והיא לא רואה שאתה רואה אינה בהכרח נכונה. אתה יכול לנסות ולשמוע ממנה עוד. בנוסף אתה יכול לקרוא עוד באינטרנט על פגיעה עצמית. דרור

אם אפשר שוב אני רוצה לשאול משהו מה זאת אומרת מוכרת יחסית מוכרת למי?אני לא מכיר אנשים שחותכים את עצמם! אני אכנס ואחפש באינטרנט אבל גם אז על מה בדיוק אני אדבר איתה מה להגיד או מה לשאול? תודה

אני סטודנט לפסיכולוגיה שנה שלישית ואני מחפש כבר המון זמן עבודה בתחום לא משנה לי מה רק כדי להיות במפגש עם העולם הזה, כל ראיון שהייתי (שלוש ראיונות) טענו שאין לי נסיון ושאני לא מתאים "הם מחפשים כישורים מסויימים" אני כבר מיואש הם לא מסבירים איך אפשר לצבור נסיון כשאתה סטודנט בתואר ראשון ולמה אני לא מתאים. האם אפשר להציע לי מקומות בהם אוכל למצוא עבודה בתשלום כדי לצבור נסיון לתואר השני? אני כבר בספק אם אני בכלל מתאים לתחום הזה. בחברות כח אדם אין ממש משרות בתחום הזה ולמרות שמפחיד לי להפגש עם העולם הזה מול חולי נפש אני חושב שלמישהו עם נסיון יהיה יתרון עלי בראיונות של התואר השני. אם הפסיכולוגים או החברים יכולים לעזור אשמח

אסף שלום אם תרצה תוכל להתחיל בשני אתרים בהם תוכל במידת הסביר לראות משרות אשר כן מוצעות לסטודנטים לתואר ראשון. אחד מהם הוא "שתיל" בו יש צורך בתהליך החיפוש למקד לפי אזור מגורייך ולסמן רובליקת 'טיפול'. השני הוא "פסיכולוגיה עברית" היכנס לאפשרות המציינת 'דרושים' ( כדי למנוע מבוכה בשליחת קורות החיים, שים לב למשרות המוצעות לפסיכולוגים קליניים ). מעבר לזה תוכל להיכנס לאתר הבית של כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ לקטגוריה דרושים/מתנדבים. היה ואינך בקיא בשמות בתי החולים, גם אז תוכל לצמצם את החיפוש ל - "בתי חולים פסיכיאטריים". אל ייאוש והמון הצלחה

תשמעי ממש תודה רבה לך על ההנחייה המפורטת. את אולי מכירה מישהו מתואר ראשון שמצא עבודה בתחום ואם כן אילו מקומות למשל? אכפת לך אם אני אצרף מייל או שאת ונוכל להתכתב נראה לי שיכול להיות לי נחמד שנדבר מחוץ לפורום. מחכה לתגובה ממך (אני בן 27) אסף

אסף שלום, ישנו מספר רב של מוסדות המאפשרים התנדבות בליווי הדרכה. כך למשל אתה יכול לפנות למועדונים חברתיים של אנוש ולבתי חולים פסיכיאטריים, ואני בטוח שבסופו של דבר תוכל למצוא מקום להתנדבות. אם אתה מעוניין בעבודה אתה יכול לפנות לאנוש או לחפש דרך אתר פסיכולוגיה עברית ברשת במודעות דרושים ואני בטוח שבסופו של דבר תמצא מקום. דרור

ממש לא ברור!!!!!!!!!!!! איך אנשים שפוחדים מחולי נפש רוצים להיות מטפלים זה ממש מדאיג!!!!!!!!!!!!! אז למה ללכת לתואר שני??? וזה מה שמעניין אותך שלמישהו יהיה יתרון עליך בתואר שני איפה האהבה לדבר??......

הי אסף, אני עצמי סטודנטית לפסיכולוגיה ועובדת עם פגועי נפש. מציאת העבודה היתה כרוכה בלא מעט עבודת חיפוש ובירור, כך שאני יכולה להבין את הקושי שלך. אינני יודעת אם אוכל להפנות אותך לראיון במקום עבודתי מאחר שלא ציינת מאיזה איזור בארץ אתה. אם תרצה, תוכל לכתוב לי למייל ונדבר על הדברים. נויה

אני חושב להתחיל טיפול ורציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוג פרטי לפסיכולוג מקופת החולים מעבר למחיר (דרך אגב כמה עולה פסיכולוג פרטי?)?מה לגבי סודיות רפואית?

אלירן שלום, מבחינת סודיות רפואית כל הפסיכולוגים מחוייבים לה. במרפאות לבריאות הנפש הסודיות הרפואית חלה על המרפאה כולה, כלומר ניתן לדון במקרים בתוך הצוות, אך לא להוציא את המידע מחוץ למרפאה ללא אישור. מבחינת הבדלים במקצועיות כל מקרה לגופו אבל חלק גדול מהמטפלים הפרטיים עובדים גם במקומות ציבוריים. מבחינת המחירים מדובר על טווח רחב. אבל ככלל ממוצע של שעת טיפול נע בין 250 ל 400 ש"ח. דרור

מה ההסבר לזה שבטיפול אני מרגישה יותר גרוע מהמצב בו הגעתי? יכול להיות שמשהו בטיפול שלי לא טוב, אולי המטפל לא טוב באתי לטיפול להרגיש מצויין ועכשיו אני מרגישה על הקרשים. אני אפילו חושבת שאני ממש בדיכאון, אם אני יעזוב את הטיפול עכשיו אני ירגיש יותר טוב או יותר גרוע איך חוזרים למצב הנורמאלי והטוב איתו הגעתי לטיפול??

אפי שלום, בתוך טיפול עולים רגשות, מחשבות ותכנים לא פשוטים, כואבים לעיתים קרובות. המפגש עם חלקים אלו בעצמי יכול להוביל לנסיגה זמנית במצב הרוח הכללי, ואפילו תחושה של מיעוט כוחות להתמודדות. אבל זהו חלק מהתהליך, וחשוב להצליח לעבור את התקופה הזו קשה ככל שתהיה. דרור

אני מעוניינת לפנות לטיפול שמטפל בנפגעות תקיפה מינית. עברתי תקיפה מינית לפני שלוש שנים ובשלושה חודשים האחרונים אני במצב לא טוב יש לי סיוטים חוסר שינה ולא מסוגלת לצאת מן הבית. יכול להיות מצב בו הייתי שנתיים במצב טוב יחסית ועכשיו מצבי לא טוב? איך אוכל לדעת שאכן מדובר במה שעברתי ולא במשהו אחר? האם אפשר להתגבר על פגיעה מינית ללא טיפול ואם לא מהו הטיפול המומלץ כדי לחזור לחיים מתפקדים? ניסיתי לפנות לאיכילוב יש שם מקום שמטפל בנפגעי תקיפה מינית אך הם טוענים שהם מקבלים נפגעי תקיפה מינית בילדות שהם מתמחים בזה. אם אתם הפסיכולוגים יודעים לכוון אותי איזה סוג של טיפול מטפל בטראומות כאלו? אני מיואשת וחוששת שאני אתאבד בסוף!!!!!!!!!!!!!!!!

שימרית שלום, אני חושב שטוב את עושה כשאת חושבת לפנות לטיפול בין אם המצב שלך כיום הוא תוצאה של האירוע הקשה שעברת ובין אם לא נשמע שאת מאוד סובלת. את יכולה לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית. שם תוכלי לקבל ליווי ותמיכה ראשונית חשובה ביותר. ואולי גם הכוונה לטיפול. במקביל את יכולה גם לפנות לטיפול במרפאות לבריאות הנפש או לברר על טיפול פרטי. אם תצרפי את המייל האישי שלך אני בטוח שחברי וחברות הפורום ישמחו לעזור ולהמליץ לך על מטפלים. דרור

לא חושבת שאפשר אם בכלל להתגבר על תקיפה מינית אבל טיפול הוא משהו כל כך דחוף בשבילך אני לא מבינה למה חיכית עד היום דחוף פני לטיפול ושיהיה לך קל יותר.........

לרוב עוסקים בחקר השיגעון, בהגדרת מחלות והפרעות נפש. הספרות עוסקת בעיקר באבחנת האי שפיות. אך מהי אותה שפיות? לא מה מוגדר חולה נפש אלא מה מוגדר אדם שפוי?האם העובדה שפרט אינו מוגדר חולה נפש אוטומטית תייצגו שפוי? האם הממודד עם מחלת נפש אפשר וייקרא שפוי? שואלת שאלה זו מתוך הסטיגמטיות לאלו המאובחנים כחולים או ככלל הפגועים בנפשם. הקלות בה אנו מגדירים את החולה מביאה אותי לשאול מיהו הבריא בנפשו?האם אכן ישנו דבר כזה שפיות או שפשוט יותר לחדור את המסדרון הרחב והמזמין המכונה שיגעון?

אחותי מה עניינים איתך גם בהודעה שלך פה וגם למטה וגם בעבר הגעתי למסקנה שכדי להבין אותך צריך מדריך למשתמש:-) רציתי לענות לך באמת שרציתי אבל נו באמת אין לי מושג מה...........! אומרת לך את זה בחברות כן?

מה השאלה בכלל? משוגע הוא משוגע ושפוי הוא שפוי!

שלום לך, את פותחת שאלה מורכבת מאוד מבחינות רבות. אבל מבחינה מקצועית, מבחינת ההגדרה אדם שפוי הוא אדם המסוגל לראות את המציאות באותה דרך בה רוב מוחלט של האנשים בסביבתו רואים אותה. כך, מרבית האנשים באוכלוסיה שפויים, אך זוהי בהחלט אינה ערובה לכך שהם אינם סובלים. דרור

מותק שלי אם את מודאגת לגבי עצמך אז לידיעתך רק אדם מאוד ויותר מדי שפוי יכול לשאול שאלה כזו אבל רק משוגע אמיתי יכול ממש להבין ולענות עליה:-))))))))))))) זה שאוהבים אותך פה ואת ה"חשיבה הברורה" שלך כבר אמרתי?:-)))))))))))))))) נשיקות בילבי

מספיק לגנוב שמות!!!!!!!!!!!!!

בעיני, למציאות המורכבת והכואבת של החיים נחשפים יותר השפויים,לעומת הבלתי שפויים הנאטמים לה כליל. הערת אגב לבילבי. לדעתי את עושה עוול ל- <> כשאת מצמידה לה כינוי נוסף ,שלא בטוח שייך לה ,וגם אם כן ,זו הבחירה שלה להחליט על כינוי זה או אחר...

אני מביא לך את הציטוט הבא מקווה שזה ידבר אלייך (רשמתי לך למטה הודעת המשך לגבי אפשרות להתכתבות בינינו) "אם נטמין זרע באדמה צחיחה והוא ימאן לצמוח, האם נשאל מה לא בסדר עם הזרע? לא. אנו מבינים שחיים אינם מסוגלים להשתרש באדמה צחיחה. לכן לא נאשים את הזרע אלא נבחן את הסביבה בה אנו מבקשים לזרוע ונסיק שהבעיה היא בבצורת" אסף (מחכה לתגובה ממך)

שלום אני בת 27 יש לי אח בן חמש עשרה וחצי גיליתי שהוא וחברים שלו נכנסו לי למחשב לדברים האישיים שלי וחיטטו לי במכתבים אישיים מאוד. סיפרתי לאבא שלי והוא אומר שמאחר ואני גדולה יותר אז לא לעשות מזה עניין. אני לא מדברת עם אחי ולא עם אבא שלי. האם אני באמת עושה עניין? הייתי רוצה שאחי המפגר יכבד את הפרטיות שלי ושלא יעשה צחוקים עם חברים שלו על חשבוני ושאבא שלי יהיה פחות בצד שלו ויותר בצד שלי. איך פותרים את זה?אמא שלי אומרת תפתרו את זה ביניכם שניכם ילדים גדולים!!!!!!!!

אגם שלום, ברור מדוע המצב שנוצר כל כך מעצבן אותך. את מרגישה שחדרו לפרטיות שלך, ולמרות זאת לא הוצבו גבולות לאחיך, הוא לא נענש ואפילו לא ננזף. מצד אחד ישנה אמירה שהוא האח הקטן אז תתעלמי ומנגד ישנה אמירה ששניכם גדולים אז תסתדרו. נשמע לי מהדברים שלך, שמעבר לתחושת היעדר הביטחון בבית, את חיה גם בתחושה של אי שוויון שאני מניח שקיימת כבר זמן רב וקשורה אולי גם לפער הגדול בגילאים ביניכם. הייתי רוצה להמליץ על שני כיוונים שניתן לשלב ביניהם. האחד, פנייה לטיפול וניסיון לעבד את התחושה שלך בבית. במקביל לנסות ולהתחיל לחשוב על לעזוב את הבית. כי לשנות את ההורים זה דבר לא פשוט אם אפשרי בכלל. ונשמע שקשה לך להמשיך ולחיות בתנאים הללו. דרור

חבל שאתה לא יכול לדבר עם ההורים שלי... העניין הוא שכל פעם שאני מאיימת בעזיבה הם מתחנפים ואז הכל רגוע עד שהדביל מתחיל איתי שוב פעם. גם מאוד נוח לי הפינוק של ההורים שלי קשה לי לחשוב שאעשה אוכל כביסות וקניות בעצמי.

עכשיו עם כל הצרות האחרות שלי, הבוס קיצץ בשעות אעבוד 6 שעות כל יום ואחפש עבודה

למה את לא פונה לטיפול? אורנה וגם ליאת הסיברו עד כמה האפשרויות כאן ממש לעזור לך מוגבלות ועד כמה נכון שתעזרי באמת. למה את מונעת מעצמך עזרה אמיתית?

אלמונית2 שלום, לעיתים ישנה תחושה שהחיים תוקפים מכל הכיוונים ואין מה לעשות כנגד זה, אין כוחות להתמודד. זוהי תחושה קשה, שבסופו של דבר ההתמודדות הטובה ביותר איתה היא על ידי שינוי עמדה פנימית. רכישת היכולת לפעול, להרגיש שאת שולטת בדברים שקורים לך, וגם אם זה לא קורה מיד להרגיש שזהו משהו שאת יכולה לעשות בהמשך. אבל לעיתים צריך להיעזר בכדי לרכוש את התחושה הזו. דרור

יש לי שאלה דחופה לפסיכולוגים אני בטיפול שנה וחצי אצל מטפל מצויין ותיק הוא בעצמו מדריך מטפלים אחרים. אני בהריון בחודש הרביעי ולאחרונה אני רגישה יותר מהרגיל חשבתי אולי לקחת פסק זמן מהטיפול עד לאחר הלידה בעיקר בגלל שאני בת 41 וזה הריון ראשון וחוששת שדברים שקורים בטיפול ישפיעו עלי נפשית ויגרמו ללחץ וחלילה להפלה (חיכיתי המון זמן להריון הזה). מצד שני ההריון מתרומת זרע ואין לי בן זוג והמטפל תומך בי מאוד גם טלפונית מחוץ לקליניקה אני חוששת שאם אקח הפסקה אהיה לבד ארגיש רע יותר וזה יפגע בהריון............... המטפל לא חושב שכדאי שאקח הפסקה לדעתו חשוב שנעבור את ההריון ביחד בגלל כל הפחדים והחרדות שלי לאבד את העובר. מצד שני איזה מטפל היה כן מציע לקחת הפסקה. רציתי לדעת מה תשובתכם האובייקטיבית למצבי הרגיש? דבר נוסף בגלל שאני נורא רגישה אז אני מגעילה נורא למטפל שלי ולא נעים לי שהוא צריך לסבול את ההורמונים המשתוללים שלי........ חג שמח לכם ותודה מראש אורנה

אורנה שלום, אני מאוד יכול להבין את החששות שלך מלחץ שיעלה בטיפול ואולי ישפיע על ההריון. יחד עם זאת אני נוטה להסכים לדעתו של המטפל שלך. נראה לי שהתועלת שאת יכולה להפיק מליווי בתהליך מעורר חרדות זה, היא תועלת משמעותית מאוד. מאחר וברור לשניכם שזוהי תקופה רגישה במיוחד ניתן אולי לחשוב על התאמת רמת המתח בתקופת ההריון. לגבי ההתנהגות שלך כלפיו, ייתכן והיא משקפת הורמונים, אבל ייתכן גם והיא משקפת את ההתלבטות שלך אם לעזוב או לא וצורך שהוא יפתור את ההתלבטות עבורך. דרור

לכל המאושרים ולאלו שלא מישהו יודע מהו אושר? מתי אנו יכולים להגיד אני אדם מאושר? האם האינדיקציה היא אני או הסביבה? כשאומרים אני מאושר למה מתכוונים לתחושה או לסטטוס או לחיים שלמים למה בדיוק??????? כשאנו עצובים אנו לא מאושרים אך מתי אנו מאושרים? רוצה לבדוק האם אני מאושר?? לא יודע..........אם חברי הפורום גם יוכלו לספר אם הם מאושרים חוץ מפסיכולוגים שתשובתם חשובה לי מאוד!!!!!!!!! תודה

אורי שלום, אתה שואל שאלה מורכבת מאוד, וקיימת מחלוקת מסויימת בתחום הפסיכולוגיה באשר לתשובה. יחד עם זאת ניתן לומר שישנה הסכמה שלא ניתן להיות מאושר כל הזמן, ורגעים של אושר כשמם הם - רגעים. אני חושב שאושר הינו תחושה, כאשר מאושרים, פשוט מרגישים את זה. זה יכול לבוא כתוצאה מתחושה של מימוש עצמי, מלהרגיש אהוב, אוהב ועוד. אבל חשוב לזכור שהחיפוש המתמיד אחר האושר גורם לעיתים דווקא לתוצאה ההפוכה. ניתן להינות מרגעי האושר. אבל חשוב גם להצליח לקבל את העובדה שרוב חיינו גם כאשר איננו עצובים, אנו איננו מאושרים. דרור

תודה על תשובתך סליחה אבל לא כל כך הבנתי עוד משהו אם אני לא מאושר ולא עצוב אז מה אני?????? ומה זאת אומרת אושר זה רק רגעים? אין אנשים מאושרים יותר מכמה רגעים?ומה זאת אומרת אם אני אחפש אושר אני אשיג תוצאה הפוכה איך זה קורה? תודה