פורום פסיכולוגיה קלינית

דרור, סיפרתי לך שאין לי שום חברים. החבר היחיד הכי טוב שהיה לי לא רוצה שום קשר איתי. אז ניסיתי אתמול לתקן את המצב אבל מסתבר שהוא באמת לא רוצה שום קשר איתי. זה ממש כואב כי אולי בכלל לא הייתי חשובה לו כפי שהוא חשוב לי, כי אחרת הוא לא היה יכול להעיף אותי כמו איזה זבוב טורדני. בכל אופן, אני לא מתכוונת ללכת לטיפול ולמי שיש בעיה עם האופי שלי אז זאת תהבעיה שלו ושיילך לטיפול..

שלום רב, אני בת 20 וחצי, ורציתי לשתף בבעיה שמטרידה אותי עד כדי "שיתוק".ברצוני לציין שהבעיה נמשכת כבר מעל לשנה ומחליפה מעט את צורתה לפעמים.הבעיה היא מחשבות רבות,מציקות ומגוונות על מהות החיים בעיקר מבחינה מדעית.כלומר-אני שואלת את עצמי-מה זה בעצם הגוף הזה שאני נמצאת בו ושולטת עליו-האם מה שאני רואה בעיניים שלי זה באמת מה שקיים?-איך יכול להיות שהגוף שלי נשאר כל החיים באותה צורה (כלומר עם רגליים,ידיים וכל האיברים)-מה זה בכלל גודל של דברים?,הרי מה שאנחנו רואים זו תמונה שהמוח מתרגם לנו,ואולי בכלל אנחנו פצפונים ורק רואים דברים בגדול?-מה זה לזוז?-האם הגוף שלי נראה כמו שאני רואה אותו?אולי הוא בכלל נראה אחרת? איך אני יכולה להוכיח שיש לי למשל חמש אצבעות בכל יד (ולספור זה לא מספק אותי =] אולי היד שלי היא בכלל נורא קטנה ורק רואה אותה כגדולה כי ככה המוח שלי מתרגם? וזה לא נפסק.המחשבות האלה מציקות לי כל היום וכל הלילה ולא נותנות לי מנוח.אני מרגישה שאם אני לא אסביר לעצמי ללא הרף את העולם מבחינה מדעית אני ארגיש לא טוב נפשית ואהיה במתח גדול.לפעמים המחשבות האלה וההצקה שלהן גורמות לי לא לתפקד ימים שלמים ולהיות במצב רוח ירוד משום שאני גם לא מוצאת להן תשובות ובעצם אני בכלל לא יודעת אם אני צריכה למצוא להן תשובות.עוצמת הרגש שהן מעוררות בי (חרדה גדולה) היא עצומה.זה מגיע הרבה פעמים למצבים שאני לא רואה טעם לחיים אם לא אענה לעצמי על השאלות האלה או לחלופין אפטר מהחרדה העצומה שהן מעוררות בי.אני רוצה להרגיש את העולם כמקום בטוח כמו שהרגשתי פעם.אני רוצה לאכול ארוחת צהריים ולהנות מהאוכל בלי לחשוב-מה זה בעצם סכין ומזלג,איך יכול להיות שאנחנו מרימים את היד דרך האויר עם המזלג ומכניסים אוכל לפה? מה זה אויר?מה זה לזוז? בנוסף ברצוני לציין שהמחשבות התחילו מנושא האוכל וגשלו כבר לכל תחומי החיים.בנושא האוכל הכוונה היא שלפני כשנה בעקבות תחושה שאני שמנה [תחושה שגויה] התחלתי לפתח כל מיני חוקים איך לאכול מושלם כדי שהחיים שלי יהיו מאושרים [אני יודעת שזה טיפשי].חלק מהחוקים גלשו לכך שאני צריכה להבין את האכילה מבחינה מדעית כדי להרגיש רגועה וכדי להרגיש שהכל בסדר. אני אובדת עצות.למה זה קורה לי?למה אני לא יכולה פשוט להנות מהחיים כמו כולם?למה כבר שנה אני לא מסוגלת לאכול נורמלי בלי כל המחשבות האלה? למה כל כך מטריד אותי בצורה אובססיבית ממש שאולי אנחנו בעצם קטנים ורק רואים דברים בגדול? למה המוח שלי לא נותן לי מנוחה? אני רוצה לחיות ולהנות מהחיים ונראה שאני רק מתרחקת מזה.... אודה לכל הסבר מפורט ועזרה.

שלום שרון, המחשבות שתיארת הן אכן חזרתיות וטורדניות, ויש סיכוי סביר שאם תפני לפגישת ייעוץ ואבחון אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר יתברר שמצבך תואם לאבחנה של OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית). אני מאוד ממליצה לגשת לפגישת אבחון וייעוץ כזו, משום שיש דרכים רבות לעזור לך - מעבודה קוגניטיבית שתלמד אותך להתנהל יותר בנינוחות עם המחשבות שלך, ועד טיפול תרופתי נוגד חרדה. חשוב לשים לב לפנות מראש לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית, וטוב מכך - מתמחה בטיפול ב- OCD. אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה

התשובה =] אני מאמינה גדולה ביכולת של האדם [ושלי כמובן] להגיע להכרה מלאה ולרמת מודעות כזו שתאפשר לו להתגבר על האוסידי ותסייע בכך לפעולת התרופות. למרות שזה מתיש נורא,והדרך קשה ביותר,לעיתים מייאשת ונראית חסרת תקווה אני מאמינה שזה אכן אפשרי.אסור לתת לאוסידי לנצח [אני צריכה להזכיר את זה לעצמי יותר=] תודה,אורנה על התשובה ובכלל על הרגישות שאת מפגינה פה בפורום... :)

משתתפים יקרים, לא שיערתי עד כמה זה יהיה קשה, אבל הגיע הזמן להיפרד... שלוש שנים וקצת של שאלות ותשובות, התכתבויות סוערות, התכתבויות ענוגות, והרבה רגשות שחלפו במרחב בין מחשב למחשב. לא ייאמן כמה רגשות אמיתיים יכולים להתקיים במרחב הווירטואלי. חשוב לי שתדעו שאני עוזבת את הפורום מסיבות טובות ונכונות - בשנה האחרונה העמיק שוב העיסוק שלי במחקר, ואני רוצה להתמסר לכך ואף להרחיב אותו. כך שבין השעות המוקדשות למטופליי היקרים, לכתיבה ולהוראה, למשפחה ולמנוחה, היה הכרח להתמקד ולבחור... המקום הזה ישאר יקר לי, שמרו עליו חם ונעים, אורנה

את לא רצינית??????????אני בוכה עכשיו!!!!!!!!!!!!מה היום את עוזבת??????????

בילבי חמודה - אני כאן היום, וגם מחר, במשך המשמרת שלי. בשבוע הבא יצטרפו מחליף או מחליפה מעולים - אני מבטיחה...

אורנה יקרה,תודה על הזמן היקר שהקדשת פה,על הנתינה הענקית,הסבלנות המילים הטובות והנוגעות. תמיד עצוב להיפרד-גם כשזה מסיבות טובות ונכונות! בהצלחה במחקר ובהמשך הדרך,ושוב תודה ענקית.מה יקרה פה עכשיו? סוג של חמשוש?

היית כאן חלק מאוד חשוב בתהליך ההחלמה שלי .. ליוות ותמכת ככ הרבה .. היי..רגע ..זה לא קל לעיכול .. וואו ..לא מוצאת מילים כרגע .. כנראה צריכה לתפוס מרחק ממה שכתבת ולנסות לכתוב מאוחר יותר . שרית

וואו זו חתיכת הפתעה. אני אשאר לגבייך אנונימית כי ליוית אותי בכינויים שונים, בזמנים שונים, ברגישות ונועם, חום ותחושה של אכפתיות אמיתית, כמעט קרבה הייתי אומרת. היה נעים לקרוא את תגובותייך מידי שבוע, לא רק אלי אלא לכל באי הפורום. אני אתגעגע אליך.

אורנה'לה שובבה אחד באפריל:-) אורנה לא יפה לעבוד עלינו:-)))))))))))))

אוי, לא זכרתי שזה 1 באפריל, אבל ההודעה (לצערי) נכונה. גם אתם יקרים לליבי במידה שאתם לא מעלים על דעתכם...

אורנההההההההההההההההההה אל תעשי לי את זה עוד פעם נוטשים ועוזבים אני לא יכולה לעמוד בזה!!!!!!!!! כולם נעלמים בסוף איך הפרום יתקיים בלעדייך איך אדבר איתך??????? את אבן דרך את אור בקצה המנהרה את חיוך ברגע שחור א ת נגיעה רכה את אמא שלי לא הייתה את חוט שדרה את אהבה אחת גדולה את לא הולכת לשום מקום אני מציעה עצומה!!!!!!!!!

אורנה שלי כל כך אהובה איך אגיע הנה ולא אראה אותך? א יכולה לחשוב על זה? למה לכם המטפלים כל כך קל להיפרד ואנו המטופלים נשארים עם הכאב? אולי תקחי מאיתנו חופשה ותחזרי? אנו נחכה לך פה בשקט בלי להפריע:-((((((((((((

טובף רק עכשיו ראיתי את התגובה של "me2" שלמעלה. זו לא אני.

מה קורה פה? מי הולך מה הולך לאן הולכים? למה אורנה אומרת שהולכת מה קרה? אורנה תעני לי את לא באמת הולכת נכון? מה ככה מהיום למחר בלי הודעה מוקדמת? בכל עבודה נותנים שבועיים הודעה מראש אנו רוצים ממך הודעה מוקדמת!!!!!!! לא מוכנה להיפרד כל כך מהר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הי אורנה באמת לא יאמן כמה רגשות יכולים להתקיים במרחב וירטואלי שכזה. עצוב לי . גרוני ממש חנוק מדמעות. לא חשבתי אף פעם שאגיב כך . לא הרביתי לכתוב,אך הרביתי לקרוא אותך.. וזה היה תמיד נעים ומרגש. פתאום נגמרו לי המילים... פרידות הן תמיד קשות ולא משנה אם הן מסיבות טובות ונכונות...! מאחלת לך רק טוב :-() טל נ.ב. כתבת שאת מקדישה לכתיבה.... האם התכוונת למאמרים?אם אפשר לקרוא אותם ,אשמח לקבל קישור...

אורנה שלי אהבה שלי מה עישנת היום? :-)????????????????????על מה את מדברת? תקראי לאורנה ודרור שיגיעו הנה מיד! זה מקרה חרום! אני לא נפרדת ומאוד כועסתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

מי דיבר על קל? זה לא קל למטפלים, וגם לא למנהלי פורום... אני פה איתכם, קוראת אתכם ומוכנה לדבר על כל תחושה שעולה.

אורנה ניפרד מחר טוב??חכי לי:-(((((((

אורנה יקרה מאוד ים של אהבה קשה להיפרד אך העיקר שאני יודעת שאת עושה זאת למטרות טובות! תקפצי לבקר לפעמים אל תהי זרה עוד מעט פסח תעברי תגידי שלום:-))))))))) אוהבת תמיד

אורנה בגללך אני בוכה עכשיו ...........ועוד באתי הנה להניח ראש על ברכייך:-) יש מה שאנו יכולים לעשות כדי שתישארי? מתה עלייך שלך, מיכלי

מקווה שזה לא "מדבק",ופתאום יעזבו אותנו כולם.זה עצוב עצוב עצוב.הפחד להפרד באיטרנט,כמעט זהה לפרידה מטיפול אמיתי.סוג של הכנה...!אולי בכל זאת אחד באפריל?

אורנה, לא נותר לי אלא לאחל לך כל מה שאת מאחלת לעצמך. שבחירותייך יתגלו כטובות וממלאות. בהצלחה בדרכך הישנה חדשה. ההי בטוב סתם ש' אחרת :-)

היי מה שלומך?? נחמד לראות אותך פה איפה היית ומה חדש:-)

;-)

אתם תמיד חוזרים ואומרים שפרידה ..היא חלק מתהליך .. מהיום להיום להנחית דבר כזה ! לא יודעת .אמנם זה רק מרחב וירטואלי , אבל בעייני הוא היה חלק מאוד מאוד חשוב בתהליך , את היית חלק מאוד חשוב בחיי בתקופה הזו , גם אם לא תמיד פניתי אלייך , קראתי אותך, נעזרתי בשקט , באתי לכאן לשים את הראש ולהרגע מרגעים שאיבדו שליטה אצלי . אורנה ..זה קשה מידיי , מי היה מאמין ..??? כן זה יכול להיות קשה גם עם מסך מפריד . ו זה קשה .. קשה לעיכול .. ואולי אני מאדירה את כוחו של הטיפול הוירטואלי . .אבל בעיניי היית כמו אמא , דמות ככ מיטביה שמעולם לא הייתה עבורי . עצוב לי שדמעות חונקות את גרוני . אני לא יודעת מה לומר , אולי אמצא מילים יפות יותר , אחרי שאשן על זה בלילה . אוהבת שרית

שרית יקרה ראיתי מה שכתבת ל <> מאוד תומך!

אורנה יקרה מאוד, אני שוב כותבת מהמרחב הציבורי, אז אני שומרת לעצמי את הזכות לכתוב גם מחר.. קצת כמו שרית, אני מתקשה קצת לעכל, ואולי אצליח לכתוב יותר מחר. מרגישה כאילו גזרת פרידה מהפורום גם עליי. מתקשה להבין מה זה אומר בדיוק. ובכל זאת, קראתי את המילים שלך בחיוך. מהמקום שלי, חייכתי כי בדיוק היום דיברתי עם המטפלת שלי על הנטייה שלי להיפרד מכל דבר טוב שקורה מיד כשהוא מתחיל. להתגעגע אליו עוד כשהוא בעיצומו. אני זוכרת אותה אומרת לי בראשית הדרך שהיא לא עושה פרידה חצי שנה :-) (הפתעתי וסיפרתי לה שאני נפרדת ממנה כבר מהחודש הראשון או השני). אז חייכתי למקרא המילים שלך, כי גם את "דבר טוב" כזה.. גם ממך נפרדתי תוך כדי שהתקרבתי.. חששתי שזה משהו שעשוי לקרות; שיגיע הזמן ותעזבי את ניהול הפורום. חייכתי גם כי אלה באמת סיבות טובות להיפרד. הולך לך טוב, כך זה נראה, ואני שמחה (וגאה) שאת ממשיכה לחקור. שיש לך עניין וסיפוק ממה שאת עושה. שמחה שאת כל כך עסוקה. שמחה שהולך לך, שדינמי ושדברים זזים ומתחדשים בצד שלך של המסך. רק מהאופן בו את עונה כאן, אני יודעת שהרווחת ביושר את הדינמיות וההתחדשות הזו. הנה, עכשיו אני מחייכת לעצמי (במקום הציבורי שלי, זה קצת לא נעים לחייך למסך :-) אבל לא אכפת לי :-) הופס. השתתקתי.. את נפרדת. לא יודעת מה לומר.. אולי רק אומר שאת חשובה לי. שהמילים שלך מסתובבות איתי קצת, מתערבבות בין אלה שלי. שלוש שנים וקצת... זה באמת לא מעט.. לא בטוחה אם אני יכולה לומר תודה בשם שלוש שנים וקצת של אנשים שחלפו כאן, חלקם עוברי אורח וחלקם קבועים. אומר, אם כך, תודה גדולה ועמוקה ממני. באמת, אורנה. שהקשבת וחשבת ובחרת מילים ונתת את הטאץ' החושב והחמים והזהיר והצנוע והאכפתי שלך, זה שיושב עלייך כל כך כל כך יפה (הנה, שוב אני מחייכת לעצמי..) ללא ספק אתגעגע אלייך מאוד. כבר עכשיו את חסרה לי. את היית הראשונה לה כתבתי כאן, את יודעת? את גם הראשונה לה סיפרתי בזהירות על הסרטן של אמא (גם לפני שידענו שזה סרטן, כשעוד לא הצלחתי לומר את המילה). לאנשים שאינם וירטואלים הצלחתי לספר רק חודש אחרי שכתבתי כאן.. מדהים מה מאפשר המקום הזה. גם עכשיו, כשאני קוראת התכתבויות בין אנשים כאן, אני נדהמת-שמחה לגלות כמה המקום שבנית כאן, עם ליאת ודרור, מאפשר. אאחל לך לפגוש ולהצמיח עוד הרבה מקומות חדשים וטובים- כאלה שמאפשרים התנסויות מלמדות כל כך. להצמיח עבור אחרים, אבל בעיקר לעצמך. שיהיה לך רק טוב, אורנה'לה :-), בצורה הכי לא נדושה שיש. באמת שיהיה לך טוב. שמחה מאוד בשבילך, על הדרך היפה שנפרשה פתאום מאחורי הגבעה הרכה שלנו כאן בפורום. הלוואי שתקפצי לפעמים לקרוא ולומר שלום.. חיבוק עם חיוך חם ממני, (או בחמימות אין-קץ..) שלך, לילך

יותר מאשר השמש אוהבת את היום יותר מאשר הקיץ אוהב את החום יותר מאשר החורף אוהב את הקור יותר מאשר היין אוהב את השיכור יותר מאשר הגשם אוהב את הענן יותר מהשעון שאוהב את הזמן יותר מאשר רומיאו אוהב את ג'ולייט יותר מאשר סוקרטס אוהב את האמת יותר מאשר החופש אוהב פרפרים יותר מאשר שופן שאוהב את הפסנתר אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר

אורנה:-(((((((((((לפני שבועיים נפרדתי מהמטפלת שלי עכשיו ממך מי נשאר למחות לי את הדמעות?לא עומדת בזה יותררררררררררר

אורנה'לה גם אצלך ישנה דמעה בזווית העין? גם אצלך יש כאב קטן שם בצד ליד הלב?גם בך יש מן העצב?גם לך קשה להגיד שלום?:-(

אורנה, הרבה שינויים עבר הפורום בחודשים האחרונים. שינויים שמקשים עלי לקחת חלק פעיל בכתיבה כאן. והנה עוד שינוי. עוד שינוי קשה. ואני גרועה בשינויים. גם אני כאן כבר הרבה זמן. אני זוכרת את ההתכתבויות הסוערות שאת מדברת עליהן, אבל אני זוכרת גם, ה מ ו נ י מילים ענוגות, רכות, מדויקות, שזרמו כאן ממך - אלינו. אורנה יקרה, תמשיכי לצמוח ולפרוח. יש בך כל כך הרבה... שיהיה לך טוב תודה על הכל. עצוב... יעלה

ואת יודעת מה.......זה האחד באפריל הכי עצוב שהיה לי ואני חשבתי שעובדים על אנשים ביום הזה. מעכשיו אני אזכור אותו כיום שאורנה עזבה:-( טוב שאין לי יום הולדת היום:-((((((((אפשר חיבוק????????.

לילה טוב, נעכל ונדבר עוד מחר. תודה לכולכם, וסליחה שאינני מצליחה להשיב לכל אחת מההודעות באופן אישי - כולן יקרות לליבי יותר משאתם יכולים להעלות בדעתכם... אורנה

פתאום היום הבנתי הבנה קשה שאת עוזבת פתאום נעצבתי נורא ובאתי לבדוק אם זה זו אמת. כל כך עצוב להיפרד...........מתגעגעת כבר מתגעגעת..............בואי חבקי

אורנה יקרה! קצת נעלמתי.... בעיקר לאחר שהשתנו פה החוקים. וכמה מעניין לראות את הפורום הזה מתעורר פתאום לחיים, מעורר טעם של פעם, דווקא מתוך העצב על הפרידה הפתאומית שלך. (שונאת פרידות פתאומיות, שונאת פרידות....). מודה לך על כל מה שנתת פה בפורום, מאחלת לך הצלחה בדרך שבחרת. כל הטוב שבעולם. אתגעגע הדר

קשה לשמוע. את תשארי יקרה ללב האמיתי הקיים בנו. ללב שבאמת מרגיש ובאמת אוהב. אורנה, הלוואי שיהיה לך הרבה הצלחה, גילויים ותוצאות במחקרים שלך. העולם צריך את העזרה שאנשים כמוך יכולים לתת.. הלוואי שכולנו תמיד נצליח להיות באמת בריאים בנפשנו, מודעים, שמחים, מאושרים והעיקר, מעריכים את מי שאנחנו ב-א-מ-ת... אני שולחת לך הרבה מלאכים לבנים שילוו אותך בכל אשר תפני... שלך בתודה והערכה רבה, אור.

אורנה, נכנסתי עכשיו אחרי לילה מלא מחשבות וכשראיתי את ההודעה שלך הבטן התהפכה לי. אני לא ממש יודעת איך לאכול את זה :(, את היית הכתובת שלי ובימים האחרונים החזקת אותי אולי מבלי שתרגישי את העוצמה. מאחלת לך בהצלחה. עננית ( הננטשת מכל עבר)

... פרידות ונפרדו?ת הם נושאים מרכזיים אצלי בטיפול. עלו בי מחשבות רבות רבות, והן ידוברו להן, היכן שמדברים אורנה יקרה, יש לי מן תחושה שכזו, שעשית בשבילנו המון, הרבה מעבר למה שאנחנו יודעים, אי שם, בצנעה, מאחורי הקלעים. או כדברי ליאת: "... ותודה לעוף השמיים אשר הוליך את הקול..." על כך מוקירת תודה - והרבה ממנה. המון בהצלחה, להתחדשות וצמיחה, ו... סקרנית לבאות... (mp)

אורנה.. זה קצת (הרבה) כואב... ומאוד קשה... אבל... :-( אורנה, תודה על שהראית שיש עוד זוויות לראות דברים תודה שהיית כאן לקבל את מה שנאמר, להתייחס, להבהיר תודה על מילים חמות ומנחמות תודה על עידוד, על כוחות ששלחת והמון המון בהצלחה.. שיר

אורנה יקרה מאוד, אני עדיין אבודה קצת בין המילים שלי, לא בטוחה מה לכתוב לך (מלבד הבהצלחה, אבל זה לאחר כך...) אני לא בטוחה עד כמה השיח שלי איתך היה באמת באמת איתך (יש לי הרגשה שהרבה ממנו היה ביני לביני). וכן קצת קשה לכתוב מילות פרידה, זה בטח ייראה לך מוזר ולא קשור... אבל בכל זאת, כי אני לא רוצה להשאיר את הפרידה הזאת אצלי לבד, אולי עכשיו זה הזמן להגיד לך כמה כוח שאבתי ממילותייך, גם כשהן יועדו לאחרים. מרגישים את הטוב שלך, את הטוב שבך עד לכאן, ובימים שלך מצאתי את עצמי לא פעם נצמדת למילים, להבנות העדינות, ולעיתים גם לנחמה. את תחסרי לי מאוד מאוד, ושתהיה לך את כל ההצלחה שרק אפשר... (הנה, עכשיו הגיע הזמן...) שלך, נועם

אורנה יקרה, פרידות תמיד משאירות בי טעם חמוץ מתוק. נוגה וענוג. קצת כמו טעם של געגוע... מפתיע (אולי), אבל יש בי צד שממש מתרגש ושמח על התנועה הזו שלך: נפרדת מישן והולכת לחדש. אני מקווה כל כך שיהיה לך טוב וממלא באשר תהיי. תודה על כל המילים שלך, על הנוכחות שלך, שתמיד ידעו להיות יפות, מדוייקות, נוגעות, מחממות. תמיד תמיד תמיד היה זה במידה הראויה, במידה הנכונה - בעדינות... זוכרת לך הרבה מאד חסדים עדינים כאלה שעשית עמי. נזכרת בהם בחיוך פנימי, ורד

אורנה יקרה יקרה, כל כך עצוב פה היום... אני גרועה בקטעים האלה, תסלחי לי. רק אאחל לך המון בהצלחה. ואומר המון המון תודה על התכתביות מרגשות ומחזיקות (הילדה האבודה... זוכרת?). באמת שיהיה לך הכי טוב שיכול להיות. ושוב, תודה! נורית

תודה אורנה. ובהצלחה :)

אורנה אהובה, את העץ העצוב, הירוק המלבלב הזה שתלנו עבורך, במיוחד בשבילך. עבורך שתלנו עץ עבות שיזכיר לך כמה זרעים של כאב שתלנו כאן, כמה מי הקלה השקת אותם, כמה ענפים של ילדות, זכרונות, דמעות, בדידות וביחד הצמחנו. עבורך העץ הזה אורנה, לזכרון הלבד והנצחת הביחד. הצמחנו ביחד עצים רבים שהצמיחו פרות בצבעים וטעמים שונים, את דאגת בין כל הפרות לזהות את הפרי ההוא הזקוק לליטוף, את הפרי הקטן שזקוק לקרן שמש נוספת, את הפרי הרקוב שצריך מקום משלו כדי שלא יפגע או יפגע, ליווית את העץ ופירותיו בימי קור או שרב מצניח, בימים בהם סופות וברקים איימו על שלומותו. שמרת על הפירות, שמרת על העץ, שמרת עלינו, השכלת לתת לנו אורך נשימה, ללוות אותנו באומץ לחזור לחדרי הטיפול ולדבר על הכל, לקבל את עצמנו למרות ובגלל הכל. הצלחת לחמם לבבות קפואים דרך הזכוכית הקרה, לאהוב חרישית במילים שקטות נטולות קול, לשלוח את ידך לנגיעה רכה. לימדת אותנו שיעור אוהב על חשיבות המילים, הדיבור השיחה והסליחה, על היכולת לקבלת ולתת לכולם קצת מקום משלהם, להיות קשובים לאחר ולעצמנו לימדת אותנו לאהוב אורנה, לימדת אותנו לאהוב. אנו אוהבים אותך בחזרה. תמיד ולעולם תשארי הגנן המסור

<> מה קורה לאן נעלמת?לא היה לי ספק שתחזרי כדי להיפרד מאורנה אבל למה קראת לעצמך פרי? מה שלומך היום??????????התגעגעתי:-)))))

כל כך יפה כל כך נכון וכל כך עצוב..............:-(((((((((

שלום לך, אני בטיפול שנה וחצי. 1. כמו שמקובל אצל כולם, המטפלת שלי לוקחת חופשות משלה, וגם אני לפעמים מנסה לקחת חופשה. אבל בכל פעם שאני עושה זאת היא מתעצבנת וטוענת שטיפול לא יכול להתנהל עם הפסקות ארוכות כאילו בינונו. יש לציין שהיא לוקחת שתי חופשות ארוכות בשנה ובהם היא סוגרת את הטלפון, כלומר שאין אפשרות להשיג אותה בערך שבועיים? אני לוקחת חופשות, לפעמים כי אני עייפה ורוצה להתרחק קצת ולפעמים כי קשה לי כלכלית באותו חודש. 2. הייתה תקופה ששילמתי לפי הסדר קופ"ח, אבל זה נגמר עכשיו. שאלתי היא האם אני יכולה לבקש לראות מה המטפלת שלי רשמה בתיק שלי בקופ"ח, או שזה בלתי מקובל? אני פשוט לא רוצה שזה יהיה מכשול בעתיד שלי! יכול להיות? תודה רבה

שלום יוליה, אני יכולה לחוש את מורת הרוח שלך, ומציעה לפתוח את הדברים לדיון עם המטפלת שלך, כדי שהטיפול יהיה מועיל יותר. לגבי חופשות - יש הבדל בין חופשה שהוגדרה מראש (הן על-ידי המטפל והן על-ידי המטופל), לבין הפסקות שמהוות דרך התנהגותית לבטא תחושות שהיה נכון יותר לומר במילים (אני מתכוונת לתחושות כמו כעס ויאוש, או עייפות, או תחושה שלא רואים את הקושי שלך - שה"חופשות" מבטאות אותן במקום מילים). לגבי רשומה רפואית - אפשר לבקש להסתכל. החוק משאיר למטפל החלטה לגבי מקרים בהם זה עלול להזיק למטופל, כך או כך - מדובר ברשימות מאוד לאקוניות ולא מרגשות... בהצלחה, אורנה

שךום רב, אני פונה אליכם בשם ידיד אשר מתביש לשאול בעצתכם, הוא בן 58 אשתו 63, אין ביניהם כימיה ולא שפה משותפת, אפילו חיי מין משעממים הוא מרגיש מתח גול שגורם לו כאבי בטן, היא השולטת בבית והוא עושה מה היא מבקשת, הכול בדי להימנע מריב, הוא מבקש עצה ף הוא מאוד אוהב לדבר אם אנשים באינתרנת זה מרגיע אותו אבל היא לא מרשה לו, מחכה לעזרתכם, ליזי

שלום ליזי, נשמע ששיחה עם מטפל זוגי יכולה לעזור... ואם השולטת בבית תסרב להצטרף - אני מציעה להתעקש על טיפול פרטני שיהווה מרחב חשוב להבנת המגבלות מבחוץ, ומבפנים... שיהיה בהצלחה, אורנה

אהלן אורנה, מה שלומך? אני כותבת היום ממחשב ציבורי אז אשתדל לקצר (עד כמה שאצליח), האינטרנט שלי אזל :-) ונורא קשה לי בלעדיו.. רציתי לשאול אותך משהו, אבל קצת קשה לי אז נעשה את זה בזהירות.. לא חויתי בחיי, לשמחתי, שום טראומה גדולה או מערכת יחסים הרסנית עם אף אחד. ובכל זאת, כל כמה זמן אני מגלה חוקים פנימיים, או היקשים/התנהלות פנימית שיש בה עיוות גדול וגס. אלה לא דברים דומיננטים, אבל מפליא אותי כל כמה זמן לגלות את גודל העיוות. אתן רק דוגמא קטנה שכבר כתבתי כאן פעם- תקופה ארוכה נמנעתי מלדבר עם המטפלת שלי במישרין על האם אני מעוניינת שנמשיך בטיפול עוד שנה. לא כל כך ידעתי למה אני נמנעת מזה, ורק בפגישה שמלכתחילה יועדה להיות האחרונה, כשהגעתי אליה חרדה מאוד, הצלחתי לומר שפחדתי שהיא עבדה עליי. שכיוון שרציתי אני לעזוב את הטיפול לפני כן, היא התקרבה אליי והייתה נחמדה בכוונה כדי להחזיר לי. זה זר לכל מה שאני מכירה בה. זה זר לכל מה שאני מכירה באופן כללי. זר לי. זו דוגמא שפחות מביך אותי לרשום כאן- יש אחרות שהן באמת תלושות. קשורות בחוויות אלימות (שלא חוויתי) או בפליטו?ת (מהמילה פליט).. לא מבינה מאיפה יש בי דברים כאלה.. רציתי לשאול אותך, כפסיכולוגית, למה זה קורה. איך קורה שמישהו לא עובר שום דבר נורא בחייו, להיפך, ובכל זאת מתכונן, במידה מסוימת, לסיום חייו כמו שהוא מכיר אותם היום. בין אם יהיה זה בשל איזו קטסטרופה שתנשל אותי פיזית מביתי, מעין שואה, ובין אם יהיה זה נישול שלי מגופי (לא כמוות, יותר כהתנכרות או חוסר אונים..). כשמדברים על מבנה האישיות וכל זה, מאיפה דברים כאלה יכולים להיבנות, באופן כללי? אני יודעת שתשובה שספציפית לי לא תוכל להינתן כאן (וכך עדיף)- אני שואלת באופן כללי. אולי לא מסיבה טובה אני מהמרת שלכולם יש פה ושם איזו תפיסה פנימית שמתגלה לרגע, במצבי קיצון (או במצבי טיפול) של משהו מאוד נוקשה ולא מותאם. חוקים שמתאימים יותר להתנהלות המבולגנת של חלומות מלחיים עצמם. כמו "צרור ימי-ביניים" שנמצא איפשהו עמוק, או רחוק מאחורי הקלעים. משהו זר לכל מה שחוויתי ולכל מה שאני מכירה על עצמי ובכלל. מאיפה זה יכול להגיע? יש לי תחושה ששאלתי שאלה אישית יותר ממה שאני מצליחה לראות כרגע, אבל אניח לזה. במקום הציבורי שלי היום אין הרבה זמן לחשוב על כל זה- שלח וברח. :-) לא נורא.. מקווה שאת בטוב, חיוך עם קריצה ממני ;-) כזה בדיוק לילך נ.ב. קטן לm.p., תודה על התגובה מאחור (לא זיהיתי שזאת את)

לילך לילך, אני חושבת, עד כמה הדוגמה שהבאת נוגעת לליבי לאור הודעתי על פרידה מהפורום... זה קשה, וכואב לחוש את הדי הכאב... לילך, החיים מספקים כל מיני דרכים לחוש כאב, וטראומה "מוצקה" היא רק אחת מהן. הסבל, הבדידות, הנטישה, מסתתרים בכל מקום... ולפעמים, לאורך טיפול שלם אפשר לעסוק באיזו אי-מותאמות משונה מול אימא או אבא, שפוגשת אותנו אח"כ בחיי האהבה הבוגרים, ואף אחד לא באמת התכוון לרע, ככה זה פשוט קרה - במיוחד אצל אנשים רגישים... אני חושבת שמטפלים הם הרבה פעמים אנשים כאלה - אנשי הכאבים הקטנים... שיהיה לנו טוב, אורנה

אורנה, מצחיק..עוד לא התחלתי לכתוב וכבר אני מחייכת :-) תודה על התגובה שלך כאן.. מאוד אהבתי אותה. את ממש יודעת להסתכל על דברים נכון. להחזיר את העניינים למימדים שמתאימים להם, ואיכשהו בלי להקטין מחשיבותם.. לדבר על שדים קטנים במילים פשוטות, שמאפשרות לשדים האלה לנוח. מאפשרת לי להתייחס לשדים כמו שהם, ולא לצל הגדול שהם מטילים לפעמים. את מאירה אותם מכיוון אחר והצל קטן :-) אורנה, האמת שפתאום ראיתי שכבר תשע ובאתי להיפרד.. אני מניחה שהכל כבר ארוז, ואת סתם יושבת בבית המאורגז ומסתכלת מסביב.. אז דמיינתי לי כלב ויצאתי איתו לסיבוב לילי בשכונה הדמיונית שלך. אולי, כאילו במקרה, יצא לי ללוות אותך לאוטו, בלי שתרגישי.. מדמיינת אותך עומדת ליד האוטו ומחייכת.. קצת בהתרגשות, קצת בחרדה של אולי-שכחתי-משהו מאחור.. בעיקר נרגשת. האוטו מלא מזוודות צבעוניות, ותא המטען פתוח. מחכה לתיק האחרון שמונח לרגלייך. את כבר מגששת בכיסי המעיל אחר מפתח, מסתובבת שוב לכיוון הבית למבט אחרון של נוסטלגיה. מנסה לחשוב אם אולי בכל זאת משהו נשכח מאחור..איך יכול להיות שהתקפלת כל כך מהר, היית בטוחה שהעמסת המזוודות תיקח זמן רב יותר.. משונה.. שואפת בעיניים פעם אחרונה את הבית הזה, עם השביל הנחמד, גדר האבן הנמוכה, העץ רחב הצמרת והגינה המחייכת (סתם, זאת אני שמחייכת)..סורקת בעיניים את הרחוב.. אורנה, אני כבר מתגעגעת קצת, על חשבון יום שלישי הבא.. אז ברוח הדמיון התחשק לי, כמו בסרטים, ללוות אותך בריצה קלה עם מטפחת ביד :-)) זה סטייל ללוות עם מטפחת ;-) אורנה יקרה, שתהיה לך דרך צלחה, ומלאי את ערבי שלישי-רביעי בדברים נחמדים, לא בעוד עבודה :-).. מלילך (והכלב), מתחת לפנס, לא רחוק בקצה הרחוב.. (תודה)

ביטוח לאומי פסקו לי נכות עקב "אישיות בלתי בשלה", כאשר שנה לפני כן, פסיכיאטרית אחרת מטעמם גם פסקה לי נכות, אבל עקב "אישיות סכזואידית". השנה הפסיכיאטר שלהם שלח אותי לטסט פסיכולוגי שנמשך חצי שעה בלבד והחליט לשנות את האבחנה. האם אישיות בלתי בשלה זהה לאישיות תלותית? האם זה באמת מאד שונה מאישיות סכזואידית? אחוזי הנכות ואי כושר נשארו אותו דבר.

שלום מירב, האבחנות שציינת אמנם שונות זו מזו, אך גם קשורות. בכל מקרה, אני חושבת שמדובר בחלק משני בלבד מההחלטה לפסוק לך אחוזי נכות נפשית. אם חשוב לך להבין את האבחנות, אני מציעה לדבר עם אנשי המקצוע שמכירים אותך באופן אישי. לטעמי, עדיף להקדיש את הזמן לשיקום ולחזרה למעגל החיים הבריאים והמשמחים... מה דעתך? בהצלחה, אורנה

אני ובעלי נמצאים בטיפול זוגי ומשפחתי אצל עובדת סוציאלית. לי אישית מאד טוב איתה, במהלך השיטוט בפורום נתקלתי בטבלה אם שמה וראיתי שהיא לא מוסמכת, האם כדאי לברר איתה פרט, אני שואלת כיוון שהיא המליצה לי לעבור אצלה טיפול פרטני.

שלום ח.ש., כן, כדאי לדבר איתה. הכשרת המטפל היא נושא לגיטימי וחשוב לבירור, בכל סוג של טיפול (כלומר, גם בהקשר לטיפול הזוגי והמשפחתי). אני מבינה שהנושא מעסיק אותך במיוחד לאור המעבר הפוטנציאלי לטיפול פרטני (אני מקווה שאין מדובר בשני טיפולים - פרטני וזוגי שיתנהלו במקביל אצל אותה מטפלת, אלא שיהיה לך מקום משלך אצלה). אין ספק שכדאי להעלות זאת אל פני השטח עוד לפני הטיפול הפרטני. בהצלחה, אורנה

האמת אני מרגישה טוב, אבל היה לי חלום מוזר חברה שלי ועוד אנשים אומרים לי שאני מישהי אחרת,מאשר אני באמת אני אומרת אני אילנית, והיא אומרת לי לא את מישל ואת לא זוכרת זאת, כיוון שעברת תאונה ואת חולה מה זה אמור להביע? פרשו לי אותו בבקשה

שלום אלמונית 2, טוב שאת מרגישה טוב. בענייני חלומות, אני מזכירה שאין פירוש "כללי" שאפשר לתת מבחוץ, אלא שכל אחד מאיתנו מחפש את הפירוש הפרטי הנכון עבורו (בטיפול מדובר בתהליך מאוד מעניין). לי זה נשמע שאת מחפשת... את עצמך? משהו בזהות הנשית שלך? (קצת מזכיר את החלום על התינוקת שכל מיני נשים מעבירות ביניהן...) את הבריאות והכוחות? שיהיה לילה טוב... אורנה

מתנצלת מראש על הפנייה שלי אלייך,אני לא שרית(ולא מתיימרת להיות).אבל אני עוד אחת,שנמצאת מעבר לאותה זכוכית מזורגגת. מרגישה צורך להגיב לך,אך ורק מנסיוני המר.מכיוון שאני משתתפת קבועה בפורום,אעדיף להיות אנונימית היום. גם אני אגב,מצדיעה לשרית,על האומץ והיכולת לבטא את כאבה(יודעת שלא אוכל לעשות זאת לעולם),ויותר מכך מצדיעה לה,שבתוך כל הכאב הזה,הצליחה לבנות משהו משל עצמה. את שואלת כל כך הרבה שאלות,ומתארת כל כך הרבה חוויות המוכרות לי אחד על אחד.רוצה לומר לך,עברתי התעללות מינית. לאורך שנים גופי שימש אין ספור פעמיים ומילא בכוח,והשפלה. צרכים רבים ליותר מאדם אחד!!! אני לא יודעת,אם מישהו אחד לפחות יודע את אשר עברת.ולא ברמת הפרטים,פשוט יודע ושזה לא סוד כמוס עדיין עבורך. מנסיוני המר אספר לך,שאני מכירה את הצד של הגלוי,והנסתר.כבר למעלה מ עשרים שנה מאז פתחתי את פי לראשונה,ובפני מי שהיה אמור להיות הכי קרוב לי.נפתח אך לא במלואו.יודעים שעברתי התעללות שנים,אך לא יודעים באמת את הזמנים,לא יודעים שהיה עוד מי שפגע. וכמובן לא את מה שבאמת היה..את שואלת "אם באמת ניתן לחיות-במשמעות המלאה של המילה"? צר לי יקרה לנפץ את זו האשליה!כן,אפשר לחיות וגם חיים.-אך ל-ע-ו-ל-ם- לא במשמעות המלאה/אמיתית של המילה.זה בילתי אפשרי!!!!! לא היום לא מחר לעולם!!!לא מרגע שסיפרת,ובעצם לא מרגע שעברת את שעברת.יש את החיים עד ש... ויש את החיים אחרי ש...!!ולרוב הם כצל רע ואכזר!כמוך,גם אני לא מרגישה שיכולה להשתמש במילים של שרית,מאחלת לך לומר אותם בצורה"הפשוטה"ביותר.כמעט כאילו לא מדובר בך.לפחות בהתחלה-כדי שיצרום לך -אולי- פחות באוזן-בכדי שהלב יעמוד בעומס. הנטיה להחביא אפילו מעצמך חוויות קשות לא לתת להם קול,בשאיפה או משאלה,שזה יעלם יתפוגג.כל כך מוכרת,כל כך אנושית כל כך נרמלית וכל כך מתבקשת,רק לא לאורך זמן זה פשוט מתפוצץ בפרצוף וחזק!יש דברים שלא מרשה לעצמי לומר אפילו בלחישה,שמנסה להסיט בכל דרך אפשרית מהמחשבה כמו לבטל כמו לא היה. אבל לכאב חוקים משלו,ולרוב הוא נוגד את הרצונות שלנו.הוא לא נעלם ואפילו לא יושב בפינה,הוא אוכל מבפנים כל מה שרק ניתן,ומגיב כמו בתופעות לוואי עד שמתפרץ בשיא הזעם. עד שהצפה היא בלתי נשלטת עד שכל מה שהיה עמוק כל צפון כל כך עומד למולך.ואני איתך באותה הסירה עכשיו ויודעת כמה זה כואב.את מרגישה כמשתגעת באמת, ואני חושבת שדווקא שגעון היה יכול להקל עליי עכשיו. כי אז הכל "נורמלי ומותר". אם יש אדם אחד בעולם שאת סומכת עליו.שתפי בעדינות,ולו בשביל לא להיות עם זה לבד.ושוב לא רוצה לנפץ לך אשליה.אבל דעי שגם לדיבור לשיתוף עלול להיות מחיר ויקר!הכאב שלך כל כך מדבר אליי,עד כי רוצה לצרוח איתך ביחד את הכאב הזה.אני פשוט יודעת שביום בו התחיל הכל,נשמטה הקרקע לרגליי. וביום בו העזתי לגמגם על כך,הקרקע הרועדת מתחתיי,הפכה הדבר הכי יציב בחיי. אבל גם יודעת איך קשה להחנק עם הסיוט הזה בתוכי כל כך הרבה שנים.אני רוצה בכל הכח לצרוח את מה שכואב ובוער מבפנים,והשתיקה שגזרתי על עצמי כמו שיתקה לתמיד.לכן בחרתי להתיידד עם המוות בכל מחיר,ולגעת בו בכל דרך אפשרית. ונשבעתי שביום בו אמות-ועוד איך ישמע מי שצריך- את מה שהלב המדמם שלי ספג בתוכו שנים ,עד שלא עמד בו ודימם למוות,או אז בשמחה אעביר את שרביט האות קין שנושאת לאחרים.צר לי שלא משדרת לך אופטימיות,אבל לא חושבת שאף מטפל לעולם יגיד לך, את צודקת אי אפשר לחיות כך.הלואי ואת באמת מספיק חזקה-כמו שאת מעידה על עצמך.איספי את כל כוחותייך והחוזק שיש בך,ושתפי בכל פעם קצת אפילו כאן-איש לא מכיר אותך-לא יודעת כמה זמן את סוחבת בתוכך את אותה הפגיעה,אם את באמת רוצה לפרוץ החוצה עשי זאת ועכשיו,כל עוד אפשר.רק דעי שאין דבר כזה לדבר ולא להתנפץ לאלף רסיסים,לא קיים דבר כזה.אך גם שתיקה מנפצת ואף יותר. לכן דברי עם מי שהכי נכון לך,מי שיוכל לאסוף לך את השברים.ולשמור אתם טוב עד שתתחזקי.מאחלת לך לבחור בכל זאת בצעד שלא עשיתי.אבוד לי כבר,השנים עשו את שלהם.בחרתי לחבור לדברים הכי הרסניים שיש,ויותר מזה להנות מהם.עד כי אין יותר מה לשקם,מלבד לצפות ולייחל למוות שיגיע ויקדים אותי ומהר.יקרה תברחי מזו הבחירה שמלאה בסבל וכאב מתמשך,תבחרי בדרך חדשה שונה ואולי שפויה יותר.יש לך יכולת ביטוי וכשרון כתיבה מדהים.השתמשי בו נצלי אותו לטובתך.זה המון!!!מצטערת שוב על שהגבתי,מבלי שבקשת.הרגשתי צורך לומר לך שאני כל כך איתך.מלווה אותך מרחוק בזה הכאב,אם זה עוזר. ומאחלת לך בכל ליבי,שתצליחי להרים את הראש אפילו קצת.האמיני לי כל דבר יותר טוב מלהיות כל כך נמוך כל כך הרבה זמן. תרימי ראש אני רוצה להאמין שיש לך לאן!!!!! ב-ה-צ-ל-ח-ה ולילה טוב. היום אנונימית.

אני קראתי אותך , אני מבטיחה להגיב לך .. כי יש לי מה לומר ... התחברתי לתחושות שלך , לרגשות , הכאב הזה נראה ומרגיש ככ מוכר שכאילו ואני כתבתי אותו , דעי רק שאני מחזקת את ידייך ..וגאה בך .. אני פשוט בשוק עוד ממהודעה של אורנה על פרידה מהפורום... אני אכתוב לך היום או מחר. לילטוב שרית

היום אנונימית, חייבת להגיד לך שכשקראתי אותך הרגשתי שהלב מתפוצץ, באמת מתפוצץ ממש כאילו נגמר לי שם המקום וכל חלקיו התפזרו. הרגשתי שלא יכולה לנשום עם כל הכאב שראיתי וקראתי בין השורות ובמילים. גם עכשיו לדבר איתך הוא נסיון עקר. כשכתבת "אין יותר מה לשקם,מלבד לצפות ולייחל למוות שיגיע ויקדים אותי ומהר" הרגשתי חסרת אונים, צורך מטורף להושיט יד לתוך המסך ולשלוף אותך משם מהמקום הזה ולהניח אותך לידי. כשקראתי אותך הרגשתי דמעות ממלאות את גרוני עד מחנק, אך לא מוצאות דרכן החוצה. רציתי שיפרצו, רציתי בכי בקול, בכי משחרר, אך הדמעות לא יצאו. כשקראתי אותך הרגשתי שהכאב חותך בי בבשר החי אלף חתכים עמוקים. תחושות היאוש, הכאב, המחנק וההחמצה שבדברייך מוטטו אותי, מה שהכי כאב הוא רצונך להעביר אלי חוט של תקווה, תיקון להחלטותייך וחייך דרכי. את יודעת, אני מרגישה שאני בדרך לאבד עצמי לדעת, מן תחושה מיוסדת היטב שאני מאבדת חלקים מעצמי, אני מנסה לעזור לעצמי אך לא יודעת איך. אני נמצאת בטיפול, מתפקדת, מנסה להרים את הראש כמה שיותר מעל המים אך הנפילות, העצב התהומי, האיבוד שליטה על מה שקורה בתוכי, מרגיש לי שאין לי באמת שליטה על חיי, שאני נמצאת במדרון מסוכן שלא יודעת אפילו לאן הוא מוביל. לומר לך בכנות, אני מתביישת לומר זאת, א נ י מ ת ה מ פ ח ד!!!מעולם לא פחדתי כמו שפוחדת עכשיו, המחשבות שרצות בראשי, מצבי הרוח, הניתוקים, החיים בסרט כאילו חייה חיים של מישהי אחרת, ימים עוברים ומרגישה שמישהי אחרת חווה אותם. אני לא יודעת אם התחושות של הריחוף, הניתוקים והריכוז האפסי הוא משהו שכולם חווים, מתחילה מאוד להאמין שאני מטורפת, משוגעת, שלאט לאט אני כל כך אתרחק מעצמי שלא אמצא את הדרך חזרה. שרית היקרה כתבת לי על חשיבות הכתיבה את הכאב, שזה עזר לך, אני אומרת נמאס לי לכתוב, כל חיי אני כותבת, מהרגע שהכרתי בחיבורם האפשרי של אותיות לכדי משפטים בעלי משמעות לא חדלתי מלכתוב רגשות וחוויות שגם העט יבש לנוכח כאבם. לא רוצה לכתוב, רוצה לדבר, להוציא קול, לבכות, להשתחרר מן הכלא שבניתי בתוכי, רוצה לנקות את עצמי מן הטומאה והגועל, הראש מתפוצץ ממליוני רסיסי מחשבות, רוצה שפיות שליטה ושקט, רוצה שחזירו לי את עצמי , מי שלקח שיחזיר לי לעזעזל את עצמי. אני מסרבת להאמין שאבוד לך כמו שאת אומרת, כתבת באופן כל כך נחרץ עד כמה אבוד לך, עד כמה לא תוכלי לתקן את חייך, המילים שלך קרעו לי את עור התוף, לא יכולה, לא רוצה להאמין ששם זה נגמר, בציפייה למוות שיקח הכל. מסרבת בכל תוקף שהמפלצות שפגעו, יהיו אלה שיאמרו את המילה האחרונה. לא מוכנה, לא רוצה להפסיד במלחמה הזו על השפיות שלי. לא אז לא היום לא לעולם. רוצה לכתוב לך כל כך הרבה, אך בסוף השבוע האחרון הסקתי שדיבור על מוות מעיר אנשים להזדהות יתרה. אז אומר לך ככה בשקט בשקט-הרצון למות קיים בי כל הזמן, לא מתכוונת להתאבד, לא בתקופה הקרובה בכל אופן, אך בזה נשבעתי, אם ארגיש ששפיותי עוזבת אותי או שנגזרו עלי חיי תלות, נזקקות, ייאוש ואומללות, שלמרות נסיונותי לנצח בקרב, כשלתי, בזה נשבעתי והיה וזה יקרה, אפרד מהעולם בכעס עצום אך מתוך החלטה שלמה. תודה שהקשבת, תודה שכתבת לי לשרית תודה על השיתוף והמילים להתראות בינתיים איתכן <>

נכתב שם על ידי .. המילים שלך כאילו ומדברות אותי ... ואני מכירה את המקום הזה .. אני הרי נמצאת בתוכו .. יודעת עד כמה הוא כואב יודעת עד כמה הוא מושך..ומייאש .. אבל יודעת גם .. שבעזרת האנשים הנכונים .רק הנכונים !!!! .יכול להיות קצת טוב יותר .. קחי למשל את הפורום הזה .. שמעודד בימים הכי הכי קשים , אבל מצליח להפיח אויר מחדש לעוד יום, הצבעים יכולים להיות רכים יותר . לא רק צבע אחד . פשוט . בסיסי . לא רק שחור או לבן .. גם גווני ביניים . אני בטוחה שיבוא היום שהמילים יצליחו לתפוס מקום כמו הכתיבה , שהנשימה תחזור למקום מחדש ..ויהיה שם מקום רק לאויר !!!! שיוצא ונכנס . לא ..אף פעם לא יהיה מושלם.אני לא אמכור לך שפנים מהכובע . אבל הביחד יעשה את זה הרבה יותר קל . הביחד יחזיק ויעודד , ימלא ויחזיר שפיות למקום כשהיא נעלמת. כן .. אף אחד לא יוכל למחוק לנו את זה ..הלוואי ..אבל זה לא !!! אם נצליח לחיות לצד זה ולא רק את זה .. זה יהיה חלק משמעותי ועצום בחיים . זה היופי בטיפול נפשי .. זה הערך שאני לוקחת איתי כשאני חוזרת אסופה ומוחזקת מטיפול שהצליח להכיל אותי. זה נכון שהתקווה , האמונה .. לא תמיד באים אצלי טוב , והכתיבה שלי , והימים הקשים , את רואה עד כמה הם כואבים , אבל אני חייבת , אני לא יכולה לתת להם את המקום הזה גם להרוג אותי טוטאלית . אני חייבת לעצמי את החיים מחדש .לאלה שאוהבים אותי . אני פשוט חייבת. אתמול נפטר חבר טוב שלי מסרטן ..בן 34 ..השאיר 2 ילדים קטנים אחריו .. ואישה כואבת .. והסרט הזה לא יוצא לי מהראש .. הכאב הזה לאבד מישהו הוא עצום .. הוא היה רוצה לחיות ..אני בטוחה . איתך בכאב .. מצטערת שאין לי מילים יפות יותר להגיד .. אני מאחלת לך ימים רגועים ושלווים , תנסי לתת למחשבות האלה מנוחה , תנסי להעסיק את עצמך בדברים שעושים לך טוב ולא..זה לא ממקום שיפוטי או מבקר פשוט כי אני יודעת עד כמה זה משתלט שזה שם. מחבקת, שרית.

יקרה, תקשיבי לי לרגע,ותקשיבי טוב. אני באמת באמת יודעת ומכירה את מה שאת אומרת. את לא צריכה להתבייש לומר שאת מתה מפחד,כי הסיוט הזה הוא מפחיד עד מוות. הניתוק,האיבוד שליטה,המחשבות הזדוניות והזוועתיות,הנפילות התהום השחור ואני יכולה לרשום עוד עד בלי די,אני מבטיחה לך את שפויה! אלו הדברים הכי שפויים ואמיתיים שאת יכולה להרגיש עכשיו.האמיני לי אני קוראת כל מילה שלך ואני נמצאת רחוק ממך מי יודע כמה,ומרגישה "כתאומה" לזוועה!ושוב אני אומרת לך,אם בזמן הנכון הייתי עושה את הדברים אחרת,אולי היה לי סיכוי,בבקשה אל תפספסי את זה.דברי תשפכי תוציאי את כל הזוהמה שבתוכך,אם את בטיפול תנסי בבקשה!!!אל תפילי עצמך למקומות אחרים נשבעת שזה סיוט להיות בהם.עד כי גם אם אני רוצה ולו קצת להרגיש הקלה זה בילתי ניתן.אם היית יודעת עם איז מחשבות אני מסתובבת 24 שעות,שמטריפות.אם היית יודעת מול איזה מצבים אני נעמדת במהלך היום כל יום.אם הייתי יודעת שאני יכולה לעזור ולו במעט על מנת,שבבקשה אל תעבירי שנים מבלי באמת להוציא מתוכך ה-כ-ל.גם במחיר נפילה תהומית. אם תרצי אני מוכנה לדבר איתך באמת.ואת עצמך רק *את* יכולה להחזיר,גם אם פצועה וחבולה,רק את.בבקשה תנסי לפחות תנסי. ואל תרגישי רע על שאת מעודדת מוות. זו הייתי אני מכיוון שמהיום הראשון שקראתי אותך,ראיתי במראה את עצמי אבל עורק עורק נים ונים.ודבר אחרון אומר לך,שעל אף שהמוות הוא המתנה הכי גדולה שיש. ואני באמת שלמה איתו ולא נפרדת בכעס אלא בגועל.צריכה להתחשב באחרים,רק חבל שלא היו מסוגלים להתחשב גם בי...אפילו אלוהים לא שמע כשצעקתי די לא רוצה יותר!!!!עוד חולמת שפעם הוא יענה לי למה?למה בעצם? הבאת אותי לעולם,אם זה מה שיעדת לי?!!!תודה שלא כעסת שכתבתי לך!

ממש ממש בזהירות, אנסה לפלס לי דרך בין צרורות המילים החזקות, בין הנוקשה, הנאחז בכוח, בציפורניים ממש, מ?פחד להישמט. בין העיניים הקרועות בבעתה, והאגרוף העיקש, הנחוש לשמור על עצמו.. הקפאתי את המילים באמצע מעופם, פסים אדומים של כדורים נותבים מסמנים מאחור את הדרך שעברו עד הרגע שהקפאתי, לשבריר שנייה, את הכל בתוכי. אולי אצליח לספק לשבריר רגע קצת שקט, כמלו את כל כך זקוקה. לא אוכל להחזיק הכל לאורך זמן.. בין המילים שלך, אנסה, אם אוכל, להבקיע איזה חריץ.. סדק קל שבקלים. כמעט לא מורגש. ברשותך, אני מניחה שם בזהירות מעיין קטן עבורך.. מעיין מפכפך של שקט ומים זורמים. מים טובים של חיים. כל כך מגיע לך מעיין כזה, שיזרום בך בשקט שלו.. מעיינות קטנים עובדים לאט, וצריך להיות קשובים מאוד כדי לשמוע את הפכפוך העדין, או את הזהרורים המנצנצים בימים טובים, אבל אי אפשר לזלזל בהם. בפרט לא באלה המגיחים בהיחבא, מבטן האדמה, שוטפים בשקט בין הסלעים, שוטפים בקצב שלהם את מה שהגיע הזמן שישטף.. בהדרגה יגיעו גם ציפורים, יופיעו פרחים, את תראי.. המעיין יגדל וישמיע את קולו בקול גדול. את תראי...אבל בנתיים, הוא עוד נפלס לו דרך בין הסלעים הכהים. הדברים האלה קורים לאט, וצריך להיות קשובים, אבל זה קורה כבר עכשיו.. את לא נופלת לתהום, את בדרך. כרגע חשוך מאוד, אבל זו דרך ויש שם אור בקצה. והמעיין שם, מטייל לצידך. לעיתים תבחיני בי יותר ולעיתים פחות, אבל הוא שם. אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת (ואם לא, אימרי לי ואפסיק).. המילים שלך כל כך נוגעות בי.. רק רציתי לומר לך שיש במילים שלך כל כך הרבה עוצמה וחיים. ממש כך- עוצמה וחיים. כמו תמונה עזת-צבע. גם אם קשה מאוד- בלתי נסבל ממש, את בדרך. תזכרי את זה, בסדר? אני מאמינה בכל ליבי שעוד תראי ימים אחרים, של רוגע ומנוחה וחיים מלאים. בכל ליבי. החזיקי מעמד, ושיהיה לילה ארוך ושקט.. שלך, לילך

שלום! לצורך פורום זה אני אקרא לעצמי אורית. אני כותבת כאן מחשש לאימי. היא עובדת הרבה,היא מבלה פחות ופחות זמן בבית.היא אף פעם לא דיברה עליה,או על הרגשות שלה,אבל לאחרונה הבחנתי שהיא בדיכאון,היא התחילה לשתותת לעיתים קרובות,ואני חוששת שהיא תהפוך למכורה. אני רוצה לעזור לה,אני רוצה לדעת איך לדבר איתה כדי שהיא לא תיפול ותתמכר. אשמח לקבל תשובה ועצה ממך. לילה טוב.

שלום אורית, אני מבינה את הדאגה שאת חשה לאמך. לעיתים קרובות הדרך הטובה ביותר לדבר עם אנשים קרובים שאנו מודאגים לגביהם היא באמצעות פנייה פשוטה וישירה. אמרי בכנות שאת מודאגת לגביה, שאת חוששת שהיא מדוכאת ואולי מתמודדת עם רגשותיה באמצעות שתיית אלכוהול. הציעי לה שתלכו ביחד לפגישת התייעצות עם פסיכולוגית קלינית, או שתסייעי לה לתאם פגישה עבור עצמה. אמרי שאת כאן, ושאפשר לדבר איתך, ואז תני לה זמן לעכל... שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום יש לי שאלה: האם כאב עיניים עד כדי הצורך לישון ולעצום עיניים יכול להיות משהו נפשי? ואם כן אז מה זה?זה נמשך כבר כחודש בערך וקשה שלא לישון. רק אציין שעשיתי בדיקת עיניים ולא נמצא כלום. תודה מראש

שלום לך, במקרים של הפרעות פיזיות יש לשלול קודם כל הסברים פיזיולוגיים. אמרת שהתחלת בתהליך כזה על ידי בדיקת ראייה. האם גם נוירולוג בדק אותך ושלל מיגרנות למשל? אם לאחר שישללו האפשרויות הפיזיולוגיות הרי שבהחלט אפשרי שישנו הסבר פסיכולוגי לתופעה הזו, הסבר שכבר פרויד מצא אותו בו ניתן ביטוי פיזי לקונפליקטים שהמודע לא נותן להם לעלות בצורה אחרת. אבל מהו ההסבר במדוייק, מהו הקונפליקט האסור, אם בכלל זוהי בעיה נפשית, זהו דבר שיש לבררו בטיפול. דרור

שלום רב, אנוכי בת 18 כמעט,ואני עושה תמיד השואוות,חשוב לי להיות מבין "ההכי". בתקופה חברתי הטובה (שאני בקשר מעולה איתה ) ואני ועוד מישהי מהצד ,הקשר בין שלושתינו התחזק,אך שמתי לב שלי מפריע כאשר צומת הלב עוברת בעיקר לחברתי, מזכיר פחד נטישה למרות שלא הייתי מגדירה את עצמי בעלת פחד נטישה,כיון שאני מאד עצמית. אני לא אוהבת ההרגשה הזו,וזה אף מזכיר קנאה,ולא מתאים לי להיות סרט הזה. מה עלי לעשות?איך לשנות את דפוס המחשבה המוטעה הזה ? בתודה מראש, מחכה לתשובתך

יהודית שלום, נשמע לי שחשוב לך מאוד לקבל תשומת לב, להיות במרכז העניינים ולהיות מוערכת. כמובן שזוהי משאלה טבעית, אבל כאשר היא הופכת לדבר המשפיע על תחומי חיים רבים, מקשה עלייך מאוד כאשר את לא מקבלת את תשומת הלב הזו, ולעיתים גם יכול להפריע לסביבתך ובסופו של דבר גם לפגוע בך כתוצאה מכך, חשוב לטפל בכך. המקור לכך, לרוב הוא בדימוי עצמי פגוע. לכן המלצתי היא שתפני לטיפול פסיכולוגי, ודרכו תוכלי להרגיש טוב יותר עם עצמך גם כשאת לא מקבלת חיזוקים תמידיים מהסביבה. דרור

שלום רב, את חושב שהענין חמור עד כדי כך שיש צורך בטיפול?

שרית, כתבתי אלייך וצירפתי לעץ שלך הנ"ל. מעדכנת אותך מאחר ולא יודעת אם תשימי לב להודעה בעץ "ישן". לבטח יעלו את ההודעה היום או מחר. בימים אלה תשובתך חשובה לי. תודה

<> כיף שאת פה:-))))))))))) מה כתבת לשרית? אולי תחליפי כינוי כי זה לא ממש שם זה יותר אוויר אי אפשר לקרוא בשמך!

אכפת לך אם אקרא לך חבל? נשמה מה יש בימים אלה?:-)))))))) ספרי לי אני סקרנית.........בילבי גם את?

<> כתבה למטה לשרית היא ביקשה אם אפשר שזה יהיה רק לשרית! קראתי את את מה שכתבה וכאב לי נורא נורא קראתי את ההודעה שלה משהו כמו שש פעמים כדי להבין שאני מבינה נכון רציתי לכתוב לה אבל מכבדת את הבקשה שלה , תכבדי גם את. שלך בילבי שעצוב לה עכשיו

אני כתבתי לך למטה .. ככ הרבה מבלי לחזור על הדברים אחכ .. כתבתי באמת מכל הלב , ושלחתי .. מקווה שהמילים שלי לא היו מבולבלות מידיי .. שהצלחת להבין ממני כמה שאפשר ..אני מקווה שתוכלי לראות את האור הקטנטן הזה בקצמה המנהרה, אני בטוחה שאם את כאן איתנו , אם שאלת אותי את השאלות הככ חשובות האלה ..עמוק בפנים את באמת רוצה לחיות . מקווה שאוקל עלייך כאן מעט , תראי איזה בנות מקסימות שדאגו לך ועד כמה יש דבר כזה אהבה ונתינה טובה מאחרים. את המושגים האלה ..גיליתי בעיקר מכאן .. אני כאן מתי שתרצי , בינתיים מחבקת .. ומאחלת ימים רגועים יותר במידה ותרצי את האי מייל שלי , אפשר יהיה לבקש מהמנהלים שיחברו ביננו . שלך, שרית.

שלום לכולם אני מחפשת פסיכולוג ובגלישה קצרה גיליתי שיש כל כך הרבה איך אבחר מתוך ים השמות מישהו? איך בוחרים פסיכולוג הרי זה משהו כל כך חשוב איך עושים בחירה כל כך קשה ממש כמו לבחור בן זוג. דיברתי עם כמה בטלפון לא יודעת עם מי לקבוע גם לא הגיוני שאקבע עם כמה פגישה ראשונה זה עולה כסף אתם יודעים! תודה

שלום לך, הכניסה לטיול היא דבר לא פשוט, ומציאת המטפל הנכון, המטפל שניתן לאפשר לו לגעת במקומות כה רגישים היא בוודאי משימה חשובה ולא פשוטה. ניתן כמובן לבקש המלצות מאנשים שהיו או נמצאים בטיפול. או מאנשים קרובים המכירים מטפלים. חשוב שמטפל יהיה טוב עבורך, שתרגישי שהוא מנסה להבין אותך, שאת מצליחה להרגיש פחות או יותר בנוח מולו. כאן את יכולה לסמוך בעיקר על תחושותיייך, אבל גם לדעת שהדבר החשוב הוא שהוא יהיה טוב דיו עבורך. לאו דווקא מושלם. ומרבית המטפלים אליהם תפני, יכולים להיות טובים דיים עבורך. מקווה שעזרתי במעט להוריד את הבלבול וההתלבטויות. דרור

שלום התחלתי טיפול ואין בקליניקה תעודות של המטפל זה נהוג שיש תעודות?

לי שלום, חובה על כל פסיכולוג שתהיה לו תעודה המעידה על כך שהוא רשאי לעסוק בפסיכולוגיה. יחד עם זאת חלק גדול מהמטפלים אינם תולים, מסיבות שונות, את התעודות שלהם על הקיר. אם חשוב לך לדעת שאת מטופלת אצל פסיכולוג מוסמך בקשי ממנו לראות תעודה, זוהי זכותך וחובתו. דרור

הוא אמור לתת לי קבלה או משהו כזה על התשלום? איך שואלת אותו לגבי התעודות?

לי שלום, אלו שני דברים שונים. אם הוא עצמאי, הוא חייב כמו כל אזרח שומר חוק לתת לך קבלה. מעבר לכך ובלי קשר את יכולה לשאול אותו האם את יכולה לראות את התעודות שלו. דרור

לפסיכולוגים אורנה דרור וליאת היי סיפרתי לאבא שלי על המטפל יצא שהוא מכיר אותו טוב ואת משפחתו הייתי בשוק הוא סיפר עליו המון דברים סיפרתי למטפל והוא הודה שהוא מכיר את אבא שלי שנים. מה עושה עכשיו איך אפשר להמשיך מכאן אני בטיפול שנה וחצי מדברת על הכל עם מישהו שידע על המשפחה שלי עוד לפני. איך יוצאת מהבלאגן הזה? מה אם הוא יספר למשפחה שלי כמה ירדתי עליהם למרות שהם מדהימים אבל באמת מדהימים מה לעשות שבטיפול כל שטות של ההורים המטפל הופך לסיפור טרגדי........................ לעזוב את הטיפול?????????????........

רומי שלום, את מתארת מצב שנשמע שהוא באמת לא נוח. איני יודע אם המטפל קישר בינך לאביך קודם שסיפרת לו או לא. כי אם כן ראוי היה שיספר. ובכל מקרה חשוב שתדעי שקיימת סודיות רפואית על מה שנאמר בחדר, גם אם הוא מכיר את אביך באופן אישי לא סביר שהוא יספר לו דברים שביתו אומרת עליו בתוך הטיפול. עצתי היא לדבר עם המטפל, להעלות את התלבטויותייך. את יכולה להחליט לעזוב את הטיפול אם תרגישי שאת לא מצליחה להתגבר ולהרגיש בטוחה לספר לו דברים. דרור

אבל דרור.......... איך אפשר להיפרד פתאום דווקא עכשיו שאני כל כך אוהבת אותו וקרובה אליו?איך נפרדים מאדם כל כך קרוב?זה אכזרי להיפרד כאילו מעולם לא הכרנו!!!!!!!

...המטפלת הפכה למרכז עולמי אני חושבת עליה ועל הטיפול ועל מה שקורה איתי ...........כל היום כל יום זה נחשב לתופעה נורמאלית? מישהו יכול להגיד לי מה קורה לי? אני בטיפול שנה ושנה שזה כך רק עליה חושבת על הטיפול וקשה לי לחשוב על משהו אחר.......!!!!!!!!!!!!!!!!!האם זו אובססיה?אולי השתגעתי?

מיה שלום, נשמע שאת מושקעת מאוד בטיפול, אולי יותר מדי. לא ברור מה את חושבת על המטפלת, במה את עסוקה אבל להרגשתי זהו משהו שיכול לפגוע בטיפול, לא לאפשר לך להתקדם ולהיות עסוקה בעצמך ובדרך בה את יכולה להיעזר. ייתכן גם שאת בצורה מסויימת מעדיפה להיות עסוקה בה ולא בך. אבל בכל מקרה זהו משהו שאת צריכה להביא לטיפול, עם כל הקושי הכרוך בכך. דרור

ערב טוב אני רוצה להתחיל טיפול ואין לי כסף אמרו לי שיש מרפאות חינם. רציתי לשאול מה זה המרפאות האלה האם יהיה לי מטפל קבוע ומה אופי הטיפול ואיפה הוא מתקיים האם בחדר כמו קליניקה וכו' כמו כן אני רוצה לדעת האם זה נרשם איפה שהוא ומה לגבי סודיות רפואית?כמה זמן אורך טיפול? מי נותן לי הפניייה האם צריך הפנייה? איזו אוכלוסייה מגיעה למרפאות? תודה ושלום

אבינועם שלום, ישנן מרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות, כמו גם מרפאות לבריאות הנפש של חלק מקופות החולים, למשל של הכללית, המאפשרות קבלת טיפול פסיכולוגי ללא תשלום. קיימת סודיות רפואית על הטיפול הזה, ממש כמו על כל טיפול רפואי אחר, אבל כמו כל טיפול רפואי קיים תיק טיפולי במוסד בו אתה מטופל. ורישום סודי במחשב. לנתונים אלו לא ניתן להגיע ללא רשותך, מלבד לאנשי הצוות המורשים במקום. הטיפול ניתן על ידי איש מקצוע, פסיכיאטר, פסיכולוג או עובד סוציאלי. בכל מפאה ישנה מגבלת זמן שונה אך לרוב לא מדובר על טיפול מעבר לשנה. הטיפול מתקיים בתחנה עצמה, כשהאוכלוסיה המגיעה לטיפול היא מגוונת למדי. החיסרון המרכזי בטיפול במרפאות שכאלו הוא זמן ההמתנה שעלול להיות ממושך. לגבי הפנייה, למיטב ידיעתי למרפאות של משרד הבריאות אין צורך בהפנייה. למרפאות של קופת חולים יש צורך בהפנייה מרופא משפחה. דרור

יש לי בעיה קשה: המטפל שלי נוסע לשבוע לחו"ל ואני על הרצפה לא יודעת מה לעשות במצב רגיל בחופשה בארץ יכולתי להתקשר אליו או לסמס לו מה אני אעשה עכשיו איך עוברת את השבוע הזה לבד למה הוא היה צריך ליסוע גווקא עכשיו איפה הדאגה לשלומי???????????????????? הוא אמר לפני חודשיים שהוא נוסע חשבתי שהוא יבטל והוא נוסע ומשאיר אותי לבד לבד לבד לבד לבד לבד.

נעמה שלום, לא קל להרגיש שהמטפל שלך משאיר אותך לבד, נוטש אותך. אבל האם דיברת איתו על כך, הבעת את הכעס שלך עליו, וחשבתם כיצד בכל זאת את יכולה להתמודד. האם את יכולה לבקש ממנו למשל טלפון של קולגה שלו שיתמוך בך בעת הצורך? או פתרון אחר שתוכלו לגבש ביחד? אני חושב שזה חשוב, גם לטיפול שתצליחי להביא את זה לפגישות, שתצליחי להרגיש שאת מנם צריכה אותו מאוד אבל יכולה למצוא את הדרכים לקחת אוויר עד שהוא יחזור. דרור

ואם הוא לא יחזור?????????????

יש לי שאלה אם תוכלו להסביר לי....... ****************************************************************************************** האם מישהי שאין לה התנהגות דרמטית או התנהגויות למניעת נטישה אמיתית או מדומה אבל חותכת עצמה, יש לה מצבי רוח, בולמיה, מחשבות על התאבדות, ריקנות, ושנאה עצמית עדיין תחשב לאישיות גבולית? או שחייבים שיהיו דרמטיזציה וסוגיות של נטישה כדי לקבוע אישיות גבולית? קראתי את הסמפטומים ומדברים הרבה על נטישה ודרמות באבחון. אך מה קורה כשהם נעדרים במישהי האם היא תחשב עדיין לאישיות גבולית?????? מתי ישללו אישיות גבולית? למרות שכתוב שצריכים חמישה סמפטומים עדיין מדברים הרבה על דרמות ופחד מנטישה אז לא הבנתי......!!!!!!!!!!!!!

אז זהו,מסתבר שגם ד.יש לפחות שלוש בפורום. אם קראת את הסמפטומים,אז את יכולה להבין, שכמעט כל אדם שני,יכול להחשב כבעל אישיות גבולית. ונראה לי שיותר ממהרים לשים את התווית,מלשלול אותה.

ד. שלום, לפי ה -DSM, יש צורך לאבחן חמישה מתוך תשעה סימפטומים שונים על מנת לאבחן הפרעת אישיות גבולית. אין צורך שכל התשעה יהיו. כך שבאופן עקרוני אין מניעה שכך יהיה. יחד עם זאת זה נכון שמבחינת הבנת הכוחות הדינמיים הפועלים בתוך האדם נהוג לחשוב שאדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית סובל גם מחרדת נטישה. אבל כאמור לצורך האבחנה הרשמית, הפנומנולוגית זה אינו הכרחי. דרור

תודה רבה מה זה פנומנולוגית? מה זה DSM? האם ממה שכתבתי פסיכולוגים היו קוראים לזה אישיות גבולית? מי קובע זאת פסיכולוג או פסיכיאטר?

דרור, מאחר, ואתה כמעט ,הגבר היחיד פה בפורום...אשאל אותך שאלה. האם אתה סבור שחייהן של נשים קשים יותר מחיי הגברים? השאלה הזו מתעוררת אצלי כל פעם מחדש,ככל שמתרבות פניות קשות ,בעיקר מנשים, שקצת מתחבר אצלי לתאוריה הענתיקה ,על קללת הנשים ,מתקופת בראשית. או,שמא,לגברים קשה יותר לבטא את כאבם ,במיומנות ,כמו זו של הנשים. ובכלל, האם הפסיכולוגיה של היום ,מתעסקת בסוגית הסבל בין שני המינים ? דרור, זה לא סקר ,זו סתם סקרנות ,ומחשבות של בוקר... ותודה מראש. ריקי

ריקי שלום, את שואלת אותי גם כגבר וגם כאיש מקצוע. תשובתי כגבר טובה ממש כמו כל תשובה מאדם ברחוב. תשובתי כאיש מקצוע היא שאני לא רואה הבדל בסיסי ברמת הסבל והכאב. אין סיבה מובנית לכך שגברים יסבלו יותר או להיפך. אלא כל מקרה לגופו. לגבי ביטוי הסבל ובעיקר היכולת לבקש עזרה, אני חושב שגברים נרתעים מעט יותר מקבלת עזרה וחשיפה עצמית, וייתכן ומתקשים יותר עם המדיום של שיחה טיפולית. לעומת זאת הם מסוגלים ומוכנים לקבל עזרה של טיפול תרופתי. כמובן שמדובר בהכללה גסה, אבל זה הרושם הכללי שלי. דרור.

הייתי בטיפול וזה לא עזר כמובן.וחוץ מזה על איזה אפשרויות אתה בכלל מדבר. אתה לא יודע בכלל איך אני חיה! "תודה רבה" על התשובות הוורודות שאתה מייעץ לי!

יעל שלום, אני מבין מתגובתך שאת מרגישה שאני לא מבין אותך, אולי אפילו מבקר אותך על שאינך מנסה להתמודד, מזלזל במצוקות והקשיים שאת חווה. את צודקת, אני לא מכיר אותך, ובכדי להבין משהו ממה שאת עוברת יש צורך בהיכרות שכזו. אבל דבריי לא באו ממקום של מציאות וורודה, להיפך אמרתי שההחלטה שעשית לא להישאר על פסי הרכבת היא ההחלטה האמיצה, דווקא כי היא כל כך קשה. אני שב וממליץ ,ואני יודע שזה קשה ואפילו מכעיס, שתנסי לפנות שוב לטיפול. דרור

שלום לכולם, ההתרחשויות והדיונים האחרונים בפורום הזכירו לי באופן מסוים את "ייסורי ורתר הצעיר" של גתה, הספר והסובב אותו. לכל המעוניין - ראו הערך הבא בויקיפדיה: http://tinyurl.com/2vc5cy בוקר אור (mp)

המשפט הבא הוא מה ששבה אותי אבל למה את התכוונת? "גתה טען , כי הוא נותן את הדוגמה הטובה ביותר בבוחרו בחיים, וכי הכתיבה מקלה על כאב הלב"

הי דליה ובוקר אור, המממ... לא יודעת... ככה נזכרתי לי. נזכרתי, ואם כבר, אז ניסיתי להקשיב לקולות. אותם קולות שדיברתי כאן המון. שליטה וחרדה מאיבוד שליטה התרה ו...חרדה מאיבוד שליטה P-: קנאה הרסנית של הצד העצור במשוחרר משמר הגבול לכאן לכאן חיפוש האיזון היחסי, והכרה בכך שלפעמים ישנן תקופות יציבות יחסית וכאלה המתנודדות יותר האדרות למיניהן מול ראייה מציאותית ממתנת וניסיונות ניסיונות ניסיונות למציאת הדרך, בעוד אנחנו והסביבה משתנים עם המסלול (ר' הרקליטוס) שנאמר ב"חוקי מרפי" (כמדומני) - "ההיסטוריה היא מדע שלעולם לא חוזר על עצמו..." ומכאן גלשתי לחשוב גם על השימוש בפורום השימוש במחשב כמרחב מעבר ועוד ועוד... וזהו בינתיים... שיהיה יום נעים ותודה, כמובן (mp)

שלום לך, "ייסורי וורתר הצעיר" הוא דוגמא טובה להשפעה שיכולה להיות להצגה מסויימת של מעשה אובדנות, בעיקר על אנשים צעירים. אין הכוונה בכך שלא ניתן לדבר על כך אבל יש לעשות זאת בצורה מבוקרת, נכונה. צורה עליה נראה לי אנו כמנהלי הפורום מנסים לעמוד בימים האחרונים. דרור

כובע הנזיר? אני מזמינה אותך לכתוב לי למייל, בא לך? t.l.29ap ב GMAIL אני אשמח.

נדמה לפעמים שההיסטריה התוקפנות והקנאה מנצחות. אפשר להפיק טוב, לנפות רעשים ולמצות את העיקר, רק שלפעמים יש רעש חזק כזה שמוציא מריכוז. ככה גם קורה לפעמים בין המטפלים למטופלים בטיפול. לכל אחד הרעש שלו. צעקה. בכי. אסוציאציות מרובות משייטות למרחקים. אילמות מוחלטת מחרישת אזניים. יישר כוח על הסבלנות ואורך הרוח, הצניעות, השקט והמקצועיות.

שלום לך צופה, אכן בטיפול יכול להופיע "רעש" כפי שאת מציינת. לעיתים הוא רעש ולעיתים הוא הדבר עצמו. בכל מקרה תודה לך על דברייך, נעים היא לשמוע אותם. דרור

דרור, ביום חמישי עמדתי ליד מסילת הרכבת באחת עשרה ומשהו בלילה ובסוף חזרתי הביתה. אני מרגישה כזאת פחדנית כי לא היה לי אומץ לעמוד שם על המסילה ולמות כל כך בקלות. אני חושבת על זה כל הזמן. אני מרגישה כל כך דחויה. אין לי עכשיו שום חברים ולאף אחד לא אכפת ממני. אין לי מה להפסיד אתה יודע. אני רק חושבת על המסילה.

יעל שלום, ראשית איני יודע אם את בטיפול אך אם את לא המלצתי החמה היא שתפני בהקדם. כפי שכתבתי קודם לכן, ישנם רגעים בהם נראה שאין כלום. שהמוות הוא האפשרות היחידה. לעיתים קרובות ברגעים כאלו היכולת להתבונן על פני מנעד האפשרויות מצטמצמת מאוד ומה שנראה כבחירה מלווה בעצם בתחושה של אין ברירה. חשוב לנסות ולתת את האפשרות לבעל מקצוע לעזור לך להתבונן שוב על מצבך. לתת מקום לאותו חלק אמיץ בך שבחר לא לסיים את חייך באותו יום. דרור

טוב אם זה לא המקום המתאים, מצטער, יש כל כך הרבה פורומים שאני לא יודע לאן להכנס :( פחד מכלבים יש לי מאז שנולדתי, מאז שאני זוכר את עצמי כשלכנו לדודים של שהייתה להם כלבה נכנסתי לחרדות והכל ובכיתי ולא הסכמתי ללכת אליהם מהפחד. עד היום ( אני בן 16 ) אני תמיד מתחמק מללכת לחברים שיש להם כלבים כי זה מפחיד אותי. כשהיו אצל שכנים שלי כלב לא ירדתי במעלית כי פחדתי להתקל בו. תמיד שיש התרמות בבית ספר אני לא הולך כי אני פוחד שמאיזו דלת יקפוץ עליי כלב ואני גם תמיד מנסה לעבור לצד השני של הרחוב שאני רואה כלב ואם אני לא יכול אני מרגיש אבוד. כל הזמן מציעים לי לאמץ כלב אבל איך? אם יהיה כלב בבית איך בכלל יוכל לגור איתו באותו בית הרי אני פוחד ממנו! אני לא יודע מה לעשות, ההורים שלי לא רוצים לעזור לי והם חושבים שזה יעבור לי כשאני אגדל וזה מחשבה ממש טיפשית לדעתי, כי עובדה עברו 16 שנה ואני עדיין פוחד. אני לא יכול לאפשר לעצמי ללכת לפסיכולוג לבדי מן הסתם, ההורים שלי לא מתכוונים לעזור לי ואני מרגיש אבוד. מה אפשר לעשות?

נועם שלום, פוביה מכלבים היא תופעה מוכרת ומכונה בשפה המקצועית " פוביה ספציפית". ישנם שיטות טיפול יעילות מאוד לטיפול בפוביה ספציפית. כאשר העקרון הוא על ידי חשיפה הדרגתית לדבר שמפחיד אותך על ידי ליווי מתאים של איש מקצוע וטכניקות על מנת להתמודד עם הפחד. המצב שלך מורכב משום שאינך בגיר ואינך יכול לפנות לטיפול ללא אישור. עצתי היא בשלב ראשון ספר להוריך על תשובתי. ישנם מרכזים לטיול בחרדה במחיר מסובסד המיועדים לבני נוער (למשל מרפאה להפרעות חרדה בשניידר). אפשרות שנייה היא לפנות ליועצת בית הספר ולשתף אותה בהתלבטויותיך. אם זה מפריע לך כל כך בשגרת חייך אל תזניח את זה. זה לא יעבור מעצמו. דרור

היא לא עזרה לי בכלל, והיא אפילו זלזלה בי כשסיפרתי לה עם ההורים שלי זה בעייתי, אבל אני אנסה אם זה לא יעזור אחזור לכאן שוב

מטפלים זה יותר גרוע מעורכי דין לא אכפת להם מהמטופלים שלהם הם צבועים וחמדנים!!!!!!!!!!! מתחבאים מאחורי מילים וחיוכים תומכים כשבתחלס הם לא חושבים על המטופלים שלהם אפילו לרגע אחד. ולחשוב שבאנשים כאלו אנו תלויים ומספרים את הדברים הכי קשים......צביעות !!!!!!!!!!!!

ליאור שלום, אני מבין שאת מרגישה פגועה. את מרגישה שבטיפול שלך לא רואים אותך בכלל, שלמטפל לא אכפת ממך בכלל הוא או היא רק מעמידים פנים. אני לא יודע מה קרה ואשמח לדעת ולנסות להבין. אבל אני כן תוהה מהיכן הבטחון הזה שלא אכפת למטפלים. ועלתה בי השאלה כמה קל לך להרגיש שבאמת אכפת ממך. דרור

אז ככה............. אני בטיפול חודשיים והיום בכיתי פעם ראשונה והייתה לי פגישה קשה!!!!!!!!!!! עד עכשיו מהבוקר הוא לא התקשר לשאול לשלומי ת'כלס אם זה היה חבר או אדם קרוב לו הוא היה מתקשר לא?אז שלא יגיד שאני חשובה לו מאוד ושהוא דואג לי!!!!!!!!!!! שלא יגידו שהמטופלים חשובים רק החברים והמשפחה שלכם חשובים לכם אנחנו רק משלמים על איכפתיות מזוייפת!!!!!!!!!!!!!!!!

ליאור שלום, אני מניח שהפגישה שלך היום הייתה קשה מאוד עבורך. אולי קשה היה לך גם להרגיש שנחשפת ורצית להרגיש שהוא איתך, שלא רק לך היה קשה שהוא עדיין חושב עלייך ושיראה זאת. משלא עשה זאת הרגשת שלא באמת אכפת לו שהוא לא חושב עלייך. ואני מאוד יכול להבין מדוע הרגשת זאת, ועצתי הראשונה היא לפתוח את הנושא הזה מולו בפגישה הבאה. אבל בינתיים הייתי רוצה לומר דבר נוסף. מטפל אינו חבר או ידיד. חלק מהדברים המאפשרים להפתח מול מטפל הוא דווקא השמירה על גבולות השעה בכל מה שקשור למעשים. ורכישת היכולת שלך ושלו להרגיש שגם אם לא דיברתם במהלך השבוע זה לא אומר שלא חושבים על הטיפול, ושלא אכפת לו ממך. דרור

<> בואי כבר............! קראתי את מה שכתבת אני חושבת שלאור כל התמיכה שקיבלת בואי רק תגידי ששלומך טוב. עכשיו אני בטוחה שאת זו "חבל" הרי ברגע שאת הגעת חבל נעלמה.......וגם היא כתבה משהו על מוות מזמן עם סגנון כתיבה זהה. הייתה לך הצעה מאחד החברים למטה לפתוח בלוג משלך באתר "להרגיש טוב" אני מצטרפת להצעה ותראי בי כחברה קבועה במידה וכן יהיה לך בלוג. אם זה יצא לפועל תעדכני אותנו פה החברים כי יש לך קהל של מעריצים:-)))))))))) (ותעני כבר לאסף נראה לי שהוא דלוק עלייך:-))))

גם אני רוצה בלוג של <> היא מסקרנת אותי..........

מקלדת שוב פעם את מתחילה עם הקטע של אם היא חבל או לא חבל? רדי כבר מהקטע האובססיבי הזה נראה לי ש <> בעצמה ענתה לך כבר פעם על זה ובחביבות יתר מדי לטעמי!!!!!!!!!!!

בכתיבה שלי מסוף השבוע רציתי להסיר מעלי אחריות. להגיע להבנה שגם אם בוחרת להתקיים או לסיים קיומי, האחריות שלי אינה כוללת להישאר עבור יקירי. שעזבוני הוא בחירתי כמו חיי. במקום זאת נוספה באופן חביב ואירוני אחריות נוספת ש"הטלתם" עלי בדרישה לשלומי-להגיע הנה ולומר שאני בסדר שאני עדיין פה. אז לדורשים בדאגה הנני כאן עדיין ביניכם, כעת מבינה שהמוות או יותר נכון דיבור עליו מבהיל ככל שיהיה את החיים, נחשב עבורי לגיטימי ויש לו מקום נדבח בחיי לעיתים יותר ותכופות פחות. בהמשך הסקתי, לא להביא למקום זה דיאלוגים בנושא ולו בכדי למנוע "רעש" מיותר עבור החברים או המנהלים ובעיקר למנוע "הדבקת" אחרים כפי שטענה ליאת, במחלה חשוכת מרפא זו. לגבי הבלוג שהוצע אני יותר בכיוון של "להיכנס" בבלוק ובעיקר בתחושה של בלוף אחד גדול. למקלדת בואי ניישר הדורים וסוגייה זו אחת ולתמיד-אני זו 'חבל' צר לי שאני מונעת ממך בתשובתי עיסוק והתעסקות בנושא שלקח חלק נכבד בחייך, ובכל זאת מישהו היה צריך להרגיע את השד המתרוצץ בראשך, אז הרי לך תשובה מקווה שמספקת, עכשיו בואי חפשי לך עיסוק שירווה יותר את צמאונך לידע:-) לכולכם, היו בטוב

<> נשמה איזה כיף שאת פה וזה שאני מתעלפת מיכולת הכתיבה שלך כבר אמרתי???? הבהלת אותי קצת עכשיו נרגעתי! איזה חמודה את באיזו חביבות ענית למקדלת כל הכבוד על הסבלנות. נשיקות, שלך בילבי ילדת הברזל:-)

מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

אז לא הבנתי את רוצה למות או לא? למה את חייבת לכתוב תמיד כל כך מסובך???.....

<> המשפט שלך : "לגבי הבלוג שהוצע אני יותר בכיוון של "להיכנס" בבלוק ובעיקר בתחושה של בלוף אחד גדול" הומור לא חסר לך חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח הרגת אותי (לא באמת כן:-) מצחוק

<> חבל ידעתיייייייייייייייי שאת חבל תגידי שם פרטי יש לך הייתי מתה לדעת מהו!בת כמה את?איפה לומדים לכתוב כך?ולמה היה לך קשה בסוף שבוע? עדיין מאוד אוהבת

כולנו מקווים שאת באמת בסדר... שולחת לך המון כוחות וחבוקים... היי חזקה יקירה.

במילים שלך הרגשתי קרובה אלייך אני רוצה לשלוח אלייך את השיר הבא הוא קצת כמוך...... במקום הזה להאט ולנוח גם כשעוצרים מרגישים את הרוח בשקט הזה מבחינים בפרחים ביופי הנח בצידי הדרכים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים היינו גדולים, ידענו הכל דהרנו מהר, לא פחדנו ליפול בנשימות חטופות, בדופק מהיר היינו תמונות בנופה של העיר במקום הזה להניח לעצב ככה לדאות, להאט את הקצב בשקט הזה מבינים בלי מילים היופי חבוי בדברים הקטנים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים

מקלדתתתתתתתתתתתתת לא נראה לי ש <> תבוא כי את נודניקית ואני כבר מזמן הייתי מתחרפנת אם היית מציקה לי כמו שאת מציקה לה!

כל הסיפור הזה עם <> נשמע מזה הזוי ולפי אופן הכתיבה לא מדאיג בכלל שהיא הולכת ל... ממש ממש לא. נשמע שזאת סתם דרך לחפש תשומת לב ויש לי הרגשה לפי סגנון הכתיבה שזאת בעצם "אהבה" בגלגוליה השונים והמשונים. היא מופיעה כאן הרבה פעמים תחת ניקים הזויים אבל סגנון הכתיבה והיכולת המילולית המרשימה מנצחת בכולם. כך שלא הייתי דואגת כי מראש ראיתי שזה בכלל לא מכתב פרידה אלא סתם נסיון להרשים ביכולת מילולית הייחודית רק לאהבה ההזויה הזאת. על כל חסרונותיה- אין ספק שיש לה יכולת ביטוי מילולית יוצאת דופן ומדהימה אבל- לשמצה!

ל ME את יודעת מה......זו הסיבה שאני כותבת ל <> ולא לך היא נחמדה ונעימה ואת נודניקית בעצמך!!!!!!!!!!!!

הטיפול שלי הפך לקשר טלפוני בלי להגיע לפגישות כבר חודשיים-(שלו שיחות בשובע של לפחות שעה) המטפל אומר שרוצה שאגיע וימשיך לתמוך טלפונית- אני אמרתי לא רוצה להגיע רוצה יותר בטלפון- הוא אומר אני לא גובה תשלום עבור הטלפון וגם המקום שלך פה הוא וירטואלי-אני כעסתי וניתקתי את השיחה - הוא התקשר לא חזרתי ומחר יש שוב פגישה- הוא מחכה שאגיע ואני חושבת רק על שיחה- אני שונאת אותו והא מתעקש על טיפול שלא מתאים לי מכל סיבה-מה עושים ובבקשה לא לתמוך בו תתמכו בצד שלי!!!!!!!

שלום לך, בסוף הודעתך את מציגה את המצב כאו שאת צודקת או שהוא, או שטובתו מול עיניי או טובתך. אני לא בטוח שאלו האפשרויות היחידות. אני חושב שאתם ביחד מנסים למצוא את המקום בו שניכם יכולים להתקדם ובסופו של דבר לעזור לך. הוא אומר לך שהוא לא יכול להמשיך לעבוד בטלפון. ואני שומע אותך זועמת על כך. אבל הוא כן ממשיך ומציע את עצמו לרשותך, לענסות ולמצוא דרך אמצע. אני ממליץ לך לנסות ולעשות גם כן צעד כלפי האמצע. כי בסופו של דבר, הניסיון שלו ושלך הוא לעזור לך ולשים את טובתך במקום הראשון. דרור

אורנה דרור וליאת יקרים שאלה עבורכם.... כמטפלים מה הוא טיפול ומטופל עבורכם איך אתם רואים את הטיפול ומהו מטופל עבורכם? למה אתם אוהבים את המקצוע?האם מטופל הוא רק מטופל ומהו בכלל טיפול עבורכם ? תענו לי? שלכם בילבי ילדת הברזל:-)

בילבי שלום, כמובן שאני עונה בשמי בלבד. טיפול עבורי הוא בראש ובראשונה קשר שנוצר בין שני אנשים בחדר. זה נשמע פשוט אבל זה אינו דבר פשוט כלל ועיקר. לעיתים יצירת קשר, אמון וחשיפת המקומות הפנימיים ביותר מהווה את התהליך המרכזי בטיפול. כאמור זה אינו תהליך פשוט, אבל הוא תהליך המלווה בתוכו ריגוש, עניין למידה והבנה על האחר ועל עצמי באופן שייחודי לטיפול. בנוגע לשאלתך מהו מטופל, הרי שעבורי מטופל הוא אדם המגיע לטיפול משום שהוא סובל ומבקש את עזרתי. התחושות הספציפיות שמתעוררות בתוך הקשר הטיפולי משתנות אך ללא תחושה בסיסית של אכפתיות כלפיו איני יכול לעבוד איתו. דרור

גם ישנתי גרוע בלילה- כאבה לי הבטן וגם הודיעו לי שהחברה בצרות ואני אעבוד עד סוף החודש וזהו לא יכולה להיות במצב כזה(כל הזמן עבדתי) וגם מרגישה נורא עם עצמי, לא יכולה להגיד אני אוהבת את עצמי וגם מרגישה שאני לא בסדר ויכולתי לעשות משהו מתפללת שאכנס להריון, אחרת לא יודעת איך להתמודד(בהריון אני רגועה, שלוה , טוב לי עם עצמי לפחות כך ארגיש בסדר שאני אמא

אלמונית 2 שלום, גם אני מקווה עבורך שמשאלותייך יתגשמו. אבל בינתיים חייך הם בהמתנה ובתחושה שהכל תלוי בהגשמת המשאלה של להיות אמא. את שוקעת כל עוד זה לא קורה. אני שומע את תחושות האשמה הקשות שאת מעלה ואולי גם השאלות שנלוות אליהן. אין לי לא לשוב ולהמליץ לך לפנות בהקדם לטיפול ולהפוך את המשאלה הזו לחלק ממך ולא לכל כולך. ולעבד את האירועים שעברת. דרור

יש ימים בהם הפורום הזה,ממש מריח מוות.הודעה אחר הודעה,מדברת על הרצון על הצורך,לנוח,להפסיק לנשום,למות.אמרה ליאת,שיש משהו"מדבק" בהודעות האלו,וזה נכון.אבל יותר מכך,יש משהו מסחרר וסוחף בהודעות האלה,היכולת להראות כמה השחור שלי בוהק,ולא ידהה לעולם.בדיוק כמו שכתבה על מי שנשכב במסילת רכבת,ונתן ל עשר קרונות לעבור עליו!מעוררת הערצה ובעיקר קנאה על ההצלחה הזו.מעניין אם,מישהו מאיתנו יזכה בזה בכל זאת,משתתפת אחד פחות בפורום(כך או כך תמיד יש חדשים).הלואי ואגע בזכות הזאת גם אם לא אהיה פה לספר זאת.זאת בהחלט משאלה,ואם אכן יש פיה והיא שומעת,מוותרת על השתיים האחרות,אם תגשים לי רק את זאת.

מה עניינים? את מדברת על ההודעה של <>? לא נראה לי שהיא הדביקה ברצון למות לי היא דווקא גרמה לחשוב על הבחירה שלנו להישאר בעולם הזה בשביל היקרים לנו!!!!!!!

שלום לך, השבתי לתגובה זו בתגובה שלמטה, דרור

המוות לא יכול להתפס כפיתרון קסום-הוא קסום-מי שבמהלך כל חיו,פוקח עיניים בכל בוקר אך ורק על מנת לשרוד ובקושי.מי שמבין שאין לאןשלא ילך,יש תמיד מה שירדוף אותו וגם תמיד ישיג ויעמוד מולו בשיא האכזריות.מוותר מראש על האומץ בהתמודדות עם חיים לא לו.ושואף למוות בכל צורה שהיא שיבוא.שהלבן היחיד אותו אפשר לראות הוא תכריכים.

לגבי אותה משאלה שהבעת כמכירה אותה כל כך. רציתי בשקט לשתף אותך-מהמקום שלי הרצון למות כרצון נגמר ברגע שמתים. הרצון לחיות לעומת זה הוא דינאמי, שלא כמו המוות הוא פעם חזק יותר ופעם פחות.אני יודעת שכתבתי על מוות ואולי גם מרגישה אחריות לתוכן הודעתך, ובכל זאת הרצון למות של האתמול מאפשר דרך חריצים קטנים לרצון לחיות לפרוץ כל פעם מחדש.אני מכירה ברצון הזה, הכמיהה שהכל יעלם, הוא חלק חי ונושם בי, כבר לא נבהלת ממנו אך בהחלט לא מאפשרת לו לנצח. דברי אותו תני לו, לתשוקה למוות מקום אך בשום אופן אל תאפשרי לו שליטה וחדלון של קיומך. אז זוכרת את משחק הנדנדה כשהיינו ילדות אז בהשאלה -האם את זוכרת שכל פעם כשהיינו למעלה ידענו שנרד, לפעמים הילד שלמטה היה כבד יותר מאיתנו לכן האיזון פגע ביכולתנו לשלוט בירידה אך לעולם ידענו שלא נשאר שם שתמיד נמצא את הדרך לחזור לקרקע. הילד השמן הוא השק של כל הכאבים הירידה למטה הוא בחירתנו החוזרת ונשנית בחיים.

<> אהובה איך רק תסבירי לי איך מישהי מדברת על מוות ביום שישי והיום מונעת זאת מאחרים? מדהים איך את מקבלת את הכל בהשלמה שכזו אפילו את המוות ועדיין נשאר לך הכח לשמור על ולהסביר לאחרים. נעים שאת פה............! מיום ליום אוהבת אותך יותר

את ממש לא אחראית לתוכן הודעתי.אני נושמת את המוות הרבה יותר מנושמת אויר,ושק הכאבים שפשוט אין לו סיכוי להתרומם,כל נסיון לעשות זאת נהדף מיד,והחבטה שבצניחה שלו לקרקע כל כך חזקה.שמוטב לו להיות למטמה אך מתחת לפני האדמה,עמוק עמוק עמוק ללא זכר לכאב ללא זכר למה שפה היה.לעולם ועד.

אותי שכנעת!!!!!!!!!!!!!

סיפור הרקע: אני גרושה מזה כשמונה שנים ואם לשני בנים מתבגרים 16 ו13 במהלך השנים הבנים היו בקשר תקין עם אביהם,בקרו אצלו פעמיים בשבוע וסופי שבוע לסירוגין לפני כשנה וחצי עברתי עימם דירה,המעבר למקום החדש הוביל למשבר בתפקודו של הבן הבכור בביה"ס. גם קודם לכן ,על אף יכולות אוביקטיביות גבוהות,לא תפקד במלוא הפוטנציאל אך הצליח לשרוד. עם המעבר,ניסה למצוא את מקומו החברתי גם דרך מעבר מהיות ילד מחשבים הספון בביתו ,לעלם חמודות,המגלה את מיניותו ומתנסה במגוון התנסויות אסורות: עישון ,קיום יחסי מין מוקדם מדי (בן 15 וחצי),סמים קלים,העדרויות מביה"ס,אי תפקוד לימודי בוטה ,התפרצויות זעם כלפי וכלפי אחיו,ניתוק הקשר עם האב. במהלך התקופה,סרב לדבר או לקבל עזרה,לאחר מכן התרצה והכנו לטיפול משפחתי שכלל אותי ואת שני בני,המטפל טען כי האב אינו חלק מן המשפחה הזו,וכי יש לטפל ביחידה שלהם ושלו בנפרד. בטיפול שיקף לי המטפל היכן אני טועה בכל הנוגע לבני,היכן אחיו אינו מבין,היכן אביו שוגה,וזאת על מנת לגייסו לטיפול ולאפשר שינוי. לשיטתו מרגע שבני הבין את אחריותו על עצמו,ואינו מעוניין לבקר בביה"ס,הרי זה מקובל. ביה"ס כמובן לא הסכים לכך,והמשיכה מסכת של טלפונים מביה"ס וכו'. יש לציין כי איבחום פסיכודידקטי ואיבחון נוירולוגי הצביעו על קשיים בפונקציות ניהוליות אך לא על הפרעת קשב המצריכה טיפול בריטלין,אלא אם אנו רוצים להשתמש בכך להפחתת ההתנהגויות האימפולסיביות. הבעיה הנוכחית: בעקבות כל הכאוס,ולמרות סיוע רב שניתן והבטחות כי ישוב לבקר באופן סדיר בביה"ס,המשיך בני להישאר בבית ולצערי גם לשקר בקשר לכך. קצינת הביקור הסדיר איימה בפניה לערכאות,הילד הוגדר כנער בסיכון,ואני עמדתי חסרת אונים. לאורך כל התקופה הזו,הקשר עם האב היה רופף. בכל פעם שאני העמדתי גבולות,הוא עבר לאבא ולהפך. ואז, באירוע האחרון,בו הפתעתי אותו בבית במקום לשהות בביה"ס,כעסתי עליו ובקשתי לפתוח את הדלת שנעל. הוא סרב, אני אמרתי שאפרוץ את הדלת אם לא יפתח מרצונו, הוא סרב וביקש שאקרא לאבא. קראתי לאבא,אבא הגיע והבן הכין ארגז עם חפציו ואמר באופן הפגנתי כי מצידו שאשב בכלא . לא הגבתי,למחרת אספתי את שארית חפציו והעברתי לאביו. במקביל עבר אחיו הצעיר להתגורר בחדרו שהוא מרווח יותר ומצוייד בריהוט טוב יותר. מאז עברו חודשיים וחצי בהם לא דיברנו כלל. ביה"ס לא נמצא עימי בקשר אף הוא. אבל במבחן התוצאה הכל מצויין: הוא הפסיק לעשן,הפסיק להתרועע עם נוער השוליים,הולך לביה"ס באופן סדיר,לוקח שיעורים פרטיים במקצועות בהם צריך להבחן לבגרות,ובאופן כללי מתנהל ללא אגרסיות ובאופן מאוד בוגר. אז, מה עושים? יש האומרים לי לא ליצור עימו קשר ,זה מוקדם מידי שחלק מן השינוי הוא בשל ההלם,ההבנה כי אינו יכול להיות יותר מניפולטיבי. חלק מן האנשים אומר,כי עלי לחדש את הקשר מיד משום שאחרת יגיע מצב ממנו לא תהיה חזרה. ואני מבולבלת ומבקשת עזרה.

שלום לך, גיל ההתבגרות הינו גיל מורכב ביותר גם כאשר לא מעורבים בו גירושין ומעבר לעיר חדשה. בנך מן הסתם מורד תוך שהוא מנסה לבנות לעצמו זהות כלשהי וזהו תהליך קשה. נשמע שבדרך הוא עבר מספר גבולות, שלא אפשרו לך, אפילו מבחינה חוקית להשאיר את המצב כפי שהוא ופעלת. אני מניח שהוא כועס עלייך כעת, אולי לא רק בגלל שהעברת אותו לאביו, אבל חשוב שהוא יידע שתמיד, לא משנה מה את אוהבת אותו ורוצה בו. זה לא אומר שאת מוכנה לוותר על הגבולות שלך אבל זה כן אומר ליצור איתו קשר, להישאר במרחק נגיעה עבורו, ובמקום שממנו, אם ירצה יוכל לחזור. חודשיים וחצי זה הרבה זמן. אל תתמהמהי. אל תיבהלי גם מכעס שהוא יפנה אלייך. דרור

אני חברה ותיקה בפורום מאז שנתו הראשונה! היה מאוד קשה להיות כאן בסוף השבוע בגלל כל העצב והכאב שהיה פה. הפריע לי שליאת דיברה על רצון של מישהי למות כאידיאליזציה של המוות. אני חושבת שהמקום הזה יכול גם להתמודד עם כאב קיצוני כמו שהציגה <> ואחרות נוספות. לפעמים אנשים כן צריכים את המקום הזה כדי לשתף גם בכאב הקיצוני ביותר כמו הרצון למות. נכון שהמקום הזה אינו מיועד למקרי חרום או כמו שאמרה ליאת שבמקרי חרום יש להתקשר למטפלים האישיים אבל בכל זאת חשוב שלפעמים אנשים יוכלו לשתף בלי לפחד שיהדפו אותם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מאוד יפה בעיני התמיכה שנתנו כאן חברי הפורום רק לצערי דווקא מי שנבהל והדף את הכאב הזה הם דווקא אחד מהמנהלים..................!

שלום לך, איני יודע בדיוק למה הגיבה ליאת. אבל השקפתי היא שלעיתים בשל מצוקה קשה, מופר האיזון בין הרצון לחיות, הסיבות לחיות לבין הסיבות לרצות למות. באותם רגעים מאוד קשה לראות סיבה לרצות לחיות. אין זה אומר שהן לא קיימות. לדעתי, פנייה על מנת לשתף במקרה כזה לפורום פסיכולוגיה קלינית היא גם קריאה לעזרה על מנת להתמודד עם אותו מקום מפחיד. קריאה לנסות ולשמוע גם את הסיבות לחיות. אני חושב, גם אם איני רוצה לדבר בשמה של ליאת, שכמנהלי פורום פסיכולוגיה קלינית, וכפסיכולוגים קליניים עלינו לראות בכל פנייה כזו גם בקשות סמויות. ומעבר לכך לאפשר לחברי הפורום תמונה מאוזנת. התגובה שמעל לתגובה זו ממחישה כיצד המוות יכול להיתפס כפיתרון קסום, כאומץ בלתי יתואר. אבל האם לא אמיץ יותר דווקא להתמודד במצב כזה. האם לא נכון לבקש מהפיה דרך להתמודד עם קשיי החיים מאשר להצליח להתאבד? נראה לי שאלו נקודות חשובות למחשבה, אותן אני מעלה היום, ונראה לי שליאת רצתה להעלות ביום שישי. דרור

גם אתה וגם ליאת הדגשתם ביומיים האחרונים שאתם פסיכולוגים קליניים בהקשרים שונים!!!! אני מבינה מזה שאתם כבר פסיכולוגים קליניים ולא מתמחים כמו שסיפרה פעם אורנה-אז קודם כל מזל טוב והמון הצלחה לשניכם אתם בטוח פסיכולוגים ק ל י נ י י ם מעולים. אוהבת בילבי ילדת הברזל :-)

אנשים נצלנים. מילא אם היה יוצא לי מזה משהו. אבל עבדתי כמו חמור על החלק שלי, וברגע שהם נותנים לך את החלקים שלהם אחרי (!!!) הדד-ליין, למרות שנוזפים בהם בערך חצי שנה, ואז רואים שהיה אסור לסמוך עליהם כי הם לא עשו כלום בחלקים שלהם ושבעצם עכשיו את מה שניתן להציל רק אני יכולה (איך קיבלו לכאן אנשים כאלו? איך??? חשבתי שמדובר בחבר'ה אינטיליגנטיים שאפשר לסמוך עליהם. מעכשיו אני לא לוקחת כאלו פרוייקטים בלי לבחון טוב טוב כל מי שיהיה איתי, אז יסתכלו עלי כמו משוגעת- אבל לפחות הוא יצא כמו שצריך) על חשבון דברים אחרים, ללא שינה, ושאת החלק הנוסף שהיינו צריכים לעשות ו"הם לקחו אותו על עצמם"- כמובן גם הוא היה גרוע ברמות והייתי צריכה לתקן, על חשבון עבודה אישית אחרת , שבגללם אני צריכה לעשות גם כן אחרי הדד-ליין. והיו מלא דברים חסרים, מלא. אבל כמה כבר אני יכולה לעשות במינוס זמן?... me2 מאוכזבת מהאנשים שנתנו לה לעבוד איתם שמחה נורא שהפרוייקט הסתיים (ושאפשר להסתכל קדימה, על דברים אחרים, אבל בלחץ סופר אטומי, בלי שותפים שכאלו, בלי שצריך להסביר להם מה הם צריכים לעשות למרות שהם לא חושבים שצריך לעשות דברים הכרחיים ונחוצים). עצובה נורא כי היה לו (לפרוייקט הנ"K) המון פוטנציאל וממש אהבתי אותו, ובסוף הכל הלך קיביניימט. צריכה לשלם (!!!) על טיפשות של אחרים בכסף ובזמן. מעוצבנת. אבל מדורבנת לעשיה טובה יותר בעתיד, ככה צריך להתסכל על הדברים. ללמוד מטעויות, שהן יתנו לך מנוף קדימה. (ומי יודע, אולי כל הזבל הזה כן יתן לי משהו. אבל רבאק, זה מעצבן שהם ניצלו אותי, ואח"כ מקבלים בדיוק את מה שאני אקבל) סליחה על ההשתפכות, כנראה שלספר את זה לכמה חברים בטלפון לא מספיק, יש משהו מרגיע במקלדת ותקתוקיה...

ME2 שלום, אכן יש משהו מעצבן, עם תחושה של "לא הוגן" כאשר אנו עובדים קשה ואחרים נהנים מעמלנו. זהו אחד הקשיים בעבודת צוות. ניתן לעיתים להפיק הרבה תועלת על ידי עבודת צוות. על ידי יצירת משהו שהוא מעבר לזמן המשותף לכל השלושה. אלא על ידי יצירת משהו ייחודי, בסגנון השלם גדול מסכום חלקיו - למשל על ידי סיעור מוחות. לא תמיד זה אפשרי, ובאותם מקרים צריך להשלים עם זה ולנסות לראות (למרות שזה קשה מאוד ) את המצב כמצב בו את קיבלת ציון גבוה. ואם גם הם קיבלו אז זה לא גורע מהציון שלך. דרור

דרור ..מה שלומך?.. אני ..???.. משום מה חשבתי שאני בתקופה טובה יותר .. רק חשבתי.. ((מסתבר))), אני ממשיכה לרחף לי בעולמות ..שנדמה ובכלל לא קיימים .. וזה מרגיש לי , שאני "בוגדת" בעצמי ..שוב , בגדת ב.. תפקיד שלי בחיים כאשה?! , כאמא?! , כחברה?! , מרגישה איך שאני בוגדת ביכולות שלי ..בתעצומות הנפש שחשבתי שיש לי ?... לא נאמנה כבר לעצמי , לאנשים שאוהבים אותי , מנסה להסתיר שוב את הכאב , להלך בין מסכות , עם חיוך על הפנים , כשבפנים זה מרגיש רקוב לחלוטין . כואבת ככ ..כשכל יום נראה כמו יום לפניו .. והמצב הזה ..דרור, אוףףף הוא בלתי ניתן להמשגה במילים נורמלית ... הבטחתי לעצמי שאני נלחמת , הבטחתי לעצמי שאני לא נופלת למקומות האפלים שוב , אבל הלילות מכריעים אותי , מפילים אותי בבוקר על ברכיי , יושבת מקופלת בפינת החדר, על הרצפה .. עוצמת עיניים חזק חזק כדי לא לראות.. מחבקת את עצמי , ובוכה בשקט, דיי ... לא רוצה להיות ככה .. דיי ...פשוט לא .. בבקשה .. זה יכול להיות עוד אחרת ?.. זה יהיה מתישהו ??.. דיי ..צועקת לעצמי ..בשקט עד מתי תני להם מקום כזה אצלך ?.. עד מתי ?... וזה כואב ..בלי שום שליטה .. אני פותחת את העיניים , ורואה אותם ..מולי כלפי חוץ לרגע אחד .. אפשר לראות דמויות ..עדינות (מי היה מאמין שאגיד "דמויות" ...שאחשוב שמשהו כזה קרה לי חוצ מגיל 18 ) אז ..פנים יפות, רכות , מושכות ?! שיער שחור .. לאחד עיניים כחולות , לשני עיניים ירוקות , וחיוך שפשוט היה יכול להיות כובש .. לאלא זה לא יכול להיות .. משפשפת את עיניי , דיי להזות !!!.. דיי להזיות !!! פותחת את עיניי שוב , רואה אותם מולי .. כן.. אפשר לתאר את זה במילה אחת בלבד .. רואה - (((מפלצת..?.!!)))).. עם פנים יפות כשל מלאך.. עיניים חודרות של רוע ידיים שמכילות כח .. וחיוך שמצליח לחדור ולשרוף את הלב מבפנים. אז, לפתוח שוב את העיניים ולראות אותם מולי .. ולא לדעת היום .. מי בעצם יכול להיות מלאך .. ומי יכול להיות מפלצת .. ואז, להמשיך לחיות בכאב, בפחד משתק מכל אחד .. ולזכור !!..כן לזכור !!!! שכל מלאך יכול להיות מפלצת וכל מפלצת יכולה להיות מלאך.. ואולי רק בלילה .. אפשר יהיה לראות ..או לזהות מי הוא מה . ובינתיים .. לא מצליחה להמשיג נכון מהי אהבה ומהי נתינה ומי הוא טוב או רע ... ככ כואבת את הזכרונות הטריים שעולים , הפלאשבקים ככ חודרים .. שוב..הכאב הזה .. שהכל נראה צבוע באותו צבע . שחור אחד גדול ... צבע בסיסי לחלוטין . כאילו ואין כבר באופק שוב צבע שיכול להתערבב .. מנסה , להמשיך לכתוב , הרבה זמן לא כתבתי כאן .. רוצה שוב להרגיש , רוצה שוב להיות . אז כרגע רק משתפת ..מוציאה ממני את הכאב ..החודר אולי זה ייקל . אולי דרור ?! חיבוק ממני. שרית

מי זה אותם?

בגיל 18 עברתי אונס אכזרי מחוץ לבית .. בדרך חזרה הביתה מחברה ..לא הכרתי את הפוגע לפני .. לפני 4 חודשים גיליתי שעברתי פגיעה מינית בבית ..ע"י אבי .. 2 דמויות .. מי היה מאמין שיכול להיות דבר כזה ..אה ?..

שרית תסלחי לי אבל עדיין לא הבנתי מי פגע בך-הבנתי שמישהו בגיל 18 הבנתי שאבא אבל מה יש עוד? לא ברור עדיין סיפור חייך.............!

סיפור חיים מתוסבך יש לי אה ?..גם אני לא מבינה אותו .. הכל עולה אחד על השני , בזכרונות ..בתמונות ..הדחקה של שנים .. בכתיבה לדרור ..דיברתי על הפגיעה מדמות ..האנס בחוצ.. ודמות האבא שחשבתי שהיה לי ושפגע בי מגיל 6-10 .. בשבוע האחרון עמוסה רגשית מפגיעת אמון..רגשית מאנשים שחוויתי כחברים שלי והצילחו לפגוע בי מאוד . זהו .

שרית שלום, אני שומע את הכאב שלך, את התחושה שאין מפלט בלילות הקשים מהמחשבות השאלות והסיוטים. אני שומע אותך עסוקה בשאלה במי את יכולה לתת אמון. ונראה לי שזו השאלה המרכזית עבורך, ועצם העלתה חשובה. רציתי גם להוסיף מחשבה בנוגע לשאלה הזו. רוב האנשים בעולם אינם מפלצות, גם אם הם מאכזבים לעיתים או פוגעים לעיתים, ומשום כך גם מרביתם אינם מלאכים. בעיני המטרה שלך כיום, גם אם היא קשה מאוד היא להצליח לראות במרבית האנשים ככאלו שרחוקים מלהיות מלאכים אבל גם אינם מפלצות. דרור

המילים שכתבת .. "אני שומע אותך עסוקה בשאלה במי את יכולה לתת אמון. ונראה לי שזו השאלה המרכזית עבורך, ועצם העלתה חשובה.".. זו באמת הייתה הכוונה שלי דרך המילים , תודה שאתה מצליח להבין אותי גם דרך מסך שמפריד , אני באמת ינסה לחשוב ולעבד את זה בטיפול הקרוב. תוה שקראת , והיית כאן . לילטוב שרית

שרית, אני קוראת אותך לפעמים ומעריצה אותך על האומץ, על תעוזות ועוצמות הנפש שניחנת בהם. רוצה לשאול אותך שאלה אנוכית, את כמובן לא חייבת לענות. אם הבנתי נכון (תקני אותי אם אני טועה) זכור לי שאת בת 30 בקירוב. את התקיפה המינית האכזרית שחווית, סיפרת שהייתה בגיל שמונה עשרה. מדוע חיכית זמן כה רב? אני שואלת מאחר ועברתי תקיפה מינית, אני מרגישה שאני בסחרחרה ממנה לא מצליחה לרדת. מרגישה שמשתגעת במשמעות הקלינית של המילה. וככה שואלת ביני לבין עצמי דרך סיפורך -האם באמת ניתן לחיות במשמעות המלאה של המילה, במשך שתים עשרה שנה אחרי? לפעמים אני קוראת את התיאורים והשימוש במילים הקשות שאת בוחרת לתאר את תחושותייך, ולא מצליחה להבין באמת שלא מצליחה, לחשוב שאוכל לגעת במה שקרה לי באופן שאת נוגעת או לפחות להגות את מה שקרה לי ועדיין להישאר. אני נוטה או יותר נכון הייתה בי הנטייה ואולי עדיין, לא יודעת מבולגן מדי, לא לדבר על חוויות קשות, מן אמונה, משאלה או רצון לא לתת לקול החרישי הזה בתוכי חיים, ואז חשבתי, הוא ימות, יעלם יתמוגג. אני בדרך להבין ששום דבר לא מתמוגג ובטח לא מת, הוא פשוט מחכה לו בשקט צובר לגיונות וכוח ואז מפנה אותם כנגדי, מן ענישה על שלא אפשרתי להם, לחוויות הקשות מקום וביטוי. השאיפה שלי היא צנועה בסך הכל, שאיפה קטנה להגיד בקול גדול למישהו המצוייד באזניים שומעות "אנסו אותי, מתתי ושמישהו יחזיר אותי לחיים" אך זה כל כך קשה, בלתי אפשרי. לאחרונה אני מוצפת בכאב נפשי ופיזי, כל האריזה הגיעה מצויידת היטב. אני בספליטים מטורפים, וכל המילים הצרחות הכאב מדוברים בין אני לעצמי. יש בי הר געש והוא מתפרץ פנימה, לתוכי. צר לי שאני "מפילה" עליך תחושות שאולי ומוכרות לך, מהמקום שלך, אבל אולי דווקא בגלל זה, רציתי שמישהי מעבר לזכוכית המזורגגת הזו תוכל לרגע לגעת בכאב שלי כמוכר, כלגיטימי, כנורמאלי. שרית, יש לך הצעה קטנה לא מורכבת מדי איך עושים את הצעד הראשון החוצה, מחוץ לגוף הזה? איך מדברים משהו כל כך כואב בלי להתנפץ לאלפי רסיסים קטנים? אני לא אדם חלש באמת שלא, ובכל זאת תחושת הכאב, ההשפלה והכעס, על שאפשרתי שזה יקרה גורמים לי למחנק. שרית, מתי אצלך פרץ הסכר? אל תהי מזור לכאבי, רק מורה נבוכים. שיהיה לך שקט טוב וטוב בשקט תודה

היי, קודם כל תודה על המילים המחבקות שלך ,זה רק מראה איזה אדם נפלא שאת, רגיש ואכפתי ..שמצליח לומר מילה טובה לאחר למרות המצוקה האישית שבה את נמצאת , דעי שאני מעריכה את זה המון , אם אצליח רק במילה אחת לגרום לך להבין שאת לא אשמה , שיהיה יותר קל , זה באמת יעשה לי טוב בלב. אני מבינה אותך , את המצוקות הנוראיות , את הכאב האינסופי , את הרצון למות , את הרצון להאחז בחיים , את ההתנגדויות האלה , כנפגעת תקיפה מינית , אני פשוט מבינה לליבך. אין פתרונות קסם חברה יקרה , הדרך קשה !!! מאוד קשה .. החיפוש העצמי הזה , הניקיון הפנימי, הרצון לשלמות , הרצון לתקן את מה שנלקח, נהרס הוא עז ..והחיבור הזה לחיים חייב להמשך ..את חייבת לשאוב את עצמך לכיוון הנכון למרות החולשות , המחשבות , הפלאשבקים , הזכרונות , את חייבת לעצמך את החיים ..מחדש!!! הם הרסו , הכאיבו , נגעו , השפילו ..אבל את כאן ...את שורדת !!!! את לא תתני לזה למשוך אותך למטה ..בבקשה .. לא!!! את לא לבד.. התמיכה כאן ..האהבה החברים האנשים שאכפת להם ממך ..תני להם קצת מקום בליבך ..גם אם את לא רוצה זה יחדור בסוף ..זה יחדור אז ככה , אני עברתי אונס בגיל 18 ..קצת לפני צבא , הייתי בתקופה הזו עם חבר ..שהיום הוא בעצם בעלי ...שנתיים ראשונות היו מאוד קשות בזוגיות ובכלל, אני לא זוכרת אותם , אני יודעת מבעלי שחווה איתי תקופות מאוד קשות , גם של ניסיון לסיים את החיים . אחרי האונס, זה כאילו ולא זכרתי כלום .ידעתי שקרה משהו נורא . אבל היו חסרים לי המון פרטים , קשה לי להסביר את זה , כאב לי ..אבל לא זכרתי בפירוט מה קרה שם . כן ..לכן, גם לא התלוננתי .אמנם זו הייתה טעות איומה .אבל לא התלוננתי . חוויתי תופעות לוואי של אחרי בגוף , כלום לא יצא ממני במילים זה הפריע ..בשינה , סיוטים , פחדים , הפרעות אכילה .בהתנהגויות חסרות פרופורציה למציאות ובכלל . אבל אפשהו "מחקתי " את כל האירוע מהראש ...מהדיבור ..לא נתתי לזה מקום בכלל כשהגעתי לצבא, הריי חייבת טיפול , הרי לא יכולתי להיות כמו כולם , הכל הפחיד אותי, כל דבר הקפיצ אותי , לא לא יכולתי לתפקד כמו אדם נורמלי , התחלתי טיפול אצל קבנית מקסימה ..שליוותה אותי המון זמן במהלך השירות , אפשרה לי לקבל כלים להתמודד, אפשרה לי להאחז בחיים .. והיא תרמה לי המון בתקופה ההיא כי בזכותה נשארתי בצבא , אבל היא נאלצה לעזוב תפקיד והייתי צריכה לעבור לטיפול של פסיכאטר , נפלתי על אחד שהיה חולה נפש ..שנתן לי לחוות "אונס מחדש" , הוא טען שאחת כוסית כמוני יכולה רק להנות , שאקח כדורים, או שאראה לו מה הוא עשה לי וננסה לתקן, הייתי בהלם ..הבנתי שהנה יש פה עוד פסיכופט.. העפתי לו דברים מהשולחן , קיללתי אותו , אמרתי לו שהמציאות לא תשתנה כי זה לא בא לו טוב, ושדברים כאל קורים בגלל אנשים כמוהו , הוא תפס לי את היד ואמר שאם אדווח על השיחה הזו ביננו הוא יאשפז אותי .. חה האמנתי לו .. ומאז הפסקתי לטפל בעצמי !!!! עשר שנים תפקדתי כחיה- מתה ..(היום אני מבינה את זה ) אמנם מבחוץ נראית עשר .עובדת , מתפקדת , מחוברת ל"חיים" אבל .מבפנים רקובה ,הידיעה הזו שדברים נהרסו שם ביום של האונס ..אבל אין מילים איך לתאר מה שמרגיש לי בפנים , היא איומה , ריקנות כואבת , וביום אחד היא באמת התפוצצה לי בפרצוץ. זה קרה לפני שנתיים . כשפגשתי ברחוב את הבחור שפגע בי .אם לא זכרתי עשר שנים כלום!!!!! אז ביום ההוא הכל עף לי לפנים .. ואז התחילו החיים האמיתים שלי אם חשבתי שעד היום חייתי בןםםםם זוהי הייתה המסכה הכי טובה שהייתה לי והרצון למות זה מה שהרגיש לי חוסר רצון לחיות , לאכול , לתפקד, חוסר רצון לכלום , זה היה להיות חולה כל הזמן , להיות במיטה , ולא ..זה לא להצליח להתחבר למילים , זה להסתיר מכולם את האמת המחורבנת הזו . ואז היו חייבים להיות טיפולים נפשיים להיות חלק ממערך תומך ..הטיפול שככ התנגדתי אלייו , הוא זה שמחזיק אותי היום , אני חושבת שבזכות הקשר המיוחד שבנה לי הפסיכולוג , בזכות החום ואהבה במילים !!!!! רק אז למדתי להיות חלק מתהליך כואב , שלא תחשבי ..והמילים לא יצאו ורק אז התחילה הכתיבה , הכתיבה הנוראית שהמחישה את כל מה שנשמר שנים, לאט בעדינות , התחלנו לגעת באמת הכואבת , בזכות הפורום הזה , התחלתי לכתוב ,ולהביא לו ..ראיתי שהמנהלים כאן פחות "נבהלים ממני" .. והצלחתי בזכות זה להגיע אל הפסיכולוג שלי. אז אני חושבת זה עונה על השאלה שלך , איך להוציא את זה ולא להתפרק לאלפי רסיסים , קודם כל לכתוב , לא להסתכל ..על מה שנכתב ..אני לא קראתי את זה אפילו , רק הוצאתי וזה הוציא ממני הרבה , שנים של ניסיון שתיקה בתוכי כאילו והדבר יעלם , שנים של בריחה מהכאב הביאו אותי למצב מאוד קשה היום , אסור לשתוק , השתיקה הרועמת הזו מבפנים אכלה אותי וכלאה אותי לאט לאט . אני חושבת שכל המילים שלי מאז האונס והיום אני מבינה הפגיעה בבית , הם כאילו ונשארו איתי , הגוף צעק אבל למילים לא הייתה יכולת לצאת ממני , ואז זה הרגיש שאין שום מוצא לא לכאב , לא לתקווה , אז אם לא הייתה הכתיבה לא יודעת איך הייתי שורדת, המילים עד היום נעלמות ממני , בעיקר בטיפולים , השתיקה היא החבר הכי טוב שלי , לפעמיים נדמה לי שלימדתי את עצמי שתיקה ככ הרבה זמן , כשאני כבר מומחית שאין אפשרות לתקן אותי יותר. והלב בפנים רוחש לו המון המון רצונות , משאלות , שאיפות .. אז איך בעצם אפשר לבטא את העצמי ..ברגע שאין מילים ?.. איך מוציאים את המשא הכבד הזה מכתפינו מבלי לדבר ?.. אני חושבת הרבה בזכות זה שמוביל אותנו בתהליך!!!!!!! , היד המחבקת , הנוכחות , המילים ..של האחר האמפתיה האהבה , ההכלה החמלה ..הם אלו שמחממים את הלב ופותחים אותו מחדש אני יודעת עד כמה זה קשה לכמת אובדן וסבל למילים אבל השתיקה הזו של הכאב פנימה וריחוף בעולמות שנדמה וכאילו לא קיימים הן נזק ואסון לנו.. אני אוחזת לך ביד , מחזיקה אותך , גם אני עייפה מהמסע הזה , אבל לנוח זו לא בושה .. אנחנו צעירות מלהתייאש לא ?... תפקחי עיניים.. את לא לבד !!! אל תדאגי .. התקופה הזו תהייה קלה יותר ,יהיה יותר קל .. אני מבטיחה , דעי שאני מוכנה להיות כאן בשבילך ואיתך לעבור את המסע הכואב הזה .. אני מוכנה !!! אני בטוחה איפשהו שהאור יעלה על הימים המקוללים האלה שאנו חוות אני מקווה שתצליחי לגעת בכאב האמיתי ולא רק במילים של המוות , אני מקווה שתצליחי לפתוח את ליבך אל האנשים הנכונים .. ושהחור השחור הפעור שם בפנים יתמלא אור ואהבה כי מגיע לך . מגיע לך להרגיש טוב מגיע לך להיות מאושרת מגיע לך נקודה. הלוואי והייתי יכולה לשתוק איתך את הכאב הזה החוצה ולהקל עלייך . מאחלת לך ימים קלים יותר , של שקט , רוגע , אהבה עצמית מחדש.. מקווה שהחיבוק שלי אלייך יחמם את הלב שקפא .. ויחזיר אותך מחדש לכאן ..להכיר אותך ביכולות המדהימות שלך כאדם רגיש ואכפתי . ואת כזו .. אל תשכחי את זה. שרית.

אני אמא לשלושה ילדים כשהבכורה היא מנשואי הראשונים. הבכורה כיום בת 40 אם לקטנה והשנייה בדרך. אני מאוד אוהבת את הנכדה שלי מהבכורה ומובן שאת הבכורה,קונה מתנות עוזרת כמה שרק אפשר איתה ,נותנת מתי שרק מזדמן מעצמי ,מכינה מאכלים מיוחדים ומאכילה את הקטנה והוריה.......משלוח מנות לחג פורים מיוחד במינו עם שוקולדים נבחרים,מספר מתנות בנסיעות מחו''ל, אך הבכורה תמיד בסיטואציה שלא מספיק וחוסר . נמצאת איתי במלחה שקטה אך מעיקה שכלום לא מספיק ,עזרתי לה בסכום מכובד לדירה (אך בכל זאת יש משכנתא )גם זה לא מספיק,כשיש לי יום הולדת לא כל כך יצא לה להכין משהו לכבודי,כשיש יום הולדת לאחותה הקטנה ממנה , באוויר יש מתח שצועק. לא מפרגנת כל כך אבל רוצה לקבל ולקבל בלי סוף . הבכורה בעלה והקטנה אוכלים אצלי לפחות אחת לשבוע ,וכשאני מבקשת להביא משהו לארוחה משותפת , או אז נעמדת על שני רגליה האחוריות ומתחילה בתירוצים.........עד שאני מתעייפת ושותקת ולא מגיבה ומכינה הכל בשפע אבל לבת זה לא מספיק תמיד יש לה תלונות . מתלוננת כל הזמן מדוע את מכינה לבת הקטנה יותר שעדיין לא בנתה לעצמה בית הבכורה שלי מאוד אהובה על הביריות . המערכת בינינו עכורה ואינני יודעת איך לצאת מהפלונטר הזה. העובדה שאנחנו גרות באותו ישוב מביא לנו פגישות תכופות (אחת לשבוע). הבת נעזרת בי הרבה , מגיעה אלי עם ביתה ולא פעם עם בעלה ולעיתים משאירה את הקטנה אצלי ובכל פעם אוכלים אצלי ועדיין יש לה טענות שהחברות שלה אוכלות כל סוף שבוע אצל ההורים וכי אני לא כמו אותם הורים ,עוד הזכירה לי כי הורי חברתה עוזרים לה בכל חודש בסכום כסף ואני לא נותנת כספים ......... הבת ובעלה עובדים ומרוויחים יותר מאיתנו ,אבל עדיין לא מספיק לה ,טוענת כי הבת האמצעית בת ה24 מקבלת הרבה יותר (וזאת לא האמת ,רק בדמיון שלה) מובן שהקטנה עדיין לומדת ומקבלת עזרה פה ושם עד לסיום הלימודים. אני מרגישה שאינני יכולה יותר במערכת הזו . ניסיתי לדבר איתה על הנושא ועל הדברים שמפריעים ,תגובתה הייתה "יש לך בעיה רצינית ואת נותנת הכל לקטנה ולי כלום תבדקי את עצמך. חשבתי להתרחק קצת ממנה ,אבל ברגע שהיא מרגישה שלחצה עלי יותר מידי היא מרפה ,אך כשאני נינוחה הבכורה שוב מהדקת עלי את הלחץ השקט . מה עושים במצבים כאלה? הקטנה מגיעה לבית אחת לשבועיים ,אני מכינה לה אוכל וגם שולחת אליה אוכל להמשך השבוע לפעמים . הבכורה ,אמרה לי את לא שמה לב מה שקורה איתך רק לקטנה את דואגת ומכינה ואותי את לא סופרת . נמאס לי להיות איתה במריבות כל הזמן לקחתי החלטה מהיום אם הבכורה מתלוננת בכל מצב ,ואינה מעריכה מה שאני שעושה עבורה אז לא להזמין לאכול ביחד ולא לעשות מעל ומעבר עבורה ,ולהיות בקשר רופף איתה . בשיחות שלי איתה היא תוקפת אותי ואומרת ששאלה במקום עבודה את חבריה אם התנהגותי היא נורמאלית ואמרו לה שלא. שאלתי למה כוונתך לא נורמאלי בהתנהגות שלי ,היא אומרת איך קורה שיש לך כוח וכסף להכין לאחותי הקטנה (סטודנטית שנה ב) אוכל ולי אין לך זמן. אני שוב מזכירה לגדולה הרי הייתי כחו''ל לאחרונה הבאתי לנכדה מתנות רבות פי 4 מאשר לבת הסטודנטית תגובת הבכורה "טוב זה מקרה בודד" הזכרתי לה כמה פעמים אתם מוזמנים אצלי לאכול וארוחות כיד המלך ושוב מבטלת זאת הבכורה , "לא זכור לי כל כך" אני מרגישה שמה שאעשה לבכורה תמיד היא תהיה במצב של חוסר ,לא מספיק תנו לי עוד.

אלמונית שלום, את נשמעת לי מאוד מתוסכלת, מרגישה שמה שאת לא עושה בתך אינה מעריכה זאת ותוקפת אותך. אני מניח שישנם משקעים מהעבר, משקעים הקשורים לא רק לעובדת היותה הבכורה, אלא גם להיותה הבת מנישואייך הראשונים ותחושה שתמיד העדפת את בתך הקטנה. ייתכן גם שלך ישנם משקעים, אולי תחושות שונות שאת מרגישה כלפיה ומתבטאות בצורה זו או אחרת אליהם היא מגיבה. אבל בכל מקרה לא ניתן לקבוע מכאן מי צודקת, ולטעמי זוהי גם אינה השאלה. ברור שהמצב מכאיב לך, היית רוצה להיות בקשר אחר איתה ועם ילדיה. לכן המלצתי היא לנסות לעשות אחד משני דברים. או לפנות לטיפול משפחתי ביחד איתה ומשפחתך. לאחר שתדברי איתה ותנסו להבין ביניכן מה קורה וכיצד ניתן להתקדם מהמקום הלא טוב בו אתן נמצאות. אפשרות שנייה במידה ואפשרות זו לא תצא לפועל, היא לא להתנתק, אלא פשוט לאפשר קרבה עד למידה בה נוח לך ולשמור על קשר קרוב ככל האפשר עם נכדותייך. הייתי מציע לשקול גם אפשרות של טיפול פרטני על מנת להתמודד עם רגשות אשמה שנשמע שאת סובלת מהן. דרור

ערב טוב דרור, נכון שישנם משקעים מהעבר . לי נראה שזה גם עניין של אופי . הבכורה מאוד קנאית ורכושנית ובדרך כלל מרגישה מסכנה ,לא חשוב מה יעשו עבורה ויתנו לה ,היא בתוך המסכנות שלה. בכל אופן אני מאוד מודה לך על תשובתך. אגש באמת ליעוץ עם פסיכולגית .

חשד: חירשת-אילמת נאנסה בידי שניים בכפ"ס תושבים דיווחו הלילה למשטרה על צעירה עירומה שנמצאה מוטלת בין השיחים במרכז העיר. בבדיקות שנערכו לצעירה, שהתגלתה כחירשת-אילמת הסובלת מבעיות רפואיות נוספות, עלה החשד כי נאנסה על ידי שני גברים רענן בן צור פורסם: 29.03.08, 15:50 צעירה בת 22, חירשת-אילמת, נאנסה אמש (יום ו') בכפר סבא, ככל הנראה בידי שני גברים. צוות טיפול נמרץ של מד"א-ירקון שהוזעק למקום פינה את הצעירה פונתה לבית החולים. המשטרה פתחה בחקירה, אך טרם נעצרו חשודים בפרשה. המקרה המחריד אירע סמוך לשעה 23:00, אז דיווחו אזרחים על צעירה עירומה המוטלת בין השיחים בפינת הרחובות בן-יהודה והחי"ש שבמרכז העיר. צוות מד"א-ירקון, שהיה הראשון להגיע למקום, מצא את הצעירה עירומה לחלוטין וסובלת מחבלות בגופה. לאחר שקיבלה טיפול ראשוני היא פונתה לבית החולים מאיר בעיר. צומת הרחובות בו נמצאה הנערה בכפר סבא (צילום: עידו ארז) המשטרה פתחה בחקירה וניסתה לתקשר עם הצעירה, אך ללא הועיל. זאת, מכיוון שהיא חירשת-אילמת וסובלת מבעיות רפואיות נוספות. בבדיקות שנערכו לה בביתה חולים עלה החשד כי היא נאנסה. במהלך הלילה היא הועברה לבית החולים וולפסון בחולון כדי לאשר שאכן נאנסה, ובדיקות אלה חיזקו את החשדות. עוד עולה במהלך החקירה כי הצעירה ככל הנראה נאנסה על-ידי שניים, כנראה ערבים. שוטרים פתחו בסריקות בניסיון לאתר את השניים, אך ללא הצלחה.

בילבי שלום, אכן ידיעה קשה, וקשה להתעלם גם מ קשיי התקשורת של אותה צעירה וחוסר האונים שלה. דרור

פרשת ההתעללות בבית שמש: מעצרה של האם הוארך ביומיים פורסם: 30.03.08, 18:11 בית משפט השלום בירושלים האריך ביומיים את מעצרה של האם מבית שמש החשודה בהתעללות בילידה ובהתעלמות מגילוי עריות בין חלק מהם. אם לא תוגש בקשה אחרת שתצביע על נסיבות המצריכות המשך מעצר, החשודה תשוחרר למעצר בית למשך 15 ימים בערבות כספית, שבמהלכו ייאסר עליה ליצור קשר בעלה ועם ילדיה. (אפרת וייס)

הפורום יחדש את פעילותו ביום א', תחת שרביטו של דרור. אל הפורום יועלו הודעות שיישלחו החל ממוצ"ש בשעה 22:00. שבת שלום ליאת

ליאת יקרה מתוך סקרנות למה כש <> ביקשה לא להגיב הגבתם ואילו כש "רק לעצמי" כתבה וביקשה לא להגיב לא הגבת?

בילבי, את בוודאי ערה למתרחש בפורום הערב. כל מי שעוסק בתחום בריאות הנפש מכיר את אופיין ה"מדבק" של קריאות המצוקה האובדניות. מאחר והפורום מארח גם אנשים צעירים ובני נוער, וגם אנשים במצבי משבר שונים, יש בעיני חשיבות קריטית בהצגת מענה חד משמעי לאידיאליזציה שנעשית כאן למוות. אני מניחה שזה ההסבר. ליל מנוחה ליאת

ליאת מה שלומך? איזו אווירה של ייאוש ומוות היום. מה קורה לכולם? בבקשה כולכם לשמור על עצמכם ול <>, מעלה, ושיר עכשיו להתקשר למטפלים שלכם למרות שזה יום שישי אני בטוחה שהם ישמחו לדעת שהעדפתם אותם על פני המצב שלכם ולאלו שאין מטפלים ליאת אולי תגידי להם לאן פונים. את מסכימה איתי ליאת שהם מקרה חרום?

שלום חברה, אובדנות היא אכן מצב חירום, והפורום שלנו אינו יכול לתת מענה מיידי לאדם במצוקה. לצורך כך קיימים גופים ייחודיים כגון ער"ן או חדרי מיון המאויישים בפסיכיאטרים. גם המטפל האישי הוא כתובת טובה. אני מסכימה שהודעות כאלו יוצרות טלטלה בפורום, ומעודדות תגובות קשות מאד שלא כולן עולות לכאן. מעניין שיוצאת תוקפנות רבה, הן כלפי משתתפי הפורום והן כלפי. גם הודעות הנושאות עמן אופי של תוקפנות כלפי העצמי סוננו הערב. עצוב לסיים כך משמרת ליאת

היום הייתי בלוויה. לוויה זה טקס מוזר. קשה לעיכול. ישבתי במחיצת המשפחה החרדית שלי בבית הלוויות. מצד אחד גברים, מהצד שני נשים ובאמצע מיטת שיש קרה ומוגבהת. על המיטה, בתוך אלונקה, מונחת הייתה הישישה, מכוסה היטב מכף רגל ועד ראש. סביבי זמזמו שיחות חולין; לידי שיחה אחת על תפריט ארוחת השבת, ושיחה נוספת על לוויות נוספות שהיו, שיחות "כמה גדלת וגבהת" ממקום אחר, ועוד שיחה על "מיהו הבחור שעכשיו נכנס?".. ובאמצע, על מיטת השיש הקרה, מונחת הישישה. ליד מיטת השיש עמד היתום. גבר מזוקן לתפארת, אבא לשבעה, סבא לעשרים או שלושים נכדים. עמד שם קרוב -רחוק.. כאילו חיץ סמוי מפריד ביניהם. מעין מרחק ביטחון או הלם. איך אפשר להישאר אדישים לאמא של מישהו שמונחת כך, שקטה ודוממת, על מטת שיש קרה? סביבי זמזומים ואני כבר עסוקה בהסתרת הטפטוף המקומי שלי, מעין ימין. "כבר??.. אבל עוד לא התחיל..." כל כך הרבה חיים ופטפוט בחדר, ובאמצע גוף חסר חיים. העיניים שלי לוטשות ומחפשות את העלייה והירידה המוכרות של בית החזה, על פי הקצב הקבוע, אבל לשווא. נורא מוזר. עולה הנכד ונושא נאום חוצב להבות; מזכיר את השואה, את עמלק, את חובתנו.. (מוזר..). ובחוץ השמש נהדרת והנוף נפלא- ואנחנו מתנהלים לאט לעבר מקום מנוחתה בהר. הלב שלי תמיד רוצה לרוץ קדימה- להתקרב למת וללוות הכי קרוב שאפשר.( אני מכירה את הישישה רק בפ??נים..מאיפה זה בא לי?) מתנועעים הגברים בשחור וקוראים בקול יחד, עומדות הנשים מאחור ומקשיבות. מכסה היתום את אימו ברגבי האדמה.. נצבט הלב. הגברים מתרחקים ונשארות אנחנו, קבוצת הנשים. מתכנסות קרוב קרוב סביב הקבר הטרי. אחת הנכדות מוציאה מכתב שכתבה- מספרת על געגועים לצחוק שלה, לפולקע שרק היא יודעת להכין בדיוק כך, לסיפורים הקטנים. נכדה אחרת מתיישבת על שפת הקבר ומלטפת בזהירות את רגבי האדמה. עוד נכדה מייבבת בשקט.. ואני מגלה שגם אני מתייפחת. אמא של מישהו נקברה היום בצהריים. בקושי הכרתי אותה, אבל המחשבות נודדות אליה עכשיו. לבד בהר. מוזר.. הייתי רוצה שאותי תקבורנה נשים. ושעל קברי יצמח עץ, או גינת חיטה קטנה. כל דבר שיכול לנוע ברוח.. (זה לא מצריך תגובה...כתבתי לעצמי )

ההודעה שלך כל-כך מדברת את עצמה בעיניי, איך אפשר להישאר אדישים לשקט רפאים מגשש בתוך ים גועש ומטחי אש... איני יודעת, האם הרעש סוחף יותר? האם השקט המתכנס? הרמיזות? שמא השתיקה הרועמת? חשבתי רבות על פרט ופרט שרשמת, על התיאורים הרוחשים, הבהלה, ההומור ועוד ועוד ועוד. החלטתי לא להלאות. אך כן אומר - לא יכולתי להישאר אדישה ביחס להודעה שנשלחה למטה, בוודאי שאיני אדישה גם לזו. הן שונות כל כך, ויכולתי למצוא ביניהן גם דמיון. הנה שוב ובחשש, העזתי ובחרתי להגיב באופן גלוי. גם לך. אפשר לוותר על הקריאה של דבריי, ומצד שני, מקווה שאולי הסתקרנת. מאמינה שכל הודעה באשר היא - מבקשת. אפילו ביקשת לעצמך לבדך בלחישה רק לשוט על כנפי הדמיון בלב הסערה באין מפריע, אני מנסה לשמוע את הקול (המפחיד) של החסר והרעב, וכמיהה חרישית סודית ומבוישת להתמלא, ולהתמלא עוד.

מעלה זו את?

היי ליאת, קצת רקע(תזכורת): חזרתי לטיפול חצי שנה לאחר שהפסקתי אותו (הייתי בטיפול בעקבות אפיזודה דיכאונית ארוכה,לאחר כשנתיים וחצי הרגשתי הרבה יותר טוב והפסקתי טיפול) חזרתי לטיפול לאור קשיים לאחר שקודמתי לתפקיד ניהולי,רציתי ליווי ממוקד, וקבענו מספר פגישות ממוקדות. בפגישה האחרונה,המטפלת הסבה את תשומת ליבי למשפט שניסחתי בצורה מסויימת,ומכאן נפתח דיון שהיה מאוד בשיאו בתקופת הדיכאון, סביב הרצון לחיות,ולהיות בעולם... היה לי מאוד קשה בפגישה,כשיצאתי ממנה לא האמנתי שאני אמרתי את מה שאמרתי . הרי הדיכאון עבר,אני מרגישה טוב, אז למה אני לא יכולה להגיד באופן חד משמעי שאני רוצה לחיות ולהיות בעולם הזה?? למה היה לי כל כך קשה לדבר על זה,היום, לאחר שהדיכאון עבר (או שלא עבר?) אחרי הפגישה היה לי מאוד קשה.מצד אחד רציתי לברוח מעצמי,פחדתי להמשיך לחשוב על זה,אבל גם רציתי להיות לבד. כל הלילה לא ישנתי,הרגשתי לא טוב,פתאום התקף חרדה. כבר התחלתי לחשוב על לקבוע פגישה נוספת,אך בבוקר נרגעתי. אני מרגישה יותר טוב היום, אך עדיין לא מעכלת .לא מבינה איך יכול להיות שהדיון הזה עולה עדיין,מנסה להבין את זה,איפה זה היה בחצי השנה האחרונה? האם יש לך הסבר? אשמח לשמוע את דעתך. תודה טל

שלום טל, המשא ומתן שלנו עם החיים, עם ההצלחות והכישלונות, עם הדיכאון והחרדה, נמשך כל חיינו. אני מכירה מעט מאד אנשים - אם בכלל - שמסתובבים בעולם מתוך תחושת חוסן קבועה ויציבה. כולנו פגיעים לאפיזודות חוזרות של משבר, ואני מאמינה שיכולתנו להתמודד איתן משתכללות עם השנים, גם בעזרת כלים שרכשנו בטיפול. מאחלת לך הקלה מהירה וחזרה לכוחות ליאת

לצערי מתוך גלים עכורים, סערה ובלבול רגשות רב. הרגשתי מובסת. אני כמו הקשישים האלה שיש להם ארונית במרכז חדר המגורים שמוקדשת לכל התרופות.

ערב טוב מעלה, אכן גל עכור. אובדנות היא מצב החירום החמור ביותר בפסיכיאטריה. כפסיכולוגית איני יכולה להקל ראש בכוונות והחלטות מעין אלה. לכן, אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לפנות למטפלת שלך או למישהו קרוב אחר שיוכל לסייע מיידית. שמרי עלייך ליאת

לא הבנת אותי, וזה בסדר כי כתבתי מברקית. המשכתי ביני לביני את ההודעה שכתבתי כאן בשבוע שעבר. היתה לי התלבטות אם להכיר באבחנה של הרופא ולקחת עוד תרופות. ומכאן את יכולה לקרוא את לצערי וכו' היה לי שבוע קשה ורע, אבל בנתים אני אהיה פה בסביבה.

שלום, ליאת? שמעתי הרבה עלייך ואני מקווה שתעזרי גם לי. אני נשואה 18 שנה.התחתנתי מאהבה גדולה.יש לנו שתי בנות בת 14 ו8 .18 שנים עברו באושר ובזוגיות נפלאה.ליפני כמה חודשים התחילו ריבים קטנים . בעלי אמר שאני מחליטה הכל, שאני כל הזמן מנסה לחנך אותו. ליפני שבוע אחרי כזה ריב(לדעתי לו רציני) הוא יצאה מהבית וכבר שבוע לו חוזר.הוא ישן בעבודה.יש לציין שהוא אבא מעולה.כבר כמה ימים אני מתחננת בפניו שהוא יחזור.אבל הוא לא רוצה לישמוא ממני ואומר שבחיים לא יחזור. אני לא יודעת מה לעשות.אני מאוד אוהבת אותו.אני כל הזמן בוכה ואין חשק לכלום. כל הזמן אני רוצה ליהיות לבד וליבכות וזה מאוד מפחיד אותי. תעזרי לי בבקשה , תגידי מה לעשות?

שלום גילה, כמו שאת ודאי יודעת, אחותך הביאה לכאן את סיפורך. יש פרט אחד בסיפור שלך שמשך מאד את תשומת לבי - את מציינת שהריב שלכם היה בעינייך "לא רציני", בעוד בעלך עזב בזעם את הבית בעקבות דברים שהיטחת בו, ישן בחוץ כבר כמה ימים בתנאים לא נוחים, ואינו מעוניין לחזור. מצב עניינים כזה מעיד על משהו בעייתי מאד בתקשורת שלכם וביכולת לזהות ולקרוא נכון זה את דברי זו. כרגע, עשי הכל כדי להרגיע את הרוחות. תוכלי לומר לו שאת מבינה את הכעס ויודעת כמה הוא פגוע. קחי אחריות. עם שוך הסערה, עליכם לפנות לייעוץ זוגי כדי ללמוד אופנויות תקשורת חדשות. נסו לנטרל את הבנות ככל האפשר מהמריבה ביניכם, ולהבטיח להן שתעשו הכל כדי להתמודד גם עם התקרית האחרונה בבגרות ואחריות. אשמח לשמוע בהמשך איך אתם מתקדמים בהצלחה ליאת

היי ליאת כבר הזזת היום את כל השעונים? הפגישה היום גמרה אותי...כרגיל לא יודעת אם משהו ייצא בסוף מהטיפול אבל אני עדיין שם:) ו...ראיתי השבוע סדרה ישראלית בטלויזה ואחד השחקנים טייל כם כלבה...אז נזכרתי בך. שם הכלבה- ירדנה....:) סופ"ש נעים

מימי יקרה, רוב השעונים הוזזו. השרב של השבוע שעבר, יחד עם הזזת השעונים, אינם מבשרים טוב מבחינתי. קיץ, את יודעת... איכשהו, עד יולי אני מסתדרת בלי לנבול. נקווה לטוב. שמחתי לשמוע שאת עדיין בטיפול. כשקשה זה סימן שעובדים. כל הכבוד. גם אצלי בבית נשמעו קריאות פתע השבוע, בזמן הקרנת הסדרה החדשה. כולכם עדים שאנחנו היינו קודם ! כבר אי אפשר להישאר מקוריים במדינה שלנו... ירדנה נשארה אדישה, לזכותה ייאמר. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת יופי שאת כאן... יש פגישות לא קלות. לא יודעת אם זה סימן שעובדים...אני יודעת שיש דברים שעדיין לא נפתרים... היא אומרת לא לאבד תקווה ונותנת לי קצת... וכפי שאת יודעת אני אוהבת קיץ. שמחתי בשבילך עם היורה מקווה שאת בשבילי עם השרב...:) כנראה שהזזת את רוב השעונים למעט השעון של הפורום:)(יודעת שזה לא בשליטתך..) תודה וד"ש לירדנה

רוצה לעודד אותך ולומר שצופים גשם השבוע...

ליאת, השבוע הפגישה הייתה לא פשוטה. התכנים כאבו לי... ומה שלומך את? נורית

נוריתי, שולחת לך "פו" קריר על המקום הכואב. יודעת כמה לא פשוט לך. מאמינה ששכרם של האמיצים מובטח. אצלי דווקא טוב :-)), תודה שלחתי את מה שביקשת למי שצריך. מקווה שתוכלי להיעזר. שבת שקטה ואביבית ליאת

היי ליאת היה לי שבוע לא טוב, וזה הורגש גם בפגישות. דווקא הפגישה הראשונה השבוע היתה טובה, דיברתי די הרבה (יחסית).. אבל אחרי הפגישה הזאת הכל השתנה.. בתוכי.. והשבוע הלך ונעשה רע יותר ויותר. (זה לא קשור לפגישה שהיתה). השנאה העצמית והגועל מעצמי תפסו שוב את מקומם, וההרגשות האלה רק הלכו והתעצמו. הרצון למות, לא להיות, לא להרגיש, לא לחשוב, לא לדעת, לא להבין, הרצון פשוט למות חזר ובעוצמה גדולה. כבר בפגישה השניה שהיתה לנו השבוע הדברים הורגשו מאוד, לא דברתי כמעט בכלל, העיניים הוצפו בדמעות, וכשהמטפלת ניסתה בכל כולה להגיע אלי, לגעת בי, כל שהצלחתי זה להגיד שאני רוצה למות. הימים היו קשים מאוד, התיעוב העצמי הלך וגבר, הבכי לא פסק, והרצון למות עמד ועומד לי מול העיניים- כשהן פקוחות או עצומות, הוא ממלא אותי, הוא - הוא- אני. ואז באה הפגישה האחרונה לשבוע הזה. פגישה, שלטענתה, רק הדפתי, בעטתי, נסגרתי יותר. אמנם דברתי, אבל כדי להרחיק אותה ממני. היא רצתה להבין מה קרה, מה היה שהביא למצב הזה, ואמרתי לה, אמרתי לה הכי פשוט, שאני שונאת את עצמי ולא יכולה לסבול את עצמי. פשוט ככה. ככה פשוט. אבל היא ניסתה (כנראה כמו כל פסיכולוג) לנתח, למצוא סיבות, להבין מה "הדבר הזה" שקרה.. שגרם.. ואני נשארתי בשלי, שלא קרה דבר מסוים, אלא שמה שתמיד מרגיש בי פשוט התעצם. היא חושבת שאני מסתירה ממנה את הסיבה. היא בטוחה שיש סיבה. ואני חושבת לעצמי עכשיו, שאולי אין את "הדבר הזה" אבל יכול להיות שבכל זאת קרו כמה דברים קטנים השבוע שגרמו לתחושות שבי כלפי עצמי להתעצם. אולי. בפגישה הגענו למקום שאמרתי לה ובקשתי ממנה שתפסיק להגיד לי דברים שהם לא נכונים (דברים חיוביים עלי, על איך שהיא מרגישה כלפי) ובקשתי שתגיד את הדברים כמו שהם. שתראה אותי כמו שאני. מגעילה, טיפשה, מניפולטיבית, ועוד הרשימה ארוכה.. ואחרי חילופי דברים בינינו, היא אמרה שאם אני חושבת ככה, אם אני חושבת שהיא אומרת לי דברים רק כי היא מטפלת שלי, אם אני חושבת שהם לא נכונים, אז בשביל מה אני באה לטיפול ושאני לא אמשיך טיפול. ואמרתי לה שבסדר. שהיא צודקת. וחשבתי לעצמי, שבאמת אני לא צריכה ללכת יותר לטיפול. בכל מקרה הטיפול נוגד את כל מה שמרגיש לי עכשיו. הטיפול נוגד את הרצון למות. כשאמרתי לה שהיא צודקת ושלא אבוא, היא אמרה שאני משתמשת במילים שלה נגדי ושבעניין הזה אני מניפולטיבית. שילמתי לה על הפגישות, אף שזה לא היום הרגיל של התשלום. היא סרבה, אבל לא היתה לה ממש ברירה. היא אמרה שהיא מחכה לי בפגישה הבאה שאמורה להיות לנו. ואני... מספיק לי.. לא רוצה יותר פגישות.. לא רוצה יותר טיפול.. לא רוצה יותר אותה.. לא רוצה יותר לקבל ממנה.. לא רוצה להצטרך לסבול את עצמי יותר.. לא רוצה להרגיש את עצמי יותר.. לא רוצה יותר לחיות, פשוט ככה.. ככה פשוט. שיר

שלום שיר, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי ל <>, שתי קומות מתחתייך. נדמה לי שהמטפלת שלך ניסתה לעמת אותך עם החלק בך שמבקש להיעזר, שבא בכל זאת לטיפול, ומבקש להיות מוחזק באהבה וקבלה. השאלה שלה הייתה מעט פרובוקטיבית, אך תכליתה ברורה. לטעמי, היא ביקשה להזכיר לך שבחרת - למרות הכל - להגיע לטיפול, ליצור ברית שיתופית שתוביל לשיפור במצבך. גם אני מאמינה שלא היית נשארת בטיפול הזה לו האמנת באמת שהמטפלת שלך נרתעת ממך או חושבת עליך דברים רעים כל כך. לפעמים, כל שנותר לנו, המטפלים, הוא להנשים בכל דרך את החלק הקטן והחלוש שרוצה בכל מחיר שינוי, תקווה וחיים. אני מצטרפת למטפלת שלך, ובוחרת לקרוא לך להמשיך להילחם, ולא לוותר על עצמך. החזיקי מעמד ליאת

פשוט כל כך מיואשת, מותשת, ולא רוצה יותר. כנראה שהיא באמת ניסתה, בכל דרך שהיא.. מסכנה מה שאני עושה לה ומה שאני מעבירה אותה. כנראה כבר אי אפשר יותר מנסה להחזיק מעמד, מנסה אבל.. פשוט כבר אי אפשר, ככה פשוט, אי אפשר יותר. תודה ליאת

שלום, אני משתתפת סמויה בפורום ונהנית לקרוא את תשובות הפסיכולוגים.אחד המסרים החוזרים בפורום הוא שהקשר הטיפולי הוא לב הטיפול. אז בעקבות זאת במסגרת הטיפול דברתי עם המטפלת על קשיי בקשר אך לצערי התאכזבתי מתגובת המטפלת ולא הרגשתי תחושה טובה. מה קורה בתהליך הזה? במה הוא תורם למטופל? תודה, שירה.

שלום שירה, יופי שבחרת להפוך ממשתתפת סמויה לכותבת פעילה. ברוכה הבאה! השעה הטיפולית נתפסת לעיתים קרובות כשעה דחוסה ואינטנסיבית, המעוררת עוצמות גבוהות של רגשות ותחושות. אחת הסיבות לכך, נעוצה בתנועה הבלתי פוסקת בין העבר, ל"כאן ועכשיו" ואל ה"תוך נפשי הלא מודע". נראה כי ביחסים עם המטפל מקופלת הדרמה כולה. רעיונות, תפיסות ורגשות הנחווים מול המטפל מועברים למעשה מהקשרים בינאישיים קדומים בהרבה, מן הדמויות המשמעותיות ביותר בחיינו, קרי - הורינו. התבוננות ביחסים עם המטפל - גם באי הנחת שמעוררות בנו תגובותיו - מלמדת אותנו משהו חשוב ביותר על עצמנו, על האופן בו מתנהלות האינטראקציות הבינאישיות שלנו, על הצרכים הבסיסיים שלנו ועל מה מרעיב או משביע אותם. נסי לחשוב מה בתגובתה של המטפלת שלך אכזב כל כך, ומה השאיר אותך בתחושת אי-נוחות. האם משהו מהתנהגותה מהדהד חוויה קודמת ומוכרת מעברך? שבת שלום ליאת

ליאת, תודה מראש, אך בבקשה איני מעוניינת בתגובה. זו אינה התייעצות התלבטות או שאלה. מנצלת ברשותך לרגע את המקום לכתיבה. מה אם יאפשרו לי בהבנה לשים קץ לחיי, מה אם ארגיש פחות רגשות אשם על אלו שעוזבת מאחור, מה אם יתנו לי להגיע לשקט ונחלה. מה אם בסופו של דבר ממרחק הזמן יוכלו אהובי בליבם לסלוח לי, מה אם יבינו הבנה שקטה שניסיתי עד לטיפת הזיעה האחרונה להאחז בכל מה שמוצע או נלקח בכוח. מה אם יגידו בשקט לעצמם-מגיע לה השקט הזה אותו חיפשה, מה אם אביט בהם מלמעלה והם יראו שקטים מאושרים ושלווים, מה אם הם יהיו בסדר, שלמים ומאושרים גם ובעיקר בלעדי. מה אם ישנם אנשים שאמורים היו לבוא לעולם לשאוף את כל הסבל לתוכם ולנשוף נתינה לכולם ואז ללכת בשקט לעולמם. מה אם לחיות זו מתנה ולמות זו השלמה, מה אם מבינה שזו אינה שנת בצורת שתחלוף שאלו חיים שלמים שלא יבואו על תיקונם, מה אם המחשבה על המוות מפיחה בי תקווה, מה אם חונכתי לנצח לשמור על שתיקה, מה אם הכאב אינו חלק בתוכי אלא כל קיומי, מה אם יודעת שאין לי איך לבקש מעצמי סליחה, על זו הבחירה, על זו השתיקה, על רצח ילדה, נפש שרוסקה, גוף ושנאה. מה אם אנוח ואכנע, כניעה שקטה לא מרירה, כניעה מבורכת נעימה שקטה.

ערב טוב, בחרתי להעלות את דברייך רק בסמוך ליכולתי להגיב להם. אמנם ביקשת להשאירם בלא תגובה, אך כמנהלת הפורום לקחתי לי את הזכות (והחובה) להפר את בקשתך. אינך חייבת לקרוא אותה. בזה אחר זה, הזכרת את כל הכוחות המעכבים, את כל מי ומה שמשאיר אותך - בכל זאת -בין החיים. זכותנו הבלתי מעורערת להתקיים בעולם הזה או לחדול, לעולם עומדת. אחרי הכל, אדם האחראי למעשיו יכול בכל רגע לקפד את חייו באין מפריע. לתחושתי, הצורך להשתמש במקום הזה כדי לכתוב את הכאב, את הכניעה, את חוסר האונים, משקף את ההזדקקות הגדולה לאחר שישמע, שיבין, שייתן מקום, ושלא ייתן לחשכה הגדולה לבוא ולכבות את הכל. ומה אם? שאלת. שמחתי לבחור את סימן השאלה לכותרת שלי, במקום סימן הקריאה שלך. אין לי תשובה ל"מה אם" שלך, מלבד "ומה אם לא?". מה אם משימותייך החשובות עדיין על הפרק, והן עדיין כאן, בעולם הזה? מה אם החלק האחר, התאב חיים, עדיין לא וויתר כליל? מי שומר עליו? מי מקשיב לאנחותיו הרפות, המבקשות זמן? ברשותך, בחוסר נימוס גמלוני, אעדיף להדוף היום את מי שנושא קול, גם אם דבריו רהוטים ונוגעים אל הלב, ולכרות ברית קטנה עם קולו הלוחש של הספק. איתך ליאת

ליאת טוב עשית שהגבת לא משאירים אנשים לטבוע ומתרחקים עם הסירה. ל <> ההודעה שלך כל כך קשה רק שיהיה לך קל ונעים יותר..........

ליאתתתתתתתתתתתתתת כואב לדעת שהכאב הנוראי של <> הוא מהמתנות הקטנות של גילוי עריות!!!!!!!!!!!!!! מה שקורה שבסוף הן אותן ילדות מוצאות את מותן בדרך זו או אחרת ואף אחד לא ינקום דמן. למה אין הוצאה להורג בארצנו? למה ליאת נותנים להרוג ילדות קטנות חפות מפשע ומשאירים אותן עם עצמן לבד ומלווים אותן לחבל התליה תעני לי על זה ליאת רק על זה!!!!!!!!!!!!!!!

ל <>היקרה מה קרההההההההההה????????????????. תסתכלי ותקראי את ההודעות הקודמות שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כל כך עזרת כאן לאנשים ופתאום לקרוא אותך כך זה מצמרר מפחיד ומדאיג!!!!!!!!! כולם פה אוהבים אותך את הכתיבה שלך זוכרת את זה???????? דברי איתנו אני נשבעת שאני פה בשבילך :-((((((((( שלך בילבי זוכרת אותי?

ליאת יקרה, את ההודעה הבאה כתבתי כתגובה למי שרשמה כאן עוד לפני שראיתי את תשובתך, הבנתי שלא כדאי שתעלה, אבל רציתי שמישהו איפשהו יראה גם את מה שכתבתי, אז אשלח לחלל, טוב? ========================================= <>, מתוך ים של ניגודים, אף על פי כן ולמרות הכל, בעיניי, אלה מחשבות שמבקשות לגעת, לגעת מדויק, מדויק כמו שאי אפשר... אבל גם לא, הן מחפשות גבול. אנסה להגיב באומץ. קראתי את דברייך בעיון רב, והם נראו לי מוכרים מהכיוון הקטן שלי. רוצה לומר קצת אחרת - המחשבה על המוות הבטוח בצורה הזו אינה מפיחה תקווה - היא שומטת מאיתנו את ההחזקה שלה. להחזיק תקווה ביחד עם שבר גדול, כעס עצום ורעלים, הוא הדבר הכואב, הבלתי נסבל. לכן, גם לכן, פנטזיית המוות מביאה עימה תחושת הקלה לכאורה. הקלה ממעמסה כבדה, תחושת טיהור. נירוונה. והזכות שמורה. לבחור במציאות. לבחור בדמיון. לבחור במוות. ואת כותבת על להתבונן מלמעלה... כמו לחיות את הסיפור של הקלברי פין... (כה ניסיתי ניסיון עקר), אבל, בשביל זה צריך להישאר בחיים. ולהישאר בחיים. אומר להתאכזב ממציאות מלוכלכת. ואין, עד כמה שלא ננסה להימנע, היא מכה בפ??נים. אבל, אולי אפשר קצת להגשים פה משהו בכל זאת, על-ידי דיבור על הפנטזיה הזו, בעודנו בחיים, בטיפול. על ידי דיבור על האשמה בסבלם של אחרים, שמרגישים רק בעודנו כאן. ואפשר גם לא, ואפשר גם למאוס בדיבורים. שוב ושוב דיבורים. כתבתי לך, גם, כי אנחנו עומדים לאבד קרוב משפחה יקר שחולה במחלה קשה מאד. הוא יודע, אנחנו יודעים. לנו, שנשארים עם זה כאן, עם הקרע ועם התקווה לעתיד הילדים, הרבה יותר קשה... וזה בסדר, אפשר יהיה להבין מאד גם את הקנאה שמתעוררת. לכאורה במנוחה שישיג, בהעדר רגשות האשמה שלו, בהשלמה, ובכל זאת, אפילו שנראה לי שאת יודעת את הדברים הללו, שצריך לנסות להתיר להקשיב לכל הקולות, זה אחרת כאשר את שומעת את הדברים נאמרים מבחוץ, שבא לבעוט. שבת

תודה לך על תשומת הלב, על ההתגייסות ועל המילים המאירות. מאחלת לכולכם הרבה כוח ובריאות. שבת שלום ליאת

<> תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!! (לא יכולת לפחות לבחור בכינוי שהוא שם ולא סימן בחשבון?) אני לא מוכנה שתוותרי לעצמך בכזו קלות ואלה שנשארים מאחור לעולם לא סולחים ולא מבינים ולא שקטים שלווים או מאושרים. סליחה שאני מונעת ממך את אשליה הזו אבל אולי כך מונעת מעצמך את האפשרות להתאבד. חיבוק חם ואוהב מקלדת (כתבתי לך פעם כמשתנה אך משתנה הישנה כעסה על זה לא משנה סיפור לא חשוב)

אני קוראת את הדברים שכותבת <>,ולא בפעם הראשונה.ואם פעם חשבתי שרק המראה יכולה לשקף לי דברים מפחידים,היום אני מבינה שלא רק.בכל הודעה שלה אני מרגישה כמו בצילום רנטגן כולל הפיענוח.אפילו אני לא הייתי יכולה להסביר לעצמי כל כך טוב וברור את הדברים,כמו שאני קוראת אותה ומרגישה אותי.

<> לא כותבת דברים מפחידים גם אני קראתי וקוראת הודעות שלה והן הודעות תומכות בחברים, כתיבה ושאלות פילוסופיות והמון מטאפורות על החיים. חוץ מהיום היא בדרך כלל לא כותבת על כאב ומוות כך שאני לא מבינה על מה את מדברת. בילבי

שלום לעץ הכואב את יודעת מה גם אני מסכימה איתך גם כשאני קוראת אותה את <> אני מרגישה שהיא מדברת דרכי אני חושבת שזה קשור לזה שהיא כותבת בצורה מנותחת של כל נים בנפש עד שהיא מצליחה לפרק אצלי חלקים שאני לא מצליחה להסביר אותם אולי זה גם אצלך קורא כך?................... מצד שני אנו קצת אגואיסטיות היא במצב נוראי ואנו חושבות על עצמנו אולי כאן מתחילה הבעיה של כולנו שאנו לא רואים את האחר לא חושבת?......

שולחת לך כח ותקווה וחיבוק ואהבה וסליחה לעצמך אך לא על מה שלך נעשה. שולחת לך יום בהיר כוכבים קורנים וקצת מאלוהים. קראתי את ההודעה שלך לפורים על המסיכות תקראי אותה וזכרי אותך ברגעים טובים שהיו ויהיו. איתך גם אני מיכל

מה אם תהי בטיפול ותרגישי יותר טוב? מה אם יתאבדו אלו שפגעו בך ולא את בעצמך? מה אם אוהבים אותך כל כך אוהבייך שלא מוכנים שתנסי אותם במה אם? אני פה קצת וקוראת אותך תמיד את נהדרת אפילו עכשיו עם כל הכאב

מילים-רחל שפירא כשאת חיוורת מצער מתחפרת בשתיקתך תני לי לדבר אליך וללכת בין צלליך להיות איתך לא אשאל אותך מדוע לא אחריד את בדידותך זהירה, כמו מהססת באותות חיבה וחסד אדבר איתך. יש בי כח, יש בי כח, אל תחוסי עלי אל תפריעי לקוצים שלך לשרוט את רגלי. כשאת עייפה עד מוות לא נרדמת בחשכה בשעה שסיוטיך מרדפים חלומותיך אשאר איתך על ידך אני נודדת בין שנתך ליקיצתך המילים שלי שבירות הן וכפות ידי קטנות הן אך הן לצידך. כשאראה, או כשתאמרי לי חרש, חרישי כי מתיך מתקבצים גם אני ארכין ראשי לא אשאל אותך מדוע לא אחריד את בדידותך זהירה, כמו מהססת באותות חיבה וחסד אדבר איתך.

ל <> לפני רק כמה ימים כתבת לי וניסית לעזור לי למצוא מקום עבודה כסטודנט זוכרת? כתבתי לך שמאוד רוצה שנתכתב מההנחייה שלך שיערתי שגם את כמוני סטודנטית לפסיכולוגיה. לא כתבת לי ועכשיו אני רואה את העץ הזה ששתלו עבורך וקראתי את מה שכתבת ולומר לך את האמת קשה לי להאמין שמדובר באותו אדם שכתב לי רק לפני כמה ימים. קרה לך משהו? רוצה לדבר? מסכימה לכתוב לי למייל שאשאיר לך? פה ידידך אסף

<> יקרה בואי דברי איתי מה כל כך כואב ושורף לך? אני שומעת שקשה אך בכל זאת אין ולו דבר אחד בו את יכולה להאחז? אני יודעת מה את עוברת אני חושבת, לא בטוחה שהייתי שם בנקודה ליד הנקודה שלך נקודה קטנה ושחורה שלא נותנת מקום לנשום או להתקיים. לקח לי המון זמן לזוז ממנה ולכשזזתי נפלתי לתהום שחורה עמוקה וכואבת. היום עדיין כואב אך יש לי בשביל מי ומה להילחם. האם את יכולה לחשוב על מישהו או משהו ששווים שתזוזי מאותה נקודה? בתחילה תפלי לתהום זה יכאב אני לא אומרת שלא אך אז תנסי לצאת ממנה לאט לאט ולעולם לא לבד אי אפשר לבד. שלך איתך בכאבך מירית

כמה עצובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב עשית ליייייייייייייייייייייי

דברי עכשיו ילדה אני שומעת כל העולם מקשיב למילמולך דברי מלאך שלי אני יודעת שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה. תראי קטנה מאומה לא יפגע בך סיכת פרפר קשורה בשערך תהיי קטנה מאומה לא יברח לך אני אהייה שם גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה.

ליאתוש:-( מה יהיה בעולם שלנו עם כל הכאב מי מטפל בזה ליאת מה דעתך על לפתוח בית חולים לכאב נפשי לא בית חולים לחולי נפש אלא בית חולים לכאב נפשי. תחשבי על זה טוב? ל<> את בשום אופן לא לבד לא עכשיו ולא אף פעם ברור????

<> יקרה מאוד יש את האתר "להרגיש טוב" הם מציעים לאנשים עם סיפור חיים יחודי ויכולת כתיבה להקים בלוג משלהם שעוסק בנושא מסויים או לכתוב שירה ועוד. קראתי את כתיבתך לאחרונה ואני חושבת שזה יכול להתאים לך מאוד כי את כותבת באופן שסוחף אחרייך המון קולות......... יש המון כוח לכתיבה שלך ואולי תשתמשי בזה כדי לכתוב על חייך וכך אולי גם לעזור לאחרים. בחור צעיר בגיל 27 באחד הבלוגים ששמו נועם שדות כותב שם את שיריו תכנסי תבדקי אני חושבת שלבלוג משלך יהיו המון חברים. תשימי לב כמה אוהבים פה את הכתיבה שלך וכמה השפעה יש לך על אנשים כל פעם שאת כותבת משהו........! אני לר מכירה את סיפור חייך אבל ממה שקראתי לא משעמם בכלל לקרוא אותך ......:-) שולחת לך המון כח מקווה שאת מוקפת בטוב דליה ח.

<> איפה את????????????? כל כך הרבה אנשים כתבו לך ואת נעלמת........מקווה שאת בסדר קצת מדאיג שכתבת הודעת פרידה ולא חזרת להגיב.............אם תוכלי רק לבוא להגיד שלום וששלומך טוב.....! שיהיה לך שקט קצת:-( הצטערתי לראות שביקשת שלא יגיבו לך וכל כך הרבה הגיבו וגם אני......אולי בגלל זה נעלמת? אבל אולי בתוך כל התגובות תביני למה כן הגבנו ולא יכולנו להתעלם ההודעה שלך הייתה ממש הודעת פרידה........................!!!!!!!!

היי שקטה מילים: רחל שפירא היי שקטה עכשיו הכל בסדר אפילו המחנק עומד להשתחרר זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם אחר היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמו לא עברת אף פעם כמו לא היית צרימה בנוף המטופח כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם כמו אלומת האור הנה מצאה אותך. היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה. היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה. היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לה הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר פורחת שושנה.

יקרה שאלוהים יתן לך את הכח להישאר ולחיות בשביל עצמך. שהחיים יחבקו אותך ויתנו לך המון טוב. כל כך כואב לקרוא את הכאב שלך שולחת לך דרך המסך נגיעה שתנגב את דמעותייך. שמרי על עצמך מכל משמר ושאלוהים ימלא אותך מתנות רכות ומלטפות. המון אהבה שמרי על עצמך