פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום וערב טוב אני מרגיש שהמטפל שלי ביקורתי ושיפוטי בטח אתם הפסיכולוגים תחשבו שזה העברה השלכה או לא יודע כל המילים הפסיכולוגיות. אבל הוא ממש מתעמת איתי אמרתי לו הרבה דברים והוא עדיין מתייחס למה מכעיס אותי ומנתח אותי הוא בכלל לא מתייחס לדברים שמפריעים לי אצלו. אני נשאר כועס על זה שהוא לא שומע אותי! על זה שלא יכול להיות שהוא שיפוטי וביקורתי מעליב ופוגע אלא שהכל חוויות ילדות! איך אני אסביר לו שבאמת אני נעלב שבאמת הוא ביקורתי ולא רגיש? שבאמת הוא לא כליל השלמות? אני חושב לעזוב כי כמה כבר אפשר לכעוס עליו ולהגיד לו מה מכעיס והוא מחפש סיבות שלא קשורות אליו כאילו אני מדבר לעצמי. אם לא מספיק אז כשאני כועס הוא כאילו לא מבין למה!!!!!!!!בא לי להגיד לו בן אדם תגיד עלי מילה טובה תבין שאתה קר ומעצבן וזה לא אבא שלי או אמא שלי זה אתה! אם אני רוצה מישהו שיבקר אותי ויהיה קר אני לא צריך לשלם על זה. תגידו טיפול לא אמור להיות מקום חיובי ותומך וחם וקרוב ואוהב ומטפח ומחזק או שהכל שמועות? תודה לכם

ירון שלום, מהדברים שלך אני מבין שאתה כועס ומתוסכל בטיפול. אתה מרגיש שאתה במידה רבה מואשם, שכאשר אתה נפגע זה משום שאתה מביא איתך משהו מעברך לתוך הפגישה ולא משום שהוא פגע בך. בעצם אתה אומר כשאני כועס אין לי לגיטימציה לכעס, על כך שהיית רוצה לא להרגיש כל הזמן ה"לא בסדר" בחדר. אלו תחושות לא פשוטות שכנראה עולות בדינמיקה ביניכם. גם בפתיחת דבריך אליי עלתה ההרגשה שאתה חושש מכך שגם אנחנו הפסיכולוגים נחזור ונאשים אותך - נאמר שזו העברה ואתה לא באמת נפגע. אמירה זו גרמה לי לנסות ולהבהיר משהו ממה שנראה לי שהמטפל שלך מנסה לעשות. העברה אינה המצאה של המטופל. הוא אינו מעצים רגש. בבסיס כל העברה ישנו אירוע אמיתי. כאשר אתה מתרגז או נפגע, משהו באמת פגע בך. לאו דווקא בכוונה, אבל באמת פגע. בתוך הטיפול נעשה ניסיון להבין מדוע נפגעת בעוצמה כה רבה מדבר זה, האם חוויה זו מוכרת לך. לעיתים זה חוזר לחוויות ילדות ולעיתים לא. גם כאן, נראה לי שמציאת היכולת בתוכך להירתם להבנת עצמך, להבין האם אתה מרגיש מואשם, שמטילים עליך את כל האחריות מבלי שהצד השני לוקח כלום על עצמו זו חוויה מוכרת לך. האם יש משהו שאתה ירון יכול לעשות כדי לשנות את הדינמיקה הזו. הבנה שכזו נראית לי כמשמעותית עבורך. מה שאני מנסה לומר הוא שאתה יכול לעזוב את הטיפול. ייתכן וטיפול תומך יעניק לך משהו, אבל ייתכן גם וטיפול שמעמת אותך עם החלקים שקשה לך איתם - כמובן בד בבד להרגשה שהוא בצד שלך ולא מולך, יכול גם כן לסייע לך רבות. דרור

תודה רבה לפני שאני חוזר לילדות וכל מה שאמרת אני רוצה שיגיד לי לפחות שיש סיכוי שהוא גורם לי לכעס איך אני עושה את זה?

ירון מותק איך אומרת ורדה "תזרוק אותו? אוף זה נורא מעצבן שמישהו מכעיס ולא מבין שהוא מכעיס .... מגלמוני נורא!!!!!!!!!!!!!!!

אני עוברת עיבוד של הטראומה שעברתי, אחרי שדחיתי את הדיבור עליה 25 שנים עם אף אחד וגם עם המטפל אחרי שנתיים של טיפול. עכשיו, את כל הכעסים שלי אני מוציאה על המטפל אחרי הפגישה, דרך מייל, טלפון, ומוצאת כל מיני תירוצים להראות לו עד כמה אני עצבנית וכאילו שהוא אחראי על זה. אני נורא מתעצבנת מכל הנושא, אבל רוצה לעבור אותו ולא יודעת איך!

שלום גילה, עיבוד של טראומה גוזל משאבים נפשיים עצומים, וכנראה שגם אחרי שנתיים של טיפול, מנגנוני ההתמודדות שלך מאותגרים מאד. הזעם שאת מרשה לעצמך להוציא עכשיו, עומד בניגוד גמור לשנים בהם גזרת על עצמך שתיקה. לאמונתי, המטפל מכיר בקושי העצום שלך, ומוכן לשאת יחד איתך את הסערה הבלתי נמנעת. כדי לא להכביד על עצמך עם אשמה מיותרת, תוכלי לומר לו את מה שאמרת לנו, כאן, ולהקדיש התבוננות נוספת על מנגנון ההתמודדות הזה. זאת הזדמנות מצויינת להקשיב למה שקורה לך בהקשרים בינאישיים בנוכחותו של רגש עוצמתי. (רציתי לאחל לך "שיעבור בקלות", אבל אני יודעת שזה לא יהיה קל. לכן אאחל לך - ) שיעבור בשלום :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך? בדיוק אתמול לפני שנתיים התחלתי את הטיפול. מי היה מאמין שאשאר שם שנתיים?!? בעיקר את..אה?..(: הזכרתי לה שהפגישה הראשונה היתה בערב יום השואה ולא רציתי לחזור בכלל... כמו כן סיפרתי לה ש"בכיתי" לך -מי קובע פגישה בערב יום השואה? זה יום נאחס וכו'..(זוכרת?) אז היוםהחלטתי להביא לפגישה עוגה. אז השקעתי וקניתי עוגה בקונדטוריה טובה. הבאתי את העוגה לפגישה והיא לא הסכימה לאכול. מאד נפגעתי מזה. בהתחלה הבנתי שהיא לא רוצה בגלל שזה לא דיאטתי.. ולאחר מכן אמרה שזה מטעמי בריאות...וזה לא שיש לה מחלה כלשהי...אז הנחתי לה..אמרתי לה שאם תביא אישור מהרופא אני אסלח לה.. האמת, שמאותו רגע כעסתי מאד, התאכזבתי והתחלתי לשתוק... למעשה, רוב הפגישה עברה בשתיקה, רציתי ללכת הביתה... בדיעבד זה נשמע דבילי...פשוט כך הרגשתי... טוב, באותה הזדמנות אומר גם לך המון תודה. ותודה שאת כאן מימי

נזכרתי במשהו\ היא אמרה שזה לא בריא לה...אמרתי לה שגם לעשן זה לא בריא...(הלא היא מעשנת..)

מימי יקרה, ברכות על יום השנה השני שלכן ביחד. זהו באמת הישג מרשים, בעיקר נוכח כל הספקות והמהמורות שהיו בדרך. תקרית העוגה מוכרת בגרסה זו או אחרת כמעט לכל מטפל. את ודאי זוכרת דיונים קודמים שהיו כאן בנושא מתנות, והמשמעויות שהן מקבלות בחדר - בין אם מדברים עליהן ובין אם לא. למתנה שהיא גם אוכל יש משמעויות נוספות, ואני חושבת שכדאי לך לנסות לפתוח את זה לדיון בפגישה הבאה. אני יכולה, בלי מאמץ רב, לחשוב על כמה סיבות לסירוב שלה, אבל זה באמת, איכשהו, לא חשוב. מה שחשוב הוא שאת נורא רצית להביא לה משהו ממך, ש*ממש* ייכנס לתוכה, וזה לא התאפשר כמו שרצית. הכעס והאכזבה שלך בכלל לא טפשיים או דביליים, אבל יהיה טפשי (או לפחות חבל נורא) להניח לנושא כל כך חשוב להישאר לא מדובר. אני מחליטה לדבוק בתחושת החגיגיות, למרות הכל, ולאחל לכן עוד הרבה הישגים יחד. שלך ליאת

היי ליאת מעולם היא לא סירבה לדברים שהבאתי(שהם לא אוכל) ואפילו יין היא הסכימה ללגום פעם...איזה משמעויות ישלאוכל? (וזה לא אוכל שאני הכנתי..:) היא דווקא בעניין הדימויים קצת כמוך (או שמא כל הפסיכולוגים ככה?) בכל אופן היא כמובן הרגישה שנפגעתי מזה ואמרה שזה כמו ילד שהכין בגן איזו יצירה (למשל כד) וממראה לאמא שלו והיא אומרת שאין לה מקום בשביל זה...אין לה איפה לשים את זה.... אז קצת דיברנו איכשהו גם על זה... וכן השנתיים זה הישג בפני עצמו(גם היא חושבת) בצירוף למספר הישגים קטנים... אולי אצרוב לה דיסק במקום העוגה... שיהיה לך שבוע טוב ותודה את מותק(: מימי

שלום לך חברה יקרה, סוף השבוע מנקז אליו לפעמים לא פחות מחוייבויות משאר השבוע. וותיקי הפורום כבר יודעים שאני שייכת לציפורי הלילה, ולכן, גם אם קצת באיחור - אני מגיעה בסוף. :-)) ליל מנוחה ליאת

שלום לך, אני נותנת שיעורים פרטיים ועוזרת לתלמידים. יש תלמיד אחד בכיתה א' שמאוד כיף לי איתי, והוא כל הזמן רוצה שנאריך שעות, שאני אתן לו עוד משימות, תרגילים, מתנות. השבוע, בעת שהוא היה קורא לידי, פתאום הוא ישב בחיקי, ולא ידעתי מה לעשות? האם לתת לו לשבת שם? האם להעיר לו? פשוט לא התייחסתי, ואז הוא שם לב אחרי זמן מה וקם אבל הוא כל הזמן מבקש קרבה פיזית ממני, מנסה להתקרב, למרות שיש לו הורים מאוד טובים מה אני צריכה לעושת? לשים לו גבולות? לתת לו להתנהג בטבעיות? יש לציין שהוא מתקדם טוב מאוד בלימודים, ושאצלי הוא יושב שעה שלמה בלי להתנגד להיפך מהכנת שיעורים עם אמא שהם לפי טענתה סבל של שעות. תודה

ערב טוב, כמורה פרטית, אינך כפופה רשמית לקוד אתי זה או אחר (לפחות ככל הידוע לי), ולכן עליך לגשש את דרכך לבד ולמצוא את הדרך הנכונה לך. אני מניחה שאם העלית כאן את השאלה, היה משהו בהתנהגותו של הילד שגרם לך מבוכה או ספק. אחרי הכל, נשכרת כדי לשפר את ביצועיו ה'אקדמיים', ולא כדי לספק את צרכיו הרגשיים. איני יודעת מה עמדת ההורים בעניין זה (היום יש רגישות רבה לנושא) וגם זה פקטור שיש להביא בחשבון. אוכל לספר מניסיון רב בעבודה עם ילדים, שאפשר להעניק חמימות ואהדה גם ללא מגע (או עם מגע מינימלי), ועבורי זאת הדרך הבטוחה והמועדפת. נדמה לי שהתנהגותו של הילד מעידה על כך שהפכת דמות אהובה ומשמעותית עבורו, ועל כך שאת מזמנת לו חוויה נפלאה של קבלה סבלנית ופתיחות. לכן, לא הייתי דוחה את גילויי החיבה מצידו, אך לא יוזמת כאלה, או לא מעודדת אותם באופן מיוחד. כל הכבוד על הגישה האחראית והרצינית לעבודתך וללקוח החביב ובר המזל שלך. ליאת

היי.בור גדול ובולעני מפריד אותי מהחיים שלי ומכל הטוב שבהם.אני מטופלת היטב ובידיים טובות, אבל עייפה מלהיות "בתוך" עצמי ומרגישה היום שאני לא יכולה לסופ"ש הזה.למאבק להישמר מנפילה לבור הזה.מרגישה שנגמרו לי התשובות לעצמי.ומה יהיה עם זה שהבור הזה תמיד נשאר בסוף...ואיך משהו כל כך חלול וריק יכול להרגיש כל כך כבד..

שלום ויק, ברוכה השבה אלינו. קצת תהיתי לאן נעלמת. אני שמחה לשמוע שאת בידיים טובות. גם כשאנחנו מוחזקים היטב, לא תמיד הכאב מרפה, וההתמודדות נמשכת. התיאור שלך הזכיר לי מושג מעולם הפסיכואנליזה (הלקוח מעולם האסטרופיזיקה), המכונה 'חור שחור', ומכוון לאותם מרווחים שבין הפגישות, הנחווים כקטיעה ברצף ההכלה וההחזקה של הטיפול. עבור אנשים מסוימים, החור השחור מייצג איזו תהום אין סופית, בור ללא קרקעית, של חוסר משמעות, תוהו ובהו וחרדה גדולה. הייתי רוצה לשלוח לך תקווה לכך שעוצמתו המצמיתה של האין תתחלף בהדרגה בתחושת קיום ומשמעות, בשלווה ובקבלה עצמית. מחזיקה לך אצבעות ושולחת עוד ועוד כוח. ליאת

ליאתי תגיד יקרה החור השחור הזה הוא נורמאלי? מה זה אנשים מסויימים מה מאפיין אותם? זה עובר? איך מתמודדים איתו? מטפלים יודעים עליו? בילבי ילדת הברזל

התחלתי טיפול פסיכולוגי פעם ראשונה בחיי. רציתי לדעת מה צריך להיות תפקיד הפסיכולוג, רק להקשיב או גם לתת עצות? איך אני יודעת שהיא פסיכולוגית טובה ואחרי כמה פגישות אני יכולה לדעת פחות או יותר אם זה מה שמתאים לי? אני לא רוצה להמשיך בפגישות ואחרכך לעבור לאחר משום שזה מטיש נפשית, שוב לספר את הסיפור וכו'...

שלום מיכל, ברכות על התחלת הטיפול. ההקשבה היא כלי העבודה המרכזי של כל פסיכולוג. מתן עצות - קצת פחות. פסיכולוגים אינם מתיימרים בדר"כ לדעת טוב יותר מהמטופלים שלהם מה טוב ונכון עבורם. הם מנסים לחזק את הכוחות של המטופל כדי שיוכל לרתום אותם לקידום מטרותיו והגשמת מלוא הפוטנציאלים שלו. גורם חשוב המכתיב את מידת המעורבות של המטפל ואת האקטיביות שלו, הוא הגישה התיאורטית עליה הוא מסתמך. יש גישות הקוראות למטפל להישאר ניטראלי ועלום, בעוד גישות אחרות מצדדות במעורבות רבה יותר מצידו. יש גישות המגדירות טיפול כתראפיה של אדם אחד, ויש המאמינות שמדובר לעולם בתהליך הדדי ומשותף של המטופל והמטפל. כדי לדעת האם טיפול טוב ונכון עבורי, יש להמתין מעט, ולאפשר לקשר הטיפולי להתבסס. בשלבים הראשונים תוכלי להסתמך על תחושות הבטן שלך: האם את חשה יחסית נוח במחיצתה? האם היא מעוררת בך אהדה? אמון ראשוני? האם את מצפה לפגישה הבאה? האם את מרגישה שמכבדים את המקום שלך? האם יש משהו זורם בחדר, מאפשר? יש אנשים שמשתמשים במילה 'כימיה', כדי לתאר בקיצור את אותן תחושות ראשוניות שישנן או אינן בקשר. אני משערת שאם בחרת בה, בוודאי היו לך המלצות כלשהן, וגם זו יכולה להיות אינדיקציה לא רעה. תני לעצמך כמה שבועות זמן, וחזרי לעדכן אותנו. בהצלחה ליאת

שלום, אני נשואה באושר 4 שנים, יש לנו תינוק בן 5 חודשים. אני ובעלי מסתדרים מצויין אוהבים ומבינים אחד את השני. יש לי חמות שעד לידת בני הסתדרתי איתה. אך מאז שבני נולד (הנכד הראשון בשבילה) היא פשוט הפכה לבלתי נסבלת או שלפחות לי קשה מאוד לסבול אותה. היא רואה את התינוק פעם בשבוע למשך מס' שעות ובכל ביקור היא מעירה כל כך הרבה הערות שזה פשוט מעייף! לפחות אם ההערות היו מועילות, אבל ממש לא! אני עובדת על עצמי ואומרת לא להתייחס אליה, אבל בסוף אני נגררת ומנסה להסביר לה אך היא מסוג האנשים שלא רוצים להבין את מה שמסבירים להם ואת אותה הערה היא מסוגלת להגיד המון פעמים. עד לא מזמן לא שיתפתי את בעלי במה שעובר עלי, כי חשבתי שאין צורך להעמיס עליו, ומה גם שזו אמא שלו ולאף אחד לא יהיה נעים אם מעירים לו על אמא שלו. אך בביקור האחרון זה כבר עבר כל גבול. היא זרקה כל כך הרבה הערות, לדוגמא היא הביעה דאגה שהבן שלנו לא מתהפך ומהירה להוסיף שכל הילדים שלה התהפכו כבר בגיל חודשיים. אני הסברתי לה שלכל ילד קצב משלו והתהפכות בגיל מוקדם כלל לא עדיפה על התהפכות מאוחרת יותר ואני כל פעם מסבירה שאני עושה תרגילים עם התינוק ומזיזה אותו הרבה, אבל כל פעם מחדש היא גורמת לי להרגיש שאני אמא לא מספיק טובה ושבני לא מספיק זז. בקיצור, באותו ערב אני כבר לא יכולתי לסבול וכשחזרנו שיתפתי את בעלי שעד היום לא רציתי לספר לו אבל די אני כבר לא יכולה לשמוע את ההערות הבלתי פוסקות שגם גורמות לי לחוסר ביטחון בתור אמא. בעלי הסכים איתי ואמר לי לא להתייחס אליה כי זה האופי שלה וגם הוסיף שהוא ידבר איתה שתיתן לנו אפשרות לגדל את בננו בדרכנו. מה שמפריע לי בכל הסיפור הזה שחמותי נורא מעסיקה את המחשבות שלי, אני כל הזמן חושבת על מה שהיא העירה לי וכל הזמן חושבת מה הייתי צריכה לענות לה ולמה לא עניתי לה כך וכך. למרות שבעלי ממש באותו ראש איתי, עדיין זה לא ממש מרגיע אותי וכל פגישה איתה אני מתוחה ומוכנה ל"קרב". המחשבות האלה עליה פשוט מפריעים לי להתרכז בלימודים, בעבודה, כאילו הראש שלי אף פעם לא מרפה. ומתווספות לזה גם ההתלבטויות שלי לגבי טיב האמהות שלי, האם באמת אני לא פיתחתי מספיק את בני? למרות שזה תינוק מאוד מפותח מכל הבחינות, פשוט הוא עוד לא מתהפך ואני יודעת שזה נורמלי, אבל אני נזכרת במבט המודאג שלה ובהערות שלה ואז אני מתחילה לפקפק בעצמי. בקיצור נורא מפריעות לי המחשבות עליה וכל כך הייתי רוצה להיפתר מזה. אני אומרת לעצמי - מה איכפת לך, את רואה אותה בסה"כ פעם בשבוע, - אבל הפעם הזאת היא מספיקה כדי להעסיק את הראש שלי לכל השבוע עד הפעם הבאה. הייתי רוצה מאוד שמישהו יציע לי איך אוכל לעזור לעצמי. תודה

שלום עדן, הפנייה שלך גרמה לי להתלבט האם לענות לך כפסיכולוגית או כאמא, והפעם בא לי לענות לך דווקא כאמא שעברה חוויות דומות. ילד ראשון מעורר כמעט אצל כל אם צעירה מידה זו או אחרת של חרדה: האם הכל בסדר אצלו? איך בכלל אפשר לדעת? האם אני אצליח לזהות כשמשהו יהיה לא כשורה? האם הוא אוכל מספיק? ישן מספיק? בריא? האם הוא מפותח כשאר בני גילו, או אולי מתעכב קצת? האם אני עושה מספיק כדי להעניק לו סביבה בטוחה ואופטימלית? האם אני מספקת לו את כל צרכיו? ועוד ועוד שאלות מטרידות מהסוג הזה. ואז - כאילו לא די לנו בספקות ובדאגות שלנו, נכנסות כל מיני 'נשמות טובות', וטורחות לספר לנו שאצלן זה היה לגמרי אחרת. הילד שלהן תמיד עלה 300 גר' בשבוע, התהפך לפני כולם, שחה בגיל שנה, קרא בגיל שנתיים, אף פעם לא בכה בלי סיבה, תמיד ישן לילה מלא, ועורר התפעלות בכל מקום אליו הגיע. אני רוצה להציע לך למצוא לעצמך מישהו עליו את *באמת באמת* יכולה לסמוך (אחות טיפת-חלב, רופא ילדים, וכד') ולהתייעץ איתו לגבי כל דבר שמטריד אותך. כשאת עצמך תהיי רגועה ושקטה, יהיה לך קל הרבה יותר לסלק מעצמך מטרידים למיניהם, גם אם זו אמא או חמות. אחרי הכל, גם עבור סבתא צעירה העניינים די מרגשים וחדשים, והזיכרון כבר לא משהו. דבר נוסף שאת יכולה לעשות, קצת פרדוכסאלי, זה לשלוח אותה עם הילד לטיפת חלב, כדי שתוכל להירגע בעצמה. תתנחמי בכך שהיא מגיעה רק פעם בשבוע. כדי לדלל קצת את השפעתה עליך, תוכלי לבקש ממנה להישאר כבייביסיטר עם הילד, ולצאת עם חברה לקניון או לבית קפה. כך היא תרגיש חשובה ומוחמאת, ואת תרוויחי כמה שעות בילוי וכייף. מאחלת לך הרבה נחת, שלווה ובריאות טובה ליאת (שלפי דעתה אף ילד שלה לא יודע עד היום להתהפך מהגב לבטן...)

אני לא יכולה יותר

שיר יקרה, שולחת לך אוויר ועוד קצת אורך רוח. יש ימים קשים מנשוא, ואחריהם באה הפוגה. נסי לזכור זאת, ולא להישאר לבד. חושבת שתצליחי לחשוב על משהו טוב שירים את קצות הפה לחיוך? ליאת

היי .. מה שלומך ?.. אני .. מרגישה קצת יציבה?! .. :-) אחרי ימים של סערות ..שכללו כל השבוע הז סופות חול עצומות בתוכי .. פתאום מתחלחלת לי תחושה בבפנים של איזה שקט ..?! ואוו .. זה ככ מרגיע ..המקום הזה .. בתוכי .. הימים ככ עמוסים רגשית , קבלנו תוצאות של בעלי .. הגידול בראש הוא שפיר ..יש איזה לחץ במערכת החדרים בראש , אבל זה פענוח שלי מהכתוב בתוצאות .. עדיף שהפענוח הנכון יעשה על ידי הרופא ולא על ידי וזה יהיה רק שבוע הבא .. מקווה שיהיו בשורות טובות .. ותקווה שיכולים להיות לנו דברים טובים .. ליאת .. אני ככ מפחדת ..אני מודה .. הייתי אתמול בערב בטיפול .. מדהים איך אני מגיעה אלייו כעוסה, עם בחילות כל הדרך ...והתנגדות פנימית שלי ל.."אוף שוב טיפול "... וכשאני מסתכלת לו בעיניים , מקשיבה לקול המרגיע שלו , לחיוך .. אני מצליחה להחדיר לי איזה סוג של שקט ?!!! אני רגועה , לא כועסת , ממש "נמסה" .. הייתכן ?.. איך ?.. עם כל הבלאגן שסובב אותי , ??? אני מצליחה להיות מוחזקת אצלו גם אם בשתיקה .. מדהים .. ורק דרך מילים .. מדהים איך הרגעים הקטנים האלה ..ככ חשובים .. איך הם יכולים להרגיע ... המילים , הנוכחות התמידית, העקביות שלו , האמפתיה .. כל זה מצליח לעטוף ..אותי , בכאב ובנקודות הכי רגישות ..בתוכי .. ההשתקפות שם מראה לי שיש גם חלק שיכול להיות טוב ?! היום שלחתי לו סמס ..בבוקר של תודה .. תודה שהוא מצליח להיות כזה אמפתי ..כשהתקופה הזו לא קלה .. וכן..שיש לי גם סמסים טובים ..:-) אז זהו בינתיים , מאחלת סופש רגוע .קליל ונעים .. שולחת לך ... חיבוק חזק ממני .. דעי ..שאת יקרה לליבי .. שרית

ערב טוב שרית, כמה נעים לשמוע אותך ככה, רגועה ומוחזקת. הפורום שלנו אוצר בתוכו כל כך הרבה כאב, עד כי לפעמים נדמה שזו חזות הכל. אני אוהבת כשבאים הנה לספר גם את הטוב. יופי לשמוע שגם הדאגות הבריאותיות מתרחקות קצת. שולחת הרבה בריאות לכולכם, ושהטוב ינצח ליאת

היי ליאת שלום רב בעמוד 846 יש תגובה ממני לתשובה שנתת לגבי שאלה "מקום שטוב שטוב לי בו ורע לי בו זכור לךזה היהתחת הכותרתשאלה קטנהוכתבת והוספת שזוהי לא שאלה קטנהלטעמך ולפי נסיונךבחייםאז שם ממש שםיש מתחת לכותרת תגובה לליאתתשובה ממני אנא ממך ראי תודה על הכל נשמה שולמית

שלום שולמית, אני מבינה שיש לך היסטוריה לא פשוטה עם המקום הזה, שיש בו גם טוב וגם רע, ורוצה להאמין שלמרות הכל תצליחי בסופו של דבר להחזיר את היחסים לאיזון, ולהעצים את הטוב עבור עצמך ועבור היקרים לך. אחד האתגרים היותר רציניים של כולנו, זה לזכור את הטוב גם כשהוא מתרחק קצת. מאחלת לך סוף שבוע נעים ורגוע ליאת

היי ליאת לאחר פנית דרת שאלתי אליך על מקום שטוב לי בו אך גם רע לי בו יפנה אליך בשאלה מה את מציעה לי לעשות בנושא? ואים הוכל ליתפיס אתו אותו אדם שחשוב ויקר לי בדרת הכי פשוטה בלי התכמקות עם הרבה יתמודדות והעזה ואפתח מולו את ליבי ואפתח איתה דף חדש.? בתודה מראש שולמית

כמה כאב יש בעולם וכמה בדידות:-(((((((((((

נכון, בילבי. אבל יש גם נחמה, אהבה וחמלה. חשוב לזכור גם את זה. ליאת

וחשוב לזכור גם, שכפרטים, איננו אשמים ו/או אחראים לכל הסבל הזה כולו. שלצערנו הגדול יש דברים שלא ניתן לשנות ואין לנו שליטה בהם. לעומת זאת, יש דברים שכן ניתן לעשות, איש איש במגבלותיו הוא, ולשם עלינו להזרים כוחות. למען רגעי החסד.

ולנסות עוד ועוד, אך בלי מוטיבציה. בלי סדר, בלי יכולת תמצות, הכל מעורפל- אך נדמה שאפילו לא אכפת לי, אולי כן בתוך תוכי, אבל אין לי כרגע את האנרגיות המינימליות הדרושות לשם כך.

שלום לך me2salsa לפעמים, בזמנים דלים במשאבים, אין כל רע ב'לתפוס טרמפ' על כוח האינרציה. זוהי דרך חסכונית ויעילה להמשיך ולנוע. את ממשיכה לנסות עוד ועוד, מכבדת את אותו גרעין קטן של תקווה ש"אולי כן בתוך תוכך". הרשי לי להצטרף ולהפיח בו עוד ועוד כוח. וגם בך :-)) ליאת

הייתי רוצה לבדוק האם אני סובל מהפרעת אישיות גבולית. היכן ניתן לעשות את האיבחון ? תודה

שלום עמית, ככלל, אבחון ההפרעות הנפשיות נעשה באמצעות ראיון קליני מקיף, הנעשה בידי איש מקצוע מיומן ומנוסה (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר). לעיתים ניתן ל?ג?ב?ות את ההתרשמות הקלינית גם בכלים פסיכודיאגנוסטיים (מבחנים שונים), אך עלותם גבוהה מאד, וברוב המקרים הם מאששים את ממצאי הקליניקה. מי שהוכשרו להעביר מבחני אישיות הם הפסיכולוגים הקליניים. בברכה ליאת

תודה ליאת. כל פסיכולוג קליני יכול? אם אני התחלתי טיפול, הפסיכולוגית אמרה שעליי לגשת לפסיכיאטר אך לא נתנה לי שום איבחון ולא עשתה שום איבחון. למי לגשת? האם פסיכולוגים דרך קופות חולים גם יכולים?

אפשר לשלוח מייל?

שלום ליאת, אני נמצאת בטיפול כשנה, בזמן האחרון אני מאוד רוצה לערוך במסגרת הטיפול הערכת ביניים. הערכה שתכלול את ההתקדמות לאורך הטיפול, מוקדים לטיפול בעתיד ובכלל לקבל פידבק על עצמי. כשבקשתי מהמטפלת לעשות זאת היא סרבה וכמובן שדברנו וניתחנו את הרצון הנ"ל ומשמעותו. יש לציין כי אז הייתי בתקופה קשה ואילו היום אני במצב טוב יותר ורוצה לעשות זאת ממקום של כח. מה דעתך? האם זה מקובל לעשות במסגרת הטיפול? ועדיין קשה לי להבין למה המטפלת סרבה לבקשה אז אם תוכלי להציג זאת באופן תיאורטי אשמח מאוד. תודה, שירה.

יכול להיות שהיא רוצה שאת תעשי זאת ולא היא- שתתאמצי בשביל זה, שזה לא יגיע לך "מוכן".

שלום שירה, איני מכירה המשגה תיאורטית לפיה אין להעריך את התקדמות הטיפול. יעדים טיפוליים עתידיים קל יותר לשרטט במסגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ופחות בטיפול דינמי. טיפול התנהגותי הוא גם זה שמאפשר להעריך בצורה טובה יותר את הישגי הטיפול. אחרי הכל, אם היו יעדים ברורים מראש, לא קשה להעריך את המידה בה הושגו. מן התיאור שלך (את דברי המטפלת) עולה ניחוח של טיפול דינמי, המשאיר את המשאלות שלך פתוחות להתבוננות ודיון. נסי להנות מיתרונותיו של טיפול-טיול כזה, ולשמוח בהישגים המרשימים אליהם הגעת, אותם את מצליחה להעריך בכוחות עצמך. בהצלחה ליאת

היי ליאתי, מה נשמע? החג עבר, תודה לאל, ועכשיו אני עסוקה בלאסוף את עצמי לאט לאט. נראה לי שהשנה יצאתי בשריטות וחבלות שיישארו איתי קצת יותר מבעבר. ועכשיו אני רוצה לדבר איתך על בעיה בנאלית... רבתי עם אמא שלי לא מזמן. היא מאוד פגעה בי. אחר כך היא התנצלה ואמרה שאני לא צריכה להתייחס לכל שטות שהיא אומרת. היא תמיד אומרת דברים קשים, מתנצלת, מתחנפת ואז שולחת אותי לפסיכולוגית שלי שאולי תצליח להציל משהו, להוציא חלק מהרסיסים של הפגיעה... ;-). העניין הוא שהפעם יותר קשה לי לסלוח לה. היא מאוד פגעה בי. אני לא מצליחה (ולא רוצה) לסלוח לה. מה עושים? ומה את מספרת? אכלת הרבה מצות עם שוקולד...? עכשיו תנסי לחמנייה עם שוקולד, אומרים שזה להיט... ;-) יופי שאת פה. נורית

ערב טוב נורית, יש משהו נורא קשה בכך שתחושות ורגשות שלנו אינם זוכים להד ולתוקף דווקא איפה שהכי טבעי למצוא אותם. לבד מתחושת עלבון ובדידות, יש בכך כדי ליצור בלבול וקושי לזהות ולהכיל את רגשותינו, בעיקר אם זה קורה לנו בילדות. מותר לך לכעוס, ולהמתין עם הסליחה עד שתביני מה *באמת* קורה לכן, שם, במשולש הזה, היורה עלבונות וכעסים. איכשהו, מהמעט שאמרת ("ואז שולחת אותי לפסיכולוגית שלי...") אני מניחה בזהירות שרסיסי פגיעה נעוצים בעוד כמה מקומות. קחי לך זמן להתבוננות והקשבה. המצות בשוקולד פינו את מקומן זה מכבר לתפריט דל קלוריות, משעמם למדי, כי יש גבול. היום התנחמתי בשאריות מופלטה עם דבש. היה נפלא! לילה טוב ליאת

ליאת, אני זקוקה לכמה הבהרות... התכוונת למשולש אמא, אני והפסיכולוגית? כי יש משולש אחר הרבה יותר רציני... והתכוונת לרסיסי פגיעה שנעוצים גם באמא? יש בה הרבה רסיסי פגיעה מכל מיני סוגים, אבל אני לא חושבת שיש לי חלק גדול בהם. אמא לא שולחת אותי לפסיכולוגית בכעס, להפך! מידי פעם יש לה הארה של הנזקים, אז היא מסבירה לי שזה נורא חשוב שאני אלך אליה. נורית

יש לי בת זוג כ 4שניםהיא בת 30 אני בן 40 לפני כשלש היא חשפה בפניי פרשת אונס שחוותה בגיל 19 ולמעשה תוך כדי החשיפה היא עצמה נחשפה לטראומה שוב ועברה תהליך כאילו המקרה קרה עכשיו. כמובן שמאז ועד היום כל הקשר המיני המופלא שלנו נעלם ולא נותר ממנו כלום עד כדי רמה של חיבוק או נשיקה לא קימים.הדבר פוגע בעיני בזוגיות בצורהה קשה מאד מתסכל ובלתי ניתן להמשיך בצורה הזו.ברצוני לציין כי בת זוגי מטופלת באופן רציף ע"י פסכולוגית קלינית .גם בשיחה שהיתה לי עימה וגם מספר פעמים שכתבתי בפורום נאמר לי כי יש צורך בתמיכה ובסבלנות,וכך עשיתי. אך כיום חלפו להם 3שנים מאז ואין כל שינוי שמסתמן והמצב הנוכחי פשוט הורס את הזוגיות לגמרי אני מצד אחד מאד אוהב אותה לא רוצה לפגוע בה,אך מצד שני איני יכול לחיות עם המצב הזה כשאין בו שינוי אחרי תקופה ארוכה ולא מסתמן שינוי זה מתסכל אותי ואני מרגיש כי אני מרמה את עצמי ומרגיש שלא ניתן לקיים זוגיות נורמלית ללא רגש מגע חום וסקס שאותם איני מקבל כלל מזה 3 שנים.לאור האמור לעיל אנא עצתכם מה עלי לעשות אני ממש נואש מהמצב הזה בת זוגי ערה לכך ואני לא יודע מה עלי לעשות???????האם לעזוב אותה או להציב אוליטמטום האם מהלך קיצוני שלי ינתק אותה מהטראומה אני ממש בבכעיה קשה ??? (ואנא על תענו לי תחכה בסבלנות תנו לי כלים אמיתים אני במצב הזה 3שנים)

שלום גיא, שאלה קשה אתה שואל. אני חושבת שזכותו של כל אדם לקיים זוגיות שלמה ומספקת. אתה מתאר התמודדות ממושכת, סבלנית וראוייה להערכה, עם התקופה השברירית והמאתגרת שנגזרה על הזוגיות שלכם. נדמה לי שאין כאן תשובות נכונות או לא נכונות, ובכל מקרה הן בתוכך. אין לי ספק שמדובר בהחלטה מורכבת, כשכל כיוון בו תבחר יעלה במחירים. ואולי מוטב שתתלבט בזה ביחד עם אדם נוסף, בן משפחה, חבר קרוב או פסיכולוג משלך. תוכלו, בה במידה, לנסות להגיע יחד להתייעצות עם מטפל זוגי/סקסולוג מנוסה, שבוודאי נתקל בעבר בסוגיות מעין אלה. התערבות כזו, כדאי שתהיה במתואם עם המטפלת האישית של בת הזוג שלך. אני רוצה להאמין שהמהלך שתתחיל להניע יוביל בסופו של דבר למקום חדש וטוב יותר. בהצלחה ליאת

כן, את ההודעה הזו החלטתי לכתוב ביום השואה ולא סתם. התופעה הזו שגדלה למימדים מפלצתיים היא מעין אידיאליזציה של החרא (סליחה). שליטה. משחקי כל יכולות, שיגעון גדלות, נרקיסיזם הרסני, צרות עין חולנית, חסידים שוטים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אפשר לראות לפעמים בפורומים של הנפש את מי שבוחר לסגוד למוות. אפשר לראות התרברבות במשחקים שבין חיים למוות, בוז והרס, וניסיונות בלתי נלאים למחוץ את התקווה. זה לצד זה עושה לי עצוב מאד. יום השואה היום.

ערב טוב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה (אני מתעקשת בכוונה גם על הגבורה) מביא את העצב, כמו גם את תחושת הניצחון, לעוצמות בלתי רגילות. זהו יום בו מובאות אל תודעתנו עוד ועוד עדויות של מי שהיו בשאול תחתיות, והצליחו לחזור לחיים כנגד כל הסיכויים. עצוב כל כך, ומעורר השתאות ותקווה. ליאת

נכון, כתבתי דברים חסרים. חסרים מאד. הבנתי זאת מייד כאשר שלחתי את ההודעה, אבל השלמתי לי במקום אחר. הקשבתי, שוב, לסיפורי גבורה של ניצולים. בדיוק דיברנו על כך שמשביב של זוית של קרן אור שחוו אפילו בגיל ארבע, אנשים החזיקו תקווה. בנו והקימו. כמה עוצמה, כמה מרגש, מעורר השתאות (כפי שאמרת). אפילו השוונו זאת להשתקמות שלי בטיפול. מכלום אור, כנגד כל הסיכויים, בקנה המידה שלי... רשמתי את הודעתי כמי שמשקיע מאמצים רבים ונלחם על התקווה בכל מאודו. וקשה לו, פשוט קשה לראות איך בקלות בזים לה והופכים הכל לחושך. היה לי קשה הבוקר, והיה לי קשה עם כמה הודעות שקראתי כאן לאחרונה, אז קצת לא התאפקתי.

בתשובה שלך לנחמה,יש טעות קטנה באות אחת,שהופכת את המילה למשהו לגמרי אחר.רצוי שתתקן זאת. לפני מבול התגובות.

דרור, תודה על ההשקעה המבורכת.

היכן מוצאים מטפלים העוסקים בטיפול דיאלקטי התנהגותי? למי פונים? זקוק לעזרה.

עמית שלום, אתה יכול להקיש את שם הטיפול DBT באינטרנט וייתכן ותמצא מטפלים המתמחים בגישה זו. לחלופין צרף מייל אישי וחברי הפורום ישמחו לתרום מניסיונם. דרור

************************************************************************************************* האטימות של החברה ובני האדם בכלל!!!!!!!!!!!!!!!יש צפירה ביום הזיכרון ביום השואה ביום של רבין ועוד.... למה אין צפירה לאלה שרצחו את נשמתם כמו נפגעי אלימת פיזית ומינית? זה הרי יותר גרוע מלמות!!!!!!!!!!! **********************************

:-((((((((((((((((((((איפה שאין צדק לעלם לא יהיה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לילך שלום, שאלתך הקצרה והתמציתית נראית כמייצגת אינספור שאלות שקשה לתת להם מילים. בכל זאת היא נשמעת כאן ובעוצמה רבה. דרור

את צודקת אך גם צפירה היא מאוד סמלית. במקום מסוים אני מאמינה שהצפירה הפכה לחלק אינטגרלי בתרבות הישראלית, אבל אני לא בטוחה אם היא מצליחה לעורר רגשות אמיתייים. הרי את חיה את חייך כרגיל ואז פתאום צפירה שאמורה לנתק אותך מחיי היום היום, לחשוב במשך כשתי דקות על הסבל הנורא שעבר העם היהודי בשואה ואז בתום הצפירה "ממשיכים לחיות כרגיל". נשאלת השאלה למה אנשים בכלל עומדים בצפירה, מה הסיבה האמיתית כלומר.

איני בטוחה שכולם ראו את שאלתך. יש רווח גדול מידי לפני הכוכביות. אני, לפחות, חשבתי ששאלת רק "למה?" זועק. רק אחר-כך פתאום במקרה גיליתי שיש המשך. מרגיש נורא כאשר בטוחים שאין מכירים בעוצמת הפגיעה, בכאבך, כאילו אין לו תוקף. זאת הרגשה קשה מאד מאד. ועוד יותר כאשר מקנאים באחרים שכאבם מוכרז ומוכר כביכול. בקשר לצפירה, הייתי רוצה לומר לך שאני מכירה ניצולי שואה שאינם אוהבים (בלשון המעטה) את יום הכאב שמיועד לכולם, משום שכך הם מרגישים שאין די מקום ונוכחות לשואה הפרטית שלהם. הם מרגישים מאוימים ונדחקים. בכל מקרה, אף אחד אינו נשאר אדיש ליום או לצפירה. יש המגיבים לכאן או לכאן ברגשות עוצמתיים. הצפירה, לדעתי, יכולה אכן להזכיר את השואה הפרטית והייחודית, מבלי שיהיה מדובר בארוע הגדול ההיסטורי, אלא באירוע אישי כואב בפני עצמו. ועצוב ונורא שגם לשואה ההיא יש מכחישים...

לא מקורבת לאף ניצול שואה,ובכול זאת מרגישה אותה כל כך שלי.משהו מתוך תוכי.לעולם זה יום בשנה,אבל הזכרונות הם כפול 356 יו בשנה כפול 24 שעות ביממה! רגע לא פחות.

ד. שלום, כפי שכתבתי למטה, לעיתים הכאב הפנימי הרב פוגש בכאב משותף. הרגישות הרבה עליה את מדברת, שבעטיה במהלך כל השנה את חווה עסוקה ואולי אפילו מוצפת באותו כאב נורא של השואה מקשה עלייך מן הסתם את חיי היומיום. אולי לא נכון לומר זאת ביום שכזה, אבל אם אפשר שווה להצליח להתמודד עם קשיינו היומיומיים, שגם הם לא פשוטים כל השנה. ויום אחד בשנה לאפשר לכאב הזה מעט להשתלט עלינו. אז ניתן להכיל אותו יותר, אם זה בכלל אפשרי. דרור

אוףףףףףףףףףףףףףף עצובבבבבבבבב בכל מקום!!! ערב יום השואה אין לאן לברוח אז הגעתי הנה לא מספיק עצוב אז גם כל התוכניות בטלוויזיה עצובות איפה לברוח לקצת שמחה?

אולי זה סימן שאפשר לבחור לזכור להקשיב ולהרגיש את העצב המיוחד והעמוק של היום הקשה הזה... אם ממש מעבר לכוחותייך ואת מרגישה חייבת לברוח למשהו אחר יש לך אפשרויות רבות. באינטרנט זה יכול להיות youtube, למשל. נסי לחשוב על באמת מה היית רוצה לבחור. אני בחרתי באפשרות הראשונה, וזה כך רק לאחרונה לאורו של הטיפול. אני דור שני. אז, בעבר, הדור הראשון פשוט ניתק כל אמצעי תקשורת ביום הזה והלך לישון.

ד. שלום, אכן זהו יום עצוב לכולנו. יום בו מזכירים לנו ואנו נזכרים בסבל הרב שעברו אנשים שחלקם חיים בשקט בינינו. אני בהחלט יכול להבין את ההרגשה שכאשר עצוב מדי בפנים יש רצון למצוא מקום שמח שירומם את המצב רוח. כרגע לא עולה בדעתי מקום כזה, אבל אולי חברי הפורום יוכלו לתרום רעיונות. דרור

היי לך הרבה בנות מגיבות להוגעות שלך ותומכות ומתעניינות ואת מתעלמת!!!!!!!!!!! ........!!!!!!זה לא יפה לפחות תתייחסי לכל העצים שעונים לך מה זה הסנוביות הזו? את בכלל מתייחסת לתגובות או שזה לא לכבודך????????????זה חלק מלהיות חבר בפורום את מתנהגת כאילו אנו אוויר!!!!!!!!!!!!!!!! ואולי זה שאת מחליפה כינוי זה חלק מהעניין כדי לבלבל אותנו שגם זה לא בסדר!!!!!!

אחותי לא יפה!!!!! אם לא שמת לב יש לה כאב מספיק גדול בלי הקטע אם היא עונה או לא עונה.... .......אולי לפעמים בא לכל אחד מאיתנו לכתוב בלי להתייחס אל תשכחי שזה פורום אנחנו לא מכירות אחד את השני ואולי את פוגעת במישהי דווקא נחמדה שפשוט כואב לה אי אפשר לדעת...........תחשבי על זה! חוץ מזה שהיא לפעמים כן עונה.. מה ענינים חוץ מזה? את ריגשי היום?

מה העניין? מה יש לך ולמקלדת עם תשומת לב בכל מחיר? תנו לילדה קצת שקטטטטטטטטטטטטט

מותק היא לא "סתם" היא כבר אמרה את זה למקדלת.....סתם זו מישהי שהייתה פה לפני המון זמן והורידו אותה. תניחו לה קצת! בילבי ילדת הברזל :-)

ME2 שלום, אני יכול להבין את הרצון שלך שיגיבו להודעותייך והודעות אחרים. אבל אני יכול להבין גם את רצונו של כל משתתף לבחור האם, מתי ולאילו הודעות להגיב ונראה לי שחשוב בתוך פורום לאפשר חופש פעולה שכזה. דרור

לא נכון!!!!!!!!!!!! כולם מגיבים ותומכים וההתעלמות שלה לא מתאימה לפורום שכזה!!!!!!!!!זה יפה מצידנו לכתוב לה ויש הרבה שכותבים לה והיא נעלמת ומתעלמת כמו רוח רפאים........ ....... גם עכשיו שאני כותבת לה היא מתעלמת אם זו לא חוצפה סנוביות ופריקיות של בחורה... אז תסכים איתי שלפחות להגיד לא בא לי לענות היא יכולה???????????ולבחורה עם אלף הכינויים מקווה שאת שומעת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!את צריכה לכתוב במקום שקט בלי אנשים כי זה מה שמתאים למישהי שלא מדברת עם א ף א ח ד!

ש לי בעיה. מאז שאני מכירה את עצמי אני סובלת מפגיעות יתר מדברים שנאמרים לי על ידי הזולת. ידוע שהישראלים קצת חצופים, אבל ממש בלי כל קשר אני נפגעת מאוד מהר ונעלבת מאוד מהר. הדבר מאוד מקשה עליי להתנהל בחברה ובעבודה. ברור לי שזה עניין של אופי וכד'. השאלה שלי הינה יותר בכוון הפרקטי התנהגותי : האם יש איזו דרך פסיכולוגית שהוכחה כיעילה אשר עוזרת בהדיפה מהירה של העלבון מעליי ? נניח, היגד מסויים כמו : "אני חזקה ולא נפגעת" או אולי חשיבה מסויימת כמו : "האדם הזה מסכן, ויש לו בעיות ולכן אסלח לו ולא אפגע ממנו כעת" או "אל תחשבי על מה שנאמר ועברי הלאה" - אגב מדובר בדברים שניסיתי אבל אני מחפשת רעיונות קצת יותר חזקים מכיון שאלו לא תמיד עובדים ולא תמיד יעילים. לכן שאלתי היא בעצם ממש ממש לכל אדם שקורא כרגע את פנייתי : איך אתם נוהגים להתמודד עם עקיצות והעלבות או עם יחס לא הוגן מכל סוג ? מה אתם אומרים לעצמכם ברגעים אלו ??? האם יש לכם שיטה ?

ליאת33 שלום, עלבון היא תחושה הנובעת לעיתים קרובות מכך שמישהו אינו מעריך אותנו כראוי, מזלזל אולי אפילו נוגע בנקודות שקשה לנו עם עצמנו. אבל לעלבון תכונה נוספת. זוהי דרך תקשורתית. אנו נוהגים לרוב להראות בדרכים שונות את העלבון. ייתכן שבמהלך חייך למדת לתקשר את הרצון שלך בקרבה דרך היעלבות. כלומר במקום לנהל שיחה עם מי שפגע בך, לומר לו את זה ישירות את מעדיפה שיבין מהתנהגותך שאת נעלבת ויתקרב אלייך. אם כך הוא הדבר יש טעם לנסות ולראות באילו דרכים חלופיות את יכולה לנקוט בכדי ליצור קשר, האם את יכולה להאמין שיש לך מקום לומר את מה שאת רוצה. לא לחכות שייגשו אלייך. דרור

אני בן 27 יש לי חברה בת 29 כבר 8 חודשים ביחד ואנחנו ממש מסתדרים מבחינת הבנה ראיה לעתיד וכל הקשור לנו ...היא בחורה מאוד חכמה ממש קלילה שאין לה דרישות קשות תמיד מנסה להבין מזה שהעבודה שלי קשה ואנחנו מתראים פעמיים בשבוע פשוט היא בחורה זהב ... רק הבעיה שלי איתה זה שיש משהו אצלי בפנים שתמיד דוחה אותי ממנה מין הרגשה כזאת מוזרה ששולטת רוב הזמן במחשבות שלי ..אין לי את הגעגועים החמים כלפיה ..אין לי את ההרגשה של פרפרים בבטן כשאנחנו מתראים פשוט מוזר... אבל כשהיתה לי אהבה ראשונה זה היה אצלי.. ואיתה אני רוצה שזה יהיה אבל לא הולך ..מה אני עושה בבקשה תנסי לכוון אותה לפתרון על שהוא ...

אסי שלום, אתה מתאר את החברה שלך כאדם טוב נוח מאוד עבורך אבל שמשהו חסר לך בקשר הזה. משהו שהיה בעבר, באהבה הראשונה שלך ואתה לא מרגיש אותו עכשיו -התרגשות, געגועים, תחושה שאתה לא יכול בלעדיה. ישנן סיבות רבות מדוע אנו חווים רגשות אלו ומתי לא. לעיתים דווקא תחושה של נוחות, שהדברים מתנהלים על מי מנוחות שהקשר יציב לא מעורר את ההתרגשות עליה אתה מדבר. אבל מכאן אלו הכל השערות. נכון יהיה שתנסה לברר עם עצמך ואולי בעזרת איש מקצוע מה קורה שם בקשר. ומה נכון לך לעשות בשלב זה. דרור

ערב טוב ישנה אישה הגרה בקרבת ביתי, יש לנו כימיה אדירה. ברחוב שאני נפגשות, נהנות לפטפט, אישה נעימה ואני נהנית מאד להיות בחברתה. גם מעבר לקו , כשאני מדברת איתה לעיתים רחוקות בטלפון, היא נותנת צעקה של התלהבות וחיוך כאילו התגעגעה אלי, ושמחה לשמוע את קולי ומשתמשת בשם:"שרהלה"! מבטיחה מידי פעם לבוא- והבן אדם לא בא!!!!!!!!!!!!! וזה קרה מספר פעמים שהזמנתי אותה, הבטיחה לבוא - ואינה באה. נכון, שהיא אדם עסוק, אבל שכל כך רוצים, מוצאים את הזמן לבוא ולרצות אותי. איך יתכן כשהיא שומעת את קולי מעבר לקו, מגלה התלהבות יתר, ברחוב. כשפוגשת אותי, קרה לא פעם שאני חוטפת נשיקה פתאומית ממנה, אך אין לי הסבר מדוע אינה מתקרבת יותר, מעולם לא יזמה שיחת טלפון, אלא רק אני, גם אינה באה אלי למרות שמבטיחה......... האם יתכן והיא שחקנית? האם יש מקרים כאלה שאנשים "נחמדים מאד" ומצד שני תופסים מרחק? מה זה אומר ואיך אדע אם היא באמת מחבבת אותי ושלא תשלה את עצמי, האם עצם זה שלא מקיימת הבטחתה לבוא, האם עדיף לתפוס מרחק גדול ממנה, האם להראות לה קשיחות? , .......כי אני אוכזבתי לא פעם ממנה שלא מקיימת הבטחתה ובאה, וכך ברחוב ובטלפון מדברת כאילו חברה הכי טובה.............. אולי אתם יכולים להסביר את התופעה הזאת ואיך לנהוג עם אחת כזאת, אולי היא באמת שחקנית גדולה.??? למרות ששנינו לא מכירות אותה לעומק, לפי מה שכתבתי, מה נראה לכם? תודה.

שרה שלום, ראשית ישנם אנשים שרוצים להיראות טוב, להיות אהובים על סביבתם אך עושים זאת ברמה שטחית משהו. ייתכן וזה המצב עם שכנתך. אבל ישנם גם אפשרויות נוספות, למשל שהיא פשוט לא אדם שיוזם קרבה. יכול להיות שהיא מחבבת אותך מאוד אבל היא לא תהיה זו שתתקשר אלייך, אולי מקשיים אישיים שלה עם עצמה. אם טוב לך איתה נסי להזמין אותה באופן מפורש, לקבוע איתה מתי תגיע אלייך. לא להשאיר את זה פתוח. אז גם תוכלי לדעת האם היא מתחמקת או שתמצאו את הדרך להיות קרובות יותר זו לזו גם אם הדבר אומר שאת תהיי היוזמת בקשר. ברור לי שזה קשה, וזה מלווה בשאלות האם את באמת חשובה לה. אבל אולי עם הזמן, כשתרגישי בטוחה יותר בקשר שאלות אלו יפריעו פחות. דרור

קיבלתי מידע מפסיכיאטר ש- PTSD יכול להיגרם מכל טראומה. הטראומה שעברתי הם 3 ניתוחים יום אחרי יום וסבלתי נורא ובכיתי, צעקתי ימים ולא נתנו לי פסיכיאטר, ובועדה הרפואית לא התחשבו בכך ולא ישב שם פסיכיאטר מטעם הועדה הרפואית. עד היום אני סובל נפשית , לא ישן רציף בלילות, מפחד מאנשים ונמנע מלעשות דברים.לא קיבלתי כל טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי מאז הניתוחים. במשפחה שלי חשבו שפניה לפסיכיאטר היא אסורה, ולכן סבלתי כמה שנים טובות עד שהגיע אלי נכה אחר ואמר לי שאני הייתי זקוק לטיפול ופשוט הזקתי לעצמי ע"י כך שלא קיבלתי טיפול. לפני הניתוחים חשבתי שזה הסוף שלי ואני הולך למות כי היה לי גידול ולא ידעתי אם הוא גידול סרטני או גידול פשוט (שפיר). לפני כ-4 שמים התחלתי לטפל בעצמי, הלכתי לפסיכיאטר דרך קופת חולים וקיבלתי תרופות נגד חרדה, פריזמה ובונסרין, לא הועיל לי הטיפול ואז ניגשתי לפסיכיאטר אחר שנתן לי קלונקס, בונדרול וסרוקסטץ המצב מתחיל להשתפר מעטץ השאלה היא האם יש לי PTSD? הפסיכיאטר הראשון שהלכתי באופן פרטי כתב לי שיש לי חרדות ודיכאון אך שלל כי יש לי PTSD מאחר וטען כי PTSD יכול להיות רק כשיש מאורע חיצוני כגון תאונת דרכים או הלם קרב, או תקיפה מינית או פיזית. פסיכיאטר אחר אמר ש-PTSD יכול להיגרם מכל טראומה. הלכתי לפסיכיאטר אחר שבדק אותי ולא יכול היה לקבוע אם יש לי PTSD אלא רק אם אעבור בדיקה, אצל פסיכולוג. הפסיכולוג קבע שיש לי יותר מדי שכל ואני עובד בחצי משרה ועבודתי טובה ומעריכים אותי בעבודה ולפי המבחנים הפסכידיאגוניסטיים שעברתי במשך 3 שעות אין ממצאים רציניים ל-PTSD ולכן הפסיכיאטר כנראה חשש לשמו הטוב וקבע שאינו יכול לקבוע אם יש לי PTSD. האם אתם מכירים פסיכולוג או פסיכיאטר שיכול לתת חוות דעת על PTSD לאור האירועים שעברתי? אבל אני רוצה רופא או פסיכולוג שמבין ב-PTSD ויעיל. לא רוצה לזרוק כסף על פסיכולג שנראה לו שאם אני עובד יעיל חצי משרה אז אין לי PTSD. אני צריך להגיש תביעה להכרה לנכות PTSD , והאם התביעה הזו תהיה הכרת זכות נכה רטרואקטיבית מיום השחרור או לפי תקנה 9 - כנכות נפשית החורגת בעוצמתה מנכות נפשית הכלולה בכל נכות פיזית אחרת לפי תקנה 4 לקביעת דרגת נכות. אודה לכם אם תעזרו לי , למי עלי לפנות. ואנא כתבו לי מה דעתכם על הסיפור שלי. בתודה רבה ולילה טוב.

יורם שלום, מדברייך נשמע שעברת ואתה עובר תלאות לא פשוטות הן בנוגע לניתוח והן בנוגע להכרה בזכויותיך. במהלך התהליך הזה שמעת דעות רבות ואתה יודע כיום לא מעט, בחלק מהדברים הנוגעים לוועדות הכרה בנכות אתה יודע בוודאי יותר ממני כך שבנושא הזה אני לא חושב שאני יכול לתרום. בנוגע לאבחנת ה PTSD זו אבחנה שכיום מתנהל דיון לגביה. אבל ב DSM, אותו מדריך הפרעות נפשיות, מצויין שאחד התנאים לאבחנה זו הוא חשיפה לאירוע שמסכן חיים או פגיעה בגוף כגון תאונה מלחמה ועוד. מניסוח זה ניתן להבין מדוע חלק מהדעות שקיבלת נטו לכיוון זה וחלק לכיוון אחר שכן ניתוח יכול להיחוות כאירוע מסכן חיים. לגבי המלצה על פסיכולוגים אתה יכול לנסות ולפנות לפסיכולוגים המעידים על עצמם שיש להם ניסיון באבחון וטיפול בהפרעות מסוג זה (למשל פסיכולוגים שעבדו ועובדים עם אנשי צבא). אתה יכול גם לפרסם מייל אישי שלך כאן ואני מקווה שחברי הפורום יוכלו לתרום לך מניסיונם. דרור

שלום אני צריכה ייעוץ דחוף אז ככה אני בת להורים פרודים לא ראיתי את אבי כבר 16 שנה גרתי בחו"ל בילדותי מאז שאני זוכרת את עצמי היינו לבד רוב הזמן אני ואחותי אמא עבדה לרוב אבא ניהל חיים כפולים, עברתי ניצול מיני מצד דודי לאחר מכן שכן שהיו מבוגרים ממני במספר שנים מצד אחד אני יודעת כיום שמדובר בניצול מיני אפשר להגיד ששיתפתי איתם פעולה ממה שזכור לי חיפשתי איכשהו חום אצל אותם בחורים בני 20+ לאחר מכן הגענו לארץ המעבר לא היה פשוט היה לי נורא קשה בהתחלה 4 שנים הייתי בפנימיה לאחר מכן צבא ואז השחרור , תמיד אמרו לי שאני צריכה ליהיות דוגמנית יש לי נתונים וגובה אבל אף פעם לא התקדמתי עם זה תמיד אני ממציאה לעצמי סיבות כשאני מסתכלת במראה פתאום אני מרגישה לא מספיק יפה או לא מספיק רזה למרות שאני רזה ,כמה שנים לאחר השירו הכרתי מישהו שהיה שמן והוא רזה דרך הקאות פתאום העניין משך אותי והתחלתי להקיא פעם זה היה פעם בשבוע היום אפשר להגיד שזה כל יום למרות שכל פעם אני מבטיחה לעצמי שזאת פעם האחרונה כל יום אני נלחמת לאני עובדת על זה אני מודעת לבעייה החמורה הזאת בנוסף אני מתחברת יותר לבנות למרות שאני לגמרי לא לסבית היו לי מערכות יחסים שנגמרו דיי מהר אני מתרחקת מגברים אני חושבת שהם בסדר העדיפויות האחרון שלי למרות שיש לי מחזרים אני כל פעם מרחיקה אותם אני צריכה עצה מה עלי לעשות הלאה אין לי כסף לטיפולים

ליאה שלום, נשמע לי שעברת דברים רבים בחייך, התמודדת ועדיין את מתמודדת עם חוויות קשות, בהם הרגשה שבעבר נוצלת מינית כאשר מה שחיפשת היה חום ואהבה. תחושות שאולי חסרו לך מעברך. בהמשך הרגשת תחושות לא פשוטות כלפי גופך וכיום את מרגישה שבכל הנוגע לקשרייך הזוגיים את מבולבלת. אלו דברים מורכבים שלמיטב הבנתי קשה להתמודד איתם לבד. אני מבין שאת לא יכולה לאפשר לעצמך טיפול פסיכולוגי פרטי אך ישנם טיפולים מסובסדים או טיפולים דרך מרכזי בריאות הנפש ממשלתיים שניתנים ללא תשלום ואולי יש טעם שתבחני אפשרות של פנייה לאחת האופציות הללו. בהצלחה, דרור

רציתי לשאול האם קיימת תופעה פסיכולוגית של צחוק מתגלגל (שבא במקום בכי), כוונתי למצבים קשים מאוד וכואבים בהם האדם צוחק וצוחק (במקום לבכות). תודה

שלום לך, אני לא יודע אם קיים שם מוגדר לתופעה שכזו בפסיכולוגיה. אבל צחוק יכול להביע שמחה והתרגשות ובמקרים מסויימים הוא מסווה את הכאב את הבכי. בעבר כונה מנגנון הגנה זה בשם היפוך תגובה, כלומר להתנהג בדרך ההפוכה למה שאתה מרגיש. זוהי דרך התמודדות באותם מקרים בהם ביטוי הרגש המקורי קשה מדי. דרור

יקרה כנראה שאת צוחקת מרוב כאב תנסי להגיד את זה בטיפול בלי לצחוק זה קשה שכואב וצוחקים:-( בילבי ילדת הברזל

"שקר קטן עשוי להיות כזה שלא יאמינו לו כלל, אבל שקר גדול, אם נחזור עליו מספיק פעמים, בסופו של דבר יהפוך בדעת הבריות לאמת" (יוזף גבלט)

היי לך:-) כל כך נכון וכואב. כתבת למטה "אידיאה פיקס" מה זה? חדשה פה? אני בילבי ילדת הברזל:-))))))))))

שלום & יקרה &&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&& גם פה וגם למטה את ממעטת במילים אך כל מילה שלך מכאיבה נוראאאאאאאאאא מה כל כך כואב לך שם? שתפי אנו ידועים כפורום תומך מאוד!תנסי.....מקווה שמישהו איתך ושתחליטי להישאר ולא ללכת לשום מקום אפילו שהכאב קשה(עשיתי לך למעלה שרשרת משמך)

& שלום, לצערי הרב אמירה זו הוכחה בעבר ככל כך נכונה והביאה לסבל של כל כך הרבה, סבל שיכול היה אולי להמנע לו לצד החזרה על השקר לא היה רצון בצד השומעים אותו להאמין לו. אמירה זו נכונה הייתה לא רק לזמנה אלא גם כיום. דרור

כבי את האור שלא תראי דבר עיצמי עינייך הילדה שבך תיוליך אותך שולל. לתוך החשכה, לתוך המבוכה. לא חשבת לרגע אולי זאת הטעיה בלבד את תיראי צעד אחד. את תלכי צעד אחד את תיפלי מצעד אחד. לשקר ולשכוח זכרי שאת יודעת את כל המהלך את נשארת מחוסרת אונים מן התבוסה האם את זוכרת את כל מה ששכחת האת את שוכחת את כל מה שזכרת

הבעייה שלי היא שאני חרד לצאת מהבית מסיבות לא ברורות. אני נפגע תגובות קרב מיום כיפור ומקבל טיפול פסיכיאטרי כבר 5 שנים. התופעה החלה מלפני שנתיים ואני פשוט מרגיש בטוח רק בבית. לעיתים רחוקות אני נוצא לשמחה משפחתית ואז גם מפחד שיקרה משהו לא טוב. מה עושים?

אלון שלום, הימנעות היא אחת המאפיינים של הפרעת הלם קרב, הידועה כיום גם כ PTSD. לרוב ההימנעות מופעלת באמצעות הכללה של החרדה הראשונית. כלומר החרדה הראשונית יכולה להיות מהאירוע הטראומטי, אבל אז במהלך השנים, ולעיתים בעקבות טריגר מסויים שקורה שנים לאחר מכן, מתחיל האדם להיות חרד מדברים המזכירים לו את האירוע. זה יכול להיות גשם שיורד ומזכיר את החוויה המקורית, ריח מסויים ועוד. סימנים אלו מעוררים חרדה ועם הזמן הולכים ומתפשטים עד שכל יציאה מהבית מעוררת חרדה בעוצמה רבה ממש כשל אדם החווה אירוע טראומטי. במצב כזה ברור שישנה העדפה להימנעות מהרגשות קשות אלו. לצד הטיפול הפסיכיאטרי אני ממליץ שתיעזר גם בטיפול פסיכולוגי המתמחה בהפרעה מסוג זה. כיום קיימות טכניקות שונות לטיפול בהפרעות אלו. אתה יכול לצרף מייל עדכני וחברי הפורום ואני נוכל להמליץ לך על מטפלים המתמחים בהפרעות מסוג זה. דרור

שלום לפורום האם דור שלישי לשואה מושפע מהשואה כמו דור שני? האם יש בכלל דבר כזה דור שלישי לשואה כשמתייחסים להשפעותייה כמו על דור שני? אם יש כאן בפורום דור שני או שלישי לשתף זה יעזור לי להבין. להתראות

קובי שלום, לדעתי ולא רק לדעתי קיים דור שלישי לשואה שמושפע מחוויות השואה, האובדן והחרדה הקיומית. כל דור מתמודד עם השלכות אלו בדרך אחרת מעט, מושפע מהן אחרת. לעיתים נושא שלא דובר כלל בין ניצולי השואה לילדיהם נפתח מול הנכדים, דור שלישי. כיום במסגרת עמך, ארגון הפועל כמסייע ומטפל בניצולי שואה ובילדיהם יש הכרה בהשפעה על הדור השלישי ומוצעות קבוצות תמיכה קבוצות טיפוליות ואף טיפולים פרטניים. בכל מקרה אני מצטרף להצעתך לפתוח נושא זה לדיון כאן בפורום. דרור

שלום קובי, ממה שהבנתי, לפעמים אפשר למצוא מקרים בהם דור שני נפגע יותר מדור ראשון. אם נולד דור שני להורים שנפגעו ישירות, דור זה גדל החל מינקות בתנאים "בעייתיים", בעוד להורים שלו (במקרים של המבוגרים יותר) עוד הייתה ילדות נורמלית. השנים הראשונות הן קריטיות בהתפתחות הנפש. נראה לי שאפשר לדבר על משהו שעובר או מוטמע (פגיעה וכיו"ב) לדור שלישי, גם כאשר אלו צאצאים של דור שני שנפגע מאד ולא טופל. אבל לא בהכרח. בעיניי, אירועי השואה התחילו איזו שרשרת. זה לא היה אירוע שקרה ותם. את אותותיו יראו שנים שנים קדימה. ישנם דברים שעוברים בשכבות נמוכות ועמוקות, ונראה לי שאפשר אפילו "פתאום" למצוא בהקשר זה דימיון בין סב לנכדו, כאילו דברים חוזרים וצפים, ויש הזדהות לאחור בקפיצה של דור. מן דברים שעוברים דרך העומקים מבלי דעת. מעניין מאד.

שלום האם יש מקרים שדכאון אחרי לידה קורה גם בהפלה בחודש שלישי של ההריון? אני חושבת שאני בדכאון ולא יודעת אם יכול להיות דכאון אחרי לידה במצב של הפלה. תודה רבה

נעמי שלום, הפלה היא אירוע שיכול להיות מכאיב מאוד. מדובר באובדן ממשי, בין אם הייתה זו הפלה מרצון ובין אם הפלה שלא מרצון. לעיתים הדבר מעורר אובדנים קודמים שלא עובדו, חשש מאובדן עתידי, חרדות בנוגע להמשך ובעיקר כאב רב. מבחינה מקצועית לא מכונה דכאון לאחר הפלה דכאון לאחר לידה. אבל לעיתים קרובות מתעורר דכאון לאחר אירוע שכזה. בחלק מהמקרים העצב והכאב עוברים מעצם, אבל בחלק מהמקרים לא. לכן אם את מרגישה שאת זקוקה לעזרה חשוב לדעתי שתפני לטיפול ולו רק בשביל שתוכלי לעבד את שעברת ולקבל תמיכה בתקופה קשה זו. דרור

שלום, אני מעוניינת לדעת מה גורם לתופעת תלישת שיער במצבי לחץ? מדובר על בחורה צעירה בת 18 שהחלה לתלוש את שערות ראשה בגיל 9 (לאחר הולדת אח - עד אז הייתה בת יחידה) היא תולשת את השיער במצבי לחץ ובמבחנים וכעת שערה מאווד דליל. האם מדובר כאן על תופעת פסיכולוגית או שמא נפשית? לטענתה היא לא טופלה ע"י פסיכיאטר וגם אינה נוטלת-נטלה תרופות. עברה שזירת שיער? השתלת שיער? לפני כחצי שנה. ברצוני לדעת מה ההשלכות במצב זה , האם זו תופעה חולפת או תמיד בכל מצב שיש בו מעט לחץ זה יקרה? ומה קורה לגבי הילדים שלה בעתיד ? היא תנחיל להם את התופעה הזו? תודה רבה וסליחה על השאלה הארוכה

מור שלום, תופעת תלישת השיער, טריכוטילומניה, היא תופעה הקשורה ללחץ, לקושי לשליטה בדחף ולנטייה לפגיעה עצמית. הדרך להתמודד עם ההפרעה היא באמצעות טיפול פסיכולוגי ומציאת דרכים חלופיות לביטוי והפגת המתח, והפחתת הכעס העצמי הקיים בדרך כלל. לעיתים ישנה המלצה על טיפול תרופתי במקביל בהתייעצות עם פסיכיאטר. זוהי תופעה שיש לה מרכיב מולד, אבל אין הדבר אומר שבהכרח הוא יעבור לדור הבא. דרור

היי ליאת שלום רב יש לך בעמוד 846 תגובה ממני לתשובתך אליי לגביי השאלה ששאלה לגבי מקום שטוב לי בו ורע לי בו זכור לך זה היה תחת הכותרת שאלה קטנה וכתבת והוספתי שלטעמך ולפי דעתך וניונתך בחיים זוהי שאלה לא קטנה. אז שם ממש שם כן. יש מתח בכןתרת תגובהה לליאת תשובה ממני אנא ממך ראי אותה תודה על הכל נשמה שולמית

שולמית שלום, ליאת תהיה כאן מחר, אנא צרפי הודעה זו גם מחר כך שליאת תראה אותה, דרור

אם בנאדם לא רוצה לצאת מהמצב שלו אז למה צריך לשכנע אותו? אם אני גרה בזבל, והתרגלתי לכך. נעים לי לישון על הרצפה (זה לא נוח אבל כשאני חושבת על המיטה שלי גם כשהיא מסודרת ונקייה יותר - בזמנים יפים, בא לי לישון על הרצפה על ערימת זבל). אז לכאורה זהו מצב לא נורמלי, נכון? כי אנשים "נורמלים" ישנים במיטות. ולאנשים נורמלים יש חדרים מסודרים (יחסית) ונקיים (יחסית). ולאנשים נורמלים רואים את הרצפה. ואנשים נורמלים נקיים יחסית והכל אצלם יחסית מסודר. לא באופן קיצוני אבל "נורמלי". בואו נגיד שיש לי עבודה ושם אני יכולה להיות יחסית מאורגנת ונקייה, אבל כשאני חוזרת הבייתה אני חוזרת לכוך הזבלי שלי. לא מארחת פה אף אחד, ובטח שלא בני זוג. כי זה לא נראה "נורמלי" וזה די מביש. בעצם אפשר לומר שדי קשה לי לחיות ככה כי הכל פה בלגן וגועלי, אבל מצד שני התרגלתי, ואין לי כח לשנות אותו. לא ממש בא לי גם. אז זה אומר שטוב לי? נוח לי עם זה. בלילה אני הולכת לישון על הרצפה על כל המשתמע מכך - על ערימה של דברים שמתפקדים כ"מזרון". אבל כשאני יוצאת מהחדר אני הולכת להתקלח כרגיל, ויוצאת לעבודה או להפגש עם חברים, וחיה את חיי בצורה שנראית לזולת כהכי שגרתית. למה אלכוהוליסטיים או נרקומנים מאשפזים בכפייה לעתים כי בעצם הם לא פוגעים באחרים מלבד עצמם (ואני לא מדברת על מי שכן פוגע באחרים), למה חולי נפש מאושפזים בכפייה, למה בכלל מכריחים אנשים לעבור טיפול? האם לאדם אין זכות להחליט עצמאית? אם אני עצמאית יחסית, אני לא פוגעת באיש אבל אני חיה חיים פרטיים שעלולים להראות אומללים למה ישר זה אומר שמשהו לא בסדר בי?

נחמה שלום, את מעלה שאלות חשובות שאין לי תשובות ממשיות עליהן, אבל אני יכול לשתף אותך במחשבותיי. ראשית יש להפריד לדעתי בין ניסיונות לשכנע אדם לקבל טיפול לבין כפיית טיפול. לגבי הראשון הרי שאם גם לאדם עצמו לא טוב, ומדברייך אני שומע גם שאת לא מרוצה כל כך ממצבך, הרי שבניסיון שכנוע אין רע ואם הוא מוביל לפנייה מרצון ייתכן ויש בכך גם תועלת. לגבי כפייה, הרי שמבחינה חוקית טיפול נכפה על אדם אשר מסרב לקבל טיפול ואשר לפי חוות דעת פסיכיאטרית אינו שפוי, כלומר אינו מודע ואחראי למעשיו. ברור לי שאמריות אלו מעוררות מחלוקת, גם בקרב המטופלים וגם בקרב הקהילה המקצועית. שאלות בנוגע לזכות האדם לחיות את חייו כל עוד אינו פוגע באחרים עולות\ וכפי שאמרתי איני מתיימר לתת את כל התשובות. אבל אני כן מעלה שאלה הפוכה, האם התעלמות מאדם שפוגע בעצמו, מבלי שהוא מודע למצבו היא דבר שיש לקבלו? דרור לגבי

אבל אם אני כן מודעת למצבי? זה מה שכתבתי, שידוע לי שהמצב אינו נורמלי ואינו מקובל. כך שאני מודעת לאיך שאני חיה. ואני מודעת לעובדה שאומרים שכשהחיים מסודרים אז גם הנפש מסודרת. כשאתה חיי בסביבה טובה אז טוב לך בחיים. אוקיי. אני מודעת לזה. אבל אני חיה ככה. אז השאלה היא אם בנאדם לא רוצה לשנות, למה זה חשוב שהוא ישנה בכ"ז? אם בנאדם רוצה, אז למה לשנות את הרצון שלו?

חייתי חיים כפולים כאלה בצורה קיצונית הרבה יותר. כן הצלחתי להתרחץ, להתלבש יפה ולצאת החוצה כאילו כלום. אפילו יכולתי לנסוע במונית בלבוש חליפה ואפשר היה לחשוב שהחיים סבבה. אבל היה שם סבל רב, ויש גם הסבל של הקונטרסט הזה. כן פניתי לטיפול ביזמתי. חייתי כך כמה שנים. מספר אנשים ידעו זאת. כעסתי מאד שאף אחד לא הזיז. זה נראה באמת מאד רע ולא נורמלי. בטיפול למדתי מאין זה נובע ואיזה קשר זה מחזיק לכאורה. נחמה, זה מראה כנראה על כאב אדיר בתוכך. מצב שלדעתי אין לגביו שאלה. את צריכה טיפול כדי להפחית את עצמת הכאב. קשה לי להאמין שסבבה לך על באמת. מדאיג אותי, כי מצבים כאלה נוטים להדרדר עם השנים. אנא נסי לעזור לעצמך כי אכפת לי

היי אתה יכול לפרט קצת יותר איך חיית? איך הבית שלך נראה, גם במצב קטסטרופלי? ולמה זה קרה ואיך הצלחת לטפל בזה אם בכלל? יצאת מזה או שאתה עדיין חיי כך?

לא רוצה להכאיב, לא רוצה לאכזב, מקווה שיבינו. להישאר כאן בשבילם או ללכת בשבילי, אידיאה פיקס שבאה לסיומה. יש כאב שהשתיקה יפה לו.

& שלום, מדברייך נשמע שאת נמצאת בהתלבטות, התלבטות המלווה בכאב רב. הצמצום בדברייך מעלה מחשבות ושאלות מהו הכאב, מיהם אלו שבשבילם תישארי. למעלה דיברת על השקר, השקר הנורא שפגע בכל כך הרבה, ואני חושב על החיבור בין הכאב האיום המשותף לכולנו היום לכאב האישי הפרטני ובוודאי לא פחות כואב עליו את מדברת. ייתכן ושיתפתי בעיקר ממחשבותי ואשמח לשמוע עוד ממחשבותייך. דרור

& יקרה רק אחרי שראיתי הודעה נוספת שלך מהיום בערב נרגעתי!!!!!!!!!!!!! ההודעה שלך הנוכחית כל כך מדאיגה כאילו את נפרדת:-((((((((( שמחה שאת פה ואלו רק מחשבות של שלוש לפנות בוקר, וסליחה יקריתי למה את ערה בשעה כזו?אני מבקשת ממך לישון בשעות האלה:-))))) מקווה שתשארי איתנו ובכלל תמיד. שמרי על עצמך ואנו מפה מרחוק שומרים עלייך שלך לילך (יצא לי חרוז)

& חמודה מצטערת שמתפרצת בלי לדעת אולי אני לא פסיכולוגית אבל אולי השקר שעליו כתבת ושאת חיה בו הוא הסיבה לכאב שגורם לך לרצות למות. "העולם שתק"? נשמע מוכר או נכון? שאלוהים ישמור עלייך ועל כול הכואבים:-(

סליחה דרור!!!!!!!!!!! אני לא שמעתי התלבטות שלה אני שמעתי החלטה!!!!החלטה למות!!!!!!!!!!!!!! למה פסיכולוגים לא מבינים זה כמו העניין עם התקווה אין תקווה ואין התלבטות!!!!

הי דוד הימים האלו לא קלים בכלל. כתבתי שבוע שעבר שקשה לי בלי שיגרה, אבל קשה לי עוד יותר ( מסתבר ) עם שיגרה מלחיצה - העבודה והלימודים והטיפול. הגעתי היום ונשבו ממנו רוחות רעות, התקפלתי כמו קונכייה. הוא אומר שאני רגישה לניואנסים ושאני לוקחת על עצמי כעסים של אחרים - אבל אין לי מושג איך לא לתת לזה לפלוש אליי. בזמן האחרון אני מרגישה שכל אחד פולש ומשאיר שם רגש אחר, וכבר קשה לי לדעת מה אני מרגישה - רק בושה וכאב.אני יודעת שאני צריכה תרופות אבל לא יכולה לקחת אותם - מחסום נפשי מכל הפעמים האחרות ( תופעות לוואי זוועתיות )..סתם הייתה פגישה קשה.. בלי קשר רציתי לומר שאני ממש שמחה שנכנסת לפורום. התשובות שלך תמיד מרגיעות, ואני אוהבת את חוש ההומור שלך..((: אז אני באה בימי שלישי רביעי לבקר ולהתלונן ( תחביב ) המשך שבוע נעים אופיר

שלום אופיר תודה על ההתייחסות הנעימה. נדמה לי שבה, כמו בקונכיה, מקופל חלק מהעניין. על סמך ההודעה נדמה לי שאת נדיבה בקלות לאחר, אבל קשה עם עצמך. מוציאה דברים טובים החוצה, אבל סופחת ומפנימה תחושות לא נעימות (כעסים, כאבים, אשמה) לתוכך. ובזהירות אומר שאולי זה חלק מהאתגר שלך - לתת לקונכיה להדהד את הים, לקרב ולשייך לעצמך חלקים נעימים ולהרחיק דווקא את הפולשים הלא רצוים, את הרגש המכאיב, שכל-כך מקשה. ובהקשר זה, את מוזמנת כמובן להמשיך ולקבל תחושות טובות גם בפורום, בימי שלישי ורביעי, כמו גם בימים אחרים. להתראות דוד

שלום, אני שולחת את שאלתי זו בפעם השלישית, בתקווה להתייחסות. להלן נוסח השאלה הקודמת, והתשובה שקיבלתי עליה: אני בטיפול מספר שנים ויש לי קושי רב ליצור קשר עין עם המטפלת שלי. כבר שנים אני מנהלת איתה שיחות בלי להרים את עיני כלל (או במקרה הטוב - לשבריר שנייה בלבד.) לפעמים אני יוצאת מהחדר בלי לדעת אפילו מה צבע החולצה שלבשה! קושי זה מוכר לי מטיפולים קודמים שעברתי, בין שמדובר במטפל או במטפלת (הקושי קיים בעיקר בשיחות טיפוליות, ולעיתים נדירות במידה מועטת בשיחות עם אחרים) . אציין שבעבר העליתי את הנושא בפניה, אך לא נראה שיש לה פתרון. מה ניתן לעשות? הבעיה מפריעה לי מאד! ותשובתו של דרור: קשה לדעת מכאן מדוע בדיוק את מתקשה ליצור קשר עין. אבל לעיתים אי יצירת קשר עין יכולה להעיד על חרדה. את מציינת שזה קורה לך בעיקר בטיפול מה שמרמז שככל הנראה רמת החרדה שלך גבוהה, לא רק מהנושאים שהועלו, אלא בעיקר מהמטפלת. עצתי היא לא לחפש אצלה תשובה, אלא לברר בעזרתה ממה את כל כך חוששת. מה מטריד אותך. מה בקשר העין מאיים עלייך. אני מאמין שבהדרגה, עם עיבוד החשש תוכלי יותר ויותר להעז ולהסתכל עליה וכאן מגיעה שאלתי הנוכחית: אם זו אכן חרדה לא ברור לי כיצד היא עולה בקנה אחד עם הציפייה הרבה שלי למפגש איתה, ועם התחושה הנעימה והטובה במחיצתה. היא כלל לא טיפוס מאיים או מלחיץ. להפך! היא מקבלת אותי באמת, אע'''פ שאני לא מקבלת את עצמי... ואולי בעצם כאן טמונה התשובה? אשמח לשמוע את דעתך, דוד.

שלום ל z.z אני מבין כי היה קושי מסוים עם השאלה שלך לדרור. אינני יודע בדיוק את הסיבה לקושי אבל אני בטוח שדרור יגיב ויתייחס לכך בפעם הבאה שלו בפורום. בנוגע לשאלתך השניה, אני מצטרף לדרור בכך שיכולות להיות סיבות שונות, המשתנות מאדם לאדם, והמקשות על יצירת קשר עין, כאשר חרדות מסוגים שונים הן אכן האחראיות הסבירות ביותר לכך. המידע שהוספת אכן מפחית את הרושם של חרדה (אם כי לא מעלים אותה לחלוטין - אנשים חווים תחושות שונות, לעיתים מתנגשות, ברמות שונות של מודעות, במהלך טיפול) אך משאיר את השאלה, לכן, פתוחה ביתר שאת. את מציינת כי הקושי מופיע רק בשעות טיפול, שעות שרמת האינטימיות והחשיפה גבוהות בהן על פי רוב. דבר זה מגביר את הסיכוי למבוכה ויכול לתרום לקושי ביצירת קשר ישיר, בהקשר של תכנים העולים. בנוסף, ייתכן כי את זקוקה כרגע למטפלת שלך לא כאדם בפני עצמו, אלא בעיקר כנוכחות מקשיבה ומיטיבה. דבר זה יכול לגרום, ברמה לא מודעת, לרצון להימנע מהיכרות עמה כאדם (כיצד נראית, מה לבשה). אבל כל אלה באמת ספקולציות לא מבוססות, וכפי שדרור אומר, שאלה שכזו יכולה להיחקר באמת ולעומק רק במסגרת הקשר הטיפולי, בתוך החדר. וכמובן, את יכולה גם לבדוק, מהו הדבר אליו קשה לך כל-כך להישיר מבט. בהצלחה דוד

מעריכה מאד את התיחסותך המפורטת. תודה!

שלום לך ההודעה שלך מזכירה לי מפגשים של פעם ב... עם קרובת משפחה ,רחוקה. שמתי לב, בזמן שיחה אתה , היא מסתכלת בכל איזור בגופי ,מלבד לתוך עיני. יתכן ,וגם עם אחרים היא נוהגת כך בזמן שיחה ,לא יודעת לומר בבטחון .אבל אין לי ספק שלא מדובר בחרדה כל שהיא. אני זוכרת שגם אמה השתמטה ממבט לתוך העינייים בזמן שיחה . חשבתי ,שאולי מדובר באיזה דפוס התנהגותי לא מודע העובר בירושה ,והנובע ,אולי, מתרבות מנטאלית ,אצל סוג מסוים של אנשים. אולי כן - ואולי לא. ניסיתי...

אינני יודעת - כפי שציינתי, התופעה באה לידי ביטוי בעיקר בהקשר טיפולי או במקרים של חשיפה אישית גבוהה. בכל אופן, תודה על התגובה

להניח ראש,רק לרגע אחד.לעצום עיניים חזק חזק,להצליח להתנתק מהכול מכולם.הפסקה לשעה-רק שעה!שעה שתהיה משעממת,ריקה חלולה מתה,בה לא אצתרך לשמוע,לראות,להרגיש,לכאוב,לדעת,להבין,לחשוב,להריח,להיות,לגעת,להגעל,להצטער,לפחד,לרעוד,להחנק,להשתתק. שעה של הסדר נשימה,של קצת כוח להמשיך בסיוט הנורא.כואב לי בחב,כואב לי בנשמה כואב לי בכול הגוף.ואני שונאת את מה שמרגישה.שבויה במחשבות,שבויה בהרגשות,שבויה בהרס שבוי במעשים,שבוי באלה החיים.ואני רוצה להשתחרר תרתי משמע.קשה לי לנשום עוד,קשה לי להיות עוד קשה לי לחיות. רוצה שהכול ייעלם,ייגמר יימחק כמו לא היה,ולא יחזור יותר.אין בי כוחות יותר רוצה לפשוט מעליי את העור,להעלם להתפורר להמחק ולא להיות יותר.רוצה להפרד מבלי להכאיב. לא יודעת איך ובמה להאחז עוד.איך עוד לנשום. הראש מתפוצץץץ ואני צריכה שקט קצת שקט-ואין!!!!!!!!!!!

שלום ד. לא פשוט לענות להודעה כזו, כאשר את מעבירה בצורה כל-כך ברורה את הצורך הנואש בשקט ואת חוסר האונים מול העולם וההתקפה הבלתי פוסקת שלו על החושים. את משאירה רווח בדף, שקט, נקי לגמרי ונדמה שזה אכן גם מה שאת מחפשת - רגעים שקטים ללא מילים ומחשבות. רגעים ללא המודעות המייסרת לפנים ולחוץ. ובסיכומו של דבר אני חושב שזה מה שאת מתארת בהודעה - רגישות עזה בכל החושים למתרחש סביב וקושי עם המגע המחוספס של העולם. כיצד משיגים רגעי שקט כאלה? חכמי טיבט יודעים יותר ממני... אבל אני רוצה להאמין שלעיתים ברגע קרוב, עם אדם קרוב, ובתוך תחושה של משהו מקיף ומגן, ניתן לנסות להגיע לרגע הזה של השקט, לבד, אבל בנוכחות האחר. בהצלחה בכך דוד

ערב טוב, לאחרונה גילו לי מחלת קרוהן במערכת העיכול, לקחתי את זה בסדר עד שהתחיל ההתקף..החסרתי כמה ימים בעבודה מאחר והייתי במצב שלא יכולתי לעבוד(שלשול דמי,הקאות,בחילות, חולשה)עבודתי מצריכה גם עבודה פיזית וגם עבודה מול מחשב,, הבוסים בעבודה לא מבינים אותי ומאיימים עלי באיומים לא חוקיים כגון: שלחו לי מכתב הביתה ואמרו שאם לא אתייצב לעבודה זה ייחשב להתפטרות(תוך כדי ידיעה שאני חולה בבית), איימו עלי שיורידו את משרתי לחצי משרה, הביאו אותי למצב שחטפתי התקפי חרדה ולא יכולתי ממש לנשום טוב עד שחרבה שלי נתנה לי את המשאף שלה, בגללם אני התחלתי ליטול כדורי רסיטל, ולוקחת תרופות הומאופטיות לרגיעה, מצבי הנפשי מידרדר ויחד איתו מחלתי מתלקחת לה שם במעיים.. זה לא תורם לכלום ואני לא רוצה להתפטר ולאבד את פיצויי , הם עושים הכל כדי לגרום לי להתייאש ושאתפטר מרצוני, אני לוקחת הכל קשה מדי ונלחצת כי אני גרה בשכירות וחייבת את הכסף הזה.. בביטוח הלאומי הם לא משתתפים בהשלמת הכנסה למי שמשתכר מעל 2899 ש"ח ואני משתכרת 3, 400 ש"ח, טועכשיו מאחר ואינני עובדת באופן מלא, כי יש לי כמה ימי מחלה בחודש אני לא יודעת מה לעשות.. כולי בלחץ ועצבים וחרדות.. מישהו יכול לעזור לי?

שלום לש.ג. מתיאורך עולה שאת מוצפת בקשיים, בזמן שהשילוב בין מחלה פיזית לקשיים רגשיים מביא אותך, בצורה טבעית, למתח רב, עצבים וחרדות. לגבי קשיים שונים שאת מתארת, יש צורות שונות של טיפול: בקושי הפיזי יש כמובן צורך לטפל בצורה עקבית על ידי רופא. בקשיי העבודה הייתי מייעץ לך, במקרה הצורך, לפנות לגורם המתמחה בזכויות עובדים במקום העבודה. ולסיום, מבחינת העצה שלי כאיש מקצוע, הייתי בהחלט מציע לך לא להסתפק בטיפול התרופתי אלא גם לחפש טיפול בשיחות, שיכול לספק שעה שקטה, בתוך כל הסערות של השבוע, ומקום לבחון את רגשותיך ואת ההתמודדות המומלצת עם המצב. ברור לי שזו המלצה שקל לתת, אבל לא קל לקבל, עם העומס שטיפול שכזה מוסיף מבחינה כלכלית ומבחינת הזמן הכרוך בכך. עדיין, ישנן מרפאות ותחנות של בריאות הנפש בכל עיר, ישנם טיפולים מוזלים דרך קופות החולים ובהחלט הייתי מייעץ לך לפנות לאחת מהאופציות הללו. בהצלחה דוד

במקום העבודה הם ענו לי שהם לא עובדים לפי החוק ושטובת המפעל קודמת לטובת ג.ש. בחברה

שלום רציתי לשאול... לפני חצי שנה סיימתי טיפול פסיכולוגי, טיפול שעזר לי מאוד אבל הסתיים לא כל כך טוב, ונאלצי להפרד מהמטפל. והאמת היא שבדיוק באותה תקןפה גילו אצלי פלוטרס בעיניים, ועכשיו אולי גם תחילתם של חורים ברשתית. הייתי רוצה לשאול אם יש קשר בין מצב נפשי ? כי אני לא בטיפול ואני מודה שאני באמת נורא לחוץ מדברים אחרים לא פתורים אצלי בחיים... אז שאלתי : האם לחצים נפשיים יכולים להשפיע על בריאות במיוחד על עיניים? (בדיוק למדתי בקורס מבוא לפסיכולוגיה שלא הוכח שום קשר פרט למחלות לב...)

שלום מיקי לחצים נפשיים בהחלט יכולים להשפיע על הבריאות מבחינות שונות. ככל שהמדע מתקדם, השילוב בין גוף ונפש וההשפעה ההדדית המשמעותית ביניהם נחשפת בצורה ברורה יותר. ספציפית לגבי הקשר בין בעיות בעינים למתח נפשי אני חייב להודות שלא נתקלתי, ברמה האישית, בעדויות לכך, בקליניקה או במחקר. עדיין, זה לא מוכיח דבר ואולי מקום נוסף לברר לגבי קשר שכזה יהיה פורום המתמחה בבריאות עיניים. להתראות דוד

שלום טל למיטב ידיעתי מאוד לא מומלץ לשלב בין אלכוהול ותרופות, אך לתגובה מדויקת יותר כדאי לפנות, כפי שכתבתי בתגובה למטה, לפורום פסיכיאטריה, שיספק מידע מבוסס ואמין יותר לגבי טיפול תרופתי. להתראות דוד

שלום אם לוקחים כדורים פסיכיאטריים (טיפול פסיכיאטרי) נגד הרגלים כפייתים זה מפסיק את זה? חוץ מהשיחות - אני שואלת על הפעילות הכימית. האם זה כמו קסם? לוקחים את הכדורים למשך זמן וזה מפסיק? או שצריך לקחת אותם כל החיים כדי שכל החיים לא יהיו שוב הרגלים כפייתיים או שאולי הכדורים האלה לא באמת עוזרים אלא גורמים למצב פסיכולוגי, שאנחנו מאמינים שהם עוזרים לנו וכאילו "נרפאים" אבל בעצם זה לא מרפא באמת?

שלום לשואלת השאלה בדבר המשמעות וטיב ההשפעה של טיפול תרופתי היא שאלה שהתשובה עליה, במידה רבה, תלויה בהשקפה של הנשאל לגבי מהו קושי נפשי/מחלה נפשית ולגבי כיצד ניתן לסייע לאדם. לכן, לאנשים מקצוע שונים בתחום בריאות הנפש תהיינה תשובות שונות לגבי שאלה זו. בנוסף, שאלה בדבר טיפול תרופתי תמיד כדאי להפנות גם לפורום פסיכיאטריה, שזו התמחותו העיקרית. עדיין, נדמה שישנן כמה עובדות שמרבית אנשי המקצוע יסכימו לגביהן. ראשית, טיפול תרופתי עוזר פעמים רבות ומקל על סימפטומים של הרגלים כפייתים. לא תמיד ולא בצורה מושלמת, אבל בהחלט עוזר. כפי שכבר כתבת, קיימות גם השיחות וההמלצה הידועה ביותר במחקר היא לשלב בין צורות הטיפול השונות. שנית, ההשפעה אינה עובדת כמו קסם. כלומר, היא אינה תמיד עובדת, אינה עובדת בצורה מושלמת ולא מעלימה בבת אחת ובקלות את כל הסימפטומים. לכך נדרשת עבודה נוספת וכאמור, רמת ההטבה משתנה בין אדם לאדם. אותו דבר נכון לגבי משך לקיחת הטיפול התרופתי - יש כאלה המסיימים לאחר תקופה קצרה ויש כאלה הנעזרים בו לתקופה ממושכת יותר. שלישית, השאלה האם הטיפול עוזר או רק גורם לתחושה שהוא עוזר היא שאלה פילוסופית כמעט - אני לא בטוח שיש הבדל ברור כל-כך בין האפשרויות... לדעתי, בכל מקרה, טיפול תרופתי בהחלט עוזר, מפחית מהסימפטומים ולא רק מטעה ויוצר אשליה אצל המטופל. מקווה שנענית דוד

שלום אני וחברה שלי בסוף שנות העשרים היא סובלת מבולמיה רציתי לדעת איך אפשר לעזור לה. היא משתמשת בכדורי לקסטיב ומרגישה תמיד שמנה. היא לא יורדת במשקל אבל יש ימים שהיא לא הולכת לעבודה או לאונברסיטה כי צריכה בית שירותים צמוד. אני מאוד אוהב אותה אבל נמאס לי כל הזמן לעקוב אחריה. אם אתם יודעים על טיפול בנושא אשמח. תודה רבה לכם

כפיר שלום, בולימיה היא הפרעה שנוטה ללות אנשים שנים ארוכות בוודאי אם היא לא מטופלת. לרוב זוהי הפרעה שקיימת נטייה להסתירה. העובדה שאתה מודע לכך היא חשובה. אבל קיים צורך שהיא תהיה מוכנה לקבל עזרה נפשית. אני בהחלט יכול להבין את התסכול שלך, את הרצון לעזור לה ואת ההרגשה שזה פוגע בה ומן הסתם גם בך. לכן נסה לדבר איתה על כך. להציע לה פנייה לטיפול מתוך מקום של דאגה לא מתוך מקום של איום כלשהו. חשוב שהיא תדע שאתה לצידה ומלווה אותה כך שתוכל לעבור את התהליך הלא פשוט הזה. דרור

חלום שחוזר על עצמו, אני איכשהו הגעתי למקום שיש בו ים, בעלי הפעם הציע לי לשוט בים ואני נתקפתי חרדה ונהיתי היסטרית מה יכול להיות פשר החלום?

אלמונית שלום, ניתוח חלום יכול להיות רק בהקשר של טיפול, להיות מלווה בהעלאת מחשבות הקשורות לחלום והבנת המשמעות העמוקה שלו למשל הבנת ההקשר בו את אומרת את המילה "הפעם". לכן איני מתיימר לתת לך פירוש לחלום. אני יכול לומר רק שמשהו שבעלך מציע לך, אולי בתקופה הנוכחית ואולי במשאלות שלך מעורר בך חרדה רבה, חרדה לא מודעת אולי. מפני מה החרדה את יכולה לברר בתוך טיפול, היא יכולה להיות קשורה לאובדן שליטה, או לנושאים אחרים כגון החוויה הנשית שלך את עצמך. דרור

היי.אני בת 28 נשואה.יש לי בעיה חמורה שאני סוחבת איתי מהרגע שאני זוכרת את עצמי.עצבים.יש ימים ואפילו לא מעט שהמצב רוח שלי סביר אבל תמיד יש משהו שעומד להתפרץ..אני לא רוצה שזה יתפרץ כי זה מאמלל את חבר שלי או את מי שקרוב אלי ובעיקר אותי. אני מקבלת על דברים של מה בכך התקפי זעם לא נשלטים שנמשכים בין כמה שעות לימים.כולם מסביבי פוחדים ממני כבר איבדתי כמה חברות טובות שכבר לא יכלו לסבול את הקריזות שלי ובצדק..למשל סתם התעוררתי עם עצב משונה בבוקר וכשחבר שלי בא הביתה אני מוציאה עליו את כל העצבים שיש בעולם ואז אני מרגישה רע מאוד על שזה קרה אז אני שוב מתעצבנת וככה זה ממשיך ולא נגמר וחבר שלי באמת לא עושה שום דבר שמעצבן באמת..מדובר על התקפי זעם רק בגלל שלא פתח את החלון במקלחת שסיים להתקלח לדוגמא..אני אף פעם לא מרגישה טוב וגם כאילו חולה הרבה (כאבי גב וצרבות)רע לי עם עצמי..אני לא יודעת מה זה להיות רגועה מה זה להבליג על דברים קטנים מה זה להתעצבן במידה..מה זה איזה מחלת נפש..?רק השבוע דיברתי ופתחתי את זה עם חבר שלי הוא כבר חשב שאני לא אוהבת אותו כי אני תמיד נופלת עליו והסברתי לו שאני כן אוהבת והעצבים שלי לא קשורים אליו בכלל אני קמה בבוקר עצבנית ומחפשת על מי להוציא ותמיד זה על הקרובים ביותר..היה לי קשה מאד לדבר על זה..אם הייתי יכולה לתאר את ההרגשה זה כמו אצל נרקומן שרק אחרי הסמים הוא נרגע ככה אצלי יש לי תחושה של "דיגדוגים" בבטן ורק אחרי שאני מתפוצצת אני יכולה לחשוב בהגיון..מה עושים..אני מיואשת לגמרי..אשמח לתשובה מפורטת מה שצריך לעשות אני אעשה..בכלל יש פתרון למשוגעים כמוני?

מאיה שלום, נשמע שאת מודעת מאוד לתחושות המלוות אותך ומובילות להתפרציותייך. את גם יודעת להפריד ולומר שהכעס המתפרץ הוא לא באמת על האדם שסופג אותו. הבנה זו היא חשובה ואינה דבר של מה בכך. עצתי היא שתפני לטיפול שיעזור לך לווסת את הדרך בה את מבטאת את רגשותייך, ינסה אולי לעזור לך למצוא דרכים חלופיות לביטוי כעס. במקביל יעזור לך לברר מה מעורר בך כעס, מדוע את קמה ללא מצב רוח וכיצד ניתן לשנות או להתמודד עם זה. דרור

למומחים וחברי הפורום שלום. אני בת 27 וחצי, נוטלת ציפרלקס 10 מ"ג משנה כשנתיים. את המלצה לציפרלקס קבלתי ממרפאה להפרעות אכילה, שם עזבתי באמצע הטיפול, אני ממשיכה ללא התערבות פסיכאטרית, ומקבלת מרשם מרופאת המשפחה. אומנם אני מרגישה הטבה בכל עניין החרדות ובכל מה שקשור להתקפי אכילה הנלווים, אם כי כמובן לא טוהרתי לחלוטין, ובכלל ישנן עליות ומורדות בנושא באתי להתעייץ בעניין שאותו אני תמיד ראיתי שולי עד אשר... מאז הילדות היה לי הרגל (קצת דוחה וקצת מזוכסיטי) של פציעה עצמית האופן המקורי ועד היום זה גירוד עד זוב דם של עקיצות ויצירת פצעים מוגלתיים ופתיחתם מחדש כל פעם. התופעה שדוחה כמובן בפני עצמה את המתבוננים מסבה לי איזו נחת בלתי מוסברת. לימים פיתחתי שיטות מגוונות לפצוע את עצמי פעצים שהם לא מסכני חיים חשוב לציין, אבל אני מאמינה שאני מכורה ויש לי התקפים, ש אני מחטטת בעצמי ללא הרף (בשנאה ותיעוב) ומחפשת ובדרך כלל מוצאת איזה פצע לפתוח בין אם זה עקיצה, מורסה, סתם ח'צקון ואם אין כביכול מה לפרוץ אני מחטטתי ומקלפת כל הבא ליד, ההנאה שמתקבלת היא לנגד מראה הדם שנוזל ולפעמים מכתים את הבגדים קצת, ריח וטעם של מוגלה שאני כל פעם פוערת. בסופו של דבר נצרו לי צלקות מאוד מכוערות וגם במקומות שלא ניתן להסתיר לצערי. אני חיה עם חבר שלי שממש סובל מהתופעה וקשה לו להבין ולי גם קשה להפסיק. מה תייעצו לי במצבי?

לירון שלום, מדברייך נשמע לי שהחיטוט העצמי מלווה בתחושות קשות של שנאה עצמית, רצון לפגוע בעצמך, אולי בצורה כלשהי ליצור התאמה בין הדרך בה את חווה את עצמך מבפנים לדרך בה תראי מבחוץ. כיום מדובר בהרגל, שמסב אכן סוג של הנאה מזוכיסטית. הדרך להתמודד עם הרגל זה היא לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעזור לך להתמודד עם התחושות שלך כלפי עצמך ובמקביל בעזרת מרכיבי טיפול התנהגותי להפסיק את הפגיעה העצמית. ייתכן גם שיש טעם לשתף את הפסיכיאטר בכך ולהתייעץ עמו האם טיפל תרופתי יכול להוריד את הצורך הזה. דרור

אני חושבת שהפסיכולוג שלי סתום!!! כמה פעמים אני אומרת לו שאני לא רוצה לחיות יותר, והוא כאילו לא שומע!!!!!! הוא לא מתרגש. הוא עונה לי: "אני מבין שזה הדרך שלך להגיד לי שמאוד קשה לך"..... הוא לא מבין שזה הדרך שלי להגיד לו שאני רוצה למות!!!!!!!!!!!!! מה הוא סתום? כמה פעמים אפשר להגיד?????????????

היי חומד האם את באמת רוצה למות או שאת רוצה לדבר על מה שאת מרגישה ומה שגורם לך להרגיש כך? אם כל פסיכולוג היה משתגע כשמטופלת שלו דיברה על המוות אז כל בתי החולים היו מלאים באנשים בריאים עם רצונות פחות בריאים. אולי תגידי לו שמפריע לך גם בתגובה שלו ואולי בכלל שלא מתייחסים לכאב שלך ומחיתים מערכו. שכואב לך עד כדי רצון למות והיית רוצה שיתייחס לרצון הזה כאמיתי ואז תוכלו לדבר גם על דברים אחרים ולא רק על "למה אתה לא מאמין לי".

היי נו ולמה את חושבת שבתי הקברות מלאים באנשים שהתאבדו זה הרי בעיקר בגלל אנשים סתומים שלא ראו ולא הבינו! תחליפי מטפל!!!!!!! למה את נשארת ומתעקשת שיבין?

עדי שלום, אני מניח שאת כמוני לא באמת חושבת שהפסיכולוג שלך סתום. אבל מסיבה כלשהי הוא מעורר בך כעס, תחושה שהוא לא ממש שומע אותך. האמירה שלו שהוא שומע עד כמה קשה לך לא מתחברת אצלך לרצון שלך למות. כאילו התחושה היא שהוא מזלזל בדברייך, אומר שזו רק קריאה לעזרה. הייתי רוצה להציע כאן נקודה למחשבה. את רוצה למות כי קשה לך, כואב לך מאוד והמוות נראית כאפשרות לא רעה. אבל האם את יודעת מדוע את אומרת לו את זה? מה באמת את רוצה לשמוע ממנו, מה באמת כל כך מרגיז בדבריו. האם זה משום שהוא לא מאשר לך להתאבד. האם זה מסיבה אחרת? למשל שכאשר הוא מבין את החוויה שלך הוא גורם לך להתעמת עם אותם מחשבות ורגשות קשים מהם את מנסה להימלט? שווה לחשוב על זה ובוודאי ששווה לפתוח את זה איתו. דרור