פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אחרי הרבה שנים והרבה מאד כסף בטיפול צפוף פסיכודינמי כושל לא נותר בי הרבה אמון או תקוה אלא רק סבל קשה יומיומי ארוז חזק ובעצבים וכח בקצה גבול היכולת במעין מנגנון ישן ומוכר של "נתק".. הפסקתי לעבוד מזמן, אין לי הכנסה וכבר שנים סגור בבית בלי משפחה או חברה. מנסה לטפל בעצמי לבד ע"י נבירה וחיפוש מקור הבעיות בילדות לא מאמין יותר שמטפל יכול להבין אותי מבלי שאבין את עצמי לפני זה כדי שאוכל להסביר לו מה בכלל מפריע לי (ולהרגיש שאני שלם עם זה), גם אם הוא אולי חושב שמבין קשה לי לקבל את דבריו באמונה תוך ויתור על בחינה מדוקדקת ובלתי מוגבלת כי אם זה לא בא ממני זה לא מרגיש לי נכון ואני נאלץ להסכים וזה לא עובד... (האמת שגם אם בא ממני אני לא תמיד בטוח שלא תבוא תובנה אחרת בעתיד). אני מרגיש שביני לבין עצמי אני עשר צעדים קדימה לפני המטפל ואני לא מסוגל להסביר לו איפה אני, מה גם שזה מבלבל ומתסכל אותי לנסות "לתווך" עבורו.. ככה שאני נאלץ לוותר על עצמי ולהתאים את עצמי אליו, ולתת לו את ההובלה שהוא לא לוקח כי מן הסתם אני אמור להוביל.. עד כמה שאני מכיר את ההיסטוריה שלי היה לי אב מאיים אגרסיבי ועצבני בעיקר מילולית שרוב הזמן מדבר בטון כועס (גם לפעמים מעניש באלימות). סיפרו לי שהייתי מפסיק לנשום ומאבד הכרה כילד קטן ואני סקרן לדעת אם יכול להיות שזה נבע מהאימה מפני הטרור שהוא השליט (לא מצאו בבדיקות בעיה נוירולוגית, נדמה לי שהוחלט בסוף על מניפולציה לתשומת לב עם המלצה לא לתת כזאת כדי לא להרגיל אולי בהנחה ש"מפונק מדי"). מובן לי כיום שהיה קיים אצלי תמיד מנגנון כזה של נתק תמידי וקבוע וכל ההתמודדות שלי בחיים היתה שכלית, תמיד היה מאתגר בשבילי להסתדר חברתית והייתי מוקסם מאלה שזה טבעי להם, בזוגיות תמיד הצד השני היה מתוסכל ממני ועזב בסוף.. הבנתי גם שאני שרוי כל החיים במתח תמידי ללא יכולת לרגיעה ולנטיה "לקפוץ" כשנוגעים בי בהפתעה. יכול להיות שאני בכלל סובל מפוסט טראומה ואז יש טיפול ממוקד יותר שכדאי לי לשאוף אליו? (לא נשארה לי יכולת כלכלית אבל לפחות לא להזרק לשירות הציבורי אצל מטפל שלא "רואה" אותי שוב רק בגלל שקשה לי לבטא את עצמי ועכשיו גם אהיה חייב להסכים איתו לאבחנות ולטיפול שלו רק בגלל חוסר ברירה כלכלי). אני יודע שלא נהוג לתת אבחנות באינטרנט אבל אם באנונימיות יותר קל להפתח מאשר הנסיון המר מאד שלי פנים אל פנים אז למה שזה לא יהיה יותר טוב?
בן שלום, אתה מתאר סבל רב, יומיומי עד כי נדמה כי כאילו התרגלת אליו בעזרת הניתוק עליו אתה מדבר. אבל הכאב שלך עובר. בנוגע לטראומה, אני לא יודע האם אכן עברת אירוע טראומטי אבל "קופצנות" אינה קשורה רק לטראומה. היא יכולה להיות קשורה לרגישות מולדת פיזית (היפרסנסטיביות לגירויים), שאולי הועצמה בעקבות המפגש המאיים עם אביך. עיקר הקושי שאני שומע בדברים שלך נוגע לבדידות, לקושי להסביר את עצמך (שאגב לא עולה בכתיבה שלך), ולהרגשה החוזרת שמתייאשים ממך בין אם זה המטפל, בן הזוג או כל אחד. השאלה היא קודם כל האם זוהי הרגשתך בחיים מול הוריך, שהם התייאשו ממך מוקדם. האם אתה מסוגל להאמין שלא יתייאשו ממך שיהיה אכפת ממך. בעיני זו המטרה המרכזית והראשונית של טיפול. מטפל במסגרת ציבורית אינו פחות טוב, ואינו כופה את דעותיו. אם אין באפשרותך לפנות לטיפול פרטי פנה לטיפול ציבורי ונסה להתמוד עם הקשיים שאתה מעלה. דרור
החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר מזכרונם הוא לעולם לא ימחה. הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן. נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה- הנעורים שבאו פתע אל סופם. כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים ובית עלמין על הגבעות ושניים שחלפו דומם- בין החצב והקברים והשיקמה. הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן. נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה- הנעורים שבאו פתע אל סופם.
& נשמה את כזאת מותק שזה הורס אותי כל פעם מחדש:-) מגיע יום השואה את דואגת שנזכור מגיע יום הזכרון את דואגת שנזכור.....את לא מעיזה לכתוב מילה על עצמך בימים כאלה!!!!!את פשוט ....נשמה!!!!!!!!!התגעגעתי אלייך אבל את רואה אני שותקת לגבי מי את :-)))))))))הרגישות שלך יכולה למלא מליון לבבות והכאב שלך יכול לפוצץ מליון קוביות קרח:-( אוהבת מקלדת חברתך בכל כינוי שתבחרי (ששששש) :-)
מה קורה אחותי היקרה? עצוב היום מוזיקה עצובה סרטים עצובים טוב שאפשר לברוח הנה גם פה עצוב אבל לפחות אפשר להיות ביחד:-( מה איתך?
& שלום, שיר נוגע ללב. יהי זכרם ברוך, דרור
:-((((((((((((((((((((((((((((((((צריכה את המטפל שלי עכשיו כל כך צריכה ורק מחר הפגישה.... דיברנו עכשיו בטלפון אמרתי שיבוא אני לא יכולה לחכות עד מחר אמר שהתקשר שוב עד שעה 12 בלילה אם צריכה כי אז........ מה יהיה?
לי שלום, אני מבין שקשה לך מאוד עכשיו ואת מרגישה שאת זקוקה למטפל שלך כרגע, שירגיע אותך ויעזור לך לעבור את הזמן הקשה הזה. מהדברים שלך נשמע לי שהוא מבין את הקושי שלך, ומוכן לעזור ולתמוך בך ככל האפשר. אני מקווה שאכן תוכלי להיעזר בו, לא רק בין הפגישות אלא גם בתוכן. דרור
א.פעם קיבלתי אנאפרניל בגלל שהייתי בדיכאון וניסיתי להתאבד. אין לי רקע פסיכיאטרי -לא היה לי. פשוט הייתי אחרי תאונת דרכים עם פגיעת ראש וקיבלתי באופן אובססיבי שיקום פסיכולוגי ולא שיקום שהיה יכול לעזור לי. היה לי ממש עצוב אז ולא התייחסו אלי חוץ להגיד לי להמשיך. אז ניסיתי להתאבד והגעתי לפסיכיאטר. רק אחרי המון שנים מצאתי מרפאה קוגניטיבית אחרי שמצאתי מכתב שנשלח עם ההוראה הזאת בלי שאף אחד התייחס אליו. בקיצור, ראיתי , כמה שנים אחרי שלקחתי את התרופה הזאת והתחזק לי הרצון האובדני והפסיקו לי אותה, ידיד מאוד טוב שלי שקיבל את התרופה הזאת יחד עם תרופות אחרות. הוא היה נורמלי לחלוטין אבל היו לו לחצים מאוד קשים ואח עם בעיה נפשית רצינית שרק החמירה למרות שהאח היה באשפוזים לפעמים. בקיצור ראיתי אנאפרניל ורציתי להגיד משהו חכם. במקום זה יעצתי לקחת אותה ואמרתי שהיא עוזרת, כי באמת היא מונעת אובדנות, אבל רק בהתחלה בשלב המאוד ראשון. ואחר כך פשוט לא יצא לי לבקר אותו אפילו שהבטחתי כי הייתי במערכת מאוד לחוצה. אני לא יודעת מה הוא עשה בסוף עם התרופה ואם זה קשור , אבל לפני שנתיים מהיום, לפי הלועזי, צלצלתי אליו בבוקר בשביל לבוא אליו והתבשרתי שאין לי יותר למי לבוא וזה היה נכון. הבעיה היא שלא מתייחסים למה שקורה ולסכנות. גם החלפת דיעות בפורום פסיכיאטריה לא עוזרת. מה שעצוב לי במיוחד זה שמתי שהייתי אז בלחץ אמרתי אולי לזרוק את כל התרופות חוץ מהאנאפרניל ואולי אמרתי משהו אחר,ותמיד תכננתי לעזור לו אם יגיע רגע שהוא ישבר. ב. העתקתי משהו חשוב שמצאתי בדפי בריאות מדריך לשירותי רופאה: רופאים ופעילי הסברה של ארגוני בריאות הנפש הזהירו, שהעלייה במספר האנשים המתאבדים כתוצאה מנטילת כדורים האמורים להקל על הדכאון, ניזונה מהשילוב בין מתן מופרז של מרשמים לתרופות נוגדות דכאון, וחסר במחקרים מדוייקים על הסכנות הטמונות בהם.
שלום לך, אני שומע בדברייך בעיקר תחושה של אשמה ושל בדידות. האשמה קשורה לתחושה שמאיזושהי סיבה ידעת ובכל זאת לא אמרת דבר, אולי אפילו עודדת אותו לקחת את התרופה דבר שאולי הוביל למותו. זו תחושה שמאוד קשה לחיות איתה. אבל אני רוצה לומר לך מספר דברים. ראשית התרופה עזרה לך בהתחלה ואני מניח שרצית בטובתו כשהמלצת עליה. מעבר לכך, כפי שכתבת, לא ברור הם הוא עשה שימוש בה או לא. מעבר לכך, הטענה כלפי תרופות אנטי דכאוניות מוכרת אף כי לא הוכח למיטב ידיעתי שיש משהו בתרופה שגורם להעצמת הרצון למות. הטענה לרוב היא בנוגע לעלייה בכוחות שהתרופה מאפשרת, שהיא מאפשרת יציאה מהדכאון והגברת היכולת לממש מעשה אובדני אבל גם בנוגע לזה הדברים לא וודאיים. מה שאני מנסה לומר הוא שאני מבין את תחושת האשמה, היא טבעית, אבל חשוב לקחת בתוכה גם מידע נוסף ורגשות נוספים. דרור
שלום רב! קשה לי להסביר את הדברים - כי אני בסערת רגשות - אך אנסה. כאשר אני נמצאת במצב, שאני תופסת אותו כמאיים עלי פיסית (מצב של אוירה מאיימת, עם כעס לא מוסבר - מין תוקפנות רוחשת באויר, מתוך תסכול שקט של בן זוג, שלא ניתן לגשר עליו בלי להפוך להיות קורבן, והדרך היחידה במצב זה הוא ניתוק מגע) באותם רגעים שאני מול מצב זה, אני מרגישה איך שחלקים שונים בגופי כאילו עומדים להתפרק ולהשבר - אני ממש מרגישה כאב פיסי - ואובדן יציבות פיסית, כמעט ואיני יכולה להמלט. מדוע אני מרגישה כאבים של חוסר שליטה גופנית, באזורים פגיעים בגוף . אני מרגישה למשל שהברך מתפרקת לי (בעבר סבלתי מפציעת ספורט בברך שהחלימה) ואני לא מסוגלת להניע את הרגל. לוקח לי זמן להתעשת ולארגן לי מנגנוני הגנה מחודשים. מהי התופעה הזאת , ואיך מתגברים עליה? תודה עבור התשובה ורד
ורד שלום, נשמע לי שאת מאוד רגישה לאיום פיזי, הו אמעורר בך ככל הנראה אסוציאציות איישות ופיתחת לך עם הזמן דרך התמודדות - התרחקות. אבל עדיין החשש הפנימי מתבטא בעצמה כה רבה עד כי את חווה כאב פיזי ממשי, וחרדה שאת עומדת להתפרק. כדי להבין יותר לעומק מה קורה לך יש צורך בהבנה של המחשבות והתחושות שעולות בך. אבל ממה שכתבת כאן נראה שאיום פיזי מתחבר אצלך באופן ישיר ולא מתווך לכאב כאילו את כבר ספגת את האלימות והכאב המתלווה אליה. נשמע לי מפחיד מאוד לחיות במצב כזה. אני מציע לך לפנות לטיפול ולהבין קצת יותר מה קורה לך. דרור
אני בת 33 רווקה ומתחילה עשיו ללמוד לתואר ראשון אחרי מאמצים ופחדים רבים הבעיה היא שכל הזמן יש לי מחשבות רעות על מחלות אני סובלת הרבה זמן מכאבי בטן עשיתי המון בדיקות הכל בסדר אבל המחשבות הרעות לא עוזבות אותי אמא שלי נפטרה צעירה מסרטן וכל כאב שיש לי אני חושבת על המחלה , אני כבר לא יודעת אם הכאבים הם פסיכולוגים או באמת איך אני יוצאת מהמחשבות השלליות
עדי שלום, נשמע לי טבעי לחשוש שגם לך יקרה מה שקרה לאמא. אבל מסיבה כלשהי החרדה הפכה אצלך לדבר קבוע. דבר שבדיקות לא מרגיעות אותו. כאבים יכולים להיות פיזיים כתוצאה מלחץ וחרדה, ויכולים להיות פסיכולוגיים לגמרי. בכל מקרה הפתרון להם הוא טיפול נפשי מתוך ניסיון להשהות את החרדה, להתמקד בחלקים אחרים בחייך, ובמקביל להבין ולעבד את המוות של אמא ואת השלכותיו עלייך כיום - למשל האם את מרגישה בסדר להמשיך ולהיות בריאה, להיות שמחה ועוד. דרור
שלום שמי אורי ואני בן 27 וחצי חיי במשך השנתיים האחרונות היו ממש אבל ממש מגעילים מאז שהשתחררתי מהצבא חיי לא מה שהיו. הייתה לי חברה נפלאה שנפרדנו ואני מייסר את עצמי על כך שזו הייתה טעות מצידי להיפרד ממנה ולמרות ניסיונות מצידי היא לא רצתה לחזור אליי יותר אבל הפסקתי לחשוב עליה ואני מנסה ובאמת משקיע את כל כולי בלמצוא משהו חדש אבל מסיבות של חוסר מזל או מצידי לא הצלחתי למצוא משהו חדש מצבי החברתי לא ממש טוב יש לי רק חבר אחד שהוא טוב והוא חברי במשך 14 שנה אבל אני רוצה למצוא עוד חברים ולא ממש יודע איך ואיפה לעשות את זה אני עובד בעבודה מעולה ושכר טוב והמצב בבית שלי ממש חרא ואת כל המשכורת שלי אני נותן להורים שלי כדי להתקיים ולשלם . ממש כאילו אחרי שהשתחררתי מהצבא עולמי חרב עליי והתחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון ע"י התייעצות עם הרופא שלי כי ממש לא יכולתי לסבול את המצב שקיים ממש קשה לי עם המצב ואין לי מושג איך להמשיך הלאה בסה"כ אני רוצה בת זוג ועוד חברים השאלה היא איך להשיג אותם כי לא יודע אני מנסה להתחיל עם בחורות וללנסות למצוא עוד אנשים אבל אתה לא יכול לבוא לאנשים פתאום אחי בא לך להשאר בקשר בקיצור אני מודאג וממש עצוב תודה ואשמח לקבל עצות וסליחה על האורך
אורי שלום, לעיתים קרובות השחרור מהצבא גורם לתחושה של בלבול. עד אותו רגע הכל היה ברור הולכים לבית ספר, לצבא פוגשים חברים מכירים אנשים. פתאום הכל באחריותך, ומה שנראה היה מובן מאליו אינו כזה עוד. אני מבין מדבריך שבמקביל גם קשה מאוד בבית מה שמקשה עליך להיעזר בהוריך ואולי גם מחמיר את הדכאון שלך. העובדה שיש לך חבר קרוב מעידה שאתה יכול להיות בתוך קשר קרוב, אך כיום משום מה איבדת את הביטחון שאתה יכול ליצור קשרים. אולי אתה מתקשה להאמין שירצו להיות איתך, ולא מבין כיצד להתחיל קשרים חדשים. בעיני טיפול תרופתי אינו מספיק במקרה זה. עליך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתמקד בהבנה של הקושי ביצירת קשרים - ככל הנראה בשל דימוי עצמי לא גבוה. בתוך הטיפול תוכל גם לחשוב אולי כיצד ואיך אתה יוצר קשרים, עם נשים ועם חברים. דרור
שלום לכם, עמותת נפש אמן הינה עמותה שמטרותיה הן - קידום אמנים נפגעי נפש ושילובם בקהילה. אני מזמינה אתכם לביקור באתר העמותה. בכתובת- http://livecity.co.il/site/index.asp?depart_id=22763 ביקור מהנה. נשמח לקרוא את תגובותיכם בספר האורחים שלנו. תודה לכם שיהיה המשך יום נפלא נועם דוייב מנהלת קשרי קהילה עמותת נפש אמן
יש לי ילדה בת 8 והיא מרטבה מידי לילה זה התחיל בגיל 3.5 וחזר שוב לפני שנה ניסינו הכל עד שהתייאשנו לפני ארבעה חודשים שאלנו אם היא מוכנה לחזור לחיתולים בלילה והיא לא הסכימה לשמוע אנו כבר לא יכולים ומחתלים אותה בלילה ללא רצונה תהליך ההחתלה מתרחש בבכי וכל פעם שאני רק מתקרבת עם הטיטול מתחיל הבכי ואני מחתלת אותה בכל זאת מתוך ייאוש בחודש האחרון היא מרטיבה גם ביום ואני מחתלת אותה כל יציאה לכל מקום זה מאוד מביך אותה וגם לי מפריעה ליראות אותה כך אני צריכה שתענה לי על שאלה חשובה ביותר האם להמשיך לחתל?תודה
שלום לך, חזרה להרטיב, כחלק מרגרסיה, נסיגה קורית לעיתים בשל אירוע כלשהו אירוע שמציק לילדה ולא מתבטא אלא בהרטבה. התעלמות מסימן מצוקה זה מהווה התעלמות מהדבר שמפריע לה. איני יודע האם אתם יודעים על משהו שקרה לפני שנה וקשור לחזרה שלה להרטיב. אבל אני ממליץ לפנות בהקדם לפסיכולוג קליני שבמקביל מתמחה גם בגמילה מהרטבה ולקבל עזרה מקצועית. ישנו טיפול התנהגותי יעיל מאוד, אולי גם יש צורך לבדוק האם ישנה בעיה פיזית. לגבי החיתול, ילדה בת שמונה שמרטיבה ולובשת חיתול זה לא נעים להורים אבל נשמע כמשפיל עבורה. נראה לי שלא במקרה היא התחילה להרטיב גם בבוקר וזה קשור לניסיון לשים לה חיתול בלילה. לדעתי לא נכון לשים לה חיתול. פנו בהקדם לטיפול הבינו האם קרה משהו ובכל מקרה טפלו בבעיה בעזרת איש מקצוע. דרור
מתנצלת אם נשמעת ביקורתית אך חייבת להגיד לך את הדברים הבאים. הילדה כואבת מציאות כלשהי, הרצון שלכם "להשתיק", אותה דרך חיתול היא מתעללת ומתעלמת מהכאב ש-ל-ה שלא מצליחה להעביר לך בדרך אחרת. למה לחתל אותה נגד רצונה, למה בכלל לעשות משהו נגד רצונה, למה לא להקשיב לה, לכאב שלה, אולי לפחדים שלה. לא יודעת. אבל מדהים אותי שבתוך כל זה השאלה המרכזית שלך היא "האם להמשיך לחתל". תנסי לשאול שאלות כמו, מה קורה לה, מה מפחיד אותה עד כדי איבוד שליטה על סוגרים שאלות קשות ומציאותיות יותר מהאם לחתל או לא. לא כתבת מילה אחת על מה היא מרגישה, או על הסתייגויות נוספות שלה מעבר לאותו חיתול! בבקשה הניחי לחיתול ולפתרונות קוסמטיים אחרים ופני למה שנמצא מתחת לפני השטח קוראים לזה נ-פ-ש.
וואלה & ח"ח אחלה תשובה! לקחת את זה ממש אישי!!!!!! ממש דיברת בשביל הילדה כל הכבוד על האומץ להתחבר לילדה ולא לאמא שנשמעת אלק מתוסכלת. הפסיכולוגית שלי הייתה שואלת אותך האם הילדה הזו זו את?:-(
לזכר כול הנופלים,ולתקוות הנשארים-מילים: דידי מנוסי לחן: יוחנן זראי מי שחלם לו, ונשאר לו החלום מי שלחם לו, לא ישכח על מה לחם מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם מי שהבטיח וזכה גם לקיים מי שהצליח לחזור מן הדרכים מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם הוא לא יניח שנשכח את ההולכים. וההרים עוד בוערים באש זריחות ובין ערביים עוד נושבת רוח ים אלף פרחים עוד משמחים כל לב בשלל פריחות מי שהלך הוא לא יראה זאת לעולם. וההרים עוד יבערו באש זריחות ובין ערביים תנשב עוד רוח ים אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות הם שיעידו, כי זכרנו את כולם... מי שחלם לו, ונשאר לו החלום מי שלחם לו, לא ישכח על מה לחם מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם הוגש
ד. שלום, בימים קשים כאלו אין לי הרבה מילים להוסיף ואני מצטרף לדברייך. דרור
יש לי ילד בן7 שסובל מתופעות כמו רגזנות יתר,התפרצויות זעם,חוסר ביטחון,פעלתנות יתר,הרבה פעמים מדבר על זה שבא לו למות.מכיוון שהוא מצליח בלימודים למרות שקשה לן לעשות שיעורי בית מחנכת הכיתה לא ראתה צורך באבחון שלADHD.איך ניתן להבדיל האם זה דיכאון או הadhd?יש לציין שאני ובעלי גרושים מזה כמעט 3 שנים והוא לא לוקח חלק גדול בגידול של הילדים[יש עוד אח בן חמש וחצי].פניתי ליועצת בית הספר אך בנתיים לא קיבלתי תשובות.
tuli שלום, התופעות שאת מציינת מעידות בראש ובראשונה שמשהו מפריע לבן שלך. ילד בן שבע המדבר על הרצון למות אומר בצורה ברורה שרע לו. ייתכן והוא סובל מ ADHD ובעזרת אינטיליגנציה גבוהה מצליח לתפקד טוב בלימודים, אבל עדיין זה מפריע לו. ובכל מקרה נראה לי שדברים נוספים משפעים עליו, למשל ייתכן והגירושין משפיעים עליו וגורמים לו לכעס רב. בכל מקרה אני ממליץ לא להמתין ולפנות בהקדם, במידה והיועצת לא תעזור, לשירות הפסיכולוגי חינוכי בעירך. ייתכן והם ימשיכו ויפנו אותך גם לפסיכולוג קליני של הילד, או שאת יכולה לפנות לבדך באופן עצמאי. דרור
קראתי היום גם את הידיעה על הרצחה של הישראלית בת ה22 ועל ארבעת החברות שנהרגו בתאונה בבוליביה, וכן גם את הידיעה המזוויעה על האישה שהקפיאה את גופות הילדים שלה במקפיא במשך עשרים (!) שנה וכמובן את המשך הסאגה המחרידה, המזוויעה, הבלתי נתפסת על האוסטרי והבת שלו. ופשוט בשלב מסוים לא יכלתי לשאת את זה ופרצתי בבכי, כמה זוועות, וחיים של אנשים צעירים שנהרסים. אבל מה שממש שקעתי בו זו הזוועה המפלצתית באוסטריה, זה לא עוזב אותי כבר מאז ששמעתי על כך. כאילו נהייתי בי איזו אובססיה להתעדכן, לדעת. אני בודקת כפעמיים ביום (או כל עוד אני בבית) מה חדש, אם יש חדשות נוספות. זה פשוט כל כך בלתי נתפס שחייבים לדעת אם יש התפתחויות חדשות, שיסבירו איך זה קרה ומה היה שם. כל כך הרבה דברים לא מובנים כמו מי למשל עזר לו לבנות את הדלת. והנה, היום התפרסמה הידיעה אודות התעלומה שהעסיקה רבים, הייתה זו הבת שלו, שהוא כלא בצינוק, שעזרה לו להרכיב את הדלת והוא דחף אותה פנימה לאחר מכן. זה פשוט נורא, אני לא יודעת אם אני יכולה לעכל את זה. קשה לתפוס את זה. שהוא דחף אותה פנימה והיא התעוררה אחר כך (הוא סימם ואנס אותה) וגילתה שהיא תקועה שם, ומה היא חשבה, ואם תיארה לעצמה כמה זמן היא תאלץ לשהות שם. אני פשוט לא יכולה להאמין..... :-(
שלום לך, אכן קשה להאמין שזוועות כאלו קורות. קשה עוד יותר כאשר מנסים להתחבר לחוויה של אותה ילדה - אישה זה בלתי נסבל. חשוב להרגיש, חשוב לשים לב ולא להתעלם. חשוב לנסות למנוע מקרים כאלו, אבל וייתכן ודבריי יעוררו תרעומת, יש צורך לדעתי לנסות לאזן בין תשומת לב לאירועים הללו לבין התמקדות בחיי היומיום, גם על הצדדים הטובים יותר בהם. זה חשוב גם בכדי שיהיה בנו את הכח להתמודד עם אירועים כאלו שלא נהיה מותשים מולם או חלילה אדישים. דרור
אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל
מיכל שלום, אני שומע את הכאב שלך את תחושת הבלבול ואת ההרגשה ששום דבר לא מסתדר ובוודאי לא בקלות. ראשית, אני לא מסכים להגדרה שלך את עצמך כבעלת אינטיליגנציה נמוכה. להיפך מדברייך נשמע לי שיש לך אינטיליגנציה גבוהה למדי ומכאן אולי גם הכאב - על התחושה שאת מפספסת משהו. לכן עצתי לך היא לנסות ולטפל ב ADD גם תרופתית וגם על ידי טיפול המתמחה בתחום ומשפר את מיומנויות הלמידה שלך. אבל הקושי שלך הוא גם ברמה הרגשית. עברת טיפול בפסיכודרמה שהעלה בך תכנים כואבים אבל אם הבנתי נכון נשארת לבד ולא מוכלת לאחר מכן. לכן נסי במקביל לפנות לטיפול, אם טיפול פרטי יקר מדי את יכולה לנסות לפנות לתחנות לבריאות הנפש ולקבל טיפול שם. כתבת שיש בך סקרנות, אם אכן יש בך סקרנות לא רק איך זה ייגמר, אלא גם בנוגע לאיך את יכולה להמשיך ולהשפיע על חייך היעזרי בה, היא משאב חשוב ביותר עבורך. דרור
היה לי סיוט, ובו ילדתי מפלצת במקום תינוק מה הפשר? התעוררתי בבהלה בעייפות
אלמונית 2 שלום, פירוש חלומות מתבסס על הבנת העולם הפנימי של החולם, דרך שיחה ולעיתים שיחות המעלות מחשבות ואסוציאציות בנוגע לחלום ולהקשר שלו. כך שאני לא יכול לומר לך מה פשר החלום. הוא יכול להתייחס לפחד שלך שבתוכך יש מפלצת שתצא. הוא יכול להתייחס לחרדות מפני לידה והריון. והוא כמובן יכול להתייחס לפחדים לא מודעים אישיים יותר. על מנת להבין טוב יותר את משמעותו יש להיעזר בפגישות טיפוליות. דרור
ב ר כ ה מ כ ל ה ל ב החל ב- 1.5.08 ולמשך שלושה שבועות תתקיים, זו השנה החמישית, בכל סניפי הסופר-פארם בארץ מכירה מיוחדת של כרטיסי ברכה מעוצבים. כרטיסי הברכה עוצבו בשלל צבעים אביביים, מעוטרים בציורי פרחים ופרפרים, המסמלים פריחה, שגשוג וחופש. הכרטיסים ימכרו במארז הכולל ארבעה כרטיסים. מחיר מארז: 10 ש"ח. כל ההכנסות יועברו למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.
מצאתם מקום לזאת ההודעה,מה עושים באלה התרומות? קונים חלקת קבר ותכריכים?!
אני חולקת עלייך ולא מסכימה שזה יכול להיגמר רק במוות!!!! נכון הן סובלות וזה חיים נוראיים אבל אל תהרסי להן את הסיכוי לתקווה תני להן אפשרות להאמין בחיים אולי טובים יותר מגיע להן לא? אני יודעת שאמרת את זה מתוך המון כאב אבל יש בנות עם מטפלים נהדרים שמחזיקים אותם או כמו שדרור אומר מחזיקים את התקווה עד שהן יראו אותה. בילבי ילדת הברזל
me2 שלום, את יכולה להתקשר בשעות היום ולהשאיר הודעה במידת הצורך. את יכולה גם לפנות במייל ונתאם זמן כך שתוכלי להשיג אותי. דרור
שלחתי לך מייל תגיד לי מתי להתקשר צריכה התייעצות דחופה בנוגע למטפל שלי עד הפגישה הבאה (יום שישי) תודה
דרור היי איך היה המשחק:-( בנו כותבות כאן על המון כאב בטיפול בגלל שחזורים של טראומות... וכשיוצאות מהפגישה נשארות בלי ליווי של המטפל ....... איך מטפלים לוקחים אחריות על מה שקורה איתן מפגישה לפגישה?:-( למה אין מרכז מיוחד לנפגעות תקיפה מינית או גילוי עריות שילווה אותן בתקופה בה הכל צף וכואב ושתהיה אפשרות לתמיכה מתי שהן מתפרקות כמו מה שאני קוראת כאן לפעמים. לא נראה שפגישה פעם או פעמיים בשבוע וכמה שיחות טלפון מספיקות לתמיכה נכון? אני קוראת את הבנות שכותבות כאן ש' למשל ועוד כמה) וזה לא מציאותי שהן ככה בלי ליווי צמוד.... זה לפעמים אפילו חוסר אחריות לגרום להן להצפה ולהשאיר אותן לבד:-((((((((((((( אוהבת בילבי ילדת הברזל
בילבי שלום, העלאת תכנים וזכרונות קשים בטיפול ובוודאי תכנים של פגיעה מינית וגילוי עריות היא חוויה קשה ביותר. זוהי חוויה מטלטלת שגורמת לעיתים לתחושת הצפה. החשש להישאר לבד עם הכאב מחוץ לפגישה הוא חשש ששב ועולה במקרים כאלו והתשובות להתמודדות איתו אינן נתונות אך ורק בידי המטפל. ישנה חשיבות לחוזק הקשר הטיפולי, לידיעה של המטפל ושל המטופל/ת שהטיפול כמה שהוא קשה הוא מקום תומך. חשוב שמלבד המטפל יהיו גורמי תמיכה נוספים. זה בהחלט יכול להיות כפי שהצעת מרכז לנפגעות תקיפה מינית, או הסביבה הקרובה למטופל. ועדיין, נכון ישנם רגעים הנחווים כבלתי נסבלים. הלוואי ויכולתי לומר שיש דרך אחרת קלה יותר כואבת פחות. אני לא מכיר דרך כזו. אני כן מאמין שתוך כדי ההתמודדות נמצאים כוחות לשוב ולהיאסף מתוך ההצפה שחווים. דרור
אשמח מאוד אם תעזרו לי... כיצד ניתן להרגיע אדם מאוד עצבני? איך להתייחס אליו שלא יתעצבן על כל שטות, ולתת לו הרגשה של שלווה ונחת? יש איזושהי תרופה צמחית שעוזרת במצבים כאלה ( חוץ מרסקיו ), כי האמת שזה לא ממש מרגיע ועוזר. אני אשמח לקבל תשובות, כיצד לנהוג , איך לטפל במצב, ומה באמת יכול לעזור. תודה רבה מראש.
שלום לך, אנשים מתעצבנים מדברים שונים. יש המבטאים זאת ויש הנוצרים זאת ו"מתבשלים" בתוך הכעס של עצמם. איני יודע מה גורם לאדם עליו את מדברת להתעצבן, אבל לעיתים אנשים מתעצבנים כדרך לקרוא לעזרה, שיראו שקשה להם שהם לא מתמודדים. לכן התנהלות שלווה מולם נותנת להם להרגיש עוד יותר לבד ושהם לא מצליחים לשדר את המצוקה והם מגבירים את הווליום. עצתי לך היא לנסות, וזה לא קל בזמן אמת, להבין מה באמת מרגיז אותו, מה הוא רוצה וצריך. יכול להיות שהוא צריך שתתעצבני איתו כך שהוא יוכל להוריד קצת את הרגל מהגז. בכל מקרה אני חושב שהדבר תלוי מקרה והתייחסתי כאן לאפשרות אחת. דרור
גדלתי בבית בקורתי. לכן אני מבקרת את עצמי על כל פעולה ואין לי אפשרות לעצור את זה כתוצאה מזה הערך העצמי והבטחון העצמי שלי ירוד? ורואה כל הזמן את השלילי שבכל דבר. מה לעשות?
חבצלת שלום, את נשמעת כמי שמבינה את המקור לקשיים שלה, לחוסר הבטחון ולקשר של זה לביקרות העצמית כלפי עצמך. אכן, אנו נוטים להפנים את הדרך בה דמויות משמעותיות ראשוניות התייחסו אלינו בילדותינו ולראות את עצמינו באותה צורה. היכולת שלך להתבונן בעצמך, הרצון לעשות זאת ולשנות מרמזת על כך שאת יכולה להפיק לא מעט מטיפול. להרגיש פחות ביקורתית ובעיקר להריש יותר שווה בעיני עצמך. דרור
שלום,אני בת 23,ואני בולימית כבר חמ שנים [אחרי תקופה בת כמה חודשים שלא אכלתי וירדתי במשקל,חזר התיאבון ובגדול]. אני משתמשת במשלשלים כמעט על בסיס יומי 20-30 0פחות מזה כבר לא עובד) כדורים כל פעם פעמיים איבדתי את ההכרה עד למחרת ואני מקיאה כ-פעמיים בשבוע בערך. בשבוע האחרון אכלתי בכמויות מסחריות ולא הקאתי או לקחתי משלשלים[לא הרגשתי צורך לקחת. שקעתי ברחמים עצמיים ופשוט אכלתי ואכלתי] ובמהלך השבוע הזה היו לי כמה פעילויות מעיים. השאלה שלי היא האם זה הגיוני? איך אחרי כל כך הרבה זמן של שימוש במשלשלים יכול להיות שלא יהיו לי עצירויות?
יקירתי,יגיעו ימים שגם חמישים ושישים ושבעים,לא ישפיעו עלייך,לכן כדאי שתעצרי כאן.כאחת שכבר למעלה מ-18 שנה לוקחת 100 ליום,אומר את מה שאת אומרת,פחות לא עושים את העבודה. אבל גם מאה לא! רק כאבי בטן,בחילות,התעלפויות ללא סוף,וכן גם איבוד הכרה.ועם משלשלים הכול הגיוני,והצרות הגדולות יותר יבואו ביום בו תפסיקי.ואם היום אין לך עצירויות אולי זה הזמן לעצור,לפני הצרות הגדולות,ויש כאלה!!!
ספיר שלום, נשמע לי שאת מאוד סובלת. קשה לך מאוד עם עצמך ועם גופך ואת במובנים רבים מתעללת בו ובך בשל כך. איני יודע אם את בטיפול אבל הייתי מציע שתפני. בעיקר משום שאני מבין שאת סובלת מבפנים ונראה לי נכון שהסבל הזה יישמע גם בדרכים אחרות. לגבי שאלתך על פעילות המעיים, אינני רופא ואני לא יודע מה ההסבר הפיזי, ואם ברצונך בהסבר כזה אני מציע שתפני לרופאים המתמחים בתחום הזה. אבל אני כן שומע הפתעה בדברייך, כיצד למרות הכל הגוף שלך מתפקד כרגיל ולמרות שלא לקחת משלשלים הוא אינו נעצר. דרור
שלום, אחרי כל הבדיקות המקיפות שעשיתי, כמו גסטרוסקופיה, CT גרון, רנטגן, US, א.א.ג. בדיקות דם, ממוגרפיה, א.ק.ג. רנגן חזה וריאות , יש לי כבר שנתיים הרגשה של גוש בגרון וחנק. אני לוקחת כבר במשך שנה Alpralid 0.5 פעמיים ביום, בהתחלה זה קצת עזר לי, אבל לא לגמרי. רציתי לציין שאני מאוד רגועה, אין לי דיכאון. היתי אצל פסיכיאטרית, היא נתנה לי בנוסף ציפראלקס 10 ואחרי זה אמרה שבעוד 4 שבועות התרופה תשפיע ולהפסיק עם Alpralid. עברו כבר 3 חודשים. ציפראלקס בכלל לא משפיע עלי, הפסקתי לקחת אותו ונשארתי עם Alpralid אבל המינון שאני לוקחת כבר הפסיק להשפיע. אני ממש לא מבינה, אם אין לי דיכאון, למה יש לי תחושה כזאת כבר כל כך הרבה זמן, והכדורים לא עוזרים? הפסיכיאטרית אמרה שתופעה כזאת נקראת גלובוס היסטריקוס. איך מטפלים בדבר כזה? אולי זה בכלל משהו אחר ולא קשור לפסיכיאטריה ? תודה מראש ענת
ענת שלום, אני נשען על דברייך לפיהם לא נמצאו ממצאים פיזיים למרות כל הבדיקקות שעברת כך שאני נוטה להסכים עם הפסיכיאטרית שהמקור לתחושה שלך הוא נפשי. זה לא אומר שאת לא מרגישה משהו פיזית אלא שהמקור שלו הוא נפשי. ההסבר לכך הוא שבהיעדר נתיב אחר לביטוי המצוקה שלך מוצאת את ביטויה בסימפטום פיזי. עצתי היא שתפני לטיפול פסיכולוגי ובעזרת הטיפול תנסי להגיע לדבר העומד מאחורי הסימפטום לכאב הנפשי המתבטא בכאב פיזי. משיימצא נתיב אחר לביטוי לא יהיה עוד צורך בסימפטום הפיזי. דרור
שלום. בעלי ואני נשואים 11 חודש ולפני כן יצאנו שנה (שנינו בני 35). יחסינו התחילו בטיול משותף בחו"ל שם נתקלתי בנורה האדומה הראשונה. נהגנו לצחוק אחד עם השני תוך תקיעת אצבע בגרון כאילו "אני הורג/הורגת אותך". באחד הימים שבהם כעס מאוד עליי, על דבר מה, תקע את האצבע שלו בגרוני עד כמעט חנק. בחורה עם בחור בשום מקום אי שם בעולם ... אפשר לתאר מה עבר עליי ...טראומה. (בקושי הכרנו אז חודש). חזרתי ארצה. התלבטתי. שוחחנו. האמנתי שיהיה בסדר. אחרי כשנה התחתנו. החל מחודשיים לאחר החתונה החלו הצרות. אנו חיים בדירה קטנה ונורא חמה בקיץ. אז בקיץ - כשהוא היה מרים עליי קול בגלל "דבר לא בסדר" שעשיתי או לא - "העברתי אותה" על מנת לא ליצור חיכוכים נוספים ובשם ההרמוניה. עבר הקיץ - הגיע חורף. והנה התופעה חוזרת - כל יום שישי בצהרים - בקביעות - בעת סידור והכנת הבית לשבת - צעקה חזקה (לא משנה על מה - תמיד יימצא דבר מה...) - אנו בשכונה קטנה ושקטה שקטה - כך שהביזוי כפול - פעם אני מוענשת על ידי פגיעה ועלבון מולו ופעם מול השכנים ששומעים - פשוטו כמשמעו - הכל. היו גם צעקות בימות השבוע פה ושם בגלל דברים שכן / לא עשיתי "כמו שהוא דרש". ופעם צעק עליי אחיו שגר בשכנות אלינו - על דבר מה - ב 11 בלילה ברחוב. אחיו ענק ענק בגודלו הפיזי והוא ממש שאג - מאז לא ישנתי יומיים (אגב בעלי היה בחו"ל ואני ישנתי לבד- בבית פרטי קטן) אז אפשר לתאר מה עברתי. טאומה נוספת. 8 חודשים לא עניתי. כבר 3 חודשים אני מראה בתקיפות שאני לא מוכנה לעבור לסדר היום ושאפשר כל דבר לאמר גם בנועם. בשבוע שעבר אמר לי "כוס אוחתק" על שקניתי בחמישה שקלים יותר ממה שהוא קנה - חב' של סבונים. הוא מסרב לשתף פעולה "אם תהיי אשמה אני אמשיך לצעוק". וממשיך לבזות אותי. במקביל אני לא מצליחה להכנס להריון. אני מאמינה שגם בגלל זה - מה יהיה הלאה מול ילדים ??? אנא עיזרו לי חשבתי על כמה אפשרויות : 1. לפנות לבת דודתו שהינה אישה מאוד עדינה ומשכילה ולספר לה. כמו כן לדודו הרב שהשיא אותנו. 2. לפנות לארגוני נשים. 3. להתגרש. מה דעתכם ? אני כבר באמת לא מוכנה לסבול את זה יותר ויש לי תחושה שזה רק יחמיר. אנא עיזרו לי. אני במצוקה איומה. תודה מראש
כוכב שלום, נשמע לי שאכן את מתמודדת עם משהו מאוד לא פשוט, עם חוויה של איום, גם אם לא פיזית איום שמעורר בך תחושה שהכל יכול לקרות. לאחרונה אמרת שהחלטת להתנגד אבל גם זה לא עוזר. הצעת כמה אפשרויות להתמודדות. לדעתי חיזוק הרשת החברתית שלך על ידי שיחה עם בת דודתו אולי פנייה לרב חשובות ויכולות לעזור. בקשר לגירושין זו כמובן החלטה שלך, אבל אם את מרגישה שמלבד ההתנהגות שלו הזו טוב לך איתו נסי להציע לו ללכת לטיפול זוגי ביחד ולראות האם אפשר ליצור דרכי תקשורת אחרים ביניכם, רגועים ויעילים יותר. דרור
שלום רב, אני יוני בן 29 סטודנט להנדסה באוניברסיטה.לפני תקופת מבחנים,עקב לחץ הזמן הרב,אני מוצא את עצמי מסתכל פעמים רבות מאוד על השעון במקום להתרכז בשאלות בקור רוח. אין לי תופעות של בלק-אאוט,שכחה פתאומית,דופק מואץ וכדומה. איך אני מניח לזמן המתקתק ומשקיע במקום זה את כל כולי בשאלות?
יוני שלום, מדבריך אני מבין שאתה נוטה להסתכל בשעון בזמן שאתה לומד לבחינות. התנהגות שכזו הינה סימפטום לחרדה, ממש כמו קשיי שינה וכמו ההתנהגות ההפוכה לה - בריחה לעיסוק אחר. אתה מרגיש שהזמן בורח לך, שאתה לא מספיק ובאופן פרדוקסלי העיסוק הרב בשעון מוביל לכך שאכן הזמן מצטמצם. על מנת להתמודד עם הסימפטום אתה צריך להבין ממה אתה חרד מהם המחשבות שגורמות לך לחרדה מהמבחנים. לנסות ולחשוב על מחשבות שיכולות לעמוד מול המחשבות השליליות הללו , וברמה ההתנהגותית למצוא דרכים בכדי לצמצם משמעותית את ההסתכלות שלך בשעון. אם תרגיש שאתה מתקשה בכך לבדך נסה לפנות לשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה שלך ולהיעזר. דרור
לא רוצה טיפול יותר:-( חזרתי מהפגישה עכשיו בפעם השלישית החודש שאני רוצה לעזוב והוא מתעקש שאשאר. שלא נכון לנו להפסיק........הוא צודק אבל קשה לי להיות שם .........להתקשר אליו פעמיים ביום ולנגיד שאיכסה לי.......לשלוח SMS כועסים..........לקבוע פגישות חירום.........לפני שנה וחצי חוויתי תקיפה מינית ועכשיו אחרי חצי שנה בטיפול....רק עכשיו אנו מדברים על זה............וזה קשה כל כך.....הוא סבלני........תומך בתוך הטיפול........מזכיר לי כל הזמן שהוא איתי........ואני רוצה לעזוב!!!!!!!!!כל פעם אני אומרת פגישה אחרונה..והוא לא מוותר לא יודעת למה הוא לא מוותר.....לא יודעת למה???????? יצאתי מהפיגשה ושלחתי לו SMS שרוצה לדבר :-( הוא ענה שנדבר בערב..שהוא יתקשר....שוב מה להגיד הוא כבר שמע הכל מה קורה?
דינה שלום, אני שומע אותך נאבקת בתוך הטיפול בין הרצון להישאר קרובה לבין הפחד להיות קרובה והרצון להתרחק. לעיתים את מביעה את הרצון הזה בהודעות שלא משתמעות לשתי פנים בין אם ב SMS ובין אם בפגישה, אך אז את גם מבקשת פגישות חירום, מבקשת לשמוע אותו לדעת שהוא עדיין שם. שלא איבדת והרחקת אותו סופית. אני מניח שגם הוא מבין את זה ולכן איננו מוותר עלייך כל כך בקלות. הקשיים שאתם עוברים יחד קשורים ככל הנראה לקושי הרב שלך לדבר על התקיפה המינית שחווית. חשוב, כמה שקשה, שתצליחו לשרוד את התקופה הזו ולהצליח לעבד את הרגשות הקשים שהאירוע עורר בך. דרור
מה עכשיו??????????אוף אני יודעת שאני חשובה לו.. בעצם להיות אצלו שלוש פעמים בשבוע ולדבר בטלפון ופגישות חירום....אני רוצה לעזוב והוא אומר שהוא לא יכול לתת לי להשאר לבד במקום שהטיפול נשאר כרגע.........כשאני מודיעה על עזיבה הוא אומר תגיעי מחר.....מגיעה ושוב נשארת......עד מתי אני אמשוך ללכת והוא ימשוך להישאר?:-((((((((((((הוא אומר שאני יקרה ושובה לו....שכואב לו איתי...שהוא פה...שהוא יודע כמה כואב....... מה לעשות איך לא לברוח??????.כמה אני יכולה להיות תלויה בו???כואב הצורך הזה בנוכחות שלו ........כואב שהנושא הזה עלה ועכשיו המוות מושך......שיתן לי למות כבר שיוותר כדי שאוכל להתאבד ולא לכאוב יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מחר בבוקר כבר קבענו שוב פגישה ....אולי מחר אפרד ואתאבד?
שלום, האם יש פסיכולוג המתמחה בבעיות תקשורת ? יש לי קושי עצום בלבטא את עצמי - להוציא את המילים מן המחשבה אל דיבור, קשה לי לשתף אפילו את בן זוגי במחשבות שעוברות ובדרך כלל כאשר מדובר בשיחה קשה בעקבות מריבה אני מתחילה לבכות ואז חווה מצב של בלקאאוט ולא מוצאת מילים לביע רגשות או מחשבות. האם יש טיפול למצב/תופעה שכזאת? האם זה מצריך טיפול פסיכולוגי או קלינאית תקשורת? תודה מראש
שלום לך, מדברייך נשמע שאת מרגישה לעיתים מוצפת מבחינה רגשית, מרגישה שלרגשות ולמחשבות שלך אין מילים. ששום דבר לא מצליח לבטא בצורה טובה את שאת מרגישה. זוהי בוודאי לא בעיה שמצריכה קלינאית תקשורת משום שלדבר, להגות את המילים את יודעת. לדעתי המקור לקושי שלך הוא הרגשה שהדברים שאת חווה אינם מאורגנים באופן מילולי. טיפול פסיכולוגי, כל טיפול פסיכולוגי, מתמקד בניסיון להבין את חווית המטופל ואת הרגשות המורכבים ולעיתים גם לא מילוליים ולהפכם לתקשורת מילולית. זה אינו תהליך פשוט, וייתכן וגם בתוך הטיפול תתקלי לא פעם בתחושה שאין לך מילים. ובכל זאת נראה לי שנכון שתפני לטיפול. במקביל כדאי גם לנסות ולעבור אבחון פסיכולוגי על מנת לשלול קשיי תקשורת מולדים, כפי שאת חוששת מהם. דרור
בילבי שלום, כפי שניחשת ראיתי את המשחק אתמול, ואכן השתדלתי שהפורום לא ייפגע בשל כך. דרור
אמור לי איך אפשר להתמיד כשהעתיד נראה שחור מתמיד? איך אפשר להוסיף לצעוד כשהאופק נסוג עוד ועוד? איך אפשר להמשיך לקוות כשהשלהבות אחת לאחת כבות? אמור לי עד מתי להוסיף למנות את תקוות חיי העשנות? עד מתי להמשיך לייחל ליום חדש שייחל? אמור לי עד מתי לחכות אמור לי ל?מ?ה לצפות אמור לי עד מתי להמתין אמור לי ל?מ?ה עלי להאמין...
שלום לך, אני שומע את הייאוש ואת הרצון שתהיה בך תקווה למרות שכרגע את לא מוצאת את הדרך כל כך. זה אכן קשה כשהכל שחור מסביב לראות את האור, את התקווה. לעיתים ישנה רק איזושהי ידיעה עמומה שהיא שם. לא יותר מזה. אני לא יכול לומר לך כמובן מתי הדברים ייראו אחרת, אבל נשמע לי שעצם החיפוש במקומות שונים, גם אם לא מוצאים תמיד, יש בו מן התקווה. דרור
היי דרור אני לא ממש בטוחה.. איך ומה.. להגיד.. לשאול... פגישה אחרונה.. בטיפול.. היתה כנראה מאוד לא טובה... את ההתחלה שלה אני זוכרת.. את הסוף אני לא... מה שאומר שכנראה.. מתישהו.. במהלך הפגישה... אולי.. קצת.. כמו שהמטפלת קוראת לזה... התנתקתי... אני יודעת וזוכרת שלא רציתי... להיות שם.. להישאר בפגישה... רציתי ללכת... אבל המטפלת... היא בקשה שאשאר... והיא ניסתה.. להבין למה... אני כל כך סגורה... כל כך הודפת.. כל כך מרוחקת.. כל כך... אני זוכרת את החלק הזה... זוכרת שאמרתי... כמה פעמים.. שרוצה... ללכת... והיא כל פעם.. אמרה.. בקול הכי עדין... הכי מכיל... הכי איתי... בקשה.. שאשאר... שהיא יודעת.. שכשאני ככה... זה אומר.. שאני במצוקה... וכשאני במצוקה.. אני מחפשת.. את הלבד... כי רק ככה.. אני יודעת.. (או לא) להתמודד... וכנראה שנשארתי... שם... ואני... לא יודעת... איך ומה.. היה...יודעת רק... שיצאתי משם... במצב לא טוב... בכלל... יודעת... כי כש"חזרתי"... לעצמי... ראיתי... הבנתי... ומחר.. מחר יש פגישה... ואני לא מסוגלת ללכת.. לא מסוגלת... עם המטפלת... שם.. כשאני לא יודעת.. כלום כמעט.. על מה שהיה... ולא מבינה.. איך היא יכלה.. לתת לי.. לצאת ככה... מהפגישה... איך היא.. השאירה.. אותי.. לבד.. ככה.. נתנה... לי... ללכת... במצב.. כזה... ואני לא יכולה... ללכת מחר.. לא יודעת.. מה לעשות.. לא.. יכולה... יותר.. שיר
שיר שלום, נשמע לי שעברת חוויה לא פשוטה בפגישה האחרונה שלך. הרגשת שאת מתנתקת, ככל הנראה משום שהיית מוצפת מבחינה רגשית. אבל הפעם המטפלת לא וויתרה ובעזרת הקשר שקיים ביניכם עזרה לך להישאר לא לברוח. אני מבין שהיית מעדיפה לצאת, לא להיות שם, להרגיש שהכאב פוחת, להרגיש אולי שאף אחד לא רואה. אבל בעיני לפחות ההצלחה שלך להישאר שם משמעותית ביותר. כעת אני מבין שקשה לך לחזור לשם. את כועסת עליה על שלא אספה אותך. מדוע שלא תאמרי לה זאת מחר? מדוע שלא תשתפי אותה בקושי שעברת וברצון שלך שהיא תעזור לך לצאת אחרת מהפגישה? אני מקווה שתמצאי את הכח ללכת מחר, נשמע לי שזה חשוב. דרור
האם המושג "אישיות לא בשלה" מקביל למושג "הפרעת אישיות לא בשלה" או שמדובר בשני מושגים שונים שיכולים להיות להם גם פרשנויות והשלכות שונות?
מוטי שלום, הפרעת אישיות לא בשלה הינו מושג שהיה קיים בעבר ב DSM, מדריך האבחנות הפסיכיאטריות אבל הוצא ממנו. כיום אין אבחנה רשמית שכזו. אישיות לא בשלה הינה הגדרה כללית שמרבית המשתמשים בה כיום נעזרים בהגדרה הישנה של הפרעת אישיות לא בשלה ומרגישים שהיא חסרה כיום בשיח האבחנות. דרור
מה המאפיינים של אישיות לא בשלה? מה ההגדרה הזאת כוללת בתוכה? למה מתכוונים כשאומרים שלמישהו יש אישיות לא בשלה? תודה
שלום דרור, גם לי שאלה בנושא אתיקה מקצועית שהתלבטתי בה: בעבר בקשה ממני המטפלת שלי לאייר ספר ילדים שכתבה נושא התשלום (אם בכלל...) לא עלה לדיון הואיל ואני סרבתי לקבל עלי את העבודה, אולם לאחר זמן, כשנזקקה לציור נוסף, היא כן אמרה שתשלם. אציין עוד, שאני סובלת מ ''משבר ציור", אם אפשר לכנות זאת כך, וייתכן שכוונתה הייתה לגרום לי לחזור לעסוק בתחום שזנחתי. שאלתי אותה מה תעשה במקרה שעבודתי לא תמצא חן בעיניה - האם תרגיש נוח לומר לי זאת בלי לחשוש מפגיעה ברגשותי? (תשובתה הייתה שהיא ראתה את עבודותי והיא סומכת עלי...) לאור הנ''ל, האם ניתן לומר שנהגה בחוסר מקצועיות? ד''ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותרפיה השיב שזוהי בהחלט פריצה של המסגרת הטיפולית, ושהיא נהגה במקרה זה בחוסר מקצועיות. אולם אם כך, האם אין המקרה של ד''ר יאלום והמטופלת שלו ג'יני המתואר בספר "כל יום יותר קרובים" מהווה "פריצה של המסגרת הטיפולית"? הרי גם שם הוא היה אתה במעין "קשר עסקי" שמטרתו תרפיוטית - להתגבר על מחסום הכתיבה שלה? אשמח לשמוע גם את דעתך בנושא.
פלונית שלום, חציית גבולות, כגון זו שהמטפלת שלך עשתה בכך שהפסיקה להיות רק המטפלת שלך והפכה להיות גם הלקוחה שלה, מצריכה עיבוד בתוך הטיפול. כדברייך ישנם מקרים בהם מטפלים יכולים להגדיר לעצמם יציאה מהסטינג הטיפולי לשם מטרה טיפולית ברורה. אך אז יש צורך להגדיר זאת כך, ויתר על כן לשים לב להשלכות של זה במהלך הזמן. איני יודע כיצד בקשתה השפיע עלייך ובטיפול. מדוע תשובתו של דידי רובינשטיין לא סיפקה אותך. ייתכן ומשום שזה מעורר בך רגשות מעורבים וייתכן ומסיבות אחרות. בכל מקרה עבירה אתית יכולה להיות כאשר מטפל מנצל את המטופל. ניצול שכזה יכול להיות אם אינו משלם כלל, או אפילו אם משלם אך משתמש בכוחו כמטפל להשפיע על המטופל לקחת על עצמו את העבודה. מדברייך לא נשמע לי שזהו המצב כך שאיני רואה בעיה אתית. דרור
תודה דרור, הרגעת אותי מעט. פשוט לאחר קריאת התשובה של גידי היה קשה לי לראות את המטפלת באור אחר, שלילי יותר, בעקבות החריגה "הלא מקצועית" (אף על פי שהוא הדגיש ש"יכול להיות שזו מעידה חד-פעמית וחוץ מזה היא מקצועית" וש"כל אחד יכול לטעות"...) כתבת ש"חציית גבולות מצריכה עיבוד בתוך הטיפול" האם כדאי להעלות את הנושא בטיפול, ולו כדי לעבד איתה את הרגשות הנ''ל ?
שלום לפני ליל הסדר, המטפל שלי ידע שמשפחתי בחו"ל ואין לי היכן להיות והוא הציע שאבוא לחגוג בביתו איתו ועם משפחתו. הרי המטפל צריך להיות ניטראלי ולא למסור פרטים על עצמו. שאלתי את בפורום פסיכותרפיה את ד"ר גידי והוא ענה לי "כן ירבו מטפלים כאלו" ושזו מחווה אנושית. ושהמטפל ראה את טובתי בלבד ולכן עומד בכללי האתיקה מה אתם חושבים? תודה לכם
אלון שלום, אם שאלתך היא בנוגע לאתיקה מקצועית הרי שגם אני לא רואה עבירה על האתיקה במקרה הזה משום שהוא משאיר זאת לבחירתך האם להיחשף או לא. אבל נשמע לי שמטריד אותך מדוע בחר המטפל לחשוף אותך מול משפחתו ואת משפחתו מולך, ונראה לי שזה מאוד מסקרן אותך. איני יודע אילו מחשבות עולות לך באשר לסיבה: הוא אינו מקצועי מספיק, הוא רואה בי מעבר למטופל ועוד. בכל מקרה עצתי היא להביא את השאלות והמחשבות הללו לתוך הטיפול. לא כדי לקבל תשובה דווקא אלא בכדי להבין לעומק מה המחווה שלו עוררה בך ומדוע. דרור
גופי מכאיב לי, זכרונות הגוף רשומים ללא מילים, אנדרטה שקטה. מחפשת אפיק אלטרנטיבי לכעס המתפוצץ ולאימה המשתקת. גופי רומז כי הוא מעילה המקופל בקשרי שנאה. איך לנחם גוף שכל כך מתעבת, מתנכר לי בפעם המי יודע כמה, אוייב מושבע. להעלים קיום פיזי מכוער ולהישאר עדיין. מחסום אל גרעין החוויה, כמו יצירות מפחידות בתיק עבודות נעול. יודעת שימי ספורים לא מתבוסת הגוף, עייפות הנפש, נפש שהפכה לעיסה. כמה כואב לחכות לסוף שמגיע, כמה קשה להיות מבושרת על כניעה, חשבתי אולי יהיה קצת אחרת, אולי הימים יביאו קרן של הקלה, אך השחור הפך לשחור מתמיד, התקווה, הרצון ההתעקשות על קיום נכחדו. אין אמת רק פרשנות.חיי מגוללים סיפור לתוכי, באופן חרישי, כמו דיאז, כמו תמיד- שישאר רק בתוכי. הנפש החלה לקבל אישיות, מאסה בשייכות, פרצה וניפצה כל זיקה אל הגוף. רק עתה נוכחתי בכוחה ונגלו לי ממדיה. מורדת בשאר האיברים מסרבת להיענות למוח האדון, מתקוממת ויוצאת נגד כל חוקי הטבע, קמצה אצבעותיה מחתה מאנרכיה ומדי פעם מחתה דמעותייה. גופי הנתעב , לא מבינה לא רוצה לשמוע. גופי על כל כיעורו מכאיב לי הפחד תקוע כמו מסמר חלוד בגוף לא שלך. הווה הוא עבר, עבר הוא הווה, אוחז בגוף ודמעות הודף דמעות וכאב ושקט. כיצד למחוק גוף שלנפש זוועה, אין ביטחון מבפנים או מחוץ. השנאה, הכאב, האימה, הפחד, הבלבול, הצרחה, השקט, טלטולי הגוף, יסורי הנפש, השקר והאמת האמת שהיא שקר, האתמול הוא הרגע, התיעוב והשנאה הפחד מהאימה והצרחה לקצת שקט. איך למחוק גוף המעביר את נפשי דרך עשרת מדורי גיהינום.
נשמע קשהה למדיי.. מקווה שטיפול יעזור לך לאהוב את גופך שאת כל כך מתעבת כל טוב..
& שלום, דברייך מעבירים בעצמה רבה את בליל הרגשות שאת חווה, את עצמת הכאב שאת חשה. נשמע לי שאת חשה שאת לא מצליחה לשלב בין גופך נפשך. את חיה בהרגשה שהם נלחמים האחד בשני כיום ושרק הכנעה של אחד מהם תוביל לשקט המיוחל. נדמה היה לי שאת מדברת גם על כך שמשהו בך יודע שזה לא אפשרי, לא ניתן לנתק את הגוף מהנפש. אני מניח שניסית ואולי את עדיין מנסה לשלב ביניהם לשנוא פחות את גופך, לחזק את הנפש שלך. ובעצם להרגיש שהם אחד שלא ניתן לפצל ביניהם. אני יודע שמלאכת חיפוש זו לא קלה, לעיתים כפי שכתבת את מיואשת. אני יכול רק לחזק אותך ולומר שאני מקווה שתצליחי, שגופך לא יסב לך כאב כה רב כל הזמן שלא תשנאי את עצמך כל כך. דרור
חזקה מהרוח מילים: אסתר שמיר היא היתה חזקה מהחורף היא היתה חזקה מסופה לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה את ליבה היא שמרה בכספת את גופה היא שמרה לעצמה היא רואה או אולי מתעלמת ממה שקורה בגללה מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה ופתאום יום אחד הוא הגיע כמו אל שעלה מן הים את כל כוחותיה נתנה לו ליבה התעורר מאי שם אבל אהובה כמו המים נגע בחופים וחזר עכשיו אהבה היא יודעת כאב שאינו נגמר מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה
http://www.macom.org.il/topic_incest.asp
היי me2 זה קישור נורא קשה למה לתת לה אותו מאיפה את יודעת מה כואב לה? מאיפה את יודעת ישר שזה קשור לכאב נוראי כזה אולי זה כאבעל משהו פחוד נוראי......! בילבי ילדת הברזל ל & שולחת לך כח מקווה שאת מוקפת בתמיכה אהבה והבנה :-(
הודעתך נערכה. על אף הערכתי לרצונך לעזור ולאדם אליו את מפנה אנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים באתר זה אלא במייל אישי. דרור
דרור אני לא יודעת אם שמת לב אבל...... אני לא מבינה אתם בעצמכם מפרסמים אותם אני רק הפניתי את תשומת לבה לגוף המפרסם.
& יקרה אוף כמה שורף לדעת שאת כותבת את כל זה בשלוש לפנות בוקר בטח כמה כאב לך אם כתבת את זה בשעה כזו נכון?????:-((((((((((((((((((((((( כמה כאב ושנאה בבן אדם אחד אלוהים איפה אתה לקרוא את מה שכתבת גורם לי לשנוא את כל מי שפגע בך ולכעוס על כל העולם!!!!!!!!!!!!!!:-((((((((((((((((((((( תשמרי על עצמך ומקווה ששומרים עלייך בחברות מקלדת (מבטיחה לא להציק לך יותר עם מי את אם את מבינה......
שמע ישראל שהלב בוכה רק אלוהים שומע הכאב עולה מתוך הנשמה אדם נופל לפני שהוא שוקע בתפילה קטנה חותך את הדממה. שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול נתת לי את חיי נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכשהלב שותק הנשמה זועקת. שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח. כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת האדם רואה את כל חייו פתאום אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת לאלוהיו קורא על סף תהום. שמע ישראל אלוהי...
בחיי כיום וכעורכת דין מסחרית מזה למעלה מעשר שנים אני עוסקת בהסכמים. אני לא אוהבת הסכמים, מעולם לא אהבתי הסכמים. יחד עם זאת הם מחזיקים אותי, מכלכלים אותי, לעיתים יפה, לעתים קצת פחות. תמיד היו לי איתם יחסי אהבה-שנאה, פחדתי מהם. הערצתי וסלדתי בעת ובעונה אחת מכל מי שעוסק בהם. ידי מעולם לא היתה קלה כאשר ניסחתי אותם, גם אחרי עשר שנים. כתיבתם עלתה לי בדמים. גם אחרי תרגול ושינון רב, לעולם לא הבנתי מדוע. מדוע אני לא מצליחה להכניס אותם למערכת שלי. לשפה שלי. ניסיתי לשנן אותם בעל פה. לעיתים רחוקות הצלחתי. לרוב, ללא הצלחה. לאחרונה אני התחלתי להבין מדוע. ימי כעורכת דין לא התחילו במשרד בו התמחתי, את דיני המשא ומתן ודיני החוזים התחלתי במקום אחר. נקי ומצוחצח פחות, עם כללים פחות ברורים ושפה פחות רהוטה. לא היתה לי כל הכנה מוקדמת, לא למדתי שם פסקי דין ותקדימים, לא שיננתי את החוק, לא הכנתי עבודות וסמינריונים. גם קרוא וכתוב לא ידעתי. בכוח הרצון דבר אחד כן היה לי - כוח רצון. אותו כוח רצון שגרם לי לנהל את המשא ומתן הטוב ביותר אשר ניהלתי בחיי, בין סדיני המיטה. כשגמרתי את חלקי בהסכם אבד לי הרצון, אבד לי הידע במשפטים לעד (אותו אני עד היום מנסה לרכוש בעוד ועוד תארים) ואבד לי בעיקר הכוח. עם זאת נולדה אצלי השנאה להסכמים. ולכן היום כשאני חושבת על איך לעזאזל פניתי ללימודי המשפטים בגיל 21 ואיך למעלה מעשר שנים מחיי הבוגרים לאחר הלימודים דוקא אני מכולם עוסקת בעריכת דין. אני שכותבת עוד הסכם ועוד הסכם, בטוחה בכל רגע נתון שעוד רגע יגלו שאני לא מבינה כלום למעשה. אני מבינה שאחרי שבגיל חמש כורתים את ההסכם הטוב ביותר כדי להישאר בחיים, אחרי כן כל הסכם אחר הוא כלום, אין, אפס. סבא אהבתי את סבא שלי, ראיתי בו גיבור. הוא היה דואג לי, הוא החזיק לי את היד והיינו צועדים יד ביד לגינה. אהבתי את סבא שלי. היה לנו הסכם: אני נתתי לו במיטה, הוא שמר לי על הנדנדה. לא אהבתי הסכמים. אני לא אוהבת הסכמים. זה מה שאני מכירה, אלו הם חיי. זו ילדותי, אלו הם חיי הבוגרים.
me2 שלום, דברייך מרגשים ונוגעים, כריתת הסכם כדברייך, בגיל כה מוקדם, הסכם המערב את התמימות של נדנדת המשחקים ביחד עם אובדן התמימות בין הסדינים, מעורר בלבול ואי הבנה. ההבנה שהתחלת להגיע אליה לאחרונה בנוגע לקשר בין אותו בלבול לבין התחושות המעורבות שלך כלפי הסכמים - סולדת ומעריצה אותם, היא הבנה לא פשוטה שאולי מצליחה להפוך משהו בחוויה היומיומית שלך למבולבל פחות. דרור
דרור, זאת כתבה, ש - me2 ציטטה: http://www.banot.co.il/NewsArticle.asp?newsid=2937 (גם צוין בכותרת ההודעה)
דרור אוי זו לא אני זו לא אני!!! זו כתבה מישהי שכתבה את סיפור חייה! חס וחלילה זו לא אני אלוהים ישמור זה פורסם בכתבה של מתמודדות נפגעות תקיפה מינית. אבל זה באמת מרגש ועצוב ומפחיד :-(
היי מה ענינים? אני מכירה את הסיפור של הבחורה הזו יש לה אם אני לא טועה ספרים שהיא כתבה . היא גרה היום בארה"ב בשנות החמישים שלה והיא עורכת דין וסופרת...... ממש קשה לקרוא את זה. עצוב וקשה לקרוא פה היום כמה הודעות צמררו אותי :-( בילבי ילדת הברזל
יש לי שאלה לגבי ידי שאני מאוד אוהבת : ידיד שלי רחפן מאוד אני מדברת איתו ופתאום הוא לא איתי הוא עונה אחרי כמה דקות ושואל אותי על מה דיברנו. אני מתביישת להעיר לו אבל חברים קצת מגחכים עליו כשאנו יושבים ביחד פתאום אנו קולטים שהוא לא איתנו ואז חלק מהם כשהוא שואל מה דיברתם הם עונים לו תפוח אדמה. אני מאוד אוהבת אותו לכן איך אפשר להעיר לו בלי שיפגע האם זה האופי שלו או שמדובר במשהו אחר? הוא חכם אפילו גאון אבל הוא חי בעולם משלו והוא לפעמים אני קולטת שהוא נעלב מזה אבל לא חושבת שהוא שולט בזה. גם בשיחות טלפון פתאום אני מבינה שהוא לא ממש איתי.......! אשמח לעזור לו
חח... גם לי יש את הבעיה הזו. זה לא באשמתי. אנשים מעידים עליי שאני - מעופפת לדעתי זו בעיה של קשב וריכוז. כמה שאני לא מנסה להישאר על הקרקע בחברה תמיד אני נתפסת על חם. אני יכולה להגיד שזו כנראה בעיה שנובעת מחלוקת קשב לא נכונה. יש טיפול לדברים הללו אבל אני חיה עם עצמי בשלום וזה בכלל לא מפריע לי.. אלא לסביבה..
כספית שלום, אני מבין שאת מודאגת ורוצה לעזור לידיד שלך, מן הסתם זה גם מפריע לך בקשר איתו לא לדעת מתי בדיוק הוא איתך ומתי לא. יכולות להיות סיבות רבות לחוסר ריכוז, לנטייה להתנתק לזמן מה ולשקוע לתוך עולם עצמי, או לחלופין לתוך תחושה של בהייה ללא שישנה מודעות למחשבות. הסיבות יכולות לנוע מהצפה רגשית, עודף מחשבות. מהפרעת קשב, מהימנעות מהסביבה ועוד. עצתי לך היא בשלב ראשון, כשאת מרגישה שהוא לא איתך פשוט לשאול אותו על מה הוא חושב. לומר לו שזה מעניין אותך. לא מתוך כעס על כך שאינו מקשיב לך אלא מתוך הבעת התעניינות ואכפתיות. ייתכן שהוא יאמר על כלום. בין אם משום שבאמת לא מודע למחשבותיו ובין אם משום שמעדיף לשמור זאת לעצמו. במקרה כזה אני לא חושב שיש הרבה מה לעשות. אם בשלב מסויים זה יפריע לו וכחלק מהשיחות איתך הוא ישתף אותך במה שעובר עליו אולי יש מקום להציע לו לפנות לטיפול - אבל בוודאי לא לפני שהוא מחליט לשתף אותך בכך שזה גורם לו קושי. דרור
תודה לך על איזה סוג של טיפול מומלץ? אתה לא חושב שזה מעליב להגיד למישהו שבגלל שהוא רחפן אז שילך לטיפול? אני חושבת שזה כן מפריע לו, לפעמים הוא אומר לי שאם אני רואה שהוא לא פה אז לנסות להחזיר אותו בעיקר בשיעורים באונברסיטה בהם הוא יכול לרחף שיעור שלם. כשאני רואה שהוא כבר לא מקשיב אז אני צובטת אותו וזה עצוב לי לראות שהוא לא שולט בזה. מה ההבדל בין ריחוף סתם ריחוף לבעיות מוחיות? איזה רופא הוא צריך? תודה וסליחה על אריכות השאלה
שלום וערב טוב אני מרגיש שהמטפל שלי ביקורתי ושיפוטי בטח אתם הפסיכולוגים תחשבו שזה העברה השלכה או לא יודע כל המילים הפסיכולוגיות. אבל הוא ממש מתעמת איתי אמרתי לו הרבה דברים והוא עדיין מתייחס למה מכעיס אותי ומנתח אותי הוא בכלל לא מתייחס לדברים שמפריעים לי אצלו. אני נשאר כועס על זה שהוא לא שומע אותי! על זה שלא יכול להיות שהוא שיפוטי וביקורתי מעליב ופוגע אלא שהכל חוויות ילדות! איך אני אסביר לו שבאמת אני נעלב שבאמת הוא ביקורתי ולא רגיש? שבאמת הוא לא כליל השלמות? אני חושב לעזוב כי כמה כבר אפשר לכעוס עליו ולהגיד לו מה מכעיס והוא מחפש סיבות שלא קשורות אליו כאילו אני מדבר לעצמי. אם לא מספיק אז כשאני כועס הוא כאילו לא מבין למה!!!!!!!!בא לי להגיד לו בן אדם תגיד עלי מילה טובה תבין שאתה קר ומעצבן וזה לא אבא שלי או אמא שלי זה אתה! אם אני רוצה מישהו שיבקר אותי ויהיה קר אני לא צריך לשלם על זה. תגידו טיפול לא אמור להיות מקום חיובי ותומך וחם וקרוב ואוהב ומטפח ומחזק או שהכל שמועות? תודה לכם
ירון שלום, מהדברים שלך אני מבין שאתה כועס ומתוסכל בטיפול. אתה מרגיש שאתה במידה רבה מואשם, שכאשר אתה נפגע זה משום שאתה מביא איתך משהו מעברך לתוך הפגישה ולא משום שהוא פגע בך. בעצם אתה אומר כשאני כועס אין לי לגיטימציה לכעס, על כך שהיית רוצה לא להרגיש כל הזמן ה"לא בסדר" בחדר. אלו תחושות לא פשוטות שכנראה עולות בדינמיקה ביניכם. גם בפתיחת דבריך אליי עלתה ההרגשה שאתה חושש מכך שגם אנחנו הפסיכולוגים נחזור ונאשים אותך - נאמר שזו העברה ואתה לא באמת נפגע. אמירה זו גרמה לי לנסות ולהבהיר משהו ממה שנראה לי שהמטפל שלך מנסה לעשות. העברה אינה המצאה של המטופל. הוא אינו מעצים רגש. בבסיס כל העברה ישנו אירוע אמיתי. כאשר אתה מתרגז או נפגע, משהו באמת פגע בך. לאו דווקא בכוונה, אבל באמת פגע. בתוך הטיפול נעשה ניסיון להבין מדוע נפגעת בעוצמה כה רבה מדבר זה, האם חוויה זו מוכרת לך. לעיתים זה חוזר לחוויות ילדות ולעיתים לא. גם כאן, נראה לי שמציאת היכולת בתוכך להירתם להבנת עצמך, להבין האם אתה מרגיש מואשם, שמטילים עליך את כל האחריות מבלי שהצד השני לוקח כלום על עצמו זו חוויה מוכרת לך. האם יש משהו שאתה ירון יכול לעשות כדי לשנות את הדינמיקה הזו. הבנה שכזו נראית לי כמשמעותית עבורך. מה שאני מנסה לומר הוא שאתה יכול לעזוב את הטיפול. ייתכן וטיפול תומך יעניק לך משהו, אבל ייתכן גם וטיפול שמעמת אותך עם החלקים שקשה לך איתם - כמובן בד בבד להרגשה שהוא בצד שלך ולא מולך, יכול גם כן לסייע לך רבות. דרור
תודה רבה לפני שאני חוזר לילדות וכל מה שאמרת אני רוצה שיגיד לי לפחות שיש סיכוי שהוא גורם לי לכעס איך אני עושה את זה?
ירון מותק איך אומרת ורדה "תזרוק אותו? אוף זה נורא מעצבן שמישהו מכעיס ולא מבין שהוא מכעיס .... מגלמוני נורא!!!!!!!!!!!!!!!
אני עוברת עיבוד של הטראומה שעברתי, אחרי שדחיתי את הדיבור עליה 25 שנים עם אף אחד וגם עם המטפל אחרי שנתיים של טיפול. עכשיו, את כל הכעסים שלי אני מוציאה על המטפל אחרי הפגישה, דרך מייל, טלפון, ומוצאת כל מיני תירוצים להראות לו עד כמה אני עצבנית וכאילו שהוא אחראי על זה. אני נורא מתעצבנת מכל הנושא, אבל רוצה לעבור אותו ולא יודעת איך!
שלום גילה, עיבוד של טראומה גוזל משאבים נפשיים עצומים, וכנראה שגם אחרי שנתיים של טיפול, מנגנוני ההתמודדות שלך מאותגרים מאד. הזעם שאת מרשה לעצמך להוציא עכשיו, עומד בניגוד גמור לשנים בהם גזרת על עצמך שתיקה. לאמונתי, המטפל מכיר בקושי העצום שלך, ומוכן לשאת יחד איתך את הסערה הבלתי נמנעת. כדי לא להכביד על עצמך עם אשמה מיותרת, תוכלי לומר לו את מה שאמרת לנו, כאן, ולהקדיש התבוננות נוספת על מנגנון ההתמודדות הזה. זאת הזדמנות מצויינת להקשיב למה שקורה לך בהקשרים בינאישיים בנוכחותו של רגש עוצמתי. (רציתי לאחל לך "שיעבור בקלות", אבל אני יודעת שזה לא יהיה קל. לכן אאחל לך - ) שיעבור בשלום :-) ליאת
היי ליאת, מה שלומך? בדיוק אתמול לפני שנתיים התחלתי את הטיפול. מי היה מאמין שאשאר שם שנתיים?!? בעיקר את..אה?..(: הזכרתי לה שהפגישה הראשונה היתה בערב יום השואה ולא רציתי לחזור בכלל... כמו כן סיפרתי לה ש"בכיתי" לך -מי קובע פגישה בערב יום השואה? זה יום נאחס וכו'..(זוכרת?) אז היוםהחלטתי להביא לפגישה עוגה. אז השקעתי וקניתי עוגה בקונדטוריה טובה. הבאתי את העוגה לפגישה והיא לא הסכימה לאכול. מאד נפגעתי מזה. בהתחלה הבנתי שהיא לא רוצה בגלל שזה לא דיאטתי.. ולאחר מכן אמרה שזה מטעמי בריאות...וזה לא שיש לה מחלה כלשהי...אז הנחתי לה..אמרתי לה שאם תביא אישור מהרופא אני אסלח לה.. האמת, שמאותו רגע כעסתי מאד, התאכזבתי והתחלתי לשתוק... למעשה, רוב הפגישה עברה בשתיקה, רציתי ללכת הביתה... בדיעבד זה נשמע דבילי...פשוט כך הרגשתי... טוב, באותה הזדמנות אומר גם לך המון תודה. ותודה שאת כאן מימי
נזכרתי במשהו\ היא אמרה שזה לא בריא לה...אמרתי לה שגם לעשן זה לא בריא...(הלא היא מעשנת..)
מימי יקרה, ברכות על יום השנה השני שלכן ביחד. זהו באמת הישג מרשים, בעיקר נוכח כל הספקות והמהמורות שהיו בדרך. תקרית העוגה מוכרת בגרסה זו או אחרת כמעט לכל מטפל. את ודאי זוכרת דיונים קודמים שהיו כאן בנושא מתנות, והמשמעויות שהן מקבלות בחדר - בין אם מדברים עליהן ובין אם לא. למתנה שהיא גם אוכל יש משמעויות נוספות, ואני חושבת שכדאי לך לנסות לפתוח את זה לדיון בפגישה הבאה. אני יכולה, בלי מאמץ רב, לחשוב על כמה סיבות לסירוב שלה, אבל זה באמת, איכשהו, לא חשוב. מה שחשוב הוא שאת נורא רצית להביא לה משהו ממך, ש*ממש* ייכנס לתוכה, וזה לא התאפשר כמו שרצית. הכעס והאכזבה שלך בכלל לא טפשיים או דביליים, אבל יהיה טפשי (או לפחות חבל נורא) להניח לנושא כל כך חשוב להישאר לא מדובר. אני מחליטה לדבוק בתחושת החגיגיות, למרות הכל, ולאחל לכן עוד הרבה הישגים יחד. שלך ליאת
היי ליאת מעולם היא לא סירבה לדברים שהבאתי(שהם לא אוכל) ואפילו יין היא הסכימה ללגום פעם...איזה משמעויות ישלאוכל? (וזה לא אוכל שאני הכנתי..:) היא דווקא בעניין הדימויים קצת כמוך (או שמא כל הפסיכולוגים ככה?) בכל אופן היא כמובן הרגישה שנפגעתי מזה ואמרה שזה כמו ילד שהכין בגן איזו יצירה (למשל כד) וממראה לאמא שלו והיא אומרת שאין לה מקום בשביל זה...אין לה איפה לשים את זה.... אז קצת דיברנו איכשהו גם על זה... וכן השנתיים זה הישג בפני עצמו(גם היא חושבת) בצירוף למספר הישגים קטנים... אולי אצרוב לה דיסק במקום העוגה... שיהיה לך שבוע טוב ותודה את מותק(: מימי
שלום לך חברה יקרה, סוף השבוע מנקז אליו לפעמים לא פחות מחוייבויות משאר השבוע. וותיקי הפורום כבר יודעים שאני שייכת לציפורי הלילה, ולכן, גם אם קצת באיחור - אני מגיעה בסוף. :-)) ליל מנוחה ליאת
שלום לך, אני נותנת שיעורים פרטיים ועוזרת לתלמידים. יש תלמיד אחד בכיתה א' שמאוד כיף לי איתי, והוא כל הזמן רוצה שנאריך שעות, שאני אתן לו עוד משימות, תרגילים, מתנות. השבוע, בעת שהוא היה קורא לידי, פתאום הוא ישב בחיקי, ולא ידעתי מה לעשות? האם לתת לו לשבת שם? האם להעיר לו? פשוט לא התייחסתי, ואז הוא שם לב אחרי זמן מה וקם אבל הוא כל הזמן מבקש קרבה פיזית ממני, מנסה להתקרב, למרות שיש לו הורים מאוד טובים מה אני צריכה לעושת? לשים לו גבולות? לתת לו להתנהג בטבעיות? יש לציין שהוא מתקדם טוב מאוד בלימודים, ושאצלי הוא יושב שעה שלמה בלי להתנגד להיפך מהכנת שיעורים עם אמא שהם לפי טענתה סבל של שעות. תודה
ערב טוב, כמורה פרטית, אינך כפופה רשמית לקוד אתי זה או אחר (לפחות ככל הידוע לי), ולכן עליך לגשש את דרכך לבד ולמצוא את הדרך הנכונה לך. אני מניחה שאם העלית כאן את השאלה, היה משהו בהתנהגותו של הילד שגרם לך מבוכה או ספק. אחרי הכל, נשכרת כדי לשפר את ביצועיו ה'אקדמיים', ולא כדי לספק את צרכיו הרגשיים. איני יודעת מה עמדת ההורים בעניין זה (היום יש רגישות רבה לנושא) וגם זה פקטור שיש להביא בחשבון. אוכל לספר מניסיון רב בעבודה עם ילדים, שאפשר להעניק חמימות ואהדה גם ללא מגע (או עם מגע מינימלי), ועבורי זאת הדרך הבטוחה והמועדפת. נדמה לי שהתנהגותו של הילד מעידה על כך שהפכת דמות אהובה ומשמעותית עבורו, ועל כך שאת מזמנת לו חוויה נפלאה של קבלה סבלנית ופתיחות. לכן, לא הייתי דוחה את גילויי החיבה מצידו, אך לא יוזמת כאלה, או לא מעודדת אותם באופן מיוחד. כל הכבוד על הגישה האחראית והרצינית לעבודתך וללקוח החביב ובר המזל שלך. ליאת
היי.בור גדול ובולעני מפריד אותי מהחיים שלי ומכל הטוב שבהם.אני מטופלת היטב ובידיים טובות, אבל עייפה מלהיות "בתוך" עצמי ומרגישה היום שאני לא יכולה לסופ"ש הזה.למאבק להישמר מנפילה לבור הזה.מרגישה שנגמרו לי התשובות לעצמי.ומה יהיה עם זה שהבור הזה תמיד נשאר בסוף...ואיך משהו כל כך חלול וריק יכול להרגיש כל כך כבד..
שלום ויק, ברוכה השבה אלינו. קצת תהיתי לאן נעלמת. אני שמחה לשמוע שאת בידיים טובות. גם כשאנחנו מוחזקים היטב, לא תמיד הכאב מרפה, וההתמודדות נמשכת. התיאור שלך הזכיר לי מושג מעולם הפסיכואנליזה (הלקוח מעולם האסטרופיזיקה), המכונה 'חור שחור', ומכוון לאותם מרווחים שבין הפגישות, הנחווים כקטיעה ברצף ההכלה וההחזקה של הטיפול. עבור אנשים מסוימים, החור השחור מייצג איזו תהום אין סופית, בור ללא קרקעית, של חוסר משמעות, תוהו ובהו וחרדה גדולה. הייתי רוצה לשלוח לך תקווה לכך שעוצמתו המצמיתה של האין תתחלף בהדרגה בתחושת קיום ומשמעות, בשלווה ובקבלה עצמית. מחזיקה לך אצבעות ושולחת עוד ועוד כוח. ליאת
ליאתי תגיד יקרה החור השחור הזה הוא נורמאלי? מה זה אנשים מסויימים מה מאפיין אותם? זה עובר? איך מתמודדים איתו? מטפלים יודעים עליו? בילבי ילדת הברזל
התחלתי טיפול פסיכולוגי פעם ראשונה בחיי. רציתי לדעת מה צריך להיות תפקיד הפסיכולוג, רק להקשיב או גם לתת עצות? איך אני יודעת שהיא פסיכולוגית טובה ואחרי כמה פגישות אני יכולה לדעת פחות או יותר אם זה מה שמתאים לי? אני לא רוצה להמשיך בפגישות ואחרכך לעבור לאחר משום שזה מטיש נפשית, שוב לספר את הסיפור וכו'...
שלום מיכל, ברכות על התחלת הטיפול. ההקשבה היא כלי העבודה המרכזי של כל פסיכולוג. מתן עצות - קצת פחות. פסיכולוגים אינם מתיימרים בדר"כ לדעת טוב יותר מהמטופלים שלהם מה טוב ונכון עבורם. הם מנסים לחזק את הכוחות של המטופל כדי שיוכל לרתום אותם לקידום מטרותיו והגשמת מלוא הפוטנציאלים שלו. גורם חשוב המכתיב את מידת המעורבות של המטפל ואת האקטיביות שלו, הוא הגישה התיאורטית עליה הוא מסתמך. יש גישות הקוראות למטפל להישאר ניטראלי ועלום, בעוד גישות אחרות מצדדות במעורבות רבה יותר מצידו. יש גישות המגדירות טיפול כתראפיה של אדם אחד, ויש המאמינות שמדובר לעולם בתהליך הדדי ומשותף של המטופל והמטפל. כדי לדעת האם טיפול טוב ונכון עבורי, יש להמתין מעט, ולאפשר לקשר הטיפולי להתבסס. בשלבים הראשונים תוכלי להסתמך על תחושות הבטן שלך: האם את חשה יחסית נוח במחיצתה? האם היא מעוררת בך אהדה? אמון ראשוני? האם את מצפה לפגישה הבאה? האם את מרגישה שמכבדים את המקום שלך? האם יש משהו זורם בחדר, מאפשר? יש אנשים שמשתמשים במילה 'כימיה', כדי לתאר בקיצור את אותן תחושות ראשוניות שישנן או אינן בקשר. אני משערת שאם בחרת בה, בוודאי היו לך המלצות כלשהן, וגם זו יכולה להיות אינדיקציה לא רעה. תני לעצמך כמה שבועות זמן, וחזרי לעדכן אותנו. בהצלחה ליאת
שלום, אני נשואה באושר 4 שנים, יש לנו תינוק בן 5 חודשים. אני ובעלי מסתדרים מצויין אוהבים ומבינים אחד את השני. יש לי חמות שעד לידת בני הסתדרתי איתה. אך מאז שבני נולד (הנכד הראשון בשבילה) היא פשוט הפכה לבלתי נסבלת או שלפחות לי קשה מאוד לסבול אותה. היא רואה את התינוק פעם בשבוע למשך מס' שעות ובכל ביקור היא מעירה כל כך הרבה הערות שזה פשוט מעייף! לפחות אם ההערות היו מועילות, אבל ממש לא! אני עובדת על עצמי ואומרת לא להתייחס אליה, אבל בסוף אני נגררת ומנסה להסביר לה אך היא מסוג האנשים שלא רוצים להבין את מה שמסבירים להם ואת אותה הערה היא מסוגלת להגיד המון פעמים. עד לא מזמן לא שיתפתי את בעלי במה שעובר עלי, כי חשבתי שאין צורך להעמיס עליו, ומה גם שזו אמא שלו ולאף אחד לא יהיה נעים אם מעירים לו על אמא שלו. אך בביקור האחרון זה כבר עבר כל גבול. היא זרקה כל כך הרבה הערות, לדוגמא היא הביעה דאגה שהבן שלנו לא מתהפך ומהירה להוסיף שכל הילדים שלה התהפכו כבר בגיל חודשיים. אני הסברתי לה שלכל ילד קצב משלו והתהפכות בגיל מוקדם כלל לא עדיפה על התהפכות מאוחרת יותר ואני כל פעם מסבירה שאני עושה תרגילים עם התינוק ומזיזה אותו הרבה, אבל כל פעם מחדש היא גורמת לי להרגיש שאני אמא לא מספיק טובה ושבני לא מספיק זז. בקיצור, באותו ערב אני כבר לא יכולתי לסבול וכשחזרנו שיתפתי את בעלי שעד היום לא רציתי לספר לו אבל די אני כבר לא יכולה לשמוע את ההערות הבלתי פוסקות שגם גורמות לי לחוסר ביטחון בתור אמא. בעלי הסכים איתי ואמר לי לא להתייחס אליה כי זה האופי שלה וגם הוסיף שהוא ידבר איתה שתיתן לנו אפשרות לגדל את בננו בדרכנו. מה שמפריע לי בכל הסיפור הזה שחמותי נורא מעסיקה את המחשבות שלי, אני כל הזמן חושבת על מה שהיא העירה לי וכל הזמן חושבת מה הייתי צריכה לענות לה ולמה לא עניתי לה כך וכך. למרות שבעלי ממש באותו ראש איתי, עדיין זה לא ממש מרגיע אותי וכל פגישה איתה אני מתוחה ומוכנה ל"קרב". המחשבות האלה עליה פשוט מפריעים לי להתרכז בלימודים, בעבודה, כאילו הראש שלי אף פעם לא מרפה. ומתווספות לזה גם ההתלבטויות שלי לגבי טיב האמהות שלי, האם באמת אני לא פיתחתי מספיק את בני? למרות שזה תינוק מאוד מפותח מכל הבחינות, פשוט הוא עוד לא מתהפך ואני יודעת שזה נורמלי, אבל אני נזכרת במבט המודאג שלה ובהערות שלה ואז אני מתחילה לפקפק בעצמי. בקיצור נורא מפריעות לי המחשבות עליה וכל כך הייתי רוצה להיפתר מזה. אני אומרת לעצמי - מה איכפת לך, את רואה אותה בסה"כ פעם בשבוע, - אבל הפעם הזאת היא מספיקה כדי להעסיק את הראש שלי לכל השבוע עד הפעם הבאה. הייתי רוצה מאוד שמישהו יציע לי איך אוכל לעזור לעצמי. תודה
שלום עדן, הפנייה שלך גרמה לי להתלבט האם לענות לך כפסיכולוגית או כאמא, והפעם בא לי לענות לך דווקא כאמא שעברה חוויות דומות. ילד ראשון מעורר כמעט אצל כל אם צעירה מידה זו או אחרת של חרדה: האם הכל בסדר אצלו? איך בכלל אפשר לדעת? האם אני אצליח לזהות כשמשהו יהיה לא כשורה? האם הוא אוכל מספיק? ישן מספיק? בריא? האם הוא מפותח כשאר בני גילו, או אולי מתעכב קצת? האם אני עושה מספיק כדי להעניק לו סביבה בטוחה ואופטימלית? האם אני מספקת לו את כל צרכיו? ועוד ועוד שאלות מטרידות מהסוג הזה. ואז - כאילו לא די לנו בספקות ובדאגות שלנו, נכנסות כל מיני 'נשמות טובות', וטורחות לספר לנו שאצלן זה היה לגמרי אחרת. הילד שלהן תמיד עלה 300 גר' בשבוע, התהפך לפני כולם, שחה בגיל שנה, קרא בגיל שנתיים, אף פעם לא בכה בלי סיבה, תמיד ישן לילה מלא, ועורר התפעלות בכל מקום אליו הגיע. אני רוצה להציע לך למצוא לעצמך מישהו עליו את *באמת באמת* יכולה לסמוך (אחות טיפת-חלב, רופא ילדים, וכד') ולהתייעץ איתו לגבי כל דבר שמטריד אותך. כשאת עצמך תהיי רגועה ושקטה, יהיה לך קל הרבה יותר לסלק מעצמך מטרידים למיניהם, גם אם זו אמא או חמות. אחרי הכל, גם עבור סבתא צעירה העניינים די מרגשים וחדשים, והזיכרון כבר לא משהו. דבר נוסף שאת יכולה לעשות, קצת פרדוכסאלי, זה לשלוח אותה עם הילד לטיפת חלב, כדי שתוכל להירגע בעצמה. תתנחמי בכך שהיא מגיעה רק פעם בשבוע. כדי לדלל קצת את השפעתה עליך, תוכלי לבקש ממנה להישאר כבייביסיטר עם הילד, ולצאת עם חברה לקניון או לבית קפה. כך היא תרגיש חשובה ומוחמאת, ואת תרוויחי כמה שעות בילוי וכייף. מאחלת לך הרבה נחת, שלווה ובריאות טובה ליאת (שלפי דעתה אף ילד שלה לא יודע עד היום להתהפך מהגב לבטן...)
אני לא יכולה יותר
שיר יקרה, שולחת לך אוויר ועוד קצת אורך רוח. יש ימים קשים מנשוא, ואחריהם באה הפוגה. נסי לזכור זאת, ולא להישאר לבד. חושבת שתצליחי לחשוב על משהו טוב שירים את קצות הפה לחיוך? ליאת
היי .. מה שלומך ?.. אני .. מרגישה קצת יציבה?! .. :-) אחרי ימים של סערות ..שכללו כל השבוע הז סופות חול עצומות בתוכי .. פתאום מתחלחלת לי תחושה בבפנים של איזה שקט ..?! ואוו .. זה ככ מרגיע ..המקום הזה .. בתוכי .. הימים ככ עמוסים רגשית , קבלנו תוצאות של בעלי .. הגידול בראש הוא שפיר ..יש איזה לחץ במערכת החדרים בראש , אבל זה פענוח שלי מהכתוב בתוצאות .. עדיף שהפענוח הנכון יעשה על ידי הרופא ולא על ידי וזה יהיה רק שבוע הבא .. מקווה שיהיו בשורות טובות .. ותקווה שיכולים להיות לנו דברים טובים .. ליאת .. אני ככ מפחדת ..אני מודה .. הייתי אתמול בערב בטיפול .. מדהים איך אני מגיעה אלייו כעוסה, עם בחילות כל הדרך ...והתנגדות פנימית שלי ל.."אוף שוב טיפול "... וכשאני מסתכלת לו בעיניים , מקשיבה לקול המרגיע שלו , לחיוך .. אני מצליחה להחדיר לי איזה סוג של שקט ?!!! אני רגועה , לא כועסת , ממש "נמסה" .. הייתכן ?.. איך ?.. עם כל הבלאגן שסובב אותי , ??? אני מצליחה להיות מוחזקת אצלו גם אם בשתיקה .. מדהים .. ורק דרך מילים .. מדהים איך הרגעים הקטנים האלה ..ככ חשובים .. איך הם יכולים להרגיע ... המילים , הנוכחות התמידית, העקביות שלו , האמפתיה .. כל זה מצליח לעטוף ..אותי , בכאב ובנקודות הכי רגישות ..בתוכי .. ההשתקפות שם מראה לי שיש גם חלק שיכול להיות טוב ?! היום שלחתי לו סמס ..בבוקר של תודה .. תודה שהוא מצליח להיות כזה אמפתי ..כשהתקופה הזו לא קלה .. וכן..שיש לי גם סמסים טובים ..:-) אז זהו בינתיים , מאחלת סופש רגוע .קליל ונעים .. שולחת לך ... חיבוק חזק ממני .. דעי ..שאת יקרה לליבי .. שרית
ערב טוב שרית, כמה נעים לשמוע אותך ככה, רגועה ומוחזקת. הפורום שלנו אוצר בתוכו כל כך הרבה כאב, עד כי לפעמים נדמה שזו חזות הכל. אני אוהבת כשבאים הנה לספר גם את הטוב. יופי לשמוע שגם הדאגות הבריאותיות מתרחקות קצת. שולחת הרבה בריאות לכולכם, ושהטוב ינצח ליאת
היי ליאת שלום רב בעמוד 846 יש תגובה ממני לתשובה שנתת לגבי שאלה "מקום שטוב שטוב לי בו ורע לי בו זכור לךזה היהתחת הכותרתשאלה קטנהוכתבת והוספת שזוהי לא שאלה קטנהלטעמך ולפי נסיונךבחייםאז שם ממש שםיש מתחת לכותרת תגובה לליאתתשובה ממני אנא ממך ראי תודה על הכל נשמה שולמית
שלום שולמית, אני מבינה שיש לך היסטוריה לא פשוטה עם המקום הזה, שיש בו גם טוב וגם רע, ורוצה להאמין שלמרות הכל תצליחי בסופו של דבר להחזיר את היחסים לאיזון, ולהעצים את הטוב עבור עצמך ועבור היקרים לך. אחד האתגרים היותר רציניים של כולנו, זה לזכור את הטוב גם כשהוא מתרחק קצת. מאחלת לך סוף שבוע נעים ורגוע ליאת
היי ליאת לאחר פנית דרת שאלתי אליך על מקום שטוב לי בו אך גם רע לי בו יפנה אליך בשאלה מה את מציעה לי לעשות בנושא? ואים הוכל ליתפיס אתו אותו אדם שחשוב ויקר לי בדרת הכי פשוטה בלי התכמקות עם הרבה יתמודדות והעזה ואפתח מולו את ליבי ואפתח איתה דף חדש.? בתודה מראש שולמית
כמה כאב יש בעולם וכמה בדידות:-(((((((((((
נכון, בילבי. אבל יש גם נחמה, אהבה וחמלה. חשוב לזכור גם את זה. ליאת
וחשוב לזכור גם, שכפרטים, איננו אשמים ו/או אחראים לכל הסבל הזה כולו. שלצערנו הגדול יש דברים שלא ניתן לשנות ואין לנו שליטה בהם. לעומת זאת, יש דברים שכן ניתן לעשות, איש איש במגבלותיו הוא, ולשם עלינו להזרים כוחות. למען רגעי החסד.
ולנסות עוד ועוד, אך בלי מוטיבציה. בלי סדר, בלי יכולת תמצות, הכל מעורפל- אך נדמה שאפילו לא אכפת לי, אולי כן בתוך תוכי, אבל אין לי כרגע את האנרגיות המינימליות הדרושות לשם כך.
שלום לך me2salsa לפעמים, בזמנים דלים במשאבים, אין כל רע ב'לתפוס טרמפ' על כוח האינרציה. זוהי דרך חסכונית ויעילה להמשיך ולנוע. את ממשיכה לנסות עוד ועוד, מכבדת את אותו גרעין קטן של תקווה ש"אולי כן בתוך תוכך". הרשי לי להצטרף ולהפיח בו עוד ועוד כוח. וגם בך :-)) ליאת
הייתי רוצה לבדוק האם אני סובל מהפרעת אישיות גבולית. היכן ניתן לעשות את האיבחון ? תודה
שלום עמית, ככלל, אבחון ההפרעות הנפשיות נעשה באמצעות ראיון קליני מקיף, הנעשה בידי איש מקצוע מיומן ומנוסה (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר). לעיתים ניתן ל?ג?ב?ות את ההתרשמות הקלינית גם בכלים פסיכודיאגנוסטיים (מבחנים שונים), אך עלותם גבוהה מאד, וברוב המקרים הם מאששים את ממצאי הקליניקה. מי שהוכשרו להעביר מבחני אישיות הם הפסיכולוגים הקליניים. בברכה ליאת
תודה ליאת. כל פסיכולוג קליני יכול? אם אני התחלתי טיפול, הפסיכולוגית אמרה שעליי לגשת לפסיכיאטר אך לא נתנה לי שום איבחון ולא עשתה שום איבחון. למי לגשת? האם פסיכולוגים דרך קופות חולים גם יכולים?
אפשר לשלוח מייל?
שלום ליאת, אני נמצאת בטיפול כשנה, בזמן האחרון אני מאוד רוצה לערוך במסגרת הטיפול הערכת ביניים. הערכה שתכלול את ההתקדמות לאורך הטיפול, מוקדים לטיפול בעתיד ובכלל לקבל פידבק על עצמי. כשבקשתי מהמטפלת לעשות זאת היא סרבה וכמובן שדברנו וניתחנו את הרצון הנ"ל ומשמעותו. יש לציין כי אז הייתי בתקופה קשה ואילו היום אני במצב טוב יותר ורוצה לעשות זאת ממקום של כח. מה דעתך? האם זה מקובל לעשות במסגרת הטיפול? ועדיין קשה לי להבין למה המטפלת סרבה לבקשה אז אם תוכלי להציג זאת באופן תיאורטי אשמח מאוד. תודה, שירה.
יכול להיות שהיא רוצה שאת תעשי זאת ולא היא- שתתאמצי בשביל זה, שזה לא יגיע לך "מוכן".
שלום שירה, איני מכירה המשגה תיאורטית לפיה אין להעריך את התקדמות הטיפול. יעדים טיפוליים עתידיים קל יותר לשרטט במסגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ופחות בטיפול דינמי. טיפול התנהגותי הוא גם זה שמאפשר להעריך בצורה טובה יותר את הישגי הטיפול. אחרי הכל, אם היו יעדים ברורים מראש, לא קשה להעריך את המידה בה הושגו. מן התיאור שלך (את דברי המטפלת) עולה ניחוח של טיפול דינמי, המשאיר את המשאלות שלך פתוחות להתבוננות ודיון. נסי להנות מיתרונותיו של טיפול-טיול כזה, ולשמוח בהישגים המרשימים אליהם הגעת, אותם את מצליחה להעריך בכוחות עצמך. בהצלחה ליאת