פורום פסיכולוגיה קלינית

בטחחחחחחחחחחח אחותי מה זה ראיתי בטח שראיתי בועז מעודה מהמםםםםםםםםםף-) יש היום כוכב נולד את רואה?

מקלדת שלום, אני מבין שהתאכזבת מהצפייה אתמול באירוויזיון. דרור

שלום אמי בת 87 שתחייה כבר אינה מתפקדת ובעיקר כבר לא זוכרת דברים, עד היום חייתה עצמאית היום אנו שוקלים להעבירה לבית אבות עם טיפול צמוד, היא מסרבת בתוקף ואומרת שרוצה למות בביתה. אנו חוששים בהיותה לבדה שלא נדע מה מצבה ואנו הילדים לא יכולים לבקר אותה מדי יום. אנו לא יודעים מה לעשות האם לכבד רצונה או לעשות עבורה החלטה שנכונה לשמירה על חייה. תודה ושבוע טוב

לאה שלום, את מתארת מצב מורכב מאוד. אתם דואגים באופן טבעי לאמכם ויחד עם זאת רוצים לכבד את בקשתה, וכרגע נראה שזה מתנגש. אני לא חושב שיש החלטה אחת נכונה במקרה כזה, נכון שבית אבות יכול להשפיע עליה מבחינה נפשית, אך גם בדידות ללא שמירה בבית עלולה לפגוע בה. נסו לבדוק האם קיימת אפשרות למטפלת בביתה. אם לא ומצבה אינו מאפשר שהייה בביתה לדעתכם, שתפו אותה בדאגותיכם ובכל מקרה הבהירו לה שאתם נשארים לצידה גם אם תיכנס לבית אבות. במקרה כזה רצוי לא לקבל החלטה לבד אלא ללכת איתה לראות בתי אבות ולבחור ביחד ככל האפשר. להיענות לבקשות שלה על מנת להפחית את הלחץ הכרוך בכך (למשל חדר לבד אם היא רוצה בכך ועוד). ושוב, זה אינו מצב פשוט, גם רגשית ואני מאחל לכם הצלחה. דרור

רוצה למות עכשיו, לא איכפת לי אם אקרא משוגעת או חצי בן אדם, לא רוצה לשמוע על תקווה, לא מעוניינת בשום תגובה, אל תכתבו לי מילים יפות ותומכות, הן חסרות משמעות, הן צורך של כולם להשמיע את קיומם הנאלח דרך היאוש המחפיר של תודעתי, לא מעוניינת בהסברים על קיומו של המחר, לא חפצה ביד מלטפת ומזוהמת, אין כיסופים להבנה היא ממילא מקופלת בפגיעה ובהרס, לא רוצה לשמוע על טיפול תהליך ותת מודע, לא מוכנה שמישהו ילחש באוזני על רצוני הזמני בלבד במיתה, לא אבל לא ושוב לא אאפשר להניח את כאבי בידיי היהירות של החוכמה, לא רוצה שבן אנוש יספר לי על בחירה, לא רוצה אדיוט שישקף לי את כוונותי, לא צריכה שמישהו יזכיר לי שפתאום אני לא כאן, לא מאמינה יותר בכוונה אמיתית וכנה, לא רוצה מסביבי ולו בדלים של קרבה, לא צריכה שתעלו את ההודעה, לא מעוניינת ברגישות מזוייפת המסתתרת מאחורי תארים והצלחה, לא רוצה מאומה יותר, שום דבר לא יניח דעתי, מכירה את כל התשובות השבלוניות לאלו החפצים בקיפוח קיומם, מכירה את החשיבה הקרקטוריסטית שהרצון למות אינו יכול להיות שפוי שהרי החייים הם הבחירה הנכונה, לא רוצה לשמוע עד כמה כאבי מובן, עד כמה דברי נשמעים, עד כמה יש בדברי רמיזה על רצוני בחיים, לא מוכנה שיזכירו לי דברים שאני רוצה לשכוח או שיגרמו לי לשכוח דברים שאני רוצה לזכור, לא אתן יותר בי לגעת, עתה גם עבורי כבר אין אפשרות כניסה לעצמי. רוצה למות עכשיו ברגע זה לא מחר לא עוד רגע לא יום אחד לא בסוף הדרך עכשיו. אז אולי יאמרו יודעי דבר, שעצם הכתיבה מעידה על תקווה אני תוהה- האמנם. הלוואי ויכולתי למות עכשיו רק שלא יכולה לממש זאת, ממתי שואלים לרצוני, אני חייה ונושמת אוויר המורכב ממצפון ורגשות אשם. כולי תקווה שזה יגמר בתאונה, אף אחד לא ירגיש שנטשתי, אף אחד לא ידע שכל חיי ההתאבדות הייתה התקווה היחידה בהבטחה לשקט שפיות וביטחון, מה אני כבר מבקשת תאונה קטנה שקטה שתסיים את קיומי, זה לא הרבה לבקש. כל כך בוכה עכשיו.

יקרה ואהובה שלי אני נחנקת למקרא המילים שלך אמרת לא להגיב לך אני רק יכולה לדמיין כמה כואב לך זהו לא אגיד כלום יותר למרות שכל כך רוצה לחבק אותך ולבכות איתך על מה שכל כך כואב. איתך בילבי ילדת הברזל (קראתי אותך גם במילים אחרות פה בכינוי # וגם שם כואב כל כך)

בילבי, קצת מצחיק לקרוא לך כך ומצד שני כל כך מסתדר לי בהגיון לפנות אליך בשם הזה כאילו באמת הילדה הזו - בילבי- קיימת, אולי משאלה כמוסה שלי שאכן ישנה ילדה כזו שגוברת על הרוע. אני רואה וקוראת את התגובות שלך, אני לא מגיבה לך כמעט אף פעם, בכל מקרה בתוך כל זה-רציתי להגיד לך תודה על שהמשכת להתייחס להודעותי ללא תגובה מצידי. שולחת לך את המילים הבאות עוד מילים ועוד מילים. את יודעת, כשאמרו שהמילה הכתובה מוגבלת מכדי להביע את בליל רגשות האדם- צדקו. מרגיש מוזר לכתוב למישהי שאני לא מכירה אך מצד שני מוזר זהו שם משפחתי, וכל כך מתאים לי לדבר באופן וירטואלי בעולם "שטוח" ולהתרחק ממי שיכול לשמוע או לגעת באמת, לומר לך בכנות-אם לא הייתי כותבת ו"מנקה" קצת עצמי- הייתי חותכת בזה הרגע את פרקי ידי. להתראות. ושוב אתה חותר כפות ידיך משוטים אל קו הגבול מחליף צבעים נבלע וצף בתוך ים כי שם ברעש הגלים שבא לגונן על הדממה שנובטת מאחורי מסוכת סלעים, ריח אצות, קול ומראה צליף, גוונים ובני גוונים, המיה, לחש, מפתח ועצם הבריח נרשם התחביר, משחק הגלים, חוקותיו, שומר לעת נצור על הזימים אלו הם חייך בין אור למהומת מים נאבק עם הרוח שנופחת בגלים יורד למצולות ומגיח, מנסה בכל כוח, כעורב במקורו ליבש, יצוא ושוב, עוד פיסת ים, להרחיב את נוף ההתוודעות לבוא אל המקום שלתוכו עוד לא חדרה קרן אור לשלוח אצבעות יבשה אל תוך הים, חופש לקרוא למפרצים או לפרוץ אל תוך היבשה, דוק היטב, לכאורה זה דומה. מה אתה מבקש להעלות את קונכיות הכסף המוריד מקרקעית הים לחשוף אותן לאור השמש עד שיוכו בסנוורים וייפלטו סודות סתומים לאורך קו הגבול המתפתל מכאב, שלל, שהקיא הים רוחש באין מנוח מה יש להשחיל אף אותו לצווארי החוף שהרי זו מתנת הים. אכן, על קו הגבול, במעבדת הגעגועים, קול החשבונות תרנים ומפרשים מתרוננים בתאווה גורפת שנחיריה אד גופרית, ריח אצות, פרי ים למינהו, שלל וריח מרחקים צמא אפל רוחש בתוך עורקיך ועל זרועות ידיך מפות מלח עתיקות חקוקות מיובשות בשמש, מטשטשות את ההבדל מה בין אצבעות הים לאצבעות היבשה. אבל הים פכר אצבעותיו באצבעות היבשה ושותק. מה אתה יודע כי בין אצבעות המים מתחת למים, נחים כל המתים שפעם היו גרים על פני אצבעות היבשה ועיניהם שוטטו כמו שחפים צורחים לאורך קו החוף על כן, עד היום, יש מי שומע בלילות קולות מדברים ואתה עוד מתעקש, יושב על סלע ומקשיב בסבלנות של סלע עד שיעלו כולם מתוך הים.

ובכול זאת,ההודעה הועלתה.ומן הסתם גם יבואו תגובות כאלה ואחרות.אני מאמינה כי אינך רוצה בתגובות,אך תביני קצת קשה להשאר אדיש להודעות כאלו.אבל יותר מזה גם קשה להגיב כי שום מילה לא תהיה מספיק אמיתית עבורך,לא עכשיו לפחות אם זאת ההרגשה.ובכול זאת כשאין אומץ למות,יש בכול זאת תקווה גם למות בדרך אחרת היא תקווה.וכן זה אכן נורא לנשום אוויר שמורכב מרגשות אשם וממצפון.עד שיגיע המוות המיוחל(שתופתעי לגלות-כמה רבים מחכים לו)לא היית רוצה להרגיש קצת אחרת?אגב- פעם אמרו לי ביום שתרצי לחיות אבל באמת -תמותי!לא ניסיתי לרצות לחיות,בטח לא באמת...וכמו שאת רואה חיה אני נושמת את כל זיהום האויר האפשרי,עד הקריז הסופי.

נשמה.....למה את מחליפה כינויים כל הזמן?????? למה ממי ??????.למטה # ועכשיו נקודה מימי את בורחת חוץ מעצמך?אני לא מציקה לך אבל נשמה את לא צריכה להחליף כינויים אנו רוצים אותך בן אדם אחד!!!!!!!!!!!!!!!!!מתי כבר יעזרו לך למה את כל כך לבד???? אוהבת אותך את יודעת נכון? מקלדת

שירה את שלא יודעת להבחין בין טוב לרע בכל יום מתרסקת ואז שואלת מה קרה כל שעה יוצרת לך סיפור ללא מוצא כל כך רוצה לגדול אבל תמיד תהיי ילדה את שמנסה לגעת באור של כוכבים לא נרדמת בלילות עובדת בימים אומן אחת רודף שני וככה כבר שנים כמו סיגריה ישנה נשרפת מבפנים שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את מה ששכחתי להגיד לך את שמתעוררת לתוך בוקר סגרירי הגשם מנקה אותך שקוף וריחני אולי מחר סוף סוף תביני תפסיקי לחפש תתני להם את כל כולך שיעריכו מה שיש לך... שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך אולי תרדי לרגע ברכבת ההרים תפסיקי להכניס לגוף עשן מבקבוקים תהיי שקטה מול המראה תראי לה כמה את יפה אולי ביום אחד זה עוד יקרה לך שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך אנשים עוד יחייכו לך השם שלך לבן טהור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך שירה.....

שלום לך, כואב לשמוע את התחשות שלך כפי שאת מעבירה אותן בדברייך. את התחושה הבלתי נסבלת כמעט שכל קיומך מוקף באשמה ובמצפון ואין לאן לפנות, אי אפשר לחוש קרבה ואי אפשר להישען ולהתנחם משום שבתחושתך כל יד מלטפת מכאיבה. אני מאוד יכול להבין את כאבך. נשמע שקרה לך משהו שטילטל אותך בעצמה. למרות שאני מבין שייתכן וכרגע את לא רוצה לשמוע דבר, את רוצה שיהיה קל להתרחק, להתנתק, בכל זאת חשוב לי לומר לך משהו. הכאב שאת חשה אותו, המורכב מאשמה ומצפון, מתחושה שאת רק רצה להתרחק ולא להאמין יותר, הוא אכן קשה ולעיתים, למשל כרגע, את רוצה להפסיקו בכל דרך. אבל אולי הניסיון לפתור את תחושות האשמה האלו, היכולת למצוא את הדרך לגעת ולהיות ננגעת מבלי שזה ייחווה כדבר אוורסיבי יכול להפחית מאוד את הכאב שאת חשה. דרור

רציתי לכבד את זה ולא לענות לך..... אולי זה מה שאת רוצה שכולם יניחו לך למות בשקט...... שאף אחד לא יראה או ישמע אותך.........בלתי אפשרי לראות כזה כאב ולעצום עיניים.......אני לא יודעת מה קורה לך.......או מה שורף כל כך אבל זה שורף לקרוא אותך.......בבקשה הושיטי יד.......שולחת לך שתי ידיים גם אם תדחי אותן אני אשלח שוב.....ושוב ושוב........ממרומי גילי ונסיוני מבינה כמה צריכים להתעקש על מישהו גם כשהוא רוצה שירפו ממנו........ שלך מרים

ערב טוב לכולם , האם אני צודקת במחשבותיי על ההתאבדות ?!!! זה יכול להיות ובקלי קלות , לא ?!!! ... - שבן אדם שנרה באקדח מישהו ונפטר - אז בזה לא אומרים שהו התאבד , אלא הוא נהרג ... - שבן אדם שהיה רוכב במשחקים מפחידים מאוד בסופר לאנד) והנה הוא מקבל התקף לב ... , בזה לא נראה לאף אחד שהוא התאבד , למרות שהוא לפני שרכב בזה הוא נטל כמות גדולה מתרופות... - בן אדם שנפל עליו ממקום גבוה משהו כבד ונפטר , ....

שלום לך, ישנן תאונות שקורות, חלקן קורות בשל חוסר זהירות ולעיתים אף התגרות במוות. קשה לומר מה מוביל אדם להתגרות במוות, האם זהו חוסר רצון להכנע למגבלות, האם זו דווקא חרדה מהמוות, ובכל זאת גם אם ישנו סיכון לרוב המטרה, המוצהרת לפחות היא לסיים בחיים את האירוע. לעומת זאת בהתאבדות ישנה מחשבה ברורה לסיים את החיים, לסיים את הסבל והכאב. או כדברייך פשוט כי נמאס מהחיים. אני מבין שיש בך שאלה בנוגע לרצון שלך לחיות או למות, זו שאלה מורכבת שאין עליה תשובה של נכון או לא, צודקת או לא, אלא חיפוש פנימי, לעיתים בעזרת בעל מקצוע אחר תשובה. דרור

המוכר נעשה בוגדני. אך גם הבלתי מוכר, הפומבי הלא ידוע, הזר לא מכילים בתוכם זרעים של תקווה. תלויה על אנקול נתונה לחסדיו לחלוטין, תלויה, חסרת ישע על כך. מעל הכל שוכב הפחד מצליף בי בתוך הבטן בלי שאוכל לזוז מהמקום. ואז הנפש עזבה את הגוף, לא יכלה לעמוד בהשפלה. זוכרת ממספר פרספקטיבות את מראה פני, מכל כיוון הוא נראה זהה רק אני הייתי אחרת. אי הידיעה הייתה מקור לפחד וגם הבטחה לביטחון, שבויה בכוח המכשיר המשונן שלו, הקרוב שבאדם, כמשותקת אין לי בחירה או שליטה בנעשה, אין מרחב פעולה, לא ניתן להילחם ואף לנוס, מערכת ההגנה הפכה הלומה ומבולבלת. לא מבינה, למה כל כך רצוי ובה בעת בלתי נסבל, מי מושיע מי מנצל, מי בטוח מי מסוכן מי צודק מי אשם. עולמי הפוך דחויה ומושפלת או מובנת, רציתי לחוש בטחון שרצוני זה לא יתממש, מוצפת חרדה בשל המימוש קונקרטי של סקרנותי שנותרה כחוויה גולמית של אימה אובדן ויגון. נסיון כושל להרגשת שפיות במציאות מתעתעת, הרגשת כוח במצב של אין אונים, השליטה הפכה מצב לבלתי צפוי להחריד, מולו חשופה ופגיעה ללא בלם זעזועים, ראיתי בו כר הגנה נרחב ודמיוני, שמרתי על עצמי במציאות שאינה קיימת, אז נגלה לי חיקו הפנטסטי והבולעני נגלה לי השקר, פרצה תודעתי אל תוכי, אבדה לי דרכי ועצמי במקור הנחמה.

שלום לך, הבלבול עולה מדברייך, הוא כה חזק כה עמוק עד כי את חשה שהכל מתערבב ואין הפרדה בין שליטה לחוסר אונים, בין המקום עליו את רוצה להשען ולבטוח למקום בו את חשה מאויימת מושפלת אולי. אלו תחושות קשות ביותר שאת מדברת עליהן, בלתי נסבלות כמעט. נשמע שכעת זו התחושה שמלווה אותך, תחושה שמייצגת אולי בלבול פנימי שהיה קודם לכן אך פרץ כעת בשל סיבה כלשהי. ייתכן שבעזרת תמיכה תצליחי לשרוד את הבלבול הזה ודרכו למצוא הבנה חדשה, מגובשת יותר לדרך בה ניתן לחבר ולחוות את החלקים הללו בתוכך. דרור

זה בגלל שאני שונא את העבודה שלי ואת הבוס הקמצן הדפקט שלי?

שלום לך, קושי לחזור בחזרה לעבודה ביום ראשון הוא דבר מוכר. אבל מדבריך נשמע שעבורך זה קשה במיוחד משום שאתה חוזר למקום עבודה שקשה לך בו ושיש לך רגשות טעונים רבים כלפיו. קשה להתמיד במצב כזה זמן רב ואז או שאיכות החיים נפגעת או העבודה או שניהם. עצתי היא שתנסה לראות האם לצד הדברים הבעייתיים יש גם דברים שאתה נהנה מהם בעבודה, האם אתה יכול למצוא דברים כאלו. אם לא אני בהחלט יכול להבין מדוע קשה לך לחזור לעבודה ביום ראשון. דרור

אם יש לך אפשרות לחפש במקביל עבודה אחרת, שתהנה בה יותר ותספק אותך יותר- אני ממליצה על כך.

יש לי שאלה לפסיכולוגים: אומרים שבנות בוחרות חברים שדומים לאבא שלהם זה נכון? פשוט חבר שלי פתאום מאוד מזכיר לי בכמה דברים את אבא שלי ........אני לא יודעת אם אני עשיתי את זה בכוונה או שלא. למה בנות עושות את זה יש פסיכולוגיה שמסבירה את זה? שלא תביני לא נכון אני שרופה על אבא שלי אבל לא מתאים לי לראות דבירם שחבר שלי עושה שמזכירים לי אותו. אנחנו בני 27 וחצי (הוא בן 28) ואולי הוא יציע לי יום אחד נישואים...אולי לא יודעת....הוא לא דיבר עלזה או משהו.... כאילו זה לא קצת מוזר להתחתן עם מישהו שיהיה כשיהיה מבוגר יותר דומה לאבא שלי????????? אם השאלה לא בדיוק פסיכולוגית אז אפשר תשובה אחרת........יאללה ביי עדן

עדן שלום, לעיתים נשמעת הטענה הן מצד האשה/הגבר והן מצד הסובבים אותם שהם מצאו בן זוג שמזכיר את ההורה מהמין השני, במקרה שלך את אבא. יש לכך הסברים רבים, החל ממהסבר האדיפלי הקלאסי של חיפוש לא מודע אחר אבא, משלא התאפשר להיות עם האבא הממשי מחפשים לו תחליף. ועד הסברים כגון משיכה לדמות הגבר הראשונה שראית ושעיצבה את הדרך בה את רואה גברים ואם היחסים טובים בסך הכל אז גם מעריכה בהם את אותם התכונות. החבר שלך אינו אבא שלך, ייתכן והוא מזכיר אותו, וייתכן ועצם הקשר שנוצר ביניכם מעלה בך את התחושה שהוא מאוד דומה. השאלה בשורה התחתונה האם זה מפריע לך, האם את לא אוהבת את התכונות הללו שאת מזהה? או שאת רק חוששת מלהתחתן עם מישהו שהוא כמו אבא. דרור

טוב......הקטע הוא שהוא גם מתנהג וגם מאוד קרוב לאבא שלי..... איך אני יכולה לדעת שהוא באמת דומה לאבא שלי ולא מחקה אותו?......!זה שאני אוהבת את אבא שלי לא קשור לקטע שלא בא לי חבר שיתנהג כמוהו......איך מדברים על זה איתו?

שלום לכולם יש למישהו טיפ איך לומדים ים חומר במעט זמן (שלושה ימים כולל היום) רק מהלחץ של הזמן אני לא מצליח ללמוד. המבחן מאוד גדול וגם הלחץ להספיק איזה שיטות יש לדחוף יותר חומר? תודה ושבוע אחלה לכולם שי

שי שלום, נשמע לי שאתה חש לחץ מהמבחן המתקרב ומכמות החומר שאתה צריך להספיק ללמוד ואני חושב שאפשר בקלות להבין אותך. לחץ, כאשר הוא ברמה גבוהה מדי מפריע מאוד לריכוז וליכולת להתמקד. כך למשל ייתכן ואתה מבלה זמן רב בכך שיש לך עוד הרבה להספיק או במחשבה מה הדרך הטובה ביותר ללמוד. כל אחד מכיר מהי הדרך הטובה ביותר עבורו ללמוד. יש המתרכזים בחומר מסויים ורק כשמבינים אותו במאה אחוז עוברים הלאה, יש הסורקים את החומר ומתמקדים בנקודות בעייתיות או לחלופין מחזקים נקודות חזקות. בכל מקרה עצתי לך היא להרפות קצת מנושא הזמן, להתחיל ללמוד בדרך בה אתה בדרך כלל לומד, לנסות להספיק כמה שיותר כך שכשתגיע למבחן תרגיש בטוח במה שאתה יודע, ובעיקר תדע שעשית כל שביכולתך בזמן שנותר ולא בזבזת אותו במחשבה כיצד לנהוג. בהצלחה, דרור

איפה כולם?

ערב טוב בילבי, יש משהו נעים גם בערב רגוע ושקט. ניפגש שוב בשבוע הבא. שבת שלום ליאת

סליחה יקירה אני סיימתי את מבחני הסמסטר לפני עשרים שנה:-) לא כולם פה ילדודס בשנות העשרים או השלושים יש גם כמה נבחרי שנות החמישים. שבוע טוב לכל הילדים הנבחנים

מה יש לעשות עם המקרה הבא.אנא עצה מקצועית מהפסיכולגוגית והגולשים. יש לי חברים שלא חוזרים לשיחות שלי כשאני מתקשר.חבים מוסימים ואף בנות. כשהן צריכים משהו הן יתקשרו אליי רק ,מה לעשות כדי לצאת יפה ונקי וללא פגיעה בעצמי כל פעם כשהם מנצלים אותי מצידם בשיחה שלהם ולא זמינים עבורי כשאני רוצה . תודה.

שלום רמי, קשה לי להעלות בדעתי איך אפשר שלא להיפגע מול התנהגות פוגענית כמו זו שאתה מתאר. נדמה לי שהשאלה היא לא 'איך לא להיפגע?', אלא דווקא 'למה להישאר עם חברים כאלה?'. ברוב המקרים, אנחנו נשארים בקשר נצלני או פוגעני כאשר אנחנו מאמינים שהאופציה האחרת היא להישאר לבד. לא תמיד האמונה הזו משקפת את המציאות. לעיתים קרובות קיימים סביבנו אנשים נוספים, טובים ומתחשבים, שלא בהכרח בולטים מספיק או אטרקטיביים מספיק בעינינו. לפעמים נדמה לנו שאם נסתופף בחברתם של אנשים "נחשבים", משהו מזיוום יאיר גם עלינו. זוהי תפיסה אנושית מאד, אך עלולים להיות לה מחירים כואבים, גם כאלה מהסוג שאתה מתאר. במצב בו אתה נתון נראה לי שאין מנוס מהערכה מחודשת של חבריך וריענון של הבחירות שלך, גם אם לזמן מה תהיה קצת לבד. נדמה לי שהלבד הזמני של ההתבוננות מכאיב פחות מהלבד המעליב שיש לך היום. נשמח להיות כאן בשבילך, ולעודד אותך עד שתמצא אנשים שראויים לחברתך. שבת שלום ליאת

יש לי שאלה בנוגע לפנטזיות.. אני נורא מתביישת במה שאני הולכת לכתוב, לא דיברתי על זה עם אף אחד, גם לא בטיפול (וגם לא נראה לי שאני אדבר על זה שם... הסיבה היחידה שאני מרשה לעצמי לשאול כאן זה כי אני אנונימית...) אני נעה בין תקופות שלמות של התנזרות מכל מחשבה או עיסוק במין (אני בת 26) לבין תקופות של מחשבות בלתי פוסקות. (אני נמנעת לחלוטין ממגע ומקשר). מה שמאוד מציק לי, זה התוכן של הפנטזיות שלי. אני כמעט אף פעם לא מדמיינת את עצמי בתוך סיטואציה מינית, ובמידה ואני כן, זוהי תמיד תהיה סיטואציה אלימה ופוגעת. (נפגעתי בילדות, במשך מספר שנים, ללא אונס) הפנטזיות היחידות שלי שכן מתייחסות למין כאל דבר נעים ומהנה, הן תמיד על אנשים אחרים... בדרך כלל על אנשים שאני מכירה, בדר"כ על אנשים שאני מאוד אוהבת (לא אהבה רומנטית). כאילו יותר קל לי לדמיין אחרים בתוך מין חיובי, ולא מצליחה לדמיין שם את עצמי. אני מרגישה מאוד אשמה שאני מדמיינת ככה רגעים אינטימיים, כביכול, של אנשים אחרים. הרבה פעמים אני ממש מרגישה כאילו אני חודרת לפרטיות שלהם, או כאילו הם יכולים לראות עלי שזה מה שאני חושבת. זה נורא נורא מציק לי, אבל זו הדרך היחידה שלי לחשוב על מין כעל משהו מהנה... זה נורמלי? סוטה? אני צריכה להפסיק? איך מפסיקים? עזרה, בבקשה...

שלום ג', את מתארת פנטזיות בהן הסצינה המינית מתפצלת ל'טוב' ו'רע', כאשר ההיבטים האגרסיביים מתקיימים בנפרד מן ההיבטים של הרוך והנועם, מבלי שתיתכן סינתזה ביניהם. החלקים התוקפניים והפוגעניים שייכים לך, בעוד אלה הנעימים נמצאים אצל האחרים, כשהמבט החודרני שלך עלול "לזהם" אותם, אם רק יידעו... כמובן שלא מדובר בסטייה, אלא בביטוי של פיצול עמוק יותר, הגנתי, שכדי להבינו לעומק יש להתוודע לסיפור הקשה שמסתתר לו שם, בילדותך. כמובן שההמלצה הטבעית שלי היא לנסות להתמודד עם זה במסגרת הטיפול שלך, אך אם את חשה שזה עדיין קשה לך, תוכלי להתחיל ולחדד את הקשב שלך לפיצולים נוספים אפשריים - למשל בתפיסה שלך את עצמך - כרעה או טובה, ולנסות להכיר באפשרות שיש בנו גם מזה וגם מזה, ולא רק או - או. בהצלחה ליאת

שלום! אני כבר 4 שנים בערך אצל פסיכולוג, אבל זה לא משהו שבועי ,אלא לפעמים פעם בכמה שבועות ,או חודשים.פסיכולוג זה הוא סגנון של ייעוץ מאשר לשמוע(הוא גם שומע אותך אבל זה פחות מאפיין אותו).הוא פסיכולוג קליני ואין מה להגיד מבחינת המומחיות שלו, כי הוא מומחה די גדול, וגם עובד במקום די נחשב(לא רלוונטי המקום). שאלתי היא כזאת פעם כשדיברתי איתו ושאלתי אותו אם אני יצטרך עזרה על מכתב שיוציא בקשר לצבא על מצב בריאותי . הוא אמר שאין שום בעיה והוא ישמח לעזור ובשביל זה הוא פה וכמה שהוא יכול .כעבור כמה שבועות שהתקשרתי אליו ואמרתי לו אם הוא יכול לעזור לי בנושא זה הוא אמר שאין ביכולתו להוציא מכתב אלא אם כן הצבא דורש את זה ממנו ולא מעצמו.צריך לציין שהצבא במקרה זה לא יכול לדרוש מכתב מפסיכולוג כי זה היה משהו התנדבותי בקשר לצבא ומשהו מיוזמתי האישית והצבא אמר לי בטלפון שאביא מכתב מפסיכולוג ולא בתור דרישה. 1.האם פסיכולוג באמת לא יכול להוציא מכתב שהוא חתום עליו אם המטופל מבקש זאת ממנו, והמטופל מסכים במאת האחוזים שהפסיכולוג יכתוב על מצב בריאותו(ולא יכול להגרם נזק למטופל אלא במקרה זה אפילו יכול להועיל לו), ואני מדגיש שהנושא של הצבא זה רק דוגמא וזה יכול להיות כל נושא אחר, ואין פה בעיה שיהיה לי נזק מזה או נזק לצבא? 2.זה שהוא אמר לי את זה מאוד פגע בי כי בהתחלה הוא אמר שהוא ישמח לעזור ובשביל זה הוא פה ואני כבר תקופה ארוכה לא הולך אליו כי אני כועס עליו. פחות מהקטע שהוא אמר לי שהוא לא יכול אלא יותר מזה שהוא התנער מאחריות וכאילו היה ראש קטן בתשובות שלו. האם הכעס שלי מוגזם? האם זה שירד לי האמון בו לא מוצדק כי מאוד חשוב לי האמון? מצד שני אי אפשר להגיד שהוא לא אדם טוב ומטפל טוב כי סך הכל הוא בסדר בתור פסיכולוג אומנם הוא יותר מייעץ(כפי שכבר ציינתי) אבל הוא לא רע? אני חייב לציין שיכול להיות שלא הבאתי פה פרטים עליי ועל הרקע שלי אבל אני לא חושב שזה יתרום הרבה לשיקול במתן התשובה בתודה מראש!

שלום d, הסיפור שלך נשאר עבורי במידה רבה תעלומתי. לא לגמרי ברור מה מטרת אותו מכתב בעיניך, ומה הנזק או התועלת שרואה בו הפסיכולוג שלך. ככלל, פסיכולוג אינו מוציא מכתב רשמי לגורם רשמי על מטופליו, אלא אם כן יש דרישה מפורשת כזו מטעם אותו גורם, ויש חובה לעשות זאת. גם במקרים אלה, פסיכולוגים עושים כל שביכולתם כדי למסור את המידע המינימלי הדרוש ולא מעבר לו. אני מניחה שהפסיכולוג שלך מעריך כי המכתב הזה אינו מחוייב המציאות, ואולי אף יכול להזיק לך לטווח הארוך. אחרי הכל, איני מצליחה להעלות בדעתי סיבה לכך שתוך מס' שבועות הוא ישנה את עמדתו ויסרב לעזור לך, אלא אם יש לזה סיבה מוצקה ונימוק מתקבל על הדעת. נדמה לי שאין ברירה אלא לחזור אליו, לשתף אותו בתחושות האכזבה והכעס שלך כלפיו, ולשמוע את הנימוקים שהוא מעלה. אשמח לשמוע בהמשך אם תשובותיו הניחו את דעתך. שבת שלום ליאת

שלום,לא פעם ולא פעמיים עולה אצלי המחשבה אם ובכלל צריך להשקיע בחיים? מדוע עליי לשאת עליי עול ונטל על מנת שיהיה לי מקצוע ראוי בחיים בזמן שאנו מתים בסופו של דבר ? האם זוהי חשיבה נכונה ? הרי,במבט לאחור בעוד עשרות שנים אנו נשאר רק עם החוויות והרפתקאות ונעלם מהעולם.לכן,אני שואל : האם עליי ללמוד באונ' ?

שלום משה, נדמה לי שהיה זה הפסיכואנליטיקאי וויניקוט שאמר כי חוויית העצמי שלנו היא אינסופית. גם אם יש מידה של סילוף בזיכרון שלי, נדמה לי שאני מסכימה עם הרעיון לפיו האדם חווה את עצמו כנצחי, ומתקשה להסכין עם מותו. כך או כך, ההשקעה שלנו בעצמנו נעשית - כך אני מקווה - במנותק מהידיעה שיום אחד נמות, ואולי אפילו כהגנה מפני ידיעה זו. ההתפתחות והגדילה שלנו כבני אדם ייחודיים ובעלי ערך היא בעלת חשיבות מעבר לשאלה האם ועד כמה נצליח "להחזיר את ההשקעה". אם תתבונן סביבך, תגלה בוודאי אין סוף אובייקטים (חפצים, יצירות אמנות, טכנולוגיות מתקדמות, תשתיות) שהם פרי פיתוחם של אנשים שכבר מזמן נעלמו מן העולם. זוהי מורשת עצומה שהותירה האנושות לבניה ובני בניה, וכל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת האינסופית הזו. מעבר לכך, הניסיון מלמד שאנשים בערוב ימיהם מתמודדים טוב יותר עם הזקנה ועם עובדת מותם המתקרב, כאשר חייהם היו עשירים, מספקים ויצירתיים. בקיצור - בטח ללמוד באוניברסיטה ! איזו שאלה ?! :-)) ליאת

ליאת, אני מוכרחה לומר שתשובתך הפעם העלתה בי תמיהה. מדוע את טוענת בנחרצות "בטח ללמוד באוניברסיטה!" ??? היכן כתוב בספר החוקים לחיים מאושרים כי מי שאינו רוכש לעצמו השכלה גבוהה חייו אינם "עשירים, מספקים ויצירתיים" והוא עתיד לסבול מחוסר סיפוק ומימוש עצמי תמידיים? המציאות מוכיחה שניתן להסתדר לא רע בחיים ולחיות חיים "עשירים, מספקים ויצירתיים" גם ללא לימודים אקדמיים, אבל לעומת זאת, העדר בילויים וחוויות מהנות בחיים ממית את הנפש הרבה יותר מהר... אמנם לקחתי את הדברים לקיצוניות הפוכה משאלתו המקורית של משה, וברור שבסוגיה זו (כמו ברוב הסוגיות) נדרשת דרך ביניים מאוזנת, אך הרגשתי צורך להציג גם את הפן ההפוך של הדברים, אשר נעדר מתשובתך. מקווה שאינני טועה...

שלום, רציתי לדעת האם זה נורמטיבי מה שאני מרגישה כלפי המטפלת שלי. אני מטופלת מעל שנה ואני פשוט אוהבת אותה. אני חושבת עליה הרבה.. מה היא היתה אומרת לי.. איך היא עונה לי.. אבל כן הייתי רוצה שהיא יום אחד תתן לי חיבוק. עד היום זה לא קרה. אין לי מחשבות מיניות כלפיה אך אני אוהבת אותה. וחשוב לי לדעת מה היא מרגישה כלפי. האם מטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? כשרציתי לעזוב את הטיפול היא אמרה לי שלה יהיה קשה עם זה. למה היא התכוונה? לא שאלתי אותה שום שאלה וכרגע אני לא מרגישה מספיק בטוחה לשאול אותה ולדבר על זה. תודה רוני

נורמטיבי לגמרי,אני בטיפול ארבעה חודשיים ואני חולה עליה.ובניינו נורמלי או לא מה זה חשוב,מה שחשוב הוא מה שאת מרגישה,והעובדה שאנחנו בטיפול מן הסתם מצביעה שיש בעיה לא?

שלום רוני, מטבע הדברים, הסיטואציה הטיפולית מולידה קרבה ואינטימיות בין שני השותפים לה. אהבה כה עזה כלפי המטפל/ת אינה מחוייבת המציאות, אך היא שכיחה מאד ונורמטיבית. כמו ששמעת מפיה של הפסיכולוגית שלך, הקשר ביניכן יקר לה, ותחסרי לה כשהוא יסתיים. אני משוכנעת שמדובר באמירה אותנטית, המשקפת נאמנה את הרגשות העזים המתפתחים אצל המטפלים כלפי מטופליהם. יש מטופלים הממשיכים להעסיק את המטפלים במחשבותיהם גם שנים רבות לאחר הפרידה. לפעמים זאת תחושת מחוייבות עמוקה, חיבה, דאגה כנה, ולפעמים גם אהבה. אני מניחה שאת יכולה להרגיש טוב עם מה ששמעת... :-)) ליאת

הי ליאת בעבר המלצת לי על פסיכולוגית מאזור המרכז ת"א לצורך העניין ואני מאוד רוצה ליצור איתה קשר אך אין לי המס אם תוכלי לתת לי שנית אני אשח אפשר למייל ודרך אגב אם תוכלי להגיב ל י בנוסף לדו לבי התלבטות "גורלית" בברכה ותודה מראש!!!!!!!!

שלום אביב, אשמח אם תזכירי לי (למייל הפרטי) את מה שביקשת אז, ואשמח לעזור. לבקשתך השנייה אתייחס מעט יותר מאוחר בערב. להתראות ליאת

שוב שלום אביב, אני מסכימה עם דוד בהחלט שלא מדובר בעניין של חיים ומוות, ועם זאת יודעת כמה טורדת ומעיקה יכולה להיות ההתלבטות סביב קשר זוגי. את מאד עסוקה באופן שבו הוא יגיב לפרידה, ופחות באופן שבו תתמודדי איתה את. כל כך הרבה מורכבות יש ביחסים הזוגיים, ולכן, כדי להבין מה באמת מנחה אותך שם, להישאר או ללכת, יש צורך בהיכרות עמוקה איתך ועם סביבתך. טיפול זה רעיון נהדר. כתבי אלי שוב ואנסה לעזור בהמלצה. לילה טוב ליאת

היי דוד אני מתכתבת פה לפעמים. חייבת לומר לך שאני מאוד אוהבת את הצורה שבה אתה עונה ואת התשובות שלך. ו..את אופן התנהלותך בפורום.. כיף לקרוא אותך..

להבדיל ממנהלת פורום אחרת שמפלה מאוד בין חברי הפורום הקבועים לזמניים, אין אצלה גבולות בהעלאת הודעות וקשה מאוד לראות שיש הודעות שעולות כשאחרות נשארות מיותמות. רונה

מאוד מפלה,אני במקומה לא הייתי מעלה את ההודעה שלך. לא נמאס לכם להתלונן כל הזמן,ולמה את כותבת ביום שלה אם כך את מרגישה,לא עדיף להמנע מתוחשת ההפליה אחרי הכול היא רק יומיים בשבוע,ואילו הצרות כל הזמן,זה בחירה.וכן ליאתי לא שאת זקוקה להגנה שלי,אבל אם לה מותר גם לי מותר.ותעלי את ההודעה אחרת זו באמת תהיה אפליה.

שלום רונה, אם תבדקי, תגלי בוודאי שהודעות המועלות מעבר לשעה 22:00 הן אך ורק הודעות המשך, ללא קשר למי שכתב אותן. אבל אל תתני לעובדות לבלבל אותך. את רשאית לכעוס. אני מניחה שקיימת סיבה לכעס הזה ומכבדת אותה. ערב נעים מנהלת הפורום האחרת

שלום לכותבת, אין לי ספק שדוד ראה את דברייך ושמח בהם. ההודעה הועלתה רק היום כי נכתבה מחוץ לשעות המשמרת של דוד. אני מצטרפת למחמאות ליאת

הי דוד אני מקווה שעוד יש זמן להשתחל למשמרת הזו, ולא לגלוש לבאה..למה הגוף שלי מתקיף את עצמו? אני רוצה לתפוס מעצמי בן אדם חכם, אבל הגוף שלי טיפש עם תעודות - טיקים בנשימה התווספו עכשיו למוסייקה המוזרה בראש, שהתנגנה בעבר רק עם תרופות - אני מתחילה להילחץ, הגוף שלי יוצא משליטה ( אירוני שאני קוראת עכשיו את בגוף אני מבינה של גרוסמן )..ברור לי שזה לא רק הגוף שלי...החלטתי להרפות בטיפול ובחיים, לא לתת לתגובות ההרסניות האוטומטיות לבוא, אז מהנפש שלי נדדו האובססיות והדיכאון לגוף, לעור, לשיער..מה עושים עם גוף בדיכאון?? ( אל תגיד תרופות, ניסיתי כבר בעבר, זה רק מחרפן את הגוף עוד יותר )....יכול להיות שזה מלחץ? אני מקימה פרוייקט התרמה גדול בפעם הראשונה בחיי וזה מטורף, זה בשבוע הבא ואני בפחדים מטורפים כי כלום לא סגור ונעשה בזמן, ויש לי הרגשה שזו הולכת להיות אכזבה לכל הנוכחים...קשה לי לקחת נשימה עד הסוף כאילו יש לי אבן מעל הצלעות שחוסמת את האויר מלרדת עד הסוף.. וואו, שיגעתי שוב, אבל כל כך מרגיע שמגיע יום שלישי/רביעי, והתשובות שלך... לילה טוב שיהיה.. אופיר

שלום אופיר, כזכור, שעת "חילוף המשמרות" בין המנהלים היא השעה 22:00, ולכן - לא כמו שקיווית - גלשת למשמרת הבאה. דוד יהיה שוב בשבוע הבא. אני מאחלת לך מכל לבי שפרוייקט ההתרמה הגדול ישיג את מטרותיו, ומקווה שהלחץ הגדול בו את נתונה ייפחת משמעותית ויביא איתו הקלה גם לגוף. נסי לגייס מעט יותר אופטימיות, ולהאמין שהפרוייקט, גם אם לא יהיה מושלם, יעבור בשלום. נשמח לשמוע עדכונים. הרבה הרבה הצלחה, ליאת

אני בטיפול כבר שנה ותשעה חודשים , יש פגישות שאני מדברת יותר ויש שאני מדברת פחות , יש כאלה שגורמות לי תחושה טובה וכאלה שאני יוצאת מהן בתחושה נוראית , אני בהחלט מרגישה שהטיפול גורם להמון תחושות ורגשות ומשפיע עלי (ומלווה אותי במחשבות במהלך כל השבוע ), אבל אני לא מרגישה וחושבת שהוא יצליח לשנות אותי אי פעם , להפך אני דווקא מרגישה שכול התחומים שבהם רציתי לשנות איכשהו התחזקו לכיוון הלא נכון , ואני הרבה יותר פסימית לגבי העתיד . איך בדיוק טיפול אמור לעזור לי ? ואם עוד יש סיכוי שזה יקרה ?

שלום יובל ישנן תפיסות רבות לגבי הדרך בה טיפול יכול לעזור וקצרה פה היריעה מלפרט את כולן. עדיין, משהו המשותף למרבית גישות אלה היא האמונה בחשיבות הדיבור הגלוי והפתוח בתוך הפגישות עצמן. המחשבות והתחושות שאת מתארת יכולות לשקף קושי בטיפול או להיות חלק מהתהליך עצמו. הייתי מציע לך בעיקר להתאזר בסבלנות, לא להתייאש ובמיוחד להביא את אותן שאלות המטרידות אותך לתוך הטיפול, לחשוב עליהן יחד ולבחון היכן את עדיין מרגישה תקועה ופסימית וכיצד ניתן לנסות ולשנות את המצב. בהצלחה דוד

שלום דוד, עשיתי כל כל הרבה שינויים השנה, כמובן שבאמצעות הטיפול. שינויים שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן. אני נמצאת בתקופה טובה יותר, רגועה, מפוקסת עם הפנים לעתיד. אך פתאום מבצבצת לה אותה תחושה ריקנות, הכל כך מוכרת, שמנסה לחדור ולהשתלט עליי. נגעתי בהרבה דברים מפחידים, אך עדיין נותרו הרבה מקומות מפחידים לבקר בהם. אז מה אם עשיתי כל כך הרבה שינויים? אז מה אם אני נמצאת בתהליך של שינוי? אז מה? כמה אפשר לנדוד מעצב לשמחה? כמה אפשר לנדוד מפסימיות לתקווה? מתי ארגיש שאני עושה את פריצת הדרך המשמעותית בתהליך הטיפול? מתי ארגיש שהתחושה הטובה היא חלק איתן מההוויה שלי? אשמח לשמוע נקודות למחשבה, אשמח להתעודד מהמילים עד לפגישה הבאה עם המטפלת. תודה, שירה.

שלום שירה כפי שאת בוודאי יודעת, אין לי תשובות עבורך, אלא רק חיזוקים. הדרך מהייאוש לתקווה היא דרך שחובה לעבור אותה שוב ושוב על מנת לחרוט אותה בתוך דפוסי הנשמה. בלי הייאוש לא יכולה גם להופיע התקווה. בכל טיפול, באופן בלתי נמנע, צצות ועולות אותם חששות ורגעי ייאוש מופיעים יחד איתם, מאיימים לטשטש ולערפל את אשר הושג. לפי ניסיוני, אלה הם החלקים הפחות נעימים, אך בהחלט חיוניים, בדרך אותה את עוברת. עוד גל, שאחריו נפתחת אפשרות נוספת והדרך נראית מעט ברורה וקרובה יותר. ומילה לסיום - פעמים רבות, פריצת הדרך המשמעותית אליה כמהים אינה מושגת בבת אחת אלא ניבנת לאיטה, מתוך הצטברות של רגעים טובים ותקוות נאספות. מתיאורך נשמע שאת בדרך הטובה לאסוף עוד ועוד רגעים כאלה. בהצלחה בהמשך דוד

שלום דוד אני בת 35, מאז שאני זוכרת את עצמי מפחדת מאוד מבדיקות דם ומכל מה שקשור למחטים (וגם לרופאים) .. אני סובלת מעודף משקל ,וכן מבעיה רפואית נשית נוספת. עקב בעיה זו אני נמצאת בסיכון למחלות סוכר,כולסטרול,שומנים בדם. אני חוששת כי רמת הסוכר עלתה,מוטרדת מזה מאוד אך מפחדת להגיע לבדיקות דם, וכן לא נוח לי עם בדיקות רפואיות ולכן אני נמנעת מהם. אציין כי לפני כארבע שנים עשיתי בדיקת דם לאחר לילות ללא שינה,חרדה רבה. למרות זאת אני לא מסוגלת לעשות בדיקת דם נוספת. הבדיקה מאוד כואבת לי,אני מרגישה רע,אני מתנהגת כמו ילדה קטנה ומפוחדת וזה מוסיף להרגשה הרעה שלי. יש לציין שאני נמצאת בטפול פסיכולוגי דינאמי (לפני שלוש שנים-דיכאון,אפשר לומר שהוא חלף,למרות שעדיין יש קצת נפילות לפעמים). ידוע לי שמומלץ טיפול התנהגותי/קוגניטיבי לפוביות אך אני לא מסוגלת להגיע לטפול שכזה,מה גם שלמרות שאחת לכמה שנים אני נאלצת לבצע בדיקת דם,אני לא מרגישה שיפור מפעם לפעם,אולי אפילו ההיפך. (אני מכירה מישהי שפחדה כמוני אך היתה עושה בדיקות ולאחר מספר פעמים הפחד הלך ופחת עד שנעלם,אך אצלי זה לא כך) האם הטיפול הדינאמי יכול לסייע? מה אפשר לעשות? תודה רבה.

שלום דנה ההודעה שלך מטרידה אותי מאוד, שכן ברור שלפוביה שלך ישנן השלכות ואיומים מיידים ביחס לבריאותך. התופעה שאת מתארת נקראת המנעות והיא אחת מהתגובות המקובלות והנפוצות ביותר למצב המעורר חרדה. בנוסף, כל זמן שאינך מטפלת בפוביה, חשיפה חוזרת לגירוי המאיים אינה סבירה להעלים אותה, אלא דווקא לחזק אותה יותר ויותר. את צודקת כאשר את כותבת כי הטיפולים המומלצים ביותר כיום לטיפול בפוביה (ובהמנעות שהיא גוררת עמה) הם הטיפולים הקוגניטביים-התנהגותיים, אך אלה בהחלט אינם הטיפולים היחידים היעילים וגם טיפולים באורינטציה פסיכו- דינמית יכולים בהחלט לסייע בבעיה. הייתי ממליץ לך מכל לב לדבר על הקושי שלך בטיפול האישי שלך ולראות כיצד במסגרתו (או במסגרת של טיפול ממוקד מקביל, במידה והמטפל אינו רואה את האפשרות לשלב זאת בתוך הטיפול הנוכחי) את אינך משחזרת את ההמנעות מהבעיה, אלא עוסקת בה באומץ ובצורה גלויה. אל תוותרי לעצמך על עצמך. בהצלחה דוד

אוקי אני נמצאת עכשיו בהתלבטות רצינית לגבי חבר נוכחי שאני יוצאת איתו כבר שנתיים וחצי ואני ממש בפרשת דרכים מצד אחד אוהבת אותו אך מצד שני לא שלמה איתו אני לא יודעת מה עוצר אותי או מפריע לי אני כאילו מרחמת עליו שיהיה לו עצוב אני מפחדת שאולי אני עושה טעות אני כל כך עצובה מבולבלת וממש לא יודעת למי או לאן לפנות ומה אני צריכה לעשות אני עצובה רק מהמחשבה של לא לראות אותו יותר או שמא אני רוצה להמשיך איתו הלאה כל כך מפחיד כל כך לא יודעת מה לעשות מבולבלת עד סוף העולם וחזרה מה עושים??

שלום אביב25 נשמע באמת שמדובר בהתלבטות רצינית. חשוב לי להדגיש שלפי תיאורך ההתלבטות משמעותית מאוד, אבל לא גורלית. לא מדובר בהחלטה על נישואים, או במשהו חורץ חיים ומוות, אלא במחשבה המשמעותית על האם להמשיך או לא בקשר זוגי ארוך. אני בכלל לא מקל בכך ראש ולא קטנוני בקשר להגדרה של ההתלבטות: פשוט נראה לי שאם תצליחי לומר לעצמך בכנות (והרי זו האמת) שההחלטה אומנם חשובה מאוד אבל לא גורלית, הדבר אולי יכול להפחית ממך מעט לחץ ולסייע לך להגיע טוב יותר להחלטה שמתאימה לך. הייתי גם אומר שזו בדיוק התלבטות שאת צריכה לחשוב לגביה האם יש לך אדם קרוב, אמין, עליו (או עליה) את יכולה לסמוך שיקשיבו להתלבטות, יסייעו לך להבין את הבעד והנגד של כל כיוון החלטה ולבחון כיצד את מרגישה באמת לגבי בן זוגך ומה הם המניעים האמיתיים שלך לטובת המשך או עצירת מערכת היחסים. במידה ואת לא בטוחה שיש אדם שיכול לעזור לך באמת בקרבתך, אז הייתי ממליץ לגשת לטיפול פסיכולוגי, שיכול לספק את המסגרת המתאימה ביותר לסוג כזה של חשיבה, בחינה עצמית והגעה להחלטה הטובה ביותר עבורך לגבי ההמשך. בהצלחה דוד

יש לי בת זוג כמה חודשים.היא מאוד מוזרה . זה מתבטא בכך שהיא שיקרה לי ואמרה לי שהיא מפליגה עם חברות ואז טענה בהודעה אחכ שהיא מצטערת היא "השתגעתי,לא יודעת מה קרה לי " בנוסף אמרה לי בעבר..." יש לי פיצול אשיות " "החיים קשים ומסריחים " "אני דכאונית וזה מה שאני " "בא לי למות " "פעם נתנה לי סטירה ומיד התחרטה על כך " מה התופעה הזו ? אנא אנא מעט ייעוץ .

שלום משה אני לא בטוח כיצד לייעץ לך. ספרתי לפחות שלוש הגדרות נפשיות בהודעה שלך ועדיין אין לי, כמובן, שום דרך לקבוע מי היא החברה שלך וממה היא סובלת. יותר מכך, אני לא בטוח שזהו מעשה אתי, בוודאי לא מקצועי, לייעץ בנוגע למצבו הנפשי של אדם אחר. בכל מקרה, לפי הדוגמאות שאתה מביא, אין צורך בפסיכולוג על מנת להבין שמדובר באדם שסובל לא מעט ושיוכל להעזר באוזן קשבת ובתמיכה ריגשית. האם אתה מוכן לספק תמיכה זאת? לא כתבת מה אתה מוצא באותה "חברה מטורפת" ואולי זו הנקודה האמיתית למחשבה - האם אתה מעוניין בהמשך הקשר, מה אתה מוצא בחברה למרות ומעבר לנקודות שתיארת ולמה אתה זקוק באמת, על מנת להחליט כיצד להתנהג ולהגיב בתוך הקשר שלכם. בהצלחה דוד

שלום , היה חסר לי אותה נקודת מבט קצרה על תכונות האדם שעליו סיפקתי את התכונות והיחס אליו מבחינה מקצועית ופסיכולוגית. לצערי,לא מצאתי כלום מלבד משיכה פיזית לאותה בחורה. אתמול,הפסקתי את הקשר עימה. לא קל בכלל לתפקד עם אדם מסוג כזה. תודה רבה. משה.

שלום ליאת, אני כותבת עבודה על התעללות מינית ולידה האם את מכירה מקורות אמינים המדברים על חוש הריח בטראומה ועל הזיכרון של הריח כטריגר ? אני אשמח לתשובה ציפי

שלום ציפי ליאת תהיה כאן מחר ואת מוזמנת לשאול אותה שוב. בינתיים, מכיוון שאני פה, אני אענה שלמרות שהקישור בין ריח לבין אקטיביזציה של טראומה נשמע לי סביר בהחלט, הרי שאין לי כרגע בזכרון מחקרים ספציפיים המדברים על קשר שכזה. עם זאת, מרבית הכותבים מתייחסים לאופן בו גירוי חושי מחזיר לסיטואציה הפוגעת, ובמובן זה גם ריח בוודאי יכול להשתלב כגירוי חושי רב עוצמה. הכיוון בו הייתי מחפש מחקרים רלוונטים יהיה התחום הנוירו-פסיכולוגי יותר מאשר תחום הפסיכולוגיה הקלינית בפני עצמה, אבל באמת, אולי שווה לשאול גם את ליאת, שיכולה כמובן להכיר מחקרים שאני לא מכיר. בהצלחה דוד

אם במאמרים נוירו(פסיכו)ביולוגיים עסקינן, אני מציעה לך לחפש ב pubmed: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/sites/entrez?db=pubmed בהצלחה :)

מישהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין סליזי לקינקי? תאמינו לי שזה קשור לפסיכולוגיה... תודה.

חסר לך שלא....!!!

שלום לצופר הארמי שאלה מעניינת, אבל האם אכן קשורה לתחום הפסיכולוגיה? נדמה לי שהיא נוגעת יותר בתחום הלינגוויסטי.. אבל אם אתה אומר שמדובר בשאלה פסיכולוגית, נלך עם זה. למיטב הבנתי, קינקי היא מילה שמקושרת יותר לתכנים והתנהגויות מיניות החורגות מהנורמה המקובלת, אבל עדיין אינן נכללות תחת הקטגוריה של פרוורטיות. סליז, לעומת זאת, היא מילה כללית יותר, שאינה מתייחסת רק למין. יותר מאשר חריגה או השתובבות מינית היא מסמלת סוג של לכלוך, הזנחה, משהו לא מאוד מעודן או ברמה גבוהה. עד כמה שאני יודע, "סליז" קשור לסוג של שמן ומכאן גם הקונוטציות - משהו שמנוני, לא נעים ובדרך כלל גם לא בריא במיוחד. מקווה שעזרתי דוד

מה דעתך בנוגע לקשר חברי עם מטפל/ת בגמר הטיפול?

שלום נויה אני מאמין שמרבית המטפלים אינם מצדדים באפשרות של יצירת קשר חברי בגמר טיפול, לפחות לא לפני שעברו כמה שנים מסיומו. גם אני מחזיק בדעה זו. הבלבול בלתי נמנע בין מטפל לחבר, המעבר ממערכת יחסים אחת לאחרת והנזק והסיכון הגלומים במעבר זה עומדים כולם כנגד האפשרות של מעבר מוצלח כזה. למיטב ידיעתי הניסיון שהצטבר במהלך השנים גם הוא מצביע כנגד אפשרות זאת. עם זאת, המחשבה על כך במהלך הטיפול, השאיפה לכך, הן חלק טבעי ולגיטימי מהקשר הטיפולי. בהתאם, הדבר הנכון ביותר הוא לדבר על שאלות כאלה, בצורה גלויה וכנה, בתוך הטיפול. להתראות דוד

שלום דוד ותודה על התייחסותך. אתה כותב על "הנזק והסיכון הגלומים במעבר זה". האם יש באפשרותך להרחיב מעט או/ו להפנות לחומר כתוב על הנושא.

תאמיני לי- הלוואי עליי... שהמטפלת שלי (היא צעירה) הייתה חברה שלי אחרי הטיפול. איזה באאסה שזה לא כך ונשאר רק בגדר פנטזיה.. וואלה- אם הייתה לנו היכרות בנסיבות אחרות של החיים ולא בחדר הטיפולים איזה חברות היינו יכולות להיות! חבל על הזמן. "הדלקת" לי את הדמיון היום ב-אילו.. יש לי על מה לחשוב היום ודמיין איך זה היה אם היינו חברות אחרי הטיפול.. איזה כייף..

גם לי "הדלקת" את הדמיון,עזבי חברה,תארי לך שהיא הייתה הופכת להיות כמו אחות גדולה.כשמסתיים הטיפול כמובן.

יש לי בעיה במשפחה שעושה לי כל כך רעע בפנים ומפריעה לי עם מישהו יכול לעזור לי... ובכן יש לי אח גדול בן 24 הוא חכם מוכשר נראה טוב ואני לא חושבת שחסר לו משהו בבית. אבל הוא זרק את הלימודים במכללה באמצע למרות שקיבל אפילו מלגת הצתיינות הוא כעת עובד כנציג שירות וגם מופיעה שם לא הרבה הוא אפילו לא מקבל משכורת מינימום. הוא ביחד עם חברה שלו כבר קרוב ל3 שנים היא רוצה לעבור לגור איתו והוא לא רוצה כלום פשוט. הוא כל היום יושב מול המחשב עם המשחקים שלו ולא עושה כלום ולא רוצה כלום מהחיים כמה ניסינו לדבר איתו בטוב וברע הוא מתחיל להגיד שכסף זה לא מעניין אותו העיקר שרק יהיה לו איפה לישון ומה לאכול מצידו אפילו בקרטון ברחוב. אמא גם התחילה לבקש ממנו שישילם שכר דירה וחשבונות וכאלה אז שיבוד יותר אבל הוא ענה שלא אכפת לו להביא לה את כל הכסף ואפילו להיכנס למינוס אבל לעבוד יותר הוא לא מסוגל פשוט. אני לא יודעת למה פתאום הוא התחיל לנהל חיים כאלה בביה"ס הוא היה חרוץ ועבד בזמן הלימודי ובן מושלם פשוט. אומנם קרתה טראומה לפני כ 5 שנים כאשר אבא שלנו נפטר מסרטן המוח אחרים 6 שנים של טיפולים שבהם אח שלי כל הזמן נסחב עם אמא לבתי חולים וכו'. אני טאמא כבר לא יודעות מה לעשות פשוט כואב לנו הלב לראות אותו ככחה פשוט אין לו כל עניין לחיים האלה לא מעניין אותו כלום לטיפול בטוח הוא לא ילך ולגרש אותו מהבית שילמד להסתדר זאת גם לא אופציה אנחנו פשוט מיואשות וכואבות ואני כבר לא יכולה יותר לראות את אמא סובלת ממנו ככה זה פשוט סיוט. אם רק מישהו יוכל לייעץ כיצד לפעול במצב כזה ואיך ניתן לעזור לו ולהחיות אותו איכשהו בבקשה...

שלום מורן בפנייתך את לא מציינת כמה זמן נמשך המצב עם אחיך והאם מתרחשים דברים אחרים בבית, המקשים על שאר המשפחה. אלה נקודות שחשוב לקחת בחשבון בעת מחשבה על המצב אותו את מתארת. כך או כך, ברור עד כמה המצב כרגע מכאיב לך ומתסכל אותך. ניכר שאת ושאר המשפחה חשים חוסר אונים בשל המתרחש. עם זאת, נשמע שאחיך אינו מוטרד מהמצב. כלומר, ככל שכולכם יותר איכפתיים ומודאגים, כך הוא אדיש יותר. מתיאורך אכן נשמע שאחיך יוכל להנות מטיפול. עם זאת, את גם מציינת שהוא אינו מעוניין בכך וזו בהחלט החלטה שלו, החלטה שיש לכבד. ובנקודה זו הייתי מציע לך עצה ראשונה. במקום לנסות ולשכנע אותו לבצע דברים שונים, שאת ואמך הייתן רוצות שיקרו בחייו, הייתי מנסה לכבד ולקבל, לפחות בשלב זה, את החלטותיו. כמובן, גם אם הוא אינו עובד, סביר מצד אמך לא לתמוך בו מעבר לנחוץ או אפילו לצפות שיסייע בשכר הדירה. עדיין, ההחלטות האם לעבוד, ללמוד או לעבור לגור עם החברה, הן החלטות שלו ובמקום להילחם בהן אולי עדיף לקבל אותו, כפי שהוא כרגע. עצה שנייה היא לא להלחם בו אלא דווקא לנסות לשוחח איתו, להתקרב אליו. במקום להתווכח איתו נסי להבין את ההיגיון שלו, את הרגש המניע אותו ואת הנימוקים העומדים מאחורי החלטותיו. בדרך זו, אני מקווה, תוכלי לעזור לו יותר ובדרך גם לעזור לעצמך ולהקל מעט מהעומס ומהאחריות שאת לוקחת על עצמך כרגע. בהצלחה דוד

דוד, (אהלן, מה שלומך?) אין לי הרבה מה לספר היום, רק רציתי להגיד שאיכשהו, ואני לא ממש בטוחה איך, הפגישות היותר מרתקות הן דווקא הפגישות המתבטלות. כל פעם שמשהו מתייצב קצת בינינו, או מתייצב בכלל, הפגישה המבוטלת באה וזורקת לאחת הקיצוניות. או שאני חוזרת ממנה מרוחקת ולפעמים מרוגזת על דברים, לכאורה קטנים, שקרו לפני שבועיים, או שאני חוזרת ממנה רגועה, שופעת אהבה ומצחקקת על עצמי. כרגע אני באפשרות השנייה. (שרק תתמיד עד לשבוע הבא... :-) בכלל, בתוכי מתנהלת פרידה שמרגישה לי טובה. לא בטוחה שהמטפלת עושה משהו מיוחד כדי שכך יקרה, אבל איכשהו בא לי לטפוח לה על השכם בכל זאת, לספר לה ולשמח אותה. יש ימים של געגועים, יש ימים של קירבה ואהבה, יש ימים של סיכום מלווה בתחושות הישג והתקדמות ויש ימים של חוסר שביעות רצון מכמה דברים, עם איזו התמרמרות קלה.. כמו זנבות צבעוניים ואוויריריים, המחשבות משחקות-מרחפות אחת אחרי השנייה, ואני מתבוננת בהן קצת מהצד, בריקוד הזה, ומחייכת לעצמי. זה מרגיש טוב :-) אני אתגעגע אליה, לגברת שלי :-) בכלל, בא לי לספר שטוב לי. אני ממוקדת לאחרונה. מצליחה לקדם לא מעט בעבודה, ובאופן כללי התלבטויות שהתלבטתי בהן יותר משנה מתחילות להתגבש לכלל החלטה. ויש בה, בהחלטה, משהו נחוש, הרגשה של מסוגלות או יכולת.. יש גם רגעים חלשים יותר, וחששות וכל זה, אבל בגדול- מקל המטאטא שמיוצב לי על האצבע לא צריך שאתרוצץ יותר מדיי- מספיקות לו תנועות קלות.. (בשקט-בשקט אומר שזה נחמד... :-) הלוואי שזה לא יעלם לי כי אמרתי בקול.. ;-) בא לי למסור דרישת שלום לאורנה. אני יודעת שזה חסר סיכוי, אבל מקל המטאטא הזכיר לי אותה... (משהו בתספורת.. סתם :-)) מקווה שעובר עלייך ערב נעים, שיהיה סופ"ש נעים (אם אקדים לאחל אולי יקדים להגיע..) לילך

שלום לילך טוב לשמוע על תהליך הפרידה שאת בתוכו. נשמע מתיאורך שזהו תהליך מורכב, מגוון וצבעוני. ומשמח גם לשמוע על ימים טובים, בהם הכל לפתע קל יותר וחוסר הוודאות מפנה מקום לשבילים ברורים ודרך. אני חושב על הפגישות המתבטלות ומה שקורה לאחר כל פגישה. נשמע לי באמת שהדגש הוא על מה שקורה לאחר כל פגישה שכזו, כי כל פגישה שמתבטלת היא בעצם הטרמה והמחשה של הסיום, רמיזה למה שמתקרב מפעם לפעם (ואיך זה מרגיש בלי..). והגעגועים, הם כמובן חלק מזה, רגש שפתאום עולה ותופס יותר מקום מהרגיל, ופה, בפורום, הוא מופיע ונקשר לאורנה, דמות שחסרה כאן בוודאי לרבים. קשה להפרד, ולפעמים, למרות הגעגוע, אפשר רק לנסות להפיק מכך את המיטב, את ההתבהרות ואת ההפתחות של עוד קטע מהדרך. להתראות בינתיים דוד.

היי לילך , כתבתי לך מספר מילים ,(אני מקוה לא מילות פרידה) ,והתחושה שלי אומרת שההודעה כנראה לא נקלטה ,אולי לא לחצתי טוב על "שלח". בנתיים, אני רואה שדוד ענה לך ,וכמו תמיד תגובתו נעימה ומענינת...תודי...:-) וברוח הדברים של דוד,שמחה בשבילך ,שעוברים עלייך ימים, עם ניחוחות של שינויים ברוכים ,וחיוכים לצידם. ומוסיפה : בלי עין הרע, טפו.. טפו..טפו.. בשקט בשקט ,מאחלת לך, המשך של ימים קלילים ובהירים ,וציפייה נינוחה לקראת הבאות. ריקי -- שממשיכה לקרא ובכיף :-)

איזו הפתעה נעימה, ריקי :-) תודה רבה.. הגעתי לפה היום קצת מאוחר ואני מקווה שלא מאוחר מדיי לומר תודה, דוד :-) אני עם ריקי- נעים ומעניין indeed :-) אז תודה על המחשבה.. כל היום הרגשתי רעב :-) (האמת שגם רעב אמיתי, עכשיו כשאני חושבת על זה באמת שכחתי..) אבל גם רעב גדול ל... לא יודעת. רעב-חיים כזה. רעב ללמוד, רעב לצחוק, רעב לדבר, רעב לרקוד.. זה נחמד.. :-) בכל אופן, מקווה שלא מאוחר לתודה נתראה, לילך ששמחה שסוף סוף חמישי מחר.. מרגישה כאילו כבר יומיים חמישי :-)

שלום וערב טוב, רציתי לשאול האם יש לייחס חשיבות לגיל המטפל/ת כאשר מחליטים על בחירת מטפל. האם מטופל בן 55 עשוי להרגיש בנוח אצל מטפל הצעיר ממנו ב 15-20 שנים? האם פער הגילאים משפיע על יחסי ההעברה? ומה באשר לפערים בנסיון החיים שלהם? בתודה, הדס

שלום הדס לפני פנייה לטיפול מומלץ לכל אחד לחשוב בינו לבין עצמו מה הם הקריטריונים המשמעותיים מבחינתו בבחירת המטפל. יש כאלה שיעדיפו מטפל בגילם ויש כאלה שיעדיפו מטפל צעיר יותר או מבוגר יותר. מטפלים מבוגרים יותר יכולים להנות לעיתים מניסיון וחוכמת חיים בעוד צעירים בדרך-כלל יביאו איתם יותר התלהבות ורעננות למפגש הטיפולי. אין תשובה אחת נכונה לשאלה בדבר גיל המטפל, משום שהדבר תלוי בראש ובראשונה במטופל הספציפי: בהעדפותיו, תחושתיו ובמטען שהוא מביא עמו. ביחס לשאלת ההעברה, הרי שהדעות חלוקות: בעוד ומטפלים "קלאסיים" יותר יטענו שאין חשיבות רבה לגיל המטפל (או למינו) ושיחסי ההעברה גוברים על המציאות האובייקטיבית, הרי שגישות חדשות יותר מדגישות דווקא את המטפל כאדם ומראות כיצד היחס הספציפי אליו משנה את ההעברה הנוצרת. לסיכום, החשיבות העיקרית היא על המטופל ומה הוא מרגיש שמתאים במיוחד עבורו. מעבר לכך, כדאי לזכור שכל מטפל מוסמך עבר תהליך הכשרה ממושך ומקצועי ובסופו של דבר - הבחירה טובה ביותר תהיה דרך המלצה על סמך היכרות אישית ופחות על בסיס קריטריונים חיצוניים. מקווה שעזרתי דוד

רציתי לשאול מה קורה אם נעלם לך אחד ממטופליך< סתם נעלם לו, לא עונה, לא מופיע< איך תראה את זה< מבקש שתגיד ל יאת האמת ואל תגיד לי דבר על זה עם המטפל שלך. כי סתם בא לי לדעת, בא לעזוב בלי להיפרד - זו האמת! אפשר לפי דעתך? יהיה לי קשה או לו?

שלום ג. אני אנסה לענות במלוא הכנות, אם כי האמת היא שזו שאלה מסובכת מאוד. היא מסובכת משום שתגובות לפרידה, ובעיקר לפרידה לא צפויה ולא מדוברת, משתנות בין מטפלים ומטופלים, משתנות בהתאם ליחס ולקשר שנוצר בטיפול ותלויות גם בשלב בטיפול ובדרך בה הפרידה מובנת. עם זאת, נראה לי שבדרך כלל, פרידה שכזו, במיוחד אם היא מפתיעה ובאה על רקע של קשר והיכרות, בוודאי ואינה נעימה ומטרידה את המטפל. חשוב לי לומר כי הדרך בה טיפול מסתיים חשובה בעיני בצורה אדירה; לעיתים עולות תחושות קשות במהלך טיפולים ולקראת סיומם ומפתה להימנע מתחושות אלה על-ידי העלמות פתאומית ולא מדוברת. דבר שכזה, בדרך-כלל, עומד בניגוד לעקרון הבסיסי של הטיפול ולתועלת שבדיבור משותף על המתרחש. חמור מכך, הוא עלול לפגוע ברווח שהושג בטיפול ולהביא לבזבוז של המאמץ הרב שהושקע בו משני הצדדים. בקיצור, לא מומלץ. להתראות דוד

שלום ג., בתור מטופלת שברחה בעיתוי אולי הכי גרוע שרק יכול להיות, במצב נפשי שאסור להשאיר לבד (נקרא לזה כך), לחמש פגישות רצופות, אבל בסופו של דבר, ואל תשאלי אותי איך זה קרה, הצלחתי לחזור ודיברנו - נאמר לי בזמנו, וקצת אחר-כך, שאלו היו הרגעים הכי קשים למטפל בכל הטיפול. קשים מאד. גם לי. גם לו. לדברי המטפל, לפי הגישה הטיפולית שלו, הפרידה - איך שהיא קורית - קובעת את גורלו של הטיפול כולו. ברמת הקביעה של טוב או רע. אילו הייתי עוזבת אז ולא חוזרת הייתי נשמעת מאד רע היום, אם הייתי... זה היה בערך לעשות לעצמי את הדבר הכי גרוע והרסני.

החוויה הכי גרועה שהייתה לי בחיים זה שיום אחד החלטתי להפסיק טיפול(לפני שנה בערך..) אין לכם מושג מה קרה אחרי זה ואיך זה השפיע עמוקות על מהלך חיי. ממש אסון. המטפלת בעצמה התנגדה לזה ,היה סוג של כעס- אני לא יכולתי להתמודד עם הכעס- ממש פחדתי ממנה!!! ולא רציתי לבוא לפגישה נוספת." חששתי לחיי" אשכרא. ואח"כ ואללה יסטור ולהקתו. חוויה בעוצמות שמזמן לא חוויתי וזה היה איום ונורא!! ואז נשארתי עוד שנה "בכוח" ולבסוף נחשו מה.. המטפלת החליטה בעצמה להפסיק את הטיפול. ובחרה להפנות אותי לאיש מקצוע. בלי כעס בלי כלום.. ולא קרה כלום הפעם.. הפרידה הייתה סבבה לגמרי לא כמו בפעם הראשונה שאני רציתי לעזוב.

שלום, יש לי שתי שאלות: 1) יש הסכם ביני לבין המטפלת לגבי הודעות SMS בין הפגישות. הבעיה שכל פעם שאני שולחת הודעה, משהו מתפוצץ בינינו. ואז היא חוזרת לעודד אותי לשלוח הודעות. מצד אחד היא מרגישה שאני יותר פתוחה דרך ההודעות ואומרת דברים שלא מעיזה לחשוף בתוך החדר, ומצד שני היא מראה לי עד כמה הדבר מעצבן או פוגע בה!!! 2) אני משתמשת בשיטת ביטול הפגישות כסוג של בריחה מהתכנים הכואבים. גם זה מעצבן אותה נורא, אבל האם אני צריכה לרצות אותה רק, כאילו ללכת רק בכדי שלא תתעצבן עלי. או שאני צריכה לחשוב קודם על הפחד שלי ועל איך אני אתמודד איתו (אפילו אם השיטה לא נכונה). תודה רבה

שלום נועה את שואלת שאלות הנוגעות באופן ישיר גם בהסכם בינך לבין המטפלת לגבי הצורה בה הטיפול מתנהל וגם בדרכים השונות בהן את יכולה להביע את עצמך מולה, בצורה ישירה יותר או פחות, בתוך השעות הטיפוליות או מחוצה להן. נדמה לי שזו השאלה החבויה מאחורי שתי השאלות המוצהרות: מה הדרך, השפה, שגם את וגם המטפלת מסכימות עליה כמתאימה ויעילה ביותר עבורך לצורך השגת מטרות הטיפול. מבחינה, זו, בהתייחס לשאלה השניה, הייתי מציע לך לנסות ולברר האם את יכולה למצוא דרך התמודדות אחרת מאשר ביטול פגישות (כלומר, הדרך שלך לספר על קושי), שתסייע לך יותר בחייך ופחות תפגע בך כתופעת לוואי. הסיבה היחידה שאני חושב שכדאי לך לעשות זאת היא עבורך, בהחלט לא בגלל כעס המטפלת, אלא שמשום שבטווח הארוך את היחידה הנפגעת מדרך התמודדות זאת. לגבי השאלה הראשונה קשה לי לענות משום שלא ברור לי לגמרי מה היא ההחלטה לגבי שליחת הודעות בין השעות. אני מנחש שאולי הסיבה לחוסר ההבנה שלי קשורה למשהו שאולי אינו ברור לגמרי שבהסכם שלכן. אם אכן כך הדבר, הרי שהייתי מציע לך להעלות את השאלה בצורה ישירה מול המטפלת ולחשוב שוב איתה על החלטה המקובלת על שתיכן. בהצלחה דוד

הייתי בטיפול קבוצתי ואישי בהנחיית פסיכולוג. הגעתי לטיפול, עקב טראומות קשות שעברתי בחיי. למרות הטראומות הקשות, הצלחתי לסיים תואר ראשון ושני בהצטיינות. הגעתי לקבוצה הטיפולית. הטיפול לא רק שלא קידם אותי, אלא גרם לי לטראומה הקשה ביותר בחיי - משברים פסיכוטיים. בקבוצה שלט כלל לא כתוב: דרוויניזם חברתי, בניצוחו של הפסיכולוג ואני הייתי השעיר לעזעזל שעליו הוציאו המטפל והקבוצה את הרוע שבהם. הפסיכולוג טיפל בשיטה הפסיכו- דינאמית , התיימר לפרק ולהרכיב אותי מחדש. הוא הצליח לשבור אותי.את מלאכת הקודש של בניה מחדש עושים פסיכולוגים אחרים. יצויין שאינני חולת נפש ומעולם לא אושפזתי בבית חולים פסיכיאטרי. כמו כן אני עובדת שנים בעבודה מכובדת מאוד במשרה מלאה ויש עלי חוות דעת חיובית ואני נשואה באושר רב. מעולם לא היו לי משברים פסיכוטיים לפני הטיפול הקבוצתי פסיכולוגי. ולאחר שעזבתי את הפסיכולוג שבנדון, לא היו לי משברים פסיכוטיים נוספים. הפסיכוזות היו כחודש לאחר עזיבה בכעס את הקבוצה וכחודש לאחר סיום הטיפול האישי עם אותו פסיכולוג. יצויין שבזמן הטיפול האישי, לאחר הפסיכוזה הפסיכולוג לא תמך בי ונתן לי להרגיש אפס. במשך שנה הייתי במצב אובדני מאוד מסוכן, שבו כמעט קפחתי את חיי במו ידי. כאשר אמרתי לו שאני רוצה להתאבד הוא ליגלג עלי וחשב שמדובר בהצגה, כדי לזכות בתשומת לב. בימים שהיו לי התקפי חרדה ולא יכולתי ללכת לעבודה הוא אמר שאני לא אחראית, ואני רוצה לחזור לרחם אימי ולא לתפקד(כל זאת כאשר חזרתי לעבודה כשבועיים מיום תחילת הפסיכוזה). בנוסף בעת הטיפול הקבוצתי לקחתי מספר פגישות אישיות עם המטפל כדי לשוחח על דברים שלא רציתי לדבר בקבוצה. הפסיכולוג לא הצליח לעשות הפרדה ולשמור על סודיות רפואית וסיפר בפורום הקבוצתי את הדברים שאמרתי לו ביחידות. שאלתי: כיצד קורה שמטופל בא לפסיכולוג ע"מ להתמודד עם טראומות שעבר ולהרגיש טוב יותר, ובמקום זאת מקבל שני משברים פסיכוטיים. אני לא נשברתי מהטראומות שעברתי אלא מהטיפול הפסיכולוגי. מה קורה עם האחריות של המטפל כלפי המטופל?מה קורה עם האתיקה כלפי המטופל? יצויין שהיום אני עוברת טיפול פסיכולוגי שמיטיב עימי מאוד ואני מאושרת. דווקא בגלל שהטיפול היום כל כך טוב, קשה לי להבין ולקבל את הטיפול שגרם לי לשני משברים פסיכוטיים.

שלום לסימן שאלה את אכן מתארת התרחשות מפחידה מאוד, התרחשות בה את מגיעה למקומות טיפוליים, מקווה לקבל תמיכה וסיוע, ובמקום זאת נפגעת בצורה חמורה מבחינה אישית, לתחושתך כתוצאה ישירה של הטיפול אליו נחשפת. למטפלים יש כמובן אחריות מקצועית ואתית כלפי מטופלים, אחריות המעוגנת בחוק כמו גם בקוד האתי של הפסיכולוגים. קשה ומצער לשמוע על מצבים בהם מטופלת לא רק אינה מרגישה כי נעזרה אלא להיפך, חשה את הפגיעה והנזק שנגרמו לה בעקבות הטיפול. שמחתי לסיום האופטימי שלך, ההגעה למקום בו מאחים את השברים ובו את מרגישה שמצאת את המקום הנכון והמרפא עבורך. אני מאחל לך להישאר במקום זה ככל שתחושי בכך צורך ושההחוויה הזו תמשיך להיות חוויה מתקנת עבורך ותסייע לך להחלים מפצעייך. בהצלחה דוד

אף פעם לא חשבתי שאגיע למצה הזה, והנה אני כאן. "סיימתי" טיפול אחרי מעל לארבע שנים. במשך כל הזמן הזה לא תארתי לעצמי שכך נסיים. היתה פגישה קשה מאוד. המטפלת אמרה שהיא דיווחה עלי לפסיכיאטר המחוזי. שהם רק מחכים לאישור שלה. לא כל כך הבנתי ואני לא ממש יודעת איך זה עובד.. אבל כנראה היא כתבה לו מכתב, ומספיק שיחת טל' ממנה על מנת שיפעלו. זה לפחות מה שהיא אמרה לי. היא תפעיל את זה ברגע שהיא תחשוב שאני עושה משהו. למרות שאני כביכול כבר לא בטיפול אצלה. כאילו סיימנו. אבל מרגיש שזה כל כך לא נכון. אני לא יכולה להתמודד עם המצב. השארתי לה הודעה שתחזור אלי, אני רוצה לבקש ממנה שתבטל את זה. גם ככה אני לא ישנה בלילות, ועכשיו עם הידיעה הזאת אני פשוט מתמוטטת לחלוטין. לא מבינה איך היא יכולה לעשות את זה אחרי כל השנים האלה, עד שסוף סוף למדתי להאמין בה ולה. איך היא יכלה לעשות לי את זה ובו בזמן להגיד שאכפת לה ושהיא אוהבת אותי? היא מכירה אותי כל כך טוב. היא יודעת שמה שהיא עשתה זה הדבר הכי הכי קשה לי בעולם. כל הלילה היו לי סרטים שהנה תיכף ידפקו בדלת ויבואו לאשפז אותי בכפייה. כל כך מפחדת. לא מתפקדת בכלל. מחכה שהיא תתקשר אלי לבקש ממנה. לא יודעת מה לעשות אם היא תסרב לבטל את זה, לא יודעת מה לעשות עם הפרידה הכל כך קשה הזאת, עם הכאב הזה ששורף את הבפנים ומכלה אותו עד תום. אם רציתי כל כך למות לפני זה, היא לא יודעת איך וכמה מרגיש לי עכשיו במצב הזה. אם המטרה שלה היתה להרתיע אותי או "לשמור" עלי, היא לא יודעת כמה זה עושה רק את ההיפך הגמור. איך היא יכולה לעשות לי את זה? כשהיא אומרת שיש לי מקום כל כך מיוחד אצלה, שתמיד היא אומרת את זה. שהיא אומרת שאכפת לה ושהיא אוהבת אותי ושלעולם תהיה איתי. איך היא יכולה לעשות את זה ולהעמיד אותי במצב כזה? איך בכלל עובד העניין הזה עם הפסיכיאטר המחוזי? שולחים לו מכתב ואז גם מאשרים טלפונית? מספיק רק מכתב וברגע שהוא יגיע אליהם יפעלו? איך זה עובד? אין לה מושג כמה אני שונאת את עצמי ואת החיים עכשיו. יותר מתמיד. יותר מהפעמים בהם עברתי פגיעות. יותר מתמיד. שונאת את עצמי. שונאת את החיים. שיר

שלום שיר אני מבין שאת עוברת ימים ולילות קשים ושאת מודאגת לגבי אפשרויות פעולה שונות מצד הפסיכיאטר המחוזי. נשמע לי שנקטת בצד הנכון כאשר התקשרת לפסיכולוגית שלך. אני לא יודע כמובן האם היא תחליט לנהוג אחרת מאשר נהגה, אבל נשמע ברור שיש לך זכות לדעת היכן המצב עומד. בדרך-כלל נקיטת פעולה מצד הפסיכיאטר המחוזי אינה דבר פשוט והיא דורשת שיתמלאו תנאים חמורים, המצוינים בדיוק בחוק. תנאים אלה כוללים, בעיקר, מצב של סיכון לאדם או לאנשים סביבו יחד עם מחלה נפשית הפוגעת בכושר השיפוט. בנוסף, למרות שאני מבין שהמצב כרגע רגיש מאוד מבחינת יחסך לפסיכולוגית, הייתי מציע לך לא לבטל במהירות את האמון העמוק ואת הקשר שנבנה ביניכן במהלך השנים. נשמע שהיא אכן מנסה בכל כוחה לשמור עליך ולדאוג לשלומך. ואולי, עד כמה שזה מפחיד וקשה, תוכלי לבדוק האם את יכולה להישען מעט על האמון הארוך הזה ולהאמין שהדבר המרכזי המנחה אותה הוא הרצון לעשות את הנכון ביותר עבורך. בהצלחה דוד

היא לא דומה לאף אחת אחרת לאף אחת שעוברת ברחוב היא משונה וכשהיא מדברת קולה עושה לי משהו קרוב. היא לא רואה אני כאן כל הלילה עומד בצד ומסתכל איש מאוהב, עומד בצד ומסתכל. והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר השפתיים לוחשות ללא מנוח היא לא דומה לאף אחת.

שלום מישהו דבר מסובך אהבה. כמעט הייתי מתפתה לומר שזהו תחום שעדיין נמצא מחוץ להבנתה ותפיסתה של הפסיכולוגיה. ובשיר הזה - האהבה עושה לאוהב דברים שונים והוא בעיקר נמצא מהצד. מסתכל. אני מאחל לך אהבות קרובות והדדיות ושהמסר, במידה והוא מסר טוב של אהבה,אכן יגיע ליעדו. דוד

כבר חודש אני סביב הסיפור הזה... אני צריכה שם וב דחוף אשמח מאוד לעזרה

שלום יפה ככלל, איננו מפרסמים בפורום המלצות אישיות על אנשי מקצוע. אם למי ממשתתפי הפורום יש המלצה ספציפית הוא מוזמן לשלוח אותה לכתובת המייל האישית שלך. בנוסף, כהמלצה כללית הייתי מציע לך לבדוק מכונים שונים להתפתחות הילד, שם בדרך כלל ניתן למצוא אנשי מקצוע טובים בתחום ההתפתחותי. בהצלחה דוד

מי זה כולם?

ל. שלום, כולם כאן, ושוב צר לי על העיכוב. דרור

בילבי שלום, כפי שאת בוודאי רואה לא נרדמתי ובוודאי לא שכחתי אתכם. פשוט התעכבתי מסיבות אישיות. דרור

שלום ליאתי רציתי לדעת מה את חושבת.. הייתי בפגישה ובכיתי המטפל נתן לי יד קירב את הכורסא זה היה מאוד תומך ונעים והרגשתי לא לבד:-))))))))))))))) למרות שהפגישה הייתה קשה הפעם לא התפרקתי ליומיים:-) רק רציתי לשאול אותך אם את חושבת שזה בסדר וכאלה...ושזה נהוג כי מבחינתי זה תומך אבל איך זה מבחינת חוקים וכל הדברים האלה? חוצמזה שבוע טוב:-)

שלום לך, ליאת תהיה פה ביום חמישי ותוכלי לפנות אליה. אני חושב שאם זה הרגיש לך טוב ומתאים באותו רגע זה חשוב. יחד עם זאת אני תוהה מדוע את שואלת האם זה בסדר, מהם החוקים שמטרידים אותך ולמה? אני חושב שבטיפול פסיכולוגי, בעיקר במבוגרים, אין מקום למגע פיזי בין מטפל למטופל/ת. אני יכול להבין את הצורך במגע פיזי אבל אני יכול לראות אם את החסרונות שבכך ובנוסף אני חושב שניתן לקבל תמיכה קרובה מאוד גם ללא מגע פיזי. שוב, אם הרגשת עם זה לגמרי בסדר, ומדובר במצב חד פעמי זה יכול להיות בסדר. דרור

שלום לך, וגיניסמוס זו הפרעה שהבסיס לה הוא נפשי ומקשה על קיום יחסי מין. באופן ספציפי קיימת היצרות של הנרתיק בעת קיום יחסי מין דבר שמשפיע על היכולת להינות ולקיים יחסי מין. הסיבה לכך יכולה להיות טראומה שמובילה לחשש מחדירה ולהתכווצות אוטומטית, זה יכול להיות בעיה פיזית שגמה כאב וכיום החשש ממנה מביא להתכווצות ויכולות להיות סיבות פסיכולוגיות נוספות. טיפול פסיכולוגי ממוקד בנושא יכול להביא הקלה משמעותית. דרור

למה אתה מתכוון ב"טיפול פסיכולוגי ממוקד"? טיפול התנהגותי קוגניטיבי?

ערב אחלה לכולם:-) יש קטע מוזר שהמטפל שלי קצת מבולבל או אני... לא יודעת..... המטפל שלי עבר קליניקה למקום רחוק יותר ולי קשה עם זה (אין לי אוטו וזה ליסוע מתל אביב לרמת השרון) ביקשתי ממנו שימליץ לי על מישהו אחר...... והוא מתעקש שניתן לזה זמן ושהוא לא חושב שהמרחק הוא הבעיה? אז מה הבעיה אם לא המרחק מה נהיה איתו.???????????????????אני אצלו חודש וכבר בפגישה הראשונה הוא סיפר לי על השינוי......פתאום רחוק לי אז מה הקטע שלו? למה הוא מתכוון? תודה ושבוע סבבה לכולכם:-)

שלום לך, אני מבין שאת מתקשה להבין על מה המטפל מדבר, מה לדעתו מפריע לך אם לא המרחק. אני חושב שהמרחק מפריע לך אבל לא זו הסיבה שבגללה את רוצה לעבור מטפל. הוא בחר לספר לך בפגישה הראשונה, ככל הנראה בכדי להשאיר לך אפשרות האם להיכנס לטיפול או לא, את בחרת מסיבותייך שלך, להיכנס לטיפול. כעת משהוא עובר את מבקשת מטפל אחר. אני לא יודע מדוע בדיוק אבל גם לי נשמע שזה לא רק המרחק עליו ידעת בהתחלה אלא משהו נוסף, אולי תגובה לתחושה שלך שהוא מתרחק ממך, נוטש אותך ואת נדרשת להיות זו שהולכת אחריו ואת לא מוכנה לכך. המלצתי היא שתקדישי לפחות פגישה אחת לדבר איתו על זה ולהבין ביחד איתו מדוע את מבקשת דווקא ממנו המלצה על מטפל אחר. דרור

המרחק כן בעייתי!! מה זאת אומרת מבקשת דווקא ממנו המלצה על מטפל אחר? מה זה אומר? יש בעיה עם זה? זה אומר על משהו?

אני מקווה שמישהו יוכל לעזור לי.............אם לא תפנו אותי לפורום אחר בבקשה.... אני בגיל 31 סובלת מחיתוך עצמי שנים רבות וגופי בעיקר מכוסה צלקות כל פעם שאני מכירה בחור ואנו מגיעים לקטע של הסקס אני מתביישת שיראה את הצלקות..(רגלייים ובטן צידית) רוב הבחורים שהיו איתי התייאשו מזה שאני לא מוכנה להדליק את האור... להתקלח איתם או כל דבר שקשור לחשיפה אני מאוד רוצה להצילח בקשר החדש אבל לא יודעת איך להתגבר על הבושה... מה אומרים במצבים כאלה לבחור שבטח יסתכל על הצלקות ויגעל אני חיה בחושך הלחתוך את עצמי פגע לי בכל תחומי החיים אני בקושי עובדת לא למדתי בקושי סיימתי תיכון פשוט אין מוטיבציה רציתי שיהיה מישהו שיאהב אותי....שלא אתבייש בגוף שלי לידו.......... איך חיים ככה איך אפשר אחרת? מה בחורים יכולים לחשוב על זה? תודה לכם על ההתייחסות

כרמית שלום, חיתוך עצמי הוא לרוב דרך להפחת כאב נפשי, הוא מביא להקלה זמנית, אך כדברייך גורר איתו תחושות בושה ואולי כעס עצמי נוסף. אני מאוד יכול להבין את הקושי שלך ברגעים אינטימיים מחשש שיידחו ממך. משום שזה גורם לך כל כך הרבה סבל, ומשום שלדעתי החיתוך העצמי אינו הבעיה אלא אחד מהביטויים שלה חשוב שתקבלי עזרה מקצועית. כאשר לא תרגישי עוד צורך לחתוך את עצמך תוכלי לחשוב כיצד את מתמודדת עם הצלקות שכבר נשארו, כאשר גם פתרונות רפואיים אפשריים. דרור

תאהבי את עצמך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מי שיאהב אותך לא יעניין אותו לא צלקות לא גובה משקל או כל דבר אחר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לי בעיה אני מאובחנת כאישיות גבולית ודכאו ונמצאת בטיפול פסיכולוגי שנתיים לוקחת כדורים בשבועיים האחרונים הפסקתי לקחת והמטפל קולט שמשהו לא בסדר.. אם אני אספר לו הוא יכעס שלא התייעצתי איתו ומצד שני לא בא לי כדורים יותר מה יכול לקרוט איתי..

שלום לך, ייתכן שהמטפל שלך לא יהיה שבע רצון מההחלטה שלך, ומכך שהחלטת לעשות את זה לבדך ללא התייעצות איתו. אבל זה נושא טיפול ביניכם, נושא של אמון וביטחון במקום שלך מולו וביכולת שלך להשהות החלטות ולהתמודד עם אי הסכמה שלו. מבחינה רפואית חשוב, גם אם מחליטים להפסיק טיפול תרופתי לעשות זאת בהדרכת רופא ובליוויו, בהדרגתיות, תוך פיקוח על השלכות ההפסקה. גם בשל כך אני חושב שחשוב מאוד שהמטפל שלך יידע מזה. דרור

אה................................אני...אמרתי למטפלת שלי היום שאני רוצה למות והיא לא עשתה עם זה כלום!!!!!!!!!!!!!!! איך זה קורה..... אני התכוונתי ברצינות והיא לא עשתה כלום לעזור לי! יש סגנון טיפולי כזה...? לשחק אותה קול מול מישהו שרוצה למות.......למה היא לא רואה אותי? היא אפילו לא התקשרה והיא תמיד אבל תמיד מתקשרת!!!!!!!!!!!מה הקטע שלה?

יעל שלום, נשמע שמאוד רצית שהמטפלת שלך תעשה משהו, תראה לך שהיא מודאגת, שאכפת לה ואולי גם תיקח אחריות ותמנע ממך לפגוע בעצמך. אבל נסי לחשוב האם דיברתם על זה בתוך הפגישה, האם זה שהיא לא עשתה משהו אומר בהכרח שהיא לא הגיבה ולא ראתה את הכאב שלך. אני לא חושב שיש סגנון של להיות קול, אבל בהחלט יש חשיבות להפוך את המעשים למילים גם אצלך וגם אצלה. דרור

שלום לך, אם יש לך מטופל שהוא לא ממש מדבר, לא ממש משתף. הסיבה היא לא יודע התנגדות, קושי בהיחשפות, ]חד מתלות- כל מה שעולה לך לראש. יש מצב שאתה כמטפל יימאס לך, שפשוט לא יהיה לך יותר כלים להתמודד איתו? מה תעשה אם יהיה לך מטופל עזה? כמה זמן תמתין עד שהוא יתן בך אימון? יתחיל להרגיש נוח אצלך? מה המקסימום שאתה יכול לסבול? תודה

ערן שלום, כתבת בכותרת מטופל קשה, ואכן נשמע שקשה לך וגם למטפל שלך בתוך החדר. אתה שואל כמה זמן תהיה לו סבלנות אליך, ואולי אתה גם שואל כמה זמן תהיה לך סבלנות למצב הזה. בכל מקרה אין הגבלת זמן קבועה מראש, אני מניח שהוא מבין את הקושי שלך ומכבד אותו והוא מנסה בעדינות ובהדרגה לעזור לך להרגיש יותר בנוח, לבטוח בו ולהיפתח בתוך החדר. זה יכול לקחת לא מעט זמן, ייתכן גם שבשלב מסויים הוא יאמר לך שהוא לא רואה אפשרות שהוא יכול לעזור לך. אבל בעיני לפחות יש טעם רב להביא את השאלה הזו לטיפול, לפתוח מולו את החשש שלך והקושי שלך בטיפול ולשמוע ממנו את הדעה שלו. דרור

שמי מירב מירושליים שלום לכם אני בטיפול פסיכולוגי ארבעה חודשים ומאוד מרוצה מהטיפול שלי אבל....... המטפל אמר שכדאי שנוסיף עוד פגישה שיהיו שתי פגישות בשבוע...........!. אני לא יודעת אם הוא התכוון עוד פגישה ושאני צריכה לשלם על זה או לא...אם אני צריכה לשלם אז אין לי כסף ולא נעים לי להגיד לו......ואולי אם הוא הציע אז הוא התכוון שזה ללא תשלום נוסף. לא יודעת מה אתם חושבים ואיך פותרים את הקטע הזה??? אני כן חושבת שאני צריכה יותר אותו ואני שמחה שהוא אמר את זה אבל הוא לא הסביר איך זה יהיה. ביי לכם

מירב שלום, למיטב הבנתי הפגישה הנוספת כרוכה גם היא בתשלום. את כותבת שאת זקוקה לה אבל לא יודעת אם יכולה לעמוד בתשלום נוסף. עצתי היא אל תישארי עם זה לבד, אמרי לו שאת שמחה שהציע, שאת זקוקה לזה אבל שאת לא יכולה לעמוד בתשלום ונסו ביחד לבחון אפשרויות נוספות, כגון הנחה. דרור

שלום וערב טוב אני אחרי שני אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי פעם בסגורה ולאחרונה בפתוחה. האם יש לבית החולים זכות לתת מידע רפואי לגורמים שיבקשו זאת? אני רוצה למצוא עבודה ואולי אפילו להרשם לקורס....מה קורה לגבי התיקים הרפואיים בבית החולים למי יש גישה לכך? תודה רבה על תשובתככם

חיה שלום, קיימת סודיות רפואית על האשפוזים שלך ועל הטיפולים שעברת. כלומר ללא וויתור סודיות שלך לא ניתן לקבל מידע. ישנם מקומות הדורשים וויתור סודיות כחלק מתהליך הקבלה ואת רשאית לסרב. אני לא יודע מבחינה חוקית האם על בסיס זה מותר להם לסרב לקבל אותך לעבודה ושווה להתייעץ גם עם עורך דין בנושא. לגבי הרשמה לקורס לימודים בוודאי שאין סיבה שידרשו ממך וויתור סודיות. בהצלחה, דרור

שלום, מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה- המטופל נתן הסכמתו למסירת המידע הרפואי, חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי, מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל, לא נמסר למטופל המידע הרפואי לוועדת האתיקה אישרה את מסירתו לאחר, ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן העניין שיש באי מסירתו, כל אלה יחולו כשמסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין. כמובן, כל מקרה לגופו או לנפשו דעי זכויותייך, מחזקת ידייך בדרכך החדשה

לא יודעת איך לכתוב את זה מתביישת בעצמי אני בחורה דתיה נראית תמימה שומרת על תינוק שמן בריא מתוק מתוק ואני לא יודעת מאיפה בא לי הסטיות המיניות האלו פותחת לתינוק את הטיטול ומתחילה לשחק לו במובי דיק הקטן שלו... ובידיוק האבא נכנם... זהו זה הסיפור שלי הביטחון העצמי שלי ברצפה מנסה לספר סיפור כיסוי לזה...יש לי שאלה כמה בעצם...("ההורים עדיין לא דיברו איתי אבל כנראה שסיימתי את הקרירה בתור בבייביסיטר)1. האם זה יפגע בתינוק בעתיד?(אני מקווה מאד שלא מבחינת תפקוד מיני הטרדה וכו...) 2. מאיפה זה בא לי? לא מצליחה למצוא בחיים שלי לא עברתי אונס היחסים ביני לבין ההורים שלי יחסית טובים... 3. האם זה נפוץ הסיפורים האלו? טוב אין לי מה להגיד מתביישת להראות להורים את הפרצוף שלי ומרגישה שפגעתי באמון...

שלום לך, לא ברור מדברייך האם היה זה אירוע חד פעמי או אירוע שחזר על עצמו, שנית האם את מוטרדת ממחשבות כאלו במהלך היומיום. אם לא היה זה אירוע חד פעמי ואת מרבה להימשך לילדים הרי שמדובר ככל הנראה בהפרעה שחשוב שתטפלי בה, גם עבור עצמך, כי נשמע שזה מפחיד אותך, וגם על מנת שלא תפגעי בילדים. לגבי הילד, איני יכול לומר האם זה ישאיר עליו חותם, אם הוא ילד קטן משנתיים שלוש ככל הנראה זה לא ישאיר חותם. מעבר לגיל זה קשה לדעת ולומר מראש. אני מציע שבכל מקרה תפני לטיפול, זה יכול לעזור לך להבין מה קרה לך, מדוע רצית לגעת וחשוב מכך ללמוד כיצד בעתיד, גם אם המחשבות יישארו תדעי כיצד לא לתרגם אותם למעשים. דרור

ואפילו אם מה שכתבת פרי דמיונך לכי לטיפול. :))

בוקר טוב, מה מטופל אמור לעשות מול מטפל שמאבד את עצביו לרגע ומוציא את הכל בפני המטופל. הוא אומר לו (למטופל) כל מה שחשב עליו, ומה שהסתיר לאורך הטיפול. ואומר לו שהוא מעצבן אותו, שהוא לא יודע מה לעשות איתו.... כאילו כל העצבים שהצטברו אצלו במשך היום ממטופלים אחרים הם נזרקים כלפי מטופל מסוים. האם לחזור? לדבר ע לזה -(הוא בטח ימצא אלף דרכים לצאת מזה נקי)? להיעלם לו וזהו!!! איך אפשר לעכל התפרצות כזאת מאדם שנתת בו את כל האימון, ששנים לא הצלחת לתת לאיש אחר. איך אפשר? אודה לך על תשובה כנה

רויטל שלום, אני מניח שהחוויה שעברת בחדר בזמן שהוא התפרץ הייתה חוויה מאוד לא נעימה, בעיקר אם התקשית לתת בו אמון במשך זמן רב. כאילו היה משהו באותו רגע שהחששות הגדולים שלך התממשו. אני לא יודע מה קרה בדיוק באותו רגע, מדוע הוא התפרץ או מה את אמורה לעשות. אבל נראה לי שכאשר הוא מתפרץ זה נשמע כאילו זו האמת היחידה שהוא הסתיר עד כה, ובעצם החששות היו מוצדקים, ולעומת זאת חלקים אחרים שהוא הפגין בטיפול מזוייפים. שווה לחשוב על זה לפחות. לדעתי בכל מקרה נכון יהיה שתביאי את הרגשתך לפגישה, גם אם תחליטי לסיים, זה חשוב עבורך להבין מה קרה שם. ואולי עצה מהצד נסי ככל האפשר לא לראות את זה כמקום ממנו הוא צריך לצאת, להתחמק, ובעצם להוליך שולל, אלא כהזדמנות אמיתית להבין מה קרה ולראות לאן וכיצד את ממשיכה משם. דרור

מתה לישון או לישון ולמות זה כבר לא משנה, סליחה שעושה אידיאליזציה למוות, זה בסדר גם אם ההודעה תשלח לחלל ולא תגיע לשום מקום. מצטערת שלוקחת לכם מקום בפורום החביב במילים חסרי משמעות, מנסה לעשות פעולה "בריאה" כדוגמת הכתיבה מאשר לפגוע בעצמי. המרחק בין זה לזה הוא כחוט השני. אומרים תרגישי טוב אם תלכי לטיפול - הלכתי, אמרו גם -עבודה ,חברים, לימודים, חיוכים, תרומה לחברה, להיות חברה טובה, ילדה נוחה להורים, לשמור על חוקים, ללכת לסופר לקנות מצרכים, לראות סדרה טיפשית על החיים, לשלם וועד בית בזמן, לא לעקוף בפקקי תנועה, לקרוא ספר טוב, לעשות פעילות סופרטיבית, לתכנן עתיד, להתייחס בכבוד לסביבה, לשמוע מוזיקה טובה, להגיד מדי פעם לבן זוג אני אוהבת, להאכיל את החתולים, לא לקטוף פרחים שמורים, לסייע לחלש, להתעדכן בקורה בחדשות, לקרוא מספר מחקרים הזויים, לאכול בריא, לאכול המון בלי להקיא, לנסות לחיות בשלום עם עצמי, לא לחתוך את הגוף כשכואב,לא ליטול את נפשי, להגיד לא לסמים, לקיים יחסי מין כי צריך, להתקשר לאנשים שמחכים לשיחה כבר ימים, להנות מהשמש בבקרים, לעשות טיול כשמחשיך ומעלי הכוכבים, לכתוב שירה, ליצור הזדמנויות, לזכור ימי הולדת, לשמוע צחוק ילדים- כל זאת עשיתי. אז למה רע לי, למה הכל כואב, למה אני כותבת את השטויות שאני כותבת, למה לא יודעת להגיד די כשכואב לי, למה אני שותקת, למה לא אכפת לי אם אמות מחר בבוקר, למה עשיתי את כל הבריא ובתוכי הכל כל כך מרוסק, למה אני לא מסוגלת לצעוק, למה אני מחייכת, למה לאף אחד אין תשובות ולמה לעזעזל אני עדיין פה. אומרים מחר אולי יהיה אחרת, הכל תהליך שעוברת, אומרים שהכאב ידעך והחיים יקבלו צביון אחר, אומרים את חזקה את הכל עוברת, אומרים את בטיפול בגלל זה את כל כך מתפקדת, אומרים שהכל ישתנה כשחומרים יהיו מעובדים, אומרים הזמן יעשה את שלו, אנשים מדברים מדברים מדברים אז למה זו אני שרוצה כרגע להפסיק לנשום.

שלום לך, אני לא שומע בדברייך אידיאליזציה של המוות, אני שומע כאב עז המוביל ברגעים מסויימים, בעיקר בלילה להתגברות הרצון להפסיק את הכאב בכל דרך שהיא. את מדברת על הפער שאת חשה בין הבפנים המרוסק, לבין הבחוץ המתפקד, אולי מתפקד מדי. אני שומע את הייאוש שלך את התחושה ששום דבר ממה שהבטיחו לך שיעזור לא עוזר, ומכאן גם את תחושת הבדידות עם הכאב שלך. נשמע לי שחלק מרכזי בכאב שלך קשור לפער בין החוויה שלך מבפנים לדרך בה את נראית מבחוץ. ייתכן ואני חוזר על דברים שנאמרו לך אבל המשך העבודה הטיפולית, עיבוד החוויה הפנימית שלך יכול להביא להקטנת הפער הזה ועמו הקטנת הכאב. דרור

יקרה שלי אין לי מילים כבר אמרו לך הכל ואת מכירה את כל המילים והדרכים האופטימיות.... אולי כדאי שתגידי בטיפול שאת לבד ושאת לא יכולה להרפות את הבפנים לבחוץ.... אני בטוחה שהמטפל/ת שלך תהיה בשבילך זו לא בושה להגיד צריכה עזרה...... ואז לתפקד פחות וליפול יותר כשמישהו לידך.. אני פה איתך שולחת לך יד מלטפת ואוחזת בך חזק!! מקווה שתשני כבר הלילה...... אוהבת אותך את יודעת ומלווה אותך פה בדרך הכל כך קשה וגאה בך על ההתעקשות להרגיש טוב מבפנים קודם כל מבפנים כי מבחוץ את עושה באמת הכל:-( שלך בילבי ילדת הברזל

מה שאת אוהבת מילים: מאיר גולדברג קחי מה שתרצי, מי יסרב לך קחי את העולם כולו מי יוכל לומר לך לא אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך מי שאת רוצה יבוא אל תלכי עם מי שלא תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב יש לך זמן לגדול, כמה יפה את קחי את העולם כמו פרי קחי כל מה שאפשרי אין אחת כמוך, את כבר יודעת שתוכלי תמיד לבחור כל מה שתרצי לזכור תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב

מצחיק-עצוב

שלום לך, אני לא בטוח שהבנתי את דברייך לגמרי אבל אכן יש עצב רב בפורום ומדי פעם משתרבבת גם אמירה הומוריסטית המכניסה גם קצת צחוק לתוך העצב. דרור

שלום לך, איני בטוח לאיזו הודעה את מתכוונת ובכל מקרה נראה שהיא נכתבה ביום שבת, בו הפורום נמצא במנוחה. עניתי לדינה במהלך היום ואני מקווה שזו ההודעה אליה את מתכוונת. דרור