פורום פסיכולוגיה קלינית

דוד יקר, כתבתי קודם לכן והחלטתי בסוף לא לשלוח. כתבתי כאן כבר דברים דומים ולא חידשתי כלום. גם עכשיו כנראה לא אחדש :-) ובכל זאת.. רק לומר שהפער הזה בין סערת הרגשות בין הפגישות וההשתוקקות אליה ובין הדיבור הביישן, השקט והמאורגן בפגישה עצמה כבר נעשה לי קשה מאוד. אני מאותתת לה שיש שם יותר מזה- כותבת לה אסמסים קטנים עם רשמים של אחרי פגישה. היא יודעת שזה כך, אבל אני לא מצליחה לומר לה במילים את מה שאני מרגישה. כשאני חושבת להשמיע אותן אני מרגישה שהמילים האלה לא אמינות ונסוגה. בכלל, מילים עם הרבה צבע מביכות אותי. רק בכתיבה זה מרגיש לי לא מוגזם מצידי. ישבתי מולה היום, רגל על רגל, ובמילים שקולות ומאורגנות סיפרתי לה שמאוד נעים לי שהמחשבה עליה מלווה אותי לכל מקום, אבל שזה גם קצת מפחיד. כמיהה משוגעת. סיפרתי שאני מרגישה קצת כמו ילד שפעם עבדתי איתו, בן 6 עם היפראקטיביות. כל כמה דקות הוא היה מזנק עליי, מתנפל ממש, מטפס עד הראש ונאחז בכל הכוח. ההתנפלות הזו הרגישה כמו דחף, כמעט ייצרי, להיצמד.. כמעט לא בשליטתו. לא חשוב באיזה מרחק הוא היה ממני וכמה רהיטים היו בינינו, הוא פשוט היה מזנק. לא מרגיש כאב כמעט.. כך אני מרגישה לפעמים בין הפגישות. רעבתנות כזו של דחף, לא בטוחה אפילו ל?מה. לחיבה אולי. בא לי להחזיק בה חזק. אם היית יודע כמה זה רחוק ממה שאני מקרינה.. אני לא הודפת אותה, אבל אני חושבת שאני די מאופקת. "די" :-) אפילו לתאר את עצמי אני עושה באיפוק. איך אפשר לשבת מול מישהו כשכל מה שרוצים להגיד זה "אני אוהבת אותך", או "כמה את יפה".. זה מצחיק. אפילו עכשיו זה עושה לי טוויץ' קטן :-) מרגיש לי לא אמין. אני בטח אבכה או אצחק אם אומר לה דבר כזה. אני חושבת עליה עכשיו ומיד מחייכת :-) היא מחבבת אותי... הייתי רוצה שתאמר את זה, אבל אני מרגישה את זה גם בלי שתגיד.. יש לה כל מיני מבטים. ויש לה מבט אחד מיוחד, שאני לא מצליחה למצוא לו מילים אבל אני מאוד מחבבת אותו. יש בו סקרנות נעימה וחיוך ומוכרות ואיזו קריצה של חיבה. אני לא בטוחה שאנחנו באמת נפרדות. זה נשמע לי מוזר. כמעט לא הגיוני. ובאותו זמן... אני חושבת שהיום דיברנו על האפשרות להמשיך יחד. היא חשבה שאני רוצה לשאול אותה, אבל אני לא שאלתי אז גם היא לא לחצה, וכך יצא שדיברנו על האומץ לחשוף כמיהות נוספות באופן כללי, כשנדמה לי ששתינו חשבנו על זו. באופן מפתיע, לא שאלתי לא רק כי לא היה לי אומץ, אלא גם כי לא ידעתי אם זה באמת מה שאני רוצה. להמשיך עוד. מבלבל... אולי הכמיהה המשוגעת הזו עכשיו היא כי נפרדים וכך צריך להיות ולא כי הייתי באמת רוצה שנמשיך. קצת נוח לי שאנחנו כבר לא לגמרי בעובי הטיפול. אולי ... אתה יודע? יש לי כבר כמה זמן תמונה בראש שלי מחבקת פעמון זכוכית גבוה, שהיא בתוכו. והתחושה שלי היא שאני מרשה לעצמי לחבק רק כי אני יודעת שהזכוכית תגן עליי. רק כי היא שם ואין סיכוי שאגע. אולי אני צריכה לספר לה על פעמון הזכוכית הזה.. תגיד, שאלה על הדרך- איך מתייחסים בפסיכולוגיה לדימויים כאלה שבאים בערות. זה כמעט כמו חלום, אפילו מבחינת הסימבול שהם נושאים, אלא שאני ערה. או כך אני רוצה להאמין.. :-) ובנימת טרום-שינה זו אסיים :-) שיהיה ליל מנוחה, לילך

היי לילך, את כותבת ,עד כמה את חסרת צבע אל מול המטפלת ,ואולי אל מול העולם כולו.. אבל איזה עומק עם שלל גוונים מרהיבים יש בכתיבה שלך . מחשבות ,הרגשות ,חויות ,שאצל אחרים ,(כולל אני )נסרקים בראש בצורה בלתי מעובדת ומאורגנת ,אצלך הם עולים בכתיבה ,חי ברור ולוהט.. ולילך, יש לי עצה קטנה בשבילך,ככה מהבטן ,אם את חושבת להפסיק את הטיפול ,כי כך זה נכון לך וכך את מרגישה ,פשוט סיימי אותו ,אל תהססי ,ואל תתפתי לאפשרות שיהיה המשך רק בגלל כאב הפרידה ,שהוא מובן לגמרי. תמיד תוכלי לחדש טיפולים ורצוי אצל אחרים. אחרי לילה מלא בתמונות ..אני מקוה שהבקר בהיר יותר וקסום... ריקי :-) וד"ש חמה חמה לדוד, שהוא באמת יקר ומתנה נפלאה לפורום.

כמה קשה לחשוף את הכמיהות האינטימיות שלנו במיוחד כלפי מי ש"בחדר האינטימי שלי" . והידיעה שהיא יודעת ומרגישה ושותפה להרגשתנו לא בהכרח מרגיעה. מה יקרה אם אם כן תעיזי ותדברי עליהן בפניה?אולי תופתעי מעוצמת ההקלה שמהלך כזה יביא בעקבותיו. המשקולות הללו של ההרגשה והספק שמא היא יודעת או, לא מרגישה או לא, ומה היא חושבת וחשה כל אילו ראויים לעניות דעתי, שלא תניחי להם. גם בשלהי הטיפול אפשר לזכות באורות שלא מן ההפקר.

שלום לילך לא שאני צדיק, אבל לו הייתי, הייתי אומר בסיפוק משהו כמו "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". אני מצטרף לשתי התגובות הקודמות וחושב שכל אחת מהן אומרת משהו חשוב ורלוונטי לגבי הדברים שאת מביאה. ויתרה מזאת, עצם התגובות, והאופן בו הן נכתבות, מעיד, בעיני, על עד כמה הדברים שלך מצליחים לגעת, באופן ישיר וחי, ולא דרך מחסום של זכוכית או כל חומר אחר. כך שגם בעקבות התגובות, וגם בעקבות הדברים שאת כותבת, מתחשק לי כמעט שלא להוסיף דבר (ונדמה לי שכבר כתבתי על זה בעבר?). את שם. את הולכת בדרך שלך ובצורה הנכונה לך, ובתחושה שלי מה שאת מביאה לפה הוא יותר על מנת לשתף ולחלוק (וזה מצוין כמובן) ולא לשם קבלת דעה כזו או אחרת ממני. אני לא חושב שאת באמת צריכה אותה. בא לי פשוט להגיד לך להמשיך ללכת, לא לוותר. אבל, קשה להתאפק..ולכן אוסיף עוד מעט ואומר שכמו שאת יודעת, זה הכל עניין של שליטה. שליטה והויתור עליה. ומה שנח מאחורי הקושי לוותר על השליטה היא כמובן המכרה הותיקה והמוכרת לכולם - חרדה. מפחיד לא לשלוט. לא להיות מאופקת. מפחיד להסתכן, לצאת מעורך, ולהתקל בריחוק צונן (לא שאני חושב שתתקלי בו בהכרח. את זה גברת חרדה חושבת). ושוב - אם תרגישי שאת יכולה, שווה להסתכן. זה מפחיד כמובן, אבל איזה דבר שווה בחיים לא מפחיד? ובעניין השאלה, דימויים ורגעים דמוי חלום שעולים בערות הם חלק חשוב מהתהליך ותמיד טוב להביא אותם לשעה הטיפולית. כמו חלומות, גם הם מהווים את "דרך המלך ללא-מודע" ובתור שכאלה, הייתי ממליץ להשתמש בהם כמה שיותר. להתראות דוד

נויה, איזו תגובה יפה וחמימה. וחבל שלא אני כתבתי... עוד מקרה של תאונת שמות חביבה: היתה כאן פעם נויה אחרת. זו אני... אני אחתום מכאן ואילך בשם "נויה הישנה". דרישת שלום לכולם, ובפרט לך - לילכי - שמדליקה בכולנו (ובי) כמיהות ומלבישה במילים את כל אותן תחושות חמקמקות שזורמות מתחת לפני הקרקע, נויה (הישנה כאמור)

שלום דוד, שוב פעם צריכה תמיכה בין פגישה לפגישה עם המטפלת. משבר אמצע השבוע נעשה די קבוע אצלי אולי בשל המצב החדש בו אני נמצאת. לפי הפסיכולוגית אני נמצאת בצומת חשובה, בתהליך השינוי ובבסיס ההחלטה של הצומת הזאת נמצא הפחד. אומנם מרגישה טוב, הרבה דברים השתנו, אך גם הרבה דברים לא וצריכים להשתנות דחוף!!! איך ממשיכים? מאיפה לוקחים את הכוחות, האופטימיות והסבלנות? איך ממשיכים לשנות, להשתנות ולהתגבר על הפחד? מה עושים עם כל הטוב הזה גם שהמצב עדיין לא כל כך טוב? איך יודעים שעוד טוב יגיע? איך משמרים את המצב הטוב מחזקים אותו כשעדיין קיימת ריקנות גדולה, בדידות ו..העבר. טוב לחנות כאן לחנייה קצרה באמצע הדרך השבועית ולהתעודד מהתשובות שלך. תודה, שירה.

שלום שירה מאיפה לוקחים את הכוחות. שאלה טובה, אבל נדמה לי שאת יודעת את התשובה עליה לא פחות ממני. לוקחים אותם בדיוק באמצעות התיאור שלך על הדרך שנעשתה, על הטוב שהצטבר ועל היכולת לנוח מתי שצריך, לעצור במקום שטוב לך ולהתרחק מזה שלא. וכנראה שגם שואבים מהמעיין, מנווה המדבר הפנימי, זה שאיפשר לך לצעוד את כברת הדרך שלך וזה שמאפשר לך, בתום המנוחה, להתרומם ולהמשיך לצעוד.. בהצלחה בצומת הדרכים דוד

שלום, כותבת בפעם הלא יודעת כמה...מטופלת תרופתית נגד דכאון וחרדות עם הטבה חלקית...נבונה מדי מכדי להשלות את עצמי. החלומות על זוגיות, משפחה, חברים הולכים ודועכים. בת 43 ומרגישה שכל החיים מאחורי. האמת שהרגשתי כך גם בגיל 20...כנערה שמנה חוויתי קשה את הדחייה החברתית ומעולם לא הצלחתי להחלים באמת. לא מוצאת את עצמי בעולם, מתקשה להעמיד פנים שהכל טוב למרות שהלב מרוקן...בודדה מאוד, לא מוצאת חברים חדשים - כולם עסוקים במשפחות ובחיים שלהם, ואין מקום או נחמה לגלמודים. עוד מעט אשאר שריד אחרוןלמשפחתי, ואיך אעביר את שנות הבדידות הרבות שעוד נותרו? איך לחייך למרות המחשבות המעיקות על כל מה שהחמצתי? לא מוצאת עניין בכלום, חיה כמו פנסיונרית אלמנה הממתינה למותה (למרות שאני עובדת) ומתבוננת בחיים החולפים. יודעת שלעולם לא ארגיש טוב יותר, זהו כנראה המקסימום אליו מסוגלת רפואת הנפש. מתרחקת ממעט החברות שעוד נותרו, ישנה שעות רבות כדי שלא לחוש את הכאב, ולא רואה שום קרן אור באופק. לא רוצה למות אבל מתה בליבי. לא יכולה להרגיש שמחה או תשוקה לחיים ללא קשר קרוב. לא מוצאת טעם בכל שיטות "ההעסקה העצמית" שנועדו להילחם במחשבות הטורדניות. זה בדיוק כמו לשים תינוק אל מול הטלוויזיה על מנת להשתיקו. אני בטח לא בפורום הנכון, אז מה?

שלום הופלסית מהו הפורום הנכון? השאלה הזו מהדהדת בעיני חלק מהסאב-טקסט בהודעה שלך, שמדבר על מהו המקום הנכון עבורך. האם עדיין יש תקווה למצוא מקום כזה? האם את עדיין מחפשת את מקומך, בו תוכלי להרגיש בבית, לא לבד, בנוח? את כותבת על המקום מול הטלויזיה, בו שמים תינוקות על מנת להשתיק אותם, על מנת למנוע מהם לתפוס מקום נוסף בחלל. נדמה לי שיחס שכזה מעורר בך כעס והייתי מציע, דווקא בשל כך, לנסות להימנע, ככל הניתן, להצטרף למקום של הוויתור ושל העדר הכוחות. שווה להמשיך לחפש. וכאשר זה יתאפשר, אנו נשמח, פה בפורום, להיות לפעמים גם המקום הנכון. להתראות דוד

ואולי זה חוסר היכולת להתמודד עם ה"יש", הדורש לעמוד בכאב אחר, לפעמים עוד יותר בלתי נסבל. קשה יותר לוותר על ההיאחזות באין, הכואב אמנם, אך המוכר והידוע. וה"יש" תמיד קטן ומאכזב כזה: הצלחה חלקית לתרופות, כן עבודה אבל כל השאר, חברות - מעט אבל יש. חשבתי על "שריד אחרון". המממ.. כאן את יכולה לבחור. גם בהיעדר משפחה. למשל, אם תרשי לעצמך להרגיש שיש לך משהו, מן סוג של עושר פנימי שתוכלי גם לנדב ממנו לעולם (ולאו דווקא ילדים פרי בטנך, אלא איזה חותם בעל משמעות שתשאירי כאן על מישהו, כלשהו) תוכלי להרגיש שיש לך המשכיות. שיש טעם. אולי קשה מאד לראות אותו, את העושר, או האוצר הפנימי, אבל יש כזה בכל אחד, "רק" צריך לגלות אותו (עם טיפול, למשל), ולהוציאו לאור, למרות החרדות. את צודקת, מפחיד שרואים התכלות ולא מצליחים ליצור התחדשות, אך את עוד בנקודה שאפשר להתחיל ממנה חיים טובים יותר, למרות הכל, אם רק תרשי לעצמך לקחת לידייך. מקווה שתוכלי למצוא משמעות, תמצאי היכן את חיונית ושימושית לאחרים, תלמדי לחדש. האמונה תופסת גם בגיל הזה, וגם מתוך הלבד והבדידות. אפילו אם זה אומר לנסות שוב למרות הנפילות הקודמות. תתפלאי אלו כוחות תקומה יש לנפש. חבל לבזבז את מה שיש, למרות שהוא דל ומאכזב עד מאד, כי עוד יש. קחי בחשבון שאחר-כך אולי עוד תכעסי יותר גם על ההחמצות שיתווספו, ושאולי אחרי שתאבדי עוד, תביני מה היה לך גם כשהיית בטוחה שאין עתיד, ואיך, שוב, חמק מבין ידייך. אז אפשר להשיג קצת יותר שליטה, לעצור את הגל הזה, ולהרגיש פחות את חוסר הישע. אולי גם הפורום יוכל לשמור לך על התקווה.

שלום רב רציתי לדעת כיצד לנהוג בני בן 10.5 ילד נורמטיבי לחלוטין מזה כשלושה חודשים הילד מקבל במסגרת בית הספר אחת לשבוע שיעור בנושא חינוך מיני שכולל בתוכו גם את נושא ההטרדות המיניות . לפני כחודש הילד ביקש לשתף אותנו ההורים , בדברים שמציקים לו בנושא זה כגון נסיונות שהוא עשה כמו לנשק דובי וכדומה . כמו כן שאלות אחרות שמטרידות אותו הילד בוכה ומרגיש שזה מטריד אותו והוא חייב להוציא את הדברים , כמו כן הוא טוען שהמחשבות קורות לו לעיתים במשך רוב שעות היום מה שגורם לו לאי נוחות אנו הורים פתוחים ומשוחחים עם הילד ונותנים לו הרגשה של פתיחות ושהוא יכול לספר לנו הכל ברצוני לדעת האם כדאי ורצוי לתת לילד גם יעוץ פסיכולוגי ? האם התופעה הזו שכיחה אצל ילדים בגילאים האלה ? האם אנו נוהגים כשורה ? נשמח לקבל את חוות דעתכם

שלום רונן ככל שאני מתרשם, על סמך הודעתך, מדובר בתופעה נורמטיבית, שאינה מצדיקה פניה מיידית לייעוץ. שיעורים של חינוך מיני, בעיקר בגיל 10, יכולים להוביל להצפה רגשית ולשטף של מחשבות, תחושות, חרדות ובלבול. טוב שבנך משתף אתכם ברגשותיו ובמידה ואין לכם סיבה אחרת לדאגה הייתי מתרכז כרגע בעיקר בהקשבה לו ובהמשך מתן תחושה של קבלה וסבלנות. במידה והדבר נמשך עוד תקופה ארוכה, או שאתם מתרשמים כי המחשבות הללו תופסות לאורך זמן מקום מרכזי ומשפיע במהלך יומו, אז יהיה מקום לפנות לפגישת ייעוץ פסיכולוגי ולמחשבה על התערבות מתאימה. להתראות דוד

אני אישה ילדותית. קודם כל במראה שנראה צעיר מהגיל בהרבה.. וגם מבחינה אישית. אני נשואה ויש לי ילדים עוד מעט בת כבר חציתי את 33. ובכל זאת, זה משונה מאוד שאני כאישה שעברה הרבה מדורי גהנום בחיים- בילדות. מינית ופיסית ומה לא גדלה בסופו של דבר להיות אישה- ילדה תמימה. דווקא אני עם נסיון חיים כה עשיר מגיל כה צעיר.. זה כל כך מוזר. כאילו ואני דף חלק. אפילו העירו לי לפני זמן מה שאין לי בעיניים את העומק הדרוש בגיל כמו שלי. אלא נשקפת מהן ילדותיות רבה ותמימות של ילדה בת 4. לה מה שאמור להשתקף מעיניה של אישה בגילי. איך זה? אני שואלת אצ עצמי הרי אני כבר מנוסה בחיים מגיל צעיר מאוד. ושרדתי והכל.. אז למה אני נשארת כביכול תמימה כל-כך ומאחור..

שלום לדף חלק לעתים החוויות הקשות שאנו עוברים לא בהכרח מבגרות אותנו, אלא דווקא משאירות אותנו צמודים לזמן התרחשותם. אני מבין משאלתך את התמיהה מדוע אינך מתקדמת עם הגיל, מתבגרת ומשתנה. תשובה אפשרית היא שבמובן מסוים נותרת, חלקים ממך נותרו, בעבר, עם ובעקבות אותן חוויות קשות שהזכרת. אפשרות אחרת היא שלעתים, דווקא על מנת להמנע מההתבגרות מוקדמת, היכולה להגרם מחשיפה לחוויות קשות בגיל מוקדם מידיי, יש את החלק בפנים שרוצה לא להתבגר, לחזור לימי התום הראשוניים, לפני תחילת הטראומה. כך או כך, האמונה הפסיכולוגית היא שעל מנת לאפשר את ההתקדמות קדימה, את התנועה בזמן (שפירושה תנועה בתוך החיים) יש צורך לפעמים לחזור לעבר, לרגעים בהם התנועה התעכבה, ולנסות לשחרר שם, את מה שנותר מאחור. בהצלחה בכך דוד

דוד היקר, נדהמתי מתשובתך הכל כך חכמה! אתה יודע.. בגיל 11 (אחרי שכבר עברתי וראיתי הכל..) סמוך להתבגרות המינית, כיתה ו' וכאילה מתחילה התעניינות פתאום , הילדים מתחילים להשתנות הכיתה מתחלקת לזוגות וכו'- במקום שגם אני אהיה שם קרה לי דבר מוזר ביותר- השתוקקתי והתפללתי לאלוהים יום יום שעה שעה שישאיר אותי ילדה ושלא אגדל לעולם!! בניגוד לשאר שכן שמחו להשתנות.. ושנים חקרתי בתופעה והאשמתי את עצמי שאני דפוקה.. כי ממש עסקתי בזה באובסססיביות. ושנים שאלתי את עצמי למה בעצם הייתה לי משאלה כזו? ולמה עד היום אני ילדותית?!? נו באמת, למה.. עכשיו אני מבינה. היו לי חיים טובים בבית מסויים עד עד גיל שלוש וחצי- התקופה המוארת.. ואז בגיל שלוש וחצי נאלצתי נלקחתי ל.. למקום אחר חשוך ואפל כך אני זוכרת..ששם החלו כל הייסורים הכי גרועים..ואפלים.. נשמע הזוי אבל לא אכנס יותר לפרטים... וכנראה שלתקופה המוארת ההיא לפני ה..חשכה הגדולה אני כמהה לחזור. ו בגלל זה אני תקועה שם בגיל ההוא שבו הייתי קרוב לוודאי "תינוקת מאושרת".. זוכרת הרבה שמחה ואור כזה. בואנה איך לא חשבתי על זה. דוד אתה גדול אני אוהבת אותך!

שלום. אשמח אם תוכלו להפנות אותי לשיטות בפסיכולגית ילדים ומתבגרים הדוגלות בחינוך לחופש תנועה ומחשבה פלורליסטי, על רקע עידן ה'פוסט'. תודה. (אם גם מתאפשרת תגובה קצרה במסגרת זו, מה טוב..)

שלום אופיר לצערי אינני מכיר שיטות פסיכולוגיות המתייחסות ספציפית לנושאים המתוארים. אולי יהיה כדאי יותר לשאול על כך בפורומים של חינוך ופסיכולוגיה התפתחותית. בהצלחה דוד

רציתי לדעת מה גורם לגברים להטריד בחורה מסוימת מינית....? אני אישית חוויתי הרבה כאלה מגברים שונים.אני נמצאת הרבה בדרכים באוטובוסים... ויש לציין שאפילו לפני כמה ימים מישהו מהיישוב שלי הציע לי הצעה מגונה מאוד והוא יכול להיות אבא שלי (מבוגר ממני ב30 שנה).... אני בחורה צעירה בסביבות גלאי ה20 פלוס הקטע הוא שאני לא יפה במיוחד....אני נראית להם כזו תמימה טיפשה?......אני מלבשת צנוע ומעולם לא דיברו עליי בתור משתרללת אז מה קורה פה? חשבתי אולי משהו בהתנהגות שלי גורם להם להטריד אותי????? אשמח לתשובה

שלום חתולה בצער רב אני כותב שלעיתים קרובות כל-כך אין צורך לחפש מניעים מיוחדים או ספציפיים להטרדה מינית. למיטב ידיעתי מחקרים מראים שכמעט כל אישה בישראל מוטרדת מינית כמה פעמים בימי חייה. כך שייתכן ומה שאת חווה מעיד פחות עליך ויותר על החברה בה אנו חיים. אם את מרגישה שמדובר ביותר מכך, הרי שאני יכול לחשוב על תופעה אחת שמגבירה את הסיכון להטרדה: לדעתי, במידה והמטריד, בצדק או שלא בצדק, תופס מבחינתו את המוטרדת כחלשה יותר לעומתו, הרי שהסיכון להטרדה גדל, יחד עם הירידה בחשש שלו מפני התוצאות. לדעתי תופעה זו חזקה יותר מגורמים אוביקטיביים לכאורה כיופי, סגנון לבוש, מיניות שאינה מתביישת בעצמה וכדומה. במידה ויש לך מחשבה נוספת על מדוע הדבר קורה לך יותר מאשר לנשים אחרות את מוזמנת לכתוב על כך עוד. להתראות דוד

מה לעשות כאשר אני מזדהה עמוקות ומאמינה בכל לב רק בחלקו האחרון של השיר שכתבתי?

שלום אירוניה אני אענה לך להודעה זו, אבל אני כמובן מתייחס גם לזו הקודמת. אני חושב שיש הרבה אמת בשיר שלך. אשליות נותנות לעיתים כוח לחיים וחלומות מספקים לנו מוטיווציה ויכולת להמשיך. אבל את כותבת רק על אמונה בחלקו האחרון של השיר, חלק שמתכתב, אגב, עם הדיונים שעלו פה לאחרונה בנוגע לתקווה, לקיומה של התקווה ולתועלת שבה. ובצדק את מאמינה לחלק זה, שכן אכזבות ושברונות לב הם חלק מהחיים. והם נובעים אכן מההתקווה והיא שמזינה אותם. והמעבר בין זה לזה הוא חלק מהתנועה הבלתי-פוסקת של תקווה וייאוש, של חלומות שמתגשמים וחלומות שקורסים. לקוות לחיות בלי אכזבות ובלי שברונות לב היא האשליה הגדולה מכולן והיא כרוכה במשאלה שלא לחיות בכלל. ובוודאי שלא אפתיע אותך אם אכתוב שאם כתבת את שני חלקי השיר הראשונים, כנראה שבכל זאת יש בך איזה חלק שמאמין בהם, איזה חלק שמקווה.. להתראות דוד

תודה על התשובה המלאה רגישות והבנה...

מה נשאר לזקנה בת מאה עוד ... כדי להלחם בחיים ? האם באמת החיים שווים משהו ?! האם כדאי להמשיך ולסבול עוד ועוד... ? את האמת , לא נראה לי שיש משהו בחיי שמושך אותי להשאר בעולם הזה ... בשביל מה לטרוח ולטרוח ללא שום תועלת ... הכל בחיי מזויף , אפילו החיוך שלי , מנסה ככל האפשר להראות בסדר ... בטח שהבעיות שלי לא התחילו עכשיו , אבל כל הזמן המצב מדרדר יותר ויותר , נהיה יותר קשה ומסובך , אז וולה איזה "חיים" בכלל אני חיה ?!!! לפי ת.ז אני בת 25 , אבל אל תדאגו נראית כבת מאה פלוס , כשזוכרת את עצמי , כל חיי אני נמצאת בדיכאון קליני וכרוני , ותמיד עובדת עליהם שאני בסדר גמור , בחורה רגילה כמו כולם , שמחה רוב הזמן , יוצאת מהבית לקניון פעם-פעמיים בשבוע (לא נכנסת אלא יושבת באוטו בחניון ) , קוראת הרבה ספרים (פותחת את הספר ולא עוברת לדף השני אלא אחרי כמה שעות אם בכלל) , ... הרבה דברים עושה בחיי מזויפים - רק כדי שאף אחד לא ירגיש בבעיותי ... כן כבר מגיל הילדות אני מתנהגת כך ... תמיד משתדלת ומשתדלת להסתיר הכל , כן הכל ... אבל בתקופה האחרונה נמאס לי מהחיים האלה , למה להמשיך כך ? האם זה שווה ? אולי אל תאמינו , בשנה האחרונה אושפזתי בבה"ח יותרמששה אישפוזים , והארוך בינהם היה כמעט חודש ... בתקופה הזאת , תמיד מתלוננת על כאבי ראש , סחרחורת , כאבי בטן , חולשה כללית ... וכמעט כל הבדיקות תקינות ... ואם תשאלו , מה אני עושה ביום יום ?! התשובה שלי , בתקופה האחרונה , כמעט כלום , כמעט כל הזמן במטה שוכבת (אפילו קשה לי להרדם-בקושי שאני יושנת 4-5 שעות ביום) , ואם קמה מהמטה ויושבת עם המשפחה ליד הטליוויזיה אז בקושי מתרכזת .... אין לי כוח לעשות שום דבר , לא בא לי כלום ... אפילו אוכל או דיבור זה ממש מצומצם ,... אפילו לימודים באונ' – הפסקתי – לא בא לי , למרות שהיו לי ציונים טובים מאוד ... והאחרון חביב – בקשר למחשבות אובדניות – תמיד חושבת על כך ובמיוחד בתקופה האחרונה – למה לא ?! מה נשאר לי עוד ? ולצערי נסיתי גם כן כמה מעשים ... אבל לא הצליחו ...

שלום לפונה הזמן הוא גורם גמיש וסובייקטיבי להחריד: כשנהנים הוא חולף במהירות וכאשר סובלים, כפי שאת מתארת, אפילו 25 שנה נדמות לפתע למאה.. ונדמה לי שניתן מאוד להבין כיצד את מרגישה ומדוע את חשה נטולת חיות וחסרת עניין בחיים. מתיאורך עולה עד כמה את לא חיה באמת. עד כמה המסכות שאת עוטה נמצאות במקומך ואת מתכווצת וסובלת מאחור, כאשר אף-אחד אינו מצליח לחדור מבעד למסכה ולראות את הסבל שאת חשה. כיום, את חיה ב"כאילו", רק מבחוץ, ולכן אין פלא שאת תוהה מה הטעם בחיים כאלה בכלל. ולפעמים, נדמה שהחרדה משתלטת ואת חוששת שמה שיוצא החוצה הוא דווקא הכאב והסבל והוא צובע אפילו את המסכות שהתאמצת לחבוש (ופה מצטרפת הבושה). כיצד ניתן למצוא טעם בחיים? נדמה לי שהדרך היחידה היא הדרך הקשה והמפחידה של להתחיל לחיות באמת. בעצמך. זו דרך שיכולה להיות מבעיתה וכואבת ומלאת מהמורות, אבל בסופה מחכה משהו: הסיכוי לחיים עם טעם. למרות הקושי, אני מאמין שהדרך הזו משתלמת יותר מהחלופות האחרות שאת שוקלת כיום. בהצלחה דוד

לפעמים, בערך כפעם בחודש.. יש בי רצון לפגוע במישהו נפשית, לשבור אותו מבפנים ולגרום לו לסבול. זה גורם לי סיפוק. כמו גם שמישהו יכאיב לי נפשית ויתעלל בי. מה יש לי? \=

שלום אור בהחלט הגעת למקום הנכון. קשה לומר כמובן "מה יש לך", אבל גם מההודעה הקצרה שלך עולה שאת מתמודדת עם תכנים נפשיים לא קלים, שנוגעים לקשר, לתוקפנות ולמשאלה להכאיב ולהגיע למקום של כאב. לא פירטת עד כמה תכנים אלה מוצאים ביטוי ממשי בחייך ומה התחושות העולות בך מולם. עדיין, למרות שזה המקום הנכון בעיני לפנות אליו עם שאלה כזו, כצעד ראשוני, לא נראה לי נכון, על בסיס המידע שסיפקת, להעלות כאן ספקולציות פסיכולוגיות שונות על המקור לתחושותיך. אין לי ספק שבמידה והדברים שתיארת גורמים לך למצוקה או לרצון אמיתי להתחקות אחר מקורם הרי שהדבר הנכון הוא לפנות לטיפול ובקצב שלך ובדרכך לחפש להם תשובה. בהצלחה דוד

ערב טוב איזה דברים שואלים מטפלת לגבי ההכשרה המקצועית שלה??? מראים תעודות? אפשר לשאול איפה היא עוד עובדת?

יפית שלום, על המטפל חלה חובה לחשוף כל מידע הנוגע להכשרתו ולמקצועו. ניתן לבקש לראות תעודות אם את חשה צורך בכך. לגבי מקום העבודה הנוסף שלה את יכולה לשאול וסביר שהיא תשתף אותך אך כאן אין עליה חובה. דרור

שלום, האם ניתן לסיים טיפול, לאחר שפצעים נפתחו ויש דימום פנימי ובאנולוגיה אומר גם חיצוני? האם המטופל יוכל לתפור את הבטן בכוחות עצמו, לסמוך על מעט כוחו שנשאר, מתוך הנחה שלא יוכל להיעזר בטיפול באופן בו רצה להיעזר? האם ישנה חשיבות טראגית לסיום טיפול בשלב בו ישנם הרבה תחושות פנימיות קשות, או אפשר והזמן יעשה את שלו מהרגע שהמטופל יסיים את הטיפול, והמטופל אכן יצליח לחבר את עצמו מחדש? דבר אחרון, טיפול מכאיב מאוד שהמטופל יודע שהוא רוצה לסיים אותו האם יהי נכון להישאר בגלל תלות ונזקקות שהתפתחו? בשורה התחתונה איך מטופל זוחל ומדמם החוצה מהטיפול ועומד על הרגליים ללא טיפול כלל? תודה

היי מה נהיה איתך לא טוב עוזבים טוב נשארים!!!!!! תשמעי אין פה קטע מסובך.....אם לא טוב לך בטיפול תעזבי!!!!!!!!!!!!עדיף לעזוב מאשר להישאר ולסבול!!!!!!!התלות עוברת אבל לגבי הכאב והדברים שנפתחו וכל העניין הזה עם רגשות וכאלה.....קחי לך שתי פגישות וסגרי עניין.......!

me2 יקרה זה לא כזה פשוט זה לא בסטה בשוק! יש פה רגשות כאב דברים שנפתחו. זה כמו ניתוח שבאמצע הניתוח משאירים את החולה ער עם כל הכאב בלי חומר הרדמה ובלי לסגור את הפצע!! שואלת יקרה, באחריותם של המטפלים להשאיר אותך בתוך הטיפול במצב קשה כדי שלא תשארי עם זה לבד..... אני מאמינה שלא טוב לך בטיפול ולהישאר בגלל תלות לא מומלץ להישאר אבל גם לזחול החוצה מדממת לא בריא ואפילו מסוכן. אין לי תשובה זה מסובך מדי :-( בילבי ילדת הברזל

שלום לך, בטיפול עולים לעיתים חלקים מכאיבים, לעיתים התחושה בתוך טיפול היא שלא ניתן לשאת אותו עוד. הרגעים הללו בהם ישנה פגיעות רבה, אולי גם כעס רב הם הרגעים בהם מתקיימים אותם רצונות סותרים לכאורה עליהם את מדברת הצורך בעזרה וטיפול והצורך להתרחק ולהחזיר את תחושת השליטה והידיעה שניתן להתמודד לבד. לדעתי לא נכון לסיים טיפול מתוך תחושה שכזו, מתוך בלבול ומתוך תחושה של הימלטות. בוודאי לא נכון להישאר לבד עם הכאב. אני חושב שיש טעם רב לנסות ולהישאר בטיפול, להתמודד עם הכאב ועם שאר הרגשות, כולל תחושה שאין טעם שאולי עולה. אבל גם אם תחליטי לסיים את בטיפול חשוב לנסות ולפנות לטיפול אחר. דרור

שלום, קוראים לי רז ואני בן 17. בשבועיים האחרונים התחילה אצלי בעיה לפני השינה, כל לילה כמעט לפני שאני מנסה לישון קורים אחד משני הדברים, הדבר הראשון הוא שהגוף שלי נרדם אבל אני בעצם עדיין ער, כשאני חושב על זה, זה נשמע לא כזה נורא אבל כשאני במצב הזה זה די מלחיץ, הדבר השני הוא דומה בעצם, אני חצי רדום ויש לי הזיות, אם הייתי רדום אפשר היה לקרוא לזה סיוטים, אבל אני רק חצי רדום, אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אלה דברים שכשאני מתעורר אני לא זוכר מהם בכלל ואני לא זוכר למה פחדתי מהם. אני מאמין שאלה הזיות ולא סיוטים, כי אני לא מרגיש רדום בכלל, אני גם מצליח להתעורר מזה בשניה כאילו רק הגוף שלי ער(מצב הפוך). מצב דומה קרה לחבר שלי, אצלו זה קרה כבר לפני כמה חודשים, הוא גם בן 17 דרך אגב. השאלה שלי בעצם היא למה זה קורה? זאת מחלה או משהו? תודה רבה.

רז שלום, קשה לדעת במדויק מה קורה לך ומדוע אתה לא ממש ישן אבל גם לא ממש ער. אני מבין שזה קורה רק לפני השינה. אם כך חשוב להבין שהחלק בו אנו חולמים נקרא שנת REM והוא מגיע בשלב מאוחר יחסית לאחר שנרדמים. לכן הערבוב בין השינה לערות מעלה שאלות. אתה אומר שאלו סיוטים, האם יש גם חלומות טובים בתוכם או רק סיוטים? אם אלו רק סיוטים, ייתכן והדבר שאתה חווה הוא אכן אינו חלום אלא חרדות קשות שעולות בך כאשר ההגנות יורדות לקראת השינה. בכל מקרה ייתכן ויש גם טעם לבקש הפנייה למרפאת שינה ובמקביל כחלק מהבירור לפנות לאיש מקצוע שיברר את העניין לעומק. דרור

תראה, בגדול אני די בטוח בזה שאני לא רדום, ואני גם די בטוח שזה לא סיוט. סיוט זה בעצם חלום שנגרם תוך כדי שינה, אני מתחיל להירדם אפשר להגיד, אני מרגיש איך לאט לאט אני נרדם ופתאום אני קולט דברים מפחידים שבאים, אני לא יודע מה המקור שלהם ואני לא יודע למה הם מפחידים אותי, אני אפילו לא זוכר אותם כשאני מתעורר. כשזה קורה לי אני זז וזה קורה בשניה, ממש כאילו אני ער ואני מחליט לזוז.

לשמוע כל היו משפטים "מנחמים" וחופרים.כמו- זה בידיים שלך לשנות זאת,את מרגישה רע כי את בוחרת,את לא היחידה...,הגיע הזמן שתקחי את עצמך בידיים,אם לא אכפת לך מעצמך תחשבי על אחרים.בגללך אני לא ישנה בלילות.והרשימה עוד ארוכה.ואני לא מצליחה להבין אפילו לרגע אחד,גם אם והיה וכול המשפטים הללו נכונים.אף אחד לא מסוגל להבין אפילו לרגע כמה לא כייף בלשון המעטה להיות מבקומות כל כך נמוכים לאורך זמן,אני זו שעיוורת,או זו שמסתכלת במשקפיים לא נכונות.בגללי אנשים רוצים למות,או שאני מקדימה להם את המוות.ואף אחד לא מבין,שאיש לא נהנה לחיות בסיוט כל הזמן,אני לא רוצה לשנות יותר כלום בשביל אף אחד, כמו שלא רוצה לחיות או לתפקד בישביל אחרים.נמאס לי להיות מה שלא יכולה,לעשות מה שלא רוצה ועוד להרגיש טוב בשביל אחרים. אני כבר יודעת את כל התשובות להכל וגם אם נכונות הם כבר לא מעניינות אותי. רוצה שיניחו לי רק שיניחו לא יותר.אני כותבת רק בישביל להוציא קצת נמאס לי שבמקום שהפה ידבר הגוף מדבר ואז הרע הוא כבר לא רק נפשי.ואני לא רוצה כלום יותר כלום אני רק רוצה למות.עם או בלי מצפון כך או כך שום דבר לא ישתנה עוד לעולם.

ד. שלום, אני מסכים עם דברייך בנוגע לצורך לדבר את הדברים שמפריעים בפנים. בעיקר אני שומע אצלך תחושה שלא משנה מה קורה את מרגישה אשמה ומואשמת על ידי אחרים. את נדרשת לחיות כל הזמן עבור אחרים בדרך שנוחה להם, ועל מנת שיהיה להם קל יותר. אבל אולי כאן הקושי, השינוי שאת לא רוצה שיקרה עבור אחרים הוא אכן לא עבורם. הוא יכול לבוא רק עבורך, רק כאשר את תרצי בו, ותוכלי להרגיש בנוח עם הרצון שלך בו. זה התהליך שעלייך עוד לעבור - לא להשביע את רצון האחרים אלא לזהות מה מתאים לך. דרור

בפגישתי השנייה אצל הפסיכולוג , שאל אותי לגבי הפרעות קצב נשימה, ובין היתר שאל אותי האם הוא יכול לגעת בביטני כדי לחוש את נשימותיי, אולי מתמימות או נאיביות, הסכמתי, אך בדיעכב בן זוגי העיר לי שאין הדבר היה נכון מלכתחילה לעשות כן והיה עליי לסרב. האם מותר לפסיכולוג להשתמש במגעים תוך כדי הטיפול ? אשמח לתשובה

יקרה פני מיד לוועדת האתיקה דחוף ולא לחזור אליו!!!!!!!!!!!!!!!!!!1 בילבי

jojes שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה. ראשית חשוב שתעני לעצמך האם הרגשת לא בנוח כתוצאה מהנגיעה, האם היא הגיעה בתוך הקשר מסויים - למשל לימוד דרך נשימה. ככלל חשוב להימנע כמטפל ממגע מיני או מניצול הכוח והשפעה על המטופל לעשות דברים שאינו רוצה בהם. מאחר ולא תמיד ניתן לדעת ולהבין מראש מה המטופל ירגיש עם המגע אני איני נוגע באופן פיזי וגם ממליץ שלא לעשות זאת גם כאשר המטופל בטוח שזהו הדבר בו הוא רוצה יותר מכל כעת. פסיכולוגיה בנויה לדעתי על דיבורים. כפי שאמרתי זו שאלה מורכבת, אז נסי לראות האם עבורך, לפני שהחבר אמר הדבר הרגיש לא נעים, חודרני אולי אפילו מיני. אם לא ייתכן ואין בכך בעיה הפעם. דרור

דרור יקירי הפתעת אותי......אין מה לדבר בכלל הבן אדם רצה לגעת בה בבטן! ישחוקים והוא הפר אותם, חד משמעית! ואם זה מרגיש לה נעים אבל הנעים הזה הוא לא נכון אז מה אז? מה שנעים מותר? ואם סקס נעים לה אז מה? בילבי ילדת הברזל

תגידו יקרים הרבה מהחברים פה מדברים על הטיפול שלהם....! אני הייתי רוצה לדעת כמה מכם מדברים על הדברים שאתם מדברים פה בטיפול שלכם? מישהו הדפיס פעם הודעה מפה והראה את זה למטפל שלו? יש פה מלא כאב ושיתוף ולפעמים אנשים כותבים בלי לשאול שום דבר... איפה הטיפול נמצא בכל זה? בכלל אתם משתפים את המטפלים בכל מה שקורה פה....כי קורה פה הרבה:-)) אני לא בטיפול אז אין לי במה לשתף:-) יום קסום לכולכם:-) שלכם בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, את מעלה כאן נושא לדיון שבהחלט יש לו מקום כאן בפורום, גם בכדי לשתף וגם בכדי לתת משוב אולי לדרך בה הפורום קשור לטיפול. דרור

היה פה סקר דומה, ונדמה לי שאפילו השתתפת בעץ ההוא: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-857,xFT-723371,xFP-723368,m-Doctors,a-Forums.html

בת 36 מטופלת חינם באיכלוב בעקבות (אונס לפני שלוש שנים). הטיפול עומד להסתיים עוד מעט (עוד ארבעה חודשים). ביקשתי שיאריכו לי את התקופה הם ביקשו שאגיש בקשה. ממה שהבנתי מהמטפלת שלי יש תקופת מקסימום, ושהיא לא יכולה לעשות דבר מבחינת הבירוקרטיה. שמעתי שלנפגעות התעללות מינית בילדות יש פרק זמן הרבה יותר ארוך ועוד כל מיני הטבות טיפוליים. כתבתי מכתב כועס מאוד בו על ההבדל בין כאב אחד לשני. אני לא יודעת אם יסכימו להאריך לי את הטיפול. המטפלת שלי יכולה לקבל אותי פרטי אחרי תקופה מסויימת ובגלל שהיא יודעת שאין לי כסף היא הציעה לי הנחה משמעותית. הבעיה היא שאני צריכה להיות בלעדיה תקופה ארוכה עד שאוכל להיות מטופלת פרטית שלה. הבנתי ממנה שבתקופה הזו אפשר שנהיה בקשר טלפוני או מכתבים אבל זה לא אותו הדבר. איך אני עוברת את התקופה הזו לבד? מה אתם מציעים לי לעשות? אולי יש משהו שאתם יודעים שאפשר לעשות כדי להישאר בטיפול? אין לי כוחות נפשיים להתעסק עם כל הבירוקרטיה הזו. תודה לכל מי שיענה

קרן שלום, מדברייך נשמע שהטיפול בו את נמצאת כרגע הוא טיפול טוב ומשמעותי מאוד עבורך. את כעוסה ובעיקר מרגישה חסרת אונים מול הפרידה, זמנית או מתמשכת מהטפלת שלך. לרוב, המחשבה במצבים כאלו היא על טובת המטופל, תוך ניסיון לאפשר לו המתנה על מנת שיוכל להגיע להחלטה משל עצמו האם להמשיך באופן פרטי או לא. מוסדות מנהיגים דרך שכזו כמדיניות כללית. אבל כמו בכל מדיניות ישנם גם חריגים. כאן עלייך לגייס את מעט הכוחות שיש לך ולבקש או שייתנו לך להמשיך טיפול פרטי ללא תקופת המתנה, או שיתאפשר לך להמשיך את הטיפול במסגרת הציבורית. את יכולה לבקש פגישה עם מנהל המקום, או לבקש ממנו זאת בכתב. אם זה לא יתאפשר את מוזמנת לשוב ולהתייעץ כאן בהמשך. דרור

שלום, עברתי תאונת עבודה בה ריסקתי את הקרסול, עברתי בגינה 2 ניתוחים. ותקופת ההחלמה ארכה כשנה. בתקופה זו היה לי קשה מאוד, נתמכתי ע"י המשפחה,כל פעולה קטנה עם גבס וקביים נזקקתי לעזרה, הרגשתי בדידות, בקושי יצאתי מהבית- רק לפיזוטרפיה וביקורים אצל הרופאים. עליתי מאוד במשקל , ולא עומד על הפרק לצאת , לבלות ,לפתח קשרים במיוחד רומנטיים כי קשה לי לקבל את עצמי ואין לי חשק ומצב רוח. נותרה לי נכות בגין הפגיעה. לאחר חזרתי לעבודה, אחרי כמה ימים הודיעו לי על פיטורים. מאוד נפגעתי כי קיוויתי שמקום העבודה יתמוך בי. אני כרגע מובטלת ועוברת תקופה לא פשוטה. האם תוכלו להמליץ לי על מכון/פסיכולוג פרטי בי-ם שיכול לתת חוות דעת כולל טיפול במחיר סביר? קשה לי כרגע כלכלית עם הוצאה של 500 ש"ח לטיפול.

ליהי שלום, נשמע שעברת ועדיין עוברת תקופה קשה לאחר הפציעה. פציעה שהותירה בך פגיעה פיזית ונפשית, תוך פגיעה בדימוי העצמי שלך, פגיעה בתחושה של הערך והתועלת שאת יכולה להפיק עדיין, למרות הכל. לכן אני מסכים שטיפול יכול להועיל לך. אני מאמין שחברי הפורום ישמחו לשתף אותך בניסיונם ובידע הרב שלהם ולהמליץ לך על מטפל טוב בירושלים. דרור

תבדקי בביטוח לאומי! אם זו תאונת עבודה-הביטוח אמור לשלם לך עבור נזק נפשי שנגרם ופיצוי על תקופת הזמן שלא היית כשירה לעבודה וגם על טיפול פסיכולוגי.

מחפשת: סטודנט/ית לפסיכולוגיה לטיפול בבחור בן 32 הסובל מסכיזופרניה. העבודה כוללת תמיכה נפשית והתמודדות בקהילה. עדיפות לרציניים עם נסיון בתחום בריאות הנפש עם בגרות ויכולת רגשית גבוהה. המודעה מיועדת לצעירים מעל גיל 25 עם יכולת ניידות. לפעמיים בשבוע אחר הצהריים. לפרטים : מיכל 0528655336

מיכל שלום, נסי לכתוב מודעת דרושים גם באתר פסיכולוגיה עברית. דרור

שלום וצהריים טובים מה ההבדל בין התקף פסיכוטי לסכיזופרניה? יכול להיות התקף פסיכוטי בלי סכיזופרניה? תודה

ali שלום, התקף פסיכוטי אינו מעיד בהכרח על התפתחות של סכיזופרניה. קיים התקף פסיכוטי גם בהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה) לעיתים בדכאון קשה, לעיתים כחלק משימוש בסמים ומגורמים שונים. התקף במהותו חולף לאחר פרק זמן לא ארוך. כאשר פרק הזמן בו שיפוט המציאות אינו תקין וקיימות הפרעות חשיבה קשות, עולה על חודש וקיימות עדויות מתמשכות להפרעה במשך חצי שנה לפחות, הרי שככל הנראה מדובר בסכיזופרניה. דרור

דרור היי מה קורה?:-) אני לא מבינה ! הבנות שמדברות כאן על רצונן למות שבלתי אפשרי לקרוא אותן בלי להזיל דמעה:-( האם זה אומר שכולן בדכאון קשה? כי אומרים שרצון למות הוא הסימן הכי קשה לדכאון. מבחינה פסיכולוגית כל מי שרוצה למות בכלל אז הוא בדיכאון........ זותמרת יש גם מחלות אחרות......... שגורמות לאנשים לרצות למות או שבעצם זה מיד דכאון? כאילו אם הבנות כאן שמדברות על זה שהן רוצות למות למה לא מדברים איתן או אומרים ומסבירים להן שהן בדכאון?כאילו..... זה לא חשוב? להגיד להן לפנות דחוףף לטיפול זה לא מסוכן שלא יודעים אם הן בטיפול או לא?? כאילו סבבה אם יש להן מטפלים אז המטפלים איתן אבל יש בנות שאולי בלי מטפלים אי אפשר לדעת!!!!!!! אני חושבת אולי כדאי לשאול אותן ממש אם יש להן מטפל אם לא אז להפנות אותן לטלפונים או למקומות שיעזרו.......נכון? שבוע מעולה לכולם לי-לך:-)

לילך שלום, ראשית בנוגע להצעתך אני בהחלט אקח אותה לתשומת ליבי משום שאת צודקת בכך שכאשר אדם מדבר על רצון להתאבד חשוב שלפחות ינסה לפנות לטיפול ולא תמיד ניתן לדעת כאן האם אותו אדם נמצא בטיפול. בנוגע לשאלתך, אובדנות אכן מקושרת לרוב לדכאון, אך אין זהות בין השתיים. כלומר לא כל מי שסובל מדכאון יגלה נטייה אובדנית אבל גם לא כל מי שאובדני סובל בהכרח מדכאון. לעיתים נטיות אובדניות קשורות להתקפים פסיכוטיים או לתופעות לאחר שימוש בסמים. באובדנות קיימת לעיתים גם מידה של אימפולסיביות שלא בהכרח מאפיינת דכאון. כך שלא ניתן להסיק מטייה אובדנית על דכאון, אבל לעיתים קרובות סוג כלשהו של דכאון מאפיין אובדנות. דרור

מחפשת פסיכולוגית מעולה מאזור הדרום עדיפות לבאר שבע דרך קופת חולים כללית. תודה

חלי שלום, אנו לא נוהגים לפרסם מטפלים בפורום זה, אך אם תצרפי מייל אישי אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפלת. דרור

האם בעיה פסיכולוגית יכולה לגרום לבעיות רפואיות? אני סובלת מבעיות בתחום הגסטרואנטרולוגיה ומכיוון שלא מצאו אצלי ממצאים 'מיוחדים' הרופאה טוענת שאולי זו בעיה פסיכומטית. אני לא מבינה את הקשר בין השניים ,והמצב הנפשי שלי בסדר. אולי בתקופה האחרונה לא.. אבל זה רק בגלל הבעיות הרופאיות ולא ההפך! תודה רבה

סול שלום, הקשר בין גוף ונפש הוא קשר מורכב, אבל כיום אין עוררין על כך שהוא קיים. מחלות פיזיות משפיעות על הנפש (למשל גורמות לדכאון לעיתים), והנפש יכולה בתורה לגרום להפרעות הנחוות כהפרעות גופניות. כאן יש להבחין בין הפרעות פיזיות שתפתחו למחלה אבל שהבסיס שלהן הוא מתח רב או השפה נפשית אחרת. לבין סימפטומים גופניים שמקורם בתחושות נפשיות שלא באות לידי ביטוי בצורה אחרת. כך למשל כאשר קיים אירוע מלחיץ חלק מהאנשים סובלים בפעילות קיבה מוגברת. בחלק מהמקרים מדובר בתהליך מתמשך וההשפעה על הגוף מתמשכת. קיימות דרכי טיפול פסיכולוגיות לכך מניסיון להרגיע את הגוף בדרכים התנהגותיות ועד דכרים לנסות ולהבין מה גורם לנפש להיות מוטרדת ולבטא עצמה דרך הגוף ולא בצורה מילולית. דרור

שלום וערב טוב אני עושה מחקר לאונברסיטה בנושא -"בחינת קיומו של קשר בין-דורי בנטיות ההתאבדות". אודה לפסיכולוגים אם יוכלו לשלוח לי למייל מאמרים בנושא או להפנות אותי למקומות בהם אוכל למצוא חומר בנושא. תודה לכם

רועי שלום, ראשית אם אזכר במאמר הדן בנושא זה אשמח להפנות אותך אליו, ואני בטוח שכך גם שאר חברי הפורום. בינתיים, אחד המקורות למידע על מאמרים ועבודות בנושא הוא בספריות האוניברסיטה. נסה לחפש דרך מאגרי המידע מאמרים, ולחלופין חפש בעבודות גמר (תיזה ודוקטורט) עבודות שנעשו בנושא זה או קרוב אליו. עבודות שכאלו יוכלו לתת לך לעיתים קרובות קצה חוט ראשוני. בהצלחה, דרור

אחלה סבבה בן-אדם אני יעשה את זה וואלה אם תמצא משהו שלח לי בכל מקרה רעיון פצצה הקטע עם עבודות דוקטורט וכאלה....תגיד אחי זה חינם או שזה עולה כסף?

רועי, שלחתי אליך מייל תוודא שאכן הגיע. המייל אמור לכלול ארבעה מאמרים (באנגלית) ומחקר אחד בעברית בקרב בני נוער. לא ציינת אם בחינת קיומו של הקשר קשורה לניבוי גנטי של דחף אובדני או יותר כהתנהגות נלמדת-חיקוי. בכל מקרה צירפצי לך קישור למאמר אורך בבחינה של שני המשתנים שציינתי. בנוסף תיצור קשר או תשלח מייל לארגונים הפועלים למניעת התאבדות אני כמעט בטוחה שישמחו לכוון או להציע לך מידע בנושא. במידה והמייל לא הגיע תעדכן אותי כאן ואשלח בשנית. שתי נקודות אחרונות, הראשון, במספר מאמרים שיש לי ישנה גם התייחסות בבחינת הקשר של התאבדות בקרב ניצולי שואה והשפעה לדורותיה, בין אם השלכותיה מתבטאות כנטייה אובדנית או התפתחותן של פגיעות נפשית, השאלה אם תרצה להכניס משתנה נוסף בעבודך-השפעת השואה על ניבוי בין דורי בהתנהגות אובדנית, במידה ואכן תרצה להתייחס לנושא אשמח לשלוח אליך. הנקודה השניה, נטיות אובדניות מגיעות במספר מאמרים כהתנהגות שהיא נלווית למחלות נפש, כדוגמת סכיזופרניה, או דכאון כרוני, שהן מנובאות גנטית באחוז גבוה, השאלה אם ברצונך לבודד את הנטייה האובדנית מהמחלות (כלומר להתייחס רק להתנהגות האובדנית ללא התייחסות תורשתית למחלות) או שבעבודתך ניתן גם להתייחס לתורשה של מחלות נפש המביאות באופן "טבעי" כחלק מהמחלה גם רצון אובדני, כך למשל ישנו מחקר המוכיח שילדים להורים הסובלים מסכיזופרניה ייטו יותר לאובדנות במידה וההורה ביטא התנהגויות אובדניות בילדותם, המחקר הוא בקורלציה בין מחלת נפש תורשה ונטייה אובדנית. אם זה מדבר אליך, שוב עדכן אותי, לא רציתי לשלוח לך חומר שאינו רלוונטי ללא מיקוד מצידך, חבל לי להציף אותך בסתם מאמרים שאינם רלוונטים. בהצלחה רבה

יקרה שלי אני נפהמת ממך אז מאחורי כל הכאב והכתיבה המדהימה שלך מסתתרת לה מישהי שמבינה בפסיכולוגיה:-)יקרה שלי את חרשנית או שנדמה לי:-) החיים לא מפסיקים להפתיע וגם את:-) כבר אמרתי לך פעם שיש בך משהו מיוחד ועוד כל מיני דברים והנה צדקתי:-) תדאגי רק שרועי לא יתאהב בך לדעתי זה נורא קל, הנה אני התאהבתי ואני סטרייטית:-) איך הלילות שלך את ישנה קצת? ההודעות האחרונות שלך הדאיגו אותי מאוד אך מסתבר שאת כמו חתול תמיד נופל על הרגליים:-) אני רואה שמקלדת מתחילה שוב להציק לך....אל דאגה אני אוריד אותה ממך (היא חברה שלי גם במציאות, היית מאמינה?:-)כמובן שאני מאוד אוהבת אותה (אני מתחנפת עכשיו כדי שהיא לא תכעס:-) אוהבת אותך, בילבי ילדת הברזל

"כמו ששמעת מפיה של הפסיכולוגית שלך, הקשר ביניכן יקר לה, ותחסרי לה כשהוא יסתיים. אני משוכנעת שמדובר באמירה אותנטית, המשקפת נאמנה את הרגשות העזים המתפתחים אצל המטפלים כלפי מטופליהם. יש מטופלים הממשיכים להעסיק את המטפלים במחשבותיהם גם שנים רבות לאחר הפרידה. לפעמים זאת תחושת מחוייבות עמוקה, חיבה, דאגה כנה, ולפעמים גם אהבה. אני מניחה שאת יכולה להרגיש טוב עם מה ששמעת..." :-)) ליאת

נועם שלום, אני לא בטוח שאני מבין את שאלתך. מה בדבריה של ליאת לא נשמע ברור, אם תוכלי לחדד את שאלתך ולעזור לי להבין מה בדיוק את שואלת אנסה לעזור. דרור

שלום לך, דוד יהיה פה ביום שלישי ותוכלי להפנות את השאלה הזו אליו במשמרת שלו. דרור

אב שתקף את בתו ואשתו ירצה 15 חודשי מאסר פורסם: 25.05.08, 14:03 בית משפט השלום בנתניה גזר 15 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי על תושב העיר שהורשע בתקיפת בתו ואשתו. האב תקף את בתו לאחר ביקשה ממנו לא לגעת בגבינה שהונחה במקרר ביתם. לאחר שאמה התערבה, נשך ותקף גם אותה. הוא החל להשתולל בבית, השליך צלחות לכל עבר וחנק את השתיים. (רענן בן צור)

me2 שלום, אני לא משפטן ואיני יודע לומר באשר לחומרת העונש. נשמע שמעשיו של האיש פגעו פיזית ואולי גם נפשית בבתו ואשתו ועל כך הוא נענש. מדברייך אני מבין שהיית רוצה לראות אותו נענש יותר, אולי רוצה לדעת גם שמי שפגע או יפגע בך ייענש בחומרה גם כן. דרור

אה........דרור . לא רציתי לדעת כלום ברוך השם אף אחד לא פגע בי וחס וחלילה לא יפגעו:-) רק רציתי להביא כתבה אבל אחלה תודה על התשובה:-)גם אני לא משפטנית אולי מזכירה אבל קולטים שזה עונש קל מדי!!!!!!!!!!!

היי.. מה שלומך?.. אני כאן .. לפעמיים עם רגל בפנים , לפעמיים עם רגל בחוץ .. כאילו מתנדנדת.. מה שכן .. עשית לי כיף .. באכפתיות ..שלך אליי , מבלי לדעת מי את .. חיממת לי את הלב עצם זה שאכפת לאחרים ממני .. מרגש ::-) .. אז קודם כל , תודה על האכפתיות שלך .. איך אני ?.. לא יודעת .. יש ימים שהחיוך עולה על פניי והוא אמיתי כזה .. ואז הלילה מגיע ומבלבל כל חיוך או מחשבה אופטימית שחשבתי לעצמי .. למרות שהפסיכולוג .. בחודשים האחרונים מהווה משענת / כתף מאוד ! חזקה עבורי .. בכל הטלטלאות שאני חווה .. משום מה.. אני מצליחה לראות אותו ב"עין" נוספת .. היציבות שבו .. מחזיקה אותי .. אני מסתכלת עלייו ומחייכת בלב בשקט .. אומרת תודה .. תודה שהוא כאן איתי בתקופה הקשה הזו , תודה שהוא עובר איתי כמעט ..שנתיים(מי היה מאמין ?) .. ככ קשות ולא מתייאש ..שהכל ככ מסורבל .. כל הטיולים האלה שלי בתוך עצמי .. הסמטאות החשוכות .. ההתמודדות של המציאות היומיומית .. בנוסף לעבר המטורף שקרה לי ואוחז בי היום.. כל אלה יכולים לגרום לי לאבד שפיות בשניה . מנסה לקבל כח .. מכל דבר .. שרק אפשר .. בינתיים כאן .. לפעמים גם בשקט .. אבל כאן .. מקווה לימים שקטים ורגועים יותר בראש , כי הימים האחרונים לא קלים בכלל .. שבא לי רק לבכות .. וממש עכשיו , אז אסיים .. מדהים איך כל יום רוצה לכתוב מה מרגיש לי אבל משום מה כל המילים נבלעות לי בגרון .. ואני שותקת.. קבלי חיבוק ממני , חיבוק מכל הלב שרית

הצילווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ..................לפני שבועיים המטפלת שלי אמרה לי בטלפון שהיא לא מוכנה לטפל בי יותר עקב התנהגותי......היאלא מוכנה להיפגש איתי או לדבר איתי בטלפון........ אני עשיתי הכל אבל היא לא רוצא לסלוח לי.!!!!!!אז מה? היא כועסת על שהייתי מחכה לה מתחת לבית הרבהץץץ אז מה?..... מתקשרת אליה הבייתה וצורחת על בעלה......טלפונים מלא פעמים ביום עוצרת לה טיפולים עם דפוקים אחרים אז.... באמצע טיפול אז ביקשתי מהם לצאת.........והרבה דברים בסדר לא הייתי כל כך בסדר.....אבל לא התקוונתי לפגוע בה...מה אני יעשה עכשיו בזמן שאני לא בטיפול חשבתי ואני מאוד מתחרטת על הכלללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל היא לא מוכנה להמשיך לטפל בי היו הרבה דברים מגעילים שעשיתי לה ולמשפחה שלה אבל אני רק רציתי אותה יותר......תעזרו לי מה לעשות ואיך מטפלת עוזבת מטופלת שלה אני לא מפסיקה לחתוך עצמי וכל מיני דברים שאני עושה....מה אושים לא יודעת:-(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((אמרתימאמא שלי להתקשר אליה אבל המטפלת לא רוצה לדבר עלי עם אמא שלי........נענשתי מספיק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה את מציעה לי ללעשות?

שלום לך, אני יכול להבין את הכאב שלך את התחושה שדברים שרצית ופעלת למענם - להשיג אותה לעצמך, יצאו ההיפך מכפי שרצית. אני מניח שהמטפלת שלך הפסיקה לטפל בך ואינה מוכנה לחזור ולטפל בך גם משום שהיא חשה שכעת, לאחר כל מה שקרה ביניכן היא אינה מסוגלת לעזור לך ולהיות שם בשבילך. לצערי אני לא חושב שהיא תשנה את דעתה, אני גם לא בטוח שזה יהיה נכון עבורך. כרגע נשמע שאת סובלת וחשוב שלא תישארי ללא טיפול, לכן אני מציע שתפני למטפל אחר או למסגרת טיפולית שתוכל להכיל אותך יותר. דרור

דרור יקר אני לא מבינה כיצד מטפלת נוטשת מטופלת שלה ? מעולם לא שמעתי על כך שהמטפלת סיימה טיפול ועוד בטלפון. מדברים על סבלנות והכלה אין סופית בטיפול.... ועכשיו הבחורה המסכנה לא יודעת מה לעשות עם עצמה. מה דעתך? ממש כואב עליה:-( איך זה קורה? בילבי ילדת הברזל

יווווו ממש סיפור מהתחת!!!!!!!!!!!!!!!!!!לא יאמן כי יסופר!!!!!!!!!!!! אני לא מאמינה שהיא נטשה מישהי שהנטישה הכי מפחידה לה מטפלים יודעים שאסור לנטוש אנשים שחולים בהפרעת אישיות גבולית......קראתי כתבה על זה! למרות שהטיפול בהם דורש הרבה טהם מטופלים שגומרים את המטפלים שלהם......! אבל המטפלת שלה ידעה עם מה היא מתמודדת לא כל מטפל מוכן לקחת על עצמו חולים באישיות גבולית אבל לנטוש זה ממש בניגוד לחוקי הטבע!!!!!!!!!!!!! אני מציעה לך לכתוב לה מכתב ולשלוח אליה אל תחתכי את עצמך אלוהיםםםםם למה מטפלים הורסים את המטופלים שלהם???????????? איזה מזעזע!!!!!!!!!!!!! אני דווקא חושבת שעכשיו שהיא ואת נרגעתן יש סיכוי להתחיל טיפול בלי להרוס לה את המשפחה או את המטופלים האחרים:-(בהצלחה נשמה!

אבל אני לא יחולה בלעדיהההההההההההההההההה איך אני מחזירה אותה אלי????????.היא הבטיחה לי שאף פעםלא תנטוש אותי..........בבקשה תעזרו לי!!!!!!!!!

שלום לך, אני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה, את יכולה לפנות אליה שוב ולבקש לחזור תוך הסכמה מלאה לעמוד בתנאים של הטיפול, שיאפשרו טיפול. יחד עם זאת כפי שאמרתי אני לא בטוח שזהו הדבר הנכון עבורך כרגע. לדעתי נכון יותר לפנות למטפל אחר ואיתו לנסות ולשמור על הגבולות ככל האפשר כך שהטיפול יוכל להמשיך. דרור

אני מאוד רוצה שההודעה תגיע אליך::-))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))!!!!!!!!!!!! אתה עונה ברגישות ועם נימה מאוד אישית לכל כותב ותמיד מסיים בלהתראות בינתיים אתה יצירתי בתשובות שלך ומביע דאגה אמיתית...................................... אם אתה ככה עם אנשים אנונימים בטח איזה מדהים וקרוב אתה למטופלים שלך:-) ממש כיף שאתה פה ושאתה כל כך קרוב גם דרך הכתיבה רואים אותך:-))))))))))))אתה כל כך מעט זמן פה וכבר יש לך אנשים שכותבים בימים הקבועים שלך........ואנחנו פחדנו שיגיע גבר ושיהיה קר איתנו............אתה עשר:-))))))))))))))

גם ד. שלום, כתבת דברים יפים לדוד ואני בטוח שהוא ישמח לקרוא אותם ולכן אעשה מאמץ בכדי שיידע עליהם. יחד עם זאת אני מציע שתעשי גם את מאמץ ותכתבי לו דברים אלו שוב במשמרת שלו כדי שגם הוא יידע ולא רק אני. דרור

גמני אוהבת אותך דוד.. מתאים שהיית הפסיכולוג שלי.. וזה כמובן לא גורע מהסימפטיה שאני גם רוחשת גם לאחרים: לדרור ולליאת.. אבל סתם רציתי שתדע..

בהחלט.. בוודאי שלא כולם קרים יש גם גברים נפלאים, מקסימים... חמים וטובי לב.. יש ויש..

שום דבר לא יפגע בי מילים: ארז שטרק שום דבר לא יפגע בי, שום דבר לא אישה לא כדור מחבלים, שום דבר כי ככה נשבעתי לאחי, אחותי, להורים ובכיתי בלילות ודאגתי בימים כי פחדתי שמשהו יפגע בהורים וקולו של אבי מהדהד לי בראש כבר שנים אם יקרה לך משהו אין לי טעם לחיים אין לי טעם למחר אין לי טעם לחיים אין לי טעם למחר אם אתם עומדים כאן מעלי כנראה שלא עמדתי בהבטחתי מצטער, בחיי מצטער, בחיי מצטער, בחיי אם יקרה לך משהו... שום דבר לא יפגע בי שום דבר לא אישה לא כדור מחבלים שום דבר

בילבי שלום, אכן שיר כואב, אני מניח שבעיקר בשל הדיאלוג שמתקיים בו בין ההבטחה לחיות לבין ההבנה שאם קוראים שיר זה ייתכן והדבר יהיה לאחר מותו. דרור

היי לכם מה המצב?....... יש לי חבר חודשיים אני בת 28 הוא בן 26 ולפעמים אני רוצה ללכת לישון אצלו...... הקטע הוא כזה...שיש לו כלבה ואני שונאתתתתתתת בעלי חיים.....הוא מתנהג אליה כאילו היא בן אדם וכשאנו ישנים במיטה......היא כאילו דוחפת אותי כדי לישון לידו.......נשבעת לכם רציני לגמרי.... כשאני מתעצבנת על זה הוא הפסיכי אומר שהיא הכלבה פשוט מקנאה......אני מסבירה לו שהיא לא בן אדם הוא אומר לי שהיא יותר מבן אדם....... הוא מדבר אליה צוחק ממנה ממש זוג משמים......האם אפשר להגיד לו שאני לא רוצה אותה בבית .....כי לי נראה שאם זה יהיה או אני או היא (הכלבה) זו תהיה היא!!!!!!!!!!!!!ומי קורא לכלבה שלו רותי? הוא בחור מקסים אבל סטודנט לאומנות שגם זו בעיה כי כל הבית שלו ריח של צבעים ובדים בכל מקום....טוב הוא קצת יותר ממוזר....אבל עם זה אני עוד יכולה לחיות בינתיים.....! אבל יותר קריטי זה הכלבה.....יש עוד כל מיני בעיות אני חולת דיסקוטקים והוא אוהב סרטים ומקומות שסבא שלי הולך אליהם....אני מתאהבת בו ומפחיד שאני בסוף יתקע עם שניהם האם להילחם על מקומי או לעזוב אותו? תודה לכם להית.

רומי שלום, נשמע שאת מרגישה שיש לך יריבות על ליבו של חברך ועל מקומת אצלו, אפילו במובן הפיזי. זו תחושה טבעית למדי אבל מדברייך נראה לי שאם ברצונך בקשר איתו הכלבה שלו היא חלק מהדברים עמם תצטרכי להשלים. ייתכן ועם הזמן תחבבי אותה יותר, או שתוכלי לשים לו גבולות - למשל שלא תיכנס למיטה שלכם. אבל לא נשמע לי שהוא יוותר עליה לגמרי. לגבי שאר הדברים, קשה לומר אם להישאר או להפרד. נראה לי שיש דברים שמפריעים לך, ותיארת דברים בהם אתם שונים ובכל זאת האם יש גם דברים בהם יש לכם שפה משותפת? שאתם מעוניינים בהם במידה דומה? חשוב שיש לכל אחד תומי עניין משלו אבל בתוך קשר חשוב שיהיה גם משהו משותף שיאפשר את הקיום שלו בהמשך. דרור

חומד גם אמן גם אוהב מקומות שקטים גם אוהב בעלי חיים גם לא שיגרתי גם רגיש נו איפה הבעיה חלומה של כל בחורה:-) האמיני לי אין הרבה קומבינות כאלה! בילבי ילדת הברזל

בטחחחחחחחחחחח אחותי מה זה ראיתי בטח שראיתי בועז מעודה מהמםםםםםםםםםף-) יש היום כוכב נולד את רואה?

מקלדת שלום, אני מבין שהתאכזבת מהצפייה אתמול באירוויזיון. דרור

שלום אמי בת 87 שתחייה כבר אינה מתפקדת ובעיקר כבר לא זוכרת דברים, עד היום חייתה עצמאית היום אנו שוקלים להעבירה לבית אבות עם טיפול צמוד, היא מסרבת בתוקף ואומרת שרוצה למות בביתה. אנו חוששים בהיותה לבדה שלא נדע מה מצבה ואנו הילדים לא יכולים לבקר אותה מדי יום. אנו לא יודעים מה לעשות האם לכבד רצונה או לעשות עבורה החלטה שנכונה לשמירה על חייה. תודה ושבוע טוב

לאה שלום, את מתארת מצב מורכב מאוד. אתם דואגים באופן טבעי לאמכם ויחד עם זאת רוצים לכבד את בקשתה, וכרגע נראה שזה מתנגש. אני לא חושב שיש החלטה אחת נכונה במקרה כזה, נכון שבית אבות יכול להשפיע עליה מבחינה נפשית, אך גם בדידות ללא שמירה בבית עלולה לפגוע בה. נסו לבדוק האם קיימת אפשרות למטפלת בביתה. אם לא ומצבה אינו מאפשר שהייה בביתה לדעתכם, שתפו אותה בדאגותיכם ובכל מקרה הבהירו לה שאתם נשארים לצידה גם אם תיכנס לבית אבות. במקרה כזה רצוי לא לקבל החלטה לבד אלא ללכת איתה לראות בתי אבות ולבחור ביחד ככל האפשר. להיענות לבקשות שלה על מנת להפחית את הלחץ הכרוך בכך (למשל חדר לבד אם היא רוצה בכך ועוד). ושוב, זה אינו מצב פשוט, גם רגשית ואני מאחל לכם הצלחה. דרור

רוצה למות עכשיו, לא איכפת לי אם אקרא משוגעת או חצי בן אדם, לא רוצה לשמוע על תקווה, לא מעוניינת בשום תגובה, אל תכתבו לי מילים יפות ותומכות, הן חסרות משמעות, הן צורך של כולם להשמיע את קיומם הנאלח דרך היאוש המחפיר של תודעתי, לא מעוניינת בהסברים על קיומו של המחר, לא חפצה ביד מלטפת ומזוהמת, אין כיסופים להבנה היא ממילא מקופלת בפגיעה ובהרס, לא רוצה לשמוע על טיפול תהליך ותת מודע, לא מוכנה שמישהו ילחש באוזני על רצוני הזמני בלבד במיתה, לא אבל לא ושוב לא אאפשר להניח את כאבי בידיי היהירות של החוכמה, לא רוצה שבן אנוש יספר לי על בחירה, לא רוצה אדיוט שישקף לי את כוונותי, לא צריכה שמישהו יזכיר לי שפתאום אני לא כאן, לא מאמינה יותר בכוונה אמיתית וכנה, לא רוצה מסביבי ולו בדלים של קרבה, לא צריכה שתעלו את ההודעה, לא מעוניינת ברגישות מזוייפת המסתתרת מאחורי תארים והצלחה, לא רוצה מאומה יותר, שום דבר לא יניח דעתי, מכירה את כל התשובות השבלוניות לאלו החפצים בקיפוח קיומם, מכירה את החשיבה הקרקטוריסטית שהרצון למות אינו יכול להיות שפוי שהרי החייים הם הבחירה הנכונה, לא רוצה לשמוע עד כמה כאבי מובן, עד כמה דברי נשמעים, עד כמה יש בדברי רמיזה על רצוני בחיים, לא מוכנה שיזכירו לי דברים שאני רוצה לשכוח או שיגרמו לי לשכוח דברים שאני רוצה לזכור, לא אתן יותר בי לגעת, עתה גם עבורי כבר אין אפשרות כניסה לעצמי. רוצה למות עכשיו ברגע זה לא מחר לא עוד רגע לא יום אחד לא בסוף הדרך עכשיו. אז אולי יאמרו יודעי דבר, שעצם הכתיבה מעידה על תקווה אני תוהה- האמנם. הלוואי ויכולתי למות עכשיו רק שלא יכולה לממש זאת, ממתי שואלים לרצוני, אני חייה ונושמת אוויר המורכב ממצפון ורגשות אשם. כולי תקווה שזה יגמר בתאונה, אף אחד לא ירגיש שנטשתי, אף אחד לא ידע שכל חיי ההתאבדות הייתה התקווה היחידה בהבטחה לשקט שפיות וביטחון, מה אני כבר מבקשת תאונה קטנה שקטה שתסיים את קיומי, זה לא הרבה לבקש. כל כך בוכה עכשיו.

יקרה ואהובה שלי אני נחנקת למקרא המילים שלך אמרת לא להגיב לך אני רק יכולה לדמיין כמה כואב לך זהו לא אגיד כלום יותר למרות שכל כך רוצה לחבק אותך ולבכות איתך על מה שכל כך כואב. איתך בילבי ילדת הברזל (קראתי אותך גם במילים אחרות פה בכינוי # וגם שם כואב כל כך)

בילבי, קצת מצחיק לקרוא לך כך ומצד שני כל כך מסתדר לי בהגיון לפנות אליך בשם הזה כאילו באמת הילדה הזו - בילבי- קיימת, אולי משאלה כמוסה שלי שאכן ישנה ילדה כזו שגוברת על הרוע. אני רואה וקוראת את התגובות שלך, אני לא מגיבה לך כמעט אף פעם, בכל מקרה בתוך כל זה-רציתי להגיד לך תודה על שהמשכת להתייחס להודעותי ללא תגובה מצידי. שולחת לך את המילים הבאות עוד מילים ועוד מילים. את יודעת, כשאמרו שהמילה הכתובה מוגבלת מכדי להביע את בליל רגשות האדם- צדקו. מרגיש מוזר לכתוב למישהי שאני לא מכירה אך מצד שני מוזר זהו שם משפחתי, וכל כך מתאים לי לדבר באופן וירטואלי בעולם "שטוח" ולהתרחק ממי שיכול לשמוע או לגעת באמת, לומר לך בכנות-אם לא הייתי כותבת ו"מנקה" קצת עצמי- הייתי חותכת בזה הרגע את פרקי ידי. להתראות. ושוב אתה חותר כפות ידיך משוטים אל קו הגבול מחליף צבעים נבלע וצף בתוך ים כי שם ברעש הגלים שבא לגונן על הדממה שנובטת מאחורי מסוכת סלעים, ריח אצות, קול ומראה צליף, גוונים ובני גוונים, המיה, לחש, מפתח ועצם הבריח נרשם התחביר, משחק הגלים, חוקותיו, שומר לעת נצור על הזימים אלו הם חייך בין אור למהומת מים נאבק עם הרוח שנופחת בגלים יורד למצולות ומגיח, מנסה בכל כוח, כעורב במקורו ליבש, יצוא ושוב, עוד פיסת ים, להרחיב את נוף ההתוודעות לבוא אל המקום שלתוכו עוד לא חדרה קרן אור לשלוח אצבעות יבשה אל תוך הים, חופש לקרוא למפרצים או לפרוץ אל תוך היבשה, דוק היטב, לכאורה זה דומה. מה אתה מבקש להעלות את קונכיות הכסף המוריד מקרקעית הים לחשוף אותן לאור השמש עד שיוכו בסנוורים וייפלטו סודות סתומים לאורך קו הגבול המתפתל מכאב, שלל, שהקיא הים רוחש באין מנוח מה יש להשחיל אף אותו לצווארי החוף שהרי זו מתנת הים. אכן, על קו הגבול, במעבדת הגעגועים, קול החשבונות תרנים ומפרשים מתרוננים בתאווה גורפת שנחיריה אד גופרית, ריח אצות, פרי ים למינהו, שלל וריח מרחקים צמא אפל רוחש בתוך עורקיך ועל זרועות ידיך מפות מלח עתיקות חקוקות מיובשות בשמש, מטשטשות את ההבדל מה בין אצבעות הים לאצבעות היבשה. אבל הים פכר אצבעותיו באצבעות היבשה ושותק. מה אתה יודע כי בין אצבעות המים מתחת למים, נחים כל המתים שפעם היו גרים על פני אצבעות היבשה ועיניהם שוטטו כמו שחפים צורחים לאורך קו החוף על כן, עד היום, יש מי שומע בלילות קולות מדברים ואתה עוד מתעקש, יושב על סלע ומקשיב בסבלנות של סלע עד שיעלו כולם מתוך הים.

ובכול זאת,ההודעה הועלתה.ומן הסתם גם יבואו תגובות כאלה ואחרות.אני מאמינה כי אינך רוצה בתגובות,אך תביני קצת קשה להשאר אדיש להודעות כאלו.אבל יותר מזה גם קשה להגיב כי שום מילה לא תהיה מספיק אמיתית עבורך,לא עכשיו לפחות אם זאת ההרגשה.ובכול זאת כשאין אומץ למות,יש בכול זאת תקווה גם למות בדרך אחרת היא תקווה.וכן זה אכן נורא לנשום אוויר שמורכב מרגשות אשם וממצפון.עד שיגיע המוות המיוחל(שתופתעי לגלות-כמה רבים מחכים לו)לא היית רוצה להרגיש קצת אחרת?אגב- פעם אמרו לי ביום שתרצי לחיות אבל באמת -תמותי!לא ניסיתי לרצות לחיות,בטח לא באמת...וכמו שאת רואה חיה אני נושמת את כל זיהום האויר האפשרי,עד הקריז הסופי.

נשמה.....למה את מחליפה כינויים כל הזמן?????? למה ממי ??????.למטה # ועכשיו נקודה מימי את בורחת חוץ מעצמך?אני לא מציקה לך אבל נשמה את לא צריכה להחליף כינויים אנו רוצים אותך בן אדם אחד!!!!!!!!!!!!!!!!!מתי כבר יעזרו לך למה את כל כך לבד???? אוהבת אותך את יודעת נכון? מקלדת

שירה את שלא יודעת להבחין בין טוב לרע בכל יום מתרסקת ואז שואלת מה קרה כל שעה יוצרת לך סיפור ללא מוצא כל כך רוצה לגדול אבל תמיד תהיי ילדה את שמנסה לגעת באור של כוכבים לא נרדמת בלילות עובדת בימים אומן אחת רודף שני וככה כבר שנים כמו סיגריה ישנה נשרפת מבפנים שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את מה ששכחתי להגיד לך את שמתעוררת לתוך בוקר סגרירי הגשם מנקה אותך שקוף וריחני אולי מחר סוף סוף תביני תפסיקי לחפש תתני להם את כל כולך שיעריכו מה שיש לך... שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך אולי תרדי לרגע ברכבת ההרים תפסיקי להכניס לגוף עשן מבקבוקים תהיי שקטה מול המראה תראי לה כמה את יפה אולי ביום אחד זה עוד יקרה לך שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך אנשים עוד יחייכו לך השם שלך לבן טהור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך שירה.....

שלום לך, כואב לשמוע את התחשות שלך כפי שאת מעבירה אותן בדברייך. את התחושה הבלתי נסבלת כמעט שכל קיומך מוקף באשמה ובמצפון ואין לאן לפנות, אי אפשר לחוש קרבה ואי אפשר להישען ולהתנחם משום שבתחושתך כל יד מלטפת מכאיבה. אני מאוד יכול להבין את כאבך. נשמע שקרה לך משהו שטילטל אותך בעצמה. למרות שאני מבין שייתכן וכרגע את לא רוצה לשמוע דבר, את רוצה שיהיה קל להתרחק, להתנתק, בכל זאת חשוב לי לומר לך משהו. הכאב שאת חשה אותו, המורכב מאשמה ומצפון, מתחושה שאת רק רצה להתרחק ולא להאמין יותר, הוא אכן קשה ולעיתים, למשל כרגע, את רוצה להפסיקו בכל דרך. אבל אולי הניסיון לפתור את תחושות האשמה האלו, היכולת למצוא את הדרך לגעת ולהיות ננגעת מבלי שזה ייחווה כדבר אוורסיבי יכול להפחית מאוד את הכאב שאת חשה. דרור

רציתי לכבד את זה ולא לענות לך..... אולי זה מה שאת רוצה שכולם יניחו לך למות בשקט...... שאף אחד לא יראה או ישמע אותך.........בלתי אפשרי לראות כזה כאב ולעצום עיניים.......אני לא יודעת מה קורה לך.......או מה שורף כל כך אבל זה שורף לקרוא אותך.......בבקשה הושיטי יד.......שולחת לך שתי ידיים גם אם תדחי אותן אני אשלח שוב.....ושוב ושוב........ממרומי גילי ונסיוני מבינה כמה צריכים להתעקש על מישהו גם כשהוא רוצה שירפו ממנו........ שלך מרים

ערב טוב לכולם , האם אני צודקת במחשבותיי על ההתאבדות ?!!! זה יכול להיות ובקלי קלות , לא ?!!! ... - שבן אדם שנרה באקדח מישהו ונפטר - אז בזה לא אומרים שהו התאבד , אלא הוא נהרג ... - שבן אדם שהיה רוכב במשחקים מפחידים מאוד בסופר לאנד) והנה הוא מקבל התקף לב ... , בזה לא נראה לאף אחד שהוא התאבד , למרות שהוא לפני שרכב בזה הוא נטל כמות גדולה מתרופות... - בן אדם שנפל עליו ממקום גבוה משהו כבד ונפטר , ....

שלום לך, ישנן תאונות שקורות, חלקן קורות בשל חוסר זהירות ולעיתים אף התגרות במוות. קשה לומר מה מוביל אדם להתגרות במוות, האם זהו חוסר רצון להכנע למגבלות, האם זו דווקא חרדה מהמוות, ובכל זאת גם אם ישנו סיכון לרוב המטרה, המוצהרת לפחות היא לסיים בחיים את האירוע. לעומת זאת בהתאבדות ישנה מחשבה ברורה לסיים את החיים, לסיים את הסבל והכאב. או כדברייך פשוט כי נמאס מהחיים. אני מבין שיש בך שאלה בנוגע לרצון שלך לחיות או למות, זו שאלה מורכבת שאין עליה תשובה של נכון או לא, צודקת או לא, אלא חיפוש פנימי, לעיתים בעזרת בעל מקצוע אחר תשובה. דרור

המוכר נעשה בוגדני. אך גם הבלתי מוכר, הפומבי הלא ידוע, הזר לא מכילים בתוכם זרעים של תקווה. תלויה על אנקול נתונה לחסדיו לחלוטין, תלויה, חסרת ישע על כך. מעל הכל שוכב הפחד מצליף בי בתוך הבטן בלי שאוכל לזוז מהמקום. ואז הנפש עזבה את הגוף, לא יכלה לעמוד בהשפלה. זוכרת ממספר פרספקטיבות את מראה פני, מכל כיוון הוא נראה זהה רק אני הייתי אחרת. אי הידיעה הייתה מקור לפחד וגם הבטחה לביטחון, שבויה בכוח המכשיר המשונן שלו, הקרוב שבאדם, כמשותקת אין לי בחירה או שליטה בנעשה, אין מרחב פעולה, לא ניתן להילחם ואף לנוס, מערכת ההגנה הפכה הלומה ומבולבלת. לא מבינה, למה כל כך רצוי ובה בעת בלתי נסבל, מי מושיע מי מנצל, מי בטוח מי מסוכן מי צודק מי אשם. עולמי הפוך דחויה ומושפלת או מובנת, רציתי לחוש בטחון שרצוני זה לא יתממש, מוצפת חרדה בשל המימוש קונקרטי של סקרנותי שנותרה כחוויה גולמית של אימה אובדן ויגון. נסיון כושל להרגשת שפיות במציאות מתעתעת, הרגשת כוח במצב של אין אונים, השליטה הפכה מצב לבלתי צפוי להחריד, מולו חשופה ופגיעה ללא בלם זעזועים, ראיתי בו כר הגנה נרחב ודמיוני, שמרתי על עצמי במציאות שאינה קיימת, אז נגלה לי חיקו הפנטסטי והבולעני נגלה לי השקר, פרצה תודעתי אל תוכי, אבדה לי דרכי ועצמי במקור הנחמה.

שלום לך, הבלבול עולה מדברייך, הוא כה חזק כה עמוק עד כי את חשה שהכל מתערבב ואין הפרדה בין שליטה לחוסר אונים, בין המקום עליו את רוצה להשען ולבטוח למקום בו את חשה מאויימת מושפלת אולי. אלו תחושות קשות ביותר שאת מדברת עליהן, בלתי נסבלות כמעט. נשמע שכעת זו התחושה שמלווה אותך, תחושה שמייצגת אולי בלבול פנימי שהיה קודם לכן אך פרץ כעת בשל סיבה כלשהי. ייתכן שבעזרת תמיכה תצליחי לשרוד את הבלבול הזה ודרכו למצוא הבנה חדשה, מגובשת יותר לדרך בה ניתן לחבר ולחוות את החלקים הללו בתוכך. דרור

זה בגלל שאני שונא את העבודה שלי ואת הבוס הקמצן הדפקט שלי?

שלום לך, קושי לחזור בחזרה לעבודה ביום ראשון הוא דבר מוכר. אבל מדבריך נשמע שעבורך זה קשה במיוחד משום שאתה חוזר למקום עבודה שקשה לך בו ושיש לך רגשות טעונים רבים כלפיו. קשה להתמיד במצב כזה זמן רב ואז או שאיכות החיים נפגעת או העבודה או שניהם. עצתי היא שתנסה לראות האם לצד הדברים הבעייתיים יש גם דברים שאתה נהנה מהם בעבודה, האם אתה יכול למצוא דברים כאלו. אם לא אני בהחלט יכול להבין מדוע קשה לך לחזור לעבודה ביום ראשון. דרור

אם יש לך אפשרות לחפש במקביל עבודה אחרת, שתהנה בה יותר ותספק אותך יותר- אני ממליצה על כך.

יש לי שאלה לפסיכולוגים: אומרים שבנות בוחרות חברים שדומים לאבא שלהם זה נכון? פשוט חבר שלי פתאום מאוד מזכיר לי בכמה דברים את אבא שלי ........אני לא יודעת אם אני עשיתי את זה בכוונה או שלא. למה בנות עושות את זה יש פסיכולוגיה שמסבירה את זה? שלא תביני לא נכון אני שרופה על אבא שלי אבל לא מתאים לי לראות דבירם שחבר שלי עושה שמזכירים לי אותו. אנחנו בני 27 וחצי (הוא בן 28) ואולי הוא יציע לי יום אחד נישואים...אולי לא יודעת....הוא לא דיבר עלזה או משהו.... כאילו זה לא קצת מוזר להתחתן עם מישהו שיהיה כשיהיה מבוגר יותר דומה לאבא שלי????????? אם השאלה לא בדיוק פסיכולוגית אז אפשר תשובה אחרת........יאללה ביי עדן

עדן שלום, לעיתים נשמעת הטענה הן מצד האשה/הגבר והן מצד הסובבים אותם שהם מצאו בן זוג שמזכיר את ההורה מהמין השני, במקרה שלך את אבא. יש לכך הסברים רבים, החל ממהסבר האדיפלי הקלאסי של חיפוש לא מודע אחר אבא, משלא התאפשר להיות עם האבא הממשי מחפשים לו תחליף. ועד הסברים כגון משיכה לדמות הגבר הראשונה שראית ושעיצבה את הדרך בה את רואה גברים ואם היחסים טובים בסך הכל אז גם מעריכה בהם את אותם התכונות. החבר שלך אינו אבא שלך, ייתכן והוא מזכיר אותו, וייתכן ועצם הקשר שנוצר ביניכם מעלה בך את התחושה שהוא מאוד דומה. השאלה בשורה התחתונה האם זה מפריע לך, האם את לא אוהבת את התכונות הללו שאת מזהה? או שאת רק חוששת מלהתחתן עם מישהו שהוא כמו אבא. דרור

טוב......הקטע הוא שהוא גם מתנהג וגם מאוד קרוב לאבא שלי..... איך אני יכולה לדעת שהוא באמת דומה לאבא שלי ולא מחקה אותו?......!זה שאני אוהבת את אבא שלי לא קשור לקטע שלא בא לי חבר שיתנהג כמוהו......איך מדברים על זה איתו?

שלום לכולם יש למישהו טיפ איך לומדים ים חומר במעט זמן (שלושה ימים כולל היום) רק מהלחץ של הזמן אני לא מצליח ללמוד. המבחן מאוד גדול וגם הלחץ להספיק איזה שיטות יש לדחוף יותר חומר? תודה ושבוע אחלה לכולם שי

שי שלום, נשמע לי שאתה חש לחץ מהמבחן המתקרב ומכמות החומר שאתה צריך להספיק ללמוד ואני חושב שאפשר בקלות להבין אותך. לחץ, כאשר הוא ברמה גבוהה מדי מפריע מאוד לריכוז וליכולת להתמקד. כך למשל ייתכן ואתה מבלה זמן רב בכך שיש לך עוד הרבה להספיק או במחשבה מה הדרך הטובה ביותר ללמוד. כל אחד מכיר מהי הדרך הטובה ביותר עבורו ללמוד. יש המתרכזים בחומר מסויים ורק כשמבינים אותו במאה אחוז עוברים הלאה, יש הסורקים את החומר ומתמקדים בנקודות בעייתיות או לחלופין מחזקים נקודות חזקות. בכל מקרה עצתי לך היא להרפות קצת מנושא הזמן, להתחיל ללמוד בדרך בה אתה בדרך כלל לומד, לנסות להספיק כמה שיותר כך שכשתגיע למבחן תרגיש בטוח במה שאתה יודע, ובעיקר תדע שעשית כל שביכולתך בזמן שנותר ולא בזבזת אותו במחשבה כיצד לנהוג. בהצלחה, דרור

איפה כולם?

ערב טוב בילבי, יש משהו נעים גם בערב רגוע ושקט. ניפגש שוב בשבוע הבא. שבת שלום ליאת

סליחה יקירה אני סיימתי את מבחני הסמסטר לפני עשרים שנה:-) לא כולם פה ילדודס בשנות העשרים או השלושים יש גם כמה נבחרי שנות החמישים. שבוע טוב לכל הילדים הנבחנים

מה יש לעשות עם המקרה הבא.אנא עצה מקצועית מהפסיכולגוגית והגולשים. יש לי חברים שלא חוזרים לשיחות שלי כשאני מתקשר.חבים מוסימים ואף בנות. כשהן צריכים משהו הן יתקשרו אליי רק ,מה לעשות כדי לצאת יפה ונקי וללא פגיעה בעצמי כל פעם כשהם מנצלים אותי מצידם בשיחה שלהם ולא זמינים עבורי כשאני רוצה . תודה.

שלום רמי, קשה לי להעלות בדעתי איך אפשר שלא להיפגע מול התנהגות פוגענית כמו זו שאתה מתאר. נדמה לי שהשאלה היא לא 'איך לא להיפגע?', אלא דווקא 'למה להישאר עם חברים כאלה?'. ברוב המקרים, אנחנו נשארים בקשר נצלני או פוגעני כאשר אנחנו מאמינים שהאופציה האחרת היא להישאר לבד. לא תמיד האמונה הזו משקפת את המציאות. לעיתים קרובות קיימים סביבנו אנשים נוספים, טובים ומתחשבים, שלא בהכרח בולטים מספיק או אטרקטיביים מספיק בעינינו. לפעמים נדמה לנו שאם נסתופף בחברתם של אנשים "נחשבים", משהו מזיוום יאיר גם עלינו. זוהי תפיסה אנושית מאד, אך עלולים להיות לה מחירים כואבים, גם כאלה מהסוג שאתה מתאר. במצב בו אתה נתון נראה לי שאין מנוס מהערכה מחודשת של חבריך וריענון של הבחירות שלך, גם אם לזמן מה תהיה קצת לבד. נדמה לי שהלבד הזמני של ההתבוננות מכאיב פחות מהלבד המעליב שיש לך היום. נשמח להיות כאן בשבילך, ולעודד אותך עד שתמצא אנשים שראויים לחברתך. שבת שלום ליאת

יש לי שאלה בנוגע לפנטזיות.. אני נורא מתביישת במה שאני הולכת לכתוב, לא דיברתי על זה עם אף אחד, גם לא בטיפול (וגם לא נראה לי שאני אדבר על זה שם... הסיבה היחידה שאני מרשה לעצמי לשאול כאן זה כי אני אנונימית...) אני נעה בין תקופות שלמות של התנזרות מכל מחשבה או עיסוק במין (אני בת 26) לבין תקופות של מחשבות בלתי פוסקות. (אני נמנעת לחלוטין ממגע ומקשר). מה שמאוד מציק לי, זה התוכן של הפנטזיות שלי. אני כמעט אף פעם לא מדמיינת את עצמי בתוך סיטואציה מינית, ובמידה ואני כן, זוהי תמיד תהיה סיטואציה אלימה ופוגעת. (נפגעתי בילדות, במשך מספר שנים, ללא אונס) הפנטזיות היחידות שלי שכן מתייחסות למין כאל דבר נעים ומהנה, הן תמיד על אנשים אחרים... בדרך כלל על אנשים שאני מכירה, בדר"כ על אנשים שאני מאוד אוהבת (לא אהבה רומנטית). כאילו יותר קל לי לדמיין אחרים בתוך מין חיובי, ולא מצליחה לדמיין שם את עצמי. אני מרגישה מאוד אשמה שאני מדמיינת ככה רגעים אינטימיים, כביכול, של אנשים אחרים. הרבה פעמים אני ממש מרגישה כאילו אני חודרת לפרטיות שלהם, או כאילו הם יכולים לראות עלי שזה מה שאני חושבת. זה נורא נורא מציק לי, אבל זו הדרך היחידה שלי לחשוב על מין כעל משהו מהנה... זה נורמלי? סוטה? אני צריכה להפסיק? איך מפסיקים? עזרה, בבקשה...

שלום ג', את מתארת פנטזיות בהן הסצינה המינית מתפצלת ל'טוב' ו'רע', כאשר ההיבטים האגרסיביים מתקיימים בנפרד מן ההיבטים של הרוך והנועם, מבלי שתיתכן סינתזה ביניהם. החלקים התוקפניים והפוגעניים שייכים לך, בעוד אלה הנעימים נמצאים אצל האחרים, כשהמבט החודרני שלך עלול "לזהם" אותם, אם רק יידעו... כמובן שלא מדובר בסטייה, אלא בביטוי של פיצול עמוק יותר, הגנתי, שכדי להבינו לעומק יש להתוודע לסיפור הקשה שמסתתר לו שם, בילדותך. כמובן שההמלצה הטבעית שלי היא לנסות להתמודד עם זה במסגרת הטיפול שלך, אך אם את חשה שזה עדיין קשה לך, תוכלי להתחיל ולחדד את הקשב שלך לפיצולים נוספים אפשריים - למשל בתפיסה שלך את עצמך - כרעה או טובה, ולנסות להכיר באפשרות שיש בנו גם מזה וגם מזה, ולא רק או - או. בהצלחה ליאת

שלום! אני כבר 4 שנים בערך אצל פסיכולוג, אבל זה לא משהו שבועי ,אלא לפעמים פעם בכמה שבועות ,או חודשים.פסיכולוג זה הוא סגנון של ייעוץ מאשר לשמוע(הוא גם שומע אותך אבל זה פחות מאפיין אותו).הוא פסיכולוג קליני ואין מה להגיד מבחינת המומחיות שלו, כי הוא מומחה די גדול, וגם עובד במקום די נחשב(לא רלוונטי המקום). שאלתי היא כזאת פעם כשדיברתי איתו ושאלתי אותו אם אני יצטרך עזרה על מכתב שיוציא בקשר לצבא על מצב בריאותי . הוא אמר שאין שום בעיה והוא ישמח לעזור ובשביל זה הוא פה וכמה שהוא יכול .כעבור כמה שבועות שהתקשרתי אליו ואמרתי לו אם הוא יכול לעזור לי בנושא זה הוא אמר שאין ביכולתו להוציא מכתב אלא אם כן הצבא דורש את זה ממנו ולא מעצמו.צריך לציין שהצבא במקרה זה לא יכול לדרוש מכתב מפסיכולוג כי זה היה משהו התנדבותי בקשר לצבא ומשהו מיוזמתי האישית והצבא אמר לי בטלפון שאביא מכתב מפסיכולוג ולא בתור דרישה. 1.האם פסיכולוג באמת לא יכול להוציא מכתב שהוא חתום עליו אם המטופל מבקש זאת ממנו, והמטופל מסכים במאת האחוזים שהפסיכולוג יכתוב על מצב בריאותו(ולא יכול להגרם נזק למטופל אלא במקרה זה אפילו יכול להועיל לו), ואני מדגיש שהנושא של הצבא זה רק דוגמא וזה יכול להיות כל נושא אחר, ואין פה בעיה שיהיה לי נזק מזה או נזק לצבא? 2.זה שהוא אמר לי את זה מאוד פגע בי כי בהתחלה הוא אמר שהוא ישמח לעזור ובשביל זה הוא פה ואני כבר תקופה ארוכה לא הולך אליו כי אני כועס עליו. פחות מהקטע שהוא אמר לי שהוא לא יכול אלא יותר מזה שהוא התנער מאחריות וכאילו היה ראש קטן בתשובות שלו. האם הכעס שלי מוגזם? האם זה שירד לי האמון בו לא מוצדק כי מאוד חשוב לי האמון? מצד שני אי אפשר להגיד שהוא לא אדם טוב ומטפל טוב כי סך הכל הוא בסדר בתור פסיכולוג אומנם הוא יותר מייעץ(כפי שכבר ציינתי) אבל הוא לא רע? אני חייב לציין שיכול להיות שלא הבאתי פה פרטים עליי ועל הרקע שלי אבל אני לא חושב שזה יתרום הרבה לשיקול במתן התשובה בתודה מראש!

שלום d, הסיפור שלך נשאר עבורי במידה רבה תעלומתי. לא לגמרי ברור מה מטרת אותו מכתב בעיניך, ומה הנזק או התועלת שרואה בו הפסיכולוג שלך. ככלל, פסיכולוג אינו מוציא מכתב רשמי לגורם רשמי על מטופליו, אלא אם כן יש דרישה מפורשת כזו מטעם אותו גורם, ויש חובה לעשות זאת. גם במקרים אלה, פסיכולוגים עושים כל שביכולתם כדי למסור את המידע המינימלי הדרוש ולא מעבר לו. אני מניחה שהפסיכולוג שלך מעריך כי המכתב הזה אינו מחוייב המציאות, ואולי אף יכול להזיק לך לטווח הארוך. אחרי הכל, איני מצליחה להעלות בדעתי סיבה לכך שתוך מס' שבועות הוא ישנה את עמדתו ויסרב לעזור לך, אלא אם יש לזה סיבה מוצקה ונימוק מתקבל על הדעת. נדמה לי שאין ברירה אלא לחזור אליו, לשתף אותו בתחושות האכזבה והכעס שלך כלפיו, ולשמוע את הנימוקים שהוא מעלה. אשמח לשמוע בהמשך אם תשובותיו הניחו את דעתך. שבת שלום ליאת

שלום,לא פעם ולא פעמיים עולה אצלי המחשבה אם ובכלל צריך להשקיע בחיים? מדוע עליי לשאת עליי עול ונטל על מנת שיהיה לי מקצוע ראוי בחיים בזמן שאנו מתים בסופו של דבר ? האם זוהי חשיבה נכונה ? הרי,במבט לאחור בעוד עשרות שנים אנו נשאר רק עם החוויות והרפתקאות ונעלם מהעולם.לכן,אני שואל : האם עליי ללמוד באונ' ?

שלום משה, נדמה לי שהיה זה הפסיכואנליטיקאי וויניקוט שאמר כי חוויית העצמי שלנו היא אינסופית. גם אם יש מידה של סילוף בזיכרון שלי, נדמה לי שאני מסכימה עם הרעיון לפיו האדם חווה את עצמו כנצחי, ומתקשה להסכין עם מותו. כך או כך, ההשקעה שלנו בעצמנו נעשית - כך אני מקווה - במנותק מהידיעה שיום אחד נמות, ואולי אפילו כהגנה מפני ידיעה זו. ההתפתחות והגדילה שלנו כבני אדם ייחודיים ובעלי ערך היא בעלת חשיבות מעבר לשאלה האם ועד כמה נצליח "להחזיר את ההשקעה". אם תתבונן סביבך, תגלה בוודאי אין סוף אובייקטים (חפצים, יצירות אמנות, טכנולוגיות מתקדמות, תשתיות) שהם פרי פיתוחם של אנשים שכבר מזמן נעלמו מן העולם. זוהי מורשת עצומה שהותירה האנושות לבניה ובני בניה, וכל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת האינסופית הזו. מעבר לכך, הניסיון מלמד שאנשים בערוב ימיהם מתמודדים טוב יותר עם הזקנה ועם עובדת מותם המתקרב, כאשר חייהם היו עשירים, מספקים ויצירתיים. בקיצור - בטח ללמוד באוניברסיטה ! איזו שאלה ?! :-)) ליאת

ליאת, אני מוכרחה לומר שתשובתך הפעם העלתה בי תמיהה. מדוע את טוענת בנחרצות "בטח ללמוד באוניברסיטה!" ??? היכן כתוב בספר החוקים לחיים מאושרים כי מי שאינו רוכש לעצמו השכלה גבוהה חייו אינם "עשירים, מספקים ויצירתיים" והוא עתיד לסבול מחוסר סיפוק ומימוש עצמי תמידיים? המציאות מוכיחה שניתן להסתדר לא רע בחיים ולחיות חיים "עשירים, מספקים ויצירתיים" גם ללא לימודים אקדמיים, אבל לעומת זאת, העדר בילויים וחוויות מהנות בחיים ממית את הנפש הרבה יותר מהר... אמנם לקחתי את הדברים לקיצוניות הפוכה משאלתו המקורית של משה, וברור שבסוגיה זו (כמו ברוב הסוגיות) נדרשת דרך ביניים מאוזנת, אך הרגשתי צורך להציג גם את הפן ההפוך של הדברים, אשר נעדר מתשובתך. מקווה שאינני טועה...

שלום, רציתי לדעת האם זה נורמטיבי מה שאני מרגישה כלפי המטפלת שלי. אני מטופלת מעל שנה ואני פשוט אוהבת אותה. אני חושבת עליה הרבה.. מה היא היתה אומרת לי.. איך היא עונה לי.. אבל כן הייתי רוצה שהיא יום אחד תתן לי חיבוק. עד היום זה לא קרה. אין לי מחשבות מיניות כלפיה אך אני אוהבת אותה. וחשוב לי לדעת מה היא מרגישה כלפי. האם מטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? כשרציתי לעזוב את הטיפול היא אמרה לי שלה יהיה קשה עם זה. למה היא התכוונה? לא שאלתי אותה שום שאלה וכרגע אני לא מרגישה מספיק בטוחה לשאול אותה ולדבר על זה. תודה רוני

נורמטיבי לגמרי,אני בטיפול ארבעה חודשיים ואני חולה עליה.ובניינו נורמלי או לא מה זה חשוב,מה שחשוב הוא מה שאת מרגישה,והעובדה שאנחנו בטיפול מן הסתם מצביעה שיש בעיה לא?

שלום רוני, מטבע הדברים, הסיטואציה הטיפולית מולידה קרבה ואינטימיות בין שני השותפים לה. אהבה כה עזה כלפי המטפל/ת אינה מחוייבת המציאות, אך היא שכיחה מאד ונורמטיבית. כמו ששמעת מפיה של הפסיכולוגית שלך, הקשר ביניכן יקר לה, ותחסרי לה כשהוא יסתיים. אני משוכנעת שמדובר באמירה אותנטית, המשקפת נאמנה את הרגשות העזים המתפתחים אצל המטפלים כלפי מטופליהם. יש מטופלים הממשיכים להעסיק את המטפלים במחשבותיהם גם שנים רבות לאחר הפרידה. לפעמים זאת תחושת מחוייבות עמוקה, חיבה, דאגה כנה, ולפעמים גם אהבה. אני מניחה שאת יכולה להרגיש טוב עם מה ששמעת... :-)) ליאת

הי ליאת בעבר המלצת לי על פסיכולוגית מאזור המרכז ת"א לצורך העניין ואני מאוד רוצה ליצור איתה קשר אך אין לי המס אם תוכלי לתת לי שנית אני אשח אפשר למייל ודרך אגב אם תוכלי להגיב ל י בנוסף לדו לבי התלבטות "גורלית" בברכה ותודה מראש!!!!!!!!

שלום אביב, אשמח אם תזכירי לי (למייל הפרטי) את מה שביקשת אז, ואשמח לעזור. לבקשתך השנייה אתייחס מעט יותר מאוחר בערב. להתראות ליאת

שוב שלום אביב, אני מסכימה עם דוד בהחלט שלא מדובר בעניין של חיים ומוות, ועם זאת יודעת כמה טורדת ומעיקה יכולה להיות ההתלבטות סביב קשר זוגי. את מאד עסוקה באופן שבו הוא יגיב לפרידה, ופחות באופן שבו תתמודדי איתה את. כל כך הרבה מורכבות יש ביחסים הזוגיים, ולכן, כדי להבין מה באמת מנחה אותך שם, להישאר או ללכת, יש צורך בהיכרות עמוקה איתך ועם סביבתך. טיפול זה רעיון נהדר. כתבי אלי שוב ואנסה לעזור בהמלצה. לילה טוב ליאת

היי דוד אני מתכתבת פה לפעמים. חייבת לומר לך שאני מאוד אוהבת את הצורה שבה אתה עונה ואת התשובות שלך. ו..את אופן התנהלותך בפורום.. כיף לקרוא אותך..

להבדיל ממנהלת פורום אחרת שמפלה מאוד בין חברי הפורום הקבועים לזמניים, אין אצלה גבולות בהעלאת הודעות וקשה מאוד לראות שיש הודעות שעולות כשאחרות נשארות מיותמות. רונה

מאוד מפלה,אני במקומה לא הייתי מעלה את ההודעה שלך. לא נמאס לכם להתלונן כל הזמן,ולמה את כותבת ביום שלה אם כך את מרגישה,לא עדיף להמנע מתוחשת ההפליה אחרי הכול היא רק יומיים בשבוע,ואילו הצרות כל הזמן,זה בחירה.וכן ליאתי לא שאת זקוקה להגנה שלי,אבל אם לה מותר גם לי מותר.ותעלי את ההודעה אחרת זו באמת תהיה אפליה.

שלום רונה, אם תבדקי, תגלי בוודאי שהודעות המועלות מעבר לשעה 22:00 הן אך ורק הודעות המשך, ללא קשר למי שכתב אותן. אבל אל תתני לעובדות לבלבל אותך. את רשאית לכעוס. אני מניחה שקיימת סיבה לכעס הזה ומכבדת אותה. ערב נעים מנהלת הפורום האחרת

שלום לכותבת, אין לי ספק שדוד ראה את דברייך ושמח בהם. ההודעה הועלתה רק היום כי נכתבה מחוץ לשעות המשמרת של דוד. אני מצטרפת למחמאות ליאת

הי דוד אני מקווה שעוד יש זמן להשתחל למשמרת הזו, ולא לגלוש לבאה..למה הגוף שלי מתקיף את עצמו? אני רוצה לתפוס מעצמי בן אדם חכם, אבל הגוף שלי טיפש עם תעודות - טיקים בנשימה התווספו עכשיו למוסייקה המוזרה בראש, שהתנגנה בעבר רק עם תרופות - אני מתחילה להילחץ, הגוף שלי יוצא משליטה ( אירוני שאני קוראת עכשיו את בגוף אני מבינה של גרוסמן )..ברור לי שזה לא רק הגוף שלי...החלטתי להרפות בטיפול ובחיים, לא לתת לתגובות ההרסניות האוטומטיות לבוא, אז מהנפש שלי נדדו האובססיות והדיכאון לגוף, לעור, לשיער..מה עושים עם גוף בדיכאון?? ( אל תגיד תרופות, ניסיתי כבר בעבר, זה רק מחרפן את הגוף עוד יותר )....יכול להיות שזה מלחץ? אני מקימה פרוייקט התרמה גדול בפעם הראשונה בחיי וזה מטורף, זה בשבוע הבא ואני בפחדים מטורפים כי כלום לא סגור ונעשה בזמן, ויש לי הרגשה שזו הולכת להיות אכזבה לכל הנוכחים...קשה לי לקחת נשימה עד הסוף כאילו יש לי אבן מעל הצלעות שחוסמת את האויר מלרדת עד הסוף.. וואו, שיגעתי שוב, אבל כל כך מרגיע שמגיע יום שלישי/רביעי, והתשובות שלך... לילה טוב שיהיה.. אופיר

שלום אופיר, כזכור, שעת "חילוף המשמרות" בין המנהלים היא השעה 22:00, ולכן - לא כמו שקיווית - גלשת למשמרת הבאה. דוד יהיה שוב בשבוע הבא. אני מאחלת לך מכל לבי שפרוייקט ההתרמה הגדול ישיג את מטרותיו, ומקווה שהלחץ הגדול בו את נתונה ייפחת משמעותית ויביא איתו הקלה גם לגוף. נסי לגייס מעט יותר אופטימיות, ולהאמין שהפרוייקט, גם אם לא יהיה מושלם, יעבור בשלום. נשמח לשמוע עדכונים. הרבה הרבה הצלחה, ליאת

אני בטיפול כבר שנה ותשעה חודשים , יש פגישות שאני מדברת יותר ויש שאני מדברת פחות , יש כאלה שגורמות לי תחושה טובה וכאלה שאני יוצאת מהן בתחושה נוראית , אני בהחלט מרגישה שהטיפול גורם להמון תחושות ורגשות ומשפיע עלי (ומלווה אותי במחשבות במהלך כל השבוע ), אבל אני לא מרגישה וחושבת שהוא יצליח לשנות אותי אי פעם , להפך אני דווקא מרגישה שכול התחומים שבהם רציתי לשנות איכשהו התחזקו לכיוון הלא נכון , ואני הרבה יותר פסימית לגבי העתיד . איך בדיוק טיפול אמור לעזור לי ? ואם עוד יש סיכוי שזה יקרה ?

שלום יובל ישנן תפיסות רבות לגבי הדרך בה טיפול יכול לעזור וקצרה פה היריעה מלפרט את כולן. עדיין, משהו המשותף למרבית גישות אלה היא האמונה בחשיבות הדיבור הגלוי והפתוח בתוך הפגישות עצמן. המחשבות והתחושות שאת מתארת יכולות לשקף קושי בטיפול או להיות חלק מהתהליך עצמו. הייתי מציע לך בעיקר להתאזר בסבלנות, לא להתייאש ובמיוחד להביא את אותן שאלות המטרידות אותך לתוך הטיפול, לחשוב עליהן יחד ולבחון היכן את עדיין מרגישה תקועה ופסימית וכיצד ניתן לנסות ולשנות את המצב. בהצלחה דוד