פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, גם את לא ישנה?(: את יודעת, לא ברור לי איך יש לה כל כך הרבה סבלנות ולא נגמרו לה הכוחות...למרות כל מה שאני עושה...איך?(ובעיקר אחרי מה שהיה בפגישה האחרונה..) ולמה אני ממשיכה לעיתים עם ההתנהגות הטיפשית הזו.. תהיות לעת לילה... לילה טוב ליאת כבר אני לא זוכרת מה הכינוי שלי...

היי מימי, עם כל הכבוד לציפורו?ת הלילה שלי, אתמול זה כבר היה מעל לכוחותי. אני שמחה לשמוע שהמטפלת שלך עומדת בגבורה במבחנים קשים. אני מניחה שמאחורי ההתנהגות, אותה את מכנה "טפשית", נחה חרדה גדולה, פגיעות או משאלה מכמירת לב שלא להיעזב אף פעם, "גם אם אהיה ילדה רעה". מקווה שאת מצליחה לדבר חלק מזה גם בטיפול עצמו. מאמינה שגם את השלמת שעות שינה למכביר, ופנויה לבילויי סוף השבוע. שבת שלום ליאת.

היי ליאת, כן היא לא מוותרת עלי...לפחות בינתיים לא(: אני מנסה לרשום לך ולא כל כך מצליחה...בדיוק מה שקורה לי בפגישות לאחרונה... מאז שעות אחה"צ נוצר לי בגרון איזה גוש מעצבן... אני אגב משלימה את שעות השינה בסוף השבוע...איך את מצליחה לעשות את זה קודם לכן?מקווה שישנת טוב אחרי הבילוי אמש... שבת שלום ולילה טוב

ליאת יקרה, זוללת קבועה של המילים שלך, כותבת לאחרונה קצת פחות.. אני מבולבלת קצת ובא לי (חוץ מאשר לשגר חיוך) להניח כאן משהו.. לא מוצאת מילים בשביל המשהו הזה, אז נקרא לו בקיצור 'משהו' :-) מסכימה? נשאר חודש בלבד לסיום (התיזה) והעבודה עוד רבה-רבה... אם רק הייתי במתח עבודה טוב, אבל הכל אצלי שאנן. התחפשתי כנראה.. הכל הולך ונגמר מסביב, אבל עדיין לא.. יד אחת נמתחת ונמתחת למה שעדיין ויד שנייה אוחזת ומרפה מתכניות עתידיות. רק חושבת על העתיד כל היום. קצת מצחיק מצידי אולי, אבל המצב הכלכלי העולמי מדאיג אותי יותר מכפי הצורך. תכניות הולכות ונרקמות וכל יום משתנות מחדש. שיחה אחת עם הגברת שלי ואני מלאת מוטיבציה ועניין בעולם כולו, שיחה עם אמא ואחרים ואני שוב חסרת כיוון ועניין, כמו תמיד. חבל שהקול שלי מגמגם כל כך- אין לי מושג מה אני רוצה לעשות, מה מעניין אותי. הכל נחמד ובסדר, אבל לא הרבה יותר מזה. ואולי הרוב פשוט מפחיד קצת.. כל היום מפזמת לעצמי "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים..".. רוב הזמן פשוט לא בא לי להצטרף לעולם.. ל"עבודות של גדולים".. יש איזה חנות חלומות בסביבה שלך? למה חשק מתמסמס אצלי מהר כל כך? ועם הגברת שלי... אוהבת אותה יותר עם כל פגישה שמקרבת אותנו לסוף.. מרגישה כאילו אני עומדת בבריכה שמתרוקנת- המים מגיעים לי עד הברכיים, ואני עומדת שם עם סנפירים, משקפת על העיניים, ושנורקל תקוע בפה ותוהה אם להתכופף עדיין ולהכניס שוב את הראש לבריכה שלי, או לשבת בנחת ולהשתכשך במים החמימים. מתאים לי לצלול עד טיפת המים האחרונה.. ואולי דווקא בגלל שזה הסוף. מקווה שאף אחד לא יצלם אותי ככה- זו יכולה להיות תמונה מביכה למדיי... :-)) אויש, גללתי לאחור. ... איך זה שלא היה לי מה לומר (ועדיין אין) ובכל זאת כל כך הרבה מילים יש שם למעלה? בלתי נסבל לפעמים, הפטפוט הזה.. אבל גם השקט מכביד נורא.. טוב, זה כנראה האות שלי לסיים :-) תשמרי לי על ה'משהו' המלופף הזה? (בעצם קחי אותו- מתנה! :-)) "עם מתנות כאלה..." את ודאי ממלמלת.. :-) הנה, הנה, אני הולכת... חיוך-קריצה ממני, השאנן במסווה ;-) לילך

שוב אני, סתם גיחה קטנה כדי לומר שהזכרת לי, בתגובה למעלה, את אחת ההודעות הראשונות שלי כאן :-) אני תלויה בחסדי מקומות ציבוריים לאחרונה להשגת גישה לאינטרנט, אז התקווה לקרוא אותך לפני שיסגרו פה לקראת שישי, הזכירה לי הפסקת חשמל אחת, פעם, מזמן, כשקיוויתי נורא שסוללת המחשב תספיק עד אלייך.. חייכתי לעצמי.. לא התאפקתי ורצתי לחפש מצאתי :-) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-858,xFT-610686,xFP-610784,m-Doctors,a-Forums.html איכשהו, זו אחת הודעות שלך שהכי מלוות אותי.. תקופת מה שיננתי את: "ההשתוקקות, אולי, היא הרצון והנזקקות שהתפרקו מתחושת העליבות וההשפלה". עשיתי קצת דרך מאז (אבל אני מודה שאני עוד לא שם..) מקווה שזכית ליקיצה טבעית, אחרי לילה ארוך מול המסך תודה שאת כאן (גם אם לא אספיק היום :-) לילך

היי לילך, זה לא שלא ניסיתי לענות לך כבר אמש. כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי, והרגשתי שזה לא אחראי לשחרר לחלל אמירות כה בלתי מגובשות. חששתי שהפאשלות שלי תזהרנה לאור היום... אז הנה ניסיון נוסף, בתקווה שתספיקי לקרוא עוד היום. חשבתי על בליל הקולות סביבך, שמותיר את זה שלך מגמגם, מהסס. חשבתי כמה זה יכול להיות מחייב, חלום. התיאור העצוב הזה שלך, עומדת עם משקפת ושנורקל בשלולית מי אפסיים, הטריד אותי. חשבתי כמה קשה להתמודד עם המחשבה שהטוב בחייך הולך ואוזל, ואם אין דרך לאצור אותו למענך. אני לא אוהבת להסתכל על הטיפול כעל ברז שממלא אמבטיה (או בריכה) בלי פקק. לצערי, לפעמים זה קורה, ואז התסכול שלי צורב. לכן, אם זו לא חוצפה גדולה מדי לבקש, הייתי אומרת - עזבי להשתכשך בטיפות האחרונות. נסי לחפש איפה הפקק, לאטום היטב, ולהתחיל למלא ולהתמלא בטוב, כמה שאפשר. גם אני נזכרתי אמש בפנייה הקדומה ההיא שלך, אך בצוק העתים (שלוש לפנות בוקר) לא זכרתי במדוייק מה היו המילים האלה שלך. ה"עליבות" וה"השפלה" (תודה שקראת את מחשבותי וטרחת...), בעיקר כשהן מצטרפות בלוגיקה מוזרה אל ההזדקקות לקרבה ואינטימיות, הן חתיכת חור ניקוז, דרכו יכולים מים זכים לרדת לטמיון משווע. אני קוראת לך לגלות עירנות ולעצור את הבזבוז. מקווה שמשהו בכל זאת ימצא דרך ללבך, ואם לא, אשב לי בשקט ואשמור לך על המשהו המלופף עד שתדעי בעצמך מה לעשות בו. :-) שבת טובה ליאת

ליאת ... אם לא הייתי שוב במקום הציבורי ההוא, הייתי מחבקת את המסך.. את ממש נוגעת בי, גם במילים אבל בעיקר בנכונות ובמחשבה- בתחושה שאת כבר קצת מכירה (גם אם זה רק כאן), ושאכפת לך מספיק כדי לבחור מילים.. אולי העלאת ההודעה הישנה ההיא היא סוג של סגירה, או סיכום שלי עם עצמי גם כאן.. על הדרך והמחשבות שליוו אותי. נעים לי שגם את שזורה בהן.. כמה הייתי רוצה חלום- איזה משהו שהייתי רוצה לעצמי מאוד-מאוד, שיתן לי כיוון ומוטיבציה לחתור להשגתו. שיתן סיפוק. וכמה אני מפחדת מהחמצה.. אני נזכרת בצ'שר החתול שאמר שאם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע אז לא משנה באיזו דרך תבחר. לא בטוחה שהוא צדק.. אני חושבת שאני בוחרת הרבה פעמים בדרך, ולא כל כך ביעד. פשוט כי אין לי מושג.. כמה הייתי רוצה כיוון.. ואולי באיזשהו אופן דומה- גם לגבי דימוי הבריכה. איכשהו בדמיון שלי לא חשבתי להישאר בבריכה הזו. לא חשבתי לסדר שם את הפקק ולאגור מחדש. בדמיון שלי אני נשארת בה עד שממש אין ברירה ואז עוברת לחדשה.. חשבתי שזה מעניין איך בדמיון שלך ה"אני" זה משהו גמיש כל כך, עם קיבולת, כמו מיכל- שמתמלא ומתרוקן ושוב מתמלא, ואצלי אני כמו צרצר קטן שקופץ בין בריכות.. מתרוצץ מבוהל-למחצה. לא עצובה היום ומצב הרוח בסדר, ובכל זאת בא לי להגיד שזה מרגיש כאילו אני מתקשה לעשות לעצמי בית. אולי אם היה לי איזה חלום... תודה, ליאת (גם אם שבת ולא תעלי את ההודעה..) ואבישג!! איזו הפתעה מרגשת :-) חייבת להודות שאני חושבת עלייך מפעם לפעם ותוהה אם את עוד כאן ומה שלומך. אני לא כל כך טובה בלזהות כותבים בשמות לא קבועים, אבל איכשהו קיוויתי שאת עוד כאן, גם אם אני לא מצליחה לזהות אותך.. תודה על שיר יפיפה, ומקווה שאת בטוב, לילך

לא יודעת אם זה מתאים, אבל זה מה שהתחבר לי להודעה שלך: "... היא שוקעת, נגמרת, עדין זוהרת... כשמש נטמעת בים עם רדת סג?לת הערב, כנטף אחרון של דם בקצה שרטת. ועתה, כאמור, היא בקרן החדר, הולכת ונמוגה לאט, כה?שבר עמוד שרב. חבל שנשאר במקומה רק אויר. אינני יודעת לרחף זמן רב." (מתוך 'המראה'- ת. אתר)

שלום, אני יודעת שהנושא נדון לא פעם, ובכ"ז, התאהבנו הוא בי ואני בו. מדברים על כך אך שומרים על מסגרת הטיפול בצורתה המלאה. הטיפול קדם אותי רבות. לא יודעת מהי בדיוק שאלתי אך רוצה לשמוע חוות דעת שלכם. תודה

הוא התאהב בך ואמר לך את זה? ובכ"ז המשיך את הטיפול? נראה לי מוזר. הוא כאילו "משתמש" בך לטיפול בעצמו תוך כדי הטיפול שלך (כשזה לא אמור להחשף... אולי אני טועה?)

אני באמת לא יודעת מה זה אומר ואם יש פה בעיה אתית לקח המון זמן - שנה- עד שהדברים עלו . כמובן שמדברים על הנושא בפגישות אבל לא במובן שלנו אלא במשמעויות הפסיכולוגיות שלו. כמו הקשר שלי עם אבי, וכו'

שלום אורטל, התאהבות במטפל, כפי שאכן נכתב כאן לא פעם, מתרחשת לעיתים קרובות בשלב זה או אחר של הטיפול, ויש טעם רב להתייחס אליה באופן בו מתייחס אליה המטפל שלך, מתוך ניסיון להבין וללמוד מה משתחזר כאן מאותו קשר ראשוני ומוקדם. פעמים רבות, כחלק מאותה התאהבות, ודווקא לאור יכולתו של המטפל להכיל אותה מבלי להיבהל, מתפתחות פנטזיות על התאהבות לכאורה גם של המטפל. לא לגמרי ברור מדברייך האם מדובר בפנטזיה/השערה/משאלה שלך ביחס למטפל, או שמא הוא הודה בפנייך שהוא אכן מאוהב בך. אם האפשרות האחרונה היא הנכונה, הציפייה היא שמטפל אתי והגון יפסיק לאלתר את הקשר הטיפולי, ויפנה אותך לקולגה, שכן במצב עניינים כזה נפגעת יכולתו להמשיך ולטפל בך מתוך עמדה ניטראלית ומקצועית. בברכה ליאת

קשה לי מאוד להיפתר מדברים אישים ישנים- ולא רק אישיים חפצים שהתרגלתי אליהם אני כן זורקת אם צריך אבל קשה לי עם זה מה זה אומר עלי? למה זה כך?

שלום אלמונית, כמי שחיים בחברת שפע, אנחנו נוטים לצבור במהלך חיינו ת??ל?י-ת??ל?ים של חפצים, רהיטים, דברי ערך ודברים פעוטי-ערך, חלקם אישיים מאד, וחלקם נחלת הכלל. אנשים נבדלים אלה מאלה במידת החשיבות שהם מייחסים לחפצים שסביבם. הנוסטלגיים שבינינו, זוכרים את סיפורו של כל חפץ, ומבקשים לשמר באמצעותו את ניחוחו של העבר. אחרים מוציאים ישן מפני חדש ללא נקיפות מצפון. ג'רום ק. ג'רום, בספרו "שלושה בסירה אחת" כותב נפלא ומזהיר - "השלך את הגרוטאות ידידי ! אל תכביד על סירת חייך, שים בה רק מה שממש נחוץ לך; בית חם ותענוגות צנועים, חבר אחד או שניים הראויים לשמם, מישהו שתאהב ושיאהב אותך, חתול, כלב, מקטרת אחת או שתיים, אוכל במידה הנחוצה, לבוש במידה הנחוצה, ומשקה קצת יותר מהנחוץ, כי הצמא מסוכן מאד. וכשתעשה כך, תיווכח לדעת כמה קל להשיט את הסירה, והיא לא תתהפך בקלות, וגם אם תתהפך, לא נורא, ציוד טוב פשוט אינו מתקלקל במים..." אני חושבת שכל זמן שהסירה שלך אינה חושבת להתהפך או לטבוע מרוב עומס, זה אומר שאת אדם שנקשר לחפצים, רואה בהם חלקים חשובים והכרחיים מהפאזל שמרכיב את חייך, רוחשת כבוד לעבר ומוכנה לתת לו נוכחות ממשית בהווה ובעתיד שלך. אם את (או מי מן הסובבים אותך) מרגישים שהסירה מתנדנדת ועומדת לטבוע מחמת המשא המיותר, כנראה שאת נמנית על האגרנים, המשתמשים באספנות הכפייתית כדרך להתמודד עם חרדה. במקרה כזה, מוטב להיעזר באיש מקצוע ולמצוא דרך טובה יותר לנווט את ספינת חייך בבטחה. :-) בהצלחה ליאת

איזה נזק פסיכולוגי יכול להיגרם לבחורה שבגיל 11 דודה נגע בה במקומות רגישים(פות)לא אונס?

שלום פלונית, המעשה שאת מתארת, גם אם אינו כרוך בהפעלת אלימות, הוא פגיעה מינית לכל דבר. חשיפה של ילד להתנהגות מינית, לתכנים מיניים ולמגע מיני לפני הגיעו לבשלות גופנית ורגשית נושאת עמה פוטנציאל הרסני לטווח הקצר והארוך. עוצמת הפגיעה והנזק תלויה במספר משתנים (משך הפגיעה, גיל הפגיעה, איכות מערכות התמיכה של הילד, מידת ההיכרות והקרבה עם התוקף, תגובת הסביבה לדיווחי הילד אם היו כאלה, ועוד ועוד). קשה לנבא מראש מהו הנזק שייגרם ומהי חומרתו, אך ברור שיש טעם להיעזר בתמיכה של איש מקצוע כדי למזער את ההשלכות. בברכה ליאת

מבקשת את רשותך בדיעבד,מקרה חירום )-;

איריס יקירה, ראיתי את המסר שלך, ונשימתי כבדה מאד. שולחת לך מכאן חיבוק אמיץ, ובקשה גדולה לשמור על עצמך בכל הכוח. אכתוב לך מחר מעט יותר, דרך המייל. החזיקו מעמד, שניכם. ליאת

אני ככ מצטערת .. אבל .. אני מרגישה נפילה עצומה .. שוב הפחד הזה שמציף אותי עוד ועוד כאב שמפלח את הגוף אני נאלמת, מתכנסת בעצמי והסיוטים חוזרים .. תמונות תמונות .. שלא מרפות אני שוב מרגישה ממוטטת מפחדת מעצמי .. לא יודעת מי אני ?מה אני עושה שוב במקום הזה ?..איך ?.. ליאת ?.. איך?.. טירוף .. זה דבר מבעית , וללכת לאיבוד ?.. פירושו להשאב לתוך סיוט ?... רגע .. אני אענה .. אני .. כן .. אני .. נשאבת יותר ויותר שוב לסיוט שלא נגמר.. ולא מוצאת את היציאה .. ויש בתוכי ככ הרבה מילים .. שרוצות לקרוע את השתיקה הזו שבי סתם מילים שנמצאות בפנים וגורמות לי לאבד שליטה.. סתם מילים שחונקות אותי ואין אויר .. מילים , מילים .. דיי שייצאו כבר .. כי כואב לי , כואב נורא, הראש כואב , הוא לא נותן לי מנוחה , והמילים בראש רצות , משתוללות , גורמות לי לבילבול נוראייייייי.. ואני יושבת וחושבת איך רבאקקק להוציא את המילים המזורגגות האלה ?.. איך לא להחנק איתם?.. ומרגיש לי שהכל חומק לי בין האצבעות .. לא מסוגלת לכלום עכשיו .. רק להעלם ..למקום שאיש לא ימצא אותי , שאיש לא יידע , לא ישמע .. לא רוצה .. רוצה רק שקט.. שקט מהכל .. מכל החיים האלה , יושבת וכותבת לך מנסה להרגע ..עכשיו , אבל איפשהו בפנים שלי , רוצה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי .. שונאת הכל .. בעיקר את עצמי ימים והלילות לא עוברים , הדברים שוב נתקעים , הכל חרא , המועקות האלה .. הגוף ששוב רדום ..והסחרחורות .. דיייי לא יכולה יותר ... נשארת חנוקה בין אלפי סדינים .. נשאבת כמו מגנט ..למטה .. פשוט נשאבת .. לרגע אחד חשבתי שאני כבר במקום אחר , כבר כתבתי לך אופטימי יותר .. וועכשיו כלום כבר לא סגור עם עצמי יושבת לעצמי, הראש משתולל ולא מתקשר לי עם הלב .. המון מחשבות ..המון ..רעיונות באויר לא מצליחה לקלוט רגשות .. תחושות .. רק רגש אחד פועל ומשתולל .. פחד !!!! פחד מהכשלון פחד מהנפילות המסוכנות האלה .. משתגעת מעצמי .. משתגעת מהפחדים שעוטפים אותי עכשיו משתגעת להיות בעולם האכזר הזה משתגעת מהכל ליאת .. אני מנסה .. אבל ..אני לא מצליחה להפעיל את הגלגלים במוחי , לאמץ ולו במעט את התאים האפורים ולגרום לרציונל לחזור לתפקד, פחות להרגיש , במודע ובמכוון , מנסה לא לתת לזה להשתלט עליי .. אפילו לחזור מחדש לשיטת ה"זיוף" למרוח חיוך שניתן להסגיר .. רק אם מתבוננים בעיניים העצובות , רוצה לחייך מעט ולהגיד שהכל בסדר , רוצה לשנות , אבל אני לא מסוגלת להמשיך .. פשוט לא .. ליאת .. אני מצטערת .. את חסרה לי בדיוק עכשיו .. ואני מנסה שוב לנשום , ומועקה ועוד מועקה .. משתלטים פה ואני מרגישה ריקנות .. יש לי טיפול בערב מאוחר .. איך אחזיק את עצמי עד אז..?.. אני עייפה עייפה נפשית ואין בי כח להמשיך הראש שלי עומד להתפוצץ מרגישה כמו בתוך בועה חנוקה , כואבת ופצועה את בכלל פה ?.. :-((( ליאת .. שרית

שלום שרית, לצערי לא הצלחתי להגיע ולהיות קרובה אליך בזמן אמת. מקווה שהפגישה הטיפולית הצליחה לרכך מעט את מדקרות הכאב. למרות ששמחתי מאד להיות איתך ב??טוב שהאיר לאחרונה, כדאי לזכור שייתכנו נסיגות ומהמורות, שאינן גורעות מן ההישגים שהושגו במאמצים כבירים. שמחה איתך עם כל צעד קטן קדימה, ומפצירה בך לא לפחד מול העקלתונים הבלתי נמנעים שבדרך. אנחנו ממשיכים ללוות אותך מכאן, עם כל הסבלנות והחמימות שרק אפשר. שלך ליאת

קראתי אותך הבוקר וחייכתי לעצמך .. הנוכחות שלך .. היא אכן מיטיבה .. ככ .. :-) כן לא הגעת ב"שעת האמת" .. אבל עצם הכתיבה אלייך כאן .. אפשרה לי לעבור את "גל הפחד" מהלבד שאחז בי.. הטיפול לא היה טוב אתמול , שתקתי המון .. לא מצאתי מילים למה שעובר עליי , תחושה ככ מעיקה .. שלחתי סמס לפסיכולוג שלי ביום שלישי , סמס לא קל .. אני רגילה כשבפגישה הוא מעלה את זה ביחד איתי ואנחנו מנסים להבין את הדברים , ככה יותר קל לגעת בחומר קשה שעולה לי .. משום מה הוא לא דיבר על זה בכלל .. חיכיתי וחיכתי שזה יבוא ממנו , ניסיתי לעקוץ אותו בכל דרך בכל מיני מילים שיוציאו אותו מיציבות .. הוא ניסה להבין איתי למה ..אבל בעצם לא דיבר על הסמס בכלל .. כמה דקות אחרונות .. אמרתי לו .. " ב' אתה באמת לא יודע למה אני ככה ?.. לא קראת את הסמס ביום שלישי "???? הוא היה בהלם ..פתח את הטלפון ובדק , הוא טען שלא קיבל שום סמס , שהוא מצטער .. שהוא מבין שאני יוצאת עם תחושת החמצה של משהו שלא קיבל מקום , שהוא מבין עד כמה האכזבה שלי היום ענקית והוא באמת מצטער .. נשארו כמה רגעים לסיום .. הסתכלתי עליו בעיניים , אחרי שכל הטיפול .. ניסיתי להסתכל רק על דברים אחרים חוצ מהעיניים שלו .. ומשום מה לא הצלחתי לענות לו על זה .. הלב נקרע לי מבפנים .. הייתי בטוחה בתוכי שהוא קרא ולא מסוגל להתמודד עם הדברים.. הוא ליווה אותי למטה (כן.. זו שעה מאוחרת) , אמרתי תודה , ונכנסתי לרכב , התחלתי לבכות בדרך .. היי .. אמרתי לעצמי .. אולי הוא באמת לא קיבל את הסמס , נפלאות הנייד לא ?.. הוא היה מגיב לא ?.. נותן לזה מקום , זה היה סמס ככ חשוב עבורי שבמילים בחיים לא הייתי מצליחה להוציא מעצמי דברים כאלה , אוףף ..ככ כעסתי עליו מהרגע שנכנסתי לטיפול , בסהכ , רציתי ממנו הבנה , אכפתיות , ..למה שכתבתי אלייו , ומשם באה השתיקה שלי כל הטיפול , ואפילו לא הצלחתי לדבר על זה כמו אדם נורמלי .. אז יצאתי מאוכזבת יותר ממנו , חנוקה מכאב שלא יצא .. והמילים רק נתקעות לי בגרון , מקווה שאצליח להתעלות על עצמי עד הטיפול הבא ביום שני ..אולי לכתוב לו שוב מה עבר עליי .. ולמה הימים ככ קשים .. (בתקווה שזה יגיע ....) אוףף איתי .. מאחלת שבת רגועה ושלוה .. שיהיה , סופש מקסים ליאת יקרה , תודה על הנוכחות.. מחבקת אותך שרית

היי ליאת. לא יודעת אם את זוכרת, אבל פניתי אליך בשבוע שעבר לגבי "הפיצוץ" שהיה ביני לבין המטפלת עקב הביטולים הרצופים שלי בלי להסביר לה שהמניע הוא רק כלכלי. אז חזרתי ודיברתי, והיא הצטערה בפני על זה שאיבדה את לרגע את העצבים שלה ושהיא לא הייתה צריכה להתפרץ בדרך שהיא עשתה. אני ישבתי שם קפואה, למרות שהלכתי עם המון דברים שם, אמרתי חלק, אבל היא שמה לב עד כמה אני כועסת ועד כמה שאני מתאפקת ושומרת הכל בפנים, (כי אחרת תאמיני לי הייתי פוגעת בה והכל נגמר). אנ ירוצה לחזור ורוצה להישאר איתה בינתיים, כי זו לא הדרך שחשבתי שאסיים את הטיפול, ולא בשלב הזה. אבל מצד שני ממש בא "להעניש" אותה על מה שעשתה (שזה בעצם גם להעניש את עצמי)- לא לחזור, לקחת חופש ארוך, להפסיק לדבר שם. אבל זה בטח לא יכאב לה כמו לי, ובסוף אנ יזו שתפסיד, אבל אני נפגעתי בצורה קשה, ולא יודעת איך אתן בה בחזרה את קצת האימון שהצלחתי לרכוש בתקופה הזו. מקווה שתוכלי לכתוב לי את כל מה שעולה לך לראש, גם אם לא בתור מטפלת. תודה בכל מקרה

שלום ש', בעיני, טוב שהחלטת לוותר על רעיון ה"ענישה", גם בגלל הנימוקים הנכונים שהעלית, וגם כי איני מוצאת כל עילה המצדיקה עונש. אם תקראי שוב את דברייך, תראי שמובלעת בהם איזו הערכה (בעיני מוגזמת) של כוח ההרס הטמון בכעס. אצטט אותך - " אחרת תאמיני לי הייתי פוגעת בה והכל נגמר" כעס הוא חלק מכל מערכת יחסים אנושית, וכך גם פגיעה ועלבון. אנשים מבוגרים מסוגלים ברוב המקרים (כפי שנוכחת בעצמך הפעם) להתגבר על תקריות לא נעימות, להירגע, ולחזור ולדבר באופן מכבד זה אל זה. שום דבר לא צריך להיגמר בשל ריב, בטח לא כשמדובר באנשים קרובים המקיימים ביניהם מערכת של אמון וקרבה. כרגע את ממשיכה להגיע ברגשות מעורבים, ואפשר להניח שבהדרגה תוכלי לשוב ולבטוח בה. אני ממליצה לך מאד לנסות ולקחת אחריות גם על חלקך באירוע, ולהמשיך את הטיפול ממקום של כנות ופתיחות, גם אם הוא יוגדר מראש כטיפול של פגישה אחת לשבועיים. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בת 25 ולאחרונה אני סובלת מלחץ רב בעבודה עד כדי כך שהגשתי התפטרות למרות שעליי לציין שמרוצים ממני בעבודה. אך השעות עבודה מטורפות לפעמים גם 18 שעות ביום והעבודה כל הזמן נעשית בלחץ גם העומס בעבודה לא הגיוני מאחר וזו עבודה תקופתית יתכן מצב של חודש ללא תעסוקה אך בשבועיים רוצים שאספיק עבודה של חודשיים, יש לציין שיש לי מספר מנהלים שגם הם בתקופה זו לחוצים ולוחצים עליי לסיים כמה שיותר מהר את העבודה. ולכן אני כל התקופה הרגשתי רע מאוד מה גם שמרוב לחץ אני לא מסוגלת לאכול כל עוד אני בעבודה. מרוב לחץ התפטרתי אך חייבו אותי לתת עוד מספר ימים כדי שימצאו מחליף אך אני לא מסוגלת לתת גם את אותם ימים, בכל זאת הלכתי לעבודה ועוד כעסו עליי אחרי 12 שעות עבודה ויותר למה אני לא נשארת כמו כולם עד הבוקר. (כן לפעמים עובדים שם גם 24 שעות רצוף) וכשאמרתי למנהל שלי שאני לא מסוגלת הוא קרא לי לשיחה וקרא לי ילדה קטנה. וזה שאני עובדת טובה זה לא אומר שאני צריכה ללכת "מוקדם" (לאחר לפחות 15 שעות) והוא אמר לי שאני לא יודעת מה אני מסוגלת ומבחינתו צריך להשאר בעבודה עד עלפון. וזו כבר תקופה שמרוב לחץ אני בקושי אוכלת הפסקתי ללכת לעבודה, ולפעמים יש לי הקאות ושלשולים רק מעצם המחשבה. אפילו עכשיו שאני כותבת אני עם דמעות. פניתי לרופא המשפחה ואמרתי לו שאני בלחץ מהעבודה, והוא אמר לי שזה שטויות והלוואי שאלו יהיו הצרות שלי בחיים ורשם לי כמה תרופות אך התרופות לא עוזרות לי כי אני יודעת שזה במחשבות ורק המחשבה, ואפילו הכתיבה כאן גורמת לי לדמעות. כי אני מרגישה שהשקעתי בעבודה וחוץ משעות עבודה את אף אחד אני לא מעניינת. בקיצור אני רק רוצה להרגע, האם יש לזה פתרון והאם התגובות הפיזיות שלי נורמליות כי נראה לי שאני משתגעת ואני פתאום מפחדת למות כתוצאה מהתגובות הפיזיות שלי. רוצה להרגע תודה, לחוצה בע"מ (-:

יקרה! פשוט לקום וללכת!! לאף אחד אין שום זכות להתייחס אליך בצורה כזו. במקום שלא מעריכים את העבודה הקשה והמטורפת שלך אין לך מה לחפש. שילכו ויחפשו אנשים אחרים להתעלל בהם. חבל שתבזבזי את השנים היפות האלה שלך על אנשים ומקומות עבודה כאלה. פשוט חוצפה. זה נקרא ניצול. בא לי בעצמי לבכות כשאני קוראת את מה שכתבת כאן. את לא צריכה לסבול בתורה כל כך קשה בעבודה שלך, אין שום סיבה להגיע לעלפון או לא להיות מסוגלת לאכול בגלל הלחץ. פשוט לא! ובהזדמנות חגיגית זו הייתי גם אומרת שלום ולא להתראות לרופא המשפחה שלך שגם ההתנהגות שלו לא משהו בלשון המעטה. את נשמעת לי בחורה חרוצה ורצינית שלא מפחדת לעבוד קשה. אני בטוחה שיהיו מקומות עבודה חדשים שיותר מישמחו לקבל אותך לעבודה וידעו להעריך את העבודה שלך. ולסיום לא נראה לי שאת הולכת למות בקרוב, להפך נראה לי שתקחי כמה נשימות עמוקות, כמה ימי חופש לגוף ולנשמה ותמצאי לך מקום חדש בו תפרחי ותגדלי. ים הצלחה.

18 שעות רצוףוגם 24??? נשמע גהנום! ניצול מחפיר!!!למה ה קרה??

נלחצת יקרה, לא נותר לי אלא להצטרף לשתי התגובות החמות שקיבלת, ולהרים גבה בשאלה - למה? אני לא מצליחה להעלות בדעתי שום סיטואציה אזרחית בה אדם נדרש לתפקד ביעילות מס' רב כל כך של שעות. במקומך הייתי קורסת מזמן (ולא שאני דוגמא למשהו...). אני מאושרת לשמוע שהצלחת להיחלץ מן התופת, ומצטרפת להמלצה לחפש לך מקום עבודה ידידותי ומתגמל. אם תגובות החרדה והלחץ (בטח שהן נורמליות במצב בו את נמצאת) יימשכו גם לאחר שינוי אורח החיים, אפשר יהיה לשקול התערבות פסיכולוגית או תרופתית. כרגע, את זקוקה למנוחה והתאווררות. ויפה שעה אחת קודם. הנה, ארגנו לך סוף שבוע מהנה. קחי אותו בכייף ! שבת שלום ליאת

שבת שלום וערב טוב, לכל באי הפורום ולכל מי שעודד אותי ועזר לי קצת להסתכל על המצב מנק' מבט יותר מציאותית. אכן קיבלתי את המלצותיכם למנוחה וזה מה שאעשה ולאחר כמה טיפות מצמחי באך וקצת מדיטציה הצלחתי להבין שאין שום סיבה בעולם עבורי לעבוד במקום עבודה אשר גורם לי להרגיש בצורה כזו ובתנאי עבודה כאלו ואני מתכוונת לנוח להרגע, ולהתחיל למצוא לי עבודה חדשה שבה יעריכו את יכולותיי ויהיו לי בה גם חיים ושאוכל לחזור לכל תחבייבי הישנים. כי שום עבודה לא שווה פגיעה בבריאות הנפשית תודה לכולם וגם על איחולי ההצלחה. חיים טובים ונפלאים כבר פחות לחוצה (-:

כתבתי אתמול לדוד השאלה הזו אבל נראה לי שהוא לא הבין אותי: "הייתה אי הבנה ביני ובין המטפלת שלי לפנ ישבועיים ואז הרבה דברים פרצו החוצה (מצידי ומצידה). היא טוענת שאני עצבנית עליה כי אני בעצם עצבנית על ההורים שלי ועל הקשר שלי איתם. דבר שמבחינתי הוא ממש ממש לא נכון, אף פעם לא הייתה לי הרגשה כזאת, ואני עדיין חושבת אם הייתי צריכה לבחור, הייתי רק בוחרת בהם. היא ממשיכה לחזור על אותו נושא כאילו שהיא כן רוצה שאתעצבן עליהם, אבל אני לא? מה לעשות עם זה? היא לא מצליחה להבין שאני אהבתי וממשיכה לאהוב ואין לי שום בעיה איתם. היא טוענת שאני פשוט לא נותנת לדברים לעלות." איך פותרים את זה? פשוט כל אחד רואה את הדברים מזויית ראיה אחרת, ואני מבחינתי אין לי בעיה עם ההורים שלי, והכעס שלי כלפיה הוא רק כלפי וכלפי התנהלותה בטיפול. דיברנו על זה אבל ממשיכה לרמוז לזה, ואפילו לצחוק כשאני אומרת לה את ההפך זה כבר מעצבן אותי.

שלום אנה, כמה חשוב לנו להיות מובנים במדוייק, להתפרש במדוייק, ולקבל אישוש ותוקף לרגשותנו. כרגע, בחוויה שלך, את לא מובנת, מתפרשת לא נכון, ומרגישה צורך לגונן על התחושות והרגשות שלך מפני איזה איום לא מוסבר. אינני יודעת מה הביא אותך לטיפול מלכתחילה, אך ארשה לעצמי להמר שקיימת בך איזו נכונות לחקירה עצמית מעמיקה. זוהי משימה חשובה ומאתגרת, הכרוכה בהתבוננות אמיצה גם אל נבכי ילדותך ואל יחסייך עם הדמויות שמילאו תפקיד מכריע במהלך ההתפתחות שלך. מהיותנו יצורים מורכבים ורב-ממדיים, כך נראים גם יחסי הגומלין שלנו עם סביבתנו, ועם הורינו בכלל זה. אני מאמינה שעם התקדמות הטיפול, ועם התרחבות היכולת לדבר את ה"שפה הטיפולית", תוכלי להתעכב גם על חוויות פחות הרמוניות עם הורייך מבלי לחוש אשמה או תחושת בגידה בהם. מעבר לנאמר כאן, אין לי אלא להסכים עם דוד, ולברך על ההזדמנות שנתת לעצמך להתמודד עם קונפליקט במסגרת המרחב הטיפולי ולצמוח ממנו. בהצלחה רבה ליאת

שלום לך ליאת, אני הגעתי לטיפול עקב אובדן של ההורים. תוך כדי טיפול העליתי את נושא התעללות של אדם זר. שמרתי את הדבר כל חיי אפילו מההורים שלי, ואני לא מאשימה אותם בשום דבר. אני מרגישה שאני האשמה, ואותו אדם שפל שפגע לי בחיים. חוץ מזה, אין לי שום כעס על אף אחד. "תוכלי להתעכב גם על חוויות פחות הרמוניות עם הורייך מבלי לחוש אשמה או תחושת בגידה בהם. " במשפט הזה גם את מניחה שיש דברים שאני מסתירה לגבי הקשר איתם. למה אתם הפסיכולוגים לא מאמינים כשמטפל אומר לכם שהיה לו כיף עם הוריו, ואם הוא יצטרך לבחור בחיים הורים, הוא היה בוחר רק בהם. באמת זה כך. אז איך אני צריכה לפתור את הנושא איתה?

היי ליאת, מה שלומך? את מכירה את הסרט "סיפורו של וויל האנטינג"? יש שם סצנה שהפסיכולוג אומר לוויל שהוא לא אשם בזה שאבא שלו הרביץ לו. וויל אומר לו שהוא יודע שהוא לא אשם. והפסיכולוג ממשיך לחזור על זה שוב ושוב עד שוויל פורץ בבכי. כאילו שהראש ידע, אבל הנפש עוד לא. בפגישה האחרונה התרחש משהו דומה שהזכיר לי את הסצנה הזאת. אמרתי לה על משהו (לא מכות, אל תדאגי...) שאני יודעת שזה לא קשור אלי, שאני הייתי בסדר. ובכל זאת היא המשיכה להגיד לי כמה פעמים שזה לא קשור אלי. ופתאום זה כל כך נגע בי, כמעט בכיתי... אולי גם אצלי הראש יודע והנפש עוד לא... היא הייתה רכה אלי. את יודעת, אני חושבת שהיא רוצה לטפל בי. אני בטח לא כל כך ברורה בהודעה הזאת. לא נורא, מה שתביני, תביני. שיהיה סוף שבוע רגוע. נורית

את יודעת.. נגעת פה בנק' חשובה מאוד שקשורה גם אליי. גם לי יצא להיפגש עם פסיכולוגית בהחלה הכל נראה לי כזה מוזר כזה כאילו מה כבר יכול לצאת ממפגשים עם דיבורים.. ואז הגענו לנק' שבה הודתי שבעברי הוכתי. לא יודעת איך זה יצא - כל כך מביך.. זה נפלט לי בעקבות השתלשלות עניינים לא מתכוונת כזו - כאילו ונפלתי באיזה רשת ו.. נתפסתי.. ואז דיברתי על זה! שנים שסגרתי פינה זו בלב וזרקתי אותה לים וגם לא היה אכפת לי! כי זה היה מזה מזמן.. וכיום אני בכלל לא מוכה וגם שכחתי לגמרי איך זה היה בדיוק וכמה סבלתי- כי זה היה נגמר הסתיים! מזמן מזמן.. ואז את יודעת מה היא אמרה? מילות קסם.. ברכות- " את לא אשמה" וואי, בחיים לא אמרו לי ככה! והרגשתי את הרכות שלה.. ואז נפתחתי אליה כמו ספר פתוח.. ואם בכיתי בטיפול? בטח שלא. אני לא מזילה דמעות על כלום.. אני אגיד לך דבר קשה- גם שהוכתי במכות ה קשות ביותר למדתי להתאפק ו..לא לבכות! וברור שלא הייתי בוכה גם בטיפול..בעצם אי אפשר לקרוא לזה טיפול כי זה היה רק כמה מפגשים וזהו.. אני וואיי)any way הכי מצחיק שטיפוס קשוח כמוני- כיום מזיל דמעות בלי שליטה את יודעת ממה? כשאני קוראת בספר "הנסיך הקטן"- על הנסיך שנפרד מהשושנה.. מצחיק..נכון?

היי נורית, את יודעת, לפעמים נדמה לי שהמטרה הכי חשובה של הטיפול היא ללמד אותנו לזנוח לזמן מה את הידיעה לטובת החוויה, לזנוח מבנים מאורגנים של סיבה ומסובב לטובת מה שנרשם בתוכנו דרך החושים. אני מקווה ששפת הרוך הזו, שהיא מציעה לך, תהיה גשר לאותם מחוזות שאין בהם ידיעה או וודאות, אלא התקיימות אוורירית ופתוחה, שמאפשרת זרימה והשתנו?ת. מבקשת להאמין שגם אם לא הבנתי את הדברים במלואם, לפחות לא הפרעתי... :-) סוף שבוע נעים ליאת

היי לך, אני שמחה שההודעה שלי נגעה בך. וצר לי כל כך שידעת מכות מה הן... טוב שזה יצא ודובר במקום בטוח ומכיל. הרכות הזאת מאפשרת... דרכה אני מצליחה לגדול ולצמוח (וזה כתוב שוב למטה...). גם אני לא הזלתי דמעות בטיפול, אבל תאמיני לי שאני בוכה אצלה בדרכים אחרות. אני רואה שגם אצלך הבכי מוצא את דרכו החוצה. אותי זה יותר משמח ממצחיק :-). אני בטיפול כבר לא מעט זמן ובא לי להציע לך לא להסתפק בכמה מפגשים, ולפנות לטיפול של ממש. אז מה את אומרת? וליאתי, איך את יכולה להפריע? נו באמת??? את צודקת, הרוך הזה שלה מאפשר לי להגיע לכל אותם מחוזות של אי וודאות. את יודעת מה היא עוד אומרת? היא אומרת שהנפש שלי לא מרגישה שמגיע לה לחיות. עכשיו הראש בא וצועק: "איזה שטויות!!!". ואני באמת חושבת שאני מתנהגת כאילו מגיע לי לחיות, ולחיות טוב! היא אומרת שזה בגלל שתמיד כשהעזתי לחיות קצת שילמתי על זה אחר כך ביוקר. ושזה לא הוגן שאני כן ומישהו אחר לא... הנה עוד פער בין הראש לנפש. מעניין מתי הנפש שלי באמת תאמין שגם לה מגיע... חוץ מזה, את לא נשמעת לי אי אי אי. לא יודעת למה. מקווה שאני טועה, מדמיינת או משליכה. שבת מקסימה! נורית

אני מטופלת בטיפול דינמי מאז 2005. הבעיה שאני עדיין הולכת לשם ולא מצליחה אפיל להסתכל בעיניה. אני זוכרת את כל סוגי הנעליים שלה וצבעיהם. אני לא מצליחה להסתכל ישר לפנים שלה. אני לא כזאת בחוץ, ולא כזאת ביישנית ושתקנית. אני כן לא משתפת אחרים , אבל יכולה לדבר על המון דברים בחיים, אבל אצלה אני לא יכולה אלא רק לענות על שאלות, אני לא מדברת באופן שוטף אצלה, ושותקת המון (ממש הרבה יותר ממה שבחוץ- כלומר הדבר לא משקף אותי בחיים האמיתיים). בא לי לפעמים להתפרץ, לצעוק הכל, אבל אני ממשיכה בהתאפקות שלי, ולא מצליחה לעבור את המחסום הזה. דבירנו על זה וניסתה המון לתת לי לזרום בשיחה אצלה ולדבר על מה שמדאיג או כואב, אבל היא התייאשה וחזרה לשיטת השאלות. למה זה קורה לי רק שם?

שלום בת שבע, בטיפול, בניגוד לחיים שמחוץ לחדר הפסיכולוגית, ההתמקדות היא בך, בעולמך, במחשבותייך, פחדייך, חלומותייך, משאלותייך - בכל מה שמרכיב את היותך את. גם אם זה נשמע פשוט, אנשים רבים - מסיבות רבות ומגוונות - מעדיפים להימנע מלפגוש את עצמם באופן כה ישיר, ובוחרים למתן את המפגש. חלקם בוחרים בשתיקה, אחרים מפזרים מסך סמיך של מילים מרחיקות, יש מי שינסו באופן לא מודע להפריע לתהליך באמצעות איחורים, ביטול פגישות, התאהבות במטפל, וכו'. טיפול מוצלח הוא זה שמביא בסופו של דבר למידה של אמון בסיסי, המאפשר יותר ויותר אותנטיות ופתיחות, ויכולת טובה יותר לדבר את עצמנו. לפעמים, כאשר לאורך זמן לא מצליחים להתגבר על מחסומי ההתנגדות, אפשר להיעזר באמצעים הבעתיים (טיפול באמנות, מוזיקה, דרמה או תנועה) המוכיחים את עצמם כיעילים מאד מול קושי ספציפי כזה. מעודדת אותך להמשיך ולחפש, בטיפול הזה או במקום אחר, את המרחב הנכון בשבילך. בהצלחה ליאת

אבל הבעיה ליאת שאני שונאת להתמקד בעצמי. אני יודעת להתמקד באחרים לעזור להם, להיום שם בשבילם, אבל פחדי, אהובתי, חלומתיי אני מעדיפה להשאיר לעצמי. פנייתי לטיפול הייתה בשביל לנסות ולתת לעצמי דחיפה בחיים, כי בשלב מסוים הרגשתי שהכל חוזר על עצמו ואין שום שינוי בחיים. אבל הבעיה שבחוץ אני תוססת, שמחה (למרות שהרבה חברים מכירים את הכאב שלי, ומעודדים אותי לדבר עליו, אבל לא מצליחים-אני פשוט טובה מאוד בלהסתיר). ואצלה אני גם ממשיכה להסתיר הרבה דברים ולהיות בתוך עצמי ורק עם עצמי. איך אפשר לפתוח דלתות ולתת לאחרים לכנס לסודות עולמך הפנימי.? שבת שלום לך

עכשיו הגיע הזמן להודות: יש לי פחד רציני מהחרקים הקטנים/גדולים האלה. אני לא מסוגלת לחיות איתם בדו קיום ולהיות יחד איתם באותו מקום. עכשיו, כשאני עייפה ולא מרוכזת אני מודה שהבעיה הזאת בהחלט משפיעה על אורח החיים שלי: אני עייפה כי בגלל הפחד מהג'וקים אני לא ישנה מספיק בלילה. אני עסוקה במלחמות איתם עד שעות מאוחרות. אמנם מרססת אך זה לא מרגיע אותי (מה גם שאני שונאת לרסס רק שלא מוצאת פתרון אחר) ואני הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה, מלאת צמרמורות וחרדות. ואז אני צריכה לקום מוקדם בבוקר לעבודה ואני עייפה ולא מרוכזת כי לא ישנתי מספיק בגלל הפחד מהג'וקים. אז אני מודה שהגיע הזמן לטפל בזה. מה סוג הטיפול הכי מתאים למצב הזה? גם עצות פרקטיות כ"פתרון מידי" יתקבלו בברכה.

היי יש פתרון מעולה לגוקים ,(לא לפחד.) ושמו בישראל:הדברה. חפשי בגוגל ",הדברה" קצת יקר... . אבל זול יותר ממטיפול. בהצלחה!

חחחח גם אני חשבתי לעשות הדברה מקצועית אבל אתה יודע מה הבעיה עם הדברה? שגם אז, כהכנה להדברה צריך לפתוח את כל הארונות, להוציא את הדברים וכו'. אבל יש כבר לפחות איזה ארון אחד שאני לא מעזה לפתוח כי אני יודעת שיש בו ג'וק... אז כנראה שגם הדברה לא תפטור אותי מהצורך בטיפול...

שלום נטע, אני חשה הזדהות עמוקה עם דברייך, ומודה שאימת הג'וקים הייתה אחת הסיבות שדחפו אותי להינשא למי שיוכל לפנות את גוויותיהם... (מבקשת סליחה מראש מכל חובבי הג'וקים באשר הם). וברצינות - הפחד מרמשים למיניהם (ג'וקים, עכבישים. זחלים וכיוב') נעוץ אבולוציונית בתקופה בה חיינו במערות או ביערות, כאשר היה בהם איום ממשי על חיינו. כיום, הגם שרובנו סולדים מנוכחותם של הג'וקים בבתינו, איכשהו למדנו לחיות בדו-קיום עמם, תוך שאנו מסתמכים על תרסיסים שונים, ומקווים שהם ייכנעו ראשונים. ברמה הפרקטית, אני מציעה לך לאמץ את הצעתה של א', להזמין מדביר רציני, לתקן רשתות קרועות, או לרכוש מזגן חדיש למקרה שאין רשת וצריך להסתתר מאחורי חלונות זכוכית. טיפ נוסף שאני זוכרת מתקופת נעורי בקיבוץ - בסיום הרחצה, הניחי על חורי הניקוז של המקלחות והאמבטיות אריח קרמיקה. אם תרצי להשתחרר מהפחד עצמו (ולא רק להתגונן) תוכלי ללכת לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, וללמוד בהדרגה להפוך את האויב לידיד-מחמד. מדובר בטיפול קצר יחסית ויעיל, המכוון להתמודדות עם פוביות ספציפיות דוגמת זו שלך. בהצלחה ויישר כוח ליאת

האריח מהקיבוץ של ליאת אולי יגרום לך לאשליה שעשית משהו, אל תסמכי על זה, וסליחה ליאת, אבל היצורים הללו לא זקוקים ליותר מסדקון מילימטרי כדי לעבור. מעבר לטיפול התנהגותי, שאת חייבת לעצמך כי חרקים יש בכל מקום, אז בקצת יותר כסף אפשר לארגן הכל כולל פינוי של אותו ארון מפחיד. נאמר עוזרת בית שתשכרי לכמה שעות לפני בוא המדביר, או אפילו חברה טובה שתעלה לך בכוס קפה. ובזמן שאת יושבת מול פסיכולוג טוב, תוודאי שהמדביר בעיקר מדביר את בורות הביוב בכל החצר, את אזור פחי האשפה ואת חדר המדרגות. ואם את בבית פרטי אז את היקף הבית שלך. בקיבוץ שלי, בניגוד לקיבוץ של ליאת, מדבירים רק את בורות הביוב, פעם בשנה ואין ג'וקים! משום מה יש לי הרושם שהאריח מגיע מהקיבוץ הארצי...

ליאת כבר פה? והנה רביעי בלילה, ואפשר לכתוב לך. רוצה לספר שחשבתי עליך השבוע. מה שלומך? דברים זזים, ואני בתהפוכות של רגש. התרגשות, חרדה, דאגה, ציפייה... עוד לא מצאתי דרך להחזיק את זה במעורבב, הלב שלי מקפץ בנתיים מאחד לשני, וזה מעייף לקפוץ כל הזמן... (במיוחד בשבילי, אני מה זה לא בכושר...) סוף סוף סיימתי את הפרזנטציה שלי לשיעור של מחר בבוקר. רגע אחרון שכזה, ולמרות שעייפה, לא מתחשק לי לישון. הלילות לא פשוטים לי לאחרונה, ומתקשה לכבות את האור... אולי אני אחזור לישון עם מנורת לילה... מה את אומרת? :-) גם איתה אני קופצת, מנושא לנושא, מביטחון לחשדנות. עומדת בזה בגבורה, הגברת שלי. קצת מדמיינת אותה כמו קנה סוף ברוח. נעה לה, אבל נשארת נטועה חזק באדמה. לא נשברת. סופגת ממני לא מעט, וממשיכה להישיר מבט גם כשהעיניים שלי מושפלות. לא קל לה איתי, גם לי לא קל איתה. כל הקירבה הזאת, ולפעמים אני כל כך רוצה להיעלם קצת, להחזיר לעצמי את המרחב המבודד שלי. להדוף אותה אחורה, מי היא בכלל שתתקרב ככה. אבל זה בדיוק העניין הרי, היא-היא זו שבחרתי. היא היחידה שמורשית להתקרב כך... היא והנמש. אבל איתו זה לא חוכמה. הוא שומע את המחשבות שלי, ואני לא באמת צריכה להגיד את הדברים בקול רם. והוא גם הכי שלי שאפשר, ואני הכי שלו. יצור אהוב כל כך. ליאת ליאת, אין פה שאלה, סתם הגיגים של שעת לילה מאוחרת (ואולי כדאי לנסות לישון בכל זאת, עוד 6 שעות כבר קמה...) אז אני אגיד שוב שחשבתי עליך השבוע (אני מחייכת לעצמי עכשיו :-)) והתגעגעתי (למילים) אז באתי :-) כמעט סופ"ש שמח נועם

נועם נועם, כמעט יממה חלפה לה בין קבלת הפנים החמה והמחוייכת שלך, לבין ההיענות המאוחרת שלי. לצערי, מפאת העומס של יום חמישי, אני מטפטפת את עצמי לכאן רק לקראת חצות. בטוחה שהפרזנטציה הייתה מוקפדת ומושקעת. אני זוכרת באיזו רצינות את מתייחסת לכל מה שאת עושה, ומאמינה שהתוצרים שלך איכותיים בהתאמה. מעודדת אותך להמשיך ולהגיח מתוך המרחב המבודד שלך, בעזרתה של מטפלת-קנה-הסוף שלך וכמובן לצידו של נמש הזהוב. תודה שאת משתפת :-) נדמה לי שאפשר לומר כבר בפה מלא סוף שבוע שמח ! ליאת

הוי, דוד דוד הנה הלכת וכבר אני מתגעגעת אליך.. שישהיה לך סופשבוע נהדר אתה פסיכולוג מופלא.. ונהדר.. כל כך רואים את זה מבעד למסך.. את יכולת הנתינה שלך, הרצון לעזור, הכבוד הרב שאתה רוחש לכל גולש וגולש כאן... פשוט כיף איתך בפורום מרגישים את האנרגיות הטובות שלך.. ולליאת החמודה- אני מקדמת את פנייך בברכה.. לסופשבוע מלא בעזרה ונתינה..

נזכרתי עכשיו בחוויית ילדות, בה האבא (שלי, למרות שבשבילי הוא לא מתפקד ככזה) התפרץ וצעק במשך דקות ארוכות בחדר אוכל של איזשהוא מלון עלי ועל אחיותיי. היינו תמיד ילדות טובות. הדברים ה"רעים" היחידים שעשינו היו, למשל, לדבר בלחישות ליד השולחן, כשההורים רוצים שקט מוחלט... בקיצר, הוא התפרץ ואני חשתי מבוכה כזו גדולה, שפשוט עזבתי את השולחן והלכתי לי לאיזה חדר מדרגות. סתם משהו שנזכרתי בו

ערב טוב, המנגנון החידתי הזה, שמציף - כמו משום מקום - תמונות וזיכרונות נידחים, הוא אחד הכלים המרכזיים בעבודת הנפש שלנו. מעניין מה גרם לתמונה הזו לחזור אלייך בחדות כזו, והאם יש בה כדי לתרום להבנה כלשהי שלך לגבי מי שאת היום. תודה על השיתוף. :-) ליאת

שלום רב! מאז סיימתי את לימודי, קשה לי להשתלב במעגל העבודה. במהלך התואר עברתי התמחות במהלכה קיבלתי משובים חיוביים על רמת הידע אך משובים שליליים על ביטחון עצמי וסמכותיות. לפני כשלושה וחצי חודשים התקבלתי לעבודה הראשונה במקצוע ופוטרתי לאחר חפיפה בת חודש וחצי בטענה הפוכה, נאמר לי כי למרות הביטחון שאני מפגין בעבודה עם אנשים, אינני יודע מספיק מבחינה מקצועית. יש לציין כי את התואר סיימתי בהצטיינות וכי לפני כן לא הרגשתי כבחור חסר ביטחון (להיפך תמיד נחשבתי כמוביל בחבורה). מצד אחד אני מרגיש כאילו התנכלו לי, המקום בו עברתי את ההתמחות ידוע כמקום בו מתנכלים למתמחים (לפחות אישרו לי את סיום ההתמחות, לא לכולם מאשרים) וגם אני מרגיש שלא הסתדרתי עם הבחור שחפף אותי בעבודה (הוא נטפלה אלי לקטנות וגרם לי להראות לא מקצועי ליד ההנהלה). אני יודע שרמת הידע של חברי ללימודים שעובדים במקצוע אינה טובה יותר משלי. מצד שני אני חושב שאולי משהו דפוק אצלי. איך פישלתי פעמיים?? בכל אופן מאז קשה לי למצוא עבודה, הביטחון העצמי בתחום המקצועי (שלא נשאר ממנו הרבה אחרי ההתמחות) ירד לרצפה. אני מרגיש שבשתי המקומות השקעתי כל כך הרבה לימודים, זמן ואנרגיה ויצאתי כל כך פגוע. אם במהלך התואר הרגשתי חכם, מקצועי ובעל ביטחון עצמי והיתי בטוח שאצליח בחיים עכשיו אני מדוכא, המוטיבציה שלי מאוד נמוכה ואני לא רואה איך אתקדם בחיי המקצועיים. או שאני לא בסדר או שאין לי מזל, אני לא יודע מה עדיף להיות. אני רוצה ללמוד משגיאות העבר במטרה להניח אותו מאחורי ולהתקדם אך אני לא מבין מה עשיתי רע, אני אני משוכנע כי הייתי בסדר. אני כבר לא בטוח אם אני רוצה לעסוק במקצוע ואפילו חשבתי לשנות כיוון. אך זו לא אופציה כי גם בשביל זה צריך כסף, אני לא עובד ואני לא רוצה להתחיל ללמוד שוב בגיל 29. אני ממשיך לחפש עבודה במקצוע, למרות שקשה למצוא (אין הרבה ביקוש) אך אני יותר מפחד מהחלק שאני אמצא. הבעיה אצלי היא שקשה לי להתמודד עם הדברים האלה, אין לי איך לסגור מעגל ואני יחשוב על התנסויות אלו כעל כשלונות/אסונות בחיי בכל פעם שאזכר בהם, גם אחרי שאמצא עבודה. חברה שלי לא מבינה אותי,היא אומרת לי שהחיים ממשיכים וצריך להיות חזקים. הלוואי ויכולתי לומר לעצמי היה לי רע והתחשלתי, במקום זה אני מרגיש שהיה לי רע ואני לא רואה שיהיה לי טוב.אני לא יודע איך להתמודד עם תחושת הכישלון הזו? מה לעשות? איך להחזיר לעצמי את האמון בעצמי?

שלום אביחי קלישאה מפורסמת אומרת שכל כשלון וכל התנסות היא הזדמנות לגדילה ולהפקת רווח. וכמו רוב הקלישאות, גם זו נכונה ברובה. השאלה כמובן היא איך עושים את זה. מתיאורך עולה שאתה נמצא בתקופה לא פשוטה. תקופה של משבר, תהיות לגבי העתיד, לגבי עצמך וערכך הממשי. המחשבות המציפות ומתקיפות אותך הן חלק ממשבר זה וכל הזמן שהן מהוות את החלק הדומיננטי במחשבותיך, יהיה לך קשה להתאושש ולהחליט לאן אתה ממשיך. הייתי בהחלט מציע לך לפנות לאיש מקצוע, על מנת לראות כיצד אתה מצליח להבין טוב יותר את ההתרחשויות האחרונות ובעיקר, כיצד אתה מצליח לשפר את תחושותיך הנוכחיות ולהחליט מה הן המטרות אליהן אתה שואף להגיע בעתיד. בהצלחה דוד

מרגישה כמו איזה מישהי שנמלטת ..ממקום למקום אחת שמחפשת לעצמה איזה חוף מבטחים .. הכל ככ סוער בתוכי .. ואני .. רק ממשיכה לבדוק את הקרקע .. האם היא טובה בכלל ? יציבה ? האם אני יכולה כבר לעצור לנוח ?.. כן .. הטיפולים קשים .. וכן .. התחושה שהוא שם בשבילי .. היא באמת יותר יציבה בתקופה האחרונה , אבל .. משהו בתוכי מקבל תחושה של בלבול .. חוסר אונים .. תסכול .. תמונות , תמונות של כאב עולים בתוכי ולא מרפים .. ואני .. לא יודעת איך לקבל אותן.. לא יודעת איך לספר לו בכלל .. על אבא שפגע בי מינית ?.. אבא פאק .. כן.. א ב א . איך ?.. איך הוא יוכל לעמוד שם מולי ולהיות עד לסיפורים המזעזעים האלה שעולים בתוכי אחרי 20 שנה ?... האונס ..שחוויתי בגיל 18 שבגללו בכלל הגעתי לטיפול .. היום .. מקבל מימד אחר , גוון נוסף לעומת ההזכרויות הנוראיות האלה שהתפוצצו לי בפנים בגיל 30 .. אני עייפה , כן .. מודה .. הריצה הזו אל עבר הלא נודע , החיפוש הזה אחר מרגוע לנפשי .. אוףף אין לי כח כברררררררר. אני עוד נזהרת ובודקת ובוחנת .. לא מצליחה להתמסר במאת האחוזים .. כל חשש אפשרי נדבק בי .. ככ רוצה להאמין בו שהוא יכול לשרוד איתי את התופת הזו .. וכן.. אומרת לעצמי ..שהוא כאן שנתיים קשות של טיפול , עם קשת תחושות ורגשות ..של עליות ומורדות , כעסים ואכזבות , שמחה , עצב ואפילו אהבה וחיבה עמוקה והוא נשאר .. ואני .. אז מה ?.. זה לא מספיק לי ?... מה עוד הוא צריך לעשות בכדי שאצליח לפתוח את הפה הנעול שבי ולשחרר את הנורא הזה מכל ?... עד מתי ?... מרגיש לי שאני עדיין ככ בודדה בטיולים הנפשיים האלה ,. למרות שהוא שם איתי .. מרגיש לי איך שאני פוסעת בתהומות ככ עמוקים , צועדת, מטפסת , מחזיקה , נופלת .. אוףף די!!!! עייפה !!! בא לי כבר להכנע , לוותר לכאב העצום הזה .. ליפול לתוכו ולא לקום .. ולא .. דוד זה לא ממקום של רחמים עצמיים.. ולא איזו סוג של כניעה או חולשה .. פשוט עייפה ..:-( אני כן מנסה בחודשים האחרונים בעיקר .. כמעט וכל בוקר , לקום .. לחרוק שיניים , לצאת , לטפס .. לא לוותר לעצמי זו ממש מלחמת השרדות יומיומית ..!!!!!! אבל ..לאלאלא ..!!!!! הנה .. אני ממשיכה וכן נופלת .. הנה אני כאן .. ואני כן פשוט נופלת .. אני מחליקה ונופלת עמוק ועמוק .. ואני מפחדת מהתחושות האלה שוב .. אני משננת לעצמי בכתיבה עכשיו .. דיי שרית .. את חייבת .. את חייבת את מבינה ?... יש לך ילד קטן ... ובן זוג שזקוק לך , חברים שאוהבים , מטפל אכפתי .. אז מה קורה לך ?.. שוב במקומות האלה ?... נו דיי .. אולי מספיק ?.. את לא מבינה שזה הסוף ?.. לא יכול להיות טוב יותר ?.. מה חשבת לעצמך ?.. חשבת שמה ?... חשבת שתצליחי לעבור את זה ככ בקלות ?... שהתחושות הקשות האלה יחלפו ?.. חה .. אולי דיי על מי את עובדת ?.. על עצמך?.. אולי תנסי הפעם .. להבין .. שאת כבר לא במקום ההוא ?.. שאף אחד לא יכול לפגוע בך היום ?.. אולי דייי איתך ..?? את חייבת לזוז מהמשבצת הנוראית הזו שנכנסת אלייה שוב בימים האחרונים .. אבל .. דוד, אני לא מצליחה ..הטיפול רק מחר ..ואני ..עד מתי אדבר לעצמי ככה ?... אז כן אני מנסה ליזום.. להרים טלפון..למישהו לדבר..להגיד משהו.. כל דבר..רק לא לשתוק עכשיו !!!! פשוט לא לשתוק .. כי אסור !!! אפילו אם רק להגיד שלום.. לשאול מה נשמע.. רק ..לחייך.. גם אם זה יהיה לשים מסיכה על הפנים ! כן ..מנסה ליזום.. אולי אילו רק לצאת החוצה, לנשום אוויר, כי אין לי אויר .. החלון פתוח , והכל מסתחרר .. צריכה לראות אנשים, לראות עצים,לראות שמים ,לראות כוכבים, ((((((((כל דבר))))))))))) העיקר לראות ולהרגיש שיש ..עולם אחר !! אני רוצה להיות בעולם אחר .. בבקשה .. רוצה להגיד בכל חזק , שאסור לי להיות לבד!!! רוצה להגיד , שאני רוצה מישהו לידי!!! עכשיו .. להגיד,.. בעצם אני רוצה לצרוח!!! רק להגיד!!! אני רוצה להעסיק את עצמי, לקרוא,לכתוב,לישון, רק להעסיק כבר.. אוףף .. צריך שוב .. לנסות לחייך.. לשים מסיכה! ולנשום.. הרי, אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שכואבת" כל הזמן אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שעצובה" כל הזמן אנשים אוהבים מסיכות, ובעיקר ..חיוכים!!! ((((((((((((( לא ?!?)))))))))))))) אז .. לחייך, לשים מסיכה ולנסות לנשום.. ושוב מהתחלה .. ליזום ... שרית

שלום שרית איך עוברים את זה? איך מעבירים את הזמן ואיך מזרזים תהליך, שמיטבעו הוא איטי, מפרך ומלא במהמורות? את יודעת, אין לכך תשובות ברורות. קבועות. אבל נשמע שאת עושה ככל יכולתך, נלחמת, ותופסת את מה שיש למענך ולמען היקרים לך. ולא ניתן לצפות ליותר. ואולי, אולי, חלק ממה שיכול לעזור הוא אם תלמדי לסלוח לעצמך יותר, לקבל את עצמך יותר, עם פחות כעס עצמי, ולראות כיצד למרות הכל, למרות הזעקה בפנים, את מצליחה להמשיך לנשום, ליזום, לצאת. להמשיך בדרך. להתראות דוד

שלום, בפגישה הטיפולית החלנו בפעם הראשונה לדבר על פגיעה מינית שהייתה לפני כשנה (לי). עד כמה שאפשר להגיד דיברנו-למעשה לא ממש הרגשתי שם. בחילה נוראית וכאבי בטן והרגשתי איך החדר מסתובב סביבי או שאני מסתובבת בתוכו. לא אמרתי זאת למטפל לא יודעת למה, אולי לא יכולתי. אך פה לא השאלה-התייבש לי הפה בדרגה שלא נשארו נוזלים לחלוטין בחלל הפה, ברגע שזה קרה נזכרתי בתחושת ילדות זהה בה הפה היה מתייבש עד כדי שלא יכולתי להוציא מילים מהפה, לא זוכרת באיזה הקשר וכל התחושות עם התחושה של הילדות יצר לי מן בלבול כאילו הכל יצא מהקשרו, התחושת ילדות עם היובש בפה הצטרפה לכאב של הדיבור על הפגיעה המינית. אולי תוכל להסביר לי מי נגד מי ולמה הכל התערבב? תודה

יקרה קראתי את המילים ששלחת למטה, נכון את לא מגיבה והפעם החלטת שכן וזה מחמם לדעת שלא התייאשתי והצלחת לצאת מהמסתור:-) שמחה שאת פה:-) ממה שאת כותבת פה הייתה פגישה כואבת מקווה שאת לא לבד! אני פה בשבילך בילבי ילדת הברזל

שלום נקודה אני חושב על עד כמה הבקשה שלך מובנת וטבעית. עצם פתיחה של ארוע כזה בחדר הטיפול בוודאי מציפה רגשות כה רבים, מחשבות ותמונות, שאין פלא שהכל מתערבב, מסתחרר סביב, נקודות המשען המוכרות נעלמות פתאום והבקשה הכי טבעית בעולם היא לסדר. שמישהו יעשה סדר ויחזיר את היציבות בעולם על כנה. המשאלה הכי לגיטימית שיש. ועם זאת, הייתי מציע משהו אחר. את רק מתחילה להעלות עכשיו את הדברים ולמרות שהדחף המידי הוא לסדר אותם, הייתי בכל זאת מציע לך להתאפק ולבחון אותם, כפי שהם. עם כל הזוועה שבדבר. ההגעה לסדר הנכון, ההבנה של מי נגד מי, איך דברים קרו והיכן את נמצאת ביחס אליהם, אלה הן המשימות שלך כיום בטיפול ואלה משימות שלא נכון שאף אחד יקח לך את הזכות עליהן. כך שהדבר הנכון בעיני הוא ללכת עם השאלות האלה, עם הבלבול והבהלה הזו, חזרה לטיפול - שם המקום להוציא את הכל. ואח"כ - לעשות סדר. בהצלחה דוד

טוב האמת שאני קצת נבוכה לדבר על זה...אבל אני חייבת לטפל בזה... אני קנאית מודה! אני מקנאה בחברות שלי אני מקנאה באנשים מצליחים אני מקנאה אם מישהי נאת יותר טוב ממני,עשירה,וכו פשוט קנאית זה גוזל ממני אנרגיות אמנם הסביבה לא ממש שמה לב כי אני אלופה בלהיות מפרגנת במידה וטוב טעם זה לא שאני לגמרי לא מעריכה את מי שאני ואת מה שיש שלי פשוט אני מקנאה ללא הפסקה זה גורם לי לחוסר שקט ולפספס אותי את עצמי ולהנות ממה שיש לי אני מנסה להתגבר על זה אם כך...לא ממש מצליחה לצערי אשמח מקרב לב לתגובות מקצועיות שאוכל ליישםם על מנת להיתפטר מהרגשות השלילים האלו שממש מתישים אותי בברכה ותודה על ההקשבה ניקול

שלום ניקול25 מוזר עד כמה הקנאה, אחד מהרגשות האוניברסליים והאנושיים ביותר, זוכה בדרך כלל לגינוי ומעורר תחושות של בושה ומבוכה. כאילו זה סוד, שכל אדם שומר לעצמו, עד כמה הוא מקנא ובמי. ובגלל תחושת הסוד הזו, אנשים באמת לא מספרים אחד לשני על הקנאה שלהם, וכלפי מי היא מכוונת. חברים, בני זוג, בני משפחה, אנשים שמדברים אחד עם השני על הכל, לא מעיזים לדבר על הקנאה. והאמת הפשוטה היא שכולם מקנאים. את, חבריך, אנשים שאת מכירה, אני. כולנו מקנאים. והחלק החשוב הוא שקנאה, מלבד זה שהיא מכבידה על האדם ותופסת זמן ועושה רע בבטן, היא רגש חיובי מאין כמוהו: קנאה, במינון נכון, היא פעמים רבות הרגש המדרבן אותנו להתקדם, לעשות דברים נוספים, לא לוותר. פשוט רגש חשוב, עם יחסי ציבור מאוד לא מוצלחים.. או.קי. אחרי ההקדמה ההכרחית הזו (ומקווה שלא עייפתי מידיי) אני אומר משהו יותר ספציפי. קנאה היא רגש חיובי ותורם כל זמן שהיא לא משתלטת יותר מידיי על האדם, תופסת את רוב זמנו ובמקום לדרבן אותו משתקת אות וגורמת לתחושות של חוסר ערך. במקרה שכזה, החשד נופל באמת על תחושת ערך עצמי פגומה, המופיעה, במודע או לא, בהרבה אינטראקציות חברתיות. מול האדם בו מקנאים עולה תחושת חוסר הערך הזמינה כל כך ומייד מתחילות מחשבות של השוואה, כגון "אני בחיים לא אצליח ככה", "למה אחרים תמיד מצליחים/יפים/עשירים ואני לא" וכדומה. את מבינה את העניין. והמחשבות האלה מובילות לכעס על האדם בו מקנאים, לדכדוך ואשמה כלפי עצמך..ועוד. בקיצור, שתי עצות. הראשונה היא שתבדקי עד כמה הקושי שלך עם הקנאה הוא בעיקר בושה על כך שאת חשה אותה ואם כן, דברי על זה עם אנשים סביבך (מומלץ עם הכנים יותר) ותוכלי להירגע, כאשר תגלי כי את רחוקה מלהיות היחידה שמרגישה כך. אם בכל זאת את מרגישה שהנושא מציק לך יותר מאשר לאחרים ומפריע ממש בחייך, הייתי מתחיל לעבוד ברצינות על ביסוס הערך העצמי שלך ועל היכולת להלחם במחשבות שליליות שלך לגבי עצמך. כלומר, במקרה שכזה בהחלט הייתי ממליץ לפנות לטיפול. בהצלחה דוד

על ההקשבה התמיכה והפרגון בהלחט סידרת לי דברים בראש מעריכה מאוד מכל הלב רב תודות

דוד יקר, כתבתי קודם לכן והחלטתי בסוף לא לשלוח. כתבתי כאן כבר דברים דומים ולא חידשתי כלום. גם עכשיו כנראה לא אחדש :-) ובכל זאת.. רק לומר שהפער הזה בין סערת הרגשות בין הפגישות וההשתוקקות אליה ובין הדיבור הביישן, השקט והמאורגן בפגישה עצמה כבר נעשה לי קשה מאוד. אני מאותתת לה שיש שם יותר מזה- כותבת לה אסמסים קטנים עם רשמים של אחרי פגישה. היא יודעת שזה כך, אבל אני לא מצליחה לומר לה במילים את מה שאני מרגישה. כשאני חושבת להשמיע אותן אני מרגישה שהמילים האלה לא אמינות ונסוגה. בכלל, מילים עם הרבה צבע מביכות אותי. רק בכתיבה זה מרגיש לי לא מוגזם מצידי. ישבתי מולה היום, רגל על רגל, ובמילים שקולות ומאורגנות סיפרתי לה שמאוד נעים לי שהמחשבה עליה מלווה אותי לכל מקום, אבל שזה גם קצת מפחיד. כמיהה משוגעת. סיפרתי שאני מרגישה קצת כמו ילד שפעם עבדתי איתו, בן 6 עם היפראקטיביות. כל כמה דקות הוא היה מזנק עליי, מתנפל ממש, מטפס עד הראש ונאחז בכל הכוח. ההתנפלות הזו הרגישה כמו דחף, כמעט ייצרי, להיצמד.. כמעט לא בשליטתו. לא חשוב באיזה מרחק הוא היה ממני וכמה רהיטים היו בינינו, הוא פשוט היה מזנק. לא מרגיש כאב כמעט.. כך אני מרגישה לפעמים בין הפגישות. רעבתנות כזו של דחף, לא בטוחה אפילו ל?מה. לחיבה אולי. בא לי להחזיק בה חזק. אם היית יודע כמה זה רחוק ממה שאני מקרינה.. אני לא הודפת אותה, אבל אני חושבת שאני די מאופקת. "די" :-) אפילו לתאר את עצמי אני עושה באיפוק. איך אפשר לשבת מול מישהו כשכל מה שרוצים להגיד זה "אני אוהבת אותך", או "כמה את יפה".. זה מצחיק. אפילו עכשיו זה עושה לי טוויץ' קטן :-) מרגיש לי לא אמין. אני בטח אבכה או אצחק אם אומר לה דבר כזה. אני חושבת עליה עכשיו ומיד מחייכת :-) היא מחבבת אותי... הייתי רוצה שתאמר את זה, אבל אני מרגישה את זה גם בלי שתגיד.. יש לה כל מיני מבטים. ויש לה מבט אחד מיוחד, שאני לא מצליחה למצוא לו מילים אבל אני מאוד מחבבת אותו. יש בו סקרנות נעימה וחיוך ומוכרות ואיזו קריצה של חיבה. אני לא בטוחה שאנחנו באמת נפרדות. זה נשמע לי מוזר. כמעט לא הגיוני. ובאותו זמן... אני חושבת שהיום דיברנו על האפשרות להמשיך יחד. היא חשבה שאני רוצה לשאול אותה, אבל אני לא שאלתי אז גם היא לא לחצה, וכך יצא שדיברנו על האומץ לחשוף כמיהות נוספות באופן כללי, כשנדמה לי ששתינו חשבנו על זו. באופן מפתיע, לא שאלתי לא רק כי לא היה לי אומץ, אלא גם כי לא ידעתי אם זה באמת מה שאני רוצה. להמשיך עוד. מבלבל... אולי הכמיהה המשוגעת הזו עכשיו היא כי נפרדים וכך צריך להיות ולא כי הייתי באמת רוצה שנמשיך. קצת נוח לי שאנחנו כבר לא לגמרי בעובי הטיפול. אולי ... אתה יודע? יש לי כבר כמה זמן תמונה בראש שלי מחבקת פעמון זכוכית גבוה, שהיא בתוכו. והתחושה שלי היא שאני מרשה לעצמי לחבק רק כי אני יודעת שהזכוכית תגן עליי. רק כי היא שם ואין סיכוי שאגע. אולי אני צריכה לספר לה על פעמון הזכוכית הזה.. תגיד, שאלה על הדרך- איך מתייחסים בפסיכולוגיה לדימויים כאלה שבאים בערות. זה כמעט כמו חלום, אפילו מבחינת הסימבול שהם נושאים, אלא שאני ערה. או כך אני רוצה להאמין.. :-) ובנימת טרום-שינה זו אסיים :-) שיהיה ליל מנוחה, לילך

היי לילך, את כותבת ,עד כמה את חסרת צבע אל מול המטפלת ,ואולי אל מול העולם כולו.. אבל איזה עומק עם שלל גוונים מרהיבים יש בכתיבה שלך . מחשבות ,הרגשות ,חויות ,שאצל אחרים ,(כולל אני )נסרקים בראש בצורה בלתי מעובדת ומאורגנת ,אצלך הם עולים בכתיבה ,חי ברור ולוהט.. ולילך, יש לי עצה קטנה בשבילך,ככה מהבטן ,אם את חושבת להפסיק את הטיפול ,כי כך זה נכון לך וכך את מרגישה ,פשוט סיימי אותו ,אל תהססי ,ואל תתפתי לאפשרות שיהיה המשך רק בגלל כאב הפרידה ,שהוא מובן לגמרי. תמיד תוכלי לחדש טיפולים ורצוי אצל אחרים. אחרי לילה מלא בתמונות ..אני מקוה שהבקר בהיר יותר וקסום... ריקי :-) וד"ש חמה חמה לדוד, שהוא באמת יקר ומתנה נפלאה לפורום.

כמה קשה לחשוף את הכמיהות האינטימיות שלנו במיוחד כלפי מי ש"בחדר האינטימי שלי" . והידיעה שהיא יודעת ומרגישה ושותפה להרגשתנו לא בהכרח מרגיעה. מה יקרה אם אם כן תעיזי ותדברי עליהן בפניה?אולי תופתעי מעוצמת ההקלה שמהלך כזה יביא בעקבותיו. המשקולות הללו של ההרגשה והספק שמא היא יודעת או, לא מרגישה או לא, ומה היא חושבת וחשה כל אילו ראויים לעניות דעתי, שלא תניחי להם. גם בשלהי הטיפול אפשר לזכות באורות שלא מן ההפקר.

שלום לילך לא שאני צדיק, אבל לו הייתי, הייתי אומר בסיפוק משהו כמו "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". אני מצטרף לשתי התגובות הקודמות וחושב שכל אחת מהן אומרת משהו חשוב ורלוונטי לגבי הדברים שאת מביאה. ויתרה מזאת, עצם התגובות, והאופן בו הן נכתבות, מעיד, בעיני, על עד כמה הדברים שלך מצליחים לגעת, באופן ישיר וחי, ולא דרך מחסום של זכוכית או כל חומר אחר. כך שגם בעקבות התגובות, וגם בעקבות הדברים שאת כותבת, מתחשק לי כמעט שלא להוסיף דבר (ונדמה לי שכבר כתבתי על זה בעבר?). את שם. את הולכת בדרך שלך ובצורה הנכונה לך, ובתחושה שלי מה שאת מביאה לפה הוא יותר על מנת לשתף ולחלוק (וזה מצוין כמובן) ולא לשם קבלת דעה כזו או אחרת ממני. אני לא חושב שאת באמת צריכה אותה. בא לי פשוט להגיד לך להמשיך ללכת, לא לוותר. אבל, קשה להתאפק..ולכן אוסיף עוד מעט ואומר שכמו שאת יודעת, זה הכל עניין של שליטה. שליטה והויתור עליה. ומה שנח מאחורי הקושי לוותר על השליטה היא כמובן המכרה הותיקה והמוכרת לכולם - חרדה. מפחיד לא לשלוט. לא להיות מאופקת. מפחיד להסתכן, לצאת מעורך, ולהתקל בריחוק צונן (לא שאני חושב שתתקלי בו בהכרח. את זה גברת חרדה חושבת). ושוב - אם תרגישי שאת יכולה, שווה להסתכן. זה מפחיד כמובן, אבל איזה דבר שווה בחיים לא מפחיד? ובעניין השאלה, דימויים ורגעים דמוי חלום שעולים בערות הם חלק חשוב מהתהליך ותמיד טוב להביא אותם לשעה הטיפולית. כמו חלומות, גם הם מהווים את "דרך המלך ללא-מודע" ובתור שכאלה, הייתי ממליץ להשתמש בהם כמה שיותר. להתראות דוד

נויה, איזו תגובה יפה וחמימה. וחבל שלא אני כתבתי... עוד מקרה של תאונת שמות חביבה: היתה כאן פעם נויה אחרת. זו אני... אני אחתום מכאן ואילך בשם "נויה הישנה". דרישת שלום לכולם, ובפרט לך - לילכי - שמדליקה בכולנו (ובי) כמיהות ומלבישה במילים את כל אותן תחושות חמקמקות שזורמות מתחת לפני הקרקע, נויה (הישנה כאמור)

שלום דוד, שוב פעם צריכה תמיכה בין פגישה לפגישה עם המטפלת. משבר אמצע השבוע נעשה די קבוע אצלי אולי בשל המצב החדש בו אני נמצאת. לפי הפסיכולוגית אני נמצאת בצומת חשובה, בתהליך השינוי ובבסיס ההחלטה של הצומת הזאת נמצא הפחד. אומנם מרגישה טוב, הרבה דברים השתנו, אך גם הרבה דברים לא וצריכים להשתנות דחוף!!! איך ממשיכים? מאיפה לוקחים את הכוחות, האופטימיות והסבלנות? איך ממשיכים לשנות, להשתנות ולהתגבר על הפחד? מה עושים עם כל הטוב הזה גם שהמצב עדיין לא כל כך טוב? איך יודעים שעוד טוב יגיע? איך משמרים את המצב הטוב מחזקים אותו כשעדיין קיימת ריקנות גדולה, בדידות ו..העבר. טוב לחנות כאן לחנייה קצרה באמצע הדרך השבועית ולהתעודד מהתשובות שלך. תודה, שירה.

שלום שירה מאיפה לוקחים את הכוחות. שאלה טובה, אבל נדמה לי שאת יודעת את התשובה עליה לא פחות ממני. לוקחים אותם בדיוק באמצעות התיאור שלך על הדרך שנעשתה, על הטוב שהצטבר ועל היכולת לנוח מתי שצריך, לעצור במקום שטוב לך ולהתרחק מזה שלא. וכנראה שגם שואבים מהמעיין, מנווה המדבר הפנימי, זה שאיפשר לך לצעוד את כברת הדרך שלך וזה שמאפשר לך, בתום המנוחה, להתרומם ולהמשיך לצעוד.. בהצלחה בצומת הדרכים דוד

שלום, כותבת בפעם הלא יודעת כמה...מטופלת תרופתית נגד דכאון וחרדות עם הטבה חלקית...נבונה מדי מכדי להשלות את עצמי. החלומות על זוגיות, משפחה, חברים הולכים ודועכים. בת 43 ומרגישה שכל החיים מאחורי. האמת שהרגשתי כך גם בגיל 20...כנערה שמנה חוויתי קשה את הדחייה החברתית ומעולם לא הצלחתי להחלים באמת. לא מוצאת את עצמי בעולם, מתקשה להעמיד פנים שהכל טוב למרות שהלב מרוקן...בודדה מאוד, לא מוצאת חברים חדשים - כולם עסוקים במשפחות ובחיים שלהם, ואין מקום או נחמה לגלמודים. עוד מעט אשאר שריד אחרוןלמשפחתי, ואיך אעביר את שנות הבדידות הרבות שעוד נותרו? איך לחייך למרות המחשבות המעיקות על כל מה שהחמצתי? לא מוצאת עניין בכלום, חיה כמו פנסיונרית אלמנה הממתינה למותה (למרות שאני עובדת) ומתבוננת בחיים החולפים. יודעת שלעולם לא ארגיש טוב יותר, זהו כנראה המקסימום אליו מסוגלת רפואת הנפש. מתרחקת ממעט החברות שעוד נותרו, ישנה שעות רבות כדי שלא לחוש את הכאב, ולא רואה שום קרן אור באופק. לא רוצה למות אבל מתה בליבי. לא יכולה להרגיש שמחה או תשוקה לחיים ללא קשר קרוב. לא מוצאת טעם בכל שיטות "ההעסקה העצמית" שנועדו להילחם במחשבות הטורדניות. זה בדיוק כמו לשים תינוק אל מול הטלוויזיה על מנת להשתיקו. אני בטח לא בפורום הנכון, אז מה?

שלום הופלסית מהו הפורום הנכון? השאלה הזו מהדהדת בעיני חלק מהסאב-טקסט בהודעה שלך, שמדבר על מהו המקום הנכון עבורך. האם עדיין יש תקווה למצוא מקום כזה? האם את עדיין מחפשת את מקומך, בו תוכלי להרגיש בבית, לא לבד, בנוח? את כותבת על המקום מול הטלויזיה, בו שמים תינוקות על מנת להשתיק אותם, על מנת למנוע מהם לתפוס מקום נוסף בחלל. נדמה לי שיחס שכזה מעורר בך כעס והייתי מציע, דווקא בשל כך, לנסות להימנע, ככל הניתן, להצטרף למקום של הוויתור ושל העדר הכוחות. שווה להמשיך לחפש. וכאשר זה יתאפשר, אנו נשמח, פה בפורום, להיות לפעמים גם המקום הנכון. להתראות דוד

ואולי זה חוסר היכולת להתמודד עם ה"יש", הדורש לעמוד בכאב אחר, לפעמים עוד יותר בלתי נסבל. קשה יותר לוותר על ההיאחזות באין, הכואב אמנם, אך המוכר והידוע. וה"יש" תמיד קטן ומאכזב כזה: הצלחה חלקית לתרופות, כן עבודה אבל כל השאר, חברות - מעט אבל יש. חשבתי על "שריד אחרון". המממ.. כאן את יכולה לבחור. גם בהיעדר משפחה. למשל, אם תרשי לעצמך להרגיש שיש לך משהו, מן סוג של עושר פנימי שתוכלי גם לנדב ממנו לעולם (ולאו דווקא ילדים פרי בטנך, אלא איזה חותם בעל משמעות שתשאירי כאן על מישהו, כלשהו) תוכלי להרגיש שיש לך המשכיות. שיש טעם. אולי קשה מאד לראות אותו, את העושר, או האוצר הפנימי, אבל יש כזה בכל אחד, "רק" צריך לגלות אותו (עם טיפול, למשל), ולהוציאו לאור, למרות החרדות. את צודקת, מפחיד שרואים התכלות ולא מצליחים ליצור התחדשות, אך את עוד בנקודה שאפשר להתחיל ממנה חיים טובים יותר, למרות הכל, אם רק תרשי לעצמך לקחת לידייך. מקווה שתוכלי למצוא משמעות, תמצאי היכן את חיונית ושימושית לאחרים, תלמדי לחדש. האמונה תופסת גם בגיל הזה, וגם מתוך הלבד והבדידות. אפילו אם זה אומר לנסות שוב למרות הנפילות הקודמות. תתפלאי אלו כוחות תקומה יש לנפש. חבל לבזבז את מה שיש, למרות שהוא דל ומאכזב עד מאד, כי עוד יש. קחי בחשבון שאחר-כך אולי עוד תכעסי יותר גם על ההחמצות שיתווספו, ושאולי אחרי שתאבדי עוד, תביני מה היה לך גם כשהיית בטוחה שאין עתיד, ואיך, שוב, חמק מבין ידייך. אז אפשר להשיג קצת יותר שליטה, לעצור את הגל הזה, ולהרגיש פחות את חוסר הישע. אולי גם הפורום יוכל לשמור לך על התקווה.

שלום רב רציתי לדעת כיצד לנהוג בני בן 10.5 ילד נורמטיבי לחלוטין מזה כשלושה חודשים הילד מקבל במסגרת בית הספר אחת לשבוע שיעור בנושא חינוך מיני שכולל בתוכו גם את נושא ההטרדות המיניות . לפני כחודש הילד ביקש לשתף אותנו ההורים , בדברים שמציקים לו בנושא זה כגון נסיונות שהוא עשה כמו לנשק דובי וכדומה . כמו כן שאלות אחרות שמטרידות אותו הילד בוכה ומרגיש שזה מטריד אותו והוא חייב להוציא את הדברים , כמו כן הוא טוען שהמחשבות קורות לו לעיתים במשך רוב שעות היום מה שגורם לו לאי נוחות אנו הורים פתוחים ומשוחחים עם הילד ונותנים לו הרגשה של פתיחות ושהוא יכול לספר לנו הכל ברצוני לדעת האם כדאי ורצוי לתת לילד גם יעוץ פסיכולוגי ? האם התופעה הזו שכיחה אצל ילדים בגילאים האלה ? האם אנו נוהגים כשורה ? נשמח לקבל את חוות דעתכם

שלום רונן ככל שאני מתרשם, על סמך הודעתך, מדובר בתופעה נורמטיבית, שאינה מצדיקה פניה מיידית לייעוץ. שיעורים של חינוך מיני, בעיקר בגיל 10, יכולים להוביל להצפה רגשית ולשטף של מחשבות, תחושות, חרדות ובלבול. טוב שבנך משתף אתכם ברגשותיו ובמידה ואין לכם סיבה אחרת לדאגה הייתי מתרכז כרגע בעיקר בהקשבה לו ובהמשך מתן תחושה של קבלה וסבלנות. במידה והדבר נמשך עוד תקופה ארוכה, או שאתם מתרשמים כי המחשבות הללו תופסות לאורך זמן מקום מרכזי ומשפיע במהלך יומו, אז יהיה מקום לפנות לפגישת ייעוץ פסיכולוגי ולמחשבה על התערבות מתאימה. להתראות דוד

אני אישה ילדותית. קודם כל במראה שנראה צעיר מהגיל בהרבה.. וגם מבחינה אישית. אני נשואה ויש לי ילדים עוד מעט בת כבר חציתי את 33. ובכל זאת, זה משונה מאוד שאני כאישה שעברה הרבה מדורי גהנום בחיים- בילדות. מינית ופיסית ומה לא גדלה בסופו של דבר להיות אישה- ילדה תמימה. דווקא אני עם נסיון חיים כה עשיר מגיל כה צעיר.. זה כל כך מוזר. כאילו ואני דף חלק. אפילו העירו לי לפני זמן מה שאין לי בעיניים את העומק הדרוש בגיל כמו שלי. אלא נשקפת מהן ילדותיות רבה ותמימות של ילדה בת 4. לה מה שאמור להשתקף מעיניה של אישה בגילי. איך זה? אני שואלת אצ עצמי הרי אני כבר מנוסה בחיים מגיל צעיר מאוד. ושרדתי והכל.. אז למה אני נשארת כביכול תמימה כל-כך ומאחור..

שלום לדף חלק לעתים החוויות הקשות שאנו עוברים לא בהכרח מבגרות אותנו, אלא דווקא משאירות אותנו צמודים לזמן התרחשותם. אני מבין משאלתך את התמיהה מדוע אינך מתקדמת עם הגיל, מתבגרת ומשתנה. תשובה אפשרית היא שבמובן מסוים נותרת, חלקים ממך נותרו, בעבר, עם ובעקבות אותן חוויות קשות שהזכרת. אפשרות אחרת היא שלעתים, דווקא על מנת להמנע מההתבגרות מוקדמת, היכולה להגרם מחשיפה לחוויות קשות בגיל מוקדם מידיי, יש את החלק בפנים שרוצה לא להתבגר, לחזור לימי התום הראשוניים, לפני תחילת הטראומה. כך או כך, האמונה הפסיכולוגית היא שעל מנת לאפשר את ההתקדמות קדימה, את התנועה בזמן (שפירושה תנועה בתוך החיים) יש צורך לפעמים לחזור לעבר, לרגעים בהם התנועה התעכבה, ולנסות לשחרר שם, את מה שנותר מאחור. בהצלחה בכך דוד

דוד היקר, נדהמתי מתשובתך הכל כך חכמה! אתה יודע.. בגיל 11 (אחרי שכבר עברתי וראיתי הכל..) סמוך להתבגרות המינית, כיתה ו' וכאילה מתחילה התעניינות פתאום , הילדים מתחילים להשתנות הכיתה מתחלקת לזוגות וכו'- במקום שגם אני אהיה שם קרה לי דבר מוזר ביותר- השתוקקתי והתפללתי לאלוהים יום יום שעה שעה שישאיר אותי ילדה ושלא אגדל לעולם!! בניגוד לשאר שכן שמחו להשתנות.. ושנים חקרתי בתופעה והאשמתי את עצמי שאני דפוקה.. כי ממש עסקתי בזה באובסססיביות. ושנים שאלתי את עצמי למה בעצם הייתה לי משאלה כזו? ולמה עד היום אני ילדותית?!? נו באמת, למה.. עכשיו אני מבינה. היו לי חיים טובים בבית מסויים עד עד גיל שלוש וחצי- התקופה המוארת.. ואז בגיל שלוש וחצי נאלצתי נלקחתי ל.. למקום אחר חשוך ואפל כך אני זוכרת..ששם החלו כל הייסורים הכי גרועים..ואפלים.. נשמע הזוי אבל לא אכנס יותר לפרטים... וכנראה שלתקופה המוארת ההיא לפני ה..חשכה הגדולה אני כמהה לחזור. ו בגלל זה אני תקועה שם בגיל ההוא שבו הייתי קרוב לוודאי "תינוקת מאושרת".. זוכרת הרבה שמחה ואור כזה. בואנה איך לא חשבתי על זה. דוד אתה גדול אני אוהבת אותך!

שלום. אשמח אם תוכלו להפנות אותי לשיטות בפסיכולגית ילדים ומתבגרים הדוגלות בחינוך לחופש תנועה ומחשבה פלורליסטי, על רקע עידן ה'פוסט'. תודה. (אם גם מתאפשרת תגובה קצרה במסגרת זו, מה טוב..)

שלום אופיר לצערי אינני מכיר שיטות פסיכולוגיות המתייחסות ספציפית לנושאים המתוארים. אולי יהיה כדאי יותר לשאול על כך בפורומים של חינוך ופסיכולוגיה התפתחותית. בהצלחה דוד

רציתי לדעת מה גורם לגברים להטריד בחורה מסוימת מינית....? אני אישית חוויתי הרבה כאלה מגברים שונים.אני נמצאת הרבה בדרכים באוטובוסים... ויש לציין שאפילו לפני כמה ימים מישהו מהיישוב שלי הציע לי הצעה מגונה מאוד והוא יכול להיות אבא שלי (מבוגר ממני ב30 שנה).... אני בחורה צעירה בסביבות גלאי ה20 פלוס הקטע הוא שאני לא יפה במיוחד....אני נראית להם כזו תמימה טיפשה?......אני מלבשת צנוע ומעולם לא דיברו עליי בתור משתרללת אז מה קורה פה? חשבתי אולי משהו בהתנהגות שלי גורם להם להטריד אותי????? אשמח לתשובה

שלום חתולה בצער רב אני כותב שלעיתים קרובות כל-כך אין צורך לחפש מניעים מיוחדים או ספציפיים להטרדה מינית. למיטב ידיעתי מחקרים מראים שכמעט כל אישה בישראל מוטרדת מינית כמה פעמים בימי חייה. כך שייתכן ומה שאת חווה מעיד פחות עליך ויותר על החברה בה אנו חיים. אם את מרגישה שמדובר ביותר מכך, הרי שאני יכול לחשוב על תופעה אחת שמגבירה את הסיכון להטרדה: לדעתי, במידה והמטריד, בצדק או שלא בצדק, תופס מבחינתו את המוטרדת כחלשה יותר לעומתו, הרי שהסיכון להטרדה גדל, יחד עם הירידה בחשש שלו מפני התוצאות. לדעתי תופעה זו חזקה יותר מגורמים אוביקטיביים לכאורה כיופי, סגנון לבוש, מיניות שאינה מתביישת בעצמה וכדומה. במידה ויש לך מחשבה נוספת על מדוע הדבר קורה לך יותר מאשר לנשים אחרות את מוזמנת לכתוב על כך עוד. להתראות דוד

מה לעשות כאשר אני מזדהה עמוקות ומאמינה בכל לב רק בחלקו האחרון של השיר שכתבתי?

שלום אירוניה אני אענה לך להודעה זו, אבל אני כמובן מתייחס גם לזו הקודמת. אני חושב שיש הרבה אמת בשיר שלך. אשליות נותנות לעיתים כוח לחיים וחלומות מספקים לנו מוטיווציה ויכולת להמשיך. אבל את כותבת רק על אמונה בחלקו האחרון של השיר, חלק שמתכתב, אגב, עם הדיונים שעלו פה לאחרונה בנוגע לתקווה, לקיומה של התקווה ולתועלת שבה. ובצדק את מאמינה לחלק זה, שכן אכזבות ושברונות לב הם חלק מהחיים. והם נובעים אכן מההתקווה והיא שמזינה אותם. והמעבר בין זה לזה הוא חלק מהתנועה הבלתי-פוסקת של תקווה וייאוש, של חלומות שמתגשמים וחלומות שקורסים. לקוות לחיות בלי אכזבות ובלי שברונות לב היא האשליה הגדולה מכולן והיא כרוכה במשאלה שלא לחיות בכלל. ובוודאי שלא אפתיע אותך אם אכתוב שאם כתבת את שני חלקי השיר הראשונים, כנראה שבכל זאת יש בך איזה חלק שמאמין בהם, איזה חלק שמקווה.. להתראות דוד

תודה על התשובה המלאה רגישות והבנה...

מה נשאר לזקנה בת מאה עוד ... כדי להלחם בחיים ? האם באמת החיים שווים משהו ?! האם כדאי להמשיך ולסבול עוד ועוד... ? את האמת , לא נראה לי שיש משהו בחיי שמושך אותי להשאר בעולם הזה ... בשביל מה לטרוח ולטרוח ללא שום תועלת ... הכל בחיי מזויף , אפילו החיוך שלי , מנסה ככל האפשר להראות בסדר ... בטח שהבעיות שלי לא התחילו עכשיו , אבל כל הזמן המצב מדרדר יותר ויותר , נהיה יותר קשה ומסובך , אז וולה איזה "חיים" בכלל אני חיה ?!!! לפי ת.ז אני בת 25 , אבל אל תדאגו נראית כבת מאה פלוס , כשזוכרת את עצמי , כל חיי אני נמצאת בדיכאון קליני וכרוני , ותמיד עובדת עליהם שאני בסדר גמור , בחורה רגילה כמו כולם , שמחה רוב הזמן , יוצאת מהבית לקניון פעם-פעמיים בשבוע (לא נכנסת אלא יושבת באוטו בחניון ) , קוראת הרבה ספרים (פותחת את הספר ולא עוברת לדף השני אלא אחרי כמה שעות אם בכלל) , ... הרבה דברים עושה בחיי מזויפים - רק כדי שאף אחד לא ירגיש בבעיותי ... כן כבר מגיל הילדות אני מתנהגת כך ... תמיד משתדלת ומשתדלת להסתיר הכל , כן הכל ... אבל בתקופה האחרונה נמאס לי מהחיים האלה , למה להמשיך כך ? האם זה שווה ? אולי אל תאמינו , בשנה האחרונה אושפזתי בבה"ח יותרמששה אישפוזים , והארוך בינהם היה כמעט חודש ... בתקופה הזאת , תמיד מתלוננת על כאבי ראש , סחרחורת , כאבי בטן , חולשה כללית ... וכמעט כל הבדיקות תקינות ... ואם תשאלו , מה אני עושה ביום יום ?! התשובה שלי , בתקופה האחרונה , כמעט כלום , כמעט כל הזמן במטה שוכבת (אפילו קשה לי להרדם-בקושי שאני יושנת 4-5 שעות ביום) , ואם קמה מהמטה ויושבת עם המשפחה ליד הטליוויזיה אז בקושי מתרכזת .... אין לי כוח לעשות שום דבר , לא בא לי כלום ... אפילו אוכל או דיבור זה ממש מצומצם ,... אפילו לימודים באונ' – הפסקתי – לא בא לי , למרות שהיו לי ציונים טובים מאוד ... והאחרון חביב – בקשר למחשבות אובדניות – תמיד חושבת על כך ובמיוחד בתקופה האחרונה – למה לא ?! מה נשאר לי עוד ? ולצערי נסיתי גם כן כמה מעשים ... אבל לא הצליחו ...

שלום לפונה הזמן הוא גורם גמיש וסובייקטיבי להחריד: כשנהנים הוא חולף במהירות וכאשר סובלים, כפי שאת מתארת, אפילו 25 שנה נדמות לפתע למאה.. ונדמה לי שניתן מאוד להבין כיצד את מרגישה ומדוע את חשה נטולת חיות וחסרת עניין בחיים. מתיאורך עולה עד כמה את לא חיה באמת. עד כמה המסכות שאת עוטה נמצאות במקומך ואת מתכווצת וסובלת מאחור, כאשר אף-אחד אינו מצליח לחדור מבעד למסכה ולראות את הסבל שאת חשה. כיום, את חיה ב"כאילו", רק מבחוץ, ולכן אין פלא שאת תוהה מה הטעם בחיים כאלה בכלל. ולפעמים, נדמה שהחרדה משתלטת ואת חוששת שמה שיוצא החוצה הוא דווקא הכאב והסבל והוא צובע אפילו את המסכות שהתאמצת לחבוש (ופה מצטרפת הבושה). כיצד ניתן למצוא טעם בחיים? נדמה לי שהדרך היחידה היא הדרך הקשה והמפחידה של להתחיל לחיות באמת. בעצמך. זו דרך שיכולה להיות מבעיתה וכואבת ומלאת מהמורות, אבל בסופה מחכה משהו: הסיכוי לחיים עם טעם. למרות הקושי, אני מאמין שהדרך הזו משתלמת יותר מהחלופות האחרות שאת שוקלת כיום. בהצלחה דוד

לפעמים, בערך כפעם בחודש.. יש בי רצון לפגוע במישהו נפשית, לשבור אותו מבפנים ולגרום לו לסבול. זה גורם לי סיפוק. כמו גם שמישהו יכאיב לי נפשית ויתעלל בי. מה יש לי? \=

שלום אור בהחלט הגעת למקום הנכון. קשה לומר כמובן "מה יש לך", אבל גם מההודעה הקצרה שלך עולה שאת מתמודדת עם תכנים נפשיים לא קלים, שנוגעים לקשר, לתוקפנות ולמשאלה להכאיב ולהגיע למקום של כאב. לא פירטת עד כמה תכנים אלה מוצאים ביטוי ממשי בחייך ומה התחושות העולות בך מולם. עדיין, למרות שזה המקום הנכון בעיני לפנות אליו עם שאלה כזו, כצעד ראשוני, לא נראה לי נכון, על בסיס המידע שסיפקת, להעלות כאן ספקולציות פסיכולוגיות שונות על המקור לתחושותיך. אין לי ספק שבמידה והדברים שתיארת גורמים לך למצוקה או לרצון אמיתי להתחקות אחר מקורם הרי שהדבר הנכון הוא לפנות לטיפול ובקצב שלך ובדרכך לחפש להם תשובה. בהצלחה דוד

ערב טוב איזה דברים שואלים מטפלת לגבי ההכשרה המקצועית שלה??? מראים תעודות? אפשר לשאול איפה היא עוד עובדת?

יפית שלום, על המטפל חלה חובה לחשוף כל מידע הנוגע להכשרתו ולמקצועו. ניתן לבקש לראות תעודות אם את חשה צורך בכך. לגבי מקום העבודה הנוסף שלה את יכולה לשאול וסביר שהיא תשתף אותך אך כאן אין עליה חובה. דרור

שלום, האם ניתן לסיים טיפול, לאחר שפצעים נפתחו ויש דימום פנימי ובאנולוגיה אומר גם חיצוני? האם המטופל יוכל לתפור את הבטן בכוחות עצמו, לסמוך על מעט כוחו שנשאר, מתוך הנחה שלא יוכל להיעזר בטיפול באופן בו רצה להיעזר? האם ישנה חשיבות טראגית לסיום טיפול בשלב בו ישנם הרבה תחושות פנימיות קשות, או אפשר והזמן יעשה את שלו מהרגע שהמטופל יסיים את הטיפול, והמטופל אכן יצליח לחבר את עצמו מחדש? דבר אחרון, טיפול מכאיב מאוד שהמטופל יודע שהוא רוצה לסיים אותו האם יהי נכון להישאר בגלל תלות ונזקקות שהתפתחו? בשורה התחתונה איך מטופל זוחל ומדמם החוצה מהטיפול ועומד על הרגליים ללא טיפול כלל? תודה

היי מה נהיה איתך לא טוב עוזבים טוב נשארים!!!!!! תשמעי אין פה קטע מסובך.....אם לא טוב לך בטיפול תעזבי!!!!!!!!!!!!עדיף לעזוב מאשר להישאר ולסבול!!!!!!!התלות עוברת אבל לגבי הכאב והדברים שנפתחו וכל העניין הזה עם רגשות וכאלה.....קחי לך שתי פגישות וסגרי עניין.......!

me2 יקרה זה לא כזה פשוט זה לא בסטה בשוק! יש פה רגשות כאב דברים שנפתחו. זה כמו ניתוח שבאמצע הניתוח משאירים את החולה ער עם כל הכאב בלי חומר הרדמה ובלי לסגור את הפצע!! שואלת יקרה, באחריותם של המטפלים להשאיר אותך בתוך הטיפול במצב קשה כדי שלא תשארי עם זה לבד..... אני מאמינה שלא טוב לך בטיפול ולהישאר בגלל תלות לא מומלץ להישאר אבל גם לזחול החוצה מדממת לא בריא ואפילו מסוכן. אין לי תשובה זה מסובך מדי :-( בילבי ילדת הברזל

שלום לך, בטיפול עולים לעיתים חלקים מכאיבים, לעיתים התחושה בתוך טיפול היא שלא ניתן לשאת אותו עוד. הרגעים הללו בהם ישנה פגיעות רבה, אולי גם כעס רב הם הרגעים בהם מתקיימים אותם רצונות סותרים לכאורה עליהם את מדברת הצורך בעזרה וטיפול והצורך להתרחק ולהחזיר את תחושת השליטה והידיעה שניתן להתמודד לבד. לדעתי לא נכון לסיים טיפול מתוך תחושה שכזו, מתוך בלבול ומתוך תחושה של הימלטות. בוודאי לא נכון להישאר לבד עם הכאב. אני חושב שיש טעם רב לנסות ולהישאר בטיפול, להתמודד עם הכאב ועם שאר הרגשות, כולל תחושה שאין טעם שאולי עולה. אבל גם אם תחליטי לסיים את בטיפול חשוב לנסות ולפנות לטיפול אחר. דרור

שלום, קוראים לי רז ואני בן 17. בשבועיים האחרונים התחילה אצלי בעיה לפני השינה, כל לילה כמעט לפני שאני מנסה לישון קורים אחד משני הדברים, הדבר הראשון הוא שהגוף שלי נרדם אבל אני בעצם עדיין ער, כשאני חושב על זה, זה נשמע לא כזה נורא אבל כשאני במצב הזה זה די מלחיץ, הדבר השני הוא דומה בעצם, אני חצי רדום ויש לי הזיות, אם הייתי רדום אפשר היה לקרוא לזה סיוטים, אבל אני רק חצי רדום, אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אלה דברים שכשאני מתעורר אני לא זוכר מהם בכלל ואני לא זוכר למה פחדתי מהם. אני מאמין שאלה הזיות ולא סיוטים, כי אני לא מרגיש רדום בכלל, אני גם מצליח להתעורר מזה בשניה כאילו רק הגוף שלי ער(מצב הפוך). מצב דומה קרה לחבר שלי, אצלו זה קרה כבר לפני כמה חודשים, הוא גם בן 17 דרך אגב. השאלה שלי בעצם היא למה זה קורה? זאת מחלה או משהו? תודה רבה.

רז שלום, קשה לדעת במדויק מה קורה לך ומדוע אתה לא ממש ישן אבל גם לא ממש ער. אני מבין שזה קורה רק לפני השינה. אם כך חשוב להבין שהחלק בו אנו חולמים נקרא שנת REM והוא מגיע בשלב מאוחר יחסית לאחר שנרדמים. לכן הערבוב בין השינה לערות מעלה שאלות. אתה אומר שאלו סיוטים, האם יש גם חלומות טובים בתוכם או רק סיוטים? אם אלו רק סיוטים, ייתכן והדבר שאתה חווה הוא אכן אינו חלום אלא חרדות קשות שעולות בך כאשר ההגנות יורדות לקראת השינה. בכל מקרה ייתכן ויש גם טעם לבקש הפנייה למרפאת שינה ובמקביל כחלק מהבירור לפנות לאיש מקצוע שיברר את העניין לעומק. דרור

תראה, בגדול אני די בטוח בזה שאני לא רדום, ואני גם די בטוח שזה לא סיוט. סיוט זה בעצם חלום שנגרם תוך כדי שינה, אני מתחיל להירדם אפשר להגיד, אני מרגיש איך לאט לאט אני נרדם ופתאום אני קולט דברים מפחידים שבאים, אני לא יודע מה המקור שלהם ואני לא יודע למה הם מפחידים אותי, אני אפילו לא זוכר אותם כשאני מתעורר. כשזה קורה לי אני זז וזה קורה בשניה, ממש כאילו אני ער ואני מחליט לזוז.

לשמוע כל היו משפטים "מנחמים" וחופרים.כמו- זה בידיים שלך לשנות זאת,את מרגישה רע כי את בוחרת,את לא היחידה...,הגיע הזמן שתקחי את עצמך בידיים,אם לא אכפת לך מעצמך תחשבי על אחרים.בגללך אני לא ישנה בלילות.והרשימה עוד ארוכה.ואני לא מצליחה להבין אפילו לרגע אחד,גם אם והיה וכול המשפטים הללו נכונים.אף אחד לא מסוגל להבין אפילו לרגע כמה לא כייף בלשון המעטה להיות מבקומות כל כך נמוכים לאורך זמן,אני זו שעיוורת,או זו שמסתכלת במשקפיים לא נכונות.בגללי אנשים רוצים למות,או שאני מקדימה להם את המוות.ואף אחד לא מבין,שאיש לא נהנה לחיות בסיוט כל הזמן,אני לא רוצה לשנות יותר כלום בשביל אף אחד, כמו שלא רוצה לחיות או לתפקד בישביל אחרים.נמאס לי להיות מה שלא יכולה,לעשות מה שלא רוצה ועוד להרגיש טוב בשביל אחרים. אני כבר יודעת את כל התשובות להכל וגם אם נכונות הם כבר לא מעניינות אותי. רוצה שיניחו לי רק שיניחו לא יותר.אני כותבת רק בישביל להוציא קצת נמאס לי שבמקום שהפה ידבר הגוף מדבר ואז הרע הוא כבר לא רק נפשי.ואני לא רוצה כלום יותר כלום אני רק רוצה למות.עם או בלי מצפון כך או כך שום דבר לא ישתנה עוד לעולם.

ד. שלום, אני מסכים עם דברייך בנוגע לצורך לדבר את הדברים שמפריעים בפנים. בעיקר אני שומע אצלך תחושה שלא משנה מה קורה את מרגישה אשמה ומואשמת על ידי אחרים. את נדרשת לחיות כל הזמן עבור אחרים בדרך שנוחה להם, ועל מנת שיהיה להם קל יותר. אבל אולי כאן הקושי, השינוי שאת לא רוצה שיקרה עבור אחרים הוא אכן לא עבורם. הוא יכול לבוא רק עבורך, רק כאשר את תרצי בו, ותוכלי להרגיש בנוח עם הרצון שלך בו. זה התהליך שעלייך עוד לעבור - לא להשביע את רצון האחרים אלא לזהות מה מתאים לך. דרור

בפגישתי השנייה אצל הפסיכולוג , שאל אותי לגבי הפרעות קצב נשימה, ובין היתר שאל אותי האם הוא יכול לגעת בביטני כדי לחוש את נשימותיי, אולי מתמימות או נאיביות, הסכמתי, אך בדיעכב בן זוגי העיר לי שאין הדבר היה נכון מלכתחילה לעשות כן והיה עליי לסרב. האם מותר לפסיכולוג להשתמש במגעים תוך כדי הטיפול ? אשמח לתשובה

יקרה פני מיד לוועדת האתיקה דחוף ולא לחזור אליו!!!!!!!!!!!!!!!!!!1 בילבי

jojes שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה. ראשית חשוב שתעני לעצמך האם הרגשת לא בנוח כתוצאה מהנגיעה, האם היא הגיעה בתוך הקשר מסויים - למשל לימוד דרך נשימה. ככלל חשוב להימנע כמטפל ממגע מיני או מניצול הכוח והשפעה על המטופל לעשות דברים שאינו רוצה בהם. מאחר ולא תמיד ניתן לדעת ולהבין מראש מה המטופל ירגיש עם המגע אני איני נוגע באופן פיזי וגם ממליץ שלא לעשות זאת גם כאשר המטופל בטוח שזהו הדבר בו הוא רוצה יותר מכל כעת. פסיכולוגיה בנויה לדעתי על דיבורים. כפי שאמרתי זו שאלה מורכבת, אז נסי לראות האם עבורך, לפני שהחבר אמר הדבר הרגיש לא נעים, חודרני אולי אפילו מיני. אם לא ייתכן ואין בכך בעיה הפעם. דרור

דרור יקירי הפתעת אותי......אין מה לדבר בכלל הבן אדם רצה לגעת בה בבטן! ישחוקים והוא הפר אותם, חד משמעית! ואם זה מרגיש לה נעים אבל הנעים הזה הוא לא נכון אז מה אז? מה שנעים מותר? ואם סקס נעים לה אז מה? בילבי ילדת הברזל

תגידו יקרים הרבה מהחברים פה מדברים על הטיפול שלהם....! אני הייתי רוצה לדעת כמה מכם מדברים על הדברים שאתם מדברים פה בטיפול שלכם? מישהו הדפיס פעם הודעה מפה והראה את זה למטפל שלו? יש פה מלא כאב ושיתוף ולפעמים אנשים כותבים בלי לשאול שום דבר... איפה הטיפול נמצא בכל זה? בכלל אתם משתפים את המטפלים בכל מה שקורה פה....כי קורה פה הרבה:-)) אני לא בטיפול אז אין לי במה לשתף:-) יום קסום לכולכם:-) שלכם בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, את מעלה כאן נושא לדיון שבהחלט יש לו מקום כאן בפורום, גם בכדי לשתף וגם בכדי לתת משוב אולי לדרך בה הפורום קשור לטיפול. דרור

היה פה סקר דומה, ונדמה לי שאפילו השתתפת בעץ ההוא: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-857,xFT-723371,xFP-723368,m-Doctors,a-Forums.html

בת 36 מטופלת חינם באיכלוב בעקבות (אונס לפני שלוש שנים). הטיפול עומד להסתיים עוד מעט (עוד ארבעה חודשים). ביקשתי שיאריכו לי את התקופה הם ביקשו שאגיש בקשה. ממה שהבנתי מהמטפלת שלי יש תקופת מקסימום, ושהיא לא יכולה לעשות דבר מבחינת הבירוקרטיה. שמעתי שלנפגעות התעללות מינית בילדות יש פרק זמן הרבה יותר ארוך ועוד כל מיני הטבות טיפוליים. כתבתי מכתב כועס מאוד בו על ההבדל בין כאב אחד לשני. אני לא יודעת אם יסכימו להאריך לי את הטיפול. המטפלת שלי יכולה לקבל אותי פרטי אחרי תקופה מסויימת ובגלל שהיא יודעת שאין לי כסף היא הציעה לי הנחה משמעותית. הבעיה היא שאני צריכה להיות בלעדיה תקופה ארוכה עד שאוכל להיות מטופלת פרטית שלה. הבנתי ממנה שבתקופה הזו אפשר שנהיה בקשר טלפוני או מכתבים אבל זה לא אותו הדבר. איך אני עוברת את התקופה הזו לבד? מה אתם מציעים לי לעשות? אולי יש משהו שאתם יודעים שאפשר לעשות כדי להישאר בטיפול? אין לי כוחות נפשיים להתעסק עם כל הבירוקרטיה הזו. תודה לכל מי שיענה

קרן שלום, מדברייך נשמע שהטיפול בו את נמצאת כרגע הוא טיפול טוב ומשמעותי מאוד עבורך. את כעוסה ובעיקר מרגישה חסרת אונים מול הפרידה, זמנית או מתמשכת מהטפלת שלך. לרוב, המחשבה במצבים כאלו היא על טובת המטופל, תוך ניסיון לאפשר לו המתנה על מנת שיוכל להגיע להחלטה משל עצמו האם להמשיך באופן פרטי או לא. מוסדות מנהיגים דרך שכזו כמדיניות כללית. אבל כמו בכל מדיניות ישנם גם חריגים. כאן עלייך לגייס את מעט הכוחות שיש לך ולבקש או שייתנו לך להמשיך טיפול פרטי ללא תקופת המתנה, או שיתאפשר לך להמשיך את הטיפול במסגרת הציבורית. את יכולה לבקש פגישה עם מנהל המקום, או לבקש ממנו זאת בכתב. אם זה לא יתאפשר את מוזמנת לשוב ולהתייעץ כאן בהמשך. דרור

שלום, עברתי תאונת עבודה בה ריסקתי את הקרסול, עברתי בגינה 2 ניתוחים. ותקופת ההחלמה ארכה כשנה. בתקופה זו היה לי קשה מאוד, נתמכתי ע"י המשפחה,כל פעולה קטנה עם גבס וקביים נזקקתי לעזרה, הרגשתי בדידות, בקושי יצאתי מהבית- רק לפיזוטרפיה וביקורים אצל הרופאים. עליתי מאוד במשקל , ולא עומד על הפרק לצאת , לבלות ,לפתח קשרים במיוחד רומנטיים כי קשה לי לקבל את עצמי ואין לי חשק ומצב רוח. נותרה לי נכות בגין הפגיעה. לאחר חזרתי לעבודה, אחרי כמה ימים הודיעו לי על פיטורים. מאוד נפגעתי כי קיוויתי שמקום העבודה יתמוך בי. אני כרגע מובטלת ועוברת תקופה לא פשוטה. האם תוכלו להמליץ לי על מכון/פסיכולוג פרטי בי-ם שיכול לתת חוות דעת כולל טיפול במחיר סביר? קשה לי כרגע כלכלית עם הוצאה של 500 ש"ח לטיפול.

ליהי שלום, נשמע שעברת ועדיין עוברת תקופה קשה לאחר הפציעה. פציעה שהותירה בך פגיעה פיזית ונפשית, תוך פגיעה בדימוי העצמי שלך, פגיעה בתחושה של הערך והתועלת שאת יכולה להפיק עדיין, למרות הכל. לכן אני מסכים שטיפול יכול להועיל לך. אני מאמין שחברי הפורום ישמחו לשתף אותך בניסיונם ובידע הרב שלהם ולהמליץ לך על מטפל טוב בירושלים. דרור

תבדקי בביטוח לאומי! אם זו תאונת עבודה-הביטוח אמור לשלם לך עבור נזק נפשי שנגרם ופיצוי על תקופת הזמן שלא היית כשירה לעבודה וגם על טיפול פסיכולוגי.

מחפשת: סטודנט/ית לפסיכולוגיה לטיפול בבחור בן 32 הסובל מסכיזופרניה. העבודה כוללת תמיכה נפשית והתמודדות בקהילה. עדיפות לרציניים עם נסיון בתחום בריאות הנפש עם בגרות ויכולת רגשית גבוהה. המודעה מיועדת לצעירים מעל גיל 25 עם יכולת ניידות. לפעמיים בשבוע אחר הצהריים. לפרטים : מיכל 0528655336

מיכל שלום, נסי לכתוב מודעת דרושים גם באתר פסיכולוגיה עברית. דרור

שלום וצהריים טובים מה ההבדל בין התקף פסיכוטי לסכיזופרניה? יכול להיות התקף פסיכוטי בלי סכיזופרניה? תודה

ali שלום, התקף פסיכוטי אינו מעיד בהכרח על התפתחות של סכיזופרניה. קיים התקף פסיכוטי גם בהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה) לעיתים בדכאון קשה, לעיתים כחלק משימוש בסמים ומגורמים שונים. התקף במהותו חולף לאחר פרק זמן לא ארוך. כאשר פרק הזמן בו שיפוט המציאות אינו תקין וקיימות הפרעות חשיבה קשות, עולה על חודש וקיימות עדויות מתמשכות להפרעה במשך חצי שנה לפחות, הרי שככל הנראה מדובר בסכיזופרניה. דרור

דרור היי מה קורה?:-) אני לא מבינה ! הבנות שמדברות כאן על רצונן למות שבלתי אפשרי לקרוא אותן בלי להזיל דמעה:-( האם זה אומר שכולן בדכאון קשה? כי אומרים שרצון למות הוא הסימן הכי קשה לדכאון. מבחינה פסיכולוגית כל מי שרוצה למות בכלל אז הוא בדיכאון........ זותמרת יש גם מחלות אחרות......... שגורמות לאנשים לרצות למות או שבעצם זה מיד דכאון? כאילו אם הבנות כאן שמדברות על זה שהן רוצות למות למה לא מדברים איתן או אומרים ומסבירים להן שהן בדכאון?כאילו..... זה לא חשוב? להגיד להן לפנות דחוףף לטיפול זה לא מסוכן שלא יודעים אם הן בטיפול או לא?? כאילו סבבה אם יש להן מטפלים אז המטפלים איתן אבל יש בנות שאולי בלי מטפלים אי אפשר לדעת!!!!!!! אני חושבת אולי כדאי לשאול אותן ממש אם יש להן מטפל אם לא אז להפנות אותן לטלפונים או למקומות שיעזרו.......נכון? שבוע מעולה לכולם לי-לך:-)

לילך שלום, ראשית בנוגע להצעתך אני בהחלט אקח אותה לתשומת ליבי משום שאת צודקת בכך שכאשר אדם מדבר על רצון להתאבד חשוב שלפחות ינסה לפנות לטיפול ולא תמיד ניתן לדעת כאן האם אותו אדם נמצא בטיפול. בנוגע לשאלתך, אובדנות אכן מקושרת לרוב לדכאון, אך אין זהות בין השתיים. כלומר לא כל מי שסובל מדכאון יגלה נטייה אובדנית אבל גם לא כל מי שאובדני סובל בהכרח מדכאון. לעיתים נטיות אובדניות קשורות להתקפים פסיכוטיים או לתופעות לאחר שימוש בסמים. באובדנות קיימת לעיתים גם מידה של אימפולסיביות שלא בהכרח מאפיינת דכאון. כך שלא ניתן להסיק מטייה אובדנית על דכאון, אבל לעיתים קרובות סוג כלשהו של דכאון מאפיין אובדנות. דרור

מחפשת פסיכולוגית מעולה מאזור הדרום עדיפות לבאר שבע דרך קופת חולים כללית. תודה

חלי שלום, אנו לא נוהגים לפרסם מטפלים בפורום זה, אך אם תצרפי מייל אישי אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפלת. דרור

האם בעיה פסיכולוגית יכולה לגרום לבעיות רפואיות? אני סובלת מבעיות בתחום הגסטרואנטרולוגיה ומכיוון שלא מצאו אצלי ממצאים 'מיוחדים' הרופאה טוענת שאולי זו בעיה פסיכומטית. אני לא מבינה את הקשר בין השניים ,והמצב הנפשי שלי בסדר. אולי בתקופה האחרונה לא.. אבל זה רק בגלל הבעיות הרופאיות ולא ההפך! תודה רבה

סול שלום, הקשר בין גוף ונפש הוא קשר מורכב, אבל כיום אין עוררין על כך שהוא קיים. מחלות פיזיות משפיעות על הנפש (למשל גורמות לדכאון לעיתים), והנפש יכולה בתורה לגרום להפרעות הנחוות כהפרעות גופניות. כאן יש להבחין בין הפרעות פיזיות שתפתחו למחלה אבל שהבסיס שלהן הוא מתח רב או השפה נפשית אחרת. לבין סימפטומים גופניים שמקורם בתחושות נפשיות שלא באות לידי ביטוי בצורה אחרת. כך למשל כאשר קיים אירוע מלחיץ חלק מהאנשים סובלים בפעילות קיבה מוגברת. בחלק מהמקרים מדובר בתהליך מתמשך וההשפעה על הגוף מתמשכת. קיימות דרכי טיפול פסיכולוגיות לכך מניסיון להרגיע את הגוף בדרכים התנהגותיות ועד דכרים לנסות ולהבין מה גורם לנפש להיות מוטרדת ולבטא עצמה דרך הגוף ולא בצורה מילולית. דרור

שלום וערב טוב אני עושה מחקר לאונברסיטה בנושא -"בחינת קיומו של קשר בין-דורי בנטיות ההתאבדות". אודה לפסיכולוגים אם יוכלו לשלוח לי למייל מאמרים בנושא או להפנות אותי למקומות בהם אוכל למצוא חומר בנושא. תודה לכם

רועי שלום, ראשית אם אזכר במאמר הדן בנושא זה אשמח להפנות אותך אליו, ואני בטוח שכך גם שאר חברי הפורום. בינתיים, אחד המקורות למידע על מאמרים ועבודות בנושא הוא בספריות האוניברסיטה. נסה לחפש דרך מאגרי המידע מאמרים, ולחלופין חפש בעבודות גמר (תיזה ודוקטורט) עבודות שנעשו בנושא זה או קרוב אליו. עבודות שכאלו יוכלו לתת לך לעיתים קרובות קצה חוט ראשוני. בהצלחה, דרור

אחלה סבבה בן-אדם אני יעשה את זה וואלה אם תמצא משהו שלח לי בכל מקרה רעיון פצצה הקטע עם עבודות דוקטורט וכאלה....תגיד אחי זה חינם או שזה עולה כסף?

רועי, שלחתי אליך מייל תוודא שאכן הגיע. המייל אמור לכלול ארבעה מאמרים (באנגלית) ומחקר אחד בעברית בקרב בני נוער. לא ציינת אם בחינת קיומו של הקשר קשורה לניבוי גנטי של דחף אובדני או יותר כהתנהגות נלמדת-חיקוי. בכל מקרה צירפצי לך קישור למאמר אורך בבחינה של שני המשתנים שציינתי. בנוסף תיצור קשר או תשלח מייל לארגונים הפועלים למניעת התאבדות אני כמעט בטוחה שישמחו לכוון או להציע לך מידע בנושא. במידה והמייל לא הגיע תעדכן אותי כאן ואשלח בשנית. שתי נקודות אחרונות, הראשון, במספר מאמרים שיש לי ישנה גם התייחסות בבחינת הקשר של התאבדות בקרב ניצולי שואה והשפעה לדורותיה, בין אם השלכותיה מתבטאות כנטייה אובדנית או התפתחותן של פגיעות נפשית, השאלה אם תרצה להכניס משתנה נוסף בעבודך-השפעת השואה על ניבוי בין דורי בהתנהגות אובדנית, במידה ואכן תרצה להתייחס לנושא אשמח לשלוח אליך. הנקודה השניה, נטיות אובדניות מגיעות במספר מאמרים כהתנהגות שהיא נלווית למחלות נפש, כדוגמת סכיזופרניה, או דכאון כרוני, שהן מנובאות גנטית באחוז גבוה, השאלה אם ברצונך לבודד את הנטייה האובדנית מהמחלות (כלומר להתייחס רק להתנהגות האובדנית ללא התייחסות תורשתית למחלות) או שבעבודתך ניתן גם להתייחס לתורשה של מחלות נפש המביאות באופן "טבעי" כחלק מהמחלה גם רצון אובדני, כך למשל ישנו מחקר המוכיח שילדים להורים הסובלים מסכיזופרניה ייטו יותר לאובדנות במידה וההורה ביטא התנהגויות אובדניות בילדותם, המחקר הוא בקורלציה בין מחלת נפש תורשה ונטייה אובדנית. אם זה מדבר אליך, שוב עדכן אותי, לא רציתי לשלוח לך חומר שאינו רלוונטי ללא מיקוד מצידך, חבל לי להציף אותך בסתם מאמרים שאינם רלוונטים. בהצלחה רבה

יקרה שלי אני נפהמת ממך אז מאחורי כל הכאב והכתיבה המדהימה שלך מסתתרת לה מישהי שמבינה בפסיכולוגיה:-)יקרה שלי את חרשנית או שנדמה לי:-) החיים לא מפסיקים להפתיע וגם את:-) כבר אמרתי לך פעם שיש בך משהו מיוחד ועוד כל מיני דברים והנה צדקתי:-) תדאגי רק שרועי לא יתאהב בך לדעתי זה נורא קל, הנה אני התאהבתי ואני סטרייטית:-) איך הלילות שלך את ישנה קצת? ההודעות האחרונות שלך הדאיגו אותי מאוד אך מסתבר שאת כמו חתול תמיד נופל על הרגליים:-) אני רואה שמקלדת מתחילה שוב להציק לך....אל דאגה אני אוריד אותה ממך (היא חברה שלי גם במציאות, היית מאמינה?:-)כמובן שאני מאוד אוהבת אותה (אני מתחנפת עכשיו כדי שהיא לא תכעס:-) אוהבת אותך, בילבי ילדת הברזל

"כמו ששמעת מפיה של הפסיכולוגית שלך, הקשר ביניכן יקר לה, ותחסרי לה כשהוא יסתיים. אני משוכנעת שמדובר באמירה אותנטית, המשקפת נאמנה את הרגשות העזים המתפתחים אצל המטפלים כלפי מטופליהם. יש מטופלים הממשיכים להעסיק את המטפלים במחשבותיהם גם שנים רבות לאחר הפרידה. לפעמים זאת תחושת מחוייבות עמוקה, חיבה, דאגה כנה, ולפעמים גם אהבה. אני מניחה שאת יכולה להרגיש טוב עם מה ששמעת..." :-)) ליאת

נועם שלום, אני לא בטוח שאני מבין את שאלתך. מה בדבריה של ליאת לא נשמע ברור, אם תוכלי לחדד את שאלתך ולעזור לי להבין מה בדיוק את שואלת אנסה לעזור. דרור

שלום לך, דוד יהיה פה ביום שלישי ותוכלי להפנות את השאלה הזו אליו במשמרת שלו. דרור

אב שתקף את בתו ואשתו ירצה 15 חודשי מאסר פורסם: 25.05.08, 14:03 בית משפט השלום בנתניה גזר 15 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי על תושב העיר שהורשע בתקיפת בתו ואשתו. האב תקף את בתו לאחר ביקשה ממנו לא לגעת בגבינה שהונחה במקרר ביתם. לאחר שאמה התערבה, נשך ותקף גם אותה. הוא החל להשתולל בבית, השליך צלחות לכל עבר וחנק את השתיים. (רענן בן צור)

me2 שלום, אני לא משפטן ואיני יודע לומר באשר לחומרת העונש. נשמע שמעשיו של האיש פגעו פיזית ואולי גם נפשית בבתו ואשתו ועל כך הוא נענש. מדברייך אני מבין שהיית רוצה לראות אותו נענש יותר, אולי רוצה לדעת גם שמי שפגע או יפגע בך ייענש בחומרה גם כן. דרור

אה........דרור . לא רציתי לדעת כלום ברוך השם אף אחד לא פגע בי וחס וחלילה לא יפגעו:-) רק רציתי להביא כתבה אבל אחלה תודה על התשובה:-)גם אני לא משפטנית אולי מזכירה אבל קולטים שזה עונש קל מדי!!!!!!!!!!!

היי.. מה שלומך?.. אני כאן .. לפעמיים עם רגל בפנים , לפעמיים עם רגל בחוץ .. כאילו מתנדנדת.. מה שכן .. עשית לי כיף .. באכפתיות ..שלך אליי , מבלי לדעת מי את .. חיממת לי את הלב עצם זה שאכפת לאחרים ממני .. מרגש ::-) .. אז קודם כל , תודה על האכפתיות שלך .. איך אני ?.. לא יודעת .. יש ימים שהחיוך עולה על פניי והוא אמיתי כזה .. ואז הלילה מגיע ומבלבל כל חיוך או מחשבה אופטימית שחשבתי לעצמי .. למרות שהפסיכולוג .. בחודשים האחרונים מהווה משענת / כתף מאוד ! חזקה עבורי .. בכל הטלטלאות שאני חווה .. משום מה.. אני מצליחה לראות אותו ב"עין" נוספת .. היציבות שבו .. מחזיקה אותי .. אני מסתכלת עלייו ומחייכת בלב בשקט .. אומרת תודה .. תודה שהוא כאן איתי בתקופה הקשה הזו , תודה שהוא עובר איתי כמעט ..שנתיים(מי היה מאמין ?) .. ככ קשות ולא מתייאש ..שהכל ככ מסורבל .. כל הטיולים האלה שלי בתוך עצמי .. הסמטאות החשוכות .. ההתמודדות של המציאות היומיומית .. בנוסף לעבר המטורף שקרה לי ואוחז בי היום.. כל אלה יכולים לגרום לי לאבד שפיות בשניה . מנסה לקבל כח .. מכל דבר .. שרק אפשר .. בינתיים כאן .. לפעמים גם בשקט .. אבל כאן .. מקווה לימים שקטים ורגועים יותר בראש , כי הימים האחרונים לא קלים בכלל .. שבא לי רק לבכות .. וממש עכשיו , אז אסיים .. מדהים איך כל יום רוצה לכתוב מה מרגיש לי אבל משום מה כל המילים נבלעות לי בגרון .. ואני שותקת.. קבלי חיבוק ממני , חיבוק מכל הלב שרית

הצילווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ..................לפני שבועיים המטפלת שלי אמרה לי בטלפון שהיא לא מוכנה לטפל בי יותר עקב התנהגותי......היאלא מוכנה להיפגש איתי או לדבר איתי בטלפון........ אני עשיתי הכל אבל היא לא רוצא לסלוח לי.!!!!!!אז מה? היא כועסת על שהייתי מחכה לה מתחת לבית הרבהץץץ אז מה?..... מתקשרת אליה הבייתה וצורחת על בעלה......טלפונים מלא פעמים ביום עוצרת לה טיפולים עם דפוקים אחרים אז.... באמצע טיפול אז ביקשתי מהם לצאת.........והרבה דברים בסדר לא הייתי כל כך בסדר.....אבל לא התקוונתי לפגוע בה...מה אני יעשה עכשיו בזמן שאני לא בטיפול חשבתי ואני מאוד מתחרטת על הכלללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל היא לא מוכנה להמשיך לטפל בי היו הרבה דברים מגעילים שעשיתי לה ולמשפחה שלה אבל אני רק רציתי אותה יותר......תעזרו לי מה לעשות ואיך מטפלת עוזבת מטופלת שלה אני לא מפסיקה לחתוך עצמי וכל מיני דברים שאני עושה....מה אושים לא יודעת:-(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((אמרתימאמא שלי להתקשר אליה אבל המטפלת לא רוצה לדבר עלי עם אמא שלי........נענשתי מספיק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה את מציעה לי ללעשות?

שלום לך, אני יכול להבין את הכאב שלך את התחושה שדברים שרצית ופעלת למענם - להשיג אותה לעצמך, יצאו ההיפך מכפי שרצית. אני מניח שהמטפלת שלך הפסיקה לטפל בך ואינה מוכנה לחזור ולטפל בך גם משום שהיא חשה שכעת, לאחר כל מה שקרה ביניכן היא אינה מסוגלת לעזור לך ולהיות שם בשבילך. לצערי אני לא חושב שהיא תשנה את דעתה, אני גם לא בטוח שזה יהיה נכון עבורך. כרגע נשמע שאת סובלת וחשוב שלא תישארי ללא טיפול, לכן אני מציע שתפני למטפל אחר או למסגרת טיפולית שתוכל להכיל אותך יותר. דרור

דרור יקר אני לא מבינה כיצד מטפלת נוטשת מטופלת שלה ? מעולם לא שמעתי על כך שהמטפלת סיימה טיפול ועוד בטלפון. מדברים על סבלנות והכלה אין סופית בטיפול.... ועכשיו הבחורה המסכנה לא יודעת מה לעשות עם עצמה. מה דעתך? ממש כואב עליה:-( איך זה קורה? בילבי ילדת הברזל

יווווו ממש סיפור מהתחת!!!!!!!!!!!!!!!!!!לא יאמן כי יסופר!!!!!!!!!!!! אני לא מאמינה שהיא נטשה מישהי שהנטישה הכי מפחידה לה מטפלים יודעים שאסור לנטוש אנשים שחולים בהפרעת אישיות גבולית......קראתי כתבה על זה! למרות שהטיפול בהם דורש הרבה טהם מטופלים שגומרים את המטפלים שלהם......! אבל המטפלת שלה ידעה עם מה היא מתמודדת לא כל מטפל מוכן לקחת על עצמו חולים באישיות גבולית אבל לנטוש זה ממש בניגוד לחוקי הטבע!!!!!!!!!!!!! אני מציעה לך לכתוב לה מכתב ולשלוח אליה אל תחתכי את עצמך אלוהיםםםםם למה מטפלים הורסים את המטופלים שלהם???????????? איזה מזעזע!!!!!!!!!!!!! אני דווקא חושבת שעכשיו שהיא ואת נרגעתן יש סיכוי להתחיל טיפול בלי להרוס לה את המשפחה או את המטופלים האחרים:-(בהצלחה נשמה!

אבל אני לא יחולה בלעדיהההההההההההההההההה איך אני מחזירה אותה אלי????????.היא הבטיחה לי שאף פעםלא תנטוש אותי..........בבקשה תעזרו לי!!!!!!!!!

שלום לך, אני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה, את יכולה לפנות אליה שוב ולבקש לחזור תוך הסכמה מלאה לעמוד בתנאים של הטיפול, שיאפשרו טיפול. יחד עם זאת כפי שאמרתי אני לא בטוח שזהו הדבר הנכון עבורך כרגע. לדעתי נכון יותר לפנות למטפל אחר ואיתו לנסות ולשמור על הגבולות ככל האפשר כך שהטיפול יוכל להמשיך. דרור

אני מאוד רוצה שההודעה תגיע אליך::-))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))!!!!!!!!!!!! אתה עונה ברגישות ועם נימה מאוד אישית לכל כותב ותמיד מסיים בלהתראות בינתיים אתה יצירתי בתשובות שלך ומביע דאגה אמיתית...................................... אם אתה ככה עם אנשים אנונימים בטח איזה מדהים וקרוב אתה למטופלים שלך:-) ממש כיף שאתה פה ושאתה כל כך קרוב גם דרך הכתיבה רואים אותך:-))))))))))))אתה כל כך מעט זמן פה וכבר יש לך אנשים שכותבים בימים הקבועים שלך........ואנחנו פחדנו שיגיע גבר ושיהיה קר איתנו............אתה עשר:-))))))))))))))

גם ד. שלום, כתבת דברים יפים לדוד ואני בטוח שהוא ישמח לקרוא אותם ולכן אעשה מאמץ בכדי שיידע עליהם. יחד עם זאת אני מציע שתעשי גם את מאמץ ותכתבי לו דברים אלו שוב במשמרת שלו כדי שגם הוא יידע ולא רק אני. דרור

גמני אוהבת אותך דוד.. מתאים שהיית הפסיכולוג שלי.. וזה כמובן לא גורע מהסימפטיה שאני גם רוחשת גם לאחרים: לדרור ולליאת.. אבל סתם רציתי שתדע..

בהחלט.. בוודאי שלא כולם קרים יש גם גברים נפלאים, מקסימים... חמים וטובי לב.. יש ויש..