פורום פסיכולוגיה קלינית

עברתי לרגע להגיד שלא מסוגלת יותר. הכל מתחרבן-העבודה, הלימודים הזוגיות ואני. לא מ-סו-ג-ל-ת יותר! תודה וסליחה

שלום לך, ישנם רגעים, תקופות, בהם ההרגשה היא שאי אפשר יותר. שהכל מסביב לא מסתדר. ולעיתים זה באמת כך, הדברים לא מסתדרים. ברגעים כאלו אני יכול להבין את התחושה שאת לא מסוגלת יותר, לא מוצאת היכן להיאחז. אבל מלבד הפורום, שאני מקווה שיכול להוות נקודת אחיזה ולו זמנית, ניתן לשמור במחשבה את ההרגשה שזו תקופה, שזה יכול לחלוף ושאת יכולה לנסות ולהשפיע על כך גם כן על ידי בידוד של קושי בתחום אחד מקושי בתחום אחר. אני יודע שזה לא קל, אבל שווה לנסות. דרור

אתה לא מבין שאי אפשר- מה לבודד ממה??? אני נכשלת בכל המבחנים חבר שלי עזב אותי אחרי חצי שנה כי אני משעממת. בעבודה אני עושה חרא של משכורת ולא סובלת את העבודה שלי. איך לבודד הכל ביחד לא מסוגלת יותר!

איך זה נכון לעשות? מתי ילדים אמורים לעזוב את הבית? 20 ,30 , 40 איך אומרים לילד אתה גדול צא לחיים בלי שיפגע? אני אמא שלו אבל די מספיק גם אני רוצה שקט. תודה לכם

היי כרמלה אני מוכנה לעזור לך לעשות סדר. כאמא לילדים בני 20 30 , בעקרון,, ההחלטה על עזיבת הבית לטובת נהול חיים עצמאיים ,מגיע מהכוון של הילדים ,ופחות מהכוון של ההורים. לא קל להורה לומר לילד שהגיע זמנו לעזוב את הבית ,כי רוצים קצת שקט, למזלינו ,להם בוער יותר להתנתק ,וכך נחסכת מאתנו ''הציפייה" לשקט המיוחל. בכל מקרה בגיל 18 הם אמורים להתגייס ,כך שהם כבר עם רגל אחת בחוץ.

כרמלה שלום, המצב שאת מתארת לא קל. את רוצה את השקט שלך אבל גם מרגישה לא נוח עם אמירה כזו, אולי אפילו אשמה על כך ש" איזו אמא מגרשת את בנה מביתה". אני יכול להבין רגשות מעורבים אלו. אבל לדעתי עבור שניכם נכון יהיה אם הוא יעזוב את הבית, בעיקר אם הוא מתקרב לגיל שלושים ומעלה. זאת משום שלמרות כל מה שנאמר הסיבות הכלכליות אינן היחידות ולרוב אינן המרכזיות בהישארות בבית. אלא סיבות רגשיות. כלומר אני מניח שממש כפי שלך לא קל לומר לו לך גם לו לא קל ללכת ולגדול, אבל זה חשוב לו. נסי לדבר איתו, להבין מה מחשבותיו בנושא, נסי לעזור לו. זה יכול להיות דומה ללמד רכיבה על אופניים, מפחיד להרפות ומפחיד גם להרגיש שמרפים, לעיתים גם נופלים. אבל כל עוד זה נעשה בהדרגה ולא באופן חד ותוקפני אין סיבה ששני הצדדים לא ייהנו מכך. בהצלחה, דרור

שלום, אני בת 24, גבוהה ואפשר לומר שאני די רזה. אבל לא הכי רזה. לא מקל. גם בחודשים האחרונים אכלתי הרבה יותר כי גם הפסקתי לעשן. ועליתי במשקל, בערך עשר קילו. היום החלטתי סופית שאני עושה דיאטה, קניתי מצרכים בריאים והכל ואמרתי גם לאמא שלי על החלטתי. כמובן שאמא שלי תמיד חייבת להרוס אז היא אמרה (ולא בציניות) "את באמת צריכה". אז גערתי בה ואמרתי שעם הערות כאלה יש רק שני מצבים שאני אגיע אליהם בזכותה וזה או אנורקסיות או אכילה כפייתית. כי היא מובילה אותי למצב דיכאוני ולא עוזרת לי. אז אם היא לא רוצה להגיד משהו טוב אז עדיף שתסתום ת'פה. וזאת הבעיה השנייה - אני שונאת שהיא מסתירה ממני דברים, מה שקורה ומה שהיא חושבת, אז ישר כמובן היא השתמשה במה שאני שונאת את התכונה הזאת בה, ואמרה לי שהיא חשבה שביקשתי שהיא תגיד את האמת, תמיד. אבל זה היה ממש פוגעני, תמיד יש לה כל מיני יציאות מגעילות כאלה, היא הכי חסרת טאקט. אז מה אני אמורה לעשות בעצם?

שלום לך, מהדברים שלך נשמע שמאוד קשה לך מול אמא שלך. היא מעוררת בך משהו שלא משנה מה קורה את מרגישה נפגעת. אם היא מדברת את נפגעת ואם היא שותקת את מרגישה שהיא מסתירה ממך משהו, שבעצם היא חושבת על משהו פוגעני ואת נפגעת בכל מקרה. לא רק זה אלא שהבקשה שלך שהדברים ישתנו בתחום הזה משמשת נגדך ומהווה עבורה אפשרות לומר לה הכל בכל דרך שהיא רוצה. המשאלה היא שאמא תשתנה ויהיה קל יותר. חשוב לנסות ולהמשיך לעזור לה להבין מה את צריכה ממנה בצורה ברורה יותר, ובעיקר לא באופן של שחור לבן. אבל ייתכן וזו הדרך היחידה עבורה לראות את הדברים. לכן הדבר המשמעותי עבורך הוא לנסות ולהתמודד אחרת עם האמירות שלה. להבין היכן זה פוגש אותך ומדוע כל כך אכפת לך וכל כך מכאיב לך עדיין מה שהיא אומרת. זו משימה לא פשוטה וייתכן שתוכלי להיעזר באיש מקצוע לשם כך. אבל אני מאמין שזו משימה חשובה. דרור

היי צהריים טובים איך מטפלים בבולומיה שנמשכת מעל שלושים שנה? יש אפשרות לטפל בזה או שכבר מאוחר מדי?

כספית שלום, אני חושב שבהחלט ניתן לטפל בבולימיה, גם אם היא נמשכת זמן רב. נכון שזה לא פשוט. במידה רבה זה הפך לחלק ממך. אבל ניתן לעשות זאת גם על ידי התמודדות ישירה עם הבולימיה, וגם על ידי הבנה של הגורמים לה והדברים שמפריעים לך בחייך. עצתי היא שתנסי לפנות למטפל המתמחה בהפרעות אכילה. בהצלחה, דרור

כמה מביך, מתיש, מכעיס ומשעמם גם לכותב וגם לקורא שנשמעת הקלישאה שוב להכריז- כואב, עצוב, מפחיד, לבד, סיוט, בהלה, אימה, זעם, מחנק, בכי - אעצור פה נדמה שהתמונה ברורה תשתית הרגשות והתחושות רוקמים עור וגידים יוצרים מציאות- יום ארוך שלא נגמר כאילו כבר הייתי פה אתמול עכשיו מחר נכתב כבר הכל-נשמע גם כואב כבר אמרתי שכחתי רק - די הסבירות להקלה מצטמצמת בכל פעם שנשמעת הקלישאה אני עיפה

שלום לך, אכן נשמעת בדברייך הכמיהה למנוחה, שהכאב ירפה קצת, שתוכלי לחוות ולומר את הדברים מבלי לחוש שאת אומרת אותם שוב ושוב מבלי שדבר משתנה. כאילו אותו יום חוזר על עצמו ומביא לעייפות. אני מבין עד כמה זה נראה רחוק עכשיו להרגיש שזה יכול לקרות שהדברים לא יחוו כך. ייתכן ודבריי הבאים ישמעו גם כן כקלישאה, אך עבורי הם אינם כך, אני חושב שאת נמצאת במקום מבלבל ומעייף מאוד שכרגע בעיקר חשוב לכבד אותו ולשרוד אותו. דרור

שלום, מה עושים כשמבינים ויודעים את ההגיון העומד מאחורי זה אך לא נשאר כוח להתמודד. מה אומרת לעצמי כשבאמת רוצה אך הנפש בהיותה כה מותשת לא מסוגלת לעמוד בזה. מאוד רוצה להיכנע - לא כי אין סבלנות לחכות לבוא המשיח, לא כי אני מתפנקת פשוט לפעמים זה יותר מדי. יש דבר כזה יותר מדי? מותר לי לומר יותר מדי או שמחוייבת לעמוד בהכל? מתי יאמרו עבורי - עד פה - פה כבר מעבר לכוחך? נשבעת שניסיתי לשכוח הכל, לסלוח על הכל, לחייך למרות הכל ולהמתין בסבלנות שהכאב יפסק-זה פשוט יותר מדי. אני אוהבת את החיים אפילו מאוד הם משהו שלא פשוט לוותר עליהם - למרות הכל. לצד זה לא נשאר בי כוח. מאיפה שואבים מים אם הבאר יבשה ורגליך לא מוכנות לשאת אותך לבאר אחרת? לילה טוב

יקרה שלי שאלה לי אליך, את בטיפול? ממה שאת עוברת מורגש שאת מנסה לבד לעבור את הכל:-( לא שאני חלילה חושבת שאת לא יכולה אבל אולי עם טיפול לפחות תשני קצת....זה יותר מדי כאב ויותר מדי לבן אדם אחד:-( אני פה! בילבי ילדת הברזל

ו.....עוד משהו חשוב.. את לא נשמעת קלישאה את נשמעת מאוד סובלת!!!!!! תעשי לעצמך קצת הנחות מותר לכאוב בלי להתנצל על זה שאת נשמעת קלישאה....... מה כל כל מפחיד אותך בלשעמם אחרים עם הכאב שלך מי אמר לך שזה כלום לא חשוב משעמם? אני לא פסיכולוגית אבל מעצבן אותי שכואב לך כל כך ואת לא רוצה להישמע קלישאה:-( גם חבר שלי כזה אבל הוא גבר גברים מתביישים כשכואב להם...חמודה אנחנו בנות אנו אמורות להגיד דברים כאלה שלך לילך

שלום אפשר לדעת (אם מישהו יודע) מה מתרחש מבחינה כימית במוחו של בעל ההפרעה האנטי סוציאלית שגורם לו להיות חסר רגשות ואמפטיה? מעניין אותי. איך יכול להיות שאדם רגיל בעל רגשות הופך להיות מפלצת? האם קורה שינוי מבני במוח? או שטיפול נפשי אינטנסיבי וממושך ואוהב יכול לצמצם את הבעיה בצורה משמעותית? איך יכול בנאדם לחיות שנים בבית מבודד ללא חברת אנשים מבלי להגיע לבית משוגעים? או להיכנס לדיכאון? יש לי מקרה כזה במשפחה.

עדינה שלום, הפרעת אישיות אנטי סוציאלית היא הפרעה שניתן להבחין בה לרוב כבר בגיל ההתבגרות (לעיתים אף לפני כן ואז היא מכונה הפרעת התנהגות). הפרעה כזו שסימנים לה מופיעים רק בגיל מאוחר דורשת בירור נוירולוגי ובחינה האם קיימת סיבה מוחית שהתפתחה וניתן לפתור אותה שמובילה לשינוי בהתנהגות. אנשים הסובלים מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, חווים רגשות, אך הם אינם חשים אשמה. הם יודעים להבחין בין טוב לרע, אך שיקול זה אינו מנחה אותם אלא טובתם העצמית בלבד. הם אינם סובלים ממש מההפרעה, הסובלים הם בעיקר סביבתם. בשל סיבות אלו הם אינם נוטים להגיע לטיפול או להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. אך הם כן נוטים לעימותים עם החוק ומרבית האסירים סובלים מהפרעה זו בצורה כלשהי. לגבי הסיבה להפרעה ישנן השערות רבות מהסברים הקשורים בילדות, דרך מוכנות ביולוגית לכך, וקיימות גם תיאוריות הקשורות לפגם בחלקים במוח האחראיים לשליטה בהתנהגות ולתחושות אשמה. דרור

מה עושים?? מה עושים כשרוצים ללכת לטיפול אבל לא מאמינים שצריכים לשלם למישהו על הקשבה......כאילו מה הקטע שעה עולה מלא כסף וזה בסך הכל מילים......למה פסיכולוגים לוקחים כסף על זה שהם יושבים ולא עושים כלום? רופא שיניים אני מבינה אבל מה הפוזה של לשלם משכנתא על כלום? אני רוצה.....((איפה יש טיפול חינם אני רוצה פסיכולוג חינם כי אז הם באמת רוצים לעזור!! אני כן מעוניינת בטיפול אבל לא מוכנה לתת שקל לזה שיקשיבו לי ויגידו לי אהה אההה...

דלית שלום, אני יכול להבין מדוע את חשה כעס על כך שאת צריכה לשלם על משהו שהוא לכאורה כה מובן מאליו כמו הקשבה. את חשה שרק הקשבה שלא נקנית בכסף היא הקשבה אמיתית, שרק אז באמת אכפת ממך שאז אולי נשמר השיוויון. באופן אישי אני לא חושב שהדבר היחידי שפסיכולוגים עושים הוא להקשיב, ובוודאי לא חושב שאלו רק מילים. אני גם תוהה האם גם את חושבת כך. ואם כן מדוע את מחפשת דווקא טיפול פסיכולוגי. כניסה לטיפול היא דבר קשה מאוד, היא מעוררת חששות רבים, כעסים לעיתים ותחושות מנוגדות של בעד ונגד. אם כרגע את מרגישה שכניסה לטיפול בתשלום אינה אפשרית בעינייך את יכולה לפנות למרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות. דרור

^%&)*#@!$^*&^$#@%&**&^%$#@@$^*)*^%$#%&$*%^&#$@$^%#@#@@$#%^&*&*&^%$$%^&^*& ככה קופצות לי מחשבות לראש מאחת לשניה, בלי התרעה למה עומד לקרוא, בלי יכולת להבין מי נגד מי,בלי שליטה בלי נשימה בלי טיפת אויר. והמוות המוות המוות זו המחשבה היחידה שיכולה לחשוב עליה ללא הפסקה,לפרטי פרטים איך בדיוק מתי מה אני אומרת ומה אני לא, ממי אני נפרדת ממי לא מה עושה אם פתאום משהו מתפקשש,אסור לעבור את היעד אפילו לא בדקה, ברגע אחד יש פרפור ולחץ בבטן, וברגע אחר יכולה ממש להתחבר לזה שכבר לא ארגיש דקה אחרי או קצת יותר.אפשר להשתגע ככה. ההמתנה הזו מורטת עצבים.

שלום לך, נשמע לי מהדברים שלך שאת חיה בבלבול רב, בלבול שגורם לך סבל רב. הדבר היחידי שסביבו המחשבות מתלכדות הוא המוות, או ליתר דיוק האפשרות למות ולהפסיק את הסבל הזה לכשתרצי. נשמע שבמובן מסויים זה מקל עלייך. איני יודע אם את בטיפול או לא, כמובן שהייתי ממליץ שתהיי בטיפול, אך בכל מקרה נראה לי חשוב לנסות ולראות האם ניתן למצוא משהו נוסף סביבו המחשבות יכולות להתלכד מלבד המוות. כך שתוכלי לחוות בחירה אמיתית ולא רק להרגיש שאת נדחפת למוצא היחיד הזה. דרור

נסי להתעודד אל תוותרי וגשי לקבל עזרה מקצועית גם אני הרגשתי הרבה את הכאב הנפשי.אני מכיר את הכאב הזה.הרבה מכירים אותו. את לא לבד.את יכולה לקבל עזרה אם רק תבקשי. אלה החיים שלך ואת צריכה לדאוג לעצמך, לבריאות שלך. אהבי את עצמך עד כמה שניתן, נסי להרגע ולדאוג פחות. זכרי שהמוות הוא דבר סופי. אין משם דרך חזרה ואין עולם אחר. הייתי במצבים קשים של רצון למות יחד עם כל הכאב שמתלווה לזה.אבל אני רוצה להגיד לך שאפשר לצאת מזה. בעזרת טיפול נכון,ועזרה.זה כדאי.נסי לשתף מישהו בכאב שלך.אני בטוח שאת בחורה טובה ומקסימה.אני מאחל לך ימים טובים ומאמין שעוד יהיו לך כאלה.תהיי חזקה.

שלום לכם אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור נתניה שעובדים עם קופת חולים מכבי. מישהו יודע איך יודעים בדפי זה על פסיכולוגים שעובדים עם קופות חולים? תודה

ליאת שלום, למיטב ידיעתי את יכולה לבקש מקופת חולים מכבי רשימה של פסיכולוגים שעובדים בהסדר איתם. שנית את יכולה לנסות דרך המאגר של הפסיכולוגים באתר פסיכולוגיה עברית ברשת לנסות ולברר אילו מטפלים עובדים בהסדר עם מכבי. בהצלחה, דרור

לא יכולה יותר.. הכל כואב ,גופי לא יכול לעמוד בכאב הזה .. דייי ... אני לא שומעת שום רעש מוכר , גם לא קול, בעצם..כן , יש כמה קולות , אבל הם רחוקים ..ככ הם נשמעים לי מוכרים ויחד עם זאת עמומים... הם ממש לא מובנים לי , הכל מתערבב לי שם ואני .. דרור , אני בעצם בכלל לא כאן, אני שומעת .. אבל לא כאן .. אתה מאמין לי ?.. הגוף שלי כאן .. הוא ממשיך להיות שקט, הוא לא זז לשומקום , רק דומם לא כמו אז , ו..הנשמה שלי זועקת לשמיםםם בלי קול .. אני מרגישה רק נגיעות של ידים מגעילות , ידיים זרות , שממשיכות לגעת בי ולגעת ..דייייייייייי אני לא יכולה יותר !!!!!!! נו....דייי בבקשה .. אני מדברת שוב על עצמי אולי כבר תצרחי מטומטמת .. תגידי משהו ..מה נסגר איתך?....!!!!! איפה את ?!!!!! נו כבר שרית אולי תצרחי כבר????? !!!!!! אוף איתך , מה קורה לך תגידי ?... למה את שותקת?... שוב שותקת ?!!!! אבל אני .. איפה אני ?.. איפה אני בכלל ??.. (((((((((((((לעזאזל???!!!!)))))))))))))))))))))) רק ..הייתי שם בלי לעשות כלום ?!.. טיפשה .. בא לי לשבור משהו,, לנפץץץץץץץץ .. להשחית , להרוס, להכחיד , לרסק בא לי פשוט לאבד את השפיות.((((((((מותר לי ?))))))))))))))) בא לי להתמוטט ,לשבת על הרצפה , להחזיק את הברכיים ולבכותתתתתת, לבכות בלי סוףףףףףףףףףף אני רוצה להתאבל על עצמי ובכלל ... אולי אחכ אוכל רק .. לנוח... להרגע...?... ולהרגיש את השקט שככ לא מובן לאף אחד וחסר לי בטירוףףףף. מצטערת..:-( מאוד ..חייבת להניח את הכאב הזה איפשהו מבלי לפגוע בעצמי . שרית

שרית שלום, את חשה מוצפת ברגשות כואבים, תחושות של אשמה עולות בך ואת מביעה כמיהה מובנת מאוד לשקט. אני שומע בדברייך את הרצון העז למצוא את השילוב הנכון לך בין היכולת לבטא את מה שאת מרגישה לבין החשש שזה ימוטט אותך. אני מבין עד כמה קשה להישאר עם כל זה לבד ולכן את בהחלט יכולה להניח ולשתף כאן בכאב שלך, ולהרגיש שלא הכל נשאר אצלך. שאת לא לבד. דרור

הפרעת אישיות גבולית (borderline personality disorder – BL) הינה תסמונת עם יציבות פנימית רבה, צורה קבועה של ארגון ומבנה אישיות (לא מצב רגרסיבי) ולא מדובר על מעבר בין נוירוזה לפסיכוזה. הגנות האופי מחזיקות מעמד ומונעות דיסאינטגרציה פסיכוטית. לעומת תסמונת זו בסכיזופרניה מתקיים תהליך פתולוגי דינמי רגרסיבי ללא חזרה שלמה למצב הקודם. בעבר נקראה הפרעה זו בשמות נרדפים: סכיזופרניה אמבולטורית, סכיזופרניה פסאודונאורוטית, אישיות אינאדקווטית,PAN NEUROSIS, PAN ANXIETY. ניתן לחלק את התסמונת לשתי צורות: 1) BL STATE שהינו מצב סטטי. 2) BL SYNDROME שהוא דקומפנסציה של מצב זה והוא מביא להופעת סימפטומים שונים. חלוקה זו מצביעה על תפיסה והתייחסות ל BL כמו ליתר הפרעות האישיות, בהן סימפטומים מורכבים על מבנה האישיות הבסיסית. למשל: סימפטומים נוירוטים היסטריים על רקע הפרעת אישיות היסטרית, או סימפטומים נוירוטים כפייתיים על בסיס הפרעת אישיות כפייתית. האנשים שסובלים מהפרעת אישיות גבולית מתאפיינים ב: • אי יכולתם לתפקד באופן עצמאי לאורך זמן. • ניכרת בהם תלותית רבה ופסיביות ובאופן פרדוקסלי רבים מהם פועלים לעיתים באופן לא שקול על ידי ACTING OUT. • לרבים מהם חיים מצומצמים. • הם אינם מגשימים את הפוטנציאל שלהם. • לאורך השנים ניכרת אצלם כמאפיין פרוגרסיה ורגרסיה. • הם מרגישים "לא בסדר", לא אדקווטים, נחותים. • יש להם אינהיביציות וקשיים בלגמור משהו, להשלים לימודים, לסיים התחייבות, לעמוד ברשות עצמם. • הם אינם מרגישים אדם אמיתי , בחיים ריאליים , אמיתיים. • הם מרגישים תכופות מדוכאים , בודדים. • אין להם את עצמם , אינם יכולים לחזק את עצמם. פנומנולוגיה האפקט- הבולט ביותר הוא הרוגז, הכעס, המכוון למגוון עשיר של מטרות. הרוגז מאופיין על ידי הגדרות משנה כגון: הרס עצמי, ACTING OUT, RAGE REACTION. אפקט נפוץ נוסף : הדיכאון שאינו נובע מרגשות אשם אלא הוא נובע מבסיס קיומי של תחושת בדידות וחסר יכולת למחויבות ואינטימיות עמוקה ומתמשכת בקשרים הבינאישיים . אפקט דכאוני זה נע בין הגדרה של ייאוש קיומי ועד לתמונה של דיכאון בעל צביון כמעט פסיכוטי ודהפרסונליזציה. לפציינט אין סובלנות לתחושת הבדידות. יש לו הרגשה כרונית של ריקנות ושעמום. הוא יכול להתאהב פעמים רבות אך ההתאהבות לא עוברת לשלב של אהבה אלא נאכלת באש גדולה. החרדה המאפיינת את הפרעת האישיות הגבולית היא חרדה מסוג חרדת עזיבה ואפקט נוסף שמאפיין אותו הוא אנהדוניה והעדר שמחת חיים. מצב הרוח בכללותו אינו יציב . הוא עובר זעזועים ומעברים חדים ממצב רוח נורמלי למצב רוח דספורי , לא תואם , חסר שליטה. לעיתים מופיעים התקפי זעם , ACTING OUT , ניסיונות התאבדות. התנהגות מצבי רוח הלא יציבים והמעברים החדים הרבים משפיעים כמובן גם על ההתנהגות. למרות התנהגות לא יציבה כרונית "STABLE IN IT'S INSTABILITIY " ניתן להתרשם מתפקוד חברתי חיצוני טוב הן במישור החברתי והן במישור התעסוקתי. קיים אפוא פער ניכר בין המבנה האינטרפסיכי הפרימיטיבי לבין התפקוד הפונקציונלי בפועל שהינו טוב למדי. ואשר לצידו קיימת התנהגות עקבית של אימפולסיביות ופעולות הרסניות כלפי עצמו. מטרת הפעולות יכולה להיות חיובית אך התוצאה הרסנית. ( לדוגמא: רצון למלא את עצמו ואת תחושת הריק על ידי אכילה אובססיבית ושימוש באלכוהול או בסמים ) רצון לבטל את תחושת האנהדוניה וחוסר החיות על ידי פרברסיה מינית , מניפולציה של הקשר עם הסביבה. (כמובן פעולות אלו ומטרתן אינן נשלטות על ידי מודעות והכוונה מגמתית) התנהגויות אלו יוצרות אזורי חפיפה בין הפרעת אישיות הגבולית להפרעות אישיות אחרות כגון: אישיות אנטיסוציאלית, אישיות היסטריונית, או הפרעות מיניות והתמכרויות. היחסים הבין אישיים הם אינטנסיביים ולא יציבים עד שינוי עמדות תמידיים בקשר לבני הזוג או הידידים. קיימת מידה רבה של אימפולסיביות והתנהגות שלא ניתן לנבא , כולל גרימת נזקים עצמיים. ההתנהגות הלא יציבה קשורה לבעיית זהות בסיסית שמתבטאת בחוסר ודאות וחוסר בטחון בזהות, בבעיה של דימוי עצמי, זהות מינית לא מאורגנת ולא חד משמעית ,קושי בבחירת מקצוע , קושי בהתחייבות למטרות וערכים , לימודים וכו'. סימפטומים 1) סימפטומים נוירוטים: אובססיביים קומפולסיביים, פוביות רבות, סימפטומים קונברסיבים רבים ומוזרים, היפוכונדריה, הפרעות מיניות פולימורפיות. 2) אפיזודות פסיכוטיות קצרות שמופיעות לרוב במהלך טיפול תוך העברה אינטנסיבית. פסיכוזות אלו נבדלות מהפסיכוזות הקלאסיות בכך שהנן ארעיות, רוורסיביליות, EGO ALIEN, ואין בהן דלוזיות והלוצינציות עקביות. אלו רק מיקרו אפיזודות שנמשכות בין שעות מספר למספר קטן של ימים. 3) התנהגות דמויות פסיכופטיה אסוציאלית/אנטיסוציאלית. תכופות ה- PRESENTING SYMPTOM הוא: דיכאון או בעיות ביצירת קשר, חוסר יכולת לקיים יחסי מין, בעיה בחיי הנישואין, התמכרות (אוכל, אלכוהול, תרופות). האספקט הדינמי א. מבחינת ID (האגו) : ID חזק ואגו שהינו חלש מדי כדי לווסת, לשלוט ולתאם את הדחפים היצרים. ז"א יחס לא נכון בין דחפים וה"אני". בכל שלב שהוא אין ה"אני" נותן כיוון לדחפים. הדחפים וה"אני" מתפתחים באופן בלתי תלוי והם כאילו שייכים לשני אנשים נפרדים. מרכיבי היצר נשארים בקיבעון ברמה הפרמיטיבית ואינם מסוגלים לצאת משליטת עקרון ההנאה ולהישלט על ידי עקרון המציאות. ב. מבחינת ה"אגו": מדובר באגו חלש בהשוואה לעצמת הדחפים. החולשה של האגו קשורה בליקוי בסינתזה ואינטגרציה וכן בשימוש מאסיבי בהגנת הפיצול וההגנות הנלוות אליה. (על השימוש המאסיבי בהגנות שקשורות בפיצול מתבססת האבחנה הדינמית). הפיצול הוא תהליך אקטיבי אשר משאיר בנפרד אינטרויקציות והזדהויות בעלות איכויות אפקטיביות שונות. פיצול יוצר "חולשת אני" וחולשת אני נוטה ליצור שימוש מסיבי יותר בפיצול. (נדרש פחות קאונטראטקסיס בפיצול מאשר בהדחקה). יוצא אפוא ש"חולשת האני" והפיצול מחזקים זה את זה. יש הרואים בפיצול הגנה ויש הרואים בו מעצור התפתחותי (כי בטיפול תוך קונפרונטציה של חוסר החבור לא מתעוררת חרדה. רק בשלב מאוחר יותר של הטיפול, כשה"אגו" הבשיל במידת מה, הקונפרונטציה של הפערים מעוררת מידה מסוימת של חרדה). המנגנון השני המאפיין BL הוא PROJECTIVE IDENTIFICATION – הזדהות השלכתית. מדובר כאן ב- PI פתולוגי, מסיבי (בגלל התגברות הרגרסיה). ה- PI הפתולוגי משמש כדי להתקיף ולהשליך בצורה מסיבית אלמנטים של ה- SELF החוצה, ואלמנטים אלו מורגשים אז כקיימים בצורה לא נשלטת על ידי המשליך ומהווים סכנה מבחוץ. מנגנוני הגנה אלו מביאים עמם מקבץ (CLUSTER) של הגנות פרימיטיביות הקשורות בפיצול: DENIAL (הכחשת חרדת העזיבה ויצירת אשליה שהאובייקט הוא חלק מה-SELF) אידיאליזציה, דוולואציה. כתוצאה משימוש בהגנות פרימיטיביות אלו קיימת ירידה ביכולת לשלוט בדחפים עד נטייה חזקה ל- ACTING OUT, ירידה ביכולת לשאת חרדה, ירידה בפיתוח מסלולי סובלימציה, נטייה לחשיבה לפי התהליך הראשוני וירידה בבוחן המציאות. ירידה ביכולת הסנטטית והאנטגרטיבית של ה"אני": לפסוסים וחוסר רצף בתחום הקוגניציה (התהליך הראשוני משפיע על החשיבה והשפה). הפיצול ב- BL מביא להפרדה מוחלטת ולחוסר קומוניקציה בינו לבין עצמו, בין ה-S ל- S (אין OC אין SC). הפיצול יוצר אצל ה- BL סגרגציות של סכמות פנימיות רבות של ה-S ושל האובייקט. במקום מודל אינטגרטיבי, ריאליסטי וקוהרנטי של ה-S וה-O מתקיימות סכמות או תמונות רבות של ה-S וה-O כטובות או רעות. ההפרדה יכולה להיות בין ה-S כמלאך מחד וכמלאך המוות מאידך, כיצור חי וכיצור מת. במצבים דיסוציטיבים של אישיות היסטרית יכולות להתקיים סכמות עצמיות נפרדות כפוריטנית מחד וכזונה מאידך. אצל הפטישיסט יכול להתקיים דימוי עצמי של אישה עם פניס או אישה בלי פניס. באישיות נרציסטית יכולה להיות תמונה עצמית של גאון ושל כשלון נוראי. (במשבר של ה- INFORMATION PROCESSING, הפיצול אומר שמאורעות אקטואליים וזיכרונות מועלים בדרך מעוותת עם נטייה לשייך אלמנטים טובים לייצוג העצמי ואלמנטים שליליים מחוץ לעצמי- באובייקט. יכולה להיות קיימת גם נטייה לשייך באופן מקביל אותה האינפורמציה עם אינטרפרטציות נפרדות למשמעות הטובה והרעה שלה. הפציינט מודע לשתי המשמעויות השונות האלו אך הן אינן מושוות זו אל זו בצורה המצופה כשקיימת אבחנה מציאותית ודרך חשיבה שמבוססת על המציאות ועל פתרון ריאלי של בעיות). הפיצול וה- PI הוא האחראי להרגשה הסובייקטיבית של ה-BL (ההפרדה בין חלקי ה-S) שהוא כמו שרשרת תכונות ללא חוט מקשר, שהוא חווה את עצמו כמו איים המוקפים במים וביניהם יש חלל, ריקנות וחסר אפשרות לקומוניקציה. ל-BL תחושה מועטת של המשכיות פנימית מהעבר להווה לעתיד. תחושה של היותם עטופים במעטפת שאינה מספקת ואינה מגינה דיה (עטיפת אגו) והם מרגישים חדירים, חסרי אונים ובסכנת היעלמות (אנהילציה). לסכום: למרות הגנות פרימיטיביות- ההגנות פועלות והן יעילות ויציבות, התפקודים האוטונומיים של ה"אני" ממשיכים לתפקד ברמת תפקוד קבועה ולכן בוחן המציאות תקין. ג) המצפון: המצפון הינו פרימיטיבי וסדיסטי, מעכב התפתחות ולמוד מהניסיון, מעורר הרגשת נרדף בעיקר מהחוץ. קיימת בסופראגו חוסר אינטגרציה ופעילות אחידה. הסופראגו מכיל לקונות והתנהגויות מצפוניות מתקיימות לצד התנהגויות לא מצפוניות כביכול התנהגויות של שני אנשים שונים. ד) יחסי האובייקט: יחסי האובייקט של ה-BL קשורים בהפרעה הנרציסטית ממנה הוא סובל. הוא אינו צומח מעל הצורך הנרציססטי לשלוט באובייקטים החיוניים וכשהאובייקט הנרציססטי שהוא SELF OBJECT נכשל במילוי תפקידו, ז"א במילוי הצרכים ובנתינת סיפוק מתעוררת בעיה בהערכה העצמית. המאפיין את יחסי האובייקט של ה-BL :  איכות של סיפוק צרכים על ידי האובייקט, סיפוק מיידי ולא – מופיע זעם.  תלות עצומה באובייקט כדי לספק את הצורך באספקה נרציסטית ובגלל התלות בצורך לשלוט באובייקט.  התייחסות לאובייקט כאל חלק ולא כאל אובייקט שלם, אלא כבעל פונקציה מסוימת.  איכות הקשר דומה לזו שיש לילד ל- TRANSITIONAL OBJECT. אפשר לעשות בו ככל העולה על רוחך, אך אסור ל-O להיהרס. אפשר להשתמש בו, לזרוק אותו או שהוא נעלם עבור הילד, כלא היה כששוב אין לו צורך בו. מכיוון שב-BL קיימת יכולת מוקטנת לקטקזיס של האובייקט יש נטייה להתחבר לאובייקט דבר המאיים על שלמות ה"אני" בגלל החשש של MERGING. (מאפייני האישיות מתחברים עם אלו של ה-O). הסימפטומים של ה-BL מדגימים איחוד סימבולי עם אדם אחר. הם בנוסף לאדם האחר מהווים אחד. הם חייבים להשביע רצונה של דמות מופנמת (שאותה אוהבים או שונאים לסירוגין וממנה פוחדים ובה תלויים או דמות חיצונית. לפני ההצלחה הם נבהלים שמא ההצלחה תגרום לנטישה). ההתנהגות של ה-BL לאובייקט נראות כביכול בסדר. התנהגותם הינה לעיתים סדוקטיבית, לעיתים מניפולטיבית ולעיתים ממושכת. הם יכולים למשוך את ה-O אך לא יכולים להחזיק בו. הבגרות והעצמאות נחווים על ידם כדפריוויציה בהשוואה למצב בו הם נכנעים, תלותיים ילדותיים – ואז הם נכנסים למצב רגרסיבי. בזמנים שונים הם נראים כאנשים שונים. פעמים רבות העזיבה או האהבה הם הטריגרים להחרפת הבעייתיות והופעת סימפטומים ברמה קלינית. למעטים מהם יש במציאות בן זוג תומך מאוד, מגן שמספק באופן יחסי את ה-BL. ניתן לחלק את ה-BL ל – 4 קבוצות בהתאם למאפיין את יחסי האובייקט שלהם: 1) ה-BL דמוי החולה הפסיכוטי: אלו מאופיינים על ידי התנהגות שלילית ובלתי תואמת כלפי אנשים אחרים הן במגע אישי, בפעילות קבוצתית ובמגע עם צוות ביה"ח. חולים אלו לא דאגו לחזותם האישית ואכלו וישנו מוזר, גילו אפקט זועם והתפרצויות זעם לעיתים עם אפיזודות של דיכאון. הם התאפיינו על ידי: התנהגות בלתי מסתגלת ובלתי תואמת, תחושת פגימה של הזהות האישית ותחושת מציאות פגומה, התנהגות תקיפה וזועמת כלפי אחרים, דיכאון. חולים אלו אמנם אינם פסיכוטיים, אך קיימים אצלם נטייה לדקומפנסציה ודיסאינרציה ומיקרואפיזודות פסיכוטיות. 2) בלתי עקביים : מתקרבים ומתרחקים לסירוגין מאנשים אחרים. בזמנים שונים הוא נע כלפי אחרים ונדחה מהם. (הם נמצאים מבחינת הרצון והנטייה לאנשים על מעין נדנדה, מתקרבת ומתרחקת). הם כועסים וגם מדוכאים בזמנים שונים. 3) "AS IF PERSONALITY" אנשים שאין להם זהות עצמית. הם מחכים לקבל מאחרים סימנים למה שמצפים מהם. הם מאופיינים בהתנהגות חיצונית רגועה עם מעט מאוד אפקט שלילי, אך גם ללא אפקט חיובי, ללא אהבה או חיבה למישהו או משהו. הם מחקים את האחרים באופן אינפנטילי. מעין FALSE SELF לפי וינוקוט. הם פועלים לפי הצורך להתאים את עצמם ולא מתוך עצמם TRUE SELF. הם יותר מגיבים מאשר פועלים (REACTION במקום ACTION). 4) אנשים שמחפשים קשר סימביוטי שלרוב אינו מספק (אלא אצל אלו שמצאו בן זוג מאוד תומך) ואם אין להם אובייקט מספק כזה הם מראים סימנים של דיכאון אנקליטי. אספקטים אטיולוגים הגישה הגנטית האינטרפרסונלית של מסטרסון: דיעותיו של מסטרסון מבוססות על הסכמה התפתחותית של מרגרט מהלר אשר מתארת את שלבי ההתפתחות של הילד מלידתו עד גיל שלוש. מסטרסון תופס את ה-BORDERLINE STATE כעצירה התפתחותית של האגו בשלב התפתחותי שמהלר מכנה RAPPROCHEMENT. (נזכיר כאן בקצרה את החלוקה של מהלך הספרציה אינדיווידואציה SI , ל- 3 תת שלבים: PRACTISING, RAPPRPCHEMENT , וקונסולידציה של האינדיווידואליות). שלב ה- R מתרחש בין גיל 15 ח' ל- 25 ח'. הוא מקביל לתקופה האנאלית ולשלב של הפוזיציה הדפרסיבית של מלני קליין. שהוא שלב קשה ועפ"י רבות הוא נקרא משבר ה-R. זהו שלב שבו הילד עובר דיסאילוזיה באשר ליכולתו וכוחו (בהשוואה לשלב הקודם של ה- PRACTISING בו הוא היה אופורי). הוא נדחף לשליטה במציאות אך הוא יכול לעשות זאת רק בנוכחות אמו או בקרבתה כשהיא מעודדת אותו ל- MASTERY, התרחקות ממנה ועם זאת נותנת לו חיזוקים, אספקה נרציסטית, אהבה ותמיכה. הילד באופן רגשי קרוע בין הרצון לכבוש את העולם, להתרחק ממנה, להיות ברשות עצמו ולהשיג שליטה במישורים שונים. מסטרסון טוען שעצירת ההתפתחות חלה בשלב מכריע זה, כאשר האם אינה ממלאת את תפקידיה (בין השאר מאחר והיא BL בעצמה), או עקב מאפיינים קונסטיטוציונלים, או עקב טראומות חיצוניות. כאשר האם הינה בעלת פסיכופתולוגיה משל עצמה, בלתי עצמאית וילדותית היא לא תאפשר ולא תרשה לילד עצמאות בתנאים משלו. היא תנסה להאריך את התקופה שהילד נתפס כחלק ממנה. היא תיצמד אליו ותעודד כל צעד מצידו שיחזיר אותו אליה ותיתן סיפוק רב בתנאי זה. בדרך זו לא רק שהיא באה על סיפוק משאלתה לדבוק בו, אלא שהיא מחזקת גם את הנטייה הרגרסיבית הטבעית של הילד הקיימת עדיין. באמצעות ההיצמדות ההדדית מנסים שניהם, האם והילד, להחזיר את המצב הסימביוטי שאמנם לא ניתן כבר להשיגו. בנוסף להתנהגות הנצמדת לילד מנסה האם להגשים דרך הילד את דמיונותיה שבחלקם גרנדיוזיים ושהם חלומות החיים שלה. משאלותיה לגבי הילד עשויות להיות: שיהיה בן, שידמה לאחיה, שישיג מטרות שהיא עצמה לא יכלה להגשים. ציפיות אלה בחלקן אינן מודעות אך הן משפיעות על התנהגותה כלפי הילד. היא מעודדת את אלו מצעדיו שלפי דעתה יביאו את התפתחותו לכיוון שלפי רוחה והיא דוחה את צעדיו לקראת עצמאותו לפי רוחו וכשרונותיו הטבעיים. יוצא אפוא שאם זו מעניקה פרס של גרטיפיקציה עבור דבקותו של הילד בה והתנהגות קונפורמית מצדו כלפי ציפיותיה. כאשר הילד מנסה לסגת ממנה היא חדלה להיות נוכחת עבורו במובן הרגשי, היא מעכבת ושוללת ממנו את הסיפוקים שהוא מצפה לקבל ממנה, מתרחש אז WITHDRAWAL OF LIBIDNAL AVAILABILITY . היות ורגישות זו חיונית לילד הוא מגיב על האיום שהיא תשלול ממנו בעצב, פחד מפרידה .ABANDOENENT DEPPRESION בד בבד עם האפקט שלו, מגיב הילד בזעם נוכח התסכול על שאיפותיו לאוטונומיה וזעם זה גורם לו לתחושת אשמה ולהרגשה שהוא רע. הוא מפתח רגישות מיוחדת לגבי האם וציפיותיה. האם עצמה אינה אמפטית דיה, היא נשארת מרוכזת בעצמה ובאמצעות דרישותיה הגלויות או הסמויות היא מכריחה אותו להיכנע לה. רק בעזרת הדחף הגדול לאוטונומיה והבשלה יכול הילד להתגבר על פיתוייה לרגרסיה ולצעוד לקראת התקדמות והפרדה ממנה. אינטראקציה זו של הענקת פרס על דבקות בה ורגרסיה נתפסת אצל הילד כ- BAD SELF – BAD FEELING , BAD PART – OBJECT . אינטראקציה זו מופנמת על ידי הילד כייצוגים מנטליים אינטרוייקטים לתוך ה"אגו" והופכים למערכת יחסי האובייקט המופנמת שלו. אם אמי אוהבת אותי – סימן שאני ראוי לאהבתה וסימן שאני טוב. (אובייקט חלקי טוב, SELF חלקי טוב ואפקט חיובי המחבר את שניהם). לעומת זאת קיימת יחידה פסיכית הפוכה המכילה (אובייקט חלקי רע, SELF חלקי רע ואפקט שלילי המחבר את שניהם) היא אינה אוהבת אותי, סימן שאינני ראוי לאהבתה, סימן שאני רע. שתי יחידות אלו הינן נפרדות זו מזו והן מהוות פיצול אינטראפסיכי המפריד בין טוב לרע, ופיצול זה מונע את מיזוגן של שתי היחידות לתוך קומפלקס שלם ואחיד כיחידה אחת שלמה ואחידה, כלומר אובייקט המאחד בתוכו גם את הטוב וגם את הרע כשלם אחד. ו- SELF המאחד בתוכו גם את הטוב וגם את הרע כשלם אחד. מיזוג חלקי ה- SELF ליחידת SELF שלם מצד אחד ואובייקט שלם מצד שני מהווה תנאי הכרחי לאינדיווידואציה ואוטונומיה וליחסים בין אישיים בוגרים. כל עוד לא נוצר מיזוג זה או שלא הושלם, נעצרת ההתפתחות במצב בו נקרע הילד בין היצמדות לבין התרחקות בין DISTANCING ו- CLINGING לבין הפחד מפני ABANDONENT ו- ENGULFMENT. הבחירה באחת משתי האפשרויות הנ"ל היא בחירה פתולוגית היות והיא יוצרת קיבעון בשלב התפתחות זה של ה- RAPPROCHEMENT. נוצר דפקט סטרקטורלי מבני באישיות אשר הוא היוצר את ה- BORDERLINE SYNDROM. דפקט זה מתגלה ברקונסטרוקציה במהלך של טיפול דינמי. באמצעות מבנה זה נחווית דילמה ראשונית זו מחדש. בחיים הדילמה הזו באה לידי ביטוי ב:  חוסר עצמאות ונטייה לתלות יתר.  אי יכולת לחיות לבד.  פסיביות.  התמכרות להערכת יתר בלתי פוסקת מצד הסביבה.  שאיפה להישגים בכל מחיר.  הערכה עצמית ירודה או נמוכה.  חוסר שביעות רצון כללית, חוסר שמחת חיים, תת דיכאון.  פחד מאובדן אובייקטים משמעותיים לאגו באהבתם.  פגיעות יתרה.  רגישות רבה לגבי עצב וחוסר אמפטיה כלפי הזולת.  ליקוי בשליטה כלפי הדחפים. יחד עם זאת במישורים אחרים התפקוד טוב וברמה מתאימה אם כי לרוב רחוק מהפוטנציאל המקורי. למרות פיקסציה ביחסי אובייקט ובייצוגיהם הבלתי בשלים (חלקיים) ב"אגו" הרי שבמישורים אחרים של תפקוד מגיע אדם כזה לאדפטציה בצורה מתקבלת על הדעת. דבר זה מתאפשר משום שהליקוי הוא במבנה האישיות הקשור ביחסי אובייקט מופנמים, לא בשטח ולא בתפקודי האגו האוטונומי כמו: זיכרון, פרספציה, כושר האדפטציה, בוחן מציאות, הגנות מפני סכנות חיצוניות ופנימיות. קיימת אדפטציה חיצונית טובה עם הישגים מקצועיים טובים לעומת הרגשה פנימית רעה הקשורה בקשיים בקשרים הרגשיים עם האחרים שנובעים ממהות יחסי האובייקט שתוארו. איזון לבילי זה של האישיות עלול להתרופף תחת לחץ בעיקר כשזה נגרם על ידי אובדן או סכנת אובדן של אובייקטים משמעותיים. לחץ מסוג זה מהווה את הרקע להופעת סימפטומים פסיכופתולוגים כמו: דיכאון, פחד, זעם, התמכרות לסמים, אלכוהול, אכילת יתר, פרברסיות, ירידת סף הגירוי לאימפולסים, מצבים דיסוציאטיביים, גישה פרנואידית, ליקויים ביחסים בין אישיים (אותם סימפטומים נוירוטיים כמו: פוביות ואף אכזבות פסיכוטיות חולפות). אז מופיע BORDERLINE SYNDROM המורכב על ה- BRORDERLUNE STATE הבסיסי. גישה סטורוקטורלית לעומת הגישה האינטרפרסונלית של מסטרסון רואה קרנברג את ה- BL כבעיה קונסטיטוציונלית בעיקרה. אצל ה- BL עוצמת יצרי האגרסיה ההרסנית הקיימת מהלידה עולה על הליבידו החלש, והדבר אינו מאפשר ניטרליזציה וגיבוש של סטרוקטורות מנטליות בשלות יותר. הפרדומיננטיות של האגרסיה מאפשרת השלכות אגרסיביות על האם יוצרת עוות פרנואידי של דמויות ההורים. השלכה זו הופכת את האם למסוכנת באופן פוטנציאלי קרי אובייקט פרסקוטורי. בהמשך גם האב נדבק על ידי אגרסיה השלכתית זו ונוצרת תערובת של תמונת אם ואב מסוכנים והרסניים. השאלה היא האם מדובר בילד עם כוח יצרי גדול במיוחד או באגו שהנו חלש מכדי לווסת, לשלוט ולתאם את הדריווטים היצריים. קשה לדעת באיזה אלמנט רואה קרנברג את הגורם העיקרי: ברמה אינסטינקטואלית- התחזקות הרגרסיה ופרדומיננטית של הגנות ה- SPLITTING או בדפקט של האגו ביכולת לסינתזה ואינטגרציה. לאגו בשלביו הראשונים יש שלושה תפקידים: 1) דיפרנציאציה בין הדימוי העצמי וזה של האובייקט: תפקיד זה מוכר בפסיכוזות אך ב-BL יש מספיק דיפרנציאציה וקיימת אינטגרציה של גבולות האני והפרדה בין OBJECT ו-SELF. 2) אינטגרציה: של הדימוי העצמי וזה של האובייקט תחת השפעת הדחפים הליבידינלים והאגרסיביים והאפקטים הנלווים אליהם. כאן ה-BL נכשל בגלל הפרדומיננטיות של האגרסיה. כשלון זה מביא לחוסר אינטגרציה של ה-SELF וה-OBJECT ולא מתהווה תמונת SELF ו-OBJECT שלמה. האובייקט הטוב והרע, הסלף הטוב והרע נשארים בפירוד. בין אם הבעיה באיד או באגו, בכל מקרה קיים יחס לא נכון בין הדחפים וה"אני". 3) בניית הסטרוקטורה הנפשית: ID – EGO – SE ויצירת ה- EGO IDEAL. סטרוקטורה זו גם כן לא נבנית באופן מלא אצל הפרעות אישיות. לאור הגישה ההתפתחותית שהוצגה ניתן לראות את השורשים של רגשות העזיבה של ה-BL כמורכבים ממספר רגשות בסיסיים: דיכאון, כעס, זעם, פחד, אשמה, פסיביות, ייאוש ותחושת ריקנות.  דיכאון: הרגשה של איבוד חלק מעצמך או הדלק הדרוש לך כמו איבוד דם או פלזמה או איבוד שני הגפיים. בכך נבדל הדיכאון מזה הנובע ממצפון סדיסטי. בתחילת הטיפול יופיעו תלונות על ריקנות, הרגשות הירדמות, רק מאוחר יותר יכול להתפתח דיכאון עמוק וסכנת התאבדות רצינית הנובעת מההרגשה שלעולם לא יקבל את הדלק הדרוש לו.  זעם: בתחילה הזעם הינו דיפוזי ומושלך על הסביבה. ככל שהדמיון מתגבר כן מתגבר הזעם ונעשה יותר מרוכז סביב דמות האם ואח"כ מופיעים דחפים הומוסידלים כלפי האם.  פחד: כאילו עומד בפני מוות. שכיחים ביטויים סומטיים: אסטמה וכיוב'. עוצמת הפחד מקבילה לאיום האם לחתוך את האספקה באמצעות עונש. ההרגשה המתוארת בד"כ היא כמו להיות באופן תמידי בהלוויה. להיקבר כל דקה. הם מדברים על ילדותם במושגים של בית סוהר, מחנות ריכוז ובתי ספר משמעתיים.  אשמה: קשורה לאינטרויקציה של הגישה השלילית של האם. גישה זו עוברת הפנמה על ידי הילד ומתלווה לדימוי העצמי הפרגמנטורי שלו. נוצר קונפליקט אינטרפסיכי כתוצאה מקונפליקט אינטרפרסונלי. עם כל צעד לקראת אינדיבידואציה הילד מרגיש אשם בגלל הגישה המופנמת. ה-SE שלו עצמו מעניש אותו על כל כוונה כזו של הפרדות ורגשות אשמה אלו, כמו גייס חמישי מקטינים עוד יותר את היכולת שלו לאינדיבידואציה. ההאשמה מתחזקת בגלל רגשות איבה וזעם ושאיפות לנקם הנגרמות על ידי תסכול. בטיפול רגשות אלו גוברים עם התפתחות הטיפול ומשאלת המטופל להיפרד.  פסיביות וחוסר ישע: המטופל מתאר את הקשר בין הפחדים של נטישה והיכולת שלו להגשמה עצמית. כשהוא נתקל בקונפליקט הוא מרגיש פסיביות וחוסר יכולת להושיע לעצמו מכיוון והכלי היחיד שיכול להביא לשליטה – הגשמה עצמית – מביא עמו פחד של נטישה.  הרגשת ריקנות: תחושה של ריקנות פנימית והרדמות. הוא נובע באופן חלקי מהפנמות הגישה השלילית של האם שמשאירה את הילד ריק מאינטרויקטים חיוביים ומספקים. ההגנה מפני הרגשה זו "לקחת את העניינים בידיים", גורמת לכך של-BL יש נטייה להתמכרות ולאלכוהוליזם. הסם הינו האספקה כדי למלא את תחושת הריקנות. ה-BL הגונב, הלוקח סמים, עושה זאת כדי להתבטא. נ ספח 1 – הבדלים בין מנגנוני הגנה: פיצול והכחשה הכחשה – הכחשה של פרצפט שלם והחלפתו בפנטזיות משאלה. הדחקה – דחיית תוכן מנטלי מהמודעות בגלל חיבורו של תוכן זה עם זיכרון קונפליקטואלי. ב - פיצול היחסים בפנטזיה נשארים לסירוגין במודע כשהצד המשלים הינו בדסוציאציה. הזדהות השלכתית בהזדהות השלכתית(PI) הפרט מקיים קשר מסוים עם החלק המושלך. החלק המושלך לא רק משוכן באחר אלא נעשה ניסיון לא מודע לפתח קשר עם האחר ולהשפיע עליו לעשות COLLUSION ולשתף פעולה עם הצורה בה הוא נתפס. החלק המושלך נחווה על ידי המשליך כבלתי תלוי בו ובא מהחוץ. זוהי הגנה שנעה לאורך הספקטרום שבין נוירוטיות לפתולוגיה. החמרה נקבעת על ידי: 1) תוכן הפרויקציה: היכולת לבוחן מציאות ולהפרדה בינו לבין האחר. 2) האינטנסיביות: של ההגנה של האובייקט והצורך שלו להימנע מקונפליקט על ידי הכחשה של החלק שלו שאינו מקבל. PI יכול לעורר אמפטיה או ליצור עוות של דלוזיה. ה – PI הפתולוגי מחליש את ה"אני" ותפקודו. נספח 2 - השוואה בין BL וסכיזופרניה BL סכיזופרניה מצב סטטי של ארגון אישיות התהליך הסכיזופרני הנו סמוי ובלתי נראה ומתבטא בסימפטומים פרימריים המתייחסים ל – 4 תחומים בסיסיים: יחסים בין אישיים, התחום האפקטיבי, החשיבה, מוטיבציה ורציה מצב של מחלה – תהליך רגרסיבי בלתי הפיך פגיעה בתחום של יחסי אובייקט במישור הבינאישי פגיעה ביחסי אובייקט בתחום האפקטיבי בחשיבה וברציה גם יחד, כך שהפגיעה מקיפה וכוללת אספקטים רבים ומרכזיים במציאות נקודת הפיקסציה כאן היא בשלב ה – RAPPROCHEMENT, קיימת כבר הפרדה בין S – O והפיקסציה היא במיזוג חלקי ה-O וה-S עם איכויות מנוגדות אין רגרסיה פיקסציה בשלב ה-סימביוטי אין עדיין דיפרנציאציה בין ה-S וה-O . חוסר הפרדה זה משאיר את היחס לאובייקט ברמה של סיפוק צרכים רגרסיה האדפטציה, רמת הארגון והבשלות של האישיות כפי שהושגו מתחזקים מאד והם יציבים. ההגנות אמנם פרימיטיביות אך הן יעילות ופועלות. התפקודים האוטונומיים של האגו נשארים וממשיכים לתפקד ולהתקיים ברמת תפקוד קבועה, לכן בוחן המציאות בלתי פגיע פרט למספר אפיזודות פסיכוטיות כל מה שהושג נשאר קיים ולא חלה בו רגרסיה האדפטציה ההולכת וגוברת הנדרשת במשך שנות ההתפתחות עד לבגרות, דורשות מהחולה הסכיזופרני כוחות שאינם לרשותו במידה מספקת. לכן כל צעד התפתחותי אדפטיבי כרוך במאמץ יתר ובכוחות שאינם במאגר הכוחות הויטליים העומדים לרשותו. החולה נשאר תחת לחץ החיים גם ללא טראומות מיוחדות. אין לו הגנות יעילות ויציבות כדי לעמוד מול הרגרסיה הכללית. יכולת האדפטציה נפגעת מוקדם ונוצר defusion הולך וגובר בין היצרים הליבידינליים והאגרסיביים. התכונות והכישורים האוטונומיים של ה"אני" כשלעצמם נשארים תקינים. לא הפרספציה נפגעת אלא האפרספציה, ז"א האינטרפרטציה של הנקלט ומכאן ההפרעות בבוחן המציאות. BL סכיזופרניה טריגר להופעת הסיפטומים , סכנת אובדן אוביקט משמעותי. אין טריגר ואין גורם ספציפי. הריקנות ב-BL אינה ריקנות אמיתית. לא חל דלדול במשק האנרגטי של ה-BL ולכן לא מדובר על ריקנות של חלל "לא כלום" אלא במובן של חוסר ועל רקע תגובתי לאובדן אובייקט משמעותי ואי יכולת להמשיך את המגע איתו. אין כאן חוסר יכולת להרגיש אלא פחד מרגשות ומהתקשרות מחודשת או נוספת בגלל פחד העזיבה המיוחד והמרכזי בפתולוגיה של ה-BL. הריקנות נובעת מדקטקזיס ליבידינלי של ה-O ושל ה-S (התדלדלות ליבידו נרציסטי) ונוצר ע"כ דפציט נרציסטי. ההדלדלות הליבידינלית והאגרסיבית תורמת בתהליך הדויטליזציה. נפגעת אפוא האנרגיה המנטלית הליבידינלית וגם האגרסיה הקונסטרוקטיבית העומדת לרשותו. כתוצאה מתהליך של defusion נסוגה האגרסיה הבלתי צמודה לליבידו ומתווספת למצבור האגרסיה הפרימרית שבאורגניזם. עקב הדלדול בכוחות הנ"ל אגרסיה זו אינה חזקה מספיק כדי לפנות כלפי חוץ. היא נשארת לכן ככוח הפועל בצורה הרסנית על האורגניזם והורסת אותו מבפנים. כאשר האגרסיה הופכת להיות נטולת אובייקט ומטרה היא מאבדת את תכונתה כיצר והופכת לכוח עיוור הרסני ומרוקן ההרס והדלדול מקיפים אז אספקטים רחבים יותר של האישיות. בולטת אז הדלדלות בעושר הנושאים והתכנים הפנימיים. בעולם הרגשי חל שינוי כמותי ואיכותי שמתבטא בצמצום והשטחה אפקטיבית, היחסים הבין- אישיים מצטמצמים למינימום בעיקר בגלל חוסר העניין שבהם. הריקנות מבטאת את אובדן המשמעות האינטלקטואלית והרגשית של הסובב.

יקרה לא הבנתי מי אמר שאת בבית חולים? הכל בסדר? ראיתי את השיר שכתבת למטה.....:-( אני מתחילה לחשוב שאת מלצרית ובגלל זה לא ישנה בלילה:-) מה זה ההודעה הזו שכתבת איזה סדר מותק ואיזה בית חולים? דברי איתי!! יקרה די להחליף סימנים זה מבלבל אותי:-) בואי נחליט איזה מהסימנים חוץ מדולר את רוצה להיות אני דווקא חיבבתי את השטרודל:-) בילבי ילדת הברזל

בילבי, אסביר לך בהזדמנות. חייבת לרוץ. את מצחיקה אותי - מידה 41? עד אז ביי.

תודה לך כי פה לא עונים לי!! סליחה אם נעלבת מזה שהחולים כולם בבית חולים....... אני מבררת לאחי שחולה מאישיות גבולית ובבית חולים אמרו שזהו סכיזופרני! שמעת על דבר כזה? אנחנו לא מבינים איך אפשר שתי מחלות ביחד(!) הפסיכולוגית בקופת חולים אמרה אישיות גבולית כשאמרנו לה על האבנה בבית החולים היא שיחקה אותה שכנראה לא היה בהתקף פסיכוטי תודה על המידע

שלום לכם וערב מושלם לכולם אני מעוניינת לדעת מה ההבדל בין חולים באישיות גבולי לסכיזופרני? אני יודעת ששניהם סובלים מפסיכוטיות ונמצאים בבתי חולים...אז מה ההבדל? יש בפסיכולוגיה סכיזופרני שהוא אישיות גבולית וההיפך? אם יש לכם הסבר על ההבדל אבל הסבר מפורט בבקשה זה יהיה מעולה....! תודה ולהתראות

שלומית שלום, קיים הבדל רב בין אבחנת הפרעת אישיות גבולית לבין סכיזופרניה. ראשית, הפרעת אישיות גבולית אינה מוגדרת כמחלה. שנית התקף פסיכוטי המהווה הכרח לאבחנת סכיזופרניה, לא רק שאינו הכרחי בהפרעת אישיות גבולית, אלא שגם כאשר ישנה פגיעה בבוחן המציאות היא זמנית ביותר והיא חולפת ללא סימנים לאחריה. ישנם עוד הבדלים רבים כגון הפגיעה בקוגניציה והסימנים השליליים (היעדר רגש או מוטיבציה) המאפיינים חולים סכיזופרניים לאחר שנים רבות של מחלה לעומת היעדר השפעות שכאלו בקרב הפרעות אישיות גבולית. דרור

אז..... אני לא מבינה עדיין אם סכיזופרני יכול להיות אישיות גבולית? מה זאת אומרת אישיות גבולית לא מוגדרת כמחלה אז למה סכיזופרניה כן? אם לא מחלה אז מה כן?? אפשר להסביר?

סליחה כמה זמן לוקח לענות כאן? איפה ההודעה שלי?

שלום לך, אני יכול להבין מדוע לא נעים אולי אפילו פוגע לא לקבל תשובה לשאלת המשך. יחד עם זאת חשוב לדעת כי לרוב הסיבה להיעדר התשובה אינה אישית אלא קשורה לאילוצי זמן ואפילו לסיבות טכניות. עצתי היא במקרים בהם חשוב לקבל תשובה, לנסות להעלות הודעה חדשה. אז בוודאי תתקבל תשובה. דרור

שלום , ברצוני לנסות לברר מהי התופעה שמצד ימין ושמאל של הברכיים יש לי נפיחות ,כלפי פנים הרגליים . זה מאוד מפריע ונראה רע ולעיתים גם כואב ,לרופאת המשפחה לא היה מושג מהי התופעה . אשמח לתשובה .

שרית מה איתך? קראתי את הקטע עם הסמס שלך עם המטפל המקסים שלך....מה הוא מלווה אותך לאוטו? איזה מותק! חשבתי איזה פאדיחה את כועסת עליו שלא התייחס לסמס שלך והוא בכלל לא קיבל וכל הפגישה אף אחד לא יודע מה קורה:-( למה לא אמרת לו? אני מתה על הפסיכולוג שלך מכל מה שאת מספרת הוא מה זה מדהיםםםםםם מה קוראים לו ב' ב= בני, ברוך, או חלילה בוריס:-) מה שלומך?

כן כאן .. יותר בפוקוס מאתמול .. הנחתי כאן את הכאב .. המילים של דרור חיזקו וחיממו את הלב , שהצלחתי לקחת אותם ולהרגע ..מהכאב הנוראי שהשתלט עליי סורי שלא הגבתי אתמול .. היום אני מפוקסת יותר ..(נו.. בטח , אחרי טיפול) מה שלומך ?.. לילך נכון ?..אם לא טעיתי ..בזיהוי הל' ... תודה על ההתענינות בי , על האכפתיות .. זה מדהים עד כמה שזה מצליח לחדור ולתוכי לחמם את הלב הפצוע, הפורום הזה , הוא חלק חשוב מכל התהליך שאני חווה , אני גודלת וצומחת דרך כל הכאב הנוראי שנשפך ממני גם כאן .. ומקבלת כח עצום בשנה האחרונה ,וזה הרבה בזכות המקום הזה .. שנותן לי לקבל פרופורציות ומכוון אותי להמשיך הלאה ולא ליפול ..אנשי מקצוע מדהימים ..מלווים את כולנו כאן !!!! חוצמזה ..תודה רבה לך יקרה ..מעריכה מכל הלב .. הפסיכולוג שמלווה אותי באמת משהו משהו , רק היום מצליחה לצאת מ"המשבצת" שהסתכלתי עלייו .. ולראות אותו בעין שונה .. כן תהליך של שנתיים שהוא מלווה אותי והקשר עצוס ומוצף בקשת של רגשות , תחושות , עברנו ועוד עוברים המון יחד .. בואי נגיד שהטיפול שלנו "טיפול מגוון" ..:-) מסתבר ..שממש לא משעמם איתי.. הוא באמת מלווה אותי עד האוטו בערב ..:-) כי השעה מאוד מאוחרת כשאני יוצאת ממנו .. וזה ההסכם ביננו שאני מסכימה להגיע בשעה עשר בלילה .. לא הצלחת בטוטו השמות שלו .. :-) נסי עוד ..חחח היום היה לי טיפול .. וכן הצלחנו לדבר יותר על מה שקרה בטיפול עם הסמס וכו' .. יש לי "השהייה" כנראה בראש .. השתיקות שלי .. הכעסים שעוד לא למדתי לתת להם מקום , הכאב האצור הזה בתוכי ..אוף עדין לוקח לי זמן לשחרר את עצמי מפחדים .. מלדבר .. הרי אולפתי לשתוק שניםםםםםםםם ..לא?.. רק היום אני מבינה עד כמה זה מחסום אצלי .. זהו להיום , מקווה לאופטימיות יותר ..בתוכי בימים הקרובים .. ולשקט בראש .. באמת שלא יזיק .. פורשת לישון , מאחלת לילטוב ורגוע .. מחבקת אותך. שרית

תסבירו לי!!!!!!!! אני מקנא כל הזמן, יש לי חבר חצי שנה ואני כל הזמן בודקת את הפלאפון שלו, מנסה לפצח את הקוד למיילים שלו, בודקת סמסים, מאזינה לשיחות שלו בודקת בתיק שלו אני ממש אובסיסבית מריחה את הבגדים שלו לא יכולה לבטוח בו נמאס לו ממני ומההיסטריה למה אני קנאית למה אנשים מקנים?

שני שלום, נשמע לי שלא רק לחבר שלך לא קל עם הבדיקות שלך לא גם לך מאוד קשה. החוויה של חרדה מתמדת, אמונה פנימית שמשהו לא טוב יקרה, שהוא חס וחלילה לא ירצה להיות איתך היא חוויה המקשה מאוד על הקשר ועל ההנאה ממנו. על מנת לדעת מה הסיבה שאת מקנאת יש להבין קצת יותר לעומק מה מטריד אותך. האם זה רק בקשרים זוגיים או בכלל. קנאה יכולה להיות כאמור קשורה לדימוי עצמי, כלומר להרגשה שמן הסתם הוא לבטח יעדיף מישהי אחרת והחשש להיות מופתעת מכך לכשזה יתגלה. קנאה גם יכולה להיות קשורה לחוויות עבר קשות של נטישה או פרידה מפתיעה והצורך להיות על המשמר. מה שאני מנסה לומר הוא שייתכן וקנאה ברמה מסויימת חשובה, מגנה עלייך ואפילו מסמנת שאכפת לך. אבל קנאה ברמה שאת מתארת מפריעה לך ובמידה רבה עלולה לגרום לדבר ממנו את כה פוחדת. לכן עצתי היא שתפני בהקדם לטיפול, לא רק למען הקשר הזה אלא בעיקר עבורך. דרור

לא מתלוננת רק שמחה :-) אם אכן אתה מחפש עבודה אצלי בגן מחפשים גנן:-) בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, תודה על ההתעניינות, הדאגה ואפילו הצעת העבודה המפתה, אך נראה לי שלפחות כרגע אאלץ לסרב לה. ובנימה רצינית מעט יותר, אני יכול להבין כיצד הגעתי הנה בשעה מוקדמת מהרגיל או מאוחרת מהרגיל מעלה שאלות שונות ומגוונות, מפרה מעט את הסדר והופכת את הדברים לפחות ברורים על כל הנלווה להם. ערב טוב, דרור

בילבוש את לא עונה לי בנייד!! מה ?

אוהב אותך עכשיו אני יודע שמה שאמרת זה נכון את לא נסיכה ואף פעם לא גרת בארמון ולרגלייך אין שטיחים אדומים ועל ראשך אין כתר יהלומים רק שדה של קוצים ושמיים בוערים אוהב אותך עכשיו אני יודע שמה שאמרת זה נכון את לא נסיכה אף פעם לא היה לך ארמון ועל מותנייך אין בדים זהובים ובלבך אין קולות פעמונים רק שדה של קוצים ושמיים בוערים אוהב אותך עכשיו אני יודע שמה שאמרת זה נכון את לא נסיכה אבא לא מלך ולאמא אין ארמון ולידייך אין טבעת זהב נסיכים לא יבקרו אותך עכשיו רק שדה של קוצים ושמיים בוערים אוהב אותך אוהב אותך

שלום לך, נשמע לי שחשוב לך לומר שלמרות הכל, למרות שהבנת שחייה אינם מושלמים עדיין אתה אוהב אותה. זו נשמעת לי כאמירה משמעותית ביותר ובוודאי אינה מובנת מאליה. דרור

מחבר: מישהו תאריך: 20.5.2008 שעה: 10:44 היא לא דומה לאף אחת אחרת לאף אחת שעוברת ברחוב היא משונה וכשהיא מדברת קולה עושה לי משהו קרוב. היא לא רואה אני כאן כל הלילה עומד בצד ומסתכל איש מאוהב, עומד בצד ומסתכל. והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר השפתיים לוחשות ללא מנוח היא לא דומה לאף אחת.

שלום רב. אני חילונית הנשואה לאדם דתי לאומי ("כיפה סרוגה"). החיים ביננו מבוססים על כך שאני שומרת בבית שבת וכשרות עבורו והוסכם כי גם הילדים ייפנו לחינוך דתי.עם זאת, אני חילונית הלבושה כחילונית ואיני מגדירה עצמי כדתייה. בעייתי היא, כי בעלי טוען כי הוא מפחד שהילד יהיה חילוני ולכן מעוניין כי לילד תהייה חברה דתית ולא רק חילונית. השכונה בה אנו מתגוררים היא חילונית. לי זה מאוד מפריע בעיקר העניין שהוא אומר לילד שהוא לא מוכן שהוא יהיה חילוני בעוד אני חושבת, שבמיוחד לאור הבית שלנו, זכותו של הילד לבחור בגיל מבוגר. התשדורת הזאת שהוא מביע מאוד פוגעת בי, אך הוא אומר שזו דעתו והוא לא יכול לשקר. מה עליי לעשות?

רז שלום, נשמע לי מדברייך שאת מרגישה היום שההסכם הלא כתוב ביניכם על דרך ניהול חייכם המשותפים ביחד מופר. כל עוד הדבר נוגע ליחסיכם בלבד נראה שאתם מסכימים, גם על שמירת שבת וגם על השכונה והדרך בה את מגדירה את עצמך. אולם בכל הנוגע לילד אתם מתקשים למצוא הסכמה. הוא רוצה שהילד יהיה דתי ואת רוצה שהוא יוכל לבחור בגיל מאוחר, אבל במידה מסויימת גם מעדיפה לנתב אותו למסגרת חילונית, כך שבחירתו לא תהיה חופשית לגמרי. זהו נושא בעל משקל רב, אבל גם ההסכמה על ניהול חייכם ביחד בוודאי לא הייתה קלה ודרשה דיאלוג ופשרות מצד שניכם. עצתי היא לנסות ולדבר על כך כמה שיותר ביניכם, ואם את מרגישה שאתם מתקשים לפנות לייעוץ זוגי על מנת לנסות ולהגיע ביחד לפתרון או דרך שתהיה מוסכמת על שניכם. דרור

לדעתי ,זו אחת הטעויות שעושים זוגות מעורבים (דתיים וחילונים),שלא חושבים עד הסוף כאשר הם מחליטים להנשא. הכל נראה סבבה ,עד שבאים הילדים ונושא החינוך עומד על הפרק. לדעתי אתם חייבים כבר עכשו ,להחליט מהו הדרך שילדכם ילך בה .או .או. ולא גם וגם. משהוא מכם יצטרך לעשות וויתורים , שבטוח לא יהיו קלים . בכל מקרה טובת הילד צריכה לעמוד בראש סדרי העדיפויות לא חדשתי דבר ,נכון?

סתם.. לא בטוחה במה שהסבירו לי שזה ורוצה להיות בטוחה : האם מישהוא יודע מזה אומר על מישהו שנכתב עליו בדוח פסיכולוגי : "אישיות מצומצמת ומעוכבת". האמת אני מבררת זאת בשביל עצמי לפני שאני ממהרת להסיק מסקנות שמה שנכתב עליי הוא "שטויות במיץ עגבניות". האמת - זה לא קצת מעליב?? לפסיכולוג אודה על תשובה מקצועית וגם לגולשים אם יש להם מושג גם אשמח לקבל תשובות.. תודה מקרב לב, אני. אישיות מצומצמת.

שלום לך, אבחנות ואמירות מסויימות בהחלט יכולות להיחוות כמעליבות בשל התחושה שקיים תיוג, שיפוט מסויים של איך את כאדם. משום כך חשוב מאוד לנהל שיחת משוב לאחר אבחון ולהבהיר מה כתוב ולמה הייתה הכוונה, כדי שניתן יהיה להבין לעומק ולא רק להישאר עם תחושה של שיפוטיות כואבת. לכן עצתי היא ראשית לנסות ולבקש פגישה נוספת ולברר נקודות שאת מרגישה שלא ברורות לך. אני מניח שהכוונה במה שכתבו לך הייתה שאת נוטה להשתמש בהגנות המתאפיינות בצמצום. למשל לא לומר הרבה, או למעט להרגישעל מנת שלא לחוות רגשות כואבים מדי. שזו דרך ההתמודדות שלך עם הקשיים שלך והדרך שלך להגן על עצמך. הגנה על עצמך היא חשובה מאוד, ובמקרים רבים את יכולה לדעת מתי משהו יכול להיחוות כמאיים מדי. אבל לעיתים גם זה יכול לעכב אותך, למשל מלהעז ולפתח את עצמך, או להרגיש רגשות שונים שיעניקו עומק ומשמעות לחוויה שלך. בדברים שלי אין אני מתיימר לומר משהו עלייך. איני מכיר אותך. אני מעלה אפשרות למה הכוונה הייתה וגם מזמין אותך לנסות ולהבין, לצד הפגיעה, למה הכוונה הייתה והאם את גם יכולה להפיק מכך משהו. דרור

תשובתך סיפקה אותי מאוד תודה רבה רבה לך והמשך ערב נעים לך.. עזרת לי מאוד. דרור היקר! המשך משמרת נעימה.. וערב נעים.. אין לכם מושג כמה אתם עוזרים כאן לאנשים.. מעריכה אתכם!

יקרה את לא מצומצמת ולא נעליים (ואני מידה 41 בנעליים), תחזרי אליהם, מי שלא יהיו ותשאלי אותם במה את מצומצמת? אולי יש להם צמצום בראייה או הקליניקה קטנה מדי!! יקרה אל תתני לאף אחד לקרוא לך מצומצמת מה זה השטויות האלה? מה זה בית חולים? אם כן אז טוב שאת לא צריכה לראות אותם יותר! אם זה מטפל/ת שלך אישית....איך אומרת ורדה המדהימה "תזרקי אותה!!!" יקרה אל תקראי לעצמך אישיות מצומצמת זה נורא ואיום......אני מתערבת איתך שאת מ ק ס י מ ה!! בילבי ילדת הברזל:-) שעכשיו אישיות מעוצבנת אתמול אישיות מתעייפת לפי מידות הגוף אישיות מורחבת ועוד שנייה אישיות מעולפת:-) את מחייכת עכשיו..... :-)

אני לא מבין מה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכיאטר שהוא תרפיסט? אם אני יטופל אצל פסיכיאטר שהוא תרפיסט אני אשלם לו על מחיר של פסיכיאטר או של פסיכולוג הוא שני דברים? והוא חייב זאת אומרת שייתן לי כדורים כי הוא פסיכיאטר? תודה לכם

לירון שלום, פסיכיאטר בשונה מפסיכולוג הוא רופא, רופא המתמחה בתחום הנפש. חלק מהפסיכיאטרים דוגלים בגישה ביולוגית בלבד לטיפול - כלומר בטיפול תרופתי. חלק משלבים פסיכותרפיה, טיפול בשיחות במסגרת עבודתם ומתאימים זאת לפי הצורך של המטופל. ישנם גם פסיכיאטרים שעובדים כמעט אך ורק בפסיכותרפיה. מבחינתך חשוב שתרגיש שאתה יושב מול אדם מקצועי הגורם לך להרגיש מובן ושאכפת לו ממך. ייתכן והוא יציע לך גם טיפול תרופתי וייתכן שלא. תלוי בדעתו המקצועית. לגבי התשלום, כל איש מקצוע קובע לעצמו את המחיר. מאוד לא נהוג לגבות תשלום אחד עבור טיפול תרופתי ותשלום נוסף עבור פסיכותרפיה כאשר אותו בעל מקצוע מספק את שניהם. דרור

אי אפשר לעכב את קווי הכאב הם נרמזים בתוך גופי החרד ששימש לכל טעות ונסיון בעוד אני משתנקת בחיוכי החונקים ביושבי על הענפים המתנודדים בבוקר סתיו קריר מחוץ לחלוני אחפש אותך ניחומים מבוקשים לי שתכופות מדי ולא מנוחמת מדי פעם ייתכן ואעלם - אקווה לשובי - אז אדע שחסרתי לי מכרך השירה האהוב עלי אקרא באוזני אקשיב רוב קשב לצליל קולי אולי מקצבו ירגיע את המהומה בלב הציפור שלי צניחה ממעל תפריע את זכרוני, רואה לא מבינה את מחוות היד האילמות-תנועות השפתיים הניתור וטריקת הכאב האחורי הצעדים המהירים המבטים הנהנים הצליפה או ההולם או לחישת המתכת המורמת החבטה על הרצפה, הצעקה ואז הדם או להיפך ואפילת הזמן שאחריהם כל אלה יעלמו מעיני הציפור שבי מה שישכנע אותה לעוף משם לעולמים אך אני, עם תום היום- אכבה את האור ואשב לי מעט- עכשיו יחשיך ולא אראה אותי - אראה - דמעות ממלאות את החורים של עיני על לפיתת הטפרים הכאובה ואת עיקשות רצונה הרגשתי תעופתי למקום אחר, התגלתה לי אני - אחרת לא מזמן או מזה זמן רב כרכו גופי בעשבים שוטים או שוטים בעשבים שירת חיי באמצע נפסקה

שלום לך, דברייך נוגעים מאד. את חווה תחושה שלמרות כל ניסיונותייך הכאב אינו מרפה ומקבל ביטוי. וברגע זה את מבקשת יותר מכל להיות מנוחמת, להרגיש שיש מישהו איתך ברגעים הקשים ביותר שאת עוברת. את חוששת מהתפרצות הכאב, מכך שהוא יכריע אותך שלא תוכלי לו. אני מאוד יכול להבין את החששות הללו ומשום כך גם את הצורך הכל כך חשוב לא להיות לבד. אני מקווה שתוכלי להרגיש שאת יכולה להיעזר גם בפורום הזה בכדי להרגיש מנוחמת ונתמכת כשצריך. דרור

ניסיתי לפרש לך את השיר לאות הזדהות כמו שדרור עשה..... אני אסתפק בלהגיד לך שהכאב שלך צורח...... את כותבת כל כך יפה.....:-( זוכרת אותך ! תודה לאל יתברך שמו שנתן לאנשים עם המון כאב גם דרכים לבטא אותו.....כמו כתיבה....אחרת.....נורא לחשוב שהיית לבד:-(

דניאל שלום, ציפרלקס הינה תרופה שאינה ממכרת. כמו בכל תרופה יש גם לה תופעות לוואי המפורטות בעלון המצורף לה. אבל הדבר הטוב ביותר הוא להתייעץ עם הרופא שרשם את התרופה, רצוי פסיכיאטר, על תופעות הלוואי ולבחון ביחד איתו כיצד ניתן להתמודד איתן. באופן כללי זוהי תרופה טובה למדי ותופעות הלוואי האופיניות לה אינן נחשבות כמשמעותיות. דרור

אני בדילמה מאוד מאוד...... הייתי בטיפול ארבעה חודשים ועזבתי, בחודש האחרון אני בטיפול חדש. עזבתי את הטיפול כי המטפל לא היה לי טוב אבל אני מתגעגעת אליו המטפל החדש מדהים ומאוד טוב לי שם אני לפעמים מדברת בטלפון עם המטפל הקודם מה כדאי לעשות להישאר אצל מטפל שהוא מדהים לי או לחזור למישהו שלא טוב אבל מתגעגעת אליו? שבוע מעולה לכולכם...מרעות

רעות שלום, את מתארת קונפליקט פנימי שמעסיק אותך כיום ואינו ממש מובן לך. את מרגישה שהמטפל הנוכחי טוב עבורך ובכל זאת את ממשיכה להרגיש קשורה ומתגעגעת למטפל הקודם למרות שהרגשת שהוא לא היה טוב עבורך. אני לא יודע מה היה בקשר עם המטפל הקודם שהרגיש לך לא טוב, אבל נסי לרגע לבחון את התהליך הדינמי שאת מתארת ושהצגתי כאן ולבדוק האם הוא מוכר לך. האם משהו בחוויה הזו של להימשך ולהתגעגע לקשר שמרגיש לך לא טוב, ולהעדיף אותו על קשר שעל פניו נראה כמתאים לך מאוד, מוכר לך. בכל מקרה עצתי היא להצליח להביא את ההתלבטות הזו לתוך הטיפול הנוכחי למרות הקושי שאולי יש בכך. דרור

שלום, אני מחפשת שאלון כה עברית. אשמח לעזרה. תודה

שלום נטלי, שאלון האישיות של אייזנק (Eysenck Personality Questionnaire - Revised) או כפי שהוא מכונה בקיצור EPQ-R תורגם לגרסה עברית די מזמן (Levin & Montag 1987), ואפשר להשיגו בספריות האוניברסיטה. הוא מספק ציונים בארבעה סולמות: פסיכוטיות, אקסטרוברטיות, אינטרוברטיות וסולם שקר. אם תרצי, בפרץ פתאומי של טוב לב, אני מוכנה לצלם אותו עבורך ולשלוח לך - אם תשלחי לי למייל את כתובתך. איני יודעת מהו בדיוק השימוש שאת מתכננת לעשות בו, אבל שווה לבדוק אם אין גרסה עדכנית יותר. בהצלחה ליאת

במחשבה שניה, ואחרי שבדקתי, ראיתי שיש אצלי את 100 השאלות, אך לא את המפתחות לניתוח התוצאות. ולכן - עדיף להגיע לספריית האוניברסיטה. שולחת לך את הרפרנס המלא - Levin, J., & Montag, I., (1987). The Effect of Testing Instructions for Handling Social Desirability on the Eysenck Personality Questionnaire. Personality AND Individual Differences, 8, 163-167 אם אני זוכרת טוב זה מחקר שנעשה באוניברסיטת בר-אילן, ולצורך כך תורגם השאלון. כאמור, שווה לבדוק אם לא יצא תרגום נוסף מאז. בהצלחה ליאת

אבל הבעיה ליאת שאני שונאת להתמקד בעצמי. אני יודעת להתמקד באחרים לעזור להם, להיום שם בשבילם, אבל פחדי, אהובתי, חלומתיי אני מעדיפה להשאיר לעצמי. פנייתי לטיפול הייתה בשביל לנסות ולתת לעצמי דחיפה בחיים, כי בשלב מסוים הרגשתי שהכל חוזר על עצמו ואין שום שינוי בחיים. אבל הבעיה שבחוץ אני תוססת, שמחה (למרות שהרבה חברים מכירים את הכאב שלי, ומעודדים אותי לדבר עליו, אבל לא מצליחים-אני פשוט טובה מאוד בלהסתיר). ואצלה אני גם ממשיכה להסתיר הרבה דברים ולהיות בתוך עצמי ורק עם עצמי. איך אפשר לפתוח דלתות ולתת לאחרים לכנס לסודות עולמך הפנימי.? שבת שלום לך

בת שבע, השבתי לך למטה, בהודעת ההמשך. ראי שם. לילה טוב ליאת

היי לכולם:-) מטפלים מתייעצים עם קולגות שהם חברות שלהן? אם כן האם מוזכרים שמות, סיפורים מה בדיוק? אם אני הולכת לחברה של מטפלת לשעבר שהיא בעצמה מטפלת האקסית תדע על זה? איך זה הולך מבחינת סודיות וחברות בין מטפלים? האם אתם נעזרים זה בזה במצב של חוות דעת "חברית"?

שלום ספי, פסיכולוגים מחוייבים לשמור על חיסיון המטופל גם כשהם מביאים את המקרה להתייעצות עם מדריך או עם קולגה. התייעצות בין עמיתים מתרחשת מפעם לפעם, תוך הקפדה של המטפל המתייעץ להביא רק את השאלות סביבן הוא מתייעץ ואת המידע ההכרחי לצורך כך, מתוך זהירות מירבית ושמירה על סודיות כמתבקש. למרות כל האמור כאן, בגלל ההיכרות המשולשת, תוכלי להביא את חששותייך אל חדר הטיפול, ולראות האם המטפלת שלך תוכל להניח את דעתך. השאלה הגדולה היא לא בהכרח אם המטפלת הקודמת תדע או לא, אלא אם את תצליחי להתעלם מהחשש שלך ולהביא את עצמך באופן אותנטי לטיפול. זו הזדמנות טובה לומר עוד מילה או שתיים על פסיכולוגים שהם גם חברים. בגלל יום העבודה המתיש והשעות הארוכות בהן מטפלים עוסקים בסיפורים אנושיים קשים, כשהם כבר נפגשים עם קולגות, פסיכולוגים יעדיפןו לדבר כמעט על הכל, רק לא על המטופלים שלהם. זוהי אמירה אישית למדי, אך נדמה לי שלא אטעה מאד אם אסתכן ואומר שזה די דומה אצל כולנו. הדיבור על מטופלים שמור למקרים של הדרכה או התייעצות עניינית, ובדר"כ לא מעבר. מקווה שמשהו בכל זאת הצליח להרגיע... שבת שלום ליאת

בטיפול - כבר השקעתי המון, המון המון. כבר למדתי להכיר חלקים שבי, חלקים שלא ידעתי על קיומם בכלל, כבר גיליתי. כבר למדתי להיות רעבה, קצת לפעמים לחוות רעב ממש. כמה חרדות מעוררת אמירה כזאת. הההה מותר לומר בכלל "רעבה"? מותר לומר "חמדנות"? ו"לרצות?" ו... "קירבה"? אסור! וכבר למדתי עד כמה אני רעבה, ורעבה לעוד ועוד, ועוד ועוד ועוד, וכמה חסר וכמה לא יהיה. לעולם. לפחות אני מדקלמת את זה, אם לא ממש מפנימה. אז... רעב גדול, ידוע או לא, הפה כבר פעור לרווחה... ו... אוכל - לאו. לא פשוט כל העניין הזה. אין לי כוח להסביר. עוד פעם אחת אני שומעת "תסכול" או "אכזבה" או "קנאה" או "אשמה" "תוקפנות", "פיתוי" וכל החבר'ה האלה, או... זה לא סתם שקראתי לעצמי אלתיגבי מפחידה ומרחיקה ומבריחה, אבל אבל אבל, בסה"כ מאד מאד חלשה ומתביישת לדבר כך. מתה מבושה. שששש.... לשמור על השקט.

יקירתי, מותר להיות רעבה. מותר לרצות. ובוודאי שמותר לרצות קירבה. אי אפשר בלעדיה. אנחנו מוצאים לנו, כל אחד בדרכו, איזושהי דרך לייצר קירבה. כל אחד כמה שהוא יכול. אני רוצה להאמין שלכל אחד, יש את הרגעים, אפילו אם הם נדירים, שהוא מצליח להרגיש קרוב. למישהו. ואולי באמת, יש דברים שכבר לא יהיו לעולם. זאת הבנה חשובה גם אם כואבת נורא. אבל לצידה אפשר לגלות את כל מה שעוד אפשר. לרצות, לערוג, לחמוד, לתבוע. ולהשיג. מלחיץ קצת הכינוי הזה שלך. מקווה שהניסיון שלי לגעת, לא יסיג אותך מפה. קראת לעצמך אלתיגבי, אבל המילים שלך, לא מרחיקות בכלל. הן כל כך מזמינות. כשאת כאן, את נותנת לאנשים לגעת בך. אני יודעת שכן. ואת גם נוגעת. ועוד איך נוגעת. גם זו סוג של קירבה... כאן, את לא מרחיקה ולא מבריחה. בא לי נורא שתחזרי לכינוי שלך, זה שמרגיש כמו מרחבים אינסופיים. שמרחיב את הריאות. בעצם... העיקר שאת כאן. הנה... אני מחזירה לך את השקט שלך. ששש... יעלה

ערב טוב, קצת קשה למצוא עוד מילים אחרי אלה, הטובות כל כך, של יעלה. בוחרת לשלוח לך, במקום את מילותי שלי, את שירה היפהפה של אגי משעול - שיר לאדם החלקי פ??גו?ם כ??מו? ש?הו?א, א?הו?ב ו?ח?מו?ל כ??מו?הו? כ??כ?ה כ??מו? ש?הו?א, כ??עו?ס ו?ח?צו?י ר?ע?ב צ?מ?א רו?ט?ן רו?צ?ה ו?ח?ג ע?ל פ??נ?י ת??הו?ם, ש?יר ל?א?ד?ם ה?נ??פ?ל?ט ל?א מ?ל?ט??ף מ?ח?לו?מו?ת ה?ל??י?ל?ה א?ל ח?לו?מו?ת ה?י?ו?ם מ?כ?ח?כ??ח? מ?ל?ע?ל?ע? מ?ג?ש??ש א?ח?ר נ?ע?ל?יו כ??מו? ש?הו?א, ע?ם מ?ע?יו ה?מ??ק?ר?ק?ר?ים ו?הו?ד?פ?ים ד??ב?ר מ?ה, ש?עו?ד מ?ע?ט י?ה?י?ה צו?א?ה ו?הו?ג?ה ב??ר?ע?ב ה?א?ה?ב?ה ר?ע ר?ע ר?ע?ב ה?א?ה?ב?ה ק?פ?ה ר?ב ל?א י?כ?ב??ה, ז?הו? ש?יר ל?ז??ר?ם ה?נ??ר?פ??ה ש?ל מ?ח?ש?בו?ת?יו כ??מו? ש?הו?א, ה?ס??ת?מ?י ה?ב?ו?ה?ה ה?צ??בו?ט כ??ל?פ??י מ?ע?ל?ה מ?ת?ג??ע?ג??ע? ו?כ?מ?ה?? ל?א?יז?ה ד??ב?ר, ש?יר ל?פ?צ?עו? ה?ל??א שו?ת?ת ל?פ?ק?ע?ת ע?ל?ב?ו?נו? ה?ש??ק?ט?ה, ל?ס??יג?ר?י?ה ע?ל?יה? הו?א נ?ש?ע?ן כ??ע?ת כ??ש?הו?א מ?ת?י?ש??ב א?ל ש?ל?ח?נו? כ??מ?ס?ב סו?ף סו?ף ל?א?יז?ה ש?ק?ט ז?הו? ש?יר ל?ד?פ??יו ה?צ??חו?ר?ים, נ?ש?יק?ה ל?ע?ינ?יו ש?מ??צ?או? מ?נו?ח? ב??פ?ו?כ?י ע?נ?נ?ים - היי בטוב ליאת

ליאת, יעלה, את ואת וכולן גם - הגדנה נא לי - חשבתי לי לרגע, ביני לבין עצמי, אם "אתן" לא מרגישות שזה בזבוז לכתוב "לי" מילים כאלה עמוקות של זהב. לאחת כזאת ש... הממ.. כן, נורא זקוקה ומקנאה, עד לשמיים. אבל, מצד שני, "חזקה" בניסיונות איפוס והתאפסות. למה לא לוותר כאשר קשה עד כדי כך איכשהו להסתנכרן או למצוא מרחק נכון ובטוח. למה לנסות להתמודד עם זה. למה לא לחסום מפאת הדאגה, שאולי אם משהו יעבור הוא לא יתעכל, או ייהרס או יהרוס ויפרק. ולמה בכלל אני צריכה לחשוב כל כך הרבה... אבל , הנה אענה שוב לעצמי (גם החרדות ההן, שם בפסקה למעלה, הן שלי מולי...) - באמת, לפעמים זה חשוב לי כל-כך, אולי רק בשביל לראות ולדעת שהיה ניסיון. מוצלח יותר, מוצלח פחות, מאכזב - ניסיון היה. לפעמים, אולי גם בשביל שביב השנייה הראשונה שבקושי מתגבש לחוויה - זה שווה. ואולי, גם בשביל שאראה שהאחרים, רובם לפחות, עוד כאן, בריאים ושלמים למרות שהתקרבו, ושהתוקפנות ו/או האהבה שלי לא הרעילה. ואולי, אולי גם בשביל הרגע של השני, עבורו, היה טוב לתת. כי ככה. ובכל זאת, מורכב מכך. יעלה יקרה, את אומרת ביופי רב ורכות ובחום - מותר להרגיש, לרעוב, לרצות, לערוג, לחמוד... ואני מוסיפה וחושבת לי, שרגשות, רעב, הם אפילו לא דברים של מותר או אסור. הם שם. שוכנים בתוך. הרי לא ניתן באמת להכחיש קיומם (לא שאין כוחות שמנסים...). וכן, זה פשוט ככה בטבע ודרכו של עולם. וזה הכי להיות בני אנוש, שגם חשים אותם בלי גבול, עובדת חיים. אבל, כאמור, יש בעיית מכבש והיא כבדת משקל כל-כך ומושכת... לא פשוט. לא מספיק לדעת, לא מספיק לומר, ועוד ועוד לומר... וכבר לא מספיק להתמוגג וליהנות מהעובדה והיכולת הזו שמרשה לעצמה לפרוץ לרגעים בתוך החדר המוגן של הטיפול (כשקודם לא היה לה ביטוי אפילו בחלומות...). ומילות ההמשך שלך - לתבוע ולהשיג... הם, שיוצאים כבר החוצה, חיוניים עד מאד, גבול גבול, אך, הצילו, נחווים בעיני כתוקפניים כל-כך באופן שאיני יכולה לסחוב. ובאשר אעיז ואדרוש, התשלום לי כבד מנשוא. ושוב, הסכמתי נתונה - הדברים שלא יהיו... אף פעם לא יהיו...שלא ניתן לשנות... כמה חשוב היה לי לדעת תוך טיפול, ובכלל. הציפיות הריאליות הללו. צורב, אך אמת. כמה שהנפש מבקשת אותה. חלקה של האמת אולי מדוקלמת על פני השטח, חלקה אולי טבועה כבר בפנים בעומקים מסוימים. אבל לעזאזל יש משהו שעדיין אוחז חזק ולא מוותר. משהו שלא מאפשר לקבל ולמצות מן המעט שעוד לגמרי אפשר. לא מניח. תהרגו אותי, אין לי מושג איך זה עובד... אעפ"כ ולמרות הכל, עדיין מאמינה בתקומת הנפש, במידה שהיא יכולה. עדיין מאמינה שאוכל למצוא מן סוג של פיצוי מספק. ולוותר. תודה שהתעקשתן, לא ויתרתן והעזתן באומץ. תודה על מילים עמוקות, ושיר מדהים. (וגם תודה לאיש השיחות שלי...). הנה, קראתי וקראתי ושוב קראתי, התעמקתי בכל מילה ומילה. בניתי, הרסתי, תיקנתי, ושוב הרסתי ושוב הקמתי חומה צפופה של מילים... וגם זה עוד יתהפך וישתנה... אילו ידעתי מי אני "כמו שאני". אילו נתתי. לאהוב. להת' מהחרדונים, שממתינים מאד לעצבות וגעגוע...

באמת צריך הרבה אומץ כדי להשיב ולכתוב לך. יש המון חרדת קודש במילים שלך.. מן מילים שהן כאילו לראותן בלבד. גם אם קשה לפעמים להבין הכל ,עד הסוף ,ברור מאיליו שהכאב מצוי שם ,אי אפשר לדלג מעליו.... מה אפשר לכתוב על כאב שבא מתוך הבנה, שדברים לא ישתנו,למרות הטפולים (שנתנו להבין) ולמרות התקוה המלחמה הרצון ...חבל להוסיף את מילותי ....את מנסחת את זה הכי טוב... אני לא יודעת אם יש לי משהו מיוחד לומר לך ,או לנסות לנחם במילים משלי ,שישמע מאולץ משהו ,ואולי אף יעצים את תחושת חוסר האונים. אז הנה ניסיתי להיות קצת גבורה ,ולהשיב להודעה מיוחדת כמו שלך. שבוע נפלא וקל יותר .(מאוד מקווה)

הכי בעולם לא בזבוז לכתוב לך. לא מצליחים לך נסיונות ההתאפסות וגם לא מוותרים כל כך בקלות. לא עלייך ולא בכלל... זה לא נכון שרג?שות ורעב, נמצאים שם ממילא. הפחד מפני הכאב, יכול לפעמים להרדים כל תחושה. כל רגש. לפעמים הם יש?נים כל כך חזק, עד שבקלות ניתן לחשוב שהם לא קיימים. זה נפלא שמרגישים, אפילו כשהכאב שבלהרגיש, כבד מנשוא ומפחיד עד כדי שיתוק. עוד כשקראתי אותך ביום שישי, נזכרתי בשיר יפהפה של משוררת צעירה, שפגשתי לא מזמן. השיר המקסים שליאת שלחה לך, עשה לי חשק לשלוח לך אותו. מדעי ההתנהגות - ענת לוין ל?ד?ב??ר ש?פ??ירו?שו? ל?ת?ת ל?א?ח?ר ל?ש?מו?ע? ה?ד מ?חש?ב?ה פ??נ?ימ?ית ש?ה?שת??ח?ר?ר לפ?ת?ע כ??מו? חו?ט ע?פ?יפו?ן מ?כ??ף י?ד ק?פו?צ?ה או? ל?ש?תו?ק ש?פ??ירו?שו? לה?כ?ר?יח? מ?יל?ים לקו?פ?ס?או?ת ו?ל?ס?גו?ר ב??מ?נ?עו?ל או? ש?ר?ש?ר?ת ול?ש?ב?ת מ?ע?ל ע?ד ד?ם מ?א?ב?ק?ן או? ל?ש?נו?א ש?פ??ירו?שו? לח?ב??ק א?ת ה?פ??ח?ד, ל?חו?ש א?ת ת?הו?ם גו?פו?, ד?מו? ה?ח?ם, פ??ע?ימו?ת?יו ול?אהו?ב ש?פ??ירו?שו? לל?ק?ק א?ת ש?פ?ת?י ה?רו?ח? ש?י?ת?ר?ח?בו?, ש?י?ת?ע?גלו? ל?נ?ש?יק?ה או? ל?כ?עו?ס ש?פ??ירו?שו? ה?חו?ש?ך? מ?צ?ט?ב??ר ב??ח?ד?ר?ים ו?ב?ר?חו?בו?ת, ו?ב?ש?ד?רו?ת שו?ט?ף, לא מ?נו?ק?ז, הר?ע?ל ל?ה?ש?ת?ג?ע? ש?פ??ירו?שו? ל?ש?ח?ר?ר א?ת ה?מ?יל?ים לא?ר?צו?ת?יה?ן וא?ת ה?נ?פ?ש להו?צ?יא מ?נ?ד?נ?ה? ו?ל?ש?תו?ת ק?פ?ה ש?פ??ירו?שו? ל?ש?תו?ת ק?פ?ה ל?ה?ת?פ??ש?ט ש?פ??ירו?שו? לה?ס?כ??ין ע?ם או?ר ה?ש?מ?ש ה?מ?ש?ר?ט?ט ק?ו?ים ש?ל יו?ם ע?ל ק?ל?ף גו?פ?ך? ו?ל?ר?עו?ב ש?פ??ירו?שו? ב??ט?ן מ?ש?ל?ח?ת כ??פ??יו?ת ב??ב??ש?ר ואו?כ?ל?ת ב??מ?נ?ה?רו?ת א?ת ע?צ?מ?ה, ד?ב?ק?ה ל?צ?יד?ה ה?א?ח?ר ל?ר?עו?ד ש?פ??ירו?שו? לה?ז?יז א?ת ה?גו?ף מ?מ?קו?ם ב?ו? הו?א י?ש?נו? למ?קו?ם ב?ו? א?ינ?נו? ו?מ?כ??אן לכ?אן לש?ם ה?או?צ?ר א?ת ת??נו?ע?תו? ל?ל?מו?ד ש?פ??ירו?שו? ל?ש?ב?ת נ?מו?ך? ק?רו?ב ל?מ?ד?ר?כו?ת או? ל?נו?ע? ב??מ?ר?ח?ב ה?מ?ת?פ??ש?ט ל?ה?ת?ג?עג?ע? ש?פ??ירו?שו? ל?שו?ב ב??זמ?ן א?ל ה?ק?מ?ט ש?נ?ח?ת?ם ב?ו? ו?ל?ה?ע?ל?ם ש?פ??ירו?שו? לה?ת?כ??ו?ץ ל?ה?ב?רו?ת לה?צ?ט?מ?צ?ם למ?ע?ש?ים ש?ל ש?קו?ף וש?ל ע?כ?ש?יו ל?ה?ת?מו?ט?ט ש?פ??ירו?שו? ל?ת?ת ל?ע?צ?מו?ת לה?יע?ר?ם ו?ב?המולה ו?ל?כ?תו?ב ש?פ??ירו?שו? ל?ד?פו?ק א?ת ה?ראש ב??ק?יר ש?פ??ירו?שו? דו?פ?ק?ת א?ת ה?ראש ב??ק?יר או? ב??ד?ל?ת או? ב??ח?לו?ן ש?ב??סו?ף י?פ??ת?ח ל?י המשך שבוע טוב יעלה

מצטרפת יקרה, אין מילים בפי. המון תודה על תשומת הלב ועל המילים החמות. קראתי הכל הכל. תודה שהיית לידי. שהקשבת, התקרבת באומץ. היי חזקה ושמרי גם על עצמך, והמילים הבאות גם לך הן. יעלה יקרה, איזה שיר הענקת לי... תודה יקירה. שומרת לי את השירים, ואחזור ואקרא בהם, ואשוב ואקרא. בכל פעם הם יהיו לי אחרת. כל אות, כל סימן, כל חלק וכולן ביחד. נראה לי שאנחנו מדברות על דבר דומה. ב - "רגשות" אותם הזכרתי, התכוונתי למשהו שמתחיל מלמטה, מהעומק, מהלא מודע. משהו קדמוני, שאולי הנץ פעם מעל האדמה. במובן הזה הוא טבוע ומובנה שם, בהיותו קיים במוח האדם, אצל כולם, לפחות כפוטנציאל. כך הצלחתי להבין. כלומר, גם אם לא עולה לפני השטח או הופך להיות חוויה. איני מצליחה למצוא כאן מילים נכונות, אבל מקווה שאפשר יהיה להבין משהו. בנות - הלם, חרדות עוצמתיות, חסימות - זו תמצית חיי... רציתי לחפש איזו הודעה כאן שמדברת את זה מפעם. מן עדות לזה שביקשתי כל-כך להרגיש, שקינאתי במי שעצוב ובמי שבוכה, ובמי שיודע לאתר בזמן אמת. וזה... אחרי שקנאה כבר הצלחתי לדעת שיש באותו רגע. אם זו המילה הנכונה בכלל. מורכב. טוב, אין לי כוח להיכנס לזה, וגם מנגנון החיפוש לא משהו. P-: ... אחד הקרובים אליי ביותר, מאד חולה עכשיו. מאד חולה. אי וודאות גדולה עדיין, עולמות מתהפכים, ואנכי... לא יודעת... המון כתבתי, המון מחקתי וזה מה שנותר. נראה מה יהיה והמון תודות, החרדון שברח

כשקראתי את ההודעה שלך, כמעט שהתפתתי להתגייס ולעזור לך בחיפוש, ולמצוא עבורך את המילים שחיפשת. ברגע האחרון תפסתי את עצמי. פתאום זה נראה לי נורא פולשני, לחטט בהודעות שהותרת בדפים שמאחור. זה מרגיש לי כמו לדפדף לך בנשמה. ועוד שלך... :-) מניחה לזה ככה. אני זוכרת את השיחות הרבות שלך כאן. אלה שלקחתי בהן חלק פעיל ואלה שהשתתפתי בהן רק כמציצנית. כך או אחרת, אני אומר שוב, שאני חווה אותך כמי שעולה על גדותיה בהמון סוגים של רגשות. יחד עם זאת, אני חושבת שאני מצליחה להבין, את הקושי עליו את מדברת. גם אותו אני מזהה בדברים שלך. זה אמנם נושא לשיחה אחרת לגמרי, אבל בא לי לומר לך (איכשהו זה מרגיש לי קשור), שאת שווה המון. הלוואי והיית רואה בעצמך כמה. מחזיקה אצבעות (באמת באמת), לאותו קרוב קרוב. הלוואי שייתיישר העולם. שלו ושלך. וליאת - אנחנו מנהלות לנו פה שיחות, בדף אחורי, כאילו לא מדובר בפורום מסונן, וכאילו מובן לנו מאליו שאת נמצאת פה, גם מחוץ לימי התורנות שלך. רוצה לומר לך, ששום דבר שנוגע אלייך, הוא לא מובן מאליו עבורי. תודה וסליחה. יעלה

ליאת, אפשר לקחת הודעה אחת?אני שואלת כי לא מרגישה ש מגיע לי.. שעה ארוכה אני רק בוכה ובוכה ובוכה ולא מכאב ,מעצבות, מרגישה העצב השתלט לי על האישיות לכן אני לא מצליחה למצוא מילים כי יותר מידי עצובה מכדי להתנסח בבירור...אין לי כוחות..כבר לא חושבת שאני אוכל לעבור את זה כי זה כואב מידי, צלקות העבר,וזה הלב שצורב , פשוט לוקחת קשה כל דבר קטן יותר מכפי שהוא באמת וככה מתפתחות אצלי מועקות, אני לוקחת ללב את כל הצרות של כל העולם, כי אני טיפוס כזה... מרגישה שמיליון דברים מעיקים עליי בתקופה האחרונה וכמה שאני מזכירה לעצמי שזאת רק תקופה והיא תעבור ,קשה-מתגברים,אבל זה לא כך כי נראה "שהתקופה" הזאת לא תעבור לעולם...ליאת..התחלתי טיפול אחר והמטפל החדש מקסים אליי ,ובאמת אכפת לו וחשוב לו.. התחושה הפנימית שלי שהייתי צריכה לחזור אליה אבל בכל זאת החלטתי שלא... כי אולי היא שונאת אותי? ואולי היא לא מרגישה אמפתיה אליי(ובצדק) ולכן לא תוכל יותר לעזור לי?ואולי היא כועסת,בכל אופן זה נושא כאוב עבורי הטיפול ,והמטפלת הקודמת שלי , ואני לא יכולה להשקיע את הכוחות שלי במחשבות אם היא יכולה בכלל לטפל בי כשלא מגיע לי,אז לכן איני חוזרת לטיפול..וכן היא חשובה לי ,והיא יקרה לי לכן אני רוצה להקל עליה ..היא אומרת שאין במה להקל עליה ושהיא בסדר והיא תשמח שאחזור לטיפול ואם אצטרך היא תהיה פה וכו'... אתמול דיברתי איתה ..פעם היא נתנה לי ספר ואני אמורה להחזיר לה אותו..האמת שהספר היה תירוץ לדבר איתה...:) אני מאד מאד מתגעגעת... היא אמרה שלא לחוץ לה הספר ,יותר חשוב לה לדעת מה קורה איתי ואיך אני מרגישה... והאם נרגעתי מפעם קודמת.. היא חשבה שכעסתי עליה אבל לא כעסתי עליה ,אני נפגעתי, וקשה לי להתגבר על הפגיעה... לא יודעת, עצוב לי, לא רק בגלל המטפלת מהרבה סיבות.. אני לא רוצה יותר!!! לא יכולה..ליאת.. חן

שלום חן, ברכות על הטיפול החדש. להתחלות חדשות יש קסם משלהן, בעיקר בהבטחות שהן רוקמות עבורנו. אני מבינה שאת עוברת תקופה קשה במיוחד, וזה ניכר היטב בין השורות שלך. חלק מן הקושי - כך אני שומעת - קשור לדיאלוג שלך, חלקו מדומיין וחלקו ממשי, עם המטפלת הקודמת שלך. מעניין שהפעם בחרת מטפל גבר, בחירה שעשוייה לקחת אותך למקומות מעניינים ושונים. יש בי תחושה שאת הפרק הקודם צריך לסגור איכשהו, אולי אפילו בעזרת המטפל שלך, כדי שתוכלי להתמסר באמת לטיפול החדש. לא אמרת מפורשות אם היא יודעת שאת בטיפול אחר או לא, אבל לתפיסתי כדאי שהיא תדע. מעבר לזה, אני מאחלת לך דרך צלחה בנתיב החדש, והקלה בעוצמות הכאב. נעים לי לדעת שלא וויתרת לעצמך. שולחת לך עידוד וחיוך ליאת

ליאת יקרה, עכשיו הוקל לי מעט אבל מרגישה שזה השקט שלפני הסערה.. אני באמת בתקופה לא קלה,אני עוברת טלטלה רגשית לא פשוטה ומתמודדת עם לא מעט התמודדויות ,גם הפרידה מהטפלת בנסיבות האלה ...זה קשה.. היא לא יודעת שהתחלתי טיפול חדש..לא אמרתי לה.. למה את חושבת שכדאי שהיא תדע? הרי אני כבר לא מטופלת שלה . לשאלתך,הבחירה שלי במטפל היא לפי המלצות שקיבלתי.. וכן זה יכול להיות מעניין ולתרום לי. ימים יגידו.. אני מאמצת את החיוך שלך בחום,ושולחת לך אחד בחזרה.. קחי :-) תודה ליאת

שלוש הודעות חשובות ויקרות ללבי יישארו מיותמות עד מחר, פשוט כי מגיע לכן יותר מן העיסה הנוזלית שנותרה ממני בסופו של יום כל כך ארוך. יודעת שתבינו ליאת

לילה טוב ציפור לילה... ממני הציפור השנייה

ליאת, שום שאלה, או בעיה, או טענה (חוץ מדלקת גרון, שמסרבת להיכנע לאנטיביוטיקה). דווקא תחושה של נחת ורגיעה של חמישי בלילה. פשוט התגעגעתי, אז באתי... מה שלומך? גם את שמחת כמוני לשמוע שהדוכיפת נבחרה לציפור הלאומית? (במחשבה שניה, אני מהמרת בזהירות שאת היית בוחרת בנחליאלי. או אולי בעצם ביונק הדבש... :- ) אני דווקא לא איזו חובבת ציפורים גדולה, אבל הבחירה הזו גרמה לי לשמחה אמיתית. אני זוכרת, שכילדה קטנה, הייתי מסתכלת על הדוכיפת מסתובבת על הדשא, ומחכה שתפתח את כתר הנוצות שלה. כשהגיע לפני שנה בערך, השיר 'האמיתי' של שלמה ארצי, עם השורה: "לאן שלא תיסע תיקח, שני בגדים ודוכיפת", התאהבתי בציפור הזאת מחדש. בכלל, החוויה במילים של שלמה ארצי, מזכירה לי מפעם לפעם את אחת החוויות שבטיפול, כשמילים של המטפלת שלי, נוגעות בי נגיעה עמוקה עמוקה, מבלי שאני מצליחה להבין עד הסוף, מה היתה כוונת המשוררת. רק מרגישה את הדיוק, ישר בנשמה. עד כאן :- ). הרבה מילים בשביל דיבור על ציפורים. הזהרתי מראש, שזה רק הגעגוע שהביא אותי לכאן. סופשבוע של כיף יעלה

שלום יעלונת, לפני הכל, קוראת לך למגר את דלקת הגרון לאלתר. אצלי מה שעובד נפלא הם גלובולים הומיאופטים של פרופוליס ואכיניצאה כל שעה. נסי להגיע לבית מרקחת הומיאופטי ולשאול. את יודעת, אתמול, כשכתבתי לנטע על הג'וקים, נתתי את הדעת על האפלייה האכזרית שאנחנו עושים בין בע"ח אחד לחברו, ועל הפער הבלתי נתפס בין המילים השמורות ל"נמש" למשל, לבין אלו השמורות לרמשים. הדוכיפת הרוויחה ביושר את הבחירה שלה, גם אם יונק הדבש והעורבני תכול החזה חביבים עלי יותר באופן אישי. שניהם אורחי קבע בחצרי (מעניין שגם בבית החדש) ואת ביקוריהם אני מחשיבה כמחמאה ממש. הדוכיפת, כמו הבולבולים והאנקורים, וכמו תור הבית (בית חדש...), היא כל כך חלק מהנוף, עד כי אפשר לחטוא כלפיה בגסות הלב. מגיע לה, אין מה לומר. ומגיע לנו, כאומה, להשיב מעט תפארת אל חיינו, הלא כן? מתגעגעת בחזרה ליאת

ליאת, לא מופתעת בכלל, שכל החיות הטובות האלה, רדפו אחרייך אל הבית החדש. מה חשבת, שיוותרו עלייך? דלקת הגרון (כמעט) מאחורי. מנוחת סוף השבוע מיטיבה גם כאן. כנראה שפשוט הייתי צריכה להפסיק להתרוצץ. עוד יומיים של שיעול טורדני וקול קצת מאנפף ואני כמו חדשה. המשך מנוחה נעימה. פנינו לשבועות ולארבעת ימי החופש שהוא מביא איתו השנה :- ) יעלה

בלי שום קשר (טוב, אולי עם קצת קשר...) לאיזכור שמו של החתול הזהוב (אהבתי) שלי, אני שמחה שהתגעגעת, יעלה :-) טוב מאוד מאוד ומשמח לראות אותך כאן :-) וליאת, אפשר לפרגן גם לירדנה... (כל עוד היא הפסיקה עם מבצעי ההדברה שלה...) אני חושבת שהרמשים הרוויחו את הגועל שלנו ביושר. רק תנסי לדמיין את עצמך מלטפת ג'וק חום וגדול, נו, את מבינה... לילה טוב יקירותיי, הרגשה של בית, כשכולנו כאן... שלכן, נועם

היי, גם את לא ישנה?(: את יודעת, לא ברור לי איך יש לה כל כך הרבה סבלנות ולא נגמרו לה הכוחות...למרות כל מה שאני עושה...איך?(ובעיקר אחרי מה שהיה בפגישה האחרונה..) ולמה אני ממשיכה לעיתים עם ההתנהגות הטיפשית הזו.. תהיות לעת לילה... לילה טוב ליאת כבר אני לא זוכרת מה הכינוי שלי...

היי מימי, עם כל הכבוד לציפורו?ת הלילה שלי, אתמול זה כבר היה מעל לכוחותי. אני שמחה לשמוע שהמטפלת שלך עומדת בגבורה במבחנים קשים. אני מניחה שמאחורי ההתנהגות, אותה את מכנה "טפשית", נחה חרדה גדולה, פגיעות או משאלה מכמירת לב שלא להיעזב אף פעם, "גם אם אהיה ילדה רעה". מקווה שאת מצליחה לדבר חלק מזה גם בטיפול עצמו. מאמינה שגם את השלמת שעות שינה למכביר, ופנויה לבילויי סוף השבוע. שבת שלום ליאת.

היי ליאת, כן היא לא מוותרת עלי...לפחות בינתיים לא(: אני מנסה לרשום לך ולא כל כך מצליחה...בדיוק מה שקורה לי בפגישות לאחרונה... מאז שעות אחה"צ נוצר לי בגרון איזה גוש מעצבן... אני אגב משלימה את שעות השינה בסוף השבוע...איך את מצליחה לעשות את זה קודם לכן?מקווה שישנת טוב אחרי הבילוי אמש... שבת שלום ולילה טוב

ליאת יקרה, זוללת קבועה של המילים שלך, כותבת לאחרונה קצת פחות.. אני מבולבלת קצת ובא לי (חוץ מאשר לשגר חיוך) להניח כאן משהו.. לא מוצאת מילים בשביל המשהו הזה, אז נקרא לו בקיצור 'משהו' :-) מסכימה? נשאר חודש בלבד לסיום (התיזה) והעבודה עוד רבה-רבה... אם רק הייתי במתח עבודה טוב, אבל הכל אצלי שאנן. התחפשתי כנראה.. הכל הולך ונגמר מסביב, אבל עדיין לא.. יד אחת נמתחת ונמתחת למה שעדיין ויד שנייה אוחזת ומרפה מתכניות עתידיות. רק חושבת על העתיד כל היום. קצת מצחיק מצידי אולי, אבל המצב הכלכלי העולמי מדאיג אותי יותר מכפי הצורך. תכניות הולכות ונרקמות וכל יום משתנות מחדש. שיחה אחת עם הגברת שלי ואני מלאת מוטיבציה ועניין בעולם כולו, שיחה עם אמא ואחרים ואני שוב חסרת כיוון ועניין, כמו תמיד. חבל שהקול שלי מגמגם כל כך- אין לי מושג מה אני רוצה לעשות, מה מעניין אותי. הכל נחמד ובסדר, אבל לא הרבה יותר מזה. ואולי הרוב פשוט מפחיד קצת.. כל היום מפזמת לעצמי "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים..".. רוב הזמן פשוט לא בא לי להצטרף לעולם.. ל"עבודות של גדולים".. יש איזה חנות חלומות בסביבה שלך? למה חשק מתמסמס אצלי מהר כל כך? ועם הגברת שלי... אוהבת אותה יותר עם כל פגישה שמקרבת אותנו לסוף.. מרגישה כאילו אני עומדת בבריכה שמתרוקנת- המים מגיעים לי עד הברכיים, ואני עומדת שם עם סנפירים, משקפת על העיניים, ושנורקל תקוע בפה ותוהה אם להתכופף עדיין ולהכניס שוב את הראש לבריכה שלי, או לשבת בנחת ולהשתכשך במים החמימים. מתאים לי לצלול עד טיפת המים האחרונה.. ואולי דווקא בגלל שזה הסוף. מקווה שאף אחד לא יצלם אותי ככה- זו יכולה להיות תמונה מביכה למדיי... :-)) אויש, גללתי לאחור. ... איך זה שלא היה לי מה לומר (ועדיין אין) ובכל זאת כל כך הרבה מילים יש שם למעלה? בלתי נסבל לפעמים, הפטפוט הזה.. אבל גם השקט מכביד נורא.. טוב, זה כנראה האות שלי לסיים :-) תשמרי לי על ה'משהו' המלופף הזה? (בעצם קחי אותו- מתנה! :-)) "עם מתנות כאלה..." את ודאי ממלמלת.. :-) הנה, הנה, אני הולכת... חיוך-קריצה ממני, השאנן במסווה ;-) לילך

שוב אני, סתם גיחה קטנה כדי לומר שהזכרת לי, בתגובה למעלה, את אחת ההודעות הראשונות שלי כאן :-) אני תלויה בחסדי מקומות ציבוריים לאחרונה להשגת גישה לאינטרנט, אז התקווה לקרוא אותך לפני שיסגרו פה לקראת שישי, הזכירה לי הפסקת חשמל אחת, פעם, מזמן, כשקיוויתי נורא שסוללת המחשב תספיק עד אלייך.. חייכתי לעצמי.. לא התאפקתי ורצתי לחפש מצאתי :-) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-858,xFT-610686,xFP-610784,m-Doctors,a-Forums.html איכשהו, זו אחת הודעות שלך שהכי מלוות אותי.. תקופת מה שיננתי את: "ההשתוקקות, אולי, היא הרצון והנזקקות שהתפרקו מתחושת העליבות וההשפלה". עשיתי קצת דרך מאז (אבל אני מודה שאני עוד לא שם..) מקווה שזכית ליקיצה טבעית, אחרי לילה ארוך מול המסך תודה שאת כאן (גם אם לא אספיק היום :-) לילך

היי לילך, זה לא שלא ניסיתי לענות לך כבר אמש. כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי, והרגשתי שזה לא אחראי לשחרר לחלל אמירות כה בלתי מגובשות. חששתי שהפאשלות שלי תזהרנה לאור היום... אז הנה ניסיון נוסף, בתקווה שתספיקי לקרוא עוד היום. חשבתי על בליל הקולות סביבך, שמותיר את זה שלך מגמגם, מהסס. חשבתי כמה זה יכול להיות מחייב, חלום. התיאור העצוב הזה שלך, עומדת עם משקפת ושנורקל בשלולית מי אפסיים, הטריד אותי. חשבתי כמה קשה להתמודד עם המחשבה שהטוב בחייך הולך ואוזל, ואם אין דרך לאצור אותו למענך. אני לא אוהבת להסתכל על הטיפול כעל ברז שממלא אמבטיה (או בריכה) בלי פקק. לצערי, לפעמים זה קורה, ואז התסכול שלי צורב. לכן, אם זו לא חוצפה גדולה מדי לבקש, הייתי אומרת - עזבי להשתכשך בטיפות האחרונות. נסי לחפש איפה הפקק, לאטום היטב, ולהתחיל למלא ולהתמלא בטוב, כמה שאפשר. גם אני נזכרתי אמש בפנייה הקדומה ההיא שלך, אך בצוק העתים (שלוש לפנות בוקר) לא זכרתי במדוייק מה היו המילים האלה שלך. ה"עליבות" וה"השפלה" (תודה שקראת את מחשבותי וטרחת...), בעיקר כשהן מצטרפות בלוגיקה מוזרה אל ההזדקקות לקרבה ואינטימיות, הן חתיכת חור ניקוז, דרכו יכולים מים זכים לרדת לטמיון משווע. אני קוראת לך לגלות עירנות ולעצור את הבזבוז. מקווה שמשהו בכל זאת ימצא דרך ללבך, ואם לא, אשב לי בשקט ואשמור לך על המשהו המלופף עד שתדעי בעצמך מה לעשות בו. :-) שבת טובה ליאת

ליאת ... אם לא הייתי שוב במקום הציבורי ההוא, הייתי מחבקת את המסך.. את ממש נוגעת בי, גם במילים אבל בעיקר בנכונות ובמחשבה- בתחושה שאת כבר קצת מכירה (גם אם זה רק כאן), ושאכפת לך מספיק כדי לבחור מילים.. אולי העלאת ההודעה הישנה ההיא היא סוג של סגירה, או סיכום שלי עם עצמי גם כאן.. על הדרך והמחשבות שליוו אותי. נעים לי שגם את שזורה בהן.. כמה הייתי רוצה חלום- איזה משהו שהייתי רוצה לעצמי מאוד-מאוד, שיתן לי כיוון ומוטיבציה לחתור להשגתו. שיתן סיפוק. וכמה אני מפחדת מהחמצה.. אני נזכרת בצ'שר החתול שאמר שאם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע אז לא משנה באיזו דרך תבחר. לא בטוחה שהוא צדק.. אני חושבת שאני בוחרת הרבה פעמים בדרך, ולא כל כך ביעד. פשוט כי אין לי מושג.. כמה הייתי רוצה כיוון.. ואולי באיזשהו אופן דומה- גם לגבי דימוי הבריכה. איכשהו בדמיון שלי לא חשבתי להישאר בבריכה הזו. לא חשבתי לסדר שם את הפקק ולאגור מחדש. בדמיון שלי אני נשארת בה עד שממש אין ברירה ואז עוברת לחדשה.. חשבתי שזה מעניין איך בדמיון שלך ה"אני" זה משהו גמיש כל כך, עם קיבולת, כמו מיכל- שמתמלא ומתרוקן ושוב מתמלא, ואצלי אני כמו צרצר קטן שקופץ בין בריכות.. מתרוצץ מבוהל-למחצה. לא עצובה היום ומצב הרוח בסדר, ובכל זאת בא לי להגיד שזה מרגיש כאילו אני מתקשה לעשות לעצמי בית. אולי אם היה לי איזה חלום... תודה, ליאת (גם אם שבת ולא תעלי את ההודעה..) ואבישג!! איזו הפתעה מרגשת :-) חייבת להודות שאני חושבת עלייך מפעם לפעם ותוהה אם את עוד כאן ומה שלומך. אני לא כל כך טובה בלזהות כותבים בשמות לא קבועים, אבל איכשהו קיוויתי שאת עוד כאן, גם אם אני לא מצליחה לזהות אותך.. תודה על שיר יפיפה, ומקווה שאת בטוב, לילך

לא יודעת אם זה מתאים, אבל זה מה שהתחבר לי להודעה שלך: "... היא שוקעת, נגמרת, עדין זוהרת... כשמש נטמעת בים עם רדת סג?לת הערב, כנטף אחרון של דם בקצה שרטת. ועתה, כאמור, היא בקרן החדר, הולכת ונמוגה לאט, כה?שבר עמוד שרב. חבל שנשאר במקומה רק אויר. אינני יודעת לרחף זמן רב." (מתוך 'המראה'- ת. אתר)

שלום, אני יודעת שהנושא נדון לא פעם, ובכ"ז, התאהבנו הוא בי ואני בו. מדברים על כך אך שומרים על מסגרת הטיפול בצורתה המלאה. הטיפול קדם אותי רבות. לא יודעת מהי בדיוק שאלתי אך רוצה לשמוע חוות דעת שלכם. תודה

הוא התאהב בך ואמר לך את זה? ובכ"ז המשיך את הטיפול? נראה לי מוזר. הוא כאילו "משתמש" בך לטיפול בעצמו תוך כדי הטיפול שלך (כשזה לא אמור להחשף... אולי אני טועה?)

אני באמת לא יודעת מה זה אומר ואם יש פה בעיה אתית לקח המון זמן - שנה- עד שהדברים עלו . כמובן שמדברים על הנושא בפגישות אבל לא במובן שלנו אלא במשמעויות הפסיכולוגיות שלו. כמו הקשר שלי עם אבי, וכו'

שלום אורטל, התאהבות במטפל, כפי שאכן נכתב כאן לא פעם, מתרחשת לעיתים קרובות בשלב זה או אחר של הטיפול, ויש טעם רב להתייחס אליה באופן בו מתייחס אליה המטפל שלך, מתוך ניסיון להבין וללמוד מה משתחזר כאן מאותו קשר ראשוני ומוקדם. פעמים רבות, כחלק מאותה התאהבות, ודווקא לאור יכולתו של המטפל להכיל אותה מבלי להיבהל, מתפתחות פנטזיות על התאהבות לכאורה גם של המטפל. לא לגמרי ברור מדברייך האם מדובר בפנטזיה/השערה/משאלה שלך ביחס למטפל, או שמא הוא הודה בפנייך שהוא אכן מאוהב בך. אם האפשרות האחרונה היא הנכונה, הציפייה היא שמטפל אתי והגון יפסיק לאלתר את הקשר הטיפולי, ויפנה אותך לקולגה, שכן במצב עניינים כזה נפגעת יכולתו להמשיך ולטפל בך מתוך עמדה ניטראלית ומקצועית. בברכה ליאת

קשה לי מאוד להיפתר מדברים אישים ישנים- ולא רק אישיים חפצים שהתרגלתי אליהם אני כן זורקת אם צריך אבל קשה לי עם זה מה זה אומר עלי? למה זה כך?

שלום אלמונית, כמי שחיים בחברת שפע, אנחנו נוטים לצבור במהלך חיינו ת??ל?י-ת??ל?ים של חפצים, רהיטים, דברי ערך ודברים פעוטי-ערך, חלקם אישיים מאד, וחלקם נחלת הכלל. אנשים נבדלים אלה מאלה במידת החשיבות שהם מייחסים לחפצים שסביבם. הנוסטלגיים שבינינו, זוכרים את סיפורו של כל חפץ, ומבקשים לשמר באמצעותו את ניחוחו של העבר. אחרים מוציאים ישן מפני חדש ללא נקיפות מצפון. ג'רום ק. ג'רום, בספרו "שלושה בסירה אחת" כותב נפלא ומזהיר - "השלך את הגרוטאות ידידי ! אל תכביד על סירת חייך, שים בה רק מה שממש נחוץ לך; בית חם ותענוגות צנועים, חבר אחד או שניים הראויים לשמם, מישהו שתאהב ושיאהב אותך, חתול, כלב, מקטרת אחת או שתיים, אוכל במידה הנחוצה, לבוש במידה הנחוצה, ומשקה קצת יותר מהנחוץ, כי הצמא מסוכן מאד. וכשתעשה כך, תיווכח לדעת כמה קל להשיט את הסירה, והיא לא תתהפך בקלות, וגם אם תתהפך, לא נורא, ציוד טוב פשוט אינו מתקלקל במים..." אני חושבת שכל זמן שהסירה שלך אינה חושבת להתהפך או לטבוע מרוב עומס, זה אומר שאת אדם שנקשר לחפצים, רואה בהם חלקים חשובים והכרחיים מהפאזל שמרכיב את חייך, רוחשת כבוד לעבר ומוכנה לתת לו נוכחות ממשית בהווה ובעתיד שלך. אם את (או מי מן הסובבים אותך) מרגישים שהסירה מתנדנדת ועומדת לטבוע מחמת המשא המיותר, כנראה שאת נמנית על האגרנים, המשתמשים באספנות הכפייתית כדרך להתמודד עם חרדה. במקרה כזה, מוטב להיעזר באיש מקצוע ולמצוא דרך טובה יותר לנווט את ספינת חייך בבטחה. :-) בהצלחה ליאת

איזה נזק פסיכולוגי יכול להיגרם לבחורה שבגיל 11 דודה נגע בה במקומות רגישים(פות)לא אונס?

שלום פלונית, המעשה שאת מתארת, גם אם אינו כרוך בהפעלת אלימות, הוא פגיעה מינית לכל דבר. חשיפה של ילד להתנהגות מינית, לתכנים מיניים ולמגע מיני לפני הגיעו לבשלות גופנית ורגשית נושאת עמה פוטנציאל הרסני לטווח הקצר והארוך. עוצמת הפגיעה והנזק תלויה במספר משתנים (משך הפגיעה, גיל הפגיעה, איכות מערכות התמיכה של הילד, מידת ההיכרות והקרבה עם התוקף, תגובת הסביבה לדיווחי הילד אם היו כאלה, ועוד ועוד). קשה לנבא מראש מהו הנזק שייגרם ומהי חומרתו, אך ברור שיש טעם להיעזר בתמיכה של איש מקצוע כדי למזער את ההשלכות. בברכה ליאת

מבקשת את רשותך בדיעבד,מקרה חירום )-;

איריס יקירה, ראיתי את המסר שלך, ונשימתי כבדה מאד. שולחת לך מכאן חיבוק אמיץ, ובקשה גדולה לשמור על עצמך בכל הכוח. אכתוב לך מחר מעט יותר, דרך המייל. החזיקו מעמד, שניכם. ליאת

אני ככ מצטערת .. אבל .. אני מרגישה נפילה עצומה .. שוב הפחד הזה שמציף אותי עוד ועוד כאב שמפלח את הגוף אני נאלמת, מתכנסת בעצמי והסיוטים חוזרים .. תמונות תמונות .. שלא מרפות אני שוב מרגישה ממוטטת מפחדת מעצמי .. לא יודעת מי אני ?מה אני עושה שוב במקום הזה ?..איך ?.. ליאת ?.. איך?.. טירוף .. זה דבר מבעית , וללכת לאיבוד ?.. פירושו להשאב לתוך סיוט ?... רגע .. אני אענה .. אני .. כן .. אני .. נשאבת יותר ויותר שוב לסיוט שלא נגמר.. ולא מוצאת את היציאה .. ויש בתוכי ככ הרבה מילים .. שרוצות לקרוע את השתיקה הזו שבי סתם מילים שנמצאות בפנים וגורמות לי לאבד שליטה.. סתם מילים שחונקות אותי ואין אויר .. מילים , מילים .. דיי שייצאו כבר .. כי כואב לי , כואב נורא, הראש כואב , הוא לא נותן לי מנוחה , והמילים בראש רצות , משתוללות , גורמות לי לבילבול נוראייייייי.. ואני יושבת וחושבת איך רבאקקק להוציא את המילים המזורגגות האלה ?.. איך לא להחנק איתם?.. ומרגיש לי שהכל חומק לי בין האצבעות .. לא מסוגלת לכלום עכשיו .. רק להעלם ..למקום שאיש לא ימצא אותי , שאיש לא יידע , לא ישמע .. לא רוצה .. רוצה רק שקט.. שקט מהכל .. מכל החיים האלה , יושבת וכותבת לך מנסה להרגע ..עכשיו , אבל איפשהו בפנים שלי , רוצה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי .. שונאת הכל .. בעיקר את עצמי ימים והלילות לא עוברים , הדברים שוב נתקעים , הכל חרא , המועקות האלה .. הגוף ששוב רדום ..והסחרחורות .. דיייי לא יכולה יותר ... נשארת חנוקה בין אלפי סדינים .. נשאבת כמו מגנט ..למטה .. פשוט נשאבת .. לרגע אחד חשבתי שאני כבר במקום אחר , כבר כתבתי לך אופטימי יותר .. וועכשיו כלום כבר לא סגור עם עצמי יושבת לעצמי, הראש משתולל ולא מתקשר לי עם הלב .. המון מחשבות ..המון ..רעיונות באויר לא מצליחה לקלוט רגשות .. תחושות .. רק רגש אחד פועל ומשתולל .. פחד !!!! פחד מהכשלון פחד מהנפילות המסוכנות האלה .. משתגעת מעצמי .. משתגעת מהפחדים שעוטפים אותי עכשיו משתגעת להיות בעולם האכזר הזה משתגעת מהכל ליאת .. אני מנסה .. אבל ..אני לא מצליחה להפעיל את הגלגלים במוחי , לאמץ ולו במעט את התאים האפורים ולגרום לרציונל לחזור לתפקד, פחות להרגיש , במודע ובמכוון , מנסה לא לתת לזה להשתלט עליי .. אפילו לחזור מחדש לשיטת ה"זיוף" למרוח חיוך שניתן להסגיר .. רק אם מתבוננים בעיניים העצובות , רוצה לחייך מעט ולהגיד שהכל בסדר , רוצה לשנות , אבל אני לא מסוגלת להמשיך .. פשוט לא .. ליאת .. אני מצטערת .. את חסרה לי בדיוק עכשיו .. ואני מנסה שוב לנשום , ומועקה ועוד מועקה .. משתלטים פה ואני מרגישה ריקנות .. יש לי טיפול בערב מאוחר .. איך אחזיק את עצמי עד אז..?.. אני עייפה עייפה נפשית ואין בי כח להמשיך הראש שלי עומד להתפוצץ מרגישה כמו בתוך בועה חנוקה , כואבת ופצועה את בכלל פה ?.. :-((( ליאת .. שרית

שלום שרית, לצערי לא הצלחתי להגיע ולהיות קרובה אליך בזמן אמת. מקווה שהפגישה הטיפולית הצליחה לרכך מעט את מדקרות הכאב. למרות ששמחתי מאד להיות איתך ב??טוב שהאיר לאחרונה, כדאי לזכור שייתכנו נסיגות ומהמורות, שאינן גורעות מן ההישגים שהושגו במאמצים כבירים. שמחה איתך עם כל צעד קטן קדימה, ומפצירה בך לא לפחד מול העקלתונים הבלתי נמנעים שבדרך. אנחנו ממשיכים ללוות אותך מכאן, עם כל הסבלנות והחמימות שרק אפשר. שלך ליאת

קראתי אותך הבוקר וחייכתי לעצמך .. הנוכחות שלך .. היא אכן מיטיבה .. ככ .. :-) כן לא הגעת ב"שעת האמת" .. אבל עצם הכתיבה אלייך כאן .. אפשרה לי לעבור את "גל הפחד" מהלבד שאחז בי.. הטיפול לא היה טוב אתמול , שתקתי המון .. לא מצאתי מילים למה שעובר עליי , תחושה ככ מעיקה .. שלחתי סמס לפסיכולוג שלי ביום שלישי , סמס לא קל .. אני רגילה כשבפגישה הוא מעלה את זה ביחד איתי ואנחנו מנסים להבין את הדברים , ככה יותר קל לגעת בחומר קשה שעולה לי .. משום מה הוא לא דיבר על זה בכלל .. חיכיתי וחיכתי שזה יבוא ממנו , ניסיתי לעקוץ אותו בכל דרך בכל מיני מילים שיוציאו אותו מיציבות .. הוא ניסה להבין איתי למה ..אבל בעצם לא דיבר על הסמס בכלל .. כמה דקות אחרונות .. אמרתי לו .. " ב' אתה באמת לא יודע למה אני ככה ?.. לא קראת את הסמס ביום שלישי "???? הוא היה בהלם ..פתח את הטלפון ובדק , הוא טען שלא קיבל שום סמס , שהוא מצטער .. שהוא מבין שאני יוצאת עם תחושת החמצה של משהו שלא קיבל מקום , שהוא מבין עד כמה האכזבה שלי היום ענקית והוא באמת מצטער .. נשארו כמה רגעים לסיום .. הסתכלתי עליו בעיניים , אחרי שכל הטיפול .. ניסיתי להסתכל רק על דברים אחרים חוצ מהעיניים שלו .. ומשום מה לא הצלחתי לענות לו על זה .. הלב נקרע לי מבפנים .. הייתי בטוחה בתוכי שהוא קרא ולא מסוגל להתמודד עם הדברים.. הוא ליווה אותי למטה (כן.. זו שעה מאוחרת) , אמרתי תודה , ונכנסתי לרכב , התחלתי לבכות בדרך .. היי .. אמרתי לעצמי .. אולי הוא באמת לא קיבל את הסמס , נפלאות הנייד לא ?.. הוא היה מגיב לא ?.. נותן לזה מקום , זה היה סמס ככ חשוב עבורי שבמילים בחיים לא הייתי מצליחה להוציא מעצמי דברים כאלה , אוףף ..ככ כעסתי עליו מהרגע שנכנסתי לטיפול , בסהכ , רציתי ממנו הבנה , אכפתיות , ..למה שכתבתי אלייו , ומשם באה השתיקה שלי כל הטיפול , ואפילו לא הצלחתי לדבר על זה כמו אדם נורמלי .. אז יצאתי מאוכזבת יותר ממנו , חנוקה מכאב שלא יצא .. והמילים רק נתקעות לי בגרון , מקווה שאצליח להתעלות על עצמי עד הטיפול הבא ביום שני ..אולי לכתוב לו שוב מה עבר עליי .. ולמה הימים ככ קשים .. (בתקווה שזה יגיע ....) אוףף איתי .. מאחלת שבת רגועה ושלוה .. שיהיה , סופש מקסים ליאת יקרה , תודה על הנוכחות.. מחבקת אותך שרית

היי ליאת. לא יודעת אם את זוכרת, אבל פניתי אליך בשבוע שעבר לגבי "הפיצוץ" שהיה ביני לבין המטפלת עקב הביטולים הרצופים שלי בלי להסביר לה שהמניע הוא רק כלכלי. אז חזרתי ודיברתי, והיא הצטערה בפני על זה שאיבדה את לרגע את העצבים שלה ושהיא לא הייתה צריכה להתפרץ בדרך שהיא עשתה. אני ישבתי שם קפואה, למרות שהלכתי עם המון דברים שם, אמרתי חלק, אבל היא שמה לב עד כמה אני כועסת ועד כמה שאני מתאפקת ושומרת הכל בפנים, (כי אחרת תאמיני לי הייתי פוגעת בה והכל נגמר). אנ ירוצה לחזור ורוצה להישאר איתה בינתיים, כי זו לא הדרך שחשבתי שאסיים את הטיפול, ולא בשלב הזה. אבל מצד שני ממש בא "להעניש" אותה על מה שעשתה (שזה בעצם גם להעניש את עצמי)- לא לחזור, לקחת חופש ארוך, להפסיק לדבר שם. אבל זה בטח לא יכאב לה כמו לי, ובסוף אנ יזו שתפסיד, אבל אני נפגעתי בצורה קשה, ולא יודעת איך אתן בה בחזרה את קצת האימון שהצלחתי לרכוש בתקופה הזו. מקווה שתוכלי לכתוב לי את כל מה שעולה לך לראש, גם אם לא בתור מטפלת. תודה בכל מקרה

שלום ש', בעיני, טוב שהחלטת לוותר על רעיון ה"ענישה", גם בגלל הנימוקים הנכונים שהעלית, וגם כי איני מוצאת כל עילה המצדיקה עונש. אם תקראי שוב את דברייך, תראי שמובלעת בהם איזו הערכה (בעיני מוגזמת) של כוח ההרס הטמון בכעס. אצטט אותך - " אחרת תאמיני לי הייתי פוגעת בה והכל נגמר" כעס הוא חלק מכל מערכת יחסים אנושית, וכך גם פגיעה ועלבון. אנשים מבוגרים מסוגלים ברוב המקרים (כפי שנוכחת בעצמך הפעם) להתגבר על תקריות לא נעימות, להירגע, ולחזור ולדבר באופן מכבד זה אל זה. שום דבר לא צריך להיגמר בשל ריב, בטח לא כשמדובר באנשים קרובים המקיימים ביניהם מערכת של אמון וקרבה. כרגע את ממשיכה להגיע ברגשות מעורבים, ואפשר להניח שבהדרגה תוכלי לשוב ולבטוח בה. אני ממליצה לך מאד לנסות ולקחת אחריות גם על חלקך באירוע, ולהמשיך את הטיפול ממקום של כנות ופתיחות, גם אם הוא יוגדר מראש כטיפול של פגישה אחת לשבועיים. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בת 25 ולאחרונה אני סובלת מלחץ רב בעבודה עד כדי כך שהגשתי התפטרות למרות שעליי לציין שמרוצים ממני בעבודה. אך השעות עבודה מטורפות לפעמים גם 18 שעות ביום והעבודה כל הזמן נעשית בלחץ גם העומס בעבודה לא הגיוני מאחר וזו עבודה תקופתית יתכן מצב של חודש ללא תעסוקה אך בשבועיים רוצים שאספיק עבודה של חודשיים, יש לציין שיש לי מספר מנהלים שגם הם בתקופה זו לחוצים ולוחצים עליי לסיים כמה שיותר מהר את העבודה. ולכן אני כל התקופה הרגשתי רע מאוד מה גם שמרוב לחץ אני לא מסוגלת לאכול כל עוד אני בעבודה. מרוב לחץ התפטרתי אך חייבו אותי לתת עוד מספר ימים כדי שימצאו מחליף אך אני לא מסוגלת לתת גם את אותם ימים, בכל זאת הלכתי לעבודה ועוד כעסו עליי אחרי 12 שעות עבודה ויותר למה אני לא נשארת כמו כולם עד הבוקר. (כן לפעמים עובדים שם גם 24 שעות רצוף) וכשאמרתי למנהל שלי שאני לא מסוגלת הוא קרא לי לשיחה וקרא לי ילדה קטנה. וזה שאני עובדת טובה זה לא אומר שאני צריכה ללכת "מוקדם" (לאחר לפחות 15 שעות) והוא אמר לי שאני לא יודעת מה אני מסוגלת ומבחינתו צריך להשאר בעבודה עד עלפון. וזו כבר תקופה שמרוב לחץ אני בקושי אוכלת הפסקתי ללכת לעבודה, ולפעמים יש לי הקאות ושלשולים רק מעצם המחשבה. אפילו עכשיו שאני כותבת אני עם דמעות. פניתי לרופא המשפחה ואמרתי לו שאני בלחץ מהעבודה, והוא אמר לי שזה שטויות והלוואי שאלו יהיו הצרות שלי בחיים ורשם לי כמה תרופות אך התרופות לא עוזרות לי כי אני יודעת שזה במחשבות ורק המחשבה, ואפילו הכתיבה כאן גורמת לי לדמעות. כי אני מרגישה שהשקעתי בעבודה וחוץ משעות עבודה את אף אחד אני לא מעניינת. בקיצור אני רק רוצה להרגע, האם יש לזה פתרון והאם התגובות הפיזיות שלי נורמליות כי נראה לי שאני משתגעת ואני פתאום מפחדת למות כתוצאה מהתגובות הפיזיות שלי. רוצה להרגע תודה, לחוצה בע"מ (-:

יקרה! פשוט לקום וללכת!! לאף אחד אין שום זכות להתייחס אליך בצורה כזו. במקום שלא מעריכים את העבודה הקשה והמטורפת שלך אין לך מה לחפש. שילכו ויחפשו אנשים אחרים להתעלל בהם. חבל שתבזבזי את השנים היפות האלה שלך על אנשים ומקומות עבודה כאלה. פשוט חוצפה. זה נקרא ניצול. בא לי בעצמי לבכות כשאני קוראת את מה שכתבת כאן. את לא צריכה לסבול בתורה כל כך קשה בעבודה שלך, אין שום סיבה להגיע לעלפון או לא להיות מסוגלת לאכול בגלל הלחץ. פשוט לא! ובהזדמנות חגיגית זו הייתי גם אומרת שלום ולא להתראות לרופא המשפחה שלך שגם ההתנהגות שלו לא משהו בלשון המעטה. את נשמעת לי בחורה חרוצה ורצינית שלא מפחדת לעבוד קשה. אני בטוחה שיהיו מקומות עבודה חדשים שיותר מישמחו לקבל אותך לעבודה וידעו להעריך את העבודה שלך. ולסיום לא נראה לי שאת הולכת למות בקרוב, להפך נראה לי שתקחי כמה נשימות עמוקות, כמה ימי חופש לגוף ולנשמה ותמצאי לך מקום חדש בו תפרחי ותגדלי. ים הצלחה.

18 שעות רצוףוגם 24??? נשמע גהנום! ניצול מחפיר!!!למה ה קרה??

נלחצת יקרה, לא נותר לי אלא להצטרף לשתי התגובות החמות שקיבלת, ולהרים גבה בשאלה - למה? אני לא מצליחה להעלות בדעתי שום סיטואציה אזרחית בה אדם נדרש לתפקד ביעילות מס' רב כל כך של שעות. במקומך הייתי קורסת מזמן (ולא שאני דוגמא למשהו...). אני מאושרת לשמוע שהצלחת להיחלץ מן התופת, ומצטרפת להמלצה לחפש לך מקום עבודה ידידותי ומתגמל. אם תגובות החרדה והלחץ (בטח שהן נורמליות במצב בו את נמצאת) יימשכו גם לאחר שינוי אורח החיים, אפשר יהיה לשקול התערבות פסיכולוגית או תרופתית. כרגע, את זקוקה למנוחה והתאווררות. ויפה שעה אחת קודם. הנה, ארגנו לך סוף שבוע מהנה. קחי אותו בכייף ! שבת שלום ליאת

שבת שלום וערב טוב, לכל באי הפורום ולכל מי שעודד אותי ועזר לי קצת להסתכל על המצב מנק' מבט יותר מציאותית. אכן קיבלתי את המלצותיכם למנוחה וזה מה שאעשה ולאחר כמה טיפות מצמחי באך וקצת מדיטציה הצלחתי להבין שאין שום סיבה בעולם עבורי לעבוד במקום עבודה אשר גורם לי להרגיש בצורה כזו ובתנאי עבודה כאלו ואני מתכוונת לנוח להרגע, ולהתחיל למצוא לי עבודה חדשה שבה יעריכו את יכולותיי ויהיו לי בה גם חיים ושאוכל לחזור לכל תחבייבי הישנים. כי שום עבודה לא שווה פגיעה בבריאות הנפשית תודה לכולם וגם על איחולי ההצלחה. חיים טובים ונפלאים כבר פחות לחוצה (-:

כתבתי אתמול לדוד השאלה הזו אבל נראה לי שהוא לא הבין אותי: "הייתה אי הבנה ביני ובין המטפלת שלי לפנ ישבועיים ואז הרבה דברים פרצו החוצה (מצידי ומצידה). היא טוענת שאני עצבנית עליה כי אני בעצם עצבנית על ההורים שלי ועל הקשר שלי איתם. דבר שמבחינתי הוא ממש ממש לא נכון, אף פעם לא הייתה לי הרגשה כזאת, ואני עדיין חושבת אם הייתי צריכה לבחור, הייתי רק בוחרת בהם. היא ממשיכה לחזור על אותו נושא כאילו שהיא כן רוצה שאתעצבן עליהם, אבל אני לא? מה לעשות עם זה? היא לא מצליחה להבין שאני אהבתי וממשיכה לאהוב ואין לי שום בעיה איתם. היא טוענת שאני פשוט לא נותנת לדברים לעלות." איך פותרים את זה? פשוט כל אחד רואה את הדברים מזויית ראיה אחרת, ואני מבחינתי אין לי בעיה עם ההורים שלי, והכעס שלי כלפיה הוא רק כלפי וכלפי התנהלותה בטיפול. דיברנו על זה אבל ממשיכה לרמוז לזה, ואפילו לצחוק כשאני אומרת לה את ההפך זה כבר מעצבן אותי.

שלום אנה, כמה חשוב לנו להיות מובנים במדוייק, להתפרש במדוייק, ולקבל אישוש ותוקף לרגשותנו. כרגע, בחוויה שלך, את לא מובנת, מתפרשת לא נכון, ומרגישה צורך לגונן על התחושות והרגשות שלך מפני איזה איום לא מוסבר. אינני יודעת מה הביא אותך לטיפול מלכתחילה, אך ארשה לעצמי להמר שקיימת בך איזו נכונות לחקירה עצמית מעמיקה. זוהי משימה חשובה ומאתגרת, הכרוכה בהתבוננות אמיצה גם אל נבכי ילדותך ואל יחסייך עם הדמויות שמילאו תפקיד מכריע במהלך ההתפתחות שלך. מהיותנו יצורים מורכבים ורב-ממדיים, כך נראים גם יחסי הגומלין שלנו עם סביבתנו, ועם הורינו בכלל זה. אני מאמינה שעם התקדמות הטיפול, ועם התרחבות היכולת לדבר את ה"שפה הטיפולית", תוכלי להתעכב גם על חוויות פחות הרמוניות עם הורייך מבלי לחוש אשמה או תחושת בגידה בהם. מעבר לנאמר כאן, אין לי אלא להסכים עם דוד, ולברך על ההזדמנות שנתת לעצמך להתמודד עם קונפליקט במסגרת המרחב הטיפולי ולצמוח ממנו. בהצלחה רבה ליאת

שלום לך ליאת, אני הגעתי לטיפול עקב אובדן של ההורים. תוך כדי טיפול העליתי את נושא התעללות של אדם זר. שמרתי את הדבר כל חיי אפילו מההורים שלי, ואני לא מאשימה אותם בשום דבר. אני מרגישה שאני האשמה, ואותו אדם שפל שפגע לי בחיים. חוץ מזה, אין לי שום כעס על אף אחד. "תוכלי להתעכב גם על חוויות פחות הרמוניות עם הורייך מבלי לחוש אשמה או תחושת בגידה בהם. " במשפט הזה גם את מניחה שיש דברים שאני מסתירה לגבי הקשר איתם. למה אתם הפסיכולוגים לא מאמינים כשמטפל אומר לכם שהיה לו כיף עם הוריו, ואם הוא יצטרך לבחור בחיים הורים, הוא היה בוחר רק בהם. באמת זה כך. אז איך אני צריכה לפתור את הנושא איתה?

היי ליאת, מה שלומך? את מכירה את הסרט "סיפורו של וויל האנטינג"? יש שם סצנה שהפסיכולוג אומר לוויל שהוא לא אשם בזה שאבא שלו הרביץ לו. וויל אומר לו שהוא יודע שהוא לא אשם. והפסיכולוג ממשיך לחזור על זה שוב ושוב עד שוויל פורץ בבכי. כאילו שהראש ידע, אבל הנפש עוד לא. בפגישה האחרונה התרחש משהו דומה שהזכיר לי את הסצנה הזאת. אמרתי לה על משהו (לא מכות, אל תדאגי...) שאני יודעת שזה לא קשור אלי, שאני הייתי בסדר. ובכל זאת היא המשיכה להגיד לי כמה פעמים שזה לא קשור אלי. ופתאום זה כל כך נגע בי, כמעט בכיתי... אולי גם אצלי הראש יודע והנפש עוד לא... היא הייתה רכה אלי. את יודעת, אני חושבת שהיא רוצה לטפל בי. אני בטח לא כל כך ברורה בהודעה הזאת. לא נורא, מה שתביני, תביני. שיהיה סוף שבוע רגוע. נורית

את יודעת.. נגעת פה בנק' חשובה מאוד שקשורה גם אליי. גם לי יצא להיפגש עם פסיכולוגית בהחלה הכל נראה לי כזה מוזר כזה כאילו מה כבר יכול לצאת ממפגשים עם דיבורים.. ואז הגענו לנק' שבה הודתי שבעברי הוכתי. לא יודעת איך זה יצא - כל כך מביך.. זה נפלט לי בעקבות השתלשלות עניינים לא מתכוונת כזו - כאילו ונפלתי באיזה רשת ו.. נתפסתי.. ואז דיברתי על זה! שנים שסגרתי פינה זו בלב וזרקתי אותה לים וגם לא היה אכפת לי! כי זה היה מזה מזמן.. וכיום אני בכלל לא מוכה וגם שכחתי לגמרי איך זה היה בדיוק וכמה סבלתי- כי זה היה נגמר הסתיים! מזמן מזמן.. ואז את יודעת מה היא אמרה? מילות קסם.. ברכות- " את לא אשמה" וואי, בחיים לא אמרו לי ככה! והרגשתי את הרכות שלה.. ואז נפתחתי אליה כמו ספר פתוח.. ואם בכיתי בטיפול? בטח שלא. אני לא מזילה דמעות על כלום.. אני אגיד לך דבר קשה- גם שהוכתי במכות ה קשות ביותר למדתי להתאפק ו..לא לבכות! וברור שלא הייתי בוכה גם בטיפול..בעצם אי אפשר לקרוא לזה טיפול כי זה היה רק כמה מפגשים וזהו.. אני וואיי)any way הכי מצחיק שטיפוס קשוח כמוני- כיום מזיל דמעות בלי שליטה את יודעת ממה? כשאני קוראת בספר "הנסיך הקטן"- על הנסיך שנפרד מהשושנה.. מצחיק..נכון?

היי נורית, את יודעת, לפעמים נדמה לי שהמטרה הכי חשובה של הטיפול היא ללמד אותנו לזנוח לזמן מה את הידיעה לטובת החוויה, לזנוח מבנים מאורגנים של סיבה ומסובב לטובת מה שנרשם בתוכנו דרך החושים. אני מקווה ששפת הרוך הזו, שהיא מציעה לך, תהיה גשר לאותם מחוזות שאין בהם ידיעה או וודאות, אלא התקיימות אוורירית ופתוחה, שמאפשרת זרימה והשתנו?ת. מבקשת להאמין שגם אם לא הבנתי את הדברים במלואם, לפחות לא הפרעתי... :-) סוף שבוע נעים ליאת

היי לך, אני שמחה שההודעה שלי נגעה בך. וצר לי כל כך שידעת מכות מה הן... טוב שזה יצא ודובר במקום בטוח ומכיל. הרכות הזאת מאפשרת... דרכה אני מצליחה לגדול ולצמוח (וזה כתוב שוב למטה...). גם אני לא הזלתי דמעות בטיפול, אבל תאמיני לי שאני בוכה אצלה בדרכים אחרות. אני רואה שגם אצלך הבכי מוצא את דרכו החוצה. אותי זה יותר משמח ממצחיק :-). אני בטיפול כבר לא מעט זמן ובא לי להציע לך לא להסתפק בכמה מפגשים, ולפנות לטיפול של ממש. אז מה את אומרת? וליאתי, איך את יכולה להפריע? נו באמת??? את צודקת, הרוך הזה שלה מאפשר לי להגיע לכל אותם מחוזות של אי וודאות. את יודעת מה היא עוד אומרת? היא אומרת שהנפש שלי לא מרגישה שמגיע לה לחיות. עכשיו הראש בא וצועק: "איזה שטויות!!!". ואני באמת חושבת שאני מתנהגת כאילו מגיע לי לחיות, ולחיות טוב! היא אומרת שזה בגלל שתמיד כשהעזתי לחיות קצת שילמתי על זה אחר כך ביוקר. ושזה לא הוגן שאני כן ומישהו אחר לא... הנה עוד פער בין הראש לנפש. מעניין מתי הנפש שלי באמת תאמין שגם לה מגיע... חוץ מזה, את לא נשמעת לי אי אי אי. לא יודעת למה. מקווה שאני טועה, מדמיינת או משליכה. שבת מקסימה! נורית

אני מטופלת בטיפול דינמי מאז 2005. הבעיה שאני עדיין הולכת לשם ולא מצליחה אפיל להסתכל בעיניה. אני זוכרת את כל סוגי הנעליים שלה וצבעיהם. אני לא מצליחה להסתכל ישר לפנים שלה. אני לא כזאת בחוץ, ולא כזאת ביישנית ושתקנית. אני כן לא משתפת אחרים , אבל יכולה לדבר על המון דברים בחיים, אבל אצלה אני לא יכולה אלא רק לענות על שאלות, אני לא מדברת באופן שוטף אצלה, ושותקת המון (ממש הרבה יותר ממה שבחוץ- כלומר הדבר לא משקף אותי בחיים האמיתיים). בא לי לפעמים להתפרץ, לצעוק הכל, אבל אני ממשיכה בהתאפקות שלי, ולא מצליחה לעבור את המחסום הזה. דבירנו על זה וניסתה המון לתת לי לזרום בשיחה אצלה ולדבר על מה שמדאיג או כואב, אבל היא התייאשה וחזרה לשיטת השאלות. למה זה קורה לי רק שם?

שלום בת שבע, בטיפול, בניגוד לחיים שמחוץ לחדר הפסיכולוגית, ההתמקדות היא בך, בעולמך, במחשבותייך, פחדייך, חלומותייך, משאלותייך - בכל מה שמרכיב את היותך את. גם אם זה נשמע פשוט, אנשים רבים - מסיבות רבות ומגוונות - מעדיפים להימנע מלפגוש את עצמם באופן כה ישיר, ובוחרים למתן את המפגש. חלקם בוחרים בשתיקה, אחרים מפזרים מסך סמיך של מילים מרחיקות, יש מי שינסו באופן לא מודע להפריע לתהליך באמצעות איחורים, ביטול פגישות, התאהבות במטפל, וכו'. טיפול מוצלח הוא זה שמביא בסופו של דבר למידה של אמון בסיסי, המאפשר יותר ויותר אותנטיות ופתיחות, ויכולת טובה יותר לדבר את עצמנו. לפעמים, כאשר לאורך זמן לא מצליחים להתגבר על מחסומי ההתנגדות, אפשר להיעזר באמצעים הבעתיים (טיפול באמנות, מוזיקה, דרמה או תנועה) המוכיחים את עצמם כיעילים מאד מול קושי ספציפי כזה. מעודדת אותך להמשיך ולחפש, בטיפול הזה או במקום אחר, את המרחב הנכון בשבילך. בהצלחה ליאת

אבל הבעיה ליאת שאני שונאת להתמקד בעצמי. אני יודעת להתמקד באחרים לעזור להם, להיום שם בשבילם, אבל פחדי, אהובתי, חלומתיי אני מעדיפה להשאיר לעצמי. פנייתי לטיפול הייתה בשביל לנסות ולתת לעצמי דחיפה בחיים, כי בשלב מסוים הרגשתי שהכל חוזר על עצמו ואין שום שינוי בחיים. אבל הבעיה שבחוץ אני תוססת, שמחה (למרות שהרבה חברים מכירים את הכאב שלי, ומעודדים אותי לדבר עליו, אבל לא מצליחים-אני פשוט טובה מאוד בלהסתיר). ואצלה אני גם ממשיכה להסתיר הרבה דברים ולהיות בתוך עצמי ורק עם עצמי. איך אפשר לפתוח דלתות ולתת לאחרים לכנס לסודות עולמך הפנימי.? שבת שלום לך

עכשיו הגיע הזמן להודות: יש לי פחד רציני מהחרקים הקטנים/גדולים האלה. אני לא מסוגלת לחיות איתם בדו קיום ולהיות יחד איתם באותו מקום. עכשיו, כשאני עייפה ולא מרוכזת אני מודה שהבעיה הזאת בהחלט משפיעה על אורח החיים שלי: אני עייפה כי בגלל הפחד מהג'וקים אני לא ישנה מספיק בלילה. אני עסוקה במלחמות איתם עד שעות מאוחרות. אמנם מרססת אך זה לא מרגיע אותי (מה גם שאני שונאת לרסס רק שלא מוצאת פתרון אחר) ואני הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה, מלאת צמרמורות וחרדות. ואז אני צריכה לקום מוקדם בבוקר לעבודה ואני עייפה ולא מרוכזת כי לא ישנתי מספיק בגלל הפחד מהג'וקים. אז אני מודה שהגיע הזמן לטפל בזה. מה סוג הטיפול הכי מתאים למצב הזה? גם עצות פרקטיות כ"פתרון מידי" יתקבלו בברכה.

היי יש פתרון מעולה לגוקים ,(לא לפחד.) ושמו בישראל:הדברה. חפשי בגוגל ",הדברה" קצת יקר... . אבל זול יותר ממטיפול. בהצלחה!

חחחח גם אני חשבתי לעשות הדברה מקצועית אבל אתה יודע מה הבעיה עם הדברה? שגם אז, כהכנה להדברה צריך לפתוח את כל הארונות, להוציא את הדברים וכו'. אבל יש כבר לפחות איזה ארון אחד שאני לא מעזה לפתוח כי אני יודעת שיש בו ג'וק... אז כנראה שגם הדברה לא תפטור אותי מהצורך בטיפול...

שלום נטע, אני חשה הזדהות עמוקה עם דברייך, ומודה שאימת הג'וקים הייתה אחת הסיבות שדחפו אותי להינשא למי שיוכל לפנות את גוויותיהם... (מבקשת סליחה מראש מכל חובבי הג'וקים באשר הם). וברצינות - הפחד מרמשים למיניהם (ג'וקים, עכבישים. זחלים וכיוב') נעוץ אבולוציונית בתקופה בה חיינו במערות או ביערות, כאשר היה בהם איום ממשי על חיינו. כיום, הגם שרובנו סולדים מנוכחותם של הג'וקים בבתינו, איכשהו למדנו לחיות בדו-קיום עמם, תוך שאנו מסתמכים על תרסיסים שונים, ומקווים שהם ייכנעו ראשונים. ברמה הפרקטית, אני מציעה לך לאמץ את הצעתה של א', להזמין מדביר רציני, לתקן רשתות קרועות, או לרכוש מזגן חדיש למקרה שאין רשת וצריך להסתתר מאחורי חלונות זכוכית. טיפ נוסף שאני זוכרת מתקופת נעורי בקיבוץ - בסיום הרחצה, הניחי על חורי הניקוז של המקלחות והאמבטיות אריח קרמיקה. אם תרצי להשתחרר מהפחד עצמו (ולא רק להתגונן) תוכלי ללכת לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, וללמוד בהדרגה להפוך את האויב לידיד-מחמד. מדובר בטיפול קצר יחסית ויעיל, המכוון להתמודדות עם פוביות ספציפיות דוגמת זו שלך. בהצלחה ויישר כוח ליאת

האריח מהקיבוץ של ליאת אולי יגרום לך לאשליה שעשית משהו, אל תסמכי על זה, וסליחה ליאת, אבל היצורים הללו לא זקוקים ליותר מסדקון מילימטרי כדי לעבור. מעבר לטיפול התנהגותי, שאת חייבת לעצמך כי חרקים יש בכל מקום, אז בקצת יותר כסף אפשר לארגן הכל כולל פינוי של אותו ארון מפחיד. נאמר עוזרת בית שתשכרי לכמה שעות לפני בוא המדביר, או אפילו חברה טובה שתעלה לך בכוס קפה. ובזמן שאת יושבת מול פסיכולוג טוב, תוודאי שהמדביר בעיקר מדביר את בורות הביוב בכל החצר, את אזור פחי האשפה ואת חדר המדרגות. ואם את בבית פרטי אז את היקף הבית שלך. בקיבוץ שלי, בניגוד לקיבוץ של ליאת, מדבירים רק את בורות הביוב, פעם בשנה ואין ג'וקים! משום מה יש לי הרושם שהאריח מגיע מהקיבוץ הארצי...

ליאת כבר פה? והנה רביעי בלילה, ואפשר לכתוב לך. רוצה לספר שחשבתי עליך השבוע. מה שלומך? דברים זזים, ואני בתהפוכות של רגש. התרגשות, חרדה, דאגה, ציפייה... עוד לא מצאתי דרך להחזיק את זה במעורבב, הלב שלי מקפץ בנתיים מאחד לשני, וזה מעייף לקפוץ כל הזמן... (במיוחד בשבילי, אני מה זה לא בכושר...) סוף סוף סיימתי את הפרזנטציה שלי לשיעור של מחר בבוקר. רגע אחרון שכזה, ולמרות שעייפה, לא מתחשק לי לישון. הלילות לא פשוטים לי לאחרונה, ומתקשה לכבות את האור... אולי אני אחזור לישון עם מנורת לילה... מה את אומרת? :-) גם איתה אני קופצת, מנושא לנושא, מביטחון לחשדנות. עומדת בזה בגבורה, הגברת שלי. קצת מדמיינת אותה כמו קנה סוף ברוח. נעה לה, אבל נשארת נטועה חזק באדמה. לא נשברת. סופגת ממני לא מעט, וממשיכה להישיר מבט גם כשהעיניים שלי מושפלות. לא קל לה איתי, גם לי לא קל איתה. כל הקירבה הזאת, ולפעמים אני כל כך רוצה להיעלם קצת, להחזיר לעצמי את המרחב המבודד שלי. להדוף אותה אחורה, מי היא בכלל שתתקרב ככה. אבל זה בדיוק העניין הרי, היא-היא זו שבחרתי. היא היחידה שמורשית להתקרב כך... היא והנמש. אבל איתו זה לא חוכמה. הוא שומע את המחשבות שלי, ואני לא באמת צריכה להגיד את הדברים בקול רם. והוא גם הכי שלי שאפשר, ואני הכי שלו. יצור אהוב כל כך. ליאת ליאת, אין פה שאלה, סתם הגיגים של שעת לילה מאוחרת (ואולי כדאי לנסות לישון בכל זאת, עוד 6 שעות כבר קמה...) אז אני אגיד שוב שחשבתי עליך השבוע (אני מחייכת לעצמי עכשיו :-)) והתגעגעתי (למילים) אז באתי :-) כמעט סופ"ש שמח נועם

נועם נועם, כמעט יממה חלפה לה בין קבלת הפנים החמה והמחוייכת שלך, לבין ההיענות המאוחרת שלי. לצערי, מפאת העומס של יום חמישי, אני מטפטפת את עצמי לכאן רק לקראת חצות. בטוחה שהפרזנטציה הייתה מוקפדת ומושקעת. אני זוכרת באיזו רצינות את מתייחסת לכל מה שאת עושה, ומאמינה שהתוצרים שלך איכותיים בהתאמה. מעודדת אותך להמשיך ולהגיח מתוך המרחב המבודד שלך, בעזרתה של מטפלת-קנה-הסוף שלך וכמובן לצידו של נמש הזהוב. תודה שאת משתפת :-) נדמה לי שאפשר לומר כבר בפה מלא סוף שבוע שמח ! ליאת

הוי, דוד דוד הנה הלכת וכבר אני מתגעגעת אליך.. שישהיה לך סופשבוע נהדר אתה פסיכולוג מופלא.. ונהדר.. כל כך רואים את זה מבעד למסך.. את יכולת הנתינה שלך, הרצון לעזור, הכבוד הרב שאתה רוחש לכל גולש וגולש כאן... פשוט כיף איתך בפורום מרגישים את האנרגיות הטובות שלך.. ולליאת החמודה- אני מקדמת את פנייך בברכה.. לסופשבוע מלא בעזרה ונתינה..

נזכרתי עכשיו בחוויית ילדות, בה האבא (שלי, למרות שבשבילי הוא לא מתפקד ככזה) התפרץ וצעק במשך דקות ארוכות בחדר אוכל של איזשהוא מלון עלי ועל אחיותיי. היינו תמיד ילדות טובות. הדברים ה"רעים" היחידים שעשינו היו, למשל, לדבר בלחישות ליד השולחן, כשההורים רוצים שקט מוחלט... בקיצר, הוא התפרץ ואני חשתי מבוכה כזו גדולה, שפשוט עזבתי את השולחן והלכתי לי לאיזה חדר מדרגות. סתם משהו שנזכרתי בו

ערב טוב, המנגנון החידתי הזה, שמציף - כמו משום מקום - תמונות וזיכרונות נידחים, הוא אחד הכלים המרכזיים בעבודת הנפש שלנו. מעניין מה גרם לתמונה הזו לחזור אלייך בחדות כזו, והאם יש בה כדי לתרום להבנה כלשהי שלך לגבי מי שאת היום. תודה על השיתוף. :-) ליאת

שלום רב! מאז סיימתי את לימודי, קשה לי להשתלב במעגל העבודה. במהלך התואר עברתי התמחות במהלכה קיבלתי משובים חיוביים על רמת הידע אך משובים שליליים על ביטחון עצמי וסמכותיות. לפני כשלושה וחצי חודשים התקבלתי לעבודה הראשונה במקצוע ופוטרתי לאחר חפיפה בת חודש וחצי בטענה הפוכה, נאמר לי כי למרות הביטחון שאני מפגין בעבודה עם אנשים, אינני יודע מספיק מבחינה מקצועית. יש לציין כי את התואר סיימתי בהצטיינות וכי לפני כן לא הרגשתי כבחור חסר ביטחון (להיפך תמיד נחשבתי כמוביל בחבורה). מצד אחד אני מרגיש כאילו התנכלו לי, המקום בו עברתי את ההתמחות ידוע כמקום בו מתנכלים למתמחים (לפחות אישרו לי את סיום ההתמחות, לא לכולם מאשרים) וגם אני מרגיש שלא הסתדרתי עם הבחור שחפף אותי בעבודה (הוא נטפלה אלי לקטנות וגרם לי להראות לא מקצועי ליד ההנהלה). אני יודע שרמת הידע של חברי ללימודים שעובדים במקצוע אינה טובה יותר משלי. מצד שני אני חושב שאולי משהו דפוק אצלי. איך פישלתי פעמיים?? בכל אופן מאז קשה לי למצוא עבודה, הביטחון העצמי בתחום המקצועי (שלא נשאר ממנו הרבה אחרי ההתמחות) ירד לרצפה. אני מרגיש שבשתי המקומות השקעתי כל כך הרבה לימודים, זמן ואנרגיה ויצאתי כל כך פגוע. אם במהלך התואר הרגשתי חכם, מקצועי ובעל ביטחון עצמי והיתי בטוח שאצליח בחיים עכשיו אני מדוכא, המוטיבציה שלי מאוד נמוכה ואני לא רואה איך אתקדם בחיי המקצועיים. או שאני לא בסדר או שאין לי מזל, אני לא יודע מה עדיף להיות. אני רוצה ללמוד משגיאות העבר במטרה להניח אותו מאחורי ולהתקדם אך אני לא מבין מה עשיתי רע, אני אני משוכנע כי הייתי בסדר. אני כבר לא בטוח אם אני רוצה לעסוק במקצוע ואפילו חשבתי לשנות כיוון. אך זו לא אופציה כי גם בשביל זה צריך כסף, אני לא עובד ואני לא רוצה להתחיל ללמוד שוב בגיל 29. אני ממשיך לחפש עבודה במקצוע, למרות שקשה למצוא (אין הרבה ביקוש) אך אני יותר מפחד מהחלק שאני אמצא. הבעיה אצלי היא שקשה לי להתמודד עם הדברים האלה, אין לי איך לסגור מעגל ואני יחשוב על התנסויות אלו כעל כשלונות/אסונות בחיי בכל פעם שאזכר בהם, גם אחרי שאמצא עבודה. חברה שלי לא מבינה אותי,היא אומרת לי שהחיים ממשיכים וצריך להיות חזקים. הלוואי ויכולתי לומר לעצמי היה לי רע והתחשלתי, במקום זה אני מרגיש שהיה לי רע ואני לא רואה שיהיה לי טוב.אני לא יודע איך להתמודד עם תחושת הכישלון הזו? מה לעשות? איך להחזיר לעצמי את האמון בעצמי?

שלום אביחי קלישאה מפורסמת אומרת שכל כשלון וכל התנסות היא הזדמנות לגדילה ולהפקת רווח. וכמו רוב הקלישאות, גם זו נכונה ברובה. השאלה כמובן היא איך עושים את זה. מתיאורך עולה שאתה נמצא בתקופה לא פשוטה. תקופה של משבר, תהיות לגבי העתיד, לגבי עצמך וערכך הממשי. המחשבות המציפות ומתקיפות אותך הן חלק ממשבר זה וכל הזמן שהן מהוות את החלק הדומיננטי במחשבותיך, יהיה לך קשה להתאושש ולהחליט לאן אתה ממשיך. הייתי בהחלט מציע לך לפנות לאיש מקצוע, על מנת לראות כיצד אתה מצליח להבין טוב יותר את ההתרחשויות האחרונות ובעיקר, כיצד אתה מצליח לשפר את תחושותיך הנוכחיות ולהחליט מה הן המטרות אליהן אתה שואף להגיע בעתיד. בהצלחה דוד

מרגישה כמו איזה מישהי שנמלטת ..ממקום למקום אחת שמחפשת לעצמה איזה חוף מבטחים .. הכל ככ סוער בתוכי .. ואני .. רק ממשיכה לבדוק את הקרקע .. האם היא טובה בכלל ? יציבה ? האם אני יכולה כבר לעצור לנוח ?.. כן .. הטיפולים קשים .. וכן .. התחושה שהוא שם בשבילי .. היא באמת יותר יציבה בתקופה האחרונה , אבל .. משהו בתוכי מקבל תחושה של בלבול .. חוסר אונים .. תסכול .. תמונות , תמונות של כאב עולים בתוכי ולא מרפים .. ואני .. לא יודעת איך לקבל אותן.. לא יודעת איך לספר לו בכלל .. על אבא שפגע בי מינית ?.. אבא פאק .. כן.. א ב א . איך ?.. איך הוא יוכל לעמוד שם מולי ולהיות עד לסיפורים המזעזעים האלה שעולים בתוכי אחרי 20 שנה ?... האונס ..שחוויתי בגיל 18 שבגללו בכלל הגעתי לטיפול .. היום .. מקבל מימד אחר , גוון נוסף לעומת ההזכרויות הנוראיות האלה שהתפוצצו לי בפנים בגיל 30 .. אני עייפה , כן .. מודה .. הריצה הזו אל עבר הלא נודע , החיפוש הזה אחר מרגוע לנפשי .. אוףף אין לי כח כברררררררר. אני עוד נזהרת ובודקת ובוחנת .. לא מצליחה להתמסר במאת האחוזים .. כל חשש אפשרי נדבק בי .. ככ רוצה להאמין בו שהוא יכול לשרוד איתי את התופת הזו .. וכן.. אומרת לעצמי ..שהוא כאן שנתיים קשות של טיפול , עם קשת תחושות ורגשות ..של עליות ומורדות , כעסים ואכזבות , שמחה , עצב ואפילו אהבה וחיבה עמוקה והוא נשאר .. ואני .. אז מה ?.. זה לא מספיק לי ?... מה עוד הוא צריך לעשות בכדי שאצליח לפתוח את הפה הנעול שבי ולשחרר את הנורא הזה מכל ?... עד מתי ?... מרגיש לי שאני עדיין ככ בודדה בטיולים הנפשיים האלה ,. למרות שהוא שם איתי .. מרגיש לי איך שאני פוסעת בתהומות ככ עמוקים , צועדת, מטפסת , מחזיקה , נופלת .. אוףף די!!!! עייפה !!! בא לי כבר להכנע , לוותר לכאב העצום הזה .. ליפול לתוכו ולא לקום .. ולא .. דוד זה לא ממקום של רחמים עצמיים.. ולא איזו סוג של כניעה או חולשה .. פשוט עייפה ..:-( אני כן מנסה בחודשים האחרונים בעיקר .. כמעט וכל בוקר , לקום .. לחרוק שיניים , לצאת , לטפס .. לא לוותר לעצמי זו ממש מלחמת השרדות יומיומית ..!!!!!! אבל ..לאלאלא ..!!!!! הנה .. אני ממשיכה וכן נופלת .. הנה אני כאן .. ואני כן פשוט נופלת .. אני מחליקה ונופלת עמוק ועמוק .. ואני מפחדת מהתחושות האלה שוב .. אני משננת לעצמי בכתיבה עכשיו .. דיי שרית .. את חייבת .. את חייבת את מבינה ?... יש לך ילד קטן ... ובן זוג שזקוק לך , חברים שאוהבים , מטפל אכפתי .. אז מה קורה לך ?.. שוב במקומות האלה ?... נו דיי .. אולי מספיק ?.. את לא מבינה שזה הסוף ?.. לא יכול להיות טוב יותר ?.. מה חשבת לעצמך ?.. חשבת שמה ?... חשבת שתצליחי לעבור את זה ככ בקלות ?... שהתחושות הקשות האלה יחלפו ?.. חה .. אולי דיי על מי את עובדת ?.. על עצמך?.. אולי תנסי הפעם .. להבין .. שאת כבר לא במקום ההוא ?.. שאף אחד לא יכול לפגוע בך היום ?.. אולי דייי איתך ..?? את חייבת לזוז מהמשבצת הנוראית הזו שנכנסת אלייה שוב בימים האחרונים .. אבל .. דוד, אני לא מצליחה ..הטיפול רק מחר ..ואני ..עד מתי אדבר לעצמי ככה ?... אז כן אני מנסה ליזום.. להרים טלפון..למישהו לדבר..להגיד משהו.. כל דבר..רק לא לשתוק עכשיו !!!! פשוט לא לשתוק .. כי אסור !!! אפילו אם רק להגיד שלום.. לשאול מה נשמע.. רק ..לחייך.. גם אם זה יהיה לשים מסיכה על הפנים ! כן ..מנסה ליזום.. אולי אילו רק לצאת החוצה, לנשום אוויר, כי אין לי אויר .. החלון פתוח , והכל מסתחרר .. צריכה לראות אנשים, לראות עצים,לראות שמים ,לראות כוכבים, ((((((((כל דבר))))))))))) העיקר לראות ולהרגיש שיש ..עולם אחר !! אני רוצה להיות בעולם אחר .. בבקשה .. רוצה להגיד בכל חזק , שאסור לי להיות לבד!!! רוצה להגיד , שאני רוצה מישהו לידי!!! עכשיו .. להגיד,.. בעצם אני רוצה לצרוח!!! רק להגיד!!! אני רוצה להעסיק את עצמי, לקרוא,לכתוב,לישון, רק להעסיק כבר.. אוףף .. צריך שוב .. לנסות לחייך.. לשים מסיכה! ולנשום.. הרי, אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שכואבת" כל הזמן אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שעצובה" כל הזמן אנשים אוהבים מסיכות, ובעיקר ..חיוכים!!! ((((((((((((( לא ?!?)))))))))))))) אז .. לחייך, לשים מסיכה ולנסות לנשום.. ושוב מהתחלה .. ליזום ... שרית

שלום שרית איך עוברים את זה? איך מעבירים את הזמן ואיך מזרזים תהליך, שמיטבעו הוא איטי, מפרך ומלא במהמורות? את יודעת, אין לכך תשובות ברורות. קבועות. אבל נשמע שאת עושה ככל יכולתך, נלחמת, ותופסת את מה שיש למענך ולמען היקרים לך. ולא ניתן לצפות ליותר. ואולי, אולי, חלק ממה שיכול לעזור הוא אם תלמדי לסלוח לעצמך יותר, לקבל את עצמך יותר, עם פחות כעס עצמי, ולראות כיצד למרות הכל, למרות הזעקה בפנים, את מצליחה להמשיך לנשום, ליזום, לצאת. להמשיך בדרך. להתראות דוד

שלום, בפגישה הטיפולית החלנו בפעם הראשונה לדבר על פגיעה מינית שהייתה לפני כשנה (לי). עד כמה שאפשר להגיד דיברנו-למעשה לא ממש הרגשתי שם. בחילה נוראית וכאבי בטן והרגשתי איך החדר מסתובב סביבי או שאני מסתובבת בתוכו. לא אמרתי זאת למטפל לא יודעת למה, אולי לא יכולתי. אך פה לא השאלה-התייבש לי הפה בדרגה שלא נשארו נוזלים לחלוטין בחלל הפה, ברגע שזה קרה נזכרתי בתחושת ילדות זהה בה הפה היה מתייבש עד כדי שלא יכולתי להוציא מילים מהפה, לא זוכרת באיזה הקשר וכל התחושות עם התחושה של הילדות יצר לי מן בלבול כאילו הכל יצא מהקשרו, התחושת ילדות עם היובש בפה הצטרפה לכאב של הדיבור על הפגיעה המינית. אולי תוכל להסביר לי מי נגד מי ולמה הכל התערבב? תודה

יקרה קראתי את המילים ששלחת למטה, נכון את לא מגיבה והפעם החלטת שכן וזה מחמם לדעת שלא התייאשתי והצלחת לצאת מהמסתור:-) שמחה שאת פה:-) ממה שאת כותבת פה הייתה פגישה כואבת מקווה שאת לא לבד! אני פה בשבילך בילבי ילדת הברזל

שלום נקודה אני חושב על עד כמה הבקשה שלך מובנת וטבעית. עצם פתיחה של ארוע כזה בחדר הטיפול בוודאי מציפה רגשות כה רבים, מחשבות ותמונות, שאין פלא שהכל מתערבב, מסתחרר סביב, נקודות המשען המוכרות נעלמות פתאום והבקשה הכי טבעית בעולם היא לסדר. שמישהו יעשה סדר ויחזיר את היציבות בעולם על כנה. המשאלה הכי לגיטימית שיש. ועם זאת, הייתי מציע משהו אחר. את רק מתחילה להעלות עכשיו את הדברים ולמרות שהדחף המידי הוא לסדר אותם, הייתי בכל זאת מציע לך להתאפק ולבחון אותם, כפי שהם. עם כל הזוועה שבדבר. ההגעה לסדר הנכון, ההבנה של מי נגד מי, איך דברים קרו והיכן את נמצאת ביחס אליהם, אלה הן המשימות שלך כיום בטיפול ואלה משימות שלא נכון שאף אחד יקח לך את הזכות עליהן. כך שהדבר הנכון בעיני הוא ללכת עם השאלות האלה, עם הבלבול והבהלה הזו, חזרה לטיפול - שם המקום להוציא את הכל. ואח"כ - לעשות סדר. בהצלחה דוד

טוב האמת שאני קצת נבוכה לדבר על זה...אבל אני חייבת לטפל בזה... אני קנאית מודה! אני מקנאה בחברות שלי אני מקנאה באנשים מצליחים אני מקנאה אם מישהי נאת יותר טוב ממני,עשירה,וכו פשוט קנאית זה גוזל ממני אנרגיות אמנם הסביבה לא ממש שמה לב כי אני אלופה בלהיות מפרגנת במידה וטוב טעם זה לא שאני לגמרי לא מעריכה את מי שאני ואת מה שיש שלי פשוט אני מקנאה ללא הפסקה זה גורם לי לחוסר שקט ולפספס אותי את עצמי ולהנות ממה שיש לי אני מנסה להתגבר על זה אם כך...לא ממש מצליחה לצערי אשמח מקרב לב לתגובות מקצועיות שאוכל ליישםם על מנת להיתפטר מהרגשות השלילים האלו שממש מתישים אותי בברכה ותודה על ההקשבה ניקול

שלום ניקול25 מוזר עד כמה הקנאה, אחד מהרגשות האוניברסליים והאנושיים ביותר, זוכה בדרך כלל לגינוי ומעורר תחושות של בושה ומבוכה. כאילו זה סוד, שכל אדם שומר לעצמו, עד כמה הוא מקנא ובמי. ובגלל תחושת הסוד הזו, אנשים באמת לא מספרים אחד לשני על הקנאה שלהם, וכלפי מי היא מכוונת. חברים, בני זוג, בני משפחה, אנשים שמדברים אחד עם השני על הכל, לא מעיזים לדבר על הקנאה. והאמת הפשוטה היא שכולם מקנאים. את, חבריך, אנשים שאת מכירה, אני. כולנו מקנאים. והחלק החשוב הוא שקנאה, מלבד זה שהיא מכבידה על האדם ותופסת זמן ועושה רע בבטן, היא רגש חיובי מאין כמוהו: קנאה, במינון נכון, היא פעמים רבות הרגש המדרבן אותנו להתקדם, לעשות דברים נוספים, לא לוותר. פשוט רגש חשוב, עם יחסי ציבור מאוד לא מוצלחים.. או.קי. אחרי ההקדמה ההכרחית הזו (ומקווה שלא עייפתי מידיי) אני אומר משהו יותר ספציפי. קנאה היא רגש חיובי ותורם כל זמן שהיא לא משתלטת יותר מידיי על האדם, תופסת את רוב זמנו ובמקום לדרבן אותו משתקת אות וגורמת לתחושות של חוסר ערך. במקרה שכזה, החשד נופל באמת על תחושת ערך עצמי פגומה, המופיעה, במודע או לא, בהרבה אינטראקציות חברתיות. מול האדם בו מקנאים עולה תחושת חוסר הערך הזמינה כל כך ומייד מתחילות מחשבות של השוואה, כגון "אני בחיים לא אצליח ככה", "למה אחרים תמיד מצליחים/יפים/עשירים ואני לא" וכדומה. את מבינה את העניין. והמחשבות האלה מובילות לכעס על האדם בו מקנאים, לדכדוך ואשמה כלפי עצמך..ועוד. בקיצור, שתי עצות. הראשונה היא שתבדקי עד כמה הקושי שלך עם הקנאה הוא בעיקר בושה על כך שאת חשה אותה ואם כן, דברי על זה עם אנשים סביבך (מומלץ עם הכנים יותר) ותוכלי להירגע, כאשר תגלי כי את רחוקה מלהיות היחידה שמרגישה כך. אם בכל זאת את מרגישה שהנושא מציק לך יותר מאשר לאחרים ומפריע ממש בחייך, הייתי מתחיל לעבוד ברצינות על ביסוס הערך העצמי שלך ועל היכולת להלחם במחשבות שליליות שלך לגבי עצמך. כלומר, במקרה שכזה בהחלט הייתי ממליץ לפנות לטיפול. בהצלחה דוד

על ההקשבה התמיכה והפרגון בהלחט סידרת לי דברים בראש מעריכה מאוד מכל הלב רב תודות