פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי חברה שלא מזמן נפתחה אליי שבילדותה שהייתה די קטנה נפלה קורבן ל.. אני מתבייש אבל רוצה לעזור לה. ממבוכה שאלתי אותה שאלות חודרניות כמו האם היא עדיין חושבת עליו כשאנחנו מקיימים יחסים- לדעתי כן משהו חסום אצלה היא לא מתרכזת מספיק כאילו במישהו אחר הרגשתי את זה.. והיא גם הודתה שכן לא תמיד זה בשליטה שלה. ומה היה סוג המגע. שאלתי אם בוצעה חדירה. אמרה שהיה הכל חוץ מהאקט עצמו בעיקר ביקש ממנה מן אוראלי. נשמתי לרווחה. אז אמרתי לה שהיא צריכה לשכוח מזה לגמרי כי לדעתי זה סתם "מזמוזים" אם לא היה חדירה אז זה סתם חסר משמעות. הרגעתי אותה שזה שום דבר. שנמשיך הלאה בחיינו. אם הייתה חדירה אז זה כבר היה חמור ואונס. אבל אני שמח שלא- אז הכל חסר משמעות. האמת ידעתי שיש משהו בעברה ודמיינתי שאולי ופחדתי שזה אונס אבל שהיא נפתחה אליי עם כל הפרטים כל כך נרגעתי שזה לא אונס. אבל- במקרים האלו האם חדירה עושה את ההבדל או שגם בלי זה אמור להשפיע אותו דבר. סליחה על השאלות הדוחות האלו שנראות סוטות אבל אני באמת צריך עזרה פסיכולוגית בבקשה. אני קצת מבולבל. אין לי עם מי לדבר על זה.

אתה באמת מאמין/חושב שאם לא היה את האקט של חדירה אז זה לא חמור? איך אמרת??? "זה שום דבר"???? היא צריכה לשכוח מזה כי זה סתם "מזמוזים"???? אולי אתה גם חושב שהיא נהנתה מזה ורצתה בזה????????????????????????????????????????????????????? אולי חשבת שאם היא סגורה או "חסומה" כמו שהגדרת, ואם היא "חושבת" עליו בזמן שאתם יחד וזה לא בשליטה, אז אולי, אבל רק אולי, אולי היא עברה טראומה??? גם אם "זה שום דבר כי לא היתה חדירה"?????? אולי ה"מחשבות" שלה עליו בזמן שאתם יחד זה פלשבקים או ניתוקים או אלוהים יודע מה זה בדיוק שעובר עליה בזמן שהיא מנסה להיות איתך??? חברה שלך, וטרחת לשאול את כל השאלות החודרניות האלה שלך, וטרחת להמעיט ולבטל את שקרה לה ומרגיש לה, ואני מניחה שבדבריך נגרמו לנפש שלה עוד כמה דברים... חברה שלך.. ושאלה אחת של רגש, של אכפתיות, של אהבה, של דאגה.. שאלה אחת או הבעה אחת מאלה לא היתה ממך כלפיה... אפילו לא אחת קטנה... ורק שתדע... שום דבר לא חסר משמעות... גם אם לא היתה חדירה... שום דבר שקרה שם הוא לא חסר משמעות. כל דבר שהיה שם, כל אקט, כל שהייה, כל מה שאמר לה, כל מה שעשה לה, כל מה שהכריח אותה, כל מה שכפה עליה, כל מה שאתה רק יכול לחשוב עליו (או כנראה לא יכול לחשוב עליו) - הכל הכל בעל משמעות. הכל.

קשה לי להבין מה עובר עליה. אני שמח שלא הייתה שם אלימות וחדירה כי זה דבר מכאיב פיסית לילדה קטנה והיה גומר אותה לגמריי והשאר לא. אבל דבר אחד ידעתי מזמן וחשדתי- זה מרגיש בזמן היחסים כאילו היא חושבת על אחר. אף פעם לא הבנתי למה היא לא נהנית עד הסוף למה כואב לה בזמן ה.. למרות שאני עדין איתה ומתחשב. לא הבנתי למה היא לא מתרכזת? ועכשיו אני יודע מה קרה- היא פשוט חושבת עליו בלי שתהיה לה שליטה על זה. יש לה הרבה אשמה ובושה על זה. אבל אני מבין את זה וסבלני. מחכה שיעבור. סליחה שפתחתי סוגיה נוראית עבורכן. אולי לא הכי מתחשב מיצידי. אבל אני מחפש קצת עזרה. סליחה שפגעתי בדרך.

שלום למבולבל, מפנה אותך לקישור - אתר חשוב, בו יש הסברים רבים על תקיפה מינית מסוגים שונים. הפגיעה שתיארת בדברייך חמורה מאד, חווייה איומה ונוראית לכל דבר, למרבית הצער, אין להקל ראש... נסה לקרוא כאן, אולי זה יוכל לסייע לך ולכם להתמודד עם המצב, עם החרדות והבלבול, ואולי שווה גם לשקול פנייה שלך לצורך עזרה או הכוונה אצל איש מקצוע אמיתי. הנה הקישור: http://www.macom.org.il/definitions.asp

שלום למבולבל ייתכן והייתי צריך לענות לך מייד לאחר שהעלתי את הודעות ההמשך, כי אני מבין שאתה עכשיו, בנוסף לבלבול, מרגיש גם אשמה וחשש על הפגיעה שנגרמה בשל שאלותיך. הסיבה שהעלתי את התגובה העצבנית והפגועה לא הייתה על מנת לגרום לך הרגשה רעה, אלא כי חשבתי שדווקא דרך קריאה של תגובה כזו תוכל להבין טוב יותר את חברתך וחלק מתחושותיה. בניגוד לתגובה הזועמת, אני לא שומע כוונה רעה בשאלותיך, אלא להיפך: הרבה חרדה, מבוכה ורצון אמיתי לעשות את הדבר הנכון ולעזור. במובן זה, דווקא הקישור שנשלח אליך יכול לסייע לך. אני גם חושב שהפנייה לפה וההשקעה במחשבה על כיצד להתנהג מעידה על איכפתיות רבה מצידך. העצה שאני יכול לתת לך היא זו: בעיקר להקשיב. הדחף הטבעי הוא "לעשות" משהו - להרגיע, לנחם, לומר שלא מדובר במשהו רציני, לטשטש את הכאב..אבל נדמה לי שזה לא מה שבאמת יסייע במצב. ואולי באמת הדבר שיכול לסייע בעיקר הוא לתת תחושה של הקשבה, שאינך נרתע, אינך נעלם אך גם אינך מתעלם ושאתה שם, לצידה ואיתה, בסבלנות ובקצב שלה. זו עמדה שחשוב לנסות ולשמור עליה מול הרצון לעשות את הדבר "הנכון". הרבה פעמים, מרוב ניסיון לעשות את הדבר ש"צריך לעשות" אנו עסוקים בחיפוש ובתהיות פנימיות ומפסיקים להקשיב למי שמולנו. ככל שאתה יכול, נסה להישאר עם מי שמולך. להתראות דוד

דברייך נגעו בי בעוצמה, ואני רוצה לחלוק איתך מסיפורי. הפסקתי טיפול אחר שנה וחצי ועברתי לטיפול תרופתי. באופן אבסורדי השינוי הטוב ביותר שיצא מהתרופות הוא שינוי פסיכולוגי, התנהגותי ואז תודעתי. מצאתי את עצמי נאלצת להתנהג באופן שונה מהרגיל, פתאום שיצאתי עם חברים, אז כבר לא יכלתי להתחבא מאחורי כמה שוטים של אלכוהול, ואז ראיתי את השדים שתמיד היו שם. היה לי מאוד קשה להשתחרר ולהנות, כל רגע הייתי עסוקה באיך אני נראית, איך אני רוקדת, כמה בחורים התחילו איתי וכמה עם חברה שלי. תוך כדי המאבק וההתעוררות, נזכרתי בסיבות שהביאו אותי לטיפול- והן בעיקרן הרצון להרגיש את החוט המחבר בין כל תחומי החיים, את הרצון במהות, ובהכרות עם עצמי. הרצון להפסיק את ההרגשה שאני צופה בסרט של מישהו אחר, ובאמת לחיות את החיים. בטיפול הפסיכולוגי המטרה הזו התפספסה במקצת, הרגשתי שגם הוא הופך להיות סוג של "כדור"- שעה בשבוע שאני מוציאה בה קיטור וחוזרת לדפוסי ההתנהגות הרגילים ברגע שנטרקת הדלת. אני, להפך ממך- סירבתי לקחת תרופות. החוויה של ללכת לפסיכיאטר היתה קשה מנשוא.אספתי המלצות חוות דעת ומחקרים. מעבר להקלה (הלא מאוד משמעותית) בסימפטומים של הדכאון, השינוי המשמעותי הוא שהתחלתי לשאול את עצמי מה אני באמת עושה כדי שיהיה לי יותר טוב. ההבנה שיש לי אחריות על החיים שלי היא התוצאה המשמעותית של התרופות. לדעתי, זה לא משנה מה הדרך, טיפול או תרופות או ספורט או קואצינג או הילינג וכן הלאה (דעה שלי ללכתי עם מה שמעורר אצלך ניצוץ ומוטיבציה ובעיקר מה שכיף לך), אף טיפול לא יעזור אם לא תרצה. משנה הרצון האמיתי לחולל שינוי בחיים ולחיות חיים אחרים וההתחייבות הפנימית לדרך שהתוצאה שלה והעיתוי שלה לא ידועים. מאוד נחמד לקחת תרופה פעם ב.. ולדעת שתוך כמה שעות או שבועות תרגישי יותר טוב, סוג של תגמול מיידי בהשוואה לתגמול הרחוק ווהערטילאי של ההכרה עצמית. תגמול מיידי שבאמת חסר לנו בחיים כבוגרים לדעתי. תסתכלי על הילדים שלך, כמה הם נהנים מסתם שטויות.. בסופו של דבר אלו החיים שלך, לא של הפסיכולוגית שלך וזו הבחירה שלך איך לחיות אותם. ואני מזמינה אותך לשאול את עצמך, אם את רוצה, מה הביא אותך לשבת בפעם הראשונה אצל הפסיכולוגית ומה המשמעות של טיפול פסיכולוגי עבורך, אם המטרה הייתה רק הקלה בסימפטומים אז באמת אולי טיפול תרופתי מספיק. בהמון אהבה, למרות שכלל אינננו מכירות.

שלום גלי אני מבין שאת כותבת הודעת המשך להודעה שרגשה אותך מאוד. לצערי, יש כאן אי-הבנה, או שלך או שלי, מכיוון ואני לא מכיר את ההודעה אליה את מגיבה. בכל מקרה, בהתחשב בדברי הטעם שכתבת ובנימה האישית והכנה כל-כך שלהם, חשבתי שיהיה נכון להעלות בכל מקרה את ההודעה. אולי היא תגיע ליעד המבוקש, ואולי היא פשוט תעשה טוב בדרך, אפילו בהתחשב בשינוי יעדה המקורי. וכמובן, אני גם מצטרף ומסכים למרבית הדברים שכתבת כאן. להתראות דוד

ראיתי שכבר דיברו על זה יחסית הרבה פה בפורום, אבל אני אשמח ממש להפנייה למישהו שיכול לטפל בפחד הזה. אתמול היה לי את המפגש הראשון הקיץ הזה עם ג'וק מעופף ענק, ואחרי בכי מטורף ולילה נוראי, אפילו היום בבוקר בעבודה אני נכנסת ללחץ מכל רחש שאני שומעת. אני חייבת לטפל בזה כי זה יהרוג אותי בסוף. יש לכם הפנייה לרופא מסויים שכבר טיפל באנשים כאלה? תודה רבה מראש

שלום באמת, כפי שאת מציינת, הנושא הזה עלה לפני זמן לא רב בפורום (הקיץ, הקיץ) וזכה, למיטב זכרוני, לדיון לא קצר. הדבר הנכון לעשות, לדעתי, בהתחשב בפוביה שאת מתארת, הוא לחפש מטפל מומחה בפוביות, סביר להניח בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, שיכול לסייע לך, בסיכוי גבוה של הצלחה ובפרק זמן קצר יחסית. מכיוון שאנו לא ממליצים על מטפלים במסגרת זו, אני מציע כי תכתבי שוב, בצירוף מייל אישי, צייני את הנושא ובקשי המלצות והפניות ממשתתפי הפורום השונים. בהצלחה דוד

שוב שלום דוד, לאחרונה הפכתי ממשתתפת סמויה בפורום למשתתפת אקטיבית. משואלת שאלות כלליות על הטיפול לשואלת שאלות ממוקדות על הטיפול שלי. אני אומנם מביאה חלק מהדברים שאני מעלה כאן לטיפול, אך בכל זאת מרגישה שיש לי טיפול לטיפול האמיתי. המטפלת יודעת שאני משתתפת בפורום כסמויה אך ההבדל כה גדול במציאות. אני מרגישה שאני מסתירה ממנה דברים, ומרגישה שהיא תפגע אם אני אספר לה. אשמח לשמוע את דעתך? מה אומרים על זה בעולם הוירטואלי? אשמח לשמוע גם את חברי הפורום - האם אתם מספרים למטפלים שלכם על השתתפותכם הפעילה בפורום פסיכולוגיה באינטרנט? כמו כן, בעקבות ההודעה של אתמול על עומס נושאים טיפוליים, אני מוצאת קשר ישיר בין עומס הנושאים להשתתפות שלי בפורום. ושוב, תודה גדולה על התיייחסותך המקצועית, אני מעריכה זאת מאוד. שירה.

שלום שירה ראשית, טוב לשמוע על העמקת האקטיביות שלך בפורום. את כמובן יותר ממוזמנת להמשיך ולהעלות שאלות המעסיקות אותך. לגבי השאלות שאת מעלה הפעם, אני חייב להודות שהן מעניינות, אבל אני לא משוכנע שיש לי עליהן תשובה ברורה. כידוע, התחום של הרשת והתכתבות בה הוא חדש יחסית ואני די בטוח שהקשר בין ייעוץ ברשת לבין טיפול פרטני לא נבדק בצורה רצינית עדיין. מבחינה זו אני מצטרך לשאלתך וגם אני סקרן לשמוע ממשתפים אחרים על המידה הודרך בה משתלב הפורום בטיפול האישי. בנימה אישית יותר, אני חושב שהיחס בין הפורום לטיפול שלך הוא משהו שתוכלי באמת לברר רק עם עצמך ובתוך הטיפול. ייתכנו כל כך הרבה משמעויות לכך וכל הרבה רגשות והשתמעויות, שהדרך היחידה לברר זאת באמת היא לדבר על כך בגלוי עם המטפלת שלך. אני לא משוכנע כמובן שהיא תפגע, ובכל מקרה חושב שבמידה והנושא מעסיק אותך, שווה מאוד לפתוח אותו בגלוי, להפוך מסמויה לאקטיבית, במובן זה, גם בטיפול ולא רק בפורום. בקשר להערה שלך בנוגע ליחס בין העומס בטיפול להשתתפות בפורום, אני מסכים לחלוטין. ואולי גם זו דרך ,עליה לא חשבתי, להשתמש בפורום בתקופות של עומס פנימי רב. אם כי, וזו הזהרה שתקפה גם לחלק שכתבתי למעלה, נדמה לי שיש סיכון בבלבול בין החזית לרקע, בין העברה של אנרגיות מהטיפול למקום אחר (הפורום במקרה זה). אם באמת דבר מעין זה מתרחש, הייתי ממליץ לך לחשוב עליו ברצינות. ושוב, כמו תמיד, לקחת אותו לטיפול שלך. אנסה גם לבדוק את הנושא האחר שהעלת להתראות דוד

שלום דוד, אני כבר לא ממש קטנה. אחרי כמה קשרים, ארוכים ורציניים יותר או פחות, אין לי כרגע בן זוג. אני יוצאת לבליינד דייטים. דייטים כאלה אומנם מזמנים מעין מצב מיבחני, אך אני משתדלת להיות שם פתוחה ככול האפשר, להגיע עם ההוויה הרגשית שלי ולצמצם עד כמה שניתן בחינה שיפוטית של הסיטואציה ושל האדם העומד מולי. לרוב אני מרגישה שאני מצליחה באמת להיות שם, פשוט להיות ולקיים מפגשים שיש בהם סקרנות נעימה וקורטוב של ברק בעיניים ובלב. אמה מה? התפיסה הבסיסית שלי השתנתה. אני לא מחפשת עוד פרפרים בבטן ולא מאמינה בהם. אם בעבר הקשרים שקיימתי הונעו מתוך התלהבות גדולה, התאהבות,היסחפות והתמסרות חצי עיוורת (אני מדברת על שלבי הבנייה בעיקר), היום אני מרוסנת יותר והתאהבות נשמעת לי כמו שפה רחוקה. זה לא שלא הייתי רוצה להתאהב, אבל אני מרגישה שהכפתור הזה שבי התנוון ושמשהו בהתנהלות הכללית שלי מתון יותר. אני רוצה שותפות, אהבה, כבוד, הבנה, עבודה משותפת על דברים, על יחסים. אני מקווה שתהיה בזה התלהבות אבל אני לא רוצה נס או התלקחות מיסטית. לא רוצה? טוב נו, יותר נכון לומר שאני לא מאמינה בכך היום ולא מרגישה מסוגלת לכך. אולי אני זהירה ונשענת מדי על טעויות העבר ועל קשרים יפים שנגמרו בלא כלום. כל העניין נשמע מאד רציונלי. אני מקווה שתאמין לי שאני דווקא אמוציונלית למכביר. אני לא בטוחה מה אני בעצם שואלת. כשאני רואה אנשים בני גילי עדיין נתפסים לעניין ההתאהבות וה- "כשזה זה, זה זה" אני מקנאה ומרגישה חסרה ולא שלמה. גם אם אותם אנשים מתנהלים במעגלים חוזרים של נסיקה ואז התרסקות. אוקיי, בעצם אני שואלת לדעתך: האם אתה חושב שאפשר לבנות קשר זוגי יפה ואוהב ומלא מבלי שתתלווה לכך בהתחלה סערה משולחת רסן, מבלי שיהיה שלב של אשלייה ושל עשיית אידאליזציה זה לזה? האם זה עניין אישיותי או שזה עניין של שלב בחיים? תודה, שני מור

שלום שני מור שאלה מסובכת שאלת. כשזה נוגע לאהבה, זה תמיד מסובך. ואת נוגעת בשאלה הגדולה של שלבי ההתאהבות - השלב הראשוני של פרפרים בבטן והתאהבות עוצמתית והשלב המאוחר יותר, של אהבה רגועה, המבוססת על כבוד, איכפתיות והדדיות. אני אנסה לענות על השאלות שלך, אבל חשוב לי להדגיש שבנושא זה, יותר מאשר ברוב האחרים, אני מרגיש שהתשובה היא מונחית בעיקר על -ידי ההשקפה האנושית של העונה ופחות על ידי המקצועית. אני גם לא בטוח שלפסיכולוגיה, כמקצוע, יש פה באמת יתרון על תחומי ידע אחרים, כפילוסופיה או ספרות למשל.. נראה לי ששלב ההתאהבות הראשוני הוא אכן שלב שמאפיין יותר גילאים צעירים. זו לגמרי הכללה, אבל אולי יש בה גם מן האמת. כך שקשר, שנבנה על משהו רגוע ויציב יותר, לא נופל בהכרח, לדעתי, מקשרים שהחלו בהתאהבות עזה. כלומר, לדעתי, אין באמת הבדל איכותי, לאורך זמן, בין קשרים שהתחילו בסערה לבין כאלה שהתחילו רגוע יותר. דווקא בעניין הזה קיימים אפילו מחקרים שתומכים בכך, די מעניינים, אבל זה לא הזמן לפרט עליהם. לגבי השאלה האם מדובר במשהו אישיותי או בשלב בחיים, נדמה לי שהתשובה המתאימה ביותר היא גם וגם. שילוב של נטיות אישיות עם ניסיון חיים מצטבר. אבל את זה את יכולה אולי לבחון מניסיונך את - איך השתנית, כפי שאת כותבת, מפעם לעומת היום. הנקודה העיקרית שאני רוצה להעביר, היא שאפשר בלי השלב הראשוני, אבל נורא חבל לוותר עליו. ולכן, נקודה להתנחם בה (אם כי גם היא לדעתי נכונה) היא שמנקודה מסוימת בחיים אפשר להתכונן לסדר הפוך של שלבי קשר - אם בגיל צעיר יותר מגיעה ההתאהבות ואז הקשר מעמיק ונרגע, הרי שבשלב מאוחר יותר ניתן להתחיל מעמדה זהירה ובטוחה יותר, ועם הזמן, כאשר מרגישים מספיק בטוחים - לתת לשלב הראשוני להגיח. הכפתור הזה לא באמת מתנוון, הוא פשוט מצופה בהגנות ומחסומים. לאחר כמה זמן, בתוך קשר בטוח, אפשר לדעתי להמר בבטחון יחסי על הופעתו. בהצלחה דוד

לא מעוניינת להכנס לסיבות למה קשה, אך לעזעזל כל כך קשה, כל כך קשה שהקול לא יוצא. יום קשה מאוד טיפול כואב מאוד ולגבי החיים - טוב לזה יש צורך בהרבה יותר ממילים. לפעמים נדמה לי שכאשר הילדות מחורבנת-לא משנה עד כמה תפעלי תתעקשי תשתדלי-החרא עדיין ידבק בך. אני כל כך מותשת נפשית שההקשה על המקדלת לא מצליחה להוציא ממני הרבה. אין לי כוח - לא מסוגלת יותר. לפעמים יש רצון שמישהו יכניס ראש לתוכי יבין עד כמה קשה וזהו.יודעת שדברי נשמעים בנאליים ושטוחיים-אין בי כוח לכתוב.

מתוקה... עצוב שעשית הפרדה בין הילדות לחיים.....בין הטיפול ליום יום.....והכי עצוב שקשה ועצוב לך:-( ביקשת צרחה קבלי....אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה לא ביקשת חיבוק אבל שולחת לך אחד ע נ ק

יקרה שלי התגעגעתי אלייך! אני פה לידך (ראיתי שאתמול קראת לעצמך אורלי קשה שלא לזהות אותך דווקא שם נחמד)...מה כואב? שלך תמיד בילבי ילדת הברזל

שלום ל-. בהודעה שלך אני מתחבר בעיקר לרצון לעקוף את המילים, או נכון יותר לבטל את המאמץ והקושי שטמון בחשיבה, הפקת צליל ושילוחו לעולם. ונשמע שהמשאלה שלך היא לתקשורת ללא מילים של כאבך - שבלי להתאמץ הכאב, הצרחה, יקלטו ויבוטאו עבורך, בזמן שאת נחה, שלווה ורגועה לבסוף, ליד. ואכן, משאלה נפלאה, וכל-כך מובנת! להתראות דוד

אה.....חברים ......אם תשימו לב שנקודה ודוד כותבים דומה:-)

לפני חצי שנה הסתיים קשר בחיי שהיה אהבה הראשונה שלי, הייתי בקשר ממש לא בריא ומכאיב עבורי. הבת זוג שלי סבלה מהפרעת אישיות גבולית. בסוף הקשר ככל הנראה גם בגדה בי עם החבר שלה הקודם. היום הם חזרו להיות יחד. במשך חצי שנה עברתי תהליך קשה מאוד של שיקום והתאוששות שכלל טיפול קוגנטיבי התנהגותי שסיימתי אותו לפני מספר חודשים, בחודשיים האחרונים הרגשתי השתפרה בצורה משמעותית חזרתי לחייך ולעשות דברים שאני אוהב אבל הכעס בתוכי לא נעלם, נתתי כל כך הרבה מעצמי, אהבתי כל כך ובאמת ובסוף רק כדי שינצלו אותי כקרש קפיצה ומקל להישען עליו כדי להגשים מטרות עם אחר, אפילו עם לא במודע הרגשת הניצול הזו לא מניחה לי ימים כלילות.יש בי זעם ורצון לנקמה שאני יודע שאיני מתכוון לממש בשום אופן.בחודש האחרון אני בקשר עם בחורה חדשה שגרה ממש ביניין לידי(אני גר בקיבוץ)התקרבתי אליה והיא ממש משכה אותי ונהנתי להיות איתה, לפני מספר ימים נסעתי לבקר משפחה המרכז הארץ שם "על הדרך" פגשתי חברה לשעבר מהצבא והלכנו יחד לחוף הים ובילינו ערב ממש מהנה שבסופו היה סקס. אני מרגיש שבגדתי בלא ספק אך זה לא מפריע לי כמו שחשבתי, אני מחשיב עצמי כאדם מוסרי, אך איני מרגיש כלום. באותו יום שנסעתי למרכז הבחורה שאני בקשר איתה הגדירה את הקשר ביננו כחברות בלי ממש לשאול אותי וזה ממש הרתיע אותי. אני ממש מבולבל אני מרגיש שאני אדם ממש אנוכי וחסר ערכים, משהו שאי אפשר היה לאמר עלי לפני הטראומה שחוויתי מאז הפרידה הכואבת כל כך. יש בי המון כעס ויצר נקמה, אני נמצא בתקופה ממש קריטת בחיי של סיום התואר שלי, שינוי האזור מגורים ומקום עבודה. אני נחוש להבין מה לעשות ולהתמודד עם הדברים. לא סיפרתי לבחורה החדשה בחיי על הבגידה והיא מסרבת לשמוע על העבר עם האקסית(אני לא יכול לחלוק איתה מה שעובר עלי בנושא הזה) אני משווע לעצה...

שלום אריאל נשמע שעברת חוויה לא פשוטה, של קשר ראשון, מעמיס ומציף מאוד, שהסתיים בתחושת נבגדות ופגיעה. טוב לשמוע שהצלחת להעזר בטיפול ולהתקדם הלאה. עם זאת, נשמע שבמובן מסוים, ההתקדמות היא קשה ושתחילה של קשר חדש - האפשרות של להכנס שוב לקרבה, אינטימיות - מעלה תחושות שונות ואולי גם חשש מהיפגעות חוזרת. תחושות אלה ייתכן ומצטרפות לתחושת הזעם שנותרה ומובילות אותך להתנהגויות שאינך מבין את מקורן. הדברים האלה שאני כותב הם אפשריים, אבל הם בגדר אפשרות בלבד. אם אתה מעוניין לברר יותר לעומק את שהתרחש לאחרונה ולהמשיך לעבד את הפגיעה שחווית, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות שוב לטיפול ולהמשיך לבחון שאלות אלה בתוכו. בנוסף, אפרופו הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, הייתי ממליץ לך לבחון מדוע אתה מתעקש לראות את הקשר שהיה והסתיים במונחים שליליים לחלוטין. ברור לי עד כמה נפגעת, ועד כמה הזעם שלך והקושי לסלוח קשור לכך, אבל האם באמת כל מה שהיה בקשר הסתכם בכך? האם הייתה רק כוונת ניצול? האם לא היו גם רגעים חשובים בקשר, מהם יכולת להתפתח ולגדול, למרות הקושי והכאב בסיום? אולי, אם תוכל לראות את החלקים החיוביים והאוהבים שהיו בקשר הראשון, תוכל להפחית מעט מעוצמת הזעם. בהצלחה דוד

דוד קודם כל תודה על התשובה המהירה ועל הניסוח העדין. אמנם ניסיתי את הדרך האחרת לראות את החיוב ומה שקיבלתי מהקשר, לצערי זה מעמיק רק את תחושת הכאב והסבל שלי. אז בחרתי לראות את כל התמונה ולשים דגש על החלק המכוער פסול ומכאיב שהיה בקשר,שגם ממנו למדתי והתפתחתי ללא ספק. אני כרגע מרגיש שאני חזק כדי להתעמת ולהביט אל עצמי פנימה כמו כן אני משתמש בכלי טיפולי של ביבליותראפיה, כלי שנפתחתי אליו בעצמיבלי הכוונה(אני סטודנט שנה שלישית לפסיכולוגיה) אני מרגיש כי אינני זקוק למטפל אלא לסוג של הכוונה ואני מרגיש שהאדם שמסוגל לעזור לי הוא אני. ובכל זאת שוב יש בידך המלצה על דרך לעבד את הכעס שלי ולהפיג אותו? משום מה כל כמה זמן הבחורה מעברי דואגת שיגיעו אלי דרך מכרים משותפים מידע בנוגע אליה ולמה קורה איתה. אני מניח כי היא מרגישה אשמה כלשהי אולי או אחריות למצב בו היא הותירה אותי בסיום הקשר אולי רחמים איני יכול להצביע בוודאות. אני מרגיש שרק על ידי מעבר וניתוק מוחלט ממנה אני אוכל ליצור לעצמי הזדמנות להמשיך הלאה לכן היא בעצם שום מנצלת אותי כדי לחוש הקלה ותוקעת אותי. אין דבר אחר בעולם שהייתי רוצה יותר מאשר להתאהב שוב ולהקים משפחה עם אהובת ליבי, זה החלום שלי. כרגע אני מרגיש שכאילו נוצר כרום של ספק שעוטף את ליבי ואין חודר לו. לשאלה האם אני אוהב שוב אני עונה לעצמי שכן ואני יודע שמנקודת המבט שלי כרגע איני רואה זאת אך זה עתיד לקרות. השאלה כמה זמן זה יקח לי להחלים ולאפשר גישה ללב שלי. כתבתי מכתב נקמה דבר שהמליץ לי המטפל שלי בזמן הטיפול אך עדיין אני לא מוצא בו נחמה כלל. אולי כי אני לא מרשה לעצמי לבטא בו את מלוא הזעם והכעס שלי כלפיה. אני מגיע מחינוך דתי שאין בו מקום לקוות ולאחל את הרע מכל לאנשים. אני כל הזמן מעמיד בספק כל דבר טוב שכביכול היה בקשר, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי אבל בחודשים האחרונים אני מבין שלא כך היה. אני ממש הייתי רוצה להמשיך להתכתב כאן איתך ולהיעזר בך. המידיות שבתשובות כאן ממש עוזרת משום שאני כרגע בעיצומה של תקופת מבחנים מאוד מלחיצים, והריכוז שלי ממש מושפע מעוצמת הרגשות שלי בעיניין. אני ממש יהיה אסיר תודה לך וכבר אני מודה לך שוב על התשובה שכבר שלחת לי. אריאל

שלום דוד, מה שלומך? טוב לדעת שאתה כאן. מזה כחודשיים יש לי עומס ועודף נושאים טיפוליים שאני מעוניינת לדבר עליהם בטיפול. הנושאים הם אירועים מהעבר, מחשבות, תובנות, תהיות, תחושות ושאלות. עד עכשיו היתה פחות או יותר חפיפה בין התהליך שעברתי למציאות לבין הטיפול ופתאום זה השתנה. לא מדובר בתלות במטפלת או רצון לנתח את המציאות העכשווית. להיפך, כל כך מעט מתרחש בחיי וכל כך הרבה מתרחש בראשי. אני מוצאת את עצמי אומרת כל תחילת מפגש שיש הרבה נושאים שהייתי רוצה לדבר עליהם, לפעמים אני מדברת בכותרות כדי לפחות להביע חלק מהדברים. המצחיק שבפגישה האחרונה הקדשנו את תחילת המפגש לבחירת הנושא לשיחה לפי רמת הדחיפות בערך. קשה לי עם הפער שנוצר, קשה לי שלעיתים אני נשארת לבד עם המחשבות ומנסה לעבד אותם לבד ולפעמים אפילו זונחת אותם בדרך ולא מביאה אותם כלל למפגש הטיפולי. בנוסף, אני מרגישה שיש כל כך הרבה לדבר עליו, לעבד, לנתח, במיוחד את אירועי העבר והמחשבות בעקבות עיבוד האירועים, מה שמצריך זמן רב ולעומת זאת לחץ זמן פנימי שלי, חוסר זמן לתוצאות בשטח, שמתרחשות כל כך לאט ומצריכות ממני להתגבר על כל כך הרבה שדים. אשמח לשמוע את דעתך על המצב. איך מתגברים על הפער שנוצר? תודה, שירה.

שלום שירה נדמה לי שאת מתארת מצב חיובי מאוד בטיפול. נשמע שהגעת לשלב בו את מרגישה בנוח לתת יותר ויותר מקום לעולם הפנימי ולתכנים העולים ממנו. זה בדרך-כלל סימן להעמקה בתוך הטיפול, מעבר לחששות של תלות או הצמדות להווה, וכחלק ממסע משמעותי לתוך עצמך. אכן, לא מפליא שהעמקה זו יוצרת פתאום צורך נוסף במרחב טיפולי. מבחינת השינוי מול המצב החדש שנוצר, אני יכול לחשוב על שתי דרכי התמודדות. הראשונה היא פשוט להוסיף עוד פגישה שבועית. זו אולי נשמעת כמו אפשרות פשטנית (או כזו שמונחית על-ידי תאוות בצע של פסיכולוגים), אבל לא לשווא קיימת בשיטות הטיפול המעמיקות פרקטיקה של כמה פגישות בשבוע. גם אם לא מדובר על מעבר לתמיד, הרי שבתקופות משמעותיות כאלה, ובמידה והדבר מתאפשר, בהחלט נהוג להוסיף ולהרחיב את מסגרת הטיפול, על מנת להתמודד עם התכנים החדשים העולים. אפשרות שנייה היא להשען לאחור ולסמוך על עצמך ועל הלא-מודע שלך. ככל האפשר, נסי להתגבר על הלחץ הפנימי ועל הלחץ לתוצאות, ופשוט חכי לראות מה עולה קודם וכיצד מסתדרים סדרי העדיפויות הפנימיים מעצמם. שוב, תשובה שאולי נשמעת מעט מנותקת ממציאות החיים, אבל אני בהחלט מאמין שהיא משתלמת לבסוף. גם ואפילו במישור המציאותי. בהצלחה דוד

משהו בטיפול מאוד לא מובן לי, ודי מתסכל. מי שנמצא בטיפול שלא בכפיה,נמצא שם מתוך בחירה מלאה וחופשית. וקושי מסויים כמובן. ובכול זאת-לא הבחירה החופשית,ולא המודעות לבעיות, הופכות את הטיפול לקל יותר.ולעיתים אף קשה יותר.עד פה מובן לי. מה שלא מובן-למה? איך? כמעט לכול מילה או התנהגות(SMSמחוץ לפגישה, ביטול וכו')תמיד אבל ת-מ-י-ד, יסתכם באותם סיסמאות ידועות, גבולות,פגיעה בטיפול בריחה ועוד. באופן אבסורדי דווקא -קושי-לא נכלל בעסקה.ועם הכול היה קל למה בעצם טיפול?.(ואני ממש לא מדברת על באמת חציית גבולות).מוצאת את עצמי,חושבת עשר פעמים,לפני כל מילה שאומרת בידיעה של איך מתפרשת היא.ומנגד- מטפל שאומר שהוא מאוד מבין את הקושי,ורוצה להיות איתך בכול אותם מקומות קשים, וכול המילים היפות הטובות והמבטיחות. והוא לא באמת שם. לא מסוגל להבין שלמילים שלו יש כוח של צפיה,של רצון להאחז של אמון(שפה לרוב הוא נשבר).וכמה לא מפתיע, גם פה המטופל הוא זה שלא מפרש נכון,במקרה הטוב. הריי איך ייתכן שנפגעתי וגם צודקת אני?! יד ימין מלטפת ויד שמאל סוטרת. ולפסיכולוגים אמצע אין??? מן הרגשה רעה רק שהפעם היא דווקא דרך מילים יפות ועדינות, מוזר. וידוי קטן- הייתי היום ממש בסמוך לגהה, כמעט שנכנסתי לראות, מי זה דוד בעל העיניים הכחולות,וזו לא אני שמאוהבת בך, עדיין לא.אבל מאוד אוהבת לקרוא אותך. תודה ומצטערת אם יצא קצת ארוך

שלום ללא מבינה נדמה לי שאני מבין אולי את התסכול שלך. מבין הדברים שאת כותבת עולה התחושה שמשהו מתפספס מבחינתך, שהקול שלך בטיפול לא זוכה לתיקוף. לאישור. הרי ברור שיש פגיעות בטיפול, והתנגדויות ובריחה. לפעמים זה פשוט חלק מהעניין. אבל את כותבת על הקושי דווקא (אם הבנתי נכון), על מה שנח מאחורי ההתנהגויות האלה, שזוכות כרגע למיקוד כמעט בלעדי, וגורם להן. תראי, התחושה היא שאת מרגישה שמה שהולך לאיבוד הוא החוויה. איך את מרגישה. איפה את נמצאת ומה עובר עליך. וזה משהו שיכול בהחלט להיות הדבר הקריטי בטיפול ומשהו שגם לא נכנע לקטגוריות של "נכון" או לא. אבל - וזו נקודה חשובה - על מנת לאפשר באמת מקום לחוויה יש הכרח בגבולות. במסגרת שיכולה להחזיק בתוכה את החוויה. ויכול להיות שבזמן שאת כבר כמעט לא יכולה יותר להחזיק את החוויה, המטפל עסוק עדיין בבנייה של מסגרת שתוכלי ליצוק את החוויה לתוכה. וזה מתסכל, ולעיתים לא מובן, ומקומם. ועל כל זה שווה לדבר בטיפול, כי גם זה חלק מהחוויה, ובאותו זמן - גם מוסיף אבני-בניין למסגרת. זהו, נראה לי שיצא קצת עמום אולי, מקווה שהובנתי.. דוד

מצטערת , יום אחרי יום , להציף כאן בכאב אינסופי .. אבל , אני לא יודעת מה לעשות , פשוט ..לא יודעת הכל כואב .. בתוכי , הלב שלי פועם בחזקה מאז אתמול ..מהטיפול הידיים שלי כאילו ורועדות מקור המחשבות מתרוצצות בראשי בקצב ((((((((((מסחרר))))))))))))))) ואני מדברת לעצמי .. אני חיה. כן.. חיה . חיה.חיה.חיה אני חיה? חיה ? חיה?.. כן.לא.כן.לא. כן ((((((לא)))))))) אז חיה.מתה.חיה.מתה (((מתה)))))) והלב שלי פועם ככ בחזקה מפחד עצום של זכרונות מטושטשים, החלום שכתבתי לדרור כאן אתמול לא מפסיק להדהד בתוכי .. ויש בי פחד עצום של זכרונות על ילדות שהייתה לי , חלקים , חלקים של תמונות לא ברורות .. הלב פועם בחזקה .. כאילו מתריא בפניי על אסון כבד שעומד ליפול עליי.:-( המחשבות מתרוצצות לי בראש. דוד, הם לא מסודרות. הם ככ מבולגנות . הם ככ מטושטשות. הם מרגישות לי שם בראש ..ממש כמוני. אז אני חיה. אני חיה? חיה? .. (((((((((((((כן בינתים כן.))))))))))))))))))))) ואולי אני רק מדמיינת?.. כן.לא.כן.לא - עלה כותרת אחד נתלש ושוב אחריו עוד עלה נוסף , עלה אחד אחרון ומה נשאר ?!!!! מציאות - או דימיון ?... (((((((((((((מציאות.)))))))))))) זו המציאות שלי. פאקינג מציאות שלי. והלב שוב דופק בחזקה , הידיים רועדות .. המחשבות מתרוצצות .. הבכי מתחיל ולא נפסק.. ומה יקרה אם לא אצליח להשתלט על הכאב הנוראי הזה שבתוכי ?.. ואיך אחכה עד הטיפול ביום חמישי ?... שוב אני עם השאלות האלה .. שוב אני במקומות האלה .. (((((((((((עד מתי?)))))))))))))))) הלוואי והייתי יכולה .. להעלם ... להתמוסס .. באויר .. לא להיות . או להיות ..כמו איזו בועת סבון אחרי מקלחת מלאה בקצף..?! כזו שמשאירה כתם על הרצפה, בועה שלאט לאט מפנה את מקומה ל.. (((((((((((כלום ענקי )))))))) זה מה שאני שווה .. כלום ענקי. כלום ענקי שמפנה מקום לריקנות איומה.. והיא תבוא דוד .. היא תמיד באה אחר כך. בינתים האויר נתקע בתוכי , הדמעות לא מפסיקות לרדת, וזה מרגיש שהעולם נעצר לו בתקופה של פאקינג ילדות מחורבנת ילדות שככ כואבת .. והכאב הזה ככ ממוטט. דוד, אתה יודע, בימים האחרונים האלה מאז החלום שפירטתי לדרור אתמול , ההרגשה שלי היא נוראית , כאילו ואין הסבר במילים. משהו מזעזע אותי בתוכי אבל בלי מילים . חרדה מעורבבת בתחושה של יאוש, איזה חוסר אונים לזכרונות שעולים בלי אפשרות להבין אותם בכלל . הבהירות והחדות של הפרטים המדויקים בחלום כאילו עומדים בניגוד מוחלט לעמעום התחושות שאני מנסה להעביר במילים. זה כאילו מרגיש שמשהו נורא קרה לי , אבל, אני לא בדיוק מבינה עד כמה הוא נורא , ואני לא בדיוק זוכרת מה קרה. אתה מבין אותי בערך דוד? או שאני משתגעת ?... כי אני לא מבינה את עצמי . המצוקה הנפשית שלי מתבטאת בימים האלה בהקאות שוב מחדש.. חשבתי שעברתי את ההקאות האלה . כנראה שטעיתי. לא יודעת למה אני כותבת כאן עכשיו בכלל , בטח גם לך כבר אין כח לשמוע אותי . אני מצטערת... אני בכלל, לא יודעת מה אני רוצה מעצמי , בעצם אני יודעת.. רוצה רק מקום קטן להניח את הראש, בלי שאלות , רק לכמה רגעים .. כדי להרגיש קצת שקט.. מותר?... אולי דרכך פה ..דרל הכתיבה אלייך , אני מדברת לעצמי , אני מחפשת גם את השקט הזה .. (הלוואי וליאת הייתה יכולה להיות פה .. ממש עכשיו).. וזה כואב לי בטירוף.. לא נרגע. מדמם מכאב . ואני לא מצליחה לומר כלום , אני רק נחנקת עם המילים בתוכי .. בא לי לצעוק ..((((((((דוד)))))))))) בא לי לצעוק ..אהההההההההההההההההה אבל אף אחד לא שומע אותי. די..בבקשה.. הוא נגעבי. והכאיב לי .. הוא פגע בי .. הוא אנס אותי .. והייתי ילדה . והייתי ילדה. רק ילדה. ורק המילים עכשיו שיוצאות .. פשוט מזעזעות אותי ככ . סליחה. שרית

שלום שרית אין לך מה להצטער. ברור עד כמה את מרגישה מוצפת ואיזו תקופה מזעזעת ומערערת את עוברת. מיותר אולי לומר זאת, אבל את מוזמנת לפורום בכל שעה, להניח פה את הראש, או לצעוק - אני, כמו שאר יושבי ומנהלי הפורום, נמצאים פה על מנת להקשיב. ואם זה אחד האמצעים להמשיך את הקיום, להמשיך רגעים של התהוות ולחזק את הצד של ה"יש" לעומת ה"אין", אז אני שמח שאנחנו פה. להתראות דוד

כן.. אני בוכה .. וזה לא מצליח להפסיק.. ועם הדמעות שמנסות להסתיר לי את הכתוב כרגע על המסך.. וההקלדה שנראית פתאום כפעולה מאוד קשה ..כאילו ומטושטשת.. אני עדין .. רק רוצה לומר בשקט .. בשקט ..בלי מילים מיותרות.. .. תודה . תודה שאתה לא משאיר אותי כרגע לבד עם עוצמות הכאב החודרות האלו. גם אם ככ בא לי. :-( תודה על המילים.שכתבת..דוד. מעריכה המון. שרית

הי דוד רבתי עם הפסיכולוג שלי. אני מכריזה יחסית הרבה ( הרבה פחות מפעם ) על זה שאני לא רוצה לבוא ושלל איומים ודרמות אחרות. לרוב אבל אני כועסת, על עצמי ולא עליו, הוא שם וזה יוצא עליו, אבל זה לא הוא. יש לנו "הסכם" לא מדובר כל כך, שהוא בכל זאת מחכה לי ( משאיר הודעה לומר שהוא יחכה ) והבחירה היא שלי אם לבוא או לא, כשברור לי שגם אם אני בוחרת לא לבוא אני צריכה לשלם. הפעם אני כועסת עליו ומאוכזבת, וזה משהו שמצטבר כבר כמה זמן. בהתחלה זה היה איחורים. אנחנו ניפגשים שלוש פעמים בשבוע ופעם אחת בבוקר. ובקביעות הוא היה מאחר בעשר - עשרים דקות, וכל פעם מחדש מתנצל ובהתחלה הבנתי אבל אחרי כמה זמן זה התחיל לעצבן ( זה היה ביום שהוספנו לפעמיים שכבר היו ). אז חשבתי טוב, הוא לא רוצה להיפגש שלוש פעמים בשבוע - אני רגילה שאומרים לי דברים בלי להגיד כלום או בצורות אחרות. אחרי חודשיים בערך מצאנו סידור שתכלס יכולנו למצוא כבר הרבה זמן לפני. ואז באורך פלאי החלו ביטולים. במשך חמישה שבועות כבר - כל שבוע מתבטלת פגישה אחת. לפני שתי פגישות הוא הודיע לי שהוא בדק את הלוז ולא יהיו יותר ביטולים. ואז ביום ראשון הודיע שגם שבוע הבא לא יוכל להיפגש יום אחד, ואתמול בערב, ערב לפני הפגישה הוא מתקשר, אפילו לא מתנצל ואומר שהוא שוב לא יכול להיפגש היום ומנסה לשנות את השעה. התפוצצתי. והוא טוען שזו לא הכוונה שלו, שהיו דברים שלא היו בשליטתו. יש גבול - לכולם יש עבודה, ונכון שהוא נותן דין וחשבון רק לי והוא תכלס יכול לבטל מתי שבא לו. אבל אם זה היה מקום ציבורי, אני בספק אם הוא היה מבטל כל כך הרבה כי יש לו משהו דחוף יותר, כי אני בספק אם בוסים היו מבינים כמוני. והכי עצבן אותי שאמרתי לו מראש שזה השבוע הכי עמוס של החודש עם סיום פרוייקט כלשהו, שגורם לזה שכל יום אני אעבוד מהבוקר עד הערב, והוא שאל אותי אם אני יכולה לשנות לבוקר והציב אותי במצב ממש לא נעים שאני צריכה לשנות ולהזיז פגישות, כי הוא יודע כמה קשה לי לומר לא. בסוף אמרתי לא. די, אני מרגישה שהוא לוקח אותי כמובן מאליו ואני מרגישה מוצפת - לא רגילה לכעוס עליו כל כך. מזה לא בשליטתו? אוףףףףףףףףףףףףףףףף!אני אוהבת אותו וקשה לי לכעוס עליו. ומה הוא אומר שהוא מחכה לי בפגישה הבאה? הוא לא קולט שאני כועסת עליו באמת וזה לא מתאים הפעם? שיבין, ש ב א מ ת לא בא לי לראות אותו.כשלו לא בא, אין שום בעיה עם זה. אני מצטערת על האורך הולכת להזמין טייק אווט - סושי פותר את רוב הבעיות. אופיר

שלום אופיר ממה שאת מתארת, נשמע שיש לך בהחלט סיבה טובה להיות עצבנית. אני אסייג את זה מייד ואומר שאני כמובן מתבסס רק על הצד שלך - לא שמעתי את הצד של הפסיכולוג שלך ויכול להיות שיש לו נקודת מבט אחרת..אבל על סמך התיאור פה, זה בהחלט נשמע מרגיז. מעבר לכעס המוצדק, נשמע שיש גורמים נוספים שפועלים פה, שכדאי לך להתחשב בהם ואולי אפילו לדבר איתו עליהם, אם אחד מהם נשמע לך רלוונטי. ראשית, יכול להיות שאת מגיעה מהר מידיי למסקנה שהוא אינו רוצה להפגש איתך בתדירות שכזאת. זאת אפשרות, אבל רק אפשרות אחת ואולי שווה לפתוח את זה מולו ולברר איתו איך הוא רואה את העניין. ההרגל של "להבין דברים בלי שאומרים אותם" הוא הרגל מסוכן - הוא יכול לקלוע פעמים רבות, אך לעיתים הוא יכול לפספס ולהיצבע בצבעים של חששות ושל תכנים פנימיים אחרים וכך להקשות על ההקשבה למה שבאמת נאמר. שנית, התחושה שלוקחים אותך כמובנת מאליה, הכעס על שהאחר מתחשב בצרכיו על חשבונך - גם היא נשמעת לי כמו תחושה שגם אם היא ממש מוצדקת, עדיין את יכולה לבחון את המקומות האישיים בהם היא פוגשת אותך. ובנוסף, הכעס הזה, דווקא מול מישהו חשוב לך, נשמע לי גם כמו רגש משמעותי בטיפול. זהו, על קצה המזלג. למרבה המזל נשמע שיש לכם קשר טוב, שיכול לעמוד בדיבור אמיתי וישיר על התחושות המטרידות אותך. וכאמור, תמיד יש גם סושי (התרפיה המומלצת לכל-כך הרבה בעיות וקשיים). להתראות דוד

חיכיתי לפני שאפרוש לישון לתשובה שלך, כי ידעתי שהיא תנחם ותעלה חיוך. אז תודה ((: נקווה שמחר תזרח השמש ( קצת פחות מהיום ) - שונאת את הקיץ, איפה הריח של הגשם, איפה? הסושי היה טעים מאוד! הקומבינציה הראשונה בריבר ((; אתה חושב שמחר הוא יתקשר? השארתי הודעה זועפת.. לילה טוב אופיר

הייה דוד , מאוד אהבתי את תשובתך לאופיר ,ואני גם אומר לך למה. יש כאן לא מעט תלונות של מטופלות (בעיקר) בהקשר של יחסי מטפל - מטופל כמו למשל ,שעמום בטיפול ,תקיעות ,כעסים שלא במקומם ועוד. התגובות המתקבלות כאן לנוכח התלונות ,מצביעות בבירור על אחריותו הבלעדית של המטופל ,ביחסים העכורים שנוצרו בין המטפל למטופל,.מבלי לבחון לרגע את האפשרות שגם למטפל יש, אולי,גם איזשהו חלק במצב שנוצר. והגישה שלך באותו ענין הכניסה משב רוח רענן ,שהנה ,יש עוד אופציה ,גם מטפל יכול לטעות ... אני תמיד בעד ההגינות..(וגם בעדך...)

שלום.אז ככה .אני בן 22 והכרתי בחורה דרך האינטרנט.מאותו זמן אני פשוט מקבל ממנה הודעות מעליבות .כמו : אתה מסכן,אתה אומלל ,יא זבל ושאר ביטויים אחרים עליי. לא עשיתי כל דבר רע.אני לא מכיר את הבחורה בכלל. לצערי מסרתי את הטלפון שלי אליה וזו הייתה טעות . בכל אופן,אני מעוניין לדעת מהי התופעה הזו שיש לבחורה הזו . מה מאפיין אדם כמו שהיא מתנהגת. היא בנוסף לכך : מקללת את הוריי,את מוצאי ושאר דברים . נשמע מאוד רדוד כמו הדיבורים שלה. ולטענתה היא אומרת שאני לא יברח ממנה ולא יצליח להתחמק ממנה . אני מודע לעצם העניין שזה הטרדה והיא חוזרת על כך פעם בשבוע או שבועייים. לא התכיפות היא זו שמפריעה לי ,אלא ההטרדה . אולם יותר מכך אני מבקש לדעת מהי התופעה שיש לה ומה מעידה ההתנהגות של הבחורה הזו : כמו שרשמתי קודם: היא מקללת,משפילה ,מעליבה ומיד אחכ היא אומרת לי כמה אני נחמד וחמוד אבל שוב חוזרת ואומרת שאני לא יצליח לחמוק ממנה . אגב ,היא התקשרה אלי ואני לא יודע את המס'שלה הוא מחסוי. אשמח שתעני על שאלתי מה מעיד התנהגות כמו שלה ? תודה רבה !!

הסברים על התופעה לא יעזרו לך לפתור את הבעיה. אם זוהי הטרדה ואתה מעוניין להפטר ממנה אני מציע לך להתלונן במשטרה. מכיוון שאינך ממש מכיר אותה אתה גם לא יכול לדעת עד כמה ההטרדה יכולה להמשך ולהפריע לך. לכן אני מציע שתתלונן במשטרה. בנוסף, אם יש אפשרות לראות בטלפון שלך את המספר של המתקשר, אם אתה רואה שכתוב חסוי , אל תענה. שתמשיך לצלצל עד שתנתק. מהתאור שלך יתכן שהבחורה לא בדיוק יציבה מבחינה נפשית, אבל זה לא צריך לשנות לך. מה שחשוב בשבילך זה להפסיק את ההטרדה.

שלום א. קשה מאוד לדעת ולאבחן, על סמך תיאורך בלבד, מה המציק לאותה בחורה. יכולות להיות סיבות שונות ומשונות להתנהגותה המבלבלת. אני מסכים מאוד עם הדברים שכתב אלון: נשמע שכדאי לך להתרכז פחות במקור להתנהגותה, ויותר בלנתק עמה את הקשר ולא לאפשר לה להציק לך עוד. להתראות דוד

ערב טוב , את האמת לא יודעת מאיפה להתחיל , זה ממש קשה להוציא הכל ובמיוחד שאף אחד לא יודע מה קורה איתי , אף פעם לא הלכתי לטיפול והבעיה לא מעוניינת ללכת , רוצה לפתור את הבעיה לבד , כן לבד ... כבר שנים ארוכות - אין יום שעובר – אלא מזיקה לעצמי – לא משנה מה ובמה – העיקר להזיק כמו לחתוך , לשפוך משהו חם , לדקור , לשים חומר כימי מרוכז על גופי , לשים מגהץ חם על רגליי , נתילת תרופות ללא צורך , מרעיבה את עצמי המון שעות , ... והרשימה פתוחה ... רוב גופי מלא בצלקות ( חתכים וכוויות) – מבנה רזה מאוד (אורך 1.57מ' ומשקל 40 ק"ג ) ... וחוץ מאלא גם כן נסיתי כמה פעמים לשים קץ לחיי ולא הצלחתי , ותמיד מחפשת דרך נוספת כדי להעלם מהעולם הזה מבלי שיידעו ...

שלום צלקת אני כותב לך "שלום צלקת" ומרגיש איך הפנייה הזו, אולי לא במקרה, הופכת כבר להיות סמלית, באופן בו את מיוצגת ומזדהה עם הכאב הפיזי, עם הצלקות וסימני הפגיעה הפיזית בגוף. ואת כותבת באמת על שנים של כאב מתמשך, שנים שבהן נדמה לי שהכאב הוא הנוכחות הקבועה והיציבה ביותר בחייך, הדבר המוכר והאמין ביותר המלווה אותך. סוג של בן-ברית (אבל נורא, לא?). את לא יודעת מהיכן להתחיל, ואני גם לא בטוח כיצד להגיב. הרי לכאורה לא שאלת שאלה. באת לספר, סוף סוף, על ההתרחשות הנוראית המלווה אותך בחייך. אבל נדמה לי שיש כאן, בכל זאת, גם סוג של התחלה - את מוציאה פה משהו החוצה, ולמרות שאת כותבת שאת מעוניינת לפתור את זה לבד, יכול להיות שהכוח דווקא מופיע פה בשיתוף שלך, בתחילת הדיבור האמיתי והפתוח. את כותבת גם שאת לא מעוניינת בטיפול ואני לא אנסה - בגלל שאני לא מאמין שאני יכול - לשכנע אותך, דרך הפורום, לפנות לאחד. אני מקווה בשבילך שאת אכן יכולה לפתור את זה לבד. אבל האמת, ואותה אני מרגיש כמעט מחויב לכתוב, היא שאני חושב ומאמין שיש פצעים שניתן לטפל בהם רק בשניים. צריך עוד אדם על מנת להבריא. והצלקת הזו - אני תוהה האם את מתייחסת לצלקות הספציפיות על גופך, או לצלקת אחת בבסיס, פיזית ונפשית כאחת, שמשחזרת את עצמה, ומופיעה שוב ושוב על הגוף, מדי יום ביום. השנאה שלך כלפי עצמך, כלפי גופך, והרצון להעלים אותו לחלוטין...שם הייתי מתחיל, אם את חושבת להתחיל לצעוד בדרך של הדאגה לעצמך. בהצלחה דוד

האם מדובר במחלות נפש, כגון דיכאון, חרדות וכד' ובעקבותיהן האדם מרגיש ריקנות ולא אכפת לו מכלום ואף אחד... איך יכול להיות שבמשפחות אוהבות ותומכות שנותנות את הנשמה שלהן לילדים, הילדים רוצחים או שמרוב שההורים נותנים הם באיזשהו אופן מביאים את הילדים למצב הזה... או שלמשפחות האלה רק נדמה שהן נותנות הרבה אבל אין מספיק אהבה וחום.... איך זה יכול להיות... זה פשוט מפחיד...איך דבר כזה קורה?

שלום נטלי את שואלת ספציפית על ילדים למשפחות טובות, אבל נדמה לי ששאלתך נוגעת בנושא הרוע האנושי ככלל, נושא המעורר במרבית בני האדם חרדה עזה, המעורבת גם בסקרנות ובשאלות רבות. כיצד ניתן להבין את המקור לרוע? האם ניתן לייחס אותו לסביבה מקפחת? סביבה מפנקת יתר על המידה? האם מדובר במחלת נפש כלשהי? ובשאלה שלך - כיצד ניתן להבין רוע ורצח בהנתן סביבה, שלפחות למראית העין היא טובה ומספקת את את הנדרש? כפי שאת בוודאי משערת, פסיכולוגים, קרימינולוגים ואנשי מקצוע טובים ורבים אחרים ניסו לענות על שאלות אלה. וכל אחד מהם הגיע למסקנה כזו או אחרת, על סמך תפיסתו ודעותיו האישיות. קטונתי מלתת תשובה ברורה ומוחלטת בנושא זה. אבל כן ניתן לומר, לדעתי, שפעמים רבות מדובר בשילוב של גורמים מולדים - תוקפנות, נטייה לזעם וגורמים אחרים - בשילוב עם סביבה שאינה מספקת את הנחוץ על מנת להתמודד ולווסת גורמים שכאלה. כיצד מתרחש השילוב, מה חלקו של כל גורם ומה תפקידן של אותן משפחות במתרחש, עד כמה הן "טובות דיין", או לא, ניתן לשפוט רק בכל מקרה לגופו. השאלות הן רבות, ואולי החיפוש אחר תשובה נובע מהתקווה שאם נבין יותר, אם נדע ונוכל לנבא, לצפות את המקור לרוע, נוכל גם לשלוט בו, להקטין את הפחד מפניו ולהתגונן בבטחה מפני נוכחותו בחיינו. הלוואי. להתראות דוד

ועוד דבר קטן לפונה בשם אורלי. פנייתך התקבלה כאן אך היא לא הועלתה בשל תוכנה. דרור

שאלה, מאחר והכרתי הייתה משובשת בעת כתיבתה - תוכן ההודעה עומד כחידה. מה היה בה שלא מאפשר חשיפה. סקרנות להכרתי המבקשת תשובה.

אורלי שלום, הודעתך לא הועלתה לאתר בשל התוכן האובדני שהיה בה ודרך הצגתו בהודעה. כפי שכבר הודענו בעבר הודעות מעין אלו אינן מועלות לפורום. דרור

מה שלומך?.. רוצה לשתף אותך בחלום ובתחושות שמטרידות אותי בימים האחרונים , החלום היה ביום שישי בערב, היה לי טיפול ביום חמישי , והרגשתי שהפסיכולוג לא מחובר אליי בכלל באותו יום , והייתי זקוקה לו מאוד , הייתי טעונה רגשית , ובאותו שבוע לא נפגשנו בגלל חופשה ..לכן זה היה אחרי שבוע שלא התראינו בכלל , הוא היה נראה ככ עייף , והרגשתי אותו כאילו ואולי עייף בגללי , העדפתי לשתוק ולא ל"הפיל" את עצמי גם עלייו .. היום הגעתי לטיפול ..מאוד טעונה מיום חמישי ומהחלום בכלל .. וישר תקפתי אותו , הגעתי חסרת אמון וחשק להיות שם בכלל .. נכנסתי וישר אמרתי לו .. ":יופי .. אולי גם היום תהייה עייף, אז או שאני ירדם או אתה " הוא היה בהלם .. שאל אם זה קשור לטיפול ביום חמישי , כי הוא באמת רוצה לומר שחוויתי אותו נכון הוא היה עייף ולא בגללי .. אבל מעבר לזה אין לו שום תחושה של עייפות ממני , והוא ניסה להבין אותי ובכלל למה אני מרגישה אותו ככה .. אמרתי לו " דיי נו אל תהייה כזה נחמד היום , ותנסה ..להיות אמיתי ולהגיד עד כמה אתה לא בסדר , דיי עם הצביעות המקצועית הזו ..של "אני מצטער באמת הייתי עייף ביום חמישי , אבל בואי ננסה לראות ביחד למה את חווה אותי ככה בכלל .. " בלי קשר ..זה החלום ..או שאולי יש לו קשר .. אני ילדה בת 10 .. שעות אחהצ , יורדת לשחק עם חברות למטה , אנחנו בגן שעשועים .. משחקות , צוחקות , פתאום עולה עליי עכביש ענקי .. על הרגל .. אני לא מפחדת ממנו , (כשבמציאות .. אני פחדנית בהיסטריה מחרקים ).. אני אפילו די נהנית מהעכביש שהוא עליי, מרגישה שהוא מטייל לי בגוף , נכנס לחלק התחתון שבי ונעים לי .. אני לא נרתעת ממנו , פתאום מאוד כואב לי .. אין לי הסבר למה, כואב לי . אבל הכאב עצום בחלק התחתון , אני מנסה לצעוק אבל אין שום קול שמצליח לצאת ממני , החברות צוחקות ומשחקות ואני נעלמת לי מהם , אני חוזרת הבייתה , בוכה , אמא שלי במטבח , יושבת שם לבד ..יושבת ובוהה בשעון של הקיר , אתה יודע מה מוזר ..איזה שעון זה דרור ?... בדיוק השעון שיש לי בחדר טיפול .. שם הוא קטן , בבית של ההורים הוא ענקי והוא תקוע .. אני מנסה לדבר אלייה , היא מסתכלת עליי בחצי מבט ואני אומרת לה " אמא, את לא רואה שכואב לי ככ"... והיא עונה לי " דיי..שרית , מספיק עם השטויות , את כבר ילדה גדולה , לכי תתקלחי כבר מאוחר , אין זמן , והיא ממשיכה לבהות בשעון. אני מביטה בשיש של המטבח ורואה כמו העכביש שטייל עליי .. שיש שם עוד המון עכבישים כמוהו שמטיילים ועולים על הקירות , אני נכנסת להתקלח , המים אדומים , יורד לי דם .. לא יודעת מאיפה , אני בוכה .. יוצאת מהמקלחת , מתארגנת .. אני כבר לא ילדה קטנה .. אני בגיל שלי היום , אני נמצאת אצל הפסיכולוג בחדר, הוא יושב ושותק ו.. אני צועקת עלייו.. "דיי כבר ב' .. תתעורר .. דיי לישון בעמידה כבר .. אתה לא רואה שכואב לי ..?.. אני מעיפה דברים אצלו על הרצפה , יושבת ובוכה .. הוא יושב רגוע , לא נלחץ.. מנסה להרגיע במילים .. ואני ..בוכה . זהו .. החלום מסתיים, אני קמה בתחושה של מחנק בגרון וכאב עצום בגוף.. אני מקיאה באמת .. וחוזרת לישון .. מגיעה היום לטיפול ..עצבנית בטירוף ..לא מוצאת את עצמי בכורסא מולו ..זזה מלא, לא רגועה .. אז, יושבת על הרצפה (לא אני לא כזו בדכ) .. הוא נותן לי את השמיכה שיש לי אצלו .. ואז אני מרגישה רגועה יותר .. אני מצליחה לספר לו מעט על החלום והטיפול כמעט מסתיים .. אני יוצאת ממנו .. בוכה על המדרגות .. ככ הרבה , הרבה זמן שלא בכיתי ..בתקופה האחרונה .. הדמעות לא מצליחות לצאת ממני וחוזרת הביתה . אבל החלום לא מפסיק להיות לי בראש .. תוכל לומר לי מה אתה חושב עלייו ?.. איך אתה מצליח לפרש אותו ?... כואב לי היום מאוד דרור .. הגוף , המחשבות .. הזכרונות שמטיילים לי מורגשים בכאבים בגוף.. כל היום כמו זומבי .. יצאתי רק לטיפול היום , נכנסת ויוצאת מהמיטה , לא מצליחה להרדם ... בא לי רק לצעוקקקקקקקקקקקק אההההההההההההההההההההההההההההההההההההה כואב לי בטירוף ואין לי נקודה מסוימת שאני יכולה להצביע ששם כואב לי , אבל פשוט כואב .. אני לא מדמיינת , זה כואבבב אוףףףף דרור .. איך אני יעבור את זה ?.. איך אני אצליח להרגע עד הטיפול בחמישי ?.. מה נסגר איתי ?.. שוב אני חוזרת להיות כזו איכסססס... מצטערת, מנסה להיות כאן ... להרגיע את המחשבות האסורות שמשתלטות שוב. תודה דרור.. שאתה פה .. ובכלל מקשיב לי. חיבוק, שרית

שרית שלום, אני יכול להבין מדוע העייפות של המטפל כל כך הכאיבה לך, היא נחוותה כעייפות ממך, ובעצם רמז ראשון לכוונה שלו לנטוש אותך עם הכאב שלך לבדך. גם ההזמנה שלו בפגישה האחרונה להיות איתך ביחד ולנסות להין מדוע את מיהרת לחוות אותו כך לא נחוותה כניסיון להיות איתך ביחד, אלא כניסיון שלו להעמיד פנים ובכך להוריד את הכעס שלך. בנוגע לחלום, חשוב לי לומר שחלומות מקומם בתוך טיפול משום שרק שם ניתן לבחון את ההקשר שבהם הם עלו ואת האסוציאציות שהם מעלים. לכן קחי בעירבון מוגבל את דבריי והביאי את החלום גם לטיפול. בחלומך את מרגישה עכביש שמטפס על גופך, בהתחלה הוא נעים אך אז הוא גורם לכאב עז, כאב ממנו החברות ואמא מתעלמות. בעירות את חווה את הזכרונות כמכאיבים לך וייתכן והעכביש מייצג את החוויה שלך לפיה הזכרונות מכאיבים, ללא שליטה. אמא שמתעלמת, אינה רואה את עצמת הכאב נחווית כמו המטפל שבאותו זמן נראה כנוטש, עם כל הכאב שלך. בעצם התחושה היא שהזכרונות, שאולי בהתחלה הרגיש משחרר להיזכר בהם מרגישים כמציפים ומכאיבים מכל עבר, ואת נשארת להתמודד איתם לבדך, כשכולם סביבך ישנים ואת מנסה להעיר אותם בכל דרך שהיא, צעקות, שבירת חפצים ועוד. אני יכול להבין את הפחד שאת חשה, אבל נראה לי שגם לך ברור שהמטפל שלך מאוד איתך, אינו מתכוון לוותר עלייך, ולנטוש אותך ומוכן ומסוגל לשמוע אותך גם אם לא תשברי דברים. דרור.

תודה על הניסיון לפרש את החלום , ובכלל..עזרת לי מאוד להרגע מהפירושים המאיימים שלי לדברים ..שעוברים עליי היום. תודה על המילים ועל הנוכחות כאן בשעת הכאב .. מעריכה המון , מקווה ללילה רגוע ושקט . חיבוק מהלב שרית

כמובן שאיני פסיכולוגית אבל מתערבת ממש לרגע כחברה, כמובן שאסיוציאטיבית לגמרי, ובכל זאת הרגשתי קצת אחרת. בחלומך מקור העכיבישים היה על השעון במטבח אותו שעון המייצג את המטפל - את הטיפול. אני הייתי חושבת על מסגרת הזמן והצורך ביותר מן המטפל, על הנוכחות שלו-לה את כה זקוקה, אך הזמן השרירותי מאיים על הנעים. בסוף אמרת "איך אחכה עד יום חמישי לטיפול" גם פה הזכרת זמן וגם במעבר מהיותך ילדה לאישה- בטיפול יש נטייה לערבב עבר והווה , בתהליך הנקיון באמבטיה (בחלום) ירד המון דם כאשר הפכת לאישה כפי שאת היום. בשורה התחתונה - אני חשבתי על הצורך שלך במטפל יותר ממה שאת מקבלת או יותר ממה שהוא נותן - אפילו כועסת על זה שהוא לא ממש איתך, ועוד חשבתי על כמה קשה לעבור בטיפול מחוויות הילדות בחזרה לכאן ועכשיו ממש עד כדי דימום. מתנצלת על השטויות אך סתם דברים שעלו בי. כמובן שהחלום והאסוציאציות הן רק שלך. שיהיה לך קל יותר

שריתי יקרה מאוד שולחת לך חיבוק מחזק עצוב לקרוא אותך:-( אבל כמו שליאת אומרת שהיא זוכרת שאת בידיים טובות הכוונה לפסיכולוג שלך אני שמחה על זה לפחות קצת. שלך בילבי ילדת הברזל (שחזרה מאילת היום:-) חםםםםם.....

שלום אני נשוי בן 52 הקשר המיני שלי עם אשתי מצויין בשנים האחרונות אני לא מפסיק לפנטז ולרצות במגע עם בחורים ממש משתוקק לכך העצה שקיבלתי היא להשלים עם העובדה הזו ולהנות משני העולמות הניתן באמת לקיים זאת

יואב לשום, אני מניח שהמצב שאתה מתאר טורד את מנוחתך, ואולי אף מפחיד אותך. גם מגילוי פן חדש יחסית בך, וגם מההשלכות האפשריות של גילוי זה. הקבלה של משיכתך לגברים ומימושה אכן יכולה להיות בעלת השלכות על חייך בכל דרך בה תבחר להתנהל. כמו גם אם תבחר להתעלם ממשיכה זו. לדעתי חשוב לעבור התמודדות שכזו עם ליווי, ליווי שיעזור לך להבין מה אתה באמת רוצה, יעזור לך לבחון את האפשרויות ולראות אילו מביניהן אתה מעדיף, או יכול לחיות איתן. בעצם אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל איש מקצוע ולפתוח את השאלה הזו לעומק. דרור

קראתי בשאלות הנפוצות שלכם .אחת ששאלה אם אין כימיה בינה ובין המטפל אם כדאי להפסיק. אני שואלת הפוך: אני מאוד אוהבת ללכת אליו ואוהבת להיות שם אבל אם אני מנסה לבחון אמיתי מה קורה לי שם אז נראה שלא הרבה. גם כי אני כזו שקשה לה להתבונן פנימה ולדבר על זה אבל מצטרפת לזה התחושה שהוא מידי מוותר ולא דוחף קדימה. אני צריכה אולי מישהו יותר דוחף? לבקש מימנו לדחוף יותר זה מפחיד אותי ובכלל כנראה יפחיד אותי מישהו שיהיה יותר דרשן .בקיצור:מה?????

שלום לך, את מתארת מצב בו טוב לך בקשר עם המטפל אבל את מרגישה שהוא לא מתקדם משום מה. גם כי לך קשה, וגם כי המטפל לא לוחץ אותך, הולך בקצב שלך. כאילו אינו שם לב לצורך שלך שהוא יהיה האמיץ, יוציא ממך את אותם חלקים שאת לא מעיזה להוציא. לפני שאנסה לענות על השאלה שלך איך יודעים מה לעשות, אני רוצה להזמין אותך לחשוב ביחד איתי על משהו. האם הדינמיקה שתיארתי למעלה, בה את מרגישה בנוח אך חוששת שאת "נרדמת בשמירה" מוכרת לך? מהיכן ההרגשה שהדרך הנכונה עבורך ועבור אחרים לנהוג כלפייך היא להיות דרשניים, קשוחים? אלו שאלות חשובות שיש טעם לחשוב עליהן. ולשאלתך, לדעתי התחושה הכנה שלך, האמיתית, שטוב לך מולו היא המשמעותית ביותר. אני חושב שלולא היית מרגישה מובנת, מרגישה שהוא עוזר לך בדרך כלשהי לא היית רוצה ללכת לפגישות. השאלה היא מדוע אינך מאמינה לתחושותייך ומרגישה צורך לצאת החוצה ולהתבונן מהצד באופן אובייקטיבי לכאורה. האם יש שם חשש להיסחף, וכפי שאמרתי להירדם בשמירה? דרור

דרור שלום, גדלתי בבית שבו לא הרבו להשתמש במילות חיבה גלויות. מטבע הדברים גם אני לא נוטה להשתמש בהן, ואולי אף לגחך בסתר למשמע כינויי חיבה כמו "מותק", חמוד/ה" או "נשמה" השגורים בפי טיפוסי אופי מסוימים הנוטים להשתמש בעגה מסוג זה... המפתיע הוא, שכאשר מילים כאלו מופנות אלי הן גורמות לי הנאה רבה, אף על פי שברור לי כי הן נאמרות כלאחר יד, בלי כל משמעות רגשית. לפעמים אני אפילו רוצה מאד לשמוע את המטפלת שלי משמיעה אותן, אף על פי שגם היא אינה מעריכה ביותר את השימוש בהן, ולא נוטה להשתמש בז'רגון הזה... מה דעתך? האם לצורות פנייה שגרתיות כאלו יש גם ערך מוסף רגשי? האם נכון לייחס להן by-products מעבר לשימוש המקובל שלהן? אני מפנה את השאלה דווקא אליך, הואיל וגם אתה נשמע מרוחק מעט בתשובותיך, ואפילו אינך נוהג לסיים באיחולים באנאליים כמו בהצלחה, להתראות וכדומה, בדומה לעמיתיך כאן בפורום. היש לכך סיבה? נקודה למחשבה...

שגית שלום, בכותרתך בחרת את המילה באנאליות. אבל אני מרגיש שעבורך מילות חיבה הן הכל חוץ מבאנאליות. את כמהה לשמוע אותן, לשמוע חיבה מפורשת, לא לנחש שהיא שם או לקבל אותה מתוך הנחה שהיא צריכה להיות שם אלא לשמוע ולהרגיש אותה. לכן כשמפנים אותה אלייך, את לא מרגישה באותו רגע זיוף, או אמירה שכלאחר יד, את העיבוד הזה את עושה רק לאחר מכן, אולי בכדי להמנע מפגיעה. לגדול בבית בו לא נאמרות מילות חיבה מפורשות, בו אין מגע חם זו חוויה לא פשוטה שמשאירה רצון עז במגע בהמשך אך גם חשש ממנו ובשל כך גם הגנות שונות כגון כינוי מילות חיבה בשם באנאליות. גם עבורי מילות חיבה אינן באנאליות, להיפך הן משמעותיות ביותר, ואני מודע לגמרי להשפעה שיש להןומשום כך אני לא תמיד חושב שיש להן מקום, ממש כפי שאני חושב שלשמוע מותק מהמטפלת שלך זהו דבר אותו את רוצה אך הוא לא יהיה נכון לך. דרור

אנא אל תפרסם בבקשה את ההודעה הקודמת שכותרתה תיקון טעות תודה דרור, ניתחת נכון כ''כ את המצב אך למה אתה חושב שיתכן כי מילות חיבה מהמטפלת אינן הדבר בנכון עבורי?

מאופק=מרוחק???

אהלן מאמי מה המצב אחות שלי :-) עכשיו ברצינות... איזו שאלה מורכבת שאלת... רציתי לשתף אותך במשהו דומה שמוכר לי. ככל שאני במצבי חרדה מסוימים - התוספים האלה יכולים לסנוור (להפנט כאילו) מידי ומעבר לכל פרופורציה. לפעמים מצב הרוח שלי משתנה בתלות חזקה בהם. נוכחים או נעדרים, High או Low, מעוררים רגשות תוקפניים, או מעודנים מרוככים לזמן קצוב. בכלל לא משנה אם הייתה שם כוונה טובה או מניפולציה נסתרת או אף אחת מאלה. אם זה הסגנון של מישהו אחר, אז זה הסגנון שלו. יכול להיות שהחרדה תתעצם, משום שבאותם רגעים, היציבות או האיזון מתערערים, קשה יותר לנהוג בהיגיון, ויש בלבול. אם את מבחינה בשינוי מצבי רוח שתלוי באמירות של אחרים ( נקודתיות, סתמיות, לא בהכרח הרות גורל), בעוצמות חריגות עד כדי ערעור הביטחון האישי, שווה לדבר על זה. נושא עמוק. ודבר שני - שאלי את עצמך האם את באיזה מקום מקנאה באנשים שמדברים ככה באיזי ומשוחרר? גם זה נושא לשיחה. מלאך שלי, עיניים שלי, כפרה עלינו יהיה טוב ואולי משהו ממה שכתבתי ידבר אליך, חמסיקה

שאלה:מאז ומתמיד אני בת 36 אוהבת סקס סאדו-מאזו וזה מרחיק ממני גברים שנבהלים מזה. אני ממש נהנית מזה והרבה אנשים אוהבים סקס רגיל. מה ההסבר לזה שאוהבים סקס כזה? זה שאלה לסקסולוגים או לפסיכולוגים?

מלכה שלום, נשמע שמפריע לך שגברים רבים מתרחקים ממך בשל חיבתך לסאדו מאזו, גברים שאינם נהנים ממין שכזה, או נבהלים ממנו. ניתן כמובן לחשוב מדוע את מעוניינת דווקא בגברים הנרתעים ממין שכזה. אבל לשאלתך, הערבוב בין מיניות לתוקפנות מוכר וקיים במידה זו או אחרת אצל מרבית האנשים. במקרים מסויימים קיים צורך להביא את השילוב הזה לקיצוניות, לרוב על ידי בחירה באחד הקטבים. להיות התוקפן או הסביל. ישנם הסברים רבים לכך, מהזדהויות מוקדמת עם אחד הצדדים, קושי מוקדם לשלב בין הצדדים וצורך לפצל ולדבוק בצד אחד. ושוב, אני לפחות נשארתי עם השאלה האם את יודעת מדוע את נמשכת לגברים שנרתעים מהמיניות המועדפת עלייך, ומרגישה דחייה בסופו של דבר. דרור

מה אתם אומרים על זה??...............................????????????????? הפסקתי טיפול לפני שלוש חודשים ושבוע שעבר כשרציתי לחזור המטפלת אמרה לי שהיא יכולה לקבל אותי לשעה אחרת כי השעה הקבועה שלי תפוסה!!!!!!!!!!!!!!!!!! ניתקתי לה את הטלפון בפנים היא מתקשרת שאחזור אליה מצידי שתלך לעזעזל!!!!!!! עברו רק שלושה חודשים ורציתי לחזור כי היא שיכנעה אותי ופתאום יש לה מישהו אחר בשעה שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אלק אני חשובה לה..... שקרנית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מתי שלום, העלבון שלך מובן. את מרגישה שאת לא חשובה למטפלת שלך, שאם היא מיהרה ונתנה את השעה שלך למישהו אחר סימן שלא ניתן לבטוח בה ואין לך מקום בליה כפי שחשבת והיית רוצה שיהיה. אבל אם תשימי לרגע לב לניסיונות שלה, למרות הכל ליצור איתך קשר. למרות שניתקת לה בפנים, למרות שעזבת את הטיפול היא לא מוותרת עלייך ועל טובתך וחשוב לה שתחזרי לטיפול. אז נכון שהיה משהו מאוד כואב בהכרה שאת לא בלעדית עבורה. אבל אני חושב שאת יכולה לנסות ולראות גם את המאמצים שלה ולהבין מהם עד כמה את חשובה לה, זה לא טריוויאלי. דרור

שלום, כפי שניתן לראות בראש הפורום דוד יהיה כאן ביום שלישי וניתן יהיה להפנות לו את השאלה הזו אז. דרור

שאלה דומה הופנתה לדוד לפני חודשיים וזו הייתה תשובתו אז http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-731139,xFP-731218,m-Doctors,a-Forums.html איך שהזמן עובר. דוד היקר איתנו כבר חודשיים וחצי :-)

לא יודעת....אני חושבת שהמטפלת שלי זהירה מדי איתי.... אז השאלה היא....האם מטפלים מטפלים בכל המטופלים שלהם אותו הדבר או משתנה ממטופל למטופל?

מימי שלום, מפתה לומר שמטפלים מטפלים בכל מטופל באותה דרך. מפתה לא פחות לומר שמטפלים מטפלים בכל מטופל באופן אחר. אבל האמת היא היכן שהוא באמצע. לכל מטפל יש גרעין טיפולי בו הוא מאמין, לפיו הוא מטפל, לרוב הרגעין הזה תואם במידה מסויימת את אישיותו ומאפיין את מרבית טיפוליו. יחד עם זאת ישנה חשיבות רבה לנסות ולהתאים את הטיפול גם למטופל כך שהוא יוכל להפיק ממנו ולהיעזר בו. אני מבין שלתחושתך המטפלת שלך רואה בך כמקרה שלא יכול לעמוד בטיפול הרגיל שלה והיא נזהרת במיוחד עלייך. אולי בדרך שאפיילו מעליבה אותך. עצתי היא להביא את התחושות הללו לתוך הטיפול. דרור

שלום לכולם שאלה לפסיכולוגית איך מטפלים עוזרים שמישהי שנפגעה מינית אם הם בעצמם מפחדים מהנושא?אני בת 27 ובטיפול המון זמן (שנתיים וחודש) יש נושא שאני והמטפל שלי כל פעם מתחילים לדבר עליו ואז שנינו לא מדברים המון זמן ששנינו בורחים ממנו זה...... פגיעה מינית לא אונס שהייתה לי מדוד שלי כשהייתי בת 11 אז אם יש פעם שמדברים וזה..... הורג אותי אז כמה פגישות אחר כך לא מדברים על זה...... עד שאני מעלה את זה שוב והכל מהתחלה...... אני חושבת שהוא לא רוצה שאני אדבר על זה שהוא נגעל ולא נוח לו עם זה...... וזה כואב לי לשתוק על הנושא ולחכות שיזכר שדיברנו על זה פעם למה אנחנו בורחים מזה? זה שיטה? אם יש למישהו מושג איך זה?

שלום לך, נשמע שהנושא שעולה בטיפול הוא נושא קשה, נושא טעון מאוד עבורך. אני מבין שאת כמהה לכך שהמטפל יתייחס לא יירתע, יעזור לך להתמודד עם הרגשות שלך כלפי המקרה. לכן את מרגישה שהעובדה שהוא לא מעלה מעצמו את הנושא לאחר שדיברתם עליו מעיד על כך שהוא חושש מכך, אולי אף נגעל מכך. האם רגשות אלו מוכרות לך מעצמך, האם גם את חוששת ונגעלת. אני לא חושב שהוא מתעלם בכוונה מהנושא, אני חושב שהוא מנסה לכבד את הקצב שלך את היכולת שלך לגעת בנושא. גם אם זה יהיה באופן הדרגתי. אבל דווקא משום שאת מבינה את זה אחרת אני חושב שחשוב מאוד לפתוח את זה מולו לומר לו איך את מרגישה. דרור

ערב טוב מה ההבדל בין מרפאה לבריאות הנפש, אישפוז אמבולוטורי ואישפוז יום? מה התנאים לקבלה ומה עושים שם? תודה לך אבי

אבי שלום, מרפאה לבריאות הנפש וטיפול אמבולטורי משמעם טיפול מרפאתי הכולל לרוב טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי. לעיתים טיפול קבוצתי, ליווי של עו"ס אבחונים פסיכולוגיים ועוד. ישנם מרפאות של משרד הבריאות ומרפאות של קופת חולים כללית. ככלל תנאי הקבלה הם לפי חומרת ודחיפות הפנייה ולפי רשימת ההמתנה. אשפוז יום קיים בחלק מהמרפאות כמו גם במרבית בתי החולים הפסיכיאטריים. לאשפוז יום מגיעים אנשים הזקוקים למסגרת מחזיקה יותר, לטיפול יומיומי בתוך מסגרת יציבה הכוללת טיפול פסיכיאטרי פסיכולוגי, קבוצות, ריפוי בעיסוק ריפוי באומנות ועוד. במובנים רבים אשפוז יום דומה לאשפוז במחלקה פתוחה אולם כאן המטופל מסיים את שהייתו באשפוז בשעות אחר הצהריים. דרור

אוףףףףףףףףףףףףףף חזרתי מהפגישה עוד פעם בכי ועוד פעם לדבר ועוד טלפון ממנה לראות שאני בסדר עד מתי???????????? חמישה חודשים שבוע הבא..... שאני אצלה והיא מדהימה והכל ואני לא יכולה כל הזמן לבכות שם ואז לוקח לי יום שלם לחזור למצב רגיל וזה פוגע.... בכל החיים מה זה נותן??יש כאן עוד אנשים שמרגישים ככה?:-((((((((((

שלום לך, את שואלת שאלה חשובה, מה הטעם בכאב שעולה, שאת נותנת לו לעלות, ועד מתי זה יימשך. לצערי אין לי תשובה מדוייקת לשאלה השנייה, ייתכן שזה ייקח עוד זמן, זמן בו תשתפי ברגשותייך בטיפול. אבל עם הזמן הכאב יילך וייעשה ממוקד יותר, עיקר השפעתו תהיה בתוך הטיפול ותוכלי להרגיש שאת מצליחה לאסוף את עצמך ולתפקד בצורה טובה יותר. זה מחזיר גם לשאלה הראשונה, לשם מה? לדעתי היכולת שלך לשתף בטיפול, לתת למישהו נוסף לשמוע ולהצליח לחוות שהוא אינו נבהל מכך, נשאר איתך ואכפת לו ממך, מספקת לך חוויה משמעותית מאוד שיכולה לשנות משהו מהחוויה שלך בעולם. לתת לך להרגיש שאת מובנת לא בודדה ולא צריכה להישאר עם כל הכאב בתוכך. דרורי

צריכה אותך שתביני! עכשיו יש לי כאב בלב מזה שאני עזבתי אותו אבל ככה זה אחרי כמעט שנתיים זה לא תרם לי אנו מדברים לפעמים בטלפון והוא מציע לחזור אבל בלב יודעת שזה לא יעזור לי לחזור אני מתגעגעת אליו אתם הפסיכולוגים גם כואב לכם כשמטפל עוזב לא מסוגלת לשאול אותו אם הוא מתגעגע גם חיכיתי שנתיים שבהם האשמתי את עצמי שהטיפול לא מצליח אבל בסוף גיליתי שהוא לא מבין אותי ושהוא לא תורם לי בכלום כואב לי בלב שחיכיתי שנתיים ולא הקשבתי לעצמי ועזבתי כבר מזמן עכשיו זה יותר קשה ונשארתי עם כל הבעיות עם עצמי:-( הלך לי מלא כסף ולא השתנה כלום וכל הזמן ניסיתי לא עזר:-( תעזרו לי להבין למה אני שנתיים בטיפול והכל באותו מצב ואפילו התדרדר ולמה הוא לא מבין? עכשיו להיות אצל מטפל אחר חבל על הזמן והכסף שהשקעתי ובטלפון שאני אומרת לו את הבעיות של הטיפול הוא לא קולט על מה אני מדברת.. רק אומר תחרי ונדבר תחזרי ונדבר בטח עוד כסף הוא רוצה!

שלום לך, נשמע לי שהאת מאוד קשורה למטפל שלך, אבל את מרגישה שהטיפול לא מתקדם, ובמידה מסויימת זה מעלה בך את התחושה שאת לא מובנת, אולי אף יותר מכך שאת אובייקט עבורו - אובייקט שהוא אינו מתחשב בו ואף רואה בו כמקור הכנסה בלבד. אני לא חושב שזוהי הדרך היחידה בה את חווה אותו, ייתכן גם שזו הדרך שלך ליצור מרחק ממנו, משום שכפי שאמרתי אני מרגיש שאת קשורה אליו, מעוניינת בקרבתו ובטיפול אך גם חוששת מאוד מכך. אני לא בטוח שהטיפול לא מתקדם, השלב בו אתם נמצאים הוא שלב חשוב, שלב בו אתם נדרשים למצוא את הדרך בה אתם יכולים ללכת ביחד כך שזה לא יחווה עבורך קרוב מדי, תלותי ומבהיל ולא מרוחק ביחד עם תחושות חוסר אמון וניצול מצידו. אם תצליחו לשרוד את השלב הזה ולמצוא את האמצע תהיה זו התקדמות משמעותית בטיפול. דרור

תהיה בטוח הטיפול לא מתקדם !!!!!! וכל מה שכתבת בכלל לא נכון! כל פעם שמטופל אומר שהטיפול לא טוב מאשימים אותו בפחד מקרבה מתי המטפלים באמת לא טובים?

בת 33 גרה עם ההורים הם חולים בגלל זה לא מסוגלת לעזוב אבל בגלל זה אין לי זוגיות או כל פרטיות מי ירצה לבוא אלי כשההורים חיים איתי ולבחורים זה מבריח אותם אני ממש חייה בשבילם אני הילדה הצעירה שנשארה להם איך אפשר לנטוש אותם וגם לחיות חיים משל עצמי? מה דעתכם בנושא?

דבורה שלום, את מתארת תחושה של תקיעות, תחושה שאת לא עושה דברים שאנשים בגילך עושים, כמו להיות בזוגיות, בגלל המצב המשפחתי. זו אכן מגבלה משמעותית, שאת מרגישה שנכפתה עלייך ללא אפשרות של בחירה אמיתית, שנכפה עלייך לוותר על חלקים משמעותיים בחייך. אך האם זה באמת כך, האם אינך יכולה לחשוב על דרך בה תמצאי עצמאות מסויימת, מבלי להזניח את הורייך? זו החלטה שלך אבל חשוב שתנסי לבדוק עם עצמך האם אין עוד שיקולים פנימיים, כגון חשש שלך להתרחק, אולי חשש מיצירת קשר. בעצם אני מציע שאם הדבר שאת באמת רוצה הוא ליצור קשר אני מניח שאת יכולה למצוא את הדרך לכך גם במצב המשפחתי הנוכחי. דרור

תודה על התשובה אבל פגעת בי אתה חושב שאני לא רוצה זוגיות? אני מאוד רוצה וקשה לעזוב שני הורים חולים מאוד תודה בכל מקרה אתם הפסיכולוגים.....

דבורה שלום, צר לי אם נפגעת מדבריי, זו לא הייתה כלל הכוונה. לא אמרתי שאת לא רוצה כלל קשר זוגי, אמרתי שייתכן ויש לך רגשות מעורבים וגם חששות לצד הרצון בקשר. אמרתי את שאני מאמין בו, שחשוב שאת שומרת על הורייך, אבל חשוב לא פחות לתת מקום גם לקול הזה, שהביא אותך לכתוב כאן, הקול ששואל "ומה על החיים שלי". זהו קול חשוב שאפשר לתת לו מקום, מבלי למהר ולומר שאין טעם להעלות את השאלה הזו כי אין לה פתרון אפשרי. דרור

ככל שאני זוכר את עצמי , אני נמצאת בדיכאון , ולצערי דיכאון כרוני וקשה – יותר מדי עמוק , הדיכאון כבר שתק אותי מהחיים , בכלל לא חיה , ... אוקי , אז כך המצב , כל היום אני נמצאת בחדר (כמעט ולא יוצת ) , מזניחה את עצמי בצורה גדולה , כן אפילו בקושי מתקלחת , אוכל הוא הדבר הכי משעמם בחיי ( לפעמים עוברים יומים-שלושה ולא נכנס כלום לפה ) , ממעטת בדיבור ואם מדברת זורקת מילה מפה ומילה משם , ואם יושבת עם המשפחה -כאילו לא איתם- ואם מסתכלת על הטלוויזיה כאילו שאני לא שם , לא יודעת מה הולך , ... אני מרגישה שאני חסרת אונים , אין לי כוח עוד , ממש חסרת ערך , תקווה מזמן איבדתי אותה , אימון כבר זרקתי אותו , ... הכל אפסי בחיים – אין להם שום משמעות , ממש איטים... ויותר על כך , אין יום עובר – אלא מזיקה לעצמי – לא משנה מה ובמה – העיקר להזיק כמו לחתוך , לשפוך משהו חם , לדקור , לשים חומר כימי מרוכז על גופי , נתילת תרופות ללא צורך , מרעיבה את עצמי המון שעות , ... והרשימה פתוחה ... רוב גופי מלא בצלקות ( חתכים וכוויות) – מבנה רזה מאוד (אורך 1.57מ' ומשקל 36 ק"ג ) ... וחוץ מאלא גם כן נסיתי כמה פעמים לשים קץ לחיי ולא הצלחתי , ותמיד מחפשת דרך נוספת כדי להעלם מהעולם הזה מבלי שיידעו ... זה קצת אינפורמציה על מצבי , ושאלתי היא האם ניתן לטפל בהפרעות האלו ואחרות טיפול פסיכולוגי פרטי ללא טיפול תרופתי ?! אני בכלל לא מעוניינת בטיפול תרופתי , אני בטוחה שלא יכולה לעמוד מול הכדורים ( בקיצור אולי יהיה יותר קל לי לקחת אותם בבת אחת וזהו ) ... את האמת הלכתי כמה פעמים בדודים לפסיכיאטרים שונים והם רשמו לי תרופות שונות אבל ... כן, לקחתי אותם בבת אחת , לא יוכלתי ... זה ממש קשה וכנראה בלתי אפשרי ... הבטחתי להם שאפסיק או אפילו אפחית מלפגוע בעצמי אבל נכשלתי בגדול , במקום לצמצמם הגברתי את זה עד כדי אישפוזים וניתוחים ... לא יודעת מה לעשות , נראה לי שאני נמצאת בדילימה : האם לחזור שום לטיפול (פרטי) או להשאר כך ולחפש דרך נוספת לצאת מהחיים ?????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! המשפחה לא כל כך מודעת למצבי ( נו הוריי כבר בני שבעיים ואני בת 24 והאחים כולם נשואים וגרים רחוק ) , אז רק אני מודעת לבעייתי והרופאים הפסיכיאטרים הפרטים הגרים גם הם ממש רחוק (אני באיזור השרון והם באיזור הדרום או הצפון) , הרופאים שלא מכירים אותים היטה , אפילו שמי האמיתי לא גליתי להם ... הרופאיןם האלה כבר יותר משנה וחצי לא ראיתי אותם ... תודה לכם על כל עזרה

שלום לך, את מתארת את הקושי הרב עמו את מתמודדת מדי יום כבר שנים. את התחושה ששום דבר לא עוזר לך ואף אחד לא ממש יודע עם מה את מתמודדת. את מזכירה את קשיי האמון שלך ואני חושב שאת נוגעת כאן בנקודה חשובה. כדי שתוכלי להיעזר את צריכה לחוש מסוגלת לבטוח באדם שאת מבקשת את עזרתו, בין אם זה פסיכולוג או פסיכיאטר. לדעתי יש חשיבות שתיעזרי גם בטיפול תרופתי, אבל אולי הפעם, גם כחלק מניסיון העבר, יש טעם להתחיל טיפול פסיכולוגי, לבנות אמון, להצליח לשתף גם באמביוולנטיות ופחדים שלך מטיפול תרופתי אך במקביל לא לוותר ולקבל טיפול תרופתי. אני שומע את הרצון שלך לשנות את מצבך, אני חושב שבהחלט ניתן לצאת ממנו, אבל זה דורש טיפול משולב ומחזיק, טיפול פסיכולוגי ותרופתי. דרור

הי, אני לא יודעת מה אנשי המקצוע היו אומרים, כי אני לא מטפלת או פסיכיאטרית. אבל בתור מטופלת: הייתי בעבר במצב מאוד דומה למה שאת מתארת וכן, ניתן לצאת מזה. בעזרת טיפול יצאתי מזה, אני חושבת שסוג הטיפול תלוי באדם ובמה שעוזר לו באופן פרטני, אז לא הכל מתאים לכולם, מה שעזר לי מאוד היה טיפול קוגניטיבי, וטיפול קבוצתי (עם אנשים אחרים שמרגישים כמוני, זה עזר לי מאוד) דרך אגב, את בהחלט יכולה לדבר עם הפסיכיאטר שמטפל בך על מה שקורה עם הכדורים ולקבל כמות קטנה של כדורים בכל פעם. זה לגיטימי וכל מה שחשוב הוא שבהדרגה תרגישי טוב יותר. איך בדיוק עושים את זה תלוי בך ובמי שמטפל בך, זה אינדיבידואלי ואין דרך אחת נכונה לטיפול. אחד מהדברים שבדיעבד הכי פגעו בי בדיכאון היא העובדה שככל שחושבים על משהו יותר זמן כך הוא מתקבע במחשבה ולא מרפה. מאוד עזר לי לצאת מהבית וללכת לטייל לכמה דקות כל יום. למרות שבהתחלה ממש הכרחתי את עצמי. פשוט המשכתי לעשות את זה בלי רצון,ובהדרגה ככל שהדיכאון השתפר כך הגיע גם הרצון לעשות דברים והגיעה ההנאה, למרות שכשהייתי בדיכאון קשה לא העליתי על דעתי שזה אפשרי. אז כן, בהחלט ניתן! דרך אגב,בקשר לפגיעה בעצמך: אפשר לאט לאט להתחזק וללמודלהתגבר על הדחף לעשות את זה, וזה נשאר לטווח הארוך כמו מין נטיה כרונית שאת מודעת אליה אבל לא משתפת אתה פעולה. לפעמים הרצון עולה, ואת לא הולכת אחריו. כמו עם הדיכאון. אבל לא משנה אם מישהו אחר יצא מזה, מה שחשוב הוא מהי הדרך שבה את תוכלי לצאת מזה, כי הכאב שאת מתארת נשמע קשה כלכך. אני שולחת לך הרבה אומץ.

מבקשת לאתר פסיכולוג קליני המטפל בעודף משקל. באיזור חיפה והצפון. תודה.

שלום לך, אני רואה שצירפת מייל, ואני בטוח שחברי הפורום ינסו לעזור לך מניסיונם ככל יכולתם, דרור

היי ביתי בת השלוש וחצי מנהלת עם עצמה שיחות עוד מגיל צעיר כשנתיים לערך.. כשהיתה משחקת בחדר הייתי שומעת אותה אומרת בר ככה לא מתנה גים או בר תעשי ככה בר לא אוהבת את זה וכדומה. לאחרונה היא החלה לדבר גם ליד אחרים לעצמה בר נכון שאת רוצה ככה...ממש מנהלת עם עצמה שיחות ועכשיו היא גם עונה לי אם אני פונה אליה בשאלה בר את רוצה ... או נשמה שלי.. אז היא עונה לי בר רוצה בר כועסת וכדומה. האם זה סוג של חבר דמיוני האם זה טיבעי?

רוי שלום, התופעה שאת מתארת אינה חבר דמיוני, אך למיטב הבנתי אין כאן משהו חריג בהתנהלותה או שצריך להדאיג אותך במיוחד. ייתכן ומדובר על שלב התפתחותי בדיבור, שנכון שאינו נפוץ במיוחד אבל בכל זאת קיים. מבחינה נפשית ברור שהילדה מכירה בעצמה, ברצונותיה וצרכיה. בכל מקרה, את מוזמנת לפנות לפורומים המתמחים בילדים, או לפנות למרכז להתפתחות הילד כדי לקבל חוות דעת נוספת. דרור

שלום רוצה לברר האם אנשים מבוגרים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז יכולים להיות מטופלים ברייטלין ובטיפול שנותנים לילדים או מאוחר מדי אני בת 43? תודה לכם

שלום לך, מבוגרים רבים כיום נעזרים בריטלין כדי להתמודד עם הפרעות קשב וריכוז. את צריכה לעבור אבחון ובמידה ויימצא שיש לך הפרעת קשב וריכוז תוכלי לקבל טיפול תרופתי במינון הנכון לך. דרור

שלום שמי חן בת 26 והורי גרושים שש שנים אמא שלי הודיעה לי שהיא מתחתנת עם חבר שלה אני עצובה מזה וחושבת איך היא יכולה לעשות את זה לאבא שלי ואני לא סובלת את חבר שלה!!!!!!!!!!

חן שלום, אני יכול להבין את העצב והכעס שלך. בכל אחד, גם אם הוא כבר מבוגר יש את ההרגשה שהוא הילד של הוריו. יש את המשאלה שהם יהיו יחד. המקרה שאת מתארת מעורר בך תחושה של בגידה כמעט באבא, הוא נחווה כקרבן, ועבורך זה אולי שם קץ לתקווה שהם ישובו להיות ביחד, או שלפחות לא יהיה להם טוב לבד. אני יכול להבין את כל זה. אבל אני גם חושב שהישארות בהרגשה הזו מצידך לא תמנע את החתונה, אבל תפגע בך. לכן המלצתי היא לנסות ולראות האם את יכולה לקבל את העובדה שאמא ואבא לא יחזרו להיות ביחד, שאמא לא עושה את זה לאבא אלא עושה את זה למען עצמה. לנסות ולראות אותה כאדם שחיייו חשובים לו ושהיא רוצה שיהיה לה טוב. זהו תהליך לא קל, וייתכן שעל מנת להשלימו תזדקקי לליווי מקצועי. בהצלחה, דרור

http://cafe.themarker.com/view.php?t=486614

שלום לך, אני לא בטוח האם זוהי הודעה שאת כתבת, או הודעה שמשכה את עיניך אבל בכל מקרה חשבתי על זה שהנה, ההודעה מופנית לפסיכולוג גבר, כך שלפחות בפורום הזה אנו קיימים. ובנימה רצינית יותר, הדבר שבלט לי יותר מכל הוא הפער הקיצוני בין שתי העמדות שהוצגו בתגובה. העמדה של הפסיכולוגיות, והעמדה של הכותבת. כיצד כל צד מושך לקיצוניות. ותהיתי מדוע זה, מדוע יש צורך לקטב בין העמדות הללו. כך למשל, במקרים רבים ממליצים הפסיכולוגים על תרופות, לעיתים אפילו בכדי להגביר את יעילות הטיפול הפסיכולוגי. כמו כן פסיכולוגים רבים אינם דוחפים להעיר שדים מרבצם, בוודאי שלא ללא רצון ומסוגלות המטופל. אין לי תשובה אם כן מדוע לקטב כך ולהקצין גם את הרגשות הכותבת שנשמע שלצד הרצון העז שלה להתרחק מטיפול, יש גם רצון להיות בתוך טיפול ולהרגיש מובנת, למצוא את השקט המיוחל. דרור

אוף, ליאת, זה כזה דפוק.. שבוע שעבר כתבתי לך שאני אתחיל להיות סייעת. חוץ מאותו רגע רגעי של חשש בו כתבתי, דווקא מאוד חיכיתי לזה. בעיקר בגלל היצור הקטן והמתוק הזה, שהוא באמת אושר גדול. היום התקשרו מהגן, שהם לא יכולים לקבל אותו בגלל כל הבעיות,- אחרי שהם כבר הסכימו לקבל אותו. הם היו מוצא אחרון מאחר שכל (ממש כל), הגנים באיזור סרבו. זה כל כך לא הוגן. יש לו רק בעיות מוטוריות, איחור קל מאוד (מאוד קל) בהתפתחות. חוץ מזה הוא בסדר גמור. איך אפשר לראות אותו לשמוע על כל מה שהוא עבר, הניתוחים והאשפוזים ובמקום לרצות לעזור לו- להגיד -לא. עכשיו חברה שלי ובעלה מתכננים לעבור, כי במרחק שעתיים מאיזור שלנו- יש גן שמוכן לקבל אותו. חברה שלי מיואשת כבר לגמרי ובוכה בלי הפסקה. עכשיו היא רוצה שאני יעבור לגור איתם, איפה שהם יהיו ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לעבור, זה צעד גדול מידי בשבילי. (חוץ מזה שיש לי שלושה כלבים שאני לא יכולה להשאיר לבד- כי להורים שלי גם ככה קשה איתם, אז להשאיר להם לטפל בהם..). אני לא מבינה את חוסר האנושיות הזו. הוא הילד הכי מתוק בעולם, זה כל כל קשה לשמוע שמסרבים לקבל אותו. שבת שלום ליאת יקרה יעל

ערב טוב פרח, תשובתי התעכבה מעט, כי דפדפתי לאחור לבדוק בן כמה הילד עליו את מספרת. לא מצאתי אזכור לגילו, אך כן מצאתי את הזעם שהסיפור שלך הצליח לעורר בי. בורות, אטימות ופחדנות הן בדר"כ האחראיות העיקריות למצבם של החריגים בחברה שלנו. אני הולכת לתת לך עצה לא-פסיכולוגית בעליל, אבל נדמה לי שלפני שאורזים מזוודות שווה להילחם, אפילו בעזרת עיתונאי מקומי שיהיה מוכן לחשוף את העוולה, ולסייע במציאת מסגרת מתאימה. אם תתני יותר פרטים על טיב המוגבלות ועל גיל הילד, אולי אוכל לחשוב איתך ביחד על דרכים פרקטיות יותר לסיוע. בחיי המקצועיים פגשתי כל כך הרבה גננות אמיצות, עד כי קשה לי להאמין שלא תימצא ולו צדיקה אחת בסדום. אשמח לשמוע עוד ליאת

תודה ליאת, התרגשתי לקרוא את התגובה שלך. אכן לא הזכרתי את גילו.. ופה בעצם נעוצה הבעיה מכיוון שהוא מתחת לגיל חינוך חובה. (הוא בקרוב בן שנתיים), מה שנותן לגנים את ה"זכות" לדחות אותו. אין לי בעיה לספר על עצמי ולהיחשף (אפילו בשמי), מתוך הנחה שמעט האנשים שאני מכירה, לא קוראים את ההודעה שלי ומזהים ואם כן – למי אכפת. אך אני מפחדת לכתוב יותר מידי פרטים על הילד או על מצבו מתוך הפחד לחשוף אותו. אמא שלו מאוד דיסקרטית לגבי מצבו (הנדיר) ומעטים האנשים שיודעים מה בעיתו האמיתית. אפילו ההורים של הבעל אינם יודעים.. אם את רוצה, וזה בסדר אכתוב לך על כך במייל. זאת גם הסיבה שפנייה לעיתונות היא לא כל כך אופציה. בגדול- הוא היה מאושפז המון, כמעט מחצית חייו עד גיל שנה, הבעיות הרפאיות מנעו ממנו יכולת תנועה (הוא שכב רק על הגב ) והשרירים מאוד מנוונים.. כך שרק לאחרונה, כמעט בגיל שנתיים, החל לזחול ולעמוד. האשפוזים הרבים המחלות והזיהומים אשר תקפו אותו, גם גרמו לעיכוב בהתפתחות בתחומים שונים אחרים. כנראה ייפתח גן חדש באזור, נראה אם יקבלו אותו לשם. אני מאוד אופטימית, חברה שלי הרבה פחות. אף אחד מהגנים לא אמר מה הסיבה המפורשת לכך שלא קיבלו אותו, כל גן ממציא איזה סיפור אחר.. רובם פשוט לא מחזירים טלפון.. מאוד קשה לי להבין מה הסיבה שבגללה לא מקבלים אותו... בגן האחרון שסירב הגננת הייתה מקסימה ואמרה שהיא שמחה על האתגר ובטח שהם יקבלו אותו ואז פתאום התקשרה ואמרה שהם לא יכולים לקבל אותו ולא פרטה.. (אמרתי לחברה שלי לשאול מה הסיבה המדויקת לסירוב – אך היא לא רוצה) אופס, סליחה על האורך.. אני ממש מודה לך על הנכונות לעזור. זה באמת מחמם את הלב.. יעל

ליאת.. אני עייפה לא מוצאת לי מקום. רוצה להתרחק מהכל. לחסום. צריכה קצת להתכנס כדי לנוח, אבל כולם נוגעים פה כל הזמן. צפוף לי פה. אני ממעטת להסתכל על מי שאני מדברת איתו, משתדלת לסנן את הסביבה שלי.. הכל בי רגוז. אמא שלי מרגיזה אותי. לא רק היא. לפני המטפלת שלי לא יכולתי לסנן אותה בלי להרגיש רגשות אשמה. לא יכולתי לא לעזור לה בלי להרגיש שאני לא בסדר. היום לא היה לי אכפת. אמא שלי- אישה אחת - אמא שלי- אישה אחת.. אני מתכחשת לקירבה בינינו. אל תמשיכו לדבר איתי יותר מדיי זמן- אין לי סבלנות לשמוע. אני לא משתפת פעולה. מסננת.. (נורא לא יפה). בתוך העייפות ובתוך "תפסיקו לגעת בי", מפציעה גם הכרת תודה לגברת הזאת שלי..(גם אם אני לא יודעת אם אני אוהבת אותה.. אולי זה לא הכרחי לאהוב) היא לימדה אותי את המילה נפרדות.. יש מילים שמסמנות התחלה של דרך. אבל אני עדיין לבד בתוך עצמי.. עדיין עייפה מאוד אין לי כוחות לכל הרעש הזה..( ואלוהים, מה היה קורה לי היום בלעדיו..) עדיין לא רוצה שיגעו בי. כל הזמן נוגעים פה.. כל כך צפוף כאן.. רועש לי מדיי.. צריכה לשקוע בתוך התעסקות קטנה, במונוטוניות טיפשית. מרחק. מעבירה משקל רגל לרגל.. בדמיון הכל מגרד אין לי שקט בדמיון יצאתי החוצה לשאוף קצת כוכבים ורוח. דמעה חמה ומלאה כבר מתגלגלת.. בחלון שלך אור מסכימה להסתכל עליי מרחוק? מפחיד להיות לבד בחוץ..

שלום לילך, השורות האחרונות שלך פתחו לי צוהר (תרתי משמע) דרכו אפשר לראות אותך, בלי לגעת בחוסר זהירות או בדביקות איפה שכל כך מגרד. צאי לך לסיבוב באוויר הקריר, ותראי אם נכון לך, המרחק. נסי לחדד את ההקשבה לקולות, לזהות את מקורותיהם. האם יש בהם מילים, ניגונים, מקצבים? אנחנו נישאר כאן בשבילך, עם אור בחלון, ונחכה שתזרקי בחטיפה מטפחת משי או כפפה שנרים לך... ליאת

ליאת יקרה, חיוך רפה של סוף היום ועצימת עיניים של תודה.. עכשיו מתנגנת לי שלישיית גשר הירקון בראש וזה רגוע ומכניס קצת רוח סיימתי עם חיוך.. כשאני מנסה לחשוב, כמו שהצעת, ולחדד את ההקשבה לקולות, צצה לה בדמיון דמות קומיקס עצומת מימדים ושחורה, כמו ג'יני שחור שמתרומם ומתרומם כנגדי, עם עיניים גדולות ובוערות מזעם. "שלא תעיזי" היא אומרת לי במבט, "אני אחנוק ואמחץ אותך". היה לי חלום כזה, לפני כמה חודשים. הבבואה שלי במראה הישירה אליי מבט דומה. שבוע עמוס מחשבות.. הייתי רוצה להביא את כל זה לפגישה אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. מרימה עיניי לחלון שלך והאור עוד דולק. מרגיע.. שבת נעימה לך, לילך

אחחח, לילך, כמה מצאתי את עצמי בדברים שלך. לא תמיד אני מרגישה ככה, אבל בשבועות האחרונים, כל מה שאני רוצה זה קצת שקט. ודווקא עכשיו, הכל רועש ועמוס (בחוץ, אבל הרעש חודר פנימה כמו פטיש קונגו לראש). כשמישהו מתחיל לדבר איתי אני צועקת לו (בלב בשלב זה...:- ) 'תניח לי לנפשי', במקרה הטוב ו'סתום כבר', במקרה הרע. לא מבינה איך מעזים לפנות אלי, אחרי שצעקתי כל כך חזק. אני קצרת סבלנות בימים אלה, כמו שלא הייתי מעולם. ממש בלתי נסבלת לפעמים. מאחר שאני מודעת לזה, ביקשתי סליחה מכל מיני אנשים, על זה שאני ככה. בדרך כלל סולחים לי. החלטתי שמחר אני ביום בהייה. לא יוצאת את פתח הבית, בניסיון לאגור כוחות לקראת שבוע מטורף במיוחד. אני יודעת שאנחנו לא מדברות על עומסים מאותו סוג, אבל איכשהו המילים שבחרת בהודעה שלך, התאימו לי בול. מקווה שזה בסדר שנדבקתי... וליאת, כש*את* מדברת, מתחשק שתמשיכי לדבר לעולם. משום מה הדיבור שלך, לא מרעיש, לא מציק, לא מגרד, לא מעמיס. איכשהו המגע שלך, תמיד נעים. שבת שקטה יעלה

רק לתקן ולומר ש"צפוף לי פה" זה צפוף בבית (או בי) לא פה בפורום.. וסליחה אם... לא יודעת.. פשוט סליחה אם... לא יודעת :-) קשה למצוא מילים. עשיתי ברדק בימים האחרונים (בעיקר לעצמי אני חושבת), אז סליחה עכשיו אני מדמיינת חתול :-) (אולי כמו נמש) שמתרוצץ כמו מטורף בכל הבית, במן אמוק כזה, ולבסוף קופץ, כנראה בלי כוונה, ונתלה בציפורניים בוילון. וככה, הלב עדיין דופק והולם במרץ והנשימה מהירה, אבל הוא תלוי שם גבוה, מתנדנד לאט ובשקט מצד לצד..בניגוד גמור לריצה המטורפת מקודם. הוא שקט וקצת המום. איך הוא הגיע לכאן?מתבונן מסביבו בפליאה (של אדיוט?).. החתול הזה הולך לישון עכשיו.. לילה טוב, (ותודה) ל.

לילכונת, גם אני נדחפת, כי ברור לך שאני לא יכולה להמשיך לשתוק אחרי אזכור כזה של נמש... אבל למה, להיתלות על הוילון אם אפשר להיתלות על הגב של הוטרינר? (סיפור אמיתי, אבל לא שלי...) דמייני לך בבקשה וטרינר צועק אחד, שמסתובב סביב עצמו בנסיונות להוריד מהגב חתולה לחוצה אחת... (אני התגלגלתי מצחוק, ויסלח לי הוטרינר...) או שאולי... דמייני לך מין נמש שכזה, שנתלה על החזה של חברה שלך, ומשחרר ממנה צרחה של בהלה (וכאב...). זה דווקא סיפור אמיתי שלנו, שלי ושל נמש. קרה ממש ביום שבו מצאתי אותו. שם כבר הייתה לי בעיה של צחוק, שהוחנק בכוחות-על כדי לוודא איתה שאין נזקים של ממש. (כל פעם שאני רואה אותה, היא מעירה לי משהו על המאורע. מזל שאנחנו לא מתראות לעיתים קרובות כל כך...) סתם רציתי להעלות חיוך על פניך... מקווה שהצליח לי, ולו לרגע... חושבת עליך, נועם

אני באמת כבר לא יודעת מה נכון או לא נכון להמשיך בטיפול , להיפגש איתה יותר , או פשוט להפסיק , כמעט שנתיים בטיפול ואיכשהו משהו לא מצליח ,הלוואי שמישהו היה אומר לי אם זה נכון להמשיך , אם ככה זה אמור להיות שאני רק סובלת יותר ויותר , וככול שהזמן עובר אני לא מרגישה באיזה תהליך של שינוי לטובה להפך .. בתהליך של השלמה שאין מה לעשות איתי כנראה איזה תקלה בייצור .. ואני באמת לא מצליחה להבין איך טיפול אמור לעזור ? לא מרגישה שגילתי שום דבר חדש אלא רק חיזקתי את הפחדים שלי ..

שלום למיואשת, אני מזמינה אותך להביא את הלבטים שלך אל הטיפול, ולהעלות ביושר גם את הספקות אשר למידת יעילותו. לפעמים, שינוי הגישה הטיפולית או סיוע תרופתי יכולים לקדם את הטיפול בצורה משמעותית. שווה להתייעץ עם פסיכיאטר ולבדוק אם יוכל להתאים טיפול שייקל על סבלך. נדמה לי שמוקדם להתייאש ולהרים ידיים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, ראיתי שכתבת מספר פעמים שאהבת מטפל מהווה התנגדות לטיפול. האם בכל הפעמים זה המצב? ואם כן למה המטפלת שלי לא מעלה את הרעיון שהאובססיביות שלי לגביה נובעת מהתנגדות ולא מאהבה אמיתית :)? אני מרגישה מאוד קרובה אליה ומרגישה שבאמת אכפת לה ממני. אין לי כח לכתוב ולפרט כמה קשה לי עם המצב הזה ( חמש שנים בטיפול). ניסיתי להפסיק את הטיפול אבל החזקתי מעמד חודשיים וחזרתי לבסוף. הלוואי והיה למישהו תשובה איך להמשיך הלאה... שיהיה סופ"ש רגוע עננית

שלום עננית, להתאהבות במטפל יכול בהחלט להיות יותר מהסבר אחד. זהו מצב מוכר מאד, שחשוב להבינו במסגרת הטיפול. עיסוק אובססיבי בהתאהבות שלך בה בזמן הפגישות בהחלט יכול לשקף רצון לא מודע להימנע מעיסוק בתכנים אחרים. ההסבר הרווח יותר, קשור ליחסי ההעברה (שחזור של רגשות כלפי אחת הדמויות ההוריות), ה'מתגלגלים' לעיתים ועוברים סוג של אירוטיזציה. במקומך, הייתי מתמקדת במה שקורה ונאמר ביניכן, ונשענת פחות על רעיונות כלליים שהועלו כאן או בכל מקום אחר. יש להניח שאחרי חמש שנות טיפול, המטפלת שלך יודעת עליך דבר או שניים :-)) יודעת שתשובתי אינה מספקת, ובכל זאת - מעודדת אותך להמשיך הלאה. שבת שלום ליאת

היי.. ליאת .. מה שלומך ?.. אני .. נראה לי מעדיפה להמעיט במילים ... היום , אולי .. ורק להניח כאן מעט את הראש , הוא ככ עמוס במחשבות בשבוע האחרון , הכל מבולגן לי שם , גם בטיפול .. לא יודעת .. לא יודעת איך אפילו להסביר מה כואב , מה מציק .. יכולה להצביע על נקודה בגוף ששם כואב אבל לא להרבות במילים , צריכה נוכחות .. אפילו שקטה .. לא רוצה מילים , בורחת מהם , צריכה גם את המטפל ככ קרוב ככ מדויק .. בלי טעויות .. .. ויחד עם זאת כשהוא מתקרב אליי .. מגיע למקומות שהכל מגודר בסרט "כזה צהוב" של המשטרה שאין כניסה לזרים .. , זה מזהיר אותי שם .. בגוף שמפה כבר אין כניסה .. לא יודעת .. צריכה אותו ומרחיקה אותו .. איך זה מסתדר לא יודעת .. הלוואי והייתי יכולה ל"זרוק" את עצמי שם .. לא להיות על ה"משמרת" , להזהר במילים , לשחוב פעמיים , לפחד ממה שיכול לעלות .. רוצה להכנס לסמטאות החשוכים בתחושה של ילדה קטנה עם עיניים עצומות כזו שסומכת במאת האחוזים על זה שמלווה אותה .. פאק זה לא מצליח לי .. וכמה שהוא מנסה ליאת .., הוא עדין , טוב .. הוא מדבר איתי על החששות , ואני .. אני עדיין נשארת עם עיניים פקוחות .. מפחדת.. ממה ?... ממה אני ככ מפחדת?.. הרי בדקתי אותו כבר באלפי מבחנים שהיו מביסים את המטפל השרלטן .. והוא לא שם .. אז למה אני לא מצליחה לקלוט את זה ?.. הוא ככ משתדל, זו אני .. אני מצליחה לראות שזו אני הבעייה .. ואני ככ מפחדת לקלקל גם את הקשר הזה ב"ככ מבינה " ובפירושים המאיימים שאני נותנת לדברים בקשר הטיפולי .. ככ טובה בלראות את חצי הכוס הריקה .. ככ טובה בלשים אותו כפוגע בכוונה .. ולתת פירושים מוטעים ... אוףף אמרתי שאין לי מה לכתוב , כאן זה זורם .. יוצא בכזו אותנטיות.. התגעגתי ליאת .. היית חסרה לי . שבוע שככ לא קל ..לי 12 שנים בדיוק מאז הפגיעה ..קצת התחרפתי .. בשיגעון הכאב שוב , התחושה הזו של הנפילות .. הנגיעה .. בקצה הרצון להתייאש ככ חודרים ..כאילו ושכחו את העבודה של מה שעשיתי עד היום , ב2 האחרונות .. האם זה הגיוני שיום הפגיעה חרוט בזכרוני ומקבל ככ מקום כתאריך ע"ג לוח שנה .. ?... יאז ש מקום בשבילי כאן ?.. לקבל עוד קצת כוח ?..או שגם פה עמוס ?... מחבקת אותך ככ כואב לי .. זה באמת כואב . מאחלת , שבת שלום ,סופש רגוע . אוהבת שרית

איך אבל איך מישהי שנפגעה מינית על ידי אביה מתייחסת דווקא לאירוע החד פעמי?

ערב טוב שרית, הזהירות, הקושי לשים מבטחך באחר, הפחד לסמוך בעיניים עצומות, הם אלה שאפשרו לך הגנה וביטחון עד היום, וברור מדוע קשה ומסוכן מבחינתך לוותר עליהם. מרגש לראות איך - עקב בצד אגודל - את עושה את פסיעותייך הראשונות בעולם של התחשבות, חמלה, אמון והדדיות. מקווה שיבוא יום בו תוכלי להניח למועד הארור ההוא בלוח השנה, ולסמן במקומו ימים טובים וציוני דרך שיש בהם שמחה והתרגשות. מוזמנת להמשיך ולהניח את הראש בין לבין. שבת שלום ליאת

זה מוזר איך הסערות האלה פורצות בלי כל סימן מראש, ממש כמו צונאמי. סגרתי את עצמי בחדר שלי בערך 15 שעות ורוב הזמן בכיתי והמחשבות היו כל כך שחורות ולא הצלחתי להפסיק את זה, עד שנשברתי ושלחתי לה SMS ואחריו נרגע לי קצת ונרדמתי נטולת כוחות והתעוררתי שוב בבכי ואני אפילו לא יודעת ממש על מה. פשוט כאב חונק שסוחט וסוחט. זה מרגיש שאין לי שליטה על עצמי. עכשיו אני מתנחמת לי משירת שחרורים מקסימים שבנו להם את ביתם על עץ תפוזים שנמצא חצי מטר מחלון החדר שלי, זה מפליא כמה שעות הם יושבים ודוגרים שם בהתמדה ולא נרדמות להם הרגליים :) הלוואי שכל אחד ימצא את המנגינה שתכנס לו ללב ותרגיע קצת את הנשמה. שבת שלום. אני חושבת שאני בשלב שאני מגלה דברים חדשים בילקוט שבעיקר מכאיבים ומפחידים.

שלום א', כמה קשה לעמוד לבד מול צונאמי של רגשות ומחשבות, מלחמת מעטים מול רבים, או אולי - מתאים יותר - הדימוי המצמרר משהו מתחום הלחימה, דו"צ. כוחותינו על כוחותינו. הבלבול הזה, חוסר הידיעה מי האוייב ("ואני אפילו לא יודעת ממש על מה. פשוט כאב חונק שסוחט וסוחט"), יש בהם כדי להקשות על היכולת להתמודד. איכשהו, אני לא מתעייפת מלהצביע ולשקף משהו מהחוויה הזו שעולה גם כאן. נדמה לי שכדי להשיב לעצמך מידה של שליטה ויכולת וויסות, עליך להכיר - לפני הכל - את התוכן. מה שייך למה. מה *באמת* מציק לי בכל רגע נתון. מה קרה לי לפני כן. מה קורה לי עכשיו. חייבים לפזר את חשרת העננים הכבדה הזו, כדי לאפשר לקרן שמש לחדור פנימה, להאיר, לחמם, להפיח תקווה. והנה, הצלחת לאפשר לשחרורים לשרטט בשירתם מוצא, גם אם זמני, מתחושת המועקה. אני יודעת כמה אין זה מובן מאליו, לראות את ענפיו של עץ התפוזים, ואת הפיוט שהוא מביא אל תוך חייך, בחינם. אני חושבת שאין ברירה אלא להתבונן אל תוך הילקוט, ולמקד את החושים כולם במה שתמצאי שם. כמו יולדת בחדר הלידה: ההתמקדות המרוכזת בציר, היא הדרך הטובה לחוש ברגיעה השלמה שאחריו. ושוב כאב, ושוב רגיעה. מאחלת לך תגליות חשובות, והפוגות הולכות וגדלות בין ציר לציר. שלך ליאת

ליאת- תודה! אני כמעט תמיד רואה את מה שכתבת לי רק בצאת השבת ולכן אני כותבת אחרי הזמן שלך. הכל באמת מבולבל ומאז שהתחלתי לדבר על אמא ואבא אני יוצאת מהחדר ושוכחת מה קרה שם ומה נאמר, נראה לי שאני אפילו גורמת לשכחה הזאת, כל פעם שעולה בי איזה זכרון או משפט משם אני מגרשת אותו. אני מרגישה שאני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי בימים האלה. תודה לך על כל מה שכתבת אני נותנת לעצמי עוד קצת זמן עד שאני אעיז להתמקד, כרגע זה מגביר מידי את הכאב. שבוע טוב שיהיה עם הרבה פירות של קיץ.

חבל שהלכת....יש נושאים שגומרים אותי לגמרי אחרי שמדוברים אצלה...מרגישה שבא לי להתנדף...במיוחד לאור העובדה שיום ההולדת שלי שמתקרב.. ומיום ההולדת האחרון דבר לא השתנה.. זוכרת את המטפלת הקודמת? ראיתי אותה בסופר השבוע..לא ניגשתי אליה..לא יודעת אם היא ראתה אותי בכלל..(עמדתי קופה לפניה) הפנים שלה משדרות עצב...גם כשהיית אצלה ככה הרגשתי... מימי

היי מימי, הנה באתי. אם יש נושאים שגומרים אותך, זה סימן שאת עובדת קשה. אם את מרגישה שבמשך שנה לא נעשתה כל התקדמות אצלך, עלייך להביא את זה לשם, ולבחון שוב את הציפיות, לאור מה שאת יודעת על עצמך היום. לתחושתי, אבל זאת רק תחושה, הביטוי הרגשי שלך משוחרר יותר, גם מולה. לא תמיד אנחנו ערים לשינויים הפנימיים הללו, או שלא מחשיבים אותם כ'שינוי'. אחרי הכל, כדי לדעת כיצד לנהוג ברגשותינו ומה לעשות איתם (ראי תשובתי ל ~), עלינו ללמוד תחילה להקשיב לעצמנו, לזהות מה אנחנו מרגישים, לזהות מה גורם לנו להרגיש כך, ורק אז לפעול לשינוי. מקווה שתזכירי לנו את מועד יום הולדתך, כדי שנוכל לשלוח לך מכאן את הברכות המגיעות לך. שבת שלום, מימי, והרבה כוחות להמשיך ולהתעקש. שלך ליאת

היי ליאת, נראה לי שנרגעתי קצת... אולי הנושא קשה לי..ולא בהכרח עובדת קשה? פעם, אגב, לא הייתי רוצה לחזור אחרי פגשיה כזו... היא גם רואה שאני גדלה בכל מיני דברים..ויפה שגם את שמה לב ממרחק (: שמתי לב שלא התייחסת לעו"ס..אולי גם את לא חיבבת אותה... ואת מוזמנת להביא מתנה בדיוק עוד שבוע (: תודה ליאת

ליאת ליאת.. אני שוב מותשת אחרי הפגישה היום..לא קל לי שם... רוצה כמה מילים מנחמות...

מימי, השבתי לך למעלה. וליתר ביטחון - כל הכבוד על העבודה המאומצת שלך. אין לי ספק שהיא ת?שא פירות. תארגני לך ערסל :-) אין לך מושג איזו נחמה זו. להתראות ליאת

ליאת את יודעת כיף לקרוא את התשובות שלך, כמובן שגם לאחרים...את נפלאה.. ובקשר לערסל חשבתי על זה, זה נשמע רעיון מעולה אבל מה עושים אם יש לי בגינה רק עץ אחד? (: ובקשר לכדורים...לא חושבת שאני בעד...את מכירה את דעתי לא? שבוע טוב שיהיה לך והישארי במזגן, אה?

שלום למתעצבנת, כמו שכבר נכתב כאן מס' פעמים, בשל אילוצי המציאות, לא תמיד מתאפשר לנו, המנהלים, להמשיך ולשהות כאן מעבר לזמן התורנות כדי להעלות הודעות המשך. במהותו, זהו פורום של שאלות ותשובות, ואנו עושים כל מאמץ לתת את המענה בכל ימי השבוע, למעט בשבת. אם יש הודעה חשובה במיוחד, מוטב להעלותה כהודעה חדשה, והמנהל התורן יעשה כמיטב יכולתו להיענות לאתגר. אנא, בלי עצבים... :-)) שבת שלום ליאת

שישי בצהריים. אחרי הפגישה עם המטפלת, אני עייפה כהלכה. מסדרת קצת את הדירה, מחר ההורים באים לבקר (את נמש, לא אותי...:-)). נמש מביא אלי את כדור הספוג שלו, יוזם משחק. כבר זמן מה שהוא לא שיחק איתי כמו שהוא משחק איתי בימים האחרונים. הוא חזר להתנהגות שובבה של גורים, ואני מתענגת על כל רגע. שישי בצהריים, ושוב אני עם הדילמה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים. היום עשיתי עוד צעד קטן קדימה. התגברתי על עוד משהו שהיה לי קשה בטיפול, ועשיתי את זה. ובכלל, לאחרונה אני מאוד מרגישה את כל המקומות שגדלתי בהם, בזכותה. והדילמה, אם כן - אני רוצה שהיא תראה ותדע איך גדלתי. אני רוצה לספר לה על דברים שאני עושה, אני רוצה לספר לה על דברים שאומרים לי, על מחמאות שאני מקבלת, על זה שמרצה שלי הזמינה אותי לדבר בשיעור שלה... אני רוצה לספר לה, אבל אני מפחדת. אני מפחדת שלא אוכל להיות יותר קטנה אצלה. אני מפחדת ש'אני' הגדולה תצטרך "לקחת פיקוד" מעכשיו, כי היא יכולה... ואני עוד לא מוכנה לוותר על המקום הזה, של הקטנה. עוד רוצה להתעטף בה, להניח את הראש. עוד רוצה שהיא תגיד לי מילים מנחמות, עוד רוצה את החיבוק שבמבט שלה... אז בנתיים אני מצנזרת את "הגדולה". שולחת אותה להשוויץ במקומות אחרים. אבל יש בזה משהו שמקלקל גם את החוויה של "הקטנה", שכנראה כבר לא כל כך קטנה... ליאת ליאת, בכלל רציתי רק לשאול מה שלומך, ולשלוח חיוך (וחיבוק, מותר, נכון?) והנה כבר כתבתי מגילה... סופי השבוע מביאים איתם "זמן הרהרת" לא מבוטל... טוב שאת פה. מאוד. נועם

צעד קטן לאדם - צעד גדול לנשמה.

שבת שלום נועם, הרבה נועם היה בדברים שלך, של יום שישי בצהריים. יש לי הרגשה שגם אם את לא מדווחת, המטפלת שלך חשה ורואה את הצמיחה, פשוט כי אי אפשר להסתיר דברים מסוג זה. קצת כאילו כיסית את עינייך שלך, כדי להסתתר מפניה. ויש לי - אולי - מסר מרגיע קטן. אמהות טובות אינן מפסיקות להאכיל, להכיל ולחבק את ילדיהן, גם כשהם מיתמרים לגבהים. אלא שעתה, נוסף על אהבתן, הן חשות גם גאווה, סיפוק וקורת רוח ממה שצמח להן תחת האף... אני מזמינה אותך לוותר על הצנזורה, ולנסות ליהנות ממה שמותר *רק* לילדים גדולים. אני בסדר, תודה. חוזרת למצב ה"הרהרת" שלי, על הערסל בחוץ. אחזור לכאן בהמשך הערב. שבת שלום וד"ש לנמש ליאת

אבל ליאת... האם בתור ילדה גדולה מותר לי לכעוס? לרקוע ברגליים ולהיות ברוגז? (לא שאני מסוגלת, אבל לצורך הויכוח...). האם אני חייבת להתמודד כמו גדולה? לא בטוחה בכלל שרוצה. לפעמים אני עוד צריכה שהיא תהיה המבוגר המפייס... תודה שאת כאן... את יקרה לי מאוד. שלך כתמיד, נועם (ונמש שמוסר ד"ש בחזרה)

היי נועם, והשבוע הדברים שלך כל כך דיברו אלי... דיברתי איתה המון על אני הגדולה ואני הקטנה. בחוץ אני גדולה ואיתה הייתי קטנה ולא רציתי "לבזבז" את המקום שבו אני יכולה קטנה בלהיות גדולה. לקח לי הרבה זמן להיות שם *גם* גדולה. היא אמרה שזה כמו ילד שהולך למחנה קיץ בצופים ועכשיו הוא קשוח ולא צריך את אמא, אבל אמא עדיין תתייצב ביום הביקורים עם השניצלים והפתיתים (פולניה, מה אני אעשה...? ;-) ). וגם בביקור הוא יהיה עם חברים וימשיך להיות קשוח. אבל אחרי המחנה, בבית, הוא יבוא להתרפק בזרועותיה של אמא. אז היא הבטיחה לי שאני יכולה לחזור ולהתפנק. לא חשוב שלפעמים כשאני עושה את זה היא אומרת שאני עושה הצגה כדי לברוח מדברים אחרים. היא טוענת שהיא מזהה כשזה אמיתי... חוץ מזה, בכלל לא עדכנת אותי אם נבהלת ממני שבוע שעבר או לא ;-) שיהיה שבוע ממש טוב. נורית

אני רוצה להתייעץ איתך,אבל לא בפני כל הפורום. שבת שלום,איריס. נ.ב חיכיתי לך כל השבוע (-:

מקווה שתקבלי המלצות טובות למייל, אולי גם ממני... בהצלחה ושבת שלום ליאת

לא שואלת רק מחזיקה אותך עוד קצת כאן,הגיע אלייך הקריז שלי, זה שלא נגמר ולא נרגע? הולכת עכשיו לפחות כשאחזור יש סיכוי שעוד אראה אותך כאן.

ערב טוב, הקריז שלך הגיע עד לכאן. ממליצה לך מאד לטפל בו דרך ובאמצעות הטיפול שלך. לא יודעת מתי תחזרי, אז מניחה שתראי אותי כאן רק מחר. ליל מנוחה, נקי מקריזים/ות ליאת

ליאת, כמה כוח צריך באמת,רק בשביל לשרוד? כמה כואב עוד יכול להיות? אמאל'ה לאן הגעתי,מה עכשיו- אני אמורה לצחוק? לבכות? כך או כך אין בי כוח, לא לצחוק, ובטח לא לבכות. גם דמעות מתייבשות. אני עייפה עייפה ע-י-י-פ-ה!!! ולא רוצה להתמודד עוד. כמעט בוקר, ורחוק מלהיות טוב!

היי ליאת למרות שאני כבר כשלוש שנים בטיפול עדיין השאלה בכותרת מטרידה אותי. יש תקופות קצרות שמשהו ספציפי מטריד אותי ואני מדברת עליו ומביאה אותו לטיפול אך הרבה מאוד פעמים אני מגיעה ואין לי מה להגיד או לספר. סיפרתי למטפלת שנמאס לי מזה ושקשה לי עם זה מאוד. מצד שני,יש פעמים שהפגישה מתחילה באין לי מה להגיד או לספר אך בהמשך,בעקבות שאלה של המטפלת נהיה לי קשה עד בכי. אני לא מספרת על דברים "מרצוני" אלא כאשר המטפלת שואלת משהו או אני נזכרת במשהו בעקבות השאלה ,ואז אני מספרת על חלום שקשור או הרגשה שמאפינת אותי לאחרונה, וגם אז לא הכל. אני כמעט תמיד חושבת ומתלבטת לפני שאני מספרת,ומכריחה את עצמי לספר לה. זה שוב גורם לי לחשוב על זה שצריך להפסיק את הטיפול אבל אני לא עושה זאת, כי איפה שהוא בתוכי אני מרגישה שזה לא בדיוק נכון. אני לא מצליחה להבין ממה זה נובע, היא מקסימה,ונוח לי איתה,כימיה נהדרת ביננו. אז למה אני לא יכולה לשבת על הכיסא ולספר לה שהשבוע נלחצתי מאירוע מסוים שקרה,ושכבר כמה זמן הלילות שלי קצת מתוחים, ולמה אני מספרת קצת מזה רק כאשר יש הקשר ?? אני עייפה.פשוט עייפה ולא מתחשק לי להיכנס למיטה. :-( טל

שלום טל, מן הכותרת שלך ניתן - אולי - ללמוד משהו על איזו הנחת יסוד, לפיה הטיפול הוא עניין קצת סטרילי, משימתי, המתעסק בעניינים ספציפיים ו'נכונים'. הגם שזו עמדה לגיטימית, המפעילה לא מעט מטופלים חרוצים שמגיעים עם נושא מוכן מהבית, יש די הרבה אחרים שפועלים אחרת. לפעמים דווקא ההחלטה "לזרום", להרפות, להניח לדברים לצוף מעצמם, ולאפשר לעצמנו לוותר על המקום של השליטה, היא ההחלטה הנכונה. מדברייך עולה קושי משהות באזורים הלא מו?ב?נים הללו'' ונדמה לי, לכן, שעדיין מוקדם לדבר על הפסקת הטיפול. מזמינה אותך לרדת קצת מדרך המלך, ולנסות הליכה בשבילים הלא מסומנים. מפחיד קצת, אני יודעת. בהצלחה ליאת

ברצוני שתמחקו הודעה שפרסמתי פה בשם טראומות וזוגיות מאת *****זה ממש חשוב לי כי זה מופיע בגוגל כאשר רושמים את שמי פליז1!!! (ההודעה נערכה)

שלום מישהי, מאחר ומדובר בהודעה ישנה מאד מאד, וקשה לי מכאן להגיע אליה בחיפוש של מאחורי הקלעים, אנא הפני את בקשתך לפורום אתם ואנחנו, שם יוכלו לעשות זאת בקלות. הנה הלינק - http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1226,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה ליאת

השבוע היתה הפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוג ואני מרגישה באיזה שהיא פינה בלב געגוע אליו. אסור לי ליצור איתו קשר מפני שהסתיימו פגישותנו וזה יותר קשה.

שלום שון, פרידה מטיפול וממטפל - ככל פרידה - כרוכה בתחושות אובדן, עצב וגעגוע. זהו בהחלט מצב נורמלי ואפילו מצופה. ברוב המקרים, בעיקר כשהטיפול הסתיים על דעת המטפל והמטופל כאחד, התחושות הקשות מתמתנות, ולגעגוע - גם אם נמשך - מצטרפות תחושות של השלמה, הכרת תודה, ויכולת לעמוד לבד מול העולם מתוך הרגשת יכולת ועצמאות. תני לעצמך את הזמן והסבלנות ליאת