פורום פסיכולוגיה קלינית

זה מוזר איך הסערות האלה פורצות בלי כל סימן מראש, ממש כמו צונאמי. סגרתי את עצמי בחדר שלי בערך 15 שעות ורוב הזמן בכיתי והמחשבות היו כל כך שחורות ולא הצלחתי להפסיק את זה, עד שנשברתי ושלחתי לה SMS ואחריו נרגע לי קצת ונרדמתי נטולת כוחות והתעוררתי שוב בבכי ואני אפילו לא יודעת ממש על מה. פשוט כאב חונק שסוחט וסוחט. זה מרגיש שאין לי שליטה על עצמי. עכשיו אני מתנחמת לי משירת שחרורים מקסימים שבנו להם את ביתם על עץ תפוזים שנמצא חצי מטר מחלון החדר שלי, זה מפליא כמה שעות הם יושבים ודוגרים שם בהתמדה ולא נרדמות להם הרגליים :) הלוואי שכל אחד ימצא את המנגינה שתכנס לו ללב ותרגיע קצת את הנשמה. שבת שלום. אני חושבת שאני בשלב שאני מגלה דברים חדשים בילקוט שבעיקר מכאיבים ומפחידים.

שלום א', כמה קשה לעמוד לבד מול צונאמי של רגשות ומחשבות, מלחמת מעטים מול רבים, או אולי - מתאים יותר - הדימוי המצמרר משהו מתחום הלחימה, דו"צ. כוחותינו על כוחותינו. הבלבול הזה, חוסר הידיעה מי האוייב ("ואני אפילו לא יודעת ממש על מה. פשוט כאב חונק שסוחט וסוחט"), יש בהם כדי להקשות על היכולת להתמודד. איכשהו, אני לא מתעייפת מלהצביע ולשקף משהו מהחוויה הזו שעולה גם כאן. נדמה לי שכדי להשיב לעצמך מידה של שליטה ויכולת וויסות, עליך להכיר - לפני הכל - את התוכן. מה שייך למה. מה *באמת* מציק לי בכל רגע נתון. מה קרה לי לפני כן. מה קורה לי עכשיו. חייבים לפזר את חשרת העננים הכבדה הזו, כדי לאפשר לקרן שמש לחדור פנימה, להאיר, לחמם, להפיח תקווה. והנה, הצלחת לאפשר לשחרורים לשרטט בשירתם מוצא, גם אם זמני, מתחושת המועקה. אני יודעת כמה אין זה מובן מאליו, לראות את ענפיו של עץ התפוזים, ואת הפיוט שהוא מביא אל תוך חייך, בחינם. אני חושבת שאין ברירה אלא להתבונן אל תוך הילקוט, ולמקד את החושים כולם במה שתמצאי שם. כמו יולדת בחדר הלידה: ההתמקדות המרוכזת בציר, היא הדרך הטובה לחוש ברגיעה השלמה שאחריו. ושוב כאב, ושוב רגיעה. מאחלת לך תגליות חשובות, והפוגות הולכות וגדלות בין ציר לציר. שלך ליאת

ליאת- תודה! אני כמעט תמיד רואה את מה שכתבת לי רק בצאת השבת ולכן אני כותבת אחרי הזמן שלך. הכל באמת מבולבל ומאז שהתחלתי לדבר על אמא ואבא אני יוצאת מהחדר ושוכחת מה קרה שם ומה נאמר, נראה לי שאני אפילו גורמת לשכחה הזאת, כל פעם שעולה בי איזה זכרון או משפט משם אני מגרשת אותו. אני מרגישה שאני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי בימים האלה. תודה לך על כל מה שכתבת אני נותנת לעצמי עוד קצת זמן עד שאני אעיז להתמקד, כרגע זה מגביר מידי את הכאב. שבוע טוב שיהיה עם הרבה פירות של קיץ.

חבל שהלכת....יש נושאים שגומרים אותי לגמרי אחרי שמדוברים אצלה...מרגישה שבא לי להתנדף...במיוחד לאור העובדה שיום ההולדת שלי שמתקרב.. ומיום ההולדת האחרון דבר לא השתנה.. זוכרת את המטפלת הקודמת? ראיתי אותה בסופר השבוע..לא ניגשתי אליה..לא יודעת אם היא ראתה אותי בכלל..(עמדתי קופה לפניה) הפנים שלה משדרות עצב...גם כשהיית אצלה ככה הרגשתי... מימי

היי מימי, הנה באתי. אם יש נושאים שגומרים אותך, זה סימן שאת עובדת קשה. אם את מרגישה שבמשך שנה לא נעשתה כל התקדמות אצלך, עלייך להביא את זה לשם, ולבחון שוב את הציפיות, לאור מה שאת יודעת על עצמך היום. לתחושתי, אבל זאת רק תחושה, הביטוי הרגשי שלך משוחרר יותר, גם מולה. לא תמיד אנחנו ערים לשינויים הפנימיים הללו, או שלא מחשיבים אותם כ'שינוי'. אחרי הכל, כדי לדעת כיצד לנהוג ברגשותינו ומה לעשות איתם (ראי תשובתי ל ~), עלינו ללמוד תחילה להקשיב לעצמנו, לזהות מה אנחנו מרגישים, לזהות מה גורם לנו להרגיש כך, ורק אז לפעול לשינוי. מקווה שתזכירי לנו את מועד יום הולדתך, כדי שנוכל לשלוח לך מכאן את הברכות המגיעות לך. שבת שלום, מימי, והרבה כוחות להמשיך ולהתעקש. שלך ליאת

היי ליאת, נראה לי שנרגעתי קצת... אולי הנושא קשה לי..ולא בהכרח עובדת קשה? פעם, אגב, לא הייתי רוצה לחזור אחרי פגשיה כזו... היא גם רואה שאני גדלה בכל מיני דברים..ויפה שגם את שמה לב ממרחק (: שמתי לב שלא התייחסת לעו"ס..אולי גם את לא חיבבת אותה... ואת מוזמנת להביא מתנה בדיוק עוד שבוע (: תודה ליאת

ליאת ליאת.. אני שוב מותשת אחרי הפגישה היום..לא קל לי שם... רוצה כמה מילים מנחמות...

מימי, השבתי לך למעלה. וליתר ביטחון - כל הכבוד על העבודה המאומצת שלך. אין לי ספק שהיא ת?שא פירות. תארגני לך ערסל :-) אין לך מושג איזו נחמה זו. להתראות ליאת

ליאת את יודעת כיף לקרוא את התשובות שלך, כמובן שגם לאחרים...את נפלאה.. ובקשר לערסל חשבתי על זה, זה נשמע רעיון מעולה אבל מה עושים אם יש לי בגינה רק עץ אחד? (: ובקשר לכדורים...לא חושבת שאני בעד...את מכירה את דעתי לא? שבוע טוב שיהיה לך והישארי במזגן, אה?

שלום למתעצבנת, כמו שכבר נכתב כאן מס' פעמים, בשל אילוצי המציאות, לא תמיד מתאפשר לנו, המנהלים, להמשיך ולשהות כאן מעבר לזמן התורנות כדי להעלות הודעות המשך. במהותו, זהו פורום של שאלות ותשובות, ואנו עושים כל מאמץ לתת את המענה בכל ימי השבוע, למעט בשבת. אם יש הודעה חשובה במיוחד, מוטב להעלותה כהודעה חדשה, והמנהל התורן יעשה כמיטב יכולתו להיענות לאתגר. אנא, בלי עצבים... :-)) שבת שלום ליאת

שישי בצהריים. אחרי הפגישה עם המטפלת, אני עייפה כהלכה. מסדרת קצת את הדירה, מחר ההורים באים לבקר (את נמש, לא אותי...:-)). נמש מביא אלי את כדור הספוג שלו, יוזם משחק. כבר זמן מה שהוא לא שיחק איתי כמו שהוא משחק איתי בימים האחרונים. הוא חזר להתנהגות שובבה של גורים, ואני מתענגת על כל רגע. שישי בצהריים, ושוב אני עם הדילמה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים. היום עשיתי עוד צעד קטן קדימה. התגברתי על עוד משהו שהיה לי קשה בטיפול, ועשיתי את זה. ובכלל, לאחרונה אני מאוד מרגישה את כל המקומות שגדלתי בהם, בזכותה. והדילמה, אם כן - אני רוצה שהיא תראה ותדע איך גדלתי. אני רוצה לספר לה על דברים שאני עושה, אני רוצה לספר לה על דברים שאומרים לי, על מחמאות שאני מקבלת, על זה שמרצה שלי הזמינה אותי לדבר בשיעור שלה... אני רוצה לספר לה, אבל אני מפחדת. אני מפחדת שלא אוכל להיות יותר קטנה אצלה. אני מפחדת ש'אני' הגדולה תצטרך "לקחת פיקוד" מעכשיו, כי היא יכולה... ואני עוד לא מוכנה לוותר על המקום הזה, של הקטנה. עוד רוצה להתעטף בה, להניח את הראש. עוד רוצה שהיא תגיד לי מילים מנחמות, עוד רוצה את החיבוק שבמבט שלה... אז בנתיים אני מצנזרת את "הגדולה". שולחת אותה להשוויץ במקומות אחרים. אבל יש בזה משהו שמקלקל גם את החוויה של "הקטנה", שכנראה כבר לא כל כך קטנה... ליאת ליאת, בכלל רציתי רק לשאול מה שלומך, ולשלוח חיוך (וחיבוק, מותר, נכון?) והנה כבר כתבתי מגילה... סופי השבוע מביאים איתם "זמן הרהרת" לא מבוטל... טוב שאת פה. מאוד. נועם

צעד קטן לאדם - צעד גדול לנשמה.

שבת שלום נועם, הרבה נועם היה בדברים שלך, של יום שישי בצהריים. יש לי הרגשה שגם אם את לא מדווחת, המטפלת שלך חשה ורואה את הצמיחה, פשוט כי אי אפשר להסתיר דברים מסוג זה. קצת כאילו כיסית את עינייך שלך, כדי להסתתר מפניה. ויש לי - אולי - מסר מרגיע קטן. אמהות טובות אינן מפסיקות להאכיל, להכיל ולחבק את ילדיהן, גם כשהם מיתמרים לגבהים. אלא שעתה, נוסף על אהבתן, הן חשות גם גאווה, סיפוק וקורת רוח ממה שצמח להן תחת האף... אני מזמינה אותך לוותר על הצנזורה, ולנסות ליהנות ממה שמותר *רק* לילדים גדולים. אני בסדר, תודה. חוזרת למצב ה"הרהרת" שלי, על הערסל בחוץ. אחזור לכאן בהמשך הערב. שבת שלום וד"ש לנמש ליאת

אבל ליאת... האם בתור ילדה גדולה מותר לי לכעוס? לרקוע ברגליים ולהיות ברוגז? (לא שאני מסוגלת, אבל לצורך הויכוח...). האם אני חייבת להתמודד כמו גדולה? לא בטוחה בכלל שרוצה. לפעמים אני עוד צריכה שהיא תהיה המבוגר המפייס... תודה שאת כאן... את יקרה לי מאוד. שלך כתמיד, נועם (ונמש שמוסר ד"ש בחזרה)

היי נועם, והשבוע הדברים שלך כל כך דיברו אלי... דיברתי איתה המון על אני הגדולה ואני הקטנה. בחוץ אני גדולה ואיתה הייתי קטנה ולא רציתי "לבזבז" את המקום שבו אני יכולה קטנה בלהיות גדולה. לקח לי הרבה זמן להיות שם *גם* גדולה. היא אמרה שזה כמו ילד שהולך למחנה קיץ בצופים ועכשיו הוא קשוח ולא צריך את אמא, אבל אמא עדיין תתייצב ביום הביקורים עם השניצלים והפתיתים (פולניה, מה אני אעשה...? ;-) ). וגם בביקור הוא יהיה עם חברים וימשיך להיות קשוח. אבל אחרי המחנה, בבית, הוא יבוא להתרפק בזרועותיה של אמא. אז היא הבטיחה לי שאני יכולה לחזור ולהתפנק. לא חשוב שלפעמים כשאני עושה את זה היא אומרת שאני עושה הצגה כדי לברוח מדברים אחרים. היא טוענת שהיא מזהה כשזה אמיתי... חוץ מזה, בכלל לא עדכנת אותי אם נבהלת ממני שבוע שעבר או לא ;-) שיהיה שבוע ממש טוב. נורית

אני רוצה להתייעץ איתך,אבל לא בפני כל הפורום. שבת שלום,איריס. נ.ב חיכיתי לך כל השבוע (-:

מקווה שתקבלי המלצות טובות למייל, אולי גם ממני... בהצלחה ושבת שלום ליאת

לא שואלת רק מחזיקה אותך עוד קצת כאן,הגיע אלייך הקריז שלי, זה שלא נגמר ולא נרגע? הולכת עכשיו לפחות כשאחזור יש סיכוי שעוד אראה אותך כאן.

ערב טוב, הקריז שלך הגיע עד לכאן. ממליצה לך מאד לטפל בו דרך ובאמצעות הטיפול שלך. לא יודעת מתי תחזרי, אז מניחה שתראי אותי כאן רק מחר. ליל מנוחה, נקי מקריזים/ות ליאת

ליאת, כמה כוח צריך באמת,רק בשביל לשרוד? כמה כואב עוד יכול להיות? אמאל'ה לאן הגעתי,מה עכשיו- אני אמורה לצחוק? לבכות? כך או כך אין בי כוח, לא לצחוק, ובטח לא לבכות. גם דמעות מתייבשות. אני עייפה עייפה ע-י-י-פ-ה!!! ולא רוצה להתמודד עוד. כמעט בוקר, ורחוק מלהיות טוב!

היי ליאת למרות שאני כבר כשלוש שנים בטיפול עדיין השאלה בכותרת מטרידה אותי. יש תקופות קצרות שמשהו ספציפי מטריד אותי ואני מדברת עליו ומביאה אותו לטיפול אך הרבה מאוד פעמים אני מגיעה ואין לי מה להגיד או לספר. סיפרתי למטפלת שנמאס לי מזה ושקשה לי עם זה מאוד. מצד שני,יש פעמים שהפגישה מתחילה באין לי מה להגיד או לספר אך בהמשך,בעקבות שאלה של המטפלת נהיה לי קשה עד בכי. אני לא מספרת על דברים "מרצוני" אלא כאשר המטפלת שואלת משהו או אני נזכרת במשהו בעקבות השאלה ,ואז אני מספרת על חלום שקשור או הרגשה שמאפינת אותי לאחרונה, וגם אז לא הכל. אני כמעט תמיד חושבת ומתלבטת לפני שאני מספרת,ומכריחה את עצמי לספר לה. זה שוב גורם לי לחשוב על זה שצריך להפסיק את הטיפול אבל אני לא עושה זאת, כי איפה שהוא בתוכי אני מרגישה שזה לא בדיוק נכון. אני לא מצליחה להבין ממה זה נובע, היא מקסימה,ונוח לי איתה,כימיה נהדרת ביננו. אז למה אני לא יכולה לשבת על הכיסא ולספר לה שהשבוע נלחצתי מאירוע מסוים שקרה,ושכבר כמה זמן הלילות שלי קצת מתוחים, ולמה אני מספרת קצת מזה רק כאשר יש הקשר ?? אני עייפה.פשוט עייפה ולא מתחשק לי להיכנס למיטה. :-( טל

שלום טל, מן הכותרת שלך ניתן - אולי - ללמוד משהו על איזו הנחת יסוד, לפיה הטיפול הוא עניין קצת סטרילי, משימתי, המתעסק בעניינים ספציפיים ו'נכונים'. הגם שזו עמדה לגיטימית, המפעילה לא מעט מטופלים חרוצים שמגיעים עם נושא מוכן מהבית, יש די הרבה אחרים שפועלים אחרת. לפעמים דווקא ההחלטה "לזרום", להרפות, להניח לדברים לצוף מעצמם, ולאפשר לעצמנו לוותר על המקום של השליטה, היא ההחלטה הנכונה. מדברייך עולה קושי משהות באזורים הלא מו?ב?נים הללו'' ונדמה לי, לכן, שעדיין מוקדם לדבר על הפסקת הטיפול. מזמינה אותך לרדת קצת מדרך המלך, ולנסות הליכה בשבילים הלא מסומנים. מפחיד קצת, אני יודעת. בהצלחה ליאת

ברצוני שתמחקו הודעה שפרסמתי פה בשם טראומות וזוגיות מאת *****זה ממש חשוב לי כי זה מופיע בגוגל כאשר רושמים את שמי פליז1!!! (ההודעה נערכה)

שלום מישהי, מאחר ומדובר בהודעה ישנה מאד מאד, וקשה לי מכאן להגיע אליה בחיפוש של מאחורי הקלעים, אנא הפני את בקשתך לפורום אתם ואנחנו, שם יוכלו לעשות זאת בקלות. הנה הלינק - http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1226,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה ליאת

השבוע היתה הפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוג ואני מרגישה באיזה שהיא פינה בלב געגוע אליו. אסור לי ליצור איתו קשר מפני שהסתיימו פגישותנו וזה יותר קשה.

שלום שון, פרידה מטיפול וממטפל - ככל פרידה - כרוכה בתחושות אובדן, עצב וגעגוע. זהו בהחלט מצב נורמלי ואפילו מצופה. ברוב המקרים, בעיקר כשהטיפול הסתיים על דעת המטפל והמטופל כאחד, התחושות הקשות מתמתנות, ולגעגוע - גם אם נמשך - מצטרפות תחושות של השלמה, הכרת תודה, ויכולת לעמוד לבד מול העולם מתוך הרגשת יכולת ועצמאות. תני לעצמך את הזמן והסבלנות ליאת

מאז שהייתי קטנה יש לי פחד מגוק'ים, אני מדברת על כך שבמידה וג'וק יעבור לידי אני ישר יתחיל לצרוח או פשוט להיבהל אני מדברת גם על תופעות פיזיות כמו דופק מואץ ורעידות בידיים ממש להיבהל ממנו ולוקח לי זמן כדיי להירגע, ואני מדברת על הגוקים השחורים הגדולים שפתאום מפתיעים אותך ושלא נדבר על אלה שעפים בדיוק אלייך, אני לא מבינה למה אין להם חוש כיוון והם "בורחים" בדיוק ישר אלייך. ועכשיו לשאלה הייתי רוצה בעתיד הכנראה רחוק להתגבר על זה, להפסיק לפחד מגוקים או לפחות שלא יהיו לי את התגובות שאני עכשיו מרגישה כל פעם שאיזשהו ג'וק מפתיע אותי מחדש ואני לא מתכוונת טיפול תרופתי, אני מתכוונת לאיזשהו טיפול פסיכולוגי שעוזר לך להתגבר על זה, אני רוצה להחזיק בידיי גו'ק חי שיתהלך עליי מבלי לחטוף התקף לב!!! ממש להתגבר על זה ורק על ידי שיחות, איזה טיפול בדיוק אני צריכה לחפש? קוגנטיבי, פסיכודינמי???פסיכולוג קליני? שוב פעם כנראה לפחות כרגע זה ישאר בגדר רעיון או מטרה לעתיד המאוד רחוק אבל הייתי רוצה לדעת מה ואיפה לחפש ושוב אני לא מתכוונת לטיפול שעוזר לך להרוג גוקים עם הנעל אלא ממש להחזיק גו'ק חי ומהלך עלייך (זה כנראה רעיון גרוע אבל בשבילי זה ממש ממש יהיה להתגבר על פחד/שריטה שכנראה נרכש מההורים/סביבה כשהייתי קטנה).

ערב טוב, לפני כשבועיים-שלושה נערך כאן דיון ער בסוגייה דומה. חדי העין יכלו להבחין בהזדהות העמוקה שלי עם הפוביה מג'וקים. סליחה שאני נדחפת לך, אבל זוהי חרדה שמשותפת להרבה נשים, עבורן הקיץ הופך להיות משימה זואולוגית מאתגרת. כך או כך, הטיפול המומלץ בפחד מג'וקים (בעיקר אם יש לך ציפייה שהם יטיילו עלייך מבלי שתתעלפי) הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, הכולל בין השאר טכניקות של חשיפה הדרגתית לאובייקט המפחיד. מדובר בטיפולים קצרים יחסית עם שיעורי הצלחה גבוהים למדי. עומדת כל כולי מאחורייך (במרחק ביטחון) ליאת

וכל המילים האלה. ככה קוראים לזה. רגעים נוראיים. בלי זמן בלי חיבור וקשר בלי לדעת כלום. אולי משהו מהמציאות בחוץ יוכל לעזור. יצאתי להסתובב קצת. יהיה מה שיהיה. גם ננסה לטפל בכך איכשהו בפגישה הבאה.

ערב טוב, דיסוציאציה, ויותר ממנה הפרגמנטציה, יכולות להיות מעוררות אימה וחוסר אונים. במצבים אלה, החיפוש אחר עוגן חיצוני בעולם המציאות הופך קריטי. מקווה שההתאווררות בחוץ פעלה את פעולתה המבורכת, ושהצלחת להירגע קצת. טוב שאת יכולה להיעזר בטיפול שלך. לא כייף להישאר עם זה לבד. החזיקי מעמד ליאת

הי ליאת והקוראים, קודם כל, רוצה להתנצל על דרך הפנייה בהודעה הקודמת, בלי התחלה וסוף ובלי חתימה. גבולות ונפרדו?ת זו בעיה, וגם אינטרנט בהקשר הזה... היו ועוד יהיו כאלה... על החיים, אומר מי אני - (א.ה) - מה כבר יכולים לעשות לי, בסה"כ אמרתי שאני אבודה ומרגישה מאד לא טוב... ניסיתי לנשום הרבה מציאות אתמול בערב, גם היום, ממוקדם בבוקר עד עכשיו כמעט, גם הייתה לי פגישה של הטיפול. יצאתי חסרה מאד מזה ומזה, זה מה יש בינתיים, אך העיקר והמשמעותי הוא שהייתה פגישה. הייתה, והיו בה מאמצים. מקווה שאת אותותיהם ופירותיהן של כל הפגישות המצטברות אפשר יהיה לראות בעתיד הקרוב גם הרחוק יותר. יש כבר, יש, חלק אפילו גלוי, אבל חלק שמור לו אי שם במחשכים. היום, אני יכולה לומר שאני מאד קשורה לאיש השיחות שעובד איתי על הנפש. אז... בטח טוב שיש טיפול... בזכות הטיפול אני בחיים. פשוטו כמשמעו. יש לי טיפול מיוחד במינו. עושה איתי עבודה נפלאה. אולי הדבר הטוב שקרה לי אי פעם. עדיין המצב כמו שהוא, אבל מנסה וממשיכה גם כשלפעמים נראה נגד כל הסיכויים. מקווה שיבוא יום ואוכל להוציא את פירות הטיפול לאור ממש. אבל ממש. תודתיים על התמיכה, ליאת. וסליחה. (א.ה.)

האם כשמתים פוגשים את האהובים שנפטרו?

שלום לעצובה, השאלה שלך נגעה ללבי בתמימותה המרגשת. בהיעדר עדויות כלשהן, איש מאיתנו לא באמת יודע מה קורה אחרי שמתים. מיתוסים שונים (דוגמת "גן העדן" או "תחיית המתים") נוצרו על מנת לרכך את כאב האובדן ולשכך את אימת המוות. אוכל לשתף אותך בפיתרון שמצאתי והתאים לי - לשמר סוג של קרבה עם האהובים המתים, מתוך דיאלוג פנימי עמם, בעודי בחיים. מבחינות רבות, זו קרבה רבת עוצמה וייחודית, שלא תמיד התאפשרה בעולם המציאותי, כשעדיין היו חיים. מאחלת לך שתוכלי ל?עצב, ושתזכי לחיים ארוכים וטובים. ליאת

היי ליאת, כמעט 4 בבוקר ואני עדיין לא הצלחתי להירדם. אני מדברת איתו, אני שואלת אותו, אני מנסה לדבר איתו- אבל אין קול שעונה לי...הכל שקט. אני מנסה ומנסה שוב לנהל את הדיאלוג הזה- אבל אין! יש רק את המונולוג שלי. אין מענה. בקושי הספקתי להכיר אותי, כמעט ולא ראיתי אותו, הוא עדיין לא למד לדבר, אז הוא לא עונה לי. 9 חודשים הוא היה בבטן שלי- הילד הראשון שלי. רק חיבק את אמא פעם אחת. אני מרגישה את החיבוק הזה כל הזמן כמו כאב פנטום ענק. קניתו לו עריסת עץ עץ עם גלגלים שיוכל להיות תמיד לידי, החזרתי את העריסה וקניתי במקום עריסת אבן בצורת מצבה והוא כל-כך רחוק. אני מוכנה לעשות הכל כדי לפגוש אותו שוב- אפילו למות. מוכנה לעשות הכל הכל הכל הכל רק בשביל עוד דקת חיבוק.

שלום ליאת ושאר חברי הפורום אני בת 25 כתבתי פה לפני שלושה שבועות בעקבות לחץ שאני מרגישה כבר חודשים בגלל עבודה מתישה שבה היו תקופות בהן עבדתי 15 17 שעות ביום ואף יותר בלחץ ועם מנהלים שיושבים לי על הראש וממנה התפטרתי. כתבתי שחוויתי חרדה איומה המלווה בשלשולים הקאות כאבי בטן וכו'. אז מהפורום קיבלתי תמיכה ואמרו לי לנוח. אכן זה עזר והצלחתי לחזור לאכול ולתפקד נורמלי ואפילו ללמוד קצת וטיפה להנות. אבל, לפני כמה ימים שעוד הייתי בתפקוד תקין רציתי לחפש לי עבודה חדשה וכנראה מהמחשבות על זה ששוב אני אצטרך לעבור ראיונות ולהתחיל במקום חדש נתקפתי שוב במאין לחץ אדיר ושוב כל התסמינים הנ"ל חזרו אליי. כולל קשיי נשימה אז לאחר לקיחת טיפות באך קצת נרגעתי אך אני לא ממש מצליחה להרגע ולא לאכול והכל פשוט חזר אליי שוב גם הפחדים וגם המחשבות על הלחצים שהפעילו עליי המנהלים שלי להשאר כי הם תלויים בעבודה שלי ויקח להם זמן למצוא לי מחליף מרגע שהודעתי שאני רוצה להתפטר. והיחס המזלזל של הבוס פשוט הכל עלה. אני פשוט לא יודעת מה לעשות אני לא מתפקדת בכלל ואני מתה מפחד. וכששיתפתי את אמא שלי בסיפור אז היא אמרה שהיא לא מבינה למה אני מגיבה ככה כי אני זו שהתפטרתי ואין לי בעיה למצוא עבודה אחרת (וזה נכון אני יודעת שאני יכולה למצוא עבודה אחרת) ושאני חייבת לאכול אחרת אני אגיע למחלקה פסיכיאטרית. מה שעוד יותר הכניס אותי ללחץ. נהייתי רגישה לכל דבר כרגע אפילו לרעש או חדשות בטלוויזיה. אני גם יודעת שהגוף שלי פשוט מותש כרגע גם בגלל חוסר היכולת שלי לאכול וההקאות. לא יודעת מה לעשות אף אחד לא מבין אותי כי אני זו שהתפטרתי כולם אומרים לי לשכוח שזה כלום שזה פשוט עבודה מתישה ולהמשיך הלאה ואין סיבה להרגיש ככה. אבל אין לי שליטה על זה. האם אני חווה חרדה, האם זה יפסק, האם אפשר לשלוט בזה? מה לעשות צריכה עזרה אני רוצה את החיים שלי בחזרה לפני שהתחלתי במקום עבודה הזה, באתי עם מלא בטחון לעבודה ושמחת חיים היו לי לימודים בנוסף ותחביביים ופשוט אני מרגישה שריסקו לי אותו, ואני כועסת גם על עצמי וגם על המנהל שלי שלא ראיתי ונתתי למנהל שלי להתייחס אליי ככה גם באיומים והפחדות ושמות של ילדה קטנה וכאלה על זה שלא נשארתי" מספיק" שעות בעבודה ואגב הייחס שלו הוא לא רק כלפיי אלא כלפי כל העובדים שם זה המקום העבודה היחיד שראיתי שאין יום שאין שם מישהו בוכה וכולם פוחדים אך הם ממשיכים להשאר שם. כי כשעבדתי שם כאילו לא ראיתי את זה, אך כן הרגשתי פחד. ואני עכשיו מפחדת לעבוד במקום אחר. אני מרגישה שעברתי התעללות נפשית. למרות שעבר חודש מאז לא נרגעתי. למרות שהיו לי שבועיים די רגועים עד לפני כמה ימים. יצא ארוך אבל מקל עליי לכתוב לא יודעת למה. תודה נלחצת

ערב טוב לנלחצת, ראשית, שמחתי לשמוע שהצלחת, בדרך של מנוחה והפחתת הלחץ החיצוני, להגיע למצב נינוח יותר ומתפקד. אם הצלחת בכך פעם, תצליחי ודאי לעשות כך גם בעתיד. הכורח לשוב ולחפש עבודה מעלה - מטבע הדברים - את מפלס החרדה ומזכיר נשכחות. עם זאת, התגובה החריפה שאת מתארת, מעוררת מחשבה לגבי קיומה של הפרעת חרדה ש"חיכתה" לטריגר כלשהו שידליק אותה. לכן, כדי לאבחן מה באמת קורה לך, ולחשוב על דרכי התערבות יעילות, הייתי ממליצה על התייעצות אצל פסיכולוג קליני. בהצלחה ליאת

שלום, שמעתי על טיפול שניתן בחינם ע"י הממשלה ובדיסקרטיות מוחלטת, שבטיפול זה נותנים טיפול פסיכולוגי לאנשים בעלי נטיות מיניות כלפי ילדים. אני סובל מנטיות שכאלו, ושיהיה ברור, אני לא פושע, לא מתכוון לתקוף אף אחד, לעבור על שום חוק וגם לא עברתי בעבר. אני שמעתי מאנשים שמי שסובל מנטייה זו, עובדתית, לא יצליח שלא לתקוף ילד מינית במהלך חייו, דבר שזיעזע אותי.. רציתי לדעת גם מה כולל טיפול כזה.. כל מי שיש לו מידע או רוצה לדבר איתי (בדיקסרטיות) מוזמן לשלוח לי מייל. אני נער דתי בן 17 ששואף למנוע פגיעה בזולת, וכמובן, שואף להשתנות.. אייל

שלום אייל, הפנייה שלך מדגישה את הפער האפשרי (שלא תמיד ערים אליו) בין הדחף המיני המוגדר כסוטה, לבין אמות המידה המוסריות, מה שיוצר סבל ממשי אצל רבים מהסובלים מן ההפרעה. איני יודעת הרבה על אפשרויות הטיפול תחת המטרייה הממשלתית. ככל הידוע לי, כאשר הפדופיל נתפס, מורשע ומגיע אל רשויות החוק, ההעדפה היא לטפל בו ולא לכלוא אותו. איני יודעת מה דינם של פדופילים שלא מימשו את הדחף, אך השכל הישר אומר שמוטב לטפל בהם לפני מעשה. אני מצליחה לחשוב על שני כיוונים אפשריים לפעולה - האחד, דרך מרפאות משרד הבריאות. השני, דרך המב"ן (המרכז לבריאות הנפש) של השב"ס, שלמיטב ידיעתי מטפל בעברייני מין במסגרות פרטניות או קבוצתיות. בהיותך כה צעיר וללא כל מעורבות בפלילים, נדמה לי שהייתי מעדיפה להגיע קודם למרכזים "אזרחיים", דרך המרפאות הציבוריות. אני מניחה שמפאת רגישות הנושא, תצליח לדלג מעל רשימות ההמתנה הארוכות, ולקבל טיפול בהקדם. בהצלחה ליאת

עגולת פנים ושחורת שיער כרגיל

ואני דוקא מחכה לימי אמצע השבוע... עם דוד כחול העיניים ,חיוך שופע ,וזקן מתפרע... שאינו שוכח לרגע ,את ליבו הטוב והחם. וזה- מציאותי לגמרי ,ולא מדומין..

יה.. עכשיו אני יודעת למה אני מאוהבת בדוד! דוד זה הזוי ומסטי! יש לך עיניים כחולות במציאות ???????????????? זהו- עכשיו זה סופי. אני מאוהבת.. מדמיינת את המבט שלך שנשקף מעיניים כחולות.. זה מהפנט.. זה מטמטם אותי...

יש המלצות?

שלום שרגא, מקווה שכתובת המייל שלך מעודכנת, כך שהממליצים (בהם גם אני) יוכלו לשלוח אליך שמות של מטפלים טובים באזורך. בהצלחה ליאת

אכן מעודכנת. תודה מראש

דוד עבר עליי שבוע כל כך רע...לוקח לי כמה זמן עד שאני קולטת שנגמרו לי הכוחות, הפעם זה היה כשעמדתי באמצע הסופר והתחלתי לבכות בלי שליטה ( ובמכבסה ובתחנת אוטובוס...). אני צריכה חיבוק, הגוף שלי צועק הצילו..אף אחד לא נגע בי יותר מדי זמן. מרגישה שנגמר לי המצבר ואז הכל כל כך בלתי אפשרי, להוציא כל כך הרבה אנרגיות כשאין מאיפה להכניס בחזרה...אמא שלי לא מדברת איתי כבר שנתיים בערך, אני רואה את השינאה בעיניים שלה כל פעם שאני באה לבקר את אבא/אחים שלי ואני כל הזמן מרגישה חור שחור במרכז הגוף שלי שלא עוזב ורק יונק ויונק כל הזמן. ועצוב לי שאני מסתכלת במראה ורואה משהו כל כך מעוות. אני מרגישה שאני שוקלת מאה טון והריצפה מושכת אותי, בא לי לבהות בתקרה ולהעלם ( לפחות בשעתיים האחרונות לא בא לי לחתוך את עצמי ). בא לי לצרוח ( ראה כותרת )...מה שלומך?

שלום אופיר שלומי פחות טוב, כשאני שומע את הזעקה שלך, שמצליחה לחדור דרך המחשב ולהגיע עד הבתים. אני מבין שיש עכשיו כוח שחור, שמושך ומושך, וסוחט כל כוח ורצון להתנגד מהגוף. והכוח הזה צובע את המבט פנימה והחוצה, ואולי אפילו את המבט בעיני אנשים שמתבוננים עליך..ועדיין, מול הכוח הזה יש גם לך כוח, כוח הזעקה.. קשה לומר את זה בתוך הסערה, אבל זו סערה, לא מזג אוויר קבוע, והיא תחלוף והשמים יתבהרו שוב. ומה שמומלץ לעשות בינתיים זה להצמד לנוהלי שרידה, להוריד את הראש ולדעת - זה יעבור ואפשר יהיה שוב לצאת החוצה, להתבונן באנשים ולהניח לאנשים להתבונן בך. עד אז, וגם אז כמובן, את מוזמנת לקבל מהפורום את כל הכוח והאנרגיה שאת יכולה. בהמתנה ובתקווה לשובם של ימים טובים יותר דוד

אם היום היינו נפגשים, כמו שאנחנו, אנשים לא ילדים האם היית שוב מבחינה בי בתוך אלף הפנים ועוקבת במבטך אחרי גופי בחדרים. האם היית מתפוצצת מצחוק מכל פרצוף טיפשי ואומרת ששנינו יחד זה תמיד הכי חופשי האם היית עוד מוצאת מפלט בשקע צווארי ומתמכרת בפעם השנייה לריח שערי. הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך ואחרי כל השנים אני בוחר שוב בך. אם היום היינו נפגשים, כשכל השגעונות כבר קצת יותר קשים האם היית שוב עוברת איתי את כל הסערות ומגלה יבשת חדשה בין כל המוכרות. האם היית שוב משקיטה את כל פחדי בחיבוקיך ומחממת את שתי כפות ידי בשתי כפות ידיך ואולי אם חן תמצאי עוד בגבר שלפנייך תזדקני איתי מחר, הן כל שנותי הן גם שנותיך. הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך ואחרי כל השנים אני בוחר שוב בך. הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי, איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך כשבחוץ כל הטירוף, אני רוצה להיות איתך.

מי זו שאתה שולח לה פה מדי פעם שירים ולמה דווקא פה?

בין שאר הרגשות בפורום, עולה ומופיעה לה האהבה..וכהרגלה, היא מעוררת שאלות, סקרנות וזמזום של שמחה וחיים. נקווה לאהבות שמחות ומוגשמות. דוד

היי דוד, בפגישה האחרונה דיברתי על נושא שמאוד מפריע לי ומאוד מכאיב לי, הפגישה זרמה טוב ואני הרגשתי מובנת.נושא זה כבר דובר על ידנו מספר פעמים כך שזו לא פעם ראשונה. כשיצאתי ממנה הרגשתי מועקה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה. האם אני לא אמורה להרגיש איזושהי הקלה אחרי שדיברתי ושפכתי שם הכל? האם הדיבור לא אמור לשחרר? למה אני מרגישה שאני רוצה למות? אוף. אוף.

שלום לעולם ועד חבל לי על איך שאת מרגישה. זו הרגשה "נאחסית" להתאמץ, לדבר על משהו מכאיב, לזכות להבנה ועדיין לא לזכות להקלה המיוחלת. אבל אני די בטוח שאת יודעת שההרגשה הזו לא אומרת שום דבר על הערך של העבודה שעשית. אם כבר, אז להיפך. הרבה פעמים יש איזו הצגה פופולרית של התהליך הטיפולי כמורכב מרגעים של קטרזיס והקלה משחררת. האמת היא אחרת. רגעים כאלה הם נדירים למדיי ומרבית העבודה החשובה היא אפורה ונעשית במאמץ ובהתמדה. תחושת המועקה בוודאי קשורה לנושאים שקשה לדבר עליהם. אם היא לא הייתה מופיעה, ההעדר שלה היה מסמן איזה ניתוק רגשי וכנראה חוסר עיבוד של החוויה. דיבור, לפני שהוא מאפשר להקהות ולעבד את החוויה, מחייה אותה: ומחייה שוב את הרגשות שקשורים אליה. עם הזמן, עם הדיבור והעיבוד, יש הפחתה של הרגש המעיק ואז יש מרווח לרגשות אחרים - לא הקלה או שמחה בהכרח (אם כי זה גם אפשרי) אלא לפעמים פשוט שלווה והשלמה מסוימת. אני מקווה בשבילך שהרגע הזה יגיע כמה שיותר מהר. להתראות דוד

אמא שלי תמיד אמרה לנו ש"מי שלא אוהב את עצמו, לא יכול לאהוב אחרים". כיום אני רואה שבהחלט יש אנשים שזה נכון לגביהם. בעיקר אנשים שמרגישים לא בנוח עם חלקים בעצמם (לאו דווקא פיזיים), שקשה להם ליצור יחסים קרובים ובעיקר זוגיות. השאלה שלי היא, למה בדיוק זה קורה? הרי אם אדם באמת אוהב אותך ומקבל אותך כמו שאתה, סביר להניח שתרגיש אליו קרבה ולא ריחוק. אבל בפועל זה לא תמיד קורה... אז איפה ה"חוליה החסרה" בקשר הזה? והאם אפשר ללמוד לאהוב?

שלום ש. את שואלת שאלה טובה. כיצד יכול להיות שאנשים יחושו ויביעו כלפינו תחושות חיוביות, ואנחנו לא נצליח לקלוט ולהפיק מכך דבר? נדמה לי ש"החוליה החסרה" עליה את מדברת, נמצאת בגוף השאלה -החוליה הזו היא אנחנו, עם מנגנוני הקליטה והפירוש שלנו, שמתעצבים לאורך החיים והופכים להיות חלק אוטומטי כמעט מהאופן בו אנו קולטים ומבינים את המתרחש סביבנו. כאשר אנו מתורגלים בחשיבה שלילית לגבי עצמנו, כאשר מרבית התפיסה העצמית שלנו נסובה סביב תחושות של העדר ערך, מה הסיכוי שמסר חיובי יעבור כמות שהוא פנימה, בלי לעבור מחיקה או שינוי למסר שלילי? ואמא שלך בהחלט צדקה בדבר הזה, בשביל לשמוע ולקלוט אהבה של אחרים, צריך להיות לנו כבר מקום בפנים שמוכן לאהבה הזו ומוכן לקבל אותה כלגיטימית ונכונה. האם אפשר ללמוד לאהוב את עצמנו? אפשר לנסות..דרך טיפול, עם הרבה מאמץ וכאב, אבל עם סיכויי הצלחה לא רעים בסיום. בהצלחה דוד

:)

לאחר תקופה ארוכה של הכחשה, הדחקה..מבינה שמשהו ממש לא בסדר..אני בת 30, רווקה,סובלת מבעייה רצינית בדימוי הגוף...כל החיים נאבקת במשקל וכשכבר מצליחה לרדת במשקל וחס וחלילה נראית טוב עולה מייד בחזרה...לפעמים נדמה לי שעודף המשקל הוא מעין הגנה..לא התעללו בי מינית מעולם..חושבת שפשוט שכבת השומן היא שכבת הגנה...לא יוצאת לבלות..לא קונה בגדים...מבודדת את עצמי מחברים..ובחיי היומיום אני מרגישה שיש לי מסיכה...נראית מאושרת אך מבפנים דיכאון..מרגישה לא יוצלחת..לא חכמה...לא מספיק טובה לכלום..מעולם לא היה לי קשר רציני עם בחור..ואני נמנעת מלצאת עם בחורים למרות שאני בחורה נאה ולא חסרים מחזרים...מה לעשות? איזה טיפול יעזור לי? פסיכולוגי? פסיכיאטרי? אשמח לתגובה. בתודה kin

שלום kin נשמע לי שההבנה אליה הגעת היא הבנה אמיצה ומשמעותית, היכולה לשמש אותך כצעד ראשון בדרך לשפר את תחושותיך ואת חייך. לפי תיאורך הייתי פונה תחילה לטיפול פסיכולוגי. בטיפול עצמו, ובמחשבה משותפת עם המטפל, הייתי בודק את גם הכדאיות של שילוב של טיפול תרופתי, בהתאם לכיצד שתרגישי באותו הזמן. בהצלחה דוד

רציתי לשתף אותך במחשבה שעלתה בזמן שקראתי .. אני סבלתי מהפרעות אכילה מכל הסוגים, אנורקסיה בולמיה ואכילה כפיתית. ומסקנתי היא שאנורקסיה נובעת מתוך רצון להתבלט ואכילה מרובה נובעת מרצון להעלם.

שלום דוד איכשהוא כשאתה מגיע משהו נרגע בי. רציתי שתדע תודה שהנך

שלום ת. תודה לך על המילים החמות דוד

רציתי לקבל פרטים לגבי הטיפול ביופידבק , איפה ניתן לקבל אותו והאם למישהו שסובלת מחרדות מאינטימיות וכוו ובנוסף סובלת מורטיגו יכולה לעבור את הטיפול?

שלום טלי אני לא מומחה בטיפול בביו-פידבק, אבל למיטב ידיעתי ניתן לקבל אותו בלפחות חלק מקופות החולים. בנוסף, ישנם מטפלים פרטים שונים, שאם את מעוניינת את יכולה לבקש ואנשים בפורום, במידה ויהיו להם המלצות, ישלחו אותן למייל האישי שלך. בנוגע לשאלה האחרת, טיפול בביו-פידבק מתאים במיוחד לשיכוך חרדות. במובן זה הוא יוכל לתת פתרון, ייתכן חלקי יותר או חלקי פחות, לחרדות בהתמודדות עם אינטימיות. אני, בכל מקרה, הייתי ממליץ לא להסתפק בכך ולפנות גם לטיפול רחב יותר, אך זו רק דעתי ויש שיתנו לך תשובה אחרת. מילה של הזהרה: תחום הטיפול בביו-פידבק אינו מוסדר בחוק, ולצד מטפלים מעולים באמת, ישנם אנשים שלא עברו הסמכה מתאימה או מספקת לכך. חשוב מאוד לברר את הרקע ומידת ההסמכה של האדם אליו תגיע בסוף. בהצלחה דוד

אני לא ביישנית, אבל לא אוהבת לדבר על עצמי. וזה מקשה מאוד על הטיפול שאני רוצה אותו מאוד, ומאוד מפחדת שהמטפלת תחליט יום אחד להפסיק את זה בגללו. לפני שבוע היא התעצבנה עלי מאוד ואפילו צרחה ואז סירבתי לדבר איתה עד שנרגע. חזרנו עכשיו לפגישות, אבל אני איבדתי בה אימון , ועכשיו קשה לי יותר לשתף אותה, אני מרגישה שבכל פעם שאני לא אתנהג לפי רצונה היא תצעק עלי או יותר נכון תצרח. מהפגישה הראשונה גיליתי להא תהקושי שלי בחשיפה לאחרים והקושי בלדבר על עצמי, אבל היא אמרה שאני אלמד את זה עם הזמן. עברו עד עכשיו שנה ותשעה חודשים וזה עדיין אותו הדבר. אם אתה מעריך את המצב לפי הנתונים הנ"ל, האם זה נראה לך נורמלי? טבעי?

שלום נילי את שואלת על נורמלי וטבעי, וזה דבר שקשה להעריך מפה. מה שקורה זה מה שקורה לך בחדר וזה, כנראה, חלק מההתרחשות הטיפולית, שחלקה לפחות משמעותי עבורך ועבור חייך. הקושי בטיפול הוא הקושי בחיים, ולכן ההתמודדות איתו בטיפול היא גם הטיפול עצמו. אני מבין כי עברת משבר וזעזוע סביב ההתפרצות של המטפלת. נראה לי חשוב לדבר איתה על העניין, להבהיר את תחושותייך ולהמשיך להפיק, ככל שאת יכולה, מהטיפול. בהצלחה דוד

שלום דוד ומה שלומו? הפגישה היום התחילה נורא, לפחות לדעתי, ונגמרה דווקא בסדר.. עדיין לא קרובה אליה במיוחד אבל אתן לשבוע לעשות את שלו. היא הפתיעה אותי היום, בתחילת הפגישה, בבנאליות של איך שהיא ניהלה את הדברים.. סוג של "פרידה- פרק א'- מדריך למטפל".. לא כיף כשזה שקוף כל כך.. זה נעשה לי לא אמין. דיברה (עוד ועוד ועוד) על כמה פרידה זה דבר קשה. כל כך העיק! לא כי זה לא קשה, אלא כי כבר דיברנו על זה וכי היום וגם בשבוע שעבר פרידה היא לא דבר כל כך נורא בשבילי. אני באמת מרגישה עם זה בסדר. כל המהלך הזה היה כל כך שקוף שהשתעממתי ונעשיתי קצרת רוח. הרגשתי שהיא אוספת ומכנסת את הדברים, נותנת מקום לתחושות וקשיי פרידה... זה נשמע בסדר כשאני כותבת את זה כך, אבל שם זה הרגיש כמו מהלך מתוך ספר. לא הרגשתי *אותה* בתוך זה- הרגשתי רק מילים, רק אמירות מוקראות מאיפשהו. זה גם כל כך לא תאם את התחושה שלי... לא יודעת, בימים כאלה אני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להיפרד. שזה בסדר. שאולי כבר מזמן היינו צריכות. לא, אני חוזרת בי מהאמירה האחרונה :-) אחרי ש"הצטרפתי" לפגישה הגענו לדבר על כמה דברים חשובים, אני חושבת.. אמנם לא הרגשתי קרובה אליה, אבל הצלחתי לשתף ולהביא דברים, שזה כנראה טוב.. בסוף הפגישה היא אמרה שהיא מאוד נרגשת ממה שעשינו היום. שחיברנו יחד דברים ברבדים עמוקים. הסתכלתי עליה ולא הרגשתי כלום. שמחתי לשמוע שהיה לה מעניין (באמת שמחתי), אבל אני לא הרגשתי כלום. כל הזמן חשבתי לעצמי אם היא מחבבת אותי כמו שהיא מחבבת את התהליך. דוד, זו יכולה להיות עמדה טיפולית לא להביע חמימות במילים? זה לא מספיק לי..זה כל מה שאני רוצה ממנה וכבר שנה וחצי לא מצליחה לסחוט יותר ממה שהיא נותנת. למה טיפול לא יכול להיות "חברי" יותר, באהדה שיש בו, בחיבה, בחמימות..? זה כל כך חסר לי.. אני מרגישה שאני מקבלת את זה יותר כאן מאשר ממנה. היא מרגישה לי כאילו היא באה לעבודה. והיא עושה רוב הזמן עבודה טובה- היא קשובה ואיתי וזוכרת את כל מה שאני מספרת לה, וחושבת איתי בקול רם, אבל אני לא *מרגישה* *אותה*. לא מרגישה ממנה משהו רגשי- רק הבנה של ארועים, יכולת טובה יותר או פחות לקשור את הדברים יחד.. זה מכאיב לי. אני שואלת את עצמי אם היא מרגישה משהו כלפיי. מרגישה באמת- מרגישה אותי. לא רק מבינה תהליכים וכל המסביב, אלא אוהבת את מי שאני. מתחברת אליי. אומר את האמת, אני חושבת שאנחנו שונות. שגם אני לא לגמרי מתחברת אליה- משהו בה: בהבעות הפנים, באינטונאציה, בבחירת המילים שלה משעמם אותי. אולי זו בעיה שהאדם שמטפל בך קצת משעמם אותך. זה לא עניין של חוכמה או יכולת- היא כן מטפלת טובה.. פשוט.. לא יודעת.. אולי זה הדדי? אולי גם לה קשה להתחבר אליי? אולי היא מתחברת יותר לתהליך הטיפולי מאשר אליי? מקווה שעבר עליך יום נעים, אני הולכת להשקיע את מחשבותיי בין שמיכות קיציות שנ"צ של אחרי הגברת.. נתראה כשתבוא, לילך

רק רציתי להגיד שתמיד כיף לקרוא ולהזדהות איתך במה שאת רושמת :)

שלום לילך השאלות שלך, לא בפעם הראשונה, מעוררות תגובות רבות, וגם מחשבות רבות, אצלי כמו אצל אחרים בפורום. מבין מחשבות אלה, הייתי מציע היום את המחשבה על מה שמתרחש לך, לעיתים יותר ולעיתים פחות, בתהליך הפרידה. ניכר שאת מתבוננת עליו מבחוץ. בסקרנות מדעית כמעט. אוסף פרפרי הפרידה שלך. וגם כאשר יש התרחשות בחדר, המטפלת חווה ומרגישה דברים ואת מתבוננת מבחוץ, ולא מצליחה להרגיש דבר כמעט. נדמה לי שכבר כתבתי על כך בעבר, אבל בעיני זה המנגנון שאת צריכה להכיר בעצמך - תגובת הריחוק וההתבוננות מהצד הנוצרת בך, מנין היא מגיעה ומה השלכותיה. עבורך, לא עבור המטפלת. היא תדאג לעצמה, המחויבות שלך היא לעצמך ולהפקת המירב שאת יכולה מהתהליך. מחשבה שניה, שהיא בהחלט יותר שאלה ממחשבה, היא ביחס למקום שלך בפורום מול המקום שלך בטיפול. את כותבת על כך מעט, ולדעתי זו שאלה חשובה: מה המקום שמקומות שונים אלה תופסים עבורך? כיצד הם מתייחסים אחד לשני? האם כל השפע והעושר שאת מביאה לכאן מגיע לטיפול? ואם לא מדוע ומה זה משרת? אלה כמובן רק חלק מהשאלות בהקשר זה, שנדמה לי שכדאי לך לבדוק עוד - עם עצמך, בטיפול, וכמובן גם כאן, עם תושבי הפורום כולם. להתראות דוד

שאלות מאוד קשות שאלת.. קשה לי לקריאה השתתקתי לילה טוב ותודה, (הכל בסדר) לילך (ותודה גם ל 'סתם מישהי' ) להתראות

לילך חמודה , דוד ממש 'סחב' לי את השאלה .(סליחה דוד..) תמיד הסתקרנתי לדעת האם הפסיכולוגית שלך יודעת שאת רושמת ,ובעיקר ,האם היא קוראת את הדברים? יש לי הרגשה ,שלא , כי אם כן ,התכנים בטיפול היו מקבלים תפנית שונה ממה שאת מורגלת בו, סתם ,דברי סיכום ופרידה משעממים...(כך בכל אופן אני חושבת ,ואולי אני טועה. ) גם אני כמוך, באופיי, די מאופקת. בעבר, הייתי אצל מספר מטפלים ,וכולם התיחסו אלי ,אותו יחס דומה , לפי מידת איפוקי , יחס ,שהוא נעים ומסביר פנים ,שהחברות והספונטניות היו נעדרים בו .זה כאילו ,שהם קראו מתוך דף הוראות נסתר איך 'לאכול' אותי .כמובן ,שלא אהבתי את זה ,וזו גם הסיבה שהחלפתי מטפלים. גם הבנתי, שהבעיה, בעצם , טמונה בי ,שמן הסתם ,הם התנהגו אחרת ,עם כאלה שהם שונים ממני . כך, התנהגו אלי מורים בבית הספר ,בוסים בעבודה ,חברים והסביבה .רק עם אנשים קרובים באמת ,הצלחתי להיות מה שאני . רציתי רק לחזק ,את מה שאת יודעת ממילא, שלנו יש חלק די נכבד ,באיך שמתיחסים אלינו. ולא הייתי ממהרת להסיק את המסקנה ,שמדובר בעמדה טיפולית.(מסקנה שהיינו שמחים לאמץ..) אגב לילך,אני מאוד אוהבת לקרא את לבטייך,בהקשר של יחסייך עם המטפלת,שאלות שהעסיקו גם אות ,שנטחנו במחשבות וללא קול. (וגם ללא מענה..) תמשיכי לעדכן - :- ) ריקי.

תודה רבה ריקי.. ריככת קצת את התחושה נעים שגם את משתפת קצת :-) לא יודעת מה עשה לי כל כך קשה, אבל לא כל כך בא לי לחשוב על זה ולא כל כך בא לי לכתוב על זה. (וסליחה דוד אם אני מעוררת אי נוחות גם בך. זה כנראה שלי לגמרי). קמתי בבוקר עם תחושה קלה של זונה (כן, סליחה על המילה הלא נעימה).. הצגתי את מרכולתי בשביל קצת חיבה ואהדה. כשאני חושבת על זה לעומק זה די מגעיל אותי, לכן אני לא רוצה לחשוב על זה לעומק. בלשכוח אני בדרך כלל טובה. פתאום לחשוב בקול רם עם כל כך הרבה אנשים נראה לי מאוד תמוה ומוזר- גם עם כל הוירטואלים שאני מכירה יותר וגם עם כל האנונימיים שאני מכירה פחות, גם עם המטפלת וגם עם חברים. נתתי לעצמי סטירת לחי חזקה אתמול. מה אני עושה פה כבר שנה וחצי? זה באמת קצת מגוחך.. זה גם באמת לא מתאים למה שזכרתי ממני. אני חושבת שאני לוקחת לי פסק זמן מכאן. אני לא רוצה לכתוב יותר. לגבי הסקרנות- חלק מהדברים מגיעים אליה, חלק פחות. הדברים שבאמת מטרידים אותי מגיעים, גם אם מאוחר יותר וגם אם משוללת מהם הקנטרנות שמאפיינת אותי כאן לאחרונה. אתמול היה לי קשה אבל קמתי בבוקר בתחושה שהיא לא כל כך רעה, הגברת, ושהנימה המתנשאת והיהירה בהודעה המקורית שלי פה קצת דוחה אותי ממני. ספגתי דחייה מעצמי ... 1:0 לא יודעת למי כמו שאומר ד"ר אמט ג'יי בראון See you in the future ביי, לילך

שלום, קשה לי מאוד בחיים כי אני מאוד רגישה לסביבה וקולטת מהר מאוד מניעים נפשיים ונסתרים של בני אדם. אני מזהה מהר מאוד צביעות והתנשאות (כמעט אצל כולם) ורואה את מניעי האגו האמיתיים שמכתיבים לזולת את התנהגותו ולכן כמעט ואיני מוצאת אנשים עימם ארצה להיות ממש בקשר קרוב. בנוסף, ברגע שאדם התגלה כחסר אנושיות במובנים מסויימים וכמונחה ע"י האגו - כל ההתנהגות שלו נראית לי די צבועה ומכוונת להשגת מטרותיו ואיני יכולה עוד לסבול אותו. אני מפתחת כלפיו וכלפי המין האנושי תחושת בוז. מקורה של הרגישות הזו הוא באגו השביר והמפוחד שלי, אשר מנסה ל"מפות" את האנשים שבסביבתי כדי שאדע ממי עלי לצפות להיפגע וממי פחות. כך אני מעבירה את ימי בנסיון למצוא אנשים מהם לא אפגע, אבל על פני השנים גיליתי שכמעט ואין כאלו. אנשים אינם מודעים ופוגעים על ימין ועל שמאל: מתנשאים על נקודות חלשות (שומן, למשל). היות ולא אצליח לתקן את האנושות אני משתדלת להלך בתוך שריון מזכוכית, ונאבקת מול הפגיעות החוזרות ונשנות של בני אדם. מה יכול טיפול פסיכולוגי לתרום למישהי שזו השקפתה על בני אדם? ולא, זה לא רק בגלל דמויות מפתח בילדות שלי, אני פשוט עדה לכך שרוב בני האדם אינטרסנטים וצבועים, מתחנפים או רודנים ובעצם כל מערכות היחסים שאינן אינטימיות מטבען הן די תועלתניות. לאחרונה נוכחתי בכך אצל הבוסית שלי (פסיכולוגית חינוכית במקצועה!). היא מאוד אכזרית בכל מה שקשור לחולשות אנוש ונדמה לעיתים שאנשים עבורה הם מריונטות. היא אמנם הגונה ומנומסת אבל אינה מגלה כל סובלנות לחולשות או לרגישויות של בני אדם. לפעמים היא מזכירה לי את הנאצים באכזריות הזו שלה, למרות שאני יודעת שיש לה גם מעלות טובות. איך אפשר למצוא מקלט רגשי בתוך עולם שכזה?

שלום אכן, נשמע כי זו חוויה קשה לתהלך בעולם עם תחושה של סכנה, בוז והתגוננות כלפי כל האנשים המקיפים אותך. בנוסף, נשמע גם כי זו תחושה לא יעילה: היא לא מצליחה למנוע ממך את הסבל וגם שריון מזכוכית לא מסנן את המתרחש והוא פגיע למדיי בפני עצמו. העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא לנסות לשנות את התפיסה הנוכחית שלך על בני אדם. היא משרתת אותך בכך שהיא מכינה אותך לגרוע מכל - את מסתובבת דרוכה, מצפה לגרוע מכל ואינך מופתעת ממנו- אבל המחיר שאת משלמת בשלה הוא מחיר של בדידות וסבל. כיצד עוד התפיסה הזו משרתת אותך? האם את יכולה להחליף אותה בתפיסה גמישה יותר, שתאפשר לך יותר אושר? אלה שאלות שכדאי לך מאוד, לדעתי, לבדוק בטיפול. המצב הנוכחי, של להסתובב בשריון כבד ומגביל, אינו נשמע לי כמו משהו שכדאי להשלים איתו ללא מאבק. להתראות דוד

עברתי לפני שנה הפלה(הייתי בטיפול קצר עקב הדיכאון) כרגע אני בהריון(כבר הגעתי לצמצב כזה שרק הריון יכל לשמח אותי בחיים ולא שום דבר אחר) היתי בחרדה נוראית עד השבוע ה-12 כרגע אני מאוד שמחה ומאושרת אבל יש לי כל הזמן או סיוטים(לידה ועוד) או סתם חלומות שכל הזמן אני במבחן ואחר כך בבוקר אני מרגישה שבורה ועייפה מאודאיך אני מפסיקה אותם(אין לי כרגע כסף לטיפול)

שלום לפלונית אלמונית תראי, את די ממלכדת אותי פה. כי יחד עם השמחה על ההריון את חווה גם פחדים וחרדות, המפעילים עליך לחץ ומתח לא מבוטלים. והתשובה הברורה לכך היא לפנות לטיפול. לעבור הריון היא משימה קשה ומעוררת חרדות בפני עצמה, במיוחד לאחר הפלה. אין סיבה שתעברי את זה לבד. אם את לא יכולה להרשות לעצמך את ההוצאות, נסי לפנות למרפאה לבריאות הנפש במקום מגורייך, שם ניתן לעיתים לקבל טיפול מוזל מאוד או חינם. אם גם זה אינו אפשרי, אני יכול רק להציע לך להעזר באדם קרוב, ולשתף אותו בפחדים העוברים עליך. אבל ברור שאת חייבת לדבר עם מישהו, לא לסחוב את כל זה לבד. בהצלחה דוד

אני בחור בן 22 . מאד קשה לי בחיים. כך אני מרגיש. אני כל הזמן חושב ודואג מה חושבים עלי? אני מאד בקורתי כלפי עצמי. אומרים לי שיש לי דימוי עצמי נמוך והערכה עצמית נמוכה. אולי!! יתכן שהם צודקים. אני בחור לא גבוה (1.68) ונראה צעיר לגילי. ואני חושב שכל זה גורם לי קושי חברתי. (למשל להתחיל עם בנות, מי תרצה להסתכל עלי? כולן מחפשות גברים גבוהים וחזקים שמקרינים גבריות חזקה ובטחון עצמי!) --מה עושים? איך משתפרים ומשנים את ההרגשה? (בתקווה שזה ישפר את מצבי החברתי).

שלום דור חשוב לי לתקן אותך: הסיבה לקושי החברתי שלך היא לא הגובה שלך או באיזה גיל אתה נראה. הקושי נעוץ באיך שאתה מתבונן על עצמך ובדברים השליליים שאתה אומר לעצמך, לגבי עצמך. העולם מלא בגברים ונשים נמוכים, גבוהים, רזים, שמנים, יפים יותר ופחות, שיוכלו לספר לך כי הדרך להתחלה ולשמירה של קשר חברתי וזוגי אינה תלויה באופן אקסקלוסיבי במראה חיצוני כזה או אחר, אלא בעיקר (גם כפי שאתה כותב, אבל לא רק)בתחושה שהאדם משדר ובבטחון שהוא מקרין ביחס לעצמו וערכו. בפורום זה יש בוודאי לא מעט נשים וגברים שיוכלו לאשר לך את זה מניסיונם הם. האם כל הערך שלנו מסתכם בחיצוניות? ואכן, כל זמן שאתה חש לא בטוח לגבי ערכך הדבר מוקרן החוצה ומקשה על סיכוייך בתחום החברתי. בהתחשב בכך, ובכך שכפי שאתה כותב הדבר גורם לך להרבה מצוקה וסבל, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבדוק כיצד אתה מצליח ליצור שינוי בדרך בה אתה רואה את עצמך ומעריך את סיכוייך לקשר. חבל שתסבול לחינם. בהצלחה דוד

שלום לך, יש לי 2 שאלות 1) בכל פעם שאני עובדת על נושא שאני ממש שונאת לדבר עליו, התלות שלי במטפלת והצורך שלי בה עולה מאוד אבל אז אני דווקא עושה את ההפך למרות העידוד שלה, אני נשארת עם הדברים לבד, עד הפגישה שאחרי, ונלחמת בתורך שלי בה שתרגיע אותי ובקול שלה. ואני אפילו "מענישה" את עצמי אם אני מתקשרת בשעות שבהם אני הכי חלשה. יש לציין שאני אצלה שנתיים, ועדיין לא בכיתי אצלה. אני תמיד מאופקת וכשאני יוצאת מהפגישה אני מרגישה בלחץ ובכאב בכל הגוף מרוב התאפקות (ברגש, בדיבור, בישיבה...). 2) למה לא משתמשים בשיטת המשחקים עם המבוגרים (כלומר לתת לי לשחק במשהו ותוך כדי לנהל את השיחה)? מה ההבדל? והאם מבוגרים עוברים מבחני אינטלגציה למשל? או אישיות? תודה רבה לך

שלום שני נשמע שאת נקרעת בין הצורך להעזר, לתת אמון ולהתמך לבין החשש מכך והרצון להסתדר ולהתמודד בכוחות העצמך. באיזשהו מקום נדמה כי להעזר נחווה בעיניך כסימן לחולשה, אולי משפיל או אסור, ופותח אותך לסיכונים של נזיפה או לגלוג. ברור כי הקונפליקט הזה מחמיר כאשר את מתמודדת עם תכנים קשים, אז את מרגישה יותר זקוקה לעזרה, אך גם חווה יותר את האיסור על כך. דבר זה מתבטא בקושי לבכות וגם בשאר סימני המתח והמאבק לשליטה והתאפקות שגופך מפגין. השאלה השנייה שלך מעניינת מאוד. למעשה, לעתים ניתן להשתמש בשיטת המשחקים עם מבוגרים, אבל הדבר תלוי במטפל, במטופל ובסיטואציה שנוצרת. אם את מרגישה צורך לכך בזמן הפגישות את בהחלט יכולה לשאול את המטפלת שלך לגבי עמדתה בעניין. חשוב לי לומר שבמובן מסוים הדיבור, אצל המבוגרים, הוא שמחליף את המשחק, וכמו שניכר פה בפורום פעמים רבות, גם השפה, הלשון, היא כלי משחק ומשהו להשתעשע איתו, לבטא את העולם הפנימי וליצור יצירות שונות. בנוגע למבחנים, מבוגרים בהחלט עוברים מבחני אינטליגנציה ואישיות שונים, בהתאם למצב ולצורך. להתראות דוד

שלום דוד, אתה פשוט לא ענית לגבי החלק הראשון. מה אני אמורה לעשות עם הפחד מהתלות? עם הכאב שאחרי ההתאפקות הזו? עם השליטה בבכי וההפרצויות שבאות עקב הפגישה בחיי היומיום כי לא הצלחתי להוציא את זה בפגישה. האם זה נחשב לטבעי אחרי שנתיים טיפול אשמח לקבל תשובה מפורטת והאם המשחקים הם אותם משחקים של הילדים או שיש דבריחם אחרים.! אני פשוט צריכה משהו לשחק איתו, להתעסק איתו כשאני מדברת על עצמי! למה? תודה רבה

שלום, אני מכינה עבודת מחקר במסגרת תוכנית מול"א מטעם בר אילן, והייתי שמחה אם אחד המומחים יענה לי בהקדם- 1. האם סטיגמות לוקחות תפקיד מפתח בעיצוב התנהגות? 2. האם קרה מקרה בו אדם הזדקק לטיפול בעקבות סטיגמות? 3. האם ישנו שימוש בסטיגמות במהלך טיפול פסיכולוגי? 4. ממה מושפעת התנהגותנו כבוגרים לרוב? 5. מלבד כינויים שמודבקים בילדותנו, מה עוד ניתן להגדיר כ"סטיגמה?" תודה רבה מראש :)

שלום מירי לצערי, נדמה לי שהפורום הוא לא הכתובת המתאימה למתן תשובות מפורטות לכל השאלות שאת שואלת. את התשובות עליהן הייתי ממליץ לחפש בספרות המחקרית הרלווונטית, המתייחסת רבות לסטיגמות והשפעתן בחברה. בנוסף, הייתי ממקד את תחום החיפוש לא בפסיכולוגיה הקלינית בהכרח, אלא יותר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, שהרבתה לחקור את הנושא. בקצרה, אכתוב שאין ספק כי לסטיגמות, כמו לכל מבנה מחשבתי כוללני אחר, יש פוטנציאל להשפיע רבות על חשיבתו של אדם. עד כמה מתרחבת השפעה זו היא שאלה המשתנה בין אדם לאדם. אדם יכול לפנות לטיפול כאשר הוא חש, או שסביבתו משדרת לו, כי הוא בעל דפוסי חשיבה נוקשים, המעוורים אותו מלראות את מכלול המתרחש סביבו. אין לי ספק שאנשים פונים לטיפול משום שנפגעו מסטיגמות הרווחות בחברה- עם זאת הפתרון לקושי כזה, בעיקר, נעוץ לדעתי בשינוי חברתי יותר מאשר אישי. אינני בטוח עד כמה כינויים שהודבקו בילדות יכולים להתאים למושג הסטיגמה, הכולל בתוכו, כאמור, מבנה מחשבתי ותפיסתי כולל, המקריב את התפיסה האינדיבידואלית לטובת תפיסה רחבה ומכלילה יותר של קבוצות התייחסות שונות. בהצלחה בעבודה דוד

של דרור דוד וליאת בפתיחה? ראיתי שיש פורומים אחרים עם תמונה של מנהל הפורום.. כמו אצל גידי רובינשטיין.. וסתם.. תהיתי והייתי סקרנית.. פתאום אתם מיסטיים- מסתוריים - אולי .. סתם השתעשעתי בדמיון- אולי... אתם לא כשאר האנשים... ו..סתם- מעניין איך הקול שלכם נשמע בטל'. רציתי פעם לשמוע איך זה במשיבון אבל מעולם לא העזתי כי אני לא מטרידה! זה נראה לי חולני גם אם זה סתם בשביל סקרנות. והייתי כועסת על עצמי לאחר מכן אילו עשיתי כן. אני אפילו לא מעיזה לגלוש לתחום כזה. אני לא מאילה אפילו שישלחו מייל לתיבה פרטית שלכם. לא, הפורום- זה הגבול שלי. גם אם לפעמים לא מועלות הודעות שלי - הפורום מבחינתי זה הגבול. אף פעם לא ממשיכה מעבר. ו..סתם שאלה- זה שיש טל' סלולריים שלכם באינטרנט לא גורם להטרדות רבות מצד מציקים?? סתם.. אתם לא קצת פוחדים שיש מישהו נניח שעלול לכעוס או להתאכזב מכם, להתאכזב מהתשובה, מאי העלאה של ההודעה וכו' ונניח נפלתם על איזה פסיכופתשיכול להטריד ולמרר את החייםוזה...במקרה הטוב..במקרה הגרוע אווו....ספוקי...טוב אני.. .אני קיצונית, הא? אבל זה יכול לקרות.. אני למשל, הייתי פוחדת לפרסם טל' שלי בפורום ועוד בעל אופי כזה.. בעיקר אם אני המנהל שלו- לכו תדעו מי מהצד השני של הקו. לרוב יש כאן אנשים טובים בסה"כ עם מצוקות רגשיות שזקוקים לתמיכה רגשית אבל..לכו תדעו... במי יום אחד תתקלו..בכל המרחב העצום הזה.. תודו, יש בזה סיכון מסויים.. או שכפסיכולוגים אתם חסינים...ואתם לא פוחדים בכלל משום סוג של בני אדם.. איזה כיף לכם...

אם דוד יהיה נחמד, ויעלה את ההודעה. אוכל להרגיע לך טיפ טיפה את הסקרנות. ליאתי, מדהימה הרבה יותר ב-מ-צ-י-א-ו-ת!!! מי שאוהב אותה, ואת המילים שלה מאחורי המסך, ימות עליה במציאות (חוץ מהרוע לפעמים-סליחה נשמה, גם ככה זה לא יעלה). ואם את מחפשת קול מרגיע.תחייגי ליוסי סייאס, הוא באמת מרגיע.

ומי מכיר את דוד ודרור במציאות?

איזו שאלה חמודה :-) את שואלת פה שאלה שהדבר הראשון שמחזירים אליה בעולם הטיפולים הפסיכולוגיים הדינמיים הוא "למה את שואלת" וישלחו אותך לחפש את החרדה מפני החלקים התוקפניים שקיימים בך, ואיך דרכם את מחפשת קשר... כמובן שאת לא כזאת מסוכנת, את באמת ילדה ממש טובה, שיש בה גם כל מיני חלקים אחרים. זה מזכיר לי את המחשבות הראשונות שהגעתי איתן לטיפול. זה היה ברור שפסיכ' מחזיקים אקדח מאחורי הכסא והם עברו קורסים של הגנה עצמית שאם מטופל מטורף יתנפל עליהם הם יהיו מוכנים ועוד ועוד. היום זה מצחיק אותי אחרי כל מה שעברתי שם :-)

שלום ללמה נשמע ששאלת התמונות והעדרותן מעוררת סקרנות ומעלה גם שאלות, פנטזיות, משאלות וחרדות שונות. כפי שנכתב פה למעלה, אחת מהדרכים המקובלות בפסיכולוגיה היא לתהות לגבי משמעותן של שאלות אלה עבור השואל: מה התכנים המתעוררים בנו מול סימן השאלה? נדמה לי שהתכנים שעלו בשאלה המקורית נגעו ברצון בקרבה ובמפגש אמיתי יחד עם החשש מפני מפגש כזה והרגשות (והסכנות) שהוא עלול לעורר. האינטרנט, במובן זה, אכן משחזר משהו מהחוויה של לשבת מול מטפל ומעצים אותה: המפגש אינו פנים מול פנים והמרחב לדמיונות ולפריסת העולם הפנימי מתרחב עוד יותר. הדמויות יכולות להפוך בדימיון לדמויות לא ממשיות, חסינות כל, משהו לא אנושי כמעט..המציאות כמובן שונה, חייבת להיות שונה, אבל על מנת ללמוד על עצמנו עוד, לפעמים צריך לאפשר למציאות החיצונית לפנות מקום לידה למציאות הפנימית, לעולם הפנטזיה והדימיון. נראה לי שיכול להיות לך משתלם לחקור, עם עצמך או בטיפול, את המחשבות שעלו בך, מול סימן השאלה ומול דמות המנהלים פה בפורום. וכמובן, במישור האישי, מעבר למקצועי, יש את שיקוליו האישיים, האנושיים, של כל מנהל בפורום, בדבר עד כמה הוא מעוניין וחש בנוח עם פרסום תמונתו. להתראות דוד

... כמובן שאת לא כזאת מסוכנת, את באמת ילדה ממש טובה, שיש בה גם כל מיני חלקים אחרים. להיי, אהבתי את המשפט הזה שאמרת דרכו הצלחת לאפיין אותי.. נכון, במציאות מאחוריי המסך אני באמת "ילדה טובה" וממש אבל ממש לא מסוכנת לאיש.. למרות שיש בי חלקים שרוצים את ההיפך. לפעמים אני עושה רעש כדי לאיים ולהראות שאני שאני רעה ,מתוחכמת, פלפלית ונחש אנשים מהר מאוד צוחקים על הנסיונות שלי בסוף אומרים : חחחחח את כאת תמימה..נחש?!?חחחח מה את מנסה לעשות.. אף אחד לא מפחד ממך האמת אפשר לאכול אותך בלי מלח, דווקא את צריכה להיות יותר פלפל. מרגישה כמו ילדה קטנה שמתפארת ומשוויצה בכוח שלה- ובסוף אף אחד לא מתייחס אליה ברצינות.. האמת יש אנשים שאפילו נהנים מהשאו שלי.. וממש אבל ממש לא מתרגשים ממני.. עם כל נסיונות הרוע שלי. תיק תק עולים על זה.. והאמת- זה גם יוצא מצחיק. אז אני מצחיקה אנשים בעיקר את המתוחכמים באמת שבהם שרואים בזה קסם מיוחד שלי ובסוף הם מתיידדים איתי ורואים דווקא צורך להגן עליי. זה מצחיק אותם ונראה חמוד ובכך אני מגנה על עצמי מפניי דחייה כי אני אדם פשוט ותמים שממש לא יכול להתמודד עם המתוחכמים...וגם מרוויחה לעצמי מהם הגנה..מפניהם.. תודו- זה לא מתוחכם?? סתם... חחחח הדבר האחרון שהייתי כולה זה להגיד על עצמי זה ...מתוחכם! חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח ממש...

אולי המטופלים שלהם שגולשים כאן ינדבו קצת אינפורמציה:-)יאללה קצת לא הרבה:-) רק גובה משקל צבע עיניים ואופי:-) אה וגם סגנון לבוש:-) גם אני תיארתי לעצמי את דרור רציני מאוד (לפי התשובות קולטים את הריחוק) ואת דוד חייכן (גם לפי התשובות קולטים את הקרבה):-) ואת ליאת מותק כזאת:-)

אני בטיפול קרוב לשנתיים ואני מרגישה כיאלו אני הופכת להיות יותר חלשה נפשית , ושיותר קשה לי להתמודד עם דברים מאשר בעבר . אני נמצאת כל הזמן באי שקט ,פיתחתי תלות בטיפול , ואני לא מרגישה שזה הולך להשתפר . מה עושים?

מיכל שלום, במהלך טיפול עולות לעיתים תחושות שנוצרת תלות עד חוסר יכולת להתמודד ללא המטפל. זו חוויה שיכולה להיות מאיימת שכן היא מעצימה את החשש לקרוס אם הטיפול יסתיים. לעיתים גם יש תחושה של הצפה בשל עלייה של תכנים ותחושה שהכוחות להתמודד יורדים. נראה לי שעל כך את מדברת. אבל זהו שלב בתוך טיפול, זוהי אינו מטרתו ואין המדובר במצב קבוע אלא במצב שייתכן ויש לדבר עליו, לעבד אותו ועם הזמן להצליח להרגיש שהתלות והרצון להעיזר הם מבחירה ומרצון ואז זה יפחיד הרבה פחות. בעצם אני אומר, להצליח לעמוד על האמצע. בינתיים אני ממליץ לפתוח את הנושא בטיפול, לא להישאר עם זה לבד. דרור

אני מאוד שיפוטי.זה מתבטא אצלי ברור. מה הסיבות של שיפוטיות ומה ההשלכות ? וכיצד נפטרים ממנה ?

שלום לך, שיפוטיות יכולה להיות קשורה לגורמים שונים. לעיתים אנשים שיפוטיים חשים עצמם בעלי דימוי עצמי נמוך, חשים נחותים אל מול אחרים ועל מנת להתגונן אל מול תחושות קשות אלו הם מבקרים ומנמיכים את האחר. אפשרות שנייה שאינה סותרת את הראשונה היא שיפוטיות הקשורה לדרכי התנהגות שאחר משמעותי (למשל אמא או אבא) נוהגים בהם. אנו לומדים ומפנימים, לעיתים ללא רצון את דרך ההתבוננות על העולם שלא אותם אחרים משמעותיים. יכולות להיות סיבות נוספות. אך שיפוטיות יתר, שעליה כך נשמע לי אתה מדבר, עלולה להוביל לחוויה מתמדת של חוסר סיפוק מעצמך ומאחרים. במישור החברתי היא עלולה גם להוביל לריחוק של אחרים ממך שיתקשו לחוש את הביקורת באופן בלתי פוסק. עצתי היא אם זה מפריע לך ואתה מוכן לנסות ולשנות, פנה לטיפול. דרור

לא יודעת אם תזהה אותי לא הייתי כאן הרבה זמן והחיים עדיין מגעילים:-( אפשר לשלוח לך מייל?

שלום לך, אני מצטער לשמוע שעדיין קשה לך. את מוזמנת לשלוח לפורום או למייל האישי, ואני אענה. דרור

רצוי שדוגל בגישה האקזיסטניאליצטית (אך לא חובה). יש המלצות?

ניסיתי לשלוח לך מייל עם המלצה אבל קיבלתי הודעה חוזרת שהמייל שלך לא תקין.

שרגא שלום, אני מבין מההודעה שנכתבה לך שכבר ניסו לשלוח לך מייל אך הייתה בעיה עם הכתובת. אנא נסה שוב לשלוח כתובת עדכנית ואני בטוח שירצו להשיב לך. דרור

שלום רב, מצטער שהתעכבתי. כתובת המייל: [email protected]

לכל משתתפי הפורום שלום, אני מתנצל, אך בשל עייפות אשוב מחר לענות על השאלות שנשאלו, כמו גם לענות על שאלות שיישאלו מחר, לילה טוב דרור

צובעת את החיים ב(קצת) ורוד איך הופכת אישה עם מאניה דיפרסיה שמתקשה לקום בבוקר למטפלת וציירת? שולה בן-דעת אלפרוביץ' בשיחה גלויית לב על נסיבות חייה הקשות, על התהליכים המכאיבים שעברה ועל האישה החדשה שצמחה מהם. בקרוב, היא מבטיחה, הספר. 13.06.2008נועם גלילי הכניסה ל"הגלריה" בגדרה מאירת פנים. מקום אינטימי, מלא בצבעים, מוצף באור בהיר מהחצר הצמודה. כאן אני פוגשת את המטפלת, המורה לשעבר ומהיום גם הציירת שולה בן-דעת אלפרוביץ'. "טוב אז בואי אני אראה לך קודם את התמונה המובהקת של החלקים", היא מובילה אותי ברחבי תערוכת היחיד שלה, גאה ומחוייכת. שחררתי אותך ואת בתוכי חופשיה את יכולה לבכות את יכולה לבוא את יכולה ללכת אף אחד לא יעיז לקשור אותך יותר שחררתי אותך ואת בתוכי חופשיה" (מתוך השיר 'קשורה') נקודות החיים של אלפרוביץ' לא נגעו תמיד בצבעוניות של תערוכת ציורים. למעשה, היו לה תקופות קשות ונופים לא נעימים. בגיל 16 היא אושפזה לראשונה, חוויה קשה למי שידעה גם עד אז חיים לא פשוטים. "באשפוז הזה קשרו אותי למיטה כי ניסיתי לברוח. מהיום הראשון הרגשתי שאני לא במקום טוב. ידעתי שקשרו אותי, ידעתי מה קרה אבל הייתי מנותקת מהרגשות". הדרך לאבחנה המוגדרת לקחה זמן ולפני 20 שנה קיבלה אלפרוביץ', לראשונה, אבחנה רשמית: היא הוגדרה כחולה בהפרעה דו-קוטבית (מניה-דיפרסיה). עשור אחר כך החלה אלפרוביץ' לסבול גם מתחושות גופניות קיצוניות ולא מוסברות. "התחלתי לחוות כל מיני דברים בעיקר בגוף ולא הבנתי מה קורה לי. התחושות היו נוראיות. אפילו כשאני מדברת על זה קשה לי. הרגשתי חנק, כאילו שמישהו תופס אותי, כאב גדול ורצון להקיא. היו תחושות מאוד קשות שעד היום אני לא יכולה להגיד לך ב-100% מה המקור שלהן". בעקבות התחושות הקשות הללו החל מסע טיפולי ארוך במטרה להבין מה באמת עובר עליה. "לא חסרו לי טראומות בתור ילדה", היא מספרת, "סבא שלי נפטר לעיני בגיל 3, אבא שלי נפטר שהייתי בת 8.5, אבל בשלב מסויים הבנתי שיש עוד דברים שאני לא זוכרת ואלה הטראומות שמנעו את ההחלמה שלי או גרמו למחלה שלי". "אני מרגישה שעברתי דרך הכאב, וצמחתי" לצד ההתמודדות והקושי הקפידה אלפרוביץ' לפתח חיים מלאים ועשירים: היא עשתה תואר שני בייעוץ חינוכי, תואר ראשון בספרות ובאנגלית והיתה מורה במשך 20 שנה. היא הקימה משפחה, ומתפקדת כאמא גאה לשני ילדים ושני נכדים. בנוסף , ניהלה אלפרוביץ' עד לפני כשנה את עמותת "בנפשנו", שלחמה ולוחמת גם היום בסטיגמה האופפת את המושג "חולה נפש", פעילות שהיא גאה בה עד מאוד. "אין לי במה להתבייש", היא אומרת, "לא עשיתי שום דבר רע. זה שאני מספרת שאני מתמודדת עם בעיה נפשית, אז מה? מישהו אחר מתמודד עם סכרת. יש אנשים שבאופי שלהם רוצים יותר להסתיר ויש כאלה שבאופי שלהם רוצים יותר לגלות. אני גלויית לב. חשוב לי שידעו שאני לא בן אדם מופרע ולא בן אדם רע. אני לא עושה דברים משונים ואני אהיה דוגמא לזה שאנשים עם מחלה נפשית לא הולכים על התקרה ואין להם קרניים. יכול להיות שאני משלמת מחיר על החשיפה, אבל המסר הזה יותר חשוב ממני". כבר לא בחלקים הכל אצל שולה חשוף ופגיע. אין גבולות עם העולם, הכל נכנס פנימה. כך היא כשהיא מדברת, ואת זה גם מבטאים הציורים פרי מכחולה. כאילו שמו את הקרביים שלה על בד ותלו. דרך הציורים אפשר לראות את המחלה, ודרכם אפשר לראות גם את ההחלמה: "תראי את ההבדל", היא אומרת כשאנחנו עומדות מול ציור מהתקופה האחרונה. "פה כבר יש דמות אחת, יש אינטגרציה. זה התהליך - להגיע מתחושת החלקים לתחושת האחת, לדעת שאני יכולה להכיל את כל הרגשות ואת כל הבלגן שהיה ולהיות אחת". היא משתמשת בחוויות הקשות שעברה על בשרה לטובת הטיפול, היום בתור זו שעובדת עם מטופלים. שיטות הטיפול שלה כוללות אימון אישי והדדי וטיפול בטראומות, ובמהלכן היא נעזרת לא מעט בנסיון חייה. "את יודעת כמה שנים רציתי למות?", היא מודה בגילוי לב, "היום אני רוצה לחיות ואני רוצה לנצל כל רגע מהחיים ולהנות מהם. אני מרגישה שהטיפול הנפשי שעברתי הביא אותי למקום כזה שאני יכולה כבר להיות אני. אני יכולה להסתכל קדימה ולראות מה אני רוצה, לממש את הפוטנציאל שלי, להנות מהפירות שעד היום לא הצלחתי לקטוף. זאת בעצם התקווה שאני רוצה לשדר. כן, אפשר להגיע לזה".

בילבי שלום, הכתבה מבטאת את היכולת למצוא משמעות גם בתוך הכאב, לרתום אותו למקומות שממשים את הפוטנציאל ובעיקר את היכולת להצליח להתמודד אל מול הסטיגמה שלצערי עדיין קיימת ולנסות לשנותה, ולו במעט. שמחתי גם לשמוע על הרצון והיכולת שלה לתרום גם מהידע והניסיון האישי שלה וגם מהחוויות שעברה בטיפול לעזרת אחרים. דרור

http://www.edut.co.il/

מאוד חשוב הקישור הזה!! קראתי שם מספר עדויות וממש כואב שכשזה קרה לא ראה להן אף אחד לא ראה:-((( תודה לאל לי אין עדות משלי אך הכאב הוא משותף לכולם! צריכים להוציא חוק טיפול חינם לכל הנפגעות!!!!!!!!!!!!!!!

שלום, אני בת סטודנטית בת 27 עובדת במשרד מסודר ומסיימת את הלימודים בהצטיינות. בחודשי האחרונים אני מרגישה ופוחדת שאני עומדת להשתגע. אחת לכמה שבועות אני מדוכאת ולא יוצאת מהבית, בוכה בלי הפסקה ללא סיבה נראית לעין. לפני שנים כשהייתי בת 16 הייתי שומעת מדי לילה קולות הצועקים את שמי קולות אלו חלפו אחרי זמן קצר. לאחרונה במהלך היום אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי האם דברים מסויימים בסביבה שלי קרו/ לא הם פרי דמיוני בלבד. אינני בטוחה כי המראות שאני רואה והקולות שאני שומעת הם אמיתיים. יש לציין כי אין אני שומעת/ רואה דברים לא מציאותיים ולא בטוחה לגביהם.. אלא אני לא בטוחה האם לדוגמא: האישה שיושבת לצידי צחקה עכשיו או שדמיינתי את זה.. בלילה- מגיעים פחדים נוראיים.. אני פוחדת להישאר לבד בבית וזה למעשה לעולם לא קורה.. אני פוחדת שמשהו יתפוס אותי, שמישהו אולי אורב לי וכו'.. לעיתים בלילה אני שומעת קולות אין הקולות מפחידים או מאיימים אלא לדוגמא שיר ששמעתי באותו היום/ שיחה שהייתה לי באותו היום אך אני שומעת את זה חזק מאוד במוחי.. כמעט כל לילה אני חולמת על השיגעון המתקרב.. וכל התנהגות שלי אני מפרשת כחריגה וכאות על השגעון שבא.. דבר נוסף הוא רגישות יתר לרעש.. לעיתים כשאני שומעת רעשים כמו של אופנועים ואוטובוסים אני יכולה ממש לאטום את אוזניי.. הרעש מפריע לי מאוד. דבר נוסף שקרה לי שאני נמצאת במכללה לדוגמא, ואני שומעת קול של אדם שעובד איתי.. אני מסתובבת ורואה שזה איזשהו דבר אחר לגמרי.. ודבר אחרון שהחל ממש לפני שבועות מספר הוא תגובות שלי לדברים שאינם קיימים/ שקיימים ואני לא יודעת.. לדוגמא: אני נוסעת ברכב מעלי עוברת ציפור ואני מגנה על עצמי מפניה מחשש שתיפגע בי.. אני מגיבה לעיתים לדברים שלא ניראה לי קרו בכלל אבל אני לא יודעת.. יש לציין שאני באה ממשפחה חמה ותומכת .. בכל יום ויום אני נושאת עימי את ההרגשה הזאת, הפחד להשתגע וחוסר הוודאות הזה.. מצד אחד אני פוחדת שאכן משהו לא תקין ושעליי לטפ בזה.. מצד שני אני פוחדת ל"היכנס" לזה, לנבור בעצמי ואולו להחמיר את המצב. אודה לתשובות/ התייחסות זאת הפעם הראשונה שאני מנסה לעשות משהו בעניין.. תודה

שלום לך, דברייך מעבירים את הפחד העצום שאת חווה, הן מהדברים שאת מרגישה והן מפני ההרגשה שאת משתגעת. אני יכול להעריך עד כמה היה קשה לך לכתוב כאן, לפתוח את השאלה מתוך רצון להיעזר, אך גם מתוך חשש לשמוע תשובות מפחידות. אני מניח שהעזת משום שהקושי עמו את מתמודדת עז מדי, אך אני משער גם שבזמן הקרוב תמשיכי להתלבט מה לעשות וזה בסדר. כפי שאמרתי מספר פעמים היום אני לא חושב שזה נכון לאבחן דרך האינטרנט, אבל אני שומע שאת במצוקה ואני ממליץ, למרות החשש להעז ולפנות לטיפול. דעתי האישית היא שהחרדה שאת נושאת עמך לא תעלם מעצמה, הקושי שאת חווה לא יווצר בחדר הטיפולים. ואולי בעזרת ליווי תומך תוכלי להרגיש פחות לבד, פחות חרדה. שאת זה את חשה בעוצמה כרגע. דרור

שלום רב, בגיל 24, חטפתי התקף חרדה שהתבטא בפחד להיות בין אנשים, הפחד נבע מקליטה שלי על רמזים מיניים שהתבצעו ע"י גברים כלפיי ולא היה ברור לי אם זוהי מציאות או אשליה, פשוט לא יכולתי לתפקד כלל, למרות שהיה ברור לי ככל שעבר הזמן שמדובר במציאות לגיטימית...אבל עניין זה תמיד הפחיד ושיתק אותי משום מה, החלטתי פשוט להתעלם מדברים אלה ומכורח העניין, אנשים, להבנתי, תמיד הסתכלו עליי כשונה וחריג. לאחר ביקור אצל פסיכיאטר בזמנו, דרך פסיכולוג שהייתי אצלו מס' חודשים והפסקתי, התחלתי לקחת מודל-פורטה, מכיוון שהחרדה גם גרמה לתסמונת המעי הרגיז. מאז (היום אני בן 30), אני לוקח את התרופה באופן קבוע, בשנה האחרונה בכמות של 50 מ"ג ליום.(באמצעות מרשם קבוע מרופא המשפחה), לפני 3 חודשים, בעקבות טיפול להפסקת עישון, החלטתי להפסיק גם עם התרופה מכיוון שהייתי במצב טוב. לפני מס' ימים חוויתי התקף נוסף שהוציא אותי מאיזון שוב וחזרתי לקחת את התרופה, חזרתי שוב לאותה הרגשה קשה,חרדה וחוסר אונים. אני חייב לציין שאני מנהל אורח חיים עצמאי לחלוטין ונמצא בזוגיות נפלאה מזה כשנתיים. שאלתי היא : האם כל חיי אצטרך להיות קשור לתרופה הזו? קראתי מאמר על כך שהתרופה ניתנת לאנשים סכיזופרנים, האם יש למחלה זו טיפול או שנגזר עליי לחיות איתה כל חיי? האם אוכל לחיות אורח חיים נורמלי? ללמוד לתואר? למצות את יכולותיי וכישוריי? וכו.... אני מודע לכך שהתרופה אומנם "מרדימה" אותי וגורמת לי "לעופף" אבל גם גורמת לשקט נפשי שלא קיים בלעדיה ואולי עדיף כך. תודה, קובי.

קובי שלום, אני מבין מדבריך שאתה מדבר במחלה, על סכיזופרניה. ראשית עצתי היא לשאול ישירות את הפסיכיאטר המטפל האם לדעתו אתה סובל מסכיזופרניה ולא להסיק רק על סמך התרופה שאתה נוטל. בכל מקרה אני שומע ומבין את החרדה שאתה חש, שלצידה ישנה תחושה עזה של גורל שנכפה עליך לכל חייך. אני מבין שבשלב כלשהו הרגשת וקיווית שאינך זקוק עוד לתרופה, וכך תוכל שוב לחוש בריא. כעת אתה נשמע כמי שנמצא במקום אחר, מקום המנסה להבין האם עליך להשלים עם מצבך. ייתכן ובמהלך חייך יהיו מכשולים מסויימים שתצטרך להתגבר עליהם. תוכל לעשות זאת העזרת היכולות שלך כיום שמאפשרות לך זאת, כמו גם הליווי וההתייעצות עם הרופאים לגבי ההתקדמות שלך. עצתי היא שוב לברר ממה אתה סובל ומה הפרוגנוזה לכך. במידת הצורך לבקש טיפול פסיכולוגי שיעזור לך להבין כיצד לקבל ולהתמודד עם כל מה שאתה עשוי להידרש להתמודד עמו. דרור

אני בת 16, לאחרונה אושפזתי במחלקה פנימית לאחר שביקרתי במיון כיוון שיש לי הפרעת אכילה. לאחר אבחונים ואשפוז קצר יחסית, הגיעו למסקנה שההפרעת אכילה היא שלוחה של הפרעת אישיות גבולית. קראתי קצת על הפרעת אישיות גבולית ובכל זאת הייתי רוצה קצת הרחבה. איך זה מתבטא בדר"כ בגיל שלי? האם זו מחלת נפש קשה? למה הפרעת אכילה הינה שלוחה של הפרעה זו? ועוד.. תודה.

שלום לך, ראשית ברצוני להדגיש ולסייג שיש להיזהר במתן אבחנת הפרעת אישיות לפני גיל 18. אבחנה שכזו דורשת במקרה שלך נוכחות של הסימפטומים במהלך שנה אחת לפחות. הפרעת אישיות גבולית אינה מחלת נפש. זוהי הפרעה שקיימים בה סימפטומים שונים. אחד הדברים הבולטים בקרב הסובלים מהפרעת אישיות גבולית מבחינת החוויה שלהם, היא חרדת נטישה ומאמץ להמנע מכך בכל מחיר, תנודתיות רגשית עזה ונטייה לפגיעה עצמית בדרכים שונות בהן גם הפרעות אכילה. אני מניח שלכך התכוונו כאשר אמרו שהפרעת אכילה היא שלוחה של הפרעת אישיות גבולית. דרור

לאחרונה צצה אצלי בעיה הקשורה לבריאות הנפשית שלי. אני מרגישה שאנשים שאני לא מכירה יודעים על מה אני חושבת. אני לא מצליחה להתרכז ולחשוב ואני שומעת קולות. האם זאת סכיזופרניה ? או שזה פסיכולוגי ? אני לא יודעת מה לעשות ולאיזה טיפול ללכת.

גל שלום, אני מניח שההפרדה שאת עושה בין סכיזופרניה לפסיכולוגיה נוגעת להבחנה בין פסיכיאטריה לפסיכולוגיה או בין גורמים ביולוגיים לנפשיים. בפועל הבחנה כזו אינה פשוטה ולרוב הדברים מעורבבים זה בזה. בכל מקרה לשאלתך, אני שומע בדברייך מתח רב, חרדה מפני מה שעובר עלייך והתחושה שזה לא מובן. קשה, ולא נכון לאבחן דרך האינטרנט. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול בו תעברי בשלב ראשון אבחון על מנת להמליץ לך על אפשרות הטיפול המועדפת. את יכולה לפנות למרפאה ציבורית הקרובה למקום מגורייך. דרור

שלום רב בן 32 מצב בריאותי מצויין אף רופא לא יכל לפתור את הבעיה הזאת וכולי תקווה שאתם תפתרו את בעייתי כי כול אדם עובר זריקות בהמהלך חיו כמו חיסונים . כאשר אני נזרק במזרק אני מתעלף, ההתעלפויות באות עם סחרחורים אני רואה הכל מסתובב סביבי, את הדמויות אני רואה בלבן, אני שומיע אך לא יכול להגיב בתשובה או לדבר בכלל. העיניים שלי הופכות ללבנות, כלומר כל השחור עולה למעלה ורואים רק לבן בעיניים (זה מראה מפחיד למסביבי) , דפיקות הלב שלי פועמות חזק ואני מרגיש חלש מאוד . זמן ההתאוששות בין 5-10 דקות . אינני יודיע מה לעשות עם בעיה זאת שיש לי אותה מאז שהייתי קטן ומאז שאני זוכר את עצמי . לא כול בדיקה ניתן לעשות באצבע . למשל ניתוח שיניים ששם התעלפתי מהזריקה והרופא לא היה מוכן לטפל בי כי אי אפשר בלי זריקה . כולי תקוי שתענו לי נואש מאוד וזקוק לעזרתכם

גולי שלום, פחד מזריקות מתאפיין בעלייה מהירה בדופק, אך בשל בעייה בוויסות שלא כמו בפחדים אחרים חלה בשלב מסויים צניחה בלחץ הדם המובילה להתעלפות. קיים טיפול התנהגותי קוגנטיבי היעיל במצבים מעין אלו ואני מציע שתפנה לקבל אותו בהקדם, למרות שאני מניח שהוא מעורר בך חרדה. בינתיים ישנם מספר טיפים בהם תוכל להיעזר. נסה לשכב בזמן שאתה מקבל זריקה, שנית נסה לכווץ את אגרופך כך שלחץ הדם לא ייפול בצורה חדה. מעבר לכך כאמור פנה לטיפול בו תוכל בעזרת חשיפה הדרגתית לגירויים דומים, בליווי קבלת כלים להתמודדות עם החרדה, להתגבר על הפוביה הזו. דרור

שלום לך יש לי שאלה רציתי לדעת למה בני מתנהג ככה ? אז לפני חתונה אנחנו סיכמנו שהוצאות של חתונה תיהיה חצי חצי ואת המתנות שיקבלו יהיה עזר לקניית דירה , ואחרי החתונה שאלנו הבן כמה קיבלתם מתנות והוא אמר הסכום שאורחים שלנו הביאו ובקשר לשאר אמר, מה איכפת לכם וסיפר שאת אשאר הזרים בחשבון של אשתו , ואחרי כמה ימים בא וביקש את סכום שבהתחלה אמרנו שניתן חצי וקיבל והלך , וזה מעצבן אותנו התנהגות שלו הוא לא ילד קטן בן 35 רציתי לדעת למה מוותר כלכך? מה יהיה העתיד שלו האם לא ירכבו על גב שלו כל החיים רציתי להגיד לך שלא חסר לו שום דבר, אני ובעלי נתנו לו כל מה יכלנו בחיים . תודה על הסבלנות שלך מראש

דליה שלום, החתונה של בנך מהווה ככל הנראה נקודה עבורך בה את מרגישה ביתר שאת שהוא מתרחק, הופך עצמאי ומחליט בעצמו מה לעשות. את חוששת וזה נשמע לי טבעי לגמרי, שהוא לא יודע להסתדר, שהוא נותן לאשתו לנצל אותו, לרכב על גבו. אבל את בעצמך אומרת שהוא לא ילד, וייתכן שהוא זקוק להכרה הזו גם ממך, שהוא מסוגל להסתדר בעצמו, שהוא יודע מה טוב לו ושעבורו היא אינה רוכבת על גבו. אני שומע בדברייך גם תחושה של ניצול מסויים, שההסכם שנעשה ביניכם לא כובד, ואתם נשארתם מאחור. ייתכן וקל להאשים את אשתו, אך אני לא בטוח שכך הוא הוא הדבר ובוודאי לא בטוח שזה יוביל למקומות טובים. תהליך הפרידה מילדכם איו פשוט ומלווה בקשיים מסוגים שונים. אבל זהו תהליך שעליכם לעבור, ממש כפי שגם עליו לעבור. דרור

תודה על התשובה. רק רציתי להוסיף שמלפני שנה הוה התחיל לגור לבד ואחר כך עם חברתו.

שלום דוקטור לפני הרבה שנים (אולי 10 אולי יותר) אובחנתי כחולת נפש. בהתחלה אמרו: אישיות גבולית, אחר כך אמרו פוסט טאומה (היתה לי ילדות מאוד מסובכת) ובסוף סכיזופרניה. טופלתי בכדורים אנטי פסיכוטיים ובזריקות (המון סוגים של כדורים- זכורים לי- מודיקט, הלידול, סמפ פרפנאן והיום ריספרדל) ובאנטי דיכאוניים- גם המון סוגים וכמובן גם קלונקס קסנקס אטומין ואימובאן. אני יודעת שהיו לי מצבים שנראים כמו פסיכוזה- חשבתי שרוצים להרוג אותי, שמסתכלים עלי ברחוב. האם אני חולה בסכיזופרניה? ובבקשה אל תגיד לי שזה לא משנה מה יש לי. כי לי חשוב לדעת מה יש לי. יש רופאה אחת שאומרת שיש לי פוסט טראומה עד היום ויש אחרים שאומרים אישיות גבולית או סכיזופרניה. יכול להיות שילוב? יכול להיות שזה התחיל ככה והמשיך כסכיזופרניה או שעד היום יש לי טעות באיבחון? כששאלתי בבית חולים מה יש לי אז אמרו לי כל הזמן "לא חשוב, זה לא משנה". אבל לי זה משנה היה מצב שבו לא זזתי מהמיטה בבית חולים כמה ימים- לא אכלתי ולא שתיתי ולא זזתי בכלל ואז העבירו אותי למחלקה סגורה ונתנו לי אינפוזיה לוריד. איך זה מוגדר מצב כזה? כי אז אני חשבתי שהייתי בדיכאון. אבל אולי זה משהו אחר? והיו מצבים שחשבתי שאנשים שאני מכירה הם רעים שליליים ושטניים באופן מיוחד. אחרי שהעלו לי את התרופות זה בדרך כלל עבר לי. וחזרתי לראות אותם כאנושיים.איך זה נקרא? איך נקרא מצב כזה שאני לפעמים לא מסדרת בעולם בחוץ? לא מצליחה להבין מה אנשים אומרים אם הם אומרים יותר מכמה מילים במשפט? לא מצליחה להסתדר עם להבין איזה אוטובוס לקחת לאן? זה לא משהו קבוע. זה כמו התקף כזה של בלבול שעובר אחרי הריספרדל והקולנקס.

חלי שלום, ברור לי שהנושא חשוב לך מאוד, ואני מניח שנושא האבחנה טומן בחובו רגשות שונים. רגשות שאני חושב שיש לברר עם המטפלים שלך, לבדוק מה זה אומר עבורך להיות חולה בסכיזופרניה, מה זה הפרעת אישיות גבולית ומה זה פוסט טראומטי, מה האמירות הללו מעוררות בך. אני חושב שלכך התכוונו כשאמרו לא חשוב מה האבחנה, חשוב מה זה אומר עבורך. לשאלתך, העובדה שמטפלים שונים שפגשו בך נתנו לך אבחנות שונות מצביעה על כך שככל הנראה קיימת חפפיפה מסויימת בין חלק מהסימפטומים המאפיינים הפרעות אלו. כך למשל בהפרעתאישיות קיצונית במצב של לחץ קיצוני קיימות גלישות פסיכוטיות ותחושה של רדיפה כפי שאת מתארת. מה שאני אומר הוא שלמרות שמהדברים שלך נשמע שאת סובלת, או סבלת מסימפטומים פסיכוטיים, קשה לתת אבחנה חד משמעית מכאן. מעבר לכך אני חושב גם שאין זה נכון לאבחן ללא ניסיון לעבד גם את האבחנה וגם את התחושות שנלוות לה. אני מודע לכך שייתכן ולא עניתי לך בצורה חד משמעית, אבל כאמור לא נראה לי מקצועי ונכון לאבחן אותך דרך האינטרנט, לא רק משום שמידע רב חסר, אלא משום שאין אפשרות לשוב ולעבד איתך את ההשפעה של האבחנה עלייך. דרור

חלי, בואי לרגע תזרמי איתי ועם האנלוגיה הבאה. שאלתך הזכירה לי את הנוירולוג אוליבר סאקס שמספר על אדם עיוור מלידה, שבהיותו כבן ארבעים התברר שעיוורונו ניתן לתיקון בעזרת ניתוח. בהמרצת אשתו, הוא נותח וכתוצאה מן הניתוח תוקן המנגנון הפיזי של הראייה. כך שמבחינה טכנית, טכנית בלבד, הוא היה מסוגל לראות. אבל אז הסתבר שראייה אינה עניין טכני כלל ועיקר אלא תפקיד המחייב לימוד מאומץ, המתרחש בדרך כלל במהלך שנותינו הראשונות. בשנים אלה אנו לומדים לקשר בין הרשמים החזותיים שאנו קולטים לבין רשמים חושיים אחרים. אנו לומדים לזהות עצמים, למרות שצורתם נראית שונה מזווית שונות, והשתקפותם על הרשתית שונה כשהם נמצאים במרחק שונה ממנה. זוהי למידה ענפה וממושכת, הנעשית מבלי משים, כמו שאנו לומדים את שפת אימנו, בלי שנשנן אף כלל אחד של דקדוק. אחרי שהוסרו התחבושות מעיניו, היה על העיוור שנותח ללמוד את כל הדברים הללו. הוא ראה אמנם בליל בלתי מובחן של צבעים וצורות, אך התקשה לראות בהם את המציאות שהכיר מחושיו האחרים. רק לאחר שהמנתח החל לדבר אליו והוא זיהה את קולו, הוא קישר בין הקול לבין הרשמים החזותיים שקלט. באופן דומה היה עליו ללמוד לזהות כל עצם ואדם בסביבתו בכל פעם מחדש. זו הייתה עבורו דרך חדשה לחלוטין של תפקוד והיא נלמדה כשפה זרה. במשך כמה שנים ניסה אותו אדם, בעזרת אשתו ורופאיו, ללמוד ולהבחין ולהבין מה הוא רואה. זו הפכה למשימה קשה ומתסכלת מאין כמוה עבורו. היא כילתה את כוחותיו וסופו שהתייאש ממנה. כשמחלת העיניים הופיעה שוב הוא חש הקלה אדירה. כיוון שיכול היה לעצום את עיניו הרואות ולשוב ולהשתמש כבעבר בחושי השמיעה והמישוש המוכרים לו כל כך, מכל בחינה הוא שב להיות הוא עצמו אדם עיוור הרואה את הכל. חלי, האנלוגיה היא עבורך ללא פרשנות בצידה - רק שאלה האם את באמת רוצה אבחנה? האם תרצי ללמוד את עצמך וסביבתך בלי לראות כלומר בלי אבחנה או שמא תחפצי באבחנה ואז המציאות הידועה גם אם כואבת גם היא תיהפך לזרה, בניגוד לעיוור שעיוורונו חזר, ברגע שישנה אבחנה אולי תתפללי לעיוורון המוכר אך הראייה תסנוור אותך כל פעם מחדש. מצער אותי לשמוע על לונה-פארק של אבחנות שקיבלת אך אומר בחיוך שלפחות מתאפשר לך לבחור על איזה מן המתקנים את רוצה לעלות. שיהיה לך טוב, כי פשוט וקל זה אף פעם לא (עם או בלי אבחנה)

כןןןןןןןןןןןןןןןןןןן מערכת דפוקה גם לי נתנו ים אבחנות ובסוף אמרו פוסט טראומה!!! זה שיטה של פסיכיאטריים לדפוק אותך להגיד שאת חולה במלא מחלות ואז כשאין להם מושג הם אומרים פוסט טראומה!!!!!!!!!! תאמיני לי לא צריך את האבחנה שלהם שידחפו אותה.........

היי..אני חדשה פה ואני מקווה שזה המקום הנכון לשאלותיי.. אני אובדת עצות. מיואשת לגמרי. אתחיל מהתחלה..אני בת 31, לא נשואה, וחזרתי לגור בבית לאחר שנים של מגורים בדירות שכורות לאחר שבן זוגה של אמי עזב אותה לאחר 23 שנים ביחד. אבי נפטר לפני 28 שנים. יש לאמי היסטוריה של דכאון והיא היתה מאושפזת לאחר מות אבי במשך שבוע עד לייצוב. לאחר שבן זוגה עזב אותה (בערך לפני שנה) היא שוב שקעה בדכאון ואושפזה שוב למשך שבוע והתחילה לקבל "וייפקס" ו"לוריוון". סידרתי לה שתוכל ללכת למועדון אנו"ש והיא לוקחת בו חלק חמש פעמים בשבוע. בזמן האחרון הפסיכיאטר שלה העלה את כמות הוייפקס במעט ואז התחיל שינוי. היא התחילה לדבר לעצמה בשקט ויש לה פרצי צחוק בלתי הגיוניים ופתאומיים. מעבר לכך רמת התפקוד שלה בבית ירדה(יכולה לעבור כמה פעמים ליד קערת המים של הכלבים במידה וריקה ולא להיות מודעת לעניין החשיבות שבדבר. ניסינו לקבל סל שיקום אבל אמרו שהיא מבוגרת מדי לסל שיקום אבל צעירה מדי למטפלת לכמה שעות ביום כך שנפלנו בין הכסאות.(היא יצאה לפנסיה לפני שלוש שנים) אני ממש לא יודעת מה לעשות יותר..לקח לי כמעט שנה להבין שעל רוב המצב של אמי אין לי שליטה ויש דברים שהם לא בידיים שלי. השאלה מהן האפשרויות שעומדות בפנינו? איך אוכל לעזור לה ולהתאים לה מסגרת מתאימה מעבר למועדון אנו"ש? (דיור מוגן/אפשרויות אחרות? באמת שאין לי מושג..התפקידים ביני לבין אמא שלי התחלפו לגמרי והלחץ הנפשי נותן את אותותיו גם בי אך לא אשקוט עד שאמצא לה מסגרת מתאימה. תודה על ההקשבה למי שנשאר עד כאן...

קט שלום, דברייך נוגעים ללב, נשמע שאת משקיעה מאמצים רבים בניסיון לעזור לאמך ומוטרדת רבות ממצבה תוך תחושה של חוסר אונים אל מולו. ראשית אני חושב שעלייך לנסות ולחלק מעט את הנטל שאת לוקחת עמך. כצעד ראשון אני ממליץ שתפני לפסיכיאטר המטפל, תשתפי אותו בשינוי במצבה. התופעה שאת מתארת אינה אופיינית למצב דכאוני ויש לבדוק מה גורם לה, האם השינוי התרופתי, האם דבר אחר. לגבי סידור עבורה, ייתכן וסל שיקום אינו אפשרי עבורה בשל גילה, אך את יכולה להתייעץ עם העובדת הסוציאלית במרפאה בה היא מטופלת באשר לזכויות שכן מגיעות לה לפי אחוזי הנכות הנפשי שנקבעו לה למרות גילה. בעצם אני מציע שתחלקי את האחריות והניסיונות לחפש פתרון עבור אמך, לאחר שתצליחו לייצב את מצבה כעת,בינך ובין הגורמים המטפלים. דרור

שכחתי איך לרכב על אופניים , אולי בגלל שעליתי במשקל , ואני מרגיש מדי פעם ששכחתי גם כיצד לחייך , החיוך שלי לא רפוי מספיק , חסר נפח . ישבתי בפאב זעיר בגבעת חיים לאחרונה והתקנאתי בחבורה העליזה שישבה ליד השולחן הסמוך , התחושה היא שאני כמו קוביה שהופרדה מקובייה גדולה יותר , מעין קוביה הונגרית שלא מתפתלת , וגם הקובייה הגדולה חשה את החלל בתוכה וגם אני חש את החלל בתוכי . אני חש לעיתים קרובות ריקנות דומה לאדם שמאונן מתוך כורח פנימי שמכריע אותו . אני לא חי בשלום עם עצמי , בתור אובייקט אני אובייקט ממלא ועם זאת חד גוני לא מרתק , או שאני פעור מדי מכדי להכיל את עצמי במלואו . בעבודה שאני עובד בה , מכירות ליד דוכן , אני מוצא את עצמי מסתובב והולך מצד לצד סביב הדוכן , חסר שלווה , מנוחה ,שקט , כמה לעוד ועוד גירויים , אך חסר את הרוגע והסבלנות שיאפשרו לו להפיק מהם תועלת , בריכה ,חברת אנשים ,בית מלון , טיול , אוכל וגורמים נוספים משמשים כסמים שעוזרים לשכך לכאורה את חוסר הסבלנות והרוגע אך לא גורמים לשקט אמיתי . כתבתי גם כמה שירים ואני אולי יכול לשלוח אותם כדי לנסות לבטא את עצמי . אני כותב שירה כמו תינוק שמתקשה לבטא את עצמו , לעיתים רחוקות אני כלל מבטא דבר מה וכשאני עושה זאת אני עושה זאת בשפה תינוקית עמומה או שנראית בהירה ובעצם היא מעורפלת ועמומה בה במידה אך מבעד למלמולים התינוקיים באופן שנראה בלתי מכוון לגמרי מבוטאים מילים והברות שנראות בהירות וממוקדות . בכבוד רב שגיא

שגיא שלום, אני מתייחס בדבריי פה גם להודעתך שנכתבה למטה. אתה משתמש במילה טעם ואני חושב לא בכדי. נשמע לי שאתה מרגיש היעדר של תחושת טעם, משמעות אמיתית בחייך. שום דבר לא באמת חשוב, לא באמת ממלא, בוודאי לא לאורך זמן. אני לא יודע האם זוהי תחושה חדשה עבורך, או תחושה שאתה מסתובב עמה כבר זמן רב, יש לכך חשיבות אבחונית, אך בכל מקרה אני שומע סבל רב. חיפוש אחר משמעות, אחר תחושה שאתה מובן לאחרים שאינך רק קליפה ריקה, הוא חיפוש שאינו מובן מאליו והוא חיפוש קשה, שלעיתים מכריח לחוות את תחושת הריקנות. יחד עם זאת, מעבר לטיפול תרופתי שייתכן שאתה זקוק לו (שוב זו שאלה אבחנתית, שיש צורך בבדיקה על מנת לקבוע אותה), אני חושב שיש טעם לפנות לטיפול פסיכולוגי בהקדם ולהתחיל בחיפוש אחר המשמעות בחייך, אחר הטעם ואחר היכולת להבין מדוע אתה מתנתק, לא מרגיש מחובר ומרגיש את החלל הזה בתוכך. דרור,

הסיפור שלי בקצרה: אני גרושה כמה שנים, עם ילדים, מסודרת עם בית ועבודה וכו'. הכל ממש בסדר אצלי, הכרתי מישהו ויצאנו 4 חודשים. הקשר התהדק מהר מאד - מפגשים עם הילדים ומשפחה וכו'. הוא גם גרוש והוא מבחינתי בדיוק מה שחיפשתי. גם מבחינתו לפי מה שנאמר, אני בדיוק מה שהוא חיפש. הוא פרוד שנתיים אבל רק לאחרונה סיים פורמלית גירושים קשים ורעים באופן שהיה לו קשה מאד נפשית. פתאם אחרי 4 חודשים באמת מצוינים יחד, הוא אמר שכעת אין לו ארגיות לכלום, הוא מרוסק מהפרידה הקשה ואפילו שאני באמת מצוינת בשבילו, הוא כרגע לא יכול להיות במערכת יחסים. גם הוא טוען שהוא יודע שהוא מוותר על משהו מיוחד מאד. האם יש דרך שביכולתי להחזיר אותו אלי? אני מוכנה לעשות כמעט הכל. מאז שזה נאמר אני לגמרי מרוסקת. לא מאמינה שאוכל שוב להכיר מישהו שכל כך מתאים לי. אודה לתשובה במהרה. תודה

lori שלום, נשמע שהדברים של בן זוגך פגעו בך מאוד ואני יכול להבין את המקום בו את נמצאת. דברייך עוררו בי מספר מחשבות. ראשית חשבתי היכן זה פוגש אותך. את כותבת שאת גרושה, האם יש משהו בדרך בה הדברים קרו ביניכם שמוכר לך. כלומר האם משהו בחוויה שאתם התקרבתם מהר מאוד ולפתע, ללא התרעה מוקדמת, כשהכל נראה טוב ביניכם הוא מחליט לסיים? אני שואל זאת גם על מנת לבדוק איתך מהיכן התחושה העזה שלך שלעולם לא תמצאי מישהו טוב כמוהו עבורך. לשאלתך, קשה לי לומר מכאן מה בדיוק קורה בקשר ביניכם. עד כמה הוא מבקש עזרה ובודק את נכונותך להישאר שם גם כאשר הוא מביע אי רצון שתישארי - וגם אז זו שאלה אם את מוכנה להישאר במצב שכזה. או שאכן הוא מרגיש, מסיבותיו הוא שאינו מוכן לקשר כרגע. עצתי היא לנסות ולברר איתו האם רואה עתיד לקשר ביניכם. האם הוא זקוק לזמן. האם הוא זקוק לקשר קצת פחות קרוב בזמן הנוכחי, ואולי לשקול האם זה מתאים גם לך. אבל אם למרות הכל הוא אינו מוכן ואינו רוצה, הייתי מציע לך לנסות ולחשוב כיצד את מתרחקת ובונה את האמונה שלך בעצמך שוב, וההרגשה שבוודאי תמצאי מישהו שיתאים לך. דרור