פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב... יש לי חבר שהוא טיפוס מאוד עצבני, ומאוד לחוץ מטבעו, בזמן האחרון הוא מתעצבן יותר מדיי בצורה קשה. הוא לא רגוע בכלל , כל הזמן לחוץ , ובמתח. ואני מאוד מפחדת עליו, כי עצבים ולחץ זה דבר לא בריא, ועלול לגרום לנזק. הוא ניסה את כל סוגי הטיפות והכדורים הצמחיים להרגעה, כמו : רסקיו , וכו'... שום דבר לא עוזר. הלחץ והעצבים שלו מאוד קשים, ועם הזמן זה רק מחמיר. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אשמח מאוד לקבל עצות. תודה רבה.

שלום רב, לחץ מתמשך באמת אינו תורם לבריאות הפיזית והנפשית. את מתארת "טיפוס" עצבני ולחוץ, ורומזת על מרכיב אישיותי, כמו-תכונתי, הקיים בו. יתכן מאד שאת צודקת, אך אפשר שקיימים גם גורמי מצוקה חיצוניים, התורמים כרגע להחרפה במצבו. לכן, לפני שמנסים להשתיק את ביטויי הלחץ באמצעות חומרים שונים (מן הטבע או מן המעבדה) כדאי להתעכב מעט יותר על אותם גורמי לחץ, ולבחון האם יש לחברך משאבי התמודדות יעילים מולם. אחרי שיצליח לבודד את מוקד המצוקה, אפשר יהיה לחשוב על דרכים מועילות להפחתתה. נדמה לי שהתייעצות אצל פסיכולוג יכולה להיות נקודת פתיחה טובה. בד בבד, תמיד טוב לנסות ולהפעיל את השיטות הישנות והטובות להפחתת לחץ, כמו פעילות גופנית, עיסוקים מהנים ומתגמלים, מנוחה וחופשה, וטכניקות שונות של הרפייה או מדיטציה אותן ניתן ללמוד ללא קושי אפילו באמצעות האינטרנט. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אם לדוגמא אזדקק למתכון מסוים שיש באמתחתך, או להמלצה איך מתחזקים ערסל בחצר תוכלי לעזור לי כאן, בפורום זה? כאילו זה לא פורום פסיכולוגיה, במקרה??? :-0)

... אפשר לומר שאני משתתפת פאסיבית בפורום הזה, ולא פעם אני מוצאת את מה שאני צריכה בהודעות של אחרים ובתגובות אליהן. לא כך הדבר הפעם. המטפל שלי נמצא כרגע בחופשה. הוא אמר לי שאני יכולה להתקשר אליו כשאני צריכה, הוא אפילו עודד את זה, אבל אני לא מסוגלת. אני לא רוצה להפריע לו בחופש שלו ומעבר לכך אני לא חושבת ששיחת טלפון קצרה איתו היא שתעזור. יוצא מזה שאני לבד עכשיו, ורע לי וכואב ואני לבד..... אני לא יכולה לישון אבל גם לא יכולה לעשות שום דבר אחר, גם את מה שאני יודעת שאני חייבת לעשות, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לחזור למיטה ושהיום הזה יעבור וגם אלה שיבואו אחריו. ואין לי אדם אחד שאני יכולה לקבל ממנו עזרה, ואני יודעת שאני צריכה עזרה.... ועכשיו כשאני חושבת על ההודעה הזו, קשה לי להבין מה המטרה שלשמה היא נכתבת. ובכל זאת... אני מנסה.

ערב טוב, אחת אני יודעת שלא שאלת דבר, לבד אולי מהמשאלה שלא להיוותר לבד כל כך. אני חושבת שהלבד הזמני שנולד מתוך הביחד, אינו נורא כמו הלבד של לפני היחד. הרי כבר קיימת הידיעה הזו, שהוא שם, מצליח לגעת ולהניח רטייה של רכות איפה שצריך. ובכל זאת, הכאב כואב, והשעות הנוקפות של הלבד אינן רחמניות במיוחד. מקווה שהנוכחות, גם אם חלקית, שלנו כאן, יכולה לסייע ולהפיג מעט מן המצוקה. את מאד מוזמנת להמשיך ולהישאר איתנו, יש כאן המון רצון טוב. :-)) ליאת

ראשית, תודה על התגובה. עלו לי דמעות בעיניים כשקראתי אותה, אבל אחריהן גם עלה קצת שקט ואיזושהי נחמה. אני יודעת שהמצב אינו טוב, ואני אף יודעת שאני חייבת להתמודד איתו. אבל איך מתמודדים? אני מסכימה לגבי תיאורך את הבדידות של "לפני" ו"אחרי", וברור לי שאני נמצאת במצב הטוב מבין השניים. ובכל זאת, כל שעה ושעה ולילה ויום מקרבים אותי למקום חשוך יותר, שמצד אחד אסור שאני אגיע אליו אבל מצד שני הוא קורץ לי, המקום החשוך והקריר הזה כשחום כלכך גדול שורר בחוץ.... ואם אניח לרגע בצד את המטאפורות, אני חושבת שהשאלה שלי היא איפה אני יכולה לשים את כל הכאב הזה, כשהורגלתי לכך שיש לו מענה אחד ויחיד?

בוקר טוב, התחלתי עם המטפלת שלי לעבוד על נושא ההתעללות ואז אני מרגישה יותר צורך להיות איתה, לדבר איתה. אבל אין לה זמן לעוד שעה באמצע השבוע. והיא הציעה במקום זה שיחה טלפונית במקום. אבל מבחינתי זה לא אותו הדבר. אני פשוט לפעמים רוצה רק לשבת שם לידה אפילו בלי לדבר. חושבת להפסיק רק בגלל שאין לה זמן לעוד מפגשים. זה מאוד מעצבן לשמור את הכל בבטן עד הפגישה שבוע אחרי. אני אפילו לפעמים מענישה אותה (ואת עצמי בעצם) על זה שהיא לא הייתה שם בשבילי באמצע השבוע ולא אומרת כלום בפגישה פשוט כלום- שקט מוחלט. תודה

שלום שירה, מבקשת לשקף לך את מה שאני שומעת בדברים שלך - הטוב הזה, שניתן לך ב??מ?שו?ר?ה, מעורר איזה רעב והשתוקקות, אותם קשה לך להכיל אפילו יותר מאשר את הרע, אליו את כבר רגילה. נדמה לי שהדיון החשוב הוא לא בשאלה האם תצליחו (או לא) להיפגש פעם נוספת בשבוע, אלא בשאלה האם וכיצד תוכלי ליישב את המתח בין המשאלה שלך להיות מוחזקת, נראית, מוכלת, אהובה, לבין הפחד להינטש, להידחות ולהיעזב בבדידותך. ממליצה לך מאד לפעול ברוח המגמה של לא לשמור דברים בבטן, ולהביא את רגשותייך אליה, דווקא במילים. בהצלחה ליאת

ככה: יש כמה חיות טרף שעטות עליי במקביל בימים האחרונים (לא רק מה שידוע; ישנן חיות מפחידות יותר - כאלה שפוערות פה גדול יותר). אני מתפתה ללכת אתן למאורה ולגלגל בתוכי את הד שאגתן שוב ושוב. ברונו שולץ מונח ליידי על המיטה. אני לא מצליחה לקרוא בו; לא מצליחה לקרוא כלום. אז אני מעבירה דפים ומתרשמת מהצהוב העבש של מה ששכב בספריה הרבה זמן ועבר תחת עיניהם וידיהם של אנשים חושבים ומרגישים וכמהים וחוסמים ואוהבים (וגם לא) ומותשים. אני מוצאת בקובץ הסיפורים סיפור אחד קצרצר, בן שני עמודים בלבד. לזה אני יכולה. באופן אירוני קוראים לו "בדידות". משהו שם תופס את עיניי - דווקא לא מהמבריקים ביותר של ברונו, אבל עכשיו אני צריכה משהו פשוט ומדבר. אני קמה, מוציאה מתחתית המגירה הכי חבויה עפרונות צבעוניים שקיבלתי במתנה בכיתה ב' ומתחילה להעתיק באותיות דפוס; כל משפט בצבע אחר, כמו כרטיס ברכה של ילדים (אדיוטי, לא?). זה מרגיע... זה מונוטוני וזה עושה. אעתיק גם עבורכם. (יהיה זה אולי החלק הרלוונטי ביותר לפורום זה מתוך כל ההודעה): "אני יושב ומאזין לדממה. החדר מסוייד סתם בסיד. פה ושם על התקרה הלבנה מופיע סדק מסתעף, פה ושם נושר עלה של טיח ברחש קל. האם עלי לגלות שחדרי אטום בלבנים? הא כיצד? אטום וחסום? כיצד הייתי יכול לצאת ממנו? העניין הוא כך: אין דבר העומד בפני הרצון, עלי רק לתאר לעצמי דלת, דלת טובה וישנה, כבמטבח מימי ילדותי, עם ידית ברזל ובריח. לא היה מעולם חדר אטום שלא תפתח בו דלת נאמנה כזאת, אם רק יהיה די כח לשדלו בפיתויים." עכשיו אתם יכולים לקווצ'ץ' את הדף ולזרוק. אני לא זורקת. מחר קמים מוקדם לעבודה. בעבודה מציירים לפעמים דלתות, וזה עוזר גם לי. (מה שכן, אולי מחר אתחרט על ששלחתי את ההודעה...)

ערב טוב, כמעט יממה חלפה לה מאז שיגרת לכאן את השורות הצבעוניות, שיש בהן כאב ותקווה. מקווה שפיסת הטיח שהש?ר?ת?? מעלייך בשעות הקטנות של הלילה, אפשרה לך לגלות בתוכך איזה מרחב חדש, אוויר רענן לנשימה. הלוואי שתתרצי, ותסכימי להשאיר בהישג יד את העפרונות הצבעוניים. גם הם, כמו הטיח הנופל, יכולים להביא עמם פוטנציאל של הינצלות מהחדר האטום, או לפחות לשדל בפיתויים את הדלת הטובה והישנה להתגלות. מאחלת לך לילות טובים ליאת

יקר לא הספקתי לשלוח לך חיוך וגעגוע:-) עוד לא באת כבר הולך:-( נתראה בילבי ילדת הברזל (הייתי באילת אני נראית כנו צי'פס)

שלום בילבי איך שאני הולך, את חוזרת..קשה להפגש ככה. אבל טוב לשמוע ממך. מקווה שנהנית באילת (למרות הטיגון העמוק) להתראות דוד

אין לי כח.

ערב טוב, לפעמים החיים מציבים בפנינו אתגרים החורגים מה'מנה' איתה אנחנו מצליחים להתמודד בהצלחה. מעמסה חריגה כזו יוצרת לזמן מה תחושה של אי-ספיקה או קריסה, עד כי כל משב רוח קל נחווה כהוריקן. למרבה המזל, מרביתנו מצליחים להיאסף חזרה למצב של תפקוד, איש איש עפ"י הקצב והיכולת שלו. נסי לנוח קצת מבלי להחמיר עם עצמך, ולצבור כוחות. שולחת לך חיוך ועידוד ליאת

שלום רב. אשמח לדעת האם קיים חומר תיאורטי על מטופל המרצה כל הזמן את המטפל שלו תודה ויום טוב

שלום עדי, דפוס של ריצוי האחר, במחיר של התכחשות לחלקים אותנטיים ואסרטיביים, מתקיים בחדר הטיפול, והוא בדר"כ עקבי עם ההתנהגות שמחוצה לו. אני מניחה שאת מכירה את מושג ה'העברה', המתייחס לנטייה לשחזר בחדר הטיפול רגשות והתנהגויות מן העבר, שהופנו במקור כלפי הדמויות ההוריות. הנטייה לרצות יכולה להיות קשורה, לכן, בהקשרים התפתחותיים שונים, שיצרו קונפליקט מעורר חרדה סביב תוקפנות. זהו, כמובן, רק אחד מן ההסברים. גישות תיאורטיות שונות הציעו הסברים נוספים, תוך שימוש במושגים והקשרים האופייניים להן. תוכלי להתחיל, למשל, בקריאה על מושג ה'עצמי הכוזב' (false self) של וויניקוט. בהצלחה ליאת

ליאת, אני רוצה ולא רוצה לרשום כאן היום... עדיין מתלבטת :-) נחליט כשנסיים? לא רוצה לומר הרבה.. מפחדת למסמס משהו מהקסם הגולמי הזה היה אחר אתמול, עם הגברת שלי הזאת שתמיד כאן לא בטוחה אם הייתה לי כבר פגישה כזו... היה בה ממש קסם.. היה בה, בפגישה, משהו כל כך פנימי ועמוק ואישי.. באתי רפויה, עייפה מאוד משבוע של דרמות פנימיות, והפה פשוט עשה את שלו הרגשתי כאילו נרגעתי, עצמתי את העיניים הפנימיות ודיברתי ודיברתי ודיברתי.. כמו פח אשפה ענקי שסחבתי על הגב עד אליה, ושפכתי את כולו לאט לאט על השולחן כמו שנושפים החוצה אויר לאט, עד שמרגישים שהריאות נסחטות.. הקלה והיא כל כך הייתה שם, ליאת לא בטוחה שהיו הרבה פעמים שהרגשתי אותה כל כך.. בשתיקה שלה, במילים שלה, במבט שלה.. ריגשה אותי מאוד בכמה היא הבינה, כמה היא קיבלה דברים שאפילו אני בעצמי לא מרשה להם להיות.. שהקולות שבבית לא נותנים להם מקום.. זה כל כך נוגע כשפתאום רואים אותך והכל בסדר.. שפתאום קול אחר, חדש, אומר שלא חייבים תמיד להפעיל כל כך הרבה כוח. שאם זה לא כיף לי אפשר גם לא. כיף בכוח זה לא הולך... הרמתי אליה עיניים והיא הסתכלה בי כל כך עמוק... כל כך רציתי לטבוע בירוק שלה, אבל נבהלתי והשפלתי מבט. כשהרמתי אותו שוב, היא עדיין הייתה. התבוננתי בה בחזרה, ממש בעיניים, העברתי את המבט מעין ימין שלה לעין שמאל... רגעים של שקט... לא יודעת אם יש יותר קרוב מזה.. חזרתי הבייתה המומה מכמה עמוק ופנימי זה הרגיש, כל כמה צעדים נעצרתי הלומה.. היה פשוט אחר.. הרגשתי אהבה, וחסמתי את הקולות המרסנים והמסייגים לבנתיים.. אני לא בטוחה אם אני אוהבת אותה או אם היא אוהבת אותי, אבל אכפת לה ממני. אכפת לה ממני אולי מאוד.. זה הרבה. זה הרבה, ליאת. אני לא יודעת אם גם היא הרגישה כמה קסם היה שם, בקירבה הזו המחודשת.. שלחתי לה SMS וסיפרתי שהרגשתי אליה משהו פנימי ועמוק, שאלתי אם תסכים לקבל ((חיבוק)) וירטואלי, ביישן ונפעם, שמשאיר מקום להניח בו ראש.. היא כתבה שהיא שמחה ונרגשת.. הרגש הזה כל כך גולמי, כאילו אצרתי אותו מיד בצנצנת ריבה וסגרתי היטב. לשמור קרוב. ומשהו ממנו בכל זאת משרה בי נינוחות, מן "אושר שלו", כמו שכתבה פעם רחל.. ליאת, עם מי לשמוח? עם מי לשתוק בהתפעמות את הדבר הזה שאין לו שם? מרגישה כאילו רק איתה אפשר באמת להרגיש את ההתרגשות, אבל אולי זה יתפוגג עד עוד שבוע? את חושבת שגם היא מרגישה כמה היא נגעה בי? עם מי המטפלים שמחים כשמשהו מצליח? יש להם עם מי? ואיך מביעים חדווה כזו פנימית ושקטה, שממלאת אותך בחום ורוך, אבל לא במילים.. האם לחייך בעיניים ולהשפיל את הראש בהתרגשות של קירבה זה מספיק? מאוד הייתי רוצה לגעת בה באמת, באיזו לחיצה נרגשת, או ליטוף עדין של היד.. לא מתאימות לי מילים כמו "לחגוג" ו"לצהול".. זה לא כזה, זו פשוט התפעמות פנימית שקטה. איזו חדווה כזו של זויות העיניים.. "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל".. מסכימה להעלים עין אם אתגנב ואתערסל קצת אצלך בגינה? לא אשאר הרבה זמן, רק לספוג קצת נענוע, ציפורים ושמש מאוחרת.. לילך לא יכולתי שלא לצרף.. זה באמת שיר שאני אוהבת מאוד http://benyehuda.org/rachel/Rac032.html

שלום לילך, המילים שלך עוררו בי הד. אני בוחרת להתעכב דווקא על השאלה "עם מי לשמוח?" "ולהתפעם?". אלה שאלות מוכרות מאד גם לי, שנמצאת שעות רבות ביום במרחב קטן ופרטי מאד, שאין בו "חגיגות ומצהלות", אלא אוסף של רגעים, נקודות בזמן, בהם (במקרה הטוב) מתרחשת נגיעה הדדית, זה בנפשו של האחר. נדמה לי שכולנו מתייגעים בדרך הארוכה, מאז אותו רגע קסום בו הבאנו לאמא חפץ שגילינו, והכרזנו בהתפעמות - "אמא, תראי !", ועד ליכולת להכיל את התגליות שלנו ולהתפעם מהן מתוך התרחבות פנימית של אושר. הצורך לחלוק רגעים משמעותיים ועמוקים בחיינו עם אדם קרוב מתקיים לצד ההבנה שאף אחד לא יוכל באמת להיות שם איתנו, בתוך החוויה. אולי זאת הבנה מאוחרת, הנקנית במחיר מפחי נפש מרים ואכזבות, אך לטעמי היא מאפשרת חירות והתרחבות של ממד מרכזי מאד בעצמי שלנו. מאפשרת לך עירסול נעים, ככל שתחפצי סוף שבוע נעים ליאת

זכרתי שאלה שאלות מוכרות גם לך, לכן, אני חושבת, בחרתי לשאול אותך. אני שמחה שחיכיתי ולא הלכתי לישון... :-) את מעוררת מחשבה אני מחייכת לעצמי... לפני כמה שבועות הצלחתי, לאחר מספר נסיונות לא מוצלחים, להנביט עץ שאני מאוד אוהבת (מין של ברכיכטון). היה לא קל לחלץ את הזרעים מהתרמיל, והמון נסיונות הרקיבו.. זה עץ שנמצא ממש מחוץ לקליניקה שלה והוא בדרך כלל הדבר הראשון שהאצבעות והעיניים שלי מלטפות כשאני יוצאת ממנה. איכשהו העץ נקשר ברבות הזמן אליה.. נעשה "העץ שלנו" בשבילי.. יצא לנו לא פעם להיפגש לידו ולהתפעל מהפריחה או מהגזע (הירוק והנפלא שלו).. השתיל החדש שנבט לא נמצא כאן איתי, אז בדרך אליה, בפגישה שעברה, הבאתי עלה מהעץ שלנו לפגישה, כדי לספר לה שהצלחתי.. חייכתי עכשיו, כי זה ממש "אמא, תראי!" :-) (ואיזה כיף שהיא מתפעלת, ולא מגחכת על התחביב המוזר שלי להנביט כל דבר) אתמול בלילה נזכרתי פתאום ששתלתי שני זרעים נוספים... באמצע הלילה קפצתי מהמיטה ורצתי לבדוק :-) ראש ירוק אחד כבר מגיח, ענו ונחוש, עדין.. מכוסה פלומה לבנה.. מקסים-מקסים.. כמה כוח יכול להיות לדבר קטן כל כך.. מרגישה כאילו מתנת הפרידה בוחרת אותה.. אני מאוד מחכה להסתפק ולצמוח מתוך התפעמות שקטה שתמלא אותי, בלי שארגיש צורך ב"אמא, תראי".. זה קורה לי לפעמים וכשאני נוכחת בכך זה מאוד מקשה... כאילו הרבה דברים מאבדים מטעמם כשאי אפשר לספוג עיניים מעריכות של מישהו חיצוני.. (לפחות כשאני חושבת על התחום המקצועי) מאוד דיברו אליי המילים שלך. תודה רבה, לילך

ליאת, זה בסדר אם אכתוב שוב? אני יכולה להשתדל ולהבין לבד, או להמציא לעצמי מה אומרות לי המילים שלך, אבל הייתי רוצה לדעת על מה חשבת את.. מה עוררו בך המילים שלך :-) כתבת "מאפשרת חירות והתרחבות של ממד מרכזי מאוד בעצמי שלנו". אני לא בטוחה שאני מבינה למה התכוונת.. דברי איתי על מימדים מרכזיים בעצמי שלנו, בבקשה. אילו מימדים חשובים בעיניך, ולמה בדיוק התכוונת כאן? ואיך זה מרגיש (למרות שלא אוכל להיות איתך בחוויה שלך :-), כשמרגישים התרחבות כזו..? מה תופס את המקום של הצורך לקבל אישור במבט, במילה טובה או בכל דבר אחר..? אני מאנשי השחור-לבן, לצערי... לא יכולה שלא לשאול בצער, "אז מה, מעכשיו אף פעם לא 'אמא, תראי!'?" (אני לא שואלת הרבה, כי אני לא אוהבת לראות את עצמי ככה, אבל בפנים אני מאוד זקוקה לעיניים המאירות של אמא, או כל מי שמחליף אותה בסיטואציות אחרות).. שאלות קצת נאיביות, אני יודעת. אני בטוחה שגם אני הרגשתי, ומרגישה עדיין, איך זה להתנהל מתוך ביטחון ואמונה וחירות. וגם לא בכל רגע נתון אני זקוקה לאישור. ( אם כי נדמה לי שהמון פעמים אני מאוד זקוקה לזה ופשוט מבחינה בזה רק אחרי שהאישור ניתן לי ואני נעשית חפשייה, שמחה ובטוחה). אולי אוכל למצוא מילים ותשובות בעצמי, אבל לפעמים המילים של אחרים עושות משהו אחר.. מחזקות אולי.. לא יודעת. אם תרצי לנסות ולומר למה התכוונת אני אשמח מאוד :-) ובכל מקרה, שבת נעימה.. אני כותבת לך קצת פורמלי אתמול והיום.. (מה זה?!) בפנים אני מרימה גבה על עצמי.. אשלח חיוך-שלום עם קריצות בשתי העיניים.. עזבתי היום את העיר שגרתי בה ב-7 שנים האחרונות בחזרה לבית ההורים (לזמן קצר).. קצת משונה שפתאום אין לי בית.. זו פרידה ממלא דברים שאני הודפת לא לחשוב עליהם עד הסוף ולהסתכל קדימה... נקווה למעבר חלק.. התרגלתי למקום משלי.. מילא. יהיה בסדר.. ממש כמו החבר'ה הנחמדים בקופת חולים ובתור בקופת הסופר.. "רק שאלה" ובסוף דוחפים עוד כמה פריטים... לא נעים :-) שתהיה שבת רגועה ונינוחה, טוב לקרוא אותך, לילך

לילך, את עשירה במילים כל-כך, והתיאורים חיים ומזמינים את האחר להתקרב כל-כך לחווייתך. להזדהות. ואנכי, במקביל, גם חושבת על מה שבינהן. מצטרפת לרגע... כי שמעתי "נפרדו?ת", וזה נושא שהוא די לב הטיפול שלי. מאד רוצה להאמין שאיכשהו מידי פעם אנו חווים רגעים נפלאים של מעין תחושת התמזגות, ומידי פעם אנו חווים רגעי אושר של חיבורים וקישורים פנימיים מסועפים בין החלקים השונים. אני באמת רוצה להאמין, שזו אינה ציפייה תלושה. להאמין שיש, יש פיקים כאלה של ריגושים שמשאירים שובל ונותנים כוח להמשיך. כל-כך מקווה שה"מידי פעם" הזה יהיה מדוד ומאזן. כמה מסובך לי. לא'דעת... השיח האחרון הזכיר לי עץ מפעם, שפתחה אחת המשתתפות בזמנו, והוא נגע מאד ללבי http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-647151,xFP-647151,m-Doctors,a-Forums.html לילך יקירתי, כל כך הרבה דברים קורים בעולמך... הברכיכטון שלך שבה את לבי. חשבתי לי כמה פעמים עברתי כאן לידי העץ עמוס התרמילים ורק התבוננתי בו, התבוננתי גם צילמתי (הזן עם הפרחים הגדולים הורודים, והתרמילים הענקיים החומים קטיפתיים, וגם זה שופע הפרחים האדומים הקטנטנים). מחזיקה לך אצבעות, גם ברגליים בוקר אור מציפורי הבוקר והכלבלבים הזקנים (mp)

המון תודה mp יקרה! אני חושבת שביקשתי מליאת לדבר עוד קצת כי הייתה לי תחושה שזה קשור לנפרדות, אבל אני לא ממש "שוחה בחומר" :-). עוד לא תמיד מזהה מתי אני מבטאת דברים שקשורים בה, בנפרדות, ומתי לא. זו מילה חדשה, וחשובה, באוצר המילים שלי... עוד לא סיימתי להבין אותה. אבל בעיקר שמחתי ששמחת איתי :-)) כבר יום ראשון ועדיין אני מרגישה קירבה גדולה לגברת שלי, ד. שלי.. זה לא קורה לי הרבה. לא קורה מספיק. אני כל כך רוצה לקבל את הקשר שלנו בלי שאלות, בלי ספקות- פשוט לתת לה ולסמוך עליה.. כשזה קורה, כמו עכשיו, זה מרגש בשכבות עמוקות.. זן הברכיכטון שלי הוא בדיוק זה עליו דיברת! (איזה כיף!) עם התרמילים הקטיפתיים והפרחים הורודים: ברכיכטון דו-גוני (האדום נקרא אדרי). גם אני צילמתי אותם :-)) וכשאני חושבת על הגברת שלי לפעמים אני מציצה בתמונות העץ שלנו.. היום הלכתי למשתלה ובחרתי עציץ יפה להעביר אליו את שני הרכים שלי..עציץ חרס ירוק-אפור.. קצת כמו העיניים שלה.. נקשרתי אליהם, לילדים של העץ שלנו, ואתגעגע לעקוב אחרי גדילתם. כל כמה שעות משהו חדש קורה. מדהים! אבל אני גם שמחה מאוד ונרגש%

טוב אז אשתף: שמי עדי,ואני פשוט קצת נבוכה לדבר על זה אבל אני מרגישה שזה קצת משתלט עליי: אם כך תמיד שאני שומעת שמישהו זוכה למשל כמו זאת הטרייה שזכתה ב40 מיליון אני כל כך מקנאה ואז משביתה את חיי ואני נעשית בדיכאון ושום דבר בעיני לא נראה חשוב ופתאום אין לי כוחות להתקדם וללכת לעבודה משהו מפחיד כן אספר שבכלל אני עוברת תקופה לא להיט רע לי בבית ואני סטודנטית ואין לי יכולת לעבור עכשיו ואמא שלי מנקה בתים כדי שיהיה לנו מה לאכול סתם פשוט מצב מבאס וכבר זה כל החיים אני בת 26 והייתי מתה שנצא מהמצב הזה אם כך איך אני עוזרת לעצמי איך מאיפה לשאוב כוחות אני מתוסכלת ולא מאושרת מה עושים?

אפשר גם להסתכל על הצד החיובי - לפעמים עדיף להרוויח בקטנה ובדרך הקשה מאשר לזכות בסכום אסטרונומי בלוטו... אין לך מושג איך שזכייה כזו יכולה לערער אנשים, ואת כל הקשרים שלהם מסביב... לא יודעים לאכול את זה. כלומר מבחינה זאת אין מה לקנא... מבינה את הבאסה במיוחד כאשר לא יודעים איך לצאת מהתקיעות. טיפול דרך אגב נותן כלים להתמודדות שהם סוג של עושר. לא זכיתי כי לא היה לי כוח לקנות כרטיס...

שלום עדי26 קנאה היא רגש טבעי כל-כך. מה יותר הגיוני מלקנא בזוכת הלוטו הטרייה? אבל נשמע שאצלך הקנאה הפכה להיות מרכזית יותר, עד כדי כך שהיא משפיעה לרעה על חייך. קנאה היא חזקה יותר ככל שאנחנו פחות מרוצים מחלקנו - פחות שבעי רצון מעצמנו וממה שיש לנו בחיים. וזה קשור לא בהכרח רק לנסיבות החיים האובייקטיביות, אלא גם לאיך אנו מפרשים אותן ועד כמה אנו מקבלים את עצמנו ויכולים להאמין בעצמנו ובסיכויינו לעתיד טוב יותר. אני מבין שאת מתמודדת עם נסיבות חיים לא קלות כרגע, אבל ככל האפשר הייתי מציע לך להצליח למצוא בכל זאת את המקומות של אופטימיות ותקווה בחייך, את רגעי האושר, שכאשר הם מופיעים הם משתווים, כל אחד ואחד מהם, לזכיה קטנה בלוטו. לא תמיד קל לקבל ולאהוב את עצמך ואת מה שיש לך. נשמע לי שבהקשר זה אולי כדאי לך לבדוק את האפשרות של להעזר בטיפול מקצועי. אני מבין שיש קושי מציאותי, אבל דווקא היותך סטודנטית יכול לסייע - פעמים רבות ישנם טיפולים מסובסדים עבור סטודנטים, במסגרת הלימודים. שווה לך להתעניין - דרישה הכרחית על מנת להרוויח, היא למלא את הכרטיס... בהצלחה דוד

יש לי שאלה ואשמח אם תעזור לי. אני בטיפול כבר שנתיים בערך. אני מתאפקת המון בפגישה. אני לא בוכה, אף פעם לא ראתה אותי כובה, וזה כבר מעצבן אותה, ואם אני ממש צורך בכך אני פשוט רצה החוצה ולא חוזרת (וזה כבר קרה פעמיים). אני לא צועקת, או מצעבנת , למרות שרואים את זה בתנועות הגוף שלי, אבל לא בתגובה המילולית. וזה גורם לכאבים בגוף אח"כ. אני לא מסתכלת בעיניה אף פעם. (אני מנסה לשחזר לפעמים מה היא לבשה, אני לא מצליחה) כל זה גורם לי להתפרץ בחוץ -בבית- עבודה, או פשוט להתרחק מכולם. מה גורם לי להתאפק כל כך?

שלום שני את מעלה שאלה שמטרידה רבים מהמטופלים וגם פה, בפורום, היא עלתה בעבר וזכתה לתגובות שונות. כדאי לך אולי לחפש חלק מהתגובות שהתקבלו בהקשר זה. מעבר לכך, חשוב לי לומר שכל מקרה לגופו, אבל שקושי מהסוג שאת מתארת בטיפול אכן יכול להביא להתפרצויות בחיים - כי כמה אפשר להחזיק בבטן? וברגע ששומרים על הכל בשליטה, השבירה של זה חייבת להיות חזקה ודרמטית, בפיצוץ.. מה שאת מתארת יכול להיות קשור לרצון עז בשליטה, רצון לגונן על עצמך, חשש מקרבה, מאינטימיות, ומתגובות לא מתאימות לתכנים אישיים ופרטיים מאוד שלך. את האפשרויות האלה ואחרות הייתי ממליץ לך להעלות בטיפול ולבדוק במהלכו איזו מהן מתאימה, אישית וספציפית, לך. בהצלחה דוד

שלום לך, לקח לי בערך שנה עד שהגעתי לטיפול. בטיפול לקח לי בערך שנה וחצי עד שהתחלתי קצת לדבר ולשתף ולחלוק איתה דברים, אבל גם כאילו על קצה המזלג לפי המינונים שלי ובקצב שלי. אבל הבעיה עכשיו שאני בקטע של "נמאס לי", נמאס לי מהחדר, מהעובדה שאני צריכה לקום כל יום X בשעה Y, וללכת ולדבר. ולפעמים אין לי מה לדבר אבל אני ממציאה משהו בדרך כאילו שהוא העסיק אותי כל השבוע, כי היא מתעצבנת אם אני לא באה עם דברים מוכנים, או אם אני אומרת לה שלא בא לי לדבר על כלום. ובמקרה ואין כלום תמיד יש את החפירות בעבר...!!! אז למה דווקא נמאס לי עכשיו? יש לי עוד דרך ארוכה, בעצם עוד לא עשית הרבה בשנה וחצי חוץ מלהתרגל אליה, לעובדה שאני צריכה לשתף, לדבר...

שלום נועה נדמה לי שאת שואלת שאלות, אבל בעצם גם עונה עליהן בעצמך. כאילו את מדברת בשני רבדים: רובד "הנמאס לי" ורובד עמוק יותר, שמודע לכדאיות שבהמשך, אבל בא לו להוציא את ה"נמאס לי" החוצה. ואני חושב שלשני הקולות האלה יש מקום וחשיבות, ושרק החיבור שלהם יכול לקדם אותך ולהוציא אותך מההרגשה הזמנית של תקיעות בטיפול. יכול מאוד להיות שאם לא היית אומרת את ה"נמאס לי" משהו היה הולך לאיבוד - העצבים שלך על המטפלת? הכעס על הדרישות ממך? לא יודע, אבל משהו. ובגלל זה, גם התיאור שלך, של הזמן שעבר עד לכניסה לטיפול והדרך שעוד יש, והשאלה של "למה נמאס דווקא עכשיו", הן כולם התייחסויות ושאלות מדויקות שלך לגבי המתרחש. נדמה לי ששווה להמשיך ולפתח אותן. להתראות דוד. בהצלחה דוד

תודה ל... כלב שלי הכלב שלי, האהוב נאמן ושומר סודי הוא, שחזרתי אליו היום וחיבקתי בנחמה אחרי כל ה'לא-משנה-מה' כלב-כלב, שמוציא אותי גם בזחילה לטיולים, בלי לזייף, שמאפשר לי דרכו לתקשר עם אנשים, שנותן לי לטפל בו כל כך, או ההיפך... שהיה איתי כל השנים של העבודה הקשה והניסיונות החזיק גם כשלא ידעתי הבנתי הוא היה איתי הוא ואיש אחד, האיש של השיחות (mp)

כלב...! יש לך כלב :-)) כמה אני שמחה... תני ליטוף-חיבוק לכלב הטוב שלך ממני והלוואי שכל ה"לא משנה מה" קצת פחות שורף הערב.. חיוך שקט וחם, ועיניים מאירות (לקראתך) לילך

אם .פ. יקרה יקרה. לפעמים קשה לקרא אותך ..כמו עכשו למשל... הלב נחמץ. אני מאוד רוצה לקוות שהבדידות ,היא משהו זמני ,משהו, של מידי פעם, כמו אצל כולנו. אני יכולה לקוות?? יחד עם העצבות ,יש בי גם שמחה ,על איש השיחות היקר ,וגם כלבך הנאמן. שיהיו ימים קלים יותר- הלואי! שלך.

שלום לבשותף ניטשה כתב פעם שההבדל בין ידיד אחד לאף-אחד הוא אינסופי. והנה, לך יש לפחות שניים איתך, להקשיב ולהיות, לנחם ולתמוך. ואפילו להוציא לטיול. דבר קטן לכאורה, אבל כך-כך חשוב.. והנה, גם בפורום נשמע שאינך לבד, ויש תגובות לקראתך, ואיכפתיות וקרבה.. וקשה לי שלא לחשוב על כך שהיכולת להרגיש ולעורר איכפתיות וקרבה - אצל בני אדם וכלבים כאחד - היא יכולת שמהווה בפני עצמה משאב אישיותי חשוב. להתראות דוד

ההודעה שלך שופכת כל כך הרבה חום. כמה טוב למצוא מקום, בו אפשר, אפילו לרגע לתת את כול?נו ולקבל. לגמרי. בלי זיופים. חיממת את ליבי יעלה

הוי הוי, חשבתי המון איך להשיב להגיב לכולם... איך פנטזתי להציג עצמי ולומר, בעיקר לך דוד שכנראה לא כ"כ מכיר אותי כאן: " אני mp, הנה, כך אפילו חתמתי בסוף... mp זה קיצור של מימוזה פודיקה = הצמח 'אל תיגע בי' ויש לי עוד כינוי ישן מפעם, ועוד כמה, ומעבר לכך, אני מנסה, לפעמים ובין כולם, להשאיר מהזהב של הטיפול (לפחות זו כוונתי) במענה תחת כינויים משתנים שכאלה לשאלות של משתתפים אחרים, והנושאים העיקריים שאני מתרכזת בהם הם..." משהו לא טוב קורה, החום שהיה לרגע נשאב. אבל, היי, הוא היה שם. אפילו קצרצר. הוא היה. סימן שמשהו נוכח. קיים. השארתי כאן משהו פשוט בשביל להשאיר... לבינתיים... מביש. מפחיד. מרתיע... הודעה של לילה... תודה על כל התגובות הכל-כך מושקעות מלב. עוד נדבר :-) תודה וסליחה (mp שאולי תנסה מתישהו לקרוא את ההודעות המחוברות שכתבה בעבר...)

דוד אתה ממש קוסם תוכן ההודעה נעלםםםםם אולי תעלים את מה שמבעבע בי כל כך מילים אפשר למחוק ודי בקלות אבל רגשות כאבים סיוטים לאאאאא מחשבותתתתתתתתתתת שמישהו יקח אותם

שלום כן, האירוניה במקום ואני מקבל אותה. והלוואי והייתי קוסם והייתי יכול להעלים כאבים בקלות. אבל מה שחשוב הוא שבהודעה הזו יש משהו אחר מבקודמת - יש פנייה החוצה ורצון להעזר, לשנות. ואת צודקת, כל-כך צודקת, רגשות וסיוטים אי-אפשר למחוק בקלות. ואפילו אי-אפשר למחוק לגמרי במילים. אפשר רק קצת לעמעם את הכוח שלהם, ואולי להגביר קצת את הכוח שלך ואת יכולת ההתמודדות איתם. וזה לא קסם ואלוהים יודע שזה לוקח גם המון זמן. אבל עדיין, זו האופציה הכי טובה שיש לנו. להתראות בינתיים דוד

שלום אני מבין שאת נמצאת בכאב רב. עדיין, בחרתי לא להעלות את ההודעה, משום שאני מאמין שהודעות המתייחסות לאפשרות של פגיעה עצמית, לא מתאימות לפורום. הדבר הנכון לעשות במקרה זו הוא לפנות לאנשים קרובים אליך או להגיע למיון. מקווה שעם הזמן תרגישי טוב יותר. דוד

הי דוד היה לי מאוד מוזר לראות מה שכתוב פה....יש כלל בפורום אותו אני מכירה שלא מעלים הודעות שהתכנים שלהן פוגעים במישהו מחברי הפורום. אני לא יודעת מה היה כתוב בהודעה, אבל ממתי לא מעלים הודעה שקשורה לפגיעה עצמית. כל שאר המנהלים כן מעלים הודעות של אנשים שרוצים למות/לחתוך את עצמם/ לשפוך על עצמם משהו שורף וכו..לא כדאי שתהיו מסונכרנים? אני בתקופה שכן חתכתי את עצמי מאוד נעזרתי בפורום, כי רק לקבל תגובה לפעמים, שמפחיד מדי לפנות למיון או אין במי להעזר מסביב, כל כך עוזרת. עצוב לי שיש פה תכנים שלא פוגעים באף אחד ובכל זאת עוברים סינון כלא מתאימים. ולמה? תחום התמיכה פה מצטמצם מרגע לרגע, כשכל מנהל מחליט שיש דברים אחרים שהוא והפורום לא יכולים לשמוע. האוזניים שלנו לא כל כך עדינות. ואי אפשר למחוק את זה - היא שם. רק שעכשיו באמת אף אחד לא שומע. והערה. רק לפני יומיים הועלתה פה הודעה על מישהי בשם צלקת אם אני לא טועה, שכן העלת וכן כתבה על פגיעה עצמית.

וחוץ מזה, אם מישהי כותבת דבר כזה, אפשר להעלות אותו ולו רק כדי לכתוב לה שאין באפשרות הפורום לעלות דבר כזה והדבר הנכון לעשות עכשיו הוא לפנות למיון ולהעזר באנשים קרובים. אבל להעלות הודעה ריקה, שנמחקו בה המילים ולא להגיב לה בשום צורה? אני מצטערת אבל זה נראה לי כל כך לא מתאים. אופיר

יש לי חברה שלא מזמן נפתחה אליי שבילדותה שהייתה די קטנה נפלה קורבן ל.. אני מתבייש אבל רוצה לעזור לה. ממבוכה שאלתי אותה שאלות חודרניות כמו האם היא עדיין חושבת עליו כשאנחנו מקיימים יחסים- לדעתי כן משהו חסום אצלה היא לא מתרכזת מספיק כאילו במישהו אחר הרגשתי את זה.. והיא גם הודתה שכן לא תמיד זה בשליטה שלה. ומה היה סוג המגע. שאלתי אם בוצעה חדירה. אמרה שהיה הכל חוץ מהאקט עצמו בעיקר ביקש ממנה מן אוראלי. נשמתי לרווחה. אז אמרתי לה שהיא צריכה לשכוח מזה לגמרי כי לדעתי זה סתם "מזמוזים" אם לא היה חדירה אז זה סתם חסר משמעות. הרגעתי אותה שזה שום דבר. שנמשיך הלאה בחיינו. אם הייתה חדירה אז זה כבר היה חמור ואונס. אבל אני שמח שלא- אז הכל חסר משמעות. האמת ידעתי שיש משהו בעברה ודמיינתי שאולי ופחדתי שזה אונס אבל שהיא נפתחה אליי עם כל הפרטים כל כך נרגעתי שזה לא אונס. אבל- במקרים האלו האם חדירה עושה את ההבדל או שגם בלי זה אמור להשפיע אותו דבר. סליחה על השאלות הדוחות האלו שנראות סוטות אבל אני באמת צריך עזרה פסיכולוגית בבקשה. אני קצת מבולבל. אין לי עם מי לדבר על זה.

אתה באמת מאמין/חושב שאם לא היה את האקט של חדירה אז זה לא חמור? איך אמרת??? "זה שום דבר"???? היא צריכה לשכוח מזה כי זה סתם "מזמוזים"???? אולי אתה גם חושב שהיא נהנתה מזה ורצתה בזה????????????????????????????????????????????????????? אולי חשבת שאם היא סגורה או "חסומה" כמו שהגדרת, ואם היא "חושבת" עליו בזמן שאתם יחד וזה לא בשליטה, אז אולי, אבל רק אולי, אולי היא עברה טראומה??? גם אם "זה שום דבר כי לא היתה חדירה"?????? אולי ה"מחשבות" שלה עליו בזמן שאתם יחד זה פלשבקים או ניתוקים או אלוהים יודע מה זה בדיוק שעובר עליה בזמן שהיא מנסה להיות איתך??? חברה שלך, וטרחת לשאול את כל השאלות החודרניות האלה שלך, וטרחת להמעיט ולבטל את שקרה לה ומרגיש לה, ואני מניחה שבדבריך נגרמו לנפש שלה עוד כמה דברים... חברה שלך.. ושאלה אחת של רגש, של אכפתיות, של אהבה, של דאגה.. שאלה אחת או הבעה אחת מאלה לא היתה ממך כלפיה... אפילו לא אחת קטנה... ורק שתדע... שום דבר לא חסר משמעות... גם אם לא היתה חדירה... שום דבר שקרה שם הוא לא חסר משמעות. כל דבר שהיה שם, כל אקט, כל שהייה, כל מה שאמר לה, כל מה שעשה לה, כל מה שהכריח אותה, כל מה שכפה עליה, כל מה שאתה רק יכול לחשוב עליו (או כנראה לא יכול לחשוב עליו) - הכל הכל בעל משמעות. הכל.

קשה לי להבין מה עובר עליה. אני שמח שלא הייתה שם אלימות וחדירה כי זה דבר מכאיב פיסית לילדה קטנה והיה גומר אותה לגמריי והשאר לא. אבל דבר אחד ידעתי מזמן וחשדתי- זה מרגיש בזמן היחסים כאילו היא חושבת על אחר. אף פעם לא הבנתי למה היא לא נהנית עד הסוף למה כואב לה בזמן ה.. למרות שאני עדין איתה ומתחשב. לא הבנתי למה היא לא מתרכזת? ועכשיו אני יודע מה קרה- היא פשוט חושבת עליו בלי שתהיה לה שליטה על זה. יש לה הרבה אשמה ובושה על זה. אבל אני מבין את זה וסבלני. מחכה שיעבור. סליחה שפתחתי סוגיה נוראית עבורכן. אולי לא הכי מתחשב מיצידי. אבל אני מחפש קצת עזרה. סליחה שפגעתי בדרך.

שלום למבולבל, מפנה אותך לקישור - אתר חשוב, בו יש הסברים רבים על תקיפה מינית מסוגים שונים. הפגיעה שתיארת בדברייך חמורה מאד, חווייה איומה ונוראית לכל דבר, למרבית הצער, אין להקל ראש... נסה לקרוא כאן, אולי זה יוכל לסייע לך ולכם להתמודד עם המצב, עם החרדות והבלבול, ואולי שווה גם לשקול פנייה שלך לצורך עזרה או הכוונה אצל איש מקצוע אמיתי. הנה הקישור: http://www.macom.org.il/definitions.asp

שלום למבולבל ייתכן והייתי צריך לענות לך מייד לאחר שהעלתי את הודעות ההמשך, כי אני מבין שאתה עכשיו, בנוסף לבלבול, מרגיש גם אשמה וחשש על הפגיעה שנגרמה בשל שאלותיך. הסיבה שהעלתי את התגובה העצבנית והפגועה לא הייתה על מנת לגרום לך הרגשה רעה, אלא כי חשבתי שדווקא דרך קריאה של תגובה כזו תוכל להבין טוב יותר את חברתך וחלק מתחושותיה. בניגוד לתגובה הזועמת, אני לא שומע כוונה רעה בשאלותיך, אלא להיפך: הרבה חרדה, מבוכה ורצון אמיתי לעשות את הדבר הנכון ולעזור. במובן זה, דווקא הקישור שנשלח אליך יכול לסייע לך. אני גם חושב שהפנייה לפה וההשקעה במחשבה על כיצד להתנהג מעידה על איכפתיות רבה מצידך. העצה שאני יכול לתת לך היא זו: בעיקר להקשיב. הדחף הטבעי הוא "לעשות" משהו - להרגיע, לנחם, לומר שלא מדובר במשהו רציני, לטשטש את הכאב..אבל נדמה לי שזה לא מה שבאמת יסייע במצב. ואולי באמת הדבר שיכול לסייע בעיקר הוא לתת תחושה של הקשבה, שאינך נרתע, אינך נעלם אך גם אינך מתעלם ושאתה שם, לצידה ואיתה, בסבלנות ובקצב שלה. זו עמדה שחשוב לנסות ולשמור עליה מול הרצון לעשות את הדבר "הנכון". הרבה פעמים, מרוב ניסיון לעשות את הדבר ש"צריך לעשות" אנו עסוקים בחיפוש ובתהיות פנימיות ומפסיקים להקשיב למי שמולנו. ככל שאתה יכול, נסה להישאר עם מי שמולך. להתראות דוד

דברייך נגעו בי בעוצמה, ואני רוצה לחלוק איתך מסיפורי. הפסקתי טיפול אחר שנה וחצי ועברתי לטיפול תרופתי. באופן אבסורדי השינוי הטוב ביותר שיצא מהתרופות הוא שינוי פסיכולוגי, התנהגותי ואז תודעתי. מצאתי את עצמי נאלצת להתנהג באופן שונה מהרגיל, פתאום שיצאתי עם חברים, אז כבר לא יכלתי להתחבא מאחורי כמה שוטים של אלכוהול, ואז ראיתי את השדים שתמיד היו שם. היה לי מאוד קשה להשתחרר ולהנות, כל רגע הייתי עסוקה באיך אני נראית, איך אני רוקדת, כמה בחורים התחילו איתי וכמה עם חברה שלי. תוך כדי המאבק וההתעוררות, נזכרתי בסיבות שהביאו אותי לטיפול- והן בעיקרן הרצון להרגיש את החוט המחבר בין כל תחומי החיים, את הרצון במהות, ובהכרות עם עצמי. הרצון להפסיק את ההרגשה שאני צופה בסרט של מישהו אחר, ובאמת לחיות את החיים. בטיפול הפסיכולוגי המטרה הזו התפספסה במקצת, הרגשתי שגם הוא הופך להיות סוג של "כדור"- שעה בשבוע שאני מוציאה בה קיטור וחוזרת לדפוסי ההתנהגות הרגילים ברגע שנטרקת הדלת. אני, להפך ממך- סירבתי לקחת תרופות. החוויה של ללכת לפסיכיאטר היתה קשה מנשוא.אספתי המלצות חוות דעת ומחקרים. מעבר להקלה (הלא מאוד משמעותית) בסימפטומים של הדכאון, השינוי המשמעותי הוא שהתחלתי לשאול את עצמי מה אני באמת עושה כדי שיהיה לי יותר טוב. ההבנה שיש לי אחריות על החיים שלי היא התוצאה המשמעותית של התרופות. לדעתי, זה לא משנה מה הדרך, טיפול או תרופות או ספורט או קואצינג או הילינג וכן הלאה (דעה שלי ללכתי עם מה שמעורר אצלך ניצוץ ומוטיבציה ובעיקר מה שכיף לך), אף טיפול לא יעזור אם לא תרצה. משנה הרצון האמיתי לחולל שינוי בחיים ולחיות חיים אחרים וההתחייבות הפנימית לדרך שהתוצאה שלה והעיתוי שלה לא ידועים. מאוד נחמד לקחת תרופה פעם ב.. ולדעת שתוך כמה שעות או שבועות תרגישי יותר טוב, סוג של תגמול מיידי בהשוואה לתגמול הרחוק ווהערטילאי של ההכרה עצמית. תגמול מיידי שבאמת חסר לנו בחיים כבוגרים לדעתי. תסתכלי על הילדים שלך, כמה הם נהנים מסתם שטויות.. בסופו של דבר אלו החיים שלך, לא של הפסיכולוגית שלך וזו הבחירה שלך איך לחיות אותם. ואני מזמינה אותך לשאול את עצמך, אם את רוצה, מה הביא אותך לשבת בפעם הראשונה אצל הפסיכולוגית ומה המשמעות של טיפול פסיכולוגי עבורך, אם המטרה הייתה רק הקלה בסימפטומים אז באמת אולי טיפול תרופתי מספיק. בהמון אהבה, למרות שכלל אינננו מכירות.

שלום גלי אני מבין שאת כותבת הודעת המשך להודעה שרגשה אותך מאוד. לצערי, יש כאן אי-הבנה, או שלך או שלי, מכיוון ואני לא מכיר את ההודעה אליה את מגיבה. בכל מקרה, בהתחשב בדברי הטעם שכתבת ובנימה האישית והכנה כל-כך שלהם, חשבתי שיהיה נכון להעלות בכל מקרה את ההודעה. אולי היא תגיע ליעד המבוקש, ואולי היא פשוט תעשה טוב בדרך, אפילו בהתחשב בשינוי יעדה המקורי. וכמובן, אני גם מצטרף ומסכים למרבית הדברים שכתבת כאן. להתראות דוד

ראיתי שכבר דיברו על זה יחסית הרבה פה בפורום, אבל אני אשמח ממש להפנייה למישהו שיכול לטפל בפחד הזה. אתמול היה לי את המפגש הראשון הקיץ הזה עם ג'וק מעופף ענק, ואחרי בכי מטורף ולילה נוראי, אפילו היום בבוקר בעבודה אני נכנסת ללחץ מכל רחש שאני שומעת. אני חייבת לטפל בזה כי זה יהרוג אותי בסוף. יש לכם הפנייה לרופא מסויים שכבר טיפל באנשים כאלה? תודה רבה מראש

שלום באמת, כפי שאת מציינת, הנושא הזה עלה לפני זמן לא רב בפורום (הקיץ, הקיץ) וזכה, למיטב זכרוני, לדיון לא קצר. הדבר הנכון לעשות, לדעתי, בהתחשב בפוביה שאת מתארת, הוא לחפש מטפל מומחה בפוביות, סביר להניח בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, שיכול לסייע לך, בסיכוי גבוה של הצלחה ובפרק זמן קצר יחסית. מכיוון שאנו לא ממליצים על מטפלים במסגרת זו, אני מציע כי תכתבי שוב, בצירוף מייל אישי, צייני את הנושא ובקשי המלצות והפניות ממשתתפי הפורום השונים. בהצלחה דוד

שוב שלום דוד, לאחרונה הפכתי ממשתתפת סמויה בפורום למשתתפת אקטיבית. משואלת שאלות כלליות על הטיפול לשואלת שאלות ממוקדות על הטיפול שלי. אני אומנם מביאה חלק מהדברים שאני מעלה כאן לטיפול, אך בכל זאת מרגישה שיש לי טיפול לטיפול האמיתי. המטפלת יודעת שאני משתתפת בפורום כסמויה אך ההבדל כה גדול במציאות. אני מרגישה שאני מסתירה ממנה דברים, ומרגישה שהיא תפגע אם אני אספר לה. אשמח לשמוע את דעתך? מה אומרים על זה בעולם הוירטואלי? אשמח לשמוע גם את חברי הפורום - האם אתם מספרים למטפלים שלכם על השתתפותכם הפעילה בפורום פסיכולוגיה באינטרנט? כמו כן, בעקבות ההודעה של אתמול על עומס נושאים טיפוליים, אני מוצאת קשר ישיר בין עומס הנושאים להשתתפות שלי בפורום. ושוב, תודה גדולה על התיייחסותך המקצועית, אני מעריכה זאת מאוד. שירה.

שלום שירה ראשית, טוב לשמוע על העמקת האקטיביות שלך בפורום. את כמובן יותר ממוזמנת להמשיך ולהעלות שאלות המעסיקות אותך. לגבי השאלות שאת מעלה הפעם, אני חייב להודות שהן מעניינות, אבל אני לא משוכנע שיש לי עליהן תשובה ברורה. כידוע, התחום של הרשת והתכתבות בה הוא חדש יחסית ואני די בטוח שהקשר בין ייעוץ ברשת לבין טיפול פרטני לא נבדק בצורה רצינית עדיין. מבחינה זו אני מצטרך לשאלתך וגם אני סקרן לשמוע ממשתפים אחרים על המידה הודרך בה משתלב הפורום בטיפול האישי. בנימה אישית יותר, אני חושב שהיחס בין הפורום לטיפול שלך הוא משהו שתוכלי באמת לברר רק עם עצמך ובתוך הטיפול. ייתכנו כל כך הרבה משמעויות לכך וכל הרבה רגשות והשתמעויות, שהדרך היחידה לברר זאת באמת היא לדבר על כך בגלוי עם המטפלת שלך. אני לא משוכנע כמובן שהיא תפגע, ובכל מקרה חושב שבמידה והנושא מעסיק אותך, שווה מאוד לפתוח אותו בגלוי, להפוך מסמויה לאקטיבית, במובן זה, גם בטיפול ולא רק בפורום. בקשר להערה שלך בנוגע ליחס בין העומס בטיפול להשתתפות בפורום, אני מסכים לחלוטין. ואולי גם זו דרך ,עליה לא חשבתי, להשתמש בפורום בתקופות של עומס פנימי רב. אם כי, וזו הזהרה שתקפה גם לחלק שכתבתי למעלה, נדמה לי שיש סיכון בבלבול בין החזית לרקע, בין העברה של אנרגיות מהטיפול למקום אחר (הפורום במקרה זה). אם באמת דבר מעין זה מתרחש, הייתי ממליץ לך לחשוב עליו ברצינות. ושוב, כמו תמיד, לקחת אותו לטיפול שלך. אנסה גם לבדוק את הנושא האחר שהעלת להתראות דוד

שלום דוד, אני כבר לא ממש קטנה. אחרי כמה קשרים, ארוכים ורציניים יותר או פחות, אין לי כרגע בן זוג. אני יוצאת לבליינד דייטים. דייטים כאלה אומנם מזמנים מעין מצב מיבחני, אך אני משתדלת להיות שם פתוחה ככול האפשר, להגיע עם ההוויה הרגשית שלי ולצמצם עד כמה שניתן בחינה שיפוטית של הסיטואציה ושל האדם העומד מולי. לרוב אני מרגישה שאני מצליחה באמת להיות שם, פשוט להיות ולקיים מפגשים שיש בהם סקרנות נעימה וקורטוב של ברק בעיניים ובלב. אמה מה? התפיסה הבסיסית שלי השתנתה. אני לא מחפשת עוד פרפרים בבטן ולא מאמינה בהם. אם בעבר הקשרים שקיימתי הונעו מתוך התלהבות גדולה, התאהבות,היסחפות והתמסרות חצי עיוורת (אני מדברת על שלבי הבנייה בעיקר), היום אני מרוסנת יותר והתאהבות נשמעת לי כמו שפה רחוקה. זה לא שלא הייתי רוצה להתאהב, אבל אני מרגישה שהכפתור הזה שבי התנוון ושמשהו בהתנהלות הכללית שלי מתון יותר. אני רוצה שותפות, אהבה, כבוד, הבנה, עבודה משותפת על דברים, על יחסים. אני מקווה שתהיה בזה התלהבות אבל אני לא רוצה נס או התלקחות מיסטית. לא רוצה? טוב נו, יותר נכון לומר שאני לא מאמינה בכך היום ולא מרגישה מסוגלת לכך. אולי אני זהירה ונשענת מדי על טעויות העבר ועל קשרים יפים שנגמרו בלא כלום. כל העניין נשמע מאד רציונלי. אני מקווה שתאמין לי שאני דווקא אמוציונלית למכביר. אני לא בטוחה מה אני בעצם שואלת. כשאני רואה אנשים בני גילי עדיין נתפסים לעניין ההתאהבות וה- "כשזה זה, זה זה" אני מקנאה ומרגישה חסרה ולא שלמה. גם אם אותם אנשים מתנהלים במעגלים חוזרים של נסיקה ואז התרסקות. אוקיי, בעצם אני שואלת לדעתך: האם אתה חושב שאפשר לבנות קשר זוגי יפה ואוהב ומלא מבלי שתתלווה לכך בהתחלה סערה משולחת רסן, מבלי שיהיה שלב של אשלייה ושל עשיית אידאליזציה זה לזה? האם זה עניין אישיותי או שזה עניין של שלב בחיים? תודה, שני מור

שלום שני מור שאלה מסובכת שאלת. כשזה נוגע לאהבה, זה תמיד מסובך. ואת נוגעת בשאלה הגדולה של שלבי ההתאהבות - השלב הראשוני של פרפרים בבטן והתאהבות עוצמתית והשלב המאוחר יותר, של אהבה רגועה, המבוססת על כבוד, איכפתיות והדדיות. אני אנסה לענות על השאלות שלך, אבל חשוב לי להדגיש שבנושא זה, יותר מאשר ברוב האחרים, אני מרגיש שהתשובה היא מונחית בעיקר על -ידי ההשקפה האנושית של העונה ופחות על ידי המקצועית. אני גם לא בטוח שלפסיכולוגיה, כמקצוע, יש פה באמת יתרון על תחומי ידע אחרים, כפילוסופיה או ספרות למשל.. נראה לי ששלב ההתאהבות הראשוני הוא אכן שלב שמאפיין יותר גילאים צעירים. זו לגמרי הכללה, אבל אולי יש בה גם מן האמת. כך שקשר, שנבנה על משהו רגוע ויציב יותר, לא נופל בהכרח, לדעתי, מקשרים שהחלו בהתאהבות עזה. כלומר, לדעתי, אין באמת הבדל איכותי, לאורך זמן, בין קשרים שהתחילו בסערה לבין כאלה שהתחילו רגוע יותר. דווקא בעניין הזה קיימים אפילו מחקרים שתומכים בכך, די מעניינים, אבל זה לא הזמן לפרט עליהם. לגבי השאלה האם מדובר במשהו אישיותי או בשלב בחיים, נדמה לי שהתשובה המתאימה ביותר היא גם וגם. שילוב של נטיות אישיות עם ניסיון חיים מצטבר. אבל את זה את יכולה אולי לבחון מניסיונך את - איך השתנית, כפי שאת כותבת, מפעם לעומת היום. הנקודה העיקרית שאני רוצה להעביר, היא שאפשר בלי השלב הראשוני, אבל נורא חבל לוותר עליו. ולכן, נקודה להתנחם בה (אם כי גם היא לדעתי נכונה) היא שמנקודה מסוימת בחיים אפשר להתכונן לסדר הפוך של שלבי קשר - אם בגיל צעיר יותר מגיעה ההתאהבות ואז הקשר מעמיק ונרגע, הרי שבשלב מאוחר יותר ניתן להתחיל מעמדה זהירה ובטוחה יותר, ועם הזמן, כאשר מרגישים מספיק בטוחים - לתת לשלב הראשוני להגיח. הכפתור הזה לא באמת מתנוון, הוא פשוט מצופה בהגנות ומחסומים. לאחר כמה זמן, בתוך קשר בטוח, אפשר לדעתי להמר בבטחון יחסי על הופעתו. בהצלחה דוד

לא מעוניינת להכנס לסיבות למה קשה, אך לעזעזל כל כך קשה, כל כך קשה שהקול לא יוצא. יום קשה מאוד טיפול כואב מאוד ולגבי החיים - טוב לזה יש צורך בהרבה יותר ממילים. לפעמים נדמה לי שכאשר הילדות מחורבנת-לא משנה עד כמה תפעלי תתעקשי תשתדלי-החרא עדיין ידבק בך. אני כל כך מותשת נפשית שההקשה על המקדלת לא מצליחה להוציא ממני הרבה. אין לי כוח - לא מסוגלת יותר. לפעמים יש רצון שמישהו יכניס ראש לתוכי יבין עד כמה קשה וזהו.יודעת שדברי נשמעים בנאליים ושטוחיים-אין בי כוח לכתוב.

מתוקה... עצוב שעשית הפרדה בין הילדות לחיים.....בין הטיפול ליום יום.....והכי עצוב שקשה ועצוב לך:-( ביקשת צרחה קבלי....אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה לא ביקשת חיבוק אבל שולחת לך אחד ע נ ק

יקרה שלי התגעגעתי אלייך! אני פה לידך (ראיתי שאתמול קראת לעצמך אורלי קשה שלא לזהות אותך דווקא שם נחמד)...מה כואב? שלך תמיד בילבי ילדת הברזל

שלום ל-. בהודעה שלך אני מתחבר בעיקר לרצון לעקוף את המילים, או נכון יותר לבטל את המאמץ והקושי שטמון בחשיבה, הפקת צליל ושילוחו לעולם. ונשמע שהמשאלה שלך היא לתקשורת ללא מילים של כאבך - שבלי להתאמץ הכאב, הצרחה, יקלטו ויבוטאו עבורך, בזמן שאת נחה, שלווה ורגועה לבסוף, ליד. ואכן, משאלה נפלאה, וכל-כך מובנת! להתראות דוד

אה.....חברים ......אם תשימו לב שנקודה ודוד כותבים דומה:-)

לפני חצי שנה הסתיים קשר בחיי שהיה אהבה הראשונה שלי, הייתי בקשר ממש לא בריא ומכאיב עבורי. הבת זוג שלי סבלה מהפרעת אישיות גבולית. בסוף הקשר ככל הנראה גם בגדה בי עם החבר שלה הקודם. היום הם חזרו להיות יחד. במשך חצי שנה עברתי תהליך קשה מאוד של שיקום והתאוששות שכלל טיפול קוגנטיבי התנהגותי שסיימתי אותו לפני מספר חודשים, בחודשיים האחרונים הרגשתי השתפרה בצורה משמעותית חזרתי לחייך ולעשות דברים שאני אוהב אבל הכעס בתוכי לא נעלם, נתתי כל כך הרבה מעצמי, אהבתי כל כך ובאמת ובסוף רק כדי שינצלו אותי כקרש קפיצה ומקל להישען עליו כדי להגשים מטרות עם אחר, אפילו עם לא במודע הרגשת הניצול הזו לא מניחה לי ימים כלילות.יש בי זעם ורצון לנקמה שאני יודע שאיני מתכוון לממש בשום אופן.בחודש האחרון אני בקשר עם בחורה חדשה שגרה ממש ביניין לידי(אני גר בקיבוץ)התקרבתי אליה והיא ממש משכה אותי ונהנתי להיות איתה, לפני מספר ימים נסעתי לבקר משפחה המרכז הארץ שם "על הדרך" פגשתי חברה לשעבר מהצבא והלכנו יחד לחוף הים ובילינו ערב ממש מהנה שבסופו היה סקס. אני מרגיש שבגדתי בלא ספק אך זה לא מפריע לי כמו שחשבתי, אני מחשיב עצמי כאדם מוסרי, אך איני מרגיש כלום. באותו יום שנסעתי למרכז הבחורה שאני בקשר איתה הגדירה את הקשר ביננו כחברות בלי ממש לשאול אותי וזה ממש הרתיע אותי. אני ממש מבולבל אני מרגיש שאני אדם ממש אנוכי וחסר ערכים, משהו שאי אפשר היה לאמר עלי לפני הטראומה שחוויתי מאז הפרידה הכואבת כל כך. יש בי המון כעס ויצר נקמה, אני נמצא בתקופה ממש קריטת בחיי של סיום התואר שלי, שינוי האזור מגורים ומקום עבודה. אני נחוש להבין מה לעשות ולהתמודד עם הדברים. לא סיפרתי לבחורה החדשה בחיי על הבגידה והיא מסרבת לשמוע על העבר עם האקסית(אני לא יכול לחלוק איתה מה שעובר עלי בנושא הזה) אני משווע לעצה...

שלום אריאל נשמע שעברת חוויה לא פשוטה, של קשר ראשון, מעמיס ומציף מאוד, שהסתיים בתחושת נבגדות ופגיעה. טוב לשמוע שהצלחת להעזר בטיפול ולהתקדם הלאה. עם זאת, נשמע שבמובן מסוים, ההתקדמות היא קשה ושתחילה של קשר חדש - האפשרות של להכנס שוב לקרבה, אינטימיות - מעלה תחושות שונות ואולי גם חשש מהיפגעות חוזרת. תחושות אלה ייתכן ומצטרפות לתחושת הזעם שנותרה ומובילות אותך להתנהגויות שאינך מבין את מקורן. הדברים האלה שאני כותב הם אפשריים, אבל הם בגדר אפשרות בלבד. אם אתה מעוניין לברר יותר לעומק את שהתרחש לאחרונה ולהמשיך לעבד את הפגיעה שחווית, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות שוב לטיפול ולהמשיך לבחון שאלות אלה בתוכו. בנוסף, אפרופו הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, הייתי ממליץ לך לבחון מדוע אתה מתעקש לראות את הקשר שהיה והסתיים במונחים שליליים לחלוטין. ברור לי עד כמה נפגעת, ועד כמה הזעם שלך והקושי לסלוח קשור לכך, אבל האם באמת כל מה שהיה בקשר הסתכם בכך? האם הייתה רק כוונת ניצול? האם לא היו גם רגעים חשובים בקשר, מהם יכולת להתפתח ולגדול, למרות הקושי והכאב בסיום? אולי, אם תוכל לראות את החלקים החיוביים והאוהבים שהיו בקשר הראשון, תוכל להפחית מעט מעוצמת הזעם. בהצלחה דוד

דוד קודם כל תודה על התשובה המהירה ועל הניסוח העדין. אמנם ניסיתי את הדרך האחרת לראות את החיוב ומה שקיבלתי מהקשר, לצערי זה מעמיק רק את תחושת הכאב והסבל שלי. אז בחרתי לראות את כל התמונה ולשים דגש על החלק המכוער פסול ומכאיב שהיה בקשר,שגם ממנו למדתי והתפתחתי ללא ספק. אני כרגע מרגיש שאני חזק כדי להתעמת ולהביט אל עצמי פנימה כמו כן אני משתמש בכלי טיפולי של ביבליותראפיה, כלי שנפתחתי אליו בעצמיבלי הכוונה(אני סטודנט שנה שלישית לפסיכולוגיה) אני מרגיש כי אינני זקוק למטפל אלא לסוג של הכוונה ואני מרגיש שהאדם שמסוגל לעזור לי הוא אני. ובכל זאת שוב יש בידך המלצה על דרך לעבד את הכעס שלי ולהפיג אותו? משום מה כל כמה זמן הבחורה מעברי דואגת שיגיעו אלי דרך מכרים משותפים מידע בנוגע אליה ולמה קורה איתה. אני מניח כי היא מרגישה אשמה כלשהי אולי או אחריות למצב בו היא הותירה אותי בסיום הקשר אולי רחמים איני יכול להצביע בוודאות. אני מרגיש שרק על ידי מעבר וניתוק מוחלט ממנה אני אוכל ליצור לעצמי הזדמנות להמשיך הלאה לכן היא בעצם שום מנצלת אותי כדי לחוש הקלה ותוקעת אותי. אין דבר אחר בעולם שהייתי רוצה יותר מאשר להתאהב שוב ולהקים משפחה עם אהובת ליבי, זה החלום שלי. כרגע אני מרגיש שכאילו נוצר כרום של ספק שעוטף את ליבי ואין חודר לו. לשאלה האם אני אוהב שוב אני עונה לעצמי שכן ואני יודע שמנקודת המבט שלי כרגע איני רואה זאת אך זה עתיד לקרות. השאלה כמה זמן זה יקח לי להחלים ולאפשר גישה ללב שלי. כתבתי מכתב נקמה דבר שהמליץ לי המטפל שלי בזמן הטיפול אך עדיין אני לא מוצא בו נחמה כלל. אולי כי אני לא מרשה לעצמי לבטא בו את מלוא הזעם והכעס שלי כלפיה. אני מגיע מחינוך דתי שאין בו מקום לקוות ולאחל את הרע מכל לאנשים. אני כל הזמן מעמיד בספק כל דבר טוב שכביכול היה בקשר, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי אבל בחודשים האחרונים אני מבין שלא כך היה. אני ממש הייתי רוצה להמשיך להתכתב כאן איתך ולהיעזר בך. המידיות שבתשובות כאן ממש עוזרת משום שאני כרגע בעיצומה של תקופת מבחנים מאוד מלחיצים, והריכוז שלי ממש מושפע מעוצמת הרגשות שלי בעיניין. אני ממש יהיה אסיר תודה לך וכבר אני מודה לך שוב על התשובה שכבר שלחת לי. אריאל

שלום דוד, מה שלומך? טוב לדעת שאתה כאן. מזה כחודשיים יש לי עומס ועודף נושאים טיפוליים שאני מעוניינת לדבר עליהם בטיפול. הנושאים הם אירועים מהעבר, מחשבות, תובנות, תהיות, תחושות ושאלות. עד עכשיו היתה פחות או יותר חפיפה בין התהליך שעברתי למציאות לבין הטיפול ופתאום זה השתנה. לא מדובר בתלות במטפלת או רצון לנתח את המציאות העכשווית. להיפך, כל כך מעט מתרחש בחיי וכל כך הרבה מתרחש בראשי. אני מוצאת את עצמי אומרת כל תחילת מפגש שיש הרבה נושאים שהייתי רוצה לדבר עליהם, לפעמים אני מדברת בכותרות כדי לפחות להביע חלק מהדברים. המצחיק שבפגישה האחרונה הקדשנו את תחילת המפגש לבחירת הנושא לשיחה לפי רמת הדחיפות בערך. קשה לי עם הפער שנוצר, קשה לי שלעיתים אני נשארת לבד עם המחשבות ומנסה לעבד אותם לבד ולפעמים אפילו זונחת אותם בדרך ולא מביאה אותם כלל למפגש הטיפולי. בנוסף, אני מרגישה שיש כל כך הרבה לדבר עליו, לעבד, לנתח, במיוחד את אירועי העבר והמחשבות בעקבות עיבוד האירועים, מה שמצריך זמן רב ולעומת זאת לחץ זמן פנימי שלי, חוסר זמן לתוצאות בשטח, שמתרחשות כל כך לאט ומצריכות ממני להתגבר על כל כך הרבה שדים. אשמח לשמוע את דעתך על המצב. איך מתגברים על הפער שנוצר? תודה, שירה.

שלום שירה נדמה לי שאת מתארת מצב חיובי מאוד בטיפול. נשמע שהגעת לשלב בו את מרגישה בנוח לתת יותר ויותר מקום לעולם הפנימי ולתכנים העולים ממנו. זה בדרך-כלל סימן להעמקה בתוך הטיפול, מעבר לחששות של תלות או הצמדות להווה, וכחלק ממסע משמעותי לתוך עצמך. אכן, לא מפליא שהעמקה זו יוצרת פתאום צורך נוסף במרחב טיפולי. מבחינת השינוי מול המצב החדש שנוצר, אני יכול לחשוב על שתי דרכי התמודדות. הראשונה היא פשוט להוסיף עוד פגישה שבועית. זו אולי נשמעת כמו אפשרות פשטנית (או כזו שמונחית על-ידי תאוות בצע של פסיכולוגים), אבל לא לשווא קיימת בשיטות הטיפול המעמיקות פרקטיקה של כמה פגישות בשבוע. גם אם לא מדובר על מעבר לתמיד, הרי שבתקופות משמעותיות כאלה, ובמידה והדבר מתאפשר, בהחלט נהוג להוסיף ולהרחיב את מסגרת הטיפול, על מנת להתמודד עם התכנים החדשים העולים. אפשרות שנייה היא להשען לאחור ולסמוך על עצמך ועל הלא-מודע שלך. ככל האפשר, נסי להתגבר על הלחץ הפנימי ועל הלחץ לתוצאות, ופשוט חכי לראות מה עולה קודם וכיצד מסתדרים סדרי העדיפויות הפנימיים מעצמם. שוב, תשובה שאולי נשמעת מעט מנותקת ממציאות החיים, אבל אני בהחלט מאמין שהיא משתלמת לבסוף. גם ואפילו במישור המציאותי. בהצלחה דוד

משהו בטיפול מאוד לא מובן לי, ודי מתסכל. מי שנמצא בטיפול שלא בכפיה,נמצא שם מתוך בחירה מלאה וחופשית. וקושי מסויים כמובן. ובכול זאת-לא הבחירה החופשית,ולא המודעות לבעיות, הופכות את הטיפול לקל יותר.ולעיתים אף קשה יותר.עד פה מובן לי. מה שלא מובן-למה? איך? כמעט לכול מילה או התנהגות(SMSמחוץ לפגישה, ביטול וכו')תמיד אבל ת-מ-י-ד, יסתכם באותם סיסמאות ידועות, גבולות,פגיעה בטיפול בריחה ועוד. באופן אבסורדי דווקא -קושי-לא נכלל בעסקה.ועם הכול היה קל למה בעצם טיפול?.(ואני ממש לא מדברת על באמת חציית גבולות).מוצאת את עצמי,חושבת עשר פעמים,לפני כל מילה שאומרת בידיעה של איך מתפרשת היא.ומנגד- מטפל שאומר שהוא מאוד מבין את הקושי,ורוצה להיות איתך בכול אותם מקומות קשים, וכול המילים היפות הטובות והמבטיחות. והוא לא באמת שם. לא מסוגל להבין שלמילים שלו יש כוח של צפיה,של רצון להאחז של אמון(שפה לרוב הוא נשבר).וכמה לא מפתיע, גם פה המטופל הוא זה שלא מפרש נכון,במקרה הטוב. הריי איך ייתכן שנפגעתי וגם צודקת אני?! יד ימין מלטפת ויד שמאל סוטרת. ולפסיכולוגים אמצע אין??? מן הרגשה רעה רק שהפעם היא דווקא דרך מילים יפות ועדינות, מוזר. וידוי קטן- הייתי היום ממש בסמוך לגהה, כמעט שנכנסתי לראות, מי זה דוד בעל העיניים הכחולות,וזו לא אני שמאוהבת בך, עדיין לא.אבל מאוד אוהבת לקרוא אותך. תודה ומצטערת אם יצא קצת ארוך

שלום ללא מבינה נדמה לי שאני מבין אולי את התסכול שלך. מבין הדברים שאת כותבת עולה התחושה שמשהו מתפספס מבחינתך, שהקול שלך בטיפול לא זוכה לתיקוף. לאישור. הרי ברור שיש פגיעות בטיפול, והתנגדויות ובריחה. לפעמים זה פשוט חלק מהעניין. אבל את כותבת על הקושי דווקא (אם הבנתי נכון), על מה שנח מאחורי ההתנהגויות האלה, שזוכות כרגע למיקוד כמעט בלעדי, וגורם להן. תראי, התחושה היא שאת מרגישה שמה שהולך לאיבוד הוא החוויה. איך את מרגישה. איפה את נמצאת ומה עובר עליך. וזה משהו שיכול בהחלט להיות הדבר הקריטי בטיפול ומשהו שגם לא נכנע לקטגוריות של "נכון" או לא. אבל - וזו נקודה חשובה - על מנת לאפשר באמת מקום לחוויה יש הכרח בגבולות. במסגרת שיכולה להחזיק בתוכה את החוויה. ויכול להיות שבזמן שאת כבר כמעט לא יכולה יותר להחזיק את החוויה, המטפל עסוק עדיין בבנייה של מסגרת שתוכלי ליצוק את החוויה לתוכה. וזה מתסכל, ולעיתים לא מובן, ומקומם. ועל כל זה שווה לדבר בטיפול, כי גם זה חלק מהחוויה, ובאותו זמן - גם מוסיף אבני-בניין למסגרת. זהו, נראה לי שיצא קצת עמום אולי, מקווה שהובנתי.. דוד

מצטערת , יום אחרי יום , להציף כאן בכאב אינסופי .. אבל , אני לא יודעת מה לעשות , פשוט ..לא יודעת הכל כואב .. בתוכי , הלב שלי פועם בחזקה מאז אתמול ..מהטיפול הידיים שלי כאילו ורועדות מקור המחשבות מתרוצצות בראשי בקצב ((((((((((מסחרר))))))))))))))) ואני מדברת לעצמי .. אני חיה. כן.. חיה . חיה.חיה.חיה אני חיה? חיה ? חיה?.. כן.לא.כן.לא. כן ((((((לא)))))))) אז חיה.מתה.חיה.מתה (((מתה)))))) והלב שלי פועם ככ בחזקה מפחד עצום של זכרונות מטושטשים, החלום שכתבתי לדרור כאן אתמול לא מפסיק להדהד בתוכי .. ויש בי פחד עצום של זכרונות על ילדות שהייתה לי , חלקים , חלקים של תמונות לא ברורות .. הלב פועם בחזקה .. כאילו מתריא בפניי על אסון כבד שעומד ליפול עליי.:-( המחשבות מתרוצצות לי בראש. דוד, הם לא מסודרות. הם ככ מבולגנות . הם ככ מטושטשות. הם מרגישות לי שם בראש ..ממש כמוני. אז אני חיה. אני חיה? חיה? .. (((((((((((((כן בינתים כן.))))))))))))))))))))) ואולי אני רק מדמיינת?.. כן.לא.כן.לא - עלה כותרת אחד נתלש ושוב אחריו עוד עלה נוסף , עלה אחד אחרון ומה נשאר ?!!!! מציאות - או דימיון ?... (((((((((((((מציאות.)))))))))))) זו המציאות שלי. פאקינג מציאות שלי. והלב שוב דופק בחזקה , הידיים רועדות .. המחשבות מתרוצצות .. הבכי מתחיל ולא נפסק.. ומה יקרה אם לא אצליח להשתלט על הכאב הנוראי הזה שבתוכי ?.. ואיך אחכה עד הטיפול ביום חמישי ?... שוב אני עם השאלות האלה .. שוב אני במקומות האלה .. (((((((((((עד מתי?)))))))))))))))) הלוואי והייתי יכולה .. להעלם ... להתמוסס .. באויר .. לא להיות . או להיות ..כמו איזו בועת סבון אחרי מקלחת מלאה בקצף..?! כזו שמשאירה כתם על הרצפה, בועה שלאט לאט מפנה את מקומה ל.. (((((((((((כלום ענקי )))))))) זה מה שאני שווה .. כלום ענקי. כלום ענקי שמפנה מקום לריקנות איומה.. והיא תבוא דוד .. היא תמיד באה אחר כך. בינתים האויר נתקע בתוכי , הדמעות לא מפסיקות לרדת, וזה מרגיש שהעולם נעצר לו בתקופה של פאקינג ילדות מחורבנת ילדות שככ כואבת .. והכאב הזה ככ ממוטט. דוד, אתה יודע, בימים האחרונים האלה מאז החלום שפירטתי לדרור אתמול , ההרגשה שלי היא נוראית , כאילו ואין הסבר במילים. משהו מזעזע אותי בתוכי אבל בלי מילים . חרדה מעורבבת בתחושה של יאוש, איזה חוסר אונים לזכרונות שעולים בלי אפשרות להבין אותם בכלל . הבהירות והחדות של הפרטים המדויקים בחלום כאילו עומדים בניגוד מוחלט לעמעום התחושות שאני מנסה להעביר במילים. זה כאילו מרגיש שמשהו נורא קרה לי , אבל, אני לא בדיוק מבינה עד כמה הוא נורא , ואני לא בדיוק זוכרת מה קרה. אתה מבין אותי בערך דוד? או שאני משתגעת ?... כי אני לא מבינה את עצמי . המצוקה הנפשית שלי מתבטאת בימים האלה בהקאות שוב מחדש.. חשבתי שעברתי את ההקאות האלה . כנראה שטעיתי. לא יודעת למה אני כותבת כאן עכשיו בכלל , בטח גם לך כבר אין כח לשמוע אותי . אני מצטערת... אני בכלל, לא יודעת מה אני רוצה מעצמי , בעצם אני יודעת.. רוצה רק מקום קטן להניח את הראש, בלי שאלות , רק לכמה רגעים .. כדי להרגיש קצת שקט.. מותר?... אולי דרכך פה ..דרל הכתיבה אלייך , אני מדברת לעצמי , אני מחפשת גם את השקט הזה .. (הלוואי וליאת הייתה יכולה להיות פה .. ממש עכשיו).. וזה כואב לי בטירוף.. לא נרגע. מדמם מכאב . ואני לא מצליחה לומר כלום , אני רק נחנקת עם המילים בתוכי .. בא לי לצעוק ..((((((((דוד)))))))))) בא לי לצעוק ..אהההההההההההההההההה אבל אף אחד לא שומע אותי. די..בבקשה.. הוא נגעבי. והכאיב לי .. הוא פגע בי .. הוא אנס אותי .. והייתי ילדה . והייתי ילדה. רק ילדה. ורק המילים עכשיו שיוצאות .. פשוט מזעזעות אותי ככ . סליחה. שרית

שלום שרית אין לך מה להצטער. ברור עד כמה את מרגישה מוצפת ואיזו תקופה מזעזעת ומערערת את עוברת. מיותר אולי לומר זאת, אבל את מוזמנת לפורום בכל שעה, להניח פה את הראש, או לצעוק - אני, כמו שאר יושבי ומנהלי הפורום, נמצאים פה על מנת להקשיב. ואם זה אחד האמצעים להמשיך את הקיום, להמשיך רגעים של התהוות ולחזק את הצד של ה"יש" לעומת ה"אין", אז אני שמח שאנחנו פה. להתראות דוד

כן.. אני בוכה .. וזה לא מצליח להפסיק.. ועם הדמעות שמנסות להסתיר לי את הכתוב כרגע על המסך.. וההקלדה שנראית פתאום כפעולה מאוד קשה ..כאילו ומטושטשת.. אני עדין .. רק רוצה לומר בשקט .. בשקט ..בלי מילים מיותרות.. .. תודה . תודה שאתה לא משאיר אותי כרגע לבד עם עוצמות הכאב החודרות האלו. גם אם ככ בא לי. :-( תודה על המילים.שכתבת..דוד. מעריכה המון. שרית

הי דוד רבתי עם הפסיכולוג שלי. אני מכריזה יחסית הרבה ( הרבה פחות מפעם ) על זה שאני לא רוצה לבוא ושלל איומים ודרמות אחרות. לרוב אבל אני כועסת, על עצמי ולא עליו, הוא שם וזה יוצא עליו, אבל זה לא הוא. יש לנו "הסכם" לא מדובר כל כך, שהוא בכל זאת מחכה לי ( משאיר הודעה לומר שהוא יחכה ) והבחירה היא שלי אם לבוא או לא, כשברור לי שגם אם אני בוחרת לא לבוא אני צריכה לשלם. הפעם אני כועסת עליו ומאוכזבת, וזה משהו שמצטבר כבר כמה זמן. בהתחלה זה היה איחורים. אנחנו ניפגשים שלוש פעמים בשבוע ופעם אחת בבוקר. ובקביעות הוא היה מאחר בעשר - עשרים דקות, וכל פעם מחדש מתנצל ובהתחלה הבנתי אבל אחרי כמה זמן זה התחיל לעצבן ( זה היה ביום שהוספנו לפעמיים שכבר היו ). אז חשבתי טוב, הוא לא רוצה להיפגש שלוש פעמים בשבוע - אני רגילה שאומרים לי דברים בלי להגיד כלום או בצורות אחרות. אחרי חודשיים בערך מצאנו סידור שתכלס יכולנו למצוא כבר הרבה זמן לפני. ואז באורך פלאי החלו ביטולים. במשך חמישה שבועות כבר - כל שבוע מתבטלת פגישה אחת. לפני שתי פגישות הוא הודיע לי שהוא בדק את הלוז ולא יהיו יותר ביטולים. ואז ביום ראשון הודיע שגם שבוע הבא לא יוכל להיפגש יום אחד, ואתמול בערב, ערב לפני הפגישה הוא מתקשר, אפילו לא מתנצל ואומר שהוא שוב לא יכול להיפגש היום ומנסה לשנות את השעה. התפוצצתי. והוא טוען שזו לא הכוונה שלו, שהיו דברים שלא היו בשליטתו. יש גבול - לכולם יש עבודה, ונכון שהוא נותן דין וחשבון רק לי והוא תכלס יכול לבטל מתי שבא לו. אבל אם זה היה מקום ציבורי, אני בספק אם הוא היה מבטל כל כך הרבה כי יש לו משהו דחוף יותר, כי אני בספק אם בוסים היו מבינים כמוני. והכי עצבן אותי שאמרתי לו מראש שזה השבוע הכי עמוס של החודש עם סיום פרוייקט כלשהו, שגורם לזה שכל יום אני אעבוד מהבוקר עד הערב, והוא שאל אותי אם אני יכולה לשנות לבוקר והציב אותי במצב ממש לא נעים שאני צריכה לשנות ולהזיז פגישות, כי הוא יודע כמה קשה לי לומר לא. בסוף אמרתי לא. די, אני מרגישה שהוא לוקח אותי כמובן מאליו ואני מרגישה מוצפת - לא רגילה לכעוס עליו כל כך. מזה לא בשליטתו? אוףףףףףףףףףףףףףףףף!אני אוהבת אותו וקשה לי לכעוס עליו. ומה הוא אומר שהוא מחכה לי בפגישה הבאה? הוא לא קולט שאני כועסת עליו באמת וזה לא מתאים הפעם? שיבין, ש ב א מ ת לא בא לי לראות אותו.כשלו לא בא, אין שום בעיה עם זה. אני מצטערת על האורך הולכת להזמין טייק אווט - סושי פותר את רוב הבעיות. אופיר

שלום אופיר ממה שאת מתארת, נשמע שיש לך בהחלט סיבה טובה להיות עצבנית. אני אסייג את זה מייד ואומר שאני כמובן מתבסס רק על הצד שלך - לא שמעתי את הצד של הפסיכולוג שלך ויכול להיות שיש לו נקודת מבט אחרת..אבל על סמך התיאור פה, זה בהחלט נשמע מרגיז. מעבר לכעס המוצדק, נשמע שיש גורמים נוספים שפועלים פה, שכדאי לך להתחשב בהם ואולי אפילו לדבר איתו עליהם, אם אחד מהם נשמע לך רלוונטי. ראשית, יכול להיות שאת מגיעה מהר מידיי למסקנה שהוא אינו רוצה להפגש איתך בתדירות שכזאת. זאת אפשרות, אבל רק אפשרות אחת ואולי שווה לפתוח את זה מולו ולברר איתו איך הוא רואה את העניין. ההרגל של "להבין דברים בלי שאומרים אותם" הוא הרגל מסוכן - הוא יכול לקלוע פעמים רבות, אך לעיתים הוא יכול לפספס ולהיצבע בצבעים של חששות ושל תכנים פנימיים אחרים וכך להקשות על ההקשבה למה שבאמת נאמר. שנית, התחושה שלוקחים אותך כמובנת מאליה, הכעס על שהאחר מתחשב בצרכיו על חשבונך - גם היא נשמעת לי כמו תחושה שגם אם היא ממש מוצדקת, עדיין את יכולה לבחון את המקומות האישיים בהם היא פוגשת אותך. ובנוסף, הכעס הזה, דווקא מול מישהו חשוב לך, נשמע לי גם כמו רגש משמעותי בטיפול. זהו, על קצה המזלג. למרבה המזל נשמע שיש לכם קשר טוב, שיכול לעמוד בדיבור אמיתי וישיר על התחושות המטרידות אותך. וכאמור, תמיד יש גם סושי (התרפיה המומלצת לכל-כך הרבה בעיות וקשיים). להתראות דוד

חיכיתי לפני שאפרוש לישון לתשובה שלך, כי ידעתי שהיא תנחם ותעלה חיוך. אז תודה ((: נקווה שמחר תזרח השמש ( קצת פחות מהיום ) - שונאת את הקיץ, איפה הריח של הגשם, איפה? הסושי היה טעים מאוד! הקומבינציה הראשונה בריבר ((; אתה חושב שמחר הוא יתקשר? השארתי הודעה זועפת.. לילה טוב אופיר

הייה דוד , מאוד אהבתי את תשובתך לאופיר ,ואני גם אומר לך למה. יש כאן לא מעט תלונות של מטופלות (בעיקר) בהקשר של יחסי מטפל - מטופל כמו למשל ,שעמום בטיפול ,תקיעות ,כעסים שלא במקומם ועוד. התגובות המתקבלות כאן לנוכח התלונות ,מצביעות בבירור על אחריותו הבלעדית של המטופל ,ביחסים העכורים שנוצרו בין המטפל למטופל,.מבלי לבחון לרגע את האפשרות שגם למטפל יש, אולי,גם איזשהו חלק במצב שנוצר. והגישה שלך באותו ענין הכניסה משב רוח רענן ,שהנה ,יש עוד אופציה ,גם מטפל יכול לטעות ... אני תמיד בעד ההגינות..(וגם בעדך...)

שלום.אז ככה .אני בן 22 והכרתי בחורה דרך האינטרנט.מאותו זמן אני פשוט מקבל ממנה הודעות מעליבות .כמו : אתה מסכן,אתה אומלל ,יא זבל ושאר ביטויים אחרים עליי. לא עשיתי כל דבר רע.אני לא מכיר את הבחורה בכלל. לצערי מסרתי את הטלפון שלי אליה וזו הייתה טעות . בכל אופן,אני מעוניין לדעת מהי התופעה הזו שיש לבחורה הזו . מה מאפיין אדם כמו שהיא מתנהגת. היא בנוסף לכך : מקללת את הוריי,את מוצאי ושאר דברים . נשמע מאוד רדוד כמו הדיבורים שלה. ולטענתה היא אומרת שאני לא יברח ממנה ולא יצליח להתחמק ממנה . אני מודע לעצם העניין שזה הטרדה והיא חוזרת על כך פעם בשבוע או שבועייים. לא התכיפות היא זו שמפריעה לי ,אלא ההטרדה . אולם יותר מכך אני מבקש לדעת מהי התופעה שיש לה ומה מעידה ההתנהגות של הבחורה הזו : כמו שרשמתי קודם: היא מקללת,משפילה ,מעליבה ומיד אחכ היא אומרת לי כמה אני נחמד וחמוד אבל שוב חוזרת ואומרת שאני לא יצליח לחמוק ממנה . אגב ,היא התקשרה אלי ואני לא יודע את המס'שלה הוא מחסוי. אשמח שתעני על שאלתי מה מעיד התנהגות כמו שלה ? תודה רבה !!

הסברים על התופעה לא יעזרו לך לפתור את הבעיה. אם זוהי הטרדה ואתה מעוניין להפטר ממנה אני מציע לך להתלונן במשטרה. מכיוון שאינך ממש מכיר אותה אתה גם לא יכול לדעת עד כמה ההטרדה יכולה להמשך ולהפריע לך. לכן אני מציע שתתלונן במשטרה. בנוסף, אם יש אפשרות לראות בטלפון שלך את המספר של המתקשר, אם אתה רואה שכתוב חסוי , אל תענה. שתמשיך לצלצל עד שתנתק. מהתאור שלך יתכן שהבחורה לא בדיוק יציבה מבחינה נפשית, אבל זה לא צריך לשנות לך. מה שחשוב בשבילך זה להפסיק את ההטרדה.

שלום א. קשה מאוד לדעת ולאבחן, על סמך תיאורך בלבד, מה המציק לאותה בחורה. יכולות להיות סיבות שונות ומשונות להתנהגותה המבלבלת. אני מסכים מאוד עם הדברים שכתב אלון: נשמע שכדאי לך להתרכז פחות במקור להתנהגותה, ויותר בלנתק עמה את הקשר ולא לאפשר לה להציק לך עוד. להתראות דוד

ערב טוב , את האמת לא יודעת מאיפה להתחיל , זה ממש קשה להוציא הכל ובמיוחד שאף אחד לא יודע מה קורה איתי , אף פעם לא הלכתי לטיפול והבעיה לא מעוניינת ללכת , רוצה לפתור את הבעיה לבד , כן לבד ... כבר שנים ארוכות - אין יום שעובר – אלא מזיקה לעצמי – לא משנה מה ובמה – העיקר להזיק כמו לחתוך , לשפוך משהו חם , לדקור , לשים חומר כימי מרוכז על גופי , לשים מגהץ חם על רגליי , נתילת תרופות ללא צורך , מרעיבה את עצמי המון שעות , ... והרשימה פתוחה ... רוב גופי מלא בצלקות ( חתכים וכוויות) – מבנה רזה מאוד (אורך 1.57מ' ומשקל 40 ק"ג ) ... וחוץ מאלא גם כן נסיתי כמה פעמים לשים קץ לחיי ולא הצלחתי , ותמיד מחפשת דרך נוספת כדי להעלם מהעולם הזה מבלי שיידעו ...

שלום צלקת אני כותב לך "שלום צלקת" ומרגיש איך הפנייה הזו, אולי לא במקרה, הופכת כבר להיות סמלית, באופן בו את מיוצגת ומזדהה עם הכאב הפיזי, עם הצלקות וסימני הפגיעה הפיזית בגוף. ואת כותבת באמת על שנים של כאב מתמשך, שנים שבהן נדמה לי שהכאב הוא הנוכחות הקבועה והיציבה ביותר בחייך, הדבר המוכר והאמין ביותר המלווה אותך. סוג של בן-ברית (אבל נורא, לא?). את לא יודעת מהיכן להתחיל, ואני גם לא בטוח כיצד להגיב. הרי לכאורה לא שאלת שאלה. באת לספר, סוף סוף, על ההתרחשות הנוראית המלווה אותך בחייך. אבל נדמה לי שיש כאן, בכל זאת, גם סוג של התחלה - את מוציאה פה משהו החוצה, ולמרות שאת כותבת שאת מעוניינת לפתור את זה לבד, יכול להיות שהכוח דווקא מופיע פה בשיתוף שלך, בתחילת הדיבור האמיתי והפתוח. את כותבת גם שאת לא מעוניינת בטיפול ואני לא אנסה - בגלל שאני לא מאמין שאני יכול - לשכנע אותך, דרך הפורום, לפנות לאחד. אני מקווה בשבילך שאת אכן יכולה לפתור את זה לבד. אבל האמת, ואותה אני מרגיש כמעט מחויב לכתוב, היא שאני חושב ומאמין שיש פצעים שניתן לטפל בהם רק בשניים. צריך עוד אדם על מנת להבריא. והצלקת הזו - אני תוהה האם את מתייחסת לצלקות הספציפיות על גופך, או לצלקת אחת בבסיס, פיזית ונפשית כאחת, שמשחזרת את עצמה, ומופיעה שוב ושוב על הגוף, מדי יום ביום. השנאה שלך כלפי עצמך, כלפי גופך, והרצון להעלים אותו לחלוטין...שם הייתי מתחיל, אם את חושבת להתחיל לצעוד בדרך של הדאגה לעצמך. בהצלחה דוד

האם מדובר במחלות נפש, כגון דיכאון, חרדות וכד' ובעקבותיהן האדם מרגיש ריקנות ולא אכפת לו מכלום ואף אחד... איך יכול להיות שבמשפחות אוהבות ותומכות שנותנות את הנשמה שלהן לילדים, הילדים רוצחים או שמרוב שההורים נותנים הם באיזשהו אופן מביאים את הילדים למצב הזה... או שלמשפחות האלה רק נדמה שהן נותנות הרבה אבל אין מספיק אהבה וחום.... איך זה יכול להיות... זה פשוט מפחיד...איך דבר כזה קורה?

שלום נטלי את שואלת ספציפית על ילדים למשפחות טובות, אבל נדמה לי ששאלתך נוגעת בנושא הרוע האנושי ככלל, נושא המעורר במרבית בני האדם חרדה עזה, המעורבת גם בסקרנות ובשאלות רבות. כיצד ניתן להבין את המקור לרוע? האם ניתן לייחס אותו לסביבה מקפחת? סביבה מפנקת יתר על המידה? האם מדובר במחלת נפש כלשהי? ובשאלה שלך - כיצד ניתן להבין רוע ורצח בהנתן סביבה, שלפחות למראית העין היא טובה ומספקת את את הנדרש? כפי שאת בוודאי משערת, פסיכולוגים, קרימינולוגים ואנשי מקצוע טובים ורבים אחרים ניסו לענות על שאלות אלה. וכל אחד מהם הגיע למסקנה כזו או אחרת, על סמך תפיסתו ודעותיו האישיות. קטונתי מלתת תשובה ברורה ומוחלטת בנושא זה. אבל כן ניתן לומר, לדעתי, שפעמים רבות מדובר בשילוב של גורמים מולדים - תוקפנות, נטייה לזעם וגורמים אחרים - בשילוב עם סביבה שאינה מספקת את הנחוץ על מנת להתמודד ולווסת גורמים שכאלה. כיצד מתרחש השילוב, מה חלקו של כל גורם ומה תפקידן של אותן משפחות במתרחש, עד כמה הן "טובות דיין", או לא, ניתן לשפוט רק בכל מקרה לגופו. השאלות הן רבות, ואולי החיפוש אחר תשובה נובע מהתקווה שאם נבין יותר, אם נדע ונוכל לנבא, לצפות את המקור לרוע, נוכל גם לשלוט בו, להקטין את הפחד מפניו ולהתגונן בבטחה מפני נוכחותו בחיינו. הלוואי. להתראות דוד

ועוד דבר קטן לפונה בשם אורלי. פנייתך התקבלה כאן אך היא לא הועלתה בשל תוכנה. דרור

שאלה, מאחר והכרתי הייתה משובשת בעת כתיבתה - תוכן ההודעה עומד כחידה. מה היה בה שלא מאפשר חשיפה. סקרנות להכרתי המבקשת תשובה.

אורלי שלום, הודעתך לא הועלתה לאתר בשל התוכן האובדני שהיה בה ודרך הצגתו בהודעה. כפי שכבר הודענו בעבר הודעות מעין אלו אינן מועלות לפורום. דרור

מה שלומך?.. רוצה לשתף אותך בחלום ובתחושות שמטרידות אותי בימים האחרונים , החלום היה ביום שישי בערב, היה לי טיפול ביום חמישי , והרגשתי שהפסיכולוג לא מחובר אליי בכלל באותו יום , והייתי זקוקה לו מאוד , הייתי טעונה רגשית , ובאותו שבוע לא נפגשנו בגלל חופשה ..לכן זה היה אחרי שבוע שלא התראינו בכלל , הוא היה נראה ככ עייף , והרגשתי אותו כאילו ואולי עייף בגללי , העדפתי לשתוק ולא ל"הפיל" את עצמי גם עלייו .. היום הגעתי לטיפול ..מאוד טעונה מיום חמישי ומהחלום בכלל .. וישר תקפתי אותו , הגעתי חסרת אמון וחשק להיות שם בכלל .. נכנסתי וישר אמרתי לו .. ":יופי .. אולי גם היום תהייה עייף, אז או שאני ירדם או אתה " הוא היה בהלם .. שאל אם זה קשור לטיפול ביום חמישי , כי הוא באמת רוצה לומר שחוויתי אותו נכון הוא היה עייף ולא בגללי .. אבל מעבר לזה אין לו שום תחושה של עייפות ממני , והוא ניסה להבין אותי ובכלל למה אני מרגישה אותו ככה .. אמרתי לו " דיי נו אל תהייה כזה נחמד היום , ותנסה ..להיות אמיתי ולהגיד עד כמה אתה לא בסדר , דיי עם הצביעות המקצועית הזו ..של "אני מצטער באמת הייתי עייף ביום חמישי , אבל בואי ננסה לראות ביחד למה את חווה אותי ככה בכלל .. " בלי קשר ..זה החלום ..או שאולי יש לו קשר .. אני ילדה בת 10 .. שעות אחהצ , יורדת לשחק עם חברות למטה , אנחנו בגן שעשועים .. משחקות , צוחקות , פתאום עולה עליי עכביש ענקי .. על הרגל .. אני לא מפחדת ממנו , (כשבמציאות .. אני פחדנית בהיסטריה מחרקים ).. אני אפילו די נהנית מהעכביש שהוא עליי, מרגישה שהוא מטייל לי בגוף , נכנס לחלק התחתון שבי ונעים לי .. אני לא נרתעת ממנו , פתאום מאוד כואב לי .. אין לי הסבר למה, כואב לי . אבל הכאב עצום בחלק התחתון , אני מנסה לצעוק אבל אין שום קול שמצליח לצאת ממני , החברות צוחקות ומשחקות ואני נעלמת לי מהם , אני חוזרת הבייתה , בוכה , אמא שלי במטבח , יושבת שם לבד ..יושבת ובוהה בשעון של הקיר , אתה יודע מה מוזר ..איזה שעון זה דרור ?... בדיוק השעון שיש לי בחדר טיפול .. שם הוא קטן , בבית של ההורים הוא ענקי והוא תקוע .. אני מנסה לדבר אלייה , היא מסתכלת עליי בחצי מבט ואני אומרת לה " אמא, את לא רואה שכואב לי ככ"... והיא עונה לי " דיי..שרית , מספיק עם השטויות , את כבר ילדה גדולה , לכי תתקלחי כבר מאוחר , אין זמן , והיא ממשיכה לבהות בשעון. אני מביטה בשיש של המטבח ורואה כמו העכביש שטייל עליי .. שיש שם עוד המון עכבישים כמוהו שמטיילים ועולים על הקירות , אני נכנסת להתקלח , המים אדומים , יורד לי דם .. לא יודעת מאיפה , אני בוכה .. יוצאת מהמקלחת , מתארגנת .. אני כבר לא ילדה קטנה .. אני בגיל שלי היום , אני נמצאת אצל הפסיכולוג בחדר, הוא יושב ושותק ו.. אני צועקת עלייו.. "דיי כבר ב' .. תתעורר .. דיי לישון בעמידה כבר .. אתה לא רואה שכואב לי ..?.. אני מעיפה דברים אצלו על הרצפה , יושבת ובוכה .. הוא יושב רגוע , לא נלחץ.. מנסה להרגיע במילים .. ואני ..בוכה . זהו .. החלום מסתיים, אני קמה בתחושה של מחנק בגרון וכאב עצום בגוף.. אני מקיאה באמת .. וחוזרת לישון .. מגיעה היום לטיפול ..עצבנית בטירוף ..לא מוצאת את עצמי בכורסא מולו ..זזה מלא, לא רגועה .. אז, יושבת על הרצפה (לא אני לא כזו בדכ) .. הוא נותן לי את השמיכה שיש לי אצלו .. ואז אני מרגישה רגועה יותר .. אני מצליחה לספר לו מעט על החלום והטיפול כמעט מסתיים .. אני יוצאת ממנו .. בוכה על המדרגות .. ככ הרבה , הרבה זמן שלא בכיתי ..בתקופה האחרונה .. הדמעות לא מצליחות לצאת ממני וחוזרת הביתה . אבל החלום לא מפסיק להיות לי בראש .. תוכל לומר לי מה אתה חושב עלייו ?.. איך אתה מצליח לפרש אותו ?... כואב לי היום מאוד דרור .. הגוף , המחשבות .. הזכרונות שמטיילים לי מורגשים בכאבים בגוף.. כל היום כמו זומבי .. יצאתי רק לטיפול היום , נכנסת ויוצאת מהמיטה , לא מצליחה להרדם ... בא לי רק לצעוקקקקקקקקקקקק אההההההההההההההההההההההההההההההההההההה כואב לי בטירוף ואין לי נקודה מסוימת שאני יכולה להצביע ששם כואב לי , אבל פשוט כואב .. אני לא מדמיינת , זה כואבבב אוףףףף דרור .. איך אני יעבור את זה ?.. איך אני אצליח להרגע עד הטיפול בחמישי ?.. מה נסגר איתי ?.. שוב אני חוזרת להיות כזו איכסססס... מצטערת, מנסה להיות כאן ... להרגיע את המחשבות האסורות שמשתלטות שוב. תודה דרור.. שאתה פה .. ובכלל מקשיב לי. חיבוק, שרית

שרית שלום, אני יכול להבין מדוע העייפות של המטפל כל כך הכאיבה לך, היא נחוותה כעייפות ממך, ובעצם רמז ראשון לכוונה שלו לנטוש אותך עם הכאב שלך לבדך. גם ההזמנה שלו בפגישה האחרונה להיות איתך ביחד ולנסות להין מדוע את מיהרת לחוות אותו כך לא נחוותה כניסיון להיות איתך ביחד, אלא כניסיון שלו להעמיד פנים ובכך להוריד את הכעס שלך. בנוגע לחלום, חשוב לי לומר שחלומות מקומם בתוך טיפול משום שרק שם ניתן לבחון את ההקשר שבהם הם עלו ואת האסוציאציות שהם מעלים. לכן קחי בעירבון מוגבל את דבריי והביאי את החלום גם לטיפול. בחלומך את מרגישה עכביש שמטפס על גופך, בהתחלה הוא נעים אך אז הוא גורם לכאב עז, כאב ממנו החברות ואמא מתעלמות. בעירות את חווה את הזכרונות כמכאיבים לך וייתכן והעכביש מייצג את החוויה שלך לפיה הזכרונות מכאיבים, ללא שליטה. אמא שמתעלמת, אינה רואה את עצמת הכאב נחווית כמו המטפל שבאותו זמן נראה כנוטש, עם כל הכאב שלך. בעצם התחושה היא שהזכרונות, שאולי בהתחלה הרגיש משחרר להיזכר בהם מרגישים כמציפים ומכאיבים מכל עבר, ואת נשארת להתמודד איתם לבדך, כשכולם סביבך ישנים ואת מנסה להעיר אותם בכל דרך שהיא, צעקות, שבירת חפצים ועוד. אני יכול להבין את הפחד שאת חשה, אבל נראה לי שגם לך ברור שהמטפל שלך מאוד איתך, אינו מתכוון לוותר עלייך, ולנטוש אותך ומוכן ומסוגל לשמוע אותך גם אם לא תשברי דברים. דרור.

תודה על הניסיון לפרש את החלום , ובכלל..עזרת לי מאוד להרגע מהפירושים המאיימים שלי לדברים ..שעוברים עליי היום. תודה על המילים ועל הנוכחות כאן בשעת הכאב .. מעריכה המון , מקווה ללילה רגוע ושקט . חיבוק מהלב שרית

כמובן שאיני פסיכולוגית אבל מתערבת ממש לרגע כחברה, כמובן שאסיוציאטיבית לגמרי, ובכל זאת הרגשתי קצת אחרת. בחלומך מקור העכיבישים היה על השעון במטבח אותו שעון המייצג את המטפל - את הטיפול. אני הייתי חושבת על מסגרת הזמן והצורך ביותר מן המטפל, על הנוכחות שלו-לה את כה זקוקה, אך הזמן השרירותי מאיים על הנעים. בסוף אמרת "איך אחכה עד יום חמישי לטיפול" גם פה הזכרת זמן וגם במעבר מהיותך ילדה לאישה- בטיפול יש נטייה לערבב עבר והווה , בתהליך הנקיון באמבטיה (בחלום) ירד המון דם כאשר הפכת לאישה כפי שאת היום. בשורה התחתונה - אני חשבתי על הצורך שלך במטפל יותר ממה שאת מקבלת או יותר ממה שהוא נותן - אפילו כועסת על זה שהוא לא ממש איתך, ועוד חשבתי על כמה קשה לעבור בטיפול מחוויות הילדות בחזרה לכאן ועכשיו ממש עד כדי דימום. מתנצלת על השטויות אך סתם דברים שעלו בי. כמובן שהחלום והאסוציאציות הן רק שלך. שיהיה לך קל יותר

שריתי יקרה מאוד שולחת לך חיבוק מחזק עצוב לקרוא אותך:-( אבל כמו שליאת אומרת שהיא זוכרת שאת בידיים טובות הכוונה לפסיכולוג שלך אני שמחה על זה לפחות קצת. שלך בילבי ילדת הברזל (שחזרה מאילת היום:-) חםםםםם.....

שלום אני נשוי בן 52 הקשר המיני שלי עם אשתי מצויין בשנים האחרונות אני לא מפסיק לפנטז ולרצות במגע עם בחורים ממש משתוקק לכך העצה שקיבלתי היא להשלים עם העובדה הזו ולהנות משני העולמות הניתן באמת לקיים זאת

יואב לשום, אני מניח שהמצב שאתה מתאר טורד את מנוחתך, ואולי אף מפחיד אותך. גם מגילוי פן חדש יחסית בך, וגם מההשלכות האפשריות של גילוי זה. הקבלה של משיכתך לגברים ומימושה אכן יכולה להיות בעלת השלכות על חייך בכל דרך בה תבחר להתנהל. כמו גם אם תבחר להתעלם ממשיכה זו. לדעתי חשוב לעבור התמודדות שכזו עם ליווי, ליווי שיעזור לך להבין מה אתה באמת רוצה, יעזור לך לבחון את האפשרויות ולראות אילו מביניהן אתה מעדיף, או יכול לחיות איתן. בעצם אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל איש מקצוע ולפתוח את השאלה הזו לעומק. דרור

קראתי בשאלות הנפוצות שלכם .אחת ששאלה אם אין כימיה בינה ובין המטפל אם כדאי להפסיק. אני שואלת הפוך: אני מאוד אוהבת ללכת אליו ואוהבת להיות שם אבל אם אני מנסה לבחון אמיתי מה קורה לי שם אז נראה שלא הרבה. גם כי אני כזו שקשה לה להתבונן פנימה ולדבר על זה אבל מצטרפת לזה התחושה שהוא מידי מוותר ולא דוחף קדימה. אני צריכה אולי מישהו יותר דוחף? לבקש מימנו לדחוף יותר זה מפחיד אותי ובכלל כנראה יפחיד אותי מישהו שיהיה יותר דרשן .בקיצור:מה?????

שלום לך, את מתארת מצב בו טוב לך בקשר עם המטפל אבל את מרגישה שהוא לא מתקדם משום מה. גם כי לך קשה, וגם כי המטפל לא לוחץ אותך, הולך בקצב שלך. כאילו אינו שם לב לצורך שלך שהוא יהיה האמיץ, יוציא ממך את אותם חלקים שאת לא מעיזה להוציא. לפני שאנסה לענות על השאלה שלך איך יודעים מה לעשות, אני רוצה להזמין אותך לחשוב ביחד איתי על משהו. האם הדינמיקה שתיארתי למעלה, בה את מרגישה בנוח אך חוששת שאת "נרדמת בשמירה" מוכרת לך? מהיכן ההרגשה שהדרך הנכונה עבורך ועבור אחרים לנהוג כלפייך היא להיות דרשניים, קשוחים? אלו שאלות חשובות שיש טעם לחשוב עליהן. ולשאלתך, לדעתי התחושה הכנה שלך, האמיתית, שטוב לך מולו היא המשמעותית ביותר. אני חושב שלולא היית מרגישה מובנת, מרגישה שהוא עוזר לך בדרך כלשהי לא היית רוצה ללכת לפגישות. השאלה היא מדוע אינך מאמינה לתחושותייך ומרגישה צורך לצאת החוצה ולהתבונן מהצד באופן אובייקטיבי לכאורה. האם יש שם חשש להיסחף, וכפי שאמרתי להירדם בשמירה? דרור

דרור שלום, גדלתי בבית שבו לא הרבו להשתמש במילות חיבה גלויות. מטבע הדברים גם אני לא נוטה להשתמש בהן, ואולי אף לגחך בסתר למשמע כינויי חיבה כמו "מותק", חמוד/ה" או "נשמה" השגורים בפי טיפוסי אופי מסוימים הנוטים להשתמש בעגה מסוג זה... המפתיע הוא, שכאשר מילים כאלו מופנות אלי הן גורמות לי הנאה רבה, אף על פי שברור לי כי הן נאמרות כלאחר יד, בלי כל משמעות רגשית. לפעמים אני אפילו רוצה מאד לשמוע את המטפלת שלי משמיעה אותן, אף על פי שגם היא אינה מעריכה ביותר את השימוש בהן, ולא נוטה להשתמש בז'רגון הזה... מה דעתך? האם לצורות פנייה שגרתיות כאלו יש גם ערך מוסף רגשי? האם נכון לייחס להן by-products מעבר לשימוש המקובל שלהן? אני מפנה את השאלה דווקא אליך, הואיל וגם אתה נשמע מרוחק מעט בתשובותיך, ואפילו אינך נוהג לסיים באיחולים באנאליים כמו בהצלחה, להתראות וכדומה, בדומה לעמיתיך כאן בפורום. היש לכך סיבה? נקודה למחשבה...

שגית שלום, בכותרתך בחרת את המילה באנאליות. אבל אני מרגיש שעבורך מילות חיבה הן הכל חוץ מבאנאליות. את כמהה לשמוע אותן, לשמוע חיבה מפורשת, לא לנחש שהיא שם או לקבל אותה מתוך הנחה שהיא צריכה להיות שם אלא לשמוע ולהרגיש אותה. לכן כשמפנים אותה אלייך, את לא מרגישה באותו רגע זיוף, או אמירה שכלאחר יד, את העיבוד הזה את עושה רק לאחר מכן, אולי בכדי להמנע מפגיעה. לגדול בבית בו לא נאמרות מילות חיבה מפורשות, בו אין מגע חם זו חוויה לא פשוטה שמשאירה רצון עז במגע בהמשך אך גם חשש ממנו ובשל כך גם הגנות שונות כגון כינוי מילות חיבה בשם באנאליות. גם עבורי מילות חיבה אינן באנאליות, להיפך הן משמעותיות ביותר, ואני מודע לגמרי להשפעה שיש להןומשום כך אני לא תמיד חושב שיש להן מקום, ממש כפי שאני חושב שלשמוע מותק מהמטפלת שלך זהו דבר אותו את רוצה אך הוא לא יהיה נכון לך. דרור

אנא אל תפרסם בבקשה את ההודעה הקודמת שכותרתה תיקון טעות תודה דרור, ניתחת נכון כ''כ את המצב אך למה אתה חושב שיתכן כי מילות חיבה מהמטפלת אינן הדבר בנכון עבורי?

מאופק=מרוחק???

אהלן מאמי מה המצב אחות שלי :-) עכשיו ברצינות... איזו שאלה מורכבת שאלת... רציתי לשתף אותך במשהו דומה שמוכר לי. ככל שאני במצבי חרדה מסוימים - התוספים האלה יכולים לסנוור (להפנט כאילו) מידי ומעבר לכל פרופורציה. לפעמים מצב הרוח שלי משתנה בתלות חזקה בהם. נוכחים או נעדרים, High או Low, מעוררים רגשות תוקפניים, או מעודנים מרוככים לזמן קצוב. בכלל לא משנה אם הייתה שם כוונה טובה או מניפולציה נסתרת או אף אחת מאלה. אם זה הסגנון של מישהו אחר, אז זה הסגנון שלו. יכול להיות שהחרדה תתעצם, משום שבאותם רגעים, היציבות או האיזון מתערערים, קשה יותר לנהוג בהיגיון, ויש בלבול. אם את מבחינה בשינוי מצבי רוח שתלוי באמירות של אחרים ( נקודתיות, סתמיות, לא בהכרח הרות גורל), בעוצמות חריגות עד כדי ערעור הביטחון האישי, שווה לדבר על זה. נושא עמוק. ודבר שני - שאלי את עצמך האם את באיזה מקום מקנאה באנשים שמדברים ככה באיזי ומשוחרר? גם זה נושא לשיחה. מלאך שלי, עיניים שלי, כפרה עלינו יהיה טוב ואולי משהו ממה שכתבתי ידבר אליך, חמסיקה

שאלה:מאז ומתמיד אני בת 36 אוהבת סקס סאדו-מאזו וזה מרחיק ממני גברים שנבהלים מזה. אני ממש נהנית מזה והרבה אנשים אוהבים סקס רגיל. מה ההסבר לזה שאוהבים סקס כזה? זה שאלה לסקסולוגים או לפסיכולוגים?

מלכה שלום, נשמע שמפריע לך שגברים רבים מתרחקים ממך בשל חיבתך לסאדו מאזו, גברים שאינם נהנים ממין שכזה, או נבהלים ממנו. ניתן כמובן לחשוב מדוע את מעוניינת דווקא בגברים הנרתעים ממין שכזה. אבל לשאלתך, הערבוב בין מיניות לתוקפנות מוכר וקיים במידה זו או אחרת אצל מרבית האנשים. במקרים מסויימים קיים צורך להביא את השילוב הזה לקיצוניות, לרוב על ידי בחירה באחד הקטבים. להיות התוקפן או הסביל. ישנם הסברים רבים לכך, מהזדהויות מוקדמת עם אחד הצדדים, קושי מוקדם לשלב בין הצדדים וצורך לפצל ולדבוק בצד אחד. ושוב, אני לפחות נשארתי עם השאלה האם את יודעת מדוע את נמשכת לגברים שנרתעים מהמיניות המועדפת עלייך, ומרגישה דחייה בסופו של דבר. דרור

מה אתם אומרים על זה??...............................????????????????? הפסקתי טיפול לפני שלוש חודשים ושבוע שעבר כשרציתי לחזור המטפלת אמרה לי שהיא יכולה לקבל אותי לשעה אחרת כי השעה הקבועה שלי תפוסה!!!!!!!!!!!!!!!!!! ניתקתי לה את הטלפון בפנים היא מתקשרת שאחזור אליה מצידי שתלך לעזעזל!!!!!!! עברו רק שלושה חודשים ורציתי לחזור כי היא שיכנעה אותי ופתאום יש לה מישהו אחר בשעה שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אלק אני חשובה לה..... שקרנית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מתי שלום, העלבון שלך מובן. את מרגישה שאת לא חשובה למטפלת שלך, שאם היא מיהרה ונתנה את השעה שלך למישהו אחר סימן שלא ניתן לבטוח בה ואין לך מקום בליה כפי שחשבת והיית רוצה שיהיה. אבל אם תשימי לרגע לב לניסיונות שלה, למרות הכל ליצור איתך קשר. למרות שניתקת לה בפנים, למרות שעזבת את הטיפול היא לא מוותרת עלייך ועל טובתך וחשוב לה שתחזרי לטיפול. אז נכון שהיה משהו מאוד כואב בהכרה שאת לא בלעדית עבורה. אבל אני חושב שאת יכולה לנסות ולראות גם את המאמצים שלה ולהבין מהם עד כמה את חשובה לה, זה לא טריוויאלי. דרור

שלום, כפי שניתן לראות בראש הפורום דוד יהיה כאן ביום שלישי וניתן יהיה להפנות לו את השאלה הזו אז. דרור

שאלה דומה הופנתה לדוד לפני חודשיים וזו הייתה תשובתו אז http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-731139,xFP-731218,m-Doctors,a-Forums.html איך שהזמן עובר. דוד היקר איתנו כבר חודשיים וחצי :-)

לא יודעת....אני חושבת שהמטפלת שלי זהירה מדי איתי.... אז השאלה היא....האם מטפלים מטפלים בכל המטופלים שלהם אותו הדבר או משתנה ממטופל למטופל?

מימי שלום, מפתה לומר שמטפלים מטפלים בכל מטופל באותה דרך. מפתה לא פחות לומר שמטפלים מטפלים בכל מטופל באופן אחר. אבל האמת היא היכן שהוא באמצע. לכל מטפל יש גרעין טיפולי בו הוא מאמין, לפיו הוא מטפל, לרוב הרגעין הזה תואם במידה מסויימת את אישיותו ומאפיין את מרבית טיפוליו. יחד עם זאת ישנה חשיבות רבה לנסות ולהתאים את הטיפול גם למטופל כך שהוא יוכל להפיק ממנו ולהיעזר בו. אני מבין שלתחושתך המטפלת שלך רואה בך כמקרה שלא יכול לעמוד בטיפול הרגיל שלה והיא נזהרת במיוחד עלייך. אולי בדרך שאפיילו מעליבה אותך. עצתי היא להביא את התחושות הללו לתוך הטיפול. דרור

שלום לכולם שאלה לפסיכולוגית איך מטפלים עוזרים שמישהי שנפגעה מינית אם הם בעצמם מפחדים מהנושא?אני בת 27 ובטיפול המון זמן (שנתיים וחודש) יש נושא שאני והמטפל שלי כל פעם מתחילים לדבר עליו ואז שנינו לא מדברים המון זמן ששנינו בורחים ממנו זה...... פגיעה מינית לא אונס שהייתה לי מדוד שלי כשהייתי בת 11 אז אם יש פעם שמדברים וזה..... הורג אותי אז כמה פגישות אחר כך לא מדברים על זה...... עד שאני מעלה את זה שוב והכל מהתחלה...... אני חושבת שהוא לא רוצה שאני אדבר על זה שהוא נגעל ולא נוח לו עם זה...... וזה כואב לי לשתוק על הנושא ולחכות שיזכר שדיברנו על זה פעם למה אנחנו בורחים מזה? זה שיטה? אם יש למישהו מושג איך זה?

שלום לך, נשמע שהנושא שעולה בטיפול הוא נושא קשה, נושא טעון מאוד עבורך. אני מבין שאת כמהה לכך שהמטפל יתייחס לא יירתע, יעזור לך להתמודד עם הרגשות שלך כלפי המקרה. לכן את מרגישה שהעובדה שהוא לא מעלה מעצמו את הנושא לאחר שדיברתם עליו מעיד על כך שהוא חושש מכך, אולי אף נגעל מכך. האם רגשות אלו מוכרות לך מעצמך, האם גם את חוששת ונגעלת. אני לא חושב שהוא מתעלם בכוונה מהנושא, אני חושב שהוא מנסה לכבד את הקצב שלך את היכולת שלך לגעת בנושא. גם אם זה יהיה באופן הדרגתי. אבל דווקא משום שאת מבינה את זה אחרת אני חושב שחשוב מאוד לפתוח את זה מולו לומר לו איך את מרגישה. דרור

ערב טוב מה ההבדל בין מרפאה לבריאות הנפש, אישפוז אמבולוטורי ואישפוז יום? מה התנאים לקבלה ומה עושים שם? תודה לך אבי

אבי שלום, מרפאה לבריאות הנפש וטיפול אמבולטורי משמעם טיפול מרפאתי הכולל לרוב טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי. לעיתים טיפול קבוצתי, ליווי של עו"ס אבחונים פסיכולוגיים ועוד. ישנם מרפאות של משרד הבריאות ומרפאות של קופת חולים כללית. ככלל תנאי הקבלה הם לפי חומרת ודחיפות הפנייה ולפי רשימת ההמתנה. אשפוז יום קיים בחלק מהמרפאות כמו גם במרבית בתי החולים הפסיכיאטריים. לאשפוז יום מגיעים אנשים הזקוקים למסגרת מחזיקה יותר, לטיפול יומיומי בתוך מסגרת יציבה הכוללת טיפול פסיכיאטרי פסיכולוגי, קבוצות, ריפוי בעיסוק ריפוי באומנות ועוד. במובנים רבים אשפוז יום דומה לאשפוז במחלקה פתוחה אולם כאן המטופל מסיים את שהייתו באשפוז בשעות אחר הצהריים. דרור

אוףףףףףףףףףףףףףף חזרתי מהפגישה עוד פעם בכי ועוד פעם לדבר ועוד טלפון ממנה לראות שאני בסדר עד מתי???????????? חמישה חודשים שבוע הבא..... שאני אצלה והיא מדהימה והכל ואני לא יכולה כל הזמן לבכות שם ואז לוקח לי יום שלם לחזור למצב רגיל וזה פוגע.... בכל החיים מה זה נותן??יש כאן עוד אנשים שמרגישים ככה?:-((((((((((

שלום לך, את שואלת שאלה חשובה, מה הטעם בכאב שעולה, שאת נותנת לו לעלות, ועד מתי זה יימשך. לצערי אין לי תשובה מדוייקת לשאלה השנייה, ייתכן שזה ייקח עוד זמן, זמן בו תשתפי ברגשותייך בטיפול. אבל עם הזמן הכאב יילך וייעשה ממוקד יותר, עיקר השפעתו תהיה בתוך הטיפול ותוכלי להרגיש שאת מצליחה לאסוף את עצמך ולתפקד בצורה טובה יותר. זה מחזיר גם לשאלה הראשונה, לשם מה? לדעתי היכולת שלך לשתף בטיפול, לתת למישהו נוסף לשמוע ולהצליח לחוות שהוא אינו נבהל מכך, נשאר איתך ואכפת לו ממך, מספקת לך חוויה משמעותית מאוד שיכולה לשנות משהו מהחוויה שלך בעולם. לתת לך להרגיש שאת מובנת לא בודדה ולא צריכה להישאר עם כל הכאב בתוכך. דרורי

צריכה אותך שתביני! עכשיו יש לי כאב בלב מזה שאני עזבתי אותו אבל ככה זה אחרי כמעט שנתיים זה לא תרם לי אנו מדברים לפעמים בטלפון והוא מציע לחזור אבל בלב יודעת שזה לא יעזור לי לחזור אני מתגעגעת אליו אתם הפסיכולוגים גם כואב לכם כשמטפל עוזב לא מסוגלת לשאול אותו אם הוא מתגעגע גם חיכיתי שנתיים שבהם האשמתי את עצמי שהטיפול לא מצליח אבל בסוף גיליתי שהוא לא מבין אותי ושהוא לא תורם לי בכלום כואב לי בלב שחיכיתי שנתיים ולא הקשבתי לעצמי ועזבתי כבר מזמן עכשיו זה יותר קשה ונשארתי עם כל הבעיות עם עצמי:-( הלך לי מלא כסף ולא השתנה כלום וכל הזמן ניסיתי לא עזר:-( תעזרו לי להבין למה אני שנתיים בטיפול והכל באותו מצב ואפילו התדרדר ולמה הוא לא מבין? עכשיו להיות אצל מטפל אחר חבל על הזמן והכסף שהשקעתי ובטלפון שאני אומרת לו את הבעיות של הטיפול הוא לא קולט על מה אני מדברת.. רק אומר תחרי ונדבר תחזרי ונדבר בטח עוד כסף הוא רוצה!

שלום לך, נשמע לי שהאת מאוד קשורה למטפל שלך, אבל את מרגישה שהטיפול לא מתקדם, ובמידה מסויימת זה מעלה בך את התחושה שאת לא מובנת, אולי אף יותר מכך שאת אובייקט עבורו - אובייקט שהוא אינו מתחשב בו ואף רואה בו כמקור הכנסה בלבד. אני לא חושב שזוהי הדרך היחידה בה את חווה אותו, ייתכן גם שזו הדרך שלך ליצור מרחק ממנו, משום שכפי שאמרתי אני מרגיש שאת קשורה אליו, מעוניינת בקרבתו ובטיפול אך גם חוששת מאוד מכך. אני לא בטוח שהטיפול לא מתקדם, השלב בו אתם נמצאים הוא שלב חשוב, שלב בו אתם נדרשים למצוא את הדרך בה אתם יכולים ללכת ביחד כך שזה לא יחווה עבורך קרוב מדי, תלותי ומבהיל ולא מרוחק ביחד עם תחושות חוסר אמון וניצול מצידו. אם תצליחו לשרוד את השלב הזה ולמצוא את האמצע תהיה זו התקדמות משמעותית בטיפול. דרור

תהיה בטוח הטיפול לא מתקדם !!!!!! וכל מה שכתבת בכלל לא נכון! כל פעם שמטופל אומר שהטיפול לא טוב מאשימים אותו בפחד מקרבה מתי המטפלים באמת לא טובים?

בת 33 גרה עם ההורים הם חולים בגלל זה לא מסוגלת לעזוב אבל בגלל זה אין לי זוגיות או כל פרטיות מי ירצה לבוא אלי כשההורים חיים איתי ולבחורים זה מבריח אותם אני ממש חייה בשבילם אני הילדה הצעירה שנשארה להם איך אפשר לנטוש אותם וגם לחיות חיים משל עצמי? מה דעתכם בנושא?

דבורה שלום, את מתארת תחושה של תקיעות, תחושה שאת לא עושה דברים שאנשים בגילך עושים, כמו להיות בזוגיות, בגלל המצב המשפחתי. זו אכן מגבלה משמעותית, שאת מרגישה שנכפתה עלייך ללא אפשרות של בחירה אמיתית, שנכפה עלייך לוותר על חלקים משמעותיים בחייך. אך האם זה באמת כך, האם אינך יכולה לחשוב על דרך בה תמצאי עצמאות מסויימת, מבלי להזניח את הורייך? זו החלטה שלך אבל חשוב שתנסי לבדוק עם עצמך האם אין עוד שיקולים פנימיים, כגון חשש שלך להתרחק, אולי חשש מיצירת קשר. בעצם אני מציע שאם הדבר שאת באמת רוצה הוא ליצור קשר אני מניח שאת יכולה למצוא את הדרך לכך גם במצב המשפחתי הנוכחי. דרור

תודה על התשובה אבל פגעת בי אתה חושב שאני לא רוצה זוגיות? אני מאוד רוצה וקשה לעזוב שני הורים חולים מאוד תודה בכל מקרה אתם הפסיכולוגים.....

דבורה שלום, צר לי אם נפגעת מדבריי, זו לא הייתה כלל הכוונה. לא אמרתי שאת לא רוצה כלל קשר זוגי, אמרתי שייתכן ויש לך רגשות מעורבים וגם חששות לצד הרצון בקשר. אמרתי את שאני מאמין בו, שחשוב שאת שומרת על הורייך, אבל חשוב לא פחות לתת מקום גם לקול הזה, שהביא אותך לכתוב כאן, הקול ששואל "ומה על החיים שלי". זהו קול חשוב שאפשר לתת לו מקום, מבלי למהר ולומר שאין טעם להעלות את השאלה הזו כי אין לה פתרון אפשרי. דרור

ככל שאני זוכר את עצמי , אני נמצאת בדיכאון , ולצערי דיכאון כרוני וקשה – יותר מדי עמוק , הדיכאון כבר שתק אותי מהחיים , בכלל לא חיה , ... אוקי , אז כך המצב , כל היום אני נמצאת בחדר (כמעט ולא יוצת ) , מזניחה את עצמי בצורה גדולה , כן אפילו בקושי מתקלחת , אוכל הוא הדבר הכי משעמם בחיי ( לפעמים עוברים יומים-שלושה ולא נכנס כלום לפה ) , ממעטת בדיבור ואם מדברת זורקת מילה מפה ומילה משם , ואם יושבת עם המשפחה -כאילו לא איתם- ואם מסתכלת על הטלוויזיה כאילו שאני לא שם , לא יודעת מה הולך , ... אני מרגישה שאני חסרת אונים , אין לי כוח עוד , ממש חסרת ערך , תקווה מזמן איבדתי אותה , אימון כבר זרקתי אותו , ... הכל אפסי בחיים – אין להם שום משמעות , ממש איטים... ויותר על כך , אין יום עובר – אלא מזיקה לעצמי – לא משנה מה ובמה – העיקר להזיק כמו לחתוך , לשפוך משהו חם , לדקור , לשים חומר כימי מרוכז על גופי , נתילת תרופות ללא צורך , מרעיבה את עצמי המון שעות , ... והרשימה פתוחה ... רוב גופי מלא בצלקות ( חתכים וכוויות) – מבנה רזה מאוד (אורך 1.57מ' ומשקל 36 ק"ג ) ... וחוץ מאלא גם כן נסיתי כמה פעמים לשים קץ לחיי ולא הצלחתי , ותמיד מחפשת דרך נוספת כדי להעלם מהעולם הזה מבלי שיידעו ... זה קצת אינפורמציה על מצבי , ושאלתי היא האם ניתן לטפל בהפרעות האלו ואחרות טיפול פסיכולוגי פרטי ללא טיפול תרופתי ?! אני בכלל לא מעוניינת בטיפול תרופתי , אני בטוחה שלא יכולה לעמוד מול הכדורים ( בקיצור אולי יהיה יותר קל לי לקחת אותם בבת אחת וזהו ) ... את האמת הלכתי כמה פעמים בדודים לפסיכיאטרים שונים והם רשמו לי תרופות שונות אבל ... כן, לקחתי אותם בבת אחת , לא יוכלתי ... זה ממש קשה וכנראה בלתי אפשרי ... הבטחתי להם שאפסיק או אפילו אפחית מלפגוע בעצמי אבל נכשלתי בגדול , במקום לצמצמם הגברתי את זה עד כדי אישפוזים וניתוחים ... לא יודעת מה לעשות , נראה לי שאני נמצאת בדילימה : האם לחזור שום לטיפול (פרטי) או להשאר כך ולחפש דרך נוספת לצאת מהחיים ?????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! המשפחה לא כל כך מודעת למצבי ( נו הוריי כבר בני שבעיים ואני בת 24 והאחים כולם נשואים וגרים רחוק ) , אז רק אני מודעת לבעייתי והרופאים הפסיכיאטרים הפרטים הגרים גם הם ממש רחוק (אני באיזור השרון והם באיזור הדרום או הצפון) , הרופאים שלא מכירים אותים היטה , אפילו שמי האמיתי לא גליתי להם ... הרופאיןם האלה כבר יותר משנה וחצי לא ראיתי אותם ... תודה לכם על כל עזרה

שלום לך, את מתארת את הקושי הרב עמו את מתמודדת מדי יום כבר שנים. את התחושה ששום דבר לא עוזר לך ואף אחד לא ממש יודע עם מה את מתמודדת. את מזכירה את קשיי האמון שלך ואני חושב שאת נוגעת כאן בנקודה חשובה. כדי שתוכלי להיעזר את צריכה לחוש מסוגלת לבטוח באדם שאת מבקשת את עזרתו, בין אם זה פסיכולוג או פסיכיאטר. לדעתי יש חשיבות שתיעזרי גם בטיפול תרופתי, אבל אולי הפעם, גם כחלק מניסיון העבר, יש טעם להתחיל טיפול פסיכולוגי, לבנות אמון, להצליח לשתף גם באמביוולנטיות ופחדים שלך מטיפול תרופתי אך במקביל לא לוותר ולקבל טיפול תרופתי. אני שומע את הרצון שלך לשנות את מצבך, אני חושב שבהחלט ניתן לצאת ממנו, אבל זה דורש טיפול משולב ומחזיק, טיפול פסיכולוגי ותרופתי. דרור

הי, אני לא יודעת מה אנשי המקצוע היו אומרים, כי אני לא מטפלת או פסיכיאטרית. אבל בתור מטופלת: הייתי בעבר במצב מאוד דומה למה שאת מתארת וכן, ניתן לצאת מזה. בעזרת טיפול יצאתי מזה, אני חושבת שסוג הטיפול תלוי באדם ובמה שעוזר לו באופן פרטני, אז לא הכל מתאים לכולם, מה שעזר לי מאוד היה טיפול קוגניטיבי, וטיפול קבוצתי (עם אנשים אחרים שמרגישים כמוני, זה עזר לי מאוד) דרך אגב, את בהחלט יכולה לדבר עם הפסיכיאטר שמטפל בך על מה שקורה עם הכדורים ולקבל כמות קטנה של כדורים בכל פעם. זה לגיטימי וכל מה שחשוב הוא שבהדרגה תרגישי טוב יותר. איך בדיוק עושים את זה תלוי בך ובמי שמטפל בך, זה אינדיבידואלי ואין דרך אחת נכונה לטיפול. אחד מהדברים שבדיעבד הכי פגעו בי בדיכאון היא העובדה שככל שחושבים על משהו יותר זמן כך הוא מתקבע במחשבה ולא מרפה. מאוד עזר לי לצאת מהבית וללכת לטייל לכמה דקות כל יום. למרות שבהתחלה ממש הכרחתי את עצמי. פשוט המשכתי לעשות את זה בלי רצון,ובהדרגה ככל שהדיכאון השתפר כך הגיע גם הרצון לעשות דברים והגיעה ההנאה, למרות שכשהייתי בדיכאון קשה לא העליתי על דעתי שזה אפשרי. אז כן, בהחלט ניתן! דרך אגב,בקשר לפגיעה בעצמך: אפשר לאט לאט להתחזק וללמודלהתגבר על הדחף לעשות את זה, וזה נשאר לטווח הארוך כמו מין נטיה כרונית שאת מודעת אליה אבל לא משתפת אתה פעולה. לפעמים הרצון עולה, ואת לא הולכת אחריו. כמו עם הדיכאון. אבל לא משנה אם מישהו אחר יצא מזה, מה שחשוב הוא מהי הדרך שבה את תוכלי לצאת מזה, כי הכאב שאת מתארת נשמע קשה כלכך. אני שולחת לך הרבה אומץ.

מבקשת לאתר פסיכולוג קליני המטפל בעודף משקל. באיזור חיפה והצפון. תודה.

שלום לך, אני רואה שצירפת מייל, ואני בטוח שחברי הפורום ינסו לעזור לך מניסיונם ככל יכולתם, דרור

היי ביתי בת השלוש וחצי מנהלת עם עצמה שיחות עוד מגיל צעיר כשנתיים לערך.. כשהיתה משחקת בחדר הייתי שומעת אותה אומרת בר ככה לא מתנה גים או בר תעשי ככה בר לא אוהבת את זה וכדומה. לאחרונה היא החלה לדבר גם ליד אחרים לעצמה בר נכון שאת רוצה ככה...ממש מנהלת עם עצמה שיחות ועכשיו היא גם עונה לי אם אני פונה אליה בשאלה בר את רוצה ... או נשמה שלי.. אז היא עונה לי בר רוצה בר כועסת וכדומה. האם זה סוג של חבר דמיוני האם זה טיבעי?

רוי שלום, התופעה שאת מתארת אינה חבר דמיוני, אך למיטב הבנתי אין כאן משהו חריג בהתנהלותה או שצריך להדאיג אותך במיוחד. ייתכן ומדובר על שלב התפתחותי בדיבור, שנכון שאינו נפוץ במיוחד אבל בכל זאת קיים. מבחינה נפשית ברור שהילדה מכירה בעצמה, ברצונותיה וצרכיה. בכל מקרה, את מוזמנת לפנות לפורומים המתמחים בילדים, או לפנות למרכז להתפתחות הילד כדי לקבל חוות דעת נוספת. דרור

שלום רוצה לברר האם אנשים מבוגרים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז יכולים להיות מטופלים ברייטלין ובטיפול שנותנים לילדים או מאוחר מדי אני בת 43? תודה לכם

שלום לך, מבוגרים רבים כיום נעזרים בריטלין כדי להתמודד עם הפרעות קשב וריכוז. את צריכה לעבור אבחון ובמידה ויימצא שיש לך הפרעת קשב וריכוז תוכלי לקבל טיפול תרופתי במינון הנכון לך. דרור

שלום שמי חן בת 26 והורי גרושים שש שנים אמא שלי הודיעה לי שהיא מתחתנת עם חבר שלה אני עצובה מזה וחושבת איך היא יכולה לעשות את זה לאבא שלי ואני לא סובלת את חבר שלה!!!!!!!!!!

חן שלום, אני יכול להבין את העצב והכעס שלך. בכל אחד, גם אם הוא כבר מבוגר יש את ההרגשה שהוא הילד של הוריו. יש את המשאלה שהם יהיו יחד. המקרה שאת מתארת מעורר בך תחושה של בגידה כמעט באבא, הוא נחווה כקרבן, ועבורך זה אולי שם קץ לתקווה שהם ישובו להיות ביחד, או שלפחות לא יהיה להם טוב לבד. אני יכול להבין את כל זה. אבל אני גם חושב שהישארות בהרגשה הזו מצידך לא תמנע את החתונה, אבל תפגע בך. לכן המלצתי היא לנסות ולראות האם את יכולה לקבל את העובדה שאמא ואבא לא יחזרו להיות ביחד, שאמא לא עושה את זה לאבא אלא עושה את זה למען עצמה. לנסות ולראות אותה כאדם שחיייו חשובים לו ושהיא רוצה שיהיה לה טוב. זהו תהליך לא קל, וייתכן שעל מנת להשלימו תזדקקי לליווי מקצועי. בהצלחה, דרור

http://cafe.themarker.com/view.php?t=486614

שלום לך, אני לא בטוח האם זוהי הודעה שאת כתבת, או הודעה שמשכה את עיניך אבל בכל מקרה חשבתי על זה שהנה, ההודעה מופנית לפסיכולוג גבר, כך שלפחות בפורום הזה אנו קיימים. ובנימה רצינית יותר, הדבר שבלט לי יותר מכל הוא הפער הקיצוני בין שתי העמדות שהוצגו בתגובה. העמדה של הפסיכולוגיות, והעמדה של הכותבת. כיצד כל צד מושך לקיצוניות. ותהיתי מדוע זה, מדוע יש צורך לקטב בין העמדות הללו. כך למשל, במקרים רבים ממליצים הפסיכולוגים על תרופות, לעיתים אפילו בכדי להגביר את יעילות הטיפול הפסיכולוגי. כמו כן פסיכולוגים רבים אינם דוחפים להעיר שדים מרבצם, בוודאי שלא ללא רצון ומסוגלות המטופל. אין לי תשובה אם כן מדוע לקטב כך ולהקצין גם את הרגשות הכותבת שנשמע שלצד הרצון העז שלה להתרחק מטיפול, יש גם רצון להיות בתוך טיפול ולהרגיש מובנת, למצוא את השקט המיוחל. דרור

אוף, ליאת, זה כזה דפוק.. שבוע שעבר כתבתי לך שאני אתחיל להיות סייעת. חוץ מאותו רגע רגעי של חשש בו כתבתי, דווקא מאוד חיכיתי לזה. בעיקר בגלל היצור הקטן והמתוק הזה, שהוא באמת אושר גדול. היום התקשרו מהגן, שהם לא יכולים לקבל אותו בגלל כל הבעיות,- אחרי שהם כבר הסכימו לקבל אותו. הם היו מוצא אחרון מאחר שכל (ממש כל), הגנים באיזור סרבו. זה כל כך לא הוגן. יש לו רק בעיות מוטוריות, איחור קל מאוד (מאוד קל) בהתפתחות. חוץ מזה הוא בסדר גמור. איך אפשר לראות אותו לשמוע על כל מה שהוא עבר, הניתוחים והאשפוזים ובמקום לרצות לעזור לו- להגיד -לא. עכשיו חברה שלי ובעלה מתכננים לעבור, כי במרחק שעתיים מאיזור שלנו- יש גן שמוכן לקבל אותו. חברה שלי מיואשת כבר לגמרי ובוכה בלי הפסקה. עכשיו היא רוצה שאני יעבור לגור איתם, איפה שהם יהיו ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לעבור, זה צעד גדול מידי בשבילי. (חוץ מזה שיש לי שלושה כלבים שאני לא יכולה להשאיר לבד- כי להורים שלי גם ככה קשה איתם, אז להשאיר להם לטפל בהם..). אני לא מבינה את חוסר האנושיות הזו. הוא הילד הכי מתוק בעולם, זה כל כל קשה לשמוע שמסרבים לקבל אותו. שבת שלום ליאת יקרה יעל

ערב טוב פרח, תשובתי התעכבה מעט, כי דפדפתי לאחור לבדוק בן כמה הילד עליו את מספרת. לא מצאתי אזכור לגילו, אך כן מצאתי את הזעם שהסיפור שלך הצליח לעורר בי. בורות, אטימות ופחדנות הן בדר"כ האחראיות העיקריות למצבם של החריגים בחברה שלנו. אני הולכת לתת לך עצה לא-פסיכולוגית בעליל, אבל נדמה לי שלפני שאורזים מזוודות שווה להילחם, אפילו בעזרת עיתונאי מקומי שיהיה מוכן לחשוף את העוולה, ולסייע במציאת מסגרת מתאימה. אם תתני יותר פרטים על טיב המוגבלות ועל גיל הילד, אולי אוכל לחשוב איתך ביחד על דרכים פרקטיות יותר לסיוע. בחיי המקצועיים פגשתי כל כך הרבה גננות אמיצות, עד כי קשה לי להאמין שלא תימצא ולו צדיקה אחת בסדום. אשמח לשמוע עוד ליאת

תודה ליאת, התרגשתי לקרוא את התגובה שלך. אכן לא הזכרתי את גילו.. ופה בעצם נעוצה הבעיה מכיוון שהוא מתחת לגיל חינוך חובה. (הוא בקרוב בן שנתיים), מה שנותן לגנים את ה"זכות" לדחות אותו. אין לי בעיה לספר על עצמי ולהיחשף (אפילו בשמי), מתוך הנחה שמעט האנשים שאני מכירה, לא קוראים את ההודעה שלי ומזהים ואם כן – למי אכפת. אך אני מפחדת לכתוב יותר מידי פרטים על הילד או על מצבו מתוך הפחד לחשוף אותו. אמא שלו מאוד דיסקרטית לגבי מצבו (הנדיר) ומעטים האנשים שיודעים מה בעיתו האמיתית. אפילו ההורים של הבעל אינם יודעים.. אם את רוצה, וזה בסדר אכתוב לך על כך במייל. זאת גם הסיבה שפנייה לעיתונות היא לא כל כך אופציה. בגדול- הוא היה מאושפז המון, כמעט מחצית חייו עד גיל שנה, הבעיות הרפאיות מנעו ממנו יכולת תנועה (הוא שכב רק על הגב ) והשרירים מאוד מנוונים.. כך שרק לאחרונה, כמעט בגיל שנתיים, החל לזחול ולעמוד. האשפוזים הרבים המחלות והזיהומים אשר תקפו אותו, גם גרמו לעיכוב בהתפתחות בתחומים שונים אחרים. כנראה ייפתח גן חדש באזור, נראה אם יקבלו אותו לשם. אני מאוד אופטימית, חברה שלי הרבה פחות. אף אחד מהגנים לא אמר מה הסיבה המפורשת לכך שלא קיבלו אותו, כל גן ממציא איזה סיפור אחר.. רובם פשוט לא מחזירים טלפון.. מאוד קשה לי להבין מה הסיבה שבגללה לא מקבלים אותו... בגן האחרון שסירב הגננת הייתה מקסימה ואמרה שהיא שמחה על האתגר ובטח שהם יקבלו אותו ואז פתאום התקשרה ואמרה שהם לא יכולים לקבל אותו ולא פרטה.. (אמרתי לחברה שלי לשאול מה הסיבה המדויקת לסירוב – אך היא לא רוצה) אופס, סליחה על האורך.. אני ממש מודה לך על הנכונות לעזור. זה באמת מחמם את הלב.. יעל

ליאת.. אני עייפה לא מוצאת לי מקום. רוצה להתרחק מהכל. לחסום. צריכה קצת להתכנס כדי לנוח, אבל כולם נוגעים פה כל הזמן. צפוף לי פה. אני ממעטת להסתכל על מי שאני מדברת איתו, משתדלת לסנן את הסביבה שלי.. הכל בי רגוז. אמא שלי מרגיזה אותי. לא רק היא. לפני המטפלת שלי לא יכולתי לסנן אותה בלי להרגיש רגשות אשמה. לא יכולתי לא לעזור לה בלי להרגיש שאני לא בסדר. היום לא היה לי אכפת. אמא שלי- אישה אחת - אמא שלי- אישה אחת.. אני מתכחשת לקירבה בינינו. אל תמשיכו לדבר איתי יותר מדיי זמן- אין לי סבלנות לשמוע. אני לא משתפת פעולה. מסננת.. (נורא לא יפה). בתוך העייפות ובתוך "תפסיקו לגעת בי", מפציעה גם הכרת תודה לגברת הזאת שלי..(גם אם אני לא יודעת אם אני אוהבת אותה.. אולי זה לא הכרחי לאהוב) היא לימדה אותי את המילה נפרדות.. יש מילים שמסמנות התחלה של דרך. אבל אני עדיין לבד בתוך עצמי.. עדיין עייפה מאוד אין לי כוחות לכל הרעש הזה..( ואלוהים, מה היה קורה לי היום בלעדיו..) עדיין לא רוצה שיגעו בי. כל הזמן נוגעים פה.. כל כך צפוף כאן.. רועש לי מדיי.. צריכה לשקוע בתוך התעסקות קטנה, במונוטוניות טיפשית. מרחק. מעבירה משקל רגל לרגל.. בדמיון הכל מגרד אין לי שקט בדמיון יצאתי החוצה לשאוף קצת כוכבים ורוח. דמעה חמה ומלאה כבר מתגלגלת.. בחלון שלך אור מסכימה להסתכל עליי מרחוק? מפחיד להיות לבד בחוץ..

שלום לילך, השורות האחרונות שלך פתחו לי צוהר (תרתי משמע) דרכו אפשר לראות אותך, בלי לגעת בחוסר זהירות או בדביקות איפה שכל כך מגרד. צאי לך לסיבוב באוויר הקריר, ותראי אם נכון לך, המרחק. נסי לחדד את ההקשבה לקולות, לזהות את מקורותיהם. האם יש בהם מילים, ניגונים, מקצבים? אנחנו נישאר כאן בשבילך, עם אור בחלון, ונחכה שתזרקי בחטיפה מטפחת משי או כפפה שנרים לך... ליאת

ליאת יקרה, חיוך רפה של סוף היום ועצימת עיניים של תודה.. עכשיו מתנגנת לי שלישיית גשר הירקון בראש וזה רגוע ומכניס קצת רוח סיימתי עם חיוך.. כשאני מנסה לחשוב, כמו שהצעת, ולחדד את ההקשבה לקולות, צצה לה בדמיון דמות קומיקס עצומת מימדים ושחורה, כמו ג'יני שחור שמתרומם ומתרומם כנגדי, עם עיניים גדולות ובוערות מזעם. "שלא תעיזי" היא אומרת לי במבט, "אני אחנוק ואמחץ אותך". היה לי חלום כזה, לפני כמה חודשים. הבבואה שלי במראה הישירה אליי מבט דומה. שבוע עמוס מחשבות.. הייתי רוצה להביא את כל זה לפגישה אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. מרימה עיניי לחלון שלך והאור עוד דולק. מרגיע.. שבת נעימה לך, לילך

אחחח, לילך, כמה מצאתי את עצמי בדברים שלך. לא תמיד אני מרגישה ככה, אבל בשבועות האחרונים, כל מה שאני רוצה זה קצת שקט. ודווקא עכשיו, הכל רועש ועמוס (בחוץ, אבל הרעש חודר פנימה כמו פטיש קונגו לראש). כשמישהו מתחיל לדבר איתי אני צועקת לו (בלב בשלב זה...:- ) 'תניח לי לנפשי', במקרה הטוב ו'סתום כבר', במקרה הרע. לא מבינה איך מעזים לפנות אלי, אחרי שצעקתי כל כך חזק. אני קצרת סבלנות בימים אלה, כמו שלא הייתי מעולם. ממש בלתי נסבלת לפעמים. מאחר שאני מודעת לזה, ביקשתי סליחה מכל מיני אנשים, על זה שאני ככה. בדרך כלל סולחים לי. החלטתי שמחר אני ביום בהייה. לא יוצאת את פתח הבית, בניסיון לאגור כוחות לקראת שבוע מטורף במיוחד. אני יודעת שאנחנו לא מדברות על עומסים מאותו סוג, אבל איכשהו המילים שבחרת בהודעה שלך, התאימו לי בול. מקווה שזה בסדר שנדבקתי... וליאת, כש*את* מדברת, מתחשק שתמשיכי לדבר לעולם. משום מה הדיבור שלך, לא מרעיש, לא מציק, לא מגרד, לא מעמיס. איכשהו המגע שלך, תמיד נעים. שבת שקטה יעלה

רק לתקן ולומר ש"צפוף לי פה" זה צפוף בבית (או בי) לא פה בפורום.. וסליחה אם... לא יודעת.. פשוט סליחה אם... לא יודעת :-) קשה למצוא מילים. עשיתי ברדק בימים האחרונים (בעיקר לעצמי אני חושבת), אז סליחה עכשיו אני מדמיינת חתול :-) (אולי כמו נמש) שמתרוצץ כמו מטורף בכל הבית, במן אמוק כזה, ולבסוף קופץ, כנראה בלי כוונה, ונתלה בציפורניים בוילון. וככה, הלב עדיין דופק והולם במרץ והנשימה מהירה, אבל הוא תלוי שם גבוה, מתנדנד לאט ובשקט מצד לצד..בניגוד גמור לריצה המטורפת מקודם. הוא שקט וקצת המום. איך הוא הגיע לכאן?מתבונן מסביבו בפליאה (של אדיוט?).. החתול הזה הולך לישון עכשיו.. לילה טוב, (ותודה) ל.

לילכונת, גם אני נדחפת, כי ברור לך שאני לא יכולה להמשיך לשתוק אחרי אזכור כזה של נמש... אבל למה, להיתלות על הוילון אם אפשר להיתלות על הגב של הוטרינר? (סיפור אמיתי, אבל לא שלי...) דמייני לך בבקשה וטרינר צועק אחד, שמסתובב סביב עצמו בנסיונות להוריד מהגב חתולה לחוצה אחת... (אני התגלגלתי מצחוק, ויסלח לי הוטרינר...) או שאולי... דמייני לך מין נמש שכזה, שנתלה על החזה של חברה שלך, ומשחרר ממנה צרחה של בהלה (וכאב...). זה דווקא סיפור אמיתי שלנו, שלי ושל נמש. קרה ממש ביום שבו מצאתי אותו. שם כבר הייתה לי בעיה של צחוק, שהוחנק בכוחות-על כדי לוודא איתה שאין נזקים של ממש. (כל פעם שאני רואה אותה, היא מעירה לי משהו על המאורע. מזל שאנחנו לא מתראות לעיתים קרובות כל כך...) סתם רציתי להעלות חיוך על פניך... מקווה שהצליח לי, ולו לרגע... חושבת עליך, נועם

אני באמת כבר לא יודעת מה נכון או לא נכון להמשיך בטיפול , להיפגש איתה יותר , או פשוט להפסיק , כמעט שנתיים בטיפול ואיכשהו משהו לא מצליח ,הלוואי שמישהו היה אומר לי אם זה נכון להמשיך , אם ככה זה אמור להיות שאני רק סובלת יותר ויותר , וככול שהזמן עובר אני לא מרגישה באיזה תהליך של שינוי לטובה להפך .. בתהליך של השלמה שאין מה לעשות איתי כנראה איזה תקלה בייצור .. ואני באמת לא מצליחה להבין איך טיפול אמור לעזור ? לא מרגישה שגילתי שום דבר חדש אלא רק חיזקתי את הפחדים שלי ..

שלום למיואשת, אני מזמינה אותך להביא את הלבטים שלך אל הטיפול, ולהעלות ביושר גם את הספקות אשר למידת יעילותו. לפעמים, שינוי הגישה הטיפולית או סיוע תרופתי יכולים לקדם את הטיפול בצורה משמעותית. שווה להתייעץ עם פסיכיאטר ולבדוק אם יוכל להתאים טיפול שייקל על סבלך. נדמה לי שמוקדם להתייאש ולהרים ידיים. בהצלחה ליאת