פורום פסיכולוגיה קלינית

לאחר תקופה ארוכה של הכחשה, הדחקה..מבינה שמשהו ממש לא בסדר..אני בת 30, רווקה,סובלת מבעייה רצינית בדימוי הגוף...כל החיים נאבקת במשקל וכשכבר מצליחה לרדת במשקל וחס וחלילה נראית טוב עולה מייד בחזרה...לפעמים נדמה לי שעודף המשקל הוא מעין הגנה..לא התעללו בי מינית מעולם..חושבת שפשוט שכבת השומן היא שכבת הגנה...לא יוצאת לבלות..לא קונה בגדים...מבודדת את עצמי מחברים..ובחיי היומיום אני מרגישה שיש לי מסיכה...נראית מאושרת אך מבפנים דיכאון..מרגישה לא יוצלחת..לא חכמה...לא מספיק טובה לכלום..מעולם לא היה לי קשר רציני עם בחור..ואני נמנעת מלצאת עם בחורים למרות שאני בחורה נאה ולא חסרים מחזרים...מה לעשות? איזה טיפול יעזור לי? פסיכולוגי? פסיכיאטרי? אשמח לתגובה. בתודה kin

שלום kin נשמע לי שההבנה אליה הגעת היא הבנה אמיצה ומשמעותית, היכולה לשמש אותך כצעד ראשון בדרך לשפר את תחושותיך ואת חייך. לפי תיאורך הייתי פונה תחילה לטיפול פסיכולוגי. בטיפול עצמו, ובמחשבה משותפת עם המטפל, הייתי בודק את גם הכדאיות של שילוב של טיפול תרופתי, בהתאם לכיצד שתרגישי באותו הזמן. בהצלחה דוד

רציתי לשתף אותך במחשבה שעלתה בזמן שקראתי .. אני סבלתי מהפרעות אכילה מכל הסוגים, אנורקסיה בולמיה ואכילה כפיתית. ומסקנתי היא שאנורקסיה נובעת מתוך רצון להתבלט ואכילה מרובה נובעת מרצון להעלם.

שלום דוד איכשהוא כשאתה מגיע משהו נרגע בי. רציתי שתדע תודה שהנך

שלום ת. תודה לך על המילים החמות דוד

רציתי לקבל פרטים לגבי הטיפול ביופידבק , איפה ניתן לקבל אותו והאם למישהו שסובלת מחרדות מאינטימיות וכוו ובנוסף סובלת מורטיגו יכולה לעבור את הטיפול?

שלום טלי אני לא מומחה בטיפול בביו-פידבק, אבל למיטב ידיעתי ניתן לקבל אותו בלפחות חלק מקופות החולים. בנוסף, ישנם מטפלים פרטים שונים, שאם את מעוניינת את יכולה לבקש ואנשים בפורום, במידה ויהיו להם המלצות, ישלחו אותן למייל האישי שלך. בנוגע לשאלה האחרת, טיפול בביו-פידבק מתאים במיוחד לשיכוך חרדות. במובן זה הוא יוכל לתת פתרון, ייתכן חלקי יותר או חלקי פחות, לחרדות בהתמודדות עם אינטימיות. אני, בכל מקרה, הייתי ממליץ לא להסתפק בכך ולפנות גם לטיפול רחב יותר, אך זו רק דעתי ויש שיתנו לך תשובה אחרת. מילה של הזהרה: תחום הטיפול בביו-פידבק אינו מוסדר בחוק, ולצד מטפלים מעולים באמת, ישנם אנשים שלא עברו הסמכה מתאימה או מספקת לכך. חשוב מאוד לברר את הרקע ומידת ההסמכה של האדם אליו תגיע בסוף. בהצלחה דוד

אני לא ביישנית, אבל לא אוהבת לדבר על עצמי. וזה מקשה מאוד על הטיפול שאני רוצה אותו מאוד, ומאוד מפחדת שהמטפלת תחליט יום אחד להפסיק את זה בגללו. לפני שבוע היא התעצבנה עלי מאוד ואפילו צרחה ואז סירבתי לדבר איתה עד שנרגע. חזרנו עכשיו לפגישות, אבל אני איבדתי בה אימון , ועכשיו קשה לי יותר לשתף אותה, אני מרגישה שבכל פעם שאני לא אתנהג לפי רצונה היא תצעק עלי או יותר נכון תצרח. מהפגישה הראשונה גיליתי להא תהקושי שלי בחשיפה לאחרים והקושי בלדבר על עצמי, אבל היא אמרה שאני אלמד את זה עם הזמן. עברו עד עכשיו שנה ותשעה חודשים וזה עדיין אותו הדבר. אם אתה מעריך את המצב לפי הנתונים הנ"ל, האם זה נראה לך נורמלי? טבעי?

שלום נילי את שואלת על נורמלי וטבעי, וזה דבר שקשה להעריך מפה. מה שקורה זה מה שקורה לך בחדר וזה, כנראה, חלק מההתרחשות הטיפולית, שחלקה לפחות משמעותי עבורך ועבור חייך. הקושי בטיפול הוא הקושי בחיים, ולכן ההתמודדות איתו בטיפול היא גם הטיפול עצמו. אני מבין כי עברת משבר וזעזוע סביב ההתפרצות של המטפלת. נראה לי חשוב לדבר איתה על העניין, להבהיר את תחושותייך ולהמשיך להפיק, ככל שאת יכולה, מהטיפול. בהצלחה דוד

שלום דוד ומה שלומו? הפגישה היום התחילה נורא, לפחות לדעתי, ונגמרה דווקא בסדר.. עדיין לא קרובה אליה במיוחד אבל אתן לשבוע לעשות את שלו. היא הפתיעה אותי היום, בתחילת הפגישה, בבנאליות של איך שהיא ניהלה את הדברים.. סוג של "פרידה- פרק א'- מדריך למטפל".. לא כיף כשזה שקוף כל כך.. זה נעשה לי לא אמין. דיברה (עוד ועוד ועוד) על כמה פרידה זה דבר קשה. כל כך העיק! לא כי זה לא קשה, אלא כי כבר דיברנו על זה וכי היום וגם בשבוע שעבר פרידה היא לא דבר כל כך נורא בשבילי. אני באמת מרגישה עם זה בסדר. כל המהלך הזה היה כל כך שקוף שהשתעממתי ונעשיתי קצרת רוח. הרגשתי שהיא אוספת ומכנסת את הדברים, נותנת מקום לתחושות וקשיי פרידה... זה נשמע בסדר כשאני כותבת את זה כך, אבל שם זה הרגיש כמו מהלך מתוך ספר. לא הרגשתי *אותה* בתוך זה- הרגשתי רק מילים, רק אמירות מוקראות מאיפשהו. זה גם כל כך לא תאם את התחושה שלי... לא יודעת, בימים כאלה אני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להיפרד. שזה בסדר. שאולי כבר מזמן היינו צריכות. לא, אני חוזרת בי מהאמירה האחרונה :-) אחרי ש"הצטרפתי" לפגישה הגענו לדבר על כמה דברים חשובים, אני חושבת.. אמנם לא הרגשתי קרובה אליה, אבל הצלחתי לשתף ולהביא דברים, שזה כנראה טוב.. בסוף הפגישה היא אמרה שהיא מאוד נרגשת ממה שעשינו היום. שחיברנו יחד דברים ברבדים עמוקים. הסתכלתי עליה ולא הרגשתי כלום. שמחתי לשמוע שהיה לה מעניין (באמת שמחתי), אבל אני לא הרגשתי כלום. כל הזמן חשבתי לעצמי אם היא מחבבת אותי כמו שהיא מחבבת את התהליך. דוד, זו יכולה להיות עמדה טיפולית לא להביע חמימות במילים? זה לא מספיק לי..זה כל מה שאני רוצה ממנה וכבר שנה וחצי לא מצליחה לסחוט יותר ממה שהיא נותנת. למה טיפול לא יכול להיות "חברי" יותר, באהדה שיש בו, בחיבה, בחמימות..? זה כל כך חסר לי.. אני מרגישה שאני מקבלת את זה יותר כאן מאשר ממנה. היא מרגישה לי כאילו היא באה לעבודה. והיא עושה רוב הזמן עבודה טובה- היא קשובה ואיתי וזוכרת את כל מה שאני מספרת לה, וחושבת איתי בקול רם, אבל אני לא *מרגישה* *אותה*. לא מרגישה ממנה משהו רגשי- רק הבנה של ארועים, יכולת טובה יותר או פחות לקשור את הדברים יחד.. זה מכאיב לי. אני שואלת את עצמי אם היא מרגישה משהו כלפיי. מרגישה באמת- מרגישה אותי. לא רק מבינה תהליכים וכל המסביב, אלא אוהבת את מי שאני. מתחברת אליי. אומר את האמת, אני חושבת שאנחנו שונות. שגם אני לא לגמרי מתחברת אליה- משהו בה: בהבעות הפנים, באינטונאציה, בבחירת המילים שלה משעמם אותי. אולי זו בעיה שהאדם שמטפל בך קצת משעמם אותך. זה לא עניין של חוכמה או יכולת- היא כן מטפלת טובה.. פשוט.. לא יודעת.. אולי זה הדדי? אולי גם לה קשה להתחבר אליי? אולי היא מתחברת יותר לתהליך הטיפולי מאשר אליי? מקווה שעבר עליך יום נעים, אני הולכת להשקיע את מחשבותיי בין שמיכות קיציות שנ"צ של אחרי הגברת.. נתראה כשתבוא, לילך

רק רציתי להגיד שתמיד כיף לקרוא ולהזדהות איתך במה שאת רושמת :)

שלום לילך השאלות שלך, לא בפעם הראשונה, מעוררות תגובות רבות, וגם מחשבות רבות, אצלי כמו אצל אחרים בפורום. מבין מחשבות אלה, הייתי מציע היום את המחשבה על מה שמתרחש לך, לעיתים יותר ולעיתים פחות, בתהליך הפרידה. ניכר שאת מתבוננת עליו מבחוץ. בסקרנות מדעית כמעט. אוסף פרפרי הפרידה שלך. וגם כאשר יש התרחשות בחדר, המטפלת חווה ומרגישה דברים ואת מתבוננת מבחוץ, ולא מצליחה להרגיש דבר כמעט. נדמה לי שכבר כתבתי על כך בעבר, אבל בעיני זה המנגנון שאת צריכה להכיר בעצמך - תגובת הריחוק וההתבוננות מהצד הנוצרת בך, מנין היא מגיעה ומה השלכותיה. עבורך, לא עבור המטפלת. היא תדאג לעצמה, המחויבות שלך היא לעצמך ולהפקת המירב שאת יכולה מהתהליך. מחשבה שניה, שהיא בהחלט יותר שאלה ממחשבה, היא ביחס למקום שלך בפורום מול המקום שלך בטיפול. את כותבת על כך מעט, ולדעתי זו שאלה חשובה: מה המקום שמקומות שונים אלה תופסים עבורך? כיצד הם מתייחסים אחד לשני? האם כל השפע והעושר שאת מביאה לכאן מגיע לטיפול? ואם לא מדוע ומה זה משרת? אלה כמובן רק חלק מהשאלות בהקשר זה, שנדמה לי שכדאי לך לבדוק עוד - עם עצמך, בטיפול, וכמובן גם כאן, עם תושבי הפורום כולם. להתראות דוד

שאלות מאוד קשות שאלת.. קשה לי לקריאה השתתקתי לילה טוב ותודה, (הכל בסדר) לילך (ותודה גם ל 'סתם מישהי' ) להתראות

לילך חמודה , דוד ממש 'סחב' לי את השאלה .(סליחה דוד..) תמיד הסתקרנתי לדעת האם הפסיכולוגית שלך יודעת שאת רושמת ,ובעיקר ,האם היא קוראת את הדברים? יש לי הרגשה ,שלא , כי אם כן ,התכנים בטיפול היו מקבלים תפנית שונה ממה שאת מורגלת בו, סתם ,דברי סיכום ופרידה משעממים...(כך בכל אופן אני חושבת ,ואולי אני טועה. ) גם אני כמוך, באופיי, די מאופקת. בעבר, הייתי אצל מספר מטפלים ,וכולם התיחסו אלי ,אותו יחס דומה , לפי מידת איפוקי , יחס ,שהוא נעים ומסביר פנים ,שהחברות והספונטניות היו נעדרים בו .זה כאילו ,שהם קראו מתוך דף הוראות נסתר איך 'לאכול' אותי .כמובן ,שלא אהבתי את זה ,וזו גם הסיבה שהחלפתי מטפלים. גם הבנתי, שהבעיה, בעצם , טמונה בי ,שמן הסתם ,הם התנהגו אחרת ,עם כאלה שהם שונים ממני . כך, התנהגו אלי מורים בבית הספר ,בוסים בעבודה ,חברים והסביבה .רק עם אנשים קרובים באמת ,הצלחתי להיות מה שאני . רציתי רק לחזק ,את מה שאת יודעת ממילא, שלנו יש חלק די נכבד ,באיך שמתיחסים אלינו. ולא הייתי ממהרת להסיק את המסקנה ,שמדובר בעמדה טיפולית.(מסקנה שהיינו שמחים לאמץ..) אגב לילך,אני מאוד אוהבת לקרא את לבטייך,בהקשר של יחסייך עם המטפלת,שאלות שהעסיקו גם אות ,שנטחנו במחשבות וללא קול. (וגם ללא מענה..) תמשיכי לעדכן - :- ) ריקי.

תודה רבה ריקי.. ריככת קצת את התחושה נעים שגם את משתפת קצת :-) לא יודעת מה עשה לי כל כך קשה, אבל לא כל כך בא לי לחשוב על זה ולא כל כך בא לי לכתוב על זה. (וסליחה דוד אם אני מעוררת אי נוחות גם בך. זה כנראה שלי לגמרי). קמתי בבוקר עם תחושה קלה של זונה (כן, סליחה על המילה הלא נעימה).. הצגתי את מרכולתי בשביל קצת חיבה ואהדה. כשאני חושבת על זה לעומק זה די מגעיל אותי, לכן אני לא רוצה לחשוב על זה לעומק. בלשכוח אני בדרך כלל טובה. פתאום לחשוב בקול רם עם כל כך הרבה אנשים נראה לי מאוד תמוה ומוזר- גם עם כל הוירטואלים שאני מכירה יותר וגם עם כל האנונימיים שאני מכירה פחות, גם עם המטפלת וגם עם חברים. נתתי לעצמי סטירת לחי חזקה אתמול. מה אני עושה פה כבר שנה וחצי? זה באמת קצת מגוחך.. זה גם באמת לא מתאים למה שזכרתי ממני. אני חושבת שאני לוקחת לי פסק זמן מכאן. אני לא רוצה לכתוב יותר. לגבי הסקרנות- חלק מהדברים מגיעים אליה, חלק פחות. הדברים שבאמת מטרידים אותי מגיעים, גם אם מאוחר יותר וגם אם משוללת מהם הקנטרנות שמאפיינת אותי כאן לאחרונה. אתמול היה לי קשה אבל קמתי בבוקר בתחושה שהיא לא כל כך רעה, הגברת, ושהנימה המתנשאת והיהירה בהודעה המקורית שלי פה קצת דוחה אותי ממני. ספגתי דחייה מעצמי ... 1:0 לא יודעת למי כמו שאומר ד"ר אמט ג'יי בראון See you in the future ביי, לילך

שלום, קשה לי מאוד בחיים כי אני מאוד רגישה לסביבה וקולטת מהר מאוד מניעים נפשיים ונסתרים של בני אדם. אני מזהה מהר מאוד צביעות והתנשאות (כמעט אצל כולם) ורואה את מניעי האגו האמיתיים שמכתיבים לזולת את התנהגותו ולכן כמעט ואיני מוצאת אנשים עימם ארצה להיות ממש בקשר קרוב. בנוסף, ברגע שאדם התגלה כחסר אנושיות במובנים מסויימים וכמונחה ע"י האגו - כל ההתנהגות שלו נראית לי די צבועה ומכוונת להשגת מטרותיו ואיני יכולה עוד לסבול אותו. אני מפתחת כלפיו וכלפי המין האנושי תחושת בוז. מקורה של הרגישות הזו הוא באגו השביר והמפוחד שלי, אשר מנסה ל"מפות" את האנשים שבסביבתי כדי שאדע ממי עלי לצפות להיפגע וממי פחות. כך אני מעבירה את ימי בנסיון למצוא אנשים מהם לא אפגע, אבל על פני השנים גיליתי שכמעט ואין כאלו. אנשים אינם מודעים ופוגעים על ימין ועל שמאל: מתנשאים על נקודות חלשות (שומן, למשל). היות ולא אצליח לתקן את האנושות אני משתדלת להלך בתוך שריון מזכוכית, ונאבקת מול הפגיעות החוזרות ונשנות של בני אדם. מה יכול טיפול פסיכולוגי לתרום למישהי שזו השקפתה על בני אדם? ולא, זה לא רק בגלל דמויות מפתח בילדות שלי, אני פשוט עדה לכך שרוב בני האדם אינטרסנטים וצבועים, מתחנפים או רודנים ובעצם כל מערכות היחסים שאינן אינטימיות מטבען הן די תועלתניות. לאחרונה נוכחתי בכך אצל הבוסית שלי (פסיכולוגית חינוכית במקצועה!). היא מאוד אכזרית בכל מה שקשור לחולשות אנוש ונדמה לעיתים שאנשים עבורה הם מריונטות. היא אמנם הגונה ומנומסת אבל אינה מגלה כל סובלנות לחולשות או לרגישויות של בני אדם. לפעמים היא מזכירה לי את הנאצים באכזריות הזו שלה, למרות שאני יודעת שיש לה גם מעלות טובות. איך אפשר למצוא מקלט רגשי בתוך עולם שכזה?

שלום אכן, נשמע כי זו חוויה קשה לתהלך בעולם עם תחושה של סכנה, בוז והתגוננות כלפי כל האנשים המקיפים אותך. בנוסף, נשמע גם כי זו תחושה לא יעילה: היא לא מצליחה למנוע ממך את הסבל וגם שריון מזכוכית לא מסנן את המתרחש והוא פגיע למדיי בפני עצמו. העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא לנסות לשנות את התפיסה הנוכחית שלך על בני אדם. היא משרתת אותך בכך שהיא מכינה אותך לגרוע מכל - את מסתובבת דרוכה, מצפה לגרוע מכל ואינך מופתעת ממנו- אבל המחיר שאת משלמת בשלה הוא מחיר של בדידות וסבל. כיצד עוד התפיסה הזו משרתת אותך? האם את יכולה להחליף אותה בתפיסה גמישה יותר, שתאפשר לך יותר אושר? אלה שאלות שכדאי לך מאוד, לדעתי, לבדוק בטיפול. המצב הנוכחי, של להסתובב בשריון כבד ומגביל, אינו נשמע לי כמו משהו שכדאי להשלים איתו ללא מאבק. להתראות דוד

עברתי לפני שנה הפלה(הייתי בטיפול קצר עקב הדיכאון) כרגע אני בהריון(כבר הגעתי לצמצב כזה שרק הריון יכל לשמח אותי בחיים ולא שום דבר אחר) היתי בחרדה נוראית עד השבוע ה-12 כרגע אני מאוד שמחה ומאושרת אבל יש לי כל הזמן או סיוטים(לידה ועוד) או סתם חלומות שכל הזמן אני במבחן ואחר כך בבוקר אני מרגישה שבורה ועייפה מאודאיך אני מפסיקה אותם(אין לי כרגע כסף לטיפול)

שלום לפלונית אלמונית תראי, את די ממלכדת אותי פה. כי יחד עם השמחה על ההריון את חווה גם פחדים וחרדות, המפעילים עליך לחץ ומתח לא מבוטלים. והתשובה הברורה לכך היא לפנות לטיפול. לעבור הריון היא משימה קשה ומעוררת חרדות בפני עצמה, במיוחד לאחר הפלה. אין סיבה שתעברי את זה לבד. אם את לא יכולה להרשות לעצמך את ההוצאות, נסי לפנות למרפאה לבריאות הנפש במקום מגורייך, שם ניתן לעיתים לקבל טיפול מוזל מאוד או חינם. אם גם זה אינו אפשרי, אני יכול רק להציע לך להעזר באדם קרוב, ולשתף אותו בפחדים העוברים עליך. אבל ברור שאת חייבת לדבר עם מישהו, לא לסחוב את כל זה לבד. בהצלחה דוד

אני בחור בן 22 . מאד קשה לי בחיים. כך אני מרגיש. אני כל הזמן חושב ודואג מה חושבים עלי? אני מאד בקורתי כלפי עצמי. אומרים לי שיש לי דימוי עצמי נמוך והערכה עצמית נמוכה. אולי!! יתכן שהם צודקים. אני בחור לא גבוה (1.68) ונראה צעיר לגילי. ואני חושב שכל זה גורם לי קושי חברתי. (למשל להתחיל עם בנות, מי תרצה להסתכל עלי? כולן מחפשות גברים גבוהים וחזקים שמקרינים גבריות חזקה ובטחון עצמי!) --מה עושים? איך משתפרים ומשנים את ההרגשה? (בתקווה שזה ישפר את מצבי החברתי).

שלום דור חשוב לי לתקן אותך: הסיבה לקושי החברתי שלך היא לא הגובה שלך או באיזה גיל אתה נראה. הקושי נעוץ באיך שאתה מתבונן על עצמך ובדברים השליליים שאתה אומר לעצמך, לגבי עצמך. העולם מלא בגברים ונשים נמוכים, גבוהים, רזים, שמנים, יפים יותר ופחות, שיוכלו לספר לך כי הדרך להתחלה ולשמירה של קשר חברתי וזוגי אינה תלויה באופן אקסקלוסיבי במראה חיצוני כזה או אחר, אלא בעיקר (גם כפי שאתה כותב, אבל לא רק)בתחושה שהאדם משדר ובבטחון שהוא מקרין ביחס לעצמו וערכו. בפורום זה יש בוודאי לא מעט נשים וגברים שיוכלו לאשר לך את זה מניסיונם הם. האם כל הערך שלנו מסתכם בחיצוניות? ואכן, כל זמן שאתה חש לא בטוח לגבי ערכך הדבר מוקרן החוצה ומקשה על סיכוייך בתחום החברתי. בהתחשב בכך, ובכך שכפי שאתה כותב הדבר גורם לך להרבה מצוקה וסבל, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבדוק כיצד אתה מצליח ליצור שינוי בדרך בה אתה רואה את עצמך ומעריך את סיכוייך לקשר. חבל שתסבול לחינם. בהצלחה דוד

שלום לך, יש לי 2 שאלות 1) בכל פעם שאני עובדת על נושא שאני ממש שונאת לדבר עליו, התלות שלי במטפלת והצורך שלי בה עולה מאוד אבל אז אני דווקא עושה את ההפך למרות העידוד שלה, אני נשארת עם הדברים לבד, עד הפגישה שאחרי, ונלחמת בתורך שלי בה שתרגיע אותי ובקול שלה. ואני אפילו "מענישה" את עצמי אם אני מתקשרת בשעות שבהם אני הכי חלשה. יש לציין שאני אצלה שנתיים, ועדיין לא בכיתי אצלה. אני תמיד מאופקת וכשאני יוצאת מהפגישה אני מרגישה בלחץ ובכאב בכל הגוף מרוב התאפקות (ברגש, בדיבור, בישיבה...). 2) למה לא משתמשים בשיטת המשחקים עם המבוגרים (כלומר לתת לי לשחק במשהו ותוך כדי לנהל את השיחה)? מה ההבדל? והאם מבוגרים עוברים מבחני אינטלגציה למשל? או אישיות? תודה רבה לך

שלום שני נשמע שאת נקרעת בין הצורך להעזר, לתת אמון ולהתמך לבין החשש מכך והרצון להסתדר ולהתמודד בכוחות העצמך. באיזשהו מקום נדמה כי להעזר נחווה בעיניך כסימן לחולשה, אולי משפיל או אסור, ופותח אותך לסיכונים של נזיפה או לגלוג. ברור כי הקונפליקט הזה מחמיר כאשר את מתמודדת עם תכנים קשים, אז את מרגישה יותר זקוקה לעזרה, אך גם חווה יותר את האיסור על כך. דבר זה מתבטא בקושי לבכות וגם בשאר סימני המתח והמאבק לשליטה והתאפקות שגופך מפגין. השאלה השנייה שלך מעניינת מאוד. למעשה, לעתים ניתן להשתמש בשיטת המשחקים עם מבוגרים, אבל הדבר תלוי במטפל, במטופל ובסיטואציה שנוצרת. אם את מרגישה צורך לכך בזמן הפגישות את בהחלט יכולה לשאול את המטפלת שלך לגבי עמדתה בעניין. חשוב לי לומר שבמובן מסוים הדיבור, אצל המבוגרים, הוא שמחליף את המשחק, וכמו שניכר פה בפורום פעמים רבות, גם השפה, הלשון, היא כלי משחק ומשהו להשתעשע איתו, לבטא את העולם הפנימי וליצור יצירות שונות. בנוגע למבחנים, מבוגרים בהחלט עוברים מבחני אינטליגנציה ואישיות שונים, בהתאם למצב ולצורך. להתראות דוד

שלום דוד, אתה פשוט לא ענית לגבי החלק הראשון. מה אני אמורה לעשות עם הפחד מהתלות? עם הכאב שאחרי ההתאפקות הזו? עם השליטה בבכי וההפרצויות שבאות עקב הפגישה בחיי היומיום כי לא הצלחתי להוציא את זה בפגישה. האם זה נחשב לטבעי אחרי שנתיים טיפול אשמח לקבל תשובה מפורטת והאם המשחקים הם אותם משחקים של הילדים או שיש דבריחם אחרים.! אני פשוט צריכה משהו לשחק איתו, להתעסק איתו כשאני מדברת על עצמי! למה? תודה רבה

שלום, אני מכינה עבודת מחקר במסגרת תוכנית מול"א מטעם בר אילן, והייתי שמחה אם אחד המומחים יענה לי בהקדם- 1. האם סטיגמות לוקחות תפקיד מפתח בעיצוב התנהגות? 2. האם קרה מקרה בו אדם הזדקק לטיפול בעקבות סטיגמות? 3. האם ישנו שימוש בסטיגמות במהלך טיפול פסיכולוגי? 4. ממה מושפעת התנהגותנו כבוגרים לרוב? 5. מלבד כינויים שמודבקים בילדותנו, מה עוד ניתן להגדיר כ"סטיגמה?" תודה רבה מראש :)

שלום מירי לצערי, נדמה לי שהפורום הוא לא הכתובת המתאימה למתן תשובות מפורטות לכל השאלות שאת שואלת. את התשובות עליהן הייתי ממליץ לחפש בספרות המחקרית הרלווונטית, המתייחסת רבות לסטיגמות והשפעתן בחברה. בנוסף, הייתי ממקד את תחום החיפוש לא בפסיכולוגיה הקלינית בהכרח, אלא יותר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, שהרבתה לחקור את הנושא. בקצרה, אכתוב שאין ספק כי לסטיגמות, כמו לכל מבנה מחשבתי כוללני אחר, יש פוטנציאל להשפיע רבות על חשיבתו של אדם. עד כמה מתרחבת השפעה זו היא שאלה המשתנה בין אדם לאדם. אדם יכול לפנות לטיפול כאשר הוא חש, או שסביבתו משדרת לו, כי הוא בעל דפוסי חשיבה נוקשים, המעוורים אותו מלראות את מכלול המתרחש סביבו. אין לי ספק שאנשים פונים לטיפול משום שנפגעו מסטיגמות הרווחות בחברה- עם זאת הפתרון לקושי כזה, בעיקר, נעוץ לדעתי בשינוי חברתי יותר מאשר אישי. אינני בטוח עד כמה כינויים שהודבקו בילדות יכולים להתאים למושג הסטיגמה, הכולל בתוכו, כאמור, מבנה מחשבתי ותפיסתי כולל, המקריב את התפיסה האינדיבידואלית לטובת תפיסה רחבה ומכלילה יותר של קבוצות התייחסות שונות. בהצלחה בעבודה דוד

של דרור דוד וליאת בפתיחה? ראיתי שיש פורומים אחרים עם תמונה של מנהל הפורום.. כמו אצל גידי רובינשטיין.. וסתם.. תהיתי והייתי סקרנית.. פתאום אתם מיסטיים- מסתוריים - אולי .. סתם השתעשעתי בדמיון- אולי... אתם לא כשאר האנשים... ו..סתם- מעניין איך הקול שלכם נשמע בטל'. רציתי פעם לשמוע איך זה במשיבון אבל מעולם לא העזתי כי אני לא מטרידה! זה נראה לי חולני גם אם זה סתם בשביל סקרנות. והייתי כועסת על עצמי לאחר מכן אילו עשיתי כן. אני אפילו לא מעיזה לגלוש לתחום כזה. אני לא מאילה אפילו שישלחו מייל לתיבה פרטית שלכם. לא, הפורום- זה הגבול שלי. גם אם לפעמים לא מועלות הודעות שלי - הפורום מבחינתי זה הגבול. אף פעם לא ממשיכה מעבר. ו..סתם שאלה- זה שיש טל' סלולריים שלכם באינטרנט לא גורם להטרדות רבות מצד מציקים?? סתם.. אתם לא קצת פוחדים שיש מישהו נניח שעלול לכעוס או להתאכזב מכם, להתאכזב מהתשובה, מאי העלאה של ההודעה וכו' ונניח נפלתם על איזה פסיכופתשיכול להטריד ולמרר את החייםוזה...במקרה הטוב..במקרה הגרוע אווו....ספוקי...טוב אני.. .אני קיצונית, הא? אבל זה יכול לקרות.. אני למשל, הייתי פוחדת לפרסם טל' שלי בפורום ועוד בעל אופי כזה.. בעיקר אם אני המנהל שלו- לכו תדעו מי מהצד השני של הקו. לרוב יש כאן אנשים טובים בסה"כ עם מצוקות רגשיות שזקוקים לתמיכה רגשית אבל..לכו תדעו... במי יום אחד תתקלו..בכל המרחב העצום הזה.. תודו, יש בזה סיכון מסויים.. או שכפסיכולוגים אתם חסינים...ואתם לא פוחדים בכלל משום סוג של בני אדם.. איזה כיף לכם...

אם דוד יהיה נחמד, ויעלה את ההודעה. אוכל להרגיע לך טיפ טיפה את הסקרנות. ליאתי, מדהימה הרבה יותר ב-מ-צ-י-א-ו-ת!!! מי שאוהב אותה, ואת המילים שלה מאחורי המסך, ימות עליה במציאות (חוץ מהרוע לפעמים-סליחה נשמה, גם ככה זה לא יעלה). ואם את מחפשת קול מרגיע.תחייגי ליוסי סייאס, הוא באמת מרגיע.

ומי מכיר את דוד ודרור במציאות?

איזו שאלה חמודה :-) את שואלת פה שאלה שהדבר הראשון שמחזירים אליה בעולם הטיפולים הפסיכולוגיים הדינמיים הוא "למה את שואלת" וישלחו אותך לחפש את החרדה מפני החלקים התוקפניים שקיימים בך, ואיך דרכם את מחפשת קשר... כמובן שאת לא כזאת מסוכנת, את באמת ילדה ממש טובה, שיש בה גם כל מיני חלקים אחרים. זה מזכיר לי את המחשבות הראשונות שהגעתי איתן לטיפול. זה היה ברור שפסיכ' מחזיקים אקדח מאחורי הכסא והם עברו קורסים של הגנה עצמית שאם מטופל מטורף יתנפל עליהם הם יהיו מוכנים ועוד ועוד. היום זה מצחיק אותי אחרי כל מה שעברתי שם :-)

שלום ללמה נשמע ששאלת התמונות והעדרותן מעוררת סקרנות ומעלה גם שאלות, פנטזיות, משאלות וחרדות שונות. כפי שנכתב פה למעלה, אחת מהדרכים המקובלות בפסיכולוגיה היא לתהות לגבי משמעותן של שאלות אלה עבור השואל: מה התכנים המתעוררים בנו מול סימן השאלה? נדמה לי שהתכנים שעלו בשאלה המקורית נגעו ברצון בקרבה ובמפגש אמיתי יחד עם החשש מפני מפגש כזה והרגשות (והסכנות) שהוא עלול לעורר. האינטרנט, במובן זה, אכן משחזר משהו מהחוויה של לשבת מול מטפל ומעצים אותה: המפגש אינו פנים מול פנים והמרחב לדמיונות ולפריסת העולם הפנימי מתרחב עוד יותר. הדמויות יכולות להפוך בדימיון לדמויות לא ממשיות, חסינות כל, משהו לא אנושי כמעט..המציאות כמובן שונה, חייבת להיות שונה, אבל על מנת ללמוד על עצמנו עוד, לפעמים צריך לאפשר למציאות החיצונית לפנות מקום לידה למציאות הפנימית, לעולם הפנטזיה והדימיון. נראה לי שיכול להיות לך משתלם לחקור, עם עצמך או בטיפול, את המחשבות שעלו בך, מול סימן השאלה ומול דמות המנהלים פה בפורום. וכמובן, במישור האישי, מעבר למקצועי, יש את שיקוליו האישיים, האנושיים, של כל מנהל בפורום, בדבר עד כמה הוא מעוניין וחש בנוח עם פרסום תמונתו. להתראות דוד

... כמובן שאת לא כזאת מסוכנת, את באמת ילדה ממש טובה, שיש בה גם כל מיני חלקים אחרים. להיי, אהבתי את המשפט הזה שאמרת דרכו הצלחת לאפיין אותי.. נכון, במציאות מאחוריי המסך אני באמת "ילדה טובה" וממש אבל ממש לא מסוכנת לאיש.. למרות שיש בי חלקים שרוצים את ההיפך. לפעמים אני עושה רעש כדי לאיים ולהראות שאני שאני רעה ,מתוחכמת, פלפלית ונחש אנשים מהר מאוד צוחקים על הנסיונות שלי בסוף אומרים : חחחחח את כאת תמימה..נחש?!?חחחח מה את מנסה לעשות.. אף אחד לא מפחד ממך האמת אפשר לאכול אותך בלי מלח, דווקא את צריכה להיות יותר פלפל. מרגישה כמו ילדה קטנה שמתפארת ומשוויצה בכוח שלה- ובסוף אף אחד לא מתייחס אליה ברצינות.. האמת יש אנשים שאפילו נהנים מהשאו שלי.. וממש אבל ממש לא מתרגשים ממני.. עם כל נסיונות הרוע שלי. תיק תק עולים על זה.. והאמת- זה גם יוצא מצחיק. אז אני מצחיקה אנשים בעיקר את המתוחכמים באמת שבהם שרואים בזה קסם מיוחד שלי ובסוף הם מתיידדים איתי ורואים דווקא צורך להגן עליי. זה מצחיק אותם ונראה חמוד ובכך אני מגנה על עצמי מפניי דחייה כי אני אדם פשוט ותמים שממש לא יכול להתמודד עם המתוחכמים...וגם מרוויחה לעצמי מהם הגנה..מפניהם.. תודו- זה לא מתוחכם?? סתם... חחחח הדבר האחרון שהייתי כולה זה להגיד על עצמי זה ...מתוחכם! חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח ממש...

אולי המטופלים שלהם שגולשים כאן ינדבו קצת אינפורמציה:-)יאללה קצת לא הרבה:-) רק גובה משקל צבע עיניים ואופי:-) אה וגם סגנון לבוש:-) גם אני תיארתי לעצמי את דרור רציני מאוד (לפי התשובות קולטים את הריחוק) ואת דוד חייכן (גם לפי התשובות קולטים את הקרבה):-) ואת ליאת מותק כזאת:-)

אני בטיפול קרוב לשנתיים ואני מרגישה כיאלו אני הופכת להיות יותר חלשה נפשית , ושיותר קשה לי להתמודד עם דברים מאשר בעבר . אני נמצאת כל הזמן באי שקט ,פיתחתי תלות בטיפול , ואני לא מרגישה שזה הולך להשתפר . מה עושים?

מיכל שלום, במהלך טיפול עולות לעיתים תחושות שנוצרת תלות עד חוסר יכולת להתמודד ללא המטפל. זו חוויה שיכולה להיות מאיימת שכן היא מעצימה את החשש לקרוס אם הטיפול יסתיים. לעיתים גם יש תחושה של הצפה בשל עלייה של תכנים ותחושה שהכוחות להתמודד יורדים. נראה לי שעל כך את מדברת. אבל זהו שלב בתוך טיפול, זוהי אינו מטרתו ואין המדובר במצב קבוע אלא במצב שייתכן ויש לדבר עליו, לעבד אותו ועם הזמן להצליח להרגיש שהתלות והרצון להעיזר הם מבחירה ומרצון ואז זה יפחיד הרבה פחות. בעצם אני אומר, להצליח לעמוד על האמצע. בינתיים אני ממליץ לפתוח את הנושא בטיפול, לא להישאר עם זה לבד. דרור

אני מאוד שיפוטי.זה מתבטא אצלי ברור. מה הסיבות של שיפוטיות ומה ההשלכות ? וכיצד נפטרים ממנה ?

שלום לך, שיפוטיות יכולה להיות קשורה לגורמים שונים. לעיתים אנשים שיפוטיים חשים עצמם בעלי דימוי עצמי נמוך, חשים נחותים אל מול אחרים ועל מנת להתגונן אל מול תחושות קשות אלו הם מבקרים ומנמיכים את האחר. אפשרות שנייה שאינה סותרת את הראשונה היא שיפוטיות הקשורה לדרכי התנהגות שאחר משמעותי (למשל אמא או אבא) נוהגים בהם. אנו לומדים ומפנימים, לעיתים ללא רצון את דרך ההתבוננות על העולם שלא אותם אחרים משמעותיים. יכולות להיות סיבות נוספות. אך שיפוטיות יתר, שעליה כך נשמע לי אתה מדבר, עלולה להוביל לחוויה מתמדת של חוסר סיפוק מעצמך ומאחרים. במישור החברתי היא עלולה גם להוביל לריחוק של אחרים ממך שיתקשו לחוש את הביקורת באופן בלתי פוסק. עצתי היא אם זה מפריע לך ואתה מוכן לנסות ולשנות, פנה לטיפול. דרור

לא יודעת אם תזהה אותי לא הייתי כאן הרבה זמן והחיים עדיין מגעילים:-( אפשר לשלוח לך מייל?

שלום לך, אני מצטער לשמוע שעדיין קשה לך. את מוזמנת לשלוח לפורום או למייל האישי, ואני אענה. דרור

רצוי שדוגל בגישה האקזיסטניאליצטית (אך לא חובה). יש המלצות?

ניסיתי לשלוח לך מייל עם המלצה אבל קיבלתי הודעה חוזרת שהמייל שלך לא תקין.

שרגא שלום, אני מבין מההודעה שנכתבה לך שכבר ניסו לשלוח לך מייל אך הייתה בעיה עם הכתובת. אנא נסה שוב לשלוח כתובת עדכנית ואני בטוח שירצו להשיב לך. דרור

שלום רב, מצטער שהתעכבתי. כתובת המייל: [email protected]

לכל משתתפי הפורום שלום, אני מתנצל, אך בשל עייפות אשוב מחר לענות על השאלות שנשאלו, כמו גם לענות על שאלות שיישאלו מחר, לילה טוב דרור

צובעת את החיים ב(קצת) ורוד איך הופכת אישה עם מאניה דיפרסיה שמתקשה לקום בבוקר למטפלת וציירת? שולה בן-דעת אלפרוביץ' בשיחה גלויית לב על נסיבות חייה הקשות, על התהליכים המכאיבים שעברה ועל האישה החדשה שצמחה מהם. בקרוב, היא מבטיחה, הספר. 13.06.2008נועם גלילי הכניסה ל"הגלריה" בגדרה מאירת פנים. מקום אינטימי, מלא בצבעים, מוצף באור בהיר מהחצר הצמודה. כאן אני פוגשת את המטפלת, המורה לשעבר ומהיום גם הציירת שולה בן-דעת אלפרוביץ'. "טוב אז בואי אני אראה לך קודם את התמונה המובהקת של החלקים", היא מובילה אותי ברחבי תערוכת היחיד שלה, גאה ומחוייכת. שחררתי אותך ואת בתוכי חופשיה את יכולה לבכות את יכולה לבוא את יכולה ללכת אף אחד לא יעיז לקשור אותך יותר שחררתי אותך ואת בתוכי חופשיה" (מתוך השיר 'קשורה') נקודות החיים של אלפרוביץ' לא נגעו תמיד בצבעוניות של תערוכת ציורים. למעשה, היו לה תקופות קשות ונופים לא נעימים. בגיל 16 היא אושפזה לראשונה, חוויה קשה למי שידעה גם עד אז חיים לא פשוטים. "באשפוז הזה קשרו אותי למיטה כי ניסיתי לברוח. מהיום הראשון הרגשתי שאני לא במקום טוב. ידעתי שקשרו אותי, ידעתי מה קרה אבל הייתי מנותקת מהרגשות". הדרך לאבחנה המוגדרת לקחה זמן ולפני 20 שנה קיבלה אלפרוביץ', לראשונה, אבחנה רשמית: היא הוגדרה כחולה בהפרעה דו-קוטבית (מניה-דיפרסיה). עשור אחר כך החלה אלפרוביץ' לסבול גם מתחושות גופניות קיצוניות ולא מוסברות. "התחלתי לחוות כל מיני דברים בעיקר בגוף ולא הבנתי מה קורה לי. התחושות היו נוראיות. אפילו כשאני מדברת על זה קשה לי. הרגשתי חנק, כאילו שמישהו תופס אותי, כאב גדול ורצון להקיא. היו תחושות מאוד קשות שעד היום אני לא יכולה להגיד לך ב-100% מה המקור שלהן". בעקבות התחושות הקשות הללו החל מסע טיפולי ארוך במטרה להבין מה באמת עובר עליה. "לא חסרו לי טראומות בתור ילדה", היא מספרת, "סבא שלי נפטר לעיני בגיל 3, אבא שלי נפטר שהייתי בת 8.5, אבל בשלב מסויים הבנתי שיש עוד דברים שאני לא זוכרת ואלה הטראומות שמנעו את ההחלמה שלי או גרמו למחלה שלי". "אני מרגישה שעברתי דרך הכאב, וצמחתי" לצד ההתמודדות והקושי הקפידה אלפרוביץ' לפתח חיים מלאים ועשירים: היא עשתה תואר שני בייעוץ חינוכי, תואר ראשון בספרות ובאנגלית והיתה מורה במשך 20 שנה. היא הקימה משפחה, ומתפקדת כאמא גאה לשני ילדים ושני נכדים. בנוסף , ניהלה אלפרוביץ' עד לפני כשנה את עמותת "בנפשנו", שלחמה ולוחמת גם היום בסטיגמה האופפת את המושג "חולה נפש", פעילות שהיא גאה בה עד מאוד. "אין לי במה להתבייש", היא אומרת, "לא עשיתי שום דבר רע. זה שאני מספרת שאני מתמודדת עם בעיה נפשית, אז מה? מישהו אחר מתמודד עם סכרת. יש אנשים שבאופי שלהם רוצים יותר להסתיר ויש כאלה שבאופי שלהם רוצים יותר לגלות. אני גלויית לב. חשוב לי שידעו שאני לא בן אדם מופרע ולא בן אדם רע. אני לא עושה דברים משונים ואני אהיה דוגמא לזה שאנשים עם מחלה נפשית לא הולכים על התקרה ואין להם קרניים. יכול להיות שאני משלמת מחיר על החשיפה, אבל המסר הזה יותר חשוב ממני". כבר לא בחלקים הכל אצל שולה חשוף ופגיע. אין גבולות עם העולם, הכל נכנס פנימה. כך היא כשהיא מדברת, ואת זה גם מבטאים הציורים פרי מכחולה. כאילו שמו את הקרביים שלה על בד ותלו. דרך הציורים אפשר לראות את המחלה, ודרכם אפשר לראות גם את ההחלמה: "תראי את ההבדל", היא אומרת כשאנחנו עומדות מול ציור מהתקופה האחרונה. "פה כבר יש דמות אחת, יש אינטגרציה. זה התהליך - להגיע מתחושת החלקים לתחושת האחת, לדעת שאני יכולה להכיל את כל הרגשות ואת כל הבלגן שהיה ולהיות אחת". היא משתמשת בחוויות הקשות שעברה על בשרה לטובת הטיפול, היום בתור זו שעובדת עם מטופלים. שיטות הטיפול שלה כוללות אימון אישי והדדי וטיפול בטראומות, ובמהלכן היא נעזרת לא מעט בנסיון חייה. "את יודעת כמה שנים רציתי למות?", היא מודה בגילוי לב, "היום אני רוצה לחיות ואני רוצה לנצל כל רגע מהחיים ולהנות מהם. אני מרגישה שהטיפול הנפשי שעברתי הביא אותי למקום כזה שאני יכולה כבר להיות אני. אני יכולה להסתכל קדימה ולראות מה אני רוצה, לממש את הפוטנציאל שלי, להנות מהפירות שעד היום לא הצלחתי לקטוף. זאת בעצם התקווה שאני רוצה לשדר. כן, אפשר להגיע לזה".

בילבי שלום, הכתבה מבטאת את היכולת למצוא משמעות גם בתוך הכאב, לרתום אותו למקומות שממשים את הפוטנציאל ובעיקר את היכולת להצליח להתמודד אל מול הסטיגמה שלצערי עדיין קיימת ולנסות לשנותה, ולו במעט. שמחתי גם לשמוע על הרצון והיכולת שלה לתרום גם מהידע והניסיון האישי שלה וגם מהחוויות שעברה בטיפול לעזרת אחרים. דרור

http://www.edut.co.il/

מאוד חשוב הקישור הזה!! קראתי שם מספר עדויות וממש כואב שכשזה קרה לא ראה להן אף אחד לא ראה:-((( תודה לאל לי אין עדות משלי אך הכאב הוא משותף לכולם! צריכים להוציא חוק טיפול חינם לכל הנפגעות!!!!!!!!!!!!!!!

שלום, אני בת סטודנטית בת 27 עובדת במשרד מסודר ומסיימת את הלימודים בהצטיינות. בחודשי האחרונים אני מרגישה ופוחדת שאני עומדת להשתגע. אחת לכמה שבועות אני מדוכאת ולא יוצאת מהבית, בוכה בלי הפסקה ללא סיבה נראית לעין. לפני שנים כשהייתי בת 16 הייתי שומעת מדי לילה קולות הצועקים את שמי קולות אלו חלפו אחרי זמן קצר. לאחרונה במהלך היום אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי האם דברים מסויימים בסביבה שלי קרו/ לא הם פרי דמיוני בלבד. אינני בטוחה כי המראות שאני רואה והקולות שאני שומעת הם אמיתיים. יש לציין כי אין אני שומעת/ רואה דברים לא מציאותיים ולא בטוחה לגביהם.. אלא אני לא בטוחה האם לדוגמא: האישה שיושבת לצידי צחקה עכשיו או שדמיינתי את זה.. בלילה- מגיעים פחדים נוראיים.. אני פוחדת להישאר לבד בבית וזה למעשה לעולם לא קורה.. אני פוחדת שמשהו יתפוס אותי, שמישהו אולי אורב לי וכו'.. לעיתים בלילה אני שומעת קולות אין הקולות מפחידים או מאיימים אלא לדוגמא שיר ששמעתי באותו היום/ שיחה שהייתה לי באותו היום אך אני שומעת את זה חזק מאוד במוחי.. כמעט כל לילה אני חולמת על השיגעון המתקרב.. וכל התנהגות שלי אני מפרשת כחריגה וכאות על השגעון שבא.. דבר נוסף הוא רגישות יתר לרעש.. לעיתים כשאני שומעת רעשים כמו של אופנועים ואוטובוסים אני יכולה ממש לאטום את אוזניי.. הרעש מפריע לי מאוד. דבר נוסף שקרה לי שאני נמצאת במכללה לדוגמא, ואני שומעת קול של אדם שעובד איתי.. אני מסתובבת ורואה שזה איזשהו דבר אחר לגמרי.. ודבר אחרון שהחל ממש לפני שבועות מספר הוא תגובות שלי לדברים שאינם קיימים/ שקיימים ואני לא יודעת.. לדוגמא: אני נוסעת ברכב מעלי עוברת ציפור ואני מגנה על עצמי מפניה מחשש שתיפגע בי.. אני מגיבה לעיתים לדברים שלא ניראה לי קרו בכלל אבל אני לא יודעת.. יש לציין שאני באה ממשפחה חמה ותומכת .. בכל יום ויום אני נושאת עימי את ההרגשה הזאת, הפחד להשתגע וחוסר הוודאות הזה.. מצד אחד אני פוחדת שאכן משהו לא תקין ושעליי לטפ בזה.. מצד שני אני פוחדת ל"היכנס" לזה, לנבור בעצמי ואולו להחמיר את המצב. אודה לתשובות/ התייחסות זאת הפעם הראשונה שאני מנסה לעשות משהו בעניין.. תודה

שלום לך, דברייך מעבירים את הפחד העצום שאת חווה, הן מהדברים שאת מרגישה והן מפני ההרגשה שאת משתגעת. אני יכול להעריך עד כמה היה קשה לך לכתוב כאן, לפתוח את השאלה מתוך רצון להיעזר, אך גם מתוך חשש לשמוע תשובות מפחידות. אני מניח שהעזת משום שהקושי עמו את מתמודדת עז מדי, אך אני משער גם שבזמן הקרוב תמשיכי להתלבט מה לעשות וזה בסדר. כפי שאמרתי מספר פעמים היום אני לא חושב שזה נכון לאבחן דרך האינטרנט, אבל אני שומע שאת במצוקה ואני ממליץ, למרות החשש להעז ולפנות לטיפול. דעתי האישית היא שהחרדה שאת נושאת עמך לא תעלם מעצמה, הקושי שאת חווה לא יווצר בחדר הטיפולים. ואולי בעזרת ליווי תומך תוכלי להרגיש פחות לבד, פחות חרדה. שאת זה את חשה בעוצמה כרגע. דרור

שלום רב, בגיל 24, חטפתי התקף חרדה שהתבטא בפחד להיות בין אנשים, הפחד נבע מקליטה שלי על רמזים מיניים שהתבצעו ע"י גברים כלפיי ולא היה ברור לי אם זוהי מציאות או אשליה, פשוט לא יכולתי לתפקד כלל, למרות שהיה ברור לי ככל שעבר הזמן שמדובר במציאות לגיטימית...אבל עניין זה תמיד הפחיד ושיתק אותי משום מה, החלטתי פשוט להתעלם מדברים אלה ומכורח העניין, אנשים, להבנתי, תמיד הסתכלו עליי כשונה וחריג. לאחר ביקור אצל פסיכיאטר בזמנו, דרך פסיכולוג שהייתי אצלו מס' חודשים והפסקתי, התחלתי לקחת מודל-פורטה, מכיוון שהחרדה גם גרמה לתסמונת המעי הרגיז. מאז (היום אני בן 30), אני לוקח את התרופה באופן קבוע, בשנה האחרונה בכמות של 50 מ"ג ליום.(באמצעות מרשם קבוע מרופא המשפחה), לפני 3 חודשים, בעקבות טיפול להפסקת עישון, החלטתי להפסיק גם עם התרופה מכיוון שהייתי במצב טוב. לפני מס' ימים חוויתי התקף נוסף שהוציא אותי מאיזון שוב וחזרתי לקחת את התרופה, חזרתי שוב לאותה הרגשה קשה,חרדה וחוסר אונים. אני חייב לציין שאני מנהל אורח חיים עצמאי לחלוטין ונמצא בזוגיות נפלאה מזה כשנתיים. שאלתי היא : האם כל חיי אצטרך להיות קשור לתרופה הזו? קראתי מאמר על כך שהתרופה ניתנת לאנשים סכיזופרנים, האם יש למחלה זו טיפול או שנגזר עליי לחיות איתה כל חיי? האם אוכל לחיות אורח חיים נורמלי? ללמוד לתואר? למצות את יכולותיי וכישוריי? וכו.... אני מודע לכך שהתרופה אומנם "מרדימה" אותי וגורמת לי "לעופף" אבל גם גורמת לשקט נפשי שלא קיים בלעדיה ואולי עדיף כך. תודה, קובי.

קובי שלום, אני מבין מדבריך שאתה מדבר במחלה, על סכיזופרניה. ראשית עצתי היא לשאול ישירות את הפסיכיאטר המטפל האם לדעתו אתה סובל מסכיזופרניה ולא להסיק רק על סמך התרופה שאתה נוטל. בכל מקרה אני שומע ומבין את החרדה שאתה חש, שלצידה ישנה תחושה עזה של גורל שנכפה עליך לכל חייך. אני מבין שבשלב כלשהו הרגשת וקיווית שאינך זקוק עוד לתרופה, וכך תוכל שוב לחוש בריא. כעת אתה נשמע כמי שנמצא במקום אחר, מקום המנסה להבין האם עליך להשלים עם מצבך. ייתכן ובמהלך חייך יהיו מכשולים מסויימים שתצטרך להתגבר עליהם. תוכל לעשות זאת העזרת היכולות שלך כיום שמאפשרות לך זאת, כמו גם הליווי וההתייעצות עם הרופאים לגבי ההתקדמות שלך. עצתי היא שוב לברר ממה אתה סובל ומה הפרוגנוזה לכך. במידת הצורך לבקש טיפול פסיכולוגי שיעזור לך להבין כיצד לקבל ולהתמודד עם כל מה שאתה עשוי להידרש להתמודד עמו. דרור

אני בת 16, לאחרונה אושפזתי במחלקה פנימית לאחר שביקרתי במיון כיוון שיש לי הפרעת אכילה. לאחר אבחונים ואשפוז קצר יחסית, הגיעו למסקנה שההפרעת אכילה היא שלוחה של הפרעת אישיות גבולית. קראתי קצת על הפרעת אישיות גבולית ובכל זאת הייתי רוצה קצת הרחבה. איך זה מתבטא בדר"כ בגיל שלי? האם זו מחלת נפש קשה? למה הפרעת אכילה הינה שלוחה של הפרעה זו? ועוד.. תודה.

שלום לך, ראשית ברצוני להדגיש ולסייג שיש להיזהר במתן אבחנת הפרעת אישיות לפני גיל 18. אבחנה שכזו דורשת במקרה שלך נוכחות של הסימפטומים במהלך שנה אחת לפחות. הפרעת אישיות גבולית אינה מחלת נפש. זוהי הפרעה שקיימים בה סימפטומים שונים. אחד הדברים הבולטים בקרב הסובלים מהפרעת אישיות גבולית מבחינת החוויה שלהם, היא חרדת נטישה ומאמץ להמנע מכך בכל מחיר, תנודתיות רגשית עזה ונטייה לפגיעה עצמית בדרכים שונות בהן גם הפרעות אכילה. אני מניח שלכך התכוונו כאשר אמרו שהפרעת אכילה היא שלוחה של הפרעת אישיות גבולית. דרור

לאחרונה צצה אצלי בעיה הקשורה לבריאות הנפשית שלי. אני מרגישה שאנשים שאני לא מכירה יודעים על מה אני חושבת. אני לא מצליחה להתרכז ולחשוב ואני שומעת קולות. האם זאת סכיזופרניה ? או שזה פסיכולוגי ? אני לא יודעת מה לעשות ולאיזה טיפול ללכת.

גל שלום, אני מניח שההפרדה שאת עושה בין סכיזופרניה לפסיכולוגיה נוגעת להבחנה בין פסיכיאטריה לפסיכולוגיה או בין גורמים ביולוגיים לנפשיים. בפועל הבחנה כזו אינה פשוטה ולרוב הדברים מעורבבים זה בזה. בכל מקרה לשאלתך, אני שומע בדברייך מתח רב, חרדה מפני מה שעובר עלייך והתחושה שזה לא מובן. קשה, ולא נכון לאבחן דרך האינטרנט. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול בו תעברי בשלב ראשון אבחון על מנת להמליץ לך על אפשרות הטיפול המועדפת. את יכולה לפנות למרפאה ציבורית הקרובה למקום מגורייך. דרור

שלום רב בן 32 מצב בריאותי מצויין אף רופא לא יכל לפתור את הבעיה הזאת וכולי תקווה שאתם תפתרו את בעייתי כי כול אדם עובר זריקות בהמהלך חיו כמו חיסונים . כאשר אני נזרק במזרק אני מתעלף, ההתעלפויות באות עם סחרחורים אני רואה הכל מסתובב סביבי, את הדמויות אני רואה בלבן, אני שומיע אך לא יכול להגיב בתשובה או לדבר בכלל. העיניים שלי הופכות ללבנות, כלומר כל השחור עולה למעלה ורואים רק לבן בעיניים (זה מראה מפחיד למסביבי) , דפיקות הלב שלי פועמות חזק ואני מרגיש חלש מאוד . זמן ההתאוששות בין 5-10 דקות . אינני יודיע מה לעשות עם בעיה זאת שיש לי אותה מאז שהייתי קטן ומאז שאני זוכר את עצמי . לא כול בדיקה ניתן לעשות באצבע . למשל ניתוח שיניים ששם התעלפתי מהזריקה והרופא לא היה מוכן לטפל בי כי אי אפשר בלי זריקה . כולי תקוי שתענו לי נואש מאוד וזקוק לעזרתכם

גולי שלום, פחד מזריקות מתאפיין בעלייה מהירה בדופק, אך בשל בעייה בוויסות שלא כמו בפחדים אחרים חלה בשלב מסויים צניחה בלחץ הדם המובילה להתעלפות. קיים טיפול התנהגותי קוגנטיבי היעיל במצבים מעין אלו ואני מציע שתפנה לקבל אותו בהקדם, למרות שאני מניח שהוא מעורר בך חרדה. בינתיים ישנם מספר טיפים בהם תוכל להיעזר. נסה לשכב בזמן שאתה מקבל זריקה, שנית נסה לכווץ את אגרופך כך שלחץ הדם לא ייפול בצורה חדה. מעבר לכך כאמור פנה לטיפול בו תוכל בעזרת חשיפה הדרגתית לגירויים דומים, בליווי קבלת כלים להתמודדות עם החרדה, להתגבר על הפוביה הזו. דרור

שלום לך יש לי שאלה רציתי לדעת למה בני מתנהג ככה ? אז לפני חתונה אנחנו סיכמנו שהוצאות של חתונה תיהיה חצי חצי ואת המתנות שיקבלו יהיה עזר לקניית דירה , ואחרי החתונה שאלנו הבן כמה קיבלתם מתנות והוא אמר הסכום שאורחים שלנו הביאו ובקשר לשאר אמר, מה איכפת לכם וסיפר שאת אשאר הזרים בחשבון של אשתו , ואחרי כמה ימים בא וביקש את סכום שבהתחלה אמרנו שניתן חצי וקיבל והלך , וזה מעצבן אותנו התנהגות שלו הוא לא ילד קטן בן 35 רציתי לדעת למה מוותר כלכך? מה יהיה העתיד שלו האם לא ירכבו על גב שלו כל החיים רציתי להגיד לך שלא חסר לו שום דבר, אני ובעלי נתנו לו כל מה יכלנו בחיים . תודה על הסבלנות שלך מראש

דליה שלום, החתונה של בנך מהווה ככל הנראה נקודה עבורך בה את מרגישה ביתר שאת שהוא מתרחק, הופך עצמאי ומחליט בעצמו מה לעשות. את חוששת וזה נשמע לי טבעי לגמרי, שהוא לא יודע להסתדר, שהוא נותן לאשתו לנצל אותו, לרכב על גבו. אבל את בעצמך אומרת שהוא לא ילד, וייתכן שהוא זקוק להכרה הזו גם ממך, שהוא מסוגל להסתדר בעצמו, שהוא יודע מה טוב לו ושעבורו היא אינה רוכבת על גבו. אני שומע בדברייך גם תחושה של ניצול מסויים, שההסכם שנעשה ביניכם לא כובד, ואתם נשארתם מאחור. ייתכן וקל להאשים את אשתו, אך אני לא בטוח שכך הוא הוא הדבר ובוודאי לא בטוח שזה יוביל למקומות טובים. תהליך הפרידה מילדכם איו פשוט ומלווה בקשיים מסוגים שונים. אבל זהו תהליך שעליכם לעבור, ממש כפי שגם עליו לעבור. דרור

תודה על התשובה. רק רציתי להוסיף שמלפני שנה הוה התחיל לגור לבד ואחר כך עם חברתו.

שלום דוקטור לפני הרבה שנים (אולי 10 אולי יותר) אובחנתי כחולת נפש. בהתחלה אמרו: אישיות גבולית, אחר כך אמרו פוסט טאומה (היתה לי ילדות מאוד מסובכת) ובסוף סכיזופרניה. טופלתי בכדורים אנטי פסיכוטיים ובזריקות (המון סוגים של כדורים- זכורים לי- מודיקט, הלידול, סמפ פרפנאן והיום ריספרדל) ובאנטי דיכאוניים- גם המון סוגים וכמובן גם קלונקס קסנקס אטומין ואימובאן. אני יודעת שהיו לי מצבים שנראים כמו פסיכוזה- חשבתי שרוצים להרוג אותי, שמסתכלים עלי ברחוב. האם אני חולה בסכיזופרניה? ובבקשה אל תגיד לי שזה לא משנה מה יש לי. כי לי חשוב לדעת מה יש לי. יש רופאה אחת שאומרת שיש לי פוסט טראומה עד היום ויש אחרים שאומרים אישיות גבולית או סכיזופרניה. יכול להיות שילוב? יכול להיות שזה התחיל ככה והמשיך כסכיזופרניה או שעד היום יש לי טעות באיבחון? כששאלתי בבית חולים מה יש לי אז אמרו לי כל הזמן "לא חשוב, זה לא משנה". אבל לי זה משנה היה מצב שבו לא זזתי מהמיטה בבית חולים כמה ימים- לא אכלתי ולא שתיתי ולא זזתי בכלל ואז העבירו אותי למחלקה סגורה ונתנו לי אינפוזיה לוריד. איך זה מוגדר מצב כזה? כי אז אני חשבתי שהייתי בדיכאון. אבל אולי זה משהו אחר? והיו מצבים שחשבתי שאנשים שאני מכירה הם רעים שליליים ושטניים באופן מיוחד. אחרי שהעלו לי את התרופות זה בדרך כלל עבר לי. וחזרתי לראות אותם כאנושיים.איך זה נקרא? איך נקרא מצב כזה שאני לפעמים לא מסדרת בעולם בחוץ? לא מצליחה להבין מה אנשים אומרים אם הם אומרים יותר מכמה מילים במשפט? לא מצליחה להסתדר עם להבין איזה אוטובוס לקחת לאן? זה לא משהו קבוע. זה כמו התקף כזה של בלבול שעובר אחרי הריספרדל והקולנקס.

חלי שלום, ברור לי שהנושא חשוב לך מאוד, ואני מניח שנושא האבחנה טומן בחובו רגשות שונים. רגשות שאני חושב שיש לברר עם המטפלים שלך, לבדוק מה זה אומר עבורך להיות חולה בסכיזופרניה, מה זה הפרעת אישיות גבולית ומה זה פוסט טראומטי, מה האמירות הללו מעוררות בך. אני חושב שלכך התכוונו כשאמרו לא חשוב מה האבחנה, חשוב מה זה אומר עבורך. לשאלתך, העובדה שמטפלים שונים שפגשו בך נתנו לך אבחנות שונות מצביעה על כך שככל הנראה קיימת חפפיפה מסויימת בין חלק מהסימפטומים המאפיינים הפרעות אלו. כך למשל בהפרעתאישיות קיצונית במצב של לחץ קיצוני קיימות גלישות פסיכוטיות ותחושה של רדיפה כפי שאת מתארת. מה שאני אומר הוא שלמרות שמהדברים שלך נשמע שאת סובלת, או סבלת מסימפטומים פסיכוטיים, קשה לתת אבחנה חד משמעית מכאן. מעבר לכך אני חושב גם שאין זה נכון לאבחן ללא ניסיון לעבד גם את האבחנה וגם את התחושות שנלוות לה. אני מודע לכך שייתכן ולא עניתי לך בצורה חד משמעית, אבל כאמור לא נראה לי מקצועי ונכון לאבחן אותך דרך האינטרנט, לא רק משום שמידע רב חסר, אלא משום שאין אפשרות לשוב ולעבד איתך את ההשפעה של האבחנה עלייך. דרור

חלי, בואי לרגע תזרמי איתי ועם האנלוגיה הבאה. שאלתך הזכירה לי את הנוירולוג אוליבר סאקס שמספר על אדם עיוור מלידה, שבהיותו כבן ארבעים התברר שעיוורונו ניתן לתיקון בעזרת ניתוח. בהמרצת אשתו, הוא נותח וכתוצאה מן הניתוח תוקן המנגנון הפיזי של הראייה. כך שמבחינה טכנית, טכנית בלבד, הוא היה מסוגל לראות. אבל אז הסתבר שראייה אינה עניין טכני כלל ועיקר אלא תפקיד המחייב לימוד מאומץ, המתרחש בדרך כלל במהלך שנותינו הראשונות. בשנים אלה אנו לומדים לקשר בין הרשמים החזותיים שאנו קולטים לבין רשמים חושיים אחרים. אנו לומדים לזהות עצמים, למרות שצורתם נראית שונה מזווית שונות, והשתקפותם על הרשתית שונה כשהם נמצאים במרחק שונה ממנה. זוהי למידה ענפה וממושכת, הנעשית מבלי משים, כמו שאנו לומדים את שפת אימנו, בלי שנשנן אף כלל אחד של דקדוק. אחרי שהוסרו התחבושות מעיניו, היה על העיוור שנותח ללמוד את כל הדברים הללו. הוא ראה אמנם בליל בלתי מובחן של צבעים וצורות, אך התקשה לראות בהם את המציאות שהכיר מחושיו האחרים. רק לאחר שהמנתח החל לדבר אליו והוא זיהה את קולו, הוא קישר בין הקול לבין הרשמים החזותיים שקלט. באופן דומה היה עליו ללמוד לזהות כל עצם ואדם בסביבתו בכל פעם מחדש. זו הייתה עבורו דרך חדשה לחלוטין של תפקוד והיא נלמדה כשפה זרה. במשך כמה שנים ניסה אותו אדם, בעזרת אשתו ורופאיו, ללמוד ולהבחין ולהבין מה הוא רואה. זו הפכה למשימה קשה ומתסכלת מאין כמוה עבורו. היא כילתה את כוחותיו וסופו שהתייאש ממנה. כשמחלת העיניים הופיעה שוב הוא חש הקלה אדירה. כיוון שיכול היה לעצום את עיניו הרואות ולשוב ולהשתמש כבעבר בחושי השמיעה והמישוש המוכרים לו כל כך, מכל בחינה הוא שב להיות הוא עצמו אדם עיוור הרואה את הכל. חלי, האנלוגיה היא עבורך ללא פרשנות בצידה - רק שאלה האם את באמת רוצה אבחנה? האם תרצי ללמוד את עצמך וסביבתך בלי לראות כלומר בלי אבחנה או שמא תחפצי באבחנה ואז המציאות הידועה גם אם כואבת גם היא תיהפך לזרה, בניגוד לעיוור שעיוורונו חזר, ברגע שישנה אבחנה אולי תתפללי לעיוורון המוכר אך הראייה תסנוור אותך כל פעם מחדש. מצער אותי לשמוע על לונה-פארק של אבחנות שקיבלת אך אומר בחיוך שלפחות מתאפשר לך לבחור על איזה מן המתקנים את רוצה לעלות. שיהיה לך טוב, כי פשוט וקל זה אף פעם לא (עם או בלי אבחנה)

כןןןןןןןןןןןןןןןןןןן מערכת דפוקה גם לי נתנו ים אבחנות ובסוף אמרו פוסט טראומה!!! זה שיטה של פסיכיאטריים לדפוק אותך להגיד שאת חולה במלא מחלות ואז כשאין להם מושג הם אומרים פוסט טראומה!!!!!!!!!! תאמיני לי לא צריך את האבחנה שלהם שידחפו אותה.........

היי..אני חדשה פה ואני מקווה שזה המקום הנכון לשאלותיי.. אני אובדת עצות. מיואשת לגמרי. אתחיל מהתחלה..אני בת 31, לא נשואה, וחזרתי לגור בבית לאחר שנים של מגורים בדירות שכורות לאחר שבן זוגה של אמי עזב אותה לאחר 23 שנים ביחד. אבי נפטר לפני 28 שנים. יש לאמי היסטוריה של דכאון והיא היתה מאושפזת לאחר מות אבי במשך שבוע עד לייצוב. לאחר שבן זוגה עזב אותה (בערך לפני שנה) היא שוב שקעה בדכאון ואושפזה שוב למשך שבוע והתחילה לקבל "וייפקס" ו"לוריוון". סידרתי לה שתוכל ללכת למועדון אנו"ש והיא לוקחת בו חלק חמש פעמים בשבוע. בזמן האחרון הפסיכיאטר שלה העלה את כמות הוייפקס במעט ואז התחיל שינוי. היא התחילה לדבר לעצמה בשקט ויש לה פרצי צחוק בלתי הגיוניים ופתאומיים. מעבר לכך רמת התפקוד שלה בבית ירדה(יכולה לעבור כמה פעמים ליד קערת המים של הכלבים במידה וריקה ולא להיות מודעת לעניין החשיבות שבדבר. ניסינו לקבל סל שיקום אבל אמרו שהיא מבוגרת מדי לסל שיקום אבל צעירה מדי למטפלת לכמה שעות ביום כך שנפלנו בין הכסאות.(היא יצאה לפנסיה לפני שלוש שנים) אני ממש לא יודעת מה לעשות יותר..לקח לי כמעט שנה להבין שעל רוב המצב של אמי אין לי שליטה ויש דברים שהם לא בידיים שלי. השאלה מהן האפשרויות שעומדות בפנינו? איך אוכל לעזור לה ולהתאים לה מסגרת מתאימה מעבר למועדון אנו"ש? (דיור מוגן/אפשרויות אחרות? באמת שאין לי מושג..התפקידים ביני לבין אמא שלי התחלפו לגמרי והלחץ הנפשי נותן את אותותיו גם בי אך לא אשקוט עד שאמצא לה מסגרת מתאימה. תודה על ההקשבה למי שנשאר עד כאן...

קט שלום, דברייך נוגעים ללב, נשמע שאת משקיעה מאמצים רבים בניסיון לעזור לאמך ומוטרדת רבות ממצבה תוך תחושה של חוסר אונים אל מולו. ראשית אני חושב שעלייך לנסות ולחלק מעט את הנטל שאת לוקחת עמך. כצעד ראשון אני ממליץ שתפני לפסיכיאטר המטפל, תשתפי אותו בשינוי במצבה. התופעה שאת מתארת אינה אופיינית למצב דכאוני ויש לבדוק מה גורם לה, האם השינוי התרופתי, האם דבר אחר. לגבי סידור עבורה, ייתכן וסל שיקום אינו אפשרי עבורה בשל גילה, אך את יכולה להתייעץ עם העובדת הסוציאלית במרפאה בה היא מטופלת באשר לזכויות שכן מגיעות לה לפי אחוזי הנכות הנפשי שנקבעו לה למרות גילה. בעצם אני מציע שתחלקי את האחריות והניסיונות לחפש פתרון עבור אמך, לאחר שתצליחו לייצב את מצבה כעת,בינך ובין הגורמים המטפלים. דרור

שכחתי איך לרכב על אופניים , אולי בגלל שעליתי במשקל , ואני מרגיש מדי פעם ששכחתי גם כיצד לחייך , החיוך שלי לא רפוי מספיק , חסר נפח . ישבתי בפאב זעיר בגבעת חיים לאחרונה והתקנאתי בחבורה העליזה שישבה ליד השולחן הסמוך , התחושה היא שאני כמו קוביה שהופרדה מקובייה גדולה יותר , מעין קוביה הונגרית שלא מתפתלת , וגם הקובייה הגדולה חשה את החלל בתוכה וגם אני חש את החלל בתוכי . אני חש לעיתים קרובות ריקנות דומה לאדם שמאונן מתוך כורח פנימי שמכריע אותו . אני לא חי בשלום עם עצמי , בתור אובייקט אני אובייקט ממלא ועם זאת חד גוני לא מרתק , או שאני פעור מדי מכדי להכיל את עצמי במלואו . בעבודה שאני עובד בה , מכירות ליד דוכן , אני מוצא את עצמי מסתובב והולך מצד לצד סביב הדוכן , חסר שלווה , מנוחה ,שקט , כמה לעוד ועוד גירויים , אך חסר את הרוגע והסבלנות שיאפשרו לו להפיק מהם תועלת , בריכה ,חברת אנשים ,בית מלון , טיול , אוכל וגורמים נוספים משמשים כסמים שעוזרים לשכך לכאורה את חוסר הסבלנות והרוגע אך לא גורמים לשקט אמיתי . כתבתי גם כמה שירים ואני אולי יכול לשלוח אותם כדי לנסות לבטא את עצמי . אני כותב שירה כמו תינוק שמתקשה לבטא את עצמו , לעיתים רחוקות אני כלל מבטא דבר מה וכשאני עושה זאת אני עושה זאת בשפה תינוקית עמומה או שנראית בהירה ובעצם היא מעורפלת ועמומה בה במידה אך מבעד למלמולים התינוקיים באופן שנראה בלתי מכוון לגמרי מבוטאים מילים והברות שנראות בהירות וממוקדות . בכבוד רב שגיא

שגיא שלום, אני מתייחס בדבריי פה גם להודעתך שנכתבה למטה. אתה משתמש במילה טעם ואני חושב לא בכדי. נשמע לי שאתה מרגיש היעדר של תחושת טעם, משמעות אמיתית בחייך. שום דבר לא באמת חשוב, לא באמת ממלא, בוודאי לא לאורך זמן. אני לא יודע האם זוהי תחושה חדשה עבורך, או תחושה שאתה מסתובב עמה כבר זמן רב, יש לכך חשיבות אבחונית, אך בכל מקרה אני שומע סבל רב. חיפוש אחר משמעות, אחר תחושה שאתה מובן לאחרים שאינך רק קליפה ריקה, הוא חיפוש שאינו מובן מאליו והוא חיפוש קשה, שלעיתים מכריח לחוות את תחושת הריקנות. יחד עם זאת, מעבר לטיפול תרופתי שייתכן שאתה זקוק לו (שוב זו שאלה אבחנתית, שיש צורך בבדיקה על מנת לקבוע אותה), אני חושב שיש טעם לפנות לטיפול פסיכולוגי בהקדם ולהתחיל בחיפוש אחר המשמעות בחייך, אחר הטעם ואחר היכולת להבין מדוע אתה מתנתק, לא מרגיש מחובר ומרגיש את החלל הזה בתוכך. דרור,

הסיפור שלי בקצרה: אני גרושה כמה שנים, עם ילדים, מסודרת עם בית ועבודה וכו'. הכל ממש בסדר אצלי, הכרתי מישהו ויצאנו 4 חודשים. הקשר התהדק מהר מאד - מפגשים עם הילדים ומשפחה וכו'. הוא גם גרוש והוא מבחינתי בדיוק מה שחיפשתי. גם מבחינתו לפי מה שנאמר, אני בדיוק מה שהוא חיפש. הוא פרוד שנתיים אבל רק לאחרונה סיים פורמלית גירושים קשים ורעים באופן שהיה לו קשה מאד נפשית. פתאם אחרי 4 חודשים באמת מצוינים יחד, הוא אמר שכעת אין לו ארגיות לכלום, הוא מרוסק מהפרידה הקשה ואפילו שאני באמת מצוינת בשבילו, הוא כרגע לא יכול להיות במערכת יחסים. גם הוא טוען שהוא יודע שהוא מוותר על משהו מיוחד מאד. האם יש דרך שביכולתי להחזיר אותו אלי? אני מוכנה לעשות כמעט הכל. מאז שזה נאמר אני לגמרי מרוסקת. לא מאמינה שאוכל שוב להכיר מישהו שכל כך מתאים לי. אודה לתשובה במהרה. תודה

lori שלום, נשמע שהדברים של בן זוגך פגעו בך מאוד ואני יכול להבין את המקום בו את נמצאת. דברייך עוררו בי מספר מחשבות. ראשית חשבתי היכן זה פוגש אותך. את כותבת שאת גרושה, האם יש משהו בדרך בה הדברים קרו ביניכם שמוכר לך. כלומר האם משהו בחוויה שאתם התקרבתם מהר מאוד ולפתע, ללא התרעה מוקדמת, כשהכל נראה טוב ביניכם הוא מחליט לסיים? אני שואל זאת גם על מנת לבדוק איתך מהיכן התחושה העזה שלך שלעולם לא תמצאי מישהו טוב כמוהו עבורך. לשאלתך, קשה לי לומר מכאן מה בדיוק קורה בקשר ביניכם. עד כמה הוא מבקש עזרה ובודק את נכונותך להישאר שם גם כאשר הוא מביע אי רצון שתישארי - וגם אז זו שאלה אם את מוכנה להישאר במצב שכזה. או שאכן הוא מרגיש, מסיבותיו הוא שאינו מוכן לקשר כרגע. עצתי היא לנסות ולברר איתו האם רואה עתיד לקשר ביניכם. האם הוא זקוק לזמן. האם הוא זקוק לקשר קצת פחות קרוב בזמן הנוכחי, ואולי לשקול האם זה מתאים גם לך. אבל אם למרות הכל הוא אינו מוכן ואינו רוצה, הייתי מציע לך לנסות ולחשוב כיצד את מתרחקת ובונה את האמונה שלך בעצמך שוב, וההרגשה שבוודאי תמצאי מישהו שיתאים לך. דרור

כמו לטאה מחפשת חורים להעלם לתוכם. שעות בין הערביים אזור הדמדומים בו נופחת השמש את נשמתה והשמים הופכים למערבולת אש. בילדותך היו אלה שעות הדרמה היומית. עד לרגע בו החלה לא ידעת מי יעמוד במרכזה. את מסתכלת בערב אחד כזה, ומהמרחק שפוערות השנים יכולה להסתכל בגיבורה מספר רגעים לפני שזה מחליט להתחיל. גבורת הערב ההוא הייתה תקווה ולדרמה אפשר לקרוא כאב ויאוש. אז הנה את ליד הראי לא חולפת דקה והוא מתסער פנימה, ידיו תולשות את התקווה מכל הבא ליד וצרחות היסטריות מודיעות שאין לה מקום בבית הזה. הבעיטה הדפה את התקווה אל תוך ארון בגדים ועכשיו אפשר לראות אותה מקופלת ורועדת. שברי דמעות נושרים עתה מהידיים ומתפזרים על הרצפה החשוכה-התקווה עוזבת את החדר. רגע לפני שעזבה והשאירה את הייאוש לבדו, תקווה בארון חונקת את ההתייפחויות ונלחמת עם הרעד. שעות בין ערביים השמיים מדממים. הכחול הוורידי משתחל אל האדום הנשפך-שכחו לסגור את החלון. חוזרים לחדר - תקווה, שכבר הספיקה להתרומם, נוחתת שוב. הפעם תחת ידו, כאן צריך להוריד את המסך ולבקש סליחה מהקהל, איזו תפנית מבישה, הגיבורה הובסה, סליחה קהל נכבד מייד נמשיך. שאריות השמש המתפוררת עדיין לא גוועו, בשמים פרפורים אחרונים של גסיסה. ככה היא עושה לשמיים כל ערב נמרחת על אלוהים ובוכה בכל הצבעים שיש לה. המסך שוב עולה והפעם הוא מאיר את החדר השני, בכי חרישי ולא מוכר עלה שם מתוך החשיכה לאורך כל הסצינה הראשונה, אבל מי יכול היה לשים לב לזה. אז הנה זה זמן מסך לחדר השני-על קצה המיטה ממוללת את שמלתה במבוכה, עיניה נפוכות והיא פולטת יבבות משונות. למה משונות, כי לא ידעה שהיא יודעת לבכות- דרמת הערב נגעה בה במקום שלא נוגעים והכאב הרווי השתחרר פתאום, הוא ברא לה את מזבח הטירוף והיא כבר גדולה ויודעת לעלות עליו לבד. מורידים את המסך מחר באותה שעה הוא יעלה שוב, הגיבורה המרכזית תדע על זה רק לאחר שהדרמה תתחיל, אפשר גם לסגור את החלון. אלוהים כבר אסף את כל צבעי השמש, ועד מחר הוא יתקן אותה מחדש שתוכל שוב לשאול מתי מתחילים. בארון המגירות שהייתה בתוכה, הייתה גם מגירה שכותרתה - קרבה. במדבקות בלתי נראות ציינה לה את תוכנן של המגירות השונות, כדי שלא תתבלבל ולא תכניס בטעות תוכנה של מגירה אחרת ובכל תיצור חלילה תוהו ובוהו, ומה היה במגירה-כעס. זה מה שהיה בה, ולכן הייתה נעולה ממש חזק כדי שאי אפשר יהיה לפתוח גם לא בטעות. אין דבר בובת סמרטוטים, פעם היית הגיבורה המרכזית. לפנות בוקר, במרפסת הגבוהה החולשת על הים ועל כוכבי רבבה, נשטפים פנייך ללא קול מערב האתמול. הגלים מלחכים את החול וסוחפים אותך עימם. רק המייתם צועקת ואולי זה רק נדמה לך. השנים יחלפו מהר כמו שורת העצים שלאורך הדרך, יפעפעו פנימה חרש הדמים בוורידים המסועפים כנחלים קטנים, שלא מוצאים דרכם אל הים וטרם הבינו שאין דרך שתובילם לשם. כן זה עצוב לדעת שבתוך כל התחלה יפה של גיבורה מרכזית טמונים היו זרעי הרס שיפוררו הכל, יפוצצו ויזרקו אותך אל ההתחלה וחוזר חלילה. זה אותו סוג מוזר של ידיעה, שאין בכוחו להתריע על שלעלול להתרחש ובוודאי שלא למנוע אותו - ידיעה עמומה, ערפילית, דומה יותר לנבואה, כזו שפוערת שם בפנים מקום עמוק לעצב ונושפת עליו ערפל. לא היה שום דבר ברור בתיאטרון האבסורד שנקרא "חייה של..." אפילו לא עצם קיומה. ממרחק השנים כשההצגה נשכחה וכבר לא נשמעים מחיאות הכפיים, יודעת שכבר לא תוכלי לקבור הכל באדמה, ממרחק השנים היה שובל שמלתך ושמחתך שחורה ומרשרשת בחדר, לפידי אצבעותייך מנצנצים בחושך, עולים וכבים. הסודות שלך הגלויים, כמו הגידים התלויים בחתך הצועק, נחשפת אליו עירומה מבושה. להסתתר מפניהם, הן משתי עינייך ניבטים עכשיו חייך חשופים כרקמת הבשר החיי, אחר כך בעלטה המוחלטת נשלחת אצבע מחודדת לתוך עינייך המבקשת לשסע את לשונך בסכין גילוח חדה ומהירה - שלא תדבר עוד, שלא תבכי עוד שלא תבטחי לעולם. יטענו שאת יוצרת לך אותו זהו מארג דמיונך הפרוע. בתוך הבדידות הזו דבר אין, ואת בדיוק כפי דיאז - תלויה על מעקה המרפסת בקומת הכאב שננצר, ללא מאחז, ללא תחתית. רק השמים השחורים מעלייך והחול והים מתחתייך, לצניחותייך החופשיות אין הד. בלילות את עוטפת את גופך בשמיכה, בוחשת את הכדורים בכוס הגדולה ומשקה אותך עד לזרה, מקשיבה ללחץ הגואה בוורידים הצועקים להחריש, רוח תועה, שמש יוקדת, רחובות נבלעים בתוכך בוקעים את קרביך ונספגים ברעש הנחנק. מה שנשאר הוא תפאורת קרטון ואת אחד מסימני השאלה שמלווים את הסיפור הלא אמיתי הזה, אולי אלוהים יוכל לצוות - יהי אור.

שלום לך, את מתארת בדברייך את התחושות הקשות ולעיתים הסותרות שעברת ועדיין עוברת במהלך כל חייך. את הפער המעיק והבלתי נסבל בין התקווה לייאוש והכאב. את התחושה שלא משנה מה קורה, לתקווה אין סיכוי, היא מובסת שוב ושוב, אך שוב ושוב את מנסה לתת לה מקום. בסיום דברייך את מדברת על הכאב, הפיזי כמעט של התחושה שאת לא מצליחה, אולי גם במקום כלשהו לא רוצה עוד לקבור את שחווית. אני יכול להבין את הפחד המתלווה לכך, ואת התחושה שאת עומדת על בלימה. נקרעת בתוכך בקונפליקט האם לבטוח, ולפתוח או שמא לסגור ולא לדבר עוד. אני מניח שבזמן הקרוב את תנסי למצוא את שיווי המשקל העדין בו תרגישי בטוחה, ולא נכווית. לא משנה מה תבחרי לבסוף. דרור

שלום נקודה! קודם חייבת להודות שהכתיבה והתיאור שלך נתנו לי לחוות ממש את כל הכאב!!! אבל גם כשאני קוראת אותך ואת כותבת כאן בלילות אני לא מוצאת משהו שיכול להגיד מי את מה כואב לך מה את עוברת..... את כותבת מאוד קרוב ממש עד העצם אבל כל כך זרה ולא מתקרבת... וזה קשה להתקרב אליך כשאת לא משתפת או מגיבה או שואלת ממש כמו רוח רפאים. מאוד כואב ומדהים לקרוא את המילים שלך אבל הן מעיפות אחורה כאילו צועקות לא להתקרב:-( את מספרת אבל לא מספרת נמצאת אבל לא קיימת:-(((((((((((( את אנונימית שמכניסה אנשים לבטן שלך אך משאירה אותם בחוץ!!!!!!!!!!!! שולחת לך אומץ וזה ממש לא שטויות זה הזכרון ילדות הכי עצוב ומפחיד ששמעתי:-( שלך לילך מקווה שלא פגעתי או שדברי הובנו לא נכון

יקרה שלי אני קצת נעלבתי ממך שלא כתבת לי למייל שהשארתי לך :-( אבל אחרי שאני קוראת אותך אני חושבת לעצמי שבתוך כל הכאב הזה למי יש חשק או כוח להתייחס למישהי בפורום. עכשיו אני מבינה שאת רק רוצה מקום לכתוב כי קשה לך להשאיר את הכל אצלך... שאת לא רוצה התייחסויות או חברויות פשוט מקום להוציא את הדברים הכל כך קשים שעברת ואני מקווה בכל ליבי שכבר לא:-(((((((( קשה להגיד על כאב של מישהו שזה כתוב כל כך יפה אך אי אפשר להתעלם מהכישרון המדהים שלך לבטא את מה שהשתיקו בך...... מאוד מאוד מאוד מאוד עצוב וכואב וקורע לקרוא את מה שמסתתר בין המילים אבל אני רוצה מאוד מאוד להאמין שזו התחלה של מסע מאוד קשה ארוך כואב כמו תופת אך ואמיץ שהחלטת שאת עוברת.... ועוד יותר מקווה שיש לידך ולצידך אנשים שיחזיקו אותך חזק ועם המון אהבה כי כל כך בלתי אפשרי לעבור את זה רק בכתיבה! יקרה שלי אני פה קוראת את כאבך אוהבת אותך בלי להכירך:-) וגם דרור האהוב ועוד אנשים נהדרים פה לידך שלך תמיד בילבי ילדת הברזל

שלום,אני מחפש ספר שיכול לתת נקודת מבט על מחלת OCD. שמו "הילד שלא הפסיק לרחוץ ידיו" לא מצאתי בגוגל ! האם מוכר לך ? אולי זה באנגלית?

יחיאל ערב טוב, הצלחתי למצוא משהו בגוגל. הספר יצא לאור בתרגום לעברית לפי שנים ספורות: "הילד שלא הצליח להפסיק להתרחץ - ההפרעה הטורדנית כפייתית והטיפול בה" מאת: ד"ר ג'ודית ל. רפופורט הוצאת גפן http://tinyurl.com/5mjoew (התמונה לקוחה מתוך אלבומי פורום OCD של תפוז - כריכת ספר מומלץ) ובאנגלית: The Boy Who Couldn't Stop Washing: The Experience AND Treatment of Obsessive Compulsive Disorder by Judith L. Rapoport http://tinyurl.com/5amomy שימו לב לדבר נחמד - אם תסתכלו על שעת הקליטה של ההודעה אליה הגבתי, תוכלו לפגוש את הילד שלא הצליח להפסיק ללחוץ על 2. אולי הוא כיוון שם למעלה את השעון?... כמובן שזה נאמר בחיוך ובחיבה :-)

יחיאל שלום, אני מקווה שתוכל להיעזר במידע שחפשנית שיתפה אותנו בו, בהצלחה, דרור

שלום לכולם דרור יהיה כאן, כרגיל ביום ראשון. הודעות חדשות ניתן לשלוח החל ממוצ"ש בשעה 22:00. בינתיים שתהיה שבת נעימה ורגועה לכולם. דרישת שלום חמה וחיוך גם למאחרים שלא הצליחו להגיע בזמן. :-))) להתראות ליאת

ליאת יקרה, אני לא יודעת אם את זוכרת אותי.. לא כתבתי כאן כבר מספר חודשים. אני קצת בהלם לגלות שאורנה לא כאן. תמיד התחמקתי מלכתוב במשמרות שלה כי ראיתי אותה כסוג של מלאך- אמא מלאך- ופחדתי להתאכזב..שהבועה תתנפץ. למרות שזה אף פעם לא קרה, אולי היא באמת כזאת (-: . אין לי כל כך מה לכתוב או להגיד, סתם בא לי יחס.. אם את יכולה להגיב להודעת המשך ב- מנטרל המחשבות, אני אשמח.. תודה פרח

שבת שלום פרח, נעים לפגוש אותך כאן שוב. אורנה אכן עזבה, וכולנו מתגעגעים. כמו שכבר הרגשת, הגיע במקומה מלאך אחר, מוצלח לא פחות. קראתי את הודעת ההמשך שלך שם, ולא יכולתי שלא לחשוב על שאול המלך, שחיפש אתונות ומצא מלוכה. אני חושבת שלסייע לילד נזקק זו זכות גדולה, ומשימה חשובה מאין כמותה. היכולת לסייע לילד חריג, לקדם אותו, לשמור עליו מפני תסכול ואכזבה הרסניים, כמוה כהצלת חיים. אני מציעה לך להשתיק מהר את כל הקולות המזלזלים, להתייחס למשימתך החדשה כאל הזדמנות פז לחלץ את שניכם (א?ת והלקוח הקטן שלך) מנשיכתו הארסית של הבוז העצמי. ועוד משהו קטן. גננות עושות מלאכת קודש, והן מופקדות על ילדים באחת התקופות הקריטיות בחייהם. גן הילדים הוא כ??ן השיגור שלנו אל העולם החברתי והאקדמי, ומי שמופקד על איכותו חייב להיות אדם ברמה גבוהה. הרגשתי צורך לומר זאת בעקבות מה שנכתב שם. אני שמחה שחזרת אל הפורום, ושמחה על התפקיד החשוב שיועד לך. משוכנעת שתעשי אותו על הצד הטוב ביותר. בהצלחה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני 'תופסת ' אותך בזמן. את פה.. קודם כל תודה על תגובותייך המקסימות והנוגעות..חשבתי כשקראתי אם יש מישהו כזה בשבילך..הרי גם את בן אדם. רציתי לשאול אותך איך זה שיש תכנים שאף פעם לא 'הטרידו ' אותי, או יותר נכון, שאף פעם לא היה לי צורך לדבר עליהם, מדוע הצורך הזה עולה כרגע, מתגבר. כי אני מרגישה כמו טורבו במוח שלי שלא מפסיק מלעבוד, ואני עוצרת דברים בכוח כי הם היו רק שם עד היום. מה קרה שאני מרגישה צורך לדבר עליהם? מה יהיה ליאת? איך מתחילים לדבר על דברים שמתביישים בהם? מאיפה מתחילים? חשבתי לעצמי השבוע, שלמרות שאני בטיפול כבר חמש שנים, אני לא חושבת שהמטפלת שלי מכירה אותי. היא מכירה את מה שאני מביאה בפניה, אבל לא אותי. חשבתי על זה שאני אהיה זרה/ חדשה.. אז בעצם אפשר להיות עם אדם ולא להכירו כלל.. אז מה עשיתי בטיפול עד עכשיו? זה כאילו ששמרתי תיבת פנדורה בתוכי. אז מה יצא עד עכשיו? ואיך אני אסבול את השינוי הזה שממני יוצאים דברים שהם רק שלי, איך אוכל להשאיר את זה אצלה וללכת? איך אוכל לחיות עם ההרגשה שהיא חושבת/יודעת עלי דברים שליליים? בעצם דברים ש ל א מדברים עליהם, אולי זו הבעיה שלי. האם מדברים על כל דבר בטיפול? תודה מראש ושוב, אני מקווה שיש מישוהוא שם גם בשבילך ניבה

ניבה יקרה, ברשותך, אכוון בדברי גם לשאלתה האחרונה של מימי. שתיכן זוכרות בוודאי את דימוי הספירלה שהביאה אורנה אל הפורום שלנו, בהתכוונה לכך שנושאים שונים בטיפול שבים ונדונים בכל פעם מזווית מעט שונה או ברובד אחר. זה קצת דומה לאופן בו למדנו תנ"ך בביה"ס. תחילה קוראים בתורה את הסיפור כפשוטו, ומאוחר יותר, בתיכון או באוניברסיטה, אפשר לקרוא שוב, ולראות את העושר והמשמעויות שלא יכולנו להבין אז. באופן דומה, יש נושאים בטיפול שיכולים לצאת אל האור רק כשבשלו התנאים, כשהתבססה מידה נאותה של אמון במטפל, כשהתבססה שפה טיפולית עשירה יותר, כשהתבססו הבנות ותפיסות חדשות ביחס לעצמי וביחס לאירועים שעברתי, וכשהתבססו אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר. למרות האמור כאן, ברור שאף פעם לא תסתיים העבודה, וגם כשמסתיים הטיפול נותרים נושאים או אזורי נפש בהם אין דריסת רגל לזרים. נדמה לי שאצל שתיכן, ניבה ומימי, קיימת איזו ידיעה עמוקה שנותרה עוד עבודה, ויש נושאים שמבקשים עדיין איוורור ותוקף. עצתי היא לא לדחוק בתהליך. ניבה, אני מודה לך על תשומת הלב והרגישות. אני משתדלת למצוא לעצמי את הערוצים לפריקת המתחים, לעיתים קרובות בעזרת האנשים הטובים שסביבי. שבת שלום ליאת

היי ליאת אהבתי מאוד את דימוי הספירלה ! אני נמצאת בטיפול כשלוש שנים. הגעתי בגלל דיכאון,והוא חלף.(סיפרתי עליו כאן..) כיום אני מרגישה בסדר ,מכל הבחינות,קודמתי בעבודה לדרגת ניהול,התמודדתי עם קשיים רבים הקשורים לזה,וגם לנושאים אחרים(ובטח עוד אמשיך להתמודד). אני בטיפול,אך אין לי מטרה מוגדרת להשיג שם. יש כמה נושאים,שהכניסה לזרים אסורה... אני לא רוצה להעלות אותם ובטח שלא לדון בהם. סיפרתי למטפלת על תחושתי שחוץ מנושא אחד(פוביה מילדות),שהעליתי בפגישות האחרונות אני מרגישה שאין עוד נושאים שצריך לטפל בהם. אותה פוביה מאוד עמומה עבורי.אני לא מצליחה להבין איך נוצרה,והאם ואיך קשורה לחוייה מהילדות. המטפלת טוענת שההרגשה שלי קשורה לזה, אני תוהה עם עצמי האם זה קשור לאותם נושאים אסורים? ואם אטפל באותה פוביה ואשיג מטרה זו,האם זה סימן שצריך לעזוב את הטיפול? האם הנושאים האסורים,הם באמת כאלה?או שהם מוגדרים כך על ידי בגלל סיבה אחרת? איך יודעים? הזדמנות להודות לך על דברייך החכמים,שנוגעים בי תמיד. :-) טל (לא זו שמההודעות למטה)

שלום ליאת, שלחתי הודעת המשך להודעה שנשלחה בשבוע בנושא אכזבה מהטיפול, נושא ההודעה החדשה תודה. שמתי לב שההודעה לא הועלתה. אשמח שתבדקי. תודה, שירה

שירה ערב טוב, בדקתי, ולא ראיתי כל הודעת המשך ב??נושא שלא הועלתה. אם את חשה שהיית רוצה להמשיך את הדיון (או להודות לדוד) אנא כתבי שוב ואעלה את תגובתך. בברכה ליאת

היי ליאת, את הודעת ההמשך כתבתי בעץ ההודעה שנכתבה לך שבוע שעבר ביום שישי מתחת להודעה אכזבה בטיפול. והודעת התודה דווקא מיועדת לך (לדוד כבר הודיתי). חשוב לי להודות לך במשמרת שלך כדי שתראי זאת. הודעתי כנראה נעלמה לכן אנסה לשחזרה. תודה על התייחסותך, ההתיחסות היתה עבורי כעזרה ראשונה.התיחסותך נתנה לי כוחות לעבור את השבוע עד הפגישה עם המטפלת. אהבתי במיוחד את רעיון שעת המבחן. וכן מרגישה שעמדתי בזה ובגדול, היש נשמר. איזה כיף! היום נפגשתי עם המטפלת ודיברנו על הפגישה האחרונה, צדקת כמה טוב שהטיפול בנוי מהרבה פגישות ובטח עוד אדבר איתה על נושא האכזבה. אז... תודה רבה ושבת שלום, שירה.

ליאת, מה שלומך? שמחה שאת כאן,שלומי לא הכי טוב ,אין כוח לכלום,יש ימים כאלה.. שרואה רק שחור,רק רוצה להסתגר בעצמי יותר...ומרחיקה את כולם..מרגישה שהריקנות חונקת אותי, מרגישה שדי,שנמאס.. היה לי הרבה לכתוב ופתאום לא מצליחה לכתוב בכלל בצורה ברורה,בלי שהעצב העמוק ישתלט על הרגשות ,כל נשימה ממש צורבת ודוקרת מבפנים,ומרוב שקשה לנשום, זה מרגיש כאילו הנשימה הבאה תהיה האחרונה שלי בעולם הזה.. הלוואי....פה ושם יש רגעים שפתאום עולות תמונות ארורות מעברי ,וזה זורק אותי אחורה,ופשוט לא מפסיקה לבכות וכל כך כואב לי שאין מילים לתאר את גודל הכאב, אני מנסה לשכנע את עצמי שבכלל לא כל כך נורא כי כבר עברו יותר מ-8 שנים,וזה מספיק זמן להתגבר, וכל מה שעברתי בעבר שם לי את הכל בפרופורציות, כי מבחינתי אין דבר יותר גרוע מאונס,ממוות של חבר הכי טוב,אמא שלי-שתחיה- שעברה סבל בלתי ניתן לתאר כל השנים,אם כי היו רגעים טובים ,אבל אני יותר זוכרת את הרעים. עדיף היה לי למות ולא לעבור את הדברים האלה,לפעמים אמרתי לעצמי:חן עכשיו זה הזמן לשים סוף לפרשה המאוסה הזאת ולבלוע כדורים ומהר כי עוד שניה אני אתחרט...וחבל שלא היה לי אומץ.. אוךךךך.....כל כך כואב לי...בכלל לא מבינה מאיפה הכאב הזה... באמת שאני צריכה כבר לסתום.... השבוע לא היה טיפול ,בגלל אילוצים מסויימים לא יכולתי להגיע, יום א' יהיה טיפול ביקשתי מהמטפל להקדים בגלל הנסיבות ,ומאד קשה לי. המטפלת הקודמת התקשרה אליי אתמול, תהיתי מדוע היא נזכרה בי ועוד יותר למה היא שאלה אותי אם אני מתכוונת לחזור לטיפול? הרי דיברנו על כך שאני לא חוזרת לטיפול כי נפגעתי, אני כבר עשיתי החלטה והייתי גאה בי שסוף סוף אני מצליחה לשמור מרחק ממקומות מסוימים כדי לא להיפגע(גם אם לא היתה כל כוונה לפגוע בי אבל ככה זה יצא בסופו של דבר...ואני לא מאשימה אותה,תמיד תהיה לה פינה חמה בליבי למרות הכל) ופתאום היא החליטה להתקשר אליי ? והיא אפילו לא הרגישה דרך טלפון איך הדמעות שלי יורדות,וכמה היא הכאיבה לי. אשמח לשמוע את תגובתך , שבת שלום שתהיה, וסליחה על האורך חן

שלום חן, צר לי לשמוע שעדיין קשה כל כך. אפשר שחלק מהקושי קשור גם למעבר למטפל חדש, לתקופת ההסתגלות, לצורך לבנות שפה משותפת חדשה ואינטימיות חדשה עם אדם נוסף. אני רוצה להאמין שתוך זמן קצר תשובי לחוש יציבות והחזקה כבעבר. את מספרת על שיחת הטלפון מהמטפלת שלך, ותוהה מה גרם לה להתקשר. אני מניחה שממש כשם שהיא יקרה ללבך, כך גם את עבורה. מקווה ששיתפת אותה בעובדה שאת בטיפול אחר, כדי שתוכל להסיר מעליה חלק מתחושת האחריות והדאגה. מאחלת לך ימים קלים יותר, ושבת רגועה ליאת

ליאת, אני מכירה את הכללים,אז לא הספקתי להגיע בזמן,בגלל שזו הודעת המשך מקווה שבכל זאת תעני, אבל אני לא מצפה ממך ,כרצונך... הרבה תודה על התגובה... המצב לא כל כך פשוט,אני רוצה לחזור אליה.. אבל מאד פגעה בי לכן אני לא חוזרת. למרות שמאד קיוויתי ושמחתי לשמוע ממנה זה לא תרם לי,אפילו הכאיב לי ,ובלבל אותי כי כן היה כאן קשר רגשי (לפחות מהצד שלי מהצד שלה אני לא כל כך בטוחה) ,וזה מעניין איך זה שפתאום חשוב לה דווקא אחרי שעזבתי את הטיפול? אם היא היתה מרגישה אחריות או דאגה לי היא יכלה לנהוג אחרת,או לפחות לנסות לשמר את הקשר,ולא להגיע למצב כזה שאני אפגע עד כדי כך שאחליט לעזוב, רשמתי לך מה הסיבה שנפגעתי (אין לך איזה מייל בטעות?) אבל לא מאשימה אותה, זו אני שדפוקה. בפגישה האחרונה לא יכולתי להפסיק לבכות לו,בגלל לחץ מצטבר ,הרבה דברים שעלו והציפו אותי, כי לאף אחד בעולם לא אכפת ממני ,וזה גם לא מגיע לי שיהיה אכפת, אני סוג ב' אז שלא יתתיחסו אליי כבנאדם , התרגלתי שמתעלמים ,לא מתייחסים,לא אכפת, זה כבר לא כואב לי. פעם כן,מאד כאב לי.היום פחות . לא משנה,את במילא לא "אוהבת" לשמוע אותי ככה, ולשמוע אותי בכלל, את יכולה לסנן או לשרשר,כרצונך. להתראות, חן

היי ליאת, מה נשמע? עד שכבר החלטתי ללכת, היום בבוקר קיבלתי טלפון, נראה לי שעניתי מתוך שינה... היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב והיא נאצלת לבטל את הפגישה(הפעם היא ביטלה לי...) ושאלה אם אני אזכור את השיחה ...(-: לאחרונה, אני מרגישה שאין לי מה על מה לדבר, שדיברתי כבר על הכל(אולי בעצם על הרוב..), שהפגישות משעממות, ללא תכלית, בלי עניין ואז מתחילה להרגישה שחבל לי על הכסף...וכן אני יודעת שזו אחריות שלי...אבל אני במעיין לופ...(הייתי יכולה לקנות עוד זוג נעליים).בגלל זה רציתי לקחת את ההפוגה הזו...(אבל אני פחדנית:) תגידי, למה לדעתך אני מבקשת הפוגה , מתחרטת, אחר כך שוב חושבת על זה... (קשור להפרעה שלי?:-) וזהו, נגמרו החגים...מעכשיו עובדים שבוע שלם... שיהיה סופ"ש נפלא מימי

היי מימי, ההתקדמות בטיפול, למרבה הצער, אינה ליניארית, וייתכנו תקופות של רגיעה או מנוחה. זה אינו בזבוז זמן, והפסקה לא בהכרח תפתור את זה. על הפסקות בטיפול דיברנו בשבוע שעבר, ותוכלי לשוב ולקרוא שם. אני מאמינה (וגם בגלל שאני כבר קצת מכירה אותך) שתחושת השיעמום כמו גם הרצון "לקחת הפוגה" מייצגים את הפחד ממצבי אינטימיות וקרבה או מתחושת התלות. לפיכך, הייתי ממליצה לך לנסות ולפעול בניגוד לדחף הזה, ולחסוך לנעליים בדרך אחרת. (הנה, במחלתה ציוותה לך לפחות נעל אחת...) שבת שמחה לכולנו ליאת

את מצחיקה.... אבל הבעיה ליאת שגם הטיפול לא פותר את זה...כבר עבר הרבה זמן.... יש לי תחושה שלא הכל אצליח לפתור שם... את יודעת, הקניות שעשיתי היום הם שווי ערך כמו שתי פגישות... בכל מקרה בזבזתי (:

היי ליאת, סתם קפצתי לשאול מה שלומך... (אז מה שלומך?) ולספר לך שטוב לי. פשוט ככה. נפגשתי היום עם מטפלת-קנה-סוף (ראיתי שהיא חולקת את הכינוי עם המטפלת של נורית :-)) אחרי שבועיים בלי. לראשונה (עד כמה שאני מצליחה לזכור) הפרידה עברה בקלות, ונפגשנו בשמחה פשוטה של לשמוע חוויות ולראות חיוכים. הפעם גם הצלחנו שאני אדבר על מה שקשה, בלי להשתבלל ולהשאיר אותה בחוץ. יש רצף. וטוב לי. שבת רגועה ונעימה, (יש פה איזה חתול שמחכה שאבוא לשנוץ איתו...) שלך, נועם

היי נועם, שלומי נפלא. באתי לכאן אחרי שעתיים של רביצה בערסל שבחוץ, וברגע זה ממש, למרות שהכיסא שליד המחשב נטוע היטב על בסיסו, הכל נע וזע, ורישומו של הנענוע עוד מוסיף להתקיים בי. כנראה שבאמת התבלבלתי קצת בין קנה-סוף אחד למשנהו (סליחה נועם, סליחה נורית). זה קרה מפני שאני זוכרת שיש לשתיכן מטפלות נפלאות, חכמות ורגישות, רק לא זכרתי מי משתיכן הגתה את הדימוי הנהדר הזה. מעניין שגם הקושי שהצגתן לאחרונה דומה מאד. יופי שהצלחת לדבר את מה שקשה. מאחלת לך שנ"ץ שכולה טוב שבת שלום ליאת

מותר לשאול מה פשר הכינוי-דימוי "מטפלת-קנה-סוף? אולי גם אני אוכל לשאול אותו עבור המטפלת שלי...:-))

ליאת ליאת, את צודקת בכל מה שאמרת על המטפלת שלי. היא כל זה ועוד... את יודעת, היא אמרה לי משהו נורא יפה היום. אני דיברתי, ואמרתי לה שהיא אחד הדברים היחידים בחיים שלי שאני לא נפרדת מהם כרגע. שבגלל שאני מסיימת השנה את התואר, הכל עכשיו סובב סביב סיומים ופרידות, ושזה קשה לי. אמרתי לה שאני דווקא מוצאת את עצמי עסוקה סביב פרידות מאוחרות יותר, כאלה שייקרו רק בעוד שנה, אם התוכניות שלי לעצמי יתקיימו כמצופה. היא אמרה לי, שנראה לה שאני עסוקה הרבה במחשבה איך לקחת איתי הלאה אנשים שחשובים לי, אנשים שאני אוהבת. ואז היא אמרה, שאפשר לראות בזה התעסקות של אנשים ברי מזל, כי יש לי את מי לקחת איתי... אני לא ממשיכה לבד. וזה נורא ריגש אותי. וגם קצת הרגיע את החששות הפנימיים מאובדן הקשר עם אנשים שחשובים לי. זהו, סתם רציתי לספר לך... שמחה לשמוע שאת נחה כהלכה. הערסל שלך נשמע לי יופי של מקום להעביר בו את שישי אחר הצהריים. שוב שבת שלום, נועם

נועם וליאת, רציתי גם אני להגיד שנחמד לי ולשאול מה נשמע. אבל הסתכלתי בספר התקנון של הפורום וראיתי שזה לא מספיק כדי לפתוח הודעה חדשה, אז אני נדבקת לזאת המשמחת שלך, נועם. נחמד לשמוע ש(פשוט) ככה טוב לך... וליאת, כל החדר מתנדנד פה מצד לצד, מתיאורי הרביצה על הערסל. הכי שישי בצהריים, להתערסל בחצר... כיף שיש אתכן. שבת שקטה (ופשוטה) יעלה

שלום ליאת, מעניין מה שכתבת לטל אתמול : "אני מצליחה לזהות את הכותב (גם כשהוא מסתתר תחת כינויים שונים), זאת הודות להיכרות ממושכת עם הכותבים, עם עולמות התוכן שלהם, ועם ה"מנגינה" המיוחדת הנלווית לדבריו גם אם אינו מודע לה." בואי תעשי לנו הדגמה- זה לא מבחון, פשוט מעניין לראות אם את כן מזהה. אני למשל אני לפעמים כותבת במשמרת אחת 4 הודעות תחת שמות שונים!! שיהיה לך סופ"ש נעים

שלום לחידונאית, אם את בוחרת לצטט, אנא עשי זאת באופן שלם. לא אמרתי "תמיד", ולא אמרתי שיש לי רצון וחשק לזה. זה פשוט קורה לעיתים, בגלל ההיכרות. אם תרצי, ותהיי מספיק חרוצה, תוכלי לדפדף לאחור, ולמצוא את אותם ימים בהם כתבת הרבה הודעות בשמות שונים, ואז תגלי שהתכנים חוזרים שוב ושוב, ורק עיוור, חרש וקהה חושים לא יבחין שמדובר באותו כותב :-))) נדמה לי שבמקום לדון ביכולות המטא-פיזיות שלי, מוטב לחזור לשאלות ותשובות בענייני פסיכולוגיה. מה את אומרת? :-) שבת נעימה ליאת

לא ,לא , את סתם בורחת מהתגובה. את תמיד מזכירה את זה בהודעות שלך, אבל אף פעם לא עלית עלי. ותאמיני לי עשיתי את זה הרבה פעמים. אין אפשרות לעלות על זה, את סתם מנסה להוריד את הלחץ מהפורום במיוחד בימים שלך. :-)))) ואני יודעת שהרבה אנשים כותבים המון ביום אחד, ואתם ממשיכים לענות. אבל בכל זאת תודה סופ"ש נעים

מקווה שגם מבחינים מבחוץ בשינויים הקטנים שחלים, בהתפתחות ובצמיחה, מעבר למאפיינים המובהקים ולתכנים הספירליים החוזרים שוב ושוב...

דוד, שלחתי לך הודעת המשך (הרהוריי המשך), ל- "מנטרל המחשבות" אשמח לתגובה. תודה פרח

שלום פרח כתבתי לך הודעה בשרשור הרלוונטי. להתראות דוד

לילה טוב,מקווה שיהיה לי כח לכתוב מחר )-;

לילה טוב גם לך, איריס. אשמח לקרוא מחר מה שלומך, ואיך את מעבירה את הימים הלא קלים האלה. שלך ליאת

ליאת יקרה, הימים אכן לא קלים,אבל מנסה לחזור לשגרה . חזרתי לעבודה השבוע וגם חזרתי להתעמל ,יש עליות ומורדות. שוקלת אם לחזור לטיפולים או להגיד תודה על מה שיש(ילדה מקסימה אוטוטו בת 8 ובעל אוהב ותומך). הפסיכולוגית שלי חושבת שכדאי להפסיק שה-4 שנים האינטנסיביות שעברתי והתגובה שלי למה שעברתי רק מזיקים לי. בשבועיים האחרונים מאז הגרדה אני ללא זריקות וללא תרופות בפעם הראשונה זה 4 שנים(את קולטת ש-4 הכנסתי לגוף שלי את כל הזבל הזה). אז החלטתי כרגע לא להחליט ,אלא לעשות הפסקה עד ספטמבר ואז לראות מה קורה מבחינתי,בנתיים אני עושה כל מיני בדיקות שאולי יאירו אור על מה שקרה. מאחלת לכולם פסיכולוגית כמו שיש לי נראה לי שזכיתי. ולך ליאת תודה שהיית פה ובמייל כשכל כך הייתי צריכה והיא היתה בחופשה. שלך,איריס.

את משחקת על הכאב שלי.

טל, אשמח לקבל הבהרות למה את מתכוונת. באמת. ליאת

הסבר דורש כל כך הרבה מילים, ואין לי. עזבי. תודה על הערנות ותשומת הלב.

תגידי ליאת,מי החכמולוג שנתן את השם לילות לבנים?או שהוא סתם עיוור צבעים. לא מאחלת לך חלילה לילה שחור,אבל כן ארוך ומאוד,שתלווי אותי מרחוק בשלי. תגידי, מותר לפעמים להשתגע? אבל אמיתי כזה אברבנל ללילה אחד(בלי כדורים בלי זריקות בלי קשירות). נראה לי שהבריאות הכי טובה היא השגעון, החוסר מודעות,בו גם מה שאסור מותר,ובעיקר לא נישפט!!!סתם כנראה כבר השתגעתי...או בדרך לשם. לילה ארוך ובישבילך גם לבן.

לילה טוב ד. כשהיינו ילדים בקיבוץ, היו מארגנים לנו בתקופות החופש הרפתקאה מיוחדת שנקראה "יום-לילה, לילה- יום". הלילה היה הופך ליום, והיום ללילה, לאושרנו הגדול. ציפורי הלילה המקצועניות לקחו את ההרפתקה צעד אחד קדימה, והפכו אותה לאורח חיים. כמו שאת חשה על בשרך, הלילה הארוך יודע להיות בלתי ידידותי ואפילו מאיים. והנה, את מבקשת לך הרפתקה לילית - "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע...". אני שומעת כאן, מעבר להומור השחור, את המשאלה לנוח, להשתחרר מכבלים, ובעיקר לזכות ביחס סלחני, מקבל ולא שיפוטי. זוהי משאלה אנושית כל כך, לגיטימית כל כך, ומובנת מאד. נדמה לי שהיכולת להגיד מה אני צריכה עכשיו, היא יכולת חשובה. אני שומעת את זה, ומזמינה גם אותך להמשיך ולהיות קשובה למה שצף ועולה בך הלילה הזה ובכלל. זה חשוב. שלך ליאת

רק לדעת שזה הגיע לעיניים הנכונות.

היי ערב טוב אני רוצה להתייעץ עם משתתפי הפורום אני בת 26 גרה עם חבר כבר כמה שנים הכל כאילו נהדר עד ש..... עד שפיטרו אותי מעבודה לפני חודשיים ומאז הכל על הפנים בחודש וחצי מסכנים העלתי 9 ק"ג ולא היתי רזונת מהתחלה אז עכשיו זה ממש נורא ואני פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי לצאת מהבית עם זה חבר שלי שמנסה להוציא אותי קצת להתאוור עם זה ראיונות עבודה שאני קובעת ומבריזה(נראה לי בקרוב כבר אף אחד לא יתקשר) אני אומרת לעצמי כל ערב הנה מחר אני יקום בבוקר יצא להליכה אוכל רק סלט ולא כיכר לחם שלם ויתחיל לחפש עבודה וכל יום אני קמה מדליקה את המחשב ועד אחת בלילה שחבר שלי חוזר מעבודה רואה סדרות בלי ביכלל לצאת מהמיטה אז איפה מוצאים קצת כח רצון ושוברים את מעגל העצלנות אשמח להמלצות גם אם יהיו קצת קשות תודה וסופ"ש נעים לכולם

אולי את צריכה קצת חופש? לקום בבוקר ולא לחפש עבודה (או לא לקום בבוקר ולהשאר עוד קצת במיטה), לצאת לאיזה טיול ולהתאוורר? אל תחשבי על העבודה, אבל מצד שני אל תעשי את הדברים השגרתיים (לפתוח מחשב וכו')- פשוט תעשי לך כיף, אבל בצורה שונה

אם את מרגישה שזה מתמשך ואת לא מצליחה "להוציא את עצמך" מזה, יש מצב שזה דכאון וכדאי ללכת לטיפול.

שלום מחפשת, כוח הרצון, המוטיבציה והיוזמה עלולים להיעלם במצבים נפשיים שונים, בהם דיכאון או חרדה, גם כשלא מדובר במופע שלם או מובהק שלהם. את מתארת מהלך נסיגתי שהחל מאז פוטרת מעבודתך, ונראה שמשהו באירוע הזה הוביל למפולת או קריסה בתחושת הערך העצמי. אני ערה לכך שהתיאור שלך חלקי מאד, ולכן קשה לבסס אבחנה חד משמעית או תכנית התערבות יעילה. לפיכך, ברוח הכותרת שלך, אוכל להמליץ - מי שאיבד כוח רצון, מוטיבציה או יוזמה בזמן האחרון, מוזמן להגיע בהקדם לפסיכולוג הקליני, ולקבלם עפ"י סימנים מזהים... (אפשר, כמובן, למצוא את הסחורה הזו גם במקומות אחרים, כמו משרדי כוח אדם, חדרי כושר, בריכות שחייה, חוג ריקודי עם, וסדנאות יצירה שונות). בברכת סוף שבוע שמח ומלא מרץ ליאת

אדם שאוהב מגיל קטן חתולים וטורפים ממשפחת החתולים מה זה אומר עליו מבחינה פסיכולוגית

שלום קרין, בתהליך המקצועי של הערכת האישיות לא נלקחות בחשבון העדפותיו הזואולוגיות של הפציינט, ולכן כל אמירה בנושא תהיה בגדר קוריוז או ניחוש אינטליגנטי. אני מניחה שכל השערה שתעלי א?ת עצמך תהיה תקפה כמו זו שלי, חובבת כלבים מובהקת. לילה טוב ליאת

שלום לך, אחרי זמן לא רע בטיפול אני חושבת שעצם הפניה לטיפול היא דבר חולני בפני עצמו!!! למה? כי בעצם את לא מוצאת מי שיקשיב לך, אין לך מי יאהב אותך.... ואת הולכת ומשלמת למישהו בכדי לשבת שם בשקט ולהסתכל עליך (בלי לדעת מה הוא באאאאמת חושב עליך) ולקשקש על כל העולם, ולצאת עם ההרגשה של "אוקי, טוב, יש לי עכשיו מישהו לצידי"!!! " הוא מבין אותי, מרגיש בכאבי...". נו באמת!!! איזה מין דבר מוזר הטיפול הזה! נראה שאני צריכים לחפש דרך להרפא מהטיפול עצמו!! אנחנו המטופלים בעצם כמו עוד ספר שהמטפל קרא (ובטח יישכח אותו בעוד כמה חודשים אם הןא כזה טוב), כמו עוד שולחן שהנגר הוציא, כמו עוד בניין שהבנאי בנא, כמו עוד מנה שהמסעדה הוציאה.....עוד אחד וועוד אחד שבעצם הופך לכלום. כי אנחנו רק עבודה בשבילם. אים שם רגשות כמו שהם טוענים, אין כלום, זו פשוט העבודה שלהם, ועבודה לרוב נמאסת כי היא נעשית מתוך מחוייבות. והיא נעשית בכדי לשלם דברים, בכדי לרכוש דברים, בכדי לחסוך כסף.... כלומא ההנאה העיקרית לא באה ממנה אלא מעצם התוצאה הכלכלית!!! התכוונתי לשלוח הודעה קטנה, אבל מרוב עצבים יצאה לי הרצאה!!!

הי שני, א. :-) יכול להיות שיצא לך להקליד "אחרי זמן לא רע", כנראה במקום "זמן לא רב"? ב. הטיפול הוא באמת דבר מוזר שכזה. בטיפול יש בו המון דברים לא מובנים ולא ידועים ולא ברורים. בכל זאת, יש סיכוי לגלות שמשהו עובד שם. אבל צריך סבלנות. לא כל-כך הוגן לקבוע ולחרוץ את דינו אחרי ניסיון קצר בטרם הכרות מעמיקה. צריך לקחת סיכון אמיץ, ולנסות לטעום ממנו עוד. ונכון, בהתחלה הוא יכול לקרטע. לפעמים צריך לחכות קצת יותר מזה... וגם אחר-כך הוא יכול לצלוע שוב, להיות זר, ושוב מוכר, ולעלות על הדרך ושוב ליפול אפיים על ארץ ולדדות ולקום... ג. מידי פעם מופיעות הודעות בעלות אופי דומה לזו ששלחת, ואלה מחשבות ורגשות שאפשר מאד להבינן. טיפול נועד בדיוק כדי להחזיר אליו דברים כאלה. לא לפורום - אלא לטיפול עצמו. להחזיר לטיפול ואולי לגלות שם שמדובר במשהו שאת פוגשת אצלך גם ביחס לאנשים שגדלת לידם, ו/או גם אחרים בעולם, ואולי בשל כך זו גם תחושה שבאה לידי ביטוי גם מול הפסיכולוג. נסי גם לחשוב האם את מכירה את הדפוס של פסילת דבר אחרי היכרות קצרה איתו גם מחייך. נסי לבדוק האם את מצליחה להתמיד בדרך-כלל. הטיפול בנוי בשביל כל אלה. ד. פנית לפורום שבו נוכחים פסיכולוגים ואנשים שמעודדים טיפול. אי אפשר להתעלם מכך ולא לנסות להסיק שלמרות האכזבה והזעם היית רוצה או מאמינה לעזרה מהכיוון המקצועי. זה אפשרי. הדרך בכלל לא קלה, והבחירה בידייך. ה. ספר, שולחן, בנאי... דווקא הדוגמאות הללו של קוראים ויוצרים, הן מקרים שבהם האדם עפי"ר יוצר יופי של קשר... ו. היית עצבנית, אך, בעיניי, יצאה לך הודעה חמודה, לא יעזור לך :-) קיבלת תשובה מאחת שבשבילה הטיפול, הבחירה וההתמדה בו, הם הדבר הכי בריא שקרה לה בחיים...

שלום שני, ה'מטופלת שבעד' עשתה עבודה נהדרת, ולא הותירה לי הרבה מה להוסיף. העובדה שישנם אנשים שחושבים אחרת, די בה כדי לסלק את סימני הקריאה, ולהניח במקומם - בזהירות - את סימני השאלה. מקווה שיום אחד תצליחי להיווכח שבעלי מלאכה אמיתיים, שמכבדים את אומנותם, נקשרים לתוצרים שלהם בכל לבם, וזוכרים אותם גם (ואולי דווקא בגלל) שנמכרו בכסף רב. מקווה שהעצבים נרגעו, ושאת פנויה לבלות את סוף השבוע בנעימים. ליאת

התחמקת מתשובה ליאת, וזה חשוב. את מבינה שיצרת מצב - שאולי הוא לא כל כך נורא - מרחיק. אני יכולה להבין את הצד שלך, אבל מפליא אותי שלא ממש לקחת בחשבון את הצד שלי. מגיעה לי תשובה: כל פעם שאני פונה לפורום בשם כזה או אחר, אנונימית או "מזוהה" , את יודעת לזהות מי הפונה? טל

שלום טל, הטרוניה שלך כלפי נשארת במידה רבה עמומה, שכן לא ברור לי מאיזו תשובה אני מתחמקת, ובאיזו אופן גיליתי חוסר התחשבות כלפייך. אשמח אם תאירי את עיני. לשאלתך, כמנהלת פורום ברמת היומיום, אין לי עניין מיוחד או רצון להפעיל אמצעי זיהוי מיוחדים כדי לדעת מי כותב מה. לעיתים קרובות, אני מצליחה לזהות את הכותב (גם כשהוא מסתתר תחת כינויים שונים), זאת הודות להיכרות ממושכת עם הכותבים, עם עולמות התוכן שלהם, ועם ה"מנגינה" המיוחדת הנלווית לדבריו גם אם אינו מודע לה. מקווה שלא פגעתי בך בלא יודעין, ואם כן - אני מתנצלת מראש. שלך ליאת

באמת את מצליחה "לזהות" את הכותבים תחת כינויים שונים?? אני מרגישה כזאת מפגרת.. איזה פאדיחה אלוהים- תמיד נהגתי לעשות זאת כאן..תמיד תמיד- כל פעם יש לי כינוי אחר.. לא כדי לרמות כי לפעמים אני מתביישת בבעיותיי ומרגישה נודניקית.. ותחת שלל הכינוים שלי- מסתתר אדם אחד שצריך עזרה פה ושם.. אבל לכם זה לא משנה הכינויים- אתם תמיד עונים באדיבות.. ואני מעריכה אותכם..איך שאתם עוזרים לאנשים..

היי ליאתי, מה שלומך היום? את יודעת, יש מקום אחד שבו אין לה מענה. המקום הכי כואב ומדמם בחיי, עליו אין לה מענה. בפגישה האחרונה דיברתי עליו. הרבה זמן לא דיברתי עליו. ושם היא כל כך בלי מילים, שותקת. אולי אני משליכה, אבל נדמה לי שהיא לא אוהבת שאני מדברת על זה. נדמה לי שאת החוסר אונים שאני מרגישה גם היא מרגישה ולא נעים לה להיות שם ולהרגיש אותו. את חושבת שיכול להיות שהיא לא אוהבת לדבר, או יותר נכון לשמוע אותי מדברת על זה? או שרוב הסיכויים שאני סתם משליכה? אולי אני אשאל אחרת, יש לך מקומות כמטפלת שאת מעדיפה שלא לדבר עליהם? הפגישה נחתכה לי מהר. מהר הנושא נקטע. מהר חזרתי לעניינים של מציאות. מהר פניתי למחויבויות שלי. כשבעצם הייתי (ואני עדיין) בלי נשימה, בלי אויר. היום כואב לי, מחר זה יעבור. סוף שבוע רגוע. נורית

נוריתי, "המקום ללא המענה", נשמע כמו כותרתו של סיפור, מחזה, או אפילו כמו שם של סדנה רוחנית לגילוי העצמי. ה'מקום' הזה, כך נדמה לי, נמצא בתוכך ולא בתוכה. המקום העיקש הזה, שאינו מגליד, אינו דוהה, אינו מסופק, אינו מחלים, אינו מצליח לקיים דיאלוג עם האחר. אני תוהה, מהו שמצליח להשתיק את מטפלת-קנה-הסוף בעקביות כזו, כאילו אמרה - "כאן היא לא צריכה את המילים שלי, אלא משהו אחר". אני מהמרת שזה לא מקרי, ושהשתיקה שלה מבקשת לעשות מקום לחוסר האונים הזה שלך, אולי ב??מ?קום בו עד היום אי אפשר היה להיות חסרת-אונים. לא באמת יודעת. לשאלתך, קשה לי להעלות בדעתי (המודעת) תכנים מחיי המטופלים שלי עליהם הייתי מעדיפה שלא יידברו. עם זאת, ברור לי שלכל מטפל ישנו כתם עיוור איזשהו, הפורץ לתודעתו בעזרתו האדיבה (פחות או יותר) של תהליך ההדרכה. כשזה קורה אצלי, אני חשה תערובת משונה של מבוכה והקלה. מקווה שתצליחי להשתחרר מהדאגה *לה*, להמשיך ולדבר את הכאב שצריך להיות מדובר, ולהבין את מה שעדיין במחשכים. סוף שבוע קל ואוורירי ליאת

היי ליאת, את חושבת שיום יבוא ו"המקום העיקש הזה" יכאב לי פחות? נויה אמרה לי היום בטלפון שאני צריכה להשלים עם זה. גם אחריי יותר מעשר שנים אני עדיין מסרבת. שמחתי לשמוע שאת חושבת שהמטפלת שלי נפלאה, חכמה ורגישה. אני יודעת שהיא אכן כזאת, אבל עכשיו אני ילדה בת חמש בהתקף זעם. נורית

הרבה שנים בטיפול.שני מטפלים.טובים.יש עוד הרבה לשפר הרבה כדי לחזור לעצמי,אבל כמו גלגל בבוץ אני שקועה מסתובבת במקום במהירות ומעיפה הרבה בוץ.......מרגישה שהטיפול הדינמי לא אוהב אותי.וזה אולי הדדי.ומצד שני בתוכי אני יודעת שאני צריכה תמיכה ארוכת טווח.לחיים.וגם כדי להשתקם באמת.אני עייפה.מה הפתרון בשבילי? אם יש.......אם לחיות אני רוצה לחיות טוב לא על יד...עדיף בכלל לא מעל יד.

שלום רב, מתוך תחושת השקיעה והתקיעות, אפשר לחוש גם בחלקים המכירים בשיפור שכבר הושג, ובאלה המכירים תודה על ההחזקה והתמיכה המתמשכת שמעניק הטיפול. אני מסכימה מאד עם המשאלה לחיים שראוי לחיותם, ומאמינה בכל לבי ביכולתנו לברוא אותם עבור עצמנו. לעיתים קרובות, מתוך הרצון להגיע לאיזה יעד נכסף ורחוק, אנחנו מחמיצים לא מעט טוב שנמצא קרוב ובהישג יד. אני מזמינה אותך לשוב ולבחון את כל מה שאת מכנה "על יד", ולחשוב האם תצליחי ליהנות ולשמוח בטוב שסביבך גם אם אינו מושלם. אחרי הכל, רגעים צרופים של אושר עילאי ומושלם הם כה נדירים, עד כי נדמה לפעמים שלא יגיעו לעולם. מאחלת לך שתצליחי להגיע ליעדים שהצבת לעצמך, אך גם ליהנות מהדרך אליהם, בשבילים למיטיבי הלכת. סוף שבוע נעים ליאת

האם עצם זה שאני כותבת משמע אני קיימת ?.. אני כותבת כאן, מציפה יחסית די הרבה בשבועות האחרונים אתכם מנהלי הפורום , לא יודעת מן הודעה ועוד הודעה, כדי להמשיך להרגיש קיימת , להרגיש את החיות .. אני יודעת כשאפסיק בעצם לכתוב .. המחשבות יתחילו לעלות יותר ולהציף אותי לבד , קשה לי בין הפגישות וכן יש לי טיפול מחר , אבל בינתיים חייבת להניח את הראש פה אולי לקבל את התקווה מחדש שמתפוגגת .. מפחדת מהזכרונות שעולים , מפחדת לשקוע עמוק עמוק לתוך הקרקעית... היא סוחפת אותי , אז אני מכריחה את עצמי לכתוב לך עכשיו דוד , משהו כמו אות אחרי אות, מילה אחרי מילה. שורה אחרי שורה. רווח. עוד רווח. יופי.ממש משו משו אני .. ו..עוד מילה. נקודה. פסיק. מרגישה את הצורך הזה בעיקר לכתוב. לא להפסיק לכתוב. להמשיך להקליד. כי בעצם אסור לי לחשוב כרגע מה קורה סביבי. להקליד. לכתוב. עוד. עוד. ו.. אני ..אני כל כך עייפה מלכתוב, מלהסביר כל כך עייפה שאני רוצה .. רוצה כבר להפסיק.. רוצה לנוח.. אולי בעצם אפילו רק לשקוע..להיעלם..להתפוגג..לצנוח..ליפול..לא להיות אני בכלל כאן?!!! הימים האחרונים מהחג ככ קשים , המפגש בחג עם ההורים , טילטל אותי לחלוטין .. המפגש הזה מול אבא .. שממשיך לחייך כאילו כלום לא קרה ... להסתכל לו בעיניים , ולא להבין איך הוא עשה לי את זה ?.. למה ?... ואני באמת חשבתי לעצמי שהאונס האקראי ברחוב שקרה לי זה המוות שלי ?.. עצם הידיעה המזוויעה שהתגלתה בטיפולים בחודשים האחרונים , על הניצול בבית פשוט ממוטט.. איך אפשר להתמודד עם זה ?.. איך אפשר להמשיך להביט בעיניים , להיישיר מבט .. לעולם .. כאילו מה ?.. כאילו ולא קרה שם כלום..בילדות המחורבנת שלי .. ואם לא הייתי מגלה את זה .. ככ כועסת על עצמי שזה עלה בטיפולים , למה ?.. למה זה מגיע לי ?... סליחה...דוד, אבל אני מרגישה שאני נופלת. ו..איך מרגישים כשנופלים אה?... אני שואלת את עצמי, ובאמת .. לא מוצאת מילים ..לענות. אבל , איזה משהו בי מצליח לחדור אליי ולבשר על נפילה איומה , משהו בלב שלי נקרע ..בבפנים ככ כואב. משהו בראש שלי צועק לי "היי תיזהרי " ואני לא יודעת ממה. וכואב לי ככ דוד.. יש לי מלא הצפות , פלאשבקים , בימים האחרונים. פתאום תמונות מציפות אותי. תמו נות שלי כילדה , של חברות מהילדות . של ההורים . של סבא וסבתא שנפטרו .רואה את עצמי .. בוכה וכואבת ..נלחמת בכולם .. ומה שיש להגיד לי שאני "הילדה הרעה " זו שעושה תמיד דווקא לכולם .. ואיך אף אחד לא שמע?.. אף אחד לא שם לב ?... ואיך אפשר להמשיך היום לעמוד על הרגליים, להמשיך לנשום, לחייך,עם כל הזכרונות האיומים האלו? עם הפחד הפנימי הזה בתוכי .. שאני לא יצליח להתמודד יותר ? עם ההרגשה המוזרה הזאת שכל כך כואב? שכל כך קשה? שכל כך... בלתי אפשרי... לשרוד...? דייייייי, שונאת את המילה הזאת "לשרוד". שונאת אותה.שונאת שאני חושבת שאני חיה אבל בעצם אני רק שורדת. כל יום מאבקי כוחות , ביני לבין עצמי , שונאת הכל. חזרתי שוב להיות מיואשת מהכל. מפחדת. רע לי. מדברת לעצמי .. מה אני ?... חזקה?חלשה?חזקה?חלשה?חזקה.? חלשה?חזקה? כן כבר שמעתי את זה .. "את חזקה " " את תעברי את זה " .. כן ..כולם אומרים שאני ככ חזקה. "את חזקה"... "תיראי מה עברת.. "את חזקה.. כן .. חזקה..חזקה.." אבל אני מרגישה את עצמי .. חלשה.. זה מה שאני מרגישה. ואני נשברת. נופלת. מנסה לתפוס חזק חזק אבל אני מחליקה. אז אני ..חלשה.חלשה.חלשה. זה הקול הפנימי שאומר לי .. זה שאני ככ שונאת. שונאת ..שונאת. ונראה כאילו לא עושה שום דבר בימים האחרונים כדי לשנות את זה. שומרת על עצמי. "עאלק" שומרת. איך?!!!!! אם אני נותנת לעצמי ליפול? ושוב.. חזרו הסיוטים בלילה , ההקאות .. העייפות , החולשה .. ההרגשה שבא לי להקיא כל הזמן .. שאין לי כח לאף אחד יותר . לא! אני לא פוגעת בעצמי בכוונה , אתה מאמין לי דוד ?... אני נלחמת .. אבל אני לא מצליחה להתגבר על זכרונות הגוף. כמו אנדרטה .. שקטה אני .. בלי מילים ... והתחושה של חולשה ככ עצומה ... אז אתה רואה ... אני .. חלשה חלשה חלשה לא חזקה.. בכלל לא.. המפגש עם ההורים בחג ..עם מסכות על הפנים ..שבר אותי אבא ניסה לחבק אותי . אמא אמרה לי "את יודעת שאני אוהבת אותך ".. והמילים ...שברו אותי .. והאמונה ..איפה היא נעלמה לה ?... אחרי שאני מסתכלת על ה"דמויות ההוריות" שלי .. אני מאבדת את כל האמונה שבניתי מול המטפל ..שלי האמונה .. מצליחה להתערער בי מחדש .. לגבי אנשים?חברים? אולי אפילו רק בעצמי? מהי בכלל אמונה? היא קיימת? ואם כן.. למה ההורים הפרו לי אותה? איך הם לקחו ממני את הדבר הכי יקר ?.. ועכשיו שחשבתי שאני במקום טוב עם המטפל ..שאני מוחזקת , שעברנו את החלקים הקשים .. שהנה אנחנו יציבים .. ביחד .. לא מאבדים שליטה .. אני שוב נכנסת למקומות האלה .. שמערערים כל סוג של טוב שיכול להיות .. אז ... חזקה? ... חלשה? אין לי מה לומר. מפסיקה לכתוב .. אני כותבת משמע אני קיימת .. ואיפה אני בכלל ?.. שרית .. את בכלל לא פה .. ((((((((((((תתעוררי ..כבר))))))))))))))) סורי דוד. שרית

שלום שרית נשמע שאת ממשיכה באומץ את המסע שלך. עוד סיבוב של הבורג, עוד כניסה והעמקה לתוך האפלה. אני בטוח שקשה לך בין הפגישות ובטח קשה לך גם בפגישות עצמן. חוויית שבירת האמון היא חזקה כל-כך ונוגעת בדברים העמוקים ביותר, בבסיס האישיות. ברגעים כאלה אין כמעט במה להתנחם. אני מקווה שבכל זאת, גם מתוך הכאב העצום, את יכולה לתפוס שבריר של מבט, חטיפה של רגע, ולראות איך מהתמונה הגדולה יותר משתקפת התועלת שבכך, והחשיבות העצומה של התהליך שאת עוברת. בהצלחה דוד

תודה על מה שכתבת . לילטוב