פורום פסיכולוגיה קלינית

היי מה שלומך היום? (מתערסלת לך בחוץ?) היום יש לי הזדמנות אחרונה לשתף אותך במה שקורה איתי... אז כככה:היום בפגישה סיפרתי לה שאת עוזבת היום(האמת שהעלתי את זה רק לקראת סוף הפגישה) היא אמרה שהיא מרגישה שהיא גם נפרדת ממך ושנשארנו רק אני והיא...ושלאחרונה מלוות אותי הרבה פרידות.. וממש בסוף הפגישה ניסיתי לומר לה משהו..לא הצלחתי נתקעו לי המילים...היא אמרה לי שאני נראית מהורהרת..ונאלצנו לסיים...היא הלכה למטבחון וחזרה וראתה אותי בחדר עם טישו בוכה..היא לא הבינה מה קרה... ליאת יש דברים שאני עדיין לא מצליחה להגיע אליהם והכאב והתסכול גורמים למה שגורמים...המחנק הזה בגרון לא עבר לי עדיין ..מקווה שעד שתגיעי הוא כבר יעבור(: אחזור בערב לומר לך מילות פרידה אחרונות מימי

מימי יקרה, זוכרת כמה מאמץ השקענו ב"פרוייקט" הטיפול שלך? נראה שהמאמצים נושאים פירות יפהפיים, גם אם עוד לא הבשילו דיים. מבחינתי, פגישות כמו זו שתארת היום, הן חלק מהתמורה העצומה, גם אם אינך מכירה בה עדיין באופן מלא. לצערי, עלי לעזוב עכשיו את המחשב, ואחזור שוב מאוחר יותר, להיפרד. להתראות ליאת

היי ליאת, ישנתי המון..האמת שקמתי עכשיו בבהלה כי חשבתי שכבר יום שבת(: אני גם אשוב בהמשך

איזו תמורהה את רואה בפגישה האחרונה? אני רואה סוג של כישלון..ששוב לא הצלחתי לדבר על משהו.. היא דיברה אתי בטלפון הסברתי לה שזהקרוב לאותו נושא שכבר קצת דיברנו...ואמרה שתנסה לעזור לי בפגישה הבאה..

רגע לפני שאת הולכת אני רוצה לתפוס אותך בשמלה (טוב, במכנס..) שתישארי... אני יודעת שלא יהיה לי יותר את מי לשתף בטיפול, עם מי להתייעץ...את תחסרי לי...כמו שהפסיכולוגית אמרה נשארנו רק "את ואני " (היא שמעה עליך לא מעט..) למזלי, אני כבר יותר סומכת עליה, כפי שרשמתי לך בשבוע שעבר...עם זאת אני יודעת שאת תחסרי לי..את יקרה לליבי. עברנו הרבה ביחד...ליווית ודירבנת אותי להמשיך בטיפול כל כך הרבה זמן...זה לא מובן מאליו. עכשיו לפחות תמה ההתנגדות אה?(: למדתי ממך המון, למדתי גם איך לנקד.. על השאסי ברכב..היה עוד משהו? היו כאן הרבה רגעים יפים..אבל לכל דבר טוב יש סוף מסתבר..אז הרומן שלנו נגמר...חבל..ניפגש בשמחות אה? טוב, אני לא רוצה להביך אותך עם מחמאות(אותן הבאתי בשבוע שעבר:) אז רק אומר לך תודה. תודה שהיית פה ,תודה ליאת על המילים שלך תודה על הכל המון הצלחה מתה עליך(: (עברתי את הגבול..מקווה שתעלי..זו בעצם הודעת המשך אז מותר(: בכל אופן נדמה לי שזו פעם אחרונה שאני רושמת כאן...) קשה לי לעשות SEND בפעם האחרונה...טוב אני מנסה...

ונדמה לי ששכחתי חיבוק ונשיקה אז קבלי (-:

ליאת יקרה, אני צריכה לקחת צעד אחורה אל אותם שלבים בהם הייתי מאד נוכחת כאן (לא רק בכתיבה או בקריאה) ושבהם שתיתי את מילותייך בשקיקה והנחתי להן לחלחל פנימה קרוב קרוב לקרקעית. עם כל המולת החיים של השנה האחרונה אולי הרשיתי לעצמי פחות להניח ראש על הכר שאת מציעה ולהיות 'ספיגה' למקום הזה ואלייך; ועם זאת, היה לי חשוב להשאר במרחק נגיעה ולהחזיק בתוכי את הידיעה שנדיבות המבט שלך זמינה לי. אני רק יכולה לדמיין כמה לא פשוט לעזוב מקום שהשקעת בו כל כך הרבה מעצמך (וזה ניכר...), שידעת לזהות כמה משמעות זורמת בו, ולשפוך משמעות בתמורה. חלמתי עלייך ביום בו הודעת שאת הולכת מכאן: חלמתי שאת אוכלת פיצה ביתית עבה בטירוף (ועם זאת אוורירית מאד) ומעליה הר של תוספות מכל הצבעים והמינים [מזל שבחרתי מאכל כשר לצמחונים...]. את דווקא התמודדת יופי עם כל הגודש הזה ואכלת בתאוותנות, תוך ליקוק שפתיים ומציצת אצבעות. בדיוק כך את משתקפת אלי דרך עיניו של הפורום – מלאת עצמה, מלאת טעם וצבע, מלאת רצון, מלאת רגש, נוטפת חיו?ת ממש. אני משערת (רק משערת) שהעושר החושני הזה לצד היכולת 'למנן', לשקול, להתאים, הם שמפיקים ממך כל כך הרבה נגיעות עמוקות כאן בפורום. שולחת לך תודה אחרונה על האפשרות ללמוד (ואולי גם מעט להפנים ולהטמיע) מהי הסתכלות ומהו מענה. תודה על הרבה מילים שזרמו כאן בינינו כשהן נושאות על גבן התכווננות ומחשבה ורגש. ותודה מיוחדת על מילותיו של קוהלת (אם את זוכרת...). אני אתנחם (עבורך ועבורי) בעובדה שלכל מקום אליו תלכי תדעי להניח את עינייך על העולם באהבה, כפי שעשית כאן. אוהבת בחזרה, נויה

נויה'לה קצת חיכיתי לראות אותך כאן, האמת. כל כך שמחה שבאת להגיד שלום. איכשהו, השפע הזה שמורעף עלי כאן, קצת מביך, ומותיר אותי נרגשת ונרעשת, עד שנעלמות המילים. ובכל זאת, כל אחד מכם, במילותיו, מציף עולם שלם של זיכרונות, חוויות, סיפורים ודימויים (כן, גם אני מנסה לדמיין אתכם לא פעם, רוצה או לא רוצה). החלום שלך עורר בי חיוך גדול, ואני מתאפקת לא להיתפס לפירושים דווקא היום. הר של תוספות על הפיצה לאו דווקא מעיד על היכולת למנן, ואשאיר לך את ההחלטה איזה משניהם מתאים לי יותר :-)). בכל מקרה, היה לי טעים נורא. מאחלת לך הצלחה גדולה בנתיב שבחרת לעצמך, ומקווה שיום אחד ייצטלבו דרכינו, לא בהכרח במסדרונות ההם, בהם חיפשנו זו את זו לא מכבר. תודה על מה שהבאת איתך לבית הזה. נעמת לי. שלך ליאת

ליאת היקרה אני מגיע ממש ביום האחרון, על מנת לצרף את קולי לסימפוניה המפוארת של הקולות המנגנים ומקוננים על הפרידה ממך מזה שבועיים. קשה לי לכתוב ולהביע במילים עד כמה תחסרי לי פה בפורום. ברור לי שזה לא הזמן לנקוט בגישה פסימית, וכמובן שהמחליפה שלך היא מצויינת ובוודאי תתרום הרבה ותביא קול יחודי משלה, ובכל זאת - אני מודה שנורא קשה לי עם הפרידה ממך. אפילו אם היא רק פה, אפילו אם היא וירטואלית. אני לא אחדש לך הרבה אם אומר שאת אחת הסיבות - לא היחידה אבל בהחלט אחת מהן - שמשכו אותי לבוא לפורום. הכיף שבלעבוד לצידך, ההזדמנות לקרוא אותך, ללמוד מתשובותיך, להרהר בהן, לחשוב ולהרגיש כיצד הן מחלחלות אליי כעונה על שאלות בעצמי, כפסיכולוג, כבן אדם, כל אלה היוו חלק מהיתרונות והרווחים שהמקום הזה הציע. וכמובן הקול - הקול שלך, ליאת. אני רק מוסיף פה את הסכמתי, לכל ההתייחסויות המרגשות והאותנטיות שקדמו לי, ואומר עד כמה הקול שלך מיוחד. עד כמה הוא זוהר וצבעוני. ועד כמה את מצליחה למלא אותי בפליאה בכל פעם מחדש - על ידי שילוב של קלילות וכובד ראש, של ברק וצבעוניות, של שליטה מוחלטת במנעד ההתייחסותי שלך והגישה האנושית והמיוחדת כל-כך לכל אחד.. וכל זה - לא עוד בפורום. ובשל כך קשה לי כל-כך. אני מרגיש שאם אכתוב עוד קצת אגיע ממש למקומות מוגזמים של רגש, שלא יעשו טוב לאף אחד ושבטח עוד תנזפי בי בגללם (טוב, את יודעת שאני תמיד קצת מפחד ממך..), אבל בכל זאת אני לא יכול להמנע מלהוסיף פה עוד מחשבת אגב, והיא שהתכונות שציינתי למעלה, שמנוגדות בחלקן אחת לשנייה, אולי מהוות איזה רמז והסבר לקסם שהילכת פה על קוראי הפורום. כי התופעה שלך היא פארדוקסלית לגמרי לדעתי, מכילה בתוכה כל-כך הרבה ניגודים והפכים וסתירות, עד לרגע שאת משלבת את כל אלה יחד, יוצרת את האוקסימרון המושלם, יוצרת את התופעה החד-פעמית, שהיא את. עוד חוזר הניגון, ליאת. ואת נפרדת פה, ואחנו נשארים. אבל עם תקווה ובטחון, שעוד נפגש, עוד ניתקל אחד בשני ונחייך, במקומות שונים על הדרך. שלך, בהרבה אהבה, דוד ג'קסון.

דוד דוד, עם קריאת הכותרת היה נראה שגם אתה עוזב.כמה טוב שלא! כמה הקול שלך לקולות המנגנים והבהחלט מקוננים-מוסיפה! כמה עצובה היא הפרידה."יוצרת את התופעה החד-פעמית, שהיא את." כן זאת ליאת!!! ואיך במילואים?

דוד יקר, הדברים שלך הותירו אותי מרוגשת וחסרת מילים. מבקשת להודות לך ולדרור בדברי הפרידה שלי, מאוחר יותר הלילה. תודה יקירי ליאת

דוד- סוף סוף חזרת ממילאים איך אתה כותב אני מאוהבת בך! ועוד ליאת ציינה את עינך הכחולות והזקן הפרוע? בדיוק מה שאני אוהבת. איזה כיף שאתה כאן. אוהבת..

שלום למגיבות תודה על ההתעניינות וההתייחסות. לא יכולתי לענות עד עתה ועכשיו אני מנצל רגע, על מנת לענות, באיחור מה. אני אשוב לפורום ביום שלישי הבא ובוודאי תהיינה עוד הזדמנויות להפגש ולהתכתב אז. להתראות בינתיים דוד

ליאתיתוש מנסים לקחת עוד נשימה עם קבלת הידיעה כי ממחר שהמסך ארד אנחנו ניפרד הנה יגיעה גם זמנך לארוז הכל ולהאשיר מבט לאחור וליזכר בכל היופי שזכית לו כאן ויותר מהכל לישר ולפלס את דרכך לעתיד יפה טוב ובהיר יותר אחרי עבודה כה נפלאה שעשית כאן לקח לי זמן לעכל את הידיעה ואת אשר כתבת על עזיבתך את הפורום ובהתחלה חשבתי כי קמתי מחלום רע אך לא נורא נסלח ונבין שזה דרך החים לכל סוף יש התחלה ואת לאחר הלימוד הזה דרכנו ולאחר שנהנו עד מאד מהמסירות חום ונתינה האין סופית שלא ידעה גבולות זהו אנו נפרדים ולפני לכתך אאחל לך שתמיד תעלי חיוך על שפתיך כפי שעלינו כאן בזכותך שתזרח עליך השמש ויאירו הכוכבים דרכך ושתאי שוגה בשושנים ושהיקום יחזיר לך תמיד מנה אחת אפיים על טוב ורוחב ליבך ושתזכי לימים מאושרים ויפים ותעליי מעלה מעלה ותגמע לעד מיופי שפה זכית, כי בזכות ולא בחסד יגעת לרגעים כאלה ולכך שרשמו מילים שכל אחד היה רוצה לקבל אך את ראויה להם יותר מכל הכל יותר מכל וכל תודה נשמה ותשמחי על מי שאת כי חשוב להיות חשוב אך יותר מכל חשוב להיות אדם" ולכל מה שאת זוכה שמראה מעל הכל ומוציא ממך את האדם שבך המשיכי בדרכך הטיפולית וכן ירבו כמושלך מכאן ועד בכללתך שלך נכון שלר כתבי פה הרבה אך מעט חפשתי רק אותך ונהנת כל פעם מחדש מעצותיך הברקותייך ותשובתיים המקצועיות שלך מכאן ועד בכלל שולמית נ.ב רק רציתי לשאול אם אוכל לעדכאן אותך במייל שלך בהתפתחיות לגבי מהשרשמתי לך פה עם זכור לך. תודה ליאת תודה ענקית וזר של פרחים על הכל.

שולמית יקרה, אני מודה לך על הברכות והאיחולים, וכמובן על כל המחמאות. אני בהחלט מתכוונת להינות ולנוח, ולהתפנות למשימות מאתגרות חדשות. הברכות שלך - לכן - הן מאד במקומן. אין לי ספק שהפורום ימשיך להיות אוזן קשבת ומקור תמיכה נפלא, כמו תמיד. אם יהיה חשוב לך לעדכן אותי דרך המייל תוכלי לעשות זאת, אך אין לי ספק שהצורך הזה יפחת בהדרגה באופן טבעי, עם חלוף הזמן. הרבה תודה על הנועם ורוחב הלב, שאפיינו כל אחת מפניותייך בעבר, וכמובן גם את דברי הפרידה שלך. חן חן ולהתראות ליאת

הי.. יש לי בעיה שאולי תשמע טיפשית והכל אבל זה שואב ממני המון אנרגיות כרגע ומטריד אותי מאד.. בגדול אני בצבא, סיימתי קורס והגעתי לבסיס שלי בתחילת השבוע הזה. אני בבסיס שאין בו בכלל דיסטאנס בין חיילים למפקדים, האווירה ממש משוחררת וכולם מדברים חופשי לגמרי עם כולם.. בכל מקרה כשהגעתי היה לי ראיון עם המפקד ה'ראשי' שלי, שבו נתתי כל מיני פרטים אישיים, ואחכ' ראיון עם המפקד הישיר שלי שבו שוב נתתי פרטים והכל.. עכשיו יצא שכשדברתי עם המפקד הישיר שלי שיקרתי במשהו- בקשר למקום עבודה של אבא שלי.. הוא עובד באונ' אחת ואמרתי שהוא עובד באונ' אחרת. זה תסבוך כזה שלי, לא משנה.. עכשיו זה קצת הסתבך כי המפקד שלי למד באותה אונ'.. בכל מקרה יום למחרת הוא הביא לי איזשהו דף של סיכום ראיון עם המפקד ה'ראשי' ששם היה רשום הפרט האמיתי כאילו, וככה הוא גילה ששיקרתי.. הוא אמר משהו בסגנון 'חשבתי שאבא שלך ...' ואני די התעלמתי. יום למחרת הוא לא היה וכשהוא חזר התעלמתי מזה. הוא ממש נחמד, הוא לא ניסה להקשות עלי או משהו. אני חושבת שהוא היה גם מובך בהתחלה ולא ידע איך להגיב, ואחכ' כשהוא ראה שאני מתעלמת הוא פשוט החליט גם להתעלם.. עכשיו אני נמצאת במבוכה די נוראית מולו. אני יודעת שזה נשמע מינורי או זניח מהצד, אבל הסיטואציה שאני נמצאת בה היא די נוראית. הוא אמור לעזוב בחודשיים+- הקרובים ככה שאני מתנחמת בזה. אבל מולו אני מרגישה ממש נורא, זה כאילו תלוי באוויר כזה ואני מרגישה כ"כ טיפשית ומובכת. אני נגיד לא יכולה לדבר איתו בכיף ככה. אני פשוט מובכת כ"כ. זה כאילו הוא יודע ואני יודעת אבל שנינו שותקים ועושים כאילו כלום, וזה מביך מביך מביך, ואני לא יודעת מה הוא חושב עלי, ככה שאני בחיים לא אוכל נגיד לדבר איתו בכיף ככה.. חשבתי מה אני הייתי חושבת אם הייתי במקום שלו, ובטח הייתי חושבת שמי שעשה את זה די ילדותי וחסר בטחון ומטופש, והייתי קרוב לוודאי מפקפקת גם באמינות וגם באופי שלו.. התק' של הקורס היתה לי ממש טובה, וגם היום וחצי לפני שזה קרה היו לי טובים, וממש הרגשתי שנכנסתי טוב ככה למקום חדש, ומאז שזה קרה זה די פגם לי בתפקוד ובהשתלבות.. אני משקיעה בהתמודדות הזאת המון המון אנרגיות וכוחות, ובכללי אני נורא מובכת ככה שזה מקרין החוצה בהסתגרות כזאת וב"זנב בין הרגליים".. זה די ערער אותי בכללי ובמילא זה קשה להיכנס למקום חדש, אז עכשיו בכלל.. זה כאילו חשף אותי במערומי שכזה, והוציא אותי מאיזון. זה ששיקרתי היא איזה חלק משכבת מגן כזאת שכנראה הייתי צריכה מסביבי במקום חדש סתם כדי להרגיש קצת יותר טוב, ועכשיו לא רק שאין לי אותה אלא גם שנחשפתי ככה במלוא.. אין לי מילה. זה ערער לי את הביטחון לגמרי בקיצור. וגם נורא מפחיד אותי מה הוא חושב עלי ואיך הוא רואה אותי.. האמת היא שיוצא לי מדי פעם לשפץ את המציאות (לשקר, במילים אחרות) כשזה מתאים לי, על בסיס איזשהו חוסר בטחון אני משערת. אף פעם לא קרה לי מקרה כזה, ובגדול אפשר לומר שלמדתי את הלקח ואני לא אעשה את זה יותר לעולם. באמת. ז"א זה לא שאני מחמירה עם עצמי כי שיקרתי או משהו. זה מפריע לי מאד אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה ולהפיק את הלקח ולהמשיך. ההתמודדות העיקרית והקשה היא ביני לבין המפקד שלי (לא פנימית אלא חיצונית..) - מה אני עושה עם המבוכה העצומה שנקלעתי אליה ואיך אני מונעת מזה להשפיע לרעה על התפקוד וההשתלבות שלי (כשבינתיים זה משפיע לרעה, מאד..). לדבר איתו זה לא בא בחשבון בכלל בכלל. זה רק יביך אותי יותר, זה לא משהו שאני רואה את עצמי עושה בכלל. והאמת שאין פתרון אחר.. כך שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לבלוע את זה, להחזיק חזק ולנסות להקדיש פחות אנרגיה לזה ויותר אנרגיה להשתלבות בבסיס החדש.. אם אתה יכול להציע לי איזו דרך התמודדות אני אשמח :) כרגע אני משחקת בכאילו לא קרה כלום וטובעת במבוכה של עצמי.. והאם את חושבת שזה נורא? לא המעשה שעשיתי אלא הסיטואציה שאני נמצאת בה. ומה היית חושבת בתור המפקד שלי? אני יודעת שאני נשמעת אווילית משהו, אבל אין לי מישהו אחר לשאול את השאלות האלו..וממש הייתי שמחה לתשובה. תודה רבה מאד ואני מתנצלת על האורך...

ערב טוב, כמה אנחנו יכולים לסבך לעצמנו את החיים שלא לצורך... את מתארת מבוכה גדולה, צורך להתייצב יומיום מול מישהו ש"תפס אותך בקלקלתך". זוהי אכן תחושה לא נעימה, ובמקומך, אני חושבת שהייתי מעדיפה להתוודות - ממש כמו שעשית כאן, בחן ובקלות - ולהסביר שחולשה קטנה הביאה אותך 'לעקם' קצת את האמת. בעיני, זה יכול הוסיף לך נקודות, כמי שמתקשה לחיות עם הבלוף. מעבר לתקרית הזו, נדמה לי שמשמעותי יותר לבחון את סוגיית הערך העצמי, ואת הצורך שלך "לייפות" את מה שאת, במקום לחיות עם זה בשלום. טיפול פסיכולוגי יכול לספק מרחב התבוננות ולמידה, ואני ממליצה בחום להתפנות לזה אחרי השירות הצבאי. בינתיים מאחלת לך הרבה ימים מעניינים ומלאים בצבא, מתוך תחושת שליחות ומשמעות. בברכה ליאת

הבנתי שאת עוזבת, אז קודם כל שיהיה הרבה בהצלחה בהמשך... :) רק מלראות את הכותרות של ההודעות של אנשים ואת הכמות אפשר לראות שהיית מאד משמעותית בשבילם ואני חושבת שזה משהו מדהים בתנאים של פורום באינטרנט. בכל מקרה, אני מקווה שאולי כן תיהי פה בשביל לענות.. בכל מקרה, לדבר איתו זו לא אופציה בשבילי.. אני פשוט לא אוכל לעשות את זה.פשוט לא. זה אידאלי, אני מבינה, אבל אני לא מסוגלת. אני לא רואה את עצמי עומדת מולו ומתחילה להסביר מה קרה.. גם לא נעים לי להגיד, אבל לא קשה לי כ"כ עם הבלוף כמו שקשה לי פשוט עם המבוכה.. בינתיים האפקט של כל העניין נחלש, בהרגשה שלי. ז"א אני פחות אוכלת את עצמי ונבוכה. אבל בכל זאת, העניין הוא שכשאני אחזור אני עלולה למצוא את עצמי באותו מצב של מבוכה מולו.. שפוגם לי בכל ההתנהלות שלי.. אז כמו שכתבת יכול שאני מסבכת לעצמי את החיים שלא לצורך, ואני צריכה להפסיק להקדיש לזה אנרגיה, ופשוט לשכוח מכל הסיפור. את חושבת שזה אפשרי? איך לעשות את זה בדרך הטובה ביותר?.. יש לך 'עצה' אחרת?.. אני כבר בטיפול פסיכולוגי, אבל לא הרבה זמן ונגיד על הסיפור הזה לא הייתי מסוגלת לספר כי זה פשוט מביך מדי. זה לא טוב, אני יודעת, אבל לא יכולתי..תודה רבה:)

ליאתתתתתתתתתתתתת מיהרתי מהעבודה כדי להספיק להיפרד אני או ה ב ת אותך אל תשכחי אותנו אנו לעולם לא נשכח אותך מ ב טי ח ה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שולחת לך זר פרחים ים של כובבים ומלא דובונים מחייכים כאלה רכים ומתוקים לא יכולה להגיד מילת פרידה אז להתראות ליאתי בשבוע הבא:-(

ליאת עוד פה עד מחר ב-22.00,זה אפס זמן למה שעוד לא נאמר. אבל...זהו אין יותר מילים חמות יפות וטובות, אין עוד איפה להניח ראש, אין עוד אצל מי להתנחם.ליאתי קצת מלחיצה הפרידה הזו והמילים היפות של כולם(קצת כמו הספד),ואת הרי כול כך חיה-זה הפורום ש-מת ש-מאבד חיים בלעדייך,ממש ממש כך.אוהבת אותך מאוד.

בנות יקרות, המשמרת שלי תסתיים לה באמת רק מחר, אבל בהחלט אפשר להיפרד גם היום. כל הברכות והאיחולים והדובונים הרכים מתקבלים בזרועות פתוחות ובשמחה. אין לי ספק שהפורום שלנו חי ופועם במרץ, ולא יאבד דבר מחיוניותו וקסמו גם בהמשך. חכו ותראו ! ובינתיים, תודה על האמון, על היכולת לבטוח ולשתף, ועל כל החמימות והאהדה. להתראות ליאת

ליאתי יקרה מכל השעה עשר והלב מחמיץ שזו הפעם האחרונה שננסה להחיל עוד הודעה לפני הצלצול של הפסקת עשר או של ברכתך לשבת שלום:-(:-( מה אאחל לך יקרה הרי יש לך כבר הכל מהכל ואת הכל :-) רק טוב שיהיה לך ותמשיכי להפשיר לבבות קפואים ולחבר ולגעת בשבורים...!!! ליאת יקרה מכל תודה על השנים שנתת מזמנך... לאנונימיים כמונו והפכת אותם לאנונימיים קרובים ומחבקים שיודעים שתלווי אותם במילותייך ובחיוך ברגעים קשים:-) מאחלת לך את כל האושר לך ולבני משפחתך האהובה ושתקבלי מהעולם את אשר את נותנת לו בחיבה הייחודית לך:-) לא התייעצתי פה הרבה אבל תמיד חייכתי כשראיתי את הכחול של שמך ואת רוחב ליבך:-) המון אושר ליאת שלנו שלך פעם אחרונה בילבי ילדת הברזל (את הדמעות את לא רואה אבל הן פה:-(

בילבי ילדת הברזל, אמנם אהיה כאן גם מחר, אך דברי הפרידה שלך נגעו ללבי וריגשו. אני מכניסה גם אותם למזוודה שלי, כמו את יתר האוצרות להמשך הדרך. בטוחה שמנהלי הפורום ימשיכו ליהנות מהמעורבות שלך כאן, מהערותייך החינניות ומלאות ההומור, ומהרוח הטובה שהבאת איתך בתקופה האחרונה אל הפורום. נועם הזכירה קודם טביעות ידיים קטנטנות, וכשאני חושבת עליך, אני לא יכולה שלא להיזכר בחיוך דווקא בטביעות רגליים במידה 41, ובקצב המיוחד שהכניסו אלינו, בטפיפתן האופיינית כל כך. שמרי על עצמך, יקירה ליאת

שנתיים וחצי שם... פעם ראשונה היום אני בוכה... פעם ראשונה אני מפגשת להיות מוחזקת ומחובק, ומקבלת... פעם ראשונה מפסיקה להתנגד ולבעוט... אבל פתאום אחרי זה, התחרטתי שעשיתי את זאת: מה היא תחשוב עלי עכשיו? מה פתאום -אני משלמת עבור האיכפתיות הזו!! יש לי עכשיו הרגשה חזקה של חרטה? של מה ולמה עשיתי את זה? למה התמסרתי לה סוף סוף?

שלום דינה, בשעה טובה... הנכונות להניח חלק מן החשדנות והזהירות במפגש עם אדם אחר, לאפשר לעצמך להיות מוחזקת, מוכלת ומחובקת, היא הישג משמעותי, דווקא עבור מי שרגיל לבעוט. החרטה והדאגה (שתי היעכנ'ס שחייבות להופיע תמיד ברגע הלא נכון) רק הופכות את ההישג למשמעותי יותר. אני מניחה שלא קרה לך כלום, חוץ מזה שהרשית לעצמך, לרגע קט, להיות מי שאת, וליהנות ממה שמגיע לך. שמחתי לשמוע ! בהצלחה ליאת

ליאת אהובה, אני יושבת בחדר שלי, מולי על הקיר תלויים החצבים (הגדלתי אותם). מה יותר הולם מלכתוב לך מילים של פרידה כשהחצבים כאן מולי? גלים גלים של מחשבות עברו בי בשבוע האחרון, מאז הודעת הפרידה שלך. בהתחלה נגמר לי האוויר, אחר כך עלו הדמעות, גם קצת כעס היה שם, ותחושת נטישה... אחרי הכל, בשנה וחצי (!) שאני כותבת לך, עברתי כל כך הרבה, גדלתי כל כך הרבה... ולך, מבחינתי, היה חלק לא קטן בתהליך... מכורח המציאות, זוהי תקופה לא פשוטה של פרידות, ברוב מעגלי החיים שלי. וכבר חשבתי שפיתחתי קצת עמידות אל מול כאב הפרידה, אבל כנראה שכשנפרדים ממישהו מאוד יקר, אין ברירה אלא לחוות את כל הכאב, להיזכר בכל הרגעים הטובים, לחשוב ולגלות את כל טביעות הידיים הקטנטנות שטבעת בי, בליבי, ולדעת שתמיד תהיי בי, תמיד תמיד פינה בלב שלי תהייה שמורה לך. (יש שם שטיח כחול רך, עם ציורים של עלים בשלכת, ושלט קטן באותיות עקומות וצבעוניות - "הפינה של ליאת"). אני חושבת על כל הפעמים שבאתי לנוח אצלך, כשהיה קשה מידי, כשהיה עוצמתי לי מידי. איך תמיד תמיד נתת לי פינה להניח ראש, ואיך תמיד תמיד שילחת אותי בחזרה אליה, תמיד החזרת אותי למקום בו הדברים צריכים לקרות. ואת יודעת, לא יכולתי לכתוב לך כאן שבוע שעבר. לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שכבר לא תהיי כאן. והשבוע, בפעם הראשונה, הבאתי אותך אליה. וסיפרתי לה עליך, בחשש גדול. הייתי כל כך רוויית פרידות, והרגשתי שאני לא יכולה להיפרד ממך לבד. והיא בכלל לא כעסה (למרות שחשבתי שהיא תכעס) והיא הייתה נעימה ועדינה, ושמחה נורא שיש לי עוד מקום שאני יכולה לשתף כך, לחלוק. וכל מה שחשבתי, זה שהנה, גם הפעם, בלי להתכוון בכלל, החזרת אותי אליה. ליאת אהובה, פעם ראשונה שאני צריכה לסכם כך קשר משמעותי, בלי לדעת איך קולך נשמע, כשרק דמותך המדומיינת איתי. דיברתי איתך המון השבוע, שמעת? ואיך בכלל לסכם מין תקופה שכזאת? תקופה של דימויים חדשים, תקופה של אבחוני עצים :-), תקופה של שיחות על טבע, תקופה של התמסרות לחתול הזהוב הקסום שלי, ולאהדה שלך אליו למרות שהוא לא כלב... :-) גם הוא יתגעגע, את יודעת... חברות יקרות אמרו כך לפני, תמה תקופה. והיום אני יכולה להיפרד, מבלי לחבק לך את הרגל ולהתחנן שלא תלכי. היום אני יכולה להיפרד, כמו שמפריחים נשיקה באוויר - בשמחה, בתודה, בעיניים בורקות שמודות על ההזדמנות להכיר אדם מיוחד כמוך. תודה, שהיית איתי, בשבילי. מאחלת לך את כל הטו?ב שבעולם, ועוד קצת. אוהבת אותך מאוד, נועם

נועם נועם, כל כך הרבה מילים טובות ומרגשות נאמרות כאן, ושמחתי שעלו (בקטנה, כמעט במרומז) גם הכעס ותחושת הנטישה. כשכתבתי כאן את הודעת הפרידה בשבוע שעבר, חשבתי שיהיו גם תגובות כאלה, כי הן חלק כל כך טבעי מכל פרידה. מודה על הזכות שניתנה לי להציץ לפינות הקטנות והאינטימיות שחלקת איתי, להשתרע - מידי שבוע - יחד איתך על השטיח הכחול, ולהתפעל מכל מה שאת. ליוויתי אותך בסמטה החשוכה, רצה בנשימה קצרה, התגאיתי בהישגייך המקצועיים, התפעלתי מיכולתך להיאחז בקנה-הסוף, ויותר מכל התרגשתי מהזוגיות המושלמת עם נמש, שלמרות שאינו כלב, יודע זוגיות מהי, ומפגין ספונטניות, רגישות והומור. (מתנצלת בשם ירדנה על מעשיה הראויים לכל גינוי כנגד ציבור החתולים). נועם יקרה, נעמת לי כל כך. תודה מקרב לב על כל מה שהבאת איתך לכאן. ותודה על מילות הפרידה שלך, שבכלל לא מרגישות לי כמו הספד... אני חיה ובועטת, לפחות לזמן מה... :-) שלך ליאת

אני יוצאת עכשיו, ממש בעוד כמה דקות לחופשת סופשבוע.. אני עדין כואבת וחייבת להירגע מביקור מסיבת האירוסין (החרדית..) וכל מה שזה העלה ועדין מעלה... חתכתי השבוע למרות שלא חתכתי כבר כמעט שנה.. ((((((((((כואב..))))))))))) אני מקווה שיהיה טוב ושאצליח לצאת גם מטריגר זה.. באתי הנה רק לנופף פעם אחרונה לשלום ולברכך באור הצלחה אהבה רינה וגילה בכל מעשיך.. מילותיך המלטפות והכ"כ נכונות שמורות עימי בלב..בהצלחה בהמשך הדרך :)

תודה, אור, על הברכות להמשך הדרך. שמחה מאד שעצרת להיפרד. מקווה שחופשת סוף השבוע תשכך מעט מחריפות הכאב. הלוואי שי?ימ?צאו השמחות שיוכלו להדליק בך אור ושמחה, ושבעתיד תוכלי להביט לאחור במבט סלחני יותר. המשיכי לטפל בעצמך, ולנוע לקראת חיים של חירות ומשמעות. שלך ליאת

ליאת ליאת.. אני לא יודעת מה לרשום לך..נדמה לי שרשמתי הכל כבר בשבוע שעבר... מתחילה לארוז את חפצייך? את מותק את... מימי

מימי, אין כינוי, ME יקרה, אני מתחילה לארוז. כרגע עומדת מול המזוודה הפתוחה, מקפלת לאט לאט, פריט אחר פריט, באהבה, מניחה אותו בזהירות בפנים, תוהה איך ייראה כשאפגוש אותו בעוד זמן מה, ממרחק הזמן. אני יודעת כבר עכשיו שמזוודה אחת לא תספיק. :-) מקווה שתהיי פה גם מחר, להגיד שלום ליאת

ליאת הצלחתי להגיע היום...חשבתי שלא אצליח(לכן רשמתי לך משהו קצר מהעבודה..) ודאגתי להביא לך מזוודה גדולה(: עברנו כל כך הרבה ביחד...לא יודעת מה לרשום.. התרחשו אצלי כמה דברים בשבוע האחרון...אז אני לא כל כך מרוכזת לרשום ועייפה.. אולי מחר ארום משהו יותר מוצלח אז זהו?באמת עוזבת? לא תתגעגעי אלי?(: אני כבר מתגעגעת שיהיה לילה טוב אגב, ראיתי היום בטיפול ונזכרתי בך...

ליאתי יקירה, אני קצת בלי מצב רוח,לא מרגישה טוב נפשית,אין לי כוחות אפילו לכתוב. שלחתי לך ככה כמה מילות פרידה משלי למייל..כי לא מתאים כאן... כנראה שאי תגובתך מאשרת שאין צורך במילות פרידה.. זה בסדר :-)) רק אגיד תודה על מה שנתת,תמשיכי להיות מקסימה כמו שאת. אוהבת אותך ומעריכה המון ,ותהיי מאד חסרה לי . את יקרה לליבי מאד, חן

ערב טוב חן, קיבלתי את המייל שלך, וכמו בשאר המקרים, אני מעדיפה להגיב דרך כאן, דווקא עכשיו. הההיכרות הראשונית שלנו הייתה דרך כאן, ולכן ראוי ונכון להיפרד דרך כאן. קראתי בתשומת לב רבה את דברייך, שעוררו אצלי מחשבות וזיכרונות. נדמה לי שלמדתי לא מעט דברים דרכך ובאמצעותך, ואני חושבת שבמידה מסוימת את זו ששילמת את דמי הלימוד. על כך אני מצטערת. היו ימים סוערים, אכזבות, מכאובים, ובעיקר הרבה מאד כעס שלך כלפי, שלא תמיד הבנתי מאין הוא שואב את עוצמתו, ושלי כלפייך. רוצה לומר לך כאן היום, שאני מעריכה מאד את יושרך הבלתי מתפשר, את הנחישות, הכוחות, היכולת להילחם ולעמוד על שלך, והיכולת להכיר בטעויות ולהתנצל עליהן. נדמה לי ששתינו התבגרנו כאן לא מעט, למדנו משהו חשוב על עצמנו ועל העולם. מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר, ושולחת לך חיבוק אחרון ליאת

ליאת, המילים שלך תמיד מצליחות להגיע אל ליבי.לגעת עמוק בפנים. למרות מה שרשמת אני מרגישה שעדיין יש ביננו משקעים מהעבר שפשוט נשארו. וזה מאד עצוב לי. מצטערת על כל מה שהיה,ליאת, את יודעת,גם אני למדתי ממך המון,ועברתי שינויים בזכותך,רוב השינויים באמת לטובה. תודה שהיית פה בשבילי בכל הרגעים, לא יודעת איך הייתי עוברת אחרת מאחלת לך בהצלחה בכל אשר תרצי,ואת כל הטוב שבעולם. טוב שנראה לי שזכית בו. שימרי על עצמך והיי שלום, אני גמורה היום טוטאלית,אין אין אין לי כוחות, ממש אבל ממש מתנחמת שאת כאן, תכתבי לי גם, ??? חן

שלום רב אני זקוקה לעזרה אני בת 32 ומאז ומתמיד אני ידועה ברגישות שלי. לפעמים זה טוב אבל יש לי רגישות יתרה - כל דבר קטן גורם לי לבכות עד כדי כך שאני במצבים מביכים מאוד. ישר יש לי תחושת מחנק בגרון ויורדות לי דמעות ואני לא מצליחה להפסיק ואני מנסה שלא יראו אבל אני ישר מאדימה בכל חלק אפשר בפנים ואלו הם המקרים: אם מישהו מתנשא עליי אם מישהו עוקף אותי בחוצפה בתור לרופא אם אני חולה מאוד ומישהו אומר לי מסכנה את בטח לא מרגישה טוב ילדה בת 5 אמרה פעם לבן שלי בן השנה וחצי שהוא מכוער ואני בכיתי תמיד אני מעדיפה לוותר כדי שאני לא אתחיל לבכות שוב וזה זורם וזורם בלי הפסקה ואז אנשים שואלים אותי למה את בוכה? ועוד יותר אני בוכה בא לי להקיא מעצמי... אמא לשני ילדים

שלום שירה, תחשבי כמה משעמם ועצוב היה לו הסתובבנו בעולם כשאנחנו זהים, עוטים עלינו את אותה כסות, צוחקים ובוכים, כועסים ונעלבים בדיוק מאותם הדברים. מסתבר שמישהו בכל זאת חס עלינו, וטרח לגוון. את מתארת את עצמך כמי שמתהלכת עם שכבת הגנה דקיקה, חווה את העולם ואת יושביו בווליום משמעותי, ומגיבה בהתאם. כפי שציינת נכון, זה לא תמיד רק רע, ויש לזה גם תגמולים מסוגים שונים. את מתארת כאן את המחירים הכבדים שאת משלמת בכל פעם ש"רואים לך" את המקומות החלשים, או אולי כשלא רואים אותך בכלל. התשובה - אולי - נעוצה ביכולת לתגבר את המקומות החזקים, לעבוד (ממש כמו במכון כושר) על נפח שרירים ומסת גוף, שתאפשר לך לעמוד בהתקפות הבלתי נמנעות על ה'עצמי' שלנו, שהן חלק מן החיים החברתיים והבינאישיים של כולנו. זו עבודה שאפשר לעשות לבד, או בסיועו של פסיכולוג. אנחנו כאן נוהגים לצדד באפשרות השניה, בעיקר מתוך אמונה שמי שפונה לכאן מרגיש בדר"כ צורך להיעזר. מאחלת לך אימון מהנה, ותוצאות נפלאות בהצלחה ליאת

ליאת, מתייצבת פה, מוכנה נפשית (עד כמה שניתן...) לסופשבוע של פרידה מתקופה. מתענגת בפעם האחרונה על המילים שלך כאן, על המילים אלייך. נפעמת (אם כי לא מופתעת) מהעוצמות. בכל כך הרבה נשמות נגעת כאן... מפחיד, מרגש, משמח, עצוב קצת... :- ) שיהיה סוף שבוע מקסים. לך ולכולם יעלה

כרגיל, לצידך יעלה.... מוכנה נפשית הרבה פחות ממה שחשבתי שאהיה. נפרדת כמוך מתקופה. עוד פרידה.... עצובה. "עצב מפוכח" הוא קורא לזה.... נאחזת במילים האחרונות של ליאת כאן. בעיקר נאחזת בך. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בפורום הזה (והיו הרבה דברים טובים). ואחר כך נמשיך הלאה.... מאחלת שוב לך, ליאת, את כל הטוב שבעולם. מגיע לך הדר

תודה יקירותי, תודה על הנוכחות השלוה והיציבה, על היכולת המופלאה לקבל טוב ולהעניק טוב. תודה על האמון והשיתוף והחברות. בתום מסע מרתק, שידע ימים של שקט וימי סערה, צהוב וחום של קיץ שחון, ירוק ותכול וטורקיז של ממטרי החורף, ששבו והתחלפו, והתחלפו שוב, למדתי להעריך את מי שצועד כאן איתי, קשוב, סקרן, חיובי כל כך, דרוך לכל ניואנס במצב הרוח, ומושיט יד ולב וחיוך. שמחה שאתן כאן איתי, גם בעיקול הדרך האחרון, ושמחה שיש לכן זו את זו. שמרו על עצמכן ליאת

בננות, תבואו בערב נעשה מסיבת סיום(: מימי

את באמת הולכת?זו באמת משמרת אחרונה?יהיה קשה למחליפה שלך להכנס לנעלייך-אם בכלל.זה כבר לא יהיה אותו דבר,לעולם.את עדיין פה ואוטוטו הולכת, ובאויר כבר יש געגוע ומה יהיה בעוד שבוע?את כל כך תחסרי פה,לא נתפס שבסופי שבוע לא יהיה יותר כתוב ליאת!עצוב לי כל כך.

היי, כן, זו באמת משמרת אחרונה, וגם לי עצובה הפרידה. אני מקווה שהגעגוע יהפוך בהדרגה לזיכרון נעים, שיאפשר התחלות, קשרים והתרגשויות חדשות לכולנו. תודה על המילים שלך, הן יקרות לי. ליאת

קשה ככ להפרד ממך .. אני נכנסת לכאן היום ממש בזהירות .. קוראת אותך , ושוב נעלמת .. מודה , אני כואבת את הפרידה הזו ממך..בשבוע האחרון .. את נמצאת לי המון במחשבות.. והטיפול שלי ככ קשה בשבוע הזה , אז ביחד זה בלאגן ברגשות. רציתי לפגוש את הפסיכולוג שוב השבוע ..לעוד טיפול עד שהצלחתי להניח את הבקשה שלי בזהירות מולו .. הוא ענה לי שהוא לא יכול. אני מנסה להאמין שזה לא איזה "תיאוריה פסיכולוגית" .. בה בודקים עד כמה הסבל של המטופל נסבל? עד כמה הנזקקות והצורך מובעים? ..וכו' לא בא לי להיות שפן ניסיונות ..או שוב להרגיש כך. לא יודעת , מפחדת לחשוב שהוא באמת עושה עליי איזה ניסוי כזה .. "מתיאוריה" שבאמת לא מובנת לי. המון רגשות שמתערבבים לי שם בתוך הלב .. אלייך השבוע הזה..את תהיי חסרה .. את פשוט תהיי חסרה לי . את מסוג האנשים שמשאירים חותם ענק בלב .. שלא עוזב.. אז איך בעצם .. איך מתמודדים עם פרידה ליאת ?.. פרידה מאדם שהפך להיות יקר ערך וממשיך הלאה.. איך סוגרים שם בפנים את המקום שנפתח עבורו .. וממשיכים הלאה?.. אני לא חושבת שיש תשובה ברורה .. צודקת? כל מה שיאמר כרגע אולי בכלל ישמע לי ככ עמום .. וזה עדיין... חודר .. כואב .. אבל אולי את תצליחי לגעת בתשובה שכן תהייה קלה יותר לעיכול וליישום ממקום שלך כמטפלת ?.. את יודעת , כבר כתבתי לך המון אז כשהודעת על הפרידה .. אבל עדיין ..יש בי ככ הרבה ..מילים .. כי להכיר אותך , להושיט לך יד מרחוק .. ולקבל כזו אהבה .. זה לא היה משהו כמובן מאלייו עבורי, מבחינתי לדעת שתהיי "כאן תמיד" .. ותצליחי לתת חיבוק במילים .. מהנשמה כשכואב היתה תרופה .. מיוחדת...בכמעט שנתיים האחרונות.. כזו שלא הצלחתי "לקנות" בכל מקום. אז תודה! לדבר איתך , כאן - מרחוק .. לספר לך את כל כאבי הלב ..ולהרגיש אותך נוגעת ומחממת את הלב...זה מעלה שוב חיוך מחדש .. על איך שהצלחת להכנס לי ככ ללב. אפשר היה להרגיש עד כמה יש בך גם טוב לאחר בצידו השני של המחשב.. מבלי להכיר אחרים פנים מול פנים .. הצלחת לגרום לי להרגע הרבה מאוד פעמים .וזה קסם בעיניי. את מדהימה.. אז כן .. התקרבתי אלייך , כמו לאיש השיחות שלי בזהירות , לאט לאט .. והחיוך שלך הצליח לחדור במילים ..הצליח ללטף את הכאב הנוראי שבי .. אז באמת באמת שוב תודה! אי אפשר שלא להקשר אלייך ..ליאת.. אי אפשר .. והיום אני בעצם צריכה להבין .. שאת נפרדת .. ולא תהיי "כאן לעולם".. וזה כואב. לרגע אחד הייתי מוכנה להיות במקום של ה"מטפל" .. זה שמצליח להשתמש ביכולות המעבר שלו מרגש לרגש ..בככ מומחיות להצליח לעבד את הפרידה ממך .. ולשחרר אותך בקלות כזו. אז מהי האבקת קסמים ?.. תגלי לי?.. :-) אני מאחלת לך המון טוב , זה לא קשור .. הרגשות שבי .. פשוט עדיין בעוצמות "גבוהות" וקשה לי לשחרר אותך ברק "ילא ביי" .. אז ..תשמרי על עצמך.. מבטיחה? אני מקווה שאוכל להמשיך להניח כאן את הראש .באותה האפשרות שהצלחתי כשאת היית כאן בסביה..כדי לשאוב כוחות. אני יודעת שהצלחתי לכתוב גם לדרור המקסים כאן ..די הרבה , אבל עדין .. היית עבורי דמות נשית שהייתה חסרה לי ככ בחיים. אוהבת אותך, וכבר מתגעגעת. אבל מחייכת אלייך ושולחת לך חיבוק מכל הלב. שלך , תמיד שרית

שרית יקרה, אני יודעת כמה קשות ועמוסות היו השנתיים האחרונות בעבורך. מידי שבוע ליוויתי אותך מכאן, במבט משתאה, מתגלגל במורד הטכסט, נח על שורות קצרות ויפות, שיש בהן כל כך הרבה כאב, אך גם כל כך הרבה התמסרות והכרת תודה כלפי המטפל שלך (לא, הוא לא עושה עלייך שום ניסוי...) הרבה סיפורים נפתחו כאן בפני, אך ה'סו?פים' יישארו עלומים עבורי. רוצה להאמין שההקלה, השקט והשלווה יי?מ?צאו לבסוף, בך ובאחרים, גם אם לא אהיה כאן לשמוע על כך. מאמצת באהבה את כל ברכת הטוב שאת שולחת לי, ושולחת לך מלוא חופניים בחזרה. ליאת

ש.. אני מבינה שאין ביידיך.. אבקת קסמים להעביר אליי ולרמוז לי איך מעבדים פרידה עם אדם יקר ערך .. כאן ובכלל בחיים ?... חומצזה . תודה על מה שכתבת .. מעריכה המון. :-)

הולך להיות מענין פה בשלושת הימים הקרובים.. ויהיה גם קשה.. מחזיקה לכולם אצבעות.. שיעבור בשלום.. ליאת, אולי תחליטי להשאר בסוף...? :) תראי כמה אהבה מופגנת פה כלפיך :) לא שווה?.. טוב אני סתם מקשקשת.. מה לעשות ככה הם החיים.. החיים ממשיכים, אנשים באים, אנשים הולכים, נותנים ואז עוזבים.. מעגל החיים..

ערב טוב נקודה, הפורום שלנו, גם בימים כתיקונם, הוא בעיני מקום לבבי ומזמין. ההחלטה לפרוש התקבלה אצלי מתוך האמונה שהגיע הזמן להזרים כוח רענן ונלהב אל הפורום, ולאפשר לי להתמסר לעשייה מסוג חדש (וישן), וגם לנוח קצת. גם אני מקווה שיהיה מעניין בסוף שבוע הזה, ובטוחה שיהיה נפלא ומרתק גם לאחריו. תודה לך, ליאת

לפעמים יש את הזמנים האלה שהכול קורה בבת אחת ואני לא יודעת איך לחלק את עצמי ולאיפה לנתב את הרגשות. השבוע הייתה לי פגישה כל כך מלאה, הרגשתי שאני יוצאת משם עם הרבה דברים חדשים, עם כלי עבודה, בינתיים כלים גסים וגדולים של תחילת עבודה, אלה שמפנים את הסלעים הכבדים כדי שתהיה אפשרות לגשת לכל מה שמתחת. ישבתי שם בסוף הפגישה והיא הציעה לי לנסות איזשהו תרגיל, היא התחילה להסביר למה היא מתכוונת ואני לא יודעת איך להסביר את זה ומה בדיוק קרה, אבל פתאום מה שהיא אמרה והתנועה שהיא עשתה לחצה לי על נקודה פנימית (ממש הרגשתי שמישהו לוחץ לי על איזשהי נקודה, כמו בסו- ג'וק, מכירה?) ועלו לי דמעות לעיניים. לא קרה לי דבר כזה אף פעם לפני כן, זה היה ממש מוזר, ניסיתי להבין מה בדיוק קרה שם ולא הצלחתי. ועוד סוג של פרידה שמתרחשת מחר- אח שלי הקטן שאני הכי אוהבת בעולם מתחתן. כל כך הרבה שעות איכות היו לנו ביחד, כל כך הרבה דברים- הוא הקטן- לימד אותי. כל השעות, המרחקים שגמענו יחד בטיולים וכל הדברים שלמדתי ממנו יישארו אצלי תמיד, אבל כל כך עצוב לי שכבר לא יהיה לנו יותר את הלבד המיוחד הזה, שמעכשיו הוא בזוג. אני מנסה להיות שמחה בעיקר כי הוא בונה את ביתו עם אישה מקסימה, אבל זה לא כל כך מצליח לי (נשמע דפוק נכון?). מאז שהודעת שאת עוזבת אני רוצה שהשבוע הזה לא יעבור, שלא יגיע היום שלא תהיי יותר במרחב הזה. כיף שאת פה בינתיים.. ילקוט הרועים

ערב טוב א' הרבה התרגשות טובה בשבוע אחד יכולה גם היא להיחוות לעיתים כמנת-יתר. אולי "פינוי הסלעים הכבדים" פתח נתיב, צינור אוויר, דרכו יכולים רגשות ותחושות להגיע אליך בעוצמה רבה יותר. שמחתי לשמוע שאתם ערב חתונה, ואני יודעת כמה התרגשות כרוכה באירוע כזה, וכמה קולות וצבעים. הלבד המיוחד שהיה לכם עד היום מפנה עתה את מקומו להתקיימות חדשה, שיש בה סדרי עדיפויות אחרים, תדירויות מפגש משתנות, ופנים חדשות סביב שולחן השבת והחג. החלק ה"מזרחי" שבי מתרונן כל אימת שהמשפחה מתפתחת ומתרחבת לממדי שבט. כל חבר חדש במשפחה, בעיקר כשהוא "אדם מקסים" כדברייך, מביא איתו צבעים, ניחוחות, בדיחות, ניגונים ורחשי לב שלא היו שם קודם. חשבי על כל העושר שזה מביא איתו, ואולי יהיה בזה כדי לפוגג את עננת הגעגוע שאת מרגישה, כבר מעכשיו, לאחיך הקטן. מאחלת לכם חתונה מרגשת ושמחה מחר, ושנים רבות של אהבה ונחת לאחריה. מזל טוב !!! ליאת

היי ליאת, ההתרגשות של הערב המיוחד והקסום הזה מאחורינו ועכשיו ממשיכים להתרגשות של השגרה. כל השבוע ניצלתי כל דקה שיכולתי להיות עם אחי וככה ספגתי ממנו עוד קצת מכל מה שרק אפשר והכנתי את עצמי לפרידה הזאת, אבל פחדתי מהיום הזה לא רציתי שזה באמת יקרה ואז כמה שעות לפני שיצאנו מהבית הוא בא ואמר לי משפט קטן שאחריו ידעתי שתמיד יהיה לי אצלו המקום המיוחד שהוא רק שלי. בתחילת הערב עוד התגלגלו אצלי הרבה דמעות שבהמשך התחלפו לשמחה ושעות של ריקודים. כמה אהבה ושמחה של קדושה היתה שם - רציתי לקחת שק ענק ולאסוף אליו את כל העוצמות האלה שיהיה לי לשעות הצורך... עכשיו נותר לי לצלוח את שבת חתן שבה כולם יהיו בזוגות (+ מלאן ילדים מתוקים- אנחנו כבר שבט של ממש) ורק אני לא, את כל ההערות הצובטות והשיחות המעיקות שנושא אחד להן- הבקרוב אצלך. הבקרוב הזה נראה לי כרגע כל כך רחוק ולא יכול להתמשמש:( אני אשוב לפני שבת לשחרר את האחיזה ולומר שלום אחרון.

היי , הכרתי בחורה יפה ואני אוהב אותה מאד.בקשר הקודם שלה היא גילה כי חברה בגד בה והדבר פגע מאד באמון שלה ובתחושת הביטחון שלה במערכת יחסים.למרות רגשות הדדיים עמוקים הקשר מתקשה לצא לדרך בשל חששה מפגיעה נוספת.ככל אני רואה זאת..ככל שהאהבה גדולה ומעניקה כך החשש מפגיעה גדול יותר.האם כדאי להתחיל קשר במצב הזה? מה הצעד הנכון מעבר לפניה לטיפול. האם יש לקשר במצב הזה סיכוי?

שלום אליעזר, למרות הצהרותיך הכנות, ולמרות שאתה מדבר על אהבה גדולה ועל רגשות הדדיים ועמוקים, אני מבינה מאחרית דבריך שהקשר הזה נמצא עדיין בחיתוליו, ואתה מתלבט אם בכלל כדאי או נכון *להתחיל* קשר במצב כזה. מעצם השאלה שלך, ברור שמדובר בקשר שלא ממש יצא לדרך, גם אם הבחורה מאד יפה ומושכת בעיניך. אהבה היא אכן עניין מורכב. ככל שהיא גדלה ומתעצמת, כך גדל הפחד מאובדנו של האדם האהוב. זה קורה במידה זו או אחרת לכולנו, ומחריף לאחר אובדן ממשי. כמי שחוותה בגידה קשה באמונה, חברתך מתקשה לבטוח כרגע גם בך, ולהתמסר לקשר. זוהי תגובה טבעית ומתבקשת, שאינה בהכרח מעידה על פתולוגיה נפשית. אם היא אכן חשובה לך, תוכל להרוויח את אמונה בהתעקשות, נאמנות ומסירות מלאה לקשר. זהו, כמובן, סיכון גם מבחינתך, שכן גם אתה משקיע בקשר ומגביר את הסיכוי להיפגע במקרה שהיא לא תרצה בך. "אין אהבות שמחות", אמר המשורר, וכנראה ידע מה אמר. :-) בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, הייתה לי פגישה קרובה מאוד השבוע ואני לא מרגישה צורך לשתף בה יותר מדיי.. (אבל אני לא יכולה שלא לנצל את מעט הזמן שנשאר כדי לדבר איתך בכל זאת).. זה בעצם בכל זאת קשור לפגישה שהייתה, אבל בלי המון פרטים היום.. (לא צריך הפעם :-) אני רוצה לתהות בקול אם זה שהיא לאחרונה מבטאת קירבה במילים, גם אם במילים זהירות, גורמת לי להרגיש שאני יכולה גם בלי לשתף פה. שמה שיש לי איתה זה מספיק. מספיק פנימי, מספיק מחזיק, מספיק מזין בחום גם בלי שאבוא לכאן לשדל אחרים להניק אותי עוד. אני מודה שגם לגבי המילים שלה הפעם הייתי ספקנית; שאלתי את עצמי אם היא באמת מרגישה את מה שהיא אומרת, אם היא אומרת לי את זה כדי לשמח אותי או כי ככה היא באמת חושבת.. אבל בסופו של דבר, זה בכל זאת חודר. בכל זאת משפיע קצת.. מרגיע ומקרב.. אני אומרת לעצמי, מהצד השני, שהאפשרות שמישהו יהיה ספקן כלפי המילים והכוונות שלי היא לא סיבה מספיק טובה לא לבטא אותן.. האפשרות שמישהו לא ידע אם לסמוך על מילות הקירבה שלי היא לא סיבה מספיק טובה לוותר על לומר אותן.. חשוב לנסות.. אולי הייתה צריכה לנסות יותר? אני לא יודעת.. עכשיו קרוב לי איתה, אז מה זה חשוב. אני רוצה גם לשאול אותך משהו, בסדר? זו שאלה כללית קצת, אבל ננסה בכל זאת.. תהיתי אתמול מתי מישהו בטיפול, מטופל, הופך להיות קרוב. מתי המטפל רואה בו מישהו קרוב. לא זר מפטפט, אלא מישהו מוכר ואהוב. (אני שואלת את עצמי די הרבה אם היא באמת קרובה עכשיו ואיך אדע להבחין ומתי בדיוק זה קרה ולמה וכו' וכו') אלה יחסים קצת שונים- כל שבוע באים ומדברים ומשתפים בלי שלגמרי מכירים.. אני מנסה לדמיין אם אני הייתי מטפלת.. אני מניחה שתקופה ארוכה הייתי מצליחה להתחבר אולי למטופל שמדבר איתי, להבין אותו ברמה מסוימת (ובהדרגה יותר ויותר), להעריך אותו, להכיר אותו טוב יותר ויותר.. אבל באיזשהו שלב משהו אחר קורה שם. באיזשהו שלב יש ממש קירבה. ממש אכפתיות. לא אכפתיות כלפיו כמטופל אלא ממש כאדם. כאדם קרוב, לא? מתי מתחילים פתאום לאהוב מישהו? מתי משתנה פתאום הקשר למשהו נינוח יותר? אמיתי יותר. רגשי יותר. אישי יותר.. אני זוכרת שביקשת ממני בתחילת הטיפול שלי לנסות לא לחכות למפץ הגדול מכווצת מאימה, אלא לנסות לטייל בנינוחות בשדה, לקטוף פרחים, לעצור להתפעל מהנוף, להתבונן בחרקים, להריח (הוספתי קצת מילים של טבע.. נשפך לי :-), מקווה שזה בסדר).. אני ... אולי אני שם עכשיו?.. איך זה קורה פתאום, השינוי הזה? כן, אני זוכרת שאת גם קצת קוסם שלומיאל לפעמים :-))..., אבל נדמה לי שהקוסם השלומיאל הזה בכל זאת רואה דבר או שניים... אולי חמימות מתמשכת ובלתי מתפשרת מצידה, למרות הספקנות שלי, הייתה בסוף מחלחלת ומגינה עליי באופן קבוע? אולי הייתי מצליחה לקטוף פרחים איתה כבר מזמן? אם כי... את צודקת, אני לא ממהרת לשום מקום, אז מה זה משנה בעצם... אולי זה סתם - כי נותרה פגישה אחרונה ודי, ומטבע הדברים עולות מחשבות "מה אם".. ובכל זאת, את חושבת שאת מצליחה לאפיין את השינוי הזה? למה תקופה ארוכה מישהו יכול להיות מוכר, ומובן (אפילו מובן באופן עמוק מאוד) ואפשר אפילו לחבב אותו- אבל משלב מסוים זה נעשה אחרת? את מבינה למה אני מתכוונת?.. נדמה לי שאני לא מצליחה ממש לגעת בנקודה פה ולדייק יותר במילים... לא יודעת.. אשלח חיוך של "ניסיתי" :-) ועוד חיוך אחד סתם כי את פה.. :-) לילך

היי לילך, את יודעת, המון פעמים אנחנו חוזרים ומדגישים שהדבר העיקרי ש"עובד" בטיפול הוא בסופו של דבר הקשר שנוצר עם המטפל. יותר מהתיאוריות, יותר מהפירושים, יותר מהתובנות השכלתניות. תוך כדי קריאת התהיות שלך, מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב "למה בעצם זה *כל כך כל כך* חשוב לה, האם וממתי בדיוק ההבנה העמוקה והחיבה וה'ממש-אכפתיות' הפכו לאהבה אמיתית", והאם רק במקרה של אהבה כזאת הטיפול משיג את מטרותיו? נדמה לי שחשוב לנסות ולברר, למה היכרות עמוקה, הערכה, אכפתיות וקרבה - נחוות כמשהו לא מספיק, או לא לגמרי, או לא באמת. מה קורה לכל המרחב העצום שבין "זר מפטפט" לבין אהוב נפש? אם אלך רגע עם הזיכרונות, נדמה לי שהיו כאן בפורום אין-ספור דימויים (ציוריים יותר או פחות) להמחשת הקשר הייחודי הזה, בינינו לבין אנשי השיחות שלנו. היה דימוי האב האוחז בסבל האופניים, אם-תינוק, אם טובה דייה, הליכה בשבילים הלא מסומנים, ריצה למרחקים קצרים, ריצת מרתון, רץ מלווה של ספורטאי לא רואה, החלפת מכנסיים לבגד-ים בחוף הומה, טראק משותף להימלאייה, הטמנה של פרחי פקעת, מטפל-קנה-סוף ועוד ועוד. אני חושבת שהנקודה הזאת, בה המטופל הופך להיות יקר עבור המטפל, נגזרת במידה רבה מתוואי הדרך בה צועדים שניהם. לפעמים זה קורה כשהפקעת מצמיחה את הניצן הראשון, לפעמים זה קורה במדרון החלקלק והמסוכן בדרך לפסגת ההר, לפעמים זה קורה כשהרוכב מצליח לדווש לבדו, ולפעמים דווקא כשהוא עף מהאופניים, קם, מנער את האבק ומנסה שוב. לא בטוחה שיש לי מענה בשבילך היום, ואיכשהו, אני מרגישה שזו שאלה שיכולה להישאר קצת עמומה. אני רוצה לקוות שתצליחי להאמין לגברת שלך. שולחת גם אני חיוך של ניסיתי :-)) שלך ליאת

ליאת יקרה עד מאד, עם פתיחת המשמרת האחרונה והמרגשת, רז קטן לי - ההודעה, אותה הודעה שלך משבוע שעבר, קרעה אותי לגזרים בעיתוי בו היא הגיעה. נשבר לי הלב. ועוד יותר בשבת ועוד יותר בראשון. יודעת שרשמתי מילים שנשמעות קיצוניות ככה, אבל באמת, האמיני, עוצמות היו, והן משמעותיות ביותר עבורי. רעדתי, כמעט התייפחתי (ושנים ארוכות שאיני מצליחה לבכות ולדמוע ממש. גוש אבן שכמותי). משך שבוע ניסיתי לחשוב, לנסח. זיכרונות, דברי פרידה, קשרים והקשרים. לתמצת, לחבר, לגבש ו"להוציא לאור", אך לא הצלחתי כמו ש"צריך"... לא יכולתי כך. נורא חסרה לי מציאות, דו שיח אמיתי וזמן. פרידה וירטואלית, מקום שבו מראש הגבולות כל-כך מטושטשים - מתבלבל לי... ו... עוד במיוחד סביב קשר, נפרדו?ת, סיום וסוף. בזמן האחרון אני מבקשת מציאות כל-כך, עם נפח, וקצת חוששת שאם אכתוב מעמקי לבי ואשלח למרחב הזה - כשזה *רק* במרחב הזה, המרחב הוירטואלי - אזי מילים ומשפטים יאבדו מערכם, יאבדו ויהיו חסרים מאד. איכשהו חבל לי לעשות להם את זה עכשיו. חבל לי לעשות לך את זה. את ראויה להרבה יותר. אעפי"כ ולמרות הכל - (as good as it gets) - ליאת יקרה, כתבו לך נפלא משאוכל, ואוסיף מעט ממני (טיפונת בים ברגעים של קצת לפני). תודה על מה שאפשרת פה. איש איש מצא לו שימושים שונים בפורום בעתות שונות. אני יודעת, שהמכלול שכאן יכול לקרות רק הודות למישהו מיוחד במינו. הענקת לפורום דבר מופלא ומאד לא מובן מאליו, ובכל פעם מחדש. ודאגתי לך, דאגתי שתשמרי על עצמך. וסמכתי. כנראה שאתגעגע הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להעלות על הדעת. תהיי חסרה הרבה. מוקירת תודה. המון המון ממנה. את מותק אמיתית, הפחת חיים וזרימה בפורום, כן... דברים טובים תמיד מסתיימים, ואולי זה בעצם חלק בלתי נפרד מהיותם טובים... ח ז ק      ח ז ק      ו נ ת ח ז ק שלך, (mp / א.ה. )

ל.... היקרה- כל כך נעים לקרוא אותך. אני בטוחה שאיש השיחות שלך גאה בך :-)

היום אקרא לך דג מעמקים... אני דווקא זוכרת היטב את הפעם הראשונה ההיא, בה חדרת לתודעתי. זוכרת עד כמה ריגשו אותי המילים, אותו כתב הגנה רגיש ומורכב שהצלחת לארוג במילים, על טיפול בכלל ועל הטיפול שלך בפרט. גם אני, כמוך, מתקשה למצוא בימים אלה את המילים הנכונות, שיצליחו לכוון ברמת הדיוק את מה שרוצה כל כך להיאמר. אולי באמת הכי נכון לנו עכשיו ליהנות עוד קצת מהביחד, להסתופף בצל קורתו של הפורום שלנו, לשמוח על קיומו, ועל כוחו להשתמר ולהתגלות בכל פעם מחדש, מכוח רצונם הטוב של עוד ועוד אנשים. אני מודה לך על מילותייך החמות, ומאמצת אותן אל לבי בשמחה. שלך ליאת

לא מוכנה להיפרד. עדיין מאד לא מוכנה. עדיין מאד לא מוותרת על האחיזה. תלויה. תרה אחרי הקול הפנימי שיניח ויסגור וישמיע: הי, "אנחנו" מכירים אותך אנחנו מזהים אותך. יודעים מי את כמו שאת. בלי מעטה החרדות וההסוואות העבה. אוהבים אותך למרות החלקים המכוערים והחולים הארסיים והרעילים שבך. סולחים. זוכרים ומכירים את היופי שבך. הרוך. יודעים עד כמה את מתאמצת. משקיעה. מבקשים סליחה על ההכאבות. על אין הבנה. חשים חמלה. מחברים. רואים אותך באופן שלם. לדעת לתת. לדעת לקבל (שזה עוד יותר לתת ולוותר...). להשתמש בטוב. לשמור עליו. עדיין לא שם ולא נסגר. כל-כך פתוח. הקצב איטי כל-כך, ומאוחר כל-כך, והמשאבים מתדלדלים מידי. ליאת יקרה, ראיתי איך אמירות יפיפיות נפרשו בהומוגניות מופלאה מדודה על כולנו. משתמשת במילותייך שלך, בגיוון, בעושר, בחידוש, כדי להיזכר במה שקל לי לשכוח. הלוואי ויבוא יום ואוכל לקחת גם לעצמי. מכאן ומכאן ומכאן ומכאן. להרכיב. לבסס. לייצב. זאת העבודה הרצינית שלנו בטיפול. רק, רק בטיפול הזה התחלתי להבין בכלל מה זה טיפול. לכן, לפעמים אפשר לשמוע אותי כאן משמיעה את הקול החזק הזה, אותו "כתב הגנה"... "מפגרים, אתם לא יודעים מה יש לכם בידיים, כמה תקווה". ובמיוחד לצעירים, לכם יש את השנים... כמה אני נלחמת. הוא טוב איש השיחות שלי. הוא ממש טוב. כנראה שאוכל לשוב לכאן רק מאוחר, אז " היי חכו לי ושמרו מקום, טוב? בכאב ובסקרנות בוקר של אור |כאן רשום שמי|

אשת יקרה, היש פחות "גוש אבן" ממך? שומרת לך מקום :-) יעלה

סוף סוף רשמת את שמך :-) זה ממש הרגיש כאילו הוא באמת רשום שם.. ודאי לא תמיד קל להסתובב ללא שם קבוע. לפעמים קל יותר אולי, אבל לפעמים פחות.. כך אני מנחשת.. אני שמחה מאוד לשמוע שאיש השיחות שלך טוב. אפילו ממש טוב :-) מעיזה לומר שהוא לא עושה את העבודה לבד.. שכנראה גם השותפה לעבודה החשובה הזו לא רעה :-).. יש בך כל כך הרבה, אשת, כל כך אוהבת לקרוא ממך.. וכן, *כמה* את נלחמת.. והמלחמה מניבה פירות לאט לאט, ואת מספיק רגישה כדי להבחין בהם צומחים בשקט.. נובעים בך.. באיזה יופי עדין, שברירי, ובכל זאת נועז ונוכח :-) וכל כך אוהבת לקרוא את המילים שלך לליאת.. אולי אני מלבישה עלייך משלי, אבל יש בי גם משהו קצת שמח שקשה להיפרד.. לא יודעת. אולי זה לא קשור אלייך. אני נזהרת.. אנצל את ההזדמנות להתנצל שלא הגבתי על המילים החמימות והטובות שלך מאחור... (זיהית אותי, נכון?) דווקא הגבתי שם, אבל לצערי זה (שוב) לא הועלה הנה... אז תודה מאוחרת ממני.. לילך

אשת אהובה (ממש כך) הלב שלי תמיד מתרחב בשמחה כשאת כאן. מסכימה עם יעלה בכל ליבי, ושומרת לך מקום (ביני לבין נמש) מכל משמר. שלך, נועם

האם פטור מצה"ל על רקע נפשי (פרופיל 21) מהווה בעיה ללימודי פסיכולגיה תואר ראשון, שני בקלינית ורישום במשרד הבריאות? אם עשיתי שירות לאומי של שנה זה בסדר?

שלום נעמה, הקבלה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה מותנית בעמידה בדרישות הקבלה האקדמיות, שהן - כמו תמיד - ציוני בגרות ופסיכומטרי. לימודי התואר השני מותנים בציוני התואר הראשון, ציון מבחן המתא"ם, המלצות אישיות שקיבלת ממקומות בהם התנדבת בעבודה טיפולית כלשהי, המלצה אקדמית מאיש סגל שהכיר אותך, ולבסוף - הצלחה בראיון האישי או במרכז ההערכה של המוסד האקדמי בו תרצי ללמוד. כחלק מנוהל הקבלה לתואר שני, תידרשי לפרט קורות חיים, וסביר להניח שיהיה מי שירצה להתעכב על הנתון הזה, כמו על כל נקודת ציון מרכזית בתולדות חייך העשויה להשפיע על מי שאת. המידה בה זה יוכל להשפיע על סיכוייך להתקבל תלויה באופן בו זה יוצג ובמידה בה הנושא עדיין נוכח בחייך. אנשים רבים מעלים במסגרת הראיון האישי אירועים קשים מעברם, ויש משקל רב לאופן בו הם בחרו להתמודד איתם. אירוע טראומטי או קשה כשלעצמו אינו סיבה לפסול מועמד מתאים. מאחלת לך הצלחה רבה ליאת

קודם כל תודה על התגובה המהירה. ההחלטה שלי לא להתגייס נבעה מסיבות רבות, אידיאולוגיות במידת מה, האמונה כי שירות לאומי יתרום לי ולחברה הרבה יותר משירות צבאי ובעיקר בעיות אישיות, בעיות בבית, חרדות ולחצים שהקשו עלי להתמודד עם המסגרת הצבאית. אחרי שנתיים וחצי של טיפול (שעדיין נמשך) אני מתמודדת הרבה יותר טוב עם לחצים, הספקתי בשנה לסיים את השירות, לעבור בחינה פסיכומטרית בהצלחה, להשלים מעט בגרויות וזאת רק על מנת שאוכל להתקבל ללימודים.העניין הוא שעכשיו אני לא כל כך בטוחה שזה מה שאני רוצה.. אני חוששת שהמסלול תחרותי ומלחיץ מידי בשבילי. התחום אמנם מאוד מעניין אותי ואני אוהבת ללמוד ככה שלא מפריע לי המסלול הארוך אבל מפחידה המחשבה שאתחיל ואחרי תקופה אתחרט, או גרוע מכך, אכשל. אני יודעת שיש לי עוד זמן, אני רק בת 19 וחצי ורוצה להתחיל ללמוד בעוד למעלה משנה אבל זה מדאיג אותי. אני לא מחפשת עצה וגם לא רוצה שמישהו יחליט בשבילי אבל אני מרגישה שאני ממש לא יודעת מה לעשות.בטח את שואלת את עצמך למה אנילא מדברת עם הפסיכולוגית שלי על הנושא והתשובה היא שאני פשוט מפחדת, מפחדת שהיא תחשוב שאני לא מתאימה למקצוע. מקווה שתוכלי לעזור לי, נעמה

שלום אני גרה באיזור חדרה ורוצה לדעת שמות של פסיכולוגים באיזור או המלצה על אחד כי גם הרופא משפחה שלי לא מכיר

שלום אור, איננו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום, אך אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אני מאמינה שיישלחו לך המלצות למייל (אולי גם אחת ממני). בברכה ליאת

ליאת, אני מעביר לך היום בפעם האחרונה את משמרת ניהול הפורום. הייתי שותף להתלבטויות הקשות שליוו אותך בקשר לצעד הזה ואני יודע עד כמה זה היה קשה לך, ועדיין קשה. אבל למרות שידעתי על החלטתך, בכל זאת כאשר ראיתי את הודעתך בשבוע שעבר היה לי קשה, קשה לעכל שזה אמיתי, שאת באמת עוזבת. את היית פה כאשר הצטרפתי, את ליוית בהתלבטויות, ברגעים שמחים וברגעים מורכבים בפורום ומחוצה לו. את נוכחותך כאן קשה לכמת במילים, במובנים רבים עיצבת את דמותו של הפורום והפכת אותו למקום הכל כך משמעותי הזה. אני בטוח שאת מה שהבאת לפורום תביאי לכל מקום אליו תבחרי ללכת בהמשך, והאנשים שיהיו סביבך ייהנו מנוכחותך, ובכל זאת קצת צובט בלב שכאן לא תהיי עוד. אז שיהיה לך בהצלחה בכל מה שתעשי, דרור

גם אני מתרגשת לקבל בפעם האחרונה את המשמרת שלי בפורום. כאב הבטן המוכר, השמור למקרים של התרגשויות מיוחדות, כבר כאן. כל כך הרבה רגשות מעורבים... את דברי הפרידה שלי, אני בוחרת להשאיר לסיומה של המשמרת הזו, שם גם המילים האישיות אליך. בינתיים תודה, וסוף שבוע נעים ליאת

ד. שלום, כפי שאת רואה הפורום פתוח, אם כי אני מבין שייתכן והבלבול קשור גם להיעדרות של דוד ואולי גם לפרידה של ליאת. דרור

באה הנה לשמוע קולות אחרים, הקול שבי רק רוצה להקל את הכאב בלחתוך בבשר החי, נזכרת כמה הקלה הייתה בפעולה הטכנית הזו, כל כך לא רוצה לדעת שזו אלטרנטיבה בכלל, נלחמת ברצון הזה והוא כל כך מזמין את החמימות שבו ואת השקט שלאחריו. אני כנראה באה הנה כי פוחדת נורא פוחדת שזה מה שעובר בי כל היום. הכאב כל כך גדול שמה שנשאר זה הגוף שיהיה לי לנחמה.

אורלי שלום, אני מבין מדברייך שאת חשה כאב נפשי רב, שאת כמהה להקל עליו בדרך כלשהי, גם אם זה אומר לפגוע בעצמך. אבל אני שומע גם את הרצון שלך שזו לא תהיה אפשרות בכלל, שתמצאי דרך אחרת להתמודדות ולהפחתת הכאב. אני חושב כמותך, אני חושב שיש דרכים נוספות להפחתת הכאב כמו גם למציאת דרכים להתמודד איתו מלבד חיתוך. אחת הדרכים היא דרך טיפול ואני ממליץ בחום שתפני. כעת, בזמן המיידי, נסי למצוא תחליף לאקט הזה, למשל בכתיבה כפי שעשית כאן. אולי בשיתוף של חברה או אדם קרוב במה שעובר עלייך, כך תרגישי פחות לבד, אולי פחות ריקנות והצורך לפגוע בעצמך יפחת. דרור

דרור,יש רגעים בהם נראה לי שאני באמת נמצאת באי שפיות זמנית.(במבט לאחור). ואני שואלת האם יתכן שבכול פעם שאני פוגעת בעצמי(יש פעמים שרק לאחר מעשה אני מגלה באיזה עוצמה דברים נעשו)זה בעצם אי שפיות זמנית?לפעמים זה מרגיש כך, ומצד שני זה כן נעשה במודע.אבל איך זה הגיוני להיות שפוי ולא שפוי באותו הרגע ממש.כלומר- אני יודעת מה אני עושה,אבל הרבה פעמים לא זוכרת שהמשכתי עם הדברים עד לאן שהם הגיעו.קשה להסביר.אני שפויה או לא?

שלום לך, איש שפיות מוגדרת כמצב בו לא יודעים להבחין בין טוב לרע. מדברייך לא נשמע שאת אינך יודעת להבחין בין טוב לרע. אבל כן נשמע שבשלב מסויים, בזמן שאת פוגעת בעצמך את מתנתקת בדרך כלשהי מהתחושות שלך עד למצב שאת לא זוכרת מה קרה. בכל מקרה אני ממליץ שתפני לטיפול תנסי להבין מדוע את פוגעת בעצמך, וכך תנסי גם למצוא דרכים חלופיות להתמודד עם הכאב שאת חשה. אני מניח שבתוך הטיפול יעלו בין היתר גם דרכי ההתמודדות שלך כיום שכוללות גם התנתקויות ממצבים לחוצים. דרור

:-((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((נמאס לי מהמטפל הדפוק שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מתקשרת והוא הסכים שאני אתקשר מתי שאני צריכה והוא חוזר אלי אחרי שעה! מואני יושבת ומחכה כמו משוגעת מה אם אני ימות בשעה הזו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איפה הדאגה שלו וכל המילים היפות שלו מה איתי?????????????????????????????? שילך יחפש מישהי אחרת שתשלם לו על השקרים שלו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אל תגנו עליו אתם הפסיכולוגים אני חוזרת לחברים שלי אחרי דקה לא אחרי שעה או אומרת להם אני יחזור אליכם מי הוא חושב שהוא????????????????

שלום רב לך דוקטור אני סובל ממחלת סכיזואפקטיב אני מטופל 8 שנים של אחרי הרבה נסיונות היום אני על ליתיום1500מ"ג וקלופיקסול 20מ"ג ולפונקנס250מ"ג וקלונקס2"ג ודקינט 4מ"ג לצערי אני מקבל המון תרופות זה עוזר לי כי ניסו עליי כל התרופות החדשות וגם את הישנות עד שהגעתי היום לאיזון השאלה היא ככה אני כשאני יוצא מהבית אני חושב שלא נעלתי את המגירה או שלא סגרתי את הדלת דברים מה סוג הזה אין שטיפת ידיים או בודק דברים פשוט רציתי לדעת מה הסימטומים אם סגרתי את הדלת או המגירה

שלום לך, בכותרת רשמת בן אדם וחשבתי שאין מתאים מכותרת זו בכדי לפתוח את תגובתי. העובדה שאתה סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית לא נראית לי כקשורה קשר ישיר למחשבות שלך האם סגרת את הדלת. אלו מחשבות המאפיינות הפרעה אובססיבית קומפולסיבית ומופיעות במינון כזה או אחר אצל אחוז לא מבוטל באוכלוסייה. אצל אחוז קטן יותר זה מתפתח לכדי פגיעה מהותית בתפקוד בשל הצורך לחזור ולבדוק שוב ושוב דברים. ממה שאתה מתאר העוצמה של מחשבות אלו אצלך אינה גבוהה, ואינה פוגעת משמעותית בחייך. בכל מקרה אתה יכול לחפש באינטרנט את המאפיינים של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. למידע נוסף. דרור

יש לי בעייה אשמח לקבל עיצה ועזרה מהנהלת הפורום. לפני כחודשיים פניתי עם ביתי, נערה בגיל העשרה לאבחון אצל רופאה פסיכיאטרית פרטית. לצערי שילמתי לה בשיק שחזר. בגלל מצבי הכלכלי ביקשתי ממנה לפרוס לי ל שני תשלומים. (אני מודעת לכך שעלי לשלם, ואף מוכנה) הבעייה היא שמזה מספר ימים אותה רופאה מתקשרת אלי, הן לבית והן לנייד עשרות פעמים ואף בשעות לא שגרתיות..... והיום השאירה לי הודעה מאיימת בטלפון הנייד, בה היא מאיימת שאם לא תקבל את הכסף, היא תפנה למשטרה ולפקידת הסעד, ותספר שאני מתעללת בבת שלי. אני כמובן שמרתי את ההודעה המאיימת. שאלתי היא לאן עלי לפנות כדי להתלונן על איומים אלו? אשמח לקבל כתובת, ואף מספר טלפון. תודה.

שלום לך, דרישה לקבלת תשלום עבור עבודה היא לגיטימית בהחלט ללא קשר למקצוע בו עוסק האדם. יחד עם זאת אני מבין מדברייך שאת מעוניינת לשלם ומנסה למצוא פתרון לשם כך. אם אכן כוונתה הייתה להעליל עלייך כפי שאת טוענת הרי שזוהי האשמה חמורה. במקרה שכזה אני כפסיכולוג לא יודע יותר מאשר כל אחד אחר מהי הכתובת הנכונה. אבל אני יכול להציע לפנות לאיגוד הרופאים הפסיכיאטריים, ובמידת הצורך אף למשטרה (למרות שכאמור איני בטוח בכך וייתכן שיש להתייעץ עם גורמים המצויים יותר בנושאי החוק). דרור

עד כמה כדורים נוגדי דיכאון גורמים לקהות ריגשית בעיקר ברגשות אהבה בין גבר ואישה?

מטי שלום, כדורים נוגדי דכאון גורמים לעיתים לקהות רגשית, ובתוכם כמובן גם לרגשות אהבה בין גבר ואשה. תופעת לוואי נפוצה הקשורה בנושא זה היא הפחתת החשק המיני, דבר שלעיתים מביא לתחושה שאין רגשות חזקים כלפי הצד השני. חשוב להדגיש שאין מדובר בביטול כללי של הרגשות והחשק המיני אלא בהפחתה מסויימת שלו, המשתנה מאדם לאדם. דרור

שלום לכולכם ותודה אני לא מבין כולם מדברים על ההעברה אם אני מכיר את המושג זה אומר שלי לא תהיה העברה בטיפול? אני יכול לדעת כשזה קורה בגלל שאני מכיר את התופעה? איך יודעים שזה קורה זה קורה שהפסיכולוגים שמים לב כשזה קורה ואז הם אומרים למטופל שזה העברה? קצת הסבר על הנושא הזה תודה רבה

שלום לך, העברה במהותה הינה תהליך לא מודע. לכן אין זה משנה אם אתה מכיר את המושג או לא, בתוך טיפול זה יקרה. אתה תרגיש כלפי המטפל שלך רגשות המשקפים וקשורים לרגשות שיש לך כלפי דמויות משמעותיות בעברך. חלק משמעותי מחווית הטיפול היא להתייחס ולעבוד עם ההעברה שלך, כלומר עם מה שקורה בחדר בינך לבין המטפל. לשם כך אין צורך לציין כי כרגע הייתה העברה. דרור

אני צריכה שהפסיכולוגים יענו לי וגם המשתתפים.... אני בטיפול ובשבועות האחרונים התחלנו לדבר על נושא שהוא קשה לי מאוד פרידה מחבר שלי..... כשנגמרת השעה הוא אומר לי זהו נגמר הזמן בדיוק שניה שזה נגמר ואז גם אם קשה לי מאוד אין זמן.... ואז בדרך אני כועסת ומבטיחה שיותר אני לא חוזרת ושתי פגישות אחר כך שותקת! למה הוא לא דואג שאני אצא מהפגישה בסדר ולא רואה שאני נסערת? מה אתם חושבים שאני צריכה לעשות????? גם למשיהו כאן זה מפריע או שאין :-מצב שזה קורה((((((((אני מיואשת ממנו..!

שלום לך, אני יכול להבין את תחושת התסכול והפגיעה מכך שלא משנה מה הפגישה מסתיימת בזמן, שהיית רוצה שיתחשב במצב ויוסיף מספר דקות. אני מניח שזה יכול ליצור תחושה שלא באמת אכפת לו. אבל למרות הקושי אני חושב שזהו נושא חשוב שיש להחזירו לתוך הטיפול, להביא את התחושות הקשות שלך, לא בשתיקה מתוך משאלה שהוא יבין, או רצון לפגוע בו. אלא במילים, לומר שזה מפריע לך. לשתף במה שאת מרגישה, ולבסוף גם לחשוב על פתרונות ביחד. למשל לבדוק האם היית מעדיפה שהוא יכין אותך לכך שהפגישה עומדת להסתיים מספר דקות לפני.

ערב טוב יש דבר כזה רגרסיה בטיפול מה זה? מה קורה למטופל במצב כזה ואיך המטפל מתמודד עם זה?

שלום לך, לרוב נהוג לראות רגרסיה בטיפול כמצב בו המטופל חוזר, בשל התנאים המאפשרים זאת ובשל הרצון והצורך שלו בכך, לשלבים מוקדמים יותר. אין הכוונה להיזכרות בעבר, אלא להתנהגות וחוויה שאפיינו אותו בעבר. למשל תלות חזקה שמתפתחת במטפל, רצון להרגיש כמו ילד שניתן לטפל בו, ועוד. רגרסיה לרוב מקדמת את הטיפול שכן על ידי חשיפה בתוך החדר לאותם מקומות ודמויות משמעותיות ראשוניות שעחווה המטופל ניתן לעבד ולפתח את אישיותו כיום. דרור

אני לא מבינה מה אנשים רוצים ממני!!!!!! דיי גם ככה כל החיים שלי סבלתי רק בגלל אנשים רק בגלל שלא נאה להם שאני קיימת אני כבר לא יודעת מה לעשות עד שאני מרימה את עצמי ואני מעריכה את עצמי ואוהבת את עצמי ואיך שאני נראית אני מציבה לעצמי מטרות ומתכננת כל כך הרבה דברים כי אני כל כך רוצה לחיות אבל תמיד תמיד יבוא הבן אדם שיוריד לי את כל הביטחון ויגרום לי לרצות לוותר על הכל כל הזמן צוחקים עליי מאז שהייתי קטנה כל מקום שאני הולכת תוקעים בי מבטים ויורדים עליי ומרביצים לי בלי שום סיבה רק בגלל שהם לא אוהבים איך שאני נראית ונמאס לי להתמודד עם כל זה לא רוצה שיאהבו אותי לא רוצה חברים לא רוצה כלום אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט שאני ילך ברחוב ואף אחד לא יסתכל ולא ידבר איתי שיתנו לי כבר להמשיך את החיים שלי ולהתקדם נמאס לי לסבול ככה נמאס לי לבכות כל יום על משהו שהוא לא בידיים שלי ומה כבר יכול לעזור בנושא הזה?? מה מה??? אני לא יכולה להשתלט על כל האנשים בעולם כי זה אשכרה ככה כל בן אדם שרואה אותי ואנשים שלא מכירים אותי בכלל חייבים לרדת עליי ואי אפשר שלא להתייחס כי זה פוגע זה שבר אותי כל החיים שלי ככה אנשים ואנשים צוחקים עליי אני הבדיחה של כולם לפעמים חשבתי על למות אבל זה כל כך לא מתאים לי אני לא רוצה לוותר על החיים האלה כל כך קשה לי לוותר על כל החלומות שלי אבל מצד שני אי אפשר פשוט אי אפשר להמשיך ככה שאני רק יוצאת לרחוב כולם מסתכלים ומדברים עליי מה אני אמרורה לעשות??. לנעול את עצמי בבית?? חשבתי להפוך להיות עבריינית שכל מי שידבר איתי אני פשוט ידקור אותו או לא יודעת מה יעשה לו רק בשביל שאנשים יפחדו להתקרב אליי אבל זה רק בראש שלי כי אני לא מסוגלת לעשות דברים כאלה אין לי לב לזה אנשים לא מכירים את הפנימיות שלי שיש לי לב טוב אני ממש מפחדת לצאת למקומות אפילו לרחוב כי אנשים צוחקים עליי ולפעמים קוראים לי ומרביצים לי ואני לא ילדה קטנה אני ממש גדולה כבר עד מתי זה ימשך למה לא עוזבים אותי כבר זהו עצרתי את החיים שלי אני לא יכולה לחיות ככה אבל מה אני יעשה מה אני אשמה אני לא מבינה! אין יום שעובר בלי שמישהו יצחק עליי בגלל זה כשאני יוצאת לרחוב אני רועדת מפחד ואני נמנעת לגמריי ללכת לאירועים מסיבות ומקומות שיש הם הרבה אנשים ואני לא חושבת שאני מכוערת אני פשוט שונה מכולם אז דיייייי שירדו ממני גם כשאני בוחרת לא להתייחס ואני אומרת אני לא יבכה אז כשאני לא מתייחסת לאותם האנשים ולא עונה להם הם מתגרים בי יותר עד כדי כך שהולכים אחריי ברחוב ומציקים לי ועושים לי בושות אוף נמאס לי כבר

א שלום, אני יכול הבין מדברייך עד כמה כל יום ויום הוא מאבק בשבילך, עד כמה כל דבר אינו פשוט, אפילו יציאה לרחוב. ההרגשה שלך היא שמסיבה כלשהי שאת לא מבינה אותה כולם סביבך נגדך ואת נשארת בודדה בניסיון להתמודד מול זה. זה נשמע לי קשה מאוד ואני חושב שחשוב לנסות למצוא לפחות מקום אחד בו לא תרגישי כך. מקום שייתן לך אפשרות להרגיש קצת אחרת, ואולי בהמשך יוכל לעזור לך למצוא מקומות נוספים מלבדו שייתנו לך להרגיש את השקט שאת כה מחפשת, כי כרגע את כועסת ומפוחדת. מקום כזה יכול להיות טיפול פסיכולוגי. לי נראה שטוב יהיה אם לא תישארי לבד עם כל החששות הללו והתחושות הללו. דרור

קבוצת "תיאטרון אנושי" מעלה הצגה חדשה, הנוגעת באומץ לב בקולותיהם של המתמודדים. ערב גאלה יום ד', 16.7.08 בשעה 19:00, באולם מופעים, קיבוץ מזרע. "קולות" "הצגה אמיצה ומטלטלת, ריגשתם אותי מאד" קולם של מתמודדים עם פגיעה נפשית הוא קול שמעטים מאיתנו שומעים. קול דומם. קבוצת "תיאטרון אנושי" מעלה הצגה חדשה, הנוגעת באומץ לב בקולותיהם של המתמודדים. קולות שלרוב מוסתרים מפאת הסטיגמה החברתית. שמיעת קולות, חיתוך עצמי, התמודדות של אם לנפגע נפש בתקופת האשפוז והשיקום, הצצה ליומה של העובדת הסוציאלית, התיוג החברתי והפסיכיאטרי, השיפוטיות של החברה והמשפחה, כולם קולות שמשתחררים ופורצים על הבמה עם כאב, הומור, ואופטימיות. הטקסטים כולם נכתבו על ידי חברי הקבוצה, מבוססים על חוויותיהם האישיות ומבטאים את קול הקושי וההתמודדות, לצד קול השיקום, ההחלמה וקולה של התקוה. בתוכנית: ברכות דברי פתיחה - מירה פרבשטיין דר' הלה הדס – מנכ''לית עמותת "אנוש" יוסי גושן - יו"ר הסניף אייל בצר - ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל דר' אלי גרינר – פסיכיאטר מחוזי, צפון * מופע אקוסטי של הזמר דודי לוי * מופע בכורה של ההצגה "קולות" בביצוע "תיאטרון אנושי" סדר הקטעים: "hey you": נטלי "הקול השיפוטי" מאת גלי סימון,עומר וייס וגליה אפשטיין אשבל: סמי, נתלי, גלי, שלהבת, מיכל ומזל "קולה של אמא": ע"פ סיפורים אישיים של אמהות למתמודדים ב'אנוש' עפולה: חנה "התשמע קולי?": מאת שני סרור: שני ושלום "דיאלוג": ע"פ סיפור אישי של חפציבה ברקת: חפציבה, גלי וגליה "אובדת" סוציאלית: מאת מיכל ספקטור: מיכל "כאב":מאת גלי סימון וגליה אשבל: נתלי וגלי. יהודה, שלום, שני "קולות": מאת: עומר וייס, גלי סימון, גליה אשבל נטלי, חנה, מזל, מיכל, חפציבה. שני, שלום, שלהבת, מוט, גלי וסמי "הקול הקבוצתי": מאת גליה אפשטיין-אשבל, גלי סימון ועומר וייס: סמי, נתלי, שלום, חנה מוטי, מיכל, ויהודה. "קולות של תקווה": מאת יהודה זמיר: מזל ויהודה מחיר כרטיס 25 ¤ . ניתן לרכוש במכירה מוקדמת וביום המופע בקופה. לפרטים והזמנות אנוש עפולה 04-6528708, 077-3200248 כל ההכנסות קודש למען שיקומם של מתמודדים עם פגיעה נפשית. בימוי וניהול אומנותי: עומר וייס וגליה אפשטיין– אשבל לזכרה של אתי זהבי- גולדסטון ז"ל, שחקנית בקבוצת תיאטרון אנושי, שנפטרה במהלך החזרות להצגה. אנוש סניף עפולה - מרכז קובו רח' הבציר 24/א' עפולה, מיקוד 18313 טל' 04-6528708 טלפקס 04-6591599

שלום, היוזמה שמועלית כאן, שאני מבין שהיא מתמשכת, שנמעת כיוזמה ברוכה הנושאת בתוכה מטרה חשובה. דרור

שלום יש לי אבא בן 65. היו לו הפרעות נפשיות חזקות (אנטי סוציאליות כנראה) מגיל צעיר ואני לא ראיתי אותו הרבה שנים מסיבות שונות. הוא היה מנותק ממשפחה ומחברים ואימי התגרשה ממנו וזה שבר אותו. כיום הוא נכה עם שתי קביים. הוא אדם בודד החי בגפו. מה הרצונות של אדם בגיל כזה? מה יכול לשמח אותו? למה הוא זקוק? מה המחשבות של אדם בגיל כזה? האם ניתוח פלסטי יכול לעזור במשהו (כשהיה צעיר היה צריך) או שעדיף לחתור לעידוד רוחני או שגם וגם? האם חונכת צעירה שלמדה פסיכולוגיה יכולה לעודד אותו או שחונכת בגיל מבוגר? (לא נראה לי שאפשר למצוא חונכת בגיל מבוגר??)

מירב שלום, לא קל לראות אבא מזדקן ונחלש, ונשמע שאת מרגישה כלפיו רחמים ורצון לעזור לו ככל האפשר ולעודד את רוחו. אני מניח שחלק לא מבוטל מהרצון הזה קשור למרחק ביניכם לאורך השנים ורצון לפצות על כך. אבל ממה שאת מתארת זה לא קל ולא הולך להיות קל, אביך בחר עם השנים להתרחק מאנשים רבים. ייתכן שאף הורגל לחיות כך. לכן עצתי היא לנסות ולדבר איתו, מהמקום שלו ולהבין האם הוא זקוק למשהו, מה הוא היה רוצה מה היה יכול לשמח אותו. ואז לבדוק אם זה אפשרי. ייתכן בהחלט שהוא מתחרט על עברו, רוצה לשנותו ופתוח לשם כך, שהזקנה מעוררת בו דווקא רצון לשינוי. אך ייתכן גם שההיפך הוא הנכון. בכל מקרה הייתי מציע לא לעשות דברים, כרגע לפחות, ללא רצונו. כי מה שייראה לך כמשמח, למשל אדם שיוכל לדבר איתו, אינו הדבר שהוא רוצה בו. דרור

אם תוכלו להמליץ תודה רבה אלדד

אלדד שלום, אנא צרף מייל עדכני כך שחברי הפורום יוכלו להמליץ לך ישירות. דור

מה ענייניםם? אתה יכול להגיד לי למה התכוונה המטפלת שלי כשאמרה בעיה בקשרים בין אישיים? כי יש לי חבר כבר כמעט שנה:-) אתה יודע מה זה אומר או שבגלל שהחבר שלי לא יותר זמן אז בגלל זה?

שלום לך, בעיה ביחסים בינאישיים אינה קיימת רק כשאין קשר זוגי. לעיתים קיים מצב בו אדם אינו מסוגל לחיות ללא קשר, מרגיש ריקנות, וחרד באופן תמידי להישאר לבד. גם מצב כזה יכול להיחשב כקושי בקשרים. אבל לרוב המונח הזה מתייחס לקושי בתוך מערכת היחסים, עם בן זוג או עם הסביבה הקרובה. למשל תנודות בתחושות כלפי האדם עמו נמצאים בקשר, קושי לתת אמון ועוד. אבל בשורה התחתונה אני שומע אותך נפגעת מדברי המטפלת שלך וחושב שאולי תיפגעי גם מדבריי. לכן אני מציע שתביאי את זה לטיפול ותדברי איתה על זה מתוך ניסיון להבין למה התכוונה, ויותר מכך כיצד את יכולה להיתרם מכך. דרור

היי אני בת 27 ....בטיפול שלושה שבועות ואין לי כימיה עם המטפל הוא ממש לא קולע בכלום...כאילו סבבה הוא שותק וכל מה שעושים אבל כאילו חבל על הזמן הוא לא קולט אותי...כאילו מה לעשות לעזוב? למה אני משלמת אם הוא ממש לא קולע...

גיתית שלום, זו אכן התלבטות לא קלה. קל לומר תעזבי אותו, אבל אני מניח שאם זה היה כל כך קל לא היית כותבת לכאן. שלושה שבועות אינם הרבה זמן, ואני תוהה האם הוא יודע משהו מהתחושות שלך. האם אמרת לו שאת מרגישה לא מובנת, שאת מצפה למשהו אחר. האם דיברתם על כך. עצתי היא שתנסי קודם לדבר על זה. זה חשוב גם אם תחליטי בסופו של דבר לסיים את הטיפול. דרור

שלום דוקטורים אם אבא שלי היה אלים גם אני יכה את הילדים שלי אני ממש פוחד להתחתן בגלל זה ואני כבר בן 36.. כל פעם שיש קשר אני עוזב כי החתונה באופק מה הסיכויים שאני יהיה אלים כי כן יש לי פיוז קצר ממש מפחד שההיסטוריה תחזור על עצמה ושאני יהפוך להיות האבא הבן זונה שלי תודה רבה

שחר שלום, הפחד שלך יותר ממובן. ילדים מוכים מזדהים לעיתים עם התוקפן ומאמצים, באופן לא מכוון התנהגויות שלו כך שהחשש שלך לא נטול בסיס. אבל, וזה אבל חשוב מאוד, אתה מודע לסכנה הזו, אתה חושש ממנה, מהפיוז הקצר שלך, ונשמע לי שתהיה מוכן לעשות לא מעט בכדי שהוא לא יקבל ביטוי ויגרום לסבל שאתה עברת. בעצם אני אומר שיש סיכוי טוב למדי שבכות החשש שלךאתה לא תהיה אבא שלך, אתה במקום אחר. אני חושב שהוא לא חשש להיות אב מכה, גם מבלי שאכיר אותו. דרור

גם אני מגיעה מאבא בן... כשאמרת שאתה חושש שתהה אלים, חשבתי לעצמי שהלוואי ואבא שלי ושלך היו חוששים להיות אלימים או חושבים שאלימות היא דבר רע. הרי גם אבא שלך וגם שלי ראו באלימות משהו כל כך לגיטימי ונורמאלי. אומרים שגברים שהיו ילדים מוכים מפנים כעס כלפי חוץ בעוד שנשים שהיו ילדות מוכות מפנות את הכעס כלפי עצמן. לא יודעת, אני חושבת שאני ואתה עושים את הבחירות שלנו והמחיר שאנו משלמים בגלל אותו אבא בן... הוא יקר מדי ולדעתי כבר "חטפנו" (אולי צריכה להוריד את המרחאות) מספיק גם בלי שניתן לחארות האלה לנהל לנו את החיים גם בבגרותנו -אנו יכולים לא להיות הם למרות ובגלל. אני לא מכירה אותך אבל נשמע לי שאתה כן רוצה להיות אדם טוב, אבא אוהב שלא משתמש באלימות. אמרת שיש לך פיוז קצר-לך לטיפול מגיע לך לברר עם עצמך את הדרך שעשית ושעוד תעשה. תפסת אותי ביום מלא כעסים אז מקווה שלא כתבתי משהו שפגע או שטויות גמורות, תוסיף לזה עייפות נוראית - כך שהתוצאה לא משהו. אני יודעת שלא כתבתי משהו חשוב או חכם-גם לא זו הייתה המטרה. עורתתי בי משהו עם "האבא הבן זונה" שכתבת..אתה חושב שתוכל להגיד את זה גם על אבא שלי כמה פעמים? יש הורים אלימים וילדים אלימים ויש ההפך-יש בעולמנו הכל מהכל ועדיין החיים והבחירה לחיים שאנו רוצים ביידינו. אני יודעת שאולי דברי נשמעים תלושים- אולי משהו כן ידבר אליך. המון הצלחה ושקט מבפנים ומבחוץ

יקרה אוי יקרה שלי את ילדה מוכה???? הרגת אותי לא הייתי מאמינה שמשהו מהרוע נגע בנפש עדינה שכמוך:-(:-( שחר אתה רואה מלאכים יוצאים גם מגיהינום!! אוי אהובה ממש כואב לדעת את זה..ואני אגיד בשבילך..אבא שלך בן זונה בן זונה ועוד.. בן זונה. איך אפשר לעשות את זה לילד :-( אני ממש נסערת עכשיו..חושבת על ילדי הגן שלי ועלייך :-( נדבר תיכף! בילבי ילדת הברזל

לנקודה ממש התרגשתי ממה שכתבת לי נכון אני גם חושב שאבא שלך ושלי לא חשבו שאלימות היא דבר רע עד היום כשאני נזכר בא לי להרוג אותו את הבן זונה הזה אני לא כל כך מאמין בטיפול וכל העניין של דמעות וכל זה זה לא גברי תגידי את מרגישה לפעמים שאת רוצה להכות מישהו אבל לא עושה את זה? בגלל שאני ואת מגיעים מאותו חרא את יכולה לספר לי איך כן האלימות השפיעה עלייך כי יש לי כל מיני קטעים בחיים שאני חושב שזה בגלל זה מה את אומרת?

1) מה הסיכויים למצוא עבודה אחרי אישפוז פסיכיאטרי? 2) אני צריך לספר? 3)אם אני ארצה עבודה טיפולית הם יכולים לדרוש זאת? 4) מה הסודיות לגבי תרופות שאני לוקח? 5)יש אפלייה או שאני שווה? 5)מתי אדם נחשב חולה פסיכיאטרי? תודה

שלום לך, כל אדם המקבל טיפול רפואי, ובתוך זה נכלל כמובן אדם שעבר אשפוז פסיכיאטרי, זכאי לסודיות רפואית מלאה. נכון שחלק ממקומות העבודה דורשים וויתור על סודיות רפואית ואז עולה באמת השאלה האם לחתום או לא. המצב כיום טוב משהיה בעבר אם כי רחוק מלהיות משביע רצון בכל הקשור לדעות קדומות או אפליות. קשה לקבוע מראש מה תהיה התגובה והאם זה יפגע בסיכוייך, וזה קשור גם בסיבת האשפוז. אבל לדעתי, בסופו של דבר אשפוז פסיכיאטרי לא אמור לפגוע במציאת עבודה. גם לא עבודה טיפולית. לגבי השאלה האם לספר. אני לא יודע לגבי מקום עבודה, אבל הייתי מציע להתחיל לספר לאנשים קרובים, לא להשאיר סודות שישאירו אותך מרוחק. אלא לנסות לגשר על הפער שכבר נוצר. לשאלתך האחרונה, חולה פסיכיטרי זו הגדרה פורמלית, המאגדת בתוכה מחלות נפשיות כגון סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית ודכאון מאג'ורי קשה וחוזר. דרור

שלום רב לאחראים בפורום, שאלתי : בשבת בני בן ה30 בא לאכול ארוחת צהריים, כשאנו הוריו לא היינו בבית. כשנכנסנו, הוא סים , והחל לקרוא עיתון על השולחן. רציתי להתיישב עם אביו. לא ממש נראה היה לי שהוא יקרא עיתון, מונח על השולחן ואנו נתיישב לאכול . *בקשתיו: אנא, אם לא קשה לך, תואיל להניח העיתון בצד, כך שנשב יחד בלי מיני חוצצים. הוא : " שבי, תאכלי, מי מפריע לך לאכול" ? *********************************************************** ניסיתי להסבירו שלא ממש ידידותי / חברותי / גורם לאי נוחות , ובכלל , כך לא סועדים יחד. ************************************************************* הבחור, לא הסכים עימי, ובחר לעזוב את הבית. *********** האם טעיתי בתפיסתי, אופן התייחסותי ? אודה על תשובה מהירה, אמינה ומפורטת. בכבוד. .

תשתחררי קצת אמא:-)אם הוא לא ירגיש נוח מולכם אז איפה כן?

לא טעית. קריאת עיתון בנסיבות חברתיות /משפחתיות בנוכחות אנשים כמוהה כהתעלמות מופגנת מקיומם. למרות מה שכתבתי אני יודע שזה נוהג מקובל פה ושם ולא כולם נעלבים או מגיבים בשלילה. אבל הסיטואציה היא כזו שאדם קורא עתון בחברת בני משפחתו הוא בעצם אומר בצורה לא מילולית "אל תפנו אלי, אל תדברו איתי אני לא חלק מהשיחה" דבר שהוא כמובן מעליב. אני לא מומחה לנימוסים והליכות אבל לי זה נראה פוגע. האם תסכימי להראות לבנך את מה שכתבתי ומעניין מה תהיה תגובתו.

שלום לך, את מתארת סיטואציה שבסופה בנך עזב, ככל הנראה בכעס את הבית והשאיר אותך תוהה האם הגזמת האם יכולת לנהוג אחרת. בתים שונים קובעים כללים שונים בנוגע לדרך בה יושבים יחד לאכול למשל. יש האוכלים כל אחד בזמנו החופשי ויש האוכלים בשעה קבועה. יש בתים בהם הנוהג הוא לעסוק איש בענייניו בעת הארוחה ויש בתים בהם נהוג לשוחח בעת הארוחה. אבל משהו בדברייך גרם לי להרגיש שאת מאוד רוצה לגעת, ליצור קרבה עם בנך אבל לא ממש יודעת איך לעשות את זה וזה לא קורה. בעצם אני אומר שאני חושב שהדיאלוג שהתפתח ביניכם לא היה על העיתון, הוא היה על משהו שקורה ביניכם. כשההרגשה היא שמי שהולך לקראת האחר נכנע לו, ושניכם נשארים איתנים בדעתכם ומרוחקים. עצתי היא, אם ברצונך להתקרב אליו לנסות להבין ביחד איתו מה אתם יכולים לעשות בכדי לשמוע אחד את השני מאותו הצד ולא כמלחמה האחד בשני. דרור

שלום. אני סטודנט בן 25 וחברתי חיילת בת 20 קרובה לשחרור.אנו בתחילת הקשר. סה"כ די טוב לנו אבל בשיחה שהייתה לי איתה היא טענה שלא טוב לה בחיים והיא לא יודעת למה...ניסיתי לעודד אותה וזה עוזר לרגע אבל נשכח לאחר זמן מה.היא מאוד שקטה ומאוד מאוכזבת מהחיים,תמיד אומרת כמה החיים קשים וכמה היא מודאגת וכמה חששות יש לה לגבי העתיד.עשיתי לה שיחות ארוכות וניסיתי לתת לה דוגמאות מחיי היומיום כהוכחה שהבעיות שלה מזעריות ובכלל אינן קיימות לעומת המון אנשים שיש להם בעיות אמיתיות אך ללא הועיל לזמן הארוך.אני מנסה לשנות את דרך ההסתכלות שלה על החיים מהסיבה שהיא מסתכלת על הכל בתקופה האחרונה בצורה מאוד פסימית למרות שאין לה סיבה,מנסה לגרום לה לראות את חצי הכוס המלאה ולשמוח שאנחנו יחד וכאלה דברים והיא תמיד מסכימה איתי ואומרת שלמרות הכל ולמרות שאני צודק ושדי טוב לה-לא טוב לה... היא מאוד מודאגת לגבי דברים יחסית מזעריים כמו מה היא תעשה לאחר הצבא,ומה יהיה איתה,ועם מי היא תתחתן בסוף היא אדם מאוד חכם ובמקביל מאוד מודאג ומאוד חושב. בעבר היתה לה אהבה נכזבת לפני 8 חודשים וזה מעיב על הקשר שלנו,אני חושש שחלק מהרגשתה נובעת מזה ואיני יודע מה לאמר ומה לעשות,אנחנו עושים דברים נחמדים יחד,מדברים על מה שמציק והכי פתוחים בעולם ועדיין איני מצליח לעזור לה. אני מפחד שהעניין הזה יהרוס לנו את הקשר המצויין שיש לנו כי זה מאכל אותנו לאט לאט ואני כבר לא יודע מה לעשות... אשמח לייעוץ פרקטי :) תודה רבה

שלום לך, אני יכול מאוד להבין את הרצון שלך שהחברה שלך תרגיש אחרת. אתם בתחילת קשר, ואתה מצפה באופן טבעי לכך שתהיה שמחה ואופטימיות, לעיתים מוגזמת אך טבעית, בקשר ביניכם. אבל חברתך אינה מרגישה כך היא מודאגת מחייה ועתידה. ייתכן שזו תקופה שעוברת עליה הנוגעת לחששות מפני שחרור מהצבא ויציאה אל הלא ידוע ועולם הבגרות. או משהו שמלווה אותה כבר תקופה ארוכה. כך או כך חששותיה (שאגב בעיני אינם פעוטים כלל וכלל), מטרידים אותה מאוד. אתה מנסה לגרום לה להכניס את הטרדות הללו לפרופורציה. באופן כללי זו מחשבה נכונה, אבל יש לי הרגשה שאתה מנסה קצת יותר מדי, כלומר מבטל את החששות שלה. עבורה הן משמעותיות, נסה פחות לפחד מהן להתייחס אליהן ישירות, לא להתווכח איתה. אלא ללכת איתה ולפתוח אותן, לדבר עליהן עד הסוף, לתת לה להבין שאתה שם בשביל לשמוע ולקבל את האמירות שלה. זה לא קל כי את ה גם בתוך קשר, חושש שמא הדברים מכוונים גם אליך, אבל אם אתה רוצה באמת לעזור לה זו עצתי הטובה ביותר. אפשרות שנייה שניתן לשקול היא להמליץ לה לפגוש פסיכולוג שיעזור לה להתמודד עם הרגשות הקשים הללו שבוודאי מציקים לה והיא מודעת להן. בהצלחה בהמשך הקשר, דרור

אורנה מופיעה לרגע קטן פה ופתאום שוב הנוכחות שלה מורגשת לי. ממש התרגשתי. שוב יש בי ציפייה לימים של אורנה. כמו מקשקשת בזנב בהתרגשות מאחורי הדלת למשמע אנשים במסדרון.. אבל אין ימים של אורנה. אין. זה בטח יעבור לי בקרוב, אבל למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? שוב חזרתי לדבר איתה בדמיון.. זה הרי לא הגיוני. עושה חיפוש להודעות ישנות של אורנה.. הודעות לפני שנה, שנתיים, שלוש.. הודעות שהיו לפני שהייתי הודעות שהיו אחריי.. איזה מטורף זה! מרגישה שמשהו איתי לא בסדר. משהו במילים שלה מנחם אותי, מעורר בי איזו ערגה נעימה. אבל זה גם מנחם וגם לא מספיק. אני ממשיכה לחפש משהו. קוראת עוד הודעה ועוד הודעה. אבל מה? מה אני מחפשת? מה יש לי? אני בכלל לא מכירה את אורנה... ל?מה אני מתגעגעת ול?מה? עברו 3 חודשים.. זה כבר ממש מביך.. מה איתי! זה הרי פורום, זה לא באמת. אוף. לא משנה. אולי זה בכלל לא קשור לאורנה. מי יודע... אני מצקצקת על עצמי... זה מסוג ההודעות שאני שולחת ועושה עם עצמי כאילו שלא אני שלחתי. כי זאת סתם הודעה, זה לא קריטי, זה לא מעסיק אותי ממש- רק לרגע, או רק בלי מילים. סתם כותבת מתוך שעמום. מחר כל זה כבר לא יראה לי קריטי. האמת שכבר עכשיו זה מרגיש ככה. יאללה- שלח ושכח. ההודעה נשלחה מעצמה. אני יכולה בקלות לוותר עליה.

שלום לך, אורנה ניהלה והייתה חלק בלתי נפרד מהפורום הזה למעלה משלוש שנים, ונוכחותה כאן חסרה ומורגשת. יחד עם זאת אני שומע בדברייך שאת חשה קושי מיוחד להתגבר על חסרונה של אורנה. מדברייך נשמע שהיא תפסה מקום מיוחד בליבך, מקום של דמות עמה את מדברת גם כשהיא לא עונה לשאלותייך. ועכשיו קשה להשלים עם ההרגשה שהיא לא כאן. אני מניח שאורנה מייצגת עבורך מישהי שהצליחה להרגיע אותך, מישהי שאת כמהה לנוכחותה, דמות שאת מתקשה מאוד להשלים עם הפרידה ממנה. אולי משום שבעצם הפרידה היא מעוררת משהו מוכר מעברך, וזהו הדבר שמתקשה כל כך להשלים עם חסרונה או להסתפק בזיכרונות או בשיחות שאת עדיין יכולה לנהל איתה בראשך. איני יודע אם את בטיפול או לא אבל אני ממליץ על פנייה לטיפול, וניסיון להבין שם את מה שאת מחפשת, להבין כיצד את יכולה למלא את הריק שאת חשה. דרור

חביבה יקרה כואבת רגישה וחרישית, בוקר של אור, אומר מלבי - כן משנה. כן קריטי וכן בעל תוקף. מה שצף עכשיו, כנראה צף מסיבות מובנות מאד. אין ברגשות שלך שום דבר שאינו בסדר, יש שם משהו מכאיב מאד שצריך לגעת בו. החוויה הקשה של הרגע כנראה תשכך. גלים גלים. אבל, זה באמת לא יעבור עוד מעט. תמיד יהיה בפנים. חוויית הניתוק המוקדם מידי והפתאומי. ההלם. הצביטה. טיפול טוב וממושך יכול להקטין את עוצמת הסבל, הנפח שלו. בטח שלא לוותר. לא לשמוט. לא לזרוק. לא לזלזל ולא לבוז - לתת כבוד מלא ושלם. זה חומר חשוב ועיקרי לעבודה טיפולית בנושאי נפרדו?ת / פרידות, חמדנות, גבול, גמילה, שליטה... (אוכל לנחש שרק שמיעת המושגים יכולים להכאיב כשלעצמה. יכול להיות. אני מזכירה אותם במובן החיובי והרך של עזרה ובנייה, ולא, חלילה, הטחה או האשמה). יקירה, חייבים לגעת שם, הכי בורחים מלגעת שם, באזור השמור הזה. יכאיב לפתוח. יניח לסגור. כי משהו לא סגור טוב. לא היה מספיק, וכנראה את זקוקה לעוד, וזה אולי "עוד" אחר, רק תחליף. יכול להיות לך, ומגיע לך, שיהיה מספק במידה ומרגיע יחסית. בסה"כ מה שכתבתי אומר שתוכלי לבחור את האפשרות העתידית לנסות לרפד שם קצת. אם את חוששת שיכאיב מידי, את גם תמיד יכולה לבחור לנוח, או לבחור שלא. שמרי על עצמך ...

שלום לכם א) יש לי אחיינית שסובלת מאישיות גבולית מה הטיפול לזה? ב) איך קוראים למי שמטפל בזה? תודה רבה לכם

דודה רותי שלום, הפרעת אישיות גבולית הינה הפרעה המערבת לרוב חרדת נטישה עזה, שינויים קיצוניים וללא הסבר ממשי במצב הרוח, התפרצויות זעם והתנהגויות של פגיעה עצמית. לרוב הטיפול המוצע הוא טיפול פסיכולוגי בשיחות. או על ידי טפול פסיכודינמי או בטיפול בשיטה דיאלקטית התנהגותית (DBT). על מנת לקבל טיפול ניתן לפנות לפסיכולוג קליני. דרור

שלום רב, בני בן ה 17 עבר בשנתיים האחרונות משברים קשים במשפחה (מוות של דוד קרוב ומחלה קשה של אביו). אנחנו משפחה חמה ותומכת אך הוא מתרחק מאיתנו. בשנתיים האחרונות אין הוא יוצא מהבית למעט לימודים (תלמיד טוב) נמנע מקשרים חברתיים (הוא כלל לא דחוי),למרות שלעיתים מתקשרים אליו ומזמינים אותו. כמעט ולא יוזם דבר: לימודי נהיגה, עבודה לחופש, טיולים עם חברים. הוא עלה במשקל בצורה דרסטית (כ- 25 קילוגרם), הוא עסוק בלהסתיר את מצבו "הכל בסדר...", פשוט יושב בבית ולא עושה דבר. בנוסף עלי לציין כי בעבר היה ילד חברותי וחייכן, אבל כאשר חזרנו משליחות בחו"ל החל מצבו להדרדר: השמנה, הסתגרות, התחושה שלי כאילו משהו נורא קרה לו בחזרה ארצה. כולו אומר חוסר ביטחון. והמטריד ביותר שאין אנו יודעים מה קורה איתו, מאוד לא משתף ועסוק בלהסתיר כאילו הכל טבעי ובסדר. היה בטיפול פסיכולוגי קצר, הפסיק מיוזמתו - חוות הדעת היתה שקשה לו להתמודד עם המשברים אבל בסה"כ הוא בסדר (אין משהו קיצוני המחיב התערבות) - בכל זאת אני מאוד חרדה לו, הוא נראה לי בודד, ללא משהו להשען עליו, לספר, לשתף. רק בחוג המשפחתי מתגלה ילד שמח המוכן לצאת עם בני הדודים לבלות, אך מעבר לכך הוא פשוט לא יוצא מהבי. התנהגותו גורמת להרבה מתחים ותחושה שאנחנו מצפים ממנו לדברים שהוא לא יכול לספק, מה עושים???? תודה מראש אמא מודאגת

לאמא המודאגת שלום, אני שומע בדברייך את הדאגה הרבה למצבו של בנך, את ההרגשה כאילו עובר עליו משהו או חלילה קרה לו משהו ואת חסרת אונים מול זה מאחר והוא לא משתף אותך. ואכן הדאגה שלך מובנת, ניתן לצפות מנער בן 17 שייזום יותר ייראה שמח יותר ייהנה יותר. בעיקר לא ברור מדוע העלה כך במשקל והאם זהו השינוי הפיזי היחיד שחל בו (האם חל שינוי בדפוסי השינה למשל). אני מסכים שנשמע שמשהו עובר עליו, והדרך הטובה ביותר לברר היא פשוט לדבר איתו. ונשמע שזה לא קל, שהוא לא כל כך מעוניין לדבר או לשתף, גם לא בטיפול. ובכל זאת אני מציע שתנסי לומר לו שאת שם בשבילו תמיד בכל עת שירצה לדבר או לשתף, שאת רואה שעובר עליו משהו ורוצה לעזור לו. אבל כאן הייתי רוצה לשתף אותך בתחושה שעלתה בי משאלתך. ביקשת תשובה מהירה לשאלתך, ולמרות שאני מבין את הרצון לעזור וחוסר האונים שאת חשה, הרגשתי אני לחץ להשיב לך ומהר. ייכתן ומתוך רצון לעזור ולהגיע אליו אך גם מתוך החרדות והלחץ שלך, את גורמת לו להרגיש כפי שאני הרגשתי אך בעוצמה גבוהה יותר מטבע הדברים, וכך לא מתאפשר קשר של דיבור ביניכם. אמרת גם שנוצרת תחושה שאתם מצפים ממנו דברים שהוא לא מסוגל, האם את יודעת כיצד התחושה הזו נוצרה. האם ניתן להבהיר לו שאתם אוהבים אותו בכל מקרה? לבסוף, אני עדיין ממליץ על פנייה לטיפול אבל אולי לשקול פנייה לטיפול משפחתי, בו כולכם תקחו חלק. כך הוא ירגיש פחות מבודד כ"בעיה" שיש לפתור, וגם הנושאים המשפחתיים שמהווים חלק כה מרכזי בחייכם כיום יקבלו מקום. דרור.

תודה, ההתייחסותשלך ללחץ שלי - נכונה. אני חוששתשבני לא יסכים ללכת לטיפול משפחתי - להערכתי זה הטיפול הנכון ביותר, בהתייחס לעובדה שגם אנחנו עוברים משברי אבל ובריאות. איך משכנעים אותו להשתתף? תודה מראש

באה הנה רק לקטר, להגיד שקשה ונמאס שאני מרוסקת עייפה וחבולה. שאין בי הכוח להחזיק שום דבר שגם אם זה לא הזמן או שזה לא בסדר חייבת לומר אני הרוסה. יודעת שחייבת למלא מצברים עבור כולם שכולם מצפים וצריכים ורוצים שאין את המותרות להתפרק לחתיכות. מבפנים אני פסיפס של עייפות ובצורת שמתחיל לחלחל גם לבחוץ חייבת לשמור על כולם שיהיו בסדר ואין לי מקום אחד שזה יהיה לגיטימי לומר לא יכולה יותר. לעצור את הדמעות שלא יחלשו לי כולם שלא יבהלו שאני לא שם בשבילם. לאסף עצמותי ולגרוו את נפשי לעוד חיוך מנחם, אין לי מקום אחד שאפול ואגיד - די שמישהו יראה אותי. ממש חוצפה מצידי לבוא הנה רק לקטר אבל ממש חיפשתי ואין לי מקום אחר , כל מקום אחר יתקבלו דברי בהתרסה ובכעס, כולם יתפרקו אם רק אניח לרגע ואגיד אלוהים כמה גם לי כואב. רוצה לישון ולא לקום יותר, תודה על כך שמותר לכתוב את זה בלי שאף אחד ינזק. סליחה על הקטרנות, חוצפה-כבר אמרתי.

שלום לך, נראה לי חשוב שהצלחת למצוא מקום להביא אליו את התחושות האמיתיות שלך, שאין לך כח, מבלי לחשוש, לפחות מבלי לחשוש יותר מדי, שזה לא בסדר ושזה יפרק מישהו לראות אותך ככה. נראה לי שאת מרגישה שאם את לא תהיי חזקה כולם יקרסו סביבך. ייתכן וזה נכון, אבל קשה מאוד להמשיך ולהיות חזקים עבור אחרים כשמרגישים שאסור לקטר, אסור להתלונן, צריך להתמודד עם הכל לבד. לכן אני חושב שאולי אם תתני לעצמך להעז ולמצוא מקומות נוספים לבטא את התחושות שלך, מלבד הפורום תהיה לכך תרומה חשובה מאוד, קודם כל עבורך ומכאן גם לאלו שזקוקים לך. מילה אישית, אני חושב שלא סתם אנשים נוטים לקטר, ולרצות לקטר, כנראה שזה חשוב ליכולת שלנו לעבד את הרגשות שלנו, ובעיקר לשתף אחרים במה שעובר עלינו ולהרגיש לא לבד, וזה כשלעצמו נותן את הכח במקרים רבים. דרור

יקרה שלי מאוד קטרי כמה שאת רוצה תתלונני כמה שבא לך אחרת מתפוצצים!! התגעגעתי אליך התרגלתי להודעות שלך בשעות הקטנות של הלילה:-) ולפתע לראות אותך בשעה נורמאלית גורם לי לחשוב האם זה בגלל שאת ישנה יותר או שקשה לך יותר....? את עדיין מתעלמת מכולם ועדיין אני מאוד שמחה שאת פה גם אם בשקט:-) בואי נקטר ביחד....חרא לי קשה לי מגעיל לי.... עכשיו את מצטרפת.. שלך חברתך תמיד בילבי ילדת הברזל

לפעמים אני תוהה אם אנחנו לא עושים עוול למנהלי הפורום בשאלות כאלה. זה לא מפגש חברתי של ערב ערב, זה פורום שמתייעצים ושואלים שאלות מקצועיות. תארי לעצמך כמה היה נחסך אילו לא היו מחכות לכל אחד מהמנהלים עשרות שאלות שמהן רק אחת או שתיים באמת ענייניות. אני חושבת שאנחנו צריכים לשקול לפני לחיצה על "שלח" האם זה באמת מצדיק שמישהו מהמנהלים יבזבז זמן יקר על לענות לשאלה כזו. כמה שחיקה ועומס מיותרים זה יוצר. דרור, אני יודעת שאתה עלול לראות בשאלה כזו משהו בעייתי, אך אשמח אם תענה בכנות מה דעתך על דברי? ליבנת

יקרה זה לא פורום שאלות ותשובות רגיל וגם מנהלי הפורום יודעים ומצהירים על כך:-) שלך בילבי ילדת הברזל

פה מותר לשאול ולכתוב הכול!!!!!!!!!!!!שאלות ותשובות יבשות אצל גידי רובינשטיין!

ליבנת שלום, את מעלה שאלה חשובה, בנוגע לאופיו של הפורום, האם זהו פורום של שאלות עינייניות או פורום תמיכתי. בשנים האחרונות ניסינו כאן בפורום לשלב ככל האפשר בין שתי הגישות הללו מתוך מחשבה שאווירה טובה ומקבלת בפורום תוכל לעזור להעלות שעלות שונות ולהתמודד איתם באופן מקבל על ידי כל המשתתפים. לא פעם הניסיון הזה גבה מחיר ואני חייב לומר שהשאלה הזו מעסיקה אותנו ואנו עושים התאמות מדי פעם. אבל כשקראתי את דברייך תהיתי האם העיתוי להעלות את השאלה הזו היום הוא מקרי או קשור לעזיבה של ליאת ואולי לתחושה שבשל הודעות כאלו ואחרות ליאת, ואולי מנהלי הפורום שינהלו אחריה, החליטה לעזוב. אם כן הרי שאני יכול להבין את התחושה הזו, וגם בי עברה השאלה האם משהו ממה שעשיתי הביא להחלטה שלה. אבל אם להיות צנוע אני מניח שלמעשיי ומעשיי אחרים, אין כל כך הרבה השפעה על ליאת, היא יכולה להתמודד איתם, ולומר מתי אינה יכולה והחלטה כך אני מניח נובעת ממקורות אחרים. דרור

שלום בילבי, הנה כולם, לאחר שהעליתי אותם לפורום, דרור

דרור יקירי ליאת עוזבת:-( גם אתה מתכנן עוד כמה חודשים להיפרד? בילבי ילדת הברזל

למה שלא יעזרו לי להפסיק לסבול? למה אין שירות כזה לאנשים דיכאוניים? למה אי-אפשר לקנות ציאניד בבית מרקחת? גם ככה העולם הזה מלא באנשים שצריכים למות...

לא מבינים?...........למה את ההודעה הזו מעלים והודעות אחרות אתם אומרים שהם אובדנים?? גם לי היו כמה כאלה שלא העלתם! אולי תתנו כללים ברורים......!!!!

ד. שלום, ככלל אנו לא נוטים להעלות הודעות המשבחות את מעשה האובדנות, או מדווחות על אקט אובדני פעיל. לא תמיד ברור האם הודעה משבחת את המוות, ודוחפת אחרים למעשה אובדני, או שמא יש בה קריאה לעזרה כפי שאני חשתי בהודעה זו. דרור

אנונאקי שלום, אני מבין את הרצון שלא לסבול, להפסיק את הסבל. אבל אני חושב שקיימת אפשרות נוספת להפסיק לסבול או לפחות להצמצם אותו לרמה נסבלת. וישנם לא מעט אנשים המנסים לעזור להצליח בכך. נכון שזה לא קל, זה יכול להיות ארוך ואולי גם עם לא מעט סבל, אבל נראה לי שבשורה התחתונה זה שווה את זה. דרור

יקרה יעזרו לך להפסיק לסבול ויש שירות כזה קוראים לו טיפול....והעולם מלא באנשים שרוצים לחיות למרות הרצון למות....תמצאי איזה מטפל/ת שיהיו איתך לא להישאר לבד:-( :-( איתך בילבי ילדת הברזל