פורום פסיכולוגיה קלינית

אני רוצה באמת שאני רוצה אני כבר לא מסוגלת להמשיך ולהקשיב לראש כי הראש ההיגיון אומר אל תוותרי תמשיכי תאמיני אבל הנפש כל כך עייפה שנים שנים של בדידות שנים של לתת חלקים מעצמי לאנשים קרובים וזרים כאחד ובסוף לקבל סטירות בפרצוף יום אחרי יום לחיות במצב של בדידות מוחלטת של שקיפות טוטאלית את נושמת את קיימת אבל זהו לא חיים לא אהבה לא קרירה לא משפחה רק כעס ומרירות חוסר הבנה של הזולת והדידות בדידות מטורפת שאוכלת את הלב בפנים ושורפת את הנשמה שכבר לא נשאר ממנה כלום ואני שואלת למה לא למה להיות רעה לאנושות אם גם ככה כולם אף אחד לא סופר אותי והקיום שלי הוא ריקני ומיותר יש לי גם עוד שאלה די רצינית בתור איש מקצוע למה לא להתאבד למה להחזיק בחיים האלה בכל מחיר יש אנשים שמאמינים בישואה יש אנשים שמחזיקים בחיים האלה בכל כוחות ויש כאלה שלא רוצים למה אם זה החיים שלי והקיום העצמי שלי למה אין לי זכות להחליט בעצמי מה לעשות איתם למה לי בתור אדם בוגר אין את הזכות להפסיק את קיומי למה אני צריכה להמשיך ולהתקיים בכל הרוע והריק והכאב הזה כשאני יכולה להתחיל מחדש למה? למה אנחנו נאחזים כל כך נואשות בחיים כשהחיים מאמללים אותנו בתמורה אין לי כוונות כרגע לעשות דבר אבל למה לא????

שלום תמרה אני אכן זוכר את ההודעה שלך מלפני שבועיים ואני מבין עד כמה השאלות והנושאים הללו עדיין מעסיקים אותך מבחינה רגשית ומבחינת החשיבה כאחד. למרבה הצער, אין לי תשובה אחת, שתהיה הנכונה והמרגיעה (אולי גם נותנת הכוח) עבורך. התשובה היחידה שתסייע לך, לדעתי, היא זו שתמצאי בפנים, בעצמך, והיא זו שתתן לך צידוק לקיום ותאפשר לך לראות את הדברים גם בצורה חיובית יותר. אני מבין כי למרות הכאב הנפשי העז, הראש עדייין לא מוותר: עדיין מחזיק את האפשרות של להמשיך, להאמין, לקוות...בקונפליקט הזה שאת מתארת, בין הראש לנפש, אני מציע לך להאזין לראש, לכוח שהוא מציע לך, לאמונה באפשרות קיומה של דרך טובה יותר בהמשך. כי לפעמים, דווקא בתקופות של כאב וסבל, הראש, החלק הרציונלי והמתבונן יותר, המהרהר, הרואה את הדברים בפרספקטיבה, הוא זה שיכול לסייע לנו, להרים את המבט, ולראות הרחק יותר, גם מעבר לכאב המתמשך. להתראות בינתיים. דוד

אני מטערת להציק אני יודעת שכנראה זה קשה כשמעלים בפנייך בעיות שאינך יכול לתת תשובה כנראה אף אחד לא יכול לתת תשובה חוץ ממני ואולי האתר הזה וההודעות האלה הן יותר בשבילי סוג של מונולוג שלי עם עצמי אבל עדיין אני באמת לא מבינה אני סתכלת על העניין מנק' מבט הכי לא רגשנית אלה לוגית ורצינית ביותר מדוע אני חייבת להמשיך לחיות אין לי חבר אין לי ילדים אין מישהו שתלוי בקיומי אני לגמרי לבד בעולם הזה לא מועילה לאף אחד אז למה לא לוותר לא להתחיל מחדש למה אין לי זכות לעשות את ההחלטה הזו שוב אני לגמרה מפוקסת ומבינה מה אני אומרת ושואלת זה אינו קול הדיכאון שמדבר מגרוני כבר מזמן עברתי את שלב הרחמים העצמיים אני במצב של השלמה טוטאלית עם העובדה שחיי הוא כישלון גמור וכל מה שאני עושה זה תופסת מקום מרחב תשומת לב של אנשים שמגיע להם כל הדברים האלה יותר ממני אז למה לא למה לא להתחיל מחדש כרגע להיות כנה לחלוטין הדבר היחיד שמחזיק אותי פה זה אבא שלי אני לא יכולה לגרום לו לכאב כזה אחרי כל מה שהוא עבר אבל זה קשה וכואב להתעורר כל יום בציפיה שהאדם היחיד שאת אוהבת ובעולם הזה ימיות כבר כדי שגם אני יוכל לנוח סוף סוף

אני חדשה בפורום ומבינה שזה נושא טעון. דרור המליץ לי להגיע לטיפול אצל פסיכולוג שעובד בשיטת DBT. איך אני מוצאת כזה פסיכולוג? בפנקס הפסיכולוגים לא רשום התמחויות מיוחדות. האם יש הבדל בין קוגנטיבי התנהגותי לבין DBT? תודה

ומה בכלל אומרת הספרות, מה עדיף לבורדרליינים- DBT או דינמי?

שלום גילי כמו במקרים אחרים, אנו לא ממליצים ישירות על מטפלים דרך הפורום, אבל אם תצרפי כתובת מייל, יוכלו משתתפים שונים, המכירים מטפלים העוסקים בגישת ה-DBT, לשלוח אליך את המלצותיהם. כמו-כן, בהחלט לגיטימי לשאול מטפל/ת כבר בטלפון, לפני הפגישה הראשונה, האם הם מטפלים מתוך גישה זו. ולבסוף, בשל מאפייניה היחודיים של שיטה זו, יש מכונים המתמחים בה במיוחד ואני בטוח כי תוכלי למצוא אותם בקלות דרך האינטרנט. באופן כללי יותר, שיטת ה-DBT, טיפול התנהגותי דיאלקטי, היא שיטה שפותחה לפני כשני עשורים על ידי ד"ר מרשה לינהן. זו שיטה המתבססת על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, אך נבדלת ממנו במספר תחומים, ביניהם, למיטב ידיעתי, הבנייה של מערכת יחסים ברורה בתוך הטיפול והשינוי הסיסטמתי של התנהגויות מזיקות ולא אדפטיביות למטופל. במשך השנים התפרסמו עדויות שונות לגבי היעילות של שיטה זאת לעומת השיטה הדינמית, ונדמה לי שלאחר ההתלהבות הראשונית, יש כיום ממצאים שאינם מראים עדיפות ברורה וודאית לטובת שיטה זאת. למרות זאת, עדיין נראה כי היא אחת מהאופציות הטיפוליות היעילות ביותר כיום לטיפול בהפרעה גבולית. להתראות דוד

שלום, ראשית, ברכותיי לד"ר מריקביץ ותודה מראש על הרצון להעניק כאן. שטפון גדול בחיי. הכל משתנה. העבודה, הלימודים, המגורים..הכל במקביל. ואני עדיין מוצאת את עצמי חושבת על הגבר ההוא. שנכנס לחיי, נגע בי, ונעלם. ואני ממשיכה לתהות, למה בא ומדוע נעלם. ואין תשובות ולא יהיו. דווקא כשאני כותבת "נעלם", אני מתכוונת לנעלם במובן די פשוט. נעלם מרצון. וכדי לפשט יותר ולא להשאיר מקום לפרשנויות - הכרתי גבר לפני כשנה. גבר שהיה בעיניי מאוד מיוחד אז, גבר חכם, בעמדה אקדמית בכירה. אחרי לילה ארוך ומיוחד יחד, הוא פשוט נעלם, והותיר אחריו בלבול וסימני שאלה. אני מרגישה די מטופשת להמשיך להתעסק בזה, כאשר אני יודעת שהוא המשיך בחייו, לשגשג בהם מכל בחינה אפשרית, ואילו אני הייתי רק גרגיר שעף עם הרוח. אני יודעת שמיהרתי לחלום, שלא חיכיתי די כדי להכיר אותו קודם שפיתחתי קרבה כלפיו, והחכמתי מאז. החכמתי עד כדי כך שאת ליבי לא יכולתי לפתוח עוד. אז למה עם כל ההבנה, אני לא מרפה? אני כבר לא מרגישה כלפיו, גם פחות ופחות זוכרת מה הרגשתי, מה חשבתי ומה רציתי. אז למה הפגיעה עדיין צורבת? למה החויה הקצרה הותירה תהום של חוסר אמון? אני יודעת מה תמליצו, טיפול - אני בטיפול כבר שנים רבות. לתת הזמן - נתתי, נותנת ואתן. לפתח קשר לאט-לאט - אימצתי את הנוהל. לעבד את מה שציפיתי ומה שהתרחש בפועל - חשבתי וחשבתי וחשבתי. אני מפחדת מהעתיד. כל-כך מפחדת. מפחדת אפילו לדבר על זה..מפחדת שיקרה משהו שיכאיב נורא. ואני לא מתכוונת לגבר החלומות שלא רצה, זה לא ישבור אותי.. אמנם זה ישאיר אותי נוגה ומהורהרת זמן מה, אבל זה באמת משהו שהדעת והלב יכולים לתפוש ולהכיל. כל עשור אני מגלה מחדש עד כמה החיים מורכבים (מתקרבת ל-30). לא ידעתי מה לשאול, לאחר ההקדמה הארוכה. ובכל זאת, לאחרונה הכרתי גבר שסיפר לי שבמהלך השנה האחרונה איבד מספר בני משפחה קרובים מאוד (בנסיבות שונות). נורא קשה להתמודד עם חויה כזאת של אדם שמכירים. יש בסיפור האמיתי הזה, של אדם אמיתי, כדי לערער את תחושת "הסדר הטוב", שנראית לי חיונית לחיים שפויים. מה דעתכם? ניל.

שלום ניל את מתארת חוויה של כאב ופגיעה, ממנה קשה לך להרפות ולהתקדם הלאה. עדיין, מבלי לזלזל בקושי ובכאב הכרוך בדבר, אני חייב לומר שלהתרשמותי את נמצאת במקום נכון, שגם אם הוא כרוך בכאב ובהתבוננות פנימה הרי שיש סיבה טובה להניח שהוא ישתלם לך בעתיד. ואכן, נשמע שאת בעיצומו של תהליך, עם המודעות לכך שדברים לוקחים זמן ועם ההעמקה בהבנה של המורכבויות המלוות את חיינו. באיזה מקום אישי ורגיש נגע הגבר, אותו את מתארת, אינני יודע, אבל ברור לי שעם התגברות ההבנה ועם הגברת היכולת להתמודד ולהמשיך הלאה, את גם מגבירה את סיכוייך להפחית פגיעות כאלה בהמשך. להפחית, לא להעלים או להימנע מהן לגמרי, שכן פגיעות ואובדנים והתרחשויות בלתי צפויות הן גם חלק מחיינו. במובן זה, עם כל הכאב שבדבר, חוויות האובדן של הגבר שאת מכירה מייצגות את "הסדר הנכון", לא פחות מחיים בטוחים, ללא הפתעות ואירועים בלתי צפויים. וזה כמובן מפחיד מאוד - הקושי לצפות את העתיד, לשלוט עליו - אבל משאיר גם מקום להפתעות והתפתחויות חיוביות, שאני מקווה שילוו אותך בהמשך. להתראות דוד

דוד יקירי ברוך שובך אלינו שמחה שאתה פה :-) יש עדיין לוף בצבא ? עברו כמה שנים מאז שהתהדרתי במדים שנה שנתיים בערך :-) יותר מעשרים אבל אל תספר לאף אחד:-) איך היו המילואים? התגעגעתי בילבי ילדת הברזל

שלום בילבי תודה על הברכות. טוב לחזור ולהיות פה שוב. המילואים היו סבירים, אבל לרוע המזל, הלוף שהזכרת הוא עדיין חלק מהתפריט הצה"לי. ובקשר לשנים שעברו, לא מעט זמן עבר גם מאז הגיוס שלי, כך שאין לך מה לדאוג: סודך שמור עימי. להתראות בינתיים. דוד

איזה כיף שאתה סוף סוף כאן התגעגענו.. ברוך השב..

שלום ותודה על קבלת הפנים. גם אני בהחלט התגעגעתי. טוב לחזור. להתראות בהמשך דוד

לפני כחודשיים הוציאו אותי ממסגרת לימודים בגלל ההתנהגות שלי לאחר 3 אזהרות. זה הדבר הטוב שהיה לי בחיים וניסיתי שוב ושוב להתנצל כדי שיסכימו להחזיר אותי לשיעורים, אך לשווא. אני מרגישה שהעולם הזה הולך נגדי בכל דבר שאני עושה. הדבר היחיד שאני רוצה בעולם זה שיחזירו אותי למסגרת הזאת ואני כל היום שוכבת במיטה ולא יודעת מה לעשות כי הם לא רוצים אותי שם.

יעל שלום, לרצות משהו מאוד ולהרגיש שלא משנה מה לא תוכלי לקבל אותו זוהי הרגשה קשה, מלווה כפי שאמרת בתחושה של דחייה ושל פגיעה בערך העצמי. כך שאני יכול להבין את התחושות הקשות שלך. יחד עם זאת אני תוהה מדוע את מרגישה ששם ורק שם זהו המקום שאת רוצה. האם הרגשת כך גם כשהיית שם. האם את יכולה לאט ובהדרגה לחשוב על מקומות דומים שיאפשרו לך להשתלב חזרה, להרגיש טעם שוב במעשייך. אולי הפעם תוכלי גם להרגיש שהם כל כך חשובים לך עד שאת שומרת עליהם בכל מחיר כאשר הדבר עוד בידייך. אלו שאלות חשובות המשקפות את דעתי שחודשיים הם זמן לא מועט על מנת למצות את נסיונות החזרה ומנגד על מנת להתחיל ולחשוב הלאה מתוך השלמה עם המצב הקיים. דרור

הקשבתי למילים שלך ושל <>..(תודה לכם).. הגעתי לטיפול היום .. זה הופך למאמץ מידיי בתקופה האחרונה .. אתה יודע.. אני אף פעם לא יודעת אם הפגישה שלי איתו תהייה האחרונה .. אם אחליט פתאום להעלם.מפחדת מזה. אבל הגעתי כעוסה בטירוף.. ישר נכנסתי ותקפתי .. "אתה מפחד ממני ב' נכון?.. אמרתי לו.. אני מאיימת עלייך?.. בגלל זה אתה לא עונה לי לסמסים .. בגלל זה אתה נראה לי ככ מרוחק ..כאילו אתה פה .. אבל מנותק.. רחוק ככ.. יש לך "שריטה" רצינית .. עוד לא גיליתי מה .. אני עדיין פה .. אבל יש לך שריטה של פסיכולוג מוזר .. העיקר אל תענה לסמסים שמבקשים ממך.".. לא האמנתי על עצמי שהעזתי לומר לו את זה באופן ישיר ככ .. והוא הסתכל אליי.. במבט עדין .. מנסה להבין מאיפה התחושות .. מנסה לומר לי שברמה המודעת הוא לא מרגיש כך כלפי .. והוא יבדוק אם עצמו אם משהו משדר לו ממני הרגשה כזו.. הוא רצה להקריא את ההסמסים ששלחתי לו מהימים האחרונים , לא רציתי .. כעסתי ככ .. "לא בא לי לשמוע אותם ואותך " אמרתי לו - עד איפה החוצפה שלי .. אה דרור .. והוא רגוע שותק .. לא מאבד את עצמו ממני .. רגילה שהסביבה מאבדת כיוון , רגילה שההורים מאבדים כיוון .. רגילה שכולם עייפים ממני . והוא ..משהו בו בעיניים היום... הצליח להרגיע אותי לרגע אחרי ההשתפכות של הכעס והאכזבה ... הבטתי בו מהצד כמה רגעים.. פתאום הרגשתי מולי מישהו שבאמת מנסה לתת מעצמו ולהיות שם בשבילי .. משהו הרגיש לי את זה לאיודעת איך להסביר .. למרות כל הכעס , למרות כל התגובות של "הקצוות" שלי .. למרות . שתקתי , .. ופתאום אמרתי .. "לא... לא באתי לשתוק..אולי אני אקריא את מה שסימסתי לך ?" והוא חייך קצת .. "כן..בשמחה" והצלחתי להקריא .. הצלחתי להיות שם ..מבלי להתנתק .. והוא אמר לי פתאום "אני רוצה שתדעי , שגם אם אני לא עונה לסמסים שלך אני קורא אותם , גם אם זה מרגיש לך שהתכנים קשים , מבהילים אותי ואני לא מסוגל להיות בהם הפגישות שלנו מתקיימות כרגיל .. אני מחכה לך כאן , בלי שום ביטולים מיצידי .. גם אם מרגיש לך שכל העולם מתמוטט בתוכך".. וואו .. מילים קרובות לא?... ממנו ?.. כאילו זה להבין מתחת למילים שהם קרובות , רק מי שבסיטואציה הטיפולית שם יכול להרגיש .. אתה מרגיש ?.. להרגיש מה בעצם דרור..?.. היום הצלחתי להרגיש קרבה . דרור ..הרגשתי קרבה , הרגשתי קרובה לעצמי ..אל ..המילים שלו , המבט בעיניים , הרוגע התימידי שלו אליי הצליח לגרום לי להרגיש קרובה גם אלייו, הזויי.. זו קרבה לא של מחשבה, לא של רצון לעשייה , זו קרבה של משהו שזרם אליי באויר שמילא חללים ריקים "מחפצים ומחשבות" בתוכי. קרבה כזו של "חדר ילדים" מרגיע.. הרגשתי בחדר הטיפול , כשאני יושבת לי על הרצפה (כן.. זה משהו חדש.. בחודש האחרון מרגיש לי טוב יותר לשבת על הרצפה ולא בכסא .. אין לי הסבר מדוע)..הייתי , מחובקת עם שמיכה .. והייתה קרבה מיטיבה , אמיתית כזו באויר שעוטפת את הגוף בתדר מיוחד עד כי .. ממש שכחתי מאז השעות האחרונות .. עד כמה נסערת הגעתי אלייו לטיפול, עד כמה כואבת אני .. עד כי .. הגוף כולו הצליח לאסוף את עצמו מהשברים שלי ולהרגיש מחובק .. אחרי הטיפול ועד עכשיו. בוא נגיד שלא מבקשת יותר מזה כרגע, הלוואי ותדר ה"חיבוק " הזה שהיה באוויר והצליח להגיע אליי דרכו ולהרגיע את הלב הפצוע ..לא ייעלם . אבל מי יודע? מדהים דרור , איך זה שאני באה אלייו "לשבור את הכלים" .. יוצאת ממנו .. ועוד מסמסת לו על תודה על הרגיעה .. מה נסגר איתי ?.. איך זה מתנהל ..?.. הכעס והרוגע .. הייאוש והתקווה ?.. הקצוות המטורפים האלה .. חוצמזה תודה אמיתית דרור .. שאתה מלווה אותי בימים המסובכים האלה... שאתה מהווה משענת עבורי "במקום ליאת" (למרות שאין לה תחליף אתה יודע :-) ) אבל על זה שאתה מעודד, ומחזק אותי תקופה מאוד ארוכה כאן .. אתה מצליח להחזיר אותי כל פעם מחדש לחדר הטיפול . .למרות כל הקשיים למרות כל הייאוש .. למרות הרצון להרים יידים. חיבוק ממני אלייך .. מותר?, שרית

שרית שלום, אני שמח שהצלחת להביא את עצמך למרות הכל להגיע לפגישה. אני יודע עד כמה זה לא היה קל. אבל אני שומע שקרה לך משהו משמעותי בפגישה, הרגשת שלמרות שאת בועטת בכל כוחך הוא נשאר שם, ואז גם משהו בך התרכך והיה מוכן לשמוע ולהרגיש את הקרבה, אפילו ליזום אותה על ידי הקראת הסמסים. התחושה שמלווה אותך של מעין רוגע לאחר מכן, היא בוודאי תחושה טובה ואני חושב שגם לך יש חלק בשאלה באיזו מידה היא תישאר. באיזו מידה תוכלי לזכור, רגשית, גם ברגעים הקשים שיש שם מישהו שגם אם לא תמיד נענה לכל בקשותייך, הרי שהוא שם בשבילך, יציב בכך. נראה לי שבהבנה כזו יש משהו מרגיע. ואולי משהו מזה קורה ויקרה גם כאן כשאת מרגישה מוכלת ומוחזקת בפורום על ידי ועל יד המנהלים והמשתתפים האחרים, למרות הכל. דרור

שרית יקרה כל כך :-) שמחה שהלכת למטפל המסור שלך:-) כל כך מסורים אתם זה לזו :-) את יושבת על הריצפה?:-) מה קרה לספה? המטפל גם על הרצפה?:-):-) אתם מתוקים אמיתיים שמחה שיש לך אותו:-) מחבקת את שניכם בילבי ילדת הברזל

התגעגעתי..לחיוך התמידי שלך בין כל השורות. הצחקת אותי קצת..את יודעת :-) אני יושבת על הרצפה.. את יודעת .. מאז שאני מרשה לעצמי להרגיש "חופשי" כזה .. אני מצליחה לדבר .. אני פחות שותקת .. פחות זזה כל רגע .. אפשר "להטרף" מהתזוזות שלי ..:-) ככה אני רגועה .. יחסית .. הכל יחסית.. והטיפול "עובר" .. לא כל רגע אני שואלת .. "נו ..סיימנו.. נו.. סיימנו".. משהו בישיבה שלי על הרצפה .. גורם לי להרגיש פחות חפץ .. פחות רשמי כזה ..יותר בטוחה .. לא יודעת איך להסביר. לא .. התשובה לשאלתך.. הוא לא יושב על הרצפה .. הוא מחייך ונותן לי כרית לגב ישר שנכנסים לחדר.. כאילו כבר יודע שאני יישב על הרצפה.. :-) את יודעת, לפני איזה חצי שנה .. פעם ראשונה ישבתי על הרצפה הייתי בקריז .. אז הוא ישב איתי גם על הרצפה .. הוא אמר לי .. " הנה תראי ..אני לא מפחד ממך.. " הכל ממרחק .. כלום לא קרוב מידיי .. לא לדאוג סתם.. סתם נזכרתי .. בזה .. היום .. לא ממש לא .. הוא בכסא אני שם ..בזוית בסדר , לא קרובה לא רחוקה .. מרגישה בטוחה שם .. במקום החדש.. אוהבת. ומחזירה חיבוק. שרית

האם לאישה רווקה בת 34 ומעלה עדיף ללכת לפסיכולוגית אישה מאחר ועם פסיכולוג גבר עלול להתפתח מין רומן לא ממשי.הכוונה התאהבות ויצירת יחסי מטפל מטופלת בו המטופלת משליכה עליו דמות של פרטנר לרומן למרות שאין תוכן כזה ואז היא לא תנסה למצוא לעצמה פרטנר מציאותי כי טיפול זו זוגיות מושלמת זוגיות כבקשתך.המטפל ממלא את כל המאוויים הפנטסטיים.

עלעל שלום, את מעלה חשש מוכר למדי. התופעה של התאהבות במטפל היא תופעה מוכרת עוד מימי פרויד. לרוב כאשר זה קורה מדובר בהתנגדות לשינוי, בניסיון לא מודע להוציא את המטפל ממקומו כמטפל ולשים אותו כמושא לתשוקות או אהבה. אגב, לעיתים העברה עוצמתית שכזו קורית גם בין מטפל ומטופל או מטפלת ומטופלת ללא קשר לנטייה מינית. כך, מבחינה מעשית אני לא חושב שמין המטפל צריך להיות מכריע בשאלה זו. עם זאת אני תוהה האם את יודעת או יכולה לחשוב מדוע שאלה זו התעוררה אצלך בשלב כזה, שלפני הכניסה לטיפול. מדוע את חוששת להתאהב במטפל ולזנוח את רצונך בפרטנר אמיתי. אין לי תשובות כמובן אבל נראה לי שזו שאלה מסקרנת שהחשיבה עליה חשובה למדי. דרור

אם תוכל להסביר: איך אתה מתייחס בכזה ביטחון שהכל העברה? לא תיתכן התאהבות אמיתית בין המטפל למטופל וההיפך? הכל תמיד העברה? או זה מה שאתם משכנעים את עצמכם כשאתם מתאהבים במטופל? גבר ואישה באותו חדר באופן הכי אינטימי שיש אין סיכוי שיתאהבו באמת? למטפלים אין רגשות מעבר לתאוריות? תודה

שלום רב, ראשית, אני מקווה שזה המקום הנכון לעלות בעיה מסוג זה. אני בעלת ניסיון מיני מועט מאד. למעשה, שכבתי רק עם גבר אחד מספר פעמים בחיי. יחסי המין עימו היו לא נעימים, בעיקר בשלב החדירה עצמה, שהכאיבה ואף צרבה. הוא הציע לשים חומר מסכך, אך עדיין החדירה עצמה היתה מכאיבה (איבר המין לא היה יבש, כך שלא היה צורך בחומר מסכך). יחסי מין בכלל, ובפרט החדירה מרתיעים אותי. אני אף חוששת ללכת לרופא נשים. מעולם לא הייתי בבדיקה גניקולוגית, ואני בגילאי העשרים המאוחרות. כיום אני נמצאת בטיפול פסיכודינאמי אך אינני רואה התקדמות בעניין זה. מצד שני, אין לי בן זוג כדי לבדוק זאת. הייתי שמחה לו היית יכול/ה להמליץ לי על מכון כלשהו או שיטת טיפול מסוימת, כדי לטפל בבעיה מסוג זה. תודה רבה, יעל

יעל שלום, מהמעט שאת מתארת נשמע שאת סובלת מווגיניסמוס, היצרות הנרתיק בעת החדירה, דבר שגורם כמובן לכאב והירתעות ממגע מיני. את כותבת שאת בטיפול, ואני תוהה האם השאלה שאת מעלה עלתה שם ואיזו תשובה קיבלה. אני שואל זאת משום שאני חושב שבראש ובראשונה שאלות כאלו צריכות להישאל בתוך החדר ולחשוב שם על פתרונות אפשריים, או לנסות להבין יחד מה בדיוק לא מרגיש שמתקדם. נסי לדבר איתה על כך, לברר עמה האם היא יכולה להמליץ על עבודה משותפת עם סקסולוג, או פסיכולוג המתמחה בתחום. נראה לי שזו תהיה הדרך הטובה ביותר. דרור

היי יעל מקווה שאוכל לעזור לך גם לי בעבר הייתה אותה בעיה , הייתי אצל רופא נשים, קניתי את הג'ל הנקרא סיכה שזה נותן אפשרות של חדירה טובה יותר אבל לא זה הפתרון הפתרון הוא קודם כל שאת עם גבר לא להיות בלחץ עם אותו גבר, דבר שני האם שמת על משחק מקדים שגבר מגרה את האישה בכל מיני דרכים אז החדירה טובה יותר וגם כיפית יותר תנסי אולי זה יעזור לך כי לי זה עזר!

http://www.medical.co.il/Contents/forum.asp?forumcode=9 אולי יש עוד כמה כאן שהתגעגעו לדר' הידש? תשמחו לגלות שהוא מנהל פורום פסיכיאטריה באינטרנט. יכול להיות שעכשיו כשיש סערות ונטישות טוב שיש מישהו שחוזר. מישי

כן, יש. תודה! מנהל אוהב ואהוב. אחרי שסגרו את שלושת הפורומים שניהל בעבר, נחמד לראות שהוא עוד בשטח :-)

מישי שלום, אני מבין שעזיבתה של ליאת, ואולי גם של אורנה לפניה עוררו תחושות של נטישה וגעגועים לעבר. אלו תחושות מובנות ולגיטימיות, אך אני מזמין לנסות ולבדוק גם את שקיים ואת שעתיד להיות לפני שחשים מוצפים רק בחוויה שהכל נוטשים. דרור

שלום אני לומדת פסיכולוגיה, ומעוניינת כבר זמן מה להתחיל טיפול רגשי. אני מתלבטת לאן לפנות: קיבלתי המלצות וטלפונים של עו"ס קלינית ושל פסיכולוג קליני (Psy.d) שהוסמך באנגליה אבל הוא לא רשום בפנקס הפסיכולוגים. מה דעתך? תודה

שירי שלום, קשה להמליץ לאיזה מטפל כדאי לך לפנות רק על בסיס ההסמכה שלו, או אי ההסמכה שלו. ובכל זאת שתי נקודות למחשבה. האחד האם את סומכת על מי שהמליץ לך, האם ממה ששמעת, מעבר להסמכה את יכולה לנסות לחשוב מי מהם יתאים לך יותר. נקודה שנייה, מטפל שעבר הסמכה באנגליה יכול להיות בתהליך רישום בפנקס הפסיכולוגים כאן בארץ, משמעות הדבר שהוא תחת פיקוח וכך גם תהליך ההכשרה שלו. לעומתו מטפל שלא נמצא בתהליך כזה אינו תחת פיקוח ויש לך פחות אפשרות לדעת האם הוא עומד בסטנדרטים המקובלים על מנת להיות פסיכולוג כאן בארץ. אם יש באפשרותך לברר זאת ייתכן וזה יכול לשפוך אור על החלטתך. דרור

שלום לכולם, אני בן 30, נשוי, בשנתיים וחצי האחרונות אני נמצא במקום מאד לא יציב מבחינה תעסוקתית ומבחינה אישית (חיי נעו בין טרגדיות לשמחות) .אני כבר שנתיים נע בין פסימיות לאופטימיות, בין תחושת ריקנות עזה לבין התרוממות רוח, אני לא מצליח "למצוא" את עצמי ולהחזיר את עצמי למסלול "נורמלי" של חיים, כמו שהייתי רגיל ואהבתי. האם סימנים מעטים אלה מצביעים על דיכאון כמחלה כרונית או כעל תחושה זמנית שמושפעת מהמצב??? אני בן אדם שמאד קשה לו לבקש עזרה, את ההודעה הזו לקח לי בערך יומיים לכתוב. אודה מאד אם מישהו מקצועי יוכל להאיר את עיניי.

שלום לך, אירועים חיצוניים משפיעים לעיתים קרובות על מצב רוחנו. במקרים מסויימים הם עלולים אף לגרום לדכאון. מהמעט שכתבת אני לא יכול ואני חושב שזה יהיה גם לא נכון לקבוע שאתה סובל מדכאון כזה או אחר. ברור לי שאתה סובל, שאתה חש שחייך עברו תמורה משמעותית בשל סיבה כלשהי בשנם האחרונות. אני גם שומע בך קול המבקש עזרה למרות כל הקושי. לכן אני הייתי מציע לך לשקול לפנות לטיפול פרטני, לתאר מה אתה עובר וחווה ביומיום שלך ולנסות לטפל בזה כך שתסבול הרבה פחות. בהצלחה, דרור

שלום יש לי שאלה שמתרידה אותי היום משום מה בעבר פסיכיאטרית אחת איבחנה אותי כבורדרליין פסיכיאטרית אחרת לא מסכימה עם ההבחנה הזאת ואומרת שמה שיש לי זה ציקלוטימיה ו-PTSD למעשה בורדרליין מכילה בתוכה את רוב הסימפטומים של ציקלוטימיה ו-PTSD ובכל זאת, מה הוא השוני? מה יש בבורדרליין שאין בשתי ההפרעות האלה? בתודה שחף

שחף שלום, את שואלת שאלה טובה למדי. האבחנות אותן קיבלת התבססו כך נראה על ה DSM. נראה כי ההבדלים באבחנות משקפים בין היתר הבדלים בין הגישות של הפסיכיאטריות אותן ראית. באופן כללי ציקלוטימיה ו - PTSD הן הפרעות המשתייכות לציר אחד ב DSM. הפרעות אישיות למיניהן משתייכות לציר שתיים. ההבדל בין הצירים נוגע לאופן בו הסימפטומים נחווים על ידי המטופל. כלומר עד כמה הם נחווים כחלק מאישיותו (ואז קשורים יותר להפרעות אישיות) וכמה הן נחוות כחיצוניות לו, כמעין מחלה שתקפה אותו. את צודקת באומרך שהאבחנות הללו דומות למדי, ולעיתים לא קל להבחין ולקבוע ביניהן, כשהדבר שיכול לעזור הוא הדרך בה את חווה את הסימפטומים כמוכרים לך, חלק ממך או לא. דרור

סליחה מי נותן בכלל אבחנה של בורדרליין למי שהתעללו בה בילדות? ההבדל הוא שבבורדרליין את אשמה וב PTSD ההורים שהתעללו בך הם האשמים! בבורדרליין ממשיכים להאשים את הילד שהתעללו בו וב PTSD אומרים לך זה לא את החולה זה ההורים שלך!! זה בכל מקרה משתנה בין פסיכיאטרית שיודעת שהתעללו בך לבין אחרת שחושבת שאת החולה! טוב שפנית לפסיכיאטרית אחרת כל הכבוד! שלך אפרת

דרור אהוב שלנו:-) לא ברור כשאמרת שזה חלק ממנה:-( מה קורה ב PTSD הרי גם אז הסמפוטמים הם חלק ממנה... הספטומים הם חלק ממה שקורה לה בשתי ההאבחנות.. גם ב PTSD וגם בבורדליין כשיש פגיעה עצמית או מצבי רוח השניים יכולים להמשך שנים מה שעושה זאת חלק ממנה.... איפה פה ההבדל?:-(( מה שלומך ? התגעגעתי:-) בילבי ילדת הברזל

את צודקת!!!!!!!!!!!! הפסיכיאטרים נותנים בורדרליין לכל מי שאין לו מושג מה המטופל סובל ממנו!!! גועל נפש שהפסיכיאטרית הראשונה נתנה לך אבחנה כזאת וכל הכבוד לשנייה שיותר רגישה ממנה!!! ממש קראתי על זה כתבה ובדיוק מה שכתבת קורה מלא פעמים... למסכנות שנותנים להן אבחנה של בורדרליין במקום PTSD צריכים לתבוע אותם על אוגמת נפש!!!

שלום לכן, נשמע שהשאלה והתשובה שניתנה לה עוררו אמוציות חזקות למדי. ככלל אבחנות, הרגשה של להיות מאובחן מעוררת תחושה שכזו וברור לי שהסיבה לכך היא בין היתר תחושה שדברים נקבעו עליך, הגורל נחרץ. והגורל לעיתים משופע בדעות קדומות וסטריאוטיפים. אני מניח שזו הסיבה לפער שעלה כאן בין אבחנה של PTSD הנחווית כאבחנה טובה, מבינה לבין הפרעת אישיות גבולית הנחווית כמאשימה ומתעללת. בעוד שבשטח, כפי שנאמר כאן הסימפטומים דומים. הדיון שהתפתח כאן עורר אותי לחשוב מדוע זה כך. הרי אם אכן אי ן הבדל מדוע יש הבדל בדרך בה מגיבים לאבחנות. עלתה בי המחשבה, וכאן זה קשור לשאלתה של בילבי, שאולי זה קשור למחשבה שבעוד אצל האחד זה נחווה כמשהו שקרה מבחוץ, משהו שהוא אינו אשם בו, אצל האחר זה משהו שקיים בו בתוכו וולכן הוא אשם בו בעיני המתבוננים. אני חושב שחוויה זו אכן משקפת משהו מהחוויה של הסובלים מהפרעות אישיות, החוויה של להיות אשם על מי שאתה ולא על מה שקרה לך. וזו חוויה קשה ובלתי נסבלת. דרור

היי מלי: רק רציתי לומר. מילה אחת ושתיים לא יותר מזה. ברוכה הבאה ברוכה הנמצאת סמוכה ובטוחה שני כי יודעת את למה את נכנסת ולאן יגעת אחל בהצלחה ובאותה נשימה הוסיף שבל ישכת ולעולם לא ישכח, המקום אותו מלתא פה ליאת בנאמנות ומסירות אין קץ ועכשיו ומחיקת שמה ותוכן הפורום שמה חרוט בלב כולנו וחחסרונה מורגש אט אט יותר מקווה שתוכלי ליכניה באמת לנעלייה הגדולות ואת דרכך ימלא ברכה ברכת דרך צלחה מממני ממכאן אליך שולמית

שולמית שלום, מצטרף לברכותייך. אני בטוח כפי שאמרתי שמלי תתרום עוד רבות לפורום הזה בהמשך, דרור

שלום לך, רציתי להתייעץ איתך בעניין לימודי פסיכותרפיה. אני שוקל לעשות הסבה לתחום טיפולי וללמוד אחר כך פסיכותרפיה. שאלתי היא האם פסיכותרפיסט שמגיע מרקע לימודי טיפולי כלשהו יהיה מטפל טוב פחות מזה שלמד פסיכולוגיה קלינית? אם התשובה היא שלילית, מדוע אתה ואחרים כמוך השקעתם כל כך הרבה שנים בלימודים, במבחן מתאם נוראי, תוך ידיעה שהסיכוי להתקבל לקלינית הוא קטנטן, ובארבע שנות התמחות?! בו בזמן שיכולתם ללכת בדרך הקלה יותר והבטוחה הרבה יותר של לימודי פסיכותרפיה. חוץ מזה, בלימודי פסיכותרפיה אין התמחות של 4 שנים..איך זה? יכול להיות אולי שהפסיכולוגיה מתהדרת ביותר ממה שיש בה? תודה רבה על התייחסותך.

אלון שלום, הבחירה שלך לעשות הסבה למקצוע טיפולי היא בחירה לא פשוטה. זהו מסלול מורכב, הגם שהוא מרתק ומספק. לטעמי מקצוע זה טומן בחובו את החובה לעבור הכשרה אישית טובה ככל האפשר, ומשום שאחד הכלים המרכזיים עמם המטפל עובד הוא עצמו, היכרותו עם עצמו, הרי שכל דרך להפוך למטפל קליני מחייבת היכרות מעמיקה עם עצמך. אני לא בא לטעון כאן שרק המסלול של פסיכולוגיה קלינית מספק, זה לא יהיה נכון. אני כן חושב שלא כל מסלול שמוצע מקנה העמקה הכרחית זו או אף הבנה שהיא הכרחית. לכן לפני שתבחר מסלול חשוב לנסות ולהבין שכל מסלול רציני ידרוש ממך בשלב זה או אחר הכשרה מעמיקה, גם אם לא מדובר בארבע שנות התמחות. כך למשל מרבית הובדים הסוציאלים המסיימים מגמה קלינית (אגב לאחר שנדרשו לניסיון מעשי נרחב קודם לכן) ממשיכים בהכשרתם ללימודי פסיכותרפיה מתקדמים. כך עושים גם מרבית הפסיכולוגים הקליניים. לסיום אם כן אני לא חושב שהפסיכולוגיה מתהדרת ביותר ממה שיש בה, אני מסכים שהמסלול של פסיכולוגיה קלינית הוא מסלול קשה, ובעיקר תנאי הקבלה אליו קשים ואינם תמיד משקפים. ובכל זאת לא הייתי ממהר להכריז שאין בו דבר. דרור

שאלה: מה עדיף בדכאון כדורים או טיפול פסיכולוגי? אפשר טיפול בלי כדורים או ההיפך או חייבים את שניהם? תודה לכם

שלומית שלום, התשובה לשאלתך תלויה בשאלה באיזה סוג דכאון מדובר. בדכאון מאג'ורי כמעט ולא ניתן לטפל ללא שימוש בתרופות. וגם אז הטיפול המומלץ הוא שילוב בין טיפול תרופתי לטיפול פסיכולוגי. בדכאון קל ובינוני ניתן לטפל באמצעות טיפול פסיכולוגי בלבד. אך גם כאן הדברים תלויי מצב ולעיתים ניתין להעיזר גם בטיפול תרופתי המגביר את כוחות האגו ומאפשר להם להיות פנויים לטיפול פסיכולוגי. דרור

שלום,מבקשת לדעת היכן ניתן לבצע איבחון למחלת "הפרעה נפשית גבולית" (מקום פרטי לא דרך קופת חולים)

טלי שלום, אבחון ניתן לעבור או באמצעות מערכת של מבחנים פסיכולוגיים אצל פסיכולוגים המתמחים בכך. או באמצעות מפגשים אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. חשוב לי לציין שהפרעת אישיות גבולית אינה מוגדרת כמחלה נפשית אלא כהפרעה נפשית. ומרבית המטפלים שיאבחנו האם את סובלת מכך או לא ימליצו על טיפול בהמשך. דרור

היי,מאחר שהובהר לי היכן ניתן לבצע איבחון להפרעה נפשית גבולית מבקשת לדעת האם יש שם ל"מערכת מבחנים פסיכולוכים"? אולי לועזי? או בכלל..

אני בת 30 וסובלת כבר למעלה מעשר שנים מדיכאון, חרדה, הפרעת אכילה וככל הנראה גם הפרעת אישיות. היתי בשלושה טיפולים פסיכולוגיים ארוכים ושלושתם כשלו, חלקם היו דינמיים וחלקם קוגניטיביים התנהגותיים. מקבלת טיפול תרופתי שעוזר להקל על הסימפטומים. ומעבר לכל התמונה הקשה הזו אני ממשיכה לתפקד לכל אורך השנים בפיצול מוחלט שאף אחד שרואה אותי בקצה החולה לא יכול היה לדמיין אותי בקצה הבריא וגם להפך. אני שמחה שאני מתפקדת ויודעת שזה עוזר להרגשה שלי- תחושת המסוגלות, אך בכל זאת כל הזמן סובלת נורא. אני מתלבטת מה לעשות, מרגישה יאוש אחרי שכל כך הרבה דברים כשלו, שואלת את עצמי האם עלי לעשות צעד דרסטי כמו אישפוז והאם באינטנסיביות של הטיפול שם אולי יקרה משהו שלא קרה עד עכשיו... ומצד שני שואלת את עצמי האם זה נכון לוותר על כל החלקים המתפקדים ולהתמסר לחולי . והאם הפיתרון הוא להמשיך אצל עוד ועוד פסיכולוגים עד שאצל אחד מהם ביום אחד באחרית הימים יקרה משהו אחר מכל מה שקרה עד עכשיו. או אולי יש לך הצעה אחרת שלא חשבתי עליה. יש כמובן הרבה פרטים נוספים, אם אתה חש שיש שאלות נוספות שיעזרו על מנת לתת לי תשובה, אשמח לפרט.

גילי שלום, נדמה לי שעניתי לשאלתך למטה. אם את חשה ששאלתך לא נענתה את מוזמנת לכתוב לי שוב, דרור

ברגע של לחץ נפשי מאוד גדול הרגשתי איך אני עוזבת את הגוף שלי ורואה את הכל מנקודה לידי -ממש עמדתי לידי והייתה לרגע מן חמימות בניגוד להיסטריה הפנימית שהייתה לפני שנטשתי. כשחזרתי זכרתי הזדמנויות נוספות בהן היתה לנפשי ההבנה שזו סירה שצריך לנטוש בטרם היא טובעת. אני מרגישה לאחרונה איך מאורעות רבים מדי לא השאירו לי כוח להתמודד ודי חוששת שזה יקרה שוב או ברגעים בהם לא יהיה לי נכון בדיעבד שזה יקרה. די מביש לספר אירועים מאין אלו בטיפול בעיקר כשהמטפל חש שהכל די על מי מנוחות ושמצבי "נורמאלי". די חבל לי לספר כמה חלומות זוועה וקושי פוקדים את לילותי וגם את יומי, די נחמד לחשוב שהוא חושב שאנחנו בסדר, שאני בסדר. לא השתכנעתי שאחרת יהיה עדיף לי לו או לנו. להגיד שמתחת לפני השטח הסדקים שנפערים גדולים מתמיד - כמה נורא להיות במקום בו אומר כמה זקוקה לעזרה יותר מתמיד, די מביך להגיד שלמעשה הכל מדמם ושכל החיים - כל החרא שחוויתי מציפים אותי בכל דרך אפשרית. אולי עדיף לעשות הפרדה בין המזוייף לאמיתי, עם האמת - אנשים נבהלים, מתעייפים. בזיוף- אני בסדר כולם בסדר. מפחיד לחשוב שאני ...לא יודעת פשוט מפחיד.

לי יש שאלה : למטה את מחזקת את שרית כאשר את בעצמך סובלתתתתתת!!! איך זה יוצא מאותו אדם??? איך???

שלום לך, נשמע שאת עוברת תקופה קשה מאוד, ומרגישה שאת צריכה להתמודד עמה לבד, שעדיף לכולם כולל המטפל שלך לחשוב שהכל בסדר. ייתכן שאכן זהו המצב, ייתכן שאנשים נבהלים ממה שעובר עלייך, שהם לא יידעו מה בדיוק לעשות. ייתכן אפילו שגם למטפל לא תהיה תשובה, שאולי אפילו גם הוא ייבהל כמוך. אבל אולי תהיה בו הנכונות לשבת איתך בחדר ולהיות מבוהל כמוך, ולחשוב שלהיות מהוהל ביחד זה קצת פחות מפחיד, וקצת יותר מאפשר להיות עם זה ביחד עד שהפחד יירגע קצת, שניתן יהיה לעשות איתו משהו. השכנוע בכך שזה יקרה יבוא מתוך הטיפול, ועל ידי מתן אמון בכך, אמון שאת צריכה לתת. דרור

<> מתוקה..... מסכימה איתך אין טעם לספר למטפלים כלום... הם יתייחסו אליך שעה וכשתצטרכי אותם באמת הם פתאום שוכחים דברים שהבטיחו... כמו אני תמיד פה בשבילך... כמאוכזבת של טיפול שאת התוצאות שלו אני מנסה לתקן עד היום תאמיני לי אחותי א י ן על מי לסמוך!!!!!!!!! תחסכי לנפשך את הבגידה והכאב אותם מעניין רק כ ס ף!!!

שלום לך, קראתי את דברייך והצטערתי שכך את מרגישה לגבי הטיפול שלך ולגבי טיפולים בכלל. מאחר ואני מבין שאת לאחר טיפול רציתי לשתף אותך בדרך נוספת להבין את שנאמר לך. האמירה אני תמיד פה בשבילך, יכולה להילקח באופן קונקרטי ואז האכזבה היא בלתי נמנעת שהרי ברור מאליו שלא ניתן להיות שם בכל רגע ובכל מקום לא משנה מה. אבל ניתן לראות את האמירה הזו כהצהרה שהוא בשבילך, מוכן להיות שם גם בתקופות קשות, גם כשאת לא רוצה בו, רוצה להרחיק אותו. ובעיקר כל עוד התנאים הסיסים עליהם סיכמתם נשמרים כך שהטיפול יוכל להתקיים. היה לי חשוב לומר זאת גם אם סיימת טיפול כך שתוכלי לפנות אם תרצי לטיפולים אחרים אך גם בכדי שתוכלי לשקם עצמך מהר יותר מהאכזבה שחווית. דרור

<> אהובתי הנצחית והבלעדית לאן נעלמת לי?? אני כבר לא מצליחה לעקוב אחרייך:-( לפעמים את מופיעה בשם נקודה אבל יש עוד מישהי שכותבת בשם נקודה:-( מה קורה איתך? איך החייים? לא רואים אותך לא שומעים אותך:-( את יודעת שאני אוהבת אותך נכון? דברי איתי PLEASE לרדת על ברכי זה יעזור? בילבי ילדת הברזל

הפורום הזה שהיה פעיל ותוסס-פשוט גווע! הורדתם את שבת,הורדתם את השיח בין הכותבים,הודעות מסוננות חופשי,כיבוי אורות בעשר ולא דקה אחרי.אורנה עזבה,מילא התרגלנו לכלל השינויים השונים שנעשו פה,ודוד שהכניס רוח מאוד נעימה.אבל מה עוד? עכשיו ליאת שהלכה ושטב מנהלת חדשה. והפורום הזה נהיה פשוט דממה ושממה, לא שוכחת לרגע שהכול נעשה בהתנדבות, ובכול זאת תפתחו את הפורום לפחות לשיח בין הכותבים.גם לגבולות יש גבולות!!! אוי ליאת ליאת עם לכתך נפלה קובית הדומינו,והשאר היסטוריה. לא מרגיש עוד בטוח כאן, אותה החממה שנראתה (למרות הכאב העצום שבה) סוג של בית, פשוט התאיידה, גווע. וכשאין עוד לאן לברוח, מבינים באמת מהו סוף.

שלום לך, אני יכול להבין את החששות, החרדות מפני האופי שהפורום ילבש על עצמו כעת. התחושה שהשינוי הבא לאחר לכתה של ליאת טומן בחובו רק רע, שהדברים לא ישובו להיות כשהיו וכפי שכתבת בסיום שתביני מהו סוף באמת. יחד עם זאת נראה לי חשוב להבחין בין חששות וחרדות לגיטימיים לבין מציאות. הפורום הזה הוא פורום המאפשר שאלות התייעצויות וגם תמיכה הדדית. אך זהו אינו צ'אט ולמיטב ידיעתי הוא לא היה כך בשנתיים האחרונות. נכון שהוא עבר שינויים, שינויים שיש בהם הגבלות, אך הם גם מאפשרים לא מעט דברים. הצעתי היא לתת לדברים להימשך, לא למהר ולהרגיש שהפורום גווע, כי הוא רחוק מכך ואני שמח על כך. לסיום, השאלה האם ניהול הפורום נעשה בתנדבות או לא אינה רלוונטית, הפורום מנוהל כמיטב הבנתנו והיכולת המקצועית שלנו ללא קשר לשאלה אם אנו מקבלים על כך תשלום או לא. דרור

ימים קשים מאוד אני עוברת... נו זה לא חדש ..:-( אבל, הכל מוצף רגשית . דיי נמאס לי לכתוב את זה ... תגובות ש"עפות" ממני כלפי אחרים כולל המטפל!!!! .. הן תגובות של "קצוות" תגובות .. של כעס ואכזבה.. בין רוגע פתאומי או בכי ..מר.. מרגישה איך נמצאת במקום שמלקה את עצמי , מן ושנאה עצמית .. שמטפסת בתוכי על עצמי . .לא מאפשרת לשום רגש חיובי לעבור דרכי , כאילו והשנאה מחקה בתוכי את הזיכרון והאופטימיות של דברים טובים שכן היו .. וכל מה שמצוי בי בעצם הוא רק מאיים פוגע וקטלני .. אז די .. כמה אפשר סבול? ועוד בנוסף מעצמי ?... מילא אם הייתי מצליחה להאשים את כל העולם הדפוק שאני חיה בו .. מילא להוציא את כל הכעס בכמויות על אחרים .. אבל במקום ..זה .. אני מפנה בעיקר את הכל לתוכי פנימה .. משתדלת גם להשקיע בזה.. וכמה שיותר עמוק .. ככה יותר כואב . מנסה להפריד את החלקים הרעים שנמצאים בתוכי .. מנסה לעבוד על ההתנהגויות הדפוקות שבי , לא מצליחה .. ממלאה סמסים מחרידים ..כועסים ומאכזבים את המטפל .. אולי מנסה לייאש אותו בכל מחיר ? יודעת שאם זה יקרה זה לא יהיה טוב עבורי , אבל בין ההבנה למעשה .. יש פער רציני.. כתבתי לו אתמול .. "מרגישה שוב את הריקנות העצומה , מנסה להתבונן ..בתוכי אבל אני לא מוצאת כבר כלום , וזה מרגיש ככ חזק שלא יחזור לשם כלום יות .. נמאס לי שאני מסמסת לך, ושובב בשעה כזו נמאס לי להתפס כזו "נזקקת." אבל זה כואב , זה משגע אותי ואני לא רוצה להיות לבד בכאב הזה , מרגישה בתוכי ילדה קטנה , אני לא מוצאת את עצמי , נאבדת שם בחושך, כאילו וכולם עזבו אותי , כאילו ואף אחד לא יחזור לקחת אותי .. השאירו אותי לבד, אני לבד .. ונמאס לי להרגיש את הבדידות הזו , פאקינג בדידות נוראית .. רוצה הורים נורמלים , אמא כזו אמיתית שתהייה לידי , שתלטף, שתחבק אותי תדאג לי מחדש, שאבא שלי ..ישאר בזכרון שלי כאבא טוב , כמו שזכרתי עד לפני חצי שנה , רוצה את ההורים שלי בחזרה ,אני רוקעת ברגל ואומרת .. רוצה את ההורים שלי בחזרה !!!!!!!!!!!!!!!!!!! ויחד עם זאת .. זקוקה לך ב' לדעת שאתה פה . אני יודעת שבזמן האחרון יותר מידיי ..אני זקוקה להרגיש את גם בין המילים נסה לעבור איתי את התקופה הזו .. בבקשה .. סמס לי שאתה כאן .. שאני לא לבד .. שאבחין בין מציאות לדימיון בין עבר להווה .." ממש .. דרור .. נ..ראה לך שהפסיכולוג "הסרגל " הזה ענה לי .. אסור לענות לסמסים לא ?.. פורצת גבולות שכמוני ..(כמו שעשו לי ..:-( ) ו..איך הוא יהיה הפסיכולוג "הקר והמרוחק" ..?.. הוא חייב להצמד לתדמית הדפוקה של הזו לא ?.. אז בשיא העצבים שלי סימסתי לו ... "כן , אתה צודק .. זה יותר מידיי פעמים להגיב שאתה פה .. מה פתאום .. זה אסור!!!!! חוקים פסיכולוגים - א.ס.ו.ר!!!! עוד לא קלטת ? אני מדברת לעצמי.. לא מספיק המטפל שלך מתעסק עם אחת "גבולית" כמוך את עוד מתלוננת?.. ממש כפוית טובה .. מתי תביני שאת חייבת לחוות את הכאב שוב , לראות עד כמה דמויות אחראיות בסביבתך , "עייפות" ממך.. הרי צריך לדאוג שהרע יהיה חלק ממך, ככה הצלחת להתמודד שהיית קטנה, ככה תצליחי היום. רק בלבעוט באחרים. ככה את צריכה להתמודד, כמו שהחיים שלך היו דפוקים , ככה את צריכה לחוות את המציאות היום , כמה שתחווי יותר כעס ואכזבות מדמויות "עייפות" ככה תראי עד כמה את חזקה . פסיכולוגיה הפוכה. ואולי .. הדמעות ירדו שאחזור להיות שרית הבוגרת ..עכשיו הילדה הקטנה שבי השתלטה , לקחה כל רגש טוב שיכול להיות אפשרי" ושקט .. שששששששששש אף אחד לא ענה . יש טיפול מחר .. למה ?...מה יעזור הטיפול ?.. שוב לרדת לעומק הדפיקות שבי ?... ובמקום לקום ולעזוב ..כבר דיברנו על זה דרור , שזה מה שאני רוצה לא ?.. במקום כל "ההתנהגויות" שאני מדמיינת בתוכי עושה אצל המטפל .. אני עדיין מסמסת.. לו ..עדיין הלכתי לפגישה שהייתה בחמישי .. ואני עדיין חושבת עלייוו .. כועסת ואוהבת .. ממשיכה ועוצרת .. אוףףףףףףף..איזה מוזרה אני . הולכת אלייואני הולכת אלייו .. לאן אני הולכת בכלל ?.. בשביל מה דרור ?... בשביל מה ?.. ובמקום פרידה ממנו יש אצלי רצח פנימי . במקום לפנות מקום בהסכמה , לדבר על הדברים כמו שצריך , יש מאבק אינסופי בין החלקים שבי .. אלה שרוצים ואלה שמתנגדים .. וזה לא מאפשר לי מנוחה .. הראש מפוצףףף במילים , מחשבות , זכרונות , הכל בלאגן אחד גדול. מרגישה אבודה... כבר לא יודעת מי אני , מה אני רוצה להיות. לא יודעת איך להתאושש ולחזור חזרה למסלול... מסלול ? יש חיה כזו ?.. קשה לי...דרור ואני ככ קיצונית. יש בי רק צבעים של שחור או לבן, מאז הגידול .. שאמרו לי .. יש בי חלקים של תהום עמוקה או פסגה, אני או אמיצה או פחדנית, או שאני אוהבת או שונאת, או שאני הורסת הכל או שאני בונה, אני חשופה או מסתירה. וקשה לחיות בתוך הקצוות, זה כואב לי ככ , אין שום הרמוניה בתוכי , שום חיבור, נמאס לי להרגיש או שטוב לי או שרע לי, למה ?.. למה אני לא מצליחה למצוא את האמצע? את הצבעים המטושטשים .. כאלה כמו אפור, חלקים שמתפשרים יותר , מאוזנים ?.. כל תנודה קטנה ואני עפה .. מקצה לקצה .. מה קורה בפאקינג גוף שלי שאני מתנהלת ככה ?.. מה אני מצליחה להרוויח מזה ?.. מה .?..... מוצאת את עצמי כל תחילת יום .. מחדש .. תוהה .. איזה שרית היום תופיע ?... במי היום אני אפגע ?...אולי רק בעצמי? האם זו תהייה השרית הבוגרת , שמרגישה , שרוצה ..זו שהחיים חשובים לה , הבית , הילד , האני שלה.. או ששוב הילדה הקטנה והדפוקה שבתוכי שתצליח לגרור אותי לקצה , לתהום , לגעת במוות , בייאוש , בכאב .. זו שמפחדת מכולם , לא מאמינה , בועטת בכל אחד, מנסה לפגוע .. זו שיש בה אלפי מסכות מטעות ..?!!!! אגו מטורף..זו שהודפת כל רגש טוב וחיובי .. מלהתקרב .אלייה. זו שלא "חיה" באמת , זו שמנותקת מעצמה כבר 20 שנה .. מי אני היום בכלל ??? אני מפחדת דרור , מפחדת וכואבת. הסכמתי לגעת במקומות הכי חשוכים בתוכי , העזתי לעמוד בעוז מולם ומול העולם הסכמתי לקבל אותם ולנסות להרגיע אותם בתוכי עם המטפל , הסכמתי לא לברוח .. ובאמת שרציתי להתמודד עם כל השדים הפנימים האלה שבי , בלי שום הדחקות , בלי חצאי אמיתות- הסכמתי לראות את הילדה שבתוכי .. זו שמחפשת אבאמא ..מחדש, זו שמחפשת לגדול כמו שצריך .. זו שכואבת ומחפשת בכל מחיר תרופה שתרגיע , זו שמחפשת את האמון שנעלם , בי באחרים .. אבל איך ?... אני מצליחה להביא את עצמי כל פעם מחדש לתהומות היסטריים .. מתעוררת וחוזרת מחדש ..לאותו מקום .. כן, אני לא סופרוומן , אין לי שום אמצעי לחימה מיוחדים , אני בטח גם לא איזה אחת טהורה . אני בסהכ אדם .. לא יפה במיוחד , לא מושלמת , לא חכמה יותר מאחרים .. פשוטה לחלוטין .. בסיסית .. ואני מנסה להביט לאישה שנצבת מולי .. אני מסתכלת עלייה חשופה , ערומה .. ולא מצליחה להכיר את עצמי .. אני מרגישה ככ זולה , ככ מושפלת , ככ כלום .. כמו זונה .. אני לא יכולה לסבול את עצמי יותררררררררררר ואני כבר בלי כוחות מיותרים , בלי שפנים מהכובע .. דייי אין בי כבר קסמים ..להמשך אני בסהכ רציתי את האהבה לעצמי מחדש, בסהכ חיפשתי את הדרך להתגבר על מה שקרה .. רציתי מחדש לדעת קרבה והאינטימיות מיטיביים, לעצמי , לסביבה , לעולם .. רציתי רק להיות אמיצה ולהתבונן לכל מה שעברתי .. רציתי לסלוח .. רציתי את הרגש , את הניצוץ הזה שנעלם ..בי וגם בימים שהכל היה נראה בלתי נסבל וכואב... המשכתי .. כן המשכתי .. והפעם דרור .. אני לא מצליחה להתעורר ..מהחלום שאני נמצאת אני לא יודעת.. איפה להניח את עצמי ,את הראש להרגע .. אני לא יודעת איך לעשות צעד נוסף.. נתקעתי .. הרגל תקועה היאוש מחזיק אותי ככ חזק .. כובל אותי בגדרות .. תעזור לי דרור .. אני לא מצליחה לעבור את הגל הזה .. לא מצליחה . שרית.. זו שעכשיו כבר מצליחה לבכות. נ.ב ואני ככ מתגעגעת לליאת , המילים של ליאת , הנציגות הרכה שבה , הנשית ..שחדרה אליי צריכה אותה דרור .. לא ממעיטה מערכך .. להיפך מאוד מעריכה אותך ..תראה את הפתיחות בכתיבה שלי אלייך , ככ אותנטית מולך אבל.. אבל .. אני פשוט צריכה ..אותה ((((((((((( ליאת יקרה ... רע לי :-( ))))))))))))))))))

אין לי ממש איך לנחם או לומר או בכלל, כל המילים ישמעו לקוניות מול כאבך - ובכל זאת ביקשת מעט נוכחות נשית (כמובן שאיני ליאת ובכל זאת - אישה) קראתי את מה שכתבת - ועצרתי לקחת אוויר, חשבתי לעצמי- אם אני לוקחת אוויר - כמה אוויר את צריכה כדי לחוות ולהרגיש את הכל. שרית, שאלת כל כך הרבה שאלות, חשובות, עמוקות שהן כל כך ההיפך משחור לבן - לדעתי בכל אופן. בשחור לבן יש יותר סימני קריאה ופחות סימני שאלה. אולי יקרה, זו הדרך - כדי לישר ולהזיז את האבנים שעומדות בדרך. נסי לעשות לעצמך מעט הנחות - את עוברת כל כך הרבה קושי וכאב - ההלקאה העצמית הזו לא מוסיפה חן לכאב. אני קוראת אותך ואת התהליך שאת עוברת עם ובלי המטפל- את כל כך חזקה, אני כה מאמינה שתוכלי לכאב ולתקופה הקשה הזו. איתך <>

תודה <> שהיית כאן אתמול ..קראת והגבת.. תודה רבה על מה שכתבת. התגובה שלך חיממה את הלב .. תודה שאת כאן איתי. מחבקת אותך .. דרור ואת ..גרמתם לי להגיע היום לטיפול להוציא המון כעסים ..ולהרגיש טוב יותר. תודה רבה , דרור לך ..כבר כתבתי למעלה :-) שרית

שרית שלום, את מתארת בכתיבתך בתקופה האחרונה עד כמה קשה לך. עד כמה קשה לך מול המטפל, עד כמה היית רוצה אותו שם נוכח, כמו אמא, תמיד בכל עת. עד כמה מאכזב להרגיש שהוא לא שם כמו שהיית רוצה, אולי מאכזב במיוחד מאחר שאת מרגישה שאף פעם לא היה שם מישהו שיהיה איתך כמו שאת רוצה. את מרגישה מבולבלת מאוד, לא יודעת מה לעשות, כיצד להרגיש. את חשה שאת מפצלת בין הילדה הקטנה לאישה הבוגרת. בין הרצון להיות קרובה ונזקקת לרצון לבעוט בהכל להרגיש שאת יכולה להסתדר לבד. כבר בדברייך את מתייחסת לצורך למצוא את האפור, אבל זה לא קל, משמעו יכולת להצליח למצוא את המקום בו תרגישי בנוח, שקשיים שיעלו לא יבהילו אותך כך שתרצי לברוח משם. בין אם זה בקרבה ובין אם במרחק. אני מבין את כמיהתך לליאת, ואולי הדבר קשור גם לרצון שלך כעת, יותר מתמיד בדמות אימהית. אני לא בטוח שהמטפל שלך לא יכול להיות דמות שכזו עבורך, ובכל זאת אני מבין את הכמיהה והגעגוע למה שאינו עוד, ליאת כאן ואולי אמא לילדה שהיית במציאות. דרור

שלום! אני סטודנטית לפסיכולוגיה,ואני קוראת עכשיו מאמר שיש בו מספר מושגים שאיני מבינה ואיני מצליחה למצוא תשובה אליהם באינטרנט. כמו כן, המרצה בחו"ל כך שאינה יכולה לעזור לי, ואני זקוקה לדעת את המושגים עד יום חמישי. אם תה יודע , אודה לך מאוד אם תוכל להסביר לי ממש בקצרה על מספר המושגים הללו: גן G/G הפולימורפיזמים: 44base pair deletion/insertion 5-HTTLPR G861C 1438G/A ו- oligonucleotide primers 5-6FM-GGCGTTGCTCTGAATGC-3 אם תוכל לפחות להסביר את ה2 הראשונים, ומה המשמעות של oligonucleotide זה יעזור מאוד. בתודה ובברכה, קרן!

קרן שלום, לצערי אני לא מכיר את המושגים שאת כותבת עליהם וקוראת עליהם במאמר. אם מישהו מחברי הפורום מכיר ויכול לעזור הוא מוזמן. בכל מקרה אם את רוצה נסי לכתוב באיזה נושא עוסק המאמר ואולי אוכל להפנות אותך למקום שיוכל לעזור לך יותר מכפי שאני יכולתי, דרור.

מה עוזרת כימיה כזאת ו"תלות חזקה" כהיקש לוגי כזה או אחר אם בסופו של דבר המטופל לא מצליח להרגיש נוכח בטיפול ולא חלק ממנו במשך שנים רבות למרות שניתן לו כל המרחב מבחינת המטפל ולמרות שהוא חוזר על זה ללא הרף בפני המטפל שבטוח בעצמו וכך רק מערער את הבטחון של המטופל בעצמו? בסופו של דבר המטפל רק ריסק, את האמון של המטופל בעצמו וביכולותיו ועירער קשה את נסיונותיו להקשיב לעצמו. המטופל קיבל שיקוף של דברים שליליים ביותר מצד המטפל שנדמה שלא השכיל לראות את המטופל מעבר להגנותיו (זאת כימיה בעיני!) וכך שידר לו את אבחנותיו החמורות לגבי פסיביות חולשה חוסר אונים וחוסר תקוה מעבר לנס. אחרי הטיפול המטופל הממוטט שיקם עצמו ע"י ביטול של כל שנות הטיפול המסרס והצליח למצוא עבודה ראויה בשכר כפול ממה שהיה לו במהלך כל שנות הטיפול ששאבו ממנו את כל המשכורת שלו במלואה. אז יש כימיה או אין? זה טיפול טוב או רע, המטפל לא טעה או כן ?

למטופל שלום, אני שומע בדבריך כעס רב על שהרגשת לא נראה ולא נשמע בטיפול, על כך שהדימוי העצמי שלך נפגע והביטחון העצמי שלך לא שוקם. אלו תחושות קשות, שלא ניתן לקבוע מולן האם הן צודקות או לא, פשוט משום שהן שם. אבל בכל זאת עלתה בי השאלה מדוע שאלת בסיום האם היה זה טיפול טוב או רע. אני מניח שזה משום שבמקום מסויים אתה חש שהדברים אינם כה פשוטים כפי שהוצגו כאן. שלא הכל היה רע. אני לא יודע מה היה בטיפול, אבל אני מניח שהיכולת להיות בתוך קשר טיפולי ארוך טווח אינה דבר של מה בכך ואינה מובנת מאליה. מה שאני מנסה לומר הוא שאולי לצד התחושה שלא היית מובן הרגשת גם שיש לך מקום אליו אתה יכול לבוא ולהביא את עצמך כפי שאתה. האם זהו טיפול טוב או רע? אני לא יודע, ברור שהוא עורר בך כעס, אבל אולי הוא מעורר גם עוד דברים. דרור

שלום, רציתי לדעת אם יש הבדל בין אבחון 'הפרעת אישיות גבולית' לבין שהפסיכיאטר כותב 'קווי אישיות גבולית'.

saby שלום, לרוב כאשר משתמשים במונח קווי אישיות גבולית, הכוונה היא שקיימים מספר סימפטומים המאפיינים את הפרעת האישיות הגבולית, אך אין בהם כדי לעמוד בקריטריון להפרעת אישיות גבולית. לכן קיים הבדל בין מונחים אלו, אם כי הכוונה הכללית דומה למדי. דרור

יש לי חברה במשך 7 חודשים החברה שלי סובלת מהתנהגות כפייתית טורדנית, חרדות ואישיות גבולית היא מטופלת על ידי עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, פסיכיאטר ורופאת משפחה החברה שלי מאוד מאוד קשורה אליה ואוהבת אותי מאוד למרות כל זאת החלטתי להיפרד ממנה אך אני רוצה לעשות את זה בדרך שתגרום לה מינימום נזק חשוב לי לציין שיש לי חשש שזה יגרום לה נזק גדול יותר בגלל הבעיות הרפואיות שיש לה אני יודע מי הפסיכולוג שלה ומי רופאת המשפחה שלה האם כדאי לי לעדכן אותם בנושא ? האם זה יכול לעזור ? אשמח באם תוכלו להמליץ לי איך להיפרד ולגרום מינימום נזק

א' שלום, אני חושב שאין דרך שוטה להיפרד, זה תמיד פוגע, בעיקר כאשר צד אחד, במקרה הזה היא, מאוד אוהד ואולי גם חש תלות גבוהה בך. העובדה שהיא בטיפול משמעה בעיקר שיהיה לה לאן להביא את הפרידה ואת הקשיים שהיא תחוש. אני לא בטוח שלהתייעץ עם הצוות המטפל יקל עליה, בעיקר משום שהדבר אומר שהם יידעו על הפרידה לפניה ומן הסתם גם ישתפו אותה בכך וייתכן שהפגיעה תהיה אז גדולה יותר. לכן המלצתי היא לנסות ולדבר איתה בעצמך, להסביר ככל האפשר את הסיבות להחלטה שלך, ממש כפי שהיית עושה לו לא ידעת שהיא מטופלת, מתוך הרבה אמפתיה למקום שלה כמי שנעזבת, אך גם עם אמפטיה למקום שלך כמי שרוצה להמשיך הלאה בלי כוונה לפגוע דווקא. כפי שאמרתי כנראה שלמרות הכל היא תפגע, אבל את זה אתה לא יכול למנוע, ואשר למצבה הרפואי, נפשי, אתה עושה את המקסימום מעבר לכך, עם כל הכאב זה יהיה משהו עמו היא מתמודדת ותצטרך עוד להתמודד. דרור

אני בת 30 וסובלת כבר למעלה מעשר שנים מדיכאון, חרדה, הפרעת אכילה וככל הנראה גם הפרעת אישיות. היתי בשלושה טיפולים פסיכולוגיים ארוכים ושלושתם כשלו, חלקם היו דינמיים וחלקם קוגניטיביים התנהגותיים. מקבלת טיפול תרופתי שעוזר להקל על הסימפטומים. ומעבר לכל התמונה הקשה הזו אני ממשיכה לתפקד לכל אורך השנים בפיצול מוחלט שאף אחד שרואה אותי בקצה החולה לא יכול היה לדמיין אותי בקצה הבריא וגם להפך. אני שמחה שאני מתפקדת ויודעת שזה עוזר להרגשה שלי- תחושת המסוגלות, אך בכל זאת כל הזמן סובלת נורא. אני מתלבטת מה לעשות, מרגישה יאוש אחרי שכל כך הרבה דברים כשלו, שואלת את עצמי האם עלי לעשות צעד דרסטי כמו אישפוז והאם באינטנסיביות של הטיפול שם אולי יקרה משהו שלא קרה עד עכשיו... ומצד שני שואלת את עצמי האם זה נכון לוותר על כל החלקים המתפקדים ולהתמסר לחולי . והאם הפיתרון הוא להמשיך אצל עוד ועוד פסיכולוגים עד שאצל אחד מהם ביום אחד באחרית הימים יקרה משהו אחר מכל מה שקרה עד עכשיו. או אולי יש לך הצעה אחרת שלא חשבתי עליה.

שלום לך, אני יכול להבין את התסכול שאת חשה, לאחר שלמרות שהשקעת מאמצים כה רבים הדברים עדיין לא נראים כפי שהיית רוצה. אני מסכים איתך שהחוויה הזו של הפיצול בין החלק בו את מרגישה רע עם עצמך, לבין החלק המתפקד, החלק שאחרים רואים בדרך כלל מכאיב לך במיוחד. לדעתי, החוויה הזו של הפער הפנימי, התחושה שלא ברור לך מי את באמת קשורה קשר הדוק לסימפטומים שאת מתארת שגורמים לך סבל. לא ברור לי מדוע הטיפולים שהיית בהם כשלו, האם בכל זאת את יכולה לראות בהם גם נקודות אור. אבל נשמע לי שהמוקד העיקרי עליו הטיפול העתידי, וצריך להיות אחד כזה, צריך להתמקד הוא הפער הפנימי הזה והניסיון לצמצם אותו. כלומר שבחוץ יראו גם את החלקים הפחות טובים שלך, אלו שאת חוששת להראות, ובהדרגה תוכלי גם בדרך הזו להפנים גם תחושות חיוביות, ולא רק לפצל אותן ולשאיר אותן בחוץ. כלומר תוכלי להרגיש טוב יותר עם עצמך באמת. לעיתים נדרשים מספר טיפולים עד שהאמון הנדרש לכך מתאפשר, עד שהרצון בשינוי עולה על הפחד ממנו, עד שהתנאים השונים מבשילים. לא הייתי ממליץ להתייאש בשלב כה מוקדם של חייך, למרות כל מה שעברת. דרור,

תודה בודקת כל שניה ורק כעת ראיתי שאכן ענית לי. תודה! מה שהשתבש בכל הטיפולים היה דומה לתיאור ששרית למעלה מתארת את הרגשות שלה. העייפות של המטפלים ממני בגלל התלות הגדולה והנזקקות. ואפילו שאני מגיעה כעת לטיפולים מודעת ומצהירה מראש על כל הקשיים, עוברת תקופה עד שהם "חווים על בשרם" ומרגישים שהם לא מסוגלים להתמודד, ואז זה עוד יותר גרוע עבורי. כי איך אני יכולה להפסיק את הפיצול אם כשאני מראה לאנשים את החלקים הבעיתיים (ואנשים אלו הם אנשי מקצוע) והם לא עומדים בכך. והתהליך הזה הופך ללופ אינסופי כך שבסופו של דבר הטיפולים רק מחריפים את תחושת הסבל ואת הצורך בפיצול מוחלט. אני מנסה לעבור לחשיבה קונסטרוקטיבית, האם יש לי דרך להגיע למטפלים בעלי ניסיון בעבודה עם מטופלים גבוליים, כאלו שאני אוכל לפחות קצת יותר לקוות שלא יבהלו.... תודה גילי

היה לי סופשבוע קשה.. אכתוב בהמשך.. בנתיים, אפשר לבא להניח את הראש ולהרגע..? זה מרגיש כאילו לא היה סופשבוע של חידוש כוחות אלא סחיטת כוחות נפשית טוטאלית.. לא יכולה יותר...?? ושרית, אין בעד מה נשמה מיוחדת ויקירה.. נילי.

נילי שלום, ישנם סופי שבוע שמסיבות שונות גורמים דווקא למצוקה במקום לרווחה. לעיתים עצם הציפייה הנכזבת לרווחה נפשית בסופהשבוע מעצימה את התחושה הלא טובה. אני מבין שכך היה סופהשבוע הזה עבורך, ואת בהחלט מוזמנת להיכנס ולכתוב כאן על הדברים שמטרידים אותך, דרור

רקע כללי 1. זכר , בן 27, מאובחן בדיכאון ומתח נפשי משנת 2001 ומטופל מאז , במהלך השירות ע"י קב"ן אחת לשבוע ע"י טיפול תרופתי ופגישת שיחה ובנוסף קיבלתי מאותה עת פטור מלא מתורנויות וכ"ו ועסקתי רק בתפקיד לו יועדתי וכן קיצור שעות העבודה מ-08:00 עד 12:30 כך במשך שנה וחצי עד לתום שירות החובה שלי 3 שנים (בסיס מבצעי סודי). 2. התלונות בעניין זה וההפרעות שינה הקשות שסבלו באותה עת היו לאחר תאונה מבצעית שהייתי מעורב בה בעת שירות החובה שלי ושבגינה אני מוכר כנכה צה"ל בגין הפציעות הגופניות יש לי נכות קבועה ואולם לעניין הבעיה הנפשית אין הכרה מצד משהב"ט, הציין שהתגייסתי בפרופיל 97 ללא בעיות רפואיות בעבר ובטח שלא נפשיות והכול מתועד במסמכים מתאם קופ"ח שלי, עקב המצב הנפשי לקראת תום השירות שלי הוחלט להורידו לפרופיל 45 קבוע (סעיף נפשי). 3. אינני עובד כתוצאה מהפציעות הגופניות ובעיקר הנפשיות (מתח נפשי) ובשנים האחרונות משחרורי משירות החובה בן 3 שנים שהסתיים בסוף שנת 2002 אני מטופל באופן קבוע כאחד לשבועיים במרפאה פרטית ע"י פסיכיאטר מומחה ומוכר, באופן פרטי ואני נושא בעלויות. 4. התרופות שנטלתי עד כה ולא הועילו הם, (את המינונים המדויקים אינני זוכר בדיוק ומה שכן הרשום בצמוד לשם התרופה. א. סרוקסט, רסיטל, ויפאקס, רמוטיב, פלוטין, סימבלטה 120 מ"ג, אקסל, הידרונקס, אפקסור, ציפרמיל, ציפרלקס, טרזודיל 100 מ"ג, בונדורמין, לוריון, קלונקס 2 מ"ג, ריטלין 60 מ"ג, היפונודורם 2 מ"ג, ואבן. 5. TMS – השתתפתי בניסוי במכשיר DEEP TMS, בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים במשך חודשיים לניסיון טיפול בדיכאון, אולם לא חלה הטבה כלשהי. טיפול יומי קבוע ומעודכן ציפרלקס- טיפול לדיכאון, סה"כ ליום 10 מ"ג , מנה אחת ליום בבוקר. משך הטיפול בתרופה הוא כחודש. סטאטוס הטיפול: עדיין אין הטבה מבחינת מצב רוח, אנרגיה, שמחת חיים, וכוחות לבצע מטלות. קלונקס- סה"כ ליום 2.5 מ"ג ליום לפי חלוקה של 3 מנות קרי 0.5 מ"ג (בוקר צהריים, ערב,לילה). לעיתים שאני מתח נפשי חזק אני נוטל 2 מ"ג כמנה אחת. משך הטיפול בתרופה כ-7 שנים. סטאטוס הטיפול: לרוב התרופה מועילה אולם חלה ירידה בהשפעה שלה גם במינון של מנה אחת של 2 מ"ג באמצע היום. לוריון-סה"כ ליום 3 מ"ג לפי חלוקה של 3 מנות קרי 1 מ"ג (בוקר ,צהריים, ערב). משך הטיפול בתרופה כשנה. סטאטוס הטיפול: יעילות בינונית. ריטלין-סה"כ ליום 60 מ"ג לפי חלוקה של 3 מנות קרי 20 מ"ג (בוקר ,צהריים, ערב). מאובחן כסובל ADD , הפרעת קשב וריכוז ,הובחן לפני מספר שנים ע"י נוירולוג ופסיכיאטר ועפ"י בדיקה ממוחשת "טובה". משך הטיפול בתרופה כשנה. סטאטוס הטיפול: מסייע להתרכז ואף לרוב ממריץ וגורם לבצע מטלות או לצאת. ליקרביום- נשקל כעת אפשרות לשלב את התרופה עם הציפרלקס, (ההחלטה תתקבל בפגישה הבאה). עדיין לא הוחלט זמן להתחלת הטיפול בתרופה. היפונודורם- לטיפול בהפרעת שינה 2 מ"ג ליום , שעתיים טרם השינה בסביבות 22:00. בעבר טופלתי לעניין השינה גם בזודורם 10 מ"ג, בונדורמין,טריכלונם 20סיסי, טרזודיל 100 מ"ג, אולם השפעתם קטנה וכעת את מטופל היפונודורם 2 מ"ג, משך הטיפול בתרופה כשנה. סטאטוס הטיפול: 2 מ"ג שעתיים טרם השינה לא תמיד מועיל. רקע כללי 1. מה דעתכם על השילוב התרופתי ואילו המלצות יש לכם בעניין התרופות והמינון לדוגמא העלאת מינון הקלונקס היומית, העלאת מינון הציפרלקס , טיפול אחר להפרעת השינה החמורה שאני אני סובל מזמן שנפצעתי בצבא משנת 2001 2. לסירוגין תרופות אחרות שלא כתבתי או המלצות של שילוב אחר שאני יוכל לבחון את הדברים עם הפסיכיאטר המטפל שלי. 3. כיום הבעיה המטרידה ביותר היא בעיית המתח הנפשי , והשינה ובעניין המתח הנפשי לרוב אם אני מרגיש רגוע וללא אי שקט פנימי אני מסוגל לצאת ולפעול בחוץ ככול האדם ואז גם תחושת הדיכאון פוחתת באופן משמעותי ,אולם הטיפול צריך להיות יעיל בצורה כזאת שיחזיק מעמד לאורך היום עם מינימום תופעות לוואי , ושלא ירדים אותי או יגרום לי לתחושת נמנום ,עייפות אחרת הפיתרון הוא לא יהיה יעיל. 4. השמח לקבל המלצתכם בעניין הטיפול אותו אתם ממליצים עפ"י הכתוב. 5. בברכה.

חיים שלום, מדבריך נשמע שאתה סובל זמן רב מדכאון וחרדות שפוגעות באיכות חייך משמעותית. אתה מתאר טיפול אינטנסיבי, ומסור מאוד כך נשמע, מבחינה תרופתית. ביקשת חוות דעת על מינון התרופות או על תרופות אפשריות אחרות. כפסיכולוג אני חייב לומר שזהו אינו תחום מומחיותי, ואני בוודאי לא מתיימר לעסוק במינונים בוודאי כאשר אני לא מכיר אותך מקרוב, כפי שהפסיכיאטר שלך מכיר. אם ברצונך בחוות דעת מקצועית בנוגע לתרופות אני ממליץ שאו שתפנה לחוות דעת נוספת, או לפורום פסיכיאטריה הנמצא גם כן באתר זה. יחד עם זאת, שמתי לב שעיקר תשומת הלב ניתנה בדבריך לתרופות וכמעט כלל לא לטיפול פסיכולוגי. במקרים רבים שילוב של טיפול פסיכולוגי ביחד עם טיפול תרופתי עשוי להיות מועיל ומקדם. לכן המלצתי היא שתבחן אפשרות של קבלת טיפול פסיכולוגי. כמו כן, מהמעט שתיארת על חוויות היומיום שלך, נסה לבדוק עם המטפל שלך האם אתה סובל מהפרעה פוסט טראומטית, ובמקרה שכן פנה לטיפול המתמחה בהפרעה זו. דרור

לילה טוב לכולם. נגמרו יומיים עשירים ועמוסים עבורי... שוב תודה על האיחולים, ושיהיה לכולם סופ"ש שקט ומוצלח. נפגש בשבוע הבא. להתראות מלי

לפני שאת הולכת שלחתי לך תגובה לגבי מה שענית לי אבל זה לא עלה!!

שלום ד. לא רואה הודעה ממך שלא עלתה. שלחי שוב. להתראות מלי

בכל מקרה ברוכה הבאה:-) בילבי ילדת הברזל

שלום בילבי. כל הכבוד על האבחנה הדקה... זה מרקיביץ', והטעות תתוקן בקרוב... מלי

ברוכה הבאה מלי והרבה הצלחה במקום החשוב הזה. מקווה שדבריי לא יובנו לא נכון, אך בכול זאת מרגישה צורך לומר זאת. עבורי שישי-זה ליאת! כותבת ויודעת שהיא איננה ומשהו בתוכי בכול זאת מקווה ל"שמוע" את קולה, את המילים שלה שתמיד מנסה להאחז בהם.לדבר בראש עם מישהו זה לעולם יהיה אחרת,מלראות או לשמוע תגובה. השם שלה שעוד מופיע כאן(ומקווה שלא יימחק)קצת כמו יש עוד במה להאחז. סליחה אם זה נשמע חסר רגישות, אין לי כול כוונה ובהחלט מאחלת לך כניסה קלה ומוצלחת. פשוט ללב חוקים משלו- וכ"כ מתגעגעת למילים הנוגעות, לנוכחות המורגשת של ליאת. ליאת אם בכול זאת הסקרנות מוליכה אותך לבקר בעולמנו-אוהבת ואת כל כך חסרה.

שלום. אני שומעת ממך (ומאחרים...) עד כמה ליאת תפסה מקום חשוב ומשמעותי בליבכם, וקשיי הפרידה מובנים כל כך... אני שמחה שאת (ותגובות רבות אחרות) מזכירים לי כמה עוצמה יש למקום הזה, וכמה משמעות יש לקשר בכלל, ולקשר טיפולי בפרט, על אנשים. מלי

שלום רב, ראשית, אני מקווה שזה המקום הנכון לעלות בעיה מסוג זה. אני בעלת ניסיון מיני מועט מאד. למעשה, שכבתי רק עם גבר אחד מספר פעמים בחיי. יחסי המין עימו היו לא נעימים, בעיקר בשלב החדירה עצמה, שהכאיבה ואף צרבה. הוא הציע לשים חומר מסכך, אך עדיין החדירה עצמה היתה מכאיבה (איבר המין לא היה יבש, כך שלא היה צורך בחומר מסכך). יחסי מין בכלל, ובפרט החדירה מרתיעים אותי. אני אף חוששת ללכת לרופא נשים. מעולם לא הייתי בבדיקה גניקולוגית, ואני בגילאי העשרים המאוחרות. כיום אני נמצאת בטיפול פסיכודינאמי (קרוב לשנתיים), אך אינני רואה התקדמות בעניין זה. מצד שני, אין לי בן זוג כדי לבדוק זאת. הייתי שמחה לו היית יכול/ה להמליץ לי על מכון כלשהו או שיטת טיפול מסוימת, כדי לטפל בבעיה מסוג זה. תודה רבה, יעל

שלום יעל. הפניה שלך מעבירה את תחושת התסכול מהקושי המיני שאת חווה. לעיתים קרובות יחסי מין מהווים ביטוי לקרבה ואינטימיות בתוך קשר, וקושי בהם מלמד על בעיה או קונפליקט סביב ביטויים אלה. היות והטיפול הרפואי לא פתר את הבעיה שלך, הנחת נכון שחשוב לברר ולעבוד על החלק הנפשי שמסתתר מאחוריה. אני משערת שבטיפול את עסוקה לא רק בשאלת קיום יחסי מין ובכאבי החדירה, אלא בנסיון להבין והתעמק בקושי ביחסים ובזוגיות. עבודה פסיכודינאמית על כך היא לעיתים קרובות ארוכה ודורשת סבלנות ומאמץ, ולעיתים, כמו שתיארת, התוצאות מגיעות לאחר זמן ממושך. נראה לי חשוב להמשיך בטיפול, ושם להביא את ההסתיגויות והדילמות שלך לגבי ההתקדמות. יתכן שיש קשר בין שני הדברים - ההתעמקות בטיפול, וההתמסרות ביחסי המין, שהרי שניהם דורשים מידה גבוהה של אמון, בטחון, קרבה ואינטימיות, ואלי שם יש לך קושי. טיפולים מקובלים נוספים לפתרון בעיה מינית הן טיפול אצל סקסולוג, וטיפול בשיטה קוגניטיבית התנהגותית, שיטה אשר מתמקדת בפתרון הסימפטום. היי סבלנית, והמון בהצלחה מלי.

אני לא מרשה לגברת לכנס ממש לחיי.כלומר, אני מוסרת את האינפורמציה שאני רוצה, בקצב שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אני לפעמים משקרת לה לגבי דברים, בכדי שלא תוכל להבין אותי עד הסוף. לפעמים אני משקרת לגבי מה שקורה לי אחרי הפגישות -תחושות- הרגשה כללית- כעס בכדי שתתקרב אלי יותר. לפעמים אני טוענת שקשה לי לבכות, אז אני יודעת שהיא תחבק אותי בכדי לשחרר דברים. האם הדברים מתנהלים נכון או שאני חייבת להגיד לה מה שכתבתי כאן?

שלום לך. אני שומעת שאת מוטרדת מהאופן שבו את נמצאת בקשר. את מרגישה שבמקום לשתף ולהפתח, את מסלפת ומזייפת, במקום לבקש באופן ישיר ומפורש את מרגישה כמי שמפעילה מניפולציות רגשיות. אני חושבת שאת מספרת שלמדת שכדי שהאחר יישאר איתך בקשר ולא יעלם לך, את צריכה לזייף, לטייח ולהפעיל מניפולציות, ואסור לך להגיד ולבטא את מה שאת באמת רוצה, מרגישה וצריכה. אני חושבת שאם תוכלי להביא זאת לטיפול, לשתף את המטפלת שלך בתחושות ובהתנהגויות הללו, תוכלו ביחד להבין יותר מדוע את מרגישה צורך לבטא את עצמך כך בקשר, ובהמשך אולי תוכלי לוותר על אותן דרכים שאת מכירה, ולאמץ התנהגויות שישרתו אותך טוב יותר. בהצלחה מלי.

כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו בימים האחרונים הוא להעלם. זה לא ימים אחרונים זה הרבה מעבר, אבל זה כנראה מחריף, כי ככל שהתחושה כבדה לי יותר, אני מרחיקה מעלי כל עזרה. לא הלכתי לפגישת המעקב אצל הפסיכיאטר, מהטיפול לקחתי חופשה, את הקרובים אני מרחיקה. נשארת לבד עם הרגשות. ההעלמות נעה במנעד של רצון לברוח למקום רחוק ועד למחשבות אובדניות. העברתי במחשבתי אפשרות להתאשפז יש לי עוד כמה שעות אירוע של אחד מהבנים ואחר כך כבר אין סיבה להשאר בסביבה. זה עולה על גדותיו הרצון הזה. מה אני בעצם רוצה? איך לא נשארים לבד? איך מרגישים את הרצון של האחרים לעזור - אין בי יכולת לשתף באמת. מה?

שלום לך. נשמע שאת במצוקה קשה, ועוברת תקופה לא פשוטה. הרצון שלך להעלם ולא לשתף מרחיק אותך מהפתרון ומההקלה, במקום לקרב אותך. אני בטוחה ומבינה שקשה לך כרגע לשתף אחרים ולסמוך על עזרה ואמפתיה, אבל את צריכה להזכיר לעצמך שהתחושות האלה ילכו ויחריפו אם תלכי ותסתגרי. נראה לי שלמדת שבעת משבר אין על מי לסמוך ועדיף להיות לבד. נסי "לשבור את המעגל" - לשתף, לפנות לעזרה, לחזור לטיפול פסיכיאטרי, ואז תוכלי אולי לראות את העולם במשקפיים פחות כהות ומיואשות, ולהבין יותר את המצב שבו את נמצאת. בהצלחה מלי

שלום לך. שלוש שנים אני בטיפול. אני עדיין מרגישה בתקיעות. עדיין מסרבת לשתף אותה בהרבה דברים. אני יודעת שזה הדפוס שלי (אי השיתוף וההתמסרות) אבל אני לא מצליחה לשנות אותו. אני לא מצליחה לעזוב, רוצה אבל כל פעם נרתעת מחדש. היא מסבירה את הקושי בלהתקדם, בפחד שלי מהתמסרות, קירבה אינטמיות... אז אם זה לא קרה אחרי שלוש שנים, יכול להיות שזה יקרה עכשיו. איך לוקחים את ההחלטה להיפרד. סופ"ש נעים

שלום אירית. את מתארת מאבק ממושך (ואמיץ) בנסיון לשנות את ה"טייס האוטומטי" שלך - ההמנעות והקושי להתקרב, ומאידך תוהה מתי עלייך "להרים ידיים" לגבי הטיפול. שינוי דפוס הנו תהליך ארוך, סיזיפי, איטי, ולעיתים מייגע. הרבה פעמים במאמץ לשנות מרגישים "תקועים" ואפילו "נסוגים לאחור", ועם זאת הרי שהויתור והניתוק יהיו חזרה על הדפוס המוכר, ממנו את מנסה להשתחרר. אני תוהה האם הרצון להפרד אינו דרך נוספת להמנע מהקרבה, לברוח. נסי לבדוק מדוע את רוצה לעזוב, וגם, במקביל, מה הדברים שבכל-זאת משאירים אותך בטיפול, ושאולי מסמנים את המקומות שבהם את צריכה, רוצה ואפילו יכולה להתקרב ולהיות בקשר. בהצלחה מלי

דוחה אותי שאני זקוקה לה עד כאב.וחידלון.יומיים שאני זומבי מבחוץ ,מסממת את עצמי עם כדורי הרגעה,וילדה היסטרית מבפנים שכאילו גילתה שהיא לבד בבית ולא יודעת איפה כולם ומתי יחזרו. אני שונאת את זה.רוצה לחתוך את עצמי בגוף שהכל יזרום ממני החוצה שזה יתנקז ממני ואהיה נקייה ורגועה.ואני רוצה את אמא שלי שתחבק אותי ותדאג לי.

שלום לך. היה לי עצוב לקרוא את מה שכתבת. אני שומעת מהמכתב כמה מבהיל ועלוב בעיניך להזדקק, להתקרב, להיות תלויה. כנראה עבורך אלה רגשות מזעזעים, "אסורים", ולחוות אותם זה מסוכן ודוחה. הלוואי ויכולת הפעם לסמוך על כך שגם אם כרגע את מרגישה ש"כולם עזבו ואת נשארת לבד בבית", הרי שהמטפלת שלך (ואולי יש עוד אנשים) "יחזרו", שתוכלי לראות ולדבר איתה בפגישה, ולחוש את החום והחיבוק שאת כה כמהה לו, או לפחות לשתף מישהו בתחושות שלך ולהרגיש פחות לבד. מלי

מלי, אחלה של כניסה חלקה לפורום, ובטח לא עם נעליים, שאינן שלך ... ברוכה הבאה, והמון המון הצלחה. שבת שלום. ריקי

תודה רבה :) מלי

גם אני מצטרפת לברכות שכבר נאמרו לך .. באמת , שהגעת למקום מדהים , בשבילי .. המקום הזה כאן הוא - (בית) - בשנה וחצי האחרונות, בית שכנראה מעולם לא היה לי ..(בשנתיים של הטיפול שאני עוברת אני רק מבינה ) ונציגות נשית .. מבחינתי חשובה בהחלט! אנשי הפורום עושים כאן עבודה מופלאה ... אני נדהמת כל פעם מחדש .. מהיכולת לגעת באחר , גם אם מרחוק , כשבעצם בבסיס שלי ..האמון באחר נסדק לחלוטין - ופה אני מצליחה לראות עד כמה ניתן להחזיק ולקבל ..תקווה ואמונה למדתי לראות הרבה דרך כאן .. שיש גם חלקים טובים באחר .. למדתי על איכפיות , חמלה .. למדתי לקבל כח במילים .בכדי להרגע , כשהיאוש ואני היינו על הקצה .. האפשרות להניח את הראש , לשתף .. לא בא לי כמובן מאלייו, ואני רואה ביכולת שלכם להיות כאן משענת חזקה לאחר מבלי להכיר - ממש עבודת קודש. גאה בכם. המון הצלחה - עבודה קשה ..יש לכם. מקווה שיהיה לך קל.. שרית נ.ב. הגבתי לאלון ונילי שכתבו לי ..והתגובה משום מה התפספסה ולא הופיעה , אז אומר להם שוב .. תודה על האכפתיות והחיזוקים , מעריכה המון.

תודה רבה על הברכות בהצלחה לכולנו... מלי

תודה, מלי, על תשובתך. משבר... לא, זה כבר שלב ה-after. מנסות להבין ביחד איך להמשיך עכשיו. מה הדרך הנכונה עבור שתינו. במשברים יש לשתינו ניסיון רב. אני מניחה שנכון לומר, שעם השנים בא הניסיון. אני רק לא מצליחה להבין מה התהפך בדרך - מה יצר את המצב שבו, בכל המשברים האחרונים אני זו שתפסה את המרחק הנכון בכדי לעצור לרגע, לבדוק מה בדיוק קורה, ואיך לעצור את ההתדרדרות הזו, המשותפת, במדרון. אחרי הכל, לא יעזור לי ולטיפול, אם שתינו נמצא את עצמנו בתחתית המדרון (אני תלמידה טובה - לומדת מה נכון ומה לא). אירוני למדי, בהתחשב בעובדה שאני בכלל לא חזקה. קל מאוד לפרק אותי לפירורים קטנים. והיא... היא זו ש"לא יכולה להכיל יותר!". אני יודעת שאם אוותר על הטיפול הזה, הרי שוויתרתי על הכל. היא לא המטפלת הראשונה שלי... אבל בהחלט האחרונה. הכתיבה כאן היא לא במקום הדיבור איתה. היא בנוסף, כדי לשמוע משהו מבחוץ, שמנותק מהדיאדה הטיפולית, ולכן לא מושפע ממנה. וכמובן - ברוכה הבאה לפורום.

שלום שוב. אני שמחה שאת מבינה את החשיבות של ההתעקשות על הקשר הטיפולי בכלל, ואת המשמעות שיש לשיתוף של המטפלת בתחושותייך, מאידך. מההודעה שלך אני שומעת את החוויה של להיות "החזקה" וה"מכילה" בקשר שבו דווקא את היית צריכה להיות המטופלת שדואגים לה, ה"מוכלת". תוכלי לנסות לבדוק האם החוויה הזו מוכרת לך ממקומות נוספים, בעבר או בהווה, ולנסות להבין את המקום שלך בחלוקת התפקידים הזו. מלי

שלום מלי, וברוכה הבאה.. קצת קשה לי לכתוב.. מכמה סיבות.. האחת.. לרוב כתבתי במשמרת של ליאת.. וקצת הרבה קשה לי.. שהיא איננה.. דווקא היום... כשכל כך מרגישה רע אל מול המטפלת שלי שבהרגשה שלי כרגע, גם היא איננה... הסיבה השניה.. אני קצת הרבה חנוקה.. והדמעות מציפות בכל פעם שמנסה.. אבל כותבת בכל זאת.. כי הכאב.. כל כך.. מפיל.. הייתי בפגישה.. והרגשתי נורא.. לא יכולתי לדבר כמעט בכלל.. והיא, היא דווקא היתה בסדר.. ניסתה.. ודברה.. אמרה דברים.. אבל אז הגיע רגע שלא יכולתי יותר ואמרתי לה שאני רוצה ללכת.. בקשתי ללכת.. והיא לא הסכימה לפתוח לי את הדלת.. בתחילה ניסתה להגיד שהיא חושבת שזה נורא חשוב שאשאר דווקא עכשיו.. ועוד כל מיני דברים.. אבל אני סרבתי.. פשוט לא יכולתי.. ורק בקשתי שתפתח לי את הדלת.. והיא התעקשה לא לפתוח.. ואמרה שאם אני רוצה שאפתח לבד... כשהיא יודעת שיש לי קושי לפתוח לבד... ולמרות שאני יודעת שהיא יודעת בוודאות, גם אמרתי לה את זה.. שאם אפתח לבד אח"כ אני "אשלם" על זה.. וזה יעלה לי ביוקר... והיא נשארה בשלה.. סרבה לפתוח לי את הדלת.. ואמרה משהו על זה שאני שמה אותה במקום כזה שהיא לא מוכנה לפתוח ומצד שני אם אפתח לבד אפגע בעצמי.. ולבסוף סיימה את המשפט בכך שאם אני רוצה ללכת שאפתח לבד... אז פתחתי לבד.. ויצאתי.. ברחתי.. משם.. ממנה.. ממני... אני לא צריכה לציין שכמו שידעתי מלכתחילה, "שילמתי" על שפתחתי... אחרי שקצת עבר לי הפלשבקים על פתיחת דלת, אחרי שקצת נרגעתי מהזכרונות, אחרי שקצת העוצמות פחתו ממה שעשיתי.. התחילו המחשבות על כמה לא באמת אכפת לה ממני, כי אם היה אכפת לה היא לא היתה נותנת לי להגיע למצב כזה, היא פשוט היתה פותחת לי. הבנתי שכל המילים שלה תמיד על כמה היא רוצה לטובתי ואכפת לה והיא אוהבת אותי.. הכל פיקציה אחת גדולה. תמיד כשקורה משהו, היא מתקשרת אלי. הפעם היא אפילו לא טרחה. רק השבוע היא אמרה כמה היא אוהבת אותי. ואני כועסת על עצמי איך ולמה נתתי לעצמי ליפול לתוך המילים היפות שלה. איך תמיד בסוף מתבררת האמת כמו שהיא. הכל פיקציה. אני כל כך שונאת את עצמי. כל כך כועסת על עצמי. כל כך אין לי כח יותר ולא רוצה יותר ולא אכפת לי יותר. פשוט לא עוד. שיר

שלום שיר. נשמע שהפגישה היום הייתה לך קשה ומכאיבה. דרך הקונפליקט עם המטפלת שלך אני שומעת כמה מסובך ומורכב עבורך להיות בקשר קרוב, משמעותי ואינטימי, וכמה מבלבל עבורך קשר כזה. הרצון לעזור ולהתעקש עליך מתחלף ומתבלבל בתחושות שלך שהאחר מפגין, לכאורה, חוסר איכפתיות וחוסר רגישות. מי ששומר עליך נחווה כמעט במקביל גם כמי שמזניח או מתעלם מהצרכים שלך. אני מקווה שתוכלי לשתף את המטפלת שלך בתחושות הללו, ולהבין ביחד איתה את מקורן, ואת הדרך שבה תוכלי, לאט לאט, להרגיש יותר בטוחה בקשר, ולחוות את האחר בקשר באופן יותר עוזר ודואג. בהצלחה, מלי.

האם את יכולה להציע שמות של מטפלים מומלצים דוברי ערבית באזור חיפה/הצפון אני לא מכירה ולא יודעת למי לפנות. תודה

שלום איננו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום, אך אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אני מאמינה שיישלחו לך המלצות למייל (אולי גם אחת ממני). בברכה מלי

איך נקראת התופעה המתוארת : כאשר אדם שומע קולות.. או שומע מישהו אומר את שמו.. או מדבר איתו.. בלי שיהיה איתו מישהו. למה תופעה זו קוראת? מה עושים עם זה? מודאגת.

שלום א. התופעה שאת מתארת כללית מדי. זוהי יכולה להיות הזיה שמיעתית, השייכת לספקטרום הפסיכוטי, וחשוב לברר האם מדובר בתופעה שהיא חלק מדיכאון, מחרדה, מאבל או מגורם אחר. לעומת זאת, אם הקול מובחן כקול פנימי, סוג דיבור של אדם עם עצמו, זו כבר אינה תופעה פסיכיאטרית. התיאור שלך נשמע כרלבנטי יותר לקטגוריה הראשונה, ובכל מקרה הייתי ממליצה לפנות לאבחון פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי לברור. מלי

שלום מלי, נמצאת בטיפול דינמי כשנה. מרגישה שיש עליות וירידות במערכת היחסים שלי עם המטפלת. מרגישה שיש התקדמות ביחסים מבחינת קירבה, הבנה, הכלה, עוצמה, ואמון ואז ירידה הכוללת אכזבה, חוסר הבנה ו... אני עושה מאמץ גדול לדבר על מערכת היחסים ביננו מתוך הבנה שזה חשוב ויקדם את הטיפול. אך קשה לי עם הירידה בעיקר. הפגישה הלפני אחרונה היתה כל כך משמעותית עבורי, הרגשתי שנתתי לה לחדור לעוד שיכבה בתוכי, הרגשתי שעלינו על נקודה כל כך חשובה עבורי שמסבירה כל כך הרבה מחיי. חיכיתי בקוצר רוח כל השבוע לפגישה, רציתי להמשיך ולדבר על הנושא, אך לצערי הפגישה לא הצליחה להתרומם, אני מרגישה שהיא לא הבינה אותי, ולצערי אני גם לא כל כך זוכרת מה היא אמרה.אני לא יודעת אם יש כאן שאלה, אני מעט מוצפת אז אני בעיקר שמחה לבטא את זה, ואם יש לך תובנות בנושא אולי זה יצליח לעודד אותי. בכלל, נראה לי שזאת הבעיה, ומכאן התחושות שלי לגבי אירוע הנ"ל: האם פסיכולוגים זוכרים את כל הסיפורים שהמטופל מספר, או באופן כללי את סיפורו בגדול, בעיותיו, ופרשנתו בהתאם.יש לי תחושה שהמטפלת פשוט לא זוכרת ומכאן האכזבה הגדולה שלי. מקווה שהייתי ברורה. תודה על התייחסותך. שבת שלום, שירה.

שלום שירה. את מתארת אכזבה גדולה סביב הפגישה האחרונה, ותהיה עד כמה המטפלת שלך, ואולי עוד אנשים בסביבתך, "מחזיקים אותך" בתוכם, בזכרונם ובמחשבותיהם, גם בהיעדרך. אכזבות ומרחק בקשר הם מקומות כואבים וקשים, הרבה פעמים סביב המקומות הללו יש נטייה "לשבור את הכלים" ולנתק את ההקשר. אני שמחה שאת יכולה לזכור שיש לקשר גם צדדים אחרים, משמעותיים, ושיש גם "זמנים טובים". חשוב לברר מתי מתרחשות ההתרחקויות והאכזבות, ולמה. האם הן קורות סביב נושא שעולה? סביב התגברות באינטימיות? כאשר האחר תופס מקום משמעותי בחייך? אולי תוכלי, דרך הדינמיקה שמתרחשת בטיפול שלך להבין משהו על מה שקורה לך בקשרים בכלל. בהצלחה, מלי.

ברוכה הבאה מלי.. הבית כאן הוא בית אמיתי.. את נכנסת לעולם מדהים.. הלוואי ובחיים האמיתיים היו מדברים כל כך פתוח וברמת הכנות שיש פה.. מאחלת לך בהצלחה מכל הלב ושולחת לך חיוך של שבת רגועה ומרעננת - וגם לכולם :)

תודה רבה על הברכות והאיחולים בהחלט מרגש! מלי

שלום מלי עוד פעם, תודה רבה על ההסבר המפורט מאתמול. אבל, ולמרות שקמתי בבוקר לראות מה כתבתי לי לפני שאלך לפגישה, הלכתי לפגישה. לא הצלחתי להגיד לה מילה ופשוט קמתי ועזבתי - עוד פעם. לא הצליחה הפעם לתפוס אותי הייתי די מהירה. רציתי לעוף ממש רחוק מהחדר הזה. רציתי להיות איתה אבל לא לדבר איתה עלי.. הרגשתי חנק, כאב בחזה, בבטן, לא יכולתי לעמוד בזה יותר, ואני גם לא יכולה לפגוע בה (מילולית) כי היא חשובה לי. אז קמתי והלכתי. טעיתי - נכון?

שלום ד. אני שמחה שיכולתי לחזק אותך. אני לא מאמינה שטעית, אלא שקרה ביניכן משהו, שבהמשך (בפגישה הבאה או אח"כ) תוכלו להבין יותר. סביר להניח שזה יקרה שוב ושוב, ודרך מאבק משותף ועיקש תצליחו לאט לאט להיות ביחד במקום אחר, אפשרי יותר. עד הפגישה הבאה הייתי מציעה לך לנסות להבין מה קרה לך שם בחדר, למה הגבת כפי שהגבת, ומה קורה לפני, כשאת מחליטה לנסות (להשאר, לדבר) שמתמוסס לך בתוך הפגישה. ושוב - אם תצליחי לשתף את המטפלת שלך בקושי (ואולי בתור התחלה אפילו לדבר איתה על הקושי שיש לך לדבר איתה על כך) זה יוכל להיות אבן דרך משמעותית. בהצלחה, מלי

אבל הבעיה מלי שזו לא פעם ראשונה. אני נורא מפוחדת מהחפירות הללו ולכן אני בורחת. והיא כבר מתעצבנת מזה. הפתרון של לשלם אם אני לא באה, בא מתוך "ייאוש" בכדי לשמור את העקביות בטיפול, ועכשיו היא בטח תתעצבן יותר על זה, כי כבר דיברנו המון על היציאה באמצע פגישה, והיא תמצא לי פתרון אחר, אולי לסגור את הדלת במפתח??!! אוי ואבוי. אז עכשיו מה שקורה לי, שמרוב פחד אני מעלה את ההתנגדות שלי, בכל דרך שאני יכולה... אבל אני תמיד בסוף חוזרת. אני עייפה כבר.

שלום מלי, ברוכה הבאה למקום המיוחד הזה. ראיתי שאת ועוד כמה כתבו פה על נעליים... ונזכרתי פתאום במשהו שאישה חכמה וטובה אמרה לי פעם לגבי הנעליים האלה. היא אמרה לי שהכי עדיף זה להכנס לנעליים שלי שם הכי נוח ומתאים לי. וחוץ מזה בתור מישהי שאחת האהבות הגדולות שלה בחיים זה ללכת, פשוט ללכת איפה שרק אפשר, אני יכולה לומר מנסיון שהכי לא כיף זה כשהנעליים גדולות, ככה הרגליים מתאמצות הרבה מעבר לנדרש והגרביים נשחקות מהר מאד :) אני בטוחה שהנעליים שלך מתאימות בול ושהן גדולות בפני עצמן. דרך צלחה ושבת שלום ומבורך. ולליאת- ד"ש ועירסול נעים.

שלום. מסכימה לגמרי, ו... גרמת לי לחייך :) תודה על הברכות, מלי

מלי שלום, ראשית מאחלת לך בהצלחה על כניסתך לנעליים הענקיות של ליאת, ליאת היא מיוחדת במינה,אבל לפי המחמאות שקיבלת משאר מנהלי הפורום נראה לי שגם נעליך גדולות והמשימה תעבור בקלות. אני לא יכולה לכתוב בשם שאר חברי הפורום ,אבל מבחינתי כאחת שהיתה כותבת רק במשמרת של ליאת, הקושי הגדול הוא לספר את הסיפור שלי שוב למישהו אחר(זה כמו להתחיל טיפול חדש כשהמטפל החדש לא יודע עליך כלום). עם ליאת עברתי כברת דרך ארוכה ובמשך הזמן נוסף נטבח על נטבח ,היה נחמד אם היית עושה איתה חפיפה ((-: השבוע למרות שהפסיכולוגית שלי בחו"ל וקשה לי מאוד לא יכולתי לשתף כאן. חוויתי בחיי הרבה אובדן בסביבתי הקרובה מאוד וכדי להבין את הקושי צריך להכיר את כל הסיפור וכרגע אין לי הכח הנפשי לספר. בהצלחה,איריס. וכמה מילים לליאת(בתקווה שאת מגיחה מדי פעם) ליאת יקרה, את ממש חסרה לי כאן,במיוחד בימים אלו,מקווה שאצלך הכל בסדר,חיבוק חזק,איריס.

שלום איריס. אני מבינה ושומעת כמה הפרידה מליאת קשה ומעוררת חרדה, ועולה ממך התהיה לגבי האפשרות שאוכל להיות תחליף הולם למקום ואדם שהיית כה קשורה אליו. אני בטוחה שהעזיבה של ליאת מותירה אותך עם חלל, ומאידך משוכנעת שהרבה דברים שהיו ו"נולדו" ביניכן אינם נגמרים, וימשיכו ללוות אותך גם בהעדרה של ליאת. ההודעה שלך גורמת לי לחשוב על משמעות של פרידה עבורנו, ועל העובדה שכאשר הקול של האחר חי בתוכנו, נוכח ומוכר, אנו יכולים להשמש בו, להעלות אותו ולנהל איתו דיאלוג גם כשהאדם נעדר פיזית מחיינו. הזכרת שגם המטפלת שלך לא בארץ, ונשמע שיש הרבה "לבד" בחייך כעת, אבל אני בטוחה שאת נושאת את ליאת ואת המטפלת איתך, ברגשות ובמחשבות, ושקולן בתוכך אינו נמחק גם בהעדרן. להתראות, מלי

הי מלי, את ממש בסדר,אצלי עברת (-: אבל כשדיברתי על אובדן,התכוונתי ממש לאובדן ,לשלושה אחים שאיבדתי(אח שנהרג בצבא ושתי אחיות שנפטרו מסרטן),לגרידה שעברתי לפני חודש וחצי אחרי 4 שנים של טיפולים, לשלושה ניתוחים מצילי חיים שבעלי עבר בשלוש שנים האחרונות. הפרידה של ליאת כואבת, אבל הכל בפרופורציה, עברתי דברים יותר קשים, היא פשוט ידעה לגעת במקומות הנכונים. להתראות בשבוע הבא ,סופ"ש נעים,איריס.

מלי, הפעם זו כן הודעה בשבילך :-) אמנם לא אהיה כאן ממש בקרוב, אבל בכל זאת בא לי לשאול משהו... השתתפת פעם בפורומים, כמו שלנו או בנושאים אחרים? את מכירה את הפורום הזה גם מקריאה, או שאת ממש-ממש לומדת להכיר אותו עכשיו? אני שואלת כדי לדעת אם יש לך חוויות "פורומואיות" משלך :-), אם יש לך איזו תפיסה כללית לגבי מה את אוהבת שמתקיים ב??פורום ומה פחות. ובכלל, אם יש לך מחשבות לגבי לאן היית רוצה שהפורום הזה יתפתח.. אמנם זה לא יהיה תלוי רק בך, אבל כל מנהל מתנהל קצת אחרת, ולך לבטח יהיה את המשקל שלך.. אם תסכימי לחשוב קצת בקול אני ארגיש יותר בטוחה קצת.. אולי אחדד עוד קצת... הפורום הזה הוא מזיגה ושיווי משקל עד?ין בין שאלות ותשובות קונקרטיות של עוברים ושבים, לבין שיתוף ונוכחות מתמשכת של כמה מאיתנו שנשארות כאן כבר זמן מה... אני חושבת שכל מנהל שמתחיל את חייו הוירטואליים כאן מסכים, במידה זו או אחרת, לשמור על האיזון הזה עד כמה שיצליח, ובכל זאת... המינונים וחצאי הטונים שונים ממנהל למנהל... ליאת ואורנה תמיד הצטיירו לי כמנהלות שמחבבות (ובתקופות מסויימות אף מעודדות) את הצד השיתופי והשיחתי של קהילת הקבועות כאן... את דרור אני פחות מכירה, אך תמיד נדמה לי שהוא נשאר בצד הבטוח של הדברים (ואין כאן שום נימה שיפוטית..הרבה פעמים מסיבות טובות מאוד).. ודוד, אני חושבת, עדיין מחפש ליצור את דרכו שלו, בקו התפר שבין ייעוץ לתמיכה.. את לגמרי חדשה ואולי גם את עוד לא יודעת לאן יקחו אותך הלב והבטן, אבל.. אם בכל זאת יש לך איזו טיפה של תפיסת-עולם פורומאית, זה מאוד יעזור לי לשמוע.. הפורום מאוד השתנה לאחרונה, עם העזיבה של אורנה וליאת, ואם תסכימי לשתף קצת, זה יעזור לי (ואולי גם לאחרות) לדעת איך לאכול את השינויים.. מעבר לזה, שוב ברכות על הצטרפותך! שמחה על הנוכחות החיפאית ;-) ... לילך

שלום ל. אני בעיקר שומעת מהודעתך את הכאב והצער שבפרידה מאורנה ומליאת, ואת החרדה מפני מה שעתיד להיות בלעדיהן. פרידה מאדם משמעותי מלווה תמיד בדאגה על שלא ניתן יהיה להשיב את מה שהיה כ"כ מוכר, בטוח ואהוב, וחרדה על שלא נוכל להרגיש ולאהוב כפי שחווינו מול אותו אדם שעזב. וגם אני, כמוך, מנסה להבין ולמקם את עצמי מול הפורום. מבררת עם עצמי מה אני רוצה, מרגישה ומנסה להעביר למשתתפים בפורום. כמוך, גם לי יש כרגע יותר שאלות מתשובות, ואני מנסה לא למהר לענות עליהם, לנסות להרגיש ולחוות לפני שאני מגבשת דעה נחרצת לגבי העמדות שלי. ולבסוף חשוב לי לכתוב לך שהשאלות שאת מעלה נוגעות בדברים שכמו שציינת, מעסיקים גם את מנהלי הפורום הוותיקים יותר, ושאנו בהחלט מנסים, ביחד, לגבש עמדה ברורה ועקבית יותר. להתראות, מלי

איך זה שתמיד, כשהטיפול מגיע אל הקצה והיא שוב נשברת, אני בסוף מצליחה - איכשהו - "להציל" את המצב? לי אכפת יותר ממנה? אני יודעת שאני לא יותר חזקה. אני יודעת שאני לא יותר חכמה. אני יודעת שהקצה תמיד נמצא שם. הוא לא המצאה רגעית, תולדה של דבר מסוים (גם אם לפעמים מישהי תגיד שכן); אני חיה עליו, מכירה אותו משני צדדיו ולא פוחדת מאף-אחד מהם. אבל הקצה של הטיפול זה דבר אחר. לא, הקצה שלה בטיפול זה דבר אחר - היא פוחדת מזה. בצדק מבחינתה, אני מניחה. אבל איך שתמיד אני מצליחה, איכשהו, לאסוף את כל מה שהתפזר לכל עבר ולאפס את שתינו? אני?! זה לא אמור להיות התפקיד שלה? אז זה קצת מבלבל אותי. למרות שאני אמורה להיות רגילה לזה אחרי כל השנים ביחד. אבל אני עדיין לא מבינה למה היא לא עושה את זה במקומי! אני לא רוצה שהיא תמיד תיקח אחריות על כל מה שמשתבש... לא משנה מה קורה, אם זו אני ששוב הוכנעתי ע"י השדים שלי, והיא נכנעה לחולשות שלה... אני יודעת שצריך שניים (שתיים במקרה זה) לטנגו. אני רק רוצה שהיא תהיה זו שתדע לעצור את הסחרחרת הזו, כי זה לא התפקיד שלי.

שלום לך. את מספרת בכאב ואכזבה על משבר שפוקד אותך (וכנראה אתכן - אותך ואת המטפלת שלך) בטיפול. את מספרת על תחושה שלך שאת ה"חזקה" בטיפול, ושבמצבי משבר את מתקשה להשען על המטפלת שלך. עם זאת, אני שומעת שאת לא מוותרת - לא על הטיפול ולא על הקשר עם המטפלת, וכנראה מצליחה גם ברגעים הקשים הללו, ברגעי המשבר, לזכור גם את הכוחות והמשמעות שהטיפול והמטפלת נוטעים בך, וששווה להאבק עליהם, למרות הקשיים, האכזבות והמהמורות שבדרך. כמו תמיד, גם כאן אני מקווה שאת מצליחה לשתף את המטפלת שלך בחוויה הזו שלך, ודרך כך להבין יותר מה קורה לך, וגם לה, ביחד. בהצלחה, מלי

מלי שלום וברוכה הבאה, מקווה שתצליחי גם א?ת למצוא ולעשות לך בית כאן, בכר הדשא החמים שלנו.. ("שלנו" :-) לא יודעת בדיוק מי זה שלנו, אבל בכל זאת מרגישה שיש כזה...) ההודעה מופנית לחברה שהתכתבתי איתה למטה, במשמרת של דרור, אז אני לא ממש שואלת שום דבר רק ממשיכה עוד משהו קטן וזהו, אז סליחה אם זה ירגיש לך תלוש ולא ברור. כתבתי 2 הודעות במשמרת של דרור אך לצערי הן לא הועלו.. מניסיון עבר (מצער) אני יודעת שהן כנראה גם לא תועלנה. כיוון שהן חשובות לי אני ממשיכה כאן.. באתי רק כדי לומר תודה לחברה המיוחדת שלי שמבינה אותי גם כשאני שקטה וזומבי וגם כשאני נסערת.. את יודעת, אשת, אני פה כבר שנה וחצי.. מתקשה קצת להאמין שהתחברתי למקום וירטואלי ונשארתי כל כך הרבה זמן.. נעים פה- אין מה להגיד. הרבה מאוד גם בזכותך. תודה יקירה... באופן קצת מוזר, אולי, אני עדיין מרגישה פה חדשה. כאילו רק לא מזמן הצטרפתי ושאלתי שאלה בהיסוס, הרמתי אלייך עיניים שאלות ותוהות- שואלות על טיפול, על הקשר שביני לבינה, על המקום הזה, על מילים חדשות שנותנות מקום לדברים שבכלל לא ידעתי שאני מרגישה, על סערות שאף פעם לא היו בי.. הייתי פעם חצי מ?ד?ב??ר.. בשנים האחרונות אני פחות ופחות.. לא תמיד אני בטוחה שזה לא "פאטה מורגנה", אבל אני בכל זאת מנסה להתקרב כדי לבדוק... לפחות בחלק מהפעמים. אני קצת דואגת לך... זוכרת אותך בעץ אחר, בפחדים שאולי את שוקעת שוב.. אני לא יודעת אילו מילות נחמה או עידוד להציע- רק לומר שאני חושבת עלייך, ב"חיבה דאגנית ורכה" (משך את ליבי, צירוף המילים הזה, בספר של גרוסמן).. רוצה לומר גם שאני זוכרת ימים בהם היה קשה מאוד להבין *באמת* למה את מתכוונת.. ימים של דימויים מתכנסים, כמו מבוכים. ימים של חיפוש המפתח (זוכרת?), של חלליות ומאדים, של ה"סיפור שאינו נגמר".. ימים של השכנה הטובה ההיא שלך שכל כך רוצה עוד, למרות שזה מרגיש לא הגיוני בעליל שאפשר.. זוכרת. זוכרת אותך. התחברתי אלייך מאוד אז. מתחברת עדיין.. אני חושבת שהיום את מדברת אחרת. אחרת לגמרי. היום את נגישה הרבה יותר... אולי גם את מתקרבת יותר ויותר לנאות המדבר שלך, ברגשות מעורבים וסוערים, כדי לבדוק שאלה אכן לא פאטה מורגנה.. זה הרבה מאוד, אשת. תזכרי את זה, טוב? רוצה גם לומר תודה על המילים שלך, בעץ הנסער שנטעתי למטה.. (אני באמת בסדר..).. אני מרשה לעצמי לומר לעצמי שכנראה ככה זה כשנפרדים- כמו שמישהו צועד החוצה מסירה קטנה לרציף הקרוב- הסירה קצת מאבדת שיווי משקל לכמה רגעים, ומתנודדת מצד לצד- משפריצה קצת קצף על יושבי הסירה ועל העוברים ושבים.. אני באמת בסדר. זו לא הייתה פרידה רעה, לגמרי לא, פשוט ציפיתי לאקורד סיום בצליל גבוה יותר.. כמו גראנד-פינאלה כזה, שיביא איתו גם איזו תחושת זיכוך. קתרזיס קל.. כמו ביצירה קלאסית שהמתח בה נבנה ונבנה ונבנה, והכינורות מטפסים מעלה ומעלה וכל הגוף נדרך ונעשה קפוץ.. ומשהו בגוף יודע שהנה-הנה, ממש עוד רגע יבוא הצליל האחרון הגבוה- שיא השיאים, שבעקבותיו השתפלות של צלילים והתרפות השרירים והלסת... אז אצלי זה לא קרה... (עין שמאל שלי מחייכת ;-)... זה קצת מזכיר התעלסות בלי ממש... את יודעת..). אקורד הסיום לא היה בדיוק מה שציפיתי, אבל זה לא גורע מהמנגינה שהייתה לפני...והיא לא הייתה רעה! במידה מסויימת, אקורד הסיום משקף הרבה דברים שהיו בטיפול.. אולי איזו אי התאמה בינינו, או מידת מותאמות שהיה לה עוד לאן לגדול.. זה מצער כשזה קורה בתוך טיפול. מצער וכואב לפעמים מאוד. אבל כשזה בפגישה האחרונה זה צורב.. ממש צורב! כי כבר אין מה לעשות. אין בשביל מה.. אני אעצור כאן. כאמור, הסירה שלי עוד מתנודדת והמים משפריצים פעם מכאן ופעם מכאן.. אני בסדר עם הפרידה הזאת. עדיין מעבדת אותה. במידה מסויימת, נדמה לי שלמרות שמדברים על פרידה הרבה לפני שנפרדים, בכוונה לעבד אותה, בפועל, עיבוד הפרידה נעשה ביני לביני ורק אחרי הפרידה עצמה. חבל שאין עוד פגישה אחת אחרי שנפרדים כדי לומר את מה שנשאר לומר.. מאידך- אולי זה טוב לחזור לשאת את הדברים שלי לבד, בלי "לשמור" דברים למישהו אחר כל הזמן.. זמן של שקט.. אני רוצה בהזדמנות זו לספר לך שאני נפרדת מכאן לזמן מה...לחודשיים.. אני טסה מעבר לים. סוג של טיול, או פסק זמן.. אני פחות ופחות מכירה פה את הכותבים, אבל היה לי חשוב לתפוס *אותך* כדי לתת חיבוק של שלום.. חיוך ממני, יקרה :-) ושימרי על עצמך! לילך

לילך, רוצה לאחל לך נסיעה טובה. נצלי כל רגע בפסק הזמן הזה שאת לוקחת לעצמך. טיילי, ת?פג?שי, תחווי, תחשבי, תתגעגעי, נקי את הראש ותחזרי... מלי, ברוכה הבאה לבית המיוחד הזה. מאחלת לך הרבה הצלחה והנאה כאן. מקווה שהנעליים הענקיות שירשת תתאמנה לך בול :- ) ואשת, דרישת שלום חמה חמה. יעלה

גם אני מצטרפת... חיפשתי לי מקום להצטמח ממנו, כדי לברך אותך, מלי, ברכת "ברוכה הבאה" :-) גם אני כאן כבר זמן לא מבוטל, עם נמש החתול. מברכים אותך ביחד... יעלה ולילך, כאן אתכן נעים לי... גם אני מצטרפת לאיחולי הנסיעה טובה ללילך (מה את אומרת? אנחנו נפגשות בשדה?) ומדווחת שגם אני נוסעת לי, אבל לא להרבה, רק 3 שבועות... ועוד ד"ש חם ומלטף לאשת, ממני ומנמש גם.

אני קוראת אותך המון,בשנה וחצי שלי כאן. אמנם אני לא תמיד מגיבה , אבל אותי את מרתקת בכתיבה .. בהבעת המילים.. ביכולת להעביר לאחר את מה שאת מרגישה ..ולעיתים אני מוצאת את עצמי בהזדהות עמוקה עם הרבה לבטים כאן שאת כותבתעל הטיפול - על החיים בכלל .. ..את נותנת המון "חומר מחשבה " בשיתוף שלך. ואת עושה את זה בצורה מופלאה.. את תהיי חסרה כאן על המסך, אבל אני מאחלת לך חופש מהנה .. נקי את הראש מפרידות , מכאב .. מעיבוד רגשות .. פשוט קחי רגיעה .. ועשי חיים עד כמה שרק אפשר, אמנם ..אנחנו מכירות כאן רק מכתיבה ..אבל, אני מרשה לעצמי לחבק אותך ולהגיד לך .. שאני מחכה לך שתחזרי לכאן ..בעיקר לשמוע חוויות .. שמרי על עצמך.- אתגעגע. שרית

תודה רבה לשתיכן :-)) אתגעגע גם אני לכאן... לילך

יפתי, לילך, הנה הגעתי, הנה כאן :-) גם אני מתחברת מאד להמון ממה שאת כותבת. בעיניי, כאילו יש איזה תהליך מקביל שאני עוברת דרך הכתיבה שלך, המוחשית כמעט, הנוגעת כל-כך. הרגעים של הזעם המתפרץ, הבהלה ממנו והבושה שאחר-כך; הרגעים של החרדה מפני העיניים, גם הכמיהה להמוני עיניים, הצורך להזמין קירבה, צדדים חדשים שמתגלים - אלה דברים שאני רואה גם בתוככי, ועדיין לפעמים תוהה בתהיות דומות לשלך (לפחות כמו שיצא לי להבין אותן). ומה באמת?... לא יודעת, אני מניחה שהתשובה גם משתנה מפעם לפעם... לפעמים צד אחד נוכח יותר בחוויה, לפעמים אחר. כן... מכירים כל מני חלקים, ככה גם מתיידדים איתם לאט לאט (בתקווה). בסוף מגלים חינניות מסוימת גם במה שלא נראה כך מלכתחילה. ולא, לא זונחים צד אחד או אחר... רציתי לומר לך משהו בקשר לטיפול שלי שאולי יוכל לדבר גם אלייך בהקשרי פרידת הטיפול שלך: ביני לבין איש הנפש של השיחות קיים שוני גדול מאד מנקודות ראות רבות. הן מבחינה זאת שהרבה דברים שהייתי רוצה שהוא יהיה, הוא ממש לא. מאד רחוק וכל כך חסר; והן מבחינת התפקיד הגדול (מידי) שהייתי רוצה להפיל באחריותו. ואם עוד נחשוב על משאלת ההתמזגות המפורסמת... אך, הנה, כך קרה, הוא שנקרה בדרכי. על אף שפעמים רבות, רבות מאד, אני על סף עזיבת הטיפול (טורקת את הדלת בלי לגעת בה...), הוא המטפל הכי טוב שהיה לי, האיש היחיד שניסה לעזור לי יותר מכל אחד אחר. ואני שונאת אותו. שונאת אותו שאני אוהבת וקשורה כל-כך. איני יכולה לומר עדיין באופן מוגדר וברור מה אני מוצאת אצלי בתוכי שמשותף לנו. זה היה מאד יכול לעזור במרווחים שבין הפגישות, ובכל אשר קשור ל (כמה צפוי) פרידות... יקירתי, אם זכרתי נכון, את טסה רחוק, לשם, למקום שקצת יזכיר רגעים טעוני עצב וגעגועים ואהבה וצימוקים... דואגת לך. ואם אפשר בעדינות, ככה חישבתי... אם היה / יהיה שינוי הקידומת של יומולדת, ל - "ל" ;-) המממ עוד סוג של פרידה... הרשי לי לדמיין עבורך את אורנה או ליאת, ככה ביציע עם הגרעינים (אבל בלי לזרוק קליפות עלינו...) מוסרות את ברכתן לשלום באותה חמימות אין קץ :-) שולחת זרועות פתוחות לחיבוק מתקן. בהשתדלות שלא יהיה על העוקם, ועם כל הלב, אולי קצת מוחץ, רק קצת, אבל גם מרפה, משחרר, לאט לאט לאט עם שובל ארוך, שמשאיר הרבה אוויר. כמו שאני מרשה לעצמי לחבק קטנטנים. אכן, משתנים כאן, מצד שני, זה עדיין אותו קישור ואותה כתובת באינטרנט. בינתיים :-) סעי בשלום וחזרי בשלום, שמרי על עצמך והחזיקי מעמד, ילדה ולך, יעלה נשמה מיוחדת שאת, רוצה להקדים ולאחל כבר היום, ברכ?ו?ת ובחמימות עדינה - המון המון מזל טוב. מכל הלב, שלכן, 8-]