פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולכם ותודה אני לא מבין כולם מדברים על ההעברה אם אני מכיר את המושג זה אומר שלי לא תהיה העברה בטיפול? אני יכול לדעת כשזה קורה בגלל שאני מכיר את התופעה? איך יודעים שזה קורה זה קורה שהפסיכולוגים שמים לב כשזה קורה ואז הם אומרים למטופל שזה העברה? קצת הסבר על הנושא הזה תודה רבה

שלום לך, העברה במהותה הינה תהליך לא מודע. לכן אין זה משנה אם אתה מכיר את המושג או לא, בתוך טיפול זה יקרה. אתה תרגיש כלפי המטפל שלך רגשות המשקפים וקשורים לרגשות שיש לך כלפי דמויות משמעותיות בעברך. חלק משמעותי מחווית הטיפול היא להתייחס ולעבוד עם ההעברה שלך, כלומר עם מה שקורה בחדר בינך לבין המטפל. לשם כך אין צורך לציין כי כרגע הייתה העברה. דרור

אני צריכה שהפסיכולוגים יענו לי וגם המשתתפים.... אני בטיפול ובשבועות האחרונים התחלנו לדבר על נושא שהוא קשה לי מאוד פרידה מחבר שלי..... כשנגמרת השעה הוא אומר לי זהו נגמר הזמן בדיוק שניה שזה נגמר ואז גם אם קשה לי מאוד אין זמן.... ואז בדרך אני כועסת ומבטיחה שיותר אני לא חוזרת ושתי פגישות אחר כך שותקת! למה הוא לא דואג שאני אצא מהפגישה בסדר ולא רואה שאני נסערת? מה אתם חושבים שאני צריכה לעשות????? גם למשיהו כאן זה מפריע או שאין :-מצב שזה קורה((((((((אני מיואשת ממנו..!

שלום לך, אני יכול להבין את תחושת התסכול והפגיעה מכך שלא משנה מה הפגישה מסתיימת בזמן, שהיית רוצה שיתחשב במצב ויוסיף מספר דקות. אני מניח שזה יכול ליצור תחושה שלא באמת אכפת לו. אבל למרות הקושי אני חושב שזהו נושא חשוב שיש להחזירו לתוך הטיפול, להביא את התחושות הקשות שלך, לא בשתיקה מתוך משאלה שהוא יבין, או רצון לפגוע בו. אלא במילים, לומר שזה מפריע לך. לשתף במה שאת מרגישה, ולבסוף גם לחשוב על פתרונות ביחד. למשל לבדוק האם היית מעדיפה שהוא יכין אותך לכך שהפגישה עומדת להסתיים מספר דקות לפני.

ערב טוב יש דבר כזה רגרסיה בטיפול מה זה? מה קורה למטופל במצב כזה ואיך המטפל מתמודד עם זה?

שלום לך, לרוב נהוג לראות רגרסיה בטיפול כמצב בו המטופל חוזר, בשל התנאים המאפשרים זאת ובשל הרצון והצורך שלו בכך, לשלבים מוקדמים יותר. אין הכוונה להיזכרות בעבר, אלא להתנהגות וחוויה שאפיינו אותו בעבר. למשל תלות חזקה שמתפתחת במטפל, רצון להרגיש כמו ילד שניתן לטפל בו, ועוד. רגרסיה לרוב מקדמת את הטיפול שכן על ידי חשיפה בתוך החדר לאותם מקומות ודמויות משמעותיות ראשוניות שעחווה המטופל ניתן לעבד ולפתח את אישיותו כיום. דרור

אני לא מבינה מה אנשים רוצים ממני!!!!!! דיי גם ככה כל החיים שלי סבלתי רק בגלל אנשים רק בגלל שלא נאה להם שאני קיימת אני כבר לא יודעת מה לעשות עד שאני מרימה את עצמי ואני מעריכה את עצמי ואוהבת את עצמי ואיך שאני נראית אני מציבה לעצמי מטרות ומתכננת כל כך הרבה דברים כי אני כל כך רוצה לחיות אבל תמיד תמיד יבוא הבן אדם שיוריד לי את כל הביטחון ויגרום לי לרצות לוותר על הכל כל הזמן צוחקים עליי מאז שהייתי קטנה כל מקום שאני הולכת תוקעים בי מבטים ויורדים עליי ומרביצים לי בלי שום סיבה רק בגלל שהם לא אוהבים איך שאני נראית ונמאס לי להתמודד עם כל זה לא רוצה שיאהבו אותי לא רוצה חברים לא רוצה כלום אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט שאני ילך ברחוב ואף אחד לא יסתכל ולא ידבר איתי שיתנו לי כבר להמשיך את החיים שלי ולהתקדם נמאס לי לסבול ככה נמאס לי לבכות כל יום על משהו שהוא לא בידיים שלי ומה כבר יכול לעזור בנושא הזה?? מה מה??? אני לא יכולה להשתלט על כל האנשים בעולם כי זה אשכרה ככה כל בן אדם שרואה אותי ואנשים שלא מכירים אותי בכלל חייבים לרדת עליי ואי אפשר שלא להתייחס כי זה פוגע זה שבר אותי כל החיים שלי ככה אנשים ואנשים צוחקים עליי אני הבדיחה של כולם לפעמים חשבתי על למות אבל זה כל כך לא מתאים לי אני לא רוצה לוותר על החיים האלה כל כך קשה לי לוותר על כל החלומות שלי אבל מצד שני אי אפשר פשוט אי אפשר להמשיך ככה שאני רק יוצאת לרחוב כולם מסתכלים ומדברים עליי מה אני אמרורה לעשות??. לנעול את עצמי בבית?? חשבתי להפוך להיות עבריינית שכל מי שידבר איתי אני פשוט ידקור אותו או לא יודעת מה יעשה לו רק בשביל שאנשים יפחדו להתקרב אליי אבל זה רק בראש שלי כי אני לא מסוגלת לעשות דברים כאלה אין לי לב לזה אנשים לא מכירים את הפנימיות שלי שיש לי לב טוב אני ממש מפחדת לצאת למקומות אפילו לרחוב כי אנשים צוחקים עליי ולפעמים קוראים לי ומרביצים לי ואני לא ילדה קטנה אני ממש גדולה כבר עד מתי זה ימשך למה לא עוזבים אותי כבר זהו עצרתי את החיים שלי אני לא יכולה לחיות ככה אבל מה אני יעשה מה אני אשמה אני לא מבינה! אין יום שעובר בלי שמישהו יצחק עליי בגלל זה כשאני יוצאת לרחוב אני רועדת מפחד ואני נמנעת לגמריי ללכת לאירועים מסיבות ומקומות שיש הם הרבה אנשים ואני לא חושבת שאני מכוערת אני פשוט שונה מכולם אז דיייייי שירדו ממני גם כשאני בוחרת לא להתייחס ואני אומרת אני לא יבכה אז כשאני לא מתייחסת לאותם האנשים ולא עונה להם הם מתגרים בי יותר עד כדי כך שהולכים אחריי ברחוב ומציקים לי ועושים לי בושות אוף נמאס לי כבר

א שלום, אני יכול הבין מדברייך עד כמה כל יום ויום הוא מאבק בשבילך, עד כמה כל דבר אינו פשוט, אפילו יציאה לרחוב. ההרגשה שלך היא שמסיבה כלשהי שאת לא מבינה אותה כולם סביבך נגדך ואת נשארת בודדה בניסיון להתמודד מול זה. זה נשמע לי קשה מאוד ואני חושב שחשוב לנסות למצוא לפחות מקום אחד בו לא תרגישי כך. מקום שייתן לך אפשרות להרגיש קצת אחרת, ואולי בהמשך יוכל לעזור לך למצוא מקומות נוספים מלבדו שייתנו לך להרגיש את השקט שאת כה מחפשת, כי כרגע את כועסת ומפוחדת. מקום כזה יכול להיות טיפול פסיכולוגי. לי נראה שטוב יהיה אם לא תישארי לבד עם כל החששות הללו והתחושות הללו. דרור

קבוצת "תיאטרון אנושי" מעלה הצגה חדשה, הנוגעת באומץ לב בקולותיהם של המתמודדים. ערב גאלה יום ד', 16.7.08 בשעה 19:00, באולם מופעים, קיבוץ מזרע. "קולות" "הצגה אמיצה ומטלטלת, ריגשתם אותי מאד" קולם של מתמודדים עם פגיעה נפשית הוא קול שמעטים מאיתנו שומעים. קול דומם. קבוצת "תיאטרון אנושי" מעלה הצגה חדשה, הנוגעת באומץ לב בקולותיהם של המתמודדים. קולות שלרוב מוסתרים מפאת הסטיגמה החברתית. שמיעת קולות, חיתוך עצמי, התמודדות של אם לנפגע נפש בתקופת האשפוז והשיקום, הצצה ליומה של העובדת הסוציאלית, התיוג החברתי והפסיכיאטרי, השיפוטיות של החברה והמשפחה, כולם קולות שמשתחררים ופורצים על הבמה עם כאב, הומור, ואופטימיות. הטקסטים כולם נכתבו על ידי חברי הקבוצה, מבוססים על חוויותיהם האישיות ומבטאים את קול הקושי וההתמודדות, לצד קול השיקום, ההחלמה וקולה של התקוה. בתוכנית: ברכות דברי פתיחה - מירה פרבשטיין דר' הלה הדס – מנכ''לית עמותת "אנוש" יוסי גושן - יו"ר הסניף אייל בצר - ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל דר' אלי גרינר – פסיכיאטר מחוזי, צפון * מופע אקוסטי של הזמר דודי לוי * מופע בכורה של ההצגה "קולות" בביצוע "תיאטרון אנושי" סדר הקטעים: "hey you": נטלי "הקול השיפוטי" מאת גלי סימון,עומר וייס וגליה אפשטיין אשבל: סמי, נתלי, גלי, שלהבת, מיכל ומזל "קולה של אמא": ע"פ סיפורים אישיים של אמהות למתמודדים ב'אנוש' עפולה: חנה "התשמע קולי?": מאת שני סרור: שני ושלום "דיאלוג": ע"פ סיפור אישי של חפציבה ברקת: חפציבה, גלי וגליה "אובדת" סוציאלית: מאת מיכל ספקטור: מיכל "כאב":מאת גלי סימון וגליה אשבל: נתלי וגלי. יהודה, שלום, שני "קולות": מאת: עומר וייס, גלי סימון, גליה אשבל נטלי, חנה, מזל, מיכל, חפציבה. שני, שלום, שלהבת, מוט, גלי וסמי "הקול הקבוצתי": מאת גליה אפשטיין-אשבל, גלי סימון ועומר וייס: סמי, נתלי, שלום, חנה מוטי, מיכל, ויהודה. "קולות של תקווה": מאת יהודה זמיר: מזל ויהודה מחיר כרטיס 25 ¤ . ניתן לרכוש במכירה מוקדמת וביום המופע בקופה. לפרטים והזמנות אנוש עפולה 04-6528708, 077-3200248 כל ההכנסות קודש למען שיקומם של מתמודדים עם פגיעה נפשית. בימוי וניהול אומנותי: עומר וייס וגליה אפשטיין– אשבל לזכרה של אתי זהבי- גולדסטון ז"ל, שחקנית בקבוצת תיאטרון אנושי, שנפטרה במהלך החזרות להצגה. אנוש סניף עפולה - מרכז קובו רח' הבציר 24/א' עפולה, מיקוד 18313 טל' 04-6528708 טלפקס 04-6591599

שלום, היוזמה שמועלית כאן, שאני מבין שהיא מתמשכת, שנמעת כיוזמה ברוכה הנושאת בתוכה מטרה חשובה. דרור

שלום יש לי אבא בן 65. היו לו הפרעות נפשיות חזקות (אנטי סוציאליות כנראה) מגיל צעיר ואני לא ראיתי אותו הרבה שנים מסיבות שונות. הוא היה מנותק ממשפחה ומחברים ואימי התגרשה ממנו וזה שבר אותו. כיום הוא נכה עם שתי קביים. הוא אדם בודד החי בגפו. מה הרצונות של אדם בגיל כזה? מה יכול לשמח אותו? למה הוא זקוק? מה המחשבות של אדם בגיל כזה? האם ניתוח פלסטי יכול לעזור במשהו (כשהיה צעיר היה צריך) או שעדיף לחתור לעידוד רוחני או שגם וגם? האם חונכת צעירה שלמדה פסיכולוגיה יכולה לעודד אותו או שחונכת בגיל מבוגר? (לא נראה לי שאפשר למצוא חונכת בגיל מבוגר??)

מירב שלום, לא קל לראות אבא מזדקן ונחלש, ונשמע שאת מרגישה כלפיו רחמים ורצון לעזור לו ככל האפשר ולעודד את רוחו. אני מניח שחלק לא מבוטל מהרצון הזה קשור למרחק ביניכם לאורך השנים ורצון לפצות על כך. אבל ממה שאת מתארת זה לא קל ולא הולך להיות קל, אביך בחר עם השנים להתרחק מאנשים רבים. ייתכן שאף הורגל לחיות כך. לכן עצתי היא לנסות ולדבר איתו, מהמקום שלו ולהבין האם הוא זקוק למשהו, מה הוא היה רוצה מה היה יכול לשמח אותו. ואז לבדוק אם זה אפשרי. ייתכן בהחלט שהוא מתחרט על עברו, רוצה לשנותו ופתוח לשם כך, שהזקנה מעוררת בו דווקא רצון לשינוי. אך ייתכן גם שההיפך הוא הנכון. בכל מקרה הייתי מציע לא לעשות דברים, כרגע לפחות, ללא רצונו. כי מה שייראה לך כמשמח, למשל אדם שיוכל לדבר איתו, אינו הדבר שהוא רוצה בו. דרור

אם תוכלו להמליץ תודה רבה אלדד

אלדד שלום, אנא צרף מייל עדכני כך שחברי הפורום יוכלו להמליץ לך ישירות. דור

מה ענייניםם? אתה יכול להגיד לי למה התכוונה המטפלת שלי כשאמרה בעיה בקשרים בין אישיים? כי יש לי חבר כבר כמעט שנה:-) אתה יודע מה זה אומר או שבגלל שהחבר שלי לא יותר זמן אז בגלל זה?

שלום לך, בעיה ביחסים בינאישיים אינה קיימת רק כשאין קשר זוגי. לעיתים קיים מצב בו אדם אינו מסוגל לחיות ללא קשר, מרגיש ריקנות, וחרד באופן תמידי להישאר לבד. גם מצב כזה יכול להיחשב כקושי בקשרים. אבל לרוב המונח הזה מתייחס לקושי בתוך מערכת היחסים, עם בן זוג או עם הסביבה הקרובה. למשל תנודות בתחושות כלפי האדם עמו נמצאים בקשר, קושי לתת אמון ועוד. אבל בשורה התחתונה אני שומע אותך נפגעת מדברי המטפלת שלך וחושב שאולי תיפגעי גם מדבריי. לכן אני מציע שתביאי את זה לטיפול ותדברי איתה על זה מתוך ניסיון להבין למה התכוונה, ויותר מכך כיצד את יכולה להיתרם מכך. דרור

היי אני בת 27 ....בטיפול שלושה שבועות ואין לי כימיה עם המטפל הוא ממש לא קולע בכלום...כאילו סבבה הוא שותק וכל מה שעושים אבל כאילו חבל על הזמן הוא לא קולט אותי...כאילו מה לעשות לעזוב? למה אני משלמת אם הוא ממש לא קולע...

גיתית שלום, זו אכן התלבטות לא קלה. קל לומר תעזבי אותו, אבל אני מניח שאם זה היה כל כך קל לא היית כותבת לכאן. שלושה שבועות אינם הרבה זמן, ואני תוהה האם הוא יודע משהו מהתחושות שלך. האם אמרת לו שאת מרגישה לא מובנת, שאת מצפה למשהו אחר. האם דיברתם על כך. עצתי היא שתנסי קודם לדבר על זה. זה חשוב גם אם תחליטי בסופו של דבר לסיים את הטיפול. דרור

שלום דוקטורים אם אבא שלי היה אלים גם אני יכה את הילדים שלי אני ממש פוחד להתחתן בגלל זה ואני כבר בן 36.. כל פעם שיש קשר אני עוזב כי החתונה באופק מה הסיכויים שאני יהיה אלים כי כן יש לי פיוז קצר ממש מפחד שההיסטוריה תחזור על עצמה ושאני יהפוך להיות האבא הבן זונה שלי תודה רבה

שחר שלום, הפחד שלך יותר ממובן. ילדים מוכים מזדהים לעיתים עם התוקפן ומאמצים, באופן לא מכוון התנהגויות שלו כך שהחשש שלך לא נטול בסיס. אבל, וזה אבל חשוב מאוד, אתה מודע לסכנה הזו, אתה חושש ממנה, מהפיוז הקצר שלך, ונשמע לי שתהיה מוכן לעשות לא מעט בכדי שהוא לא יקבל ביטוי ויגרום לסבל שאתה עברת. בעצם אני אומר שיש סיכוי טוב למדי שבכות החשש שלךאתה לא תהיה אבא שלך, אתה במקום אחר. אני חושב שהוא לא חשש להיות אב מכה, גם מבלי שאכיר אותו. דרור

גם אני מגיעה מאבא בן... כשאמרת שאתה חושש שתהה אלים, חשבתי לעצמי שהלוואי ואבא שלי ושלך היו חוששים להיות אלימים או חושבים שאלימות היא דבר רע. הרי גם אבא שלך וגם שלי ראו באלימות משהו כל כך לגיטימי ונורמאלי. אומרים שגברים שהיו ילדים מוכים מפנים כעס כלפי חוץ בעוד שנשים שהיו ילדות מוכות מפנות את הכעס כלפי עצמן. לא יודעת, אני חושבת שאני ואתה עושים את הבחירות שלנו והמחיר שאנו משלמים בגלל אותו אבא בן... הוא יקר מדי ולדעתי כבר "חטפנו" (אולי צריכה להוריד את המרחאות) מספיק גם בלי שניתן לחארות האלה לנהל לנו את החיים גם בבגרותנו -אנו יכולים לא להיות הם למרות ובגלל. אני לא מכירה אותך אבל נשמע לי שאתה כן רוצה להיות אדם טוב, אבא אוהב שלא משתמש באלימות. אמרת שיש לך פיוז קצר-לך לטיפול מגיע לך לברר עם עצמך את הדרך שעשית ושעוד תעשה. תפסת אותי ביום מלא כעסים אז מקווה שלא כתבתי משהו שפגע או שטויות גמורות, תוסיף לזה עייפות נוראית - כך שהתוצאה לא משהו. אני יודעת שלא כתבתי משהו חשוב או חכם-גם לא זו הייתה המטרה. עורתתי בי משהו עם "האבא הבן זונה" שכתבת..אתה חושב שתוכל להגיד את זה גם על אבא שלי כמה פעמים? יש הורים אלימים וילדים אלימים ויש ההפך-יש בעולמנו הכל מהכל ועדיין החיים והבחירה לחיים שאנו רוצים ביידינו. אני יודעת שאולי דברי נשמעים תלושים- אולי משהו כן ידבר אליך. המון הצלחה ושקט מבפנים ומבחוץ

יקרה אוי יקרה שלי את ילדה מוכה???? הרגת אותי לא הייתי מאמינה שמשהו מהרוע נגע בנפש עדינה שכמוך:-(:-( שחר אתה רואה מלאכים יוצאים גם מגיהינום!! אוי אהובה ממש כואב לדעת את זה..ואני אגיד בשבילך..אבא שלך בן זונה בן זונה ועוד.. בן זונה. איך אפשר לעשות את זה לילד :-( אני ממש נסערת עכשיו..חושבת על ילדי הגן שלי ועלייך :-( נדבר תיכף! בילבי ילדת הברזל

לנקודה ממש התרגשתי ממה שכתבת לי נכון אני גם חושב שאבא שלך ושלי לא חשבו שאלימות היא דבר רע עד היום כשאני נזכר בא לי להרוג אותו את הבן זונה הזה אני לא כל כך מאמין בטיפול וכל העניין של דמעות וכל זה זה לא גברי תגידי את מרגישה לפעמים שאת רוצה להכות מישהו אבל לא עושה את זה? בגלל שאני ואת מגיעים מאותו חרא את יכולה לספר לי איך כן האלימות השפיעה עלייך כי יש לי כל מיני קטעים בחיים שאני חושב שזה בגלל זה מה את אומרת?

1) מה הסיכויים למצוא עבודה אחרי אישפוז פסיכיאטרי? 2) אני צריך לספר? 3)אם אני ארצה עבודה טיפולית הם יכולים לדרוש זאת? 4) מה הסודיות לגבי תרופות שאני לוקח? 5)יש אפלייה או שאני שווה? 5)מתי אדם נחשב חולה פסיכיאטרי? תודה

שלום לך, כל אדם המקבל טיפול רפואי, ובתוך זה נכלל כמובן אדם שעבר אשפוז פסיכיאטרי, זכאי לסודיות רפואית מלאה. נכון שחלק ממקומות העבודה דורשים וויתור על סודיות רפואית ואז עולה באמת השאלה האם לחתום או לא. המצב כיום טוב משהיה בעבר אם כי רחוק מלהיות משביע רצון בכל הקשור לדעות קדומות או אפליות. קשה לקבוע מראש מה תהיה התגובה והאם זה יפגע בסיכוייך, וזה קשור גם בסיבת האשפוז. אבל לדעתי, בסופו של דבר אשפוז פסיכיאטרי לא אמור לפגוע במציאת עבודה. גם לא עבודה טיפולית. לגבי השאלה האם לספר. אני לא יודע לגבי מקום עבודה, אבל הייתי מציע להתחיל לספר לאנשים קרובים, לא להשאיר סודות שישאירו אותך מרוחק. אלא לנסות לגשר על הפער שכבר נוצר. לשאלתך האחרונה, חולה פסיכיטרי זו הגדרה פורמלית, המאגדת בתוכה מחלות נפשיות כגון סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית ודכאון מאג'ורי קשה וחוזר. דרור

שלום רב לאחראים בפורום, שאלתי : בשבת בני בן ה30 בא לאכול ארוחת צהריים, כשאנו הוריו לא היינו בבית. כשנכנסנו, הוא סים , והחל לקרוא עיתון על השולחן. רציתי להתיישב עם אביו. לא ממש נראה היה לי שהוא יקרא עיתון, מונח על השולחן ואנו נתיישב לאכול . *בקשתיו: אנא, אם לא קשה לך, תואיל להניח העיתון בצד, כך שנשב יחד בלי מיני חוצצים. הוא : " שבי, תאכלי, מי מפריע לך לאכול" ? *********************************************************** ניסיתי להסבירו שלא ממש ידידותי / חברותי / גורם לאי נוחות , ובכלל , כך לא סועדים יחד. ************************************************************* הבחור, לא הסכים עימי, ובחר לעזוב את הבית. *********** האם טעיתי בתפיסתי, אופן התייחסותי ? אודה על תשובה מהירה, אמינה ומפורטת. בכבוד. .

תשתחררי קצת אמא:-)אם הוא לא ירגיש נוח מולכם אז איפה כן?

לא טעית. קריאת עיתון בנסיבות חברתיות /משפחתיות בנוכחות אנשים כמוהה כהתעלמות מופגנת מקיומם. למרות מה שכתבתי אני יודע שזה נוהג מקובל פה ושם ולא כולם נעלבים או מגיבים בשלילה. אבל הסיטואציה היא כזו שאדם קורא עתון בחברת בני משפחתו הוא בעצם אומר בצורה לא מילולית "אל תפנו אלי, אל תדברו איתי אני לא חלק מהשיחה" דבר שהוא כמובן מעליב. אני לא מומחה לנימוסים והליכות אבל לי זה נראה פוגע. האם תסכימי להראות לבנך את מה שכתבתי ומעניין מה תהיה תגובתו.

שלום לך, את מתארת סיטואציה שבסופה בנך עזב, ככל הנראה בכעס את הבית והשאיר אותך תוהה האם הגזמת האם יכולת לנהוג אחרת. בתים שונים קובעים כללים שונים בנוגע לדרך בה יושבים יחד לאכול למשל. יש האוכלים כל אחד בזמנו החופשי ויש האוכלים בשעה קבועה. יש בתים בהם הנוהג הוא לעסוק איש בענייניו בעת הארוחה ויש בתים בהם נהוג לשוחח בעת הארוחה. אבל משהו בדברייך גרם לי להרגיש שאת מאוד רוצה לגעת, ליצור קרבה עם בנך אבל לא ממש יודעת איך לעשות את זה וזה לא קורה. בעצם אני אומר שאני חושב שהדיאלוג שהתפתח ביניכם לא היה על העיתון, הוא היה על משהו שקורה ביניכם. כשההרגשה היא שמי שהולך לקראת האחר נכנע לו, ושניכם נשארים איתנים בדעתכם ומרוחקים. עצתי היא, אם ברצונך להתקרב אליו לנסות להבין ביחד איתו מה אתם יכולים לעשות בכדי לשמוע אחד את השני מאותו הצד ולא כמלחמה האחד בשני. דרור

שלום. אני סטודנט בן 25 וחברתי חיילת בת 20 קרובה לשחרור.אנו בתחילת הקשר. סה"כ די טוב לנו אבל בשיחה שהייתה לי איתה היא טענה שלא טוב לה בחיים והיא לא יודעת למה...ניסיתי לעודד אותה וזה עוזר לרגע אבל נשכח לאחר זמן מה.היא מאוד שקטה ומאוד מאוכזבת מהחיים,תמיד אומרת כמה החיים קשים וכמה היא מודאגת וכמה חששות יש לה לגבי העתיד.עשיתי לה שיחות ארוכות וניסיתי לתת לה דוגמאות מחיי היומיום כהוכחה שהבעיות שלה מזעריות ובכלל אינן קיימות לעומת המון אנשים שיש להם בעיות אמיתיות אך ללא הועיל לזמן הארוך.אני מנסה לשנות את דרך ההסתכלות שלה על החיים מהסיבה שהיא מסתכלת על הכל בתקופה האחרונה בצורה מאוד פסימית למרות שאין לה סיבה,מנסה לגרום לה לראות את חצי הכוס המלאה ולשמוח שאנחנו יחד וכאלה דברים והיא תמיד מסכימה איתי ואומרת שלמרות הכל ולמרות שאני צודק ושדי טוב לה-לא טוב לה... היא מאוד מודאגת לגבי דברים יחסית מזעריים כמו מה היא תעשה לאחר הצבא,ומה יהיה איתה,ועם מי היא תתחתן בסוף היא אדם מאוד חכם ובמקביל מאוד מודאג ומאוד חושב. בעבר היתה לה אהבה נכזבת לפני 8 חודשים וזה מעיב על הקשר שלנו,אני חושש שחלק מהרגשתה נובעת מזה ואיני יודע מה לאמר ומה לעשות,אנחנו עושים דברים נחמדים יחד,מדברים על מה שמציק והכי פתוחים בעולם ועדיין איני מצליח לעזור לה. אני מפחד שהעניין הזה יהרוס לנו את הקשר המצויין שיש לנו כי זה מאכל אותנו לאט לאט ואני כבר לא יודע מה לעשות... אשמח לייעוץ פרקטי :) תודה רבה

שלום לך, אני יכול מאוד להבין את הרצון שלך שהחברה שלך תרגיש אחרת. אתם בתחילת קשר, ואתה מצפה באופן טבעי לכך שתהיה שמחה ואופטימיות, לעיתים מוגזמת אך טבעית, בקשר ביניכם. אבל חברתך אינה מרגישה כך היא מודאגת מחייה ועתידה. ייתכן שזו תקופה שעוברת עליה הנוגעת לחששות מפני שחרור מהצבא ויציאה אל הלא ידוע ועולם הבגרות. או משהו שמלווה אותה כבר תקופה ארוכה. כך או כך חששותיה (שאגב בעיני אינם פעוטים כלל וכלל), מטרידים אותה מאוד. אתה מנסה לגרום לה להכניס את הטרדות הללו לפרופורציה. באופן כללי זו מחשבה נכונה, אבל יש לי הרגשה שאתה מנסה קצת יותר מדי, כלומר מבטל את החששות שלה. עבורה הן משמעותיות, נסה פחות לפחד מהן להתייחס אליהן ישירות, לא להתווכח איתה. אלא ללכת איתה ולפתוח אותן, לדבר עליהן עד הסוף, לתת לה להבין שאתה שם בשביל לשמוע ולקבל את האמירות שלה. זה לא קל כי את ה גם בתוך קשר, חושש שמא הדברים מכוונים גם אליך, אבל אם אתה רוצה באמת לעזור לה זו עצתי הטובה ביותר. אפשרות שנייה שניתן לשקול היא להמליץ לה לפגוש פסיכולוג שיעזור לה להתמודד עם הרגשות הקשים הללו שבוודאי מציקים לה והיא מודעת להן. בהצלחה בהמשך הקשר, דרור

אורנה מופיעה לרגע קטן פה ופתאום שוב הנוכחות שלה מורגשת לי. ממש התרגשתי. שוב יש בי ציפייה לימים של אורנה. כמו מקשקשת בזנב בהתרגשות מאחורי הדלת למשמע אנשים במסדרון.. אבל אין ימים של אורנה. אין. זה בטח יעבור לי בקרוב, אבל למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? שוב חזרתי לדבר איתה בדמיון.. זה הרי לא הגיוני. עושה חיפוש להודעות ישנות של אורנה.. הודעות לפני שנה, שנתיים, שלוש.. הודעות שהיו לפני שהייתי הודעות שהיו אחריי.. איזה מטורף זה! מרגישה שמשהו איתי לא בסדר. משהו במילים שלה מנחם אותי, מעורר בי איזו ערגה נעימה. אבל זה גם מנחם וגם לא מספיק. אני ממשיכה לחפש משהו. קוראת עוד הודעה ועוד הודעה. אבל מה? מה אני מחפשת? מה יש לי? אני בכלל לא מכירה את אורנה... ל?מה אני מתגעגעת ול?מה? עברו 3 חודשים.. זה כבר ממש מביך.. מה איתי! זה הרי פורום, זה לא באמת. אוף. לא משנה. אולי זה בכלל לא קשור לאורנה. מי יודע... אני מצקצקת על עצמי... זה מסוג ההודעות שאני שולחת ועושה עם עצמי כאילו שלא אני שלחתי. כי זאת סתם הודעה, זה לא קריטי, זה לא מעסיק אותי ממש- רק לרגע, או רק בלי מילים. סתם כותבת מתוך שעמום. מחר כל זה כבר לא יראה לי קריטי. האמת שכבר עכשיו זה מרגיש ככה. יאללה- שלח ושכח. ההודעה נשלחה מעצמה. אני יכולה בקלות לוותר עליה.

שלום לך, אורנה ניהלה והייתה חלק בלתי נפרד מהפורום הזה למעלה משלוש שנים, ונוכחותה כאן חסרה ומורגשת. יחד עם זאת אני שומע בדברייך שאת חשה קושי מיוחד להתגבר על חסרונה של אורנה. מדברייך נשמע שהיא תפסה מקום מיוחד בליבך, מקום של דמות עמה את מדברת גם כשהיא לא עונה לשאלותייך. ועכשיו קשה להשלים עם ההרגשה שהיא לא כאן. אני מניח שאורנה מייצגת עבורך מישהי שהצליחה להרגיע אותך, מישהי שאת כמהה לנוכחותה, דמות שאת מתקשה מאוד להשלים עם הפרידה ממנה. אולי משום שבעצם הפרידה היא מעוררת משהו מוכר מעברך, וזהו הדבר שמתקשה כל כך להשלים עם חסרונה או להסתפק בזיכרונות או בשיחות שאת עדיין יכולה לנהל איתה בראשך. איני יודע אם את בטיפול או לא אבל אני ממליץ על פנייה לטיפול, וניסיון להבין שם את מה שאת מחפשת, להבין כיצד את יכולה למלא את הריק שאת חשה. דרור

חביבה יקרה כואבת רגישה וחרישית, בוקר של אור, אומר מלבי - כן משנה. כן קריטי וכן בעל תוקף. מה שצף עכשיו, כנראה צף מסיבות מובנות מאד. אין ברגשות שלך שום דבר שאינו בסדר, יש שם משהו מכאיב מאד שצריך לגעת בו. החוויה הקשה של הרגע כנראה תשכך. גלים גלים. אבל, זה באמת לא יעבור עוד מעט. תמיד יהיה בפנים. חוויית הניתוק המוקדם מידי והפתאומי. ההלם. הצביטה. טיפול טוב וממושך יכול להקטין את עוצמת הסבל, הנפח שלו. בטח שלא לוותר. לא לשמוט. לא לזרוק. לא לזלזל ולא לבוז - לתת כבוד מלא ושלם. זה חומר חשוב ועיקרי לעבודה טיפולית בנושאי נפרדו?ת / פרידות, חמדנות, גבול, גמילה, שליטה... (אוכל לנחש שרק שמיעת המושגים יכולים להכאיב כשלעצמה. יכול להיות. אני מזכירה אותם במובן החיובי והרך של עזרה ובנייה, ולא, חלילה, הטחה או האשמה). יקירה, חייבים לגעת שם, הכי בורחים מלגעת שם, באזור השמור הזה. יכאיב לפתוח. יניח לסגור. כי משהו לא סגור טוב. לא היה מספיק, וכנראה את זקוקה לעוד, וזה אולי "עוד" אחר, רק תחליף. יכול להיות לך, ומגיע לך, שיהיה מספק במידה ומרגיע יחסית. בסה"כ מה שכתבתי אומר שתוכלי לבחור את האפשרות העתידית לנסות לרפד שם קצת. אם את חוששת שיכאיב מידי, את גם תמיד יכולה לבחור לנוח, או לבחור שלא. שמרי על עצמך ...

שלום לכם א) יש לי אחיינית שסובלת מאישיות גבולית מה הטיפול לזה? ב) איך קוראים למי שמטפל בזה? תודה רבה לכם

דודה רותי שלום, הפרעת אישיות גבולית הינה הפרעה המערבת לרוב חרדת נטישה עזה, שינויים קיצוניים וללא הסבר ממשי במצב הרוח, התפרצויות זעם והתנהגויות של פגיעה עצמית. לרוב הטיפול המוצע הוא טיפול פסיכולוגי בשיחות. או על ידי טפול פסיכודינמי או בטיפול בשיטה דיאלקטית התנהגותית (DBT). על מנת לקבל טיפול ניתן לפנות לפסיכולוג קליני. דרור

שלום רב, בני בן ה 17 עבר בשנתיים האחרונות משברים קשים במשפחה (מוות של דוד קרוב ומחלה קשה של אביו). אנחנו משפחה חמה ותומכת אך הוא מתרחק מאיתנו. בשנתיים האחרונות אין הוא יוצא מהבית למעט לימודים (תלמיד טוב) נמנע מקשרים חברתיים (הוא כלל לא דחוי),למרות שלעיתים מתקשרים אליו ומזמינים אותו. כמעט ולא יוזם דבר: לימודי נהיגה, עבודה לחופש, טיולים עם חברים. הוא עלה במשקל בצורה דרסטית (כ- 25 קילוגרם), הוא עסוק בלהסתיר את מצבו "הכל בסדר...", פשוט יושב בבית ולא עושה דבר. בנוסף עלי לציין כי בעבר היה ילד חברותי וחייכן, אבל כאשר חזרנו משליחות בחו"ל החל מצבו להדרדר: השמנה, הסתגרות, התחושה שלי כאילו משהו נורא קרה לו בחזרה ארצה. כולו אומר חוסר ביטחון. והמטריד ביותר שאין אנו יודעים מה קורה איתו, מאוד לא משתף ועסוק בלהסתיר כאילו הכל טבעי ובסדר. היה בטיפול פסיכולוגי קצר, הפסיק מיוזמתו - חוות הדעת היתה שקשה לו להתמודד עם המשברים אבל בסה"כ הוא בסדר (אין משהו קיצוני המחיב התערבות) - בכל זאת אני מאוד חרדה לו, הוא נראה לי בודד, ללא משהו להשען עליו, לספר, לשתף. רק בחוג המשפחתי מתגלה ילד שמח המוכן לצאת עם בני הדודים לבלות, אך מעבר לכך הוא פשוט לא יוצא מהבי. התנהגותו גורמת להרבה מתחים ותחושה שאנחנו מצפים ממנו לדברים שהוא לא יכול לספק, מה עושים???? תודה מראש אמא מודאגת

לאמא המודאגת שלום, אני שומע בדברייך את הדאגה הרבה למצבו של בנך, את ההרגשה כאילו עובר עליו משהו או חלילה קרה לו משהו ואת חסרת אונים מול זה מאחר והוא לא משתף אותך. ואכן הדאגה שלך מובנת, ניתן לצפות מנער בן 17 שייזום יותר ייראה שמח יותר ייהנה יותר. בעיקר לא ברור מדוע העלה כך במשקל והאם זהו השינוי הפיזי היחיד שחל בו (האם חל שינוי בדפוסי השינה למשל). אני מסכים שנשמע שמשהו עובר עליו, והדרך הטובה ביותר לברר היא פשוט לדבר איתו. ונשמע שזה לא קל, שהוא לא כל כך מעוניין לדבר או לשתף, גם לא בטיפול. ובכל זאת אני מציע שתנסי לומר לו שאת שם בשבילו תמיד בכל עת שירצה לדבר או לשתף, שאת רואה שעובר עליו משהו ורוצה לעזור לו. אבל כאן הייתי רוצה לשתף אותך בתחושה שעלתה בי משאלתך. ביקשת תשובה מהירה לשאלתך, ולמרות שאני מבין את הרצון לעזור וחוסר האונים שאת חשה, הרגשתי אני לחץ להשיב לך ומהר. ייכתן ומתוך רצון לעזור ולהגיע אליו אך גם מתוך החרדות והלחץ שלך, את גורמת לו להרגיש כפי שאני הרגשתי אך בעוצמה גבוהה יותר מטבע הדברים, וכך לא מתאפשר קשר של דיבור ביניכם. אמרת גם שנוצרת תחושה שאתם מצפים ממנו דברים שהוא לא מסוגל, האם את יודעת כיצד התחושה הזו נוצרה. האם ניתן להבהיר לו שאתם אוהבים אותו בכל מקרה? לבסוף, אני עדיין ממליץ על פנייה לטיפול אבל אולי לשקול פנייה לטיפול משפחתי, בו כולכם תקחו חלק. כך הוא ירגיש פחות מבודד כ"בעיה" שיש לפתור, וגם הנושאים המשפחתיים שמהווים חלק כה מרכזי בחייכם כיום יקבלו מקום. דרור.

תודה, ההתייחסותשלך ללחץ שלי - נכונה. אני חוששתשבני לא יסכים ללכת לטיפול משפחתי - להערכתי זה הטיפול הנכון ביותר, בהתייחס לעובדה שגם אנחנו עוברים משברי אבל ובריאות. איך משכנעים אותו להשתתף? תודה מראש

באה הנה רק לקטר, להגיד שקשה ונמאס שאני מרוסקת עייפה וחבולה. שאין בי הכוח להחזיק שום דבר שגם אם זה לא הזמן או שזה לא בסדר חייבת לומר אני הרוסה. יודעת שחייבת למלא מצברים עבור כולם שכולם מצפים וצריכים ורוצים שאין את המותרות להתפרק לחתיכות. מבפנים אני פסיפס של עייפות ובצורת שמתחיל לחלחל גם לבחוץ חייבת לשמור על כולם שיהיו בסדר ואין לי מקום אחד שזה יהיה לגיטימי לומר לא יכולה יותר. לעצור את הדמעות שלא יחלשו לי כולם שלא יבהלו שאני לא שם בשבילם. לאסף עצמותי ולגרוו את נפשי לעוד חיוך מנחם, אין לי מקום אחד שאפול ואגיד - די שמישהו יראה אותי. ממש חוצפה מצידי לבוא הנה רק לקטר אבל ממש חיפשתי ואין לי מקום אחר , כל מקום אחר יתקבלו דברי בהתרסה ובכעס, כולם יתפרקו אם רק אניח לרגע ואגיד אלוהים כמה גם לי כואב. רוצה לישון ולא לקום יותר, תודה על כך שמותר לכתוב את זה בלי שאף אחד ינזק. סליחה על הקטרנות, חוצפה-כבר אמרתי.

שלום לך, נראה לי חשוב שהצלחת למצוא מקום להביא אליו את התחושות האמיתיות שלך, שאין לך כח, מבלי לחשוש, לפחות מבלי לחשוש יותר מדי, שזה לא בסדר ושזה יפרק מישהו לראות אותך ככה. נראה לי שאת מרגישה שאם את לא תהיי חזקה כולם יקרסו סביבך. ייתכן וזה נכון, אבל קשה מאוד להמשיך ולהיות חזקים עבור אחרים כשמרגישים שאסור לקטר, אסור להתלונן, צריך להתמודד עם הכל לבד. לכן אני חושב שאולי אם תתני לעצמך להעז ולמצוא מקומות נוספים לבטא את התחושות שלך, מלבד הפורום תהיה לכך תרומה חשובה מאוד, קודם כל עבורך ומכאן גם לאלו שזקוקים לך. מילה אישית, אני חושב שלא סתם אנשים נוטים לקטר, ולרצות לקטר, כנראה שזה חשוב ליכולת שלנו לעבד את הרגשות שלנו, ובעיקר לשתף אחרים במה שעובר עלינו ולהרגיש לא לבד, וזה כשלעצמו נותן את הכח במקרים רבים. דרור

יקרה שלי מאוד קטרי כמה שאת רוצה תתלונני כמה שבא לך אחרת מתפוצצים!! התגעגעתי אליך התרגלתי להודעות שלך בשעות הקטנות של הלילה:-) ולפתע לראות אותך בשעה נורמאלית גורם לי לחשוב האם זה בגלל שאת ישנה יותר או שקשה לך יותר....? את עדיין מתעלמת מכולם ועדיין אני מאוד שמחה שאת פה גם אם בשקט:-) בואי נקטר ביחד....חרא לי קשה לי מגעיל לי.... עכשיו את מצטרפת.. שלך חברתך תמיד בילבי ילדת הברזל

לפעמים אני תוהה אם אנחנו לא עושים עוול למנהלי הפורום בשאלות כאלה. זה לא מפגש חברתי של ערב ערב, זה פורום שמתייעצים ושואלים שאלות מקצועיות. תארי לעצמך כמה היה נחסך אילו לא היו מחכות לכל אחד מהמנהלים עשרות שאלות שמהן רק אחת או שתיים באמת ענייניות. אני חושבת שאנחנו צריכים לשקול לפני לחיצה על "שלח" האם זה באמת מצדיק שמישהו מהמנהלים יבזבז זמן יקר על לענות לשאלה כזו. כמה שחיקה ועומס מיותרים זה יוצר. דרור, אני יודעת שאתה עלול לראות בשאלה כזו משהו בעייתי, אך אשמח אם תענה בכנות מה דעתך על דברי? ליבנת

יקרה זה לא פורום שאלות ותשובות רגיל וגם מנהלי הפורום יודעים ומצהירים על כך:-) שלך בילבי ילדת הברזל

פה מותר לשאול ולכתוב הכול!!!!!!!!!!!!שאלות ותשובות יבשות אצל גידי רובינשטיין!

ליבנת שלום, את מעלה שאלה חשובה, בנוגע לאופיו של הפורום, האם זהו פורום של שאלות עינייניות או פורום תמיכתי. בשנים האחרונות ניסינו כאן בפורום לשלב ככל האפשר בין שתי הגישות הללו מתוך מחשבה שאווירה טובה ומקבלת בפורום תוכל לעזור להעלות שעלות שונות ולהתמודד איתם באופן מקבל על ידי כל המשתתפים. לא פעם הניסיון הזה גבה מחיר ואני חייב לומר שהשאלה הזו מעסיקה אותנו ואנו עושים התאמות מדי פעם. אבל כשקראתי את דברייך תהיתי האם העיתוי להעלות את השאלה הזו היום הוא מקרי או קשור לעזיבה של ליאת ואולי לתחושה שבשל הודעות כאלו ואחרות ליאת, ואולי מנהלי הפורום שינהלו אחריה, החליטה לעזוב. אם כן הרי שאני יכול להבין את התחושה הזו, וגם בי עברה השאלה האם משהו ממה שעשיתי הביא להחלטה שלה. אבל אם להיות צנוע אני מניח שלמעשיי ומעשיי אחרים, אין כל כך הרבה השפעה על ליאת, היא יכולה להתמודד איתם, ולומר מתי אינה יכולה והחלטה כך אני מניח נובעת ממקורות אחרים. דרור

שלום בילבי, הנה כולם, לאחר שהעליתי אותם לפורום, דרור

דרור יקירי ליאת עוזבת:-( גם אתה מתכנן עוד כמה חודשים להיפרד? בילבי ילדת הברזל

למה שלא יעזרו לי להפסיק לסבול? למה אין שירות כזה לאנשים דיכאוניים? למה אי-אפשר לקנות ציאניד בבית מרקחת? גם ככה העולם הזה מלא באנשים שצריכים למות...

לא מבינים?...........למה את ההודעה הזו מעלים והודעות אחרות אתם אומרים שהם אובדנים?? גם לי היו כמה כאלה שלא העלתם! אולי תתנו כללים ברורים......!!!!

ד. שלום, ככלל אנו לא נוטים להעלות הודעות המשבחות את מעשה האובדנות, או מדווחות על אקט אובדני פעיל. לא תמיד ברור האם הודעה משבחת את המוות, ודוחפת אחרים למעשה אובדני, או שמא יש בה קריאה לעזרה כפי שאני חשתי בהודעה זו. דרור

אנונאקי שלום, אני מבין את הרצון שלא לסבול, להפסיק את הסבל. אבל אני חושב שקיימת אפשרות נוספת להפסיק לסבול או לפחות להצמצם אותו לרמה נסבלת. וישנם לא מעט אנשים המנסים לעזור להצליח בכך. נכון שזה לא קל, זה יכול להיות ארוך ואולי גם עם לא מעט סבל, אבל נראה לי שבשורה התחתונה זה שווה את זה. דרור

יקרה יעזרו לך להפסיק לסבול ויש שירות כזה קוראים לו טיפול....והעולם מלא באנשים שרוצים לחיות למרות הרצון למות....תמצאי איזה מטפל/ת שיהיו איתך לא להישאר לבד:-( :-( איתך בילבי ילדת הברזל

אני בת 34. אתמול בלילה חתכתי את עצמי. לא בצורה מסוכנת ואין לי ממש מושג למה.אני אישה עובדת וכבר 3 שבועות לא הלכתי לעבודה. אני לוקחת ציפרלקס כבר חודשיים וחצי. לא ממש עוזר. הענין הוא שאני מפחדת להגיד את זה למטפל שלי .מה הוא יכול לעשות עם מידע כזה?? זה נראה משהו מדאיג?? זו פעם ראשונה שלי ואני מקווה אבל לא בטוחה שאחרונה. זה ממש לא מסוכן לדעתי.באמת זה לא עמוק או משהו אבל אני מבינה שזה לא מי יודע מה נורמלי. האם זה ידאיג את המטפל ברמה כזו שהוא ירצה לערב מישהו?כי אז אין מצב שאני אומרת לו. אני מפחדת שהוא יחשוב-או יותר נכון יבין כמה אני מטומטמת. מחר אני נפגשת איתו והבעיה היא שזה ביד אני אצטרך לחשוב איך להסתיר את זה. אני מרגישה מפגרת ממש. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

שלום לך, אני יכול להבין את התחושות שלך היום, תחושות של כעס על עצמך, חשש מעצמך וממה שקרה לך וחשש מהמטפל ומתגובתו. אני מניח שהתקופה שאת עוברת בזמן האחרון היא תקופה כואבת מאוד, שאולי התבטאה אתמול בניסיון להקל על הכאב על ידי חיתוך עצמי. אני חושב שחשוב מאוד שתספרי למטפל שלך, קודם כל על מנת שלא תישארי לבד עם הפחד, עם האשמה עם הבושה והכאב. אני מניח שהוא יתייחס לכאב שלך, ינסה להבין מדוע עשית זאת, ולחשוב ביחד איתך כיצד אפשר להתמודד אחרת עם הכאב, ועם הזמן גם לחוות אותו בפחות עוצמה. ייתכן ויש טעם לבדוק האם טיפול תרופתי אחר יכול לעזור לך יותר וישנה אפשרות שהוא ימליץ על כך. דרור

מה זה נותן? איךזה התחיל? זה ייפסק???

שלום יש לי אח חולה PDD ואני מעוניין לקרא על הבעיה ועל דרכי הטיפול כמו כן אם ברצוני להעזר באנשי מקצוע כדי להתמקצע בנושא יותר או לקחת קורס באוניברסיטה איפה אני צריך להתחיל?

קוקו שלום, הרצון שלך להבין וכך גם לעזור לאחיך מובן וראוי בעיני גם להערכה. ידע פורמלי הוא דרך אחת להבין, וכיום בעידן האינטרנט ניתן לקבל מידע רב על ההפרעה, החל מפורומים וכלה במאמרים המפורסמים בנושא. ניתן כמובן להכנס לספריות אוניברסיטאיות ולחפש שם מידע. אם כי בשלב ראשון אני לא בטוח שהשתתפות בקורס היא הדרך הטובה ביותר. הדרך השנייה להבין ולדעת יותר, ולטעמי גם דרך שכרגע חשובה יותר היא דרך אנשי המקצוע שמטפלים בו. לבקש מהם שיסבירו לך יותר על המצב שלו, על הצרכים שלו ועל המקומות בהם אתה יכול להשתתף ולעזור. אני חושב שתוכל לקבל לא מעט מידע חשוב מהם. בהצלחה, דרור

אני מרגישה מבולבלת , חסרת ביטוחון לא ממצא את עמצי. רוצה ללמוד , אבל מיד נסוגה כי בטוחה שלא אצליח גם שכלית וגם כספית . מעצבנת אנשים קרובים ת דכאונית . נראת לעצמי לפעמים דו פצופית . לא יודעת מה קורה לי ...........

לין שלום, אני שומע אותך מרגישה שחלקים רבים בך מפריעים לך, שאת לא שלמה איתם. בעצם ההרגשה שלך עם עצמך שאת לא טובה, מתקשה להעריך את עצמך ומכאן זה נשמע מובן מדוע את מתקשה להעז ולנסות - את בטוחה שתיכשלי. אני תוהה מכאן מדוע את כל כך חסרת ביטחון, מה בחייך פגע בו וגרם לך להרגיש כל כך לא שווה, כל כך לא מיודדת עם עצמך. אני לא יכול לדעת את זה מכאן אבל אני חושב שזה מסב לך כאב לא מועט ולכן אני מציע שתפני לטיפול, כדי לתת מקום לצדדים הללו. דרור

שלום רב, סיימתי עתה כתה י"א ובלשכת גיוס מעניינים אותי בנושא עתודה, והלחץ לקבל החלטה בזמן הקרוב הוא גדול מאד.(מפני שיש לגשת לפסיכומטרי כבר עתה וכו' וכו'). זו אמורה להיות החלטה לגבי בחירת מקצוע וכן תעסוקה לשמונה השנים הבאות. אני חש שאני צעיר מכדי להחליט על צעד כל כך משמעותי וארוך טווח, שישפיע בעצם על כל מהלך חיי. מצד שני, מראש לוותר על כל הנושא מפני שקשה לי לקבל החלטה על-כך - יכול להיות החמצה גדולה. כשאשב בנחת ואשקול לכאן ולכאן - אילו נקודות כדאי לקחת בחשבון?

ירחמיאל שלום, התלבטויות בנוגע לעתיד הן אף פעם לא קלות, בעיקר לא כאשר ההרגשה היא שהן הרות גורל, סופיות וללא דרך חזרה. לכן, ראשית עצתי היא לנסות לאפשר לעצמך מעט חופש בהחלטה, להוריד מעט מההשלכות של ההחלטה הזו על חייך. נסה לדבר עם אנשים שהלכו למסלול העתודה, ברר איתם קצת על המסלול, האם הם מרוצים, על מה הם מתחרטים אם בכלל ומה היו עושים אחרת, או על מה הם שמחים שעשו. לאחר מכן נסה לחשוב עם עצמך מה מושך אותך בהחלטה ללכת לעתודה, ומה מרתיע אותך מכך מלבד הפסיכומטרי שאותו תצטרך לעבור ככל הנראה בשלב כלשהוא בחייך. אבל שוב, בעיני הדבר החשוב ביותר הוא לנסות ולתפוס את ההחלטות הללו כהזדמנות ולא כדבר מאיים שאם תטעה בו זה יפגע בחייך. דרור

הנה הסתיים לו עוד שבוע בפורום. בשבוע הבא דוד ייעדר מהפורום בגלל מילואים. דרור ואני נעשה כמיטב יכולתנו למלא את מקומו. דרור (נ-ש-מ-ה) יהיה כאן בימים א', ב', ג', ואני אהיה כאן למשמרת אחרונה בימים ד', ה', ו'. מאחלת לכולנו שבוע רגוע, קריר ונעים, ולדוד - שירות מילואים קצר וקל (תחשוב עלינו !). בינתיים - שבת שלום ליאת

ליאת יקרה, מצטרפת לתגובות החמות שקיבלת כאן. תודה על הכל. שלך, חן

שלחתי לך למייל גם תגובה משלי.

יקירי, אין שום סיכוי שאצליח להשיב לכל אחד מכם, בלי לחזור על עצמי ולחטוא לאמת הפשוטה - כל אחד ואחד מן הכותבים כאן הוא אחד, יחיד ומיוחד, ודבריו - גם אם נשמעים דומים לאלה של האחרים - מקבלים אצלי מקום ייחודי ושונה. הדברים שאתם כותבים (בעצם עד עכשיו היו אלה רק כותבות, כמדומני), פוגשים אותי במקום המאד עמוק, קטן ופרטי, המקום בו נפגשות להן הגאווה והענווה, תרועות השמחה והתוגה, התעוזה והחרדה, תחושות הניצחון, הספק ואוזלת היד. שמחה על ההזדמנות שנתתי לעצמי, להשהות את רגעי הפרידה, ולהיות עמכם יחד עוד קצת במרחב החוויה שנברא כאן. שבת שלום ליאת

אז אני מבינה שאי אפשר לרשום לך באופן אישי כאן? אני יכולה לשלוח מייל? מימי

ערב טוב מימי, כמו שאת רואה, אפשר בהחלט לכתוב גם בפורום דברים אישיים. אם נוח לך יותר לכתוב למייל, את יכולה. אישית, אשמח אם ניפרד היכן שגם נפגשנו :-)) יש לי חולשה נוסטלגית... שלך ליאת

.בדיוק היום דיברתי עם הפסיכולוגית על זה שאני צריכה יחס מיוחד...

ליאת, רציתי לשמוח איתך השבוע, לספר לך שגברת פסיכולוגית חושבת שגדלתי, היא הגדילה לי את "מגרש המשחקים". הופתעתי, היא התגמשה והתאימה את עצמה לצרכים שלי גם על חשבון דברים רגילים וגם על חשבונה. בהתחלה נבהלתי, שאלתי אותה מלא שאלות. היא דאגה להבהיר שהיא עדיין מגדלת אותי, שומרת עלי ושהיא תעטוף אותי כשאזדקק (עכשיו למשל...). אני ממש מנסה להיות גדולה גם בנוגע לעזיבה שלך. מקווה שאצליח. היום בכיתי פחות... אולי אני לא ברורה. לא נורא. נורית

שבת שלום נורית, הורה טוב לומד את הצרכים המשתנים ונערך בהתאם. שמחה לשמוע שהמרחב שלכן התרחב וג?ד?ל, ממש כמו המרחב הפנימי שלך, ההולך וגד?ל אף הוא. כדאי לשים לב לתגובת הבהלה ה"אוטומטית" שהגיחה ממך דווקא מול השפע שהוצע לך. (בפולנית): הלוואי ש(רק) אלה יהיו הבהלות שלך... עוד נדבר :-) ליאת

ליאתי, היא אמרה שאני לא מכירה את המקום הזה, שאף פעם לא שיחררו אותי. אולי בגלל זה נבהלתי קצת. היא רוצה שאני אכיר את המקום הזה. הייתי מאושרת בימים שאחריי הפגישה. הייתי מוכנה לדבר על זה עם כל מי שרק מוכן לשמוע. הרגשתי גדולה, יכולה ומלאה. תודה לבנות הפורום שדואגות לשלומי במדיומים השונים. באמת תודה. השמועה אומרת שאני אחיה... פולניה או לא פולניה... ;-) נורית

היי ליאת, כמו בכל צהריי יום שישי, אחרי הטיפול הפרטי שלי, במהלך השנה האחרונה, אני מבקרת בפורום.אני ממש מחכה לרגעים האלה. לקרוא את המילים שלך, את התיאורים המיוחדים ובמיוחד אוהבת לראות את הקשר האומנם וירטואלי הקרוב כל כך עם חברי הפורום.ידעתי תמיד שיש לי לאן לפנות בשאלות וברגעים קשים כדי להתעודד. דווקא בחודשים האחרונים הפכתי מסמויה לאקטיבית בפורום,וזכיתי לכל הטוב ממש מקרוב. עצוב שצריך להפרד. מודה לך מקרב לב על המקצועיות, היחס החם ואוזן הקשבת. במיוחד זכורות לי המילים שלך שמלוות אותי עד היום מאחת ההודעות ששלחתי, ביום בו הרגשתי מועקה גדולה, שהיו כקרן אור בתוך חשכה גדולה. שולחת חיבוק גדול:) בהצלחה. שירה

מדי פעם נכנסת לכאן "לבדוק" מה שלומך ופתאום נדהמת לגלות את הודעת הפרידה. קראתי פעמיים את ההודעה שלך ועולות בי כ"כ הרבה מחשבות, כ"כ הרבה זכרונות מהשנים בהן היית חלק משמעותי אם לא המשמעותי ביותר בחיי, זכרונות מאותם רגעים קשים שהרגשתי שאני מגששת במערה חשוכה, ארוכה ומפותלת ומחפשת בכל הכח מקור קטן של אור, אותו אור שאת דאגת להראות לי ולהזכיר לי שלמרות שקשה וכואב ולמרות כל הקוצים והדוקרנים בדרך, האור ישנו. זוכרת שהכרתי אותך בתקופה הקשה ביותר בחיי אחרי אובדן כבד, תקופה שהייתי מבולבלת, כואבת ומתגעגעת. זוכרת איך לימדת אותי לנתב את אותו כאב וגעגוע לזכרון נעים, לימדת אותי להזכר באבא ולהעלות חיוך ולהרגיש שהוא תמיד יהיה איתי בלב, לימדת אותי להודות על מה שזכיתי ולא לבכות על מה שלא הספקתי... זוכרת את השיחות בשעות המאוד לא שיגרתיות, שיחות שלא פעם התחילו בבכי והסתיימו בחיוך גדול בזכות היכולות המדהימות שלך לתמוך, להרגיע, לכוון ולהזכיר שלמרות הקושי פשוט יהיה בסדר. זוכרת שנפרדנו בפעם הראשונה, צעדתי לי מחניית האוניברסיטה לעבר היציאה ודמעות זולגות מעיניי, עצרת את רכבך ואני מתרצת - " זה בגלל שקשה לי לעזוב את הבית...", חיבקת אותי חיבוק חזק של פרידה. זו לא הייתה ממש פרידה, המשכת להיות שם בשבילי ולהבין אותי יותר מכל אדם אחר. לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון אליך בעודי מתהלכת במדשאות האוניברסיטה דקות אחדות לפני מבחן, גופי רעד, שרירי הרגליים נתפסו מרוב מתח, ואני שואלת אותך - "ליאת, איך אני אמורה לעשות את המבחן כשאמא עכשיו אצל הרופא עומדת להתבשר על המחלה, ואני כאן...???" זוכרת שאמרת לי להכנס לעשות מה שאהיה מסוגלת. כמובן ששמעתי להצעתך למרות שממש לא היה לי ראש לשבת במבחן, אבל הצלחתי. עזרת לי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ולא נשברת ומתפרקת לחתיכות כשקשה, וכן - אפילו קיבלתי 100, אולי 100 יחיד בתואר... :-) זוכרת כמה קשה היה לי לעזוב את הבית (וכן - עדיין קשה, אבל אני כאן) ואת בזכות הקסם האישי המדהים, האכפתיות וההומור הצלחת לעודד, לתמוך ולהפוך כל בכי לצחוק גדול. יותר מכל שמחתי לדעת שיש אנשים טובים ומיוחדים כ"כ באמצע הדרך. תודה לך על כל הרגעים הנפלאים. אוהבת ומתגעגעת, שירה

שירה יקרה, ריגשת אותי. תודה ליאת

אוי ליאת את עוזבת?(עכשיו קיבלתי מייל מיעלה..) צריכה קצת זמן לעכל..לא אוהבת פרידות ולא יודעת מה לרשופ.. דווקא רציתי לרשום לך משהו על הטיפול

היי מימי, אנחנו אכן נפרדות, אך אהיה כאן גם בשבוע הבא. את בהחלט מוזמנת להביא לכאן דברים משלך (ללא קשר לפרידה), אם תכננת לעשות זאת. אני יודעת שאת לא אוהבת פרידות, אך בטוחה שלא כולן חייבות להיות טראומטיות :-)) שלך ליאת

כבר היו בינינו כל מיני סוגי פרידות...אבל הפעם זה סופי.... (עוברת אולי לפורום אחר? :)

ולא ענית לי למעלה..סורי על ההטרדות..תופסת אותך בשמלה לפני שאת הולכת...

שלום לכולם אני מחפש מאמרים אקדמיים בנושא טבניקת השיקוף אשמח אם מישהו יוכל להפנות אותי. בנוסף אשמח לדעת מהו המושג באנגלית לשיקוף במסגרת טיפול. בתודה מראש, ערן.

המושג reflectin (ואולי באמת לכך התכוון ערן) מתייחס לטכניקה בה המטפל חוזר על דברי המטופל ללא פירוש או שיפוטיות. קוהוט כיוון לעמדה רחבה יותר של המטפל כלפי המטופל, הזקוק למירורינג כדי שיוכל לפתח את העצמי שלו בצורה מיטבית. לכן, ערן, אם התכוונת לטכניקה עצמה, כדאי לבדוק גם את המונח reflection. שבוע טוב ליאת

שלום ערן, המושג באנגלית הוא mirroring. בכל טקסט (או ספר לימוד) הנוגע לטכניקות פסיכואנליטיות אפשר יהיה למצוא התייחסות לנושא. היינץ קוהוט, המזוהה יותר מכל עם פסיכולוגיית העצמי, הדגיש את ה-mirroring, ואף הבחין בין סוגים שונים של שיקוף. תוכל לקרוא על כך בהרחבה *בעברית* למשל בספרה של זהבה אוסטרוויל "פתרונות פתוחים". בהצלחה, וד"ש לספרניות ליאת

זה כמו לחזור לפעם... לימים שכמעט הרגתי את עצמי.. אבל ממקום אחר לגמרי.. תחושות עולות על גדות הנהר ואני לא יודעת לאיזה כיוון לשחות כדי לצאת מהמערבולות.. אני מאבדת את עצמי לכמה שעות ואז בשונה מהעבר,– מוצאת את עצמי שוב. ואני חייה וזה בסדר... ואני בסדר.. ולא מתתי מסערה זאת או אחרת... הורג אותי הורג אותי הורג אותי לחזור אחורה בימים וללכת עמוק חזרה לתוך העולם החרדי.. גם אם זה רק ביקור למסיבת אירוסים... חדש לי להבין אחרת את התחושות שעולות בי כשאני פוגשת עולם זה שוב.. למה אני כל כך נסערת אם אני רואה אותם כל הזמן ברחוב ומגיבה ברוגע יחסי בהשוואה לתגובותי בעבר?? אני נסערת כי זה זורק אותי אחורה ועמוק. עמוק לתוך כל הכאב שחרוט בי מתקופה זאת.. עמוק לתוך הצלקות שאז עדין היו חתכים טריים ומדממים.. ועדין הלכתי – זאת חברה טובה שהתארסה (כמובן בגיל כל כך צעיר..) וחברותנו נאמנה מאין כמוהה.. כמעט כמעט לא משנה השוני הגדול בדת.. (?) הייתי חייבת ללכת.. אני שמחה שהלכתי.. כל מה שביקור כזה יעלה – אני רוצה להתמודד, לא לברוח, להבין מה עוד יש לי שם בפנים עמוק בלב שעדין לא פתרתי.. כי הרי יצאתי מהעולם הזה כדי לפתור את עצמי.. לצאת מהתמונה כדי לראות את התמונה... אבל למה זה כל כך קשה לי?? אולי בגלל שזה תהליך.. תהליך לוקח זמן.. אז יש בי אמפטיה ואני מנסה לשחרר לעצמי עוד קצת סבלנות.. הכל בזכות המטפלת המדהימה והמיוחדת שלי.. מנסה... בוכה תוך כדי.. כי כואב.. כואב להבין, כואב לא להבין ולדעת שיש משהו מתחת לעור, כואב להיות מטופל, יפה להיות מטופל, כיף להיות מטופל... קשה להכנס לתוך עצמך – אך הכי נכון.. אתמול בלילה, כששמעתי שאת ליאת עוזבת, רק בכיתי עוד... כל כך כואב לי ואני אפילו לא *מכירה* אותך.. חוץ מהמטפלת, אף אחד לא יודע שאני מבקרת כאן בפורום.. הייתי רוצה לשתף משהו מבחוף בכאב של הפרידה.. שיבין אותי כמו שאתם החברים בפורום מבינים את עצב פרידתה של ליאת יקרה.. את כל כך מבינה, כל כך שם.. ומה זה ה'שם' הזה?? המקום הכי גדול בעולם.. מקום ללא גבולות.. כן ליאת אהובה ומוערכת מאוד... בכיתי בכי כל כך עמוס אתמול ועכשיו תוך כדי כתיבה... כל כך הרבה דברים קורים לאחרונה.. זה נכון, אני יודעת שאוכל גדול מכל מה שקורה אבל זה כל כך קשה.. ואני צריכה עזרה בלהחזיק את עצמי.. אני עושה זאת כבר זמן רב ולא רוצה לעזוב את אחיזתי בעצמי לעולם (והדמעות החמות יורדות והמקלדת מטשטשת...) אבל גם לא רוצה להיות לבד.. מתגעגת לדברים שאיני יודעת מהם.. אולי מתגעגעת לנאיביות שהיתי בי בתוך ילדה.. נאיביות שגם הסכימה לכאב כי לא הכירה אחרת.. או פשוט לא הבינה.. כל כך נכון מה שאמרה הטפלת.. "מודעות גם כואבת.." כואב שכואב.. אבל גם היום אני 'מסכימה' להבין שבתהליך יש כאב.. ולפעמים מרגישים שאי אפשר לנשום וזה בסדר... נשימה עמוקה... דמעות חמות.. אני רק רוצה שהחיים יעברו בשלום.. מותר לי נכון? אם אני חלק מהיקום – אני אוצר של בריאה, אני חלק מהבריאה, כל אחד מאיתנו הוא חלק מיצירה מדהימה שהרבה עדין מנסים להבין איך היא נוצרה... אני אפילו מודאגת לעצמי מכל מה שקורה איתי.. אני רוצה שיהיה טוב.. אני רוצה להיות אפילו עוד יותר אמפטית לעצמי.. רוצה נחמה... רוצה מקום להניח את הראש ולהרגיש יד מלטפת... כואב לי ליאת... מאוד כואב לי ליאת... ואני בוכה....

שלום אור, את משתפת כאן בקושי המוכר כל כך, כאשר אנו מחליקים במורד זיכרונותינו, לעבר הילדות, חוששים להניח את כפות רגלינו על מה שנחווה כפח לוהט, צורב. מעניין כמה גדול הפער הזה, בין אשליית "גן העדן של ילדות", לבין מה שאנו נושאים איתנו משם, כמזכרת. להיות ילד זה, כנראה, אף פעם לא קל ופשוט כמו שנדמה, ולא חשוב אם גדלנו בחצר החסידות, בחצר הקיבוץ, או בחצר הקטנה/גדולה של הבית הפרטי או המשותף בעיר. רבים מאיתנו נושאים חבילות גדולות של עצב, מכאוב, געגוע או זעם. משהו מעוצמתם של רגשות אלה מחריף פתאום, מול דרישות השלום הנשלחות אלינו באמצעות מסיבות אירוסין, פגישות מחזור, או רשימת חברים נשכחים ב- facebook. אני שמחה לשמוע שיש לך מקום טוב ומכיל, בו אפשר לעבד את כל מה שמציף. זכית. אני מודה לך על המילים החמות, האישיות, שפגשו אותי (אני חושבת) ממש באופן בו התכוונת. תודה ושבת שלום, וכמובן מזל טוב לרגל האירוסין. בקרוב (אם בכלל ומתי שתרצי) אצלך! ליאת

רואים שאת מבינה מזה ילדות ב'חצר' (לא משנה איזה) מילותיך אכן מהוות לי לנחמה.. שולחת לך מבט עיניים רך ונוגה, כולו אומר תודה.. שבת רגועה ומחדשת כוחות שתיהיה לכולנו :)

"אשרי אלה שהקרובים להם מקרבים אותם לעצמם" אמר שי עגנון. אם היה זוכה להכיר את נפלאות המקום הזה -היה נפעם ואומר - הרבה מזה בזכותך - ליאת מנדלבאום -אשרייך, אשריינו-זכינו. ההי בטוב

ליאת, אני מתקשה למצוא את המילים הנכונות, שלא יתפרץ לכאן איזה ביטוי ציני בטעות. בחרתי לחתום בשמי שזה נראה לי נכון לפרידה. זו הזדמנות לומר לך תודה אמיתית וכנה על האיכפתיות והדאגה. גם אם לא התכוונתי לכך, וגם אם את לא התכוונת, תשארי לעולם צרובה בתוך אחת החוויות הקשות שלי, ולמרות הכעס (של שתינו) שהיה כרוך בעניין, אני אזכור לעולם את הנכונות שלך ללכת עד קצוות הארץ, לעזור, לעזור רק כיון שמישהו זקוק שם לעזרה, אפילו שהוא עלום, והוזה ובסופו של דבר גם מכעיס. תעצמי לרגע עיניים כי אני מושיטה לך מתנת פרידה. תמששי. זה חפץ דק וארוך. ארוז בנייר עדין מרשרש. נייר משיי. קטום בצד אחד, שפיצי בצד האחר. תקלפי את נייר - אפשר לקרוע. את יכולה לפתוח עיניים. נכון, צדקת: עפרון. ועל דפנותיו חרוטות המילים: תודה טל

תודה טל, על מתנתך. אני כבר לא כועסת בכלל. מבטיחה לחשוב עליך תמיד עם פריחת השקדיה. ליאת

ליאת יקרה, הצצתי כאן במקרה הבוקר והצטערתי לראות שגם את עוזבת... אני לא טובה בפרידות, אז רק אגיד בכמה מילים תודה על שהיית כאן ושהקשת למילים וגם למילים שמתחת למילים. היה נעים לקרוא אותך והמילים שלך תמיד חיממו את הלה והיו עמוקות, עדינות ורגישות כל כך. תהיי בטוב ותודה על כל מה שעשית ונתת כאן. רשת

ליאת יקרה, לא הייתי מאלה שכתבו אלייך, אולי מהסיבה הפשוטה שאיני מטופלת . אל הפורום הזה הגעתי די במקרה ,שוטטות מה שנקרא ,אז כן ,באתי - נדלקתי ! צמד המילים 'ליאת מנדלבאום' פעל עלי כמו מטה קסמים ,בצירוף המילים היחודיות שהיו שיכות רק לך , כבר כתבו לך הכל, ונשאר לי רק לחתום.. את ההתמכרות שלי לפורום, ליאת , אני זוקפת לזכותך בלבד ,זו התמכרות שאני מברכת עליה יום יום , ואיני מצטערת לרגע שנפלתי למקום הנפלא והמיוחד הזה. אני די גרועה בלהחמיא , ולא פעם דגדג לי בידיים ,לכתוב לך, ולהתפעל מדברים שכתבת שרגשו אותי במיוחד . אז הנה, זו ההזדמנות שלי, אולי האחרונה, לתת לך את מלוא המחמאות , קודם כל, על כתיבה מהמעלה הראשונה , על נתינה כנה ואמיתית, ללא פשרות, וללא הנחות , יישר כח! .

ליאת, אני בוכה כל היום לסירוגין. הראש מתפוצץ לי. אפילו אמא שלי כבר שמה לב לעיניים הנפוחות. בפגישה האחרונה היא הבטיחה לעטוף אותי כשאזדקק. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קרוב... אני מקווה שאת יודעת שאני מאחלת לך הכי טוב שיכול להיות, ועם זאת היום נורא קשה לי. אני עוד אכתוב. נורית

נוריתי, נכון, אנחנו נפרדות, וזה לא קל. אבל יש לנו די זמן להיאסף, לסכם, ולהיעטף בטוב שמצוי פה בשפע לא יאומן כזה. אני עוד כאן לזמן מה. אם תרצי. שלך ליאת

מאוחר, תלכי לישון. ניפגש מחר.

גם אני עדיין פה עדיין פה מול שמך הכחול ועדיין מסרבת להיפרד או להאמין שעוד מעט שלום.... לילה טוב ליאתוש

גם לך קשה להירדם?

אורחי נפשי בעידן הבדידות/ זלדה. פרחים וחרקים באו אל נפשי עם בשמים וזהב וקו דק מאד לנסותה בחידות, אור המזלות הביא לנפשי את תנועות השמים לנסותה באין סוף- ובדמדומים כאשר הכאב גואה הגיעו פתאום מילים בודדות עם כינור נבל ותוף לנגן בתוך הנפש העצובה לשיר בה על יפי העולם. ליאת תודה שהיית בשבילי בזמני הדימדומים. מקווה שקיבלת מה ששלחתי לך. לילה טוב.

תודה, א', על המילים הטובות שלך, כאן ובמייל. מטבע הדברים, אני נותנת קדימות - כמו תמיד - למה שנכתב ונאמר כאן, ובהמשך אגיע גם לשם. אני קצת מופתעת ונרעשת מכל החמימות העצומה הזו שמופנית כלפי, וקצת נבוכה מול העובדה שבעצם אהיה פה גם בשבוע הבא, כדי להיפרד סופית. העדפתי להודיע קצת מראש, כדי להשאיר לנו מרחב להתרגל לרעיון, ולהיפרד לאט. עוצמת הרגשות הזו מכה פתאום גם בי, וכמו בפרסומת ההיא, הגעתי למקום בו נגמרות המילים... לילה טוב ליאת

אורנה.... עכשיו ליאת....מי מחר?

ערב טוב חברה קבועה, אם תדפדפי בדפי ההיסטוריה של הפורום, תוכלי לגלות שהיו כאן אבות קדמונים, שהניחו את אבן הפינה של הבית הזה שנים לפני. מנהלים באו והלכו, והמקום הזה ממשיך להאיר, כמו פונדק דרכים מזמין, לכל דכפין. אני מאושרת על שלוש השנים הנפלאות בהן הייתה לי הזדמנות להעניק מעצמי למקום הזה, ובעיקר לשאוב ממנו כל כך הרבה טוב. נדמה לי שהגיעה השעה לאפשר לאנשים נוספים לטעום מן החוויה המיוחדת הזו, ללמוד ולהתעשר מכל השפע העצום הטמון כאן, ולהעניק מרעננותם והתלהבותם לבאי הפורום. עם זאת, גם תחושות כעס או נטישה המתעוררות בנסיבות כאלו, הן לגיטימיות ומובנות, ואני משוכנעת שנצליח להתגבר עליהן. שלך ליאת

ליאת, אני עדיין לא קולטת. יצאתי מהמקלחת וחשבתי על כל העולם הוירטאולי והחוויה הזאת של 'קשר וירטואלי' ועל כל הדמעות הלא-וירטואליות שזורמות עכשיו לא רק ממני. חשבתי עליך ועל 'אדמה'. אדמה בשבילי היא הרבה מעבר למילה עצמה.. ובתשובתוייך ובמקום הגדול הזה שהרגשתי כל פעם מחדש כשקראתי אותך בפורום, ראיתי אמא ענקית כזאת, משקה את כולם. כל אחד לפי גודלו, רצונותיו, כל אחד לפי יכולתו. היית קשובה לכולם, עזרת לגדילה האישית שלי. הרגשתי אותך קרובה, נוגעת, איתי , כל כך איתי... היה בי שקט כי ידעתי תמיד שיש לי אותך, שאוכל לפנות אליך... היית ים כשהייתי צריכה והיית גם יבשה. אני חושבת שאישיותך הסתכלה בי ובפורום וצצה מעבר למילים. האופן שבו ענית ובחרת במילים מראה על רגישות, אהבת אדם, אנושיות, כמיהה לעזור והמון המון רוח טובה שיש בה המון חיים ותקווה. אני חושבת שמעל לכול פגשתי באדם נפלא ומקסים ואין לי יותר מילים.. אני רוצה להודות לך על כל אותם הרגעים...שאחזת את ידי, שליוות, שהיית, פשוט היית.. מקווה שאת נושאת פרי ואור מעמלך , ומעל הכל יודעת לשמור על עצמך... ממני 'עץ השדה'. מקדישה לך את השיר של אהוד מנור, אדמה: אדמה אני קשובה לקולך אדמה תמיד ולאן שאלך אדמה השביל בו אסע הוא שבילך אמא אדמה אדמה רגליי מהלכות יחפות אדמה פנייך חמות ועוטפות אדמה עיניים חומות בי צופות אמא אדמה הן באתי ממך מחיקך - אדמה ואת עתידה לשכך - אדמה את כל כאביי את לילותיי, את ימיי עולם ומלואו לך מודה - אדמה ואנו עצי השדה - אדמה ממך ואלייך אם כל חי, אמציני. אדמה - נותנת פריה לכולם אדמה - טובה ותמימה לעולם אדמה - למדי נא את בנך האדם אמא אדמה.

תודה, ניבה. דברייך מחממים את לבי ומרגשים אותי מאד. עוד לא פרידה... ליאת

טוב האוקי מאחר ואני לא יודעת מאיפה להתחיל אני פשוט "אשפוך" את מה שיש לי הלב: ככה:אני כרגע נמצאית במצב בחיים שאני לא יודעת אם לסיים מערכת יחסים עמוקה וארוכה של 3 שנים אני כאילו מרגישה שאני רוצה לנסות דברים אחרים כי משהו בזוגיות הנוכחת שלי לא מרגיש לי טוב כל פעם שאני חושבת על פרידה אני ממש הורגת את עצמי נעשה לי רע וחסר דפיקות לב עד כדי הקאה אני גם כנראה עשיתי טעות שסיפרתי ליותר מידי אנשים אני פשוט בלבלתי כבר את עצמי ומרגישה ערומה מזה שכולם יודעים מה עובר עליי ועל המערכת יחסים שלי פשוט מבולבלת עצובה נורא רוצה לקבל ולהגיע להחלטות איך עושים את זה אולי בנוסף לייעוץ שתתנו לי פה תפניו אותי לאיזשהו מטפל זוגי או פסיכולוג מאזור המרכז אני פשוט חייבת גורם חיצוני כדי לבחון איך אני ממשיכה הלאה.... המון תודה חברים יקרים..

שלום עדי, אני שומעת שאת חצוייה מאד בין תחושה של מיצוי ואי-נחת במערכת היחסים הנוכחית שלך, לבין תחושת הבהלה וחוסר הוודאות המתעוררת בך מול רעיון הפרידה. היכולת שלך לדבר את הדילמה הזו ולעבד אותה במחיצת חברים קרובים דווקא מבורכת בעיני, ואינה צריכה להפריע לך בקבלת ההחלטה, שכן זו נוגעת לך בלבד. יתכן שהפנייה לאנשים רבים משקפת את המשאלה "שמישהו כבר יחליט במקומי". כמו שאת יודעת בוודאי היטב, איש אינו יכול לקבל עבורך החלטות בעניין כה פרטי ואינטימי. את הבדיקה האמיתית עליך לעשות בינך לבינך, אפשר כמובן גם בליווי מקצועי. חשוב לזכור שפרידות הן עניין כאוב, גם כשהן נעשות מתוך החלטה שלמה, אך כאבן זמני ומדוד. מערכת יחסים בעייתית ולא מתגמלת עלולה לעלות במחירים גבוהים בהרבה. מאחלת לך החלטות טובות. חברי הפורום יוכלו לשלוח את המלצותיהם לכתובת המייל שציינת, בתקווה שהיא מעודכנת. בהצלחה ליאת

הם הו יודע אם אפשר לקבל ייעוץ פסיכולוגי דרך קופות חולים? אשמח לעזרה,ידע,אפילו פרט שיכול לעזור לי בברכה

שלום עידן, ייעוץ או טיפול פסיכולוגי בהחלט נכלל בהסדרים עם קופות החולים, כאשר המחיר שהן גובות (לכל קופה תעריף מעט שונה) סביר ונמוך משמעותית מהנהוג בקליניקה הפרטית. פנה למרכז המידע של הקופ"ח שלך, שם תוכל לבקש ולקבל רשימת מטפלים הנמצאים בהסדר עם הקופה. אני מברכת אותך על ההחלטה לפנות לטיפול פסיכולוגי. זהו מסע מרתק ששכרו בצידו. בהצלחה ליאת

אוי ליאת כל כך תחסרי לי... עצוב ניבה

עצוב גם לי, ניבה. קשה להיפרד. בינתיים אני עוד כאן לזמן מה :-) ליאת

מנסה לנצל את המקום כאן ....שאת עדיין פה .. ולעלות כאן מולך "וידוי" במילים .. של תקופה מרגשת ..ומעצימה בשנה וחצי אחרונות שלי - כאן - במחיצתך. אני רוצה להגיד לך קודם כל ש.. ((((ימי חמישי ושישי ))))))) כאן בפורום , היו עבורי בעיקר מפגש טיפולי מרחוק .. כן .. איתך, מפגש ..שהרגיש ממש אמיתי, אנושי ומלמד בכל רמה שהיא למרות הקושי העצום שלי ע"ג הכתיבה , למרות הדמעות שזלגו מעייני כאן בשקט ..ללא הרף, .. למרות.. היאוש .. למרות החנק .. למרות הכל .. היית בשבילי בנוסף לאנשי הטיפול האחרים כאן שמלווים אותי בהמון אהבה .. היית עבורי דמות טיפולית אמיתית ממש כמו הפסיכולוג...ש"יצאה מהמחשב " .. (היית ההשלמה של האמא שהייתה חסרה לי ככ הרבה שנים בחיים).. בין הדמויות הגבריות שכאן. ליאת יקרה שלי , את אפשרת לי לראות במבט מרחוק, במבט אל עבר המסך, .. במבט אלייך.. את השתקפות הכאב שלי , את הצלחת להגיע אליי במילותייך ואפשרת לי לי לקבל ממך הרבה כח ע"מ להתגבר מטיפול לטיפול .. מנפילה לנפילה ולצמוח מחדש. אני רוצה להגיד לך שאני מתפעלת כאן לקרוא אותך כל פעם מחדש .. יש בך ממש "לב שחושב" בצורה מדהימה , בצורה מקורית ויעילה .. ולי הוא עזר להתעלות בהמון מקומות חשוכים שהייתי ואיפשר לי להתאזן ממחשבות נוראיות ושליליות שקפצו .. יש לך "יכולת יוצאת דופן" ..להגיע אל האחר .. כן.. גם דרך מסך מחשב :-) .. יש בך שילוב של חכמה - ורגישות (((((((עצומה))))))))) בהבנה שלך את האחר .. יש בך יכולת מדהימה להאיר את עיניי הזולת ולגעת בליבו . ואני ..ליאת .. אני זו שהצליחה להרויח המון המון מזה , הגעתי לפורום הזה .. ממש במקרה .. הייתי אחרי טיפול קשה .. זו הייתה רק ההתחלה שלי בטיפול שדברים התחילו להפתח אחרי ככ הרבה שנים של הדחקה ואימה מהתקרבות לכאב ..נראה לי משהו כמו 3 חודשים ראשונים . .. עברתי כאן .. לשאול שאלה .. ומאז לא עזבתי .. אותך ואת דרור המקסים .. את אורנה שהייתה ואת דוד המקסים שממלא את מקומה. אבל , את הצלחת להכנס לי ללב באופן מיוחד .. הצלחת לבנות עבורי כאן מקום בטוח , נתת לי להרגיש מהי מסגרת בטוחה .במקביל לטיפול הפסיכולוגי ..שאני עוברת. מסגרת כזו .. שמעולם לא היה לי , את חיזקת לי את המסגרת .. שהייתה רעועה .. מחוצ לטיפול ונטעת בי אומץ והמון "צידה לדרך" ..הארוכה הצלחתי להרגיש כאן בפורום הביתי הזה .. מקום מקבל ואוהב .. מקום מחזק . הצלחת לגרום לי ללמוד לסמוך יותר על אחרים , ואני ..הצלחתי להעביר כאן המון כעסים וכאב .. מבלי להרגיש שיש פה שיפוטיות, הצלחת לזרוק לי גלגל הצלה .. שבזכותו אני עדיין כאן היום ... ואני תפסתי אות ב2 ידיי.. מילאת את המסגרת החסרה מחוצ לטיפול האמיתי שלי .. ואפשרת לי להיות מוחזקת ורגועה בין לבין.. . את אחד האנשים המדהימים שהכרתי .. (בעצם מבלי להכיר אישית פנים מול פנים)..אבל להרגיש כאילו מכירים שניםםםם.. אני נזכרת בימים הקשים שלי כאן .. שכל מה שיוצא ממני זה חולשה ועוד חולשה ועוד חולשה ..ויאוש .. משהו שיכולתי להעלות על הכתב בעיקר כאן , הרבה בימי חמישי ושישי .. משהו שהצלחתי להראות לך .. את הכאב הנוראי , הריקנות החנק והרוע.. שבתוכי .. ואת.. תמיד נשארת כאן .. חזקה .. איתנה .. במילים מחבקות..במילים חכמות .. ועצות נכונות , עם רצון תמיד להקשיב ולעזור לי!!!! ולכולם .. בסבלנות רבה נתת לי כח להביא את עצמי לטיפול , לא להתייאש .. ולדבר על מה שעובר עליי . המילים שלך היו מחייכות , מאירות את האפלה , אי אפשר היה שלא לנגב את הדמעות אחרי .. ולהמשיך הלאה לעוד יום חדש .. את ..אדם פשוט לגמרי .. ((((((((והדברים הכי פשוטים הם אלה שעושים את החיים לכאלה מדהימים))))))))))))), תאמת ..ליאת , אני ככ שונאת פרידות. שונאת להגיד שלום ולדעת שהנה .. הדרכים כבר נפרדות. שונאת להגיד "זהו .. נפרדים ..", שונאת לשלוח חיבוק.. ולדעת שהוא גם האחרון. שונאת.. אני באמת שונאת פרידות. אחרי שקראתי אותך היום .. הרגשתי.. איך האוויר נתקע בתוכי, איך הדמעות חונקות אותי, איך כל התקופה הזו כאן איתך נעצרה לי פתאום .. כאילו וקפאה ..איך הזמן פתאום עומד לו מלכת.. וזה כאב.. גם עכשיו זה כואב .. אני באמת שונאת פרידות. בעיקר מאנשים שהפכו לחשובים עבורי .. את יודעת , אין הרבה דמויות כאלה .. בחיי מעט מאוד ..עברו בחיי והשאירו חותם ענק .. אבל את .. את אחת מהן!!!!! בתקופות האחרונות אני חווה הרבה פרידות .. וככ קשה לי לעבור דרכן.. לפעמיים נדמה לי שאחרי פרידה .. אני אשבר .. אתרסק .. לא יצליח לעבד את זה עם עצמי .. אבל בסוף אני קמה .. הרגשתי את זה כמה פעמים, בזמן האחרון. ות'אמת .. זה כואב נורא. לפעמים נדמה לי שאחרי פרידה מאנשים שהצליחו להתקרב אליי .. הזמן שלי יעמוד לו לעד .. זה כאילו והעולם שלי ..כבר לעולם לא ינוע יותר. אבל את יודעת , באיזשהו שלב .. מסך הערפל הזה מתרחק ..ממני ואני מצליחה להסתכל פנימה ולראות .. שהכל חוזר לקדמותו... זה טבעם של החיים לא ?...אז מי אמר שהחיים פשוטים?.. בשנתיים האחרונות .. אני מרגישה שהלב שלי .. ממש מורכב ..מחתיכות קטנטנות של אנשים שעברו בחיי כאלה שהצליחו לגעת בליבי .. והמשיכו הלאה ... ויש מעט מאוד שנשארו ..וחדרו לתוכי .. ושרדו אותי :-) .. כמו הפסיכולוג .. זה כמו פאזל ..כזה שאני מצליחה להרכיב ביסודיות ..לאט לאט , אבל הפעם .. אני ממש בוחרת אותם ..את החתיכות הנכונות ושמה במקום המתאים .. אין כבר חלקים שלא מתאימים שנמצאים אצלי .. לא .. פשוט אין . לפעמים זה מרגיש לי ככ עצוב שהאנשים שעברו בתוכי .. המשיכו הלאה. אבל יחד עם זה .. זה משמח שהם הצליחו לעבור בחיי ולחדור אל ליבי . נשמע מוזר נכון?.. זכיתי להכיר הרבה אנשים טובים ומיוחדים, בדרך הקשה הזו שאני עוברת... וזה ממש מדהים .. כי האמון שלי ככ נסדק .. ועדיין , הצלחתי איכשהו לבנות מעלייו מצע חדש לאמון. לפעמים אני מנסה לשכוח את אותם אנשים ..כדי לא לחוש שוב בכאב.. לפעמים קשה לי לזכור אותם... כי עברתי ככ הרבה .. לפעמים אני לא רוצה לזכור אותם... כי אני רוצה שהתקופה הזו כבר תעלם ..מחיי אבל זכיתי. ליאת יקרה שלי!!!! זכיתי להכיר אדם נפלא כמוך, בדרך הקשה שאני עוברת . זכיתי לאפשר לך להכנס לי ללב .. לתת לך מקום גדול בליבי ..בכל התקופה של השנה וחצי האחרונות .. זכיתי לצמוח ולגדול הרבה דרכך... בעצמי , בטיפול שלי .. למדתי ממך הרבה .. מהמילים שלך ..מהתובנות .. מהראיה שלך מעבר.. לקחתי ממך המון .. גם מבלי שתדעי. ועכשיו, זה איכשהו מצליח להעלות לי חיוך קטנטן ואמיתי על הפנים , זה עדיין צובט לי בלב, .. אבל עדיין... אני מרגישה כמה ש ..זכיתי. תודה על שהבאת לכאן .. לפורום.. אישיות מדהימה .. כזו שהמצליחה להשאיר טביעות ענקיות .. בלב .. תודה שהיית כזו פשוטה ואמיתית בלי פוזות שהצלחת לגרום לי לנקות ככ הרבה רע מתוכי והכל בהמון מסירות ואהבה ענקית. מי ייתן ותמיד יהיה בך הכח לתת ולהעניק מעצמך לאחר . אוהבת אותך ליאת יקרה .. הלוואי ותזכרי את זה .., .נותנת לדמעות לרדת .. ממקום של אולי הבנה ? השלמה .. אבל, זה בטח עוד ייקח זמן ..לעיכול .. עדיין קשה לי להפרד ממך. אני רוצה שתדעי שאני .. מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר שלך תמיד , עם המון חיבוקים אוהבים .. מבט קורץ..וחיוך שמחמם את הלב.. שרית.

תודה שרית, יודעת איזו כברת דרך עשינו כאן יחד, וזוכרת כמה זה אינו מובן מאליו. הדברים שלך נוגעים ומרגשים, וילוו אותי - יחד עם מילותיהם של האחרים - עוד זמן רב. שלך ליאת

ליאת ליאת אל תלכי בבקשה אל תלכי לא יודעת איך להסביר לך לא יודעת איך להעביר את שמרגיש בבפנוכו עמוק בפנים הכאב גדול כל כך אז נכון שאני כאן רק כמה חודשים (יותר מחצי שנה זה כבר המון חודשים, נכון?) אבל ליאת, זה הספיק הספיק לבפנוכו להרגיש אותך הספיק לו כדי לאפשר לעצמו לכתוב לך, לספר לך, לשתף אותך, לשאול אותך, לחכות לך - לראות ולשמוע אותך.. גם אם בשתיקות שלי לפעמים.. מספיק היה לדעת, לראות, לקרוא... את המילים שלך.. אפילו לאחרים... הספיק לו כדי לדעת שאת פה כל חמשישי כדי להרגיע משהו בתוכו. ליאת אל תלכי בבקשה :-( שיר

ערב טוב שיר, הקול הזה שמבקש להישאר קיים גם בי, וקיים בעצם בכל מי שמתלבט בין שתי אפשרויות טובות. אני מקשיבה לו, מכירה בקיומו, אך יודעת שקיימים גם קולות נוספים, שקוראים "הכל בסדר"; "תמיד קשה להיפרד"; "פרידה היא לעולם התחלה של משהו חדש". עם ובלי קשר לפרידה הנוכחית, אוכל להבטיחך כי דברים טובים הנקרים בדרכינו, נשארים במובנים מסוימים איתנו, גם אם נוכחותם בחיינו הייתה קצרה ובת-חלוף. הכאב שלך עובר ומגיע עד אלי, והכנות שלך מרגשת ויקרה ללבי. ליאת

ליאת יקרה ואהובה, אני פה רק בגללך,רק את מבינה לליבי לפעמים בלי שאצטרך לפרט יותר מידי. מרגישה ממש עצוב בלב,את יודעת שהפסיכולוגית שלי טסה היום לשלושה שבועות והתנחמתי בידיעה שאת כאן אמנם לא כל השבוע ,אבל גם יומיים בשבוע זה מספיק, אני כ"כ אוהבת לקרוא את תשובותייך שיודעות לגעת בדיוק במקום הנכון. אני יודעת שאני כבר לא אכנס לכאן אחרי שתלכי,זה לא אותו דבר בלעדייך. שולחת לך חיבוק גדול חזק ואוהב ומאחלת לך בהצלחה,שלך איריס. נ.ב זה השיר שעלה לי בראש שקראתי את מה שכתבת אולי לא הכל מתחבר ,אבל העצב דומה תגידי לו ביצוע: אוהד חיטמן מילים ולחן: אוהד חיטמן תגידי לו שזה נגמר, תגידי לו שאת עוזבת. תאמרי לו שהלב אמר, שכבר הגיעה השלכת. למרות שהוא אוהב אותך, תגידי לו שלא יבטח, את לא עוזבת בגללו, זה בגללך, תגידי לו. תגידי לו שבלילות יותר מדי את לא נרדמת, ואז, במקום המציאות תגידי לו שאת חולמת. למרות שטוב שהוא נמצא, תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא, זה בגללך, תגידי לו. ואת שוב רואה שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלך, את אולי טועה, ואולי הוא לא יסלח, תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך. תגידי לו שזה לא זה, תגידי שאת משקרת. אם הוא ייקח את זה קשה, תגידי שאת מצטערת. למרות שאת עצמך עושה, תגידי שאת מנסה, ואפשר לומר למזלו, זה בגללך, תגידי לו. ואת שוב רואה... למרות שאת עצמך עושה, תגידי שאת מנסה, ואפשר לומר למזלו, זה בגללך, תגידי לו.

שלום איריס, תודה על דברייך. כמו שלילך ציינה קודם, גם מעט זמן הוא זמן. היום ומחר אני עוד כאן, וגם בשבוע הבא. בטוחה שחופשתה של הפסיכולוגית שלך תעבור עליה ועליך בשלום, ושהקטיעה ברצף הפגישות לא תחווה קשה מדי. אין לי ספק שהפורום הזה ימשיך להיות כתובת נפלאה לך ולכל האחרים, שהרי הוא נשאר בידיים הכי נאמנות וטובות שרק אפשר לבקש. שלך ליאת

התכוננתי נפשית להודעה שלך, ולמרות זאת החסרת מליבי כמה פעימות. וכמו נורית,התיישבתי מול מסך בעיניים דומעות מאוד.הרגשתי כמו בשיר-אך למה ליאתי למה? בוכות הדמעות מעצמן. לא נראה לי שאת יכולה להבין אפילו, עד כמה השם שלך שריצד על המסך-ובשעות הזויות, נתן לי עוד קצת אויר בלילות המאיימים והבלתי נסבלים של סופי השבוע. ומרגע ששמך נעלם כמו לקחת לי את טיפת האויר האחרונה איתך. יודעת עד כמה יחסר לי, איך אחפש את שמך, ואת מילותייך. אבל... יודעת שזה ישמע רע אגואיסטי מאוד לא מתחשב ועוד(אגב כל התשובות נכונות). נמאס לי להתחלק בך-עם כול העולם ואישתו!!! רוצה אותך שלי ובישבילי(רעה כבר אמרתי?!). הרגשתי קליפטומנית של מילים, את רובם נתת לאחרים(קמצנית למטופלים). אז למרות הפרפרים בבטן והעצב המאוד גדול,כמעט באותה נשימה אשמח לא לקרוא אותך כאן ולהתפוצץ מקנאה!!! כרגע מלבד מיליון המטופלים(תודי שאת מתה על הגזמות)שיש לך מרגישה כבת יחידה. כמו שנאמר"עין לא רואה לב לא כואב" שזה רק בערך נכון. אגב- מאיימת מקיימת. ברגע זה מימשת בחלקו את האיום לעזוב אותי(החלק הטוב שבו)עכשיו יפה שלי, אפשר להכניס את חליפת האיומים לארון?! נישמתי,מכאן זה באמת עד שהמוות יפריד בניינו(כן כן עם אותה הבטחה ידועה). אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד כפול מיליון. יש-עכשיו את שלי!!! ד.(כמעט וחתמתי בשמי)

עוד לא הלכת, וכבר הלילות נראים ארוכים מאוד! עוד מוקדם ללכת לישון,חכי רק עוד קצת. מפחיד פה לבד.

היי ליאת, אמנם אני קצת בשוק לקרוא שאת עוזבת את הפורום לא יודעת איך שהוא את פשוט חלק בלתי נפרד ממנו אז קודם כל תודה על כל העזרה, העידוד המילים החמות הצלחה בכל. שנית מאחר ואני כרגע מרגישה בצומת דרכים גם התפטרות מהעבודה, חיפוש עבודה חדשה, וגם סיום תואר אשמח אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג קליני מאזור ראשון לציון. אני מצרפת מייל [email protected]

ערב טוב, תודה על דברייך החמים. מקווה שחברי הפורום מאזור ראשון לציון יוכלו לסייע במציאת פסיכולוג, דרך המייל שפרסמת. מחר אבדוק גם אני עם פסיכולוגית שאני מכירה, ואשתדל לחזור עם תשובה. בברכה ליאת

עוד פרידה.... כואב... המומה... זה מצחיק לראות עד כמה אהבה מהעולם הוירטואלי היא לפעמים האהבה הכי גדולה שאתה מכיר..ליאת, אני צופה בך מהצד כבר כמה חודשים טובים, לפעמים לפעמים משתפת.. בעיקר אוהבת.. בתשובותיך העדינות הנכונות האמיצות והחכמות היית השראה לנפשי.. רגעיך בפורום ישארו חרוטים על ליבי, גם רגעי העיפות בשישי בלילה (גמני עוף לילה :-)), גם רגעי האמפטיה... את מבינה?? את אור בחיי כל כך הרבה אנשים... את אור!! אברכך בכל האושר הפנימי האמיתי שקיים עלי אדמות, אושר שהוא כמו הצבעים בעולמנו, שנראים באמצעות קרני האור... אברכך בהצלחה, בעשיה מבורכת, באהבה, וכל הטוב שאת רוצה וצריכה ושואפת ומקווה... נכון שבכל טיפול טוב/קשר אמיתי וטוב אפשר להיות 'אחד עם השיני' בלי להיות אחד ליד השני? אז גם אם את לא בפורום עצמו, את תשארי בלב.. עוצמה הוא לא דבר שאפשר לשכוח, גם לא להעלים... בהערכה וגעגוע ראשוני, נילי.

שלום לכל משתתפי הפורום, בתום שלוש שנים בהן חלקנו מרחב משותף של מחשבה, חוויה, שאלות ותהיות משותפות, רגעי אושר ורגעי כאב וייאוש - הגיע הזמן להיפרד. זהו רגע כלל לא קל עבורי, שהגיע לאחר מחשבה ממושכת, לבטים וספקות, אך הוא נעשה מתוך שלמות. בחישוב גס (ואתם יודעים כמה קשה לי עם חשבון...), בילינו כאן יחד למעלה מאלף וחמש מאות שעות, בהן קיבלתי מכם עולם ומלואו. את מקומי בפורום תמלא פסיכולוגית קלינית מצויינת, אותה נציג בהמשך. אני אהיה כאן במשמרת הנוכחית וגם בשבוע הבא, כדי לאפשר לנו את הפרידה, ולמנהלת החדשה את ההזדמנות להתוודע אל אורחותיו של המקום הקסום הזה. סוף שבוע נעים וצונן לכולנו, וכמובן שעוד נדבר... ליאת

עשית לי התקף לב, המשך יבוא!!!

ליאתתתתתת... למה ?.....!!!!!!!! לא מוצאת מילים מעבר לזה לומר לך ..לפחות כרגע. . תסלחי לי .. אנסה לכתוב מאוחר יותר. אבל!!! אני באמת ..בשוק ! אמנם את כאן "רק" דמות טיפולית ..מרחוק אבל מבחינתי את (((((שותפה מלאה)))))))) בתהליך שאני עוברת ..כל השנה האחרונה .. וואו .. ליאת... דמעות זולגות מעיניי.. לא מסוגלת להרחיב כרגע. שרית

לליאת המדהימה שליוותה אותנו תקופה לא מבוטלת- נכון שזו עדיין לא פרידה אבל בינתיים רוצה לומר אוהבים אותך את מרגשת בתשובותייך את נעימה את מצליחה לגעת שתהיה לך דרך צלחה בכל אשר תפני אני.. מזמן לא משתמשת בכינוי הזה (קצת נכנסתי לצרות..והתביישתי להראות את פרצופי איתו אח"כ) אבל נמצאת וקוראת פה מידי פעם אבל זוכרת שעזרת לי בתחילת הדרך שלי פה ועל כך אני מודה לך לא יודעת אם את בכלל זוכרת אותי.. ואני רוצה להתגלות בכנות הפעם- שלך בת בלי שם

ליאת שלי יקרה, סיפרת לי אתמול, אז נכנסתי, לראות במו עיניי... מי כמוני יודעת איך את מרגישה עכשיו - את עומדת בפני פרידה של ממש. המילים החמות שקיבלתי כאן עדיין שמורות עימי, ולכן אני מצרפת את שלי לנחשול המילים שישטוף את הפורום עוד מעט... מילים של אהבה והערכה לקול האישי שהשמעת כאן, ושאת משמיעה בעולמי המקצועי והאישי באופן רחב יותר. את יודעת שאני חושבת שזה קול אמיץ ויחודי, קול נועז ושובב, קול נבון וחם. נשיקות וחיבוקים, אורנה

סליחה חברה קצת סדר אני ממש מבובלבלת ליאת עוזבת ואורנה חוזרת או שאונרה עזבה וליאת גם דרור בדרך? מה קורה פה אני בהלם!! חברה כולכם נוסעים לחו"ל ביחד או מה ? אורנה מותק את פה? בילבי ילדת הברזל

אורנה, חברה יקרה כמה נעים לראות אותך כאן, פתאום, כ?חו?לה כחלום. תודה על המילים הרכות שלך. איכשהו, הלכתי לכאן אחרייך, ומצאתי אוצר. הזדמנות נוספת להגיד תודה. עוד נדבר. נשיקות ליאת

אורנה'לה איזה כיף שאת פה ואיזה עצוב שליאת עוזבת:-((((((((((

את זוכרת שעזבת באחד באפריל זו הייתה בדיחה גרועה שלא מצחיקה עד היום...אמרת שתבואי לבקר ולא באת אף פעם:-(

ליאת יקרה.. אחרי הלם ראשוני מצאתי את עצמי מחייכת... לא ציפיתי שאחייך.. אולי זו התרגשות-אורנה שמציפה וממסכת את תחושות הבלבול.. (איזה כיף.. כולם בבית :-) ואולי זו רגיעה שבהכרה שבאופן אישי קיבלתי ממך המון. השתדלתי לספר לך עד כמה לאורך הדרך (גם במחיר שאצא קצת מוזרה לפעמים), אז נדמה לי שאת יודעת :-). נתת מעצמך המון, ואולי גם בי יש איזו שלמות על ההכרה הזו שזכיתי להיות מובטת על ידך (אם להשתמש במילים של נועם/גרוסמן), שזכיתי לנגיעה משמעותית כל כך. אולי אני פשוט עוד לא מעכלת לגמרי שלא תהיי כאן.. זו עדיין לא הודעת פרידה ותודה, עוד יש לנו קצת זמן לזה (למדתי להעריך את הזמן גם כשלא נשאר הרבה ממנו), אבל אני בכל זאת מרגישה צורך לדבר קצת.. לספר לך שמבחינתי הפורום זו את. הגעתי לפורום במקרה, לא הייתי טיפוס של פורומים, ונשארתי כי נכבשתי בקסמי המילים שלך. באותנטיות שלהן, בחיים ששופעים מהן. את הפורום בשבילי. המקום הזה, באופן קסום ותמוה, הוא ממש סוג של נס. בית לכל כך הרבה אנשים. איך מקום וירטואלי יכול להיות בית חמים? בית שתמיד נעים לחזור אליו.. החמימות שבך, והקבלה, וההזמנה להישאר, והאמונה הבלתי מתפשרת ביכולת להתקדם, לחיות (במובן הכי מלא שאפשר), לשנות ולהשתנות, לגעת באחר.. אולי זה לא מפתיע שהצלחת לעשות בית ממקום שלא קיים באמת.. את כל כך עשירה.. את כל כך הרבה דברים.. כנה וישירה ודעתנית בחן וחמה ואכפתית ועזת-צבע ושובבה, בהחלט אורנה :-), ונחרצת ורכה ורגישה וענווה.. את מעוררת בי השראה. למרות שנדמה לי שאת גדולה ממני בכמה וכמה שנים, משהו בך גדל כל הזמן..מתפתח ולומד ומשתנה, ולוקח סיכונים ומנסה ומעיז ורוצה.. זה מדהים להתבונן בך מהצד. אולי בגלל הדוגמאות העייפות שיש לי בבית, גדלתי להאמין שההתבגרות כרוכה באיזו התעייפות וויתור והרמת ידיים ושקיעה בהרגלים ושקיעה ב"צריך" עד כדי לשכוח מה"רוצה".. ואת... את כל כך שונה מכל זה. כל כך מרעננת ומעוררת השראה.. מלמדת שאפשר גם אחרת. שאפשר גם וגם- אפשר למצוא איזה איזון נכון בין התבגרות לצעירות. שאפשר ללמוד להכיר את העולם וללטש את עצמנו בלי לאבד את הברק בעיניים ואת החיוך הקונדס. שלא כל המבוגרים זקנים ורפי-ידיים :-) אני מניחה שלא תמיד זה קל להיות צעיר כל כך באופי, אבל בעיניי זה מדהים. בעיני את מדהימה. :-) ליווית אותי תקופה כל כך ארוכה.. אני זוכרת ימים כל כך חשוכים ובודדים שאת היית בהם האדם היחיד- היחיד באמת- שיכולתי לספר לו שקשה לי. גם בשעות לגמרי לא שגרתיות.. אני לא בטוחה אם את מצליחה לראות כמה את מיוחדת.. לפעמים כשמדובר בך אתה לא תמיד רואה.. אני יכולה רק לקוות שהאנשים שסביבך מתפעלים ממך כמו האנשים שכאן. מגיעה לך הרבה יותר מסתם תודה ואני לא יודעת איך להביע את זה אחרת.. את מעוררת השראה! המילים שלך מסתובבות איתי די הרבה.. וזה אולי כאילו *את* מסתובבת איתי.. זה די הרבה :-) לא זקוקה להרבה מזכרות ממך, כך אני מרגישה, פשוט כי באופנים מסויימים את כבר בי.. תוך כדי הכתיבה אני מגלה שאולי מכאן תחושת הרוגע היחסי שבפרידה ממך. משהו ממך קיים בי, נוכח מאוד. אני מחייכת.. נורא משמח אותי לחשוב על זה כך.. זכיתי :-) זאת לא הודעת פרידה ממני, זה רק כי רציתי לעמוד על ידך על הגבעה המשקיפה לעמק, ולחייך לעצמי ברוח הקלה, על שעל ידך אני עומדת. זכיתי :-) נדבר.., לילך

אני יושבת ובוכה מול המסך. חיכיתי לך כל כך השבוע. רציתי לספר לך משהו משמח. אשוב מאוחר יותר. נורית

ליאת! אני תמיד תוהה למי קשה יותר. לזה שנפרד והולך, או לזה שנפרד ונשאר. אני חושבת שאף אחד מבאי "הפורום הקסום הזה" (מילים שלך, אלא מה?) לא יוכל לומר כאן שהוא נפרד ממך "מתוך שלמות". ואולי זה אומר, שבאמת קל יותר למי שנפרד וממשיך הלאה. יחד עם זאת, למרות הכאב הצורב בלב ובגרון, והדמעה שבזווית העין, אני מצליחה לחוש את כל הטוב שהשפעת עלי בשלוש השנים שלך פה. מדברים פה, וודאי עוד ידברו הרבה על המילים שלך. אני לא יודעת עד כמה את מודעת לכוחן של המילים שלך, ולהשפעה שלהם. *אני* מוצאת עצמי מצטטת אותך כל כך הרבה. למי שמכיר את הנוכחות שלך בחיי, אני מרשה לעצמי לומר: " על זה "ליאת הייתה אומרת...." אצל האחרים את מכונה: "מישהי חכמה שאני מאוד אוהבת......" לפעמים, אני אומרת דברים שלך לעצמי.... את נמצאת שם איתי ברגעים קשים, במיוחד אלה של הגעגוע וכאשר אני לא יכולה לו, לעצב הגדול. את נמצאת שם איתי ברגעי השפע, כשאני יורדת עם הכלבה לטיול, נושמת את אוויר הבוקר וחושבת על יופיו והדרו של העולם הזה. את איתי בכל פעם שיונק הדבש מגיע לגינה שלי, זוכרת איך אמרת שזה סימן.... את איתי בחגים. במיוחד בראש השנה, בפסח ובשבועות.... את איתי בכל פעם שאני מארחת את המשפחה המורחבת שלי. כשהלב שלי מתרחב. ואת איתי כשאני עם אחותי, נשמתי.. בלעדיך לא היה נוצר הקשר הזה (כי מן הסתם, גם היא וגם אני נכנסנו לפה בימים "ש?ל?ך"). יהיה לי קשה להיות פה בלעדיך. לא יודעת אם אבחר להישאר אחרי שתעזבי. אבל ברוח דברים שכתבת לי פעם, אני יודעת שאחרי שמעבדים נכון את פצעי הפרידה, נשארת "צלקת שנעים ללטף".... ה מ ו ן פרידות אני חווה בשנה האחרונה. גם של כאלה שהולכים לבלי שוב, ולוקח לי זמן להבין כמה מהם נשאר בתוכי. רוצה להגיד לך תודה גדולה. על כל מה שנתת פה. על כל מה שנתת לי. רוצה לאחל לך המשך עשייה למען. יודעת שאי אפשר להחליף את הייעוד הזה... ושיהיה לך טוב. תמיד. מגיע לך. אוהבת אותך הדר

הכי פשוט - כואב נורא בבפנוכו :-(

הגם שהתכוננתי, ביני לביני, לפרידה הזו, לא שיערתי באיזו עוצמה יפגשו אותי המילים שלכם, ויטלטלו את לבי שוב ושוב ושוב. כל אחד מבאי הפורום הזה יקר ללבי כאילו היה "בן יחיד", ועם זאת, עוצמתו של המקום הייחודי הזה נעוצה - לא פחות - במשפחתיותו. ולמשפחה המיוחדת שלנו, יש שורשים עמוקים, השואבים מדורות קודמים, ומאפשרים צמיחה והתחדשות, המשכיות ורציפות. אני מודה לכל אחד מכם על ההזדמנות לפגוש - ולו לזמן מה - ביופי, בתבונה ובאור הניבטים מלבו ומעיניו של האחר. רוצה להאמין שכל הטוב והנדיב המופנה בימים אלה כלפי, יישאר כאן תמיד, וימשיך להאיר את ימיו ולילותיו של הפורום. עוד לא לגמרי פרידה ליאת

ליאת יקרה (*כמה* יקרה), החברות שלי כאן, כבר אמרו כמעט הכל. גנבו לי את כל המילים. כמעט שלא נותר לי מה להוסיף. מתחשק לי לחתום את שמי בסוף כל אחת מההודעות שלהן. להודעה של לילך, שסיפרה לך כמה את מיוחדת (כמוה, גם אני מקווה שאת יודעת את זה בעצמך), רוצה להצטרף למילים של הדר, ולספר לך כמה למדתי ממך, כמה לקחתי ממך, כמה את מלווה אותי בכל כך הרבה רגעים: שמחות, עצבויות, יאושים, חגים, ימי חול (ועכשיו גם בחופשות). ורוצה להצטרף גם לדמעות התמימות של נורית. שפע. זאת המילה העיקרית, שעולה לי בראש כשאני חושבת עלייך. חושבת על השפע שהענקת פה, על שפע המילים, הדימויים, ההסברים, הנחמות, הנתינה. חושבת על שפע הגוונים שלך. על היצירתיות האינסופית. שפע... תם עידן בפורום פסיכולוגיה קלינית. ממש ככה. גם אם יהיו פה עוד אלפי רגעים קסומים (ואין לי ספק שיהיו). זה לא יהיה אותו הדבר בלעדייך. באמת שזכינו. שזכיתי. אוהבת אותך יעלה

ליאת :-) אני מתחברת אלייך לכאן למטה... את וודאי שואלת את עצמך איך לענות לכל כך הרבה הודעות עצובות ואוהבות ומוקירות תודה ומתגעגעות :-) אז לא אפתח הודעה חדשה...מנסה לחסוך לך (למרות שזה חסר סיכוי).. :-)) אני מחייכת ומחייכת... רק כותבת כדי לקרוא בקול גדול "תראי איזה יופי!!" :-)) תראי איזה יופי D-: תראי כמה עיניים, גלויות וסמויות, נכנסו לכאן בשנים האחרונות רק כדי "לראות מה שלומך" ולינוק עוד קצת מהמילים המיוחדות שלך. כל כך מרגש... איזה יופי!! :-) כמו מבול של מתנות :-) בהתחלה שמחים ומתרגשים על המתנות החדשות, מבויישים קצת מודים לראשונים. כשהמתנות ממשיכות לזרום בקצב הולך וגובר, מגיעה המבוכה בליווי משפטים פולנים נוסח "באמת לא הייתם צריכים, זה יותר מדיי.." :-) אבל כשהמתנות ממשיכות לזרום מהמזוודה, עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, מכל מיני תקופות ואנשים, אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק גדול! איזה כיף! D-: תראי איזה יופי, ליאת! :-)) כמה מילים חמות בעמוד אחד.. לצד צער הפרידה המתקרבת והגעגוע שמתגנב... תענוג לקרוא :-) תראי בכמה אנשים נגעת.. מדהים... מבלבל להיות שמח... קצת לא מתאים לרוח הפרידה.. אני פשוט שמחה על כל החמימות השופעת הזו.. שמחה בשבילך :-) (אז סליחה אם קריאות ההתרגשות צורמות למישהו...) :-) לילך

כמה אהבה אפשר לקבל בלי לגעת באמת פיזית באחר כמה געגוע קיים לאדם שלא ניתן להתרפס על זכרון פניו כמה קרבה יש במרחק האין סופי של החלל כמה תקווה יש במקלדת הקרה כמה חיבוקים נשלחו לשני הכיוונים וכולם התקבלו לנחמה כמה עוטף הלילה כשאת ליאת נמצאת שם מתערסלת מול הלבנה כמה מחזיקות ידייך כשאת מודיעה "עד כאן לפני שאהפוך לעיסה" כמה הבוקר והערב מתחבקים במפגש של קווי דמותך הצבעוניים כמה טוב היה לדעת שאת פה גם אם לרגע, מחייכת את חיוכך המבין כמה עצוב שאת נפרדת ואומרת פה שלום כמה טוב לדעת שלעולם תהיי חלק מכל אדם שנתת ולקחת בו מקום ליאת, תודה על הטוב שיש בך מבלי להתאמץ

היה נחמד לשמוע מילים חמות, למרות שהן מבוטאות דרך המחשב- אבל הצלחנו להרגיש אותן היטב. תודה ליאת וכל טוב :-)

ליאת, ליאת, ליאת, ככל שלא אהיה מוכנה, וכאילו אני מוכנה תמיד, וכאילו הכל מובן מאליו תמיד, ולא כך היא, ולא כך, הפתעה זו הפתעה זו הפתעה והיא תופסת אותך מעבר לפינה. לא יודעת מה אני מרגישה... אולי בעיקר פחד אולי בעיקר החמצה... בוודאי הרבה מעבר... הלוואי שחוויית ההיכרות עימנו, כולם ביחד וכל אחד לחוד העשירה את עולמך. לחיי ההתחדשות והעצב והגעגוע, ו... המציאות :-) אולי תבואנה עוד מילים... ... מלבי הקט, (הניחו, לפחות, שרשום כאן שמי האמיתי) * אני חייבת להודות גם לאיש השיחות שלי, שאלמלא הטיפול הטוב והמלמד שלי, לא יכולתי להעריך כך את המילים שנרשמות כאן בפורום. את כל העומק הזה. הן היו לי כאלה גם ובעיקר בזכותו :-)

קיבלתי מכתב פיטורין אתמול-במקום שאני די נהנית לעבוד שם(נשאר לי חודש לעבוד) כמובן שהייתי קצת בעצביםאבל בלילה כאבה לי מאוד הבטן(אני בהריון שליש שני) נכנסתי להיסטריה ואני דואגת שמשהו עם התינוק(אני אחרי הפלה ושום דבר לא משמח אותי יותר בחיים מאשר התינוק) מקווה שהכל בסדר

שלום לאלמונית, פיטורין ממקום עבודה טוב יכולים לעורר תגובות רגשיות קשות, ובצדק. מאחר ואת ממילא מתכוננת לאמהות בקרוב (יופי ! באמת מגיע לך אחרי כל מה שעברת), תוכלי להתייחס לזה כאל בונוס שקיבלת: זמן להכין את עצמך ואת הבית לקראת בואו של התינוק. השתדלי לא להעמיס על עצמך מתחים מיותרים ודאגות, וליהנות ככל האפשר מתקופת אמצע ההריון, שידועה בהיותה הקלה והנעימה ביותר. סוף שבוע רגוע ליאת