פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מנסה לברר משהו ללא הצלחה. אני בקופ"ח מכבי וניצלתי 30 פגישות של הטיפול הפסיכולוגי. לאחר מכן, הקופה הפסיקה את המימון ואני נאלצת לשלם בעצמי באופן פרטי 250 ש"ח לשעה. אני כבר לא עומדת בסכום הזה. חברה אמרה לי שבמכבי כן מאשרים במקרים מסוימים המשך מימון אבל התקשרתי לשם ואמרו לי שזה לא נכון, שהם מאשרים רק 30 טיפולים פעם בחיים. לא ברור לי מה נכון ומה לא. האם יש אפשרות כלשהי להוציא ממכבי אישור נוסף? אם כן, איך עושים את זה? ומה עושים לגבי הטיפול הפסיכולוגי? אני לא רוצה להפסיק אבל לא יכולה להמשיך לממן אותו. האם זה מיועד רק לעשירים?

פרח, 250 ש"ח זה בכלל לא הרבה. פגישות פרטיות עולות היום בערך 400 ש"ח. ועדיין אני יכולה להבין שעבור הרבה אנשים, גם 250 ש"ח זה הרבה. טיפול בחינם אפשר לקבל במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש. החסרון? המתנה ארוכה, לפעמים של חודשיים-שלושה. היתרון? כאמור, חינם. באשר למדיניות של מכבי, לפעמים מקבלים אישורים מיוחדים לכל מיני דברים (צריך להיות "מקרה מיוחד" בשביל זה... מניסיון). אולי, אם מי שטיפל בך יבקש בעצמו את האישור, ילכו לקראתך. הרבה פעמים זה תלוי במי שאמור לאשר, שיושב בסניף המחוזי. את זה תוכלי לברר בסניף שלך - מי אחראי על התחום בסניף המחוזי. זה לא שטיפול פסיכולוגי מיועד רק לעשירים... זה שאם זה מספיק חשוב לך, תמצאי את מקורות המימון... תשובה מעצבנת, אבל שגורה למדי. עובדה - למדתי אותה בע"פ.

פרח שלום, קשה לי לומר מה הנהלים של מכבי. ייתכן שיש להם חריגים וייתכן שלא. בכל מקרה אני שומע את הכמיהה שלך לטיפול ביחד עם ההרגשה שאת לא יכולה לעמוד בו. כלומר משהו שאת רוצה לא אפשרי עבורך אלא רק לעשירים ממך ואולי לאלו ש"מגיע להם יותר" וזה מתסכל. אכן טיפול פרטי אינו זול, יש בו יתרונות אך המחיר אינו אחד מהם ולכן ישנן גם תחנות לבריאות הנפש. אם בכל זאת את רוצה להמשיך אצלה, נסי לברר איתה האם ישנה אפשרות להנחה, ובמידה שלו בדקי עם עצמך באיזו מידה את יכולה לעשות מאמץ כדי להישאר בטיפול. אלו שאלות שאת כמובן יכולה להעלות בטיפול ולבחון מה משמעות הכסף עבורך. דרור

שוב אני .. גם אתה לא תסבול אותי עוד הרבה אה?.. אני לא סובלת את עצמי, במיוחד בימים האחרונים .. אז איך אחרים יכולים?... אתמול שלחתי סמסים לא קלים .. ל"איש השיחות" שלי, כן הוא מורגל .. רק שיש ביננו "קוד" כבר ידוע שהוא לא בדיוק מגיב (לפעמים הוא "פורץ" אותו ומסמס לי שהוא נוכח וקורא ..גם משהו לא?) בעיקרון , הוא מחזיר את ההסמסים ש"דוברו" ביננו בחוצ.. אל תוך המרחב הטיפולי כשאנחנו יחד.(קצת הזוי לא?מטפל סרגל כזה ..אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו :-) ) והוא מקריא אותם .. אחרת אין מצב שהדברים ידוברו על ידי בטיפול ביננו פעמיים בשבוע .. אתמול כתבתי לך כמה היה לי קשה ..אחרי הטיפול. והלילה היה סיוטייייי .. לא הצלחתי לעצום עיניים. שלחתי סמס אלייו אתמול ..ככ רציתי לפגוע בעצמי, לאבד שפיות , להרגיש שקט, כתבתי כאן אלייך .. כתבתי אלייו .. העיקר להרגיש את הביחד .. ולא לאבד שליטה . ו..תודה ענקית שענית לי . והתהיות היו.. תהיות של ייאוש .. תהיות של .. אם רק היה בי "אומצ".. אם .. האם זה באמת היה כדאי?..האם זה היה הופך את הכל לפחות כואב? האם זה הפתרון? לא. אני יודעת. אחרי כל הזמן הזה שהצלחתי לתת לו להתקרב אליי .. לא!!! אחרי כל התהליך שאנחנו עוברים יחד .. לא!!! אחרי שחלק בי כן מתחיל להרגיש את ה"ביחד" איתו במקומות האבודים בלבד האיום הזה..אז לא!!! פשוט לא !!! והתהיות המשיכו להן לזרום אל תוך הלילה ... וסימסתי לו את זה , העיקר לא להשאר לבד, זרקתי למרחב השותק ביננו את התהיות האלו.. כן.. למרחב השותק הזה שמרגיש גם ביני לבינו בסמס.. ואולי בעצם העלתי בפניו את התהיות המאיימות האלה , כדי להרגיש את ה"ביחד" שנאבד ככ ? את ה"כאילו" ביחד ברגעים שהכי שורף?... שלחתי לא את הסמס לא ל"תשומי" .. ביקשתי גם שלא ירגיש צורך לענות .. כי אני רק שולחת את הסמס בשביל להחזיר את הפחד שלי מחדש למקום.. כדי שלא אפגע בעצמי . ואז כתבתי לך כאן .. וניסיתי להרגע .. קראתי מספר פעמיים את התגובה שלך אליי וניסתי לשאוב עוד קצת כח .. ובבוקר .. הפחד באמת חזר .. אבל הגוף היה ככ "פצוע" נפשית מהלילה הקשה שעברתי , והתקוות מנופצות .. היאוש דרור לוקח ממני את "שלל הקופה" למרות מה שסימסתי לו בסמס האחרון על נפלאות הטיפול והיחסים ביננו ,הצלחתי לכבול את הרצון והאופטימיות מחדש בגדרות של ייאוש מטורף. העיניים שלי שהיו מלאות בתקווה , מהולות להן בצער עמוק ויגון. הן נסגרות לאט לאט ..בכאב עצום של דמעות שקפאו כבר מהלילה . ואין בראש שלי מחשבות. ואין רצונות. והתקוות מתמוססות להן באויר הפתוח . הנפש פצועה, מרוסקת לאלפי רסיסים , שוכבת לה תחת גדרות של יסורים, גדרות שקרסו וקברו אותה "בעודנה בחיים" ואין .. זה מרגיש שאין איך למשוך אותה משם. כי הסרט שהרצתי בתוכי "חומות של תקווה" תם פה היום באמצע בבכי שלי מר. כתבתי לו.. " שאני לא אגיע יותר לטיפולים אצלו, שעניינים פתוחים של כסף יוסדרו על ידי בהמשך .. שרק יאשר את קבלת ההודעה" . הוא ענה לי ..זה אולי קר ורשמי מהצד .. אבל זה מרגיש הרבה כי הוא לא מהטיפוסים שעונים "בגבולות" לסמס..אז אני מניחה שיש פה איכפתיות ?.. "קבלתי את הודעותייך, אני בכז מקווה שתמצאי דרך לבוא לדבר ולא להפרד כך".. התחלתי לבכות לעצמי ..אולי הוא לא מתייאש למרות העומס שעובר ביננו ..?.. הוא הצליח לחדור אליי ולגרום לי לבכות.. ועוד שעה .. אני אמורה לצאת לפגישה עם הפרופ לגבי הגידול שמצאו לי בראש..(סיפרתי לך נכון?) עכשיו ..מה עושים?.. אני אומרת לעצמי?.. באיזה מצב מחורבן אני נמצאת. פאקינג מצב מחורבן. שלחתי לו סמס בחזרה .. " טוב, אני אחשוב על מה שכתבת ,הראש לא חושב בצורה בריאה אחרי לילה כואב שכזה , תודה שאתה מזכיר לי שטיפול לא עוזבים אלא מסיימים , אבל אני ולפני פגישה אצל הפרופ' ..והראש לא עובד.. אני רק מבקשת ממך דבר אחד ב' .. תחזיק לי אצבעות .. תחזיק לי באמונה .. לבשורות קלות אצל הפרופ.. כי לי היא אבדה" הוא שלח - "מחזיק לך אצבעות".. הצלחתי להרגיש בו גם מרחוק .. דרישה דפוקה יש לי אה דרור ?..אף זר לא יבין. והיא באמת אבדה האמונה ..דרור. היא באמת אבדה. היום הבנתי עד כמה היא אבדה. הייתי אצל הפרופ , בצהרים .. כתבתי לך כאן לפני שבועיים שגילו לי במרי שעשיתי חשד לאדונומה .. ששדה הראייה שלי בעין אחת לא תקין .. לפי המ.ר.י הפרופ פיענח שיש לי פרולקטניומה. גידול של בלוטת יותרת המוח רק זה חסר לי .. הטיפול הוא ש.. אפשר לקחת כדורים , ולהמיס את הגידול , במידה וזה לא יקטן , אאלצ לעבור ניתוח , זה גידול ששייך להורמון פרולקטין בגוף.זה לא סרטני .. זה אמור לעודד?.. לא יודעת. פשוט לא יודעת. לא יודעת איך להתמודד עם כל המצב שאני נמצאת, הכל מבולגן לי בראש. העיבוד של האונס שמלכתחילה הגעתי לטיפול אלייו , הפתיחה - והזכרונות של הפגיעה מאבא בבית.. תופעות הלוואי שלי בין טיפול לטיפול , בין תפקוד לתפקוד בין עבר להווה.. הכל הפוך אצלי בשנתיים האחרונות ... בנוסף, בשנתיים האחרונות מעקבים של בעלי על גידול שפיר בראש.. קשר דפוק שנהייה לי עם ההורים בעקבות הגילויים בחצי שנה האחרונה. כל התסבוכת הטיפולית שככ קשה לי , התהליך הזה שככ שוחק..שכל יום אני רוצה רק לברוח מהטיפול .. להיות אמא, להיות בת זוג , להיות אני .. לרצות לחיות .. להאבק במוות .. להיות חזקה .. אוף..רגע נשימה .. אויר .. נגמר האויר .. איך דרור ?.. איך בגיל 31 אפשר לעבור את זה ? מאיפה שואבים כח .. ואמונה .. שהכל כבר נגמר. מצטערת. ככ מצטערת. אבל לא מסוגלת להכיל בתוכי את כל הכאב הזה יותר. אולי זקוקה לקול מוכר כאן .. הלוואי והייתי מצליחה לחזור לטיפול ביום חמישי.. הלוואי ויהיה איזה קול בתוכי שיחזיר אותי בחזרה לשם.. דרור .. זה ככ כואב. והעומס. ההצפה הרגשית. לאיודעת איך לעמוד בזה. מבחן של השטן על חשבוני או מה ?.. מפחדת. תאמת .. מ פ ח ד ת . מחבקת אותך.. תודה על ההקשבה שרית

ש' יקרה,אני קוראת סמויה בפורום אבל לא מפספסת לקרוא את התהליך המפרך שאת עוברת. אני רוצה להגיד לך שאת בחורה אמיצה ,אני מאחלת לך בריאות והקלה נפשית ,נשמע שאת נמצאת בידיים טובות של פסיכולוג מומחה, אל תעזבי את השיחות איתו,את צריכה אותו בתקופה הזו,זה יעזור לך לא להרגיש לבד, אני יודעת שביקשת רק ממנהל הפורום תגובה ,אבל לא יכולתי שלא לכתוב לך כאב לי לקרוא את מה שכתבת, כאב לדעת שאת עוברת דברים קשים כאלה,את בחורה חזקה, יהיו גם ימים טובים ויפים. שולחת לך חיבוק מלטף,בתקווה שימעיט מהכאב שאוחז בתוכך.ואני רוצה לקוות שאת לא כועסת שהגבתי לך. ערב טוב אחת שבאמת א'כפת לה ממה שעובר עלייך

שרית שלום, אני מצטער לשמוע על הגידול שהתגלה. אני מקווה שהטיפול התרופתי יוכל לעזור ובכלל שזה יהיה מאחורייך. אני קורא את דברייך ומבין את הייאוש שלך, את הקושי לחזור ולהאמין אולי את הפחד להאמין. את ההתלבטויות שלך, אבל נראה לי שלמרות הכל שווה לנסות ולחזור, לפחות עוד פעם אחת לפגישה עמו. אני יכול לשמוע מבין דברייך את הרצון שיהיה שם מישהו שיהיה לצידך שיעשה סדר בכל מה שאת עוברת, אולי גם עכשיו לאחר שגילית על הגידול. נראה לי שלא נמאס לו ממך, רחוק מכך. ואני מקווה שתצליחי להגיע ביום חמישי, זה חשוב. דרור

שלום, אני בת 33 וכבר שנים רבות שאני מרגישה "תקועה" בהרבה תחומים בחיים שלי, בעיקר בתחומים שקשורים לתקשורת בין אנשים, אני די ביישנית וקשה לי ליצור קשרים, גם לא תמיד יודעת איך עושים את זה. אני רווקה ומעולם לא היה לי בן זוג. כמו כן תחושת התקיעות היא גם בתחום של עבודה וקריירה, אני לא מרגישה שאני מממשת את עצמי בעבודה שלי כיום, אפילו לא מרגישה שאני תורמת משהו וגם בתחום הזה אני שנים רבות רוצה לעשות שינוי ולא יודעת איך. אציין שבעברי, עברתי התעללות רגשית מצד אמא שלי ובכלל גדלתי בבית לא קל וסביר להניח שהקשיים שאני חווה היום קשורים לכך. בעבר הייתי בכל מיני טיפולים פסיכולוגיים, בעניין של קשרים עם אנשים היו עליות וירידות, אני חושבת שאפילו היו לי תקופות יותר טובות מהיום. בשנה האחרונה הייתי גם בטיפול קבוצתי בפסיכודרמה ולמרות שאהבתי להגיע לפגישות והן היו מעניינות, אני לא יכולה לומר שהן היו ממש מועילות, לא יכולה לומר שעברתי שינוי כלשהו בשנה האחרונה. אז יכול להיות שעכשיו דווקא מתאים לי טיפול פרטני, למרות שבהתחלה חשבתי שדווקא טיפול קבוצתי יכול להועיל לי בעניין של הביישנות והקושי בקשרים עם אנשים. אבל גם כאן קשה לי להחליט איזה סוג של טיפול מתאים לי. האם ייתכן ששיחות בלבד יכולות לעזור? אולי טיפול באמנות? אשמח לשמוע מה דעתכם.

נטע שלום, את אומרת שהתנסית במספר רב ומגוון של טיפולים ואת מתלבטת כיום לאיזה סוג טפול כדאי לך לפנות. אני שומע בהתלבטות שלך תחושה שמעסיקה אותך גם בחייך, תחושה ששום דבר לא הולך והכל תקוע, כך את גם "תקועה" בניסיון להחליט לאיזה טיפול ללכת. מדברייך נשמע לי שעברת לא מעט בחייך, שההרגשה שלך כלפי עצמך אינה טובה. נראה לי כרגע, מבלי לפסול טיפולים אחרים, שטיפול פרטני יכול לאפשר לך התבוננות ומקום משלך. דרור

יקרה, קראתי אותך כמה עצים למטה.. תודה שחשבת עליי! אני כותבת רק בקיצור כדי לספר שהיה בסדר. לא היה מספק.. אפילו חיבוק הסיום (אם רק הייתה יודעת כמה חודשים טולטלתי בחרדה שתדחה את בקשת החיבוק).. אז אפילו הוא היה מאכזב. לא עמדנו ממש פנים מול פנים, ויצא עקום וחלש ממה שרציתי. חיבוק מרוחק קצת, בלי מספיק רגש. כמו הטיפול שלי בעצם (לפחות בחלקים ממנו). שמעתי אותה אומרת דברים טובים עליי. הרגשתי שאני רוצה עוד, שהכל נשמע סיסמאתי ותפל כשהיא לא מסבירה, והיא לא הסבירה, אז אני הרגשתי שזה סתם. לא באמת. היא התנצלה שדיברה יותר מדיי- אני הרגשתי שלא דיברה מספיק. שאני עדיין לא יודעת מה היא הרגישה איתי. לא מה היא *מבינה* ממה שאמרתי- אלא איפה היא ביחס אליי. מה אני מעוררת בה. ידעתי שאאלץ כרגיל לקודד את רצפי הצלילים האלה, שהם המשפט שלה, איפשהו בזיכרון. שכדי לתת להם משמעות אצטרך להקשיב להם שוב בבית ולספר לאנשים אחרים שיגידו "הנה, תראי. היא אמרה.. היא התכוונה" ורק דרך הקרובים לי זה נשמע אמיתי. ובכל זאת היו רגעים שבכיתי קצת- כשסיפרתי שמכל הטיפול מה שהכי "עשה לי את זה", לא היו המילים שלה, או המבטים המיוחדים שלה, או שום תובנה מיוחדת- אלא רק הידיעה שיש דלת אחת שנפתחת בשבילי ל-50 דקות בשבוע. שיש מישהו שלא אכפת לו להקשיב קצת. היה לא מספיק, אשת, לא כל מה שהיה צריך להיאמר נאמר. ומאידך- האם אכזבה יכולה להיאמר בפגישת פרידה? זה מתאים? זה הוגן? אם זו לא הייתה פגישת הפרידה זו כנראה הייתה פגישה שבעקבותיה ריחוק ומשבר קטן. אני חושבת שהכל נבע מזה שהיא לא לקחה איתה את המתנה שלי אליה הבייתה. השאירה את העצים הצעירים שנתתי לה על אדן החלון. הלב שלי שקע לראות אותם שם. כל השבוע דמיינתי אותם אצלה בבית, חלק משגרת החיים בבית שלה. אצלה. זו לא הייתה מתנה לקליניקה, זו הייתה מתנה נורא אישית.. אמרתי לה, כשנתתי לה אותם, שאני נוטה לייחס לכל מיני צמחים חלקים ממני, ושאלה הקטנים זקוקים מאוד שיאהבו אותם. אז למה שם על החלון? אני יודעת שזה נשמע קצת שרוט מצידי, אבל כל כך אהבתי אותם (!!) כל כך היה לי קשה לתת לה אותם, להיפרד מהם. אני עדיין מתגעגעת אליהם קצת.. השקעתי כל כך הרבה מחשבה בבחירת עציץ החרס (בצבע עיניה) כל כך הבטחתי להם בית חם... מרגישה כאילו נטשתי אותם. כאילו לא בשביל זה נפרדתי מהם. נפרדתי מהם כדי לתת לה לאהוב אותם בשבילי. פשוט נפגעתי. והיא אמרה שהיא תשמח להמשיך לשמוע ממני, אמרה שגם לה קשה הפרידה, אמרה שנוכל להמשיך להיפגש כשאחזור.. כל זה נרשם בעמודת "למה את מתכוונת?", או בעמודה "תודה, אבל אין צורך".. התמונה האחרונה היא תמונה שלה עומדת במרכז החדר, עם ידיים פשוטות לצדדים, מתבוננת בי כשאני סוגרת מאחוריי את הדלת. .. עוד קצת ועוד קצת ועכשיו היא רק דרך סדק..ו.. זהו. להתראות ד'. נשימה עמוקה שלי, ליטוף חטוף של הדלת מבחוץ ו... זהו. נגמר. (אני דווקא בסדר).

תודה יקירה שכתבת, ותודה על איך שקראת לי ופנית אליי. חימם את לבי. מאד מדבר אליי מה שרשמת. המון מזה. פתאום חשבתי על הפער הזה בין הציפייה למשהו "נורא הוד" (כמו שליאת הייתה אומרת), למציאות שהיא יותר קרובה ל "קול ענות חלושה". ואולי גם על הכעס על כך שלא נתנו לעצמנו לקחת את הטוב שכן היה אפשר והצלחנו לשמור עליו. והכעס על מה שלא העזנו. נו, מילא (גנבתי לך) ;-) הייתי יכולה להרבות במילים (מהעולם שלי), אבל כבר אני חושבת שזה רק שיגע לך ת'מוח יותר מידי. יקירה, אני חושבת שפה גם מקשיבים לך. נותנים מקום. למילים ולמה שביניהן. לכאב. יודעת שזה לא משנה את החוויה של החסר והאין, או את הקושי להקשיב לך לעצמך... מקווה שאת עסוקה בתוכניות של הלאה. ...הוי הליטוף הזה של הדלת... החזיקי מעמד ילדה, 8-]

שלום לך, הרשיתי לעצמי להגיב למרות שההודעה לא יועדה אליי. אני מבין שהפרידה מהמטפלת הייתה רחוקה ממה שקיווית, שהרגשת מאוכזבת מחלקים רבים בה. נראה לי שבמרבית הפרידות קיים גם רגש של כעס, אכזבה, על מה שהיה ולעיתים על מה שלא יהיה. נשמע שרצית לתת לה לשמור עלייך דרך הפרחים, אבל רצית שזה יהיה בבית שלה, באופן אישי לא טיפולי ואולי משום כך התאכזבת. אבל אני תוהה אם רק אכזבה הייתה בטיפול ובפרידה והאם את יכולה להיאחז במשהו מזה גם לאחר סיום הטיפול. דרור

אוף דרור,.. אני נעה בין להגיד על זה "על הזין שלי" (ותסלח לי על השפה) ולהמשיך הלאה לבין לכעוס... לזעום עליה! להתאכזב. קצת אחרי שיצאתי ממנה הרגשתי הקלה- כמו משהו שהיה אמור להסתיים כבר. שאולי נשארתי יותר ממה שהייתי צריכה. מרגישה שעשיתי מעצמי צחוק כשלא ראיתי שזה לא הדדי- שאני הרבה יותר אוהבת ממנה, והכי מעליב- שהיא אולי לא רואה שאני אוהבת. אני יודעת (וזה רק מעצבן אותי יותר) שכל זה נופל יפה לתיאוריות והסברים על המטופלת שמתקשה להיפרד. וגם על זה בא לי להגיד על הז.. שלי! תגיד, כשאתה אומר דבר כזה למטופלים שלך, אתה גם נותן מענה נוסף לכעס הזה, מתייחס לתוכן הכעס ונותן לתוכן מענה, או רק מרוקן אותו בסיכה הפסיכולוגית החדה מכל האויר שלו ותולה אותו מצומק והמום על עץ, עם שלט "קשיי פרידה". נמאס לי לשמוע שמה שאני מרגישה הגיוני ומתאים לכל יתר התמות שעלו בינינו! נמאס לי! אני רוצה שתגיד אם היא הרגישה את מה שאני הרגשתי, ולא שתגיד שאני הרגשתי בגלל שאני ככה וככה. מה *את* הרגשת? לא מה הרגשת שאני הרגשתי.. למה זה כל כך קשה?? אני לא יודעת על מה אני כל כך כועסת.. פשוט מרגישה שעשיתי מעצמי צחוק. שהקשר שהיה איתה מעליב אותי. שהיא לא הייתה ראויה לכל האמון וההשתדלות. חיבוקים אצלי הם לא מובנים מאליהם... לדמיין את עצמי משתדלת לחבק אותה ולקרב אותה, ואותה נשארת במן חיבוק מנומס...פתטי! עשיתי מעצמי צחוק! וכמה זה נורא.. ועכשיו נגמר, אז בשביל מה להמשיך עם הכעס הזה? אין כבר מה לעשות! אני רוצה ולא רוצה לעשות משהו. להתקשר או לכתוב.. אבל במקביל אני שונאת.. בא לי להרביץ לה מכות :-) זה מתסכל כל כך!!! למה כל כך בקלות היא אומרת שזה שאני לא יודעת לסמוך שמה שקורה בינינו אמיתי, זה בגלל שככה אני.. למה זה לא קשור גם ליכולת שלה להקרין חמימות וחיבה? איך אומרים "רציתי יותר"? ואיך אומרים דבר כזה בפגישה אחרונה? מאוחר מדיי לזה כבר, נכון?... (אני באמת שואלת) אני כן זוכרת גם את הדברים הטובים, אבל אני לא מבינה את הקשר שהיה לנו. וברוח הכעס, חזר גם כעסים ישנים וגדולים מלפני שנה. ושוב אני מאוכזבת ושוב אני לא מבינה את הקשר בינינו. אני בטוחה שהיא הרגישה חמימות גדולה היום, כי הסתכלתי עליה בעיניים בזמן שדיברה. אבל האמת היא שלא ממש הקשבתי, רק בריחוף. פשוט העברתי את העיניים שלי מעין ימין שלה לעין שמאל שלה וציינתי לעצמי שתמיד הסתכלתי על העין השמאלית שלה, ולא שמתי לה שהימנית שלה יותר נחמדה. כן, טיפשי, אני יודעת.. יאללה! על הז.. שלי! (שוב סליחה, זה נורא משחרר..) נגמר וממשיכים הלאה! הכל בסדר. אני בסדר.

ברצוני להתייעץ אתכן. בני הולך לקיטנת כדורסל. ביומים האחרונים מתלונן שהקבוצה מתנקלת לו: מקללים אותו, לועגים לו שאינו פוגע סלים וכו. בתחושה שלו כל הקבוצה. והתחיל לבכות. מיד דברתי עם מנהל הקבוצה ואכן אשר שילד אחד בעיתיהציק לו והענין יטופל. בדרך הביתה שוחחתי עם בני ואמרתי שיש דברים שלא צריך להתיחס אליהם. בני טען ששזה משום שהוא רגיש חזר על מילותי. ואף צינתי שזו צריכה להיות ההתמודדות שלו, ובפעם הבאה לא אתערב. זו לא פעם ראשונה שאני מתערבת. גם בצהרון הייתי צריכה להתערב. שאלתי: עד כמה להתערב אילו כלים אני יכולה לתת לבני כדי שיצליח להתמודד עם החברה ברצוני לציין שבני , בן יחיד , אותו אני מגדלת לבדי. המון תודה

אורנה שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה. כולנו רוצים להגן על הקרובים לנו, בעיקר כאשר אנו חשים אותם כחסרי ישע. אבל את מעלה שאלה, האם אני צריכה לעזור לו להיות פחות חסר ישע ואיך ועד כמה. אני לא חושב שיש כללים ברורים. אבל נראה לי שבמקרים מסויימים התערבות הורית היא הכרחית, וזה כאשר ההבנה היא שמה שעובר הילד הוא משהו שמעבר לכוחותיו של ילד ממוצע להתמודד עמו. למשל חרם כיתתי על ילד קטן. ובוודאי אלימות כיתתית, או אלימות על ידי ילד גדול ממנו. במקרה שלך, הילד סיפר על התנכלות של כולם ואילו המאמן אמר שהיה זה רק ילד אחד. כך, שזה נופל בטווח הביניים. בכל מקרה נראה לי שעשית נכון שפנית למאמן ודיברת עם הילד שלך וכשהבנת מה קרה וכיצד זה יטופל השארת זאת לגורם האחראי. אני יודע שזה לא קל לדעת מה בדיוק לעשות בעיקר כשייתכן ואת חשה לבד ללא יכולת להתייעץ ואולי גם עם צורך עז יותר להגן עליו בשל המצב המשפחתי. דרור

יש לי בעיה - אני לא יכולה להפסיק לדאוג ולחשוש מכך שמשהו עלול לקרות לבן זוגי, אותו אני מאוד אוהבת. הבעיה מחמירה סביב תקופות בהן הוא יוצא למילואים (הוא קצין קרבי) ואני ממש לא יכולה להפסיק לחשוב על כך, עד לרמה שאני מדמיינת לפרטי פרטים מצבים מחרידים, וזה מעציב אותי ומפריע לי. מה לעשות? תודה!

שלום לך, את מתארת תופעה של חרדות שאינן מופנות כלפי עצמך דווקא אלא כלפי בן זוגך, החשש שיקרה לו משהו. נשמע שכאשר הוא יוצא למילואים את חשה שהסבירות שחס וחלילה יקרה לו משהו גבוהה מהסבירות שלא יקרה לו דבר. כאילו עוצמת האירוע השלילי מאפילה על כל השאר. קיים בסיס הגיוני לחרדה הזו, אבל נשמע שאת חשה שזה מקשה עלייך לתפקד. משום כך אני ממליץ לך לפנות לטיפול, או בשיטה התנהגותית קוגנטיבית על מנת להגמיש דרכי חשיבה, או בשיטה פסיכודינמית על מנת להבין את המקור לחרדות הללו ומה הן מסמלות עבורך. בהצלחה, דרור

שלום אני קוראת סמויה כאן בפורום כבר הרבה זמן ומתוך קריאת ההודעות אזרתי בזמן האחרון אומץ וסיפרתי הבוקר לפסיכולוגית שלי כמה אני מתגעגעת אליה בין הפגישות, שקשה לי בלעדיה שאני חושבת עליה הרבה ושבאחד הימים (לא ביום שלנו) פשוט רציתי לבוא ולהיות אצלה, בלי לדבר בלי כלום, רק להיות. היא הקשיבה לי ושתקה ואני הרגשתי איך אני הולכת לאיבוד בתוך המילים שלי ומדברת עוד ועוד בלי בעצם להגיד כלום. ואז השתתקתי והיא הסתכלה עלי ואמרה שנגמר לנו הזמן ושנפגש בשבוע הבא...בלי שום התייחסות לתוכן של הדברים שלי. יצאתי ממנה ונכנסתי לאוטו ורק רציתי להעלם. הרגשתי שאולי קלקלתי הכל, אולי דיברתי יותר מדי. חשבתי להגיד לה אבל מהנסיון שלי איתה רוב הסיכויים שהיא לא תזכור בדיוק מה היה ורק המחשבה על להזכיר לה ולהגיד שוב את מה שאמרתי ואת הדרך שבה היא סיימה את הפגישה גורמת לי לרצות להעלם. לא יודעת איך יהיו לי כוחות להגיע אליה גם בשבוע הבא....

שלום לך, זה אכן לא קל לבוא ולומר את הרגשות העמוקים ביותר שלך כלפיה, את הכמיהה שלך לה ולהרגיש שהיא נשארת שוות נפש אל מול זה, בעצם למולך. אני לא יודע מה בדיוק קרה בפגישה, ייתכן שאכן דברייך לא עניינו אותה, וזו שאלה אם את באמת חושבת כך, חושבת שהיא לא תזכור. אבל ייתכן גם שקרה משהו אחר בחדר שצריך לברר אותו, שלא נובע מכך שהיא אדישה כלפייך. נראה לי שלו רק על מנת לדעת באמת ולהבין חשוב שתעלי את זה בפעם הבאה ביניכן ותתעקשי לנסות להבין מה קרה. ברור לי שזה לא קל, ממש כפי שלא היה קל לומר את שאמרת לה, אבל זה אפשרי. דרור

כן בשביל מה נוצר כל הסבל הזה. הרי האבולוציה אומרת דבר פשוט - תנו לתכונות הטובות לשרוד לפיכך הנטיה האנושית צריכה לעודד הסתלקות של מפיצי דכאון. ל?מה? למה לסבול? זה נע בין הרמה האישית, ללאומית לעולמית. הורים שיחכו מחר לבניהם - בקופסאות? חיים מתים? הורים שמולידים את בניהם לעבדות - לשזור שטיחים באפגניסטן עם אצבעותיהם הקטנטנות. הורים שסתם - גידלו אותי - ושכחו לא פעם להשקות. בוא דרור, תן לי את הלהט שלך, תן את התשובה.

שלום לך, את שואלת שאלה בכלל לא פשוטה, הסבל הוא אכן חלק שקיים בעולם האישי והלאומי. מהדברים שלך אני מבין שאת חיה כבר זמן רב עם התחושה שבבית אמנם הולידו אותך, אבל שכחו לגדל אותך, לשים לב אלייך לטפח אותך וזהו הדבר המכאיב לך ביותר עד היום. אני לא יודע אם אפשר להעלים סבל, אני גם לא יודע לשם מה הוא קיים, אבל נראה לי שאפשר לצמצם, ולו במידת מה את ההשפעה שלו על חיינו, להפחית את העוצמה שלו עלינו. לבד, או עם עזרה. דרור

פספסת את הפואנטה: בשביל מה? למה להתאמץ להיות פה בסביבה?

האבולוציה יצרה כל מיני אחמדינג'אדים והיטלרים וסאדאמים ובן-לאדנים, שניסו, ומעולם לא הצליחו באופן מושלם להשיג שליטה מוחלטת של החרא (סליחה) בעולם. מזמן יצירת היקום ועד היום - מעולם לא. האם באמת אנחנו מחויבים לקחת את הצד שלהם, לתת "להם" לקבוע מהו "טוב"? לחבור אליהם לברית דמים ולהמשיך למלא את תפקידם ההרסני מבלי שהם שם? למה לא, למשל, (קל לומר..), למה לא לשתול פרחים ולטפח אותם, ולהתעקש ולהמשיך לטפח, אפילו אם זה בקטנה, ממש בקטנה, ואפילו אם חלק הולך לעזאזל? (גם אם החלק גדול מאד, זה תמיד רק חלק ולא מאה אחוז). אנחנו, לפחות, נדע שעל כף המאזניים הנחנו את הטוב, או לפחות לדעת שניסינו. הכי טוב שאנחנו יכולים. התוקפנות תמיד תהיה חלק מהוויית העולם... חלק מאיתנו. כמו שאי אפשר לטהר את הטוב, ככה אי אפשר לטהר את הרע... לחיי המיתון ועידון הלהט (דור שני לשואה) הערה: בהקבלה אישית - יצירת היקום - הבריאה של כל אחד מאיתנו כפרט, כבן אדם; והחבר'ה ה"נחמדים" שציינתי לעיל הם החלקים התוקפניים שבנו, או, למשל, ההזדהות עם החלקים התוקפניים של ההורים.

"תחזרי,תחזרי בבקשה ממך אני לא מבקשת את הכל אסטרולוגים אומרים שהעולם יתהפך אם לא תחזרי זה יהיה נכון"!!!(המילים הם של שלמה ארצי-אבל הבקשה היא שלי.) **זה כבר נכון**

שלום לך, אני יכול להבין שסופהשבוע המתקרב טומן בחובו גם הרגשה שליאת חסרה, שאם היא לא תהיה בו, סימן שלא תהיה עוד כאן. אני מניח שהגעגועים הללו משותפים לעוד משתתפים בפורום, ומן ההסתם ימשיכו להעסיק בזמן הקרוב. דרור

היום היה לי טיפול. לא זוכרת מה קרה שם בסוף. לא שמעתי אותו בכלל. התנתקתי . לא באמת הייתי שם. והגוף כאב. לא יכולתי לזוז . השעה בכלל הסתיימה. עוד דקה.. צריכה רק עוד דקה. והוא הביא לי כוס שתיה ממותקת . שיחקתי אותה שאני בסדר . אבל מבפנים הייתי מרוסקת. התעלתי איכשהו . איך בכלל?..לא יודעת. ויצאתי. ישבתי במדרגות. הצלחתי לבכות.סוף סוף לבכות. לא היה לי כח לזוז בכלל לאוטו . באיזהשהו שלב קמתי נגשתי לרכב, הורדתי את המשענת , ועצמתי עיניים ..כמעט לשעה. הגעתי הביתה. ואני מוקפת בפלאשבקים. אין לי כח לזוז.הראש שלי מתפוצץ.הלב כואב בטירוף.הידיים רועדות לסירוגין, גם כאן בכתיבה אלייך.מה קורה לי? מה קרה לי שם? אני לא זוכרת. שתיתי מים.שטפתי פנים .פתחתי חלון והגוף עדין לא מעכל. זה לא יוצא ממני.מהראש שלי.מהגוף שלי.זה לא יוצא.זה לא יוצאאאאאאא. הנגיעות משתחזרות והכל כואב. רע לי.בא לי להקיא.קשה לי לנשום.זה מרגיש שאין אויר.ככ צריכה אויר. ואין. מפחדת שוב לעצום עיניים . תמונות מטושטשות שעולות ומכאיבות. אין כח. (((((((((((מתי הוא יבין - המטפל הזה שאין כבר כח להמשיך? שאין טעם)))))))))))) נו.. שינטוש כבר את הטיפול המעפן הזה. שיתעצבן עליי כמו הפסיכאטר הדפוק שליווה אותי אז .. או שיתעלם ממני לחלוטין. הרי אני אויר.כלום.ממילא.. ואין תחושות של אמת.הכל שקר עכשיו. רק שיחזורי עבר.פאקינג של עבר. וזה מרגיש שאני מלוכלכת, מנוצלת, אשמה, מושפלת, ילדה חלשה. והם שנגעו, והם שהכאיבו ואני ..אני זו שרק הייתי שם. אני לא רציתי. אין בי כח. דרור .. אין בי שום כח להלחם. דיי ..כבר זה כואב לי בטירוף. ואין מי שיאמין לי שזה באמת ככה. אין למי לספר את הנורא הזה. מוקפת בככ הרבה אנשים ומרגישה ככ בודדה . הלוואי ויהיה בי אומץ.. ליפול ולא לקום משם לעולם. לא מאמינה שאגיע לטיפול ביום חמישי . אין לי כח יותר להמשיך מכאן הלאה. מחליטה להעלם. פעם ראשונה שמחליטה לעשות את זה מבלי להצטער. הוא יצטער בכלל?.. או שהוא לא ירגיש שנעלמתי ?.. אולי הוא בכלל רוצה את זה כבר?.. הרי אי אפשר לטפל בנפגעת תקיפה מינית . אי אפשר. זה הרי לא יחזיק יותר מידיי זמן סליחה דרור. שרית

שרית שלום, נשמע שקרה משהו היום בפגישה, לקראת סיומה שעורר בך רגש בעוצמה גבוהה מאוד. רגש שיצאת איתו מהטיפול. את מתארת פלאשבקים, פלאשבקים שמקשים עלייך מאוד לתפקד, מציפים אותך. תחושה שאת שם ממש שם באותם רגעים ולא מצליחה לחזור ולהירגע. זו תחושה קשה מאוד, ואני יכול להבין את הרצון שלך להרים ידיים, שאולי כך לפחות תהיה רגיעה. שלא תיאלצי להתמודד עם הזכרונות הכואבים בטיפול ומחוצה לו. אבל אני שומע משהו נוסף ברצון לעזוב, רצון שהוא יתייאש ממך, ואולי גם מחשבה שהוא כבר התייאש ממך. אני די בטוח שהוא לא, אני אפילו משער שגם את לא חושבת כך. אבל את מדברת בעצם על הייאוש שלך ממה שקורה לך ובמצב כזה קשה לך להאמין שמישהו לא יתייאש. נסי לראות כיצד תרגישי לקראת יום חמישי, ובכל מקרה נסי ללכת לשם, לספר על מה שקרה לך, על הפלאשבקים. תני לו את ההזדמנות להיות אחד שיכול להבין מה עובר עלייך, לפחות לנסות. דרור

לפני שנה עברנו ליד בית קברות והבן שלי בן השלוש וחצי שאל מה זה ועניתי בית קברות לפני חודש (היום הוא בן 4 וחצי) עברנו שוב והוא אמר לי: נכון פה שמים את מי שמת? חופרים בור ושמים אותו בפנים? אמרתי נכון - רק את מי שמת ואז הוא שאל אותי כולם מתים? אמרתי לו כן והוא שאל: גם את ואבא ואני? עניתי כן ומייד נלחצתי ואמרתי לו : אבל אין לך מה לדאוג או לחשוב על זה כי זה יקרה עוד הרבה זמן שנהיה זקנים מאוד מאוד אתמול הוא החל לבכות ואמר לי שהוא מפחד שאנחנו נמות ושוב חזרתי על כך שאין לו מה לדאוג וכו' אני בעצמי יש לי בעיה להתמודד עם מוות אבל מה עונים לילד מה אומרים?

שירה שלום, אני יכול להבין את הקושי עליו את מדברת, זה לא קל להסביר מוות לילד. אני יכול לשער שאת חוששת לפגוע בו, שזה יהיה מוקדם מדי עבורו. אז במובן הזה אני יכול להרגיע אותך, העיסוק במוות אופייני לגיל הזה פחות או יותר. ילדים מתחילים להבין את משמעות המוות, אם זה של בעלי חיים ואם זה של אנשים, ולחבר ביניהם. אחת החרדות הראשונות שעולות בהקשר זה היא החרדה שבנך ביטא, שמשהו יקרה לכם. תגובתך נראית לי הולמת למדי. כעת נותר ללוות אותו בתהליך של הסתגלות לרעיון. לא לשלול ממנו את הזכות לפחד, אבל לשדר לו שזה חלק מהחיים, כפי שעשית. הרי בינינו, מוות ממשיך בצורה זו או אחרת להטריד אותנו מדי פעם במהלך חיינו, לא תמיד אנו מצליחים להבין מה זה בדיוק, ובוודאי שזה מעורר בנו חרדות. כך שזה טבעי שגם לו זה יהיה לא פשוט. אבל כמו שזה נשמע לי זהו פחד טבעי ונורמטיבי לגיל זה ואין מה לדאוג. דרור

שלום רב ! אני סובל מתופעת לוואי של התרגשות יתר שמתבטאת בהפעלת רפלקס ההשתעלות בגרון ז"א שכאשר אני מגיע למצב של התרגשות מתחיל להווצר אצלי שיעול מחניק. בשלב מסוים זה נפסק אולם עצם התופעה מפריע לי מאוד . ברצוני לשאול האם ישנו איזה טיפול תרופתי לטיפול בתופעה הזו ? איך ניתן להקדים תרופה למכה ?? המון המון תודה על העזרה !!!! אלכס

alex שלום, התופעה שאתה מתאר היא תופעה של ביטוי גופני לחרדה. הגוף שלך מסמן לך בדרך זו על מצב העוררות שלך. מעניין לנסות ולהבין ביחד איתך מה התחושה שאתה חש בדיוק, מה היא מזכירה ומעוררת בך ובאיזה שלב היא קושרה לחרדה. זו דרך התבוננות אחת, ההתבוננות הדינמית, ויש בה טעם רב בטיפול. אפשרות אחרת היא לנסות ולראות מהן המחשבות שמתעוררות בך והתגובות הגופניות שמתלוות כאשר התופעה מופיעה ולראות באילו אמצעים אתה יכול להביא להפחתת תשומת הלב למשל שניתנת לשיעול כמרמז על משהו, משהו המסתיים במחנק אלא פשוט כסימן לריגוש. משום כך פחות הייתי ממליץ להשתמש בתורופת נוגדות חרדה משום שהמחשבה שאתה עלול לאמץ היא שאתה לא מסוגל להתמודד ושיש סיבה לחשוש מהשיעול שלך. אבל כל האמירות שלי צריכות להילקח בעירבון מוגבל משהו, עד שתפנה לאבחון פנים אל פנים. דרור

שלום לך, הרצון בליאת כאדם, כמנהלת פורום מובן ואף יותר מכך בימים אלו. לעיתים ישנה תחושה של געגוע מיוחד כאשר התחושה היא שהם אינם עוד, שהם נפרדו מאיתנו. אני מקווה שעם הזמן לצד תחושת הגעגוע והחסר יהיו גם תחושות של מלאות, מהמקום הזה ובכלל. דרור

שלום לכולם, ביום חמישי מצטרפת לפורום דר' מלי מרקיביץ. מלי היא כפי שאני יכול להעיד אשת מקצוע מעולה וחברה טובה. אני מצין זאת כי אני חושב ומאמין שהשילוב בין יכולותיה המקצועיות והאישיות יבוא לידי ביטוי פה בפורום ואני מחכה כבר לשיתוף הפעולה איתה ממנו אני יודע כי אפיק רבות ואני מקווה שגם חברי הפורום ירגישו כך. אז בינתיים אני פותח את המשמרת בדברי ברוכה הבאה מלי. דרור

שלום לפורום אני רוצה לנצל עוד גיחה קצרה אחת, לפני חזרתי בשבוע הבא, על מנת לברך את המנהלת החדשה, ד"ר מלי מרקיביץ. אני בטוח כי מלי תוסיף הרבה חוכמה וחום לפורום ותביא איתה קול יחודי, מעניין ורענן, ולא פחות חשוב - אוזן כרויה ונכונות לשמוע ולחשוב יחדיו. ברוכה הבאה מלי. דוד.

לדוד ודרור, האם היתכן שכל הפסיכולוגים/יות הם אשכנזים דוקא !!?? (או לפחות רובם) ברוכה הבאה מלי.

לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא חכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולהעוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודלאיכולהעודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד די בבקשה די,

שלום לך, את מעבירה את התחושה שלך בעוצה רבה, עוצמה שאני מניח שמייצגת נאמנה את התחושות שלך עם עצמך. תחושה של הצפה שהכל סוגר עלייך ואין לך עוד כוחות. אני לא יודע מה בדיוק קרה שהוביל לתחושות הללו, לא בטוח שזה גם משנה. אבל נראה לי חשוב שתצליחי לא להישאר עם התחושות הללו לבד, שניים יכולים לעיתים להכיל חוסר אונים וחוסר כוחות טוב יותר. ולעיתים עצם השיתוף מקל, כמובן שאת מוזמנת לעשות זאת גם בפורום. דרור

מרגישה את הכאב בכל הגוף. שולחת לך חיבוק חם ועוטף ומשאירה פתח קטן שיאפשר לו לכאב הזה לצאת החוצה ולפנות את המקום לדברים שטוב לך איתם.

למרות שדי ברור לי מה מוביל לתחושות הללו, גם לי זה לא ממחש משנה כרגע. מרגישה טובעת בהצפות,חנוקה מאבדת לגמרי אחיזה. מרגע לרגע הצורך לשתף מישהו רק הולך וגובר,מבינה שכול שעה שעוברת הופכת משמעותית כאילו משהו בתוכי מכרסם ללוא הפסקה. "ולעיתים עצם השיתוף מקל" מנסה להאמין בזה, אבל איך מקלים על הקושי בלשתף? איף מוציאים את הדברים החוצה?איך מדברים את שכואב?אין לי את הזמן ללמוד את זה נגמרת נגמרת נגמרת עם כול דקה שעוברת. צריכה צילום רנטגן ללב עם פיענוח לפסיכולוגית,אולי ככה היא תראה כמה הוא מדמם...כל מה שמצליחה זה להגיד שרע לי שנמאס לי שלא יכולה עוד.

פוףף... כמה קושי... כמה נמאס ובלתי נסבל כבר! וכמה קשה-קשה-קשה להמשיך ככה, ועד מתי? ו"די, בבקשה, די" הרגיש והשברירי והמצומק מאימה ומתשישות, נחבא שם למטה, תחת כל עומס וכובד השורות... מתחנן שיחוסו עליו ולא יקברו אותו חי.. בהיתי כמה שניות במילים שלך.. העיניים מתערפלות מרוב מילים ושורות.. רוצה להאמין שזה היה כמו נשיפה החוצה של כל האויר שהריאות מסוגלות להחזיק- פשוט בפעם אחת לסחוט אותן.. ואולי זה להתרוקן כדי להתמלא (קצת)...? ואולי אולי אחרי שמתרוקנים אפשר להתחיל לנשום את "עוד לא יכולה" במקום את "לא יכולה עוד"... בהתחלה בהיסוס ופקפוק, ובהדרגה עם קצת יותר אויר... ממקום שמאפשר קצת יותר לנשום ולא להיקבר תחת הכובד.. אולי... אקווה איתך

יש לי בעיה שאם אין לי שליטה בדברים אני מתחילה לבכות להתעצבן ולהיכנס להיסטריה זה מפריע לי ולבעלי אני חייבת שהדברים(_חיים) יהיו לפי איזו שהיא תוכנית אחרת אני מאבדת את עצמי למה דבר כזה קורה? והאם ניתן לפתור זאת בזה ללא טיפול

שלום לך, הצורך בשליטה הוא צורך מובן ומרבית האנשים מעוניינים לחוש שהם בשליטה על החיים שלהם, ומעדיפים שדברים יקרו כפי שהם רוצים. יחד עם זאת ישנה הבנה שלעיתים ישנם דברים עליהם אין לנו שליטה, דברים שאינם וודאיים. קושי לקבל הבנה זו יכול להיות קשור לכמה גורמים. למשל ייתכן וחשוב לך שיעשו מה שאת אומרת בכדי להרגיש שאת יודעת טוב יותר, שמעריכים אותך. צורך אחר הוא לנסות ולמנוע כל אפשרות שמשהו לא וודאי יקרה מתוך חשש שאובדן שליטה יוביל לקטסטרופה. בכל מקרה ההתלבטות שלך האם לפנות לטיפול מעידה שאכן קשה לך עם אובדן שליטה, שאת מניחה, אולי במידה מסויימת של צדק, שקיים בטיפול. אבל דווקא משום כך אני חושב שנכון יהיה לך לפנות לטיפול, להתמודד עם החששות שלך, בקצב שלך, עם איש מקצוע. להרגיש מה קורה כשאת מרשה לעצמך להיות מעט פחות בשליטה. לבחון מה קורה לך מכל הבחינות ברגעים אלו, ובהמשך להרגיש כי את מרשה לעצמך לקבל חלקים בחייך שאינם וודאיים, ובכל זאת תוכלי להתמודד עמם בעת הצורך. דרור

שלום דרור אני בטיפול דינמי קרוב לשנתיים. רק לאחרונה התחלנו להתעסק בדברים אינטימיים ועמוקים כי קודם היה לי קשה להתרגל בכלל לטיפול ועצם החשיפה. עכשיו פחות קשה, אבל עדיין הכל יוצא בכוח, כלומר המטפלת מתאמצת מאוד עד שהיא מוציאה ממני לפעמים מילים או הסבר לגבי העצבנות שלי, כי אני מעדיפה ללכת או פשוט להישאר עם עצמי ועם מחשבותי למרות כל ההתחננות שלה שאדבר ושאתר את רגשותי. ההתעסקות הזו בדברים הכי אישיים העצימה את תחושת הצורך שלי בה. ואף פעם בחיים לא חוויתי את הצורך במישהו אחר או התלות הזו חוץ ממנה (למרות כל הקושי בלדבר איתה, אבל עצם היותי שם מרגיע אותי למרות שאני לא מראה לה אלא להפך אני רומזת כל הזמן עד כמה אני שונאת להיות שם). אני פשוט מבולבלת לגמרי ולמרות הרגשת התלות אני מצד שני מנסה להתרחק עד כמה שאפשר ונאבקת בעצמי בכל הכוח לא להראות עד כמה אני צריכה אותה.

שלום לימור, תחושות תלות מעוררות לעיתים חרדות שונות, ובעיקר חרדת נטישה. נשמע שזה מה שאת מרגישה, את חשה שאתן הולכות ומתקרבות, שאת זקוקה לה וחוששת לאבד אותה. משום כך את עושה מאמצים עילאיים להילחם בעצמך ובה בכדי להרחיק אותה, להרגיש שהיא לא באמת חשובה לך, שאת יכולה בלעדיה. ואולי אם אפשר שהיא תעזוב כבר עכשיו. מנגד זה הרי לא ממש מה שאת רוצה. זה המקום בו את נמצאת עכשיו, זהו מקום לא פשוט, ייתכן שעם הזמן הוא יגיע לשיח מילולי, ובהמשך תצליחו למצוא את המקום בו תוכלו להיות מבלי שתחושי שקרבה ותלות מעוררות בך חרדה כה גבוהה עד כי את חייבת לדחוק אותה משם. בהצלחה, דרור

את השאלה אני מציג כאן בעקבות תשובה לקונית שקיבלתי ממקום אחר לאותה השאלה: "הנושא שהצגת מורכב ומסובך ואי אפשר לענות עליו. מומלץ שפנה למטפל מקצועי". וזה הוא בדיוק הדבר שניסיתי לעשות, במעין התייעצות מרחוק, ל - פ - נ - י שאני מחייב את עצמי להליך טיפולי, שמדרך המקובל הוא ארוך מאד וגם לא זול ! מעבר לזה: שאלתי היתה יותר במישור המקצועי העקרוני ופחות בהקשרים אישיים. לכן, אנסה להציג שוב את שאלתי: במהלך טיפול פסיכולוגי ארוך (כמה שנים !) ואינטנסיבי (יותר מפעם אחת בכל שבוע) המטופל, שפנה לטיפול בין היתר גם בגלל קשייו ביחסים עם מישהו אחר, שינה את יחסו ואת התנהגותו כלפי אותו אחר, מה שעשה למטופל טוב, אבל גרם נזק בל ישוער לאותו אחר (נכנה אותו כאן "המטופל הסמוי", או - "הנוכח-נפקד"). כדוגמה: המטופל היה מסובך בקשריו עם בן או בת-הזוג, או עם האמא, או עם שותף לעבודה. במהלך הטיפול, מערכת-היחסים של המטופל עם "מטופל הסמוי", וכן תאור דמותו והתנהגותו של "המטופל הסמוי", הוצגו למטפל, כמובן, דרך ה'פריזמה' של המטופל. הטיפול, כאמור עשה טוב למטופל. אלא ש"מטופל הסמוי" (בן/בת-הזוג, או האמא, או השותף לעבודה) הושפעו עמוקות משנוי היחס כלפיו מצד המטופל הישיר, ונגרם לו (ל"מטופל הסמוי") נזק קשה, קריטי, ובלתי הפיך ! רק לשם המחשה: נניח שמדובר בבן שגם בבגרותו נשאר קשור בקשרי תלות סימביוטיים הדדיים (!) עם אמא שלו, עד כדי אי-יכולת לבנות חיים משל עצמו. הטיפול עזר לו להשתחרר, ולהיות אוטונומי... אלא שאמו, שלא היתה שותפה פעילה בטיפול, אלא בעקיפין, ואפילו לא ידעה משלב מסויים שהטיפול נמשך כל כך הרבה שנים, ושדמותה ואופן התנהגותה הוצגו למטפל דרך אופן ראייתו והבנתו של הבן, חשה בהתרופפות קשריה עם הבן, מה ששפיע עליה באופן מאד קשה. היא הרי לא טופלה, וכנראה שהמטפל גם ראה באופן טבעי ואנושי, ואולי גם מקצועי, מול עיניו בעיקר את מטופלו הישיר ואת טובתו (והצלחת הטיפול). התוצאה - במקביל להטבת מצבו הנפשי והריגשי של הבן המטופל הישיר, הדרדר מצבה של האם, עד כדי מחשבות ונסיונות אבדניים ! ההשתחררות של הבן ממנה והפיכתו לאדם עצמאי באה כמסתבר על חשבונה, ודחקה אותה ל'פינה' נפשית בלתי נסבלת מבחינתה., מבלי שהיא מבינה "מנין זה בא לה", ו"מדוע הוא" - הבן - "עושה לה את זה". עד כאן תאור מצב לדוגמה ולהמחשה. ושאלתי, שכאמור ביקשתי עליה תשובה קודם כל מקצועית ועקרונית, אבל קיבלתי עליה את התשובה: "כדאי שתפנה לטיפול כי הבעיה שהצגת מורכבת ומסובכת" - מה אחריותו המקצועית (וגם האנושית) של המטפל כלפי "מטופל סמוי" או "נוכח-נפקד" מעין אלה שהצגתי קודם לדוגמה ? האם אחריותו המקצועית מחייבת אותו להיות ער גם להשלכות 'ארוכות-הטווח' והלכאורה "לא ישירות" (אלא באמצעות השינוי שעובר המטופל היושב מולו וכתוצאתו), והאם יש לו מחוייבות לעשות עם זה משהו ? האם ראוי ונכון שלמשל, במידה שהבן, במהלך נסיונות ההשתחררות מתלותו באמא שלו, מתעקש לא לספר לה וגם מסרב להצעת המטפל להזמין את האמא להשתתף בחלק מהטיפול (אולי עם עוד בני-משפחה רלוונטיים, בראיה של גישה מערכתית וכוללנית, שאינה ממוקדת באופן צר במטופל הישיר בלבד) - שהמטפל יתנה (!) את המשך הטיפול בבן בכך שגם אמו תהיה חלק ישיר ומודע (שהיא תדע !) של הטיפול ? זאת שאלתי: מה אחריותו המקצועית והאנושית מטפל כלפי מי שהטיפול משפיע עליו בעקיפין וכ'נגזרת' מהטיפול הישיר על מטופלו ? גם אם השאלה נראית גם לכם מורכבת, בכל זאת מאד-מאד אודה לכם על תגובה עניינית ומסבירה. תודה מראש ! ניר.

ng שלום, אתה שואל שאלה לא פשוטה שמעוררת מחשבה רבה. ברמה הפשוטה, פשוטה מדי אולי, אומר שאחריותו של המטפל היא כלפי המטופל שלו, לא לגרום לו נזק. במובן זה אין באחריותו לדאוג למצבם של הקרובים אליו והשפעתו של הטיפול עליהם. אם כן מה בכל זאת מורכב כאן? אני חושב שטובת המטופל היא נושא מורכב. התרחקות מהאם בדוגמא שנתת יכולה להוביל לתחושה טובה של המטופל, אך מה קורה כאשר כפי שאתה אומר האם נפגעת ואולי כתוצאה מכך ייפגע גם הבן. האם גם אז אין אחריות של המטפל. למיטב הבנתי, טיפול מאפשר פתיחת רעיונות, גמישות מחשבתית, והתנסויות שונות בחדר ומחוצה לו. זהו תהליך שאינו קורה בבת אחת, וכן יש לו השלכות שונות. אני לא חושב שמטפל יכול להתנות המשך טיפול בקבלת טיפול מערכתי אם המטופל אינו מעוניין בכך, משום שהמטופל הוא המוקד בטיפול. אבל ייתכן ויש מקום לבדוק עם המטופל את ההשלכות האפשריות של מעשיו, לבחון אלטרנטיבות, הגמשת פעולות ועוד. לבסוף, ציינת שהפנו אותך לטיפול, ולא ברור לי האם אתה הצד שהיה בטיפול או הצד שנותר מחוצה לו. כך או כך אני מצדד בהפנייה שכבר ניתנה לך וחושב שבדיקה אמיתית וחשוה יכולה לקרות רק בתוך חדר הטיפולים. דרור דרור

ההפנייה ההיא שלי לטיפול (בנימוק שהשאלה מורכבת ומסובכת) באה כנראה כתחליף פשוט ונוח במקום תשובה עניינית, כמו שניסית אתה, דרור, לתת. על כך תודה לך ! העלאת הנושא נעשתה ברמה העקרונית-מקצועית, וגם בהיבט של הגינות אנושית, ולא כי אני מטופל. יחד עם זה - הדוגמאות שנתתי הושתתו על אפיון מקרים שקרו. אם לפרט מעט יותר את המקרה עם הבן שהתאמץ להשתחרר מקשרי-התלות שלו עם אמו - נוסף לה עצמה כ"מטופלת סמויה" או "נוכחת-נפקדת" שניזוקה מהטיפול שלכאורה לא ניתן לה אלא למי שרצה לפתור את בעיותיו שלו שהיו כמסתבר קשורות בה - היתה עוד אחת - בת-זוג שלו. לאחר שכמה נסיונות של הבחור ליצור מערכות זוגיות נכשלו, מה שהביא אותו לפנות לטיפול, הוא הבין במהלך הטיפול וכתוצאה ממנו שעד שלא ישתחרר מהסימביוזה עם אמו, הוא לא יוכל לבנות יחסי "יחד וגם לחוד" בריאים ויציבים עם בת-זוג. אלא שכתוצאה ממאמציו להיות אוטונומי, ולא תלוי, ולבנות את עצמו כבוגר עצמאי, הוא גם פגע בהתנהגותו המאד לא נעימה בבחורה איתה סוף-סוף הצליח להתמיד בקשריו (לכאורה כתוצאה מוצלחת ראשונה של הטיפול שעזר לו להשתחרר מאמו). הוא השליך מאי-התלות באמו לאי-תלות בבת-זוגו (ובהכללה - בכל אישה שתהיה בקרבתו), ולצורך להשאיר מעין חיץ ביניהם, ואת ההתנהגות שעל פי הבנתו נדרשה ממנו כלפי אמו (העמדת גבולות ברורים ושטחים של "מחוץ לתחום", אפילו אם זה צריך להעשות בתקיפות וללא פשרות) הוא העביר ליחסיו עם בת-זוגו. זאת נפגעה עד עמקי-נשמתה, דימוייה העצמי ניזוק, ולאחר שגם היא נפרדה מאותו בחור מטופל, זה גרם גם לה קשיים ביצירת זוגיות אחרת, בריאה ויציבה, משל עצמה ! מתשובתך דרור אני מסיק, שלדעתך למטפל אין שום אחריות מקצועית ואנושית, לא להווצרות המצב הזה, או למניעתו, ולא למיזעור הנזקים, שהם תוצאת הטיפול, או מניעתם - ככל שזה נוגע במטופלים הלא-ישירים (האמא, הבחורה), ה"סמויים". אחריותו תקפה - כך הבנתי מתשובתך - רק כלפי המטופל הישיר, הנוכח מולו (ובהקשר העיסקי - המשלם).צדקתי בהבנתי את התשובה או שטעיתי ? אגב, למרות שלא למישור הזה התכוונתי בשאלה: אם נשליך מתחום הרפואה (המדיצינה), הרי ישנו מושג הרשלנות הרפואית, שרופאים גם מבוטחים מפני תביעה על נזק שטוען מי שטוען שנגרמה לו בגללה. לאחרונה קראתי שישנה התייחסות בהקשר הזה גם לנזק שנגרם ל"צדדים שלישיים", כמו למשל (נזק פרוזאי) אבדן הכנסה בגין הצורך של בני-משפחה לטפל בפציינט שנגרם לו נזק ישיר נמשך בגלל רשלנות רפואית, או (נזק ברמה הנפשית) עגמת-הנפש והסבל ואבדן דמות-אב שנגרמו לילד שאביו נפטר כתוצאה מרשלנות רפואית. האם גם בתחומי הטיפול הפסיכותרפויטי ישנה התייחסות שכזאת ? תודה מראש על כלהתייחסות עניינית ומסבירה נוספת ! ניר.

הי דרור, בוקר טוב, רוצה לשתף, טוב? אומר בצורה ישירה ובאומץ - הפרידה כאן, מליאת היקרה שלנו (ולא בגלל מישהו, אלא בגלל מה שמעוררות בי מול עצמי פרידות ושינויים כאלה), די טראומטית לי. היא מובילה אותי לחרדות ומחשבות על עזיבת הטיפול שלי ועד ל... עזיבת משהו יותר רציני (שלא אומרים כאן). עכשיו על הבוקר התעוררתי עם אוסף הרגשות הזה, אחרי חלום נשכח, ואני מרגישה באופן נוכח ועוצמתי יותר את הכעס המוכר לי משכבר הימים על אותה האדישות והנטישה ועל הפצעים הפתוחים. בא לי לנקום, להאשים - זה התבטא במחשבות תוקפניות של פגיעה בעצמי. ודווקא אני במלחמתי. פתאום ולפרק זמן נעלמו הישגי הטיפול. ובכל זאת, מקווה שלא, מקווה שהם שם ומספיק מבוססים. אבל, פוחדת נורא... חסרת אונים נורא... יש הרבה רגעים כאלה. לקחתי בשבוע שעבר את התגובה שלי לטיפול וגם השבוע אקח (מתגעגעת). בכלל, גם בטיפול עוד מעט חופש גדול... גם זה קשור. הדאגה שלי מופנית גם לאחרים, ולמה שיקרה בפורום בכלל ולכל אחד בפרט. אולי אני מגזימה, אבל, חרדות, מה לעשות... מקווה שישמרו על עצמם, אני מקווה שהחזרה לשגרה ולמסלול תעשה חלק ניכר מהעבודה ותמרכז אותנו (כמה ליאת צודקת). שישבת זה בלאגנים... וימי ראשון - פיכס בפני עצמו… :-) תודה רבה על ההקשבה, עזר לי לכתוב את זה. שבוע טוב ונעים

שלום לך, פרידות הן בדרך כלל דבר מורכב. לעיתים קרובות הן מעוררות את החשש מה הולך לקרות עכשיו, איך נתמודד עם הלא ידוע שמחכה כעת. אני מניח שההרגשה מורכבת עוד יותר כשמרגישים שהשני הוא שנפרד, נוטש אפילו, ובכך גורם לתחושת דחייה, שלא אכפת. בפרידה שכזו יש גם הפרה של האיזון הקיים. אבל כפי שציינת, אני מקווה שתוך שימת לב לקשיים שיעלו, נצליח בפורום ליצור שגרה ואיזון מחודש שירגיע את החרדות. מהבחינה האישית את מציינת נקודה רגישה עבורך החשה פרידה כנטישה המעוררת כעס בעוצמה גבוהה. אני מקווה שתצליחי להביא את הרגשות הללו לתוך הטיפול, לעבד אותם, ולהישאר איתנו פה ובכלל. דרור

דרור, תודה על תשומת הלב. היה משהו בדברייך, ששוב לקח אותי לכיוון הנפרדות והשליטה, נושא שמדובר המון אצלנו בפגישות. לפעמים יש תחושה של יותר מידי כבר. וגם זה נאמר בשיחות... טוב, אני בטיפול מזה זמן, כך שלהביא לטיפול את מה שאני יודעת אני מצליחה... נראה לי... אבל, החלומות שמתחמקים, המחשבות שלא מתחברות. נו... קצת רושמת לי עוד קצת תיעוד משלי. לפחות לכך שמשפטים חוברו. ככה שקצת רציתי להשתמש בפורום כדי להכין קצת שיעורי בית לפגישה שלי. אתה אומר שפרידות הן דבר מורכב בד"כ, ואני חושבת לי שפרידות וסופים (אולי גבולות) הם כנראה דבר מורכב הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להתחיל להבין. אולי ממה שכל אחד יכול? לא יודעת. אבל יש לי בעיה רצינית לתפוס מהו סוף. הנה, הבוקר התעוררתי עם כל מיני משאלות לא ריאליות, תפסתי את עצמי עם האמונה שהכל יכול לחזור לאחור שמתים יקומו לתחייה, שמי שאינו מגיב, יקלוט, שאצליח לחלוב מהיכן שאין, שאיוולד מחדש ואחזור להתחלה, ושאהיה נאהבת, וש"יאמינו" שיש לי עתיד. ש"מישהו" יגלה כמה נשארתי מאחור, ואת העוול, ש"מישהו" יגלה את כל הדברים הטובים והמוחבאים שפיזרתי... ואני עוד מתעקשת, לא מוותרת, זו בעיה. הנפח הגדול מידי של זה. הייתי רוצה להבין מה זה זמן ואז גם אבין כמה איבדתי, וכמה לא יהיה, אף פעם לא יהיה, והדיכאון יגיח. פעם ראשונה. כי הדיכאון תלוי זמן. אומרים שיש כבר אותות שהוא סוף סוף מגיע. פוחדת ממנו. מאד. זה בעיקר מה שקורה איתי עכשיו - הפחד מהדיכאון. משום שאני פוחדת ש כשיגיע אז יסתיים הכל. מבלי שמשהו אחר יתחיל. נמצאת בטיפול טוב, ומה שרשמתי יגיע לשם. ושוב, תודה למי שקרא. (שיתוף של בוקר יום שני)

הגחתי לכאן קצרות שוב, ומצטערת על הכתיבה בהמשכים בעץ הזה, רציתי להוסיף התנצלות לבנות היקרות שרשמו לי אי שם (מקווה שאתן קוראות היום), לא שלחתי תגובה, כי כבר לא יכולתי להרשות לעצמי להטריח בהעלאת עוד הודעה שלי בשרשור ההוא... לילך (התרגשות צפויה לך מחר, נכון?... דואגת לך), יעלה (קדם ברכות לקראת יום ראשון הבא), נועם (כמה נמש אהוב לבי - שלל פינוקים ממני) המון תודה, בתודה וסליחה (לא ידעתי לאן להדביק את ההודעה הזאת, ואם זה בסדר בכלל) |ההיא שבעמוד הקודם|

אשת... תודה על הקדם. אני עוד כאן :- ) יעלה

יקירי, יודעת שצריך להיפרד. גם כי הגיע הזמן, וגם כי מגיע לפורום לחזור כמה שיותר מהר לשגרתו. בשבועיים האחרונים אני מנסה לרקום בדמיוני את מילות הפרידה שלי, מחכה לאיזו השראה מיוחדת שתבוא ותאפשר לי להעביר אליכם את רחשי הלב. איכשהו, שום דבר לא ממש מצליח לי פתאום. כשאורנה הזמינה אותי אל הפורום, לפני שלוש שנים בדיוק, לא ידעתי לאיזו הרפתקה מסעירה אני נכנסת. זה קרה לאט, התחיל במילים מהוססות, והפך לשצף קצף של שמחה, התלהבות, התמסרות, התמכרות, הנאה צרופה. זאת זכות גדולה, להיות כאן. נדמה לי שאפשר לחשוב על הפורום שלנו כעל מ?ט?ע?ן ענק, אליו אפשר לבוא ולהתחבר, להיטען ולהתמלא, שוב ושוב ושוב. קוראים וכותבים, מטפלים ומטופלים, מבקרים ומנהלים. אהבתי להגיע לכאן (בשנה הראשונה זה היה שלוש פעמים בשבוע), לפתוח את חלון הפורום, לעצור לרגע את הנשימה, ולאפשר ל'בום' הזה של ההודעות להתגלות בפני. תמיד הייתה איזו השתוקקות, ציפייה, סקרנות. תחילה בודקים מי הכותבים. ואז, לאט לאט, הודעה אחר הודעה, קריאה שקטה. מחשבה. ("את המנהלת הכי איטית" אמרו לי בצדק). לפעמים זה לקח דקות ארוכות, לחשוב, לקרוא שוב, לייצר תשובה, למחוק, לתקן, לחשוב איך זה יכול להתקבל בצד השני, לקרוא שוב, ואז ללחוץ "שלח", ולהתפלל לנס הקטן הזה של המפגש, זה בנפשו של האחר.. אני מודה בעצב שבאמת כמעט תמיד אני גם אוכלת משהו תוך כדי (אבל נשבעת שזה בנימוס, ובלי מצמוצים קולניים :-)), ומתפללת לאלוהים שיחוס על קו המותן ההולך ונעלם. אהבתי לראות כיצד נבראת לה כאן קהילה. אנשים שהתחברו בעבותות של הבנה, אהבה, מכאוב ושמחת השיתוף. כל כך הרבה נדיבות ראיתי כאן, אורך רוח, קבלה, סובלנות. היו גם סערות, כעסים, אכזבות מרות ומילים צורמות. על כל אלה התגברנו תמיד, הודות לתבונה, לבגרות ולרצון הטוב שזורם כאן בשפע יוצא דופן. ההחלטה לסיים את תפקידי בפורום הגיעה אחרי שנה קשה מאד ואינטנסיבית ברמה האישית. המילים המופלאות שהורעפו עלי כאן בשבועיים האחרונים רק חיזקו בי את התחושה שזה אכן הזמן ללכת. אני מאמינה באמת ובתמים שצריך להישאר בתפקיד רק כל עוד עושים אותו כהלכה. מאמצת אל לבי בכל הכוח את כל מה שנכתב כאן, לא תמיד משוכנעת שמתכוונים באמת אלי, וברגעים שכן, ממלמלת לעצמי "וואלה!". רוצה להודות לכם, חברים יקרים, על כל מה שחלקתם איתי כאן. על הסדק הקטן דרכו הרשיתם לי להציץ אל תוך חייכם, אל חדר הטיפול שלכם, אל השמחות, האסונות, אל הרגעים המביכים, המריבות המשפחתיות, אל חדר המיטות, אל חדרי הילדים, אל משרדי ההיי-טק והלשכות הצבאיות, אל המקלטים המופגזים ואל תרמילי המסעות שלכם. תודה על הפתיחות, האמון, הכנות והיושר. תודה על כל מה שלמדתי באמצעותכם. אשמח אם תמסרו חיבוק-שלום למיסטר בלו החמוד שקצת נעלם לנו לאחרונה, וגם ל"משתנה" - אם יחליטו להגיע פתאום. שניהם יקרים מאד ללבי, גם בהיעדרם. מנצלת את ההדמנות ושולחת מכאן תודה גם לשגיא, מנהל האתר, שנתן תמיכה סבלנית, אמון מלא וסיוע בשעת הצורך. רוצה להודות לידידי הוירטואלי, ד"ר גידי רובינשטיין מהפורום הסמוך, שלימד אותי הרבה גם בלי שידע על כך. התגנבתי לפורום שלו די הרבה בשנה הראשונה (אך לא רק), והתפעלתי מהידע והמקצועיות בה ניהל אותו. תודה, גידי. היית מורה מצויין. ואחרונים חביבים, אהובי משכבר, דרור ודוד. דוד הגיע אלינו לפורום לא מזמן, אבל הרביעייה שלנו (אורנה, דוד, דרור ואני) נולדה מזמן, והתגבשה הרחק מכאן, לידידות אמיצה שעומדת במבחני הזמן. דרור יקר שלי, החברות איתך, שהפכה יקרה הרבה יותר בשנה האחרונה, הייתה עבורי משענת של ממש. כל כך הרבה עברנו ביחד! קפצנו בזו אחר זה דרך החישוק הבוער ההוא, כשאתה עובר בו מעט לפני, מרגיע, מכיל ותומך. לא יכולתי לבקש לעצמי טוב ממך. כמנהל שותף בפורום, חשתי אותך כמבוגר האחראי האמיתי, כזה שאפשר להקפיץ בכל שעה של היום או הלילה עם שאלה קטנה או גדולה, מתוך וודאות מלאה שתהיה שם בשבילי ובשביל כולנו, קשוב, עירני ומקצועי כל כך. דוד - כחול העיניים ופרוע הזקן - הצטרף לאחרונה אל הפורום שלנו. גם אתה, חבר יקר, הולך לצידי זמן רב, סופג קיתונות של ספקות עצמיים, ומפגין עמידות יוצאת דופן מול "רכבת ההרים המשוגעת" שאני יודעת להיות. האהבה שלי אליך, כבר רצה לי "טבעי" בעורקים. אין לי ספק, ששניכם יחד, תוכלו לקחת את הפורום הזה ולהזניק אותו אל על, למקומות חדשים ורעננים. יודעת שיהיה כייף פה, ומבטיחה לבוא ולהציץ עליכם בהנאה. מאחלת הצלחה רבה גם למלי, הבאה אחרי, ומבטיחה לסייע ככל שיידרש. את מגיעה למקום מופלא, שתלמדי להוקיר מהר מכפי שאת יכולה לשער. זהו, אני חושבת. אמרתי הכל, ולא אמרתי עוד כלום. אוהבת את כולכם, יודעת שאתגעגע נורא, והולכת לי הלאה. ועכשיו יבואו הדמעות... שלום שלום ליאת

ליאת, באצבעות הקסם שלך (בשיתוף עם הנשמה הענקית שאת), ארגת כאן מרבדי מילים שחוללו אינספור ניסים. אינספור מפגשים. את העדות אפשר לראות במילים שזרמו אלייך בחזרה, בשבוע האחרון. כל מילה בסלע. "וואלה". לכי לך הלאה, עם כל היופי שלך. תמשיכי לפזר מטובך ותשאירי מנה גדושה גם לעצמך. הכי בעולם מגיע לך. אוטוטו מגיעות גם הדמעות שלי. ליל מנוחה יעלה

לליאת שלום, אני נעלמתי בזמן האחרון כי פשוט הרגשתי שאת חיברת את השם שלי להמון בלגן שקרה בפורום איתך ועם אורנה תחת השם של מיכל. אבל אלו הם יתרונות הפורום, שאת תמיד יכולה להיות מי שבא לך. אז אני בעצם לא נעלמתי תמיד הגעתי לקרוא איך את מעודדת אחרים ונוגעת בדיוק בנקודה מבלי להכיר אותם. היה כיף לקרוא אותך ואת התיאורים שאת מעניקה לדברים, ואיך את עולה על הבעיה האמיתי מבין השורות. כיף... פשוט היה כיף ונוגע... מאחלת לך המון בהצלחה.. באהבה א.פ.ס.ח

ליאת מרגש ועצוב... שכחתי להודות לך על התקופה בה הותקפנו אווירית.. להתראות אגב, אעביר למיסטר בלו את המסר...

שלום התחלתי להרגיש מעט יותר טוב אך זה עדיין לא שלם וניסיתי להתרחק לצערי כמה שיותר מפורומים שמזכירים לי את הדכאון והכאב.....למרות שאני חש בו מדי יום ביומו אך במינונים קטנים יותר....ציפור קטנה לחשה לי שליאת עוזבת אז נכנסתי שלא כמנהגי בזמן האחרון אבל לא על עצמי אני בא כאן לדבר(: (אף פעם לא חשבתי שאני יאמר משפט כל כך נדוש) ליאת היא אישה מופלאה הנשיות שלה מורגשת בכל תגובה חוכמת החיים והגישה הנכונה לחיים תשובותיה היו בשבילי מעבר לתשובות סטנדרטיות של הצעות ייעול היו בתשובותיה המון אמפטיה וחום אנושי והמון כבוד למשתתפי הפורום .....הרבה פעמים פניתי לליאת כשבכל גופי היו צמרמורות ורעידות ופחדים לפעמים פניתי כי לא היה לי עם מי לדבר ולזמן מה התשובה שנתנה הייתה מרגיעה ....למרות שלא הייתי כאן הרבה זמן ולמרות שאני קרוב לגיל 30 אוי אוי זה נורא(: הידיעה שליאת יכולה לענות לי כאן הייתה כמו שמיכה שכיף להתכסות בה כשבחוץ קר רטוב וגשום .....אני חושב שהיום הפורום איבד אדם נפלא אישה נהדרת וגם אשת מקצוע למופת נראה כי ליאת תמיד ביקרה את עצמה כדי להשתפר מעולם לא חסכה מעצמה דקה כדי לענות תשובות ארוכות ולקרוא שאלות ובעיות מורכבות ...ליבה היה פתוח כלפינו משתתפי הפורום לדורותיהם בשלושת השנים האחרונות(כשאתה סובל 3 שנים זה כמו דור והסובלים לעיתים מתחלפים) לא ידעתי ליאת שאת כאן רק 3 שנים ....כנראה הגעת רק מעט זמן לפני היום שבו נכנסתי לכאן לראשונה חשבתי על ניק חשבתי על הסרט כלבי אשמורת וMR BLUE ואמרתי בוא נלך על זה.....את היית הראשונה שהגיבה אז........ומאז השתדלתי לכתוב רק בימים שאת נמצאת אני חושב שעזיבתך את הפורום הוא מכה קשה לאנשים הסובלים כעת ובעתיד בכך שלא ישמעו קול אנושי נעים והגיוני גם מבעד למסך ולמקלדת בהצלחה גדולה בכל מקום שתהיי תחסרי לי מאוד

לי-את בכל אשר תלכי וכל שתעשי שיהיה מוקף באור הלבנה ובחום השמש הטובה! בעצב לך אומר שלום:-( :-(((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

ליאת מתוקה.......בילבי סיפרה לי שאת עוזבת :-( המון הצלחה ונשיקות וחיבוקים כצידה לדרך.... לא הייתי כאן מאז שאורנה עזבה אך באתי להיפרד גם ממך את חמודה... בהצלחה

ליאת יקרה, רציתי לצרף חלק מקטע הסיום של סרט הפנטזיה הוותיק - לבירינת. קטע שמדבר אליי מאד: {שרה, הנערה, בחזרה בחדר. הכל בא על מקומו בשלום, אחרי מסע במבוכי הדמיון להצלת התינוק שביקשה קודם לכן ממלך הגובלינים לקחת. לודו, דידמוס, הוגל - הדמויות שפגשה וסייעו לה לאורך המסע} Ludo ( in the mirror ) - Goodbye, Sarah Didymus: AND remember, fair maiden ... should you need us Hoggle: Yes, should you need us ... for any reason at all ... Sarah: I need you, Hoggle ?Hoggle: You do Sarah: I don't know why but every now AND again in my life - for no reason at all - I need you. All of you Hoggle: You do? Well… Why didn’t you say so שם זה מסתיים במסיבה... אני קצת (הרבה) יותר שותקת... http://www.youtube.com/watch?v=BgLGyHTugn0 |אשת|

טוב, מצחיק מאוד... עכשיו תחזרי בבקשה? :-) קשה להאמין שזה באמת... מתחשק להמשיך לכתוב כאן הודעות- עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת - ככה שבועות! :-) כל כמה שעות אני נזכרת שאת ההודעה האחרונה שלך כבר כתבת.. מוזר כל כך..

סתם ספר שאני קוראת עכשיו.. (פול סקוט) ליאת, הכנוי הזה כל כך ,כל כך ,את .. מלכתי , ומלכת הפורום הזה., אם את כבר, חיה ובועטת.... מאחלת לך בעיטות למרחקים שרק את מסוגלת להן.. ביי נ.ש.מ.ה.

ליאת, לאן את הולכת אחרי שאת מסיימת את עבודתך כאן?

שלום ט' אני הולכת לנוח קצת, להתמסר למשפחה ולקליניקה, ושוקלת גם אפשרות של חזרה לאוניברסיטה. לפני הכל, שינה של איזה שמונה שעות ברצף, בהחלט נראית אופציה טובה. אמא שלי תמיד עודדה אותי ללכת לישון, בטענה שככה אני לא עושה נזקים... שלום שלום ליאת

ככה סתם ללכת אינך יכולה לעזוב אותי...." כל כך הרבה פעמים הוא אמר לי שמותר להיות שם. במקומות העצובים, הכואבים. לשהות שם כמה שצריך. ורק אחר כך להמשיך הלאה... אז אני שם.. עצובה כל כך... מנצלת רגעים אחרונים... חיבוק אוהב הדר

חיבוק חזק חזק בחזרה. מבחינתי כבר לא צריך לדרוך לאף אחד על שום דבר כדי שלא יברח. תודה שטרחת ובאת להיות כאן איתי, עד לרגע האחרון. את יקרה לי כל כך. להתראות ליאת

כשתלכי, מי יחבק אותי ככה? מי ישמע אותי בסוף היום? מי ינחם וירגיע? כמו שרק את יודעת. ליאתי שלי,זו אני שאמרתי בלי חזרות??!! מסרבת לשחרר אחיזה ולתת לך ללכת-כשצריכה אותך כל כך. זהו נגמר, זה שוב אני והלילות הקשים ל-ב-ד!!! אין עוד לאן לברוח כשהכול מציף ובעיקר מאיים,אין עוד איך להאחז במילים הכל כך נוגעות שלך בזמן אמת. אין אין אין.לא אוכל עוד לומר מרחוק את מה שלא העזתי מקרוב.(בן אם ידעת שזו אני או לא) ובכול זאת- בזכות הפורום הזה יש לי אותך. ואיכשהו לא מסתפקת במועט(וזה ממש לא מעט), תחסרי לי פה כל כך.מעכשיו שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. יודעת שאסור מגע בטיפול אז שולחת לך נשיקה וירטואלית -תופסת? אוף יש לי פרפרים בבטן וגלי חום(מבלי להיות בתקופת המעבר)אל תלכי עוד בבקשה,חכי רק עוד קצת. ו....יש לך אישור לנקות חלונות עם העיתון:-( אוהבת מאוד ד. ש-ו-נ-א-ת פ-ר-י-ד-ו-ת!!! גם חלקיות. יאלה עפה בפעם השניה להיום!!! שלום וביי.

ד' יקרה, תראי איזה לילה ארוך סידרתי לך כאן... יודעת שהפורום ימשיך להיות מקור נחמה ועזרה, גם אם בשעות יותר קונבנציונליות. עוד נדבר :-)) לילה (בוקר) טוב ליאת

ידעתי שאפשר לסמוך עליך.יכולה לכתוב לך למייל?

את יודעת, ליאת.. חלמתי עלייך אינספור פעמים. באופן קצת תמוה, כמעט בכל חלום את נראית קצת שונה: פעם היית נערת בני-עקיבא חביבה, מדרבנת להצטרף למעגלי הרוקדים. עם חצאית ג'ינס ארוכה, ושיער קצר מגובה הכתפיים בצבע חום דבש, חיוך ענק והרבה-הרבה אנרגיות :-). פעם היית מבוגרת יותר- באנו חבורת חברות פורום לבקר אותך ואת אורנה בבית כפרי נעים מעץ, בית ילדותך (כן, את ואורנה גרות יחד בחלום שלי). הייתה שעת בין ערביים, והצבעים הכתומים הטילו צללים ארוכים ושקטים דרך התריסים. היה נינוח וקרוב, ניהלנו שיחות קרובות אחת עם השנייה, במטבח, בסלון, בחדרים.. עד שנפל הלילה. שם היית גבוהה, עם שיער חום כהה עד הכתפיים ומשקפיים אדומים עם מראה מתוחכם. מבט מעמיק עם המון גוונים- לעיתים חודר ושקט, לעיתים קורץ ונמרץ. בחלום אחר, החלטת לעשות "פגישת-פורום" לקראת הפרידה שלך מהפורום (זו עדיין אופציה, אגב..:-). הזמנת את מי שירצה להגיע. נפגשנו בפארק הירקון, ואני נצמדתי נורא לנויה, כי התביישתי.. היו שם מלא אנשים והייתה התלבטות אם להזדהות או לא, ומה יקרה אחר כך אם נזדהה- האם הפורום עוד יהיה מה שהוא אם יהיו לנו פרצופים ושמות אמיתיים.. ניסיתי לדמיין מי מהאנשים שנאספו הן את, אבל התביישתי להתקרב. התיישבתי על הדשא, על גבעה קטנה שהרימו שורשי עץ נחמד. נשענתי על הגזע וחיבקתי את הברכיים.. (תמיד אני קצת מקווה שמישהו בכל זאת יגש לשאול בזהירות אם הכל בסדר). הריחוק מהקהל איפשר לי להבחין בשני אנשים שעמדו במרחק מה מאיתנו, אישה ואיש, מסתודדים איתך (איתך של המשקפיים האדומים), נרגשים קצת. אורנה ודרור :-) : היו סקרנים ובאו להציץ. בשלב מאוחר יותר, ישבנו במעגל גדול על הדשא וניהלת את פגישת הפרידה ממך.. למרות המבוכה והחשש, והצורך הגדול להחביא את עצמנו- הצלחת להשרות אוירה קרובה. משפחתית. כאילו כל אחד מאיתנו היה רק איתך. רק את והוא, בלי כל יתר העיניים... קצת כמו נויה, גם אני חלמתי (הפעם בהקיץ) עליך פעם אוכלת :-) (זוכרת?) אכלת מנה פלאפל, בביסים גדולים ולעיסות נמרצות- ביסים תאבי-חיים כאלה, ביסים מפליאים, והטחינה טפטפה לך על הסנטר, ואת חייכת בעונג והנאה, ושתי העיניים שלך קרצו יחד- קצת צוחקת על הסיטואציה וקצת צוחקת בהנאת-אכילה בריאה. אני זוכרת שהביסים המפליאים ממש מיגנטו את המבט שלי, שנהניתי גם אני להתבונן בחיים שזורמים ממך, בטחינה שמטפטפת וכמה זה נחמד :-) לא כל כך רציתי לבוא היום להיפרד, את יודעת... לא היה לי מה להגיד. וגם... את יודעת.. עוד כל מיני דברים אחרים.. אני עוד לא לגמרי יודעת מה אני כותבת כאן.. כשהתחלתי לכתוב חשבתי על זה שזה נחמד שלמרות שאת נראית שונה בכל חלום בכל זאת נורא ברור לי שזו את. עכשיו אני חושבת שזה אולי מתאים שאת גם נערת בני עקיבא מלאת מרץ, שמעודדת את כולם להצטרף לחברת הרוקדים ולא להישאר בחוץ, ועם זאת, את גם זו שגרה בכפר, ב??שקט ובין האורנים, מצליחה ליצור בית חמים כל כך, לייצר שיחות משמעותיות ואישיות, לעשות לנו-חברות הפורום- מקום לנוח בו ולשים בו ראש. וכמובן, את גם מפיקת אירועים :-).. מצליחה למוסס את החשדנות והחשש בשנייה.. מצליחה גם בתוך ההמון ללכוד את המבט של כל אחת (ואחד?) מאיתנו ולשדר רוגע. לשדר אוירה של משהו אישי ופרטי, רק שלי ושלך. ותאוות החיים היוקדת, כמובן! שגולשת ממך, ומעוררת בי השראה. ההנאה הצרופה שלך לנגוס בחיים כך, ולהנות מהם באופן הכי מלא שאת יודעת. מדהים! איך את מצליחה לנווט כך בין כל החלקים? גם בין כל החלקים שלך וגם בין כל החלקים שלנו. לחזק חלקים שבריריים, לקשור אותם יחד עבורנו, להניח עליהם מילים מדוייקות, שנוגעות בדיוק במידה- כמו פלסטר עדין, שמונח בלי ללחוץ מדיי, מאחה ומחזיק עד לפגישה הטיפולית הבאה. אני רוצה להאמין שהיציע, אי שם גבוה, מעל המגרש.. היציע שתמיד מיגנט את המבט שלי, שכל כך הרבה פעמים הרמתי אליו עיניים לבדוק "מה היא חושבת", "מה היא עושה", "היא מחייכת?" "מה אומרות עיניה?"... אני רוצה להאמין שהיציע המופלא הזה לא באמת מתרוקן.. את נשארת שם, עם המבטים המיוחדים שלך, וההתרגשות המעודדת. גם אם רק בחלומות שלי :-) המון תודה, יקרה לימדת אותי הרבה שלך, לילך

אוי לילך לילך, נערת בני עקיבא ?!? מעגלי רוקדים ?!? מואה? יודעת כמה קשה היה לך לבוא לכאן, ואני מאושרת שהצלחת. את פירוש החלום אני משאירה לאחרים, הגם שהפיתוי גדול. (מה יש לכן עם הביסים הגדולים האלה? :-)) מבטיחה להישאר, לפחות לזמן מה, ביציע, חמושה בבקבוק שתייה וגרעינים שחורים. תודה, נשמה, על כל המילים היפות ששזרת כמחרוזת פנינים יקרה. להתראות ליאת

ליאתי יקרה לי כל כך, שבוע שעבר היה לי נורא קשה. היו שם עוצמות, תאמיני לי, גם אני הופתעתי מהן... שנתיים וחצי אני פה, כמעט כל שבוע. שנתיים וחצי את מהווה לי עוגן. כל שבוע ידעתי שתהייה פה והמילים שלך יגיעו, אלה הרכות, אלה העוטפות, אלה המנחמות, אלה המעודדות ואלה המחזיקות. היו גם לא מעט רגעים, שלא בימים שלך, שהייתי אומרת לנויה: "בא לי ליאתי היום", ככה פשוט, כמו ילדה קטנה שצריכה נוכחות מרגיעה. אני רוצה להגיד לך תודה על הנכונות לעזור לפני שנה וחצי (זוכרת?). וקצת כמו נועם (נועם, שמעתי שאנחנו מתחילות רומן ;-) ) אני הכי רוצה להודות לך על התקופה שבה הלכתי מכות עם גברת פסיכולוגית ואת דאגת להחזיר אותי אליה כל פעם מחדש. אין מה לומר, *בזכותך* אני עדיין שם. אז מה עוד אני יכולה להגיד, שאת עוד לא יודעת? לא הרבה, אה? אני אוהבת אותך, גם את זה את בטח כבר יודעת... חיבוקים ונשיקות. נורית אני אנסה להיות גדולה ולתת לך ללכת, לא מבטיחה כלום... אה... ועכשיו תסלחי לי, אבל אני חייבת לרוץ... אני רצה לדלת, לחסום אותה בגופי. אין מצב שאת עוברת!!!

אני איתך! אם נשלב ידיים ונחסום ביחיד יהיה לה יותר קשה לעבור. גם נמש בא ונשכב על הרצפה לפנינו. (נראה אותה דורכת עליו כדי לעבור.. אין מצב!) שלחתי לך מייל... תעיפי מבט בהזדמנות.

נוריתי יפתי, שמחה לראות אותך כאן איתי, ביישורת האחרונה. אהבתי להיות איתך בכל שבוע, ולראות אותך גדלה ומתייפה לנגד עיני. שולחת לך חיבוק גדול בחזרה. אני מעבירה אותך בעדינות לזרועותיהם החמימות של דרור דוד ומלי, בטוחה שיהיו שם בשבילך באותה השתדלות ומסירות שהייתי אני. (אחרי שתיקה ובהייה ממושכת במסך): שלום ולהתראות ליאת

אני שונאת שהולכים.

רשת רשת חמודה, לפעמים אין ברירה. את נהדרת. ובוגרת...ומסתדרת. אני סומכת עליך. חיבוק חזק חזק ליאת

ליאת יקרה, כבר כתבתי הרבה ובאמת מרגיש לי שכל מילה נוספת מיותרת אז רק עוד קצת ודי. יחד עם תהליך הפרידה מאחי שהתרחש לו השבוע גם נפרדתי ממך כל יום עוד קצת. זו פרידה מיוחדת במהלכה נפתח תא נוסף בתרמיל שלי. הכנתי לך ולכל הדברים הטובים והמאירים תא מיוחד ושמור, תא שמאפשר לי יחד עם הכובד להרגיש גם את ההקלה, לראות ולחוש את הצבעים והריחות. את תהיי איתי שם תמיד (וזה כיף ומרגיע). תודה שאיפשרת לי בזמן הקצר הזה כל כך הרבה, אפילו מהפרידה הזאת אני מרגישה שגדלתי קצת. שתהיה שבת שלום עם הרבה שמחה ונחת שישרו עליך תמיד. אפרת

אפרת יקרה, נכנסת בשמחה לתא הקטן בתרמיל שלך. דווקא מתאים לי שמישהו אחר יסחוב אותי קצת. :-)) תודה חמודתי, ולהתראות ליאת

שיתוף אחרון ..:-( הייתי אצלו אתמול .. כן.. למרות הכעס .. שלא יכל לפגוש אותי לפני .. שוב למרות שהחודש האחרון .. אני עסוקה ביותר מידיי .. אולי הוא לא יכול וכו' . למרות שרציתי לדפוק "נפקדות" .. הצלחתי להגיע .. הצלחתי .. ממש כך .. מאמץ כל פעם מחדש.. הצלחתי לעלות את זה בפנייו .. את הרגשות , להיות אותנטית , יכול להיות גם שקצת פוגעת , חודרת.. אבל אחכ הרגשתי הקלה .. אם הוא ישרוד אותי גם אחרי אז אולי הוא באמת משהו משהו .. אני מנסה לקוות ולחייך לעצמי .. ה..להגיד לו מה אני חושבת..זה היה פרויקט , חשבתי שלא אצליח לסבול אותו 50 דקות , מוזר .. דווקא הרגשתי נורא פתוחה לדבר איך שבא לי .. הרגשתי בטוחה ..והזמן עבר מהר .. בדכ אני מסתכלת על השעון כל רגע .. היתכן?.. למרות ?...הוא בסדר? הפחד שלי זה להצליח כן להתקרב אלייו .. לא יודעת למה .. לא יודעת למה .. זה ככ מפחיד אותי ברגע שאני ממש מצליחה להתקרב .. אני שוב מתרחקת .. מתמסרת לא מתמסרת .. צריכה לעבוד על זה .. וזה לא ככ קל .. והוא .. ליאת ..הוא יושב שם בשקט כרגיל .. מקשיב , מפנים , מעבד ?.. לא צועק , לא כועס .. לא מתווכח ..(רגילה לכאלה .שנסחפים תמידי לכעס שלי .) הוא יושב ושומע את כל ה"שטויות" שלי .. והכעס שיוצא לי מהפה .. ויש לו סבלנותתתתת . חה.. ממש כמוך .. כאן.. אז אולי די .. אני אומרת לעצמי .. אולי די לבדוק אותו .. אני אשתדל..ליאת ..:-) ובסוף הפגישה אני מוציאה כסף לשלם לו .. והוא פתאום אומר " אני רוצה להציע שהפעם תורידי X כסף.. הבטתי בו המומה ... למה ?.. הוא אומר זה לא יהיה פייר אם אקח ממך עבור פעמיים שלא נפגשנו .. אבל תמיד אני משלמת לך גם אם לא נפגשים ..ופעם אחת הייתה ביטול בגללי .. אז מה הקטע ?.. לא אני לא מוכנה ..אמרתי הוא אומר בבקשה .. אני מבקש ..הפעם תורידי .. אם נרצה נדבר על זה פעם הבאה בחודש הבא .. ותוסיפי אם נחליט שכן .. ממש .. אמרתי לו .. ניסיתי לחשוב .. אולי הייתי ככ רעה החודש שהכאבתי לו באמת והוא ניסה לצאת בסדר .. הרי זה לא מה שסיכמנו ביננו , תמיד שילמתי גם אם נפגשנו וגם אם לא . או שבגלל ש((הוא))) ביטל החודש פגישה ממש ברגע האחרון אז הוא הרגיש צורך.. לא יודעת ..היה מוזר .. התפדחתי קצת, כל פעם שמדובר בכסף אני יכולה לקבור את עצמי , גם ככה אני משלמת לו סכום שממש היה "מצחיק" אחרים , כשלאחרים הוא גובה מחיר הרבה יותר גבוה .. טוב , חוצמזה ..הפעם ..באמת מרגישה מעט טוב יותר , אחרי הטיפול אתמול .. נפלאות הטיפול אה? מה שלומך?.. את עם רגל כבר בחוצ?.. זהו .. זה היום האחרון שלך איתנו כאן.. וזה מוזר .. זכינו בך ... אני רגילה להניח את הראש פה המון בעיקר בסופש.. וכבר מתגעגעת . תשמרי על עצמך , ותדעי , שאני אוהבת המון.. גם אם רק מרחוק . שלך שרית

שרית יקרה, שתינו כבר יודעות שאפשר לסמוך עליך ועל המטפל שלך, שתוכלו גם לגלים הגבוהים שמזדמנים לאורך חודשים ארוכים של טיפול. שולחת לך שלום אחרון, ומבטיחה להמשיך לקרוא אותך כאן, כשאקפוץ לבקר. חזקי ואמצי ליאת

יוצאת תיכף מהבית. אשוב רק לאחר שעת סיום ה... משמרת. מתחשק לי לומר עוד ועוד. להיאחז. ובעצם נאמר כבר הכל... כל כך הרבה הרווחתי בפורום הזה, בשלוש השנים שלך, ליאת. אין שום דבר ואף אחד בעולם, שיכולים לקחת ממני משהו, או מישהו, שהרווחתי כאן. ועדיין עצוב... לאללה עצוב... יש לי תחושה שאת הקושי האמיתי, אני אפגוש בשבוע הבא, עם ה*אין*. בנוכחות שלך כאן, הפכת לחלק בלתי נפרד וכל כך נעים, משגרת סוף השבוע שלי. יקירתי, שוב תודה לך על הכל. באמת שאין כמוך. תחסרי לי כל כך. חיפשתי (ולא מצאתי) לאן להדביק את ההודעה כדי לא שלא להתיש אותך בעוד ועוד מענים ופרידות. חיוך יספיק... הנה אחד משלי :- ) שלך תמיד יעלה

יעלונת, לצערי גם אני נאלצת להתרחק לזמן מה מהמחשב, ואחזור לכאן מאוחר (כמו בכל משמרות ימי שישי). מחבקת אותך בכל הכוח, ומודה על הרצון הטוב להקל. אני יודעת שאת יודעת כמה קשה גם לי. חיוך גדול :-))) ליאת

היי ליאת, המון הצלחה בהמשך הדרך!! קצת קשה להיפרד ממשהו וירטואלי כי מצד אחד הוא לא מוכר כלל מצד שני מוערך מאוד ולכן זה מסוג הפרידות שאני ממש לא אוהבת כי בעצם לא ניפרדים פשוט נעלמים. תרשי לי לומר שאת אחת הפסיכולוגיות הטובות ביותר שבפגשתי. (ותמיד אהבתי לקרוא אותך מהצד גם כשלא כתבתי כלום) רחל

תודה, רחל, על האמון והמחמאות. באמת קשה להיפרד כשלא ממש יודעים מי הפרסונה שמאחורי המסך והמקלדת. איכשהו, החיבוק העצום שאני מקבלת כאן בימים האחרונים, מרגיש לי אמיתי וחם, כמו זה שמקבלים מאדם קרוב ואהוב. אכן, נפלאות דרכיו של הפורום שלנו... מאחלת לך הרבה הצלחה בעתיד, ומקווה שתצליחי למצוא את הדרך הנכונה לך, תהא אשר תהא. שלך ליאת

היי מה שלומך היום? (מתערסלת לך בחוץ?) היום יש לי הזדמנות אחרונה לשתף אותך במה שקורה איתי... אז כככה:היום בפגישה סיפרתי לה שאת עוזבת היום(האמת שהעלתי את זה רק לקראת סוף הפגישה) היא אמרה שהיא מרגישה שהיא גם נפרדת ממך ושנשארנו רק אני והיא...ושלאחרונה מלוות אותי הרבה פרידות.. וממש בסוף הפגישה ניסיתי לומר לה משהו..לא הצלחתי נתקעו לי המילים...היא אמרה לי שאני נראית מהורהרת..ונאלצנו לסיים...היא הלכה למטבחון וחזרה וראתה אותי בחדר עם טישו בוכה..היא לא הבינה מה קרה... ליאת יש דברים שאני עדיין לא מצליחה להגיע אליהם והכאב והתסכול גורמים למה שגורמים...המחנק הזה בגרון לא עבר לי עדיין ..מקווה שעד שתגיעי הוא כבר יעבור(: אחזור בערב לומר לך מילות פרידה אחרונות מימי

מימי יקרה, זוכרת כמה מאמץ השקענו ב"פרוייקט" הטיפול שלך? נראה שהמאמצים נושאים פירות יפהפיים, גם אם עוד לא הבשילו דיים. מבחינתי, פגישות כמו זו שתארת היום, הן חלק מהתמורה העצומה, גם אם אינך מכירה בה עדיין באופן מלא. לצערי, עלי לעזוב עכשיו את המחשב, ואחזור שוב מאוחר יותר, להיפרד. להתראות ליאת

היי ליאת, ישנתי המון..האמת שקמתי עכשיו בבהלה כי חשבתי שכבר יום שבת(: אני גם אשוב בהמשך

איזו תמורהה את רואה בפגישה האחרונה? אני רואה סוג של כישלון..ששוב לא הצלחתי לדבר על משהו.. היא דיברה אתי בטלפון הסברתי לה שזהקרוב לאותו נושא שכבר קצת דיברנו...ואמרה שתנסה לעזור לי בפגישה הבאה..

רגע לפני שאת הולכת אני רוצה לתפוס אותך בשמלה (טוב, במכנס..) שתישארי... אני יודעת שלא יהיה לי יותר את מי לשתף בטיפול, עם מי להתייעץ...את תחסרי לי...כמו שהפסיכולוגית אמרה נשארנו רק "את ואני " (היא שמעה עליך לא מעט..) למזלי, אני כבר יותר סומכת עליה, כפי שרשמתי לך בשבוע שעבר...עם זאת אני יודעת שאת תחסרי לי..את יקרה לליבי. עברנו הרבה ביחד...ליווית ודירבנת אותי להמשיך בטיפול כל כך הרבה זמן...זה לא מובן מאליו. עכשיו לפחות תמה ההתנגדות אה?(: למדתי ממך המון, למדתי גם איך לנקד.. על השאסי ברכב..היה עוד משהו? היו כאן הרבה רגעים יפים..אבל לכל דבר טוב יש סוף מסתבר..אז הרומן שלנו נגמר...חבל..ניפגש בשמחות אה? טוב, אני לא רוצה להביך אותך עם מחמאות(אותן הבאתי בשבוע שעבר:) אז רק אומר לך תודה. תודה שהיית פה ,תודה ליאת על המילים שלך תודה על הכל המון הצלחה מתה עליך(: (עברתי את הגבול..מקווה שתעלי..זו בעצם הודעת המשך אז מותר(: בכל אופן נדמה לי שזו פעם אחרונה שאני רושמת כאן...) קשה לי לעשות SEND בפעם האחרונה...טוב אני מנסה...

ונדמה לי ששכחתי חיבוק ונשיקה אז קבלי (-:

ליאת יקרה, אני צריכה לקחת צעד אחורה אל אותם שלבים בהם הייתי מאד נוכחת כאן (לא רק בכתיבה או בקריאה) ושבהם שתיתי את מילותייך בשקיקה והנחתי להן לחלחל פנימה קרוב קרוב לקרקעית. עם כל המולת החיים של השנה האחרונה אולי הרשיתי לעצמי פחות להניח ראש על הכר שאת מציעה ולהיות 'ספיגה' למקום הזה ואלייך; ועם זאת, היה לי חשוב להשאר במרחק נגיעה ולהחזיק בתוכי את הידיעה שנדיבות המבט שלך זמינה לי. אני רק יכולה לדמיין כמה לא פשוט לעזוב מקום שהשקעת בו כל כך הרבה מעצמך (וזה ניכר...), שידעת לזהות כמה משמעות זורמת בו, ולשפוך משמעות בתמורה. חלמתי עלייך ביום בו הודעת שאת הולכת מכאן: חלמתי שאת אוכלת פיצה ביתית עבה בטירוף (ועם זאת אוורירית מאד) ומעליה הר של תוספות מכל הצבעים והמינים [מזל שבחרתי מאכל כשר לצמחונים...]. את דווקא התמודדת יופי עם כל הגודש הזה ואכלת בתאוותנות, תוך ליקוק שפתיים ומציצת אצבעות. בדיוק כך את משתקפת אלי דרך עיניו של הפורום – מלאת עצמה, מלאת טעם וצבע, מלאת רצון, מלאת רגש, נוטפת חיו?ת ממש. אני משערת (רק משערת) שהעושר החושני הזה לצד היכולת 'למנן', לשקול, להתאים, הם שמפיקים ממך כל כך הרבה נגיעות עמוקות כאן בפורום. שולחת לך תודה אחרונה על האפשרות ללמוד (ואולי גם מעט להפנים ולהטמיע) מהי הסתכלות ומהו מענה. תודה על הרבה מילים שזרמו כאן בינינו כשהן נושאות על גבן התכווננות ומחשבה ורגש. ותודה מיוחדת על מילותיו של קוהלת (אם את זוכרת...). אני אתנחם (עבורך ועבורי) בעובדה שלכל מקום אליו תלכי תדעי להניח את עינייך על העולם באהבה, כפי שעשית כאן. אוהבת בחזרה, נויה

נויה'לה קצת חיכיתי לראות אותך כאן, האמת. כל כך שמחה שבאת להגיד שלום. איכשהו, השפע הזה שמורעף עלי כאן, קצת מביך, ומותיר אותי נרגשת ונרעשת, עד שנעלמות המילים. ובכל זאת, כל אחד מכם, במילותיו, מציף עולם שלם של זיכרונות, חוויות, סיפורים ודימויים (כן, גם אני מנסה לדמיין אתכם לא פעם, רוצה או לא רוצה). החלום שלך עורר בי חיוך גדול, ואני מתאפקת לא להיתפס לפירושים דווקא היום. הר של תוספות על הפיצה לאו דווקא מעיד על היכולת למנן, ואשאיר לך את ההחלטה איזה משניהם מתאים לי יותר :-)). בכל מקרה, היה לי טעים נורא. מאחלת לך הצלחה גדולה בנתיב שבחרת לעצמך, ומקווה שיום אחד ייצטלבו דרכינו, לא בהכרח במסדרונות ההם, בהם חיפשנו זו את זו לא מכבר. תודה על מה שהבאת איתך לבית הזה. נעמת לי. שלך ליאת

ליאת היקרה אני מגיע ממש ביום האחרון, על מנת לצרף את קולי לסימפוניה המפוארת של הקולות המנגנים ומקוננים על הפרידה ממך מזה שבועיים. קשה לי לכתוב ולהביע במילים עד כמה תחסרי לי פה בפורום. ברור לי שזה לא הזמן לנקוט בגישה פסימית, וכמובן שהמחליפה שלך היא מצויינת ובוודאי תתרום הרבה ותביא קול יחודי משלה, ובכל זאת - אני מודה שנורא קשה לי עם הפרידה ממך. אפילו אם היא רק פה, אפילו אם היא וירטואלית. אני לא אחדש לך הרבה אם אומר שאת אחת הסיבות - לא היחידה אבל בהחלט אחת מהן - שמשכו אותי לבוא לפורום. הכיף שבלעבוד לצידך, ההזדמנות לקרוא אותך, ללמוד מתשובותיך, להרהר בהן, לחשוב ולהרגיש כיצד הן מחלחלות אליי כעונה על שאלות בעצמי, כפסיכולוג, כבן אדם, כל אלה היוו חלק מהיתרונות והרווחים שהמקום הזה הציע. וכמובן הקול - הקול שלך, ליאת. אני רק מוסיף פה את הסכמתי, לכל ההתייחסויות המרגשות והאותנטיות שקדמו לי, ואומר עד כמה הקול שלך מיוחד. עד כמה הוא זוהר וצבעוני. ועד כמה את מצליחה למלא אותי בפליאה בכל פעם מחדש - על ידי שילוב של קלילות וכובד ראש, של ברק וצבעוניות, של שליטה מוחלטת במנעד ההתייחסותי שלך והגישה האנושית והמיוחדת כל-כך לכל אחד.. וכל זה - לא עוד בפורום. ובשל כך קשה לי כל-כך. אני מרגיש שאם אכתוב עוד קצת אגיע ממש למקומות מוגזמים של רגש, שלא יעשו טוב לאף אחד ושבטח עוד תנזפי בי בגללם (טוב, את יודעת שאני תמיד קצת מפחד ממך..), אבל בכל זאת אני לא יכול להמנע מלהוסיף פה עוד מחשבת אגב, והיא שהתכונות שציינתי למעלה, שמנוגדות בחלקן אחת לשנייה, אולי מהוות איזה רמז והסבר לקסם שהילכת פה על קוראי הפורום. כי התופעה שלך היא פארדוקסלית לגמרי לדעתי, מכילה בתוכה כל-כך הרבה ניגודים והפכים וסתירות, עד לרגע שאת משלבת את כל אלה יחד, יוצרת את האוקסימרון המושלם, יוצרת את התופעה החד-פעמית, שהיא את. עוד חוזר הניגון, ליאת. ואת נפרדת פה, ואחנו נשארים. אבל עם תקווה ובטחון, שעוד נפגש, עוד ניתקל אחד בשני ונחייך, במקומות שונים על הדרך. שלך, בהרבה אהבה, דוד ג'קסון.

דוד דוד, עם קריאת הכותרת היה נראה שגם אתה עוזב.כמה טוב שלא! כמה הקול שלך לקולות המנגנים והבהחלט מקוננים-מוסיפה! כמה עצובה היא הפרידה."יוצרת את התופעה החד-פעמית, שהיא את." כן זאת ליאת!!! ואיך במילואים?

דוד יקר, הדברים שלך הותירו אותי מרוגשת וחסרת מילים. מבקשת להודות לך ולדרור בדברי הפרידה שלי, מאוחר יותר הלילה. תודה יקירי ליאת

דוד- סוף סוף חזרת ממילאים איך אתה כותב אני מאוהבת בך! ועוד ליאת ציינה את עינך הכחולות והזקן הפרוע? בדיוק מה שאני אוהבת. איזה כיף שאתה כאן. אוהבת..

שלום למגיבות תודה על ההתעניינות וההתייחסות. לא יכולתי לענות עד עתה ועכשיו אני מנצל רגע, על מנת לענות, באיחור מה. אני אשוב לפורום ביום שלישי הבא ובוודאי תהיינה עוד הזדמנויות להפגש ולהתכתב אז. להתראות בינתיים דוד

ליאתיתוש מנסים לקחת עוד נשימה עם קבלת הידיעה כי ממחר שהמסך ארד אנחנו ניפרד הנה יגיעה גם זמנך לארוז הכל ולהאשיר מבט לאחור וליזכר בכל היופי שזכית לו כאן ויותר מהכל לישר ולפלס את דרכך לעתיד יפה טוב ובהיר יותר אחרי עבודה כה נפלאה שעשית כאן לקח לי זמן לעכל את הידיעה ואת אשר כתבת על עזיבתך את הפורום ובהתחלה חשבתי כי קמתי מחלום רע אך לא נורא נסלח ונבין שזה דרך החים לכל סוף יש התחלה ואת לאחר הלימוד הזה דרכנו ולאחר שנהנו עד מאד מהמסירות חום ונתינה האין סופית שלא ידעה גבולות זהו אנו נפרדים ולפני לכתך אאחל לך שתמיד תעלי חיוך על שפתיך כפי שעלינו כאן בזכותך שתזרח עליך השמש ויאירו הכוכבים דרכך ושתאי שוגה בשושנים ושהיקום יחזיר לך תמיד מנה אחת אפיים על טוב ורוחב ליבך ושתזכי לימים מאושרים ויפים ותעליי מעלה מעלה ותגמע לעד מיופי שפה זכית, כי בזכות ולא בחסד יגעת לרגעים כאלה ולכך שרשמו מילים שכל אחד היה רוצה לקבל אך את ראויה להם יותר מכל הכל יותר מכל וכל תודה נשמה ותשמחי על מי שאת כי חשוב להיות חשוב אך יותר מכל חשוב להיות אדם" ולכל מה שאת זוכה שמראה מעל הכל ומוציא ממך את האדם שבך המשיכי בדרכך הטיפולית וכן ירבו כמושלך מכאן ועד בכללתך שלך נכון שלר כתבי פה הרבה אך מעט חפשתי רק אותך ונהנת כל פעם מחדש מעצותיך הברקותייך ותשובתיים המקצועיות שלך מכאן ועד בכלל שולמית נ.ב רק רציתי לשאול אם אוכל לעדכאן אותך במייל שלך בהתפתחיות לגבי מהשרשמתי לך פה עם זכור לך. תודה ליאת תודה ענקית וזר של פרחים על הכל.

שולמית יקרה, אני מודה לך על הברכות והאיחולים, וכמובן על כל המחמאות. אני בהחלט מתכוונת להינות ולנוח, ולהתפנות למשימות מאתגרות חדשות. הברכות שלך - לכן - הן מאד במקומן. אין לי ספק שהפורום ימשיך להיות אוזן קשבת ומקור תמיכה נפלא, כמו תמיד. אם יהיה חשוב לך לעדכן אותי דרך המייל תוכלי לעשות זאת, אך אין לי ספק שהצורך הזה יפחת בהדרגה באופן טבעי, עם חלוף הזמן. הרבה תודה על הנועם ורוחב הלב, שאפיינו כל אחת מפניותייך בעבר, וכמובן גם את דברי הפרידה שלך. חן חן ולהתראות ליאת

הי.. יש לי בעיה שאולי תשמע טיפשית והכל אבל זה שואב ממני המון אנרגיות כרגע ומטריד אותי מאד.. בגדול אני בצבא, סיימתי קורס והגעתי לבסיס שלי בתחילת השבוע הזה. אני בבסיס שאין בו בכלל דיסטאנס בין חיילים למפקדים, האווירה ממש משוחררת וכולם מדברים חופשי לגמרי עם כולם.. בכל מקרה כשהגעתי היה לי ראיון עם המפקד ה'ראשי' שלי, שבו נתתי כל מיני פרטים אישיים, ואחכ' ראיון עם המפקד הישיר שלי שבו שוב נתתי פרטים והכל.. עכשיו יצא שכשדברתי עם המפקד הישיר שלי שיקרתי במשהו- בקשר למקום עבודה של אבא שלי.. הוא עובד באונ' אחת ואמרתי שהוא עובד באונ' אחרת. זה תסבוך כזה שלי, לא משנה.. עכשיו זה קצת הסתבך כי המפקד שלי למד באותה אונ'.. בכל מקרה יום למחרת הוא הביא לי איזשהו דף של סיכום ראיון עם המפקד ה'ראשי' ששם היה רשום הפרט האמיתי כאילו, וככה הוא גילה ששיקרתי.. הוא אמר משהו בסגנון 'חשבתי שאבא שלך ...' ואני די התעלמתי. יום למחרת הוא לא היה וכשהוא חזר התעלמתי מזה. הוא ממש נחמד, הוא לא ניסה להקשות עלי או משהו. אני חושבת שהוא היה גם מובך בהתחלה ולא ידע איך להגיב, ואחכ' כשהוא ראה שאני מתעלמת הוא פשוט החליט גם להתעלם.. עכשיו אני נמצאת במבוכה די נוראית מולו. אני יודעת שזה נשמע מינורי או זניח מהצד, אבל הסיטואציה שאני נמצאת בה היא די נוראית. הוא אמור לעזוב בחודשיים+- הקרובים ככה שאני מתנחמת בזה. אבל מולו אני מרגישה ממש נורא, זה כאילו תלוי באוויר כזה ואני מרגישה כ"כ טיפשית ומובכת. אני נגיד לא יכולה לדבר איתו בכיף ככה. אני פשוט מובכת כ"כ. זה כאילו הוא יודע ואני יודעת אבל שנינו שותקים ועושים כאילו כלום, וזה מביך מביך מביך, ואני לא יודעת מה הוא חושב עלי, ככה שאני בחיים לא אוכל נגיד לדבר איתו בכיף ככה.. חשבתי מה אני הייתי חושבת אם הייתי במקום שלו, ובטח הייתי חושבת שמי שעשה את זה די ילדותי וחסר בטחון ומטופש, והייתי קרוב לוודאי מפקפקת גם באמינות וגם באופי שלו.. התק' של הקורס היתה לי ממש טובה, וגם היום וחצי לפני שזה קרה היו לי טובים, וממש הרגשתי שנכנסתי טוב ככה למקום חדש, ומאז שזה קרה זה די פגם לי בתפקוד ובהשתלבות.. אני משקיעה בהתמודדות הזאת המון המון אנרגיות וכוחות, ובכללי אני נורא מובכת ככה שזה מקרין החוצה בהסתגרות כזאת וב"זנב בין הרגליים".. זה די ערער אותי בכללי ובמילא זה קשה להיכנס למקום חדש, אז עכשיו בכלל.. זה כאילו חשף אותי במערומי שכזה, והוציא אותי מאיזון. זה ששיקרתי היא איזה חלק משכבת מגן כזאת שכנראה הייתי צריכה מסביבי במקום חדש סתם כדי להרגיש קצת יותר טוב, ועכשיו לא רק שאין לי אותה אלא גם שנחשפתי ככה במלוא.. אין לי מילה. זה ערער לי את הביטחון לגמרי בקיצור. וגם נורא מפחיד אותי מה הוא חושב עלי ואיך הוא רואה אותי.. האמת היא שיוצא לי מדי פעם לשפץ את המציאות (לשקר, במילים אחרות) כשזה מתאים לי, על בסיס איזשהו חוסר בטחון אני משערת. אף פעם לא קרה לי מקרה כזה, ובגדול אפשר לומר שלמדתי את הלקח ואני לא אעשה את זה יותר לעולם. באמת. ז"א זה לא שאני מחמירה עם עצמי כי שיקרתי או משהו. זה מפריע לי מאד אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה ולהפיק את הלקח ולהמשיך. ההתמודדות העיקרית והקשה היא ביני לבין המפקד שלי (לא פנימית אלא חיצונית..) - מה אני עושה עם המבוכה העצומה שנקלעתי אליה ואיך אני מונעת מזה להשפיע לרעה על התפקוד וההשתלבות שלי (כשבינתיים זה משפיע לרעה, מאד..). לדבר איתו זה לא בא בחשבון בכלל בכלל. זה רק יביך אותי יותר, זה לא משהו שאני רואה את עצמי עושה בכלל. והאמת שאין פתרון אחר.. כך שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לבלוע את זה, להחזיק חזק ולנסות להקדיש פחות אנרגיה לזה ויותר אנרגיה להשתלבות בבסיס החדש.. אם אתה יכול להציע לי איזו דרך התמודדות אני אשמח :) כרגע אני משחקת בכאילו לא קרה כלום וטובעת במבוכה של עצמי.. והאם את חושבת שזה נורא? לא המעשה שעשיתי אלא הסיטואציה שאני נמצאת בה. ומה היית חושבת בתור המפקד שלי? אני יודעת שאני נשמעת אווילית משהו, אבל אין לי מישהו אחר לשאול את השאלות האלו..וממש הייתי שמחה לתשובה. תודה רבה מאד ואני מתנצלת על האורך...

ערב טוב, כמה אנחנו יכולים לסבך לעצמנו את החיים שלא לצורך... את מתארת מבוכה גדולה, צורך להתייצב יומיום מול מישהו ש"תפס אותך בקלקלתך". זוהי אכן תחושה לא נעימה, ובמקומך, אני חושבת שהייתי מעדיפה להתוודות - ממש כמו שעשית כאן, בחן ובקלות - ולהסביר שחולשה קטנה הביאה אותך 'לעקם' קצת את האמת. בעיני, זה יכול הוסיף לך נקודות, כמי שמתקשה לחיות עם הבלוף. מעבר לתקרית הזו, נדמה לי שמשמעותי יותר לבחון את סוגיית הערך העצמי, ואת הצורך שלך "לייפות" את מה שאת, במקום לחיות עם זה בשלום. טיפול פסיכולוגי יכול לספק מרחב התבוננות ולמידה, ואני ממליצה בחום להתפנות לזה אחרי השירות הצבאי. בינתיים מאחלת לך הרבה ימים מעניינים ומלאים בצבא, מתוך תחושת שליחות ומשמעות. בברכה ליאת

הבנתי שאת עוזבת, אז קודם כל שיהיה הרבה בהצלחה בהמשך... :) רק מלראות את הכותרות של ההודעות של אנשים ואת הכמות אפשר לראות שהיית מאד משמעותית בשבילם ואני חושבת שזה משהו מדהים בתנאים של פורום באינטרנט. בכל מקרה, אני מקווה שאולי כן תיהי פה בשביל לענות.. בכל מקרה, לדבר איתו זו לא אופציה בשבילי.. אני פשוט לא אוכל לעשות את זה.פשוט לא. זה אידאלי, אני מבינה, אבל אני לא מסוגלת. אני לא רואה את עצמי עומדת מולו ומתחילה להסביר מה קרה.. גם לא נעים לי להגיד, אבל לא קשה לי כ"כ עם הבלוף כמו שקשה לי פשוט עם המבוכה.. בינתיים האפקט של כל העניין נחלש, בהרגשה שלי. ז"א אני פחות אוכלת את עצמי ונבוכה. אבל בכל זאת, העניין הוא שכשאני אחזור אני עלולה למצוא את עצמי באותו מצב של מבוכה מולו.. שפוגם לי בכל ההתנהלות שלי.. אז כמו שכתבת יכול שאני מסבכת לעצמי את החיים שלא לצורך, ואני צריכה להפסיק להקדיש לזה אנרגיה, ופשוט לשכוח מכל הסיפור. את חושבת שזה אפשרי? איך לעשות את זה בדרך הטובה ביותר?.. יש לך 'עצה' אחרת?.. אני כבר בטיפול פסיכולוגי, אבל לא הרבה זמן ונגיד על הסיפור הזה לא הייתי מסוגלת לספר כי זה פשוט מביך מדי. זה לא טוב, אני יודעת, אבל לא יכולתי..תודה רבה:)

ליאתתתתתתתתתתתתת מיהרתי מהעבודה כדי להספיק להיפרד אני או ה ב ת אותך אל תשכחי אותנו אנו לעולם לא נשכח אותך מ ב טי ח ה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שולחת לך זר פרחים ים של כובבים ומלא דובונים מחייכים כאלה רכים ומתוקים לא יכולה להגיד מילת פרידה אז להתראות ליאתי בשבוע הבא:-(

ליאת עוד פה עד מחר ב-22.00,זה אפס זמן למה שעוד לא נאמר. אבל...זהו אין יותר מילים חמות יפות וטובות, אין עוד איפה להניח ראש, אין עוד אצל מי להתנחם.ליאתי קצת מלחיצה הפרידה הזו והמילים היפות של כולם(קצת כמו הספד),ואת הרי כול כך חיה-זה הפורום ש-מת ש-מאבד חיים בלעדייך,ממש ממש כך.אוהבת אותך מאוד.

בנות יקרות, המשמרת שלי תסתיים לה באמת רק מחר, אבל בהחלט אפשר להיפרד גם היום. כל הברכות והאיחולים והדובונים הרכים מתקבלים בזרועות פתוחות ובשמחה. אין לי ספק שהפורום שלנו חי ופועם במרץ, ולא יאבד דבר מחיוניותו וקסמו גם בהמשך. חכו ותראו ! ובינתיים, תודה על האמון, על היכולת לבטוח ולשתף, ועל כל החמימות והאהדה. להתראות ליאת

ליאתי יקרה מכל השעה עשר והלב מחמיץ שזו הפעם האחרונה שננסה להחיל עוד הודעה לפני הצלצול של הפסקת עשר או של ברכתך לשבת שלום:-(:-( מה אאחל לך יקרה הרי יש לך כבר הכל מהכל ואת הכל :-) רק טוב שיהיה לך ותמשיכי להפשיר לבבות קפואים ולחבר ולגעת בשבורים...!!! ליאת יקרה מכל תודה על השנים שנתת מזמנך... לאנונימיים כמונו והפכת אותם לאנונימיים קרובים ומחבקים שיודעים שתלווי אותם במילותייך ובחיוך ברגעים קשים:-) מאחלת לך את כל האושר לך ולבני משפחתך האהובה ושתקבלי מהעולם את אשר את נותנת לו בחיבה הייחודית לך:-) לא התייעצתי פה הרבה אבל תמיד חייכתי כשראיתי את הכחול של שמך ואת רוחב ליבך:-) המון אושר ליאת שלנו שלך פעם אחרונה בילבי ילדת הברזל (את הדמעות את לא רואה אבל הן פה:-(

בילבי ילדת הברזל, אמנם אהיה כאן גם מחר, אך דברי הפרידה שלך נגעו ללבי וריגשו. אני מכניסה גם אותם למזוודה שלי, כמו את יתר האוצרות להמשך הדרך. בטוחה שמנהלי הפורום ימשיכו ליהנות מהמעורבות שלך כאן, מהערותייך החינניות ומלאות ההומור, ומהרוח הטובה שהבאת איתך בתקופה האחרונה אל הפורום. נועם הזכירה קודם טביעות ידיים קטנטנות, וכשאני חושבת עליך, אני לא יכולה שלא להיזכר בחיוך דווקא בטביעות רגליים במידה 41, ובקצב המיוחד שהכניסו אלינו, בטפיפתן האופיינית כל כך. שמרי על עצמך, יקירה ליאת

שנתיים וחצי שם... פעם ראשונה היום אני בוכה... פעם ראשונה אני מפגשת להיות מוחזקת ומחובק, ומקבלת... פעם ראשונה מפסיקה להתנגד ולבעוט... אבל פתאום אחרי זה, התחרטתי שעשיתי את זאת: מה היא תחשוב עלי עכשיו? מה פתאום -אני משלמת עבור האיכפתיות הזו!! יש לי עכשיו הרגשה חזקה של חרטה? של מה ולמה עשיתי את זה? למה התמסרתי לה סוף סוף?

שלום דינה, בשעה טובה... הנכונות להניח חלק מן החשדנות והזהירות במפגש עם אדם אחר, לאפשר לעצמך להיות מוחזקת, מוכלת ומחובקת, היא הישג משמעותי, דווקא עבור מי שרגיל לבעוט. החרטה והדאגה (שתי היעכנ'ס שחייבות להופיע תמיד ברגע הלא נכון) רק הופכות את ההישג למשמעותי יותר. אני מניחה שלא קרה לך כלום, חוץ מזה שהרשית לעצמך, לרגע קט, להיות מי שאת, וליהנות ממה שמגיע לך. שמחתי לשמוע ! בהצלחה ליאת

ליאת אהובה, אני יושבת בחדר שלי, מולי על הקיר תלויים החצבים (הגדלתי אותם). מה יותר הולם מלכתוב לך מילים של פרידה כשהחצבים כאן מולי? גלים גלים של מחשבות עברו בי בשבוע האחרון, מאז הודעת הפרידה שלך. בהתחלה נגמר לי האוויר, אחר כך עלו הדמעות, גם קצת כעס היה שם, ותחושת נטישה... אחרי הכל, בשנה וחצי (!) שאני כותבת לך, עברתי כל כך הרבה, גדלתי כל כך הרבה... ולך, מבחינתי, היה חלק לא קטן בתהליך... מכורח המציאות, זוהי תקופה לא פשוטה של פרידות, ברוב מעגלי החיים שלי. וכבר חשבתי שפיתחתי קצת עמידות אל מול כאב הפרידה, אבל כנראה שכשנפרדים ממישהו מאוד יקר, אין ברירה אלא לחוות את כל הכאב, להיזכר בכל הרגעים הטובים, לחשוב ולגלות את כל טביעות הידיים הקטנטנות שטבעת בי, בליבי, ולדעת שתמיד תהיי בי, תמיד תמיד פינה בלב שלי תהייה שמורה לך. (יש שם שטיח כחול רך, עם ציורים של עלים בשלכת, ושלט קטן באותיות עקומות וצבעוניות - "הפינה של ליאת"). אני חושבת על כל הפעמים שבאתי לנוח אצלך, כשהיה קשה מידי, כשהיה עוצמתי לי מידי. איך תמיד תמיד נתת לי פינה להניח ראש, ואיך תמיד תמיד שילחת אותי בחזרה אליה, תמיד החזרת אותי למקום בו הדברים צריכים לקרות. ואת יודעת, לא יכולתי לכתוב לך כאן שבוע שעבר. לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שכבר לא תהיי כאן. והשבוע, בפעם הראשונה, הבאתי אותך אליה. וסיפרתי לה עליך, בחשש גדול. הייתי כל כך רוויית פרידות, והרגשתי שאני לא יכולה להיפרד ממך לבד. והיא בכלל לא כעסה (למרות שחשבתי שהיא תכעס) והיא הייתה נעימה ועדינה, ושמחה נורא שיש לי עוד מקום שאני יכולה לשתף כך, לחלוק. וכל מה שחשבתי, זה שהנה, גם הפעם, בלי להתכוון בכלל, החזרת אותי אליה. ליאת אהובה, פעם ראשונה שאני צריכה לסכם כך קשר משמעותי, בלי לדעת איך קולך נשמע, כשרק דמותך המדומיינת איתי. דיברתי איתך המון השבוע, שמעת? ואיך בכלל לסכם מין תקופה שכזאת? תקופה של דימויים חדשים, תקופה של אבחוני עצים :-), תקופה של שיחות על טבע, תקופה של התמסרות לחתול הזהוב הקסום שלי, ולאהדה שלך אליו למרות שהוא לא כלב... :-) גם הוא יתגעגע, את יודעת... חברות יקרות אמרו כך לפני, תמה תקופה. והיום אני יכולה להיפרד, מבלי לחבק לך את הרגל ולהתחנן שלא תלכי. היום אני יכולה להיפרד, כמו שמפריחים נשיקה באוויר - בשמחה, בתודה, בעיניים בורקות שמודות על ההזדמנות להכיר אדם מיוחד כמוך. תודה, שהיית איתי, בשבילי. מאחלת לך את כל הטו?ב שבעולם, ועוד קצת. אוהבת אותך מאוד, נועם

נועם נועם, כל כך הרבה מילים טובות ומרגשות נאמרות כאן, ושמחתי שעלו (בקטנה, כמעט במרומז) גם הכעס ותחושת הנטישה. כשכתבתי כאן את הודעת הפרידה בשבוע שעבר, חשבתי שיהיו גם תגובות כאלה, כי הן חלק כל כך טבעי מכל פרידה. מודה על הזכות שניתנה לי להציץ לפינות הקטנות והאינטימיות שחלקת איתי, להשתרע - מידי שבוע - יחד איתך על השטיח הכחול, ולהתפעל מכל מה שאת. ליוויתי אותך בסמטה החשוכה, רצה בנשימה קצרה, התגאיתי בהישגייך המקצועיים, התפעלתי מיכולתך להיאחז בקנה-הסוף, ויותר מכל התרגשתי מהזוגיות המושלמת עם נמש, שלמרות שאינו כלב, יודע זוגיות מהי, ומפגין ספונטניות, רגישות והומור. (מתנצלת בשם ירדנה על מעשיה הראויים לכל גינוי כנגד ציבור החתולים). נועם יקרה, נעמת לי כל כך. תודה מקרב לב על כל מה שהבאת איתך לכאן. ותודה על מילות הפרידה שלך, שבכלל לא מרגישות לי כמו הספד... אני חיה ובועטת, לפחות לזמן מה... :-) שלך ליאת

אני יוצאת עכשיו, ממש בעוד כמה דקות לחופשת סופשבוע.. אני עדין כואבת וחייבת להירגע מביקור מסיבת האירוסין (החרדית..) וכל מה שזה העלה ועדין מעלה... חתכתי השבוע למרות שלא חתכתי כבר כמעט שנה.. ((((((((((כואב..))))))))))) אני מקווה שיהיה טוב ושאצליח לצאת גם מטריגר זה.. באתי הנה רק לנופף פעם אחרונה לשלום ולברכך באור הצלחה אהבה רינה וגילה בכל מעשיך.. מילותיך המלטפות והכ"כ נכונות שמורות עימי בלב..בהצלחה בהמשך הדרך :)

תודה, אור, על הברכות להמשך הדרך. שמחה מאד שעצרת להיפרד. מקווה שחופשת סוף השבוע תשכך מעט מחריפות הכאב. הלוואי שי?ימ?צאו השמחות שיוכלו להדליק בך אור ושמחה, ושבעתיד תוכלי להביט לאחור במבט סלחני יותר. המשיכי לטפל בעצמך, ולנוע לקראת חיים של חירות ומשמעות. שלך ליאת

ליאת ליאת.. אני לא יודעת מה לרשום לך..נדמה לי שרשמתי הכל כבר בשבוע שעבר... מתחילה לארוז את חפצייך? את מותק את... מימי

מימי, אין כינוי, ME יקרה, אני מתחילה לארוז. כרגע עומדת מול המזוודה הפתוחה, מקפלת לאט לאט, פריט אחר פריט, באהבה, מניחה אותו בזהירות בפנים, תוהה איך ייראה כשאפגוש אותו בעוד זמן מה, ממרחק הזמן. אני יודעת כבר עכשיו שמזוודה אחת לא תספיק. :-) מקווה שתהיי פה גם מחר, להגיד שלום ליאת

ליאת הצלחתי להגיע היום...חשבתי שלא אצליח(לכן רשמתי לך משהו קצר מהעבודה..) ודאגתי להביא לך מזוודה גדולה(: עברנו כל כך הרבה ביחד...לא יודעת מה לרשום.. התרחשו אצלי כמה דברים בשבוע האחרון...אז אני לא כל כך מרוכזת לרשום ועייפה.. אולי מחר ארום משהו יותר מוצלח אז זהו?באמת עוזבת? לא תתגעגעי אלי?(: אני כבר מתגעגעת שיהיה לילה טוב אגב, ראיתי היום בטיפול ונזכרתי בך...

ליאתי יקירה, אני קצת בלי מצב רוח,לא מרגישה טוב נפשית,אין לי כוחות אפילו לכתוב. שלחתי לך ככה כמה מילות פרידה משלי למייל..כי לא מתאים כאן... כנראה שאי תגובתך מאשרת שאין צורך במילות פרידה.. זה בסדר :-)) רק אגיד תודה על מה שנתת,תמשיכי להיות מקסימה כמו שאת. אוהבת אותך ומעריכה המון ,ותהיי מאד חסרה לי . את יקרה לליבי מאד, חן

ערב טוב חן, קיבלתי את המייל שלך, וכמו בשאר המקרים, אני מעדיפה להגיב דרך כאן, דווקא עכשיו. הההיכרות הראשונית שלנו הייתה דרך כאן, ולכן ראוי ונכון להיפרד דרך כאן. קראתי בתשומת לב רבה את דברייך, שעוררו אצלי מחשבות וזיכרונות. נדמה לי שלמדתי לא מעט דברים דרכך ובאמצעותך, ואני חושבת שבמידה מסוימת את זו ששילמת את דמי הלימוד. על כך אני מצטערת. היו ימים סוערים, אכזבות, מכאובים, ובעיקר הרבה מאד כעס שלך כלפי, שלא תמיד הבנתי מאין הוא שואב את עוצמתו, ושלי כלפייך. רוצה לומר לך כאן היום, שאני מעריכה מאד את יושרך הבלתי מתפשר, את הנחישות, הכוחות, היכולת להילחם ולעמוד על שלך, והיכולת להכיר בטעויות ולהתנצל עליהן. נדמה לי ששתינו התבגרנו כאן לא מעט, למדנו משהו חשוב על עצמנו ועל העולם. מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר, ושולחת לך חיבוק אחרון ליאת

ליאת, המילים שלך תמיד מצליחות להגיע אל ליבי.לגעת עמוק בפנים. למרות מה שרשמת אני מרגישה שעדיין יש ביננו משקעים מהעבר שפשוט נשארו. וזה מאד עצוב לי. מצטערת על כל מה שהיה,ליאת, את יודעת,גם אני למדתי ממך המון,ועברתי שינויים בזכותך,רוב השינויים באמת לטובה. תודה שהיית פה בשבילי בכל הרגעים, לא יודעת איך הייתי עוברת אחרת מאחלת לך בהצלחה בכל אשר תרצי,ואת כל הטוב שבעולם. טוב שנראה לי שזכית בו. שימרי על עצמך והיי שלום, אני גמורה היום טוטאלית,אין אין אין לי כוחות, ממש אבל ממש מתנחמת שאת כאן, תכתבי לי גם, ??? חן

שלום רב אני זקוקה לעזרה אני בת 32 ומאז ומתמיד אני ידועה ברגישות שלי. לפעמים זה טוב אבל יש לי רגישות יתרה - כל דבר קטן גורם לי לבכות עד כדי כך שאני במצבים מביכים מאוד. ישר יש לי תחושת מחנק בגרון ויורדות לי דמעות ואני לא מצליחה להפסיק ואני מנסה שלא יראו אבל אני ישר מאדימה בכל חלק אפשר בפנים ואלו הם המקרים: אם מישהו מתנשא עליי אם מישהו עוקף אותי בחוצפה בתור לרופא אם אני חולה מאוד ומישהו אומר לי מסכנה את בטח לא מרגישה טוב ילדה בת 5 אמרה פעם לבן שלי בן השנה וחצי שהוא מכוער ואני בכיתי תמיד אני מעדיפה לוותר כדי שאני לא אתחיל לבכות שוב וזה זורם וזורם בלי הפסקה ואז אנשים שואלים אותי למה את בוכה? ועוד יותר אני בוכה בא לי להקיא מעצמי... אמא לשני ילדים

שלום שירה, תחשבי כמה משעמם ועצוב היה לו הסתובבנו בעולם כשאנחנו זהים, עוטים עלינו את אותה כסות, צוחקים ובוכים, כועסים ונעלבים בדיוק מאותם הדברים. מסתבר שמישהו בכל זאת חס עלינו, וטרח לגוון. את מתארת את עצמך כמי שמתהלכת עם שכבת הגנה דקיקה, חווה את העולם ואת יושביו בווליום משמעותי, ומגיבה בהתאם. כפי שציינת נכון, זה לא תמיד רק רע, ויש לזה גם תגמולים מסוגים שונים. את מתארת כאן את המחירים הכבדים שאת משלמת בכל פעם ש"רואים לך" את המקומות החלשים, או אולי כשלא רואים אותך בכלל. התשובה - אולי - נעוצה ביכולת לתגבר את המקומות החזקים, לעבוד (ממש כמו במכון כושר) על נפח שרירים ומסת גוף, שתאפשר לך לעמוד בהתקפות הבלתי נמנעות על ה'עצמי' שלנו, שהן חלק מן החיים החברתיים והבינאישיים של כולנו. זו עבודה שאפשר לעשות לבד, או בסיועו של פסיכולוג. אנחנו כאן נוהגים לצדד באפשרות השניה, בעיקר מתוך אמונה שמי שפונה לכאן מרגיש בדר"כ צורך להיעזר. מאחלת לך אימון מהנה, ותוצאות נפלאות בהצלחה ליאת

ליאת, מתייצבת פה, מוכנה נפשית (עד כמה שניתן...) לסופשבוע של פרידה מתקופה. מתענגת בפעם האחרונה על המילים שלך כאן, על המילים אלייך. נפעמת (אם כי לא מופתעת) מהעוצמות. בכל כך הרבה נשמות נגעת כאן... מפחיד, מרגש, משמח, עצוב קצת... :- ) שיהיה סוף שבוע מקסים. לך ולכולם יעלה

כרגיל, לצידך יעלה.... מוכנה נפשית הרבה פחות ממה שחשבתי שאהיה. נפרדת כמוך מתקופה. עוד פרידה.... עצובה. "עצב מפוכח" הוא קורא לזה.... נאחזת במילים האחרונות של ליאת כאן. בעיקר נאחזת בך. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בפורום הזה (והיו הרבה דברים טובים). ואחר כך נמשיך הלאה.... מאחלת שוב לך, ליאת, את כל הטוב שבעולם. מגיע לך הדר

תודה יקירותי, תודה על הנוכחות השלוה והיציבה, על היכולת המופלאה לקבל טוב ולהעניק טוב. תודה על האמון והשיתוף והחברות. בתום מסע מרתק, שידע ימים של שקט וימי סערה, צהוב וחום של קיץ שחון, ירוק ותכול וטורקיז של ממטרי החורף, ששבו והתחלפו, והתחלפו שוב, למדתי להעריך את מי שצועד כאן איתי, קשוב, סקרן, חיובי כל כך, דרוך לכל ניואנס במצב הרוח, ומושיט יד ולב וחיוך. שמחה שאתן כאן איתי, גם בעיקול הדרך האחרון, ושמחה שיש לכן זו את זו. שמרו על עצמכן ליאת

בננות, תבואו בערב נעשה מסיבת סיום(: מימי

את באמת הולכת?זו באמת משמרת אחרונה?יהיה קשה למחליפה שלך להכנס לנעלייך-אם בכלל.זה כבר לא יהיה אותו דבר,לעולם.את עדיין פה ואוטוטו הולכת, ובאויר כבר יש געגוע ומה יהיה בעוד שבוע?את כל כך תחסרי פה,לא נתפס שבסופי שבוע לא יהיה יותר כתוב ליאת!עצוב לי כל כך.

היי, כן, זו באמת משמרת אחרונה, וגם לי עצובה הפרידה. אני מקווה שהגעגוע יהפוך בהדרגה לזיכרון נעים, שיאפשר התחלות, קשרים והתרגשויות חדשות לכולנו. תודה על המילים שלך, הן יקרות לי. ליאת

קשה ככ להפרד ממך .. אני נכנסת לכאן היום ממש בזהירות .. קוראת אותך , ושוב נעלמת .. מודה , אני כואבת את הפרידה הזו ממך..בשבוע האחרון .. את נמצאת לי המון במחשבות.. והטיפול שלי ככ קשה בשבוע הזה , אז ביחד זה בלאגן ברגשות. רציתי לפגוש את הפסיכולוג שוב השבוע ..לעוד טיפול עד שהצלחתי להניח את הבקשה שלי בזהירות מולו .. הוא ענה לי שהוא לא יכול. אני מנסה להאמין שזה לא איזה "תיאוריה פסיכולוגית" .. בה בודקים עד כמה הסבל של המטופל נסבל? עד כמה הנזקקות והצורך מובעים? ..וכו' לא בא לי להיות שפן ניסיונות ..או שוב להרגיש כך. לא יודעת , מפחדת לחשוב שהוא באמת עושה עליי איזה ניסוי כזה .. "מתיאוריה" שבאמת לא מובנת לי. המון רגשות שמתערבבים לי שם בתוך הלב .. אלייך השבוע הזה..את תהיי חסרה .. את פשוט תהיי חסרה לי . את מסוג האנשים שמשאירים חותם ענק בלב .. שלא עוזב.. אז איך בעצם .. איך מתמודדים עם פרידה ליאת ?.. פרידה מאדם שהפך להיות יקר ערך וממשיך הלאה.. איך סוגרים שם בפנים את המקום שנפתח עבורו .. וממשיכים הלאה?.. אני לא חושבת שיש תשובה ברורה .. צודקת? כל מה שיאמר כרגע אולי בכלל ישמע לי ככ עמום .. וזה עדיין... חודר .. כואב .. אבל אולי את תצליחי לגעת בתשובה שכן תהייה קלה יותר לעיכול וליישום ממקום שלך כמטפלת ?.. את יודעת , כבר כתבתי לך המון אז כשהודעת על הפרידה .. אבל עדיין ..יש בי ככ הרבה ..מילים .. כי להכיר אותך , להושיט לך יד מרחוק .. ולקבל כזו אהבה .. זה לא היה משהו כמובן מאלייו עבורי, מבחינתי לדעת שתהיי "כאן תמיד" .. ותצליחי לתת חיבוק במילים .. מהנשמה כשכואב היתה תרופה .. מיוחדת...בכמעט שנתיים האחרונות.. כזו שלא הצלחתי "לקנות" בכל מקום. אז תודה! לדבר איתך , כאן - מרחוק .. לספר לך את כל כאבי הלב ..ולהרגיש אותך נוגעת ומחממת את הלב...זה מעלה שוב חיוך מחדש .. על איך שהצלחת להכנס לי ככ ללב. אפשר היה להרגיש עד כמה יש בך גם טוב לאחר בצידו השני של המחשב.. מבלי להכיר אחרים פנים מול פנים .. הצלחת לגרום לי להרגע הרבה מאוד פעמים .וזה קסם בעיניי. את מדהימה.. אז כן .. התקרבתי אלייך , כמו לאיש השיחות שלי בזהירות , לאט לאט .. והחיוך שלך הצליח לחדור במילים ..הצליח ללטף את הכאב הנוראי שבי .. אז באמת באמת שוב תודה! אי אפשר שלא להקשר אלייך ..ליאת.. אי אפשר .. והיום אני בעצם צריכה להבין .. שאת נפרדת .. ולא תהיי "כאן לעולם".. וזה כואב. לרגע אחד הייתי מוכנה להיות במקום של ה"מטפל" .. זה שמצליח להשתמש ביכולות המעבר שלו מרגש לרגש ..בככ מומחיות להצליח לעבד את הפרידה ממך .. ולשחרר אותך בקלות כזו. אז מהי האבקת קסמים ?.. תגלי לי?.. :-) אני מאחלת לך המון טוב , זה לא קשור .. הרגשות שבי .. פשוט עדיין בעוצמות "גבוהות" וקשה לי לשחרר אותך ברק "ילא ביי" .. אז ..תשמרי על עצמך.. מבטיחה? אני מקווה שאוכל להמשיך להניח כאן את הראש .באותה האפשרות שהצלחתי כשאת היית כאן בסביה..כדי לשאוב כוחות. אני יודעת שהצלחתי לכתוב גם לדרור המקסים כאן ..די הרבה , אבל עדין .. היית עבורי דמות נשית שהייתה חסרה לי ככ בחיים. אוהבת אותך, וכבר מתגעגעת. אבל מחייכת אלייך ושולחת לך חיבוק מכל הלב. שלך , תמיד שרית

שרית יקרה, אני יודעת כמה קשות ועמוסות היו השנתיים האחרונות בעבורך. מידי שבוע ליוויתי אותך מכאן, במבט משתאה, מתגלגל במורד הטכסט, נח על שורות קצרות ויפות, שיש בהן כל כך הרבה כאב, אך גם כל כך הרבה התמסרות והכרת תודה כלפי המטפל שלך (לא, הוא לא עושה עלייך שום ניסוי...) הרבה סיפורים נפתחו כאן בפני, אך ה'סו?פים' יישארו עלומים עבורי. רוצה להאמין שההקלה, השקט והשלווה יי?מ?צאו לבסוף, בך ובאחרים, גם אם לא אהיה כאן לשמוע על כך. מאמצת באהבה את כל ברכת הטוב שאת שולחת לי, ושולחת לך מלוא חופניים בחזרה. ליאת

ש.. אני מבינה שאין ביידיך.. אבקת קסמים להעביר אליי ולרמוז לי איך מעבדים פרידה עם אדם יקר ערך .. כאן ובכלל בחיים ?... חומצזה . תודה על מה שכתבת .. מעריכה המון. :-)

הולך להיות מענין פה בשלושת הימים הקרובים.. ויהיה גם קשה.. מחזיקה לכולם אצבעות.. שיעבור בשלום.. ליאת, אולי תחליטי להשאר בסוף...? :) תראי כמה אהבה מופגנת פה כלפיך :) לא שווה?.. טוב אני סתם מקשקשת.. מה לעשות ככה הם החיים.. החיים ממשיכים, אנשים באים, אנשים הולכים, נותנים ואז עוזבים.. מעגל החיים..

ערב טוב נקודה, הפורום שלנו, גם בימים כתיקונם, הוא בעיני מקום לבבי ומזמין. ההחלטה לפרוש התקבלה אצלי מתוך האמונה שהגיע הזמן להזרים כוח רענן ונלהב אל הפורום, ולאפשר לי להתמסר לעשייה מסוג חדש (וישן), וגם לנוח קצת. גם אני מקווה שיהיה מעניין בסוף שבוע הזה, ובטוחה שיהיה נפלא ומרתק גם לאחריו. תודה לך, ליאת

לפעמים יש את הזמנים האלה שהכול קורה בבת אחת ואני לא יודעת איך לחלק את עצמי ולאיפה לנתב את הרגשות. השבוע הייתה לי פגישה כל כך מלאה, הרגשתי שאני יוצאת משם עם הרבה דברים חדשים, עם כלי עבודה, בינתיים כלים גסים וגדולים של תחילת עבודה, אלה שמפנים את הסלעים הכבדים כדי שתהיה אפשרות לגשת לכל מה שמתחת. ישבתי שם בסוף הפגישה והיא הציעה לי לנסות איזשהו תרגיל, היא התחילה להסביר למה היא מתכוונת ואני לא יודעת איך להסביר את זה ומה בדיוק קרה, אבל פתאום מה שהיא אמרה והתנועה שהיא עשתה לחצה לי על נקודה פנימית (ממש הרגשתי שמישהו לוחץ לי על איזשהי נקודה, כמו בסו- ג'וק, מכירה?) ועלו לי דמעות לעיניים. לא קרה לי דבר כזה אף פעם לפני כן, זה היה ממש מוזר, ניסיתי להבין מה בדיוק קרה שם ולא הצלחתי. ועוד סוג של פרידה שמתרחשת מחר- אח שלי הקטן שאני הכי אוהבת בעולם מתחתן. כל כך הרבה שעות איכות היו לנו ביחד, כל כך הרבה דברים- הוא הקטן- לימד אותי. כל השעות, המרחקים שגמענו יחד בטיולים וכל הדברים שלמדתי ממנו יישארו אצלי תמיד, אבל כל כך עצוב לי שכבר לא יהיה לנו יותר את הלבד המיוחד הזה, שמעכשיו הוא בזוג. אני מנסה להיות שמחה בעיקר כי הוא בונה את ביתו עם אישה מקסימה, אבל זה לא כל כך מצליח לי (נשמע דפוק נכון?). מאז שהודעת שאת עוזבת אני רוצה שהשבוע הזה לא יעבור, שלא יגיע היום שלא תהיי יותר במרחב הזה. כיף שאת פה בינתיים.. ילקוט הרועים

ערב טוב א' הרבה התרגשות טובה בשבוע אחד יכולה גם היא להיחוות לעיתים כמנת-יתר. אולי "פינוי הסלעים הכבדים" פתח נתיב, צינור אוויר, דרכו יכולים רגשות ותחושות להגיע אליך בעוצמה רבה יותר. שמחתי לשמוע שאתם ערב חתונה, ואני יודעת כמה התרגשות כרוכה באירוע כזה, וכמה קולות וצבעים. הלבד המיוחד שהיה לכם עד היום מפנה עתה את מקומו להתקיימות חדשה, שיש בה סדרי עדיפויות אחרים, תדירויות מפגש משתנות, ופנים חדשות סביב שולחן השבת והחג. החלק ה"מזרחי" שבי מתרונן כל אימת שהמשפחה מתפתחת ומתרחבת לממדי שבט. כל חבר חדש במשפחה, בעיקר כשהוא "אדם מקסים" כדברייך, מביא איתו צבעים, ניחוחות, בדיחות, ניגונים ורחשי לב שלא היו שם קודם. חשבי על כל העושר שזה מביא איתו, ואולי יהיה בזה כדי לפוגג את עננת הגעגוע שאת מרגישה, כבר מעכשיו, לאחיך הקטן. מאחלת לכם חתונה מרגשת ושמחה מחר, ושנים רבות של אהבה ונחת לאחריה. מזל טוב !!! ליאת

היי ליאת, ההתרגשות של הערב המיוחד והקסום הזה מאחורינו ועכשיו ממשיכים להתרגשות של השגרה. כל השבוע ניצלתי כל דקה שיכולתי להיות עם אחי וככה ספגתי ממנו עוד קצת מכל מה שרק אפשר והכנתי את עצמי לפרידה הזאת, אבל פחדתי מהיום הזה לא רציתי שזה באמת יקרה ואז כמה שעות לפני שיצאנו מהבית הוא בא ואמר לי משפט קטן שאחריו ידעתי שתמיד יהיה לי אצלו המקום המיוחד שהוא רק שלי. בתחילת הערב עוד התגלגלו אצלי הרבה דמעות שבהמשך התחלפו לשמחה ושעות של ריקודים. כמה אהבה ושמחה של קדושה היתה שם - רציתי לקחת שק ענק ולאסוף אליו את כל העוצמות האלה שיהיה לי לשעות הצורך... עכשיו נותר לי לצלוח את שבת חתן שבה כולם יהיו בזוגות (+ מלאן ילדים מתוקים- אנחנו כבר שבט של ממש) ורק אני לא, את כל ההערות הצובטות והשיחות המעיקות שנושא אחד להן- הבקרוב אצלך. הבקרוב הזה נראה לי כרגע כל כך רחוק ולא יכול להתמשמש:( אני אשוב לפני שבת לשחרר את האחיזה ולומר שלום אחרון.

היי , הכרתי בחורה יפה ואני אוהב אותה מאד.בקשר הקודם שלה היא גילה כי חברה בגד בה והדבר פגע מאד באמון שלה ובתחושת הביטחון שלה במערכת יחסים.למרות רגשות הדדיים עמוקים הקשר מתקשה לצא לדרך בשל חששה מפגיעה נוספת.ככל אני רואה זאת..ככל שהאהבה גדולה ומעניקה כך החשש מפגיעה גדול יותר.האם כדאי להתחיל קשר במצב הזה? מה הצעד הנכון מעבר לפניה לטיפול. האם יש לקשר במצב הזה סיכוי?

שלום אליעזר, למרות הצהרותיך הכנות, ולמרות שאתה מדבר על אהבה גדולה ועל רגשות הדדיים ועמוקים, אני מבינה מאחרית דבריך שהקשר הזה נמצא עדיין בחיתוליו, ואתה מתלבט אם בכלל כדאי או נכון *להתחיל* קשר במצב כזה. מעצם השאלה שלך, ברור שמדובר בקשר שלא ממש יצא לדרך, גם אם הבחורה מאד יפה ומושכת בעיניך. אהבה היא אכן עניין מורכב. ככל שהיא גדלה ומתעצמת, כך גדל הפחד מאובדנו של האדם האהוב. זה קורה במידה זו או אחרת לכולנו, ומחריף לאחר אובדן ממשי. כמי שחוותה בגידה קשה באמונה, חברתך מתקשה לבטוח כרגע גם בך, ולהתמסר לקשר. זוהי תגובה טבעית ומתבקשת, שאינה בהכרח מעידה על פתולוגיה נפשית. אם היא אכן חשובה לך, תוכל להרוויח את אמונה בהתעקשות, נאמנות ומסירות מלאה לקשר. זהו, כמובן, סיכון גם מבחינתך, שכן גם אתה משקיע בקשר ומגביר את הסיכוי להיפגע במקרה שהיא לא תרצה בך. "אין אהבות שמחות", אמר המשורר, וכנראה ידע מה אמר. :-) בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, הייתה לי פגישה קרובה מאוד השבוע ואני לא מרגישה צורך לשתף בה יותר מדיי.. (אבל אני לא יכולה שלא לנצל את מעט הזמן שנשאר כדי לדבר איתך בכל זאת).. זה בעצם בכל זאת קשור לפגישה שהייתה, אבל בלי המון פרטים היום.. (לא צריך הפעם :-) אני רוצה לתהות בקול אם זה שהיא לאחרונה מבטאת קירבה במילים, גם אם במילים זהירות, גורמת לי להרגיש שאני יכולה גם בלי לשתף פה. שמה שיש לי איתה זה מספיק. מספיק פנימי, מספיק מחזיק, מספיק מזין בחום גם בלי שאבוא לכאן לשדל אחרים להניק אותי עוד. אני מודה שגם לגבי המילים שלה הפעם הייתי ספקנית; שאלתי את עצמי אם היא באמת מרגישה את מה שהיא אומרת, אם היא אומרת לי את זה כדי לשמח אותי או כי ככה היא באמת חושבת.. אבל בסופו של דבר, זה בכל זאת חודר. בכל זאת משפיע קצת.. מרגיע ומקרב.. אני אומרת לעצמי, מהצד השני, שהאפשרות שמישהו יהיה ספקן כלפי המילים והכוונות שלי היא לא סיבה מספיק טובה לא לבטא אותן.. האפשרות שמישהו לא ידע אם לסמוך על מילות הקירבה שלי היא לא סיבה מספיק טובה לוותר על לומר אותן.. חשוב לנסות.. אולי הייתה צריכה לנסות יותר? אני לא יודעת.. עכשיו קרוב לי איתה, אז מה זה חשוב. אני רוצה גם לשאול אותך משהו, בסדר? זו שאלה כללית קצת, אבל ננסה בכל זאת.. תהיתי אתמול מתי מישהו בטיפול, מטופל, הופך להיות קרוב. מתי המטפל רואה בו מישהו קרוב. לא זר מפטפט, אלא מישהו מוכר ואהוב. (אני שואלת את עצמי די הרבה אם היא באמת קרובה עכשיו ואיך אדע להבחין ומתי בדיוק זה קרה ולמה וכו' וכו') אלה יחסים קצת שונים- כל שבוע באים ומדברים ומשתפים בלי שלגמרי מכירים.. אני מנסה לדמיין אם אני הייתי מטפלת.. אני מניחה שתקופה ארוכה הייתי מצליחה להתחבר אולי למטופל שמדבר איתי, להבין אותו ברמה מסוימת (ובהדרגה יותר ויותר), להעריך אותו, להכיר אותו טוב יותר ויותר.. אבל באיזשהו שלב משהו אחר קורה שם. באיזשהו שלב יש ממש קירבה. ממש אכפתיות. לא אכפתיות כלפיו כמטופל אלא ממש כאדם. כאדם קרוב, לא? מתי מתחילים פתאום לאהוב מישהו? מתי משתנה פתאום הקשר למשהו נינוח יותר? אמיתי יותר. רגשי יותר. אישי יותר.. אני זוכרת שביקשת ממני בתחילת הטיפול שלי לנסות לא לחכות למפץ הגדול מכווצת מאימה, אלא לנסות לטייל בנינוחות בשדה, לקטוף פרחים, לעצור להתפעל מהנוף, להתבונן בחרקים, להריח (הוספתי קצת מילים של טבע.. נשפך לי :-), מקווה שזה בסדר).. אני ... אולי אני שם עכשיו?.. איך זה קורה פתאום, השינוי הזה? כן, אני זוכרת שאת גם קצת קוסם שלומיאל לפעמים :-))..., אבל נדמה לי שהקוסם השלומיאל הזה בכל זאת רואה דבר או שניים... אולי חמימות מתמשכת ובלתי מתפשרת מצידה, למרות הספקנות שלי, הייתה בסוף מחלחלת ומגינה עליי באופן קבוע? אולי הייתי מצליחה לקטוף פרחים איתה כבר מזמן? אם כי... את צודקת, אני לא ממהרת לשום מקום, אז מה זה משנה בעצם... אולי זה סתם - כי נותרה פגישה אחרונה ודי, ומטבע הדברים עולות מחשבות "מה אם".. ובכל זאת, את חושבת שאת מצליחה לאפיין את השינוי הזה? למה תקופה ארוכה מישהו יכול להיות מוכר, ומובן (אפילו מובן באופן עמוק מאוד) ואפשר אפילו לחבב אותו- אבל משלב מסוים זה נעשה אחרת? את מבינה למה אני מתכוונת?.. נדמה לי שאני לא מצליחה ממש לגעת בנקודה פה ולדייק יותר במילים... לא יודעת.. אשלח חיוך של "ניסיתי" :-) ועוד חיוך אחד סתם כי את פה.. :-) לילך

היי לילך, את יודעת, המון פעמים אנחנו חוזרים ומדגישים שהדבר העיקרי ש"עובד" בטיפול הוא בסופו של דבר הקשר שנוצר עם המטפל. יותר מהתיאוריות, יותר מהפירושים, יותר מהתובנות השכלתניות. תוך כדי קריאת התהיות שלך, מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב "למה בעצם זה *כל כך כל כך* חשוב לה, האם וממתי בדיוק ההבנה העמוקה והחיבה וה'ממש-אכפתיות' הפכו לאהבה אמיתית", והאם רק במקרה של אהבה כזאת הטיפול משיג את מטרותיו? נדמה לי שחשוב לנסות ולברר, למה היכרות עמוקה, הערכה, אכפתיות וקרבה - נחוות כמשהו לא מספיק, או לא לגמרי, או לא באמת. מה קורה לכל המרחב העצום שבין "זר מפטפט" לבין אהוב נפש? אם אלך רגע עם הזיכרונות, נדמה לי שהיו כאן בפורום אין-ספור דימויים (ציוריים יותר או פחות) להמחשת הקשר הייחודי הזה, בינינו לבין אנשי השיחות שלנו. היה דימוי האב האוחז בסבל האופניים, אם-תינוק, אם טובה דייה, הליכה בשבילים הלא מסומנים, ריצה למרחקים קצרים, ריצת מרתון, רץ מלווה של ספורטאי לא רואה, החלפת מכנסיים לבגד-ים בחוף הומה, טראק משותף להימלאייה, הטמנה של פרחי פקעת, מטפל-קנה-סוף ועוד ועוד. אני חושבת שהנקודה הזאת, בה המטופל הופך להיות יקר עבור המטפל, נגזרת במידה רבה מתוואי הדרך בה צועדים שניהם. לפעמים זה קורה כשהפקעת מצמיחה את הניצן הראשון, לפעמים זה קורה במדרון החלקלק והמסוכן בדרך לפסגת ההר, לפעמים זה קורה כשהרוכב מצליח לדווש לבדו, ולפעמים דווקא כשהוא עף מהאופניים, קם, מנער את האבק ומנסה שוב. לא בטוחה שיש לי מענה בשבילך היום, ואיכשהו, אני מרגישה שזו שאלה שיכולה להישאר קצת עמומה. אני רוצה לקוות שתצליחי להאמין לגברת שלך. שולחת גם אני חיוך של ניסיתי :-)) שלך ליאת