פורום פסיכולוגיה קלינית

רציתי לשאול אני שמה לב לפעמים לכך שהפסיכולוגית פתאום משלבת ידיים או משחקת בשיער או מגרדת בפנים שום דבר מבחינת הקול המילולי לא משתנה, אבל תנועות הגוף כן משתנות, ואז נזכרתי שהיא שאלה אותי פעם כשגירדתי ביד למה עשיתי את זה,ואין לי מושג למה אמרתי לה שאני ממש לא יודעת, אז בטוח יש לזה משמעות, אני לא יודעת אותה, אולי תוכל לעזור לי בנושא מה זה אומר זה משהו בתת מודע?

שלום לך, לאנשים יש תנועות המאפיינות אותם באופן כללי. בתוך תנועות אלו ישנן תנועות המשמשות במצבים מסויימים לעיתים מצבים רגשיים. יש תנועות המשמשות להרגעה, יש תנועות המשמשות לשדר משהו לא מודע ועוד. אבל כפי שאמר פרויד לפני לעיתים סיגר הוא רק סיגר. ולעיתים גירוד באף הוא רק גירוד באף. אני מסכים איתך שיש בטיפול מקום לבדוק האם יש משהו ברמזים לא מילוליים גם כן, אבל אני שומע אצלך מוטרדות בנוגע למטפלת שלך, אילו רמזים היא מעבירה, מה היא באמת חושבת עלייך שמתגלה דרך התנועות ולא דרך המילים ועוד. נראה לי שיש טעם שתדברו על המחשבות הללו שלך ביניכן. דרור

היית חסר לי כאן השבוע , וליאת .. ליאת ככ חסרה לי ..עדין ..אוףף דרור .. מי היה מאמין שאני אכתוב דברים כאלה .. אבל המילים המדויקות של ליאת אליי .. כאלה שמכוונות בול לפצע הפתוח ומרגיעות אותו ככ חסרות . גם אתה היית חסר..:-( ושוב..אני .. אני .. עדיין .. במצב :-(.. היום זה שבר אותי .. מה ?.. פלאשבק מטורף אחרי ביקור בקניון.. פלאשבק כזה שהשתלט .. עליי .. אחרי שבפתח הקניון עמד לו שומר צעיר שהסתכל וחייך .. "הראי לי " .. הוא אמר .. "פתחי יותר ".. והחיוך שלו פתאום הזכיר .. המילים , החיוך.. שוב וריח הסיגריות ..שלו הוא דחף את שתי ידייו אל ה "נרתיק " שלי חיטט לראות אם יש "פצצה" .. כן .. יש לי פצצה רציתי לצרוח עליו .. הייתי צריכה להגיד לו שיזהר ממני לא ?... יש לי פצצה שמהלכת בבטן.. ו.. ה"נרתיק" שלי מלאאאאא בחומרי נפץ.. רציתי לצרוח עלייו .. אבל שום קול לא יצא, רציתי להגיד לו " שלא יאבד את אצבעותייו כשהוא משלח אותן לגשש בין חפציי , חפציי שלי!!!!! .." וזה מרגיש דרור .. איך בקעה לה "קליפת הביצה שלי" , קצת לפני הזמן .. איך פתאום יש ככ הרבה רעש מסביבי .. המון תנועה .. מרוץ שלם אחרי "גרגירי" ההשרדות ההכרחיים .... אחרי התחרות הזו .. של מי זה שיצליח להיות קרוב יותר ל"אמא"... וזו מלחמה .. ממש מלחמה של קיום .. הפלומה הזו של האפרוח שבקע עכשיו עוד רטובה לה מנוזלי הביצה שהזינו אותה .. אני שוב .. ((((((((((ככ חשופה)))))))))))). הפלומה מצליחה להדביק אלייה כל חיכוך ומגע, כל ביקורת אפשרית .. ואי קבלה. ואין לי כח להגן על עצמי. אין לי כח . אין לי כח להדוף מעליי את כל הדברים הנדבקים. אין לי כח. הכל נדבק.ואיכססססס הכל מעיק. זה מכביד על הלב הסדוק שלי . זה מרגיש עד כמה אין לי כח ליישר את הרגליים השבריריות ולברוח מהקליפה שנשברה .. זה מזכיר עד כמה אין לי אפשרות להניע בכנפים הערומות של הנוצה כדי להגביה עוד קצת.. ולעוף.. רוצה ככ לצאת מן הלהקה הדורסנית הזו שמרגישה סביבי, ואולי .. דרור אולי .. אולי עליי ללמוד את שפת "הקירקור" המיוחדת הזו כדי שזו תהא חלק מן המשחק המשונה בו אני נמצאת?! משחק שככ זר לי ..פתאום ?.. דיי.. דרור .. מה נסגר איתי?..תראה איזה דברים אני כותבת .. השתגעתי ?.. אני כבר לא יודעת . אני מצטערת . אבל, זה שוב כואב. הזכרון שעלה , ריח הסיגריות, אוףףףףףףףףף.. חייבת להעיף אותם ממני , חייבת להניח כאן את הראש .. כי אני מצליחה .. אני מצליחה לראות כרגע דברים חיובים .. הכל נצבע בשחור .. השמיים בחוץ מקבלים להם צבע אדום, העצים חרוכים עד ליסוד, הדשא כולו בצבע צהוב מבחיל . ויש המון עורבים בחוץ, שצורחים .. מנקרים כל דבר שבא קרוב לסביבתם, הם מנקרים את עינייהם של כל החיות .. אךךךךךךך זה נורא...אבל ככה זה מרגיש !!!! האויר בחוצ מצחין .. אין איך לנשום, אין לי איך לנשום!!! אני רואה אנשים .. מלא מלא פרצופים של אנשים כאלה ..כעורי פנים, כעורי הבעה, פניהם בצבע אפור מחוויר .. פניהם ..נואשות, יש בהם ..בורות אינסופית וחלולה שנשקפת אליי ככ חזק דרך עייניהם .., ואני שואלת את עצמי דרור .. היכן?.. היכן אני ?.. איפה אני בכלל ?.. אני מנסה לשאול אנשים פה.. איפה אני .. כולם מתעלמים .. אף אחד לא מתייחס , "שוב.. המשוגעת הזו " ...הם אומרים בשקט.. אני מביטה למעלה .. מחפשת את זה שאמור להיות אחראי על העניינים .. כדי לקבל תשובות .. כדי להבין מתי ארעה השואה הנוראית הזו ...שוב בתוכי .. .. והוא אומר לי .. כן ..ההוא שם למעלה ..בשקט .. "היי.. מה את לא יודעת?.." זה ..כדור הארץ אלייו את שייכת .. פה את נמצאת וחיה .. והזמן ?... עוד כמה זמן אני שואלת אותו ?.. עוד כמה זמן?.. והוא עונה .. כנראה שעוד ימשיך .. בקרוב. מצטערת דרור , התחושות ככ קשות, ההצפות שלי כאן נראות הזויות .. אבל הכל מרגיש ככ אמיתי בבפנים. מצטערת. חיבוק ממני אלייך למרות. שרית,

אוי יקרה כמה כואב להיות פה היום:-( אני שולחת לך חיבוק מחזק פה לצידך.... בילבי ילדת הברזל

החיבוק הגיע.. וכנראה גם השפיע ..:-) יום רגוע עבר עליי. אוהבת שרית

שרית שלום, נשמע שערבת חוויה לא פשוטה בכלל במפגש הלכאורה סתמי הזה, אך כל כך לא סתמי. מפגש שהמילים שנאמרו בו, הרמזים החיצוניים שהרגשת שגרמו לך להרגיש שוב כאילו את שם באותו רגע, כאילו שוב את חסרת אונים והגבולות שלך נפרצים. את מתארת את הכעס הנדמה לך כפצצה מתקתקת. אבל אני שומע אותך גם מנסה להרגיש אחרת, מרגישה שבמובנים רבים את נולדת עכשיו, מרגישה בשל כך אמנם מאוד פגיעה ורגישה, אך גם מאוד מעיזה לרצות דברים, לרצות קרבה, קרבה אחרת קרבה חמה. אני יודע שזה לא קל, את מעבירה את התחושה הזו כל כך חזק, ובכל זאת אני חושב שלמרות הכל את מתארת גם תהליך חשוב שאת עוברת. תהליך שיעזור לך להרגיש אחרת עם עצמך ועם העולם. דרור

שלום רב. האם קיים טיפול בהיפנוזה לחרדות דרך קופת חולים,או שדבר זה אינו מומלץ ע"י פסיכולוגים של הקופה.

א.נ. שלום, טיפול בהיפנוזה הוא טיפול הדורש הכשרה מקצועית ויש פסיכולוגים שעברו הכשרה זו ומעניקים טיפול בהיפנוזה לצורך התמודדות עם קשיים שונים, חרדות בתוכם. בהינתן טיפול מקצועי זה יכול להיות כלי טיפולי יעיל, ואני מניח שיש מטפלים בקופות חולים שיש להם הכשרה בהיפנוזה וקרוב לוודאי שהם יציינו זאת בתחום התמחותם כך שקל לברר זאת. דרור

שלום, ש לי שתי שאלות טכניות לגבי טיפול שמעניינות אותי, אשמח לקל תשובה: 1. אם מישהו בא להתייעץ אצל פסיכולוג ואח"כ הולך מבלי לשלם לו על הפגישה, האם קיימים צעדים מבחינת הפסיכולוג שיכול לנקוט ולדרוש את התשלום חזרה? שכן אסור (עד כמה שידוע לי) למטפל לחשוף את שם המטופל בפני גורם כלשהו 2. אם הוגשה תביעה לוועדת אתיקה על פסיכולוג והוא מקבל נזיפה, עד כמה זה ישפיע על עבודתו כפסיכולוג והאם יש למטופלים אפשרות לדעת נזיפות כאלו לפני שפונה לפסיכולוג? תודה על המענה

יפית שלום, לגבי שאלתך הראשונה התשובה היא שמטפל רשאי במקרה שלא קיבל תשלום עבור שירותיו, ולאחר שפנה וביקש מהפונה לשלם, לנסות ולגבות את שמגיע לו בכל דרך חוקית אפשרית. במקרה זה חשיפת שם הפונה, היא בלתי נמנעת. לשאלתך השנייה, אני חושב שאין מניעה שמטפל שקיבל נזיפה מוועדת האתיקה אך רישיונו נשמר לא ימשיך לעבוד במקצועו. אך לגבי השאלה האם ניתן לדעת על עצם הנזיפה, הרי שזו שאלה מעניינת שאני מודה שאיני יודע את התשובה לה. אבל אני מבטיח לנסות ולבדוק את התשובה לה בהקדם. דרור

היי, תודה רבה על התשובה, ממתינה לתשובתך לגבי הגישה של מטופלים. האם אין שום השלכה מבחינה אחרת על עבודת הפסיכולוג עם נזיפה? האם זה עניין סמלי בלבד? אז למה הוא נועד?? תודה שוב יפית

לאשת היקרה. היכן את? השמיעי קול שלא נדאג לך ל.

ל. את לא בחו"ל חומד?

שלום, אני זקוק להמלצה על מטפל בתל אביב. בעבר הלכתי לכמה פגישות עם פסיכולוגית אך פרשתי מהטיפול. כעת אני רוצה לנסות שנית ואני זקוק למטפל טוב שיוכל להתמודד איתי. בעקרון אין לי בעיות מיוחדות או טראומות בולטות, אך אני מוכשר ביותר בלהגן עלי מעצמי. למעשה, זו מומחיות של ממש אצלי. תודה מראש, אריק.

אריק שלום, נשמע שאתה אומר שאתה רוצה וזקוק לטיפול אך בו בעת מכיר את עצמך ויודע שזה משהו שמאוד קשה לך לעשות. ואתה רוצה מטפל שיוכל לעזור לך, שיוכל לעמוד ולא לוותר עליך. אנו לא נוהגים להמליץ כאן על מטפלים אך אם תצרף מייל אישי אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפל בתל אביב. דרור

אריק חמוד תצרף מייל יש לי המלצה פצצה!

שלום לדרור שטרנברג . ברצוני להעלות השערה שהיא אמנם קצת שערורייתית , אבל לצערי הרב , אני לפחות נתקלתי ( ויותר מפעם אחת ) בפסיכולוגים קליניים כאלו ( כאלו שהאמפאטייה היא מהם והלאה ) ואפילו גם רופאים כאלו . כידוע כדי להתקבל ללימודי פסיכולוגיה צריך ציוני בגרות גבוהים למדיי וכנ''ל פסיכומטרי גבוה , כתוצאה מכך יכולה גם להיווצר פרצה מסוכנת שכל מיני אנשים '' חכמים אך לא מתאימים '' יצליחו להסתנן ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטאות , ומכאן הדרך אל רשיון לפסיכולוגיה קלינית ''סלולה '' . מיותר לציין '' שאנשי מקצוע '' אלו שיתנו טיפול רשלני למטופלים , עלולים לגרום להם לנזק בלתי הפיך כמעט ולזרות מלח על פצעי נפש חשופים ומדממים . ידוע לי שיש גם את הסטאז' שאותו פסיכולוגים לעתיד עוברים גם בבתי חולים פסיכיאטרים וגם במקומות אחרים , אך עדיין זה לא מרגיע אותי ( כמי שהייתה בעבר בטיפול מספר חודשים אצל פסיכולוגית קלינית שהייתה מלאה בדעות קדומות כלפיי ועל כן יום אחד עזבתי בסערה את הטיפול אצלה ) .

אורנה שלום, אני שומע אצלך פגיעה עמוקה, תחושה של עלבון ואולי גם כעס כלפי המטפלת על שגרמה לך להרגיש כפי שגרמה. לעיתים בטיפול קורה ועולות תחושות קשות. לעיתים גם יש מה שקוהוט כינה כשל אמפתי, אך בעזרת שימת לב ונכונות של שני הצדדים ניתן דווקא למנף מקרים כאלו לטובת הטיפול וההתפתחות העצמית. אני מניח שהמטפלת נגעה במשים או לא בנקודות רגישות, ואני תוהה האם מוכרת לך התחושה שבשל סיבה כלשהי יש כלפייך דעות קדומות, שאת חשה עצמך שונה, נחותה? אם כן הרי שבטיפול, לאו דווקא זה שעזבת ניתן לשים לב לתחושות אלו להבין איך ותי הן קורות בחדר ומה קורה לך גם מחוץ לחדר בהקשר הזה. בנוגע לדברייך על הכשרת פסיכולוגים, זה אכן מעורר חשש להפקיד את העולם הפנימי בידי אדם זר ויש חשש שהוא לא יידע מה לעשות. אולי אפילו ייפגע. אני לא חושב שיש מישהו שיכול להבטיח שזה לא יקרה. אני יכול לומר שנעשה כל מאמץ גם בתהליך הבחירה למסלול הלימודים וגם בתקופת ההכשרה הארוכה שעורברת לאחר מכן על מנת ליצור מצב שזה לא יקרה. כך שאני מבין את החשש אבל אני חושב שאת יכולה לנסות ולהעז לחשוב על לפנות שוב לטיפול, ואולי להביא את התחושות הללו לטיפול. דרור

האם זה בסדר?

????? ????, ?? ????? ????? ????? ???? ????? ??? ?????? ÷????? ???÷???? ?????. ??? ?? ???? ??÷?? ??? ?? ????? ?? ??, ??? ???? ?? ??? ?? ???? ????? ???? ???? ????? ????? ?????? ???? ??? ?? ????. ??? ????? ???? ?????? ?????? ??? ??? ????? ???????? ??? ???? ???? ???????. ????

טוב אז ככה :נפרדתי ביוזמתי מחבר שלי שהיה 3 שנים אחרי הרבה קשיים בכי ותסכול בגלל שהוא אף לא ממש היה איתי היינו כמו חברים טובים ולא כמו זוג אני יודעת שעברו עליו דברים והרבה קושי אך עכשיו פתאום אחרי חודש וחצי שאנחנו נפרדנו הוא התקשר ובכה והתחנן שננסה ושהוא השתנה ודברים ישתנו והוא מוכן לעשות הכול כדי לשפר והוא רוצה וכאילו כבר,התחיל אתץ התהליך ואני מבחינתי די המשכתי הלאה למרות שבלב שלי יש עדיין רגשות ואהבה כלפיו כלפי הבנאדם כבר לא בטוחה מה אני מרגישה כלפיו וזה נורא קשה ואני גם נורא סקרנית אולי יש משהו שיותר מתאים עבורי...אמרתי לו שאני צריכה זמן אתמול הייתה הפעם הראשונה שטיפה ממש קצת התגעגעת אז נפגשנו,שכבנו ודי התחרטתי ...אני חושבת פשוט הייתי צריכה קצת אהבה.. ובכן גם יצאתי עם איזשהו..בחור אבל לא התקשר אליי חזרה האמתצ..די התבאסתי כי הוא עשה לי משהו עוד משהו חשוב:אני יודעת שאם אתן לו עוד הזדמנות זה ממש יהיה כמו להכיר מישהו חדש כאילו מעולם לא הייתה לנו זוגיות כמו שצריך...ואני מתה מפחד להיכנס לשם ואיך פתאום דברים ישתנו למרות שהוא אמר וביקש שאני אאמין בו קצת מה שכן אני מאמינה לו הוא הוכיח את עצמו בהמון מצבים אני רק מפחדת שזה הרגל ואולי אני לא צריכה להיות שם למרות שאני יכולה להיות מבוססת היטב כלכלתי כי אני לא באה ממעמד כלכלי גבוה וזה יכול מאוד לעזור למרות שזה לא שיקול מבחינתי.....ובכן מה עושים מה מחליטים איך אני עושה לעצמי סדר בראש אני לא יודעת מה אני רוצה בדיוק למרות שדבר אחד אני יודעת שאני צריכה זמן לחשוב...ולנסות דברים חדשים ואולי אם לא אז לנסות אולי כן אולי לא אין לי מושג המון המון המון תודה על ההקשבה.......

אביב שלום, נשמע שאת חשה את עצמך באמת מאוד מבולבלת. מצד אחד את היית רוצה לנסות ולראות האם את יכולה ליצור קשר אחר, להתנסות, מנגד היה משהו בקשר הזה שגרם לך להיות שם תקופה ארוכה מאוד למרות שלא הרגשת מסופקת דייך מטיב הקשר, ועכשיו הוא מבטיח שזה ישתנה ומשהו בך רוצה להאמין, מתקשה שלא להאמין. זו אכן התלבטות קשה וקשה אם לא בלתי אפשרי לקבוע מכאן מה נכון לך לעשות. אבל אני חושב שיש מספר דברים שאת יכולה לחשוב עליהם. ותני לעצמך את הזמן לחשוב כפי שאת יודעת שאת רוצה. במהלך החשיבה נסי להבחין מה את רוצה, האם יש באפשרותו, גם אם הוא רוצה בכך להעניק לך את שאת רוצה. האם הקושי להישאר בהחלטתך קשור לקשיים שאת מכירה בעצמך. נסי לדמיין כיצד ייראה הקשר איתו וכיצד ייראו חייך בלעדיו, גם אם לא יהיה לך קשר מיידי. לבסוף, יש משהו בדברייך שנשמע כאילו את חוששת לפגוע בו ובאחרים. נסי לבדוק האם יש בזה משהו והאם זה מה שמטריד אותך כעת, החשש להיות "רעה" בלי סיבה. אלו מחשבות לא פשוטות אבל אני חושב שהן חשובות. דרור

שלום רב. הייתי אצל פיסיכאטר בכדי לקבל ממנו אישור על מצבי הנפשי. מדוע היה לי צורך באישור כזה?: פשוט מאוד= גורם רשמי מסויים,חשב בעקבות מידע מוטעה שיש לי בעיה נפשית. הסברתי לאותו גורם שמדובר בטעות מצערת,שאין לה שום ביסוס. הסברתי גם כיצד קרתה הטעות. או אז אמר לי הגורם הרשמי הנ"ל,שאלך לפסיכיאטר ואביא ממני אישור שאכן אין לי בעיה נפשית. ואם יוכח שאכן אין לי בעיה-הוא ייקבל אותי למסגרת שאני רציתי להכנס אליה. בקיצור,הלכתי לפסיכיאטר,נבדקתי,והוא כתב שלמעשה אין לי כל בעיה ואין מניעה לקחת אותי לכל עבודה. מה שהוא כן כתב-ואת זה מעניין אותי לשאול כאן מה המשמעות של זה: הוא כתב תחת הכותרת"טיפולים והמלצות"= פסיכותרפיה תמיכתית. מאוד מעניין אותי מה הכוונה של זה,ומדוע צריך את זה ? (כי כאמור הוא כתב שאין לי שום בעיה או חרדות וכו') והאם זה יכול להפריע לי להתקבל לעבודות כלשהן וכדומה? המון תודה על הפורום! ואם כבר-אז מעניין אותי לשאול:בשורה של אבחנה,נאמר "observation for suspected mental condition" = מה הכוונה בזה? ושוב- המון תודה!

שלום לך, אם אני מבין נכון את שנרשם בסעיף של האבחנה הרי שנכתב שם שאת עברת הסתכלות לשם בדיקת מצב מנטלי - נפשי. אך בעצם לא כתובה אבחנה. לגבי שאלתך השנייה, הרי שפסיכותרפיה תמיכתית משמעה טיפול שעוזר לארגן את כוחות האגו של האדם. המטרה אינה להגיע בו לתובנות עמוקות אלא לשמר או להחזיר אדם לתפקודו הקודם, על ידי ליווי הקשבה ולעיתים גם הכוונה. אני לא יודע מדוע הוא רשם זאת ונראה לי נכון להפנות את השאלה אליו. אבל בכל מקרה אני לא רואה סיבה שזה ימנע ממך להתקבל למקומות עבודה, רק משום שהייתה המלצה שתיעזרי בטיפול. דרור

המון תודה

דרור, השבוע היה משהו(לא יכולה ומעדיפה לא לפרט כאן)שהחזיר אותי למציאות וגרם לי להבין שאני חיה באשליות שאני חושבת ששווה בכלל להמשיך להילחם 'על עצמי' ,המלחמה והמאמץ זה לא שווה את הכוחות.זה לא שווה את זה.אין לי חיים מרוב המלחמות האלה. מרוב שיש דברים בחיים שלי ובעבר שלי שכואבים לי עד היום,כל יום.בשביל מה?ללכת לטיפול כדי להפסיק את הכאב ,כדי לדבר על כאבים שלא ממש ברורים לי, אני בכלל לא ברורה לעצמי בזמן האחרון,מרגישה מזוהמת מאונס,מרגישה כמו סמרטוט רצפה,אני לא עומדת במצבים האלה.עד כמה הוא יכל לעבור את הגבול,כמה?איך? תודה, חן

חן שלום, אני לא יודע מה קרה השבוע, אבל נשמע שזה הזכיר לך תחושה מהעבר, תחושה של מה הטעם, שאין מוצא, ושעדיף לך לוותר, אולי גם על עצמך. החוויה של גבולות שנפרצו בדרך הכי בסיסית, הובילו אותך באופן די מובן לחוש לא מוגנת בשום מקום. להרגיש שהכל לא ברור. מה שלך ומה לא. אבל אני חושב שאולי דווקא כאן יש מקום לטיפול. טיפול שמאפשר לדברים לא להיות ברורים. לראות מה קורה לך בתוך אי הבהירות הזו, לצד הביטחון שאת יכולה להפיק מכך שמישהו נמצא איתך בתוך זה. ואולי בהדרגה אותם דברים לא ברורים יהפכו ברורים יותר ואולי כואבים פחות. דרור

אנורקסיה זה הסרטן של הנפש: רותי זוארץ בספר חדש איך מראיינים קולגה, עיתונאית בת 34 ששוקלת 32 קילו, אנורקטית-בולימית שלא מסוגלת להפסיק להקיא, שרק הרעב מאפשר לה להרגיש שהיא שולטת בחייה, שיודעת שהסוף קרוב אבל לא יודעת איך להישאר בחיים. רותי זוארץ כתבה את "אכולות" שיוצא לאור בימים אלה בילי מוסקונה-לרמן, סופשבוע | 26/7/2008 12:19 הוסף תגובה שמור במזוודה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר עומדת מולי אישה שהחליטה לא לחיות ולא למות. זה ברור לגמרי. רותי זוארץ רותי זוארץ אריק סולטן התודעה שלה מציצה החוצה דרך הגוף. באופן שבו הוא ניצב, מונח באוויר, כאילו אין לו אמצע, כאילו אין לו אדמה מתחת, מפרפר. אנחנו לוחצות יד. שמה רותי זוארץ, עיתונאית בגלובס, בת 34, והיא באה להתראיין על הרומן הראשון שלה, "אכולות", שיוצא השבוע בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. את הרומן קיבלתי שלשום, התחלתי לקרוא ולא עזבתי. בדרך, תוך כדי קריאה, נשר קילו וחצי, התפוגג. מאבק קטן ושבלוני, ביני לביני, התפוגג תוך כדי קריאה של ספר. ספר מומלץ לבני אדם בדיאטה. כי המילים שעל הנייר, ממגנטות ודוחות, לא אפשרו יותר את הריטואל המנחם של ההליכה למקרר, חטיפת משהו קטן, לעיסה, בליעה, חמימות בבטן ותחושת רגיעה. כבר יומיים עם הטקסט שלה ביד, ומתחת למרפק בטן ריקה מקרקרת ומכווצת וגוש חוסם את הגרון, וגם סוג של מתח שהולך ומצטבר לקראת הפגישה עם האישה שתיעדה את המציאות הכל כך קשה ואיומה שבה היא חיה. לא כל יום גיבורה של רומן עוד דקה מצלצלת, בשר ודם (מעט מאוד בשר ודם), בדלת. והנה הגיע הרגע. מי שכתבה את הטקסט הקשה והחכם הזה, הממגנט והבולעני, ההיסטרי והטורד מנוחה, נמצאת מולי. אישה גבוהה שסופרת 34 שנים ושוקלת 30 קילו, וברגע שנפגשים אפשר להבין מיד. הסופרת-האישה-העיתונאית עשתה בחירה מוזרה - היא לא חיה. היא לא מתה. איך מתנהגים מול אדם שהחליט להיות תלוי על חוט דקיק של קיום. קודם כל מופיעה חמלה גדולה. אולי היא רוצה לשבת? לשתות כוס מים (הרי בספר כל הזמן היא כל הזמן שותה כוס מים)? אולי לאכול משהו? לא, לא לאכול. להציע לה לאכול זה מוגזם כי לאכול זה גם תכף להקיא. בזווית העין אני עוקבת אחרי ההתיישבות. מאוד מסובך. ברור לגמרי שהגוף שלה לא נוח לה, לא טוב לה בתוכו. היא ישובה. נשענת קצת על הגב וקצת על הירך, כל הגוף על העוקם. היא מוציאה סיגריות. מותר, נכון? היא שואלת בביטחון. לא. האמת אסור. בבית הזה ממש אסור. הקירות האלה לא מכירים ריח של סיגריות. תחזיקי מעמד? אני שואלת אותה. מחליטה גם להיות נחושה, שהרי למרות שרותי זוארץ מייצגת מצב קיומי ממש קטסטרופלי, אני מצליחה לזהות גל של רוגז בתוכי. יש איזו התרסה בבני אדם שמרעיבים את עצמם למוות, כאילו מכריזים, אנחנו לעומתכם כן שולטים, וגם מסתובבים חופשיים במרחב הציבורי מול העיניים של האחרים. האחרים שכן צוברים משקל וגוף ושומן. "אם לא תחזיקי מעמד בלי סיגריות, נצא לחצר", אני מציעה הצעה לא הגיונית, שהרי האוויר בחוץ ממש רותח, הבחורה השקופה הזאת הרי מיד תימס. אז איך להתייחס אליה, אני מהרהרת כשאני מתיישבת מולה, כמו אל בן אדם חולה עם מוח מעוות או כמו אל אישה אינטליגנטית שכתבה ספר ומסוגלת להתבונן על עצמה מהצד? בינתיים קורה עוד משהו: לא קשה לשים לב שהיא בקושי מדברת. במאמץ גדול היא מוציאה מילה ועוד מילה מהפה, אחרי חמש מילים היא ממש צריכה מנוחה. המילים לא יוצאות בקלות. הן באות משום מקום עמוק בתוך הגוף ומצפצפות, חורקות ומתנדנדות כל הדרך למעלה. בין המילים היא מאבדת אוויר, השפתיים מציירות את הצורה של המילה הבאה בתור ולא משמיעות קול, והנה אני מתגייסת לנשום יחד איתה, לאסוף כוח למילה הבאה, לעשות מאמץ מקסימלי לנורמליות. יש מולי בחורה כמעט לא חיה ואני מעמידה פנים, בשביל שתינו, שהכל רגיל ונורמלי וממש בסדר. אלוהים שישמור אני אומרת לעצמי, אלוהים שישמור, אף פעם לא הייתי כל כך קרובה לאזור הדמדומים. ומול כל זה אין ספק שרותי זוארץ כתבה את הטקסט הכי אמיץ-נוכח-נשכני-בולעני שנכתב על אנורקסיה בולימיה. "אכולות" מדבר על שתי אחיות אנורקטיות, האמא הדומיננטית שלהן ואביהן הילדותי שבא ונעלם. זה הכל. מתוך החדר המשפחתי הזה מתחיל השיגעון. בניגוד לרותי, שכל תנועה גורמת לה סבל, שתי האחיות בספר לא נחות לרגע, כלומר אחת נחה על ההתחלה כי היא מתאבדת ואף גרוע מזה, והשנייה זזה כמו מטורפת, וכשהיא לא זזה היא אוכלת כמו מטורפת, וכשלא אוכלת מקיאה, ושוב אוכלת ושוב מקיאה, ושוב אוכלת ושוב מקיאה, ובאמצע מטיחה את עצמה בקיר, ומלקקת את הדם, ושוב הראש בתוך האסלה. ההתפלשות בתוך הפרשות גופניות, קיא ודם, היא החמצן של הטקסט הזה. גמרתי לקרוא ונכנסתי למקלחת. אז מה היית שואלת את עצמך דבר ראשון? "הייתי שואלת איך זה כל זה התחיל", היא עונה, ולאט לאט, במאמץ פיזי גדול, מתניעה: "זה התחיל בגיל 13, על ידי אלמוני ברחוב. הוא הגיח מהעבר השני של הכביש, היו לו פנים מונגולואידיות, לא טובות. ירדתי מהאוטובוס, הוא רדף אחריי, הצליח לפרום לי את החולצה ולשרוט לי את החזה, ואני הצלחתי לברוח, כבר ממש נכנסתי הביתה, לחצתי על האינטרקום, וברחתי פנימה. השריטות נשארו על הגוף שלי קרוב לחמש שנים. שנים לא סיפרתי לאף אחד. אבל למחרת התחלתי לא לאכול. המחלה התחילה כאילו בדיאטה רגילה. רציתי שהאיבר שהתוקף רצה לפגוע בו ייעלם. כאילו אם החזה שלי ייעלם אז אף אחד לא יתקוף אותי יותר. אני זוכרת את הרצון שהאיבר שבגללו פגעו בי לא יהיה יותר, יימחק, כדי שלהם לא תהה סיבה לתקוף אותי". בואי נעקוב אחרי ילדה בת 13 שחוזרת הביתה ומחליטה לא לספר לאף אחד. איך קורה שפחד כזה גדול ושריטות עמוקות בגוף נשארות רק בינה לבינה? למה בעצם אסור לה לספר, כי אם היה מותר היה הכי טבעי שהיא תספר, לא? "לא סיפרתי לאבא ואמא כלום. אני לא יכולה היום להסביר למה. אחרי הרבה שנים סיפרתי במפתיע לפסיכולוגית. בלי להתכונן, בלי שחשבתי או תכננתי את זה קודם. זה פתאום יצא ואני הייתי המומה מזה בדיוק כמו המטפלת. אבל מה שברור הוא שאחרי התקיפה ההיא, בדיוק אחריה התחיל המשחק עם האוכל". התחיל כדיאטה של ילדה בת 13 ומתי שינה כיוון? "בהתחלה באמת הייתי כמו כל הילדות וקראתי לזה דיאטה. יום אוכלת יום לא אוכלת. השלב הבא היה שיום אחד הלכתי למכולת ובדרך ראיתי עמוד תלוש מעיתון ועליו כותרת: 'בולימיות מקיאות את עצמן לדעת', ואמרתי, אופס, איך לא חשבתי על זה, ואז התחיל הקטע של ההקאות. התחלתי ללמד את עצמי להקיא. זה לימוד קשה, בכלל לא קל. זה כרוך במאמץ, מאמצים קשים מאוד להביא את הגוף לפעולה שהיא ההפך מהאינסטינקט הטבעי שלו. זאת השקעה ללמוד להקיא, השקעה לטווח ארוך. היום ההשקעה הזאת הוכיחה את עצמה, נהייתי מומחית, אני צריכה רק להתכופף. ואז הגיע השלב השלישי, השלב שבו אמא גילתה את ההקאות. היא גילתה את זה מהר מאוד. היא חולת ניקיון והיא ראתה את הסימנים והשאריות. ואז היא התחילה לצרוח ולכעוס, והביאו אותי ליועצת בית הספר, והיועצת היתה מאוד מאוד רזה, הסתכלתי עליה ורק רציתי להיות כמוה, ואז היא אמרה לי, 'את יודעת, כמה שלא תקיאי תמיד יישאר משהו'. ואז הלכתי וקניתי משלשלים. הייתי אז בת 14. "שנים אבא ואמא לא קיבלו את זה. שנים הייתי אוכלת בבית ומקיאה בחוץ. בקניונים. עד שהרשו לי להקיא בבית. בגיל 22 נכנסתי למוסדות, רמב"ם, פרדסייה, שלוותה - תל השומר היה ההשראה לכתיבת הספר, הייתי שם שבועיים וברחתי, היה שם משטר כבד מדי וגורף מדי. יש שם חוקים עקרוניים שאי אפשר לעקוף גם אם הם לא מתאימים למקרה הספציפי של המחלה. לי הם לא התאימו. שם החוקים חלים על כולם. והרגשתי שהשהייה בחברה חולה חייבה אותי למחלה. וברחתי. ברחתי לגמרי. לא הייתי מוכנה לוותר על ההקאות. אבל היום אני אומרת, די, התעייפתי. התעייפתי מהתנוחה. נמאס לי, נמאס לי להיות עם הראש באסלה. זאת מחלה איומה. זה הסרטן של הנפש". 21 שנה את בתוך ההתנהגות הזאת, בעצם כמעט אין לך את עצמך בלי זה. "כן. אין לי זיכרון של עצמי בלי המחלה. ויש לי פחד גדול מאוכל". למה, בעצם? "כי אני אשמין". אז תשמיני. מה יקרה? "אני לא אוכל לחיות. בצד הפיזי. ההרגשה, התחושה, הכובד". תגדירי את עצמך. מי את, נכון להיום? "אני עיתונאית, עדיין אנורקסית בולימית. עליתי לאחרונה מ28- ל32- קילו ואני בטיפול פסיכולוגי אחרי שעברתי את כל המוסדות והאשפוזים בארץ, ואחרי שבאיכילוב, שם יש מחלקה מצוינת, לא קיבלו אותי כי המשקל שלי נמוך מדי". כמה את קרובה למות? "קרובה מאוד". את יכולה לשלוט בזה שתמותי או לא תמותי? זה בידייך? "לאחרונה גיליתי שזה מעבר לשליטתי". מה בדיוק מעבר לשליטתך? "ההקאות. אני כבר לגמרי לא שולטת בהקאות. זה כבר שנים לא בשליטתי אבל ההבנה שזה לא בשליטתי היא חדשה. הרדמתי את עצמי 21 שנה, חשבתי שזה בשליטתי. מאז שאני חיה לבד הבנתי שזה כבר לא". מה זה "לשלוט" ומה זה "לא לשלוט"? "להקיא זה לחם חוקי, זה מה שאני עושה כל היום כבר 21 שנים, לאכול ולהקיא זה מה שאני עושה. וממש נמאס לי מזה. ואני מרגישה שאני רוצה להילחם בזה, ואני כבר רוצה להתחיל לאכול ולא להקיא אבל זה מעל לכוחותיי. הנה, למשל, לפני שבאתי לפגוש אותך הכנתי לעצמי סלט עם גבינה וקרקרים ובאתי, רציתי שיהיה לי כוח. ואני מרגישה עכשיו שעוד שנייה אני מתפוצצת, אני חייבת ללכת להקיא. אני מרגישה שזה לא תקין, זה לחלוטין לא טבעי שבתוכי יש אוכל". ממתי את בתחושה שהחיים שלך בסכנה? "מאז שאני בתל אביב, מאז שאני מתגוררת לבד, מאז שהבנתי שזהו, שאני לבד בחיים ואין אף אחד שיהיה שם בשבילי. מאז שחתכתי את חבל הטבור, נפרדתי מאמא, הרמתי את הראש והבנתי שאמנם נולדתי מחדש אבל שאני בסכנת חיים". כל מומחה להפרעות אכילה יודע להגיד בביטחון שקשרים סימביוטיים עם אחד ההורים, בדרך כלל בין אמהות ובנות, הם אבן היסוד שעליה נשענת המחלה הנוראית והמתעתעת הזאת, שמתחילה כמו טרנד אופנתי של הורדה במשקל וגולשת לאזורים האפלים של הנפש ולגסיסה איטית ונוראית של הגוף הפיזי. המקרה של זוארץ לא יוצא דופן. איך היחסים עם אמא? "אנחנו בסדר גמור, עד לפני כמה חודשים עוד גרתי בבית". למה יצאת? "כי הסיגריות נורא הציקו לה". זאת היא שזרקה אותך? "כן". היה לך מסובך לצאת מהבית? "כשהיא אמרה 'כדאי שתתחילי לחפש דירה', זה טילטל אותי מאוד". והיום את בת 34, גרה כבר שמונה חודשים בדירה משלך. "עם שותף. שותף מצוין. נוכח נפקד". כשאמא שלך תקרא את הספר היא תבין אותו, תבין במובן העמוק של המילה? "היא לא תקרא והיא תסרב להבין". מה תגידי לאמהות לבנות, איך תזהירי אמהות מלהביא את הבנות שלהן למקום הזה? "אני אומרת לאמהות לא לדחוף. לא לדחוף את הבנות למה שהן לא. לא לפלוש לחיים שלהן, לא להתווכח כל הזמן. בבית שלי, אפילו סביב כל התלבשות היה ויכוח. כל היום היו ויכוחים. כל מה שרציתי היה לא בסדר". היתה עין מבקרת שלא הניחה לך, שלא נתנה לך לנשום לרגע? "כן". ומה שקרה הוא שאת הפנמת את העין הביקורתית הזאת, את כבר לא צריכה את אמא שלך, זאת את שקוטלת את עצמך כל הזמן, את כבר לא צריכה מישהו אחר שיעשה את זה? "בדיוק. אבל שלא תביני לא נכון, אמא שלי מאוד אינטליגנטית, היא פרפקציוניסטית, אני מעריצה אותה. היא אישה חזקה, היא יודעת מה היא רוצה, היא תמכה בי כשהייתי במוסדות, הגיעה ממרחקים לכל האשפוזים, חיבקה אותי, שרה איתי אחרי שאכלתי. זה לא היה קל לה, אני חושבת. לגדל מישהי כמוני זה לא היה קל. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותה. ואני לא רוצה לדבר עליה יותר, לא עליה ולא על אבא שלי, יש לי עוד שנים לחיות לידם". "אכולות" מתחיל במוות שמקבל בהמשך העלילה צורה של רצח. בזמן השבעה על הבת המתה מבקשת האמא מהבת הנותרת לישון איתה באותה מיטה. "תשני פה הלילה טוב? קשה לי תמר, קשה לי". הבת מסכימה, באה למיטה, מסדרת את השמיכה מעל הגב של האם ואומרת, "בואי אני אספר לך סיפור כדי שתירדמי, סיפור על אמא ושתי בנות, סיפור עם סוף טוב". ומתחילה: "היה היו אמא ושתי בנות. האמא היתה מאוד רעבה כל הזמן. היא אכלה את הכל, את הארון, את המזנון, את השולחן ואפילו את המיטה. וכשנגמרו כל החפצים בבית היא טרפה את אחת הבנות, היא בכתה המון המון. כי היא כל כך הצטערה על זה שטרפה את בתה, אבל הבכי עשה אותה עוד יותר רעבה, ולא היתה ברירה, היא טרפה גם את השנייה...". בואי נעזוב את אמא שלך ונדבר על הדמות האמהית בספר. מי זאת האישה הנוראית הזאת? "היא אדם פסיכוטי. חזקה מבחוץ וחסרת ביטחון מבפנים. היא חולה, חולה נפשית, רק היא לא יודעת את זה, ולתוך המחלה שלה היא מגדלת את שתי הבנות שלה". ולמה היא רוצחת בצורה כל כך אכזרית אחת מהן? "מהבלבול שלה. ממחלת הנפש שלה. היא מתבלבלת לרגע והיא אומרת, אני אשבור לה את המפרקת ואני אפטר מכל הבעייתיות הזאת, מכל הילדה הזאת וגם מכל המחלה שלה. די, היא רוצה להפסיק לרגע את הסיוט". ולמה את, כמחברת, נתת לה את הפתרון הזה? "כי גם לי נמאס מהמחלה הזאת, נמאס לי מעצמי, זאת דרך לגמור את זה. להמית את זה. וזה גם מצב מבלבל כי אם תשאלי אותי אם אני רוצה להיפטר מהמחלה אני לא יודעת אם אני מוכנה לוותר עליה לגמרי. המחלה עוזרת לי מול הבדידות שאני חיה בה. אני צריכה להתעסק איתה, לשים אליה לב, מי אני בלעדיה? אבל אולי הספר יעזור לי לגמור עם המחלה כי איאלץ להפסיק לשקר. אני יוצאת מהארון ומצטלמת ואומרת לכולם: אני אנורקטית. ובמקביל אני שומעת את הקולות של ה'אמא' בספר כשהיא אומרת, 'אני לא משתינה על הספר הזה', את לא תצליחי". את משקרת הרבה? "כן, זה סוג של הישרדות. השקר שהכי שילמתי עליו היה כשהייתי סטודנטית בתל חי. גרתי במעונות עם עוד שלוש שותפות ובהתחלה היה נפלא. היו צחוקים וארוחות שחיתות, הגעתי לשם 54 קילו וירדתי ל38- קילו. הרעבתי את עצמי והקאתי את הנשמה ולהן סיפרתי שאני חולת סרטן שמשתקמת וזה תירץ את ההקאות והמשלשלים. עבדתי אז בשתי עבודות ולמדתי עשר שעות ביום, לא שמרתי על עצמי ונפלתי, והגיע רגע שהן גילו והן כעסו נורא. הן החרימו אותי ולא דיברו איתי ונידו אותי וזה היה נורא. הן לא עמדו בזה ששיקרתי להן. כשאני יוצאת לעולם אני חייבת לשקר. אנשים רואים איך אני נראית ואני צריכה להגיד על זה משהו: למשל, אני רזה בצורה טבעית. אנשים מרכלים, חושבים סמים, חושבים איידס. הספר יעשה לזה סוף, הנה, אני אנורקטית". איך את מתנהלת מול העולם, למשל מול המעסיקים שלך, איך את מסבירה את הנידפות שלך? "זה לא קל. אני מנסה לא להתייחס לזה, להתעלם מהמחלה. כאילו היא כלום. אני עובדת מהבית ומעט מאוד רואים אותי. אבל אני גם יוצאת הרבה בגלל שאני כתבת תרבות, זה בדמי לצאת החוצה, לראות להיראות. להיות מעורבת עושה לי את זה, זה הבסיס למוטיבציה שלי לחיות". את בודדה. "מאוד. מאוד. מאז שהגעתי לתל אביב מנתניה מרגישה המון בדידות. יש לי חברים אבל כל אחד בענייניו. בנתניה הרגשתי יותר מוגנת". במה מתרכז הטיפול הפסיכולוגי? "בכמה הדימוי העצמי שלי נמוך. אני כל הזמן מבקרת את עצמי, מבקרת את עצמי מבחוץ, כל תנועה ומילה אני שופטת. אפילו עכשיו ברגעים האלה אני בוחנת מהצד כל מילה שאני אומרת. הפסיכולוגית מאמינה בהתיידדות עם המחלה, לא להיות אלימה אליה אלא להתחיל להבין אותה מבפנים ולחיות לצדה, להסביר למחלה הזאת שגם אני רוצה לחיות. בחודשיים האחרונים אני עושה נסיונות שעד לפני חודשיים לא באו בחשבון, למשל, לא להקיא שלוש-ארבע שעות". עלה לך בראש להפסיק את החיים? "לא, אני נהנתנית מדי. אני יכולה ללכת למסעדה ולהזמין את עצמי לארוחה חגיגית. אני אוהבת אוכל. אני מפחדת ממנו אבל אוהבת אותו מאוד". מה מסמל האוכל? "שליטה. בשום דבר אין לי שליטה. אין לי שליטה על כלום בחיים האלה אז יש דבר אחד שאני שולטת בו וזה מה שנכנס לי לפה. פה אני השולטת ולא אף אחד אחר". תני לי להבין, בגלל הביקורת שהיית נתונה בה בילדותך ובגלל שהפנמת את הביקורת הזאת נגד עצמך והיום היא שולטת בך, המוצא היחידי לקשר עם עצמך, לתחושת "אני", היא רק דרך האוכל, אם תקיאי אותו או תשאירי אותו בגוף? "כן. בדיוק. חשוב להבין שהמחלה הזאת היא לא בגלל שאני רוצה להיות דוגמנית, הרבה אנשים טועים בזה. אני יודעת שאני נראית נורא. זה סוג של התאבדות איטית". אני מתבוננת ברותי זוארץ וחושבת על כל האנשים שאנחנו מעדיפים לא לראות. שכמו קיר זכוכית אנחנו עוברים דרכם, ולא מזיזים את המבט לא ימינה ולא שמאלה. אבל רותי לא נותנת. את המחלה שלה היא מתריסה החוצה. שלדית ומבהילה עד אימה היא מסתובבת לידנו ברחוב. מרגיזה ממש, לא נותנת להתעלם מהגסיסה שלה, האיטית, מול עינינו. ומכריחה אותנו להסתכל עליה. לא דרכה. ורק לה צריך שניתן את "פרוטות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא כדי שאושרה יגן עלינו היום ובימים האחרים". תגידי מהר מה יכול להציל אותך, להשאיר אותך בחיים? "המילה היחידה שעולה לי בראש היא אשפוז. אשפוז בתל השומר". אז בואי נארוז מזוודה וניסע. "אני חושבת שכמה שאני רוצה אין לי מספיק כוח נפשי לוותר על ההקאה. מרגישה שהמוח שלי נחטף ממני. אני מרגישה שבויה של עצמי".

שלום, זו כתבה קשה, אך גם מעניינת ומעוררת מחשבות רבות. היא מאפשרת התבוננות מבפנים על החוויה של לסבול מאנורקסיה, על התובנות העצמיות להתפתחות ההפרעה, והקושי להפסיק את ההתנהגות מסכנת החיים למרות ההבנה שהיא אכן מסכנת חיים. בין היתר חשבתי על האמירה שהמחלה לא נובעת בשל רצון להיראות כמו דוגמנית. ועל כך שחלק גדול מהאוכלוסיה מאמין שזו אכן המטרה. ועל כך שאולי גם זה מוסיף לכאב הקיים ממילא. דרור

מלי, ערב טוב, יש לי שאלה קצת אמיצה. חשבתי על אופן הכתיבה שיוצא לי לראות לפעמים, גם בפורום הזה. נניח שמופיעה פה, כהודעה בפני עצמה, משהו כמו: "הייתי שם היום. היא העליבה אותי מאד. לא רוצה לראות אותה יותר" חלק מאיתנו בוחר לא לציין איפה זה "שם", מי זו "היא", ואנחנו הקוראים, כי פה זה פורום פסיכולוגיה, משלימים ומבינים שמדובר בפגישה של פסיכותרפיה ו"היא" זאת המטפלת. אבל, זה מרגיש לי כאילו אם לא קוראים לדברים בשמם, או לאנשים בשמם, הם לא קיימים ממש בחוץ. מטשטש הגבול. האחר די מתבטל, והאירוע לא מקבל מספיק תוקף. אני, בעצמי, גרועה מאד בהפרדות הללו, גם נוטה לומר דברים בצורה מאד עקיפה, עד כדי כך שלפעמים אפילו אני לא יודעת או מבינה... אולי מכאן נובעת הרגישות שלי (וגם מחרדות נוספות שפחות או יותר מוכרות לי בעולמי). בעצם לא הצלחתי לנסח שאלה... אלו רק מחשבות. תודה על ההקשבה ועל תשומת הלב, ואשמח לשמוע אם יש משהו להוסיף. משתתפת (שמפתחת חרדות לקראת בוא הלילה וסופ"ש)

שלום לך. תמיד מענין לחשוב על הדרך שבה אנשים בוחרים להתנסח, ולחשוב על המשמעות של הבחירה שלהם. אכן סימנת נקודה מענינת, משמעותית, ונתת לה פרשנות מעוררת מחשבה. אני מסכימה איתך שמשהו "מהחוץ" קצת מטשטש ומטבטל בכתיבה ודיבור שבהם יש, לכאורה, מילים עמומות ומעורפלות, שאמורות להיות, כביכול, ברורות מאליו לקורא. בהמשך למחשבה שלך, אני חושבת שאולי זה קשור לתחושה של נפרדות ומובחנות, לחוויה שלעיתים אנו מניחים בטעות שמה שקורה לנו, מה שאנו מרגישים וצריכים, ברור ומוכר גם למי שמולנו. וכמו שכתבת, לעיתים לתת לדבר שם, לנסח משהו בבהירות, הופך אותו לחי ואמיתי ובעל תוקף, ואז זה לעיתים גם מאיים ומפחיד. מאחלת לך לילה שקט וסופ"ש קל ונעים, מלי.

אני בטיפול קרוב לשנתיים , מצד אחד אני מרגישה שאני מאוד צריכה עזרה ויש הרבה מה שזקוק לשינוי אצלי , אני מחכה לפגישות ורוצה לראות אותה , אבל איכשהו שאני מגיעה לשם אני מרגישה נורא עם זה שאני מכריחה מישהו (שלמרות שאני מכירה כבר שנתיים אני גם בכלל לא מכירה , ואני לא יודעת עליה כמעט כלום) לשבת שם ולשמוע אותי , ואז אני פשוט משתתקת או שמדברת על זה שאני לא צריכה להיות שם , והרבה פעם אני יוצאת מהפגישות במין הסכמה עם עצמי שזהו אני לא הולכת יותר , אבל אז התלות שפיתחתי לא ממש נותת לי להפסיק ללכת . מה אפשר לעשות משהו בי לא מצליח להרפות מהעובדה שאני ,עבודה שלה ושכשכמה שאני יהיה איתה הכי אמיתית ,"הקשר " הזה שלנו שהיא כל הזמן מדברת עליו זה בסה"כ צורך שלי ועבודה שלה..מה את חושבת שאפשר לעשות כדי שמשהו ישתנה..?

שלום לך. את מתארת מצב שבו מצד אחד את רוצה בקשר, משתוקקת לקירבה ולאינטימיות, ומצד שני "ברגע האמת" משהו בך נותר מרוחק, מנוכר ואולי אפילו ביקורתי וכועס. אני משערת שזו דפוס שמוכר לך מיחסים אחרים בחייך, בעבר או בהווה. האם את מכירה את הרצון להתקרב מול הפחד והמבוכה שבקירבה? האם מדובר בחוסר אמון? בפחד מדחייה? בתחושה שלא תהיי מובנת? נראה לי שדרך הטיפול והקשר עם המטפלת את מאפשרת לשתיכן לראות ולחוות מה קורה לך ביחסים קרובים. הדיבור על כך בטיפול, גם אם הוא קשה או נראה לך מביך, הנו משמעותי במיוחד: ראשית יתכן שהוא יעזור לך לשבור את "מחסום השתיקה", ושנית, דרכו תאפשרי לך ולמטפלת שלך להתבונן ביחד על אזור משמעותי בחייך. ועוד משהו קטן בנוגע לכך שמדובר בעבודה של המטפלת. העבודה הטיפולית היא עבודה, מקצוע, לכל דבר, ומחייבת לימודים ארוכים, מאמץ וזמן, ועל כן יש עליה תשלום. עם זאת, התשלום אינו סותר מעורבות רגשית, עניין, איכפתיות וכו', שעליהם נשען הטיפול. האם את יכולה לדמין מצב שבו מבלים זמן כה רב עם אדם (כמו בטיפול) ולא נוצר איזשהו קשר? מעורבות? מחויבות? שוב, נראה לי ששאלות אלו מחזירות אותי לתחילת תשובתי, ולכך שכנראה דרך כך את מספרת משהו על חוויתיך בחיים. בהצלחה מלי.

שלום, אני בטיפול חמש וחצי שנים. אף פעם לא ביטלתי פגישה!!! השבוע באופן פתאומי התברר לי כי אני צריכה להתאשפז בבית חולים למשך 2-3 חודשים. האישפוז יתחיל ביום חמישי הקרוב. החרדה הראשונה שלי לא מהניתוח ומהטיפול הקשה שאני צריכה לעבור, אלא מחוסר האפשרות להיפגש עם הפסיכולוג שלי. הפסיכולוג הציע שהוא יגיע אחת לשבוע לבית החולים- כמובן לא בזמנים קבועים, אלא מתי שיתאפשר לו. אני מצד אחד מאוד שמחה שלא אצטרך להיפרד ממנו בזמן כל-כך קשה, מצד שני אני לא רואה את עצמי מסוגלת לדבר איתו מחוץ לחדר הטיפול ובמקום כל-כך חשוף. האם הצעתו נראית לך הגיונית וברת ביצוע? האם צריך לשלם על הפגישות האלה?. אני לא מבינה כלום, כל הגבולות נפרצו ואני לא מסוגלת להמשיך...

שלום דניאל. ממכתבך עולה שהטיפול הנו משמעותי במיוחד עבורך, ושלאור המצב החדש, החרדה שלך מתמקדת ביציבות של הטיפול, ובתהייה עד כמה הוא יישמר. נרא לי שדרך העיסוק בשמירה על יציבות הטיפול, את בעצם מבטאת ומספרת את החוויה הרגשית שאת עוברת כעת: התחושה שהרבה דברים שהיו מוכרים, בטוחים ויציבים בחייך, מתערערים, התחושה שדברים שמתנו לך ביטחון, "בית" רגשי, נסדקים, וחוויה של פחד ובלבול לנוכח ההתערערות של המוכר (והמקנה בטחון) מחד, מול הצורך להתארגן, להתאים עצמך למציאות, מאידך. בעיני הטיפול הוא גם מקום שמייצג את הדאגה והשמירה של אדם על עצמו, את יכולתו לפנות מקום לצרכיו הרגשיים והנפשיים, וכנראה גם כאן את מסתובבת עם סימן שאלה לגבי יכולתך לפנות מקום לכך בחודשים הקרובים. ובאופן פרקטי יותר... בעיני חשוב שתצליחו למצוא סידור הולם ומתאים להמשך הטיפול, גם אם שונה ממה שהתרגלת, לנוכח המצב. עם זאת חשוב מאוד שתוכלי לדבר על חששותיך, מבוכתך ותהיותיך עם המטפל שלך, שכן כנראה דרכם את מסמנת אזור שתצטרכו להיות בו ביחד בקרוב, ושאולי יוכל גם ללמד אותך משהו חשוב על עצמך בקשרים (מה מביך אותך, מה מבלבל אותך, מה חשוב לך וכו'). החלמה מהירה ובהצלחה מלי.

אני אם חד הורית, מתוך בחירה, מגדלת את בני לבד. בני בן 8.5 ילד מדהים , חכם וכו. אני נמצאת בקשרים מצוינים עם אחותי הגרה בצפון. מדברות כל יום בטלפון לפחות פעמים. בגלל המרחק לא נפגשות לעיתים קרובות. לאחותי בן בן 15. ילד שמתעצבן מכל דבר קטן, לעיתים מנבל את פיו. יורד על בני שאוהב לאכול. [בני ילד קצת שמן, שאוהב מאוד לאכול] ואף מכה אותו מידי פעם כאילו בצחוק. בני מעריץ את בן דודו. אני לא אוהבת את היחס שלו לבני. ניסיתי להעיר כמה פעמים. לשוחח עמו שיחה של מבוגרים אך זה לא עזר. בנהי נסע ל3 ימים לטחותי. מצד אחד אני רוצה לעודד את הקשר, בעיקר שאין לבני דמות גברית להזדהות.. [יש לי אב זקן, שבני אוהב מאוד] ומאידך המגע שבינהם מלחיץ אותי ויותר מכך מעצבן אותי. אנא עזרתכם.

שלום אורנה. את מעלה דילמה לא פשוטה. מחד, את מרגישה שהקשר עם האחיין חשוב לילדך, ושילדך, כנראה, גם נהנה ומפיק מהקשר, מאידך את כועסת וחרדה להתנהגויות שמופעלות על בנך מצידו של בן-דודו. בעיני השאלה שלך עוסקת בגבולות - כיצד אנו מציבים אותם, לעצמנו ולילדנו. נסי לחשוב מהם הדברים שבעיניך הם חציית גבול, גופני ונפשי, ביחס של אחיינך לבנך, ושאינך מוכנה שייחצו (מכות למשל, קללות וכו'). אלה גבולות שמחובתך לשמור שלא ייחצו, וכאשר הם נחצים יש בהם כדי לאותת לך שעלייך להתערב ולהגן על בנך. הדרך שבה את בוחרת לעשות זאת נתונה לשיקול דעתך - אולי כדי לאכוף את הגבול יש צורך להיות בסביבה כשילדך עם בן דודו, אולי חשוב לערב את הוריו של הילד ולדרוש שיציבו גם כן את אותו גבול וכו'. עם זאת, חשוב לבדוק מדוע ילדך בכ"ז נהנה עם בן דודו. ייתכן שאת תופסת באופן חמור וקיצוני יותר משחק בין ילדים? ייתכן שבנך מצליח להתמודד היטב עם הסיטואציה, ולא חש שהוא נרמס או מושפל? חשוב לבדוק זאת, שכן לעיתים להורים יש נטיה ל"הגנת יתר" באופן שמצמצם את המרחב של הילדים. שיהיה בהצלחה! מלי.

מה זה "סיכומי פגישות"?

שלום סיון. סיכומי פגישות איננו מונח מקצועי, ובעגה הפסיכולוגית "כשמו כן הוא" - הדרך של המטפל לסכם את הפגישה הטיפולית עם המטופל, כל מטפל לפי דרכו - באריכות או בקצרה, בתיאור מצומצם של מה שהיה ובצמוד לתוכן של הפגישה, או בשילוב של המחשבות והרגשות שהתעוררו במטפל בתוך הפגישה, ושאולי יש להן משמעות טיפולית. בכל מקרה, בד"כ מדובר ברשימות אישיות, פרטיות, ממש כפי שמטופל יכול לסכם את הפגישה מזוית ראייתו. בברכה מלי.

האם כל מטפל חייב לערוך רשימות כאלה? האם המטופל יכול לבקש לראות אותן (כמו, למשל, תיק רפואי)?

אני בהריון חודש חמישי ויש לי חלומות מפחידים על הלידה עצמה האם זה נורמלי וכיצד ניתן להפסיק אותם?

שלום לך. חלומות מפחידים בהריון הם שלב נורמלי ומוכר, גם אם לא תמיד נעים. נדמה שממש כמו שגופך צריך להתמודד עם השינוי ולהגיב אליו, כך גם נפשך. הריון, לידה וגידול של ילד מחייבים עיבוד ועיכול נפשי, מציפים דברים רבים ו"מגרים" מחשבות שונות, נעימות ופחות נעימות, שנפשך צריכה להכיל ולארגן בתוכה. חרדות ופנטזיות בוודאי מלווים אותך גם בערות, אך לבטח יוצאים בחלומות, אז תת המודע שלנו פחות בשליטה. אני מציעה לך לא להבהל, להתייחס לכך כאל דרכה של נפשך להתמודד עם השינוי, ולהשתמש בחלומות כדרך מעניינת לגלות, לבד או עם עזרה, מה מפחיד או מאיים כ"כ עבורך בתהליך שאת עוברת. בהצלחה מלי.

לפני שנתיים שהתחלתי בתהליך המזוויע הזה שלי עם עצמי , החלטתי איפשהו לוותר על חלק מתוכי .. רציתי להפרד מהילדה הנוראית שבי .. להפרד ממנה .. להעיף אותה קיבינמאט מחיי.. זו שגורמת לי להתנהג באימפוליסביות זו שמושכת אותי לייאוש .. זו שמנסה לפגוע בי , זו שמערערעת כל סוג של בטחון , שלווה ורוגע שיכולים להיות .. הסכמתי לוותר עלייה בשקט (מבלי לומר לאף אחד) .. ניסיתי להתמודד איתה בשקט . אמנם מבחוצ .רק הגוף נלחם בה יום יום, אבל הכל היה בכדי שאוכל לצמח בעצמי אישה מאוזנת וטובה יותר. אבל , ה."אבל" שם ככ כבד.. ביני לבינה .. עדיין מאבקי הכוחות ביננו קיימים , הם אפילו יומיומים .. אני תוהה, איך עדיין מצאתי תמיד איזה חלק שמשך אותי לטיפול, לכאן , לתפקוד עד כמה שאפשר .. כן .. כי אותו חלק שקווה וניסה להאמין בתוכי שאנצח אותה .. זה החלק הקטן שהיה מאמין בתוכי .. זה שהאמין שאצליח לצאת מהמקום הזה .. שאלייו נכנסתי בידיעה בשנתיים האחרונות, ככ רציתי שמשהו חדש יוולד בתוכי . ככ רציתי . אבל אני לא מצליחה ..אני לטא מצליחה להחזיק בחלק הזה שוב. כעת , לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות לבודד אותה ממנה .. את הילדה הרעה שבתוכי.. אני מרגישה חוזרת לאותה נקודה של ההתחלה, משהו כמו שני צעדים לפני התחלת הטיפול בכלל .. אני לא מצליחה להשתלט עלייה בתוכי .. אמנם אני יכולה לראות שאני כבר אינני אותו אדם שחשבתי שאני .. לפני השנתיים האלה , הקבלה שלי של חלק מהדברים שקרו וקורים השתנתה קצת .. הנוקשות הבלתי נסבלת שלי מתרככת , האמון שלי ..הוא בסולם גבוה באחד יותר מ0 .. אבל הדמות הזו שבחרתי להפרד ממנה .. מצליחה לחיות ככ חזק עכשיו בתוכי , היא נושמת עליי בכבדות .. מאיימת .. להרוג אותי, מאיימת על כל ההשגים שהושגו עד עכשיו ..שלי , של המטפל .. היא שבה אלייה במלוא רצינותה , בהתמדה מלאה ..ובכוחה .. ואני .. אני עומדת מולה .. לא מצליחה להתגבר עלייה .. מנסה להרוג אותה , לכלוא אותה , להשתיק אותה שוב .. אבל אני לא מצליחה .. היא משגעת לי את המחשבות .. ואני מרגישה כאב עצום. אני מרגישה פגיעה ככ וחסרת יכולת מולה . מאוכזבת מעצמי ברמות. כל דבר קטן מצליח להוציא אותי משלוותי , כל התגובות שלי ככ רגשיות , במקומות הלא נכונים , אני לא יכולה שלא לפגוע באחרים , אני מרגישה ככ לבד , גם כשאני מוקפת בהמון אנשים סביבי , ושוב ככ קשה לי .. הצפה רגשית מטורפת , בחילות איומות .. בכי שלא מפסיק , , התעוררתי הבוקר עם כאב גוף ככ חזק .. מאחרי הטיפול של אתמול , מרגישה הדרדרות טוטאלית בכוחות שלי להתרומם מחדש , לא מוצאת סיבות ..למרות שאולי יש סביבי המון . לא מוצאת את החיבור מחדש לחיים . היו ימים של שקט.. חשבתי ..מיום שני עד חמישי .. מטיפול לטיפול .. זה היה באמת הרבה .. בסהכ 3 ימים של שקט .. והנה הטיפול אתמול . . חשבתי שישמר בתוכי את "תדר השקט" הזה שהרגשתי מהטיפול האחרון .. ולא.. זה כנראה יותר מידיי לבקש .. העומס ככ מציף..וככ הרבה בחילות מאתמול ..כן כבר אמרתי , מילא אם הייתי מצליחה להקיא ..את התחושות האלו.. הלוואי והייתי מצליחה .. אבל הכל תקוע .. תקוע בתוכי ..ויש שם מעלייו המון קירות גבס .. והמילים כבר נרקבות בתוכי .. וזה נראה שהפצעים כבר לעולם לא יגלידו.. ככ הרבה עומס פנימי . .. לא מסוגלת יותר .. לא מסוגלת להכיל את הכאב בתוכי . מבינה , יודעת .. כן .. הכל ברור .. אבל הפער בין העבר להווה עצום .. הכל כואב ככ .. ואני לא יכולה. ואני תוהה יחד איתך "בהתפרקות" ..שמרגישה טוטאלית .. אם.. אם רק הייתי מחייכת אלייו בחיוך קצת יותר עצוב .. אם רק הייתי שותקת .. חזק יותר.. אם רק הייתי מתעלפת לפני .. אולי כל זה לא היה קורה בכלל....?... אולי .. אם הייתי שותה עוד כוס של קולה .. לפני שיצאתי מהחברה אז ..הבייתה .. אם הייתי מדלגת על כל משבצת אפורה במדרכה יותר מ3 פעמיים.. אם רק הייתי מאחרת למקום "ההוא" בכמה דקות .. האם הוא לא היה בא?! והפנטזיות האלה בתוכי באות עם כאב נוראי .. "והדמיון" שוב מתחיל..לעבוד..שעות נוספות.. אם ..האור במדרגות ייכבה לפני שאכנס הבייתה.. אם הטלפון יצלצל עכשיו ..לפני שאספור עד חמש.. אם הילד שלי .. יקרא לי .."אמא בואי עכשיו ".. אם יודיעו שבאילת ..יורד גשם מבול .. אז.. אז לא אהייה אשמה ?... ואם.. אם אפ אחד לא ראה סימנים .. בגופי הקט עד הבוקר .. אם הצלחתי לקום גם לבה"ס ביום למחרת למרות... אם כולם "קנו" בידיים פתוחות .. את "ההתנהגויות הדפוקות " שלי שנים .. זה סימן שכלום לא קרה ?.. אז מה , אם התרגלתי לחלוק עם אבי את אותה המיטה ..כשהייתי ילדה .. אז מה אם התפללתי שמישהו יכנס לחדר לפני .. זה בטח רק סימן.. שהייתי ערה כל הזמן שזה קרה . לאיודעת. ממשיכה לזרום ..ונגעלת מעצמי ככ.מהמחשבות החשוכות האלו.. ואם .. רק אם.. אני עדיין מרגישה את הידיים הכואבות שלו , את הידיים שמטיילות עליי, חודרות לתוכי , מכאיבות.. אם אני מרגישה את כובד משקלו עליי, את חוסר היכולת לנשום , את מבט עינייו שמרגיש ככ קרוב וחודר בתוכי .. את ניבולי פיו .. "מכסות" את פניי הקטנות והעדינות .. אז מה ?.. זה רק .. רק סימן .. שאני בכלל לא הייתי שם?.... לא.. (((((((((((לא הייתי שם)))))))))))))))).... לאלאלאלא. מוכנה להשבע! לא..((((((((((לא הייתי שם)))))))))))))).... אין שום מצב בעולם שיכולתי להיות שם ולתת לזה להמשיך לקרות, מלי .. אין שום מצב.. זאת לא אני שהייתי , זה רק הגוף ה"מטורף" שלי , זה שבוגד בי שנים. אז .. מה את אומרת ?.. האם תצליחי מלי.., לראות אותי יושבת בפינת החדר עכשיו , מחבקת את ברכיי , האם תצליחי לשמוע את הבכי הכואב שלי עכשיו גם אם רק מרחוק .. האם תצליחי לקרוא אותי ..ולהבין את כל מה שאני כותבת.. ועדיין להשאר חזקה , מכילה ותומכת?...?... האם .. הידיים שלי יפסיקו לרעוד , האם.. יחזור לי הדופק לקצב רגיל, והצללית שלי תשתקף בראי האמיתי מחדש... כי אם כן .. אם תצליחי .. אם אני אצליח .. זה סימן .. שהגרוע מכל כבר עבר , שהכל כבר מאחרי. סליחה. הדמעות יורדות .. וזה כואב לי נורא. שרית

ש היקרה. המכתב שלך עמוס בכאב, בייאוש, בעצב, ומותיר אותי, שקראתי אותו, עם רצון עז לכתוב לך משהו מנחם, מעודד, משהו שיאפשר לך עוד קצת אוויר בדרך הארוכה והקשה שאת עוברת. אני מקווה שהתחושה הזו שלי עוזרת לך להרגיש פחות לבד, עם פחות שנאה וכעס עצמי. הלוואי ויכולת לקרוא את המכתב שלך מהצד, להגיד לעצמך שעברת משהו נורא, איום, שאת לא אשמה, שאין דרך לשרוד התעללות מינית בלי שהנפש תיפצע, ושהטיפול תמיד איטי וקשה ומכאיב, גם אם חשוב ביותר. ואולי תצליחי למצוא קצת אהבה וחמלה לעצמך, כזו שאולי מיעטת לקבל או לשמוע, ושכ"כ מגיעה לך ברגעים הקשים שאת עוברת. שיהיה לך סופ"ש רגוע ומנחם מלי.

אני סבור שאדם יכול להכנס להלם. 0לא הלם כתוצאה מחבטה פיזית או איבוד דם). מה גורם לכך גופנית ומנטלית?

שלום דוד. ראה את התייחסויותי לכך באשכול "רוצה להבין". בברכה מלי.

שלום שמי ציפי אני בת 64 שלשלום התבררלי שיש לי מחלה קשה עדיין לא יודעים מה המקור אך גילו גרורות בעיניים. מאז אני בחרדה גדולה הסיטריה ובכי כל הזמן. רופאת המשפחה שלי בחופשה המחליפה שלה לא קבועה אין לי עם מי להתייעץ ובעיקר ממי לשאוב עידוד ותמיכה אני ממש הרוסה למי פונים ? מה עושים ? מרמה הטכנית אני אמורה לעבור ברור , אבל מה עושים ברמה נפשית ? אנא עזרו לי.ציפי

שלום ציפי. קבלת בשורה על מחלה קשה מערבת רגשות ותחושות קשים של כאב נפשי, חרדה נוראית ותחושות של חוסר אונים וחוסר שליטה. דכאון וחרדה הם שלב הכרחי, חשוב, בדרך שלך לעכל ולקבל את הבשורה הקשה שנכנסה כעת לחייך, ושעתידה להפוך אותם מהקצה לקצה. זוהי תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. אני רוצה לחזק את ידייך, ולקוות שאת מוצאת אנשים שיכולים להיות איתך במצוקה הקשה שאת חווה, ושעוזרים לך לחוש כמה שפחות לבד. אני מזמינה אותך גם להשתמש בפורום כדי לשתף ברגשות ובתחושות שלך. הרבה פעמים, כשתהליך העיכול והעיבוד של הבשורה נרגע, ניתן לחוש עוד רגשות, ולמצוא כוחות אחרים, אולי כאלה שלא ידעת עליהם. בהצלחה, מלי.

מציעה לך גם לברר במחלקה שתיהיה מטופלת בה, האם ישנה אפשרות לתמיכה פסיכולוגית/פסיכיאטרית דרכה, ואם כן, שווה להעזר בה! תיהיה בריאה!!

שלום מלי, יש לי בעיה של פרפקציוניזם. זה רק אחת מהבעיות שלא נגמרות... אני מטופלת כבר 3 ש' ברציפות, בעקבות ניצול מיני (להגדרת המטפלת שלי, קשה). התקדמתי אך לטיפול אין סוף וגם לבעיות... אני לא ישנה מתוסכלת קיבלתי בעבודת התזה שלי 93 והציון לא שווה את ההשקעה שלי ואני בוכה מתסכול. אני לא מרוצה!!!

שלום רוני. פרפקציוניזם היא תכונה מתסכלת במיוחד, שגורמת לאדם להרגיש תמיד לא ראוי, פגום, לא מוצלח. ודאי את יודעת שלכל הדעות הציון שקיבלת מרשים מאוד, ובכל זאת נראה שאת חשה שנכשלת. הרצון להיות מושלם, להיות "100", הוא הקושי לפגוש את חוסר היכולת שלנו, את חוסר השליטה, את העובדה שיש בנו פגמים וחסרונות. אני תוהה למה עבורך המשמעות של כך היא כ"כ מסוכנת ומתסכלת. מי ומה לימד אותך שאת חייבת להיות מושלמת, ללא רבב, ומה את פוגשת בתוכך כשאת חשה פחות מכך. אני שולחת לך חיזוקים, ומקווה מאוד שתוכלי לראות את הציון שקיבלת, ואולי גם עוד דברים אחרים בחייך שמורגשים כ"כשלון", באופן פחות שיפוטי ומבקר, ושתוכלי למצוא בתוכך גם את הקול המתפעל, הגאה והמעריך. בהצלחה מלי.

ברוכה הבאה לפורום! אני כותבת זאת מקריאת התכתבות ישנה כי גם אני חדשה כאן ואחרת לא הייתי יודעת שזהו לא מקומך מימים ימימה. השתלבת יפה. ויש כאן תחושה מאד נעימה, משהו שהוא לא "זבנג וגמרנו" כמו במקומות אחרים, שאפשר לחזור ולהתייעץ, ולחשוב ביחד ולהשאר רצוי. וזה מתקשר לבעיה שלי... התחלתי לכתוב כאן לאחרונה ואסכם בקצרה, בת 30, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות. עכשיו צריך להאנח אנחת רווחה או יאוש, שונאת את המילים הללו אבל אלו סה"כ המילים שמתארות אותי בינתיים, לא יכולה לחשוב על אחרות. והייתי בשלושה טיפולים ארוכים שנכשלו. כאשר הראשון היה הטיפול המיתולוגי. טיפול של חמש שנים והפעם הראשונה שחוויתי עוצמות כאלו של קשר, הפעם הראשונה שהרגשתי שאפשר להשאר איתי ולא רק לבקר אותי ולסלוד ממני, הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי מוחזקת, וכנראה שבאמת זו היתה הפעם הראשונה כי מסתמן רקע של אמא בדיכאון שלא היתה שם. והעוצמות של הטיפול הראשון הניעו אותי למקומות מאד טובים, זו היתה אחת התקופות הטובות בחיי. ובערך אחרי שנה כזו, כשאמרתי למטפלת שזה לא יכול להיות יותר טוב מזה והיא אמרה לי שזה עוד יהיה יותר טוב מזה. הסתבר שאני צדקתי, וזה התחיל להיות רע. קשה לי להזכר בכך. ממש חוויה טראומתית עבורי שאני מצליחה לראות כל פעם קטעים קטעים וכל מקטע כזה מציף את כל הגוף בכאב. היה שם המון תסכול וכעס. בהלה שנמאס לה ממני.ורצון לעזוב שהוביל לתחושה שהטיפול הוא התמכרות לסמים- שרק מזיק לי ואני לא מצליחה לעזוב אותו. והיו המון ניסיונות לעזוב, וחזרה אליה כי היתה אובססיה וחוסר יכולת להפרד. ולבסוף זה הסתיים. השקט שאחרי הסערה. מי אמר ששקט הוא דבר חיובי? כיום אני חמש שנים לאחר סיום הטיפול ההוא, עדיין לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה.קשה לי לחיות בשקט. במיוחד כשבטרמינולוגיה שלי שקט שווה דיכאון. ומאז בערך אחת לחצי שנה אני מתחננת לפניה שתקבל אותי בחזרה, שהדברים יכולים להראות אחרת, ובכל פעם מחדש היא מסרבת, אומרת שזה יותר מדי בשבילה. ואני חושבת שהקיבעון שלי קשור לזה שתמיד יצרתי בה כלפי את הרגשות החיובים העוצמתיים ואיתם את השליליים העוצמתיים. הטיפול הזה היה בעוצמות מאד חזקות גם עבורה.ואני לא יכולה להמשיך הלאה כי אני לא מצליחה להשאר עם ההרגשה שאחרי כל מה שהיה היא לא מסוגלת לזכור את הטוב. חווה רק את הרע שבי ונבהלת מפני. ובשני הטיפולים שהיו אח"כ (שנתיים ושנה) קרה בערך אותו הדבר, בעוצמות קצת פחות חזקות כי ברחתי לפני שנחתה פצצת האטום. ואני לא יודעת מה לעשות, אני לא מסוגלת לוותר עליה ועדיין מלאה תקווה שאולי אם היא תראה שהשתנתי בזה... ובזה... אז היא תשנה את דעתה. וכל פעם לפני שהיא דוחה אותי מעליה היא חושבת כמה ימים, מאפשרת למשאלה להתגבר בתוכי. והשאלה שאני אשאל עכשיו תשמע לא קשורה אך היא בעצם מאד קשורה. אני מנסה לחשוב איך לטפל בעצמי ושואלת את עצמי: האם לנסות לחזור לאחד משני המטפלים האחרונים, האם זה נכון בכלל לנסות ולתקן דברים שהתקלקלו וכנראה שגם יתקלקלו. כי אני מרגישה כבר כמו ילדה, שצופה שוב ושוב באותו סרט עצוב, כל פעם מקווה שהפעם אמא של במבי לא תמות, שהפעם יקרה סוף אחר. אבל אותה קלטת נכנסת תמיד למכשיר הוידאו (מכשיר הוידאו במשל הזה הוא אתם הפסיכולוגיים...). ותמיד הסרט הוא אותו הסרט.ותמיד אמא של במבי מתה. אז זה בכלל משנה האם לחזור ולנסות להתחיל לעשות סרט "חדש", כאילו אני יוצרת משהו כשלמעשה השחקנים בו קבועים, והמונולוגים אינם משתנים, ולחשוב שאני יכולה להכריח אותם לעשות הפעם משהו אחר... או להכנס להפקה שהופסקה. למסך שירד בשל כשלון הצוות היוצר ליצור "משהו אחר", וידוע שדברים שחוזרים על עצמם הם נדושים ולכן מיותרים, "כישלון בקנה מידה אומנותי ותרפויטי" יאמרו המבקרים. והאם שם באמצע הסרט, מתןך הכישלון, יתכן שיקרה משהו אחר. תודה על כך שקראת.

שלום גילי, ותודה על הברכות והמחמאות. את מספרת על הקשרים הטיפוליים שלך, שנחווים כמו "סרט ידוע מראש", שבו, גם אם מתחיל משהו מבטיח, הסיום הוא תמיד צורם וקשה. אני מניחה שאת בטח יודעת שיש משמעות לסרט החזרתי הזה - שבאופן הזה את כנראה מספרת לעצמך (ולמטפלים שלך) את סיפור חייך, את החוויה הרגשית שלך בעולם. נשמע שאת כמהה לקשר, אבל הוא גם מציף אותך בעוצמות בלתי נסבלות, שהאחר תופס מקום משמעותי ומרכזי בחייך, אך לאט לאט המקום הזה הופך לחסר גבולות, לפולשני, עבור שני הצדדים. את מספרת על קבלה שמתחלפת בדחייה, אהבה שמתחלפת בכעס, כמייה שהופכת לעלבון ולתחושת בדידות. כל אלה ודאי הם "חומרים" המוכרים לך, ושכנראה תצטרכי לפגוש שוב ושוב, עד שתוכלי לעבד ולעכל, להיות בהם באופן שאינו "שורף" אותך או את האחר. זוהי דרך לא קלה, אך חשובה מאין כמוה, ומהפנייה שלך אני קולטת את הרצון העז שלך להיות במקום אחר, ויודעת שזו כבר התחלה מצויינת, ושמחה שאת מתעקשת, לא מוותרת, על האופציה להשתנות. כמוך, גם אני חושבת שטיפול פסיכודינאמי הוא המקום המתאים ביותר לשינוי כזה. בהצלחה מלי.

ליאת, ליאת, ליאת אייך??????????????????

שלום. מהודעת מובן כי החוסר של ליאת עדיין מורגש וכואב, והפרידה עודנה קשה לעיכול. חלק מכך קשור, אולי גם לזמנים השונים שאני משיבה לפניות (אני מניחה זאת בעקבות הכותרת שנתת), ולתחושה שהתרגלת והכרת את זמני העבודה של ליאת, וכעת יש צורך להתרגל למשהו שונה, אחר. אני מניחה שזה תהליך לא פשוט, אך מקווה שתצליחי להתסגל לשינוי, ולצד הקשר המשמעותי שכנראה היה עם ליאת, ולא יימחק, מקווה שתצליחי למצוא גם מולי (ומול מנהלי הפורום האחרים) את שאת כה זקוקה לו. הפעם אאחל בהצלחה לכולנו... מלי.

שלום, מזה זמן היחסים שלי עם הוריי אינם טובים וזאת למיטב הבנתי כי אני הומו (בן 28). מעולם לא שוחחנו על כך שאני הומו, כיוון שהם גרמו לי להבין שהם לא רוצים לשמוע, משהו כמו: Don't Ask Don't Tell. אנו נוהגים כבר זמן רב לשוחח כל יום טלפונית ולהפגש פעם בשבוע/שבועיים, אך בזמן האחרון יש לי הרגשה שהם צימצמו את היחסים איתי למינימום ושהם פחות דואגים לי כהורים. מה ניתן לומר על יחסים אלה ועל תפקודם כהורים? האם ניתן בכלל לשפר איתם את היחסים ואיך? תודה רבה

???? ????. ?????? ???? ??? ?? ?????÷ ??????? ????????, ?????? ??? ?????? ???? ÷???. ??? ???? ??? ????? ?"?? ?????? ????? " ??????, ????? ??????? ??? ??? ??????? ??? ?????, ?÷ ?? ????? ???????? ???????, ?÷???? ??????? ?? ??????, ????? ???? "?? ????", ???? ?"????" (???? ????? ?? ????) ??? ????÷?? ??????. ?????? ??????? ??? ????÷? ??????? ÷?? ???? ??? ???? ?????? ??????. ?? ???, ??? ???? ??? ???? ???? ????÷ ??? ????. ???? ?? ????? ???? ???? ?? ????????, ?????÷ ?? ??????? ???. ??? ?÷??? ?? ????? ????, ????? ????, ?? ?????? ???????? ?? ??????? ????, ??? ??? ???? ??? ?????? ??????. ???, ????, ????? ???? ?????? ???? ?????? ????, ??? ?? ????? ??? ???? ??????? ??????? ???? ??????. ?? ?????? ??? ???? ?????, ??????? ?? ???????, ???? ????÷ ???? ?? ????????? ?? ?? ?? ????, ????, ????? ??????. ?????? ???.

לא ניתן לקרוא את תשובתך

שלום יניב. מתנצלת על הבעיה הטכנית. אנסח שוב את תשובתי. אני מבינה ממכתבך שאתה מתמודד עם תחושה קשה של ריחוק וניכור מצד בני המשפחה. נראה כי חווית דחיה מצד משפחה והורים היא כואבת במיוחד, שכן אלה האנשים שהיינו רוצים להאמין שיהיו לצידנו תמיד, בכל מצב, ללא תנאי. אתה מתאר תחושה שבמשפחה שלך יש דברים שאסור לבטא, ושיש קודים משפחתיים שלא מפרים. ה"קירבה על תנאי" בחוויתך, היא לא רק בדברים שאסור לומר במפורש, אלא גם ב"ענישה" - התרחקות וצמצום הקשר כשאתה חורג מהמותר. אני תוהה האם זו חוויה שמוכרת לך מעוד קשרים בחייך, דפוס משפחתי שמוכר לך, ושאתה מצליח לנסח כעת, ואולי התנהלות אובייקטיבית שתאושר בבדיקה במציאות (ויתכן, כמובן, שכל השלושה רלבנטים). כדי לנסות להבין יותר, אולי תוכל לשתף את הוריך במחשבותיך ורגשותיך, לבדוק איתם האם הם אכן נמנעים ממגע שוטף וצמוד יותר, ואם כן, מדוע. לעיתים שיחה כזו אינה מתאפשרת - מבחינתך או מבחינתם, ואז בעיני חשוב לבדוק את ההשלכות והמשמעות של כך על חייך, בעבר ובעתיד, ולעזור לך להכיל ולהתמודד עם הכאב שבריחוק. בהצלחה, מלי.

היי רציתי לדעת, במידה ואדם מסוים עבר את כל גיל ההתבגרות כאדם מכוער , והוא התרגל למצב כזה, כלומר זה נצרב אצלו במוח עם כל רגשי הנחיתות והצלקות הנפשיות הנלוות לגיל הזה, וחוץ מזה היו לו גם בעיות בבית ובעיה נפשית, ופתאום בגיל 50, למשל, הוא מחליט לעשות ניתוח פלסטי לאף, בפנים. האם זה ישנה אצלו משהו בהרגשה פנימית או שזה רק שינוי חיצוני? האם יש סיכוי שהוא יהפוך יותר מאושר? (כולל ההפרעה הנפשית?)

שלום גבי. דימוי עצמי נבנה בעקבות תפיסה של אנשים משמעותיים בחיינו (בד"כ ההורים) עלינו. אם ראו את היופי והחן שבנו, שיקפו לנו אותם, התפעלו מאיתנו, אזי כך גם נתפוס את עצמנו, לטוב ולרע. זו גם הסיבה לכך שדימוי עצמי עפ"י רוב אינו נעוץ במונחים אובייקטיבים - אנשים יפים מאוד הם לעיתים בעלי דימוי גוף ודימוי עצמי ירוד, ולהפך. נסיון לשפר את המראה החיצוני יכול ודאי להשפיע באופן נקודתי על תפיסת הגוף, אך לרוב אינו בעל השפעה כוללת, מתקנת. הדימוי העצמי מושרש, עמוק ומורכב הרבה יותר, והוא, כאמור, מבוסס על תפיסה פסיכולוגית ולא מציאות אובייקטיבית. עבודה על דימוי עצמי היא איטית ומורכבת ( אך חשובה ובעלת תוצאות) שכן יש לעזור לאדם למצוא ולראות את החלקים היפים, האטרקטיביים שבו, ולהבין למה קשה לו לראותם. בהצלחה מלי.

מלי... אני לא יודעת... אולי אני מתעקשת על הקשר הטיפולי משום שויתור עליו משמעו ויתור עליי... כי אני ויתרתי עליי כל-כך הרבה פעמים. גם היא ויתרה עליי. אנחנו מוותרות עליי בתורות. לא רוצה לחשוב מה יקרה ביום שהוויתור הזה יהיה של שתינו ביחד. הצעת לי לבדוק אם החוויה בה אני מכילה, ולא מוכלת, מוכרת לי (מהעבר או ההווה) כדי להבין למה אני "מצילה" אותנו ואת הטיפול הזה בכל פעם מחדש, בתקופה האחרונה, מהתפרקות מוחלטת. אני מכירה את עצמי מספיק בכדי להעיד על עצמי, שמעולם לא חיבבתי (בלשון המעטה) את עמדת הנזקקת... וזה הפוך לחלוטין למציאות האובייקטיבית... הנתונים היבשים מצביעים על כך, שסביר מאוד להניח שלעולם לא אוכל להיות עצמאית לחלוטין. אני מניחה שזה מבלבל אחרים כפי שזה מבלבל אותי. אני מקווה שזה בסדר ש... אני כאן שוב... קראתי בשבוע שעבר, שטרם גיבשת לעצמך "עקרונות" פעילות בפורום, ואני לא יודעת אם את בעד או נגד מבקרים חוזרים... לא רוצה להעיק עלייך...

שלום שוב. אני בוחרת להתחיל לענות לך דווקא מסוף הפנייה שלך. כתבת שאת מפחדת להעיק, ושוב, גם כאן, את מסמנת את הדפוס שעולה מהפנייה, שבו מצד אחד את רוצה להעזר, ומצד שני את דואגת ושומרת על האחר (מפחדת שאולי את מכבידה, מעיקה, עלי). כתבת שזה דפוס מבלבל, שמבלבל גם אותך. אני מניחה שבחיים את מוצאת עצמך לא פעם בעמדה הזו, שבה את המכילה והמוכלת, הרוצה להעזר, אך הנבהלת והחרדה מכך, ואולי גם דואגת לאחרים ולמה את "עושה להם". אני חושבת שטיפול היא דרך מצוינת (גם אם קשה ואיטית) לבדוק ולהתיר את הקונפליקט הזה בתוכך - אם דרך נסיון להבינו וע"י מודעות אליו, ואם דרך הקשר הנרקם עם המטפלת, שמפגיש אותך עם אותו קונפליקט, אך הפעם במקום בטוח ומברר. בהצלחה מלי.

היי מלי (וברוכה הבאה - עוד לא אמרתי!), הייתה לי פגישה ממש טובה השבוע, הרגשתי ממש קרובה אליו, שהוא שומע ומבין אותי ושאני יכולה להיות ממש אמיתית איתו... ואז יצאתי משם, נכנסתי לרכב והוא לא התניע! לא ידעתי מה לעשות, הנחתי שהמטופל הבא עומד לבוא ולא הייתי מסוגלת לחזור לשם או להתקשר אליו שיצא לעזור לי, והעדפתי לעמוד מחוץ לבית שלו ולסמן למכוניות של זרים לעצור ולעזור לי להתניע (וזה לקח הרבה זמן...הרחוב היה די שומם). ואני לא מבינה, איך זה יכול להיות שאדם שאני אמורה להיות כלכך פתוחה איתו ולהרגיש בנוח ולסמוך עליו בעיניים עצומות (וזה באמת כך, בתוך החדר...), אני לא יכולה להביא את עצמי לחזור אליו לדפוק בדלת ולהגיד לו - נתקע לי הרכב, אני צריכה עזרה! זה נראה לי ממש אבסורד. אשמח לשמוע את דעתך.

שלום לך. את מתארת מצב שבטיפול יש לו משמעות גדולה מאוד - מצד אחד נוצרת קירבה ואינטימיות גדולה בין המטפל למטופל, קשר חזק וקרוב, מאידך הקשר הזה שמור ליום ולשעה מסויימים. אני מניחה שהפנמת היטב את המשמעות של מגבלת הזמן והמקום, ולכן חששת להפר אותה - מבחינתך לפגוש אותו בזמן שחורג מהשעה הקבועה היה הפרה של הגבולות והסדר שכ"כ ברורים לך/לכם, וכנראה שומרים אותך בטוחה ורגועה. מעבר לכך, מענין לבדוק גם מהי הפנמת הגבולות הזו עבורך. מה פחדת לראות שם בחדר? מה חששת שיקרה? האם פחדת מדחייה? האם חששת לראות אותו עם מטופל/ת אחר? האם הרגשת לא נוח לבקש עזרה באופן מפורש? החששות הללו יכולים לעזור לך להבין עוד על עצמך ועל מה קורה לך בקשרים. אני מציעה לך גם לשתף את המטפל שלך בסיטואציה שקרתה, ולנסות להבין אותה ביחד- בעיני זה יכול להיות צעד משמעותי להתפתחות של הקשר ביניכם. להתראות מלי

אני פשוט כועסת על עצמי.אני פשוט שונאת את עצמי.לא יודעת מה יהיה איתי בסוף ת'אמת שכבר לא אכפת לי זהו זה כבר לא אכפת לי מה שיהיה . אני עם המלחמה הזאת סיימתי מרימה דגל לבן.אני שבורה ומה ששבור קשה ,אפילו בלתי אפשרי לתקן אותו.אינני יודעת מאיפה שואבים את הכוחות להתעלות על עצמי,אני לא מבקשת אפילו חיים קלים כי החיים לא קלים וזהו ,אני גם לא מבקשת עזרה כשלא מגיע לי כשאני לא יודעת לעזור לעצמי כמו שצריך. אני רק מבקשת,מבקשת מתפללת שיהיה קצת יותר קל. מלי לא אמרתי לך ברוכה הבאה אז ברוכה הבאה. חן

שלום חן. המכתב שלך מעביר עוצמות של כאב ואכזבה - מעצמך, מאחרים, מהחיים. הרבה פעמים ברגעים כאלו יש הרגשה שהמצב קבוע, לא ישתנה לעולם. לפעמים גם מרגישים שזה "תמיד היה ככה", ומתקשים לזכור רגעים בעבר שהיו שונים. אני שולחת לך חיזוקים, ומזכירה לך שהחיים שלנו מורכבים מהמון רגעים ותקופות, חלקם נעימים ומרגשים, חלקם קשים ומכאיבים מאוד. מקווה שלא תוותרי על המאמץ (שהוא לפעמים קשה מאוד) לחוות רגעים אופטימיים. מצטרפת לתפילתך לשיפור, ובטוחה (מהמכתב המרגש שלך) שאת לא ממהרת לוותר. בהצלחה מלי

מה גורם לירידה בכושר התפיסה והלימוד ואיך משפרים את זה ?

שלום ל. ירידה בכושר תפיסה ולימוד יכולה לנבוע ממקורות שונים - גיל, מחלה, מצב אורגני (כלומר: פגם מולד במוח) וכמובן גורמים פסיכולוגיים: לחץ, חרדה, דיכאון וכו', שכן למידה ותפיסה דורשת תהליכי חשיבה שיש בהם חופש וזרימה, ומצבים פסיכולוגים כמו דיכאון או חרדה מקשים על כך (למשל, החשיבה הופכת איטית, יש קושי להתרכז, האדם "מוצף" ומתקשה להתמקד בדברים אחרים וכו'). לענין הטיפול - חשוב לברר את הסיבות לירידה הקוגניטיבית, ולטפל בה. אם הסיבה רפואית או אורגנית, מדובר בטיפול מסוג אחד, אם מדובר בבעיה על רקע מצב פסיכולוגי, הרי שרצוי לעזור לאדם להרגע, לחזור לתפקד באופן מרוכז וממוקד. טיפול פסיכולוגי יכול בהחלט לסייע בכך. להתראות מלי

שלום רב דר' מלי, תודה מקרב לב על המענה הענייני והמכבד. אז כך: 1 ) הדילמה שלי מוצגת בפורום תחת כותרת: "עד כמה להקשיב לי / לנורמה חברתית. ( אם תרצי להציץ בכתוב תחתיה). 2 ) הבנתי לחלוטין מסרייך. תודה. 3 ) מודעת לצורך הקיים בי לשמור נפשי מפני....ע"מ לא לקבל מכה / להתאכזב וכדומה. יחד עם זאת, מודעת גם לעובדה שבנקיטת אסטרטגיית שכזו, איני מאפשרת לעצמי להתנסות ובעצם, מראש מונעת חוויות חיוביות. ( נקרא לזה כך ) 4 ) מנסיוני לפני שנים, אני יודעת שאפילו מאוד טובה עם ילדים. אלא מה? לפני מס. שנים הפסקתי לעבוד עימם, ויצאתי ללימודים אקדמים. סיימתי בהצטיינות. כיום בגילי הכרונולוגי (52 וקצת...), אני יודעת / זוכרת שאוהבת ילדים ומסתדרת עימם הייטב. בנוסף, אוהבת מאוד ללמוד. בטוחה שאהנה מההכשרה לגיל הרך. מלי, בעיבודי את הקונפליקט שבי מעוגן במציאות !!! ( האם להמר על 20.000 ש"ח (עלות תוכנית הלימודים) , השקעת משאבים ( משאבי אנוש, זמן (שנתיים לימודים + שלישית סטאז'), ובסופו של דבר, בגלל הגיל...לא לקבל אישור ממשרד חינוך , אגף סטאז' להתמחות..! כלומר, *( ברמה אופרטיבית: , עלי לבדוק במשרד החינוך , במידה ואכן "אקפוץ למים ואכן ארשם לתוכנית הלימודים, שאכן יאושר לי לעשות סטאז' !!! עלי לנהוג גם בחוכמה, ולא רק "ללכת עם עצמי" . מה את חושבת כרגע ? **אני מאוד מעריכה שאת שותפה לי. זקוקה לכך. אמתין לתשובתך המקצועית והמהירה במידת הניתן. נראה לי שזקוקה לדברים גם ב"רוח הפסיכולוגית" באמצעותה השבת לי

הי עילית. בעקבות ההפניה שלך, קראתי את התכתובת בינך לבין דוד, ואני מסכימה מאוד עם דוד שכדאי לך "ללכת עם הלב". עם זאת, נראה כי הנורמות החברתיות הן הדרך שלך לבטא את הקונפליקט, לספר את הקול שבתוכך שחושש, מתלבט או מפחד. אני שומעת ממך שמדובר עבורך בסיכון גדול, ותוהה, האם כשלון בו יהיה כ"כ בלתי נסבל. אם, למשל, יתברר שהלימודים שלך לא יביאו לעבודה המיוחלת, האם זה יתפס אצלך כ"בזבוז זמן" או "בזבוז כסף"? אחד הדברים שמרגיעים לפעמים לגבי קבלת החלטות הנה הידיעה שגם אם ההחלטה שהתקבלה הייתה "הימור רע", הרי ש"שכר הלימוד" - הדרך, התובנה, הנסיון שהגיעו עימה וכו' היו שווים. מנגד, הייתי בודקת מה המניעים שלך ללמידה כעת? האם זה חלום שלא מרפה, או שאולי דרכו את מנסה להוכיח, למלא או לפגוש משהו שבחייך הנוכחיים, בהווה, אינו צולח לך. ושוב, אין כאן החלטה או עצה נכונה או מוטעית, יש כאן נסיון לבדוק יחד איתך ממה מורכבת ההתלבטות, ומה יכול לעזור לך להכריע (ואגב - האם את מכירה את עצמך כאישה מתלבטת? מה בד"כ עוזר לך להחליט ולהכריע?) בהצלחה מלי

שלום עילית, בד"כ אני לא מתייחסת להתכתבויות של אחרים, אך הפעם הרגשתי צורך ואני מקווה שתקבלי את ההתערבות בהבנה. אני עקבתי אחר ההתכתבות שלך בפורום, ואם ההתייעצות שלך היתה בנושא אחר בטח הייתי אומרת לך תלכי עם הלב, תעשי מה מתאים לך, ללא קשר לנורמות הסביבה. כך לפחות אני מנסה לחיות. אבל, ואבל כל כך גדול שמתקשר לחינוך לגיל הרך בישראל. מניסיוני האישי, אני עשיתי הסבה לגיל הרך בגיל 30, מתוך ידיעה שאני אוהבת את התחום ויש לי עוד שנים רבים אפשרות לעסוק בו.ואכן אני עובדת בתחום ונהנית מאוד. לצערי, לא דרך משרד החינוך. הכניסה למשרד החינוך מאוד קשה, לא משנה הרקע שלך והניסיון שלך או גילך. כבר כמה שנים אני מנסה למצוא מקום לסטאז', והעבודה היחידה שמוצעת לי במשרד החינוך היא עבודה חלקית בלבד או מילוי מקום, שבזכותה לא אוכל להתקיים בכבוד. אז.... לשאלתך כדאי במקרה זה להתייחס למעמד הגננות בישראל. ו... אם יש לך עבודה אני בטוחה שכל כך הרבה מקומות ישמחו להנות מכישורייך בהתנדבות, ואני מכירה אף כמה מקומות שמעסיקים אנשים לעבוד עם ילדים גם בגיל הרך במשרה חלקית ללא רקע אקדמי בתחום. שיהיה בהצלחה, שירה.

היי מלי כאן בהמשך העמוד יש פניה שלי אליך תחת הכותרת לעיונה של מלי אמא ממך תקראי את זה בברכה שולמית

הי שולמית לא מצאתי את ההודעה שרצית שאקרא. שלחי אותה שנית או הפני אותי למיקום בה היא מופיעה להתראות מלי

כאשר אדם נכנס להתקף חרדה, המטפל יכול לעצור זאת ע"י גרימת הלם למטופל. (לדוגמה ידוע שאדם שנכנס לפניקה, ניתן לעצור זאת ע"י סטירה מצלצלת). ושאלתי היא מהו התהליך הזה של חרדה? איך הלם (או סטירה מצלצלת) עוצרים זאת? מה קורה מבחינה פיזיולוגית? מה קורה מבחינה פסיכולוגית? איך יוצאים מהמצב הזה של הלם? בתודה.

שלום לך. השיטה שאתה מתאר (לשמחתי) לא מוכרת לי, ונשמעת לי אכזרית ולא אמפטית. אדם במצב של התקף חרדה הוא אדם מפוחד, פגיע, חסר אונים, והצורך שלו הוא בהרגעה ובבטחון, בדיוק ההפך, בעיני,י למה שסטירה (או כל אקט אלים) מייצג. יכול להיות שמה שאתה מתאר קשור לתפיסה לגבי מצבים של ערפול חושים, שאז יש צורך להעיר את האדם, או לרעיון של טיפול פרדוקסלי, שבו התפיסה היא שאנו מפתיעים את האדם במעשה שהפוך למה שציפה או תיכנן, ובכך משפיעים על התנהגותו. ושוב, האקט שאתה מתאר אינו מוכר לי, ונשמע לי כלא יעיל ולא טיפולי. בברכה מלי

תודה על תשובתך. ברשותך אשאל כך: אדם יכול להכנס למצב של הלם פסיכולוגי (ולא הלם כתוצאה מאיבוד דם או חבטה פיזית)? אם כן מהו המצב מבחינה פסיכולוגית ופזיולוגית? בתודה.

שלום שוב. ייתכן שהתופעה שאתה מתאר היא תופעת של "קיפאון", שבה, מול טראומה או בהלה קיצונית, האדם קופא, לא זז. אנחנו רואים זאת, למשל, כשחתול נקלע סיטואציה של ל"כמעט דריסה", ולפעמים נשאר נטוע במקומו מול גלגלי המכונית המתקרבת. התמודדות עם מצבי סטרס מערבת אחת מ- 3 תג' מוכרות: "הלחם", "ברח", או "קפא על מקומך", כולן דרכים שכנראה, אבולוציונית, שירתו היטב את המין האנושי (והחיות) בהתגוננות מפני מצבים מסכני חיים. אני מניחה שיש לך התנסות אישית עם חוויה כזו, ומזמינה אותך לשתף בה, כך שאוכל להגיב עליה באופן שיהיה רלבנטי וקרוב יותר עבורך. אולי גם קוראים אחרים יוכלו, אז, להתייחס לנסיון שלהם עם התחושות הללו להתראות מלי

באבחון פסיכודידקטי שנערך לבני נאמר שהיכולת שלו נורמלית גבוהה. מה הכוונה ומהו ציון ה IQ שווה הערך?

שלום אור. פסיכולוגים נמנעים מלתת את ציון האי.קיו המדויק ממספר סיבות. הראשונה, והעיקרית בעיני, היא שלא נכון (פסיכולוגית) להסתובב עם ציון שמשקף את היכולת האינטלקטואלית. העובדה שמדובר במספר, ציון, גורמת באופן בלתי נמנע לעיסוק ב"מי יותר ממני ומי פחות ממני", ובאופן כללי הופכת את האדם ל"למספר" (או לפחות את יכולתו השכלית). חשבי האם היית רוצה שילדך, בגיל שלו, יסתובב עם מספר שלכאורה מבטא את היכולות שלו. מה הוא יבין על הצורך להתאמץ ולללמוד? מה יקרה לו כשיקבל ציון גבוה או נמוך? כשיצליח או ייכשל? ובכלל, האם היית מרגישה נוח שיהיה מספר אחד, בודד, שייצג אותו? מספר כזה, בעיני, מצמצם את החופש שלנו להתמודד, להשקיע, להרגיש שהתוצאות של מה שאנחנו עושים הם פרי הבחירה והעבודה שהשקענ, ושאנחנו הרבה יותר ממספר בודד (בתחום השכלי, ובכלל). בנוסף, ציון האי. קיו יכול להיות מושפע מגורמים שונים. מצב נפשי למשל, או חרדה (בתוך המבחן או מעבר לו) יכולים להנמיך את הציון. כך גם בעיות של קורדינציה, מוטיבציה למבחן ואפילו הקשר עם הבוחן/ת.כל אלה הופכים את ה"תווית" המספרית למסוכנת ומצומצמת מבחינת המשמעות עוד יותר. ולעינינך.. ילדך אובחן כבעל אי. קיו ממוצע, בתחום הגבוה. המשמעות היא שרוב האוכלוסיה נמצאת בתחום הממוצע, והיתר מעל (מחונן/גאון)או מתחת (גבולי/מפגר). היות ורוב האנשים בטווח הממוצע, נהוג לחלק גם את הטווח הזה לקטגוריות: החלק התחתון של הממוצע, החלק הנורמלי של הממוצע או החלק העליון. בנך נמצא בתחום הגבוה יותר, כלומר: שייך לטווח הנורמלי (ממוצע) אך ברף הגבוה שלו. מלי

ואח"כ עוד שנה סטאז.....(ולהתחיל כרגע בגיל 52 וקצת.. 1 ) תודה מקרב לב על תשובתך מר ג' קסון הנכבד. תודה רבהה. 2 ) אמנם המלצת לי לעשותאת מה שחושבת עליו גם אם מערער על נורמות חברתיות נוקשות. ********* גישתך זו בדר"כ אכן מקובלת עלי. אך..........בהקשר משרד החינוך והמפקחות על הגנים נראה שיש בעייה: כלומר: אחת מהן הציעה לי בטלפון.....( מבלי לראותני אפילו ואני נראית צעירה מגילי הכרונולוגי, ובודאי שגילי הרגשי עוד יותר צעיר ), " רדי מהרעיון.......עד שתלמדי .כבר ימלאו לך 55 שנה......." ורמזה לי שלא ממש יקבלו אותי במשרדה. ***************************** היות ורוצה להיות גם חכמה, (ולא רק צודקת), מתיעצת עמכם בבקשה: האם נראה , שכדאי לקחת כאילו "סיכון מחושב" שאומר " להתחיל ללמוד, (ובטוחה שאהנה מאוד) , ולקוות / משהו אחר שמשרד החינוך לא ידחה אותי? ******************* * אגב, הנני מתנדבת במועדונית של מקלט לנשים, וזהו כייף גדול לכולנו ). מה דעתכם? בכבוד ותודה מראש על מענה מהיר,מקצועי, מפורט, ורצוי מעודד. אמתין,

שלום עילית. לא מצאתי את ההתכתבויות הקודמות שלך בפורום, ויכול להיות שהשאלות שלך מהעבר (וכמובן התגובה של דוד אליך) היתה עוזרת לי להבין יותר טוב את הקונפליקט עימו את מתמודדת. עם זאת, אני מרשה לעצמי לנסות לחשוב איתך מה בעצם את מבקשת, ואיך אפשר לעזור לך. מהפנייה שלך נשמע שאת מתלבטת בין 2 אופציות, כאשר יש הרבה נתונים שהם לא בשליטתך, ובשלב הזה את רק יכולה לנחש או לשער לגביהם, ואולי גם לטעות. התחושה הזו - שאנו מקבלים החלטות חשובות, לעיתים משנות חיים, על סמך ניחוש או השערה היא לעיתים בלתי נסבלת. קשה לנו לקבל את חויית חוסר השליטה וה"הימור" שנדרש מאיתנו. עם זאת, בהנחה ש"הנתונים היבשים" ידועים לך, חשוב שתזכרי שהעמדה או הנטייה שלך טובה לא פחות מהנטייה (העצה, הדעה) שלי או של אחרים. למעשה, בעיני את אפילו יודעת יותר. את יודעת יותר כי את מכירה את עצמך ויודעת, למשל, האם את מעדיפה לנסות ולהתאכזב, או לחיות אם התחושה שלא ניסית אבל "שמרת על עצמך". מה עדיף לך מבחינת אישיותך ובהכרותך עם נטיית ליבך - להתנסות במשהו שאולי לא יוביל להמשך שאת מקווה, או לא להתנסות אך גם לא להתאכזב? באיזה מקרה תרגישי טוב יותר? באיזה מקרה תרגישי רע יותר? בהצלחה מלי

שלום רב ! אני בן 28 . ברקע יתר לחץ דם , טכיקרדיה , עודף משקל . כאשר אני נמצא במצבים של מתח או חרדה אני מתחיל להרגיש התכווצויות בלשון ומיד אחרי זה אני מתחיל להשתעל - מין שעול מחניק שכזה לפני הקאה. בשפה הרפואית הסימפטום הזה נקרא tocsicosis אם אני לא טועה . אנא עצתכם בטיפול בבעיה !! המון המון תודה !!!! אלירן

שלום אלירן. המושג שהצגת לא מוכר לי מתחום הפסיכולוגיה, ויתכן שזהו מונח רפואי, או שיש לו מונח מקביל, שגור יותר. אני מזמינה את המשתתפים להגיב לשאלתך, אולי מישהו אחר יוכל לתרום מהידע שלו. עם זאת, אתה כותב שיש לך תגובות פיזיות למצבי חרדה, ואולי בכך אתה מסמן את האזור שמהווה בעיה - התמודדות עם לחץ וחרדה. היות ולא ברור לי אם נשללה בעיה רפואית, קשה לי לייעץ לך מהאספקט הפסיכולוגי (למשל, יתכן שמדובר בהפרעת חרדה, אך חשוב לפני כן לשלול אבחנה רפואית). מזמינה אותך להמשיך לבדוק (כאן או במקומות אחרים). בברכה, מלי

שלום לכולם, מכירים את מסעדת מרמורק בתל אביב? מסעדה שהתהדרה בכך שיכלה לכל שיפוצי העומק ב"הבימה" והסביבה והיא מהיחידים שהצליחו לשרוד? המסעדה הזו נסגרה. קרסה. רגע לפני שההמולה חולפת ונהיה יפה ועם המון סיכויים. מסעדה סגורה, ועציצים מרוטים שכובים על צידם בחוץ ואבק רחוב. :-( מכירים את התופעה בריצת מרתון הנקראת "קיר"? השלב הכמעט בלתי עביר (מסתבר שהוא כן בסופו של דבר, וכמובן, יש טכניקות עזר וג'לים כל מיני וכד'). אז אנחנו שם. בטיפול. זמן רב שם. תחושה מבהילה כמו לפני סגירה. שייגמר מוקדם מידי. קיר קיר. ואין לי ג'ל, אפילו לא בטעם משחת כלים. ומי אמר שזה מרתון, אולי זו בכלל תחרות איש ברזל כפול 3... בסה"כ תיעוד ותיאור מצב.

שלום למנסה זה לא נעים לראות גן סגור. וזה אפילו פחות נעים לראות מסעדת המבורגרים מוצלחת כמו "מרמורק" נסגרת לפתע. עדיין, הייתי נזהר לפני שהייתי רואה בכך סימן לסיום מוחלט ולהעדר התפתחות. הרי בתל-אביב יכולה להפתח מחדש מרמורק במקום אחר, או מסעדה אחרת, עם אופי אחר אבל זיקה לאותה מסורת יכולה לתפוס את מקומה.. אני קצת הולך לאיבוד בתוך המטאפורה שהצעת, אז אני אעבור למטאפורה השנייה, בה ארגיש יותר בנוח. נכון, יש את הקיר הזה. והוא בלתי-נסבל כמעט ולהיות בתוכו זה מצב בו הזמן מתעוות ונמתח לבלי די והפיתוי, מהשרירים המותשים ועד למוח, מזמזם ללא הרף את הרצון להפסיק. אבל דווקא מתוך ההיכרות שלך עם המושג, אני בטוח שאתה יודע מה מגיע אחר הקיר הזה, מה קורה ברגע בו הקיר נשבר והגוף מקבל קצב משלו והתנועה נעשית חלקה יותר, המאמץ מוסט הצידה ומה שנעשה קודם בצורה מודעת ומתוך התנגדות (אולי) של הגוף נעשה בצורה אוטומטית ונכונה לגמרי. והמעבר לתחושה הזו, הרווח הגלום בה, מכפר, לפי דיווחיהם של הרצים הגדולים, על היסורים שקדמו לכך. ומה שלא פחות חשוב - במירוץ הזה אתה לא רץ לבד. בהצלחה דוד

מעניין שאני קראתי את ההודעה כאילו אשה כתבה אותה, ואתה קראת אותה מפי גבר. אולי עולם הדימויים של המבורגר, מרתון ואיש ברזל נקראים אצלך כדימויים גבריים, ולי נראה שמי שבכלל מסוגל לדמות בעושר כזה חייבת להיות אשה. אז באמת מעניין מנס?ה או מנס?ה? וגם מעניין לגלות שדוד המושלם חוטא ב... מעט שוביניזם? או פשוט דוד הוא גבר. גבר גבר. שבת שלום

היי דוד, כמה טוב שחזרת, חסרונך היה מורגש. המטפלת טוענת שלמרות שאני שנה בטיפול אני עדיין בוחנת אותה במיוחד עפ"י מידת הזיכרון שלה את סיפוריי. אומנם אני לא עושה זאת בכוונה, אך לעיתים יש לי תחושה שהיא באמת לא זוכרת הכל. והאם מטפל בכלל יכול לזכור את כל דברי המטופל??? יחד עם זאת, אני גם מציינת שהיא כן זוכרת אירועים, חלומות, ואת הרקע הכללי ולעיתים אף מצליחה להפתיע אותי. כנראה שלא במקרה גם "תפסתי" אותה מס' פעמים לא זוכרת על מה דיברנו בפגישה קודמת. זה מפריע לי מאוד, מאכזב אותי כל פעם מחדש וכנראה חשוב לי. אומנם באחד האירועים היא ניתבה את האירוע למשהו חיובי, ללימוד שלי למתן הזדמנות נוספת לאדם שטעה. אך בכל זאת??? בפעם האחרונה אף לא היה לי כח להעמיד אותה על טעותה ופשוט הנחתי לה לשאול אותי שאלות ואני עניתי תשובות וכך חזרנו על הדברים. הראש מבין שאי אפשר לזכור הכל אבל הלב, הלב מתאכזב כל פעם מחדש. אז מה? לא יצרתי עדיין אמון במטפלת? האם אני באמת לא סומכת עליה? יש התקדמות במערכת היחסים ביננו ויש התקדמות רבה אצלי שמתרחשת בעיקר בראש, ויש תחושה טובה כל כך אצלי ואני באמת מודה לה על כך מאוד, אך יש את העניין הזה שבטח קשור לעוד נושאים פסיכולוגיים אחרים שפשוט מציק. אשמח לשמוע את דעתך בעניין. תודה, שירה.

שלום שירה תודה, גם לי חסר הפורום. שאלת הזיכרון של המטפל בטיפול היא שאלה המטרידה מטופלים רבים, כל אחד מסיבותיו הוא. קשה לי לומר מהו הדבר שמציק בדיוק לך בנושא זה, אך מלבד נושא האמון בולט הנושא המוכר של האכזבה: האכזבה מהדמות מולנו, שאינה מושלמת ואינה עונה על ציפיותינו לגמרי (אינה קוראת מחשבות, אינה זוכרת הכל וכ"ו). האכזבה הזו נקשרת, בעיני לפחות, לרעב הבסיסי כל-כך שלנו, בני האדם, למישהו שנוכל לסמוך עליו לחלוטין ושיכיר אותנו לחלוטין, ללא פישולים או אכזבות. הרעב הזה, כמובן, מביא תמיד, בסופו של דבר לתסכול. מה עושים עם התסכול הזה, איך הוא נכנס לחיים ולטיפול, האם הוא מעורר תחושות של דחיה, חוסר איכפתיות, חוסר יכולת, קושי באמון או משהו אחר - אלה כבר שאלות עבורך, להמשיך להרהר עליהן עם עצמך, ובטיפול. להתראות דוד

שלום דוד, טוב לראות אותך כאן.. המטפלת ואני הגענו לאיזושהי הסכמה.. אבל אני לא שלמה איתה.. קצת קשה לי ממש להגיד את זה, אבל.. בין היתר, יש לי הפרעת אישיות.. גבולית... (כמה רע יכולות לעשות מילים, כמה רע יכולה לעשות הגדרה...) אני מפחדת פחד מוות מהתלות במטפלת, אם כי ברור לי שכבר נפלתי עמוק לתוך זה... אחרי הכל, אני כבר כמעט 5 שנים בטיפול.. וכנראה שהמטפלת, הזמן והטיפול עשו את שלהם בנושא... ולא משנה כמה אנסה להכחיש... למרות התקופה הארוכה (עד אין סוף) הזאת שאני בטיפול, עדיין נורא נורא קשה לי לדבר.. לספר.. לשתף... מה גם שקורים כל כך הרבה דברים במהלך השבוע, שפשוט כשאני מגיעה לטיפול אני כבר לא זוכרת כלום.. כאילו שבמהלך הימים שבין הפגישות, הדברים פשוט נשאבים לחלל שחור שנמצא בתוכי... ומשם אין לי שום אפשרות להוציא אותם במהלך הפגישה עצמה... המטפלת הציעה שאעשה "יומן"... אבל טלפוני... :-) הרעיון הוא שבכל יום אתקשר ואשאיר לה הודעה... מה עבר עלי באותו יום, מה מרגיש לי.. מה אני חושבת.. רוצה.. וכו'... ממש "יומן".. בשביל שתינו... אני מוכרחה להודות שבהתחלה הרעיון מאוד מצא חן בעיני.. זה נתן לי הרגשה מאוד טובה... חשבתי שכך לא אשאר עם הדברים לבד.. יש לי "אישור רשמי" ממנה להתקשר ולהשאיר הודעות.. יש לי אישור ממנה להיות נודניקית.. לספר לה ולשתף אותה בזמן "אמת"... כשמרגיש לי שאני צריכה או סתם רוצה... מצד שני, נורא נורא נורא קשה לי עם זה... עם הידיעה שהיא מוכנה ועושה את זה בשבילי... שהיא מאפשרת לי משהו כל כך גדול ומשמעותי... אני מפחדת שבסופו של דבר זה כבר יתחיל לעצבן אותה... להעיק עליה.. להתיש אותה... ובסופו של דבר היא תתייאש ממני... אמרתי לה את הדברים.. פחות או יותר.. והיא כמובן אמרה שהיא מרגישה עם זה בסדר, שהיא רוצה בזה, שהיא אפילו מחכה לזה (לשמוע את ההודעות שלי), היא הבטיחה שאם יקרה מצב שאשאיר מליון הודעות (מה שבחיים לא יקרה באמת) והיא תרגיש שהיא לא יכולה לעמוד בקצב או בכלל.. שהיא תגיד לי... ועדיין.. למרות כל ההצהרות שלה וההתחייבויות שלה.. מפחיד אותי נורא... אז לפעמים אני מנסה.. כי היא אומרת שזה באמת מאוד חשוב בשבילנו... אבל לפעמים אני נשברת.. ואז אני מפסיקה את ה"יומן"... ואז אני שוב מטיחה בה.. את אי ההבנה שלי.. ללמה ואיך היא עושה את זה בשבילי, למה ואיך היא מאפשרת לי, למה ואיך היא כל כך... טובה אלי... קשה לי איתה.. עם האכפתיות שלה.. עם הרצון שלה.. עם הנתינה שלה.. עם זה שהיא כנראה באמת אוהבת אותי.. כמו שהיא תמיד אומרת... אני פשוט לא יכולה להכיל את זה.. דוד, זה מקובל?.. זה נהוג?.. לעשות מין "יומן" כזה?.. זה משהו שעולה הרבה בטיפולים?... או שסביר יותר להניח שהיא באמת עושה לי טובה ענקית?.. שיר

שלום שיר תודה, טוב להיות כאן. לגבי שאלתך: נשמע שההצעה של המטפלת מעוררת רגשות רבים, שאותם את מעלה מולה בטיפול, וטוב שכך. קשה לומר עד כמה צעד כזה מקובל או לא בטיפולים, משום שדבר כזה - שינוי והרחבה של "החוזה הטיפולי" - הוא נתון המשתנה בין מטפלים ותלוי רבות בסוג הטיפול ובשלב הספציפי בו הוא נמצא. לא נשמע לי שהיא עושה לך טובה ענקית: הייתי אומר שהיא עושה משהו מתוך איכפתיות ענקית, וזה כמובן דבר שונה לחלוטין. זה שהאיכפתיות הזו מעוררת בך תגובות רבות ומורכבות הוא, כאמור, דבר לגיטימי וראוי לדיבור. אבל נדמה לי שהכוונה הטובה והניסיון הטיפולי יתפספס אם תשארי במקום של "הטובה הענקית" ובתחושה של "חוב", שאת לפתע חייבת, במקום לנצל את ההזדמנות הטיפולית המוצעת לך. בהצלחה דוד

שלום רב אני כבר בת 30 רווקה, די מדכא להיות רווקה בגיל כזה, אבל לא זאת הבעיה בעצם, היו לי קשרים עם גברים ופרידות כמובן, השאלה שלי, למה כל פעם מחדש שאני אמורה להיפגש עם גבר פגישה עיוורת אני נכנסת לפני הפגישה לדיכאון לחששות לאכזבה מראש ולא בדיוק מתחשק לי ללכת לפגישה הזאת????? כאשר גבר מחזר אחרי, כמו במקום עבודה, במקום שבו אני נמצאת זמן רב, אז זה עושה לי את זה כמובן אם הוא הטעם שלי, זה לא שיש לי איזה פחד מגברים.

שלום למישהי את שואלת שאלה אישית, אינטימית, לגבי עצמך. במידה ואת בטיפול הרי שזהו המקום הנכון לבחון את השאלה הזו מקרוב וברצינות. מכיוון ואת מפנה את השאלה לכאן אני יכול לספק השערה מסוימת, לא מבלי להזהיר מראש כי ללא היכרות אישית הרי היא נשארת רק ככזו: השערה כללית, ולא בהכרח מדוייקת או נכונה. ובכן: לפי תיאורך, הייתי אומר כי התגובות שאת מתארת, הדיכאון, האכזבה מראש, הם סוגים של הגנות, שאת מפעילה מראש על מנת להימנע מחרדות העולות לקראת הפגישה. סיטואציה של פגישה עיוורת נבדלת מאחרות בכך שהיא מעוררת יותר סימני שאלה וחרדות, בצד ציפיות ופנטזיות. נדמה לי כי על מנת להימנע הן מהחרדה והן מהשקעה עזה מידיי בתקוות, את מראש מרדדת את הסיטאוציה והופכת אותה לקהה ולא מושכת או מעניינת עבורך: כלומר, ההיפך בדיוק ממה שהיא באמת. בדרך זו את מצליחה לא לחוש, יחסית, את החרדה, כמו גם לא להתאכזב או להיפגע - כי מראש לא התחשק לך ממש ללכת. החיסרון, כמובן, הוא שאת פוסלת את המצב מראש. מקווה שעזרתי להתראות דוד

כאשר אדם נכנס להתקף חרדה, המטפל יכול "לנגן" על הפחדים שלו וכך להכניס אותו למצב של הלם (או מכה על התודעה). מהו המצב הזה? מה ההסבר הפזיולוגי לו? מה ההסבר הפסיכולוגי להלם הזה? איך יוצאים מזה בקלות? למה לאחר מכן מגיבים באופן אוטומטי?

שלום לטוטנקופף האמת היא - ואני מקווה שאני לא חושף פה איזו בורות נוראית ברבים - שאין לי כל היכרות עם מצב מעין זה שאתה מתאר, בו המטפל יכול "לנגן" על פחדיו של המטופל. למיטב ידיעתי, לא קיימת אפשרות שכזו, וירטואוזית ככל שהיא נשמעת. בהמשך לכך, כמובן, אין ביכולתי גם לענות על שאר שאלותיך בעניין. אתה מוזמן בהחלט לפנות למנהלים אחרים, שאולי יכירו את הנושא טוב ממני, או לנסח מחדש את השאלה, במידה ולא הצלחתי להבין כיאות את כוונתך. להתראות דוד

שהחלום למות נשאר כשהיה! שנים, שמידי בוקר התפללתי- מודה אני לפנייך שהחזרת בי נישמתי... ספק אם הבנתי- על מה מודה?! וכבר שנים רבות-מתפללת באותה כוונה ועוצמה,תפילה שונה. אודה אני לפנייך-אם תיפח רוחי מהלילה הזה ולעד!!! האם שומע אתה? האם מקשיב? לא בחרתי להיוולד-אתה זה שבראת. ואני רק שואלת- למה בעצם?? מהיום בו זוכרת,מבינה ויודעת חיה בעולם של זוועה! כל חיי סובבים פגיעה התעללות אונס!!! נ-י-פ-ג-ע-ת-י נ-א-נ-ס-ת-י ו-נ-א-נ-ס-ת!!!! עד מתי???!!!! לכך יעדת אותי?! אתה-שבשבוע אחד בראת עולם, מסוגל להבין שאני לא יכולה יותר?!!!!!!!!!! שהבנתי, ושבעתי מכול מה שנקרא עולם!!! לא רוצה בו יותר-לא רוצה בי יותר. האם לא צועקת אני מספיק די? האם הכאב שלי משעשע? האם לא די לדמעותיי? וכן אני יודעת,וישבות ביום השביעי מכול מלאכתו אשר עשה. אלוהים שלי- מבקשת אני בכול ימות השבוע,בכל שעה ודקה ושניה, שחרר אותי מהעולם הזה, רוצה בכול מאודי מבלי להניד עפעף,מבלי להביע חרטה, פעם אחת ולעד, לחוש מקרוב- ויינפש! להחזיר את נשמתי לבורא-כלומר לך. קח אותי בדיוק כמו שהבאת-ועוד היום אם אפשר? אודה אני לפנייך אם תיפח רוחי מהלילה הזה ולעד!!!

את התחושה הקשה הזו שאת חווה ..עכשיו הלוואי .. והייתי יכולה להיות לידך כרגע, להחזיק לך את הילד ולומר לך .. "את לא לבד.. את תעברי( גם) את הגל הסוחף הזה " אוףף .. אבל אני לא באמת יודעת מה בדיוק לומר, איזה מילים חכמות יכולות להיות כרגע מלבד זה שאני איתך כאן ואת לא לבד..?... אני מקווה שהלילה הזה יעבור ממשאלות המוות האלו שבתוכך.. שהבוקר יגיע .. ואיתו שוב ..מחדש התקווה והאור .. ככ מקווה .. שההרגשה הזו תעלם.. אני רק יכולה לקוות שלא תהייה לבד עם התחושות הקשות הללו. ואומר לך ..טוב שאת משתפת. הלוואי ותצליחי לראות אפילו קצת .. שהדברים כן..יהיו אחרת. (למרות שנאנסנו .. למרות שפגעו בנו..כן למרות) .. מצטערתתת... איתך כאן , מחבקת. שרית

שלום נקודה התפילה עצמה מאוד חזקה כמובן וקשה להתעלם מהכוח הפיוטי שבה. עדיין, נשארתי עם תהייה מסויימת: ברור הרי שאת מאוד כועסת. על מי שפגעו בך, על אלוהים ואולי גם על אחרים, אינני יודע מי עוד. איך יוצא, אם כן, שאת מפנה את כל הכעס הזה פנימה, ואת כוח היצירה את הופכת לכוח הרס? איך במקום לזעום החוצה את זועמת פנימה? ואיך יוצא שהרצון הזה לפגיעה עצמית מהווה בעצם חבירה, המשך עבודה, של אלה שפגעו בך בעבר? חלק משאלות אלה הן רטוריות. אני יכול לנסות לדמיין את התשובה עליהן. על חלק אחר לא. אבל באופן כללי - ואני כותב זאת רק מתוך איכפתיות וכתגובה להודעתך - הייתי מציע לך להרהר בשאלות אלה ודומות להן. ומי יודע: אולי אפילו לאפשר להרהור הזה לתפוס חלק מזמן התפילה. להתראות דוד

תפילתי, חזקה אמיתית ומכוונת-ובכול זאת לא נענת עדיין! מסתבר, שכח ההרס הוא ה-כוח היצירה ויותר מכך השליטה. גוף זר בידיים זרות עוד יותר,מה נשאר עוד להרוס לחלל לשבור או לנפץ? כלום!!! ברור שכועסת וזועמת,כנראה שזה מופנה פנימה מכח ההרגל אם צריכה להשלים אם כל מה שנכנס לגופי,מה זה כעס או זעם,לעומת כל השאר. השאלה היחידה שעוד יכולה להרהר עליה, מהי קריאת שמע על המיטה? האם אני אמורה להודות לו גם על זה? על כך שלימד את הגוף הזה ואת כל רמ"ח איבריו להבין מה היא מיטה... אז תודה. עכשיו אפשר לעבור למיתה!!!

אנני בטוחה שאוכל לעזור לך, אך "תפילה" דומה גם אני נשאתי (ואולי עדיין נושאת...) תפילת לילה בוכה אני לפניך אלי, שמור אצלך בחמלה את נשמתי, אל תעירני כבתחילה משנתי, פרוס עלי שלוות לילה במיטתי, קבל ברחמים, כמו תפילה את דמעתי, אל נא תאיר שוב עם שחר את שמ?י לילי...

שלום רב לפסיכולוגים הנכבדים, שאלתי מיוחדת במינה : גילי הכרונולוגי 52 . הנני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך. ( אף סיימתי בהצטינות ). בנוסף, יתכן "מתחשק " לי (כנהוג לומר), ל"עשות" תעודת הוראה לגיל הרך לגן רגיל +גן מיוחד.. ( בו למייטב ידיעתי עובדות 2 גננות). . לפני הכשרתי האקדמית, עבדתי עם ילדים,בעיקר עם גיל רך, ומסיבות אישיות החמצתי תהליך התכשרות מקצועית בתחום. אל אף גילי הכרונולוגי, הנני צעירה ברוחי / נפשי, ובטוחה שאם אעבוד בגן של חינוך מיוחד עם גננת נוספת, אמלא המשימה על הצד הטוב ביותר. ****************************************************** כשבררתי מידת כדאיות העניין, שמעתי " בגלל גילךהכרונולוגי כדאי לך ל"רדת" מהרעיון., כי עד אשר תסיימי ללמוד........ וכן הלאה." **רעיון זה שמעתי גם ממפקחת. למרות כל זאת.., עדיין מתלבטת בסוגייה דרמטית זו, ופונה אליכם: עד כמה עלי / נכון להתחשב בנורמות החברתיות....... ועד כמה בעצמי? בכבוד ותודה על מענה ברור, מכבד, מהיר, ורצוי "גם עם ראש פתוח" . תשובתכם המקצועית חשובה לי ביותר. עילית......................... שאלתי: באיזו מידה עלי

שלום עילית אני שמח על שאלתך, משום שלעיתים רחוקות מזדמן לי לתת תשובה ברורה וחד-משמעית לחלוטין. אין לי ספק כי במקרה שתיארת (ובהנחה שאין פרטים נוספים, העלולים לשנות את התמונה) את צריכה להתחשב בדעתך בלבד ולהתעלם מכל נורמה חברתית המגבילה אותך או הגורסת שאין טעם ללכת אחר משאלת ליבך. אני מקווה שברור שתשובתי אינה מושפעת מהתחסדות או שיקולים דומים. פשוט, נראה לי ברור שאת צריכה לעשות מה שנכון וטוב עבורך. ואם זה כולל להתעלם מנורמות נוקשות ומוגבלות חשיבה - זהו רק בונוס נוסף. בהצלחה דוד

היי דוד .. היית חסר כאן . ברוך שובך. אתמול כתבתי לדרור כאן על שקט שיש לי קצת מאחרי הטיפול, ובאמת הרעש והצילצולים שהיו לי בראש נדמו היום , הצלחתי ללכת לים , לקרוא ספר , להתנתק מהכאב .. לא לחשוב יותר מידיי .. לא לאמצ את הגלגלים האפורים בראש בשביל כלום . וזה הרגיש באמת ששום דבר לא זז שם בראש , שבאמת אין שום תנועה מאיימת , ואני תוהה, האם זה שקט שלפני הסערה הגדולה ?!.. לאיודעת. אני רק מרגישה את פעימות הלב השותקות שלי .. וזו הרגשה מוזרה ..מהבוקר, פשוט מוזרה. אולי בעצם מפחידה .. אני מפחדת מעצמי .. אתה מאמין לי ?.. המעברים האלה בין העבר להווה הסימנים הגדולים - של העקבות הישנים בתוכי .. שעדיין שם.. שמנסים להעיף החוצה את ההוווה ..מאבק סמוי של כל רגע בתוכי .. ככ מעייף אז אמנם הצלחתי לחוות שקט מאתמול מהטיפול .. לא מתלוננת , שקט מבורך כבר מעל 24 שעות ..:-) לאחר ימים סוערים בטירוף.. אבל.. גם אם אני מרגישה שאני רוצה לעצור את הכל בתוכי .. להגיד דיי .. להגיד סטופ .. אני כבר לא שם.. בעבר , אני מצליחה להרגיש שזה בלתי אפשרי , כי המחשבות עדיין מתרוצצות .. השאלות התהיות .. הן עוברות כאילו ב"סרט רצ" בתוכי רק בלי קול ..אולי יותר נכון ..סרט בלי תרגום?... משהו כזה.. פתאום עולות לי מחשבות , "מחשבות בהקיצ"..שאני ..שאני ממש מרגישה כמו איזה בגד "ישן"ן .. כמו סוודר גדול ששמים בחורף ..שגדול בכמה מידות.. ואני פשוט "נפרמת" .. אחד החוטים .. "נתפס" במשהו ..ומתחיל להסתבך שם .. ולאט לאט הוא נמשך ונמשך.. מתרחק ממני .. ורוקם לי חורים גדולים שהולכים ומתרחבים עוד ועוד .. זה כאילו שעוד מעט אני כבר לא אהייה אני .. יותר נכון מי שעשו אותי , מי שרצו שאהייה ..כל השנים האלו. אני מנסה לדמיין איזה אור חדש שיוצא ממני , אור חדש ונקי .. דמות חזקה ומיטיבה יותר..שיוצאת ממני .. כזאת שלא נחבאת כבר מאחורי תירוצים של שנים .. אבל זה קשה לחשוב על זה יותר מידיי .. נראה כאילו המסע הזה ..הדרך אל האור עוד ככ ארוכה .. אני משתגעת עם הדימיונות שלי אה?.. בינתיים .. אני עוד כאן .. שקטה / רגועה .. עצבנית / כועסת .. מתייאשת ..מאמינה .. נאחזת.. בעיקר נאחזת.. מניחה כאן תראש ..ושואבת עוד קצת כח, מותר?. תודה. שרית

שלום שרית שמי את הראש, תהני מהשקט ותרשי לעצמך לנוח, לגלגלים ולמכונה הגדולה להאט ולהתרפות מעט. כמה זה חשוב. ובתוך השקט תני לעצמך לראות כיצד את סוללת, באמצעות המאמץ העצום שאת משקיעה, את הדרך המוארת והנקייה יותר קדימה.. תודה על הברכות להתראות בינתיים דוד

אני בטיפול חמש שנים.גם תרופות.הבעיה העיקרית - ריקנות משמימה (שאין לה "הצדקה" חיצונית) - אשר לא באה על פתרונה. נאמר לי שעליי לחיות איתה, ושאין לכך תשובה בחוץ,אלא רק אצלי פנימה. ניסיתי.אני עייפה.יש לי עוד אפשרויות?סיכוי?

שלום כל עוד את מנסה, יש עוד סיכוי. הדרך קשה ומהמעט שאת כותבת ברור עד כמה היא ארוכה ומפרכת ועד כמה את משקיעה בה כוחות. לפעמים גם מותר לנוח בצד הדרך. אבל חשוב לא להתבלבל ולא לראות במנוחה הזו, בתחנת דרכים הזו, קצה. סוף של דרך. תתבונני אחורה, תראי את הדרך שעברת, ולאחר שאת מרגישה שהתרעננת מעט, זה הזמן לקום ולהמשיך לצעוד. אני מבטיח לך שזה ישתלם לך. להתראות דוד

לא התכוונתי למנוחה בצד הדרך...אני שואלת אם נותר לי מה לעשות? האם יש תשובות בשבילי ? כי אני לא מצליחה למצוא בתוכי.אני לא יודעת מה לעשות ולא יודעת אם הטיפול יכול לעזור עוד..אני רוצה שלא יכאב לי יותר

גוועת... זה נכון כמעט תמיד שהתשובות לא נמצאות בחוץ, ומחכות לנו שנעבור וקטוף אותן כמו פירות מעץ. מצד שני, הן נמצאות בחוץ אם אנחנו מוצאים אותן שם. לשום דבר אין משמעות אלא אם נעניק לו אותה. כמו ששני אנשים יסתכלו על אותה תמונה, וכל אחד יראה משהו אחר. אחת היצירות המפורסמות של האמן מרסל דושאמפ נקראה "המזרקה"... היא הוצגה בגלריה של הגרנד סנטרל בניו-יורק... בהתחשב בעובדה שמדובר בלא יותר מאשר משתנה (כן, ממש כך), הרי שזה ממחיש את עניין המשמעות שבוחרים להעניק לדברים שבעולם הסובב אותנו. וזה כל-כך סובייקטיבי, כאמור... אחד יגיד, שעד שנולדו לו הילדים, חייו היו ריקים מתוכן. אחר יגיד, שרק העבודה שלו מעניקה משמעות לחייו. ואני אומרת, שהפסקתי לחפש את המשמעות האולטימטיבית. אני לא זורמת עם החיים, אלא במקביל, אבל מאפשרת לדברים קטנים למלא אותי במשמעות מפעם לפעם - ספר טוב, סרט מעניין, חדשות משמחות (או לא) וכו'... למדתי לחיות את הרגע, ולא לצפות שכל החיים יהיו אוסף ענק של משמעות אינסופית. זה תמיד מספק? לא. טוב לי ככה? לא חושבת במונחים של טוב/רע לי (לא תמיד). אבל אני מכירה את העייפות הזו, ונכנעת לה עתים... למדתי שמותר לי גם לנוח...

אני לא יכולה יותר. יש משהו שמבין את זה. יש משהו שמסוגל להכיל את זה. לא יכולה יותר לא יכולה יותר גם לא רוצה ולא אל תשלחו אותי. רק לדעת האם מישהו יכול פשוט להכיל את חוסר היכולת של האחר. להכיל את חוסר היכולת של האחר להכיל את חוסר היכולת של האחר. די לי. ולא אל תטעו. אני קמה בבוקר והולכת לעבודה, ומדברת עם אנשים, ומשתדלת עם הילדים ונימוסית עם הבן זוג. אבל אני לא יכולה עוד. לא יכולה. מה אכפת לכם שלא אהיה כאן בסביבה. מה אכפת. מה. באמת. למה אי אפשר לעזור באי היכולת כמו שעוזרים ליכולת. ולא כמו שאתם מנסים לעזור. כמו שאנ י רוצה שתעזרו. תאמרו לי זה בסדר את יכולה ללכת זה בסדר זה בסדר זה בסדר ודי.

שלום יוסף את מדברת על התקווה להכלה של חוסר היכולת. על התקווה, נדמה לי, להבנה וקבלה, לא שלילה, של תחושת הייאוש העמוקה והמקיפה שלך. שלא יפטרו אותך בסתם מילים או יגידו לך פשוט להתגבר. לתפקד. ואני מאמין שזה דבר אפשרי, שתוכלי למצוא אותו. אבל חשוב להפריד בין ההכלה והקבלה של התחושות האלה לבין הסכמה איתן. לבין קבלה שלהן בתור אמת מוחלטת וודאית. ואת ההפרדה הזו חיוני שתעשי - למען משפחתך כמו גם למענך את. בהצלחה דוד

לא משכנע

ברצוני לקבל המלצה לפסיכולוג קליני העובד עם קופת חולים מכבי באיזור המרכז המתמחה עם חרדות. שמעתי על טיפול בהיפנוזה, האם טיפול זה יעיל לחרדות ופחדים

שלום משה טיפול בהיפנוזה אינו הטיפול היחיד המקל על חרדות ופחדים, אבל הוא בהחלט יכול לסייע לכך ומהווה אופציה טיפולית טובה. מבחינת ההמלצה, איננו נותנים המלצות ספציפיות בפורום, אבל אם תצרף את כתובת המייל שלך, משתתפים אחרים בפורום, בעלי המלצות רלוונטיות, יוכלו להעביר אותן אליך בדרך זו. בהצלחה דוד

שלום לך ראשית, עמך הסליחה אם אני מרחיב. אינני חושב שישנו אדם מיוסר יותר ממני בכל הקוסמוס. הבעיה העיקרית שלי היא שאני אדם מאוד הססן.. אני מתלבט מאוד בקבלת החלטות ובעיקר כשמדובר בהחלטה גורלית.. גם כאשר אני מקבל החלטה אני מתחרט מאוד ומתחיל במסע מטורף של הלקאה עצמית. גם כאשר יש מקום לשנות את ההחלטה אני מתחיל להתייסר ולהתחרט על כך שלא נשארתי באופציה הראשונה ולכן רוב הזמן אני מעדיף להישאר מתלבט מאשר לקבל החלטה. וכאן גם אני לא חוסך מעצמי סבל ורחמים עצמיים עד שאני מתחיל לחוש לחץ אדיר בבטן התחתונה וצריבה בדרכי השתן ובאיבר המין שלי.כיום אני נמצא במשבר חריף מאוד עם בת זוגי אני צריך לקבל החלטה האם להישאר עימה או להיפרד וכל פעם מחליט אחרת וחוזר בי(אשתי תבעה אותי בבית המשפט לענייני משפחה והתלוננה נגדי במשטרה בהאשמות סרק קשות מאוד. נעצרתי ליום אחד והשופט שלא התרשם מההאשמות לא האריך את מעצרי ושוחררתי. היום אני עומד בפני החלטה גורלית , להתגרש מאשתי או לא, למרות שאני משוכנע שאני צריך לעשות את זה עם אישה כה אכזרית, אבל כאשר אני מתקרב לזה אני מרים ידיים ומפחד מהשינוי ומעדיף להמשיך לחיות עם הכאב , הסבל והכתם הקשה שהכתימה אותי .. אנחנו נשואים כבר 20 שנה ויש לנו 4 ילדים.) . הייתי לא מעט אצל פסיכולוגים וזה לא עזר..אני מאוד סובל.. איבדתי את טעם החיים.. האם אתם יכולים לעזור לי.. אני אדם רגשן מאוד.. אני מהיר לבכות מהיר להתייאש אין לי כוח להחליט ולהיות אחראי על החלטותיי.. אני פשוט מאוד אדם חלש לא אסרטיבי זקוק לתמיכה..

שלום דני אכן, נשמע שאתה סובל סבל רב ושעצם העמידה מול החלטות גורליות בעיניך מייסרת אותך וגורמת לך לקשיים שונים. אתה כותב שאתה זקוק לתמיכה ואני רוצה לעודד אותך לפנות לקבלת תמיכה מכל מקום אפשרי - מהמעגל של המשפחה והחברים, במידה והוא קיים ועד בכל זאת לחזור לטיפול מקצועי, שגם אם לא יפתור את בעייותיך או יספק לך תשובות ברורות, עדיין יוכל לספק תמיכה וסיוע. פעמים רבות, כאשר אנחנו מתלבטים, עוזר מאוד להתלבט בנוכחות של אדם נוסף, להעזר ברעיונות מבחוץ ולשלב התבוננות אובייקטיבית יותר כחלק מתהליך קבלת ההחלטה. אני מקווה שדרכים אלה אכן יסייעו לך ויקלו מעט על סבלך. להתראות דוד

כל הזמן דיברנו בטיפול על פרידה וקשיים באינטמיות ותחושת הקרבה..... ופתאום הוא מודיע לי שהוא נסוע לחודש.... מה אני אמורה לעשות עם זה.... לי אסור לקחת חופש כי אני "מחבלת" בתהליך.... אבל הוא "חייב, ממש חייב" חופש.... זה ממש ההפך מאחריות, מאיכפתיות, מדאגה....ההפך מכל מה שהוא מנסה לשדר... אבל כנראה התחושות שלי היו באמת נכונות, שכל הטיפול הזה הוא מין משחק כזה, בימה ושחקנים... ולא נראה לי שאחזור אחרי החופש שלו... הפעם אני אקח חופש.... מגיע לי - לא?

שלום למאוכזבת ראשית, אין ספק ש"מגיע" לך חופש. לכולנו מגיע ולכל אחד יש זכות לתקופת חופש. עדיין, השאלה היא עד כמה את תצאי לחופש מתוך רצון אמיתי בו, או, שמא, תצאי לחופש מתוך רצון לנקום ו"להחזיר" למטפל. במקרה כזה אני מניח שתהרסי לעצמך את החופש ובעצם מתוך רצון לפגוע באדם אחר תפגעי רק בעצמך. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שהמחשבות שאת מתארת פה, ובטח כל הרגשות שנלווים אליהם ושעליהם לא הרחבת, הם חלק נורא חשוב מהטיפול. מצוין שאת מרשה לעצמך להרגיש אותם, ועכשיו הדבר הנכון הוא להעלות אותם בתוך החדר ולראות כיצד זה מתפתח ומה התחושות האלה עושות לקשר ביניכם ולמהלך הטיפול בכלל. בהצלחה דוד

שלום רב.טופלתי כ-3 שנים ברסיטל במינונים שונים וכדור זה לא שינה את החרדות והפחדים1. האם אני צריך טיפול פסיכולוגי ואם כן מהו? 2. מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לבין פסיכותרפיה?

שלום שי מחקרים מראים כי השילוב של טיפול פסיכולוגי יחד עם תרופתי הוא היעיל ביותר בטיפול בבעיות של חרדות ומצבי רוח ומבחינה זאת, אכן נשמע לי שמומלץ שתפנה לטיפול פסיכולוגי. לצורך הערכה ספציפית יותר על סוג הטיפול המומלץ יהיה צורך לשמוע יותר על הקושי איתו אתה מתמודד. לשאלתך השניה, פסיכולוג קליני מטפל בשיחות, באמצעות פסיכותרפיה. כל פסיכולוג קליני הוא פסיכותרפיסט, אם כך. לעומת זאת, לא כל פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג ובמקרה כזה מומלץ לבדוק היטב את ההכשרה הספציפית של המטפל ועד כמה היא מתאימה לקושי איתו אתה מגיע. להתראות דוד