פורום פסיכולוגיה קלינית

כבר תקופה לא קצרה מתנגנת בי ללא הפוגה סימפוניית מוות. בעוצמות משתנות אומנם אך עדיין היא נוכחת שם כל הזמן כמו קו בס קונטינואו שעליו משורטטת האמפליטודה של חיי. המרווחים בה נעים בין קצוות של "רע לי רוצה למות בבקשה ע-כ-ש-י-ו!!!" ל- "טוב לי ולמרות זאת רוצה למות כי הכל הבל הבלים". המנגינה הפנימית הזאת (בדומה לאיך שאני חווה את החיים) דיסוננטית כל כך ולפעמים אפילו מחרישת אוזניים. בליל הצלילים מתאחד לקול אחד - אוברטון - כה צורם שקשה לי לשאתו. לא מאמינה שאי פעם הוא יתחלף במשהו הרמוני ולכן במקומו רוצה רק דממה. שם אין אבידות, אין תקוות ואכזבות, אין אשליות. שם אין. וזה בדיוק מה שאני רוצה. אך לפעמים, לעיתים רחוקות, מסתננים גם תווים אחרים (מעצבנים...) שמזמזמים בי חלושות ומבקשים בכל זאת להשאיר את הסוף פתוח - תיבה אחת, שאולי ישתנה בה הסולם. את התיבה הזאת אני לא יודעת כיצד להלחין בעצמי. יש פה אולי מישהו שמבין קצת במוזיקה? (אמממ..גם בפסיכולוגיה זה טוב)

הי. לא מבינה במוזיקה אבל קצת בפסיכולוגיה.... קראתי את מה שכתבת, ונזכרתי שפעם שמעתי שלאסקימואים יש עשרות מילים שמתארות שלג, כל סוג ומרקם וצבע זוכה לכינוי אחר. אני חושבת שבטח גם לך יש הרבה מילים וחוויות של עצב וכאב, הכרות עמוקה, משמעותית עם הדקויות, הצבעים והריחות של הדיכאון, וכמעט אין מילים, אין תווים לשמש, לשמח, ליש. מהדרך שבה את כותבת אני מזהה את העומק והרגישות, ומאמינה שמתוכן יכולות גם לצאת מנגינות אחרות, אופטימיות יותר. אני לא יודעת מה יש שם, בשחור ובכואב, שמוכר וידוע כ"כ, אבל אני בטוחה שאין סיבה שלא תכירי, אולי אפילו תכירי היטב, גם את הקצה השני. אני מזמינה אותך להיעזר בי ובעוד משתתפים שמוכנים להירתם למלאכת ההלחנה (השמחה הפעם) במציאת עוד מילים וניסוחים לאושר, ליש, לחיים. בהצלחה, מלי.

היי מלי ותודה! אז זהו שיש לי הרבה "יש", יחסית. אבל כמו שחאלד חוסייני ניסח היטב ברודף העפיפונים "...הסתכלות יחסית היא מותרות כשבראשך מזמזם ללא הרף נחיל של שדים". וזה מה שקורה אצלי - הזימזום הזה כל הזמן ברקע כמו איזה משהו אוטואימוני כזה שתוקף את הנפש. לא מרפה לרגע. מענה. אני מצליחה לפעמים להתעלם ממנו קצת, במיוחד כשאני פעילה, עסוקה ומוקפת באנשים אהובים ואוהבים. אני "סוחבת", מתפקדת, מבלה ואפילו נהנית (!) אבל מרגישה שהקול הזה רק צועק חזק יותר. פעם, כשהוא היה עוד קטן, צעקתי עליו חזרה. עכשיו כשהוא כבר סימפונייה שלמה ואני עייפה כל כך וחבולה, אני מוצאת אותו יותר משכנע ואף מתפתה לחבוק אותו אליי. אולי בגלל שאני כבר יודעת שלא משנה כמה חזק אצעק קולי לא ישמע, כלום לא ישתנה. עולה בתוכי בלהבות, נושאת ידיים אל על מנסה לזעוק אך קול שוועתי אינו אלא בבחינת אוד עשן... :(. שיהיה לך ולכולם סופשבוע נעים ס.מ.

מותר לאחסן מחשבות ולומר בוקר? בסה"כ בגלל שרציתי לומר למישהו בוקר פשוט לפני צאתי, הגעתי למן התפלספות שלא נדע, עד כדי כך שהפסקתי להבין את עצמי (היישר לטיפול זה יילקח, אבל עד אז, ובינתיים). ולא נראה שהנני אדם של אמונות טפלות או אחרות, אבל חושבת שניתן למצוא בי (כנראה כמו בכל בני אנוש במידה זו או אחרת) אלמנטים מאותו כיוון ממש. אולי אף רבים מהם ביחס לאחרים. בסופו של דבר, יש הגיון מאחורי הטקסים הללו, כנראה. הגיון של תחושת ביטחון או שייכות ועוגן. אולי גם קשר עם הורה פנימי טוב. לא'דעת, החרדות האלה של איבוד שליטה. הקושי לקבל את העובדה שאין שליטה. אולי. אז... ממש כמו נגד עין הרע ביום של חרדות, פשוט רוצה לומר בוקר טוב, לנסות לפתוח את היום. להחזיק את היום. לומר זאת, אולי אפילו כהוראת הפעלה, לומר זאת, לדמות כלשהי שלפי שעה איני יודעת אפילו מי היא בי. ללא פנים או צורה. ללא שם או זהות. ללא הגדרה. ללא איתור מקום, כשהקשר לא ברור, גם בחלום. הנה... יצאתי לדרכי, באותה תחושת תלישות, אפופת חמדנות וקנאה וחרדות, אחרי שכתבתי הודעה שלא ברור, כנראה, מה רציתי מהחיים שלכם... ובכל זאת, ניסיתי להתחיל משהו. ניסיתי לכתוב ולשלוח, ממש בלי לדעת לאן. ובכלל, המציאות המכה שבחוץ תשנה אולי את פני הדברים. יום טוב, ולהת' וסליחה מהזעמן

שלום ובוקר טוב. כמה נעים לפתוח כך את הבוקר (והמשמרת) - עם ברכה, איחול, פנייה. אני חושבת שבטח כל אלה גם היו דרושים לך הבוקר, ושלפעמים חיוך ומילה קטנה מצליחים להטעין אותך ואותנו למשך היום. וכן, לטקסים הללו יש משמעות - נהיה ברור איפה מתחיל ונגמר, מי הולך ומי בא, ובעיקר מי חושב ורואה אותי כשאני יוצא לחקור את העולם... אז שוב, בוקר טוב, והמשך יום מקסים, מלי.

... אשת בוקר שכמותי, מתענגת על נוכחות בשעות הללו. איזה כיף תגובה על הבוקר. בלגנים עם שינויים, והנה, לפחות אחד מהם טוב ומניח עבורי. כן, היה חשוב, חשוב מאד אתמול. המתג לא תפס טוב בשלב ההתעוררות, הייתי אבודה, עיסתית, והזמן לא נתפס. בהמשך היום קצת הצלחתי לחבר, ואחריתו הייתה סבירה יחסית. היום... עוד לא ברור. נראה. אז זהו. פרקים כאלה תמיד יהיו לי ולא מעט. וזה מה יש. המון תודה, מלי ושוב בוקר :-) בתקוות יום מוצלח לכולנו, (מהול בעצבות של ויתור ופרידה - זה די טוב... לאין ערוך יותר מזעם...) |כאן רשום שמי|

יקרה, אני בטוחה שרבים וטובים, ישמחו לקבל את ברכת הבוקר שלך..(כולל אני) שמתי לב שהבוקר אצלך, הוא הזמן הדומיננטי והפורה, בו את מוציאה לאור את הגיגייך ורעיונותייך, הנאמרים בחכמה ובטוב טעם. ובענין אמונות טפלות, ועין הרע,נזכרתי במשהו מצחיק..חברתי הטובה, תמיד לגלגה על אלו, שהאמינו וחששו מעין הרע, ופתאום גיליתי שהיא עצמה, יותר ויותר משתמשת בצירוף המילים"בלי עין הרע". היא אפילו חששה לספר לי, שבתה עומדת ללדת את ילדה השלישי, זה כבר היה מוגזם ! שאלתי אותה לפשר השינוי, היא ספרה לי, שהיא חוותה מקרים, שאלצו אותה להאמין בעין הרע, כדי להגן על בני ביתה. וזה בדיוק, אותו הרעיון על אותו הגיון, מאחורי הטכסים (והאמונות) טוב, גם אני קצת מאמינה בעין הרע.. שיהיה לך ערב מקסים, ופחות זעמני... אפי

אני לא מבינה איך העולם הזה מתנהל. הכל כל כך לא הוגן. אין סופים טובים. אתה מתפלל לאלוהים ונראה שלא ממש אכפת לו.אתה מנסה ומנסה ושום דבר לא הולך כמו שצריך.כל החלומות שלך כל התקוות שלך

לא סתם אומרים, שאם את רוצה לגרום לאלוהים לצחוק, כל מה שאת צריכה לעשות זה לשתף אותו בתוכניות שלך... מצד שני - מי שמטיל את כל יהבו על אלוהים, לא יגיע רחוק מאוד... מישהו מאמין (אדם חרדי) אמר לי פעם, שאפילו אלוהים לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו... מצד שלישי - אני ואלוהים לא ממש מתקשרים (שאלה של אמונה), כך שדי קשה לי להזדהות אם נושא התפילות. אני יכולה להבין את ברמה של תקוות, שאיפות, רצונות... דברים שמתבדים... או לפעמים אפילו מתגשמים, קצת ככה, בטעות... אבל יעל - כשאת מסתכלת ככה על הדברים, בראיה כזו מקיפה וכוללת, ואני בטוחה שיש לך מיליון סיבות טובות, את עשויה להחמיץ גם את אותם דברים שכן הולכים כמו שצריך. אפילו אם הם קטנים... תתני להם משמעות ותגדילי אותם. ואם מה שכתבת זה במובן הפילוסופי... אז נכון... אלוהים או מי/מה שזה לא יהיה לא ממש מוטרד מהקיום שלנו עלי אדמות - אנחנו צריכים להיות מוטרדים מזה, לא מי/מה ששם אותנו פה. ואת יודעת מה? אני בטוחה, שהיו דברים שניסית והצלחת וגם יותר מזה, רק שמשום מה, משהו קורה לך עכשיו, משהו שצובע את הכל בגוונים לא טובים במיוחד... ואיכשהו את נותרת רק עם תחושת היאוש, הכשלון והאין סיכוי הזה... יעל, אל תוותרי על התקוות והחלומות שלך... גם אם עכשיו הם נראים לך רחוקים כמו השמיים, תשמרי עליהם. הם יחכו לך.

שלום יעל אני מבין את הרגשתך והאמת היא שאני נוטה להסכים איתה. נראה לי שאין צדק קוסמי או אלוהי ושדברים יכולים להתפתח בצורות שונות ומשונות, קשות לצפייה וניבוי. השאלה היא האם בוחרים להתמקד בצד השלילי, בתחושה שהכל משתבש ושאין תקווה, או שאפשר לראות את התמונה הרחבה יותר - שלעיתים יש הצלחות ותקוות, ולפעמים כשלונות וייאוש, ובסופו של דבר כל אדם עושה את החשבון לא עם העולם, אלא עם עצמו: האם נכנע לייאוש ווויתר או שבכל זאת התאמץ, היה אמיתי עם עצמו ועשה כמיטב יכולתו? וברגע שהתשובה לחלק השני של השאלה היא חיובית, ואפילו בצורה חלקית, נדמה לי שלא ניתן לצפות ליותר מכך. להתראות ולילה טוב דוד

היי דוד מה שלומך? אני לא בטוחה איך ומה לכתוב.. קצת מפחיד אותי.. להגיד דברים שעוד שניה יכולים להתהפך בתוכי ב -180 מעלות... אבל.. יש בי חלק שרוצה להגיד את הדברים (ואולי לכתוב... שזה עוד קצת יותר מפחיד.. כי זה איכשהו מתועד... :-) לא שואלת, רק משתפת... טוב?... מוזר כמה קשה לי לכתוב.. לא מוצאת את הניסוח הנכון... מאתמול מרגיש לי קצת בסדר... בסדר כזה ש.. טוב... אין תכנון למות.. אין מחשבות על מוות.. אין מצוקה... אין בכי... אין כאב בלתי נסבל... אז נכון שמידי פעם עולות מחשבות על דברים לא טובים או קשים, אבל הם לא מצליחים להפיל אותי... כמו שאמרתי, אני יודעת שזה יכול להשתנות בשניות.. אני גם יודעת שכשזה יחלוף תבוא נפילה מאוד קשה וכואבת.. אבל האמת היא שבינתיים אני די בסדר... ויותר מזה... פתאום עולות בי מחשבות שאני צריכה לעשות יותר דברים... יותר "לחיות"... פתאום משהו בי מבין שאם אהיה יותר פעילה, ארגיש טוב יותר... וכל זה כל כך מפחיד דוד... אני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה... אז בינתיים קצת לא ממש מתמודדת... פחדתי לשתף את המטפלת... אני לא יודעת אם הפחד הוא שעכשיו כשבסדר לי היא כבר לא ממש תדאג לי ולא תהיה איתי... או מפחד שדברים יכולים להשתנות ופתאום יהיה כל כך רע, שארגיש סתם טיפשה שספרתי לה.. ובכל זאת.. ניסיתי... השארתי לה הודעה... בערך... שמרגיש די בסדר... אני מקווה שלא אאכזב אותה יותר מידי כשההרגשה הזאת תעבור לה ותבוא הנפילה... דוד... אני מקווה... שזה לא חלק מהאישיות הגבולית... שזה לא סתם "קטע" של איזשהו חלק שבתוכי... שאחר כך יצחק עלי בגדול... ואבין שהכל היה פיקציה.... מקווה... שזה אולי בכל זאת... משהו... שיכול לקרות לי... להרגיש.. גם... קצת.. בסדר... לפעמים... שיר

שלום שיר שוב אני חושב עד כמה בעולם הפסיכולוגיה יש מקום לתחושות הקשות ולמצוקה ועד כמה אנו חסרי אונים לעיתים ומבולבלים מול התחושות הטובות. במקומך הייתי מפסיק לדאוג לגבי התחושות הטובות ומקורן ופשוט נהנה מהן ומפיק מהן ומהתובנות שהן מביאות את המיטב. אני מקווה ומאמין שגם המטפלת שלך לא תתאכזב ממך כלל, אלא להיפך - תדע לשמוח בך ובשמחתך. מקווה שהתקופה הטובה תימשך כמה שיותר להתראות דוד

במסגרת הכרות חברתית פגשתי בחורה עם עוות גופני. יצרנו קשר טלפוני כשמטרתי היתה להיות נחמדה ולעזור. לא יותר מזה. אלא שדי במהרה היא החלה להתקשר לעתים קרובות מדי. צלצול אחרי צלצול והתחלתי להבין שאני בבעיה. אין לי כל ספק שהיא בעלת הפרעת אישיות כלשהי. הפסקתי לענות לה אך היא עדיין ממשיכה להתקשר וגם דרך שיחות לא מזוהות. יש סבירות כלשהי שאני יכולה עוד להתקל בה במסגרת זו או אחרת. משום כך לא הייתי רוצה לומר לה שתרד ממני. מצד שני זה הפך למטרד ומגביל אותי בלענות לשיחות שאני לא מכירה את המספר. ככל הנראה היא לא מתכוונת לרדת ממני. איך אני יכולה לצאת ממנה ? זה הפך למטרד שאפילו מעורר בי פחד.

שלום רוננה לפי תיאורך, הדרך היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא לומר לאותה בחורה את האמת לגבי רצונך בניתוק הקשר, בצורה גלוייה וברורה. אני מבין שזה יכול להיות לא נעים וייתכן כי תתמודדי עם כעס ופגיעה ומצב חברתי לא נעים במשך, אבל אם את כל-כך מעוניינת לנתק את הקשר, ייתכן וזהו מחיר ששווה לך לשלם. להתראות דוד

הי אין גבול לעצב, אני מרגישה אותו מרחף סביבי כמו הילה..כמה עצוב. קשיים כלכליים, הורים שאכפת להם רק מעצמם ונגמר לו הטיפול.כמה קל להפיל סטודנטים, קשה להשאיר את הראש מעל המים, ואם אתה כבר מצליח אז בא איזה כריש וגורר אותך למטה. קשה להיות נמו.כשאין כסף, ואין אהבה ואין תמיכה ואין שימחה והכל כל כך קשה, ואין מטפל, למה צריך שיהיו חיים? אם עוברים חודש, שנה, שלוש בלי חיבוק אמיתי זה פשוט אכזרי מדי, אני לא בטוחה שאפילו בכיכר דיזינגוף המחבקים יסכימו לגעת בי. כמו שאומרים בימינו, לא נורא רוני רון, זה סופו של כל בלון...

שלום אופיר כואב ממש לקרוא את ההודעה שלך ולשמוע כמה רע וחלש את מרגישה, כמה כעס וייאוש ואכזריות יש בך והם מופנים כלפי עצמך. נכון, קשה להיות נמו. קשה לפעמים לשקוע ולהרגיש את המים מכסים. אבל אני לא בטוח שהיית מעדיפה להיות כריש במקום, לוותר על ה"נמיות" שלך למען אכזריות ושליטה צרופה במים..ועל מנת להיות נמו, להיות עצמך, צריך להאחז גם ברגעים הקשים באפשרות של תקווה, בידיעה שכל המים והגלים והמסע כן מובילים לאיפשהו, לזכור שהמצב הקשה יכול להשתנות בכל רגע ובעיקר - להסתמך על חברים וקרובים נאמנים, שפוגשים במהלך המסע. למרות התחושה שלך כרגע, את לא לבד בים. להתראות בינתיים דוד

אבל בלעדיו...כל כך עצוב לי.

היי דוד, רציתי לשאול האם אדם שגדל במשפחה עם אב אלים - שהאלימות שלו אף פעם לא הייתה צפויה. (לאותו מקרה יכל להגיב בנועם יחסי או באלימות אימפולסיבית ובהתקפי זעם) ומצד שני היה גם מאד חם ולבבי וידע לתת אהבה לילדיו. - האם יש יותר סיכוי שילד במשפחה כזאת יגדל להיות מבוגר תלותי ? כלומר , במקום לברוח מהבית ברגע שיש לו אפשרות, הוא מתקשה להיפרד ממשפחתו ולאחר מכן גם מתקשה בפרידות בקשרים אחרים בחייו ויוצר תלות מפחידה באנשים ובעיקר בדמויות סמכותיות בחייו ובפסיכולוגים. (לציין שהאם הייתה בעמדה יותר פסיבית אך ידעה לתת בעיקר דברים חומריים כגון אוכל, בגדים וכד') ואם אכן יש יותר סיכון לילד כזה בקושי ביצירת קשרים ובניתוק מההורים אז איך זה שלאחיו אין כזה קושי או שאולי פתר אותו בדרך של חזרה בתשובה? בהקשר לתלות במטפלים ובפסיכולוגים, אציין שאותו ילד-מבוגר היה בטיפול פסיכולוגי (דינמי) 10 שנים!! - עם קשר די קר עם המטפלת וכעת לאחר הפסקה של שנתיים-שלוש, שוב בטיפול אצל מטפל אחר ושוב יוצר תלות מפחידה במטפל ..ושוב לא מצליח להיעזר- ולא רואים את הסוף! סליחה אם סטיתי מהנושא הראשון ועל כך שהניסוח כזה מסורבל אבל בטח כבר ניחשת ש "הילד הזה הוא אני" - מרגישה בדרך ללא מוצא - ואשמח אם תראה לי שיש דרך אחרת או שיש בכל זאת איזשהו מוצא. האם?

שלום לפרפר עצוב לשמוע כיצד את מצד אחד פרפר, שואפת לעוף חופשייה, ומצד שני מרגישה כבולה ומחוברת כל-כך. את מתארת דינמיקה שיכולה להתרחש - כמובן, את מהווה עדות לכך שהתרחשה - והתיאור שלך, יחד עם התיאור של הדרך השונה בה בחר אחיך, מדגימה את השפע והמגוון של הנפש האנושית והתמודדויותייה עם מצבים שונים. תראי, אני בכנות מצטער אבל אם היית בטיפול של 10 שנים ואת נמצאת בטיפול כיום, נראה לי שקטונתי לחדש לך משהו או להאיר דרך חדשה על סמך הודעתך בלבד. באופן כללי הייתי יכול לחשוב כי מצב כל-כך מבלבל כגון זה שחווית, המתאפיין בקיצוניות ובחוסר הידיעה כיצד העתיד יתפתח, יכול ליצור מעין חוסר אונים ולקדם לעבר עמדה פסיבית יחסית ולקושי ביוזמה. ויכול גם להיות שיש לך בפנים תמיד את הציפייה למשהו "הטוב" שיגיע, האמונה שאם יעבור מספיק זמן הדבר הרע, הקר, יחלוף ויגיעו החום והלבביות שכה מחכים וזקוקים לה. כך שאין לי דרך אחרת להציע לך, אבל יש לי להציע לך את האמונה הברורה שלי שאת נמצאת על הדרך הנכונה ושבעזרת הטיפול, והכוח שלך והנכונות שלך לבחון את עצמך לעומק, תוכלי להגיע למקום החם אותו את מחפשת, מבלי שישרוף את כנפייך או יאלץ אותך להישאר במקום אחד בלבד. מקווה שתתפסי את הרוח הנכונה דוד

לדוד שלום, רציתי להתייעץ בקשר לעניין שהתרחש לפני יותר מעשר שנים - וכעת הוא שב ומטריד אותי. היו לי 2 ניסיונות אובדניים ולאחרונה במסגרת עבודתי, נתקלתי בעובדת סוציאלית שראתה אותי אז ובתחושה שלי שהיא סיפרה זאת לאנשים שממש עובדים יחד איתי ומרגישה שיותר מסתכלים עליי ובוחנים אותי מצד אחד ומצד שני מתרחקים ופחות משתפים אותי וכאילו רואים בי מוזרה ולא יציבה וזה מקשה עלי להתרכז ומעורר את כל הדברים מחדש. האם הדרך היחידה היא לעזוב את מקום העבודה ולחפש מקום אחר?? או לעבור דירה לעיר אחרת? זה מאד מפריע לי. האם יש לך איזו עצה - מה לעשות??????????? תודה מראש על תשובתך!

שלום רוני אני מבין עד כמה את חשה במצוקה ומוטרדת מהפגישה עם עברך, מוטרדת עד כדי כך שאת שוקלת לשנות דברים משמעותיים כמו מקום עבודה או עיר מגורים. הדאגה שלך מובנת ואני יכול לדמיין איך החששות מקשים עליך להתנהג כהרגלך ואולי אפילו מקשים על הפירוש הנכון שלך את הסביבה והיחס לו את זוכה. חשוב לי להבהיר לך כי מבחינה אתית יש איסור מוחלט על אותה עובדת סוציאלית לשתף כל אדם שהוא על המידע שלה בנוגע אליך, אם השיתוף אינו נובע מסיבה מקצועית לחלוטין. קשה לי להאמין שהיא תסתכן בעונשים החמורים הקיימים עבור הפרה אתית שכזו, ולכן אני מאמין שההיסטוריה שלך נשארת פרטית ואינה צובעת את הדרך בה אנשים רואים אותך. במידה ואת חשה עם כך בנוח והדבר אפשרי טכנית את יכולה גם לפנות לאותה עובדת סוציאלית, להסביר לה את דאגותייך ולראות האם את זוכה ממנה למענה מרגיע. זהו בוודאי זעזוע לפגוש אדם מהעבר ולהתמודד שוב עם זכרונות ומאבקים ישנים, אבל נדמה לי שעדיף לך לראות כיצד המפגש הזה הוא יותר בינך לבין עצמך, מאשר מול הסביבה ותגובותייה אלייך. להתראות דוד בהצלחה דוד

למלי , יודעת שהתחלתי השיחה עם דוד אך אשמח אם תוכלי לעזור לי בתשובה עקרונית . האם מטפל פסיכולוג או עובד סוציאלי מחוייב לסודיות גם כשמדובר על קולגות שהם גם במקצועות טיפוליים? כי כן נוכחתי בהעברת מידע עליי בין רופא לרופא ויודעת שזה קיים בבתי"ח. אולי יותר קשה להוכיח שזה לא נעשה בקונטקסט מקצועי ולכן מטריד אותי האם עו"סית לא יכולה לדבר עם עו"סית אחרת או רופא/אחות בקטע כאילו חברי ולספר לה "סקופ". זה ממש מנטרל אותי רוצה שתבלע אותי האדמה - וזה האבסורד..

רציתי לשאול, אם מטפל מרגיש שלא יכול לעזור למטופל ואף חש בייאוש, האם הוא אומר זאת? או שמראה סימנים שהמטופל צריך להבין זאת בעצמו?

x... מניסיון אישי ומר למדי, הם אומרים זאת... אולי בעדינות, אולי מנמקים ומסבירים למה לדעתם הם לא יכולים לעזור עוד (או בכלל, מלכתחילה לא מקבלים לטיפול), אבל אומרים את האמת, ולא מממשיכים את הטיפול סתם... האם ניתן להכליל? אני מתארת לעצמי שלא, אבל רוצה לקוות שכן, שכל המטפלים מסוגלים להיות הגונים והוגנים מספיק, ולראות את טובת המטופלים שמולם ולהיות מסוגלים להודות, מתי כלו המשאבים שלהם, והם כבר לא מסוגלים עוד להיות לעזר.

שלום X המטופל בהחלט אינו צריך, ואין ממנו שום ציפייה שכזו, להבין רמזים של ייאוש (או כל רמז אחר מצד המטפל). במידה ומטפלים חשים יאוש, הם אמורים לבחון את התחושה הזו עם עצמם ולבדוק האם היא נובעת מתגובה אישית שלהם לשלב ספציפי בטיפול או מהערכה כוללת שלהם לגבי סיכוייהם לסייע למטופל. על בסיס בחינה זו המטפל אמור להחליט לגבי צעדיו בטיפול ומול המטופל עד כמה נכון לשתף, ברגע זה או אחר, בתחושות אלה. שוב, המטפל אינו אמור לצפות מהמטופל להיות עסוק בלפענח רמזים שלו או שהמטופל יבין את כוונתו מבלי שנאמרה במפורש. להתראות דוד

שלום דוקטור, יש לי שאלה בבקשה, אני סובלת כבר שנתיים וחצי מתחושה של חנק , גוש בגרון שמאוד מפריע לי לתפקוד יום יומי . עשיתי את כל הבדיקות מקיפות לפני שנה שיצוא תקינות כגון גסטרוסקופיה( יש בקע סערפתי קצר לקחתי LANTON ) , גרון וחזה CT , אולטרסאונד צוואר ו גרון ובלוטת הטריס , א.א.ג, רנטגן עם בליעת ברוים , צילום ריאות וכו... לפני שנתיים היתי אצל רופאת משפחה , היא נתנה לי כדור בשם ALPRALID 0.5 פעמים ביום , בהתחלה הוא עזר אבל אחרי כמה זמן הוא היפסיק לפעול . פניתי לפסיכיאטר , היא נתנה לי כדור בשם ציפרלקס שאני משלבת ביחד עם ALPRALID 0.5 כבר כ4 חודשים , הביעה שלי לא נפטרת יש לי עדיין הרגשה הזאת כל הזמן , ניסיתי כדור בשם מירו אבל זה עשה לי ממש לא טוב אז הפסקתי וכרגע אני לוקחת 2 כדורים של ציפרלקס 10 מ"ג ו ALPRALID 0.5 3 פעמים ביום ואין שום שיפור. רציץי לציין שאני בכלל לא בדיכאון ואין לי חרדות ואני בת אדם מאוד רגוע , אולי זה בכלל משהו שלא קשור לפסיכיאטריה ? אולי זה משהו רציני שלא רואים בבדיקות ? מה אתה ממליץ ? תודה מראש אורית

שלום אורית לצערי אינני יכול לעזור לך. אני מציע לך להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה או לפורום של רפואה כללית, המתאימים יותר לענות לשאלתך. להתראות דוד

די פשוט נמאס לי מהקנאה שלי ולזה שאני קשה עם עצמי ולא מקשיבה לעצמי לא רציתי לצאת ויצאתי ופשוט הרגשתי כול כך לא במיטבי וחוק מרפי פגשתי את חברים של אחי בבילוי ופשוט התבאסתי שהם ראו אותי כשאני לא נראית טוב זה נשמע שטחי אבל פשוט עבר כבר שבוע טושבוע ואני עדיין בסרט על זה..אחד החברים של אחי אז בזמנו אחי אמר לו שאני יפה ופתאום הוא ראה אותי לא להיט:( והתבאסתי כי לא עשיתי עליו רושם והאמת שהוא נראה ממש סבבה ולסיומת של התהליך הוא התחיל עם חברה שלי מאו קינאתי לא יודעת למה ..ממש אבל כאילו המון זמן לא הרגשתי קנאה כזאתלדי שזה עוד קיים בי איך מתגברים איך אני מתמודדת גם המון זמן לא התחילו איתי מאז הפרידה מחבר שלי ואני מרגישה מאוד עצובה

שלום ירין26 אני מבין שאת עוברת תקופה קשה בעקבות הפרידה מהחבר ונדמה לי שהתקופה הזו אחראית לא מעט לחוסר הבטחון שתוקף אותך, לצורך שלך בחיזוקים, לידיעה שאת עדיין נחשקת ומסוגלת להתחיל בקשר חדש ולקנאה ולקושי העולים בך כאשר תחושות אלה אינן נענות. כל זה טבעי בהחלט ואני מאמין שהתחושות הקשות שלך יעלמו כאשר תרגישי טוב יותר עם עצמך וכאשר תתחילי קשר חדש. עם זאת, נשמע לי לא סימן טוב עד כמה את מניחה למחשבות שלך להשפיע על מצב רוחך ועל האופן בו את תופסת את המתרחש. לפי התיאור שלך, הסרט שאת נמצאת בו התחיל כבר עוד לפני היציאה והלך והתחזק בזמן הפגישה עם החברים של אחיך ולא נוצר רק לאחר מכן. האם יכול להיות שהגעת ליציאה כבר עם תחושות לא טובות ומחשבות שליליות לגבי עצמך, וכתוצאה מכך שכנעת את עצמך שנראית לא טוב ושאלה שפגשת לא התלהבו ממך? נדמה לי שמה שמקשה עליך כרגע הן מחשבות שליליות ולא מדוייקות לגבי עצמך, הגורמות לך לקנאה, ייאוש ותחושה שהכל השתבש או שהדברים לא ישתפרו לעולם. אם את רוצה לשפר את מצב רוחך ולהקטין את התחושה הרעות, הייתי מציע לך לבחון את המחשבות החולפות לך בראש ולבדוק: האם הן מדוייקות, או שמא את מתרכזת רק בצד השלילי ונוטה לפירוש רע של המצב בלי בדיקה אמיתית? האם את מתעלמת מהתגובות החיוביות שאת מקבלת ומתרכזת רק במה שנתפס בעיניך כשלילי או כהתעלמות? נראה לי שעבודה על המחשבות האלה ודומות להן היא מה שתוכל לעזור לך היום ביותר. בהצלחה דוד

שלום דוד, אני כשנתיים בטיפול דינאמי אצל מטפלת מקסימה. אני לעיתים לא יודעת מה תפקידה של המטפלת,שזו שאלה בפני עצמה, למרות שאני שנתיים בטיפול. אני לעיתים לא יודעת עד כמה היא אמורה להסביר לי ולהצביע על דברים מסוימים ולהאיר את עיני, או שמא זה לא תפקידה.מה דעתך? זו היתה שאלה ראשונה. ולהלן שאלתי השניה, שמתבטאת בדוגמה: אני והמטפלת יודעות שיש לי משיכה לגברים שדוחים אותי, מבלבלים אותי, שפעם הם מעוניינים ופעם לא. יש בחור מסויים שהיא כבר אמרה לי שהוא שייך לקטגוריה הזו של הגברים לפני כחודש בערך. השבוע הוא רצה להיפגש איתי והספקתי לדבר עם הפסיכולוגית לפני שהיינו אמורים להיפגש. התייעצתי איתה אם כדאי לי להיפגש איתו. היא אמרה שזה תלוי בי. בציפיות שלי מהמפגש. איך ארגיש אח"כ וכד' אך משום מה לא הזכירה את העניין שהוא מהסוג "האסור" ולא כדאי להיפגש איתו... אתה חושב שהיא היתה צריכה לומר לי?האם זה מתפקידה? להזכיר לי? פשוט אני עדיין לא הפנמתי את העניין ובאותו רגע אני פועלת ע"פ הרגש ולא באופן רציונלי.. מיותר לציין שהוא בחר להבריז ברגע האחרון... מקווה שהסברתי היטב את שתי שאלותי שמתחברות זו לזו... תודה רבה מיקה

שלום מיקה הסברת את עצמך היטב ואכן שתי השאלות שלך מתחברות בעיני לשאלה אחת. את מתארת כי לאחר תקופה בטיפול את מתלבטת ומעלה שאלות לגבי המטפלת שלך, המקום שהיא תופסת בחדר, המקום שלה מולך ועד כמה המקום הזה מתאים לך, או לעיתים לא מתאים ומעורר רצון למשהו אחר דווקא (ברוח שאלתך, אולי משהו יותר אקטיבי או מאיר נקודות מסויימות?). ככלל, יש טווח רחב של התנהגות בתוך טיפול עבור מטפלים דינמיים והתנהגות של מטפל יכולה להשתנות בהתאם לגורמים שונים, ביניהם זהות המטופל והשלב בטיפול בו הוא נמצא. הייתי רוצה לענות בשאלותייך בשאלות נגדיות (טריק ידוע של מטפלים, אני מקווה שתסלחי לי עליו): האם היית רוצה שתאמר לך על הבחור? האם את מרגישה שזהו תפקידה? האם היא איכזבה אותך או עוררה בה רגש אחר על ידי ההתייחסות הספציפית שבחרה? כי השאלות שאת שואלת הן לכאורה כמעט שאלות תיאורטיות, טכניות, על כיצד "אמורה" להתנהג המטפלת. אבל אני לא משוכנע כלל שאת שואלת מעניין תיאורטי גרידא. נדמה לי שאולי משהו קרה, בסיטואציה עם הבחור שתיארת, שהעלה בך לפתע את השאלות האלה מול המטפלת וביחס לדרך בה בחרה להתנהג. כך שנראה לי פחות מתאים שאומר כיצד הייתה אמורה המטפלת שלך לנהוג. בכנות, גם אין לי תשובה טובה לכך וכל תשובה שלי תהיה, בעיני לפחות, חיצונית לטיפול ולכן חלקית ולא מספקת בהכרח. אני חושב שהדבר הנכון עבורך הוא להפנות את השאלות המתעוררות בך אל המטפלת דווקא, ולקשר את זה גם איתה לדוגמא שנתת. הציפיות שלך, התשובות שלה והתחושות שלך בהקשר זה נראות לי כמו השאלה האמיתית שעולה, וגם זו המסקרנת והיכולה לקדם אותך ביותר בטיפול. בהצלחה דוד

שלום דוד, ראשית אני סולחת לך על שאלותייך (-: וכן, הייתי רוצה שהיא תגיד לי על הבחור, היא איכזבה אותי ואני חושבת שזהו תפקידה , האמנם? כמו כן, אעלה זאת בפגישה הבאה, אבל באמת שאני שאולת מפן תיאורטי. אני לא יודעת אם זה אמור להיות תפקידה...אולי יש לי ציפיות מסוימות שהן כלל לא באות לידי ביטוי בטיפול. וכן אני מבינה שזה מורכב ותלוי באיזה שלב של הטיפול אני נמצאת, מאחר ודברים שהיא אומרת לי עכשיו לא העיזה לומר בתחילת הטיפול וכד'. אין תשובה חד משמעית, אה?

זה נורא, דוד, זה נורא, שאני קוראת אותך, למשל, ומדמיינת כמה אתה הרבה יותר נפלא מהטיפול שלי, כשאין ביננו בכלל שום קשר, ועל קשר מתבסס הטיפול. הבאתי את זה לטיפול שלי, וגם הסברתי שזה לא קורה לי מול כל דמות באינטרנט, יש כאלה שכן, ויש כאלה שהפוך, כמו שאני חווה את הטיפול האמיתי לפעמים. מעצבן. התבלבלתי לגמרי. לגמרי. וגם אני רוצה להרגיש קרוב בטיפול הארור. וזאת בעצם ה - בעיה שלי. אוף.

שלום באמת מבלבל. אבל אני תוהה - האם העובדה שהקשר שנוצר בפורום הוא ווירטואלי בלבד, היא לא זו שמאפשרת את התחושה של ה"נפלא" לעומת הטיפול? כי יש בזה משהו מאוד מגונן - לכאורה אין קשר, אין קירבה אמיתית, ואז קל יותר להתפעל, להוריד מגננות, להרגיש חופשי יותר..ברור שהרבה יותר קשה בטיפול (למטפלים לא פחות מלמטופלים, אגב) להיפתח לקשר, לאפשר קירבה, להרשות לרגש חם להופיע..ואולי לפעמים קל יותר להעביר את התחושה הטובה החוצה, לומר "הטוב נמצא שם", וכך להימנע מלפגוש אותו במציאות, בתוך הטיפול עצמו. הרצון בקירבה הוא דבר מצויין, כמובן. אבל גם די מפחיד, לא? מפחיד להיות קרוב..האמת היא שנשמע לי שאת כבר בתוך הדבר עצמו, ומה שאת מתארת הוא חלק מכך, חלק מורכב, עם התלבטויות ומאבקים..ואולי עכשיו חלק מהשאלה הוא אם תאפשרי לעצמך לזהות את הטוב שבטיפול, את הטוב שבמטפל/ת, ובהמשך לכך - אולי גם את הטוב שבעצמך.. להתראות בינתיים דוד

שלום דוד לא קשה לזהות שאף פעם( כך נדמה לי) אינכם מניחים בתשובותיכם את האפשרות להחליף מטפל. זה די ברור למה אבל מצד שני כיוון שאתה בעצמך ציינת את מקומו הקריטי אולי של הקשר מטפל -מטופל ואת המקום שהולכת ותופסת אישיות המטפל בקשר(כמובן ע"פ חלק מהתפיסות) ואולי, הרבה יותר משרוצים להודות, קימים מצבים של חוסר התאמה בינאישית בין הנוגעים בדבר. אפשר כמובן להשתמש בהזדמות זו להתמודדות עם תכנים ותחושות שעולות עקב כך אך ישנה גם אופציה של הימנעות,עזיבת המקום. נראה לי שזו נקודה לא פשוטה קודם כל לזיהוי ואח"כ לפיתרון. ועוד משהו: יש משהו שמשדר נדיבות רבה מאד בנתינה, בנוכחות שלך פה. (אם אתה רוצה לכנות אותה ווירטואלית, שיהיה) תודה

מפחיד להיות קרוב. בטח מפחיד. וכן, הוירטואליות יש לה כל מיני תכונות משלה... סתם בשביל להגיד, אולי גם בהקשר - לפני תקופה התכתבתי כחלק מקבוצה ברשת, במקום בו הרגשתי בעוצמות גבוהות מאותה התמזגות ששאפתי אליה (וגם בדיוק מכך חרדתי מאד. משאלה מסוכנת "לחשוב באותו ראש"). הקשר הוירטואלי הזה במתכונת הערבוב הרגשי הצליח לשרוד זמן קצר, כחודשיים, באינטנסיביות בה התנהל, ואח"כ לא החזיק מעמד מבחינת כל המשתתפים. וגם בחיים - משפחה של קרוב שלי אך זה התפרקה בגלל צורך התמזגותי קוסמי של אחד הצדדים שלא נענה. דיברתי בטיפול על הכעס שאין לי מהתחושה הזו בכלל בטיפול (הקירבה ההתמזגותית, על אף שהיא מדומה, אז מה) ואני רואה אחרים (כאן, למשל) שמצליחים מול המטפלים שלהם. או בכלל. רוצה מזה לפעמים. רק לפעמים. חשבתי שאולי יכול להיות שהיה אפשר לעזור לי הרבה יותר, אילו הייתה לי דמות מטפלת עם נטייה התמזגותית (מכיוון האישיות של המטפל/ת). זה היה עושה אותה עיוורת פחות, לפחות כפי שהייתי מדמה לי. כמובן, שאין כל דרך לבדוק זאת, וזה גם די חסר טעם. בכל אופן, קיבלתי תשובה בטיפול שמכיר אותי ומאד, שכנראה, סוג של קשר כזה לא היה שורד זמן רב תוך טיפול, והוא היה מפרק אותו, ושכדי לטפל בי צריך לשמור על ריחוק רגשי מסוים. פן תהא הזדהות יתר. אוף. קשה לי לתפוס עדיין.

מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת דוד מרגישה שמשתגעת לגמרי אפילו הטירוף לא לוקח ממני קצת מהכאב דיייייייייייייי כבר

שלום נקודה אני מצטער לשמוע על כאבך. אני חושש לומר, אבל כנראה שאם היית באמת מטורפת, זה היה כואב פחות. יש את החלק השפוי שלך, המתבונן, והוא זה שסובל באמת. אני מקווה עבורך שהחלק הזה, עם כל הסבל שבו, יהיה גם זה שיוביל אותך מחוץ למעגל הכאב. להתראות דוד

בוקר טוב לכולם, אני חושבת שאיכשהו כן נכון להשתמש במונח טירוף - לא כמשהו שמתאר את השלם, אבל כן כמשהו שמדבר על חלק ממנו. למשל, חלק שמדכא יצרים וחוגג על זה, אונס אותך, מעורר בך בחילת זוועות, מתענג על תיעוב עצמי, שואב או כל מיני דברים אחרים, רבים אחרים שיכולים להיות. אז, לדעתי, נכון לומר טירוף, וכן, כן, לשמוע מבחוץ שיש בך משהו מטורף ואפילו לומר "חולה", המממ... מילה שרבים נרתעים ממנה, ועשויים לתפוס אותה באופן שלילי כחלק מההתנגדות. בעיניי, חשוב להשתמש במילים המעט בוטות הללו (בצורה בונה), כדי להכיר בנוכחות של השיגעון והחולי, אבל לחלוטין לא כהטחה והאשמה, או כתיאור של מישהו שאיבד המון קשר למציאות על כל חלקיו ואינו יודע עוד. שגם זה אינו מושלם אף פעם מבחינה מציאותית, לעומת זאת, עבור החלק הזה מפנים השמיים הם הגבול... הוי... יכול להיות נכון שמי שעבר את הגבול חזק לכיוון הדמיון והחלום לכאורה סובל פחות בעודו שם. אבל כל זה מסובך לי. כשאומרים "טירוף" בדרך המקדמת - זה להבין שיש לו ממש תוקף וזה לא סתם דיבור ושהוא באמת חלק (מה זה שנוא) בך. ואומרים - כדי לטפל בו, להניח את דעתו של המטורף הפנימי הזה, הטרוריסט שלא מפסיק לחבל; שישב בשקט בלי יותר מידי מלחמה. משתדלים לא לשכוח במקביל לגעת ולטפח את האזורים הרכים והאזורים הבריאים (ואנחנו יודעים שייתכנו אזורים בריאים ושפויים ומפותחים מאד באותו אדם עצמו). רוצה להזכיר שוב, שבחרתי במונח "חולה" לא כניסיון לפגוע, אלא כדי לשים דגש על ההבראה וההחלמה לצרכי ההקלה בעוצמות הגבוהות (מטורפות... ;-)) של הסבל. דווקא הכאב הבלתי אפשרי כמעט יכול לנבוע הודות למודעות המאד חזקה לכל זה. הניגודים. בעצם, זה נאמר... לך תסבול שיושב לך מבפנים איזה מניאק שחור ותוקע בך חרבות וכידונים לוהטים מכל הכיוונים ולא מאפשר לברוח על לא עוול בכפך. מעניין שמה שהכי מדבר את הכאב בעיניי הוא פחות המילה עצמה, אלא החזרתיות של מיליון פעם (אני מתארת לעצמי שאילו זה היה יכול להיות כאן, זה היה מיליון לפחות). דרך החזרה הזאת, אני חושבת שאפשר לראות עולם שלם. ככה אני חושבת. רציתי קצת להגיד, ואין לי ביטחון בדבריי, שבטיפול שלי נאמר, לפחות לגביי, ששליחה רק לאינטרנט (כל-כך מפתה וקל יחסית) אינה דרך טובה מספיק לתעל ולנתב את הזעם, שגם נותר לא ממש מעובד. לכו תדעו, ירחק היום, אך אנחנו עוד עובדים על זה. המיטב שהייתי יכולה להציע הוא חיבוק חזק שנותן להתפרע בתוכו עד לשמיים. חיבוק שלא מתפרק, מתפוצץ ומתרסק מההתפרעות ומחזיק שלם. הדברים שלי פה הם רק בגדר דימיון, אך בעיקר אאחל למצוא משהו שיוכל לבטא זאת באיזו דרך במציאות. כדרכה, משהו חלקי ומתסכל, אך קיים ואפשרי. מסובך כך העניין הזה. שנאמר טירוף :-) ואולי סתם מרחתי מילים ולא הוספתי דבר... בחיבה,

את יודעת, קראתי את התשובה שדוד כתב לך... הוא צודק - בתוך הטירוף אין כאב... הוא יכול לבוא אח"כ (וגם זה לא תמיד)... אבל הוא לא קיים. אבל זה לא אומר שהטירוף מומלץ יותר... לחלוטין וממש לא! אולי מפתיע לשמוע, אבל לפעמים אפילו הכאב עדיף...

אם בטירוף אין כאב-הוא ברכה, וזה הכאב מטורף כל כך מכרסם כל כך וכואבבב. עוצמת כאב בלתי פוסק ומודעות לו כואבת יותר מכול שגעון או טרוף אילו הייתי בתוך הדברים וכמשוגעת ומטורפת יכולה להאמין שלא אני שם שזו סתם בובה אז למה לעזאזל לי כואב בלב ולא לבובה שתמות כבר שתעלם...

אני נמצאת בטיפול מזה 5 שנים עם קשר טוב עם המטפלת. יש דבר שמעיב על מצב רוחי בבואי ובצאתי מטיפול. אני פוגשת מידי שבוע בשבוע את המטופל שלפניי, ממש יוצא דקה שתיים לפני שאני מגיעה ובחלק מהפעמים אני פוגשת את המטופלת שאחרי. בעבר, תוך כדי בכי אמרתי למטפלת שזה ממש מפריע לי ולדעתי גם לצד השני כי לא תמיד יוצאים מהפגישה שמחים.(יצא לי לפגוש בעבר מטופלת שממש בכתה). בכל אופן בעקבות אותה שיחה ניכר כי המטפלת עשתה מאמץ והזיזה במקצת את המרווחים בין הפגישות למעני. כעת שנה ומשהו אחרי ,התופעה שוב חוזרת על עצמה. אמרתי לה שאני היום במקום שונה, אבל למה למטופל לפני מגיע עוד 10 דקות...אבל אני מסתדרת עם הכמעט מפגש איתו...מה שכנראה לא ממש נכון כי חשבתי על זה כל השבוע וזה די עצבן אותי. יתרה מזאת היום בתום הפגישה כשזמננו תם ("על הדקה") היא ללא הרף הביטה בשעון והרגשתי שהיא חייבת לסיים ושאני חייבת כבר לצאת, כך שסוגיית התשלום נותרה לפעם הבאה. בעודי יוצאת ראיתי את המטופלת אחרי נכנסת ממש דקה לאחר שיצאתי. אני כועסת,ממש כועסת ופגועה , הרגשתי את הקשר והחיבור והשמחה של המטופלת שהגיעה אחרי. וכמה שהמטפלת שלי תחזור ותאמר שאין קשר לכמות המטופלים שיש לה ביום , מהות הקשר היא "ייחודית" לנו- אני לא מסוגלת לקבל זאת. היום הרגשתי יותר מכל "שהחיבה" שלה כלפיי ו"האמפטיות" וההקשבה נתונים במידה שווה עם לא יותר גם לאחרים.נכון שאני צריכה לדבר איתה על כך (בד"כ כלל במהלך השבוע אני נרגעת ומה שאני מביאה לטיפול הבא הוא הרבה פחות אמוציונלי וכואב ממה שאני מתארת כעת...). הדבר היחידי שבא לי זה לבוא לטיפול הבא, להסדיר את התשלום ולעזוב אחת ולתמיד, למרות הקושי בניתוק ובביטול הפגישות.נראה לי כמעט בוודאות שמבחינתה הכל טוב והפגישה היתה מוצלחת. אודה מקרב לב על התיחסותכם.נסחפתי? לא ממש נראה לי.

כמה שאני מבינה אותך. כל-כך חשובה לי הפרטיות שלי אצלה. זה לא העניין של להיות "בת יחידה" או הידיעה שאני חולקת אותה עם עוד מטופלים. אבל בבואי ובצאתי, אני לא רוצה להיתקל במי שאחריי או לפניי. והיא לרוב מקפידה שזה לא יקרה. היא יודעת מה קורה כשזה מתפספס. דווקא יצא שדיברתי איתה על זה היום... על הפעמים שבהן היא כן מחליטה לאפשר למי שלפניי לגלוש אל הטווח של 10 הדקות ש"בין", או הפעמים שבהן מטופלים לא ממש קמים ויוצאים כשהיא אומרת שנגמר הזמן, והיא הרי לא תבעט אותם החוצה... ויש את המקדימים האלה, שאין לה שליטה עליהם... בעיקר כאלה שמגיעים בפעם הראשונה... וכמה שאני יודעת ומבינה, אני קשה איתה כשזה מתפספס (ואני מודה ומתוודה שזה באמת באמת לא קורה הרבה)... עד כמה אני קשה איתה? זה תלוי אם אני נמצאת בתקופה קשה יותר או פחות, אם הטיפול נמצא בתקופה רגועה או סוערת... אבל בכל מקרה, זה אף-פעם לא עובר בשקט... היא אמרה לי, שהיא תמיד משתדלת ליצור את המרווח הזה בין המטופלים, לפחות 10 דקות (שהיא גם לוקחת לעצמה); אבל איתי היא מקפידה במיוחד כי היא יודעת מה יקרה אם לא... אבל ההבדל הוא, שאני בכלל לא מוטרדת מהמטופלים האחרים ברמה של מה שעובר עליהם, כפי שאת מתארת - שמחים, עצובים... זה לא העניין מבחינתי... ומעניין שדווקא זה מה שמעסיק אותך... כאילו שהיא באמת, מבחינתך, מושקעת רגשית בהם יותר מאשר בך. וזה נכון, שזה לא משנה כמה מטופלים רואה מטפל ביום, כל קשר עם כל מטופל הוא ייחודי, מאחר שכל מטופל הוא ייחודי. וכתבת בעצמך שהדבר הנכון הוא, שכדאי שתדברי איתה על זה, וישר כתבת שלא, שמה שהכי בא לך זה, לבוא להסדיר את עניין התשלום ולסיים את הקשר... למה זה עדיף מבחינתך על לדבר איתה על זה? לא נראה לך חשוב להבין את הדברים האלה? הרי לסיים את הקשר תמיד אפשר, לא? האתגר האמיתי הוא, וזה הדבר שממנו באמת יוצאים נשכרים - למרות הקושי ולפעמים הכאב שבדרך - להילחם בדחף לברוח, וכן להישאר ולנסות להבין את הדברים...

שלום לפגועה והכואבת לא, לא נראה לי בכלל שנסחפת. יש פה משהו שקשה לך איתו ויש לך את כל הזכות שבעולם לדבר על מה שקורה לך מול המטפלת בהקשר הזה ומה את מרגישה מולה בעניין. פשוט, הדרך של להגיע, לשלם ולעזוב, נראית לי כמו התנהגות שתעשה לך יותר נזק מתועלת ושתהווה בעצם בחירה בשתיקה ווויתור על כל הדברים והקשר הטוב שהצלחת ליצור בטיפול. אני לא יכול להבטיח לך כמובן שאם תעלי את הקושי שלך שוב המטפלת תשתנה - למרות שאני מבין שהיא הקשיבה והגיבה אליך בעבר - אבל אני כן מאמין שאם תדברי על הקושי הזה איתה שוב, תוכלו להבין עוד מה מקשה עליך במיוחד ומהו המקום האישי והייחודי לך שפוגש את המטופלים האחרים ואת המחשבה על נוכחותם, בקליניקה ובראשה של המטפלת. וההבנה הזו, הדיבור שלכן על מה שקורה ביניכן ומה קורה לך, תהיה (אני יכול להבטיח לך) משהו אמיתי, שלא יהיה ניתן לשחזר בשום טיפול אחר. להתראות דוד

למרות המצוקה ודווקא בגללה אני חושבת שלא רק שכדאי לך להשאר אלא אפילו לבוא בכוונה קודם להפגש עם המטופל היוצא ולהכנס עם הכאב בזמן אמת, למטפלת.האם לא "לשם כך התכנסנו?" התחושה שאני קבלתי ממה שכתבת היא התחושה הכל כך מוכרת של "בנים יחידים" של כמיהה ל"קשר יחודי רק לנו" וכו'. סליחה אם זה לא המצב אבל במידה וזה כך הלא בוודאי זה מופיע גם במקומות משמעותיים בחייך ואולי מונע ממך להיות במקומות של קרבה כדי לא להגיע לתחושות אילו שגורמות לסבל רב מאד. ישנם מן הסתם קשיים בחיים שעדיף לעקוף אבל זה לא נראה לי אחד מהם. ונראה לי שהתמודדות איתו היא הישג ענק ופתח ל'חיים חדשים'.(כן, עד כדי כך) ובטיפול כמו שדוד כתב ישנה האופציה אולי היחידה לרדת ולברר לעומקו של הקושי הזה. בהצלחה רבה

תהיתי שמא כדאי להדפיס את מה שכתבתי ולהציג למטפלת. בעבר אמרתי לה שלא תמיד ניתן לי מענה בזמן הטיפול ו/או אני יוצאת מתוסכלת ומרגישה שלא הספקנו ללבן את הכל מפאת קוצר זמן..." נדבר על זה פעם הבאה" ואני נעזרת בפורום (שאותו לא ציינתי). האם כדאי לחשוף אותה לכך או רק לנסות ולדבר איתה פנים מול פנים?, למרות שכבר היום אני מרגישה שהעוצמות הן אינן אותן עוצמות מאתמול.

שלום לפגועה אך המתאוששת שאלה טובה שאלת. מעניין איך זה יהיה..בכל מקרה הייתי יוזם שיחה על העניין. האם לעשות את זה בדרך של הבאת ההדפסה או בדיבור ללא הטקסט הכתוב, זו כבר החלטה שלך, לפי מה שירגיש לך נכון יותר עבורך. אבל בכל מקרה הייתי עושה את זה בצורה ישירה ובתוך הפגישה, ולא כמשהו עבורה לקריאה מאוחרת יותר, מחוץ לקונטקסט של המפגש ביניכן. בהצלחה דוד

הי דוד, אני מטופלת מספר שנים אצל מטפלת בשירות הציבורי. לאחר שנים ארוכות מאד שבהן בחנתי אותה ללא הרף ב"מבחני אכפתיות" מייגעים, הענקתי לה סוף-סוף את "תעודת האיכפתיות" המיוחלת:-)) גם אם לא את כולם היא עברה בהצטיינות יתירה, אני היום מרגישה בוודאות שכן איכפת לה ממני, ואין זו סתם קלישאה הלקוחה מתוך הספר "המשפטים השגורים ביותר בפי פסיכולוגים ומשמעותם האמיתית..." הדבר שעדיין מציק לי הוא חוסר האפשרות שלה להיות שם 100% בשבילי במהלך השעה. היא משמשת כפסיכולוגית ראשית של המכון ומתוקף תפקידה יש עליה לחץ רב במשך כל שעות עבודתה, ואני בהחלט מבינה זאת. כבר התרגלתי לעובדה שדלת החדר נפתחת תוך כדי הפגישה, והטלפון חודר ומטריד אף מספר פעמים במהלכה. אמנם היא מקפידה לענות לטלפונים בקצרה, אך מרגיז אותי מאד כשמעבר לקו נמצא אחד מבני משפחתה (ולא קשה לזהות זאת...) גם אם השיחה איתם אורכת לא יותר מעשר שניות (בפרט כשלפעמים זוהי שיחת הטלפון הרביעית בנוכחותי.) מעולם לא הבעתי בפניה את מורת רוחי, הואיל והיא כלל לא חייבת להמשיך לקבל אותי לטיפול במשך שנים רבות כל כך. שאלתי היא האם כך נוהגים רוב המטפלים בשירות הציבורי? האם זהו מחיר מקובל שעלי לשלם תמורת טיפול חינם? אשמח לשמוע את דעתך כמטפל בקליניקה שאיננה פרטית.

שלום לעוד מטופלת אוף, איזה שם לא-נעים בחרת לעצמך. טוב, לא משנה. תראי, כמי שעובד גם במקומות ציבוריים, אני יכול להעיד על כך שהמנהגים והכללים משתנים בין מקומות ובין אנשים. יש מקומות שניתן בהם יותר לשחזר תנאים של "טיפול פרטי", במנותק מהסביבה בה מתרחש הטיפול ויש מקומות (או מצבי ניהול, כפי שאת מתארת) שפשוט לא מאפשרים את זה וצריך להשלים את המצב ולנסות להקטין את הקושי במידת האפשר. מה שמטריד אותי היא שאלה אחרת. את אומרת שאחרי כמה שנים את מרגישה שאת יכולה לסמוך על המטפלת שלך ויש לכן בסיס חזק לקשר. אבל נשמע שאתן עומדות כרגע מול אתגר לא פשוט, מול משהו שמגביל את הקשר שלכן ונותר בתור סוד שלך, משהו שאת מרגישה אבל לא יכולה לפתוח ולדבר עליו בגלוי. ואני בכנות תוהה האם זה חייב להיות כך? את לא חייבת להביע את מורת רוחך בצורה של זעם פראי ובלתי-מרוסן, אם את חוששת מהתוצאות או אם את מרגישה שהקשר שלכן מכיל בתוכו מספיק טוב על מנת שתרגישי בכל מקרה רגשות נוספים מלבד זעם בלבד. אבל מה את באמת מרגישה בפעמים שהיא לא איתך במאה אחוז מבחינתך? עלבון? קנאה? כעס? רצון לא להיות "עוד מטופלת"? כי התגובה שלך יכולה להיות בעלת משמעות עבורך וכרגע, בגלל החשש שלך לדבר על זה, את עלולה לפספס משהו חשוב. ממה את מודאגת? שהיא תעיף אותך מהטיפול? תסיים אותו כי העזת לדבר על הקושי שלך בעניין זה? נשמע לי שיש לך יסוד סביר להרגיש איתה בטוחה יותר..בכל מקרה, כרגע יש ביניכן משהו לא מדובר, וזה לא טוב לטיפול. אם את מרגישה שזה אפשרי, הייתי בהחלט מציע לך להתחיל לבדוק את הנושא איתה. בהצלחה דוד

תודה דוד, גם את האיכפתיות שלך ניתן להרגיש בתשובות :-))

שוב שלום, מחשבה שניה על תשובתך הביאה אותי לשאול האם באמת יתכן ואף יש לשאוף להגיע אל מצב שבו אין כלל קונפליקטים בלתי מדוברים בין מטופל למטפל ? האם המצב האופטימלי הוא כאשר המטופל מביע כל סוג רגש / מחשבה / אי נוחות / תלונה ... שעולים בו כלפי המטפל? ברורה לי החשיבות העליונה של פתיחות ומתן אמון בחדר הטיפולים, אך עדין לא ברור לי האם ועד כמה יש לפתוח לדיון כ ל תחושה מציקה בהקשר יחסי מטפל-מטופל. ומה באשר לתחושת אי הנעימות להעלות תכנים מסוימים - האם יש להתעלם ממנה? שוב תודה על תשובותיך - כיף לקרוא אותך!

מה שלומך שרית..?? בוחרת להעלם גם בין השורות פה..? יש מי שמחכה לך. באמת. שולחת חיבוק.. ~נילי~

בחרתי להעלם .. ממש כך..:-( ליאת לא פה.. מרגישה בחסרונה ככ .. למרות שהאנשי המקצוע כאן מדהימים, היא ממש חסרה לי ואני .. נמצאת במערבולות עם עצמי לא יודעת ככ איך לנתב את זה למילים .. כאילו והמילים נבלעו.. מעדיפה לשתוק.הורגלתי לשתוק לא? בכ"ז..מחמם את הלב , מה שכתבת לי .. את יודעת?.. אני מרגישה ככ לבד , למרות שמסביבי הרבה אנשים. וזה העלה חיוך קטן בפניי. תודה.. מחבקת בחזרה מקווה לימים טובים יותר, דעי שקוראת אותך כאן.. ומחבקת מרחוק. ו..אולי אפרט אחכ ..מה שעובר עליי שרית

הבת שלי בשנות ה20+ כבר מס' שנים עדה לתופעה שאינה מוצאת חן בעיני: הבתs ליברלית ופתוחה מידי בקשרים עם גברים.מפלרטטת כמעט עם כל גבר שנראה לה נחמד או שמסתכל עליה. ולא משנה מה הוא עושה בחיים. לא קיימת אצלה הענין של שלבי ההיכרות ועשי ואל תעשי. היא קופצת מיד למיטה. מתמסרת מהר מידי. קלה להשגה.מדובר בבחורה אינטלגנטית ומשכילה .אבל בענין מערכות יחסים עם גברים נראה לי מאד לא בסדר. היא בקשר בו זמנית עם מס' גברים. מקיימת יחסים בפגישות הראשונות ואף מסוגלת לעבור מגבר לגבר מהיום למחר. ממיטה למיטה . ופגישה רודפת פגישה בהפרש של שעה . בנוסף, גם כשיש לה חבר היא אינה מסופקת בקשר ומחפשת בו זמנית מישהו אחר. קשרים עם ידידי נפש הם גם הם חלק בלתי נפרד מקשר עם חבר. תמיד יש ידידים ברקע שהיא ניפגשת איתם. אין לה חברות. חוץ מקשר עם בחורה אחת שגם הוא לא תדיר. איך אפשר לעבור ממיטה למיטה, מגבר לגבר, מה הבעיה? איך מסבירים את התופעה? זה ממש כבר הזוי. אני חייבת לציין שאני גרושה והאבא אינו מתפקד כאבא ואף מאד שנוא על הבת. התגרשנו כשהיתה בת 12 והתופעה החלה מגיל 17.ברור לי שיש קשר לנושא אבל זה יותר מידי לטעמי .לא יודעת איך להתמודד עם זה. מס' הקשרים האינטימים עם גברים עולה על מס' הגיל שלה. ברור שענין המחלות מין הוא גורם שמאד מדאיג אותי. מדובר בהחלפת בני זוג באופן מאד תדיר. אבל חוץ מזה איך מסבירים את התופעה מבחינה פסיכולוגית קלינית? האם אפשר לטפל בזה ? להפסיק את זה? שיחות איתה בעבר נפלו על אוזניים ערלות. היא מסבירה שזו הדרך שלה וככה טוב לה. למרות גילה קשה לי לראות אותה מתנהלת בצורה כזו . מה עושים?

שלום לאם המודאגת אני מבין את דאגתך ואת הלחץ שאת שרויה בו, אבל למרבה הצער אני לא משוכנע שאוכל לעזור לך. על פניו, בראיה מבחוץ, נשמע שיש סיבה לדאגה וכי התנהגותה של בתך מעידה על קושי רגשי מסויים, המוצא ביטוי בקשרים עם המין השני. אבל זו ראיה מבחוץ, ומי יודע איך זה מבחינתה? קל לשפוט, אבל כל זמן שאת הכותבת ולא היא, אין לי באמת דרך לדעת במה מדובר וכיצד היא רואה את העניין. את שואלת האם אפשר להפסיק את זה, אבל לפי תיאורך היא עצמה אינה מעוניינת להפסיק כלל! וקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לחולל שינוי אצל מישהו שאינו מעוניין להשתנות. כך שעצתי לך היא להפסיק לחשוב על לשנות אותה, ובעצם להפסיק לדאוג - מה הדאגה שלך עזרה עד עכשיו? האפשרויות שלך הן או לעזוב את הנושא, לקבל אותה, ואת בחירותיה כמו שהיא, או, במידה ואת חשה עדיין מצוקה משמעותית, לנסות לדבר איתה שוב, אבל לא מעמדה דואגת וביקורתית, אלא מתוך רצון אמיתי להבין אותה, את נקודת המבט שלה ואת ההחלטות והבחירות שלה בחיים. אולי זה יעזור. בהצלחה דוד

היי דוד, מנסה להבין את עולם הפסיכולוגיה, למרות שנמצאת בטיפול מעל שנה עדיין אני לא יכולה להסביר את סוג הקסם שמתרחש בחדר הטיפולים (וטוב שהוא מתרחש). נושא השחזורים לא כל כך ברור. מבינה מהם השחזורים שמתרחשים מול המטפל, אבל ... האם כל אירוע אפשר לפרש באמצעות מונח זה. מרגישה שכל מה שקורה במערכת היחסים ביני ובין המטפלת, מתפרש לבסוף באמצעות מערכת היחסים עם הדמות המשמעותית הראשונה, אמא שלי. הרי המטפלת אדם בפני עצמו, היא לא מגיבה בדרך מסוימת בכוונה. אז איך בכל זאת קיימת אצלי התחושה שזה בדיוק כמו... וגם ישנו פער בין הפרשנות שלי לתגובת המטפלת לבין הפרשנות שלה לתגובה. בנוסף בהקשר זה, תמיד מופנה זרקור רק למטופל. איך זה יכול להיות איפה המטפל על אישיותו והצד המקצועי שלו? תודה ויום נהדר, שירה.

שירה... מכיוון שאת המטופלת, מה שאומר שהמוקד של הטיפול היא... את ולכן אור הזרקור מופנה תמיד אל המטופל (כאמור - את), אז מה שחשוב יותר זו הפרשנות שלך. אבל גם לפרשנות שלה יש מקום חשוב - בדיוק המקום הזה שנותן זווית חדשה, שמאפשרת לבחון דברים בצורה אחרת ממה שהיית רגילה כל החיים. זה לא אומר בהכרח שיש פרשנות נכונה (שלך או שלה)... המטרה היא לא לשפוט, אלא רק להגדיל את טווח האפשרויות. בעיניי - וזו דעתי בלבד - כל מטפל טוב מביא את האישיות שלו לטיפול... אלא אם הוא פסיכואנליטיקאי קלאסי, שעדיין דוגל בתיאוריה המקורית של פרויד שאומרת, שהמטפל הוא לוח חלק. אני לא חושבת שמטפל טוב צריך לאפשר לחלקים דומיננטיים שלו להשתלט על הטיפול, אבל בהחלט להביא את עצמו לטיפול כפי שהוא. וזה השילוב המוצלח של אישיות+מקצועיות. ובאשר לשחזורים - מאחר שכל מטופל הוא אדם בפני עצמו, אז גם השחזורים משתנים ממטופל למטופל. המטפל נמצא ממול וקולט ומגיב בהתאם למטופל שמולו. אין שני מטופלים זהים. לפעמים מטפלים לא מגיבים בדרך מסוימת בכוונה, ולעתים הם כן מכוונים למקומות מסוימים בכוונה... תלוי מה הם יודעים על המטופל ואם הם חושבים שזה לטובתו. וחוץ מזה, שלעתים יש מטופלים, שמעוררים שחזורים (או משהו דמוי) דווקא אצל המטפלים (been there - done that)... רק שאז לכי תצאי מזה... עדיף להשאיר את המצב כפי שהוא אמור להיות - כפי שאת מתארת אותו. יותר בריא לכולם. קצת נסחפתי עם התשובה. קורה לי לפעמים. מצטערת אם בלבלתי אותך יותר...

שירה שלום, אני קוראת אותך ולא בפעם הראשונה ונדהמת כל פעם מחדש מתוכן השאלות. כמעט כל מה שאת מספרת/שואלת זה מה שקרה לי בפגישה הקודמת ואני חושבת לעצמי כל פעם מחדש או שיש פה צירוף מיקרים מופלא ונדיר או... לפעמים אני רוצה לשאול משהו על מה שקרה בטיפול ואני רואה שאת כבר שאלת ואין לי צורך לשאול שוב. ולדוד דוד היקר, אני נהנית לקרוא אותך כל פעם מחדש ,עדיין סמויה כאן(קשה פה בלי ליאת).

שלום ראשית תודה ואני מבין את הקושי שלך והגעגוע לליאת. עדיין, נדמה לי שיהיה חבל לתת לגעגוע ולקושי לגבור עליך, ולהיוותר סמויה, כאשר שאלותייך ותחושותייך נכתבות על ידי אחרות..אני מבין שיש לך תחושה חזקה של קשר וזיקה לשירה ואת מרגישה כיצד התיאורים שלה רלוונטיים עבורך. אבל להישאר בצל של "התאומות" הזו, לתת לגרון אחר להשמיע את קולך..אני לא מכיר אותך כמובן, אבל על סמך ההודעה שלך נדמה לי שפשוט יהיה חבל להשלים עם כך. ויש איזה קשר, בעיני, בין הגעגוע לליאת, שמפריע לך לראות את האפשרויות האחרות בפורום, לבין הוויתור על השאלה שלך לטובת אחר..בכנות, אני לא יודע מה הקשר הזה, ואולי אני טועה. אבל זה משהו לחשוב עליו..תודה שוב, בכל מקרה להתראות דוד

היי, רגשת אותי מאוד בתשובתך, אני שמחה שההודעות שלי נקראות ע"י עוד אנשים פרט לפסיכולוגים. מסתבר שזה חשוב לי יותר ממה ששיערתי. בשונה קצת מדוד, אני חושבת שתהליך המעבר מסמויה לגלויה בפורום פסיכולוגיה הוא תהליך שונה מפורומים אחרים, לפחות בשבילי. כמו שהפנייה לטיפול אינה פשוטה כך גם הפנייה לפורום זה. התהליך הזה יכול להיות ארוך לאנשים מסוימים עם אופי מסוים וקשיים מסוימים. לכן, תניחי לעצמך מעט, תני לעצמך זמן לעבור שינויים, ואלה יגרמו לך לעשות את הצעד הזה. (בטח דוד יוכל להסביר זאת טוב יותר מבחינת התהליכים הפסיכולוגיים). אם ציינת שיש בינינו הרבה מן המשותף, אז אני אשתף אותך בדרך שבו הפכתי לאקטיבית בפורום. פעם לא שמתי את עצמי במרכז, פעם לא חשבתי שמישהו יכול לעזור לי, פעם לא היה לי אמון באנשים, פעם לא היה לי ביטחון עצמי, פעם לא האמנתי בעצמי, פעם לא חשבתי שדברים יכולים להשתנות. אז מה הפלא שהייתי תקופה ארוכה מאוד סמויה בפורום??? ורק באמצעות התהליכים שעברתי בזכות הטיפול אני מסוגלת היום להיעזר בפורום, לשתף ומרשה לעצמי להיראות! ו... דווקא המטפלת שלי עודדה אותי להיראות בפורמים בהם אני גולשת ביניהם זה. אחרי הפעם הראשונה ששיתפתי בפורום וזכיתי לתגובה מקצועית וחמה, התמכרתי. אני חייבת לציין שזה בהחלט פורום מומלץ, ואני רואה בו חלק חשוב מהתהליך הטיפולי שאני עוברת, כמובן עם האיזון הנכון בין הטיפול האמיתי להשתתפות בפורום. בהצלחה בתהליך המעבר מסמויה לאקטיבית. מחזקת אותך להמשיך בתהליך וכן לתת לעצמך להיראות בכל מקום. שירה.

שלום שירה את שואלת כמה שאלות, חשובות וגם מסובכות למענה, על חלק מהן כבר קיבלת תשובות טובות ועל חלק אנסה לענות בקצרה, ככל שניתן לקצר בנוגע לנושאים אלה. ראשית, טוב לשמוע שאת מתחברת לקסם שבעולם הפסיכולוגיה (כלומר,למפגש האישי שלך עם העולם הזה). ההתחברות הזו, עם התהליך שאת מתארת מרמזים על משהו טוב ואמיתי מאוד שמתרחש בטיפול שלך. השחזורים שאת מתארת הם אכן אבן-יסוד מההתרחשות הטיפולית (לפחות לפי כמה גישות) והקליטה וההבנה שלהם הם חלק קריטי מההתקדמות של התהליך הטיפולי. כמובן, לא ניתן לומר שכל התרחשות בטיפול היא שחזור, דבר כזה יהיה יותר קריקטורה מאשר תיאור נכון. אבל ההתרחשויות המרכזיות, המטלטלות, הן על-פי רוב וכפי שאת מתארת, אכן קשורות בדרך זו או אחרת למערכות יחסים מעצבות ומוקדמות יותר בעברנו. כיצד זה קורה בטיפול דווקא? ההנחה היא כי זהו בעצם משהו שקורה בחלק נכבד מהחיים ככלל, אבל לא תמיד ניתן להבחין בכך בזמן אמת. מבחינה זאת, הטיפול, על ההמנעות החלקית ונתינת המקום של המטפלת, מעניק מעין סביבה פתוחה ו"נקייה" יחסית, לבחינת הדינמיקה הפנימית הסמויה הזו. ומבחינה זאת באמת הזרקור הוא בעיקר על התכנים שמביא עמו המטופל. האם המטפל אינו משפיע? זה כבר תלוי בגישה. נדמה לי שכיום נדיר יהיה למצוא מטפלים שיחשבו שאין כל השפעה של המטפל על תגובות המטופל, אבל המידה בה מעניקים חשיבות לנוכחות המטפל כמשנה באופן מהותי את הדינמיקה הנוצרת ולצורך בהתייחסות לנוכחות זו משתנה, כאמור, בין גישות שונות. המטפלים, כבני אדם, נכנסים יותר ויותר לתוך חדר הטיפול ולדינמיקה הנוצרת. האם זהו תהליך חיובי בלבד, או שמא יש גם סיכוניים בצידו, נותרת שאלה פתוחה בשלב זה. נדמה לי שעניתי ברמה הטכנית על השאלות שלך, אבל יש אולי רמה חשובה שהוזנחה פה והיא הרמה של איך זה מרגיש עבורך. איך השאלות האלה שאת מעלה מתחברות לטיפול, איך את מרגישה ואיך היית רוצה שיהיה מול המטפלת שלך? מעבר לכל התשובות פה, נדמה לי שהכי כדאי לך, בסופו של דבר, לשאול את המטפלת שלך את השאלות האלה ולפתוח את זה איתה- לראות לאן זה יוביל אותך הפעם.. זהו בינתיים. בהצלחה. דוד

שלום דוד, תודה על התשובה המפורטת. כשאני קוראת את הדברים שאתה כותב בהתייחס לשאלות שלי, אני באמת מבינה כי התהליכים אותם אני עוברת הם חשובים ונכונים גם אם הם קשים ולעתים אף כואבים. המשפט שכתבת: "...הקליטה וההבנה שלהם הם חלק קריטי מההתקדמות של התהליך הטיפולי". כמה זה חשוב לי לשמוע שכל האומץ והתעוזה שלי לעמוד מול המטפלת ופשוט להגיד לה את מה שאני מרגישה משתלם לבסוף. למה המטפלת לא יכולה להגיד לי את המשפט התיאורטי הזה? כשאני מבקשת ואומרת שזה חשוב לי מבחינת ההבנה היא טוענת שזה לא נכון לתהליך. מה אתה אומר? ולפעמים כשאנחנו כן גולשות לצד התיאורטי, היא אומרת שבהתאם לשאלות שלי אין פה הבנה. אז? ומעניין שדווקא פה בפורום יש התייחסות לצד הזה בהרחבה. טוב פתאום עלה נושא חדש מתוך התשובה שלך ואני רציתי לכתוב כאן לגבי השחזורים בכלל. נכון, התייחסת לצד התיאורטי וכמעט שלא לצד הרגשי, יש משהו בשאלות שלי שכנראה לא הצליח להגיע אליך. אנסה שוב. ההתמקדות במטופל בטיפול מובנת, נושא השחזורים מובן. אבל אני מרגישה שכל תגובה שלי כלפי המטפלת מוסברת לבסוף ע"י התייחסות שלי לדמות המשמעותית הראשונה – האם. ו.. הרי כבר כתבתי כאן לא מעט על אכזבות שלי ממנה וטעויות מצידה. אז...הרי המטפל הוא גם בן אדם על יתרונותיו וחסרונותיו. נכון, לפעמים היא מודה גם בטעויות, אבל בכל זאת משהו עוד מציק לי. אמשיך לחשוב על זה. וכן אני מדברת על זה באופן גלוי בטיפול. יצא קצת ארוך הפעם ומורכב, מקווה שזה בסדר. ו.. שמת לב מה קרה כאן, מתקשר למה שכתבת לי לגבי הטיפול הקבוצתי. לילה טוב, ותודה שירה.

אהלן דוד, מה נשמע? אני עדיין לא בארץ, אבל נמצאת במקום עם מקלדת עברית- וזה נחמד :-) פה ושם אני מציצה לכאן, ועכשיו שרגוע לי פה (והמחשב נגיש כל כך)- הצצתי שוב. אולי כמו אחרי כל חופשה, אני חוזרת עם "גילויים" חדשים-ישנים ששכחתי.. כמו למשל שנחמד מאוד לפעמים להיות פעיל, לצאת מהבית, לבחור לאן ללכת ומה לעשות.. (אבל שזה גם בסדר לפעמים לשקוע בדמיונות כשאי אפשר לעשות אחרת). נורא בא לי להתחיל לבנות את חיי הבוגרים.. כך זה מרגיש כרגע. שבא לי לקבוע לעצמי. להחליט על חיי, לקבל החלטות, ללכת, לצעוד קדימה, לנווט. גם אם רק בצעדים קטנים, אבל להסתכל על הצעדים שלי ולייחס אותם לעצמי, לנטיות שלי, לרצונות שלי, לבחירות שלי. לדעת שאפשר גם לבחור אחרת. שתמיד יש עוד כמה אפשרויות, טובות לא פחות, אולי רק מתאימות פחות כרגע למה שבא לי או אפשר. החלטות ובחירות זה עסק מסובך... דיברתי עכשיו עם חברה שקורסת מרוב עבודה. היא פתחה משרד בעצמה וכרגע היא עושה הכל- היא המזכירה היא המנהלת שמקבלת החלטות גדולות, היא העובדת שמוציאה אותן לפועל, היא טכנאי המחשבים, היא הקניין ומנהל החשבונות- היא הכל. היא מתעוררת באמצע הלילה בפחד ששכחה משהו, שכחה טלפון, שכחה מייל, שכחה פגישה.. היא קורסת. היא מנסה למצוא עובד שיעבוד תחתיה במשרד ויסיר ממנה את הנטל, אך חוששת מכך שתצטרך להדריך אותו. לעשות זמן בתוך הלו"ז העמוס מדיי ממילא כדי להדריך ולחפוף את החדש.. חוששת שזה רק יקשה יותר ממה שזה יועיל. רק יעכב עוד יותר.. זה אמנם משהו אחר לגמרי, אבל זה הזכיר לי תהיות שלי לגבי טיפול נוסף. שיש בטיפול גם משהו מעכב, משהו שמאט את קצב הדברים, הופך אותך לכפוף-קשוב יותר לרחשים פנימיים, עד כדי התמסרות להם לפעמים. העדפה להתמסר לחיי הדמיון הפנימיים על פני לממש את אלה חיצוניים בצורה אמיצה או מלאה יותר. אני לא הטיפוס ש"פורץ קדימה", אבל אשליית הפריצה בכל זאת שם :-) עומדת כאופציה משונה.. וטיפול? טיפול מרגיש לי מכביד.. ובכל זאת שואב ומושך פנימה.. משהו ב"מוגנות" המסוימת שהוא מציע, אולי.. בלא להיות לבד כל כך- כי מישהו שומר עליך מרחוק שלא תטבע או תשקע. אבל יש משהו שמרגיש "חזק", או אולי מסוגל יותר, בתחושה הזו של לא להיות מוגן ולהחליט בעצמך. דוד, אתה יודע, קצת לא נעים לומר, אבל לא חשבתי על הגברת שלי הרבה פה. אני לא מתגעגעת אליה במיוחד ואין שום דבר שהייתי רוצה לספר לה כרגע. כמעט שלחתי לה גלויה, אבל לא התחשק לי ליצור קשר. ידעתי שזה יהיה יותר בשבילה- לגרום לה להרגיש משמעותית, שגם מרחוק חשבתי עליה- מאשר בשבילי ולא התחשק לי ליצור קשר. לפחות כך בחוויה שלי, אז ויתרתי. וזה לא כעס או שום דבר דומה- פשוט נגמר. לא הרגשתי את הנוכחות שלה בי, לא דיברתי איתה בדמיון בכלל- היא שם איפשהו אבל לא מספיק מעניינת אותי כדי לפטפט איתה ביני לביני.. נכון מפתיע? אותי זה מפתיע מאוד.. בחודשיים האחרונים אני מדברת עם פסיכולוגית דמיונית (למחצה) בראש. מישהי שאני לא מכירה באמת, אבל היא קיימת. פסיכולוגית עתידית אולי. השם *שלה* הוא זה שהרגיע אותי בימים לא קלים.. נכון מוזר? לא יודעת... ההחלטה להחזיר את הטיפול לחלק משגרת היומיום שלי דורשת חשיבה.. כמו לקשור את עצמי לעגלה שוב. לא עניין של רע או טוב, אבל החלטות, אתה יודע, זה עניין מסובך לפעמים.. מקווה שיום שלישי שלך משביע רצון :-) (לקח לי רגע להיזכר איזה יום היום, ופעם שלישי היה היום שלי ושל הגברת.. לא יאמן..) חיוך ממעבר לים :-) לילך

שלום לילך טוב להיווכח שהצלחת להתגבר על הסופות וההוריקנים ואפילו התחברת מחדש לעברית (גם אם בכותרת עדיין לא..). והאמת שנראה לי שהנושא של השפה הוא בעל חשיבות פה. נשמע שאת מתחילה לחזור, בכל מיני מובנים, ושאת עושה את זה בשלבים, צעד צעד, ולכתוב פה הוא אולי גם חלק, ולו קטן, מהצעדים האלה. את מתחילה להציץ לעבר הארץ, לעבר ההמשך, עדיין ממרחק מסוים, אבל נדמה שאת כבר רואה את החוף. וזה לא תמיד פשוט, לא? מצד אחד המחשבות על התפתחות ועצמאות, ומולן החשש מהעומס, מהקושי להחזיק את הכל..ומעל כל זה מרחפת משאלה קטנה - לחזור לטיפול. להיות מוגן, מוחזק על ידי אחר. אבל את כל-כך צודקת - יש גם המון כוח בבחירה להחליט עבור עצמך ולהעז, למרות החששות, לצאת קדימה. ובסופו של דבר, אולי הטוב ביותר הוא למצוא את השילוב הנכון -בין התעוזה וההעצמאות לבין שימור היכולת להיכנע, להתעטף ולהרפות לעיתים מהמאמץ לנוע קדימה. לוותר על כל אחת מאפשרויות אלה נשמע לי כמו פספוס. והפסיכולוגית בראשך? אולי קול מהעתיד (חזרה לעתיד 4?) ואולי קול מהעבר דווקא, שכבר הופנם ואינו זקוק להיות משוייך לדמות אחת ברורה, אלא הוא חלק ממך, הפסיכולוגית הניידת וזמינה תמיד שלך.. והחלטות, כן, זה בטח מסובך. אבל אני מאמין שבמרבית הפעמים תגיעי לאלה הנכונות עבורך. דרך צלחה דוד

דוד נחמד :-) הזכרת לי כמה זה נחמד לפעמים שיש קו?ל כזה בסביבה, שמצליח לומר לך את מה שאמרת במילים אחרות ולהפוך לך את עצמך למובן יותר..:-) אולי בעצם קצת בא לי לחזור לטיפול ;-) וגם נחמד שזכרת את בחזרה לעתיד.. (הראשון תמיד הכי טוב, אבל במקרה של הטיפול יש לי דווקא תקוות גבוהות יותר מהשני ... אם כי, קרו המון דברים טובים בראשון.. לא יודעת :-) עשית לי חשק, אתה מרגיש? :-) אתה מאוד צודק לגבי למצוא את האיזון בין להעיז ולהיות עצמאי לבין להרפות לפעמים (עם 'להיכנע' קשה לי..). יש משהו שנותן המון כוח, לפעמים, בלהיות לבד. טיילתי עם חבורת זרים תקופת מה, ובהתחלה- כשעוד לא הייתי "מחוייבת" לאף אחד בקשרי חברות ויכולתי ללכת לאן שבא לי בלי לחכות, בלי להודיע, בלי לצפות שיחכו לי.. היה בזה משהו מאוד "נקי" איכשהו- מאוד ברור, בלי התלבטויות ובלי לא נעים..מאוד לממש את הרצונות שלי, מאוד לחשוב מהם הרצונות שלי. לא הייתי יכולה להמשיך בקשרים כאלה לנצח, אבל הבחירה הנקייה הזאת, בלי לחשוב על אחרים, היה בה משהו מרענן ומעורר.. משהו שנותן כוח. אני לא יודעת למצוא את האיזון בין אני לבין השאר. אני נמחקת לעצמי די מהר כשאחד השיקולים שלי הופך להיות "אנחנו". זו סיבה לא רעה ללכת לפטפט עם איזו גברת נחמדה, אני חושבת... מאוד הייתי רוצה לדמיין קצת פחות.. אני עושה את זה שנים, ממש מילדות, כשאני מרגישה את עצמי שונה או לא שייכת.. אני בטוחה שיש עוד כמה דברים שאפשר לעשות כשמרגישים לא שייכים. לדמיין שאני במקום אחר זו רק אפשרות אחת.. לפעמים טובה לפעמים פחות.. אתה נחמד, דוד :-) היה לי נחמד לדבר איתך היום.. (תודה! :-), שיהיה לילה טוב, לילך

אני לא יודעת איך אוכל לחיות עם עצמי, עכשיו אם יווצר מצב שלא אקבל דמי אבטלה(אני בהריון מתקדם) מפריע לי מאוד הקטע הזה שלא אביא כסף בכלל הביתה(אני לא יכולה לקבל את עצמי, להעריך את עצמי במצב הנ"ל) בינתיים רק בוכה, ובאמת קשה לי לעצור את הבכי יש לי כל תנאים להיות מאושרת דירה מרווחת חדשה, תינוק בדרך, בעל אוהב ואני מרגישה אומללה ולא טוב לי עם עצמי עייפה מהכל רוצה שכבר יסתדרו הדברים תעזרו לי

שלום לאלמונית 2 אני מבין שאת בתקופה עמוסה ומתוחה מאוד, כאשר מלבד החששות הרגילים והמתח המלווה כל הריון, את חשה מוצפת במחשבות סביב נושא דמי האבטלה, הנקשרות במהירות לערכך העצמי ומוליכות אותך למקומות של אובדן ערך וחרדה. נשמע לי שקריטי עבורך להגיע להפרדה ברורה בין המציאות האובייקטיבית, אותה את מתארת - דירה חדשה, בעל תומך ולקראת לידה - לבין המציאות הסובייקטיבית, המפעילה עליך עומס וגורמת לך למצוקה וייאוש. את מתארת בעצם מצב מוכר, בו את הולכת לאיבוד בתוך סבך המחשבות שלך, נלכדת במבוך שיצרת לעצמך. הרי מבחינה אובייקטיבית אין ספק שערכך העצמי לא ימדד לפי האם את מביאה דמי אבטלה (בתקופה זו או בכל אחרת) לבית ונשמע גם שאובייקטיבית המצב בבית אינו תלוי בהכרח בדמי אבטלה אלה. המצב, אם כן, הוא כזה בו את לוקחת חשש מסוים ומאפשרת לו להשתלט ללא הצדקה על דימוייך העצמי ומצב רוחך. חשוב מאוד, לדעתי, שתכירי בכך שהסיבה למצוקתך אינה מוצדקת אובייקטיבית, אלא היא ניזונה מחרדות ומחששות מהעתיד, המאפשרות למחשבות זניחות יחסית להשתלט עליך לגמרי. אינני יודע מדוע דווקא כעת קורה שהמחשבות השליליות והלא-מדוייקות האלה משיגות כל-כך הרבה כוח, אבל ייתכן שהדבר קשור להריון וללידה המתקרבת. נשים נוטות לעיתים בתקופות אלה להיות פגיעות יותר לחרדות ולהתקפות על עצמן,בין אם זה נובע מסיבות ביולוגיות, פסיכולוגיות, או מהשילוב בין השניים. אני מציע לך להיות מודעת למצב הספציפי בו את נמצאת ולמקום הפגיע והרגיש יותר שהוא שם אותך בו. במידה ואת חשה כי קשה לך להתמודד עדיין עם המחשבות המדאיגות, הייתי בהחלט מציע לך לפנות בתקופה זו לאדם קרוב (בעלך או כל אדם קרוב אחר, עליו את סומכת) או לאיש מקצוע, על מנת שתוכלי לשתף בדאגותייך וכך להקל מעט מהעומס הנפשי המונח עליך. התקווה היא שדבר זה יסייע לכם להגדיר יחד את הדרך את המחשבות המשפיעות עלייך כל-כך ולמצוא דרך לבטל את השפעתן המזיקה. בהצלחה דוד

דרור אין לי מושג כבר איזו החלטה תיקח אותי ולאן.. או שיש לי ואני פוחדת מהעתיד שלי..יותר מידי החלטות רציניות לאחרונה.. יותר מידי מעברים.. סחיטה נפשית מעבר לכל מה שאני צריכה להתמודד איתו ביוםיום.. לפעמים אני אפילו מתביישת לספר פה כי אני כל כך עסוקה בדאגה של ההשתקפות שלי.. אפילו פה.. אבסורדי.. קשה לי כבר תקופה לא קלה.. המון צף ותוך כדי, עם הכאב ואולי בזכותו (לעזאזל!!!), למדה אני על עצמי המון.. מתמודדת עם כל הדברים שפסיכולוגיה מעלה על פני השטח.. או שלא.. חתכתי אתמול בלילה.. די כבר עם הילדות.. די כבר עם המיניות.. די כבר עם החיפוש אחר שייכות, הבריחה מהאמונה שבאמת רוצים אותי, באמת אוהבים אותי.. באמת אכפת לו ולה עלי, כמו שלי אכפת מעצמי.. ((((((((((((ב א מ ת ???))))))))))) רגשות הכי בסיסיים שמעולם לא נבנו בבריאות.. התעללות רגשית מוחלטת.. מי אני, מה אני? ובנוסף, כאילו לא מספיק.. החזרה בשאלה שמביאה איתה (או שתמיד הייתה קיימת..) את המוסריות המטורפת והמתעללת הזאת שיכולה להטריף דעתו של אדם.. לאן הולכים?? איפה מוצאים את האני..?? בלי כל מה שהיה..?? איך נושמים עמוק כשאין אוויר לנשימה..?? לפחות לא עכשיו.. לאן אני הולכת מכאן דרור??? ל-א-ן ??????????? ~נילי~

נילי שלום, אני מבין מהדברים שלך שאת חשה כאב רב ובלבול גדול. את מגישה שעולים בטיפול תכנים שמכאיבים וקשה להתמודד איתם. עולות מחשבות ושאלות רבות המציפות אותך, ואולי יש חזרה לדרכי התמודדות ישנות המספקות הקלה רגעית. אני חושב שאת נמצאת רגע בעיצומו של תהליך, אולי באחד הרגעים הקשים בתוכו, עד כי קשה לראות ולהרגיש שזהו תהליך. אבל נראה לי שדווקא אותן שאלות קשות שעולות, חשוב שיעלו גם בתוך הטיפול. שאת הכאב הזה לא תעברי לבד. כך שתוכלי אולי לבנות את הרגשות שלא היו לך, בהדרגה, אולי מתוך קושי רב, אבל לבנות. כך שתוכלי להרגיש שאפשר להיות אכפתי כלפייך באמת, ולא להתפלא ולא להאמין כאשר מישהו מצהיר על כך. דרור

דרור, סליחה על ההפרעה ולמרות שמה שארשום נראה כאילו לא קשור לכאן, בכל זאת הייתי רוצה להעביר את המסר הזה, אם זה בסדר... לכל מי שמעוניין לפתוח הודעות, כך שיהפכו לסגולות, כמו פעם (וכך ניתן יהיה לראות מה כבר נקרא), כי לפחות אצלי עכשיו הצבע לא משתנה עם הפתיחה - קליק על הלחיץ הימני של העכבר ובחירה ב - open או "פתח" (ולא "פתח בחלון חדש"). אצלי זה עובד... אולי זה טריוויאלי וכולם יודעים, ואולי סתם, זה יעזור למי שקצת קשה לו עם שינויים ורוצה משהו מוכר. משהו מתחום הפסיכולוגיה היה צריך לרשום בסופו של דבר...

שלום לך, תודה על המידע שלדעתי חשוב ואינו מובן מאליו. הפורום עבר לאחרונה שינויים גם טכניים וגם כאלו שאינם טכניים. ואני מודה לך על כך שחלקת איתי ועם שאר המשתתפים את המידע הזה שאולי יקלו קצת על הקושי בהתמודדות עם השינויים. מסתבר שגם אני מוסיף נימה פסיכולוגית בסיום. אבל ברצינות, תודה. דרור

דרור, לא מסוגלת יותר לא מסוגלת החיים שלי נורמאליים רק אני לא. אין לי מילים להגיד כמה אין לי כוח יותר. בימים אני על הקרקעית בלילות אני מתחתיה. אל תגיד לי ללכת לטיפול אני בטיפול אני עושה מה שכולם עושים, אני חייה חיים נורמאליים הכול מתקתק, אבל הכול גוסס בתוכי. נמאס לי לחיות, אני הכי אוהבת את החיים ואת כל מה שיש בהם, אני יודעת שלמות היא לא הבחירה השפויה אך גם לא החיים שלי כפי שהם כיום. בטח שמעת את זה פה ובכלל כמיליון פעם, זה ישמע כמו תקליט שחוק - אני לא מסוגלת יותר להחזיק את הראש מעל המים, אני מתה על החיים אבל אני מתה בתוכי - נקודה. אז בסדר, ללכת לטיפול כמו ילדה טובה, ללכת לעבודה לבלות עם חברים לחייך לעולם ולהגיד "בוקר טוב עולם מה שלום כולם אני יורד מן החוטים אני לא ילד אמיתי כמו כל הילדים.......כמה טוב לחיות ולהיות ילד שאוהב את העולם והעולם אותו אוהב מכל הלב....." תודה <>

פי -נוק -יו שמי...:-(

אוי...שלום לך....ברוכה השבה:-) התגעגעתי:-) שלך לי-לך

<> שלום, הקושי שלך עובר בצורה חזקה דרך המילים שאת אומרת. את מתארת קונפליקט חזק בין האהבה שלך לחיים לבין ההרגשה שאת לא יכולה יותר כך. בין החיים הנורמליים, המתפקדים מבחוץ, לבין התחושה מבפנים ששונה כל כך. וכפי שכתבת בשיר, שגם אם מבחוץ את נראית כמו ילד אמיתי את לא מרגישה כך. אני יכול להבין את הקושי עליו את מדברת, אבל אני תוהה למה את מתכוונת כשאת מדברת על להיות ילדה טובה, בין אם בקשר לטיפול ובין אם בכלל. מדוע עלייך להיות ילדה טובה, או להיראות ככזו לפחות. נראה לי שאז אין מקום לחלקים אחרים בך שקיימים ואולי רוצים לקבל ביטוי, חלקים מיואשים, פגועים אפילו כועסים. ואם אני חושב גם על פינוקיו שעליו השיר שלך מדבר (מבלי להתיימר להיות מבקר ספרות), הרי שהסיפור שלו מדבר על המסע הלא פשוט של להפוך לילד אמיתי מבפנים ולא רק מבחוץ. כולל מפגש עם חלקים מורכבים בתוכו ואצל אחרים. ואולי כרגע את נמצאת בתוך מסע שכזה במטרה להרגיש מבפנים ומבחוץ באופן דומה, דרור

דרור, אתה אומר - למה את צריכה להיות ילדה טובה, שהרי אז אין לך מקום לבטא תחושות של פגיעות, ייאוש וכעס. מה זה אומר לגבי מישהי שכן מבטאת זאת – שהיא ילדה רעה? מה זה בעצם ילדה טובה או רעה? מטריד לחשוב שאתה כמטפל ובכלל תופס את ה "רעה" כמביעה פגיעות, ייאוש וכעס ואילו את הילדה הטובה ככזו שלא מבטאת מאלה. זה מזכיר לי את ההורים הנשמות הטובות שאומרים על ילדתם "היא כזו ילדה טובה אני לא שומעת אותה, היא לא מפריעה, אני בקושי מרגישה שהיא קיימת לפעמים אני שוכחת ממנה שעות עד שאני הולכת לבדוק שהיא נושמת. תודה <>

<> הבאתי במיוחד בשבילך כמה מילים על פינוקיו:-) "אל תרביץ לי חזק" – אלה היו המילים הראשונות שאמר בול העץ המפורסם ביותר בעולם. אולי ניחשתם שאותו בול עץ הזה אינו אלא פינוקיו, אשר בידי הנגר ג'פטו, הפך לבובה בדמותו של ילד שובב מאוד. ג'פטו ובובת העץ מיד נקשרים זה לזה כמו אב ובן, אך ארוכה הדרך עד אשר הבובה תהפוך לילד אמיתי, ילד בשר ודם. עד אז יסתבך פינוקיו השובב על כל צעד ושעל, יפגוש את אלה שינצלו לרעה את תמימותו וטוב ליבו, מעט ידידים ישרים ופייה טובה אחת כחולת שיער. פינוקיו הסקרן עובר שרשרת מסחררת של הרפתקאות. במהלך חייו כבובת עץ. הוא מעלה באש את רגליו; מצטרף לתיאטרון בובות במקום ללכת לבית הספר; שני נוכלים שמעמידים פני ידידים תולים אותו על עץ; נוכל אחר מצמיח לו אוזני חמור ומוכר אותו בשוק; בעלי חיים מדברים אליו; אפו מתארך בכל פעם שיוצא מפיו דבר שקר וזה רק חלק מן האירועים המדהימים שעוברים עליו. אנו הקוראים עוקבים אחר פינוקיו הנופל וקם בכל פעם מחדש, ומתאהבים בו מהרגע שפוגשים בו..

הי לך לתחושתי, בין המילים שלך הנוטעות עצב רב נושבת רוח של ויטליות. את מתארת 'מסכה' שבה את מופיעה בחוץ מול תחושות פנימיות "אמיתיות",אך אולי גם הן סוג של מסכה שמבקשת פנים לעיתים דווקא תחושות קשות ומפילות "שוות" השתהות מה, מהוות תמריץ לחיפוש, למאמץ לפענח אותן, לרדת אל פשרן.

שלום , ראשית אני רוצה להגיד שניכנסתי לפורום רק היום אני ממש מוקסמת ומקווה ששאלתי הגיעה למקום הנכון. אני בשנות העשרים לחיי יוצאת עם בחור בגילי בערך במשך 4 וחצי שנים. לפני כשבעה חודשים חלתה אימו בסרטן אשר התפתח במהרה ולאחר כ-4 חודשים (לפני כשלושה חודשים)לאחר סבל רב היא נפטרה . במשך 4 החודשים הללו עמדנו לצידה ימים ולילות וניסינו להקל על סבלה הרב והיינו מאוד אופטימים האמנתי כי זו רק תקופה קשה אשר תחלוף.. במשך תקופת המחלה הייתי בחברתה המון ונוצרה קירבה ואינטימית (יש להדגיש כי גם בשנים שעברו הייתה אינטימיות וקרבה אך השהייה איתה בזמן מחלתה רק העצימה זאת). הקירבה בינינו הייתה גדולה מאוד (בלי קשר לחברי) ולפני מותה היא ניפרדה ממני במילים אוהבות מאוד (לא ידעתי באותו זמן כי היא ניפרדת ממני). מאז מותה לא היה לי הזמן באמת לעקל את מותה. חברי צריך תמיכה רבה, ואינני לבד כמעט אף פעם, עברו כבר 3 חודשים ואיני מצליחה לחזור לעצמי לאדם שהייתי. הפנתי את חברי ליעוץ פסיכולוגי כדי לעזור לו בזמנים הקשים הללו , אך לי אין למי לספר ולהיתייעץ , משפחתי עסוקה בענייניה ואינה מבינה לליבי. חברי השתנה מאוד וכרגע (ובצדק) אין מקום לכאבי אצלו. שאלתי היא האם עליי ללכת גם לטיפול פסיכולוגי? אם כן מאיזה סוג (אני יודעת שיש כמה סוגים..) אודה לתשובה. ח

הי ח. אני חושבת שלאבד אדם קרוב, לא חשוב אם הוא בן משפחה או לא, זה דבר קשה מאוד, וקשה להתמודד איתו לבד..את צודקת לדעתי שאת צריכה למצוא מישהו שיוכל להקשיב לך ולהיות איתך, כדי שאת תוכלי להמשיך להיות שם בשביל חבר שלך. אני גם חושבת שלפעמים להיות ביחד בתוך הכאב יכול להקל דווקא ולא להכביד.אולי את לא צריכה "לחסוך" ממנו שגם לך זה כואב ושגם את מתקשה לחזור לעצמך..חבל שאת יכולה לתת כל כך הרבה מעצמך, אך לא לתת לך או לקבל מאחרים את התמיכה שאת צריכה. אני מקווה שלא תדעי עוד צער אבל בינתיים, את יכולה גם לכתוב פה כדי לשתף ( לי זה עוזר המון )... אופיר

ח. שלום, אני מבין שאובדן אמו של חברך היה עבורך אובדן אישי, נשמע לי אפילו כמעט כאובדן בן משפחה קרוב ועל כך אני משתתף בצערך. המצב בו את נמצאת כרגע כאשר את חשה קושי להתמודד עם המוות שלה, ומנגד האנשים הקרובים אלייך ביותר אינם פנויים לעזור לך, ואולי אפילו אינם מבינים את התחושה שלך שזהו אובדן אישי, הוא מצב קשה ומורכב. אני חושב שאת בהחלט יכולה וצריכה להיעזר בטיפול בשיחות. קודם כל על מנת למצוא מקום משלך בימים אלו וגם על מנת לעבד את האבל הזה, שייתכן ונוגע גם בנקודות רגישות אצלך. לכן המלצתי היא על טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית. בהצלחה, דרור

שלום לכולכם, תודה רבה על התגובות בהחלט עזרתם לי מאוד . נכון לרגע זה אני לא יכולה לשתף את בן הזוג שלי עם מחשבותי משום שאיני רוצה להכביד עליו וכשאני איתו אני מעדיפה לדבר על דברים אחרים ולנסות להשכיח משנינו את המאורע העצוב. אנחנו עדיין מדברים על המקרה כי אני מרגישה שהוא סגור , ואני רוצה לעזור לו להוציא את רגשותיו חוצה (כדי שזה לא יחזור עליו בעתיד) היום אמרי לו שהשארתי הודעה בפורום שלכם והוא בהתחלה אמר שאני כן יכולה לפנות אליו, לחר שדיברתי איתו והסברתי לו את עמדתי הוא הבין אותי . אשמח להיכנס מידי פעם לפורום ... תודה רבה ח.

שלום דוקטור שמי יורי בן 31 אני אישיות גבולית ומטופל המון זמן אצל מטפלת פסיכולוגית שמעתי על טיפול חדש שקוראים לו DBT שהוא מיוחד לאנשים כמוני ושהטיפול לוקח שנה עם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים! אני בטיפול כבר עוד מעט שנה הפסיכולוגית טובה אבל הכל באותו מצב! רציתי להתייעץ איתך דוקטור מה את אומרת על הטיפול הזה? למה אומרים ששום טיפול לא עוזר להפרעת אישיות גבולית חוץ מהטיפול החדש ושטיפול פסיכו דינאמי יכול לקחת שנים עד שמשהו יקרה מה את מייעצת לי לעשות ? איפה אני יכול למצוא טיפול כזה? האמת שאני כן רוצה כבר להרגיש טוב ולא לחכות שנים... תודה רבה לך

יורי שלום, הטיפול בגישת DBT הוא טיפול התנהגותי ברובו. הוא מנסה למפות קשיים עמם מתמודד המטופל ולטפל בהם על ידי הקניית כישורים התנהגותיים. זהו טיפול חדש יחסית ועדיין נאסף מידע לגבי יעילותו. נכון הוא שנטען שהוא יעיל לטיפול בהפרעות אישיות, ובתחילה הוא נחשב לטיפול המועדף. כיום למרות שהוא עדיין נחשב לטפול יעיל לא ברור האם הוא יעיל יותר מטיפול דינמי ובאילו מובנים. אם ברצונך ללמוד עוד על הטיפול אתה מוזמן לקרוא באינטרנט על עקרונות היפול. באינטרנט תוכל לראות גם מקומות המתמחים בטיפול בגישה זו. בהצלחה, דרור

שלום, סתם כותבת כדי להוציא קיטור... בת 43, ללא עבר וללא עתיד, עוברת מטיפול לטיפול לטיפול... אבל שום דבר לא באמת משתנה בהרגשה הפנימית של מחסור, כאב, זעם, כמיהה בלתי ממומשת וקנאה אינסופית באחרים על כך שיש להם משפחה, אהבה, ואהבה עצמית...יודעת שלעולם לא יהיה לי טוב, כפי שמעולם לא היה לי טוב, זה רק עוד סיפור אחד מני רבים של חיים לא ממומשים...אפילו לא בטוחה שהמטפל שלי מסוגל לשאת את כל השנאה והקינה העצמית שלי ולא יודעת אם להישאר בטיפול או ללכת, המילים תפלות ואינן שוות דבר...מה לעשות כשהמטפל אינו מבין את גודל הייאוש?

שלום לך, אני יכול להבין את התסכול שאת מדברת עליו. קשה להרגיש שמסביבך לאנשים יש דברים שאת היית רוצה בהם אך מרגישה שאין ולא יכול להיות לך. קשה אולי עוד יותר להרגיש שאת לא יודעת אם המטפל שלך יוכל לשאת את הכעס שלך, את השנאה שלך, אפילו כלפיו. שגם בטיפול את חוששת מלהראות צדדים התוכךשאת חשה אותם, ואני מניח שגם לא כל כך אוהבת. את אומרת שהמטפל לא מבין את גודל הייאוש שלך, אבל ייתכן שעל מנת שהוא יבין, ועל מנת שאת תוכלי להרגיש שהוא מבין החלקים האלו יצטרכו להגי עגם לתוך הטיפול. בשלב מאוחר יותר, לאחר שתרגישי שזה אפשרי להביא אותם. תוכלו לגעת בטיפול בהרגשה שלך שאין לך דברים מסויימים ולבחון ביחד, מתוך ההרגשה הקשה ששניכם תהיו שותפים לה, את המקור לקשיים שלך. אני חושב שחיפוש שכזה ביחד, גורם קודם כל לתחושה שאת לא בודדה. ומכאן הדברים יכולים להיות פשוטים מעט יותר. דרור

אני מיואשת מהחיים, כלומר בסה"כ מתפקדת כי חייבים אבל אין לי שמחת חיים כמו פעם אולי כי אני רווקה בת 36 ולא מצליח לי זוגיות ויש לי גם חרדת נטישה. לדוגמא החבר שלי עומד לחזור לגרושתו כי יש שם בלאגן עם הילדים ואני ממש מתחרפנת, מתקשרת אליו כל הזמן, מאיימת עליו ומפחדת להישאר לבד למרות שאני לא ממש אוהבת אותו. בעבר הייתי בולימית. ידיד המליץ לי על ציפרלקס אך האם זה עובד גם אם לא ממש בדיכאון קליני אבל ישנן חרדות לא להישאר לבד וגם נזכרתי שאני שוטפת ידיים הרבה כי אני נגעלת ללחוץ ידיים לאנשים ולגעת בידיות של הדלתות בעבודה. האם זה חרדה והאם כדאי לקחת ציפרלקס לתקופת ניסיון? תודה

שלום לך, כינית עצמך בכותרת "מיואשת", ואכן נשמע שאת חשה מצוקה רבה. אני שומע אותך בודדה מאוד, חוששת לאבד שוב ומתקשה להבין את העוצמות של הקושי הזה, שהרי את אומרת שאת לא ממש אוהבת אותו. אבל ייתכן שכפי שאמרת הפחד הוא לאבד, להינטש להרגיש בצד ולא רצויה. זוהי אכן תחושה קשה ואני יכול להבין את הרגשת הייאוש שאוחזת בך. נראה לי שיש טעם לנסות ולהבין מהיכן הפחד לאבד ולהינטש, לראות האם את יכולה להרגיש אחרת, כלומר שהנטישה לא מחכה מעבר לסיבוב ודורשת כוננות מתמדת כלפיה, אולי גם לנסות ולראות האם את נכנסת כחלק מצורך לשחזר משהו מהעבר, למצבים בהם הסבירות שתנטשי גבוהה יותר. העצם אני ממליץ על כניסה לטיפול אישי בשיחות. לגבי השימוש בטיפול תרופתי, הוא יכול לסייע אך לגבי איזה טיפול יש לקחת ומה המינון אם יש צורך בו אני ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר. דרור

אני נשוי + 2 ילדים, הגדול בן 4.5 והקטנה בת 1.8לאחרונה אני ורעייתי רבנו עם הוריי ונוצר נתק . הילדים מבקשים לראות ולדבר איתם לעיתים מזומנות . (תקופה מסוימת ניסיתי שישמרו על קשר בלעדינו אך הדבר לא צלח ). שאלתי היא מה לומר לילדים ? את האמת ? אין חשש שינסו לחקות התנהגות קלוקלת זו ? אודה על התשובה המקצועית והכנה .

ארז שלום, אתה מתאר מצב מורכב, שבוודאי אינו נוח לך, ואני משער גם שמקשה עליך. מעבר לשאלה הישירה שלך בנוגע לילדים אני תוהה כיצד אתה מרגיש בנוגע לקשר עם הוריך שהתנתק. האם גם אתה רוצה לחדש אותו ולא רק הילדים. תהיתי גם למה התכוונת כשכינית את ההתנהגות "קלוקלת". האם התכוונת לריב, לנתק, או להיעדר הרצון או היכולת לגשר. אלו שאלות חשובות בעיני גם עבורך, אבל גם עבור השאלה ששאלת בנוגע לילדים. אני מניח שהם אינם מבינים מה קרה, היכן סבא וסבתא שלהם. ייתכן והם חשים גם בקושי מצידכם לדבר על כך, בוודאי הגדול יותר. אבל השאלה מה ם לומדים מזה, ומה ואיך לומר להם קשורה מאוד לדרך בה את ה מרגיש כלפי זה. מאחר ואני לא יודע כיצד אתה מרגיש אני לא יכול לומר לך כיצד לנהוג. אני כן יכול לומר לך שלעיתים ילדים מרגישים ויודעים הרבה יותר ממה שמשערים שהם מבינים. כך שכאשר תבוא ותדבר איתם, נסה קודם לכן לגבש עם עצמך כיצד אתה מרגיש, כי כרגע אני שומע ממך תחושה לא נוחה לגבי הריב והנתק. ואולי עוד לפני הילדים, נסה לראות האם יש משהו שאתה היית רוצה לעשות בנוגע לקשר שנותק. דרור

ראשית רוב תודות על התשובה , הסיפור ביני לבין המשפחה הרבה יותר מסובך ונמשך המון זמן , כמו שציינתי כבר ניסיתי המון פעמים לגשר על הבעיות לטובת הילדים אבל המצב פשוט לא טוב .(כאשר אנחנו בקשר ישנם לחצים לא רצויים , וויכוחים מרובים , פער הדורות לדעתי אך לצערי איני יכול להיות היחיד שסופג ומתגמש ואילו הצד השני לא מוכן לנקוף אצבע אלא להמשיך כראות עיניו .) כמובן שהמצב בגדול לא טוב לי אישית והייתי מעדיף משפחה מלוכדת וכל השאר .. אבל במצב הקיים לא אתבייש ואומר שאני ורעייתי וכמובן הילדים יותר רגועים ! נכון לאתמול הם אינם מוכנים לעשות שום דבר על מנת לשנות מצב זה ואילו אני מאסתי כבר בוויתורים ובספיגה . אחזור ברשותך לשאלתי המקורית: מה לספר להם ? מה ביכולתי לעשות שיבינו שמצב זה אינו מצב רצוי בחיינו או בחייהם ? תודה רבה על הסבלנות .ארז

למה גם כשהיא (הפסיכולוגית) אומרת שהיא אוהבת, שאני חשובה לה ושהיא מאמינה שתוכל לעזור לי וכד' ' למה אני לא מאמינה לה??!

רוני שלום, על מנת להצליח להאמין לצד השני שאכפת לו שהוא אוהב באמת, יש צורך לתת אמון ולא תמיד זה קל. לא תמיד קל להאמין שהאחר באמת אוהב. לעיתים ישנם דברים המקשים על כך עוד יותר מעבר לקושי בנתינת אמון. למשל קושי לאהוב חלקים בעצמך, המובילים לכך שתתקשי להאמין שיש מי שיאהב אותך. לעיתים קיים היעדר בסיסי בחווית הנאהבות עד כי היא אינה מוכרת. קשה במקרה כזה לדעת מהי אהבה, כיצד מרגישים אותה ומשום כך גם קשה להאמין. בכל מקרה נראה לי שזהו נושא טיפולי חשוב שאפשר לעבוד עליו בחדר. להבין מדוע קשה לך להאמין לה. דרור

התוכל להסביר מהו "היעדר בסיסי בחווית הנאהבות"? האם מדובר באהבת הורים? כי היתה. אם כי ביטוייה לא היו תמיד עקביים (אך האין זה כך אצל כולם?) מניחה שיש קשר גם לקושי בקבלת מחמאות (עד כדי שמיעה סלקטיבית ממש)... ולא התאפיינתי בבעיה של מתן אמון , מאז ומתמיד,- אלא בעקבות חוויות דחייה מחברות ומהפסיכולוגית (ואולי גם מהוריי בעיתות כעס). הבעיה שקשה לי לשקם מחדש אמון באנשים שכבר דחו ופגעו.. תודה !

אני בת 35 ומעוניינת לשמוע המלצות לגבי טיפול פסיכולוגי באיזור ירושלים.

נויה שלום, אם תצרפי אי מייל אישי אני מניח שחברי הפורום ישמחו לתרום לך מניסיונם ולהמליץ על מטפלים באיזור ירושלים, דרור

כואב כואב כואב, מותר להגיד שמתגעגעת לליאת מאוד שצריכה את המילים שלה עכשיו.

שלום לך. שומעת את החוסר והגעגועים, למישהי, למשהו שהיה ואין לו תחליף. אני שומעת את הגישוש, התקווה שאולי אני אוכל לספק חלק, קצת מזה, ומקווה שתתני לי מקום. אמנם סוף המשמרת ובכל זאת... מנסה לנחש איזה מילים יכולות לחזק, לעטוף, לגעת. מהן המילים שיכולות לנחם אותך, לתת לך הרגשה של ליווי, בטחון. בהמשך תוכלי אולי לכוון אותי, לספר לי, לאפשר לי לעזור לך ולהיות איתך, אבל עכשיו אני רוצה לאחל לך שתוכלי להתמלא בסופשבוע הקרב, תוכלי לנשום, להתחזק, למצוא מקום רגוע ושקט, בחוץ ובפנים.שתוכלי לחייך. מקווה שהכוחות והמחשבות החיוביות (וגם החיוך...) ממני מגיעות אלייך... מלי

ערב טוב, הגעתי לטיפול אחרי הרבה התלבטות, כי אני לא יודעת/אוהבת לדבר על עצמי. סבית הפניה לטיפול הייתה המון בעיות שהצטברו, ושלא שיתפתי איתם עם אף אחד, הדבר נהיה מאוד קשה ואחת החברות שהרגישה במועקה שלי אבל לא ידעה במה מדובר שיתפה אותי בחווית הטיפול שלה ושיכנעה אותי לנסות. שנתיים ו 4 חודשים עכשיו ועדיין קשה לי שם. קשה לפני הפגישה -שלשולים, ובחילות- קשה לי בתוך הפגישה - אי יכולת לשתף, לדבר, הרגשת החונק, להשתחרר- ואחרי הפגישה -הרגשת הפספוס שלאחר, התלות בה- שיתפתי את המטפלת בכל זה, וכל פעם אנחנו מדברים על התקיעות אבל לא מצליחה לצאת מזה. אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ, לא מספיק הבעיות שהיו לי, ועכשיו נוספו גם הבעיות של הטיפול - במה לשתף, כמה לשתף, איך, מה תגיד, כמה עוד אשלם, לאן אגיע, ....- המון שאלות פתוחות. והשאלה הגדולה האם יש אפשרות לשינוי בגיל שלי. אני מרגישה שפיספתי המון דברים בחיים ולא יודעת איך לפצות אותם. המון חלום ושאיפות היו לי בחיים במיוחד זוגיות ואמהות, אבל זה כבר לא נראה באופק אשמח לשמוע ממך סופ"ש נעים

שלום לך. אני שומעת ממך את הקושי להחשף ולחשוף, לתת שם ומילים לאזורים שהוחבאו עמוק בתוכך עד שגם את כבר פחדת להציץ או לגעת. והאפשרות, או האיום, שאותם מקומות, רגשות, צרכים, כאבים, ייצאו לאור, היא מפחידה אך גם באופן כלשהו, מאפשרת ומדליקה ניצוץ של תקווה. כמעט כבדרך אגב ציינת שאת בטיפול כשנתיים וחצי. זמן ארוך לחויה שלכאורה רוויה ייסורים, כאב, כשלון. אני חושבת שאת כנראה מזהה או חווה שם גם משהו אחר, נוסף. כנראה משהו בקשר, באפשרות להיות עם, בתקווה שאת יכולה להרגיש אחרת, בחוויה שיש שם מישהו שמלווה, שמקשיב, שאיכפת לו, כל אלה, גם אם הם עדיין משניים לחרדה ולתסכול, כנרא מתגמלים ומשמעותיים דיים כדי לתגמל אותך ולהשאיר אותך בטיפול. אני מקווה שאת מצליחה לגעת בטיפול בחרדות ובפחד, ובטוחה שיש גם קולות, גם אם רובם עדינים וחלשים, שנאבקים מתוך אמונה שיכול להיות אחרת. כנראה תצטרכי עוד לא מעט זמן כדי לבסס אמון, בטחון, תחושת רוגע והקלה בתוך קשר, ועם זאת- כשתוכלי לחוש זאת כנראה תצליחי לסמן לעצמך ניצחון חשוב והצלחה משמעותית. חשבתי על כך שכינית עצמך אני. נשמע לי שאת בתהליך שבו את מבררת, מאפשרת ומוכנה שאת, ה"אני" שלך, יהיה במרכז. אל תוותרי על כך. בהצלחה, מלי.

שלום מלי, נעים שאת פה. מה היית אומרת מקצועית ובכלל על מטופלת שלאחר מעל שנה של טיפול, מגיעה לפגישה ובוכה פעם ראשונה בכל השעה. המטופלת מספרת בפגישה שלאחריה שהתחושה היחידה שליוותה אותה במהלך הפגישה, בזמן הבכי הוא געגעוע ונזקקות גדולה לאמא שלה. שהיא הרגישה שלא היא עצמה ולא המטפל שלה היה איתה שם בחדר אלא רק הכמיהה לאמא שלה. הגעגוע לאם היה עוצמתי כל כך שהיה מפחיד. סופש נעים

שלום לך. נשמע שמדובר בפגישה מרגשת ומשמעותית. סביר להניח שאחרי תקופה ארוכה של ביסוס הקשר הטיפולי, בניית בטחון ואמון, עבודה על קירבה ואינטימיות, ניתן היה לפגוש בחדר, מול המטפלת, אזורים נזקקים, פגיעים, חשופים, ולאפשר להם פשוט להיות. אני מתארת לעצמי שבמהלך הטיפול הלך ונבנה קשר ששיחזר או הזכיר נזקקות לאם קרובה, דואגת, מאפשרת, אוהבת. הרגשות הללו פגשו את הזכרונות והרגשות שנאגרו מול אימא והיחסים איתה, וברגע מסוים, בצומת רגשית אחת, הזכרון והגעגוע הצטלבו עם החוויה הרגשית בהווה (בקשר הטיפולי) לכדי חוויה חדשה, מטלטלת, כואבת ונוגעת כאחד. אני מתארת לעצמי שבהמשך ניתן יהיה לתרגם את החוויה והבכי למילים, ולהבין יותר מה קרה שם בחדר, מה ניתן ללמוד ולהבין מכך על הצרכים, החוסר והתלות, ומה אולי יכול להיות משלים, אפשרי או משחזר בקשר הטיפולי. להתראות, מלי.

תודה מלי, מקווה שזה בסדר להעמיס עלייך עוד טיפה. יש לי מטפל לא מטפלת. אחרי הפגישה של הבכי וההתפרקות שלי, אני נורא כועסת עליו ומצד שני מאוד זקוקה, או כועסת על כל שאני זקוקה לו ובעיקר כועסת על כך שהייתי במצב בו כל עצבי חשופים, מצב בו לא שמרתי על עצמי כמו תמיד, איבדתי שליטה. בפגישה בה בכיתי, הרגשתי בהלה ופאניקה פנימית פחד נוראי לכן רציתי את אמא שלי ממש כמו ילדה מפגרת, אני נבוכה מהסיטואציה ורוצה מאוד להחזיר את השליטה לידי. מוזר לי שהמטפל ישב מולי ולא רציתי אותו רציתי שיעלם כי הנוכחות שלו הכבידה עלי הכאיבה לי הוא היה עד לפגיעות שלי, כועסת על כך שהייתי במצב משפיל עבורי והוא ישב שם מולי במלוא אונו. אני במצב בו לא יודעת אם אוכל כבר לשמור את הבכי ואת הכעס בבטן ונורא לא רוצה לפגוע בו. לכן חושבת לא לחזור לטיפול, מפחיד אותי פגישות מהסוג הזה, הכי מפחיד שבפעם הבאה שאבכה הוא ידבר או ינסה להתקרב זה מעורר אימה, כשאני בוכה זה לעצמי לבד, מפחיד לחשוב שמישהו מביט לחולשה שלי בלבן של העיניים. תודה

מבינה אותך! בכי היא חולשה גם עבורי למרות שדיברתי על זה עם המטפלת היא לא מצליחה לשכנע אותי שזה בסדר:-(

יש לי שתי שאלות 1) כמה זמן נחשב לנכון/טבעי/מקובל - להישאר בטיפול אצל אותו מטפל? 2) איך אתם מתנתקים מפגישה אחת ועוברים לשניה? איך זה עובד, למשל למטפלת שלי אין הפסקה בין המטופלים, יש לי הפסקה באמצע היום וזהו. השאר זה ברצף אחד? למשל, אם אני שומעת סיפור עצוב או מקרה קשה, אני ממשיכה לחשוב עליו או אם מישהו מעצבן אותי. אז איך אתם מתנתקים מכל מקרה?

שלום ש. אין זמן נכון, מתאים או טבעי להשאר בטיפול. אני חושבת שטיפול שמרגיש משמעותי, עמוק, רציני (גם אם קשה ורצוף מכשולים) הוא טיפול שדורש עקביות ורציפות, ובד"כ גם לא מעט זמן. אני תוהה מדוע השאלה הזו צצה אצלך, ותוהה האם את יכולה לחשוב עליה כמשקפת אזור שאת נמצאת בו כעת בטיפול. ייתכן כי את חשה שעמום, שגרה, מיצוי וכל אלה רגשות הנם שחשוב שיבוררו בתוך הקשר הטיפולי, בהנחה שהן מייצגות תהליכים שמאפיינים קשרים נוספים בחייך. בנוסף, המחשבה על טיפול אצל מטפל אחר שונה ממחשבה על הפסקת הטיפול, ושוב, גם כאן, אני ממליצה לך לחשוב על כך בטיפול, ולנסות לברר מה המחשבות הללו מייצגת או מספרות על האופן בו את תופסת קשרים. ולגבי שאלתך בנוגע להתנתקות של המטפל מפגישה לפגישה. אני מניחה שלכל מטפל ישנן את הדרכים המתאימות לו כדי להצליח להשאר עם המשמעות והאפקט של הפגישות, מחד, ולהצליח להגיע לכל פגישה רגוע, ממוקד ומרוכז, מאידך. הפתרון הטכני הוא כמובן ליצור הפסקות בין פגישות, לקחת זמן ושהות לעכל, לעבד ולאפשר לדברים לשקוע (ואותו הדבר נכון גם לגבי מספר המטופלים שכל מטפל מרגיש שנכון עבורו). ברמה הרגשית אני מניחה שכל מטפל מפעיל מנגנונים שונים ואישיים כדי להצליח לפגוש כל מטופל במקום מקצועי, מתענין וייחודי. ושוב, אני תוהה לגבי השאלה שלך בהקשר האישי שלך - נשמע שאולי את מוטרדת מהיכולת של המטפלת שלך להיות איתך ועם הרגשות והחוויות שלך באופן מכוונן ומלא, ואולי את מעלה חשש שגם אותך צריך למחוק או "לשים בצד" (מחשבה שיכולה להיות מעליבה ומאיימת). אני חושבת שהשאלות שלך רלבנטיות מאוד לטיפול, ויכולות להיות מעניינות ומשמעותיות בעבודה עם ומול המטפל/ת שלך. בהצלחה, מלי.

שלום, שלוש שנים ואני נלחמת עם המטפלת על הקרבה, האימון, האיכפתיות שהיא מציגה כלפי. ממש נלחמת בכל כוחי, אני מודעת את זה, אבל לא מצליחה לשנות. כל פעם בתוך החדר אני מרגישה שהיא קרובה, שהיא מנסה "לחבק" אותי במילים, בעיניים.. . אבל כשאני יוצאת, אני משכנעת את עצמי ש"זה לא היה, שממש לא איכפת לה ושאני עוד אחת במספרים שנכנסים אליה". האם עדיין זה נכון להמשיך את הטיפול, שהוא תקוע כבר הרבה זמן.

שלום יוליה. את מתארת קשר קרוב, אינטימי, משמעותי בזמן הפגישה, שכאילו מתמוסס, מתפוגג כשאת נותרת לבדך. בעיני הפער הזה - בין חווית הביחד והקרבה לתחושת כשאת לבד משמעותי ביותר. אני תוהה מה המנגינה שמשנה כשאת לא בטיפול, ומה מפעיל אותה. אני מרגישה שאת מספרת על מקום שנחווה כממשי ואמיתי רק כשאפשר לראות, כמעט "למשש" אותו, אך אין לו קיום כשהוא צריך להיות זכור באופן מחשבתי או רגשי. אני שומעת ממך שאת מצליחה "לשכתב" את החוויות שעברת, להפוך קרבה וקשר למרחק ולזיוף. אני חושבת שחשוב שתנסי לחשוב ביחד עם המטפלת שלך על הסיבות לכך. נשמע שכשאת נותרת לבד, העולם הופך להיות הרבה יותר מסוכן, מנוכר, סתמי עבורך. שיש משהו שקשה לך להפנים, להשאיר בתוכך, להסתמך ולהשען עליו גם כשאת לבד. אני חושבת שבעזרת עבודה עקשנית ולא מוותרת, תוכלי יותר ויותר לזכור ולשמור בתוכך רגעים קרובים ונעימים של יחד, להשען עליהם ולהרגע איתם כשאת לבד. היכולת הזו משמעותית לא רק בטיפול, אלא ודאי גם בקשרים קרובים נוספים. בהצלחה, מלי.

הי, ראו אותי, "אליפות עולם" שמצליחה למצוא את הנישה ליפול בין הכיסאות או להישאר מאחור. לפחות ביני לבין עצמי. להידחות ולהמשיך להידחות ולהיבעט (בחוויה שלי זה הכי חזק, לכל ובאשר אפנה ואלך). להישכח. כאילו מכוון בדיוק לשם, למקום שהכי קשה לחדור, שהכי קשה להוציא ממנו או לקבל - שם אני בוחרת ומתמקדת: "תנו!" זה קורה בכל שיטה שלא תהיה. בכל מקום שלא יהיה. איתי לאן שאלך. בוז ולעג וקלס והילולת גועל. ממש כמו מערכת היחסים הראשונה המוכרת ההיא. שם אני עכשיו וחזק וחזק. כל האחיזה שם. אולי התקופה הקשה ביותר (ללא הגזמה) מאז שהתחלתי את הטיפול הנוכחי. זה כל כך מטאפורי שמשהו מייצג קורה גם פה עם ההודעות שלי (לא מפתיע, כמובן). כמה מהן לא עלו. אחרות לא הייתי בטוחה אם יעלו או לא, לקח להן כמעט יומיים. מבלבל לראות שהודעות שנכתבו יממה ומעל אחריי כן נמצאות כאן... טוב, לתפיסתי - בא לי לומר המוני המונים, אם כי זה ניסוח מוגזם... זה כולה פורום. אך מבחינת מה שזה אומר בפנים... אבל, כן, כי הן היו בין לבין או על הגבול או תלושות או מאחור. אני יודעת לבטח שזה לא קשור אליי אישית. יודעת שיש אחרות רבות שמתפספסות או מתאחרות, לא מסונכרנות או לא מובנות. זה קורה. אני יכולה להניח שמהכיוון השני העניין הזה בעייתי. אבל אצלי, הקטע עם ההעלאה של ההודעות וגם דרך ההעלאה שלהן הפך להיות ממש מייצג מלחמה על השפיות ועל המקום. לו הייתי יכולה לגלות לכם את שיטתי איך לא לפספס, איך אפשר לראות את ההודעות לפי הסדר בו נשלחו למסד הנתונים ולא מפוזרות, איך אפשר לעקוב טוב יותר, אולי הייתי מגלה, רק ששיטתי דורשת השקעה, וצריך להיות משוגעים לדבר כדי להקריב... וכאן, אני משוגעת. אבל אני חושבת שזה שיגעון טוב ואני אוהבת אותו, והייתי מוכנה לתת ולהקריב מכל הלב. רק לא עבור עצמי. ו... כן, עשיתי, לפעמים, את מה שאני לא. הפניתי תשומת לב (כמו עכשיו), פתחתי הודעה חדשה (כמו עכשיו), ניסיתי להתיישר כדי להתאים לחוקים, לקחת אחריות, לשחק אותה מבינה מה זה נפרדות... {האמת, שיודעת להתאים לחוקים ומאד, רק שזה הולך בקלות כאשר אני מרגישה שיש לי תמורה, שקיבלתי משהו. זה לא דבר שקורה לאחרונה. החסר עצום. תחושת השאיבה }. אבל זו לא אני, הדבר הישר והמסודר והיותר מידי רגיל הזה. בכל אופן, לא האני עם הבור והחסר, שבא לידי ביטוי כאן ועכשיו. טוב, אף אחד לא באמת כזה ישר ומסודר, אבל בא לי להתרברב בכך שאצלי העוצמות והעקמימות משמעותיים מאד, הכי הכי. ואולי אני בעצם כן הדבר הכל-כך ישר ומסודר עד אימה. על כל פנים, זו לא אני שמפנה תשומת לב לכך שנשארתי מאחור, זו לא אני שמבקשת, זו לא אני שצורחת בקולי קולות חיצוניים, זו לא אני שיכולה לקחת אחריות שאומרים שאני כן, ולא מתאים לי תמיד להתיישר ולבצע פעולות מתוך ניתוק או פיצול, כדי שאחרים יהיו מרוצים שאני מתאימה למערכת. כי. עקומה מאד, בעצמות, באיברים. אני החולדה שבחור. תמיד תהיה שם. זו ששואפת להתכווץ ולהתכווץ (לצערי, יודעת שזה ולהתנפח זה אותו דבר רק לכיוון ההפוך - כי צריך שיהיה צד מתנפח בפנים כדי שהצד השני שמולו יתגמד... לראייה, אולי ההודעה הכי נפוחה ששלחתי לכאן אי פעם...) כך הנני. לפחות רוב רובי עכשיו. החלק שבא לידי ביטוי. אותו חלק שמתרברב בעליבותו. בז לעצמו, לחלקים הרכים שבו. בעוצמות חזקות. ככה, נאבקת על השוני, על הייחוד, לשם הנפרדות... נגעו ללבי פעם דבריו היפיפיים של אוטיסט משוקם (לא סתם בחרתי דווקא בו עכשיו). דברים שנאמרו בתקשורת. והיה בהם כאב וכעס וצער ועוד ועוד. דברים שדיברו על לקבל אותך כמו שאתה. ואיזה יופי יש בו. "רק שיניחו לי". כן, אני אחרת. מאד. "הניחו לך לנפשך יותר מידי, ולכן נהרסו החיים שלך" - זו התגובה שקיבלתי... וגם בכך יש אמת... אומרים שבאופן שלם, ניתן למצוא יופי, בכל דבר. כרגע - הכל מפלצתי ושחור. לא מוצאת את היופי. לא רואים אותו מבחוץ ומפנים. טיפול כזה, שבו אחרי שנים שנים עדיין אי אפשר ליפול, עדיין אי אפשר להתקשר... החלטנו לשקול ברצינות הפסקה, כי, כך נראה, שכל שנות הטיפול נהרסות הרס רב. בהגדרת הטיפול - "את משתמשת בטיפול כדי להרוס אותו". אנחנו יודעים שהכי זקוקה לעזרה עכשיו, ושמצבי אפילו גרוע מזה שהגעתי איתו בהתחלה (וזוכרת שהגעתי אז אז במצב איום). לא יודעת אם זה שלב באמצע, או רף רציני לעבור ולשרוד. באמת שמדברים על סוף, יותר מאי פעם, כי לא הצלחנו, וכי בעייתי להמשיך מבחינות רבות, פנימיות ומציאותיות גם. אז... בהגדרה - הטיפול ייפסק כדי לשמור על הטיפול. כי כמו שאומרים בשפת הפסיכה - באופן פרדוקסלי הטיפול מפריע לטיפול. מפריע לי לחיות. להתחיל לחיות. הוא טיפול מבודד ולא מערכתי וזה מאד מפריע. מצד שני, ברור שהנני זקוקה לו מאד מאד מאד במצבי... מאבקים ארוכים ותובעניים. זו הפעם האחרונה שאני מנסה. טפשה, אבל לא עד כדי כך. יודעת שבהתחשב בגילי, במשאביי, ובכך שלוקח לפחות חמש שנים אינטנסיביות (זה הקצב המהיר יחסית של היום, אחרי טיפול...) כדי שרק אתחיל ליצור קשר קרוב... טיפול חדש לא ממש על הפרק. עם זאת, אני זוכרת, לפחות יודעת לומר עכשיו, או לדקלם, שעל הטיפול הזה הצלחתי לחשוב ולהרגיש ברגעים מסוימים שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. בא לי להתחנן למשהו עדין. (מהמקצועיות והחבר'ה יש לי די והותר. "את ואת ואת ואת"), אלא ניסיון לתגובות סתם רגילות אנושיות זהירות (ולא שהייתי יודעת מה לומר לי, חמלה לי - אין...). אם רק אפשר... האמת, שכתבתי כדי להשאיר לי עדות. ואלמלא הייתי קובעת לי מקום לרשום, המשפטים הללו לא היו נרשמים כלל... וכרגיל, לא שיש לי שליטה בזה... רואה ויודעת שאני בועטת חזק והודפת כל מה שרק יעז להתקרב, באופן בלתי נפרד מהתחינה להתקרב כל-כך. כוחות מנוגדים מוכרים. ועדיין מאמינה שאפשר להתקרב נכון. בטיפול נאמר שאין מה לעשות במצבים כאלה ואני טועה. עדיין עומדת על דעתי, שאני הייתי יכולה. מאד יכולה ובצורה מדויקת מדויקת. הבעיה שעבור עצמי, אני לא... אני כן יכולה עבור אחרים (שוויץ), אבל הטיפול לא יכול עבורי, והוא מתעקש על זה. ובאמת עד היום אף אחד לא הצליח על באמת. לא הצליח איתי את מה שהצלחתי אני מול אחרים, פשוט כאדם. הנה מנגד נשמע לו קול תרועת החצוצרות והניצחון (עלוב מכל הפסד) "אף אחד לא חזק עליי ולא יצליח לעזור לי, אף אחד לא יתקרב אלי סכנה מפחידה כזאת", ועוד מתפלאים שיש לי מחשבות אומניפוטנטיות (של מרעילה והרסנית ללא גבול) בנסיבות כאלה... אז למה שלא אזעם כל כך... סופי שבוע הם נוראיים לי ובכל זאת אאחל מנוחה והרבה ממנה, שבת מנוחה, זעמן

שלום לך. המאבק להיות נוכח, נשמע, נראה. המאבק למגע, לקשר, לאיכפתיות, לאהבה. נשמע שעבורך המאבק הזה הוא מאבק ארוך, מייסר, מורכב, אולי ההבדל שבין לשרוד ללחדול. אני שומעת על הרגעים שבהם את נמחקת, נעלמת - לאחר ולעצמך. על הרגעים שבהם נדמה לך שהדחייה והזלזול והניתוק הם הדרך להגיב אלייך בתוך קשר. אני מתארת לעצמי שזו תחושה בלתי נסבלת, משלימה בדמיוני עבורך את הכמיהה לחיבוק עוטף, לקשר עין, לחשיבה עלייך. אינני יודעת מה בעברך שרטט את קווי העלילה שאת חווה כעת בצורה כ"כ עוצמתית. אני שומעת אותך פוגשת בחוויתך את העלבון והריק שוב ושוב. ועם זאת, אני מקווה שתוכלי לראות גם דברים אחרים, שיהיו משקפיים אחרות דרכן תצליחי לראות את העולם. אני מאמינה שזה אפשרי עבורך, ומקווה שתמשיכי להאבק על כך. בהצלחה וסופ"ש מוצלח, מלי.

את יודעת, אני כל כך רואה אותך חמה וכל כך כל כך נמצאת. א?ה?יב?ה. אותי את לא מרחיקה, אף פעם לא הרחקת. ד"ש חם גם מנמש. הוא היה מלקק לך את האף אם הוא היה יכול. שלך, נועם

את מבטיחה לשלוח עירסולים ונשיקות לנמש וגירוד כזה מאחורי האוזן מכל הלב, נכון? נמש וחבריו הפרוונים הרכים יודעים, הם יודעים כמה חום הם יכולים לקבל ממני וששווה להם לגשת . והנה, אפילו שלי יש כלב גדול, אני חושבת שהוא היה נותן לנמש (אם נמש היה מוכן) להסתובב לידו מכל הכיוונים (ודי למטאפורות... P-:) איזה כיף לנמש ואיזה כיף לך - הביחד. תודה יפתי, ומתנצלת על העומס שהטחתי כאן... שלך, |כאן רשום שמי|

אני ובלי נשואים עוד מעט 9 שנים. כל שנותינו מתחילה כל הזמן במריבות. כל כמה חודשים יש ריב גדול שבעלי רוצה לעזוב את הבית. במריבה האחרונה הוא פשןט עזב לתקופה.(יש לציין כי שבעלי עובד רחוק מן הבית ולא נמצא בבית 4 ימים רצוף ו4 ימים נוספית נמצא בבית) והלך לאמא שלו יש לציין שאני לא בקשר טוב עם משפחתו של בעלי מכוון שאלה כל הזמו מנסיםלסכסך בקשר ולגרום למריבות בינינו. בעלי כמובן לא מוכן ולו פעם אחת לא בא להגנתי תמיד העדיף אותם ובא לטובתם. אחרי העזיבה של הבית הלכנו לטיפול זוגי אך טיםול זה לא עזר מכוון שבעלי לא מאמין בטיפול. כל הזמו נוא אומר שאנחנו לא מסתדרים והוא לא רוצה לעזותשום מאמץ כדי שנסתדר.אני בנידוג אליו כן עושה מאמצים כי לשר את הזוגיות מכוון שיש ילדים האמצע.חשוב לציין שאני כל הזמן מקבלת צעקות וקללות ממנו. והוא תמיד אומר לילדים שלאמא שלהם אין שכל. וכו... אני מאוד פוחדת מענין של הפרדה באופן שהילדים יקבלו את זה מאוד קשה ויש לי מין דעה כזאת שכל הילדים של הורים גרושים תמיד בעייתים בחיים בהמשך דרכם בכל התחומים.אבקש עזרה ויעוץ דחוף.

שלום מ. את מתארת מערכת זוגית מעורערת ומערערת. אני שומעת את הכאב, העלבון, חוסר הודאות, ותוהה לאן נעלמו הרגשות, החוויות והצרכים שבגינם בוודאי רצית זוגיות בעבר - האהבה, החיבור, האינטימיות, החיבוק. האם כל אלה היו ונעלמו? האם ויתרת עליהם מלכתחילה? יש לך שק של טענות וכעסים כלפי בעלך, חלקם (או רובם), קרוב לודאי בצדק. אך כעת אני מזמינה אותך לצלול פנימה, לבדוק את עצמך. שאלי את עצמך מה היית רוצה, מה ייחשב עבורך בזבוז או פספוס. האם את יכולה לדמיין עוד שנים ארוכות של זוגיות במצבה הנוכחי (בהנחה שבעלך איננו גמיש דיו לשינוי)?. בקראי את פנייתך תהיתי מה בך צריך או מבקש את סוג הקשר הזה. איפה החלק שלך בסכסוך. אם גם את מפעילה ופעילה, כדאי לבדוק גם את התרומה שלך. אם בחוויתך את רק סופגת ושותקת, זה מזמין שאלה לגבי הנטייה או המוכנות שלך להיות בתפקיד הקורבן. אני מזמינה אותך גם לחשיבה, לבד או עם אנשים קרובים, לגבי האופן שבו מערכת היחסים הנוכחית משחזרת, דומה, למערכת יחסים קרובה מהעבר (הורים, חברים, זוגיות). היכן התרגלת שמותר לעשות לך הכל, שהחוויה המרכזית בקשר קרוב היא היא של קורבן, שאין דרך לשים גבול, להתרחק. אני שומעת ממך על מקומות שבהם את מוותרת על זכותך להיות נאהבת, מוערכת, וגם נזקקת ותלויה, ותוהה למה ומתי למדת לוותר על מקומות כ"כ חשובים בקשר. ובעניין הילדים: הסתכלי מהצד ונסי לחשוב מה הילדים שלך סופגים ולומדים על קשרים בכלל, וקשרים זוגיים בפרט, כשהם מתבוננים במערכת היחסים של הוריהם. התמונה המצטיירת היא של זוגיות שיש בה ניתוק, זעם, השפלה, התעללות. זכרי שמה שהם רואים ישמש עבורם מודל לזוגיות שייצרו בעתיד. בין אם תפרדו ובין אם לאו - ילדייך מושפעים מהמערכת הזוגית שלכם באופן עמוק. הם זקוקים לאמא ואבא חזקים, בטוחים, עם שמחת חיים, שלווה, כוחות. ביחד או בנפרד אולי הופך למשני בהקשר הזה. בהצלחה, מלי.

מתי כבר זה יגמר מתי כבר אמצא את האור מתי כבר אהיה חלק מהחלומות שלי מתי כבר יהיה משהו לצידי מתי כבר יהיה מי שיחבק אותי מתי כבר אפסיק לחשוב על סכינים מתי כבר יהיה אוויר מתי כבר אפסיק להסתובב סביב עצמי מתי כבר אצליח לשמור על הגוף שלי מתי כבר לא יהיו צלקות מתי כבר אחיה מתי כבר אחייך מהלב מתי כבר אצרח מתי כבר ארקוד מתי כבר אלמד מתי כבר אבין את עצמי מתי כבר אדע לדבר את הכאב שלי מתי כבר אתמסר מתי כבר אפסיק לכאוב מתי כבר אתחיל לבכות מתי כבר ירגע הדופק מתי כבר לא אתבייש מתי כבר אדע שאני זה אני מתי כבר אפסיק להתנצל מתי כבר אתחיל להתרגל מתי כבר אמשיך מתי כבר יחשיך.. ~נילי~

שלום נילי במכתב שלך יש הרבה כאב ועצב. נראה כאילו האין ממלא את עולמך, משהו שם לא קורה בשבילך, אצלך, לא מתמלא במקום שבו את מחפשת, לא מוצא מרגוע. אני שומעת את הייאוש וההמתנה לשינוי, ומנסה לראות בכך ניצוץ של תקווה שאת מסמנת - שעוד יכול להיות אחרת, שעוד תרגישי אחרת, שהמתי עם סימן השאלה יום אחד, מתישהו, יתחלף בעכשיו. מחזקת אותך מרחוק... מלי.

עכשיו זה יתחיל עכשיו מצאתי את האור עכשיו אני חלק מהחלומות שלי עכשיו יש משהו לצידי עכשיו יש מי שמחבק אותי עכשיו הסכמתי למחשבות שלי על סכינים עכשיו יש אוויר עכשיו הבנתי שזה קשה אבל בסדר להסתובב סביב עצמי עכשיו כבר אני מצליחה לשמור על הגוף שלי עכשיו עדין יש צלקות עכשיו אחיה עכשיו אחייך מהלב עכשיו אצרח עכשיו ארקוד עכשיו אנסה להתרכז וללמוד עכשיו אנסה להבין את עצמי עכשיו אנסה להבין את הכאב שבי עכשיו אנסה לדבר את הכאב שלי עכשיו אתמסר עכשיו אבין שלאט לאט, עם הזמן אפסיק לכאוב עכשיו אתן לעצמי לבכות עכשיו אנסה להרגיע את הדופק עכשיו כבר לא אתבייש עכשיו אתנחם ואשמח שאני זה אני עכשיו כבר אפסיק להתנצל עכשיו כבר אתחיל להיתרגל עכשיו אמשיך עכשיו לא אתן, שיחשיך.... מלי, לקחת אותי רחוק.. מילה שהראת לי היום (עכשיו..) לימדה אותי המון.. עכשיו אנסה לקחת את עצמי קדימה.. לא לזלזל בכעס שלי.. דווקה להיות איתו.. לא לרדת על הכיאוס שבי.. להיות אמפטית לעצמי.. אנסה.. עכשיו.. ~נילי~

מרגישה מנדנדת אך מטרידה אותי מאד שאלת התלות בטיפול - האם זו "בעיה שלי" ?או שכל מטופל בטיפול פסיכולוגי חווה תלות?? כי מצב של חשיפה חד צדדית גורם בהכרח ליצירתה! האם תלות אמורה להיות רק שלב זמני בטיפול? ואם מאפיינת רק אנשים מסויימים, אולי להם לא מומלץ טיפול מהסוג הזה? תודה !

שלום תלות בטיפול ובמטפלת בהחלט מאפיינים את הקשר הטיפולי. אני מבינה מהפנייה שלך שאת תופסת את התלות כרגש מבהיל, מגביל, לא רצוי, וכמוך, לא מעט מטופלים נבהלים מהתחושות הללו כשהן עולות בטיפול. עם זאת, התלות היא תוצאה של קירבה, אינטימיות, ויחסים שיש בהם עזרה ונתינה. מכאן, שהחוויה הזו מרמזת שנוצר קשר משמעותי, דבר חיובי וחשוב בטיפול. בנוסף, דרך התלות עולים הרבה פעמים דפוסים וחוויות שבטיפול יש הזדמנות וחשיבות להתעכבות עליהם. למשל: תחושת התלות יכולה להרחיק או לקרב, להכעיס או להשפיל, לעכב או לגדל, בעקבות התלות ייתכן שהתנהגויות מסויימות יעוכבו או, לחלופין, יועצמו, כל אלה מספרים הרבה על חווית הקשרים בחייך, ועל המפגש שלך עם התחושות הללו. ולסיום, דווקא הרבה פעמים כשלא נוצרת תלות, כשבטיפול יש הרגשה ש"אפשר גם להסתדר בלי", כשלא עולים רגשות של צורך, געגוע, הזדקקות, אז לעיתים נדרשת עבודה לא פחות קשה ועיקשת. מכאן, שהייתי מציעה לך לחשוב מדוע הרגש הזה כ"כ מבהיל ומסוכן עבורך (האם היה בעברך מסוכן להיות תלויה, האם זה היה מגונה, מביך, משפיל?), וגם אני מציעה לך, לבד או בטיפול, להתבונן על הדרך שבה את מופעלת, רגשית והתנהגותית, כתוצאה מתחושת היותך תלויה באחר. להתראות, מלי.

גם אני מרגישה בתלות הנוראית הזאת , אני דווקא מאוד מספרת ומשתפת את הפסיכולוגית שלי בתלות הזאת (אפילו העלנו את תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע עקב כך ) . אבל זה לא נעים, ואני מרגישה שהתלות הזאת דווקא גורמת לי לדברים לא טובים , וליותר תקיעות , אני מרגישה שהחרדות שלי מדברים מסוימים התעצמו משהיו , ויותר לא טוב לי . מה שאני לא מצליחה לראות זה איך התלות הזאת עוזרת , ומה אני יכולה ללמוד ממנה (אחרי יותר משנה וחצי בטיפול ) . זה הרגשה לא נעימה בכלל . וכול פעם שאני רק חושבת להפסיק את הטיפול אני נכנסת לחרדות נוראיות . איך ניתן להפוך את התלות למשהו חיובי .. ?!(או להיפטר ממנה..)

אודה לך אם תוכלי לתת לי שמות של סרטים שעוסקים בהפרעות אכילה- זה למעטרת עבודה באוניברסיטה

שלום חנית לא זכור לי כרגע שראיתי סרט עלילתי בנושא (אם כי יש לא מעט סרטי תעודה שנעשו, גם בארץ). אני מעלה את ההודעה שלך, ואולי אחד המשתתפים יוכל לעזור לך. בהצלחה, מלי.

היי, יש את הסרט "נערה בהפרעה" עם שחקנית מפורסת...אך השם שלה ברח לי (-:

אני מתלבטת לגבי טיפול. האם ניתן לקבל המלצות על מטפל/ת באזור נתניה?

שלום לך. אשמח להמליץ לך על מטפלים, ואולי גם למשתתפי הפורום יהיו המלצות. היות ואנחנו נמנעים מפרסום כזה בפורום, אשלח לך המלצות למייל האישי. בהצלחה, מלי

מלי, אני גם מעוניינת לקבל המלצות על מסיכולוגים מאזור נתניה. כמובן לא פה, אלא למייל האישי שלי. תודה מראש.

או שמא גלשתי למשמרת של מלי? כי פתאום נזכרתי במשהו שכתבת אתמול, על ההיפוך תפקידים. וזה משהו שעלה כאן בעבר (באחת המשמרות של מלי)... מעניין שזה תמיד עולה שוב, ההיפוך תפקידים הזה, לא? כי טיפול כזה הוא דיאדה... שניים לטנגו ושאר ההשוואות האלה. כן, ברור שיש לי חלק בזה, ואני משתפת פעולה עם ההיפוך הזה. אבל גם היא, מן הסתם, לא? היא לא אמורה לשים לזה גבול כלשהו? זאת-אומרת, אם זה משתחזר שוב ושוב, זה משרת משהו שהוא גם שלה, לא? על אחת כמה וכמה, שבכל פעם שמתרחש משהו קיצוני בינינו, היא מציינת שחלק מהחוויות שלה היא חווה רק או בעיקר מולי (ע"ע מפחדת ממני, יכולת ההכלה שלה פוחתת ושאר ירקות שאפילו מרק לא הייתי עושה מהם), ואז... אז מגיע השלב של ההיפוך הזה ברוב המקרים: אני לוקחת אחריות על החייאת הטיפול; על הצלתו מהתדרדרות מוחלטת אל התהום (חוץ מהפעמים שלא), אני מקשיבה למצוקה שלה מולי, מחפשת מה אני יכולה לעשות כדי להקל עליה וכיו"ב. אבל ברור שזה לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן - זה לא יכול להחזיק מעמד כי זה לא טבעי בכלל! והכל חוזר על עצמו... זה לא היה ככה כל הזמן, כל השנים של הביחד הטיפולי הזה. זה ככה בחצי שנה האחרונה, בערך (בחיי שאיבדתי את החשבון, כך שאולי זה יותר או פחות... חצי שנה זה ממוצע סביר). למה זה השתנה בתקופה הזו? אני לא מצליחה למצוא את התשובה. אני לא חושבת שמשהו בי/אצלי נעשה שונה... אני יודעת שזה משהו בה/שלה (היא אמרה את זה), ואין לי ספק שמשהו בי מגיב לזה (אני אולי מאותגרת רגשית, אבל אני רגישה לאחרים). אוף! מחר עוד פגישה... אין לי מושג למה אני צריכה להכין את עצמי... לאחרונה נראה לי, שמרד לבן זה מה שעובד הכי טוב... בשבילה ולטובתה, כמובן... באופן מפתיע, זה גם עוזר לי להישאר שלווה.

שלום לך. אכן "גלשת" למשמרת שלי, ואני "גולשת" לשיחה שהתחילה במשמרת של דוד, ובכל זאת, מרשה לעצמי כמה הרהורים... את מספרת על היפוך תפקידים, ומתארת דיאלוג חדש (יחסית) ביניך לבין המטפלת שלך שהתחיל בחצי השנה האחרונה. את כותבת שאת בטוחה שמבחינתך לא היה שינוי שיוביל לתהליך הזה, ובכ"ז, אני תוהה, האם יכול להיות שמשהו ביחסים ביניכן הפעיל זאת. היכולת לשחזר היא, בעיני, פעמים רבות פונקציה של קירבה, אינטימיות, פתיחות, נינוחות. כל עוד יש נסיון להיות "ילד טובה", לדבר בשפה של הנורמה והחוקים, לא לבטא תחושות, רגשות או התנהגויות "לא הולמות" (כמו נזקקות, צרכים וכו'), לעיתים ניתן להמנע משחזור דפוסים. דווקא כשנוצרת תחושה שמערכת היחסים עמידה ובטוחה, מחד, אך גם קרובה ומזמינה, מאידך, יש חופש להתנהגויות וחוויות אחרות. אני בכוונה מנסחת זאת כ"חופש" כי בעיני היכולת לשחזר היא לא פעם הישג, עליית מדרגה באפשרות לוותר על המסכות, השריון או הנטייה לרצות ולהיות בסדר. אבל, צריך לזכור שלשחזור דפוסים בטיפול, כשלעצמו, יש ערך חלקי, ושהמשמעות שלו מגיעה כאשר ניתן להתבונן עליו, לדבר עליו, להפוך אותו למוכר ולידוע, ולבסוף גם לשנות אותו. אני תוהה האם בתהליך הזה את מזהה דברים שעברת (או עברתן, את עם המטפלת שלך בטיפול), ואיפה אולי את מרגישה שאולי משהו השתבש עבורך. יום נעים, מלי.

אני דווקא בעד גלישות-בין-משמרתיות... לפעמים, כשזה מתאים, כמובן. אני מניחה שדברים משתנים כל הזמן. גם אני לא סטטית. גם אצלי חלים שינויים. למען האמת, אני הכי לא סטטית שבעולם. למרות כל התרופות שאמורות לייצב, לאזן, לנרמל ולהפוך אותי לשפויה מן המניין (פחות או יותר), עדיין אני שומרת על היציבות שבחוסר היציבות. וגם היא, מאז שהחלה לעבוד בעוד מקום, נתונה ביותר סטרס (לא משהו שהמצאתי עבורה, אלא עוד אחד מגילויי הלב שלה). וכפי שכתבתי בהודעה הקודמת - יש לי סיסמוגרף רגיש מאוד לאחרים; קלטתי את הסטרס הזה שלה די מזמן. וכן, סביר מאוד להניח שהוא השפיע עליי. במיוחד אם הוא נפגש עם איזו נפילה שלי (שלא קשורה לטיפול). אבל איך אני יכולה להגיע למצב של מערכת יחסים בטוחה ויציבה כשאני יודעת עכשיו, שהיא מפחדת ממני? שהיא בטוחה שאני רק מנסה להעמיד אותה במבחנים, שבהם היא נכשלת מראש (וזה לא נכון!)? ומאידך היא שואלת, מה למדתי על עצמי מזה, שאנחנו מדברות עליה? זו פעם ראשונה - אחרי כל הזמן הזה - שהיא בכלל שאלה את זה. וכן, די ברור שמה שלמדתי על עצמי זה, שגם אותה אני מפחידה (כמו את כל העולם ואחותו בערך), שאי-אפשר להכיל אותי, שאני זו שצריכה למזער את עצמי כדי שהזולת (שהיא מייצגת בטיפול) לא ייבהל ויברח... אגב... כמו שכתבתי לדוד - בקשר לסוגיית המפחידה: היא אמרה לי במפורש שזו לא אחריות שלי, לא בעיה שלי ולא משהו שאני צריכה לקחת על עצמי, אלא משהו שקשור אליה - יכול להיות שהיא לא חזקה מספיק, לא מטפלת מספיק טובה בשבילי וכו'... ועדיין - זה לא ממש מנחם בסופו של יום.

האם ניתן להחליק על דברים שמאד מפריעים ? אם ישנן הקפדות על הזולת ומשתדלים חיצונית להפחית בהערות כדי לא לגרום למריבות -מה קורה בפנימיות ?האם אפשר למחוק את הראיה הקפדנית והביקורתית?

שלום מאירה. אני שומעת אותך מבררת כיצד ניתן להיות פחות ביקורתית, שיפוטית, נוקשה, מבחוץ ומבפנים. אני חושבת שהמפתח לשינוי הוא להקשיב למקומות הללו, שבהם הביקורתיות וקפדנות מתבטאות. האם את יכולה לזהות מתי זה קורה אצלך, מול אילו אנשים או באילו סיטואציות? האם את מרגישה שם עוד רגשות, שאולי פחות מבוטאים (כעס, פחד, קנאה) - לעיתים ביקורתיות מסתירה מאחוריה רגשות שפחות נעים לבטא. אני תוהה גם על הביקורתיות שחווית כלפייך. אנשים מבקרים הם, לא פעם, אנשים שביקרו אותם, שהתרגלו לאווירה של בחינה, שיפוטושיפוט.. האם את זוכרת זאת מעברך? האם את זוכרת איך הרגשת? האם את "מכירה", למדת שפה אחרת של תקשורת? האם את גם ביקורתית כלפי עצמך? כל אלה שאלות שנועדו לעזור לך להסתכל על הקושי שאת מתארת בדרך שמתבוננת, מנסה להבין, להכיר, ואולי גם להצליח לשנות זאת. להתראות, מלי.

לא הובנתי כראוי,לא ביקשתי להבין את מקורות הביקורתיות והקפדנות אלא האם ניתן באמת מבפנים להחליק על התנהגויות שצורמות ומפריעות אצל הזולת, אדם בעל רף דרישות גבוה מאד מעצמו ומזולתו חש לעיתים קרובות קפדנות וביקורתיות לדוגמא :אם משפחה מתמודדת עם קושי כלכלי ואחד מבני המשפחה מבזבז בלי מחשבה וכ'ו זו רק דוגמא לסוגי התנהגויות שיכולות להפריע, כרגע לא מעניין מדוע אותו אחד כן מבזבז למרות הקושי הכלכלי - אלא האם הקפדן ששומר ועובד קשה יכול לא להקפיד על הבזבזן-וזו רק דוגמא כמובן. אייך יכול אדם עם משמעת עצמית ודרישה גבוהה מעצמו לקבל את ההפוך ממנו?

שלום, אתן קצת רקע על עצמי,כילדה בבית ספר הייתי נורא מדוכאת ותלמידה גרועה מאד ובלי הישגים ובלי שאיפות נוסף לזה משברים בין ההורים שגדלנו עליהם ואני הכי הושפעתי מהסיפור ,היכולות שלי היו מעטות עד אפס בלימודים,אף פעם למדתי למבחן ואם ניסיתי היה לשווא נראה לי,ומלחמה ארוכה עם אמא שלי היתה. היום אני בת 27 כבר ונורא מעוניינת בלימודי נטרופתיה וזה מסלול של 4 שנים,בינתיים התחלתי בקורס ונכשלתי(היחידה בקורס) בשני מועדים של המבחן למרות שלמדתי טוב מאד בשביל זה. זה תסכל אותי נורא והתאכזבתי מעצמי כי מצד אחד זה חלום שאני רוצה להגשים בלימודים מצד שני אין לי את היכולות ,מנסה בימים אלה לברר על מכון לאבחון ליקויי למידה ולבדוק את עצמי מהסיבה הזו (מרגישה שיש בעייה בזיכרון כמות חומר גדולה לכמה זמן) אבל מצד שני אני לא מרגישה שיש בעיות אחרות אני קוראת הרבה ספרות,ואין לי בעיות בכתיבה ובשגיאות..בכל זאת לקויי למידה במכללה מקבלים הקלות טובות(פיצול מבחן אחד לשניים ). הבלבול שלי כאן האם לחזור ולהמשיך את הטיפול(שארך 4 חודשים ויצאתי נשכרת ממנו) אצל הפיזותרפיסתית ולברר בעיה זו בקשיי למידה שלי? או להסתפק באבחון שאני אעבור ? או במקום כל הדילמה הגדולה הזו לוותר? כי אני קצת מותשת מהעניין . אשמח לקבל מענה תודה מראש

שלום דינה. אני שומעת ממך שאת "סוחבת" היסטוריה ארוכה של חווית כשלון בלימודים, תחושה שתמיד היו שם משברים, לחץ, מתח ודיכאון שלא איפשרו תפקוד תקין. את גם מספרת שהמוטיבציה שלך, האמביציה והחתירה להישגים נפגמו, ואני מתארת לעצמי שהדימוי העצמי שלך, הכללי, אבל בוודאי שלך כתלמידה, פגוע מאוד. אני חושבת שכל זה משפיע עלייך בלימודים העכשווים שלך. את נכשלת בקורס, תוהה לגבי יכולת הלימוד שלך, ומפקפקת באפשרות שתסיימי בהצלחה. אני שומעת אותך מחפשת את התשובות החלק האבחוני והפיזי (הפרעות למידה, פיזיותרפיה). ייתכן שיש שם קושי שחשוב לטפל בו, ועם זאת, אני רוצה להפנות זרקור גם לכיוון הרגשי. מתח, לחץ, חרדה, בטחון עצמי פגוע, דכאון, כל אלה הם רעשים שמסבכים את היכולת ללמוד ולהתפתח. ריכוז, מאמץ קוגניטיבי, השקעה ומוטיבציה דורשים רוגע, פניות נפשית וכוחות, ואולי את מסמנת את הקושי שלך במקומות האלה. הייתי מייעצת לך להקשיב גם ל"רעשים" הללו. ככל שתהיי יותר מודעת אליהם ולהשפעה שלהם, כך תביני יותר מהם המכשולים הניצבים בפנייך, ואיך, אולי, ניתן להתמודד איתם. בעיני, עזרה מקצועית יכולה ללוות אותך בבדיקה, בהתבוננות ובעיקר בנסיון לאפשר לך חוויה אחרת של עצמך. בהצלחה, מלי.

קודם כל אני מודה לך מאד על התשובה המהירה שלך אליי, שנית אני התבלבלתי ועברתי טיפול אצל פסיכותרפיסתית ולא (פיזותרפיה).. ושם מצאתי תשובות רבות והיה לי מאד טוב אחרי הטיפול אז היום אני חוזרת ולראות מה ניתן לשפר בחוויות כישלון שעברתי בתור תלמידה..

כואב אחד הימים שרוצה להרפות ולהימשך אל החושך והבדידות האינסופיים, שמישהו יקח את הקור

שלום נקודה מצטער על התשובה המאוחרת.. נשמע שעבר עליך יום בקוטב הצפוני, יום של המצאות במקום קיצוני ורחוק ובודד..אני מקווה שמצאת מחסה באיזה איגלו ושמעט חום נכנס לעצמותייך..מקווה שגם המילים האלו, שנשלחות ביום חדש, אחרי שהשמש כבר זרחה ואחרי הלילה הארוך, יוכלו לשאת עימן מעט חום, מעט-שבמעט להפיג את הבדידות להתראות דוד

שלום דוד, התגעגעתי אז באתי. אין היום שאלה שבאה מתוך מצוקה, אכזבה או תלונה, להיפך. מוזר! כמה קל לכתוב כאן כשיש כאב, וכשיש טוב זה קשה יותר ונראה פתאום לא מתאים (לפחות לי). אז מותר לשתף כאן גם בדברים טובים? זה לא פשוט להרגיש את התחושה הטובה הזאת. כל כך רציתי אותה, כל כך נלחמתי עבורה, כל כך עמלתי כדי לבסס אותה, לשמר אותה. היא הגיעה אלי וברחה שוב חזור וחזור. כל פעם היא הגיעה לתקופה ארוכה יותר ובעוצמה חזקה יותר. גם כשהיא הגיעה לא כל כך ידעתי מה עושים איתה. נכון שעם רע זה כל כך ברור מה עושים, אבל עם טוב??? כל יום אני לומדת מחדש איך חיים בתחושה טובה שהיא עדיין פנימית, ובמיוחד היום אני מנסה לתרגם זאת לחיים במציאות. גם בפגישת הטיפול אחרי החופשה דברים נראו אחרת, למרות הכעס הגדול לפני. אני חושבת היום על דברים שלא האמנתי שאחשוב עליהם ובטח לא אעז לעשותם. שלא יובן לא נכון, יש לי עוד הרבה מקומות מפחידים לבקר בהם, יש לי עוד הרבה הרים שאני רוצה לעלות לפסגתם, אך הפעם זה נראה קרוב יותר מאי פעם. זהו, קפצתי רק לביקור קטן בו שיתפתי במחשבותיי. מסתבר שהפורום מהווה מקום טיפולי נוסף חשוב עבורי. אז תודה על קיומו של הפורום, שירה.

שלום שירה תודה לך על הביקור ועל התחושות הטובות שהוא מביא בכנפיו. טוב לשמוע על התקופה החיובית שאת עוברת. לא פעם נתקלים בחוסר-הנוחות מול הציון של תחושה טובה, כאילו שהרגשה טובה אינה מצדיקה התייחסות או דיבור, ועלולה להתקל בהתעלמות, או באמירה של "יש דברים חשובים יותר". זה ממש אינו כך. אני מקווה שהתקופה הזו תמשך, שלא תבהיל אותך יותר מידיי (יש לפעמים משהו מפחיד במציאת טעם, בהגעה לתחושה טובה - פתאום יש מה להפסיד..) ושתרגישי נוח להגיע לפה ולשתף, בתקופות הרעות יותר (טפו-טפו), כמו גם בטובות. להתראות בינתיים דוד

שלום, אני בכלל לא יודע אם זה המקום המתאים לפנייה. אני צריך ייעוץ . אני בן 23 גדל בבית לא פשוט,בעייתי. הורים שלי מעניקים לי המון אבל יש מריבות, בגידות , מחלות... כך שאין לי ממש עם מי לדבר. בנעוריי התעללו בי- מילולית אמנם, אבל משך שנה ארוכה, בתיכון. יש לי היסטוריה של ניסיונות התאבדות לצערי. גם לקחתי טיפןל תרופתי, משך שנה, כדי לצאת המדיכאון בו שקעתי וכיום כבר שנתיים שאני ללא טיפול. בעיקרון, לא סיפרתי להורים שלי כדי שלא יחשבו שהם נכשלו בהורות שלהם. בדיעבד, הם גם ככה לא היו חושבים את זה, הם באמת לא יודעים איך לגדל אותנו. גם אחי ואחותי הרוסים. אין לי חברים או חברות. אני כל הזמן לבד. יש לי היסטוריה של המנעות מאנשים, קשרים ואפילו עבודה. אני באמת במשבר, אין לי ממש עם מי לדבר.אני מודע לבעיות שלי אבל אין לי כלים לפתור אותן. אני רוצה לפנות לטיפול להתמודדות עם זה, ואין לי מושג מי הכתובת. אני נבהל המון. צעקות ומריבות וזה ממש מוריד לי את המוטיבציה לעשות דברים. חשבתי לפנות לפסיכותרפיה ובינתיים לא הצלחתי לאתר איש מקצוע כזה באזור מגוריי(מרכז). אני מעדיף משהו בתשלום סמלי מפאת מצב כלכלי לא משהו. בבקשה, תכוונו אותי לאן ללכת. אני באמת רוצה לחיות. ולא רק לשרוד.

שלום לפונה ראשית, אני רוצה לומר שההודעה שלך בהחלט מעוררת התפעלות. נשמע שעל רקע שך היסטוריה אישית לא פשוטה כלל ובעיצומה של תקופת משבר ממושכת, אתה מצליח להחזיק בתוכך את הרצון לשינוי ואת הכוח לחפש אחר עזרה. זהו כלל אינו מובן מאליו ואני רוצה לחזק אותך על ההחלטה האמיצה שלך לנסות ולחיות ולא להסתפק בשרידה בלבד. לגופו של עניין, אני מסכים שטיפול הוא כרגע אופציה נכונה ומומלצת. טיפולים מסובסדים ניתן למצוא בכל עיר, בתחנות לבריאות הנפש או דרך מרכזים של קופות חולים. את תרצה תוכל לשלוח יותר במדוייק את אזור מגורייך ואני, כמו משתתפים אחרים בפורום, ננסה להמליץ על מרפאות רלוונטיות. אופציה אחרת היא שתנסה לברר זאת עצמך, דרך קופ"ח או פירסומים שונים (ברשת למשל). במרפאות או במרכזים לבריאות הנפש ניתן בדרך-כלל למצוא טיפול בחינם או במחיר נמוך עד מאוד ואני מאחל לך שתמצא שם עזרה בדרכך. בהצלחה דוד

אז כן אני אוהבת אותו מאוד אבל את האמת אני פוחדת שישמין יותר מידי ויזניח את הכושר לגמרי כי הוא בחור מתוק שמיתעצל אין לו מודעות עצמית וביטחוןוחוץ מזה יש לי פצעים פתוחים מהשמנה הזו אבי השמין ועבר צינטור וזה השאיר בי טרומה קצת וגם זה לא יפה לו ?? וטוב לי איתו ודבר נוסף ומרכזי שמאוד חשוב לי האם אתה מאמין שבנאדם יכול להשתנות???? באופי בבית שלו הוא נורא מפונק מהרגל כבר לא אסרטיבי אני רוצה לדעת יש סכוי שנקים מישפחה יהיה יותר אסריטבי הוא אומר אני אצלנו בבית יעשה הכול מה את דואגת האם באמת אין לי סיבה לדאוג ? והוא באמת יקח את עצמו בידים לו דווקא בהקשר לכושר אלא לעזור בבית להורים לאחים וצועק כול הזמן וקצת תמים יש מצב שבתכונות אלו שבעבורי עקריות ביוחד העצלנות ישתנה ויקח יזומה ויעזור במטלות הבית אצלנו ויהיה יותר אקטיבי וגם בענין הכושר אנשים משתנים ????. כן או לא?? כי בכושר כאילו הוא עושה לי טובה תבין ?תודה באמת ואיך אפשר להיות בנאדם פחות כנה בהקשר אלי אני נורא כנה שלפעמים אני פשוט חורצת באנשים ומממש פוגעת?? אני רוצה לא לפגוע פשוט אני אמתית

שלום מיטל את שואלת שאלות רבות ונדמה לי שהשאלות שלך נובעות בעיקר מהחרדה שאת חושה ומההתלבטות העזה סביב האפשרות של לבחור את הגבר עמו תתחתני ותקימי משפחה. אין ספק שזו בחירה חשובה, וברור למה היא מעוררת כל כך הרבה חששות ושאלות. אבל נדמה לי שאת מנסה לפתור את השאלות האלה דרך קבלה של תשובה ברורה וודאית. כלומר, לראות מה העתיד צופן וכך להחליט בהווה. לצערנו כולנו, זה לא עובד ככה. פשוט אי-אפשר לדעת מה יקרה עם חברך וכיצד הדברים יתפתחו. זה יהיה מקצועי ולא רציני מצידי לומר לך כך או אחרת. כל מה שאת יכולה לעשות, לדעתי, הוא לחשוב כמה שיותר בקפידה על ההחלטה ולבחון כמה שיותר מקרוב כיצד את מרגישה ולהתייעץ בנוגע לכך עם אנשים (לא יותר מידיי) שמכירים את שניכם ושעל דעתם את סומכת. מעבר לכך, הדברים לא ניתנים לניבוי ונתונים בעיקר בידי הגורל. בנוגע לשאלה השנייה, התשובה דווקא פשוטה. את צריכה להחליט איזה ערך חשוב לך יותר - כנות או להימנע מפגיעה באנשים - וברגע שתדעי את התשובה לכך תוכלי לפעול בצורה שתגשים את הערך החשוב לך יותר. בנוסף, תמיד תוכלי לנסות להרהר לפני כל תגובה חשובה ולראות כיצד את מצליחה לשלב את הדברים לשביעות רצונך, כך שאת חשה כי לא חטאת לאמת ועדיין לא פגעת באף אחד. בהצלחה דוד

דוד שלום, אמנם נעזרתי בתשובה של דרור ומודה לו על כך ואני מבינה שיש לי בעיה שאני נוטה לפתח תלות רגשית ולכן גם רוצה מראש להימנע מכך על ידי איזושהי שמירה על ריחוק רגשי ואי חשיפה טוטאלית (אם יש כזה דבר..)בטיפול. אבל גם החוויות האחרונות של דחיה מצידה של הפסיכולוגית חיזקו בי את התחושה שאכן אין לתת אמון טוטאלי באף אחד, כי גם אם היום הוא נמצא, מחר הוא כבר לא יהיה.. הבעיה שלמרות כל הניסיונות שלי להימנע מתלות - מרגישה שנכשלתי בכך ושהפכתי ליותר מדי תלויה בה. - ובנוסף לתחושת התלות נוספה גם הבושה - איך אדם בוגר ומתפקד, נהיה לפתע כל כך חלש ותלותי! השאלה האם יש לתלות הזו איזו מטרה? האם היא הכרחית להצלחת הטיפול? או שמהווה איזושהי תופעת לואי שלו (לא אצל כל אחד?) האבסורד שגם כשתלויה, מרגישה שאני לבד אז מה הטעם?

שלום רוני מהיותי סובלת מאותם סימפטומים חשבתי לשתף אותך במחשבה שישנה בטיפול אפשרות די מיוחדת לרדת לעומקה של משמעותה של תלות על כל הרגשות הנלווים אליה. נראה לי שלפתוח זאת מול מושא התלות יכולה להיות הרפתקה מעניינת ומשככת כאבים. הבעיה שאני לפחות חווה היא הקושי העצום לעשות זאת, למרות שזה מונח כל הזמן קרוב לפתחי.

שלום רוני ראישת, הייתי מציע לך להרהר בהצעה שמעלי, כלומר להשתמש בטיפול כהזדמנות להבין את נושא התלות ביחס אליך ומדוע היא מופיעה בצורה כזו עוצמתית בטיפול. כמובן, זה נורא קשה - אם זה לא היה קשה, הנושא הזה בטח לא היה מפריע כל-כך ולא היה עולה כנושא. זה חלק מההגדרה - מה שמטריד במיוחד, הוא מה שקשה לטפל בו, אחרת היה נפתר מעצמו. אבל חשוב לי להגיד לך, רוני, שנורא חבל לי לקרוא את מה שאת עושה לעצמך. הרי את מתמודדת עם משהו לא פשוט בכלל, סביב נושא התלות והמאבק איתה. האם יש צורך להעמיס גם את הנושא של הבושה, ותחושת הכישלון והעדר הלגיטימיות למה שאת מרגישה? יכול להיות שזה חלק בלתי נמנע, ומשהו שתצטרכי לדבר גם עליו בטיפול, אבל אני מפציר בך, אם יש לך אפשרות, נסי לוותר ככל האפשר על החלקים האלה. מה שאת מרגישה אינו בשום פנים ואופן, אני חוזר, אינו בשום פנים ואופן, מבייש או מהווה איזה סוג של כישלון או חולשה. להיפך, זה הביטוי הרגשי והאמיתי והאותנטי שלך, שיכול להיות שמעכב אותך ומעיק עליך כרגע , אבל הוא גם חלק חשוב ממה שאת מרגישה וממי שאת כיום בטיפול. וכמו שאין לך סיבה להתבייש בעצמך, כך גם אין לך סיבה להתבייש ברגשותייך. בהצלחה דוד

היי ותודה על שיתופך. אכן קושי עצום גם אצלי לדון על זה איתה, כאשר התחושה היא של התנשאות ואולי אף איזשהו חשש שתשתמש בזה נגדי , גם אם שלא במודע למשל בשעת כעס - (עדיין חווית הדחייה טריה). עם זאת מרגיע לדעת שאני לא היחידה.. ועצתי לך - לא כדאי שתזדהי בשם "תלות" - זה אך מנציח את הבעיה.. בהצלחה!