פורום פסיכולוגיה קלינית

לד"ר מרקיביץ שלום רציתי לבקש את חוות דעתך בנוגע למה שכתבתי תחת הכותרת הנאת הרג בדף זה. רונית.

הי רונית, ראי את תגובתי בהמשך השירשור לדוד. להתראות, מלי.

בוקר טוב, אני בטיפול מזה 3 שנים. אני עדיין נלחמת בה בכל כוחי, ובכל הזדמנות. זה פוגע בי ופוגע בה, אבל אני לא מצליחה סתם לשבת שם ושפוך את הכל. אני יוצאת מאמצע פגישות, שוקטת פגישות שלמות, מבטלת ברצף 4-5 פגישות בלי להסביר, .... דיברנו בגלוי לפני שבועיים והיא אמרה לי בגלוי שאני המטופלת הכי עיצבנה אותה בקרירה שלה, הוצאתי ממנה צעקות, (פעם זה ממש הגיע לסף בינונו אחרי סדרה של ביטולים מצידי). אבל בכל זאת היא אמרה שאיכפת לה ממני, והיא ממש רוצה לעזור רק אם אני אושיט לה יד, ושהיא לא תוותר. היה בינינו גם הסכם של הודעות מתי שארצה. אז היא סיפרה לי שהיא מרגישה שאני נכנסת לה לחיים בהודעות שאני שולחת וזה פוגע בה (אני בסך הכל מדברת על עצמי בהודעות, אבל התכוונה שזה לפעמים מגיע אליה בזמן הלא נכון ואז פוגע בסדר היום שלה). אבל בכל זאת עודדה אותי להמשיך לשלוח!!!! עכשיו כנראה זו אני שתוותר. אני יודעת שאני מטופלת קשה אבל מאוד פגע בי מה שהיא אמרה והיא יודעת טוב מאוד מה סיבת כל הבריחות שלי. עוד דבר אחד, אני יוצאת המון פעמים כועסת ברמות מאוד גבוהות מהפגישה כי אני לא מצליחה להביא את מה שמציק לי, אלא יושבת שם בשקט ומתפללת שזה ייגמר, וכשזה נגמר אני עצבנית שפיספסתי.

שלום לך. את מתארת עוצמות של כעסים בטיפול - של המטפלת כלפייך, שלך כלפיה, שלך כלפי עצמך... אני חושבת שבטיפול הרבה פעמים עולים כל כך הרבה משאלות, תקוות, צרכים, שבמשך שנים (לפעמים חיים שלמים) לא קיבלו מענה, והפוטנציאל הזה - שמישהו ימלא אותם וישיב את שאבד (או שלא היה מעולם), מטלטל ומסחרר. ושם יש גם הרבה כאב בעיני, כי זה מפגיש אותך, ואת המטפלת שלך, עם המקומות שרוצים עוד ועוד, ושדורשים קירבה ומגע מדויק, יומיומי. וכל פספוס או גבול נחווים ככאב נוראי שמזכיר שוב את האכזבה והפגיעה מקשרים. ונדמה לי שהמשימה הטיפולית שלך היא להצליח יותר ויותר למצוא, ביחד עם המטפלת, את הדרך להיות בקשר באופן שיש בו גבולות ופספוסים ומרחק לפעמים, אבל שזה עדיין מרגיש קרוב ואיכפתי. זה לא מקום פשוט וקל להיות בו, זה דורש ויתור, וסליחה, ויכולת לזכור את הטוב כשרע, ובכל זאת בעיני זה מאמץ שמאוד ישתלם לך בסוף, ושאני מאמינה שיעזור לך להפוך את הקשר עם המטפלת, ובוודאי עוד קשרים בחייך לרגועים, אפשריים ופחות סוערים. להתראות, מלי.

מלי, בבקשה אל תעלי את ההודעה שכתבתי אתמול. בבקשה. אני בשנאה עצמית מטורפת ולא יכולה לסבול או להכיל. בבקשה. תודה שיר

הי שיר. היות ואני נוהגת להעלות הודעות לפי הסדר, הפנייה שלך הייתה קצת מאוחרת מדי... ובכל זאת, אני מקווה שדווקא תוכלי להשען ולהתנחם מההתייחסות שלי, וגם לקבל תגובות שיתנו מאבק ראוי לקולות הזעם והשנאה בתוכך שכרגע משתלטים. ואם את מתקשה לסבול או להכיל, אנחנו כאן, בפורום, ננסה להכיל עבורך... להתראות, מלי.

ד''ר מלי מרקיביץ שלום, פנייתי מתייחסת להודעה "הנאת הרג" מאתמול (18.9.08) השאלה במקור נשאלה אמנם במשמרת של דוד, אולם שאלת ההמשך גלשה למשמרת שלך. אם תעייני שוב בהודעה, תבחיני שאין בה פנייה למנהל מסוים דווקא, אלא שאלה מוגדרת מאד. מדוע לא יכולת להתייחס לתוכן השאלה בצורה עניינית, ולהאיר את הדברים גם מנקודת מבטך? מדוע על השואלת לטרוח שוב ו"להפנות את השאלה אליך כך שתוכלי להתייחס" ??? לשם מה הסרבול המיותר וההמתנה הנוספת למענה הכרוכים בניסוח חוזר של השאלה, בשעה שניתן לעיין בה שוב בקלות רבה ???????!!!!!!! אילו היה מדובר בדיאלוג אישי במישור רגשי יותר בין השואלת למנהל המשמרת הקודם, יכולתי להבין את הסתייגותך מ"פלישה" לדיון שאינו שלך, אך במקרה זה התייחסותך נשמעת "מרובעת" ובמידה מסוימת גם חסרת רגישות למצוקה העכשווית של השואלת, הנאלצת להמתין שבוע נוסף עד לחידוש הדיאלוג עם דוד. בתקווה לשינוי גישה, אחת שאכפת לה

שלום לך. את מעלה סוגיה חשובה, ואני מפנה אותך לתשובה המפורטת שכתבתי היום לאשת בוקר בתקווה שהיא תאיר לך יותר את הקונפליקט והפתרון (המפשר) שכרגע היה נראה לנו המתאים ביותר. אני גם חושבת שהתשובה שנתתי (ושאני נותנת מול שאלות המשך) לגמרי לא מכריחה את הפונה לחכות שבוע, ומזמינה אותו להעלות את השאלה כחדשה מולי, ולהענות על ידי, אם יבחר זאת (התשובה מחזירה את הבחירה וההחלטה לידי מי שפונה, ובהחלט איננה דחייה, התעלמות וכו'). עם זאת, אני שומעת את תחושת ההעלבות והדחייה שעלתה לך מול הכתיבה הזו, ומבינה שאולי אני מפספסת משהו. אם התשובה שלי כאן לא מרגיעה ונותנת מענה הולם, אשמח אם נוכל להמשיך לחשוב על זה, ולהבין ביחד את המשמעות שאולי כרגע, לכל אחת מאיתנו, פחות חדה וברורה. להתראות, מלי.

אני מצטרפת לאשת בוקר ולאחת שאכפת לה... במילים שלי אומר רק שזה פשוט לא כיף ככה. כי אי אפשר ליצור דיאלוג עם אף אחד.. לא עם המנהלים,כי יש רק שעה או שעתיים ביום שבהן הודעות והודעות המשך מועלות ונענות, ובגלל ההעלאה המסוננת של ההודעות, אז גם לא עם יושבי הפורום. הכל מקוטע, לפעמים ההודעה מגיעה לפעמים לא מגיעה..כמו מבעד לכלובי זכוכית. לא כיף. אני לפעמים קוראת כאן הודעות, כמו זו של '.' השבוע, הודעה קצרצרה וכואבת, שלא נענתה, ואני חושבת לעצמי בפליאה שבעבר- בתקופה של הפורום הפתוח- הודעה כזו לא הייתה נשארת ללא מענה. המנהל היה תמיד משיב, וברוב המכריע של המקרים, הייתה גם "כנופיה" רגישה של בנות שבהתנפלות עדינה הייתה הופכת את הכמעט כלום שהכותבת הצליחה בכל זאת להניח פה לרגע, למשהו. לעץ ענ?ף של מילים תומכות ומבקשות מגע. כי מה כולנו רוצים כאן אם לא קצת מגע עדין? וזו לא הערה "נגד" מנהל זה או אחר, אני דווקא מאוד מחבבת ומעריכה את דוד.. זה אולי מבט מהצד על הפורום באופן כללי. אני כותבת כאן כבר שנתיים, ועם הזמן פחות ופחות נהנית לכתוב כאן. (אולי אני דור המדבר?) אני מבינה את ההחלטות ומבינה שגם לכם יש את הזמן שלכם ואי אפשר לבקש מכם לענות לשאלות המשך כל הזמן, אבל המצב החדש משנה, לפחות לטעמי, את האופי של המקום לחלוטין. אולי צריך איזה משהו ביניים.. שהמנהל המקורי של עץ ישיב להודעת המשך אחת בלבד ובתוכה יאמר שזו כבר לא המשמרת שלו ויפנה הלאה או יציע לחכות לשבוע הבא. זה כמו שיח שנקטע... לא יודעת, פשוט מצרה על תחושת הקהילה והבית החמים שטושטשה.. קראתי את דוד שבמשמרת האחרונה כתב שהוא מרגיש שנשמרת הקהילתיות של המקום, ואני חוששת שזה בגלל שלא הכיר את מה שהיה כאן פעם. פעם גם היו ימים רעים, בין היתר בגלל שבירת גבולות, או לפחות מתיחה של הגבולות עד לקצה הגבול, (אבל גם בגלל פורענות אחת שלא קשורה לגבולות המקום). אבל היה גם ביחד, והייתה תחושה של אכפתיות. של בית. לפחות מבחינתי, שנכנסתי לכאן לאחרונה מעט מאוד (חזרתי מחו"ל! שלום! :-)), ולא הכרתי את הנהלים החדשים שאשת בוקר דיברה עליהם, זה היה מאוד מוזר שההודעה שלי הועלתה שלושה ימים (!) אחרי שנכתבה, בצירוף הודעה קצרה "מלי תשוב ותהייה איתנו ביום חמישי, נראה לי נכון מאחר ואני לא מצוי בדיאלוג שניהלתן ביניכן, שתעלי את פנייתך שוב מולה". הודעות ההמשך מגיעות גם למנהל המקורי של העץ? מספיק יהיה לי לדעת שגם הוא קורא (במקרה הזה היא..). ובכלל, במקרה הזה אני מעדיפה כבר שההודעה לא תועלה בכלל, כי בשביל מה, מלי? זה סתם מרגיז.. אין תשובה לשאלה וגם אין הזמנה לכתוב מחדש. רק המלצה לכתוב שוב עוד שבוע. זה פשוט מוציא את החשק. לא כיף. אני כבר אסתדר לבד. אם זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפורום,(אחרי שאזרתי אומץ וכתבתי גם) אני לא חושבת שהייתי חוזרת. כל ההמתנה והבדיקה מורטת העצבים מיום ליום של ההודעות, לראות אם ההודעה בכלל הגיעה ליעדה או נשכחה, רק כדי להגיע להודעה לקונית.. זה נורא מאכזב. אם זו הייתה שאלה אישית יותר, זה גם היה נורא כואב. לכתוב למשל הודעה על תחושה שאתה שקוף ושזו לא תועלה.. זה נורא.. אני יודעת שלמרות שאת מבינה, זו ההחלטה שלכם כרגע, וזה בסדר גמור, אבל .. לא יודעת. אולי אין סיבה לכתוב את כל זה... אני נשמעת לי מתלוננת.. אני לא מתלוננת. כשאתם כותבים את התגובות שלכם, אני מרגישה שאתם לגמרי כאן ולגמרי בשבילנו וזה נעים ומלמד וטוב. פשוט בין לבין...את יודעת... זה לא זורם.. ואולי ככה זה עכשיו וזהו, ואם לא מוצא חן בעיני אז.. לא יודעת. אני ממהרת להעיף את עצמי תמיד, אז אולי גם עכשיו אני עושה את זה. לא משנה :-) אני בכל זאת יוצאת מתלוננת, לא מצליחה להחליק את הפינות החדות שהשארתי ... לא בטוחה שהתכוונתי להתלונן, רק להגיד שמרגיש לי כאן שונה. הדברים שמשכו אותי להישאר כאן כל כך הרבה זמן, נמצאים פה עדיין אבל בצורה עדינה יותר, שצריך קצת לעצור את הנשימה, לעצום עיניים ולהקשיב חזק-חזק כדי עוד להצליח לראות אותם. זה קצת מזכיר לי את הטיפול שהייתי בו, שכל הזמן שאלתי את עצמי אם זו אני שמשלימה מהדמיון את מה שהייתי רוצה למצוא בטיפול שלי (כי הוא נמצא רק באופן מרומז), או שהכל קיים וקשה לי להאמין שזה אכן קיים אז אני אומרת לעצמי שאני מדמיינת.. :-) (אני מחייכת.. אולי הייתי צריכה להשתרשר לאשת בוקר שלי).. מספיק מילים ליום אחד.. אני מקווה שלא התשתי, לילך הישנה (באיזה ניקוד שתבחרי.. קצת רגל-ג'ט ;-)

לזו שאכפת לה,(ולכל יפות הנפש היקרות..) לדעתי, מלי טפלה מצוין בהודעת ההמשך "הנאת ההרג" שנכתבה לדוד ונפלה במשמרתה של מלי.בעלת ההודעה נתבקשה לפנות שוב עם ההודעה במשמרתו של דוד, מאחר והוא החל במשימה, או, לפנות אליה שוב, עם אותה בעיה,לא הצלחתי להבין מה לא בסדר כאן?? עובדה היא שהשאלה נשאלה שוב, וזכתה למענה הולם. אני חושבת שנעשה שמוש ציני בעובדה שמדובר במנהלים חדשים, שמקנה (כביכול) לחלק מהכותבים פה, את הזכות להתערב בניהול הפורום,אני נמצאת כאו שנתיים, ונחשפתי לא מעט לפאשלות של אי העלאת הודעות, או אי התיחסות אליהן, ולא זכורה לי, התנפלות שכזו על מנהלי הפורום הקודמים...ודוקא בגלל שהמנהלים חדשים, הם עושים את מירב המאמצים להיות בסדר,ומצליחים בגדול. הנה, אני רושמת את הודעתי במוצש,ולא בטוח שהיא תעלה,כי לא יהיה מי שיעלה אותה....ואין לי שום כוונה להתלונן... בכל מקרה מקווה מאוד שההודעה שלי תעלה..

שלום לך, אני בן אדם שאוהב בריחות ולא התמודדות. גם כך המצב בטיפול (שנמשך כבר 3 שנים), אני לא מצליחה להישאר, לשבת, לשתף, או להתקרב. וככל שאני מרגישה ב"סכנה" כזאת, אני בורחת. המטפלת ניסתה כל השיטות ואפילו לחייב אותי כשאני מבטלת או יוצאת מפגישה. גם זה לא עזר לה וזה אפילו יצר מצב של כעס (אחת כלפי השנייה - מצב מאוד לא נעים). היא הבינה שזה לא היה טוב ושהיא עלולה לאבד אותי אם תביא אותי בכוח. עכשיו כשחזרנו לשגרה קצת, אני מבטלת כבר 3 שבועות, והיא לא אומרת כלום רק מאשרת את קבלת ההודעה. האם זה אומר שהיא התייאשה ממני? שאין לה יותר כוח? לא רוצה להילחם בשבילי ואיתי? אני יודעת עד כמה אני עושה לה את החיים קשים אבל אני לא מצליחה להתמסר - סתם פשוט להתמסר לה. זו לא אני. מה אני אעשה עם זה?

שלום מ. את מתארת מצב שהוא המבוי הסתום האולטימטיבי... לעזור לך להיות בטיפול דרך אכיפה של החוקים והגבולות גורם לך להרגיש מחויבת ונכפית, ומאידך, לשחרר אותך מהצורך בעמידה במסגרת גורם לך להרגיש שלא נאבקים עלייך, כמעט חוויה של דחייה. אני חושבת שהדרך לצאת ממבויים סתומים בכלל, ומכאלה כמו שתיראת בפרט, היא בעיקר דרך הנסיון להבין מה קורה לך בכל אחת מהסיטואציות (האכיפה כביכול והוויתור כביכול). מה מכעיס ומעליב אותך, מה בלתי אפשרי בעיניך, ומה את מספרת בכך על החוויות שאת מכירה לגבי קשרים קרובים. אני משערת שהקונפליקט מול המטפלת משקף שאלה עמוקה ובסיסית בחייך לגבי כמות ואיכות המגע שאת צריכה, ומסמל את התחושה שעבורך המגע והקירבה בקשר לא מצליחים להיות מדויקים ומתאימים - זה נחווה כלוחץ וחודרני מדי, או רופף ומתעלם. בוודאי פגשת זאת בעוד קשרים, והביטוי של כך בטיפול יכול לעזור לך להבין זאת יותר. וכל זה, כמובן, דורש זמן, מאמץ וסבלנות. כנראה תצטרכו לפגוש את זה שוב ושוב ושוב. זה רק מספר כמה המקום הזה מעסיק אותך וקונפליקטואלי עבורך. בהצלחה, מלי.

תודה מלי על התשובה. אבל נראה לך שיש עדיין מקום לסבלנות ואומץ אחרי 3 שנים של נסיונות. אולי באמת אני לא מתאימה לטיפול וכל ההתעקשות שלה סתם עושה לי רע. אולי למרות שאני מרגישה שאני אוהבת אותה ורוצה להיות שם, אני בעצם לא סובלת אותה - כי אחרת למה כל הכעסים האלו-. אני מפחדת לוותר בשלב זה ואז פתאום לגלות שפיספתי אופציה ממש טובה. איך אני אדע. אני עייפה .

שלום מ. אני לא יודעת איך יודעים... אבל אני כן יודעת שכשכועסים, עייפים, מיואשים, קשה לקבל החלטות נכונות, ויש לפעמים נטייה לראות את התמונה באופן קיצוני וקשה יותר. נדמה לי שהכי חשוב להשאר עם סימן השאלה, להרגיש ולהגיד שקשה ומבלבל ולא יודעים (כן, לא תמיד צריך למהר להחליט ולדעת. יש הרבה ערך במוכנות וביכולת לקבל גם מצבים של ערפל), ולהאמין שיום אחד הדברים יהיו ברורים ומובנים יותר. אני מקווה מאוד שתצליחי לדבר על כך בטיפול שלך, ולא להשאר לבד מול התחושות הללו, ובעיקר מקווה שלא תתני להן להכניע אותך, אני מאמינה שהם תחנה חשובה שאת צריכה לעבור, ובהמשך ודאי תדעי להבין יותר טוב למה עצרת בה, ומה היית צריכה כדי להמשיך (ואולי גם תחזרי ותשתפי כאן...). תחזיקי מעמד, בהצלחה מלי.

אוףףףף.. דייי .. הכל רק .. מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מיליםמילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מכל הבא ליד ..מילים שאפשר רק לרפרף איתם "על פני השטח" לא באמת ללחוץ לא באמת לגעת .. לא לדייק איתם .. ברגעים שקשים באמת . כי האמת מבפנים יכולה להמיט חרפה .. עליי , על הסביבה .. דייייי... נמאס לי מהתודעה . נמאס לי . כבר אמרתי? אני לא בטוחה מה נכון ומה לא. מה קרה שם . מה קרה שם בכלל . מלי, האם זו כוחה של הדחקה ? או עוצמתם של הניתוקים שהגנו ?.. ואיפה הם היום? חשופה .ערומה. פגיעה .. בלי שום חומות של הגנה .. זיכרונות מרוסקים, משתטחים לי בפרצוף .. מכים בי.מכלים את כולי . תחושת חנק איום בגרון מתפשטת כבר בכל גופי . עוצמתה יכול לנבא לי ..עד כמה הוא היה קרוב אליי. ואני בעצם לא זוכרת כלום . לא זוכרת כלום. רק רואה תמונות . רק רואה זוועות. רק רואה ילדה קטנה , שבורה , מרצה .. מרצה אותו .. כמו שפוטה. ילדה קטנה ויפה .. שבוכה בשקט במיטה .. שמתחננת שמישהו יבוא להציל אותה . שמישהו יעזור לה מהכאב הנורא. ואיך זה שאני יודעת בדיוק את התחושות של הנגיעות לא הייתי צריכה להיות בהכרה מלאה כדי לזכור ?... מה היה ואיך זה הרגיש?.. אז מה עוד יש לספר?... מלייייי.. דיי , זה כואב. אפילו המילים מסרבות לתאר את הבור העצום שנפער בי, אני מרגישה ככ קטנה . ילדה קטנה יושבת בפינת החדר. הרגלים משולבות .. הידיים מחבקות . והבכי לא מפסיק. מתכווצת מכאב.. הוא לקח ממני הכל . גם את הדברים הטובים שהיו בי . אין .. אני ריקה .. אי אפשר לא להרגיש את הריקנות שמתלווה. אין בי כלום .. כלום לא שייך לי .. זה רק מה שהוא השאיר בתוכי זה רק מה שנשאר ממני .. כמו קליפה של מישהי שהייתה .. מישהי שהייתי .. שהלכה ... והכעס והזעם ..עיוורים כמוני , מתפרצים לכל הכיוונים.. בלי שליטה .. אני (((((מתפוצצת)))))))) על כולם . כועסת על כל העולם . יש לי טיפול היום .. לא רוצה ללכת . לא יכולה להתמודד. לא יכולה. כי מה זה משנה .. אני אשמה !!!!!!! וככה זה בא והולך בתוכי ... בא והולך..בגלים ... שמתערבבים ומטביעים אותי . טובעת בעיניים פקוחות לרווחה.. טובעת .. בתוך הסערה האיומה .. והמילים .. כן מילים מילים מילים.. מתערבבות .. בבלנדר של חיי- של ילדות מטורפת. . המון המון מילים קופצות ומשתוללות בתוכי , מתפצלות ...מתחברות הופכות לחוסר משמעות אחת טוטאלית . אני כלום .אפס. ככ זולה .. אחת כזו פרוצה שמשחקת בסרט זר של חייה - והסרט סרט בלי תרגום .. כלום שם לא מובן לי .. רק תמונות שרצות .. אז פאקינג... מי לעזאזל הכניס אותי לשם כדמות הראשית ? אולי רק המשנית? מי התחיל את הסרט ? איך זה הסתיים? איך הסכמתי לשחק בו בכלל?... ומה אני מנסה להביא לכאן ?.. מלי ?. מה אני עושה ?... ממסגרת שוב את הזוועות שבתוכי למילים ? תוחמת את עצמי במשפטים שככ לא ברורים? מנסה לכמת את הדמעות , את הכאב , את הייאוש , את האשמה , את הזעם , את ההשפלה ... בשביל מה ? הרי באמת אפשר להעריך .. השפלה כמה היא שווה ?... אוףףףףףףףףףף .. אי אפשר .. זה מרגיש כמו משוואה עם נעלם .. זאת אני שאשמה .. מתי אני אפנים את זה כבר ? אני .. שלא אמרתי לא!!!!!! לא מגיע לי כלום .. לא מגיע לי כלום. אפילו לא תשובה .. ממך. כלום.

ש. יקרה. בוודאי שמגיעה לך תשובה. אחת כזו שתהיה מנחמת ועוטפת, שתוכל לשמש לך עור או כסות כשהכל כ"כ חשוף ופגיע כעת... קראתי את מה שכתבת, וחשבתי שיש רגעים או סיטואציות שלשים אותם במילים נהיה כמעט מעליב, כאילו הופך את הדברים הבלתי נסבלים והבלתי נתפסים למשהו כ"כ מציאותי ומוכר ומתקשר. משהו שניתן לתאר אותו ולהסביר אותו. ולמה שאת עברת בהרבה מובנים אולי אין מילים. כלומר, כן, יש את המילים השגורות, המוכרות, מבארות - "התעללות", "פרוצה", "אשמה", "השפלה", אבל אולי כרגע אף אחת מהן לא מצליחה באמת לבטא את הטלטלה והכאוס שהיה שם עבורך. איך אפשר לתאר גיהנום? איך אפשר להסביר סבל תהומי? ילדה קטנה שמופרים מולה כל הגבולות והחוקים? אני מקווה בכל זאת שתצליחי למצוא נחמה ועידוד. אולי (כרגע) לא במילים עצמם, אלא בכך שיש מי שרוצה לשמוע אותן (ואותך), שמתאמץ בשבילך, שמוכן להיות שם איתך בסבל גם אם לעולם לא ידע, כמוך, מהו. ולאט לאט אולי ימצאו המילים לזוועה שהייתה, ולחוסר המילים שיש לך ולנו מולה. תחזיקי מעמד, מלי.

היי מלי מה שלומך? מלי, קודם כל אני רוצה להודות לך על התגובה שלך שבוע שעבר... אני מניחה שאת לא זוכרת (עם כל המטופלים שלך, העיסוקים, עם כל כותבי הפורום ובטח עוד מליון דברים שיש לך) , אבל רוצה להודות לך.. כל כך נגעת בי... אולי זאת החולשה שלי מול שלמה ארצי, ואולי זאת היתה היכולת שלך להצליח לגעת בי ככה עם המילים המדהימות שלך, וגם שלו.. (הפעם בערך שלו..) באמת לנשמה... לפעמים אני מרגישה כל כך טיפשית ומפגרת על איך שאני רואה או חווה את השירים/מילים שלו.. ואני יודעת שרוב האנשים לא יבינו את זה ויגידו שאני באמת מטומטמת. אני לא יודעת איך להסביר את זה מלי, אבל הוא באמת מדבר אותי.. אבל ממש.. הרבה פעמים אני נתקעת בלי מילים, בלי יכולת להעביר מה אני מרגישה, חושבת, רוצה.. ואני מוצאת את זה בקלות בשירים שלו. וכן, זה מטומטם ואני מטומטמת, אבל... (ואני אגלה לך סוד... "שיר"... זה בגלל... "אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם, לא עוד אישה חיה...") מלי.. עדיין לא התאוששתי מהנפילה שנמשכת כבר מעל לשבוע.. אני עדיין עמוק בתוך הבור.. והמטפלת... היא כל כך בסדר איתי... כל כך מדהימה... והאמת היא שזה לא מקל עלי.. שהיא כל כך טובה אלי, כל כך איתי, ובשבילי... אני הייתי (ואני עדיין) נורא זקוקה לה.. לנוכחות שלה... ולא רק בתוכי (את זה אני לא מצליחה כרגע להרגיש) אלא ממש לראות אותה.. או לפחות לשמוע.. בכל יום... ואת יודעת מה מלי... היא עשתה את זה בשבילי... כל יום שהשארתי לה הודעה שאני רוצה אותה, היא "באה" אלי.. התקשרה אלי ודברה איתי.. סיפקה לי את האוויר שהייתי זקוקה לו, את האפשרות להמשיך עוד קצת.. לעבור עוד יום... וזה הרגיש לי בסדר, ויחד עם זאת כל כך רע.. קשה לי לקבל, במיוחד כל כך הרבה, במיוחד כשמרגיש לי שלא מגיע לי, שאני מפלצת. ואני מנסה לפוצץ את מה שקורה בינינו. היא אומרת שאני מפחדת מהקרבה שנוצרה, מהאהבה שלה והאכפתיות שלה אלי, מכך שאני יודעת שאני מיוחדת בשבילה. וזה נכון מלי. זה כל כך נכון. קשה לי לעכל את כל הדברים שהיא מוכנה ועושה בשבילי. קשה לי לעכל שהיא איתי בכל מצב שהוא. קשה לי לעכל שהיא מרגישה וחושבת שאני מיוחדת ושיש לנו קשר מיוחד. תמיד כשהיא אומרת לי שיש בינינו משהו מיוחד, זה הורג אותי. כי אני יודעת שהיא בטח אומרת את זה לכל מטופל שלה. מצד שני אני באמת מרגישה ממנה משהו שהוא אחר, שאולי בכל זאת אין בינה לבין שאר המטופלים שלה. ואולי עכשיו אני סתם מנסה לשכנע את עצמי בזה. אולי אני צריכה את זה עכשיו כדי להמשיך ולעבור עוד לילה.. מלי.. אני יודעת שלא שאלתי כלום... סתם כתבתי הרבה מילים שהפכו למשפטים דפוקים.. זה סתם שאני צריכה להרגיש נוכחות.. שאני לא לבד עכשיו... למרות שלא מגיע לי המפלצת... כי נורא קשה בפנים... סליחה שיר

הי שיר. אני קוראת את המכתב שלך ונעה בתוכי בין עצב לשמחה. עצב, כי לא טוב לך, את במצוקה, משבר שנמשך כבר לא מעט זמן, ואני מתארת לעצמי שכל יום שעובר הוא נצח עבורך, ושאולי במקומות האלה יש כבר יותר אכזבה ועייפות ויאוש מאשר אמונה ותקווה. ומצד שני לא יכולתי שלא להרגיש שם עוד משהו. אני לא יודעת אם שמחה, אבל... איזה סוג של סיפוק. סיפוק מכך שאת לא מרגישה כ"כ לבד בכאב הזה, שיש שם מי שמנסה ללוות ולהיות, ושאת כעת גם יכולה לראות ולהרגיש את זה. אני חושבת שלפעמים הנפילה היא בלתי נמנעת, אבל הידיעה שיש מתחת רשת ביטחון הופכת אותה להרבה פחות מפחידה, הרבה פחות מייסרת. והיכולת שלך לא רק ליפול (ולחזור וליפול) אל הרשת, אלא גם לדעת שהיא שם, ותהיה שם כל עוד את נופלת - שומרת, מגוננת, מקהה את המכה, כל זה הופך את המשבר שלך לכזה שיש בו לא רק סבל, אלא גם חוויה אחרת, מיוחדת, חדשה, של קשר תומך, איכפתי ומשמעותי. אני שומעת שאת עוד לא מצליחה "לעכל" את זה, את החוויה שיש שם מישהו שמשגיח. כנראה תצטרכי ליפול שוב ושוב כדי להאמין שבאמת יש שם רשת שנפרשת... כמו ששלמה ארצי מיטיב לבטא - ייש בכי אבל גם יש שם מישהי שתפקידה לנגב לך את הדמעות. תחזיקי מעמד, מלי.

הי מלי וערב טוב, קצת בבושה... מתחבטת בשאלה בנוגע למשהו שראיתי כאן וקשור לפורום. אפשר? ואם אפשר בעדינות... אין לי כל-כך מעטפת... טוב? וסליחה... רק רוצה לציין שבכל מקרה, המחשבות שמתעוררות בי בנוגע לחוויות ורגשות שעולים גם מתוך הפורום מגיעים לשיחות שלי, ושם, כדרכם של טיפולים, מקבלים משהו שמנסה לדייק יותר ולהתאים לי אישית, ובכל זאת, אם יש משהו שאפשר לומר בהקשר הפורום - אשמח לשמוע. מן שאלה של הפרדות וגבולות וצמתים ובחירות ומלכודות... נניח שאנו נמצאים קרוב לגבול בין משמרות של מנהלים. מהעבר השני, כלומר, אחרי שכבר התחלף זמן המשמרת. שואל שנענה, חזר בשאלת המשך על עץ של משמרת קודמת. בדבריו הוא פנה שוב, בציון מפורש של השם, למנהל שהשיב לו. נניח מנהל א'. לפי הנהלים החדשים יחסית, מנהל ב' מעלה את ההודעה במשמרת הבאה. עכשיו. אי אפשר לדעת אם השואל בפנייתו מעוניין בתשובה אך ורק ממנהל א', כי נוצרה ביניהם איזו אינטראקציה / דינאמיקה וכו' וכל התערבות לא תהא הכי, או, לחלופין, שלא אכפת לו לשואל, ומה שחשוב לו זה לקבל תשובה מאיש מקצוע כלשהו. אי אפשר לדעת, אבל לפעמים יש תחושת בטן (שכמובן צריך להשאיר מקום לספק ולהיזהר) שהשואל הוא מישהו מזדמן שנגיד לא מכיר את עניין המשמרות, או, להיפך, דווקא לכיוון השני שהצעתי. ולא שכחתי ש... ייתכן מצב של גם וגם. שני קולות שם בפנים. לפעמים בוחרים / מתפתים להגיב להודעת המשך, למרות שלכאורה הופנתה למנהל אחר, בד בבד מציינים שאם בכל זאת השואל מעוניין לקבל תשובה מהמנהל הראשון, שיחזור וישאל כעבור שבוע. לפעמים במקביל גם מסבירים את פשר ההתערבות. לפעמים בוחרים לא להתערב בכלל, ולהפנות את השואל להמשך מול המנהל הקודם. בנוסף, כמו שנראה לי שבחרת להשיב היום באחת ההודעות, מציעים את האפשרות לקבל מענה ממי שכאן עכשיו. בעיניי זו נראית דרך להקפיד ולשמור על "אני" מול "הוא/היא", "שלי" ו"שלו/שלה", הפרדות וכד'. חשבתי על כך שבפורום וירטואלי זה חשוב פי כמה. דבר, שעבורי, בעולם הממשי מורכב וכואב ומסובך... בקיצור, צריך לבחור משהו לנקוט בו, ולי אין מושג איך מנסים לפתור, ועוד יותר כאשר מדובר במקום וירטואלי, שבו הגבולות מטשטשים בקלות יחסית. ... אפשר לדמות אותי לאותו החמור מהמשל, חמור עם קונפליקטים, שלא ידע אם לאכול מהחציר או מהתבן (או מה שלא יהיה) ובסוף מת... ומה הדילמה שלי בפנים? אם, למשל, הייתי השואל ולא היה חשוב לי מי יענה והייתי מקבלת תשובה ששולחת אותי לשבוע הבא ומציעה לי לחזור ולשאול, או שמציעה לי לבקש שוב מהמנהל הנוכחי, קרוב לוודאי שבמצבי חרדה הייתי מוותרת על הכל, מבטלת וזורקת לכל הרוחות וחושבת לי למה לסבך לעזאזל, למה לא לבחור לענות? למה לדרוש עוד שלב? מה, לא מבינים?כמובן, אי אפשר להיכנס לראש שלי לדעת את זה... וכנראה שגם אני מתבלגנת לי עם הגישה אל עצמי... מצד שני, אם, למשל, היה באמת נוצר דיבור ספציפי שקשור רק לאותו מנהל ובטעות או סיבה הגיונית אחרת (או לא...) היה נחצה גבול השעה, וכן הייתה התערבות של אחר, גם הייתי בועטת. "זה לא עסק שלך"... "רק אותו כאן ועכשיו..." :-) { ככל הזכור לי, לא קרה לי באמת מול הפורום זה או זה, אלו אופציות מחשבתית בלבד } אחזור. אם כן, בכל מצב שבו קולעים לכיוון ההפוך למה שידעתי באותו רגע, זה היה מרגיז. והאמת שתמיד הפוך, כי שני הקולות בפנים, גם אם רק אחד מהם על פני השטח, השני מתחבא בעומק, וכל מה שלא יהיה, יהיה מנוגד לאחד מהקולות. אז למה מרגיז? כי זה מדגיש שיש שם מישהו זולתי. כעס ילדי על אין שליטה ותסכול. הבעיה שאצלי זה הופך להיות הרסני... בקיצור, בסוף צריך להחליט... אז מה עושים? פשוט בוחרים באומץ ורואים מה קורה בלי לחשוב על זה מיליון שנה, אולי בהתבסס על ניסיון, אבל לא לחפור יותר מידי, מתוך מחשבה שבעצם מה שקורה הוא לא באמת כזה נורא והרה אסון, וגם אם קצת כן... אפשר לתקן? מתישהו צריך לרדת לאדמה... אולי תוכלי להאיר את עיניי היכן שאני לא רואה? מרגישה קצת דבילית... תודה, מקווה שהובנתי, סליחה על האורך והסיבוכים, ובכל מקרה הכתיבה עזרה לי מול תחושות קשות לגמרי מכיוון אחר... בי ותודה (ואם בשל סיבה כלשהי מנהל אחר ישיב, גם זה טוב :-) ) (אשת בוקר)

אשת בוקר יקרה. את נוגעת בדיוק רב באחת הדילמות היותר קשות שהיו לנו כמנהלי הפורום. תהינו איך להגיב להודעות המשך, ומה תהיה "המדיניות" שלנו מולם. מצד אחד, כמו שציינת נכון, יש שם אדם שהתאמץ ושאל ומחכה למענה. מצד שני, הרגשנו שלתת מענה אוטומטי יהווה מסר מבלבל בעניין הגבולות. הדימוי שעולה אצלי בהקשר הזה הוא של שיחה עם מישהו (במקרה הזה - מטפל), שבאמצע הדיאלוג מישהו פשוט מחליף את השואל, וממשיך לענות. מוזר, לא טבעי, ובעיקר הורס סוג של המשכיות ואינטימיות בקשר, שחשוב לנו כמטפלים לשמור (אפילו כאן, בפורום, ואולי במיוחד כאן...). אז כטיבן של פשרות, יצרנו "חמור כלאיים", מענה שמאפשר לשואל להבהיר יותר את צרכיו - להמשיך דיאלוג ישן, או, לבחירתו, לפתוח דיאלוג חדש (אך לא ממקום ממשיך וקוטע) מול מנהל המשמרת. אני מניחה שעבור חלק מהכותבים יש בכך הקלה והבהרה, ועבור חלק, לצערי, יש בכך סירבול ומאמץ נוסף. וברובד אישי - אני שומעת אותך מתחבטת בקונפליקטים נוספים. הרגשתי שאת אומרת משהו על המקומות שאת מרגישה שאת מסתבכת בלי למצוא את הדרך להחליט ולשלב. אני אשמח לשמוע יותר על כך. מקווה שגם אני יצאתי מובנת... מלי.

הי, ברובד האישי... המממ... אם מישהו רוצה לשמוע שיתוף - די נמצאת תחת חוויה של התקפת טילים פנימית ואש רוב הזמן. ויש עוצמות של כאב. עוצמות ושבר. בעצם, במצב ה"טוב" מתגבשת חוויה, במצב הפחות טוב - פרגמנטים... ובמצב כזה אין בדיוק אפשרות להחליט... המוטיב הראשי בפרסומת להלן, מטאפורית, די מדבר את אחת התחושות העיקריות שלי לאחרונה... כשאני מצליחה לגבש רגש ולזהות אותו... רק תשנו את האטרקציה והפיתוי למשהו סביר יותר :-) http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1267988 הטיפול העלה והוציא לאור רעב ותיאבון, יצרים שדוכאו, שלעתים רחוקות מצליחים להיות מורגשים - ואוכל אמיתי - חסום. ויש תקיעות ועצירות רגשית ... שזה גם מה שאני חווה מול הפורום. מול הטיפול. ובכלל... את יודעת, מלי, נדמה לי שלאנשים העצורים יותר שכאן, עם השומר המגביל הפנימי ממילא, וכל הקטע הזה עם השליטה ביתר, גם מסובך יותר מול הפורמט הקיים. אולי מן סוג של הזדהות, או שימוש בפורום בדיוק כדי לדבר את הקושי הזה. מן סוג של היצמדות לאין, או התעקשות לחלוב מהשד הריק ופחות לתור אחר ה-יש. לא יודעת. אולי אני מגזימה. ואצלי, בעיקר, חסרים מימושים במציאות שמפריעים ופוגעים מאד בטיפול, ואין לי מושג איך להשיג אותם. לבד לא יכולה (אחריות שאיני מסוגלת לה עדיין, כנראה, או בכלל) ולא מוצאת במי להיעזר. או עדיין לא מאפשרת לעצמי להיעזר באופציות המעטות הקיימות. אולי. בתחומים מסוימים אני מאד מאד לבד. מאד מאד לבד. והטיפול... נשאר בתפקיד הטיפול. וכאן זה נגמר, לצערי. ייתכן שאנו קרובים לפענוח נקודה חשובה, וייתכן ש... עדיין עובדים על זה. עבודה מייגעת ואנושה שמתמידים בה. וחוצמזה, לפעמים חסר לי מן מרחב מעבר. ולא 'דעת, אפילו הפסנתר לא עושה את העבודה הזו. שנים שמותשת מיידית בכל פעם שמנסה לגשת. שנאמר, חסימה. אפשר אולי להשתמש במחשב לשם כך, בכל מקרה, זה לא יכול להיות הפורום עבורי. סגור כפתוח. ואולי דיברתי שטויות. בשעות האלה, זה כבר ממש לא זה. אשת בוקר, נו... ומה עוד? אולי זה שאני מחפשת פינת ליטוף. יש איזה חתולון חמוד שאני פוגשת בטיולים שתמיד בא ומתרפק ומחובק על-ידי דקות ארוכות ארוכות. תודתיים על ההקשבה, שבת טובה ולהת' (אשת בוקר)

אנשי מקצוע ומטפלים יקרים אני קודם אבקש שלא תשפטו אותי אני בבעיה ענקית אני גונבת לאחרונה דברים חומרים החל ממקום העבודה ועד לבן זוגי מעולם לא עשיתי זאת אני היותי בנאדם מאוד אמין וישר מה קרה לי למה זה איך מפסיקים כאילו אני חושבת לעצמי זה מגיע לי אז מה ואחר כך חרטה ומועקה גדולה רוצה להחזיר הכול מה אני עושה עם עצמי ושוב בבקשה בבקשה אל תשפטו אותי בברכה סיגלית

שלום סיגלית התופעה שאת מתארת מוכרת, ואני מניחה (ואת גם מספרת) שאת סובלת מכך מאוד. קלפטומניה, התופעה שאת מתארת, מתייחסת לגניבת חפצים, בד"כ גם חסרי ערך או כאלה שלאדם עצמו אין צורך בהם, ללא יכולת שליטה. אני מאמינה שהתופעה הזו היא הדרך של הנפש שלך לאותת על מצוקה ובלבול גדולים, ועל לחץ וכאב שאולי ללא הגניבות היה ניתן להתעלם ממנו, "לטאטא אותו מתחת לשטיח". במובן מסוים הגניבות מכריחות אותך להכיר במצוקה פנימית ולפנות לטיפול בה. אני ממליצה לך בחום לפנות לעזרה מקצועית ומאמינה שתוכלי שם להבין את מקורות הבעיה, ולאט לאט ללמוד לשלוט בה. ועוד דבר חשוב - אני שומעת את החרדה משיפוט ואת הסודיות שמבודדת אותך, ותוהה האם בכל זאת תוכלי לשתף מישהו קרוב במה שעובר עלייך. אני חושבת שהסוד הגדול בטח גורם לך להרגיש לבד, וגם, כטיבם של סודות, הופך את הקושי בחוויה שלך, למשהו חריג שאף אחד לא יוכל לקבל ולהכיל. חשיפה שלו בפני אדם קרוב שאת בוטחת בו יעזור לך לתפוס את הבעיה במימדיה הנכונים. בהצלחה, מלי.

בנות יקרות שלי חזרתי לאחור בשירשור וראיתי אתכן מאחלות לי..יום הולדת שמח:-) איזה כיף. חבל שאי אפשר לחזור כך בזמן אה?:-) כואב לי לדעת שהכאב בחר לשים את משכנו בשתי בנות רגישות ונשמות שכמותכן..אך כנראה שהכאב מחפש לו מקום רגיש, נושם, בועט, כזה שילחם בו ובקיומו כמו הלבבות הדומעים שלכן. הלוואי ושנה הבאה נוכל שלושתינו לחזור בשרשורים לפה למקום הכואב הזה ולאמר ממרחק הזמן אוי איך פעם כאב לנו ואיך היום ליבי מחייך בעליצות:-) אני אוהבת אתכן ותודה על הברכות. היו חזקות וגם לכאב כמו לכל רגש וזמן יש סוף והתחלה של רגש אחר וזמן אחר, טובים יותר:-) שלכן בילבי ילדת הברזל אופירה

בילבי.. אני מפתיעה את עצמי ועונה.. עונה, למרות שחשבתי שאשאר משותקת עם כל הפחדים שלי כפי שכתבתי לשרית.. הפוכה על כל הראש אני.. יום כן יום לא אין צפוי אין מוגדר אין ברור הכל הפוך לא ברור.. מוזר.. מרכינה ראש, מבט רגיש, רך, .. אוהבים אותך גינג'ית מקסימה ומלאת חיות.. שבת רגיעה לכולנו.. ~נילי~

בעלי ואני היינו בטיפול זוגי (3 פגישות) אצל פסיכולוגית קלינית. לאחר 3 פגישות, הודענו לה שברצוננו להפסיק את הטיפול אצלה מכיוון שאנו לא מרגישים כימיה איתה. מאז, היא התקשרה אליי במשך שבוע ימים רצוף עד שהפסקתי לענות לטלפונים שלה, ואז שלחה מכתב בדואר ואח"כ הגיעה אילינו הביתה ושמה בתיבת הדואר עוד מכתב (יש בול בלי חותמת). הסברתי לה בשיחת הטלפון הראשונה שאני לא מעוניינת בקשר איתה יותר. ואז היא המשיכה להתקשר עוד ועוד, כאשר כל שיחה ביקשתי שתפסיק להתקשר. אני מרגישה מוטרדת מהפסיכולוגית הנ"ל וחושבת שהיא הפרה את חוקי האטיקה של הפסיכולגיה. האם אני צודקת? האם יש למי לפנות?

שלום מילי. את מתארת הטרדה של מטפלת לאחר החלטה לעזוב את הטיפול. על פניו, נשמע שאכן יש כאן התנהלות בעייתית. תהיתי מה המטפלת רצתה ממך. האם היא רצתה להחזיר אותך לטיפול "בכוח" (שאז מדובר בהטרדה) או שמא היו דברים אחרים/נוספים. כך, למשל, אם היית חייבת לה תשלום זכותה לאתר אותך ולגבות ממך את הכסף (אגב, גם ע"י תביעה בבית משפט). בנוסף (ולא נראה לי שזה המקרה, אבל אני מזכירה זאת בכל זאת) לעיתים כשמטופלים מודיעים באופן חד צדדי על הפסקה (שלא בתוך פגישה או בלי שניתן לדבר על כך) חלק מהמטפלים מוצאים לנכון להתעקש על הטיפול והמטופל, ולכן לעיתים בשלב הזה המטפל נראה קצת כאילו הוא "מחזר" אחרי המטופל (וגם כאן, כמובן, חשוב לשים את הגבול ההולם). את יכולה בהחלט לפנות לועדת האתיקה של מועצת הפסיכולוגים ולברר זאת לעומק, הם בוודאי יוכלו לתת לך תשובות מדוייקות יותר לגבי נהלי הפנייה, הגשת תלונה וכו'. להתראות, מלי

רציתי אבל לא לא מסוגלת סליחה

שלום נקודה. קטנה אבל כואבת... אני מניחה שיש הרבה מאחורי המעט שכתבת, ואשמח אם תרצי ותוכלי לתת לי להיות איתך. תשחררי עוד קצת חבל כך שאוכל לטפס אלייך? מקווה שכן... להתראות (בינתיים?) מלי.

כמו שחשבתי. כך באמת קורה. ידעתי שתהיה לי בעיה למצוא מקום נכון לכתוב.. במקום החדש/ישן הזה.. הכל נראה לי פרוץ.. הכל מרגיש לי פרוץ פה בבית הזה.. ואני מנסה בכל אופן לשפוך את הכאוס שבי על דיו.. וכמובן שאז היא נזכרת פתאום בכל המיילים שעליה לשלוח.. אז עוד גבול נפרץ.. גבול הפרטיות... בחדר שלי.. שלי, להיות לבד עם עצמי.. שלי, בחדר שלי. ולא באתי לפה לדבר עליה.. מצחיק כמה שמקרה זה 'במקריות', מדגיש את הכאב שלי.. גבולות הפרט שכבר ככה מרגישים פרוצים.. קירות שנופלים ונשברים.. ואני נשארת חשופה ופגיעה כל כך לכל מי שירצה לפגוע בי.. אין איזור בטוח.. אין מגן.. אני לבד.. ל-ב-ד!!! אין לי תיאבון ואני רעבה.. הכרחתי את עצמי לאכול עכשיו חתיכת עוף משום שאחרת.. כשלא מצליחים לאכול, קשה אפילו לחפש אחר כך את התיאבון.. הפה יבש.. הלב כואב.. וזה מעודד אצלי דיכאון.. זה לא יעזור לי עכשיו. אני כבר ככה מתחרפנת איך שאני.. איך אוכל להתמודד אם אהיה עכשיו בדיכאון?? גם אם זה רק לכמה שבועות...?? איך אוכל לעבוד? איך אוכל לתקשר עם המשפחה.?? (ואולי אני לא רוצה לתקשר איתם..) בקיצור, לא הזמן עכשיו לדיכאון אך נראה שהנפש שלי לא בדיוק שואלת לעצתי, הכיצד להתנהג.. היא פשוט מביעה את מה שקורה שם עמוק בפנים.. בעבודה הכל פחות או יותר בסדר.. יש תיאבון בסדר.. יש ריכוז פחות או יותר.. יש סדר. ואני מגיעה הביתה ואין לי תיאבון, אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ מרגשות לא מוסברים והנסיעות עולות לי על כל הראש.. אז אני מנסה לנוח ולא מסוגלת כי משהו בי לא מסכים לנוח.. לא רגוע.. אז מנסה לנגן את השיר cut –Plumb בפסנתר ובשונה מהרגיל, אני לא מוצאת את התווים.. משום שעכשיו, אני נסערת.. אחר כך אני עוברת לגיטרה.. אולי שם יהיה לי יותר קל.. אולי שם אצליח להפיק צליל.. לשחרר.. אבל לא. גם הפאקינג פריטה לא עוזרת לי עכשיו כי הקולות הנכונים אינם נשמעים... כמו הטיפול.. או שלא.. כבר לא יודעת מה אני אומרת, איפה אני חייה.. הכל כל כך פרוץ.. הכל נופל סביבי.. לא יודעת איך להגדיר, חצי מהזמן גם לא יודעת בתקופה האחרונה – איך לדבר.. מה לדבר.. איך להוציא.. איך לשחרר.. מה לשחרר.. אז כל מה שיושב לו שם בפנים נשאר בפנים ונהיה מערבולת.. עכשיו מסתבר שהיא סוחפת אותי.. או שאני חווה תופעות לוואי של הסיבובים המפחידים הללו, המתרחשים בתוכי.. שואבים בטירוף ומהירות חונקת, פנימה.. הכל כל כך מוזר.. בתוך כל הרגשות הקיצוניים הללו יש לי תחושה שאני לא מרגישה כלום.. או אולי לא מצליחה להרגיש כי יש יותר מידי דברים שקורים איתי בתקופה זאת.. im numb אולי. אני רוצה לנשום את הבלגאן כדי לפחות להרגיש בחיים אך במקום זאת, התחושה היא שאין לי אוויר ואני עוד מעט קט, נחנקת.. אולי עד שיבוא הסוף.. אלא אם כן ימשיך הסחרור הזה שימשיך את מצב החנק.. לא הגיוני מה שאני כותבת.. כי אם יש מצב חנק מתמשך כפי שהוא היום, בשלב מסיום, מתים. ~נילי~

שלום נילי אי-אפשר שלא לראות כמה את עמוסה, כמה מוצפת, וכמה הקירות הממשיים והפנימיים לא מחזיקים מעמד מול כל התכנים, שלוחצים לצאת החוצה. כרגע, מה שיש לי להציע לך זה להשתמש בפורום, בנו, ככלי קיבול ולהפקיד פה את כל מה שנראה לך לנכון. אנחנו נשמור עליו בנאמנות. להתראות דוד

דוד.. מה שלומך? קוראת אותך כאן בשקט .. נרגעת לעיתים מהתגובות שלך לאחרים .. מקבלת כח .. רק שעכשיו הוא כבר אזל .. אני לא יודעת במה להתחיל... רק אומר שהימים הם של יאוש, לופים מסחררים ,רת שדים/ הרים .. מעגלים סביב עצמי , התחושה שאני נשאבת אליה בלי יכולת לצאת .. תחושה מאוסה שלי בעצמי , בסביבה , רצון להיות מנותקת .. כאילו ואני בכלל במקום אחר , כמו איזו ילדה "אוטיסטית".. (סליחה) אבל, אני בוהה בדברים ,חושבת יותר מידיי .. איטית כזו .. כאילו לא באמת מרוכזת במה שצריך .. יש לי עומס עצום ..על התאים במוח ..עוד יש מוח ?! מטושטש לי כבר בעיניים ... אין לי חשק אמיתי בתוכי או רצון ממשי לעשות משהו...טוב .. או בכלל הפחד מניע אותי . אני מפחדת. תקועה . ומפחדת . מפחדת שאין דרך לצאת מתוך המעגלים הסגורים האלה בתוכי. כל פעם נראה שמצאתי איזשהו פיתרון , שיש איזה פתח מילוט עבורי , אבל .. ככ מהר אני נשאבת מחדש לתחושות הקשות שנראה ואין מהן מוצא... אז בא לי ככ ליפול, להתמוטט .. למטה .. למטה .. שמישהו ידחוף אותי רק טיפה ואז .. אני כבר לא אקום... ומצד שני .. גם בא לי ככ כבר להרגיש, לחוות תחושות טובות, כאלה שרק ישארו שם .. אוף איזו קיצוניות ..מטורפת!!!! אני מטורפת!!!! נמצאת בציר של - טוב רע .. לחיות למות .. אין אמצע. אוףף.. לא יודעת כבר איך להתנהל מכאן ??? דוד יקר , אתה באמת יקר.. נכס לפורום .. מרכך מילים , מוצא איזון .. אתם באמת משו משו.. כולכם בתור צוות ..אתה ודרור היקר ומלי המקסימה .. אבל ליאת חסרה לי כאן .. כן שוב אני עם ליאת שחסרה לי .. מה נסגר איתי? אני רוצה לשתף אותך , זה בסדר נכון ? לא בטוחה שאצליח לדבר את הדברים כמו שהם יוצאים ממני בחופשיות כזו בכתיבה כאן מולך ..בטיפול בעצם זה לא בדיוק נכון , הרי בזכות הפורום הזה , בשנתיים האחרונות , צעדתי קדימה .. בלהביא את הדברים למקומם הנכון בטיפול אני מנסה לשלב בטיפול .. את האותנטיות הזו .. אבל ..לפעמים זה מצליח .. ולפעמים הפחד מלראות את החוסר אונים והכאב באחר מרתיע אותי .. הפחד לראות את השתקפות הכאב בעינייו של האחר , השתקפות הכאב שלי , הם אלה שמרתיעים .. אז טוב שיש מסך .. שמפריד ביננו אה ?.. .אולי זו חזרה גנרלית לטיפול מחר?... אבא בביהח .. מיום שישי .. עבר התקף לב ..הסתבך ואושפז בטיפול נמרץ, תחת הנשמה והרדמה.. (אם היינו חוזרים לילדות שלי ,היינו מגלים , את "האשמה" , של מה אני גרמתי לאבא , ולמה הוא במצב כזה .. בגללי .. הרי אני זו שהייתי הרעה , המתנגדת.. אני זו שאבא חלה בגללה .. אבל אני גם זו שאבא אנס אותה ואף אחד לא האמין .. אבסורד, ..והיום שוב בזכות הטיפול אני בועטת בהם - בהורים שלי , והאשמה מצד אמא לא מאחרת לבוא .. "תראי את אבא בגללך ") אז אבא התעורר אחרי 48 שעות ..ביום ראשון .. אבל .. אתה יודע דוד , הרגשות בתוכי ככ אמבוולנטים לגבי "דמות האבא" שלו בתוכיי .. מצד אחד .. כן אנחנו יודעים ..זה אבא שלי .. אני אמורה לאהוב אותו .. לרצות בקרבתו . אמורה להגן עלייו ..לא?.. מצד שני .. יש בי שנאה נוראית אלייו , ואל הזכרונות של הילדות שעולים לי ממנו , על הניצול מיני , האלימות פיזית ומילולית ..על הילדות המחורבנת שהוא העביר בי מגיל 6-12 לפחות שהיום אני זוכרת .. אז .. בימים האחרונים .. אני מוצאת את עצמי בוכה המון .. אחת לא רציונלית שכמותי עוד תצליח להאמין שהיה מי ששמע את הבכי שלי ושל משפחתי .. ולכן אבא התעורר?!. ..(זה באמת מה שרציתי?) מסתבר שהייתי בטיפול ביום ראשון .. וכשבכיתי עלייו נורא , הוא "שם" בביהח ..התחיל להגיב למשפחה .. התחיל בגמילה מהנשמה .. לפי דבריו העדינים של מנהל המחלקה ישנו תהליך שדורש זמן בימים האלה בכדי לצפות לתוצאות חיוביות יותר , ואתה יודע .. למרות כל הכעס , הכאב , האשמה , הקללות שלי בתוכי אלייו .. הרצון לקבור אותו בחיים , יש גם צד מאוד בוכה עליו בתוכי .. צד שמתגעגע אלייו .. ואני לא יכולה להסביר לך איך זה מסתדר שם בתוכי. אני מרגישה איך הריקנות , החוסר משמעות הסתמיות משתלטים עליי.. שוב פעם בגללו. יש לי בפנים ככ הרבה סודות שטמונים עמוק בנשמתי.שאני לא יודעת איך להוציא אותם. הנשמה המתעתעת שלי כבר לא מוצאת את עצמה , המילים החודרות שבי , לא מרפות, לא נותנות לי מחסה אפילו מעצמי אני מנסה להתחבא בצללים, באין סוף.. ראית ..אפילו מכאן .. כן .. לא כתבתי כאן הרבה .. בטיפול קשה לי לדבר .. המון כעס אל המטפל, כל דבר בו מכעיס אותי .. המון שתיקות .. החוסר אמון שוב .. מתעתע גם באמינות שלו איתי , ושוב המון צעדים אחורה. ככ מפחדת שלא ייחשפו עוד סודות שם בטיפול ..שלי עם עצמי זה מרגיש שהכל ככ אפל בי ..הכל ככ הזוי , מצד אחד .. רוצה להמשיך הלאה ..למרות הכאב .. למרות הדממה הצורמת בליבי, שגורמת לדמעות לנזול מעיניי. אפילו עכשיו .. מצד אחר ..לא יכולה יותר עם כל המסכים האלה בתוכי .. שמתחלפים להם בשלל צבעים, קלפים נפתחים.. אצלי בקצב מסחרר בלי שליטה . כל החלומות והתקוות שהיו בי נידחקים כבר בפינה זה מרגיש שהנשימה הרעועה בתוכי .. כאילו אומרת, כאילו מזהירה שהיא זו היכולה להיות האחרונה. נמאס לי מהפחדים.((((((((דוד)))))))) נמאס לי מהמאבקים הפנימיים . נמאס לי מהמלחמות שלי עם עצמי .שלי עם הסביבה . נמאס לי לחשוב .ולהרהר בלי סוף .. מה איבדתי מה היה לי .. מה קורה לי .איך ממשיכים מכאן. ים שאלות ..אפס תשובות.. רוצה להרגיש שיש דבר כזה אהבה אמיתית ללא תנאים. לא רוצה תכאב הזה , לא רוצה עוד "מכות" בתוכי לא רוצה להכיר את עצמי עוד כפי שהייתי אז. האמת הגלויה הזו מפחידה אותי ברמות . האמת מסתכלת עליי ..ואז אני שוב נשברת. די כבר לתהומות האלה , רוצה רק מחסה.רק מחסה.. רוצה לראות "מעבר לים הסוער הזה" .. מעבר למה שרואות עייני (((((((עכשיו )))))))), מעבר ל.. ((((טירוף))))))) הזה שחווה אותי בתוך עצמי. מעבר למילים ה"חסרי מבט" האלו .. אפילו כאן ...בכתיבה המוזרה שלי ... לא ? רוצה לראות מעבר למגע שיכול רק לפגוע .. מעבר ,לתלות באנשים שסביבי ,מעבר להרס שלי עם עצמי , מעבר לדף הזה כאן , מעבר לכתיבה הנוראית הזו , מעבר להבנה הרגילה , רוצה לראות כבר מעבר ללילה המאבד בתוכו אצלי את כל היקר, את כל הטוב, את כל ההבנות והציפיות , את כל שטמנתי בתוכי שניםםםםםםם בעזרת שתיקות ויוצא היום במילים חודרות. מילים מיותרות. פאקינג מיותרות!!!! רוצה להעיף ..את ה"ניתוחים השכליים" האלה הרחק למקום אחר .. רק לזה של דמיון באמת. להעיף ..את הגלים כשמתנפצים להם פתאום בלי התראה בתוכי ומכאיבים. רוצה ,להבין ולקבל אותי .. עם כל האמת , פאקינג אמת ..כמו זו שאני מעבירה כאן ועכשיו, רוצה להפסיק לפחד להפגע ..מכולם. רוצה את אבא ואמא שלי בחזרה .. כמו שמגיע .. לי .. אמנם כרונולוגית אני בת 31 עוד מעט .. אבל עדיין תקועה בגיל 6 .. רוצה אבא ואמא .. נקיים מכל הכאב שהחדירו לי . די .. לא יכולה יותר לכתוב . סליחה דוד, לא יודעת בכלל מה הפואנטה של כל הכתיבה הזו . ככ מבולבלת . בטח לא הבנת ממני כלום. קופצת מדבר לדבר .. הכל מבולגאן בתוכי. סליחה. שהצפתי כאן .. שולחת לך חיבוק נקי על זה שהקשבת לי .. למרות :-( שרית

שרית, אם הקשרים שנוצרים פה היו במובן מסוים מחוברים למציאות המתקשרת מעבר למכשיר הממוחשב הזה, הייתי שולחת לך הודעת SMS. שאלתי את עצמי מדוע אני נלחמת ברצון לכתוב לך חזרה על מה שכתבת לי כי משום מה, יש לי מה לאמר.. אז הבנתי שאני חוששת ששאר החברים היקרים פה יפגעו מהפניות האישיות הללו, אולי כי נוצרות פה חברויות ואני אף פעם לא יודעת אם זה בסדר.. אחרי שליאת עזבה הכל נעשה פה רשמי לתקופת מה ועכשיו מתחיל להרגיש פה שוב כמו בית.. אפילו יש יומולדת לבילבי :) וכולם חגגו לה באהבה.. אפילו <> סנקה כתבה, לילך כותבת מחו"ל וחברים חדשים ומעניינים מצטרפים לבית הנעים הזה עם גג הרעפים והערסל הנצחי (נחשו של מי) בחצר, בינות לעצים ולדשא.. אני לא מאמינה אבל גם פה, ממש כפי שקורה איתי בחיים, אני חוששת לפגוע באנשים.. חוששת עד מוות וכדי ל'שמור' מעצמי.. אני נלחמת ולא כותבת מספיק את שעל ליבי.. בנוסף, אני גם מתביישת לכתוב יותר מפעם אחת לערב.. ולמרות זאת אעשה זאת הערב.. ואוכל את עצמי אח"כ. גם פה חוששת להיות נזקקת.. לא משנה שבהודעה אחת אני יכולה לרשום עד כמה אני חסרה לדברים הבסיסיים של הצריכה הנפשית האנושית.. חוששת בנוסף, להעמיס על המנהלים היקרים והמסורים שלנו.. אבל כמו בטיפול, אני לוקחת על עצמי את תפקיד המגנה (לא שאני באמת מגנה, כן?) או משתיקה את עצמי בחנק ועצב.. כי לא מגיע לי ואני מעמסה.. בקיצור, שופכת פה עכשיו יותר מידי.. בסה"כ רוצה להמשיך ולהזדהות איתך בכאבך.. מרגישה אותך, יחד עם כל הכאב של כולם פה, הרי כל כך הרבה.. והלב נצבט ממש. אולי משום שאני גם בכאב מטורף עמום ונעלם עכשיו.. מרגישה הכי בודדה בעולם, בינות כל האנשים הקיימים.. הוצאת לי את המילים מהפה שבוע שעבר. זהו, אני איתך. אני עם כולכם. לפעמים לא אגיב, אני חוששת. לא רוצה לפגוע באף אחד אחר. אבל אני איתך. אני עם כולכם. ~נילי~

שלום שרית נשמע שאת באמת עוברת תקופה קשה, עם המון עומס בעולם הפנימי והחיצוני ושפע של התלבטויות לא פשוטות, בלשון המעטה..כמו שכתבתי בעבר, את מוזמנת לכתוב פה, לחלוק ולשתף, בכל זמן שאת מרגישה בכך רצון או צורך. אני מבין את הגעגוע שלך לליאת, אבל גם לא יכול להימנע מלחשוב שאולי דווקא זה הזמן לנסות להתמקד, להיזון, ממה שיש ולהפחית את עוצמתו של האין, של מה שחסר. אבל - קל יותר לכתוב מלעשות ונשמע לי שהצלחת שלך כבר מלאה בעבודה..תחזיקי מעמד, בכל מקרה, באיזו דרך שמרגישה לך עדיפה. להתראות דוד

אגיד תודה .. ו.. למרות שלא באמת הצלחת לגעת בתוכן שכתבתי?!. אתה בעצם מזכיר לי ממש עכשיו את איש השיחות שלי .. כאילו ונעצרת הנשימה לרגע .. הוא שמע .. קיבל לתוכו ת המילים .. והמילים היחידות שנשמעות / לא נשמעות ..זה .. ש את לא לבד . אולי באמת אין מה לאמר מעבר. או שאולי אתה / הוא נרתעים ?.. לא יודעת. מנגד .. הרי הזמנת אותי בכז להשאר כאן..גם הוא מזמין אותי למרות .. ואני מעריכה את זה . לא משנה . כבר אמרתי שברורה אני לא .. תודה בכז על העידוד המכוון .. לילה רגוע שרית

הי, אני נמצאת בטיפול כבר למעלה משנה. סה"כ, לא באמת התקדמתי בנושאים שלשמם באתי לטיפול. לעיתים בטיפולים, הדינמיקה ביני לבין המטפלת ממש גרועה. אתמול היא אמרה לי שעם אף מטופל זה לא קורה לה, העובדה שהיא מדברת אליי מגעיל, שהאווירה הופכת להיות ברוטלית כזו. אמרה לי שכל האווירה הזו בנינו היא בגלל העולם הפנימי שלי (טוענת שהוא מלא בגסות רוח ובאגרסיביות). כשאמרתי לה שאני לא הבהמה שהיא עושה ממני (ובחיי שאני לא), היא אמרה לי שהיא ממש לא חושבת שאני בהמה, אלא, כוונתה היא ששתינו כאילו חיות בטיפול את העולם שבאתי ממנו. זה הגיוני? אתה מבין למה היא מתכוונת? הרי אני זה העולם הפנימי שלי, או שאני מפספת כאן משהו? נראה לי יותר שהיא לא מצליחה להתמודד עם הטיפול שלי כמו שצריך, אז במקום לקחת אחריות גם היא על הדברים - הא מטיחה בי את הכל. הרי נורא קל להאשים את המטופל ואת עולמו הפנימי הבזיוני. אני כבר לא יודעת, אני מרגישה שמשחקים לי בנפש. אני יוצאת ממנה לעיתים כשאני מרגישה הרבה יותר רע עם עצמי (ותאמין לי אני עושה את זה מספיק טוב לבד), ובעיקר מרגישה חסרת תקווה. לנוכח הדברים האלה, האם כדאי לי לעזוב את הטיפול? האם המשפטים שאמרה לי (שתי פסקאות למעלה הגיוניים?) תודה!

שלום נורית אני לא באמת יכול להגיד לך האם לעזוב את הטיפול או לא. זה משהו שאת צריכה להחליט לגביו בעצמך, ומומלץ מאוד שיחד עם המטפלת שלך וכחלק ממחשבה משותפת שלכן על מה שקורה לך, מה שקורה לשתיכן ביחד בטיפול. המשפטים שאת אומרת לא נשמעים לי לא-סבירים, אבל הכל תלוי בקונטקסט בו הם נאמרים. נדמה לי שהכוונה העומדת מאחורי משפטים אלה היא שהדרך בה את יוצרת קשר וחשה את העולם מלווה אותך לכל מקום וגם לתוך הטיפול עצמו. אין לי כמובן כל דרך לדעת האם זה נכון או לא, אבל נשמע לי שמה שקורה ביניכן בטיפול הוא משהו שווה בירור, משהו שכדאי לך, עבורך, להבין טוב יותר כיצד הוא מתרחש והאם הוא רלוונטי לחייך גם במקומות אחרים. לאחר שתביני טוב יותר את מה שקורה ואת המקור להתרחשות זו, תהיי גם בעמדה טובה ושקולה יותר להחליט לגבי המשך הטיפול או סיומו. להתראות דוד

תודה רבה!

מלי דוד דרור למה הפורום נטוש? ממש מוזר דוד לא הגיע לסגור משמרת ומלי לא הגיע לפתוח:-( ממש חרדת נטישה:-(

שלום לחברה כן, אני מבין שהעובדה שלא עניתי אתמול על שאלות משעות הערב ואילך עוררה לא מעט חרדות נטישה ובטח גם עוד תחושות ורגשות. בכל מקרה, אני עדיין במשמרת, כרגע להצצה קצרה בלבד ובהמשך גם אוכל להתייחס להודעות. להתראות בינתיים דוד

אשמח לקבל עוד חוות דעת מהמומחים מאחר ודרור תיאר בדיטוק את מה שאני יודעת שיש לי אך לא התייחס להכול וגם הפנה אותי לטיפול מה שאין באפשרותי בניותי סטדנטית וממש חיה מהיום למחר המון תודה אשמח להתייחסות

שלום לעדי 25 אני מבין את הרצון שלך לקבל משהו נוסף, אבל נדמה לי שאין לי משהו אחר להציע לך. קראתי את הודעתך ואת תשובתו של דרור ואני מסכים איתו לחלוטין. את מתארת המון מצוקה, ששוחקת אותך ושאין סיבה שתשלימי עם השליטה שלה על חייך, אבל מה שיכול לעזור לך זו לא עוד חוות דעת, אלא טיפול. שום מילים שאכתוב לך לא תתקרבנה לסיוע שאת יכולה לקבל מאיש מקצוע. אני מבין את הקושי הכלכלי, אבל דווקא לסטודנטים, במרבית מוסדות הלימוד, יש אפשרות לקבל טיפול מסובסד וזול במיוחד, באיכות גבוהה. כמו-כן, כדאי לך לבדוק אופציה אחרת, של תחילת טיפול במרפאה לבריאות הנפש במקום מגורייך, טיפול שעל-פי רוב ניתן בחינם. בהצלחה דוד

טוב אז כבר לא יודעת מהב לעשות ומה להחליט אני נאבקת עם עצמי כבר שנה שלמה האם להישאר בקשר שאני נמצאית בו שמהווה לי רוגע תמיכה כלכלית חברות טובה אבל עדיין חסרים לי הרבה דברים בזוגיות וזה יהיה ממש לאבד חבר טוב מעבר לבן זוג כביכול אני ממש אובדת עצות מה עושים תודה מראש לכול תשובה

שלום נטלי 25 נשמע לי שהשאלות שאת צריכה לענות עליהן, עם עצמך, הן: 1) מה ניתן לשנות בקשר לטובה מבחינתך ו - 2) האם את יכולה לחיות בשלום עם הדברים שלא ישתנו. ברגע שתדעי את התשובות לשאלות אלה, תהיי במקום ברור יותר להחליט. בהצלחה דוד

מלי יקרה דוד בסדר? אני ממש דואגת לו:-(

שלום בילבי אני בסדר גמור, תודה על השאלה. מציץ לרגע כעת וחוזר מאוחר יותר, בסביבות השעה עשר. להתראות (לילדת הברזל הגדולה כבר!) דוד

אהלן בילבי, רציתי להסב את תשומת ליבך לכך שדוד כתב לך הודעה על עץ היומולדת. היא עברה כבר לעמוד הקודם. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-890,xFT-759100,xFP-759477,m-Doctors,a-Forums.html שווה לך לראות

שלום למפוחדת אני מבין שהיה משהו בהחלט מבהיל בכך שלא עניתי אתמול על הודעות החל משעות הערב אך אני כאן עכשיו, בהמשך גם אתייחס לשאלות ומלי, גם היא כמובן, תחזור לפה מחר כהרגלה. להתראות דוד

רציתי לשאול בנוגע לבני בן ה15- יש לנו משחטה במושב שבו אנו גרים ושמתי לב שבזמן האחרון הוא הולך לשם הרבה מאוד פעמים בכדי לצפות בשחיטת התרנגולות. וגם כשיש טקס של שחיטת כבש אצל איזה משפחה (אצלינו במושב זה מאוד מקובל לפני חגים) הוא חייב להיות שם. ושמעתי אותו אומר לחבירו שהוא נהנה לראות את הכבשים איך שהם עוברים עינויים בזמן השחיטה ולנשום עמוק באותו זמן ואחרי זה הוא אמר לחבירו שיותר הוא נהנה ללכת לטקס שחיטה כשיש שם נשים שמתיפיפות בבגדים יפים וצמודים וצוחקות בינהם בזמן שהכבש עובר עינווים ומסתכלות לו בפרצוף(כלשונו). ורציתי לשאול איך אני אמורה להתיחס לזה אם בכלל האם יש בזה סאדיזם והאם זה תופעה מוכרת רציתי לציין שהוא מאוד מקובל בחברה ומצליח בלימודים בתודה מראש

שלום רונית על סמך תיאורך, לא הייתי ממהר להיות מודאג מידי. בנך הוא בגיל ההתבגרות, גיל בו יש עיסוק מועצם בתכנים של תוקפנות, כמו גם עיסוק רב יותר במין השני ונטייה לאמירות וחוויות פרובוקטיביות וקיצוניות יותר מאשר בגילאים אחרים, לעיתים מתוך רצון להרשים (לצאת גבר). נשמע לי חשוב לדעת האם קיימות התנהגויות אחרות שלו שמדאיגות אותך, או משהו אחר שנקשר בעיניך למה שתיארת, אבל במידה שלא, לא הייתי מתייחס לכך בחומרה בשלב זה. להתראות דוד

לד"ר גקסון תודה רבה. רציתי עדיין לשאול האם זה יכול להיות סאדיזם. וא"כ האם זהו דבר שעובר או לא. וקצת מידע על סאדיזם בכללות ושכיכותו באוכלוסיה. תודה מראש. רונית.

שלום רונית. סאדיזם משמעו הפקת סיפוק או הנאה מכאב של אחרים. אני מצטרפת לחשיבה של דוד שבגיל ההתבגרות המשיכה לכאב, אלימות, תוקפנות בולטת, וגם הנטייה לדבר על כך מגיעה לעיתים מתוך הצורך להיות פרובוקטיבי, מחד, או "גבר", מאידך. אני שומעת אותך מודאגת, ותוהה למה שלא תבדקי זאת עם בנך. נדמה לי שאולי שיחה גלוייה ופתוחה מולו, שבה את שואלת אותו על מה ששמעת, בלי ביקורת או שיפוט, אלא מתוך סקרנות ורצון להכיר אותו ואת עולמו הפנימי, תוכל להרגיע אותך, או, לחלופין, לעזור לך למקד את הבעיה. להתראות, מלי.

(ההודעה מיועדת עבור כל הפסיכולוגים המגיבים בפורום) בהמשך להנ"ל לקחתי את בני לשיחה גלויה והוא אמר לי שיש לו הנאה לראות את התרנגולות סובלות בזמן השחיטה (הבנתי שיש בזה קצת ריגוש מיני) וכשיש נשים בטקס השחיטה הוא נהנה יותר. ושאלתי אותו האם הוא נהנה לראות אדם שסובל פיזית והוא אמר שלא רק שהוא לא נהנה אלא הוא לא מסוגל לראות את זה ואז שאלתי אותו שא"כ אז למה הוא נהנה מהסבל של הבעלי חיים והוא אמר מפני שהם בסך הכל בעלי חיים. ואחרי זה הוא הוסיף שאם זה אדם רע מאוד כמו סדאם חוסיין אז הוא נהנה לצפות באינטרנט איך שתולים אותו. ובאמת אני מכירה את בני כילד רגיש מאוד ואם אחד מאחיו קורה קורה לו משהו הוא בהיסטריה וכן בין חביריו ושאלתי היא איך להתיחס לכל הנ"ל וגם רציתי קצת מידע על התופעה בתודה רונית

דוד השמיע קול. אני יודעת שיש לך חיים אבל בבקשה אל תעלם לנו ככה בלי להודיע. רף חרדת הנטישה גם ככה (בילט אין :) ) גבוה. מקווה שאתה בטוב אדם יקר.

דווקא נראה שדוד (שלום דוד) נוכח כאן ואפילו הרבה. מתחילת המשמרת ועד עכשיו הועלו 35 הודעות של משתתפים ומנהלים, כולל ההודעה "איפה דוד?" :-). מתוכן, 14 תגובות מושקעות שעליהן חתום מנהל משמרת אחד "דוד ג'קסון" שהופיעו בשעות 11:40 - 12:30 14:10 - 15:20 19:10 - 19:30 סה"כ כמה זה יוצא? וואו יותר משעתיים של הקדשה, והכל בהתנדבות ובחום, וזה רק הזמן שאנחנו יכולים לראות. אנחנו יכולים להניח שאם זו המשמרת שלו (אתמול היה שלישי, והיום יום רביעי, לא?) זה גם קשור אליו. אם כך, ייתכן שהדמות המסתורית שמעלה הודעות וגם משיבה היא באמת דוד, והוא עבר כאן. אמנם לא בשעות הערב המאוחרות, אבל יש סימנים המרמזים על נוכחותו. אז אני מקווה שאין ממש סיבה להיבהל :-)

שלום לשואלות המודאגות אני מבין את הדאגה ובאמת מתנצל - אתמול יכולתי להתייחס להודעות עד שעות הערב המוקדמות בלבד ואני מבין שהרושם שנוצר לאחר מכן היה של העלמות פתאומית ומדאיגה. בדיעבד, הייתי צריך להשאיר הודעה ביחס לכך ונראה לי שכך אעשה להבא. בכל מקרה, הכל בסדר והיום אחזור לענות, מאוחר יותר, בסביבות השעה עשר והלאה. בכל מקרה, תודה על הדאגה והאיכפתיות! להתראות דוד

שריתו'ש ילדה יקרה הלב נשבר לי לדעת שכל כך קשה לך, אני רק יכולה לשער כמה הכאב חד ובועט בתוכך ואת רק רוצה נחמה ומרגוע. אני פה מלווה אותך בדרך הכל כך קשה מעייפת ומתישה מתוך תקווה וידיעה אמיתית שאנחנו נעבור את זה ביחד! ויום אחד נעמוד יחדיו על הר מלא בפרחים שלובי ידיים ונביט בחיוך אל השמש הזורחת. יקרה שלי את לא לבד לעולם גם אם אני לא יכולה לחוש אותך ולחבק אותך חזק, עדיין אני מערסלת אותך כילדה בתוכי. תודה על הברכות ויותר תודה שאת משתפת אותי בעולמך יש בך הכל. שלך חברתך בילבי ילדת הברזל בשבילך אופירה:-)

תודה על מילותייך.. לא מוצאת את עצמי , במילים הנכונות כרגע .. רצוה רק לחבק בלי מילים . מותר נכון? תודה נשמה טובה שאת כאן . אור ואהבה את מפיצה . אוהבתותך. שרית נ.ב.. אהבתי את האופירה .. תודה על השיתוף..הקטן שבאמת מרגיש קרוב יותר:-)

דוד שלום , אני בטיפול כמעט שנתיים , הטיפול מאוד מאוד מעסיק אותי ואני לא מצליחה להוציא אותה מהראש שלי באופן שקצת מטריד אותי (אני מפחדת שהתלות הזאת לעולם לא תעלם ואני אצטרך להישאר בטיפול לנצח נצחים :). ומצד שני שאני שם כל דבר שאני אומרת מרגיש לי שטות גמורה , וממש ממש קשה לי לדבר בחופשיות כי אני ממש מרגישה "מפגרת" לא משנה על איזה נושא אני מדברת . (גם שאני לא מדברת אני מרגישה רע עם עצמי על זה שבאתי לשתוק ) , כל הזמן אני מודעת לזה שהיחסים האלה לא אמיתיים (אני עבודה שלה ) . איך נפתרים מהתלות , ואיך מצלחים להרגיש קצת פחות רע עם העובדה שאני משלמת למישהו "שיסבול " אותי שעה בשבוע .. (נ.ב ממש כיף לקרוא אותך :))

שלום ל - * ראשית, תודה. מעבר לכך, אני חושב על יחסך לתלות ונשמע לי שהקושי אינו עם התלות אלא עם הכוח שאת מעניקה לה. תביני, ככל שתרגישי רע יותר עם התלות, ככל שתקראי לה בכלל כך, "תלות", ולא "רצון ליצירת קשר וקרבה", או "מושקעות אינטנסיבית בטיפול ובעצמי", את מעניקה לה כוח שלילי, נאבקת בה וכך מונעת או מקשה על ההתרככות שלה למשהו שאינו מציק או מאיים. זה אולי נשמע כמו שינוי סמנטי בלבד, לחליף מילים מתוך איזו צביעות או פוליטקלי-קורקט, אבל זו אינה הנקודה בכלל. הנקודה היא שככל שתמשיגי לעצמך דברים כ"רעים" כך הם יקשו עליך ויתפסו יותר מקום. ככל שתהיי פחות מוטרדת מהתהליך, פחות תלחמי בו, הוא יהיה קשה ומייסר פחות, ויותר מקיף ומרוכך. והאמת, שאותו דבר נכון לגבי הההרגשה שלך לגבי "הסבל" שאת גורמת בטיפול. את ממשיגה את זה בצורה שלילית וכך הופכת את זה לקשה יותר. מה לעשות? את במקום הנכון. שווה לך להמשיך בטיפול ובין השאר לבדוק בו כיצד את מצליחה להיות סלחנית ומקבלת יותר כלפי עצמך. להתראות בינתיים דוד

שלום דוד, שוב פעם אני מרגישה מלחמה בתוכי בין האסור למותר. האסור מלווה אותי כל חיי, אסור כי פשוט אסור! אסור לי להיות, אסור להיראות, אסור לעשות, ואסור... למה??? יש לי השערה קטנה, וממשיכה לבדוק את זה בטיפול. כמה עבדתי קשה כדי להשיג תחושה אחרת של מותר. כמה קשה העבודה, ופתאום שלב חדש בדרך, (שלב התרגום של השינויים הפנימיים למציאות – בתחום מוגדר) אולי השלב הכי משמעותי שלי בחיים, שמביא איתו שוב את תחושת הכרסום של הריקנות והייאוש. כמה קל לסגת, לחזור אחורה, לא לעשות כלום, להרגיש רע ולתת לכל התחושות הקשות להשתלט עליי. פתאום משהו אחר שונה, עוד מקום מפחיד שאני צריכה לבקר בו, ומשהו מתערער וכל כך בקלות. ולבנות בחזרה, להמשיך, להאמין, לקבל כח, קשה יותר. אולי זו שעת מבחן, אולי זו בדיקה לוודא שכל מה שהשגתי אמיתי, שלי, מבוסס חזק? אולי זו דרך לבדוק עד כמה אני באמת רוצה את השינויים שאני כל כך מייחלת להם? לא רוצה את התחושות האלה, צריכה שוב פעם להוביל את עצמי לדרך הנכונה, לגרום לעצמי להרגיש טוב, להאמין בעצמי, ולדעת שהכל בדרך אליי, כל הדברים הטובים באים אליי בקלות ובמהירות. מגיע לי, אני ראואייה, מותר לי. מותר לי להיות, מותר לי להתנסות, מותר לי להיראות, מותר לי לעשות, מותר לי להרגיש, מותר לי להיות כמו כולם, מותר לי לחיות, מותר לי להתקיים, מותר לי להרגיש טוב, פשוט מותר!!! אלה תחושות שמלוות אותי בימים האחרונים, ונראה לי כל החיים. עכשיו זה עוצמתי יותר ובעל משמעות עקב הטיפול, עכשיו האסור והמותר מקבלים יותר מקום, הכרה ומודעות. כשהאסור הולך ומצטמצם והמותר הולך ומתרחב. האם יגיע היום שהמלחמה הזאת תגמר? רוצה שלום! שלום פנימי, שלום עם עצמי. שירה.

הי שירה ככ מתחברת לדברים שלך.מוצאת שם התמודדות לקבלת כל החלקים שבנו הטובים והטובים פחות, ללא הרגשת אשמה, ללא פחד להיות, לחיות את עצמנו. אם יש משהו חיובי במלחמה הפנימית אני רואה אותה כזאת שממריצה לגילוי עצמנו ולהוצאה של הגילוי לאור, זמנים קשים שמניעים את העגלה. ואולי התבוננות כזאת נותנת קצת רגיעה לפחות בהכרה ובונה פרקי זמן ארוכים יותר בין המלחמות. תמר

היי תמר, תודה שהזכרת לי שאני לא לבד. שהמלחמה הזאת לגיטימית, גם אחרים חווים אותה. תודה שהזכרת לי שיש להסתכל על המלחמה הזאת באור חיובי. יש לקבל אותה, היא מובילה לשינויים חיוביים וכנראה בלי רע אין גם טוב. מאחלת לך למצוא את השלום הפנימי עם עצמך. שירה.

שלום שירה מקסים לקרוא את הצהרות המותר שלך. אני מקווה שתמשיכי ותרחיבי את גבולות המותר ותגדירי, בצורה הטובה ביותר עבורך, את הגבולות הנכונים והמדוייקים בין המותר לאסור. מה יהיה בנוגע למלחמה? באמת שאינני יודע, אבל נשמע שאת כובשת חזרה שטחים שהיו שייכים לך בזכות ועל זה אני שמח עבורך. והשלום, הוא מורכב, אני מניח, ממציאת האיזון הנכון בין המותר לאסור, האיזון שאינו בונה תחום אחד על חשבון השני אלא מאפשר לשניהם להתקיים במקביל. את יודעת, אין משמעות ל"מותר", ללא הנוכחות של "האסור", ולהיפך. אבל במציאות שתיארת, בה ל"אסור" היה שלטון יחיד, המהפיכה הפנימית שלך, ההתמרדות בשם החופש והמרחב, נשמעת בדיוק במקום ובזמן. עם הקשיים, המכשולים, החששות וההתקדמות קדימה, אחורה, קדימה - תמשיכי כך. להתראות דוד

רע רע רע לא מצליחה להרים את הראש יותר שוקעת ושוקעת ואין לי אויר דוד אני יודעת שההודעה הזו לא תעלה וזה בסדר הדבר האחרון שארצה זה לעודד מישהי לעשות מעשה אבל לא יכולה עוד עם הדפיקות לב המהירות האלה והאין אויר והרעד הכמעט לא פוסק לא יכולה עוד פוגעת ופוגעת ופוגעת ואוף כמה צריכה שיהיה הרבה יותר כואב מבלב ממממממממחפשת איך לחפור בגופי במקום בנישמתי לא יכולה לא יכולה לא יכולה עם הכאב הזה יותר צריכה שיעצר שלפחות יהיו הפוגות ארוכות זה בילתי נסבלללללללללללללללללללל

שלום נקודה כואב לשמוע את כאבך. הסיבה שלא העלתי את ההודעה שלך קודם לא הייתה בגלל תוכנה, אלא כי הרגשתי כי לא יהיה הגון עבורך להעלות אותה ולהשאיר אותה ללא מענה מיידי. את יודעת, אין לי דרך לעצור את הכאב או לגרום לו להעלם. אני כן יכול לומר שאינך לבד - לא בפורום פה, ואני מאמין שגם לא במקומות אחרים. תחזיקי מעמד - ההפוגה עוד תגיע. להתראות דוד

שלום דוד, אני פשוט לא מאמינה שזו אני... רק לפני שבוע הצהרתי כאן באוזניך ובפני כל כותבי הפורום וקוראיו על "תעודת האכפתיות" שהענקתי למטפלת. הייתי משוכנעת (באמת!) שאינני מעמידה אותה במבחנים נוספים... אבל מסתבר שבסך הכול, כל שקבלה ממני (לאחר מספר טסטים כושלים...) הוא רק "רישיון נהיגה זמני"... כזה שנשלל ממנה בקלות עם המעידה הראשונה... למה אני זקוקה כל כך לטלפון הזה שלה, שמעיד ומוכיח לי כי עדיין אכפת לה??? האם השבועיים האחרונים בהם נעדרה לרגל חופשה, וההיעדרות הנוספת שלה בשבוע הבא משבשים עד כדי כך את ההיגיון הבריא (שאני עדיין מאמינה שקיים אצלי במידת מה) ? מדוע אני, אדם בוגר בשלהי שנות העשרים שלי, עדיין משחקת איתה מחבואים, מתחבאת מאחורי הארון ומחכה שתקרא בשמי ותבוא לחפש אותי? ולמה להודעת טקסט פשוטה ששלחה לי בתגובה להודעת הביטול שלי השבוע אני מייחסת סאב-טקסט זדוני כל כך??? האם רק משום שציפיתי שתוסיף גם מילה חמה אחת לניסוח הלקוני שלה???

שלום ל(עוד) מטופלת את שואלת שאלות רבות וכפי שאת יודעת, התשובות להן נמצאות אצלך בלבד. אבל כן הייתי רוצה לעודד אותך ולומר שאין לך במה להתבייש, לא בהודעה שלך מלפני שבוע ולא בנסיגה שלך ממנה היום. בטיפול, על-פי רוב, כמו בחיים, התנועה היא יותר סיבובית מאשר ליניארית. לא פותרים לגמרי משהו ומשאירים אותו מאחור, אלא יותר עוסקים באותם נושאים מזוויות שונות, בעומקים שונים ולפעמים חוזרים אליהם שוב ושוב, כמו בסיבוב של בורג, על מנת לבדוק אותם מחדש ולעשות עוד עבודה בעניינם, להפוך אותם למוכרים טוב יותר ולמציקים פחות. וזה נכון כמובן לגבי נושאים של יצירת קשר ואמון. קשה ליצור קשר ופשוט לצפות שישאר כך, ללא ספקות או קשיים חוזרים. ולפעמים אירועים שונים (כמו חופשות, או רגעים חורקים של תקשורת, למשל) יחזירו אותנו למקום ממנו חשבנו כבר שנפטרנו בעבר. אבל הדבר הטוב הוא שלמרות הדימיון, ולכאורה הזהות במקום, יש משהו שבכל-זאת השתנה. אי-אפשר לטבול באותו הנהר פעמיים - הנהר השתנה, הטובל הוא שונה..וכל פעם כזו, של חזרה לנהר, של בדיקה נוספת האם מחפשים אותנו, האם לא וויתרו והתייאשו מאיתנו, האם יש סיכוי לחוש תקווה ופחות בדידות, כל פעם שכזו מסייעת לנו לגדול, להתפתח...ולחזור חזקים יותר בפעם הבאה לאותו המקום המוכר. להתראות דוד

היי דוד, יש לי בעיה שכבר למדתי לחיות אתה בשלום.( נגיד..) תשמע, יש לי פחד אימים מחושך. אתה מכיר את הפחד הזה אצל ילדים ? ככה זה גם אצלי ! ובאמת , כבר אינני ילדה... הפחד הזה רודף אותי מאז היותי ילדה, ועד היום למעשה, לא הצלחתי להתגבר, אני אפילו רואה בזה מן טבע שני, שאולי אין טעם לטפל. ולמעשה, הטיפול שלי יותר מניעתי, אני לא נכנסת למקומות חשוכים.(אפילו למחצה.) דוד, בטח יש לך הסבר לאותו מצב מביך . קצת לאחרונה, אני חושבת על אופציה טיפולית, למרות הסקפטיות. ואני די תוהה אם יש לי סיכוי כלשהו ,בגלל גילי המבוגר. אשמח לשמוע ממך. תודה.

שלום ריבי אני לא יודע מהו בדיוק גילך המבוגר, יש כל מיני גילאים כאלה..אבל כן ברור לי שהכוונה שלך, ובלי לקשר לגיל מבוגר או צעיר, לנסות ולהיפטר אולי ממשהו שליווה אותך הרבה שנים, ראוייה להערכה. את יודעת, אין לי איזה הסבר מוכן או כולל כל לגבי הפחד שלך מחושך ומהיכן התפתח. אני כן יודע לומר לך שההמנעות מהפחד הזה, הזהירות שלך והניסיון לתת לו כבוד, לזוז מהדרך מולו, נתנה לו כוח, אפשרה לו לגדול ולהיות איתך לאורך הזמן. אני לא יודע עד כמה הפחד הזה ממש גורם לך למצוקה ועד כמה את חשה צורך ממשי להיפטר ממנו - הגורמים האלה, למעשה, ישפיעו על יעילות הטיפול, סביר להניח - אבל לא משנה באיזה גיל את, על סמך הדברים שכתבת, נשמע לי שיש סיכוי גבוה בהחלט שבמידה ותרצי בכך, תוכלי להיפטר מהמגבלה הזו ולהניח אותה מאחורייך. אולי באמת זה הזמן להיפרד כידידים? בהצלחה דוד

דוד אני.. נפלתי.. בדיוק כמו שחששתי... והנפילה קשה מאוד...הבור עמוק מידי... צר מידי.. חשוך מידי.. ואני בתחתית... ואני לא מצליחה... לטפס... והאמת היא שאני לא בטוחה שאני בכלל רוצה לצאת... אני יודעת שזה לא טוב.. אני יודעת שתיעוב עצמי ולהיות בתחתית הבור, זה שילוב "מנצח"... אני מאוד אובדנית.. יותר מהרגיל.. אני כל הזמן חושבת על המוות.. דוד.. אני.. כל כך רוצה לנוח... אני מפנטזת את המוות שלי.. את הלוויה.. איך ומה יהיה... חושבת על כל הקרובים אלי והמכרים שלי... מריצה בראש סרטים איך הם יגיבו... מה זה יתן להם... מה הדברים החיוביים שהמוות שלי יתן לכל אחד מהם... ואתה יודע מה דוד?... אני מוצאת המון דברים כאלה... חיוביים... אני חושבת עליהם.. אבל אני חושבת גם עלי... על שאני סוף סוף אקבל את מה שאני הכי כמהה לו... שסוף סוף אנוח מעצמי... שיהיה סוף לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח... סוף לכאב... סוף לנפילות... סוף להרגשות, לתחושות ולמחשבות... סוף להכרח לסבול ולחיות את עצמי... אני אתן לי את המתנה הכי גדולה שאי פעם נתתי לעצמי.. אני אתן לי חופש ומרחק מעצמי... אני לא אצטרך יותר לסבול את עצמי... וזה הכי חשוב והכי פשוט... אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, לא יכולה יותר למצבים האלה.. אין לי כח עוד.. אין לי כח להיות במצב תמידי של השרדות.. אין לי כח יותר ואני גם לא רוצה.. דוד.. אני באיבוד רציני.. : ( הלוואי שהיא היתה פה איתי עכשיו.. המטפלת... אם היא רק היתה יכולה לשבת איתי, לידי, קצת... בלי יותר מידי מילים.. רק נוכחות... לדעת שהיא כאן.. איתי.. לראות אותה ולהרגיש בה...

שלום שיר חבל לשמוע על הנפילה, בעיקר כי אני יכול לדמיין כמה סבל היא מביאה איתה. וברור לי שעם המרחק שלך עכשיו וההד ההמום, יהיה לך קשה לשמוע את הקול שלי, אבל אני אנסה בכל-זאת. תשמעי, את עכשיו בתוך פרספקטיבה של בור. והדחף האובדני שלך, גם בא משם, לא מתוך התבוננות מלאה שלך, לא מתוך ראיה של הבור יחד עם ראיה של האדמה, והעצים והשמש. את עכשיו רואה את השחור. ואני כן שמח לשמוע שאת יודעת את זה, זה עולה מהמילים שלך בבירור, אבל הייתי רוצה שתצמדי לידיעה הזו, לתובנה שזו הפרספקטיבה שלך עכשיו, חסומה, צפופה ואפלה. ולא זה לא העולם האמיתי (כל הדברים החיוביים שירוויחו אוהבייך ממותך..), זה חלק שלו, יכול להיות, אבל חלק קטן, וכואב, וצפוף וטעות תהיה לתת לו לצבוע את כל טווח הראיה שלך..אני זוכר, גם אם את כרגע לא, פרספקטיבות אחרות שתיארת, תקופות של למעלה דווקא, ואם היית מדברת איתה עכשיו, עם השיר של הנוף הקודם, היא גם הייתה מזכירה לך - שלא הכל שחור ויש ימים של כוח ותקווה, וכל נפילה סופה להתחלף במשהו אחר..אולי באמת שווה לך להקשיב לה קצת? לנסות לשמוע מחדש את קולה? להתראות דוד

דוד מה שלומך? ראית איזו חרדת נטישה היתה פה?.. אני בטוחה שגם לאלה שלא העלו הודעת חרדה... (כמוני.. למשל... :-) אתה יקר מידי, אל תעלם... תודה על הקול שלך... אבל אתה קצת צודק... קשה לי לשמוע ו/או לראות אחרת ממה שקורה ומרגיש בתוכי עכשיו.. הכל שחור.. כבר הייתי צריכה להתרגל לזה שאצלי הכל שחור/לבן.. כבר הייתי צריכה להתרגל לחיות בלי גווני אפור.. אבל אני לא... וכשהשחור ישנו, הלבן בכלל לא קיים, ואינו אפשרי עבורי.. ועם זאת דוד.. המילים שלך.. הנוכחות שלך... ההתייחסות... הרצון... והתיאור שלך את ה"לא שחור" שאתה טוען שהיה בי מתישהו.. איכשהו נגעו בי... אני מרגישה ש.. אני מאוד זקוקה לנוכחות... של המטפלת... אני לא רוצה להגזים.. אני לא רוצה להעיק עליה.. אני לא רוצה לעשות לה רע.. אבל אני זקוקה לידיעה ובעיקר להרגשה שהיא נמצאת.. שהיא ישנה.. והידיעה/הרגשה הזאת יכולה להתקיים בי כרגע, רק כשהיא באמת נוכחת פיזית או לפחות בשמיעת הקול שלה.. ועם הרצון הזה, קיימת בי הידיעה החד משמעית שלא מגיע לי, למפלצת שאני, שהיא באמת תהיה איתי. במיוחד לא עכשיו.. הכל מרגיש כך כך מבולגן.. סותר.. ובעיקר מייאש... סליחה דוד.. על כל ההודעות הדפוקות שלי.. סליחה.. על מה שאני כותבת.. סליחה שלוקחת כל כך הרבה מקום שלא מגיע לי.. סליחה שלא מצליחה לעצור את עצמי ולשים לעצמי את הגבול. סליחה שיר

שלום, בני בן 2.10. ילד עליז, חייכן, חברותי וללא בעיות אכילה כלל. בימים אלה החל בגן חדש עם ילדים חדשים. את ימי ההסתגלות הראשונים העברנו כמקובל. כרגע אנחנו למעלה משבועיים מתחילת שנת הלימודים והילד מסרב לאכול לחלוטין בגן וגם בבית. אני מדגישה שזה ילד "אכלן" ולגמרי לא בררן באוכל. הילד נצמד יותר מתמיד למוצץ, מופנם, שקט ויחד עם זאת גם מתפרץ. הפך מילד שרוצה להיות עצמאי ולעשות הכל לבד לילד שמבקש עזרה בכל דבר, מתלוננן שקשה לו ובוכה מיד מכל סיטואציה. אנחנו הורים גם לילד בן 5.8 וברורים לנו הקשיים בהסתגלות ובפרט במסגרת חדשה. אני תוהה שמא אולי הוא צעיר מדי ואולי היינו צריכים להשאיר אותו שנה נוספת במסגרת הקודמת (מקבילה למעון)? הדבר מקשה מאוד את ההתנהלות המשפחתית ככלל ואני מודה מראש על תשובתך בהקדם האפשרי.

שלום ג'ולי קשה לי לענות לשאלתך, משום שאינני מתמחה בגילאים מתחת לגיל בית ספר ואולי כדאי לך לפנות במקביל לפורום העוסק בפסיכולוגיית ילדים. על פניו, נשמע שילדך אכן מגיב למעבר למסגרת החדשה ושחלק מהתגובה שלו כוללת ניסיון לחזור לדפוסים מוקדמים יותר, כתגובת נגד אפשרית לעצמאות היחסית והחדשה שלו. מכיוון ולא עבר זמן רב מאז תחילת השנה הייתי ממליץ לכם להמתין תקופה נוספת ולראות האם הזמן מסייע לו במעבר ובהסתגלות לתנאים החדשים סביבו (הרי הגן מביא עמו שינויים רבים בחייו) ובד בבד הייתי שומר על קשר הדוק עם הצוות בגן ומקשיב להתרשמות שלהם ולכיצד הם רואים את תהליך ההסתגלות, האם הם רואים התקדמות, כיצד הם מעריכים את בשלותו של הבן וכדומה. בעיקר הייתי מתאזר בסבלנות רבה, יחד עם הבנה לקושי שלו במעבר לגן החדש, ובמקביל הייתי שומר על הניסיון להמשיך ולהיות קשובים למצבו ולמנוע ממנו קושי, במידה ורואים שזהו אינו קושי "מגדל" או זמני. להתראות דוד

שלום למי שיכול לעזור, אני מחפשת המלצה על פסיכולוגית מאזור ת"א בגישה פסיכודינמית שעובדת עם ההסדר של קופ"ח כללית (יש לי את הרשימה מקופ"ח ששלחו לי אבל אני ממש לא יודעת במי לבחור), אני בת 20+ , אני לא יודעת אם זה משנה אבל לי יהיה יותר נוח שהפסיכולוגית לא תהייה מבוגרת מדיי, אשמח למי שיכול לתת לי המלצות. תודה מראש.

שלום למבולבלת יושבי הפורום מוזמנים לשלוח אליך המלצות למייל האישי ובמידת האפשר גם אני אשלח המלצות על מטפלות מתאימות. להתראות דוד

מאז שהתחיל אצלי סיפור של סירוב קבלת דמי אבטלה,ופעילתי בנדון אני בוכה מכל שטות קטנה(יכול להיות גם רגישות של הריון- חודש שביעי יש לי סימפטומים מוזרים מרגישה לא טוב לעיתים קרובות(כאבי ראש סחרחורות, חולשה) חייבת ללכת לשכב(קודם לא הרגשתי לעיתים קרובות כך- הרגשתי פעם ב.... ובשאר ימים די דכדוך(להעלות מצב רוח לוקחת אומגה 3-בנוסף לזה שאני לוקחת עבור התינוק (לוקחת כל יום במצב של דכדוך) איך אני יוצאת מהמצב אם זה לא פיזי?

שלום לאלמונית 2 אם אינני טועה כבר העלת קושי דומה בעבר, ואם אכן זהו המצב הרי שאת חווה תקופה לא קצרה של קושי, רגישות רבה וכאב נפשי. כאמור, הקושי הזה יכול להיות מיוחס בחלקו לתקופת ההריון, המגבירה את הרגישות, ולנושאים הנקשרים אליה כמו עבודה, פרנסה ועיסוק באמהות הקרבה. בכל מקרה, אני יותר ויותר משתכנע שכל זמן שאינך מפחיתה את הסבל שלך ומטפלת בו הוא רק עלול להסתבך יותר. כך שאני מציע לך לפנות במהרה לטיפול, על מנת לברר את הגורמים למצוקתך ולראות כיצד את מצליחה להגיע להקלה במצבך. במקביל הייתי מתייעץ עם הרופאה המטפלת בך ובודק את האפשרות של השפעה הורמונלית והאם יש קושי פיזי העומד מאחורי חלק מהסבל שאת חווה. אותה רופאה תוכל גם להפנות אותך לאופציות של טיפול פסיכולוגי מוזל, במידה וזהו מכשול כרגע. אבל תפני לטיפול - נשמע לי שאת זקוקה ללא מעט תמיכה ולמקום להביא אליו את קשייך. להתראות דוד

I've been down so Goddamn long That it looks like up to me I've been down so very damn long למה הורים שונאים את הילד שלהם, למה הם משאירים אותו לבד, לגמרי לגמרי לבד, למה הם אומרים לו אתה לא הילד שלנו, למה למה למה למה הכל הפוך וכואב. נמאס לי, לא יכולה יותר עם ההרגשה שאין בסיס לעמוד עליו, חיה בריק, בניין ממוטמט.שונאת את עצמי, את הגוף שלי, הלוואי ויכולתי פשוט להעלים את עצמי ולחסוך לכל מי שבאמת אוהב אותי את העול שאני. מי שלא יכול להחזיק את עצמו צריך למות, ואני רק נופלת על אחרים. קשה לי לתפקד, קשה לי לחיות, צריך להיות סיבה שכל כך שונאים מישהו לא?

שלום אופיר עצוב לקרוא את מה שאת עוברת כעת. אני זוכר את ההודעה שלך מהשבוע שעבר ואני מבין שההרגשה הרעה נותרת בעינה. אינני בטוח שיש לי את התשובה לכיצד לנחם אותך כרגע, אבל ברור לי שגם אם הורים, ממשיים וסימבוליים, אכן נוטשים לעיתים, הרי שזו תהיה טרגדיה נוראית אם בשל חטאי ההורים נגזר על הילדים לסבול עוד ועוד..ודרך התיאור שלך אני שומע את ההתעצמות של הסבל הזה, דרך מחשבות שליליות לחלוטין ודרך אמירות שבמצב אחר בוודאי שלא היית מסכימה איתן (מי שלא יכול להחזיק את עצמו צריך למות? עד כמה את עומדת באמת מאחורי המשפט הזה? האם את רק נופלת על אחרים? האם הם מרגישים כך? והאם אותם אלה האוהבים אותך היו מוכנים להסכים ולו עם חלק זעיר מההגדרות העצמיות שלך פה?). ובעיקר, וזה הדבר שחשוב מכל שתאבקי בו, אני שומע כיצד את מפרשת את תחושת הנטישה כמשהו שמגיע לך, כמשהו שבפנים את חושבת שאולי הוא מובן ומוצדק, עד כדי כך שגם את כבר מוכנה לנטוש ולוותר על עצמך. אני לא משוכנע בכלל לגבי השנאה של ההורים שאת מתארת פה - אני לא מכיר את המצב מקרוב, אבל אני יכול לחשוב על סיבות שונות להעלמות ונטישה, ושנאה אינה בדרך-כלל המקובלת ביותר - אבל אני בטוח שבמצב הנוכחי שלך, ודרך ההזדהות שלך עם התוקפן, את מוכנה לאמץ בשמחה כל התבוננות שלילית על עצמך. וכנגד זה, כנגד המנגנון המייאש הזה הייתי מפציר בך להילחם, לאתגר אותו, להפריך אותו ולא לתת לו להשתלט על חייך. ג'ים (אם זיהיתי את הציטוט נכון) היה חושב כמוני - אני בטוח. להתראות בינתיים דוד

ג'ים מת אולי אני אמצא דרך לדסקס איתו על זה... אני לא אוהבת נאיביות, ואל תגיד לי שאין שנאה, יש הרבה בעולם. כשניסיתי להתאבד והתעוררתי בבית חולים, אמא שלי ישבה על המיטה שלי השקתה אותי בפחם נוזלי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שיש לה רומן והמשפחה עומדת להתפרק. זה הדבר הראשון שהיא מצאה לנכון להגיד לי..כשאבא שלי הביא אותי הביתה, שכבתי כמה ימים כמו מומיה בחדר שלי ובהיתי בתקרה והיא פעם אחת לא התייחסה אליי, הייתי אויר מבחינתה..הא, היא כן התייחסה אליי פעם אחת, היא נכנסה לחדר בבוקר, כשאבא שלי היה בעבודה, הסתכלה עליי ואמרה לי שחבל שזה לא הצליח לי...אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד..אל תגיד לי שהם לא שונאים אותי. היא שונאת אותי, ורוצה למחוק אותי ואין לי לספק, אני שהכי מאמינה בבני אדם, שאם לא היה אף אחד בסביבה והיא הייתה רואה אותי תלויה מצוק ועמודת ליפול, היא הייתה מסתכלת לי בעיניים ואצבע אחרי אצבע הייתה משחררת לי עד שהייתי נופלת. היא שונאת אותי.

אופיר, את מחפשת סיבה למה שונאים מישהו..? יש גם שנאת חינם.. לא? מאחלת לך, הרבה אהבת חינם - בעיקר לעצמך..

שלום אני מתלבטת אם להפסיק את הטיפול או לא ואשמח לשמוע את דעתך בעניין. המטפלת שלי לקחה חופש של חודש, חזרתי לפגישה ואח"כ אני ביטלתי פעמיים עם כל מיני תירוצים (שבעצם המטרה שלי הייתה המשך החופש -דבר שהיא לא הייתה מקבלת אותו אם ידעה). עכשיו אני איבדתי עניין, התנתקתי לגמרי. ממש לגמרי. לא חושבת על הנושאים שהועלו שם, ללא עליה, לא על הפגישה. כלום נתק מוחלט. למרות שהיינו בשיא הנושא המרכזי שלבטיפול. אני מרגישה עכישו יותר שקטה, פחות מתוחה... האם להמשיך בחופש ואז להפסיק או שהרגשת הכיף הזאת תעבור ואני אחזור לאותם דפוסים. יש לציין שלאחרונה הקשר איתה הפך ליותר טוב, יותר פתוח. אני בחורה מאוד שקטה כלפי חוץ (לא מדברת הרבה) אבל עצבנית מאוד ושומרת הכל פנימה עד רגע הפיצוץ. לקח לי שנתיים עד שהתחלתי קצת לדבר בפגישות ועדיין זה לא נחשב למספיק בעיניה. תודה

שלום ל.א את שואלת לדעתי, ואני אנסה לכתוב את איך אני רואה את הדברים, בהתבסס על התיאור שכתבת. אני חושב שהשאלה על סיום הטיפול תלויה בגורמים רבים. ראשית לכל, היא תלויה בשאלה האם את מרגישה שהדברים שהביאו אותך לטיפול נפתרו לשביעות רצונך, כלומר, האם את מרגישה שקיבלת מהתהליך כל מה שיכולת לקבל. אבל גם אם התשובה לכך היא חיובית, עדיין הייתי ממליץ בחום לא לסיים לפתע - לא לצאת לחופשה ופשוט לא לשוב- אלא לבדוק את התחושות שלך במסגרת הטיפול ולראות כיצד הן נראות ומובנות דרך ההתבוננות המשותפת שלכן. בנוסף, אני רוצה לומר משהו על חופשות. יש משהו בתקופה של החופש, בתקופה של העדרות מהטיפול, שמעלה תחושות שונות ושמוביל, לא פעם, לסיום פתאומי. דבר זה יכול להתחזק אם בדיוק בזמן היציאה לחופשה של המטפלת הייתן עסוקות בנושא מרכזי ביניכן ואז לפתע הנושא נקטע. מה שהייתי מציע לך לשקול, בהקשר זה, היא האפשרות שהתגובה שלך כרגע היא תגובה להעלמות של המטפלת לתקופה מסוימת, ושההעלמות שלה, בשל סיבות שונות, גם גורמת לך להעלם בחזרה ולשקול ברצינות העלמות סופית מהטיפול. הרי לפי התיאור שלך נשמע שהטיפול משמעותי, שמשהו חשוב קורה שם, ולכאורה זו לא נשמעת כמו התקופה הנכונה בהכרח לסיום.. כך שבהחלט הייתי מציע לך לחזור, אפילו לכמה פגישות, ולברר בפגישות מה קרה שהעלה בך את המחשבות לסיים וכיצד אתן מבינות יחד את הרצון הזה שהתעורר פתאום. להתראות דוד

שלום דוד, תשובתי היא לא - לא קיבלתי כל מה שרציתי מהטיפול. אני בכלל רק התחלתי להתרגל לנושא הטיפול. ה- SETTING להגיע, לשבת, ולהתחיל לדבר על עצמך, רק לאחרונה הצלחתי להישאר פגישה שלמה. תמיד יש לי קושי לחזור לשגרת הטיפול אחרי החופש. הפעם, החופש שלה היה ארוך מדי, ואז החלטתי גם אני להתרחק. להתנתק. אני אפילו לא עניתי לטלפונים שלה, כי רציתי להתנתק, אבל אני לא מצליחה להבין אם זה סוג של עונש וכעס עליה או שאני באמת צריכה להתרחק. אני מנסה כבר כמה שבועות להבין, אבל לא הצלחתי.

למה ההודעות התפספסו ?.. שרית

שלום שרית אני מקווה שההודעות לא התפספסו אלא רק התמהמהו, ועכשיו הן כבר עלו והופיעו בפורום (קצת כמו שאת חזרת להופיע - הצטערתי לשמוע על התקופה הלא טובה שאת עוברת). במידה וההודעות עדיין לא עלו תודיעי לי ואבדוק את העניין. להתראות דוד

דוד... אני שואלת כאן משום שזה קשור... בטח כבר שאלו בעבר אבל בכל זאת - מדוע ההודעות עוברות אישור לפני שהן עולות כאן? אני בטוחה שיש סיבה, אבל מהי? אין שבוע שבו לא מתפספסות הודעות, נעלמות הודעות או שהודעות עולות באיחור... ברור שזה לא נעשה בכוונה תחילה, אבל ברור גם שיש אנשים שנפגעים מזה... וכן, אין ספק שזו הזדמנות נפלאה לבדוק "מה זה עושה"... חוץ מזה, שלפעמים מישהו משאיר הודעה בבוקר והיא עולה רק בערב... ולפעמים באמת רוצים לקבל תגובה - לאו דווקא מאחד מכם, המנהלים - מהירה יותר, לדעת שיש שם מישהו שקורא ו"שומע". זה הרושם שקיבלתי בשבועות האחרונים, אחרי שקראתי את כל ההודעות שקשורות בעיכוב הזה, שדורש האישור שלפני הפרסום. וכאמור, אני בטוחה שיש מאחורי זה סיבה מוצדקת (או שאולי היתה מוצדקת בעבר?), ואשמח לדעת מהי...

שלום! אני מחפשת המלצה על פסיכולוגית קלינית שעובדת דרך קופת חולים כללית. הקופה שלחה לי רשימה מאוד ארוכה של מטפלים בתל אביב, אבל מניסיון אני יודעת שיש חשיבות גדולה למי מטפל. בבקשה עיזרו לי ותנו קצה חוט, אין לי דרך אחרת לקבל המלצות. הסיבה שאני בוחרת לחפש דרך קופת חולים כללית היא מפאת תקציב מוגבל ביותר. הייתי מעוניינת בפסיכולוגית קלינית בסביבות גיל 40, שעובדת בת"א. עם MA בקלינית מאוניברסיטת ת"א/ירושלים. אז אנא, כל באי הפורום שיכולים להמליץ על מישהי - תודה מראש ואשמח מאוד אם מנהלי הפורום ימליצו אף הם (אפשר גם ישירות למייל שלי) תודה מקרב לב Tara

שלום Tara את צודקת שאם ניתן אז עדיף להסתמך על המלצות לבחירת המטפלת. יושבי הפורום מוזמנים לשלוח אליך המלצות למייל האישי ובמידה ואני אחשוב על מישהי מתאימה גם אכתוב אליך. להתראות דוד

עזבתי את העבודה שלי לפני חודשיים בערך...ומאז אני נמצא במצב של חיפוש עבודה ON\OFF, המצב כרגע הוא כזה: הכסף שלי עומד להיגמר, אין לי עזרה מההורים, אין לי כסף להתחיל ללמוד או לקנות רכב שאני מאוד צריך כרגע. אני מרגיש תקוע, אני מרגיש ריקנות איומה, אני לא מצליח להינות מכלום לא מסקס לא מבילוים אין לי חשק אפילו לצאת מהבית. בחודש האחרון ביטלתי שלושה ראיונות עבודה בלי סיבה ואני לא מבין למה עשיתי את זה...גם מבחינת הזוגיות המצב מתדרדר, אני כל הזמן צועק על החברה שלי ומקלל אותה..אני לא שולט בעצמי אני מרגיש שאני שוקע עמוק יותר ויותר...וכל זה בגלל חודשיים שאין לי תעסוקה. מה קורה לי??? איך אני יוצא מהמצב הזה??? ולמה לעזאזל ביטלתי שלושה ראיונות עבודה בלי שום סיבה אם אני כ"כ צריך כסף??? אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית

שלום ליאור אני קצת מתלבט מה לכתוב לך. מצד אחד אתה נמצא בתקופה שאובייקטיבית קשה לעבור אותה. תקופה כזו, של חיפושי עבודה, דאגות לגבי העתיד וטרדות אחרות, מקשה על כולם ובאופן טבעי פוגעת במצב הרוח ומובילה לקשיים שתיארת. מצד שני, לא ברור לי עד הסוף האם מדובר אכן רק בתקופה הזו, בקושי האובייקטיבי בלבד, או שאולי יש דברים נוספים המשפיעים עליך וההופכים את הזמן הזה לקשה יותר ממה שיכול היה להיות. על מנת להכריע בין הצדדים צריך לדעת עליך יותר, להכיר אותך יותר וזה דבר שלי קשה מאוד לעשות על סמך ההודעה שלך בלבד. כך שליתר בטחון, הייתי מציע לך לפנות לפסיכולוג, ולו לכמה פגישות בלבד, על מנת לבדוק האם מדובר רק בקושי זמני או במשהו שיושב על נושאים עמוקים יותר. להתראות דוד

בילבי אהובה אני רוצה לאחל לך בכל ליבי יום הולדת הכי שמחה שניתן. אני רוצה להגיד לך משהו, כל כך כיף שאת חוגגת ארבעים ומרגישה עם "ראש של ילדה", אני אפילו קצת מקנאה – לא בארבעים, כי מבחינתי לגיל האובייקטיבי אין ממש משמעות, דווקא בזה הסובייקטיבי אני מקנאת ומקווה ששנים רבות תוכלי להרגיש את הילדה הזו – את בילבי חיה בועטת ונושמת בתוכך ולצידך. זהו. אני בטוחה או יותר מקווה שקבלת ים של חמימות, אהבה וכל מה שגורם לך לחייך. אני רוצה להתנצל על כך שהאי תגובה שלי להודעות שלך נרשמו בך כמתעלמת, ואני זוכרת שאפילו קצת נעלבת. אני באמת מחבבת אותך מבלי להכיר אותך פיזית (הפיזי לא ממש חשוב) הבעיה היא שלי.. טוב אני קצת מסתבכת לי פה...אז בילבי, המון מזל טוב ושוב לא הייתה לי מעולם כוונה לפגוע בך. לגבי מסיבת ההפתעה ממש אין לי מושג אני בטוחה שאתן תהיו בסדר:-) <> (סנקה)

<> סנקה או מה שלא יהיה הכי חשוב שאת פה:-) להגיד לך את האמת הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי את ההודעה שלך זה...שאני אמות עכשיו...אני לא מאמינה ימות המשיח הגיעו!! יקרה שלי אם הייתי יודעת שיום היוולדי או יום מותי יגרמו לך להופיע אז הייתי חוגגת יום הולדת מזמן...:-) אני לא יודעת מה הסיבה אבל אני חולה עלייך (נשבעת) ואני כבר לא כועסת.. אחרי שראיתי מה שעובר עלייך את באמת לא צריכה גם את רגשות האשם שלי:-) נשמה יקרה מקסימה ורגישה תודה על הברכות ובבקשה אל תעלמי לי מספיקה לי תגובת התייחסות קצרה:-) אני שולחת לך ממני כוח וחיבוק חזק חזק כזה ששובר את הצלעות:-) אז תישארי בסביבה כן? אה לגבי השם סנקה ממש מתאים לך יותר מ <> (שלא נדבר על השמות הקודמים שאלוהים ישמור:-)) יקרה תודיעי לי מתי יש לך יום הולדת ומבטיחה לחגוג לך פה כמו שצריך:-) שלך תמיד אוהבת חברתך בילבי ילדת הברזל

כל הכבוד על האומץ לגלות את האמת:-)

סנקה יקרה ואהובה היי לך לפתוח את המחשב ולקרוא את הברכה שלך לבילבי ממש מחמם את הלב לדעת שיש אנשים כמוך שגם שכל כך כואבים עדיין יכולים לחבק ולאהוב את האחר קצת עצוב וקצת שמח לקרוא אותך מחבקת אותך ושיהיה לך יום קסום ולבילבוש יום הולדת ארבעים מדהימה:-)))))))))))))) לי-לך

רציתי לשאול מה ההבדל בין "הפרעת אישיות גבולית" לאשיות בעלת קווים גבוליים המנעותיים" מתי מאבחנים מה? וכן אם אדם אובחן כבעל הפרעת אישיות גבולית האם זה הפיך ? איך אפשר לשנות את האישיות ? שאלה נוספת : כאשר מטפל אומר שהמטופל חוסם את הגישה אליו בהנחה שזה קורה שלא במודע איך אפשר לשנות ?

רקפת שלום, ככלל מתן אבחנה של הפרעה מצריך עמידה בקריטריונים מסויימים. כאשר ישנם סימפטומים מסויימים התואמים הפרעה מסויימת אך הם לא מצטברים על מנת לעבור את הקריטריון לקבל אבחנה נהוג לכנותם קווים. אם בכך המדובר במקרה עליו את מדברת קשה לי לומר מכאן. את שואלת שאלה חשובה ולא פשוטה באשר ליכולת לשנות אישיות. ישנן דעות שונות בנושא, אך קיימת הסכמה שבכל מקרה ניתן לשפר גם את החוויה הפנימית, שלעיתים קרובות היא קשה מאוד וגם את דרכי ההתמודדות עמה, גם ברמה ההתנהגותית (למשל הפחתת הצורך בפגיעה עצמית). מרבית הדברים שקורים בטיפול אינם מודעים, זוהי אחת המטרות בטיפול להעלות למודעות את שמתרחש בתוך החדר, להבין האם זה מוכר ממקומות אחרים, מדוע זה קורה ועוד, ולאפשר את יכולת הבחירה בפעם הבאה, למשל האם להימנע ובאיזו רמה. דרור

אני נמצאת במערכת יחסים עם בחור 8 חודשים לערך. הזוגיות כמעט מושלמת,הוא דואג לי,אני חשובה לו,קונה לי מפנק אותי תומך בי רגשית ומקשיב תמיד לבעיותיי,כמו כן גם משפחותיינו מאוד התקרבו אודות לקשר,ארוחות אחד אצל השני והתארחויות רבות. הבעיה היחידה שמפריעה לי בקשר הוא שהחבר דיי אובססיבי אלי,הוא לא מתבייש להודות ואף חוזר על זה כל פעם שהוא קנאי לי ואני כל עולמו. לאחרונה הוא התחיל להעיר לי על מספר דברים וברצונו אף שאפסיק אותם (כגון לבוש מסויים,בילויים או הפסקת קשר עם כמה ידידים). לדעתי מצב זה נובע מחסך שהיה לו בילדותו וכן עד היום משפחתו הקרובה (מדרגה ראשונה) אינה מעורבת חברתית אלא רק פעילה בתוך המשפחה עצמה. הוא עוסק בתפקידו כקצין בצבא ולכן רוב המפגשים שלנו הם בסופש,בסופש אנחנו צמודים אחד לשני 24 שעות ולא עוזבים את האחר לרגע.אין לו חברים או ידידות אחרות (אולי מטבע השנים לא רכש),הוא טוען שאני כל עולמו והוא לא צריך יותר מזה(יש לציין שגם במקום עבודתו אינו מעוניין לרכוש חברים אלא מסתפק בחברתו-אני). אך לאחרונה אני מרגישה מצוקה נפשית אשר מתבטאת בחשש לאבד את אישיותי ואת חיי הפרטיים.אני מרגישה שלאט לאט אני נחנקת ופחות יכולה לאפשר לעצמי לפעול בחופשיות עקב חשש מתגובתו או מכעסיו בעיניין. חשוב לי לציין שזה בחור מדהים אשר לא קיימים כמוהו הרבה,אני אוהבת אותו ואין לי ספק שבעתיד החיים שלי יהיו טובים איתו (בתור בעל ואבא לילדיי) אך מכיוון שהוא חשוב לי מאוד אני רוצה לעזור לו ולא להניח לו סתם כך בפרידה.אני רוצה לעבור איתו תהליך של שינוי שיעזור לי להמשך הקשר ולו להמשך החיים הרגועים. אודה על תשובתך

חן שלום, כאשר קראתי את הכותרת של דברייך חשתי דאגה, אני עדיין חש אותה. אני תוהה למה התכוונת כשאמרת עד שהמוות יפריד בינינו. כמובן ישנה את האמירה המפורסמת מטקסי החתונה אך אני לא בטוח שלכך התכוונת. את מתארת קשר שבו את חשה שכל המשקל של חברך מוטל עלייך, שהוא זקוק לך וחושש לאבד אותך עד שאת מרגישה שעולמך הולך ומצטמצם. זוהי תחושה קשה, שגם אם מלווה באהבה גדולה כלפיו אני מסכים שחשוב עבורו ובעיקר עבורך לנסות ולמצוא לה פתרון. ייתכן ויש מקום לשתף אותו בחלק מהרגשות שלך, מהקשיים שלך. ייתכן ויהיה לו קשה לשמוע אך זה חשוב. ייתכן גם ויהיה צורך בעזרתו של איש מקצוע בין אם מטפל פרטני עבורו ו/או טיפול זוגי עבור שניכם. דרור

חן, אני מרגישה לא נוח להתערב כי לא מכירה את בן זוגך או אותך. ובכל זאת הסיפור שלך הזכיר לי את האופן בו אמא שלי מתארת את תחילת הקשר עם אבא שלי. זה התחיל בחיזור גורלי והפך לשליטה טוטליטארית על כל תחומי חייה. "האהבה" החונקת הזו שלעיתים יכולה אפילו להחמיא, הייתה החמצן שהוא מנע ממנה. זה החל בלמגר פעילויות חברתיות שחפצה בהן בטענה שהם לא ראויים, זה המשיך לעזיבת מקום העבודה שלה כי "כסף לא חסר" בבית. ולבסוף הוא שלט בכל רצון, פעולה או תשוקה שלה. אני לא אומרת כמובן שחברך הוא אבא שלי אך הניחוח הזכיר מטעמים מהבית, וכשהניחוח דומה לבסוף מדובר באותו תבשיל רק עם תיבול שונה במעט. הלוואי ואני טועה ותוכלו לגשר על הפערים והרצונות ושיתבהר לך שהוא אכן מה שאת רוצה וראויה לו. מנגד, מניסיון מר כבת לאותו אדם ולאחר שחוויתי על בשרי וראיתי את החמצן שנגמר לאימי וגם לנו, אולי בהודעה הטיפשית הזו שאני כותבת לך תמצאי ולו זקיק של חומר למחשבה. מקווה שלא הגזמתי אם כן מתנצלת מראש. אני לרוב לא מגיבה כאן אך היה לי מאוד קשה להתעלם ממך. בכל מקרה, המון הצלחה <>

אנחנו שתי נשים שנהלו מערכת יחסים במשך 5 חודשים.אהבה עצומה.תשוקה מדהימה.ולא מעט בעיות של רצון לשליטה.אובססיביות.קנאה גדולה.וחדירה לכל מקום אפשרי בחיי(הכל מצידה)ברגע אחד הכל לא מצא חן בעיניה וזרקה את כל האהבה(אישה שרצתה למות לידי.אישה שביקשה שאבטיח לה שאהיה איתה כל חייה)זרקה גם אותי וניפצה לרסיסים.היום אנחנו קצת בקשר(חודשיים לא התראנו)רק פה ןשם מיילים בעיקר מצידי.סיפרתי לה שאני בתחילת קשר עם אישה אחרת.והיא התנהגה כאילו יש לה בעלות עליי.אמרה שלא רוצה שאוהב כמו שאהבתי אותה.ולא רוצה שלעולם יהיה לי סקס עם אחרת כמו שאיתה.ושממש לא עושה לה טוב שיש לי קשר אחר.מצד אחד אמרה שרוצה שיהיה לי טוב ומצד שני נראה שדעתה נטרפת שיהיה לי טוב עם אחרת.האם התופעה הזאת ידועה?ומה זה אומר עליה?אני לא עשיתי זאת כדי לנסות להחזיר אותה אליי.למרות שמצד אחד מאד הייתי רוצה .כי אני מאד אוהבת אותה.ומצד שני היא עשתה לי רע ופגעה בי בצורה קשה מעצם הפרדה ללא שום התרעה .פשוט ברגע הורידה את "השלטר"יש לך עצה?

דרורית שלום, את מתארת אהבה עוצמתית מאוד שהייתה ביניכן, אולי עוצמתית מדי, שהובילה גם לפגיעה גדולה. את שואלת עליה, ואנסה להתייחס גם לכך, אבל חשבתי עלייך. על ההרגשה שלך את הפגיעה שהרגשת ואת הקושי להמשיך הלאה. וכרגע את מרגישה שהיא לא משחררת אותך, גם לאחר שנפרדתם. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך, היא האם לצד הרצונות שלה יש גם לך רצונות ומה הם. האם את יכולה להעמיד את רצונותייך לפני אלו שלה במידה והם מתנגשים. אני יודע שזו לא שאלה קלה, אבל גם המצב שאת מתארת לא קל. ועדיין נראה לי שאת חייבת לעצמך לנסות ולענות עליה. לגביה, ייתכן והיא חשה שמסיבה כלשהי אינה מסוגלת לחיות איתך, לאו דווקא מתוך חוסר אהבה כלפייך אולי דווקא ההיפך, אבל גם לא מסוגלת לחשוב שתהיי עם אחרת שאת לא תרצי להיות איתה, חווה זאת כדחייה. ולמרות ההבנה כלפיה חשוב שתנסי לבדוק מה טוב עבורך, מה חשוב לך. דרור

מהי נטייה פרפילית?

שלום לך, פרהפיליה מורכבת מהמילים "מעבר" " ו"אהבה", כלומר מעבר לאהבה. שם זה נועד לכלול מגוון של נטיות מיניות החורגות מעבר לטווח הרגיל של מיניות. פרפיליה מערבת בתוכה עוררות מינית בתגובה לאובייקים שונים, חלקם לא אנושיים (מגף, בגדים תחתונים ועוד), עוררות מינית ממצבים שונים (למשל כאב, השפלה ועוד), והעדפה לפרטנרים שלא מביעים הסכמה ( מציצנות, חשיפת איברים בפומבי, ועוד). ישנן פנטזיות פרפיליות גם אצל אנשים שאינם פרפילים, אך כאשר הן ממומשות והאדם הופך לתלוי בהם על מנת לחוש עוררות מינית המדובר בפרפיליה. היא יכולה להיות מתוך הסכמה או לא, מזיקה או לא, תלוי במקרה כמובן. דרור

פשוט הורסת את עצמי אני אובססיבית למראה שלי משקיעה ואז פתאום יש לי כאילו דחף להרוס את מה שבניתי מרוב הפח לא לאהוב את איך שאני נראית אני אוהבת להיות רזה ושזופה ותמיד במיטב ואז זה תוקף אותי אני פתאו הורסת ואז נכנסית למצב רוח דכאוני במיוחדש ואין לי חשק לכלום זה קורה בעיקר שדברים לא מסתדרים לי כמו שאני רוצה כלומר אני קנאית לספייס שלי ולרוגע שלי בפרט בבוטקר כלומר נוחיות מסויימת של שקט ופעולות בוקר וכזהב משתבש לי אני יוצאת מאיזון ואז מגיע ההרס העצמי אני מיואשת מעצמי מהחוסר איזון מהמחשבות הבלתיפוסקות אני עייפה פיזית ונפשית אנא עזרו לי

עדי שלום, את מתארת קושי גדול בהתמודדות עם עצמך, תנודות חדדות בדרך בה את תופסת את עצמך ואת המראה החיצוני שלך. תנודות שמשפיעות באופן משמעותי על ההרגשה שלך. נראה לי שהמראה החיצוני והדומיננטיות שלו אצלך קשורים לדימוי עצמי כללי, ובעיקר לתחושה שהוא לא יציב. כאן אנחנו מדברים כבר לא רק על מראה אובייקטיבי כמובן, אלא על החוויה הפנימית שלך המסבה לך סבל רב כרגע. אני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה כרגע, ולא חושב שאת צריכה להישאר איתה לבד, אלא שתצליחי לאפשר לעצמך לפנות לטיפול. דרור

1.. אני בשנות החמישים לחיי, נשוי ובעל ילדים בוגרים. 2. אין לי ספק שטראומות ילדות הן שגרמו לי לקיבעון (חסימה) ריגשי , אשר "תוקע" אותי חזק מאוד עד היום הזה !!. בנוסף- אני צורך קבוע של פרוזק, אשר מאוד עוזר לי בנושא החרדות ,אך, תוקע אותי בנושאים פיזיולוגיים. 3. הבעייה : אני מסוגל לשחזר את ילדותי באופן כלל, כלומר : לא ע"י תיאור ופירוט אירועים ספציפיים(בוודאי לא הטראומתיים) , אלא יותר בצורה שכלתנית המפרטת את הסיבות והגורמים. ברור לי שהארועים הטראומתיים הודחקו על-ידי עמוק בתת מודע , ושיש צורך להעבירם למודע, כדי להמשיך בטיפול שיאפשר לי להשתחרר. 4. מהם הטיפולים המוכרים בנושא ? עד כמה אני יכול לעשות זאת בכחות עצמי? . 5. אשמח להוסיף מידע (אישית) , לקבלת ההפנייה הטובה ביותר 6.. אשמח לקבל הפנייה לספרות מקצועית בנושא.

בן שלום, קשיים וטראומות בילדות אכן משפיעים על חיינו כבוגרים. כך שבהחלט ייתכן שכילד שחווה טראומות וקשיים אימצת מנגנוני התמודדות שהיו יעילים בשעתם, כגון טשטוש, ניתוק רגשי והדחקה. כיום אני מבין שאתה מרגיש שזה גובה ממך מחיר והיית רוצה לנסות ולהתמודד אחרת, לאפשר לאותם תכנים מודחקים לעלות. בעיני זה בהחלט אפשרי, בעיקר על ידי שימוש בטיפול פסיכודינמי. קשה לעשות זאת לבד לגמרי. נראה לי נכון להיעזר באיש מקצוע לשם כך. בנוגע לחומר קריאה, הרי שיש בשפע משום שהפסיכולוגיה רואה בילדות כמרכיב מרכזי בעיצוב האישיות.וכמעט כל תיאורטיקן ומטפל מתייחס לכך בצורה כזו או אחרת, מפרויד דרך וויניקוט ועד קווהוט. וכמובן כותבים נוספים. קריאת כל אחד מהם תוכל לעזור לך להבין מעט יותר. לגבי המלצה, אשמח לעזור ולהגיב לפנייתך, הן בהתלבטות כאן בפורום או בפנייה אישית אליי. דרור

דרור שלום, לפני שבועיים המלצת לי להתייעץ עם איש מקצוע (פסיכולוג) ,המתמחה בתחום של פוסט טראומה .אשמח אם תוכל להמליץ לי פה או במייל על מספר מטפלים בתחום מאיזור ת"א , ר"ג ,רמת השרון.יצויין ,כי אני לגמרי חסר נסיון עם הענין ,ואשמח אם תוכל להמליץ על מטפלים שיקלו עלי את הענין ההתחלתי הזה. המייל הנ"ל בתוקף. תודה רבה צירפתי גם את תשובתך המקורית : שלום לך, מהדברים שאתה מתאר לא ניתן לשלול הפרעה פוסט טראומטית וזו בהחלט אפשרות שאפשר וחשוב לבדוק אותה במפגש עם איש מקצוע. באשר לזהות איש המקצוע, המלצתי היא שתפנה לפסיכולוג שיש לו ניסיון בתחום, הוא יוכל להתרשם ממצבך ולהתחיל איתך טיפול. בחלק מהמקרים ישנה תועלת בשילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מחוייב מראש. אם יהיה צורך בכך הוא ימליץ לך לפנות לפסיכיאטר. אני מקווה שהמייל שלך עדכני כך שחברי הפורום יוכלו לשלוח לך מייל עם המלצות למטפלים. דרור

שלום לך, אנסה בהמשך הערב לשלוח לך המלצות. אני מזמין גם את שאר חברי הפורום לשלוח המלצות מניסיונם, בהצלחה, דרור

אימי בת 49 סובלת כבר כמה שנים בחומרה יתרה ( ואולי גם לפני כן בראייה לאחור ) באפיזודות של מחשבות רדיפה כעס ותוקפנות כלפי הקרובים ביותר , אולי אפשר לאבחן כהפרעת אישיות פרנואידית ואולי לא כדאי להיסחף .. למרות שהכל מצביע על ההפרעה הנ"ל . יש לציין שלפני כארבע שנים עברה פסיכוזה ( הזיות של ממש ) שארכה שבועיים ואושפזה כשלושה שבועות , לאחריה קיבלה מינון נמוך מאד של רספרדל ותרופות נוגדות חרדה מהר מאד היא הפסיקה ללכת לשיחות וכמובן את הטיפול התרופתי . פסיכוזה קלה יותר התרחשה שנה מאוחר יותר ומאז אחת לשבוע או לכמה ימים דעתה עלי ועל בן זוגה או על אביה וכולי מתהפכת שוב ושוב . המצב מתסכל עד כדי כך שבתור הבת שמנסה להתחיל בחיים עצמאיים בגיל 24 החלטתי כמעט ולא להיות בקשר עד שתגיע לטיפול ראוי שכן התחושה היא שבקלות אוכל לטבוע ביחד איתה. בעבר הייתי לוקחת זאת בכאב ותסכול רב (הייתה מאשימה אותי במצוקותי ואף טענה שסיממתי אותה לפניי 4 שנים ולכן עברה את מה שעברה ). בעת האחרונה סוף סוף הפנמתי שיש כאן הפרעה שחייבים להכיר בה ולטפל בה ושיש בסך הכל להביא אותה אחרי כל הקשיים והכאב בחייה לאיזון מחודש, מדובר באישה יצירתית, אינטליגנטית מאד, כשרונית ועצוב לראותה נופלת שוב ושוב במערכות יחסים ובקשרים עם הסביבה . השאלה הקריטית היא איך עלינו הקרובים להתמודד ( עם הניתוקים וההאשמות וכל מה שכרוך באפיזודות הללו ) ואיך להביא אותה לידיעה שמשהו לא בסדר , להביא אותה לטיפול סוף סוף .... על איזה טיפול ממליצים במקרה זה והאם אתה מכיר מטפל מומלץ בנושאים אלו ????

שלום לך, אני שומע בדברייך גם מצוקה אישית בהתמודדות מול אמך וגם דאגה לשלומה. אכן זוהי נקודה לא פשוטה כאשר הסביבה מרגישה שהאדם זקוק לעזרה אך האדם עצמו אינו חושב כך, לפחות לא מרבית הזמן. מבחינתך אני חושב שעשית דבר נכון כשהחלטת לנסות ולחיות את חייך, אני מבין שכרגע את גם רוצה לעזור לה. אם אני מבין נכון את מצבה, מתחת לכעס שהיא מפגינה קיים חשש גדול מאוד, חרדה עצומה המתבטאת בתחושה שאפילו את, בתה מנסה לפגוע בה. זו הרגשה קשה מאוד. השאלה היא האם אתן מצליחות לדבר האם היא מצליחה לראות בך מעבר לאוייבת. אם כן את יכולה בהדרגה להתייחס למצוקות שלה, לקשיים שלה. ודרכם להציע לה טיפול. עדיין ייתכן שהיא לא תסכים, כל עוד היא אינה מסוכנת לעצמה או לאחרים במקרה זה לא ניתן להכריח אותה לקבל טיפול. אבל אני מסכים איתך שכדאי שתקבל טיפול. לטעמי טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי הוא המומלץ בשלב זה. לגבי מטפל, אני מקווה שהכתובת מייל שלך מעודכנת כך המלצות יוכלו להישלח אלייך, לבסוף, לגבי ההתמודדות האישית. חשוב להצליח להבין, עד כמה שאפשר, שההאשמות נובעות מחרדה. אם תצליחו להתחבר לצד הזה שלה תרגישו פחות מאויימים פחות מותקפים ואולי זה יקל במידת מה. דרור

אחרי חצי יובל: הורשע שאנס את אחיותיו 13 שנים הגבר, היום בן 36, החל להתעלל מינית באחיותיו כשהיו בנות 6 ו-7, פעמיים-שלוש בשבוע. כשחזרו מבית הספר נעל אותן בחדר וביצע את זממו. אח אחר העיד: "סיפרתי לאבא, הוא אמר שהן בטח היו מופקרות". גם האם לא פצתה פה. עינוי הדין המשפטי נמשך יותר משנתיים וחצי ורד לוביץ' פורסם: 14.09.08, 22:20 במשך 13 שנים, באופן כמעט יומיומי, נהג האח הגדול להתייחס לשתי אחיותיו כאל בובות מין - מאז היו בנות 6 ו-7. כך קבע היום (א') בית המשפט, 25 שנים אחרי תחילתה של הזוועה, והרשיע אותו. בהכרעת הדין נכתב על עדותה של אחת מהקורבנות: "היא פרצה בבכי פעם אחר פעם. פניה וכלל תנועות גופה ביטאו את חריפות המכאובים שעלו וצפו בראשה, ונדמה היה כי שבים וצורבים בשורשי עצביה". בצהריים הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את הגבר בן ה-36 ממרכז הארץ באונס אחיותיו ובהתעללות מינית ארוכת שנים בהן. זו כללה מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים. בהכרעת הדין, דחה בית המשפט את גירסתו של האיש, כי היה מדובר במעשים ספורים על רקע סקרנות מינית של ילדים - וקבע כי עדותן של האחיות היא עדות ברזל. המעשים החלו בשנת 1983, ונמשכו עד שהשתיים התגייסו לצבא. אחת מהן עברה התעללות גם בהיותה בת 21. האחות הקטנה סיפרה לאמה? על האירועים לאחר שראתה כי גם אחותה סובלת, אך האם לא עשתה דבר בעניין. הסוד האפל נחשף ללא תכנון מוקדם במהלך השנים נהג הנאשם לבצע את המעשים באחיות כאשר חזרו מבית הספר, אז נעל אותן בחדרו כאשר הוא מסתיר את פתח המנעול בחתיכת נייר ואונס אותן, לדבריהן בממוצע של פעמיים-שלוש בשבוע. כמו כן, האח נהג להעיר אותן בשעות הלילה ולקחת אחת מהן לחדרו. בית המשפט כתב בהכרעת הדין בנוגע לעדותה של האחות הקטנה כי אמינותה ניכרה בכל תו ותג היוצאים מפיה. אחרי הפרסום ב-ynet: מענה משפטי לנאנסת / ורד לוביץ' "אל תתלוננו", קראה אחת האחיות לנפגעות תקיפה מינית, לאחר שהתאכזבה מהסחבת במשפט שנערך לאחיה, הנאשם. בעקבות פרסום סיפורה ב-ynet החליטה שופטת בית-המשפט המחוזי לקחת על עצמה את התיק, והקדימה את מועד הדיון מסוף השנה לכתבה המלאה הרכב השופטים - ברכה אופיר-תום, מרים סוקולוב ודוד רוזן - קבעו עוד: "עניין לנו בעדה שהינה בבחינת 'עדת ברזל', לא מדובר רק בהתרשמות ממראה עיניים או ממשמע אוזניים. "העדה העידה בצורה מדודה ומתונה, נראה היה עליה שמבקשת היא להקפיד במילותיה ולא לחייב את אחיה במה שלא 'קנה' בכוחותיו לעצמו... העמידה על דוכן העדים היתה קשה עבורה. השאלות נגעו לעניינים אישיים הטמונים שנים בתוככי נשמתה. השאלות חדרו לתהומות חשוכים בפנימיותה והיא נראתה כמי שאוזרת כוחות לצורך הסרת עטיפות שנעבו על ידה בחלוף השנים", נכתב בהכרעת הדין. השופטים הוסיפו לגבי האחות הצעירה: "...היא נושאת עמה את ההתעללות המינית מרבית חייה. מכלול מצוקותיה ובעיותיה האישיות נובעות מאותה התעללות שיטתית שנפרשה על פני שנים בתדירות רבה. היא חשפה את סודה האפל ללא תכנון מוקדם, לאחר שהופתעה על ידי עובדת סוציאלית בשאלה האם היא קורבן להתעללות מינית". "לא רצינו עסקת טיעון, האחיות העידו באומץ" גם עדות האחות השנייה מתוארת כאמינה ביותר. "היא אינה יכולה לספר על האירוע הראשון בו תקף אותה אחיה מכיוון שנדמה לה כאילו נולדה לתוך זה", נכתב. בבית המשפט העיד גם אח נוסף של השתיים, אשר סיפר על הבית הקשה בו גדלו - עם אב מתעלל אשר נהג להכות את האם ולהשליט טרור בבית. לדברי העד, אחיו התקשר אליו לאחר שהוגשה נגדו התלונה וסיפר לו כי אכן ביצע את המעשים באחיותיו, אך הוא אינו מפחד מכיוון שסיפר על כך לאשתו. האח שהעיד מתגורר בשנים האחרונות בארצות-הברית. הוא הוסיף כי לאחר שסיפר לאבי המשפחה על מעשי ההתעללות, אמר לו האב: "הן בטח היו מופקרות". פרסומת בית המשפט נשען בנוסף גם על עדויות אחרות, של אנשים שהכירו את המתלוננות ושמעו על המעשים שביצע האח. ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נוגה בקריה האקדמית אונו והמייצגת את המתלוננת, אמרה לאחר הכרעת הדין: "פעמים רבות מנסים להניא מתלוננות מלהעיד בטענה כי הן לא יוכלו לעמוד בחקירה נגדית בשל מצבן הנפשי. התוצאה לעיתים קרובות מדי היא הסדר טיעון המקל עם הנאשם. גם במקרה זה הוצע הסדר טיעון אולם אנו התנגדנו לכך בכל תוקף. המתלוננות העדיפו לעמוד בבית המשפט עם כל הקושי ובלבד שהאמת תצא לאור", הדגישה

מתעטפת לי בשתיקה.. המילים נבלעות .. הטיפול קשה.. בבית עם ההורים המצב לא ככ טוב .. עייפה מהחיים. אבל כאן , קוראת אותך ואת האחרות הקבועות בשקט.. לא מתערבבת , תקופה כזו לא קלה .. תודה על האיפתיות .. הצלחת להחזיר אותי מהצללים?.. .. לכאן מחדש? כי הנה - הגבתי ..:-) שולחת חיוך .. אמנם עייף, אבל מכל הלב, מחבקת אותך. שרית

טוב לי בטיפול אפילו טוב מאוד!! אחרי כמעט שנתיים פתאום אני והיא הכי קרובות ואפילו טוב לי! מפחיד... יכול להיות שכל כך טוב לי איתה ואפילו איתי?

שלום לך, ראשית אני שמח בשבילך שכך את מרגישה. אני חושב שזהו רגש אמיתי ומדוייק, בעיקר בגלל המילים האחרונות שלך השואלות האם טוב לך איתך. כי כאשר את מרגישה טוב יותר עם עצמך נראה לי שאת יכולה להרגיש שניתן להיות איתך, קרוב מבלי שזה מעורר חוסר אמון או רצון להתרחק כדי להגן מפגיעה. לפעמים מרגישים טוב בטיפול ומותר ורצוי להינות מזה. דרור

אתה צודק כל כך באמת טוב יותר עם עצמי!! אני פחות שונאת את עצמי אפילו טיפה אוהבת!! הקטע הוא ששנתיים הייתי בירידות עד הרצפה והיא תמיד הייתה כי הייתי במצב נורא מאוד אני מפחדת שהיא תראה שאני בסדר... לא חותכת לא מתקשרת כל שעה לא עושה לה ולי את הגיהנום והיא תחליט פתאום שאני לא צריכה טיפול והיא תעזוב אותי!! אתה מבין היא הייתה כל הזמן איתי כשהיה לי רע אפילו רע מאוד האם היא תהיה לצידי גם כשטוב לי? אני ממש מפחדת שהיא תעזוב אותי אבל טוב לי עכשיו ולקח לנו המון זמן ודם ויזע עד שהגענו הנה..מה יהיה עכשיו?

שלום לך, אני בהחלט מבין את החשש שלך. את חוששת שכעת, לאחר שאת בסדר, לפחות יחסית לעבר היא תעזוב אותך. כאילו על מנת שתמשיכו להיות ביחד את צריכה להמשיך להיות לא בסדר, סובלת. אני מניח שנוצר ביניכם קשר טוב אך הוא לא מטרת הטיפול אלא הדרך שמאפשרת לך להרגיש טוב יותר. אני גם לא הייתי ממהר להכריז שהטיפול הסתיים משום שהחשש שלך שתיעזבי תינטשי נשמע לי חזק ועוצמתי גם כיום. ואולי כרגע משאת מרגישה שחלקים אחרים שהפריעו לך בעבר נרגעו מעט ואת חשה טוב יותר עם עצמך תוכלי לאפשר לעצמך לגעת בקושי להיפרד ממנה בתוך הטיפול. ובסופו של דבר זה גם יוביל אותך ליכולת והרצון לקחת את המרחק הנכון לך. אבל יש עוד עבודה רבה לשם כך. דרור

היי לכם יקרים קצת ילדותי מצידי אבל בא לי קצת לרטון:-) הייתה לי יום הולדת אתמול יום הולדת ארבעים..כן כבר ילדה גדולה העניין המבאס דרור שבת הזוג שלי לא עשתה לי את מסיבת הארבעים הגדולה והתבאסתי מזה:-( היא לקחה אותי לארוחה רומנטית וקנתה לי כל מיני מתנות אבל מאוד רציתי מסיבה ענקית..אתה יודע זה לא עשרים ו... או שלושים ו...זה ארבעים הגדול. חוץ מזה הכל מעולה ! בילבי ילדת? הברזל

יום אחרי יומולדת שמח! יש לזה פתרון פשוט (מצחיק איך קל לי לומר זאת לאחרים) אל תסמכי על מישהו אחר, ותארגני לך מסיבה ענקית כמו שרק היית רוצה. ענקית שכולם יקנאו. תראי להם ואל תהיי נמושה. כמו שאומרים פה - קחי על זה אחריות. על זה ולא על העלבון. או שאולי מישהו מתכנן לך מסיבת הפתעה... ?

היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לבילבי חג לה שמח וזר לה פורח היום יום הולדת לבילבי ברגליים תח תח תח ובידיים תח תח תח עד מאה ועשרים שנה יקרה ומה זה ארבעים? את עדיין ילדה:-) שלך דלית

אוי בנות יקרות:-) תודה תודה תודה אני ממש מתרגשת אפילו יש כמה דמעות (נשבעת) יש לי בת זוג מדהימה אבל לפעמים היא שוכחת שאני ילדה בראש:-) אז תודה רבה על האיחולים ואם יעשו לי מסיבת הפתעה (אלק הפתעה) כולכן מוזמנות אפילו דרור מוזמן למרות ששכח אותי:-) בילבי עדיין ילדת הברזל

בילבושששששששששששששש אם אני זוכרת נכון את גננת ויש בגן שלך כמה שלושים ילדים? קני לך עוגה ענקית ובלונים ותחגגי עם שלושים ילדים ארבעים שנה מופלאות:-) מה את אומרת גדול לא? אה ויום הולדת שמח את מזל בתולה טיפוסית? טיפוסית אומר : פרפקציוניסטית, רגישה, חכמה, אינטואיציות מפחידות, שמה לב לפרטים קטנים והכי מותק שבעולם (אחותי מזל בתולה לה היה ב 11 בספטמבר כן תאריך מבאס) יום הולדת ה כ י ש מ ח:-)))))))))))))))))))))))))))))))) מיכל

בילבי מתי נולדה בת הזוג שלך? החודש זה מזל בתולה.... אמא שלי מזל בתולה ולא נראה לי שהיא ואבא שלי מסתדרים הוא מזל טלה. את מבינה באסטרולוגיה? יום הולדת שמח חמודה יש כנראה לכולם יום טוב היום שמת לב???? !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ד"ש לבת זוג (ח"ח על הבת זוג ולא בן זוג)

בילבי ממש לא ילדותי. שלושים חשוב ארבעים חשוב מאוד כל עשור הוא סיבה לחגיגה ואני בת חמישים ושלוש! או ואבוי לבעלי אם לא יעשה לי מסיבת שישים גדולה! מזל טוב ילדה יקרה שלך לאה

בילבי שלום, ראשית אני רוצה להצטרף לברכות ולאחל לך מזל טוב. שנית אני מבקש להתנצל על שלא הגבתי לפנייתך אתמול. ככל שהצלחתי לבדוק עם עצמי אין כאן משהו אישי, או עקרוני מצידי להיפך. אתמול כשקראתי את הודעתך היא עוררה בי מחשבות רבות, אבל בשל שגיאה טכנית או גם בשל גורמים אחרים שאינם קשורים בך לא הבאתי אותם לכתב. אנסה לעשות זאת כעת. חשבתי על הרצון שלך ביום הולדת מיוחד, כזה שישקף את הרגשתך לגביו. שאינו עוד יומולדת, שהיית רוצה גם שחברתך תכיר בכך וכך גם חברייך. שוכלי לראות ולהרגיש את זה. כך שאני יכול להבין את האכזבה שהרגשת, למרות הניסיונות שלה לעשות לך יומולדת שמח. אבל זה עורר בי גם מחשבה לגבי המשאלה הטבעית שלנו שיבינו מה אנו רוצים ללא שנצטרך לבקש זאת במילים, את ההרגשה שאם מבקשים או עוזרים לאחר להבין זה כבר לא יהיה שווה, כי אם לא הבין לבד סימן שלא באמת אכפת לו. ייתכן ואני מקצין מעט אבל נשארת לי השאלה האם ניתן לעיתים להצליח לעזור לאחר לדעת מבלי להרגיש שאכפת לו פחות בשל כך. אני לא יודע אבל זו נראית לי שאלה מעניינת. בכל מקרה, שוב מזל טוב, דרור

דרור נשמה:-) אתה כזה איש מסתבך:-) הסברים, התנצלויות, ניתוחים פסיכולוגיים ומה לא... דרור נשמה עיניים גבות שפם (מארץ נהדרת) היתי מסתפקת ב "בילבי נשמה יום הולדת פצצה חולים עלייך ומסיבת ההפתעה עלינו":-) סתםםםםםם תודה רבה אני אוהבת אתכם ואתה עדיין מוזמן למסיבה (אם תהיה) רק תיקח בחשבון שיהיו שם יותר נשים אני לא יודעת אם זה גורם מזרז או מעכב:-) שלכם בילבי ילדת הברזל

בילבי יקרה שלנו , נעלמתי .. כן נמצאת בתקופה לא טובה , אבל את יודעת .. אי אפשר להתעטף בשתיקה כשיש לך יום הולדת .. אז.. מה אכתוב לך לא אדע.. שיר סיפור או אגדה ? רק אכתוב ו 3 מילים .. שתהיי מאושרת תמיד!!!! שולחת לך חיבוק ענקי ליום ההולדת , מאחלת לך המון המון טוב, אושר בריאות ואהבה .. שמחה לקרוא אותך שטוב לך , יש בך אנרגיות מדהימות שמעלות ישר חיוך..לפנים (ותאמת .. קשה לגרום לי לחייך ) המשיכי להנות מהדברים הקטנים והגדולים בחיים , שתדעי המון הצלחות והשגים .. מזל טוב .. ומקווה שתשארי תמיד ילדה קטנה .. כי לא חשוב הגיל ...רק התרגיל ..:-) אוהבת אותך. שרית

היי בילבי ראיתי שיש מסיבה, אז באתי.. ורציתי לאחל גם אני מזל טוב. גיל 40 - מכובד מאוד. יום הולדת שמח דוד

טוב מאוחר מאשר לעולם לא.. מאחלת לך יומולדת שמח, שתצליחי לשמוח באמת בבריאתך, בהיותך.. שתהיה שנה של הגשמה עצמית אמיתית, ברכה, אהבה אהבה אהבה, הכלה עצמית והכלת האנשים הקרובים והחשובים לך.. גמני מזל בתולה אז מרגיש קצת נחמד.. חשוב לי לאמר לך בילבי, שלא היה יכול להיות שם מקסים יותר בשבילך מאשר אותה בילבי, ילדה מנומשת, גינגית ומתוקה. זה אכן מה שאת משקפת פה.. יפה לך, יקירה.. ושוב, יומולדת מדהים.. ~נילי~

שבועיים לא הלכתי לטיפול ! כי היא לא הבינה אותי אני לא הבנתי אותה דיברנו בטלפון וזה נהיה כמו כדור שלג היא כעסה אני כעסתי ונהיינו כמו ברוגז הלכתי היום והתברר שזה שהיא ביקשה שנוסיף עוד פגישה לשתי פגישות זה לא כי לא אכפת לה אלא שאכפת לה אני בכלל נעלבתי מזה שאני דיברתי על זה שאני חותכת את עצמי ובמקום לדבר היא ישר הציעה עוד פגישה בסוף נהיה ממש איכסה אני קיללתי אותה היא התנצלה אני התנצלתי ושוב קיללתי וכל הזמן אנחנו שוב פעם כועסות אני לא מגיעה היא מתקשרת אני חוזרת היא מדברת ועוד פעם למה אנחנו לא מבינות אחת את השניה זה יותר גרוע מזוג נשוי שלא מסוגל להתגרש כי הם מאוד אוהבים אבל לא מסתדרים בסוף הוספנו עוד פגישה...בינתיים! שיתפתי אותכם:-

קלי שלום, זה יכול להיות מאוד מתסכל, מאוד מכאיב כשאת מרגישה לא מובנת, שלא אכפת ממך. אולי אפילו להרגיש שהכאב שלך חזק מדי מכדי שהיא תתמודד איתו ובמקום זה היא מציעה לך פגישה נוספת. אבל נשמע לי גם שזה משהו מאוד משמעותי שקורה ביניכן, משהו שאולי מעורר בך תחושות מוכרות לא רק מהטיפול. רק שכאן ניתן לדבר על זה, להבין היכן לא הבנתן אחת את השנייה. לעבד את הרגשות שעולות בך בהיתקלויות הללו. וזה דבר חשוב מאוד. דרור

תודה לך על התשובה אולי תוכל לעזור לי להבין איך טיפול הופך למשהו כל כך אישי למה עם רופא שיניים או כל טיפול אחר זה לא אישי למה טיפול פסיכולוגי הוא כל כך רגשי טעון עם רגשות כמו זוגיות מה יש שם בטיפול שהופך את זה לכזה אולי היא ואני לא מתאימות? אצל כולם יש מריבות או שזה רק אצלי:-(