פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לפסיכולוגים יש לי שאלה יש לי חברה שנה שנראה לי שהיא בדכאון בזמן האחרון היא עצובה לא מדברת איך אני יכול לדעת אם זה דכאון שאלתי אותה מה קורה היא אמרה שהכל בסדר אבל זה לא נראה ככה יש משהו שרואים ישר שזה דכאון? היא בטיפול שלושה חודשים אני יכול להתקשר למטפלת שלה השאלה אם זה נהוג? תודה

ליאור שלום, הדאגה שלך מובנת מאוד, לא קל לראות אדם שנראה שאכפת לך ממנו עצוב. בעיקר קשה להרגיש שאתה לא יודע במה המדובר. יחד עם זאת אני שומע גם את הבחירה שלה, את הקושי שלה אולי כרגע לשתף אותך. לכן פנייה למטפלת בשלב זה לא נראית לי כדבר הנכון בוודאי לא בלי רשותה. הדבר הנכון שנראה לי שאתה יכול לעהמשיך ולעשות הוא להיות שם בשבילה ככל האפשר. לומר לה שאתה מבין שקשה לה, גם אם כרגע היא לא מוכנה כל כל כך לשתף, ושאתה שם בשבילה בכל דבר ובכל עת שהיא תזדקק לך. נראה לי שזה משהו שהיא צריכה ממך, משהו שיכול לחזק אותה. שוב אני יודע שזה קשה לך גם כן אבל כרגע נראה לי שזו האפשרות הטובה ביותר. דרור

חלום על רדיפה - על מה יכול להצביע ?

אם הוא רודף אחריך סביר להניח שהוא מצביע עליך:-) הפסיכולוגית שלי היתה אומרת לך מה אתה הרגשת בחלום וכשהתעוררת? מה רדף אחריך מי הוא בשבילך ועוד כל מיני שאלות שגורמות לך להרגיש יותר פרנואיד:-)

שלום לך, חלומות לפי הגישה הפסיכואנליטית מבטאים תכנים לא מודעים היכולים לבוא לידי ביטוי בזמן שההגנות יורדות - בזמן השינה. העבודה הטיפולית תנסה להבין מהו התוכן הלא מודע שעלה בחלום, מה האסוציאציות שיש לך לחלקים בחלום, עם איזו הרגשה התעוררת ממנו. ומתוך כל אלו לנסות לטוות הבנה מעמיקה יותר של משמעות החלום עבורך. מכאן קצת קשה לתת תשובה על כך, בעיקר משום שהדו שיח הזה לא יכול להתנהל. אבל אם הוא מטריד אותך, אני מציע שתביא אותו לטיפול. דרור

בני בן שנה ושמונה הכנסתי אותה לפעוטון ב 1 לספטמבר קשיי הסתגלות מאוד קשים זה אומר בכי לסירוגין ולא רוצה לאכול כול היום הייתי מאוד מעוניינת לדעת למה זה ואיזה פתרון יש ..בשבוע הראשון הייתי אתו כול יום 3 שעות בגן

אור שלום, הכנסת ילד לגן היא תהליך לא פשוט המלווה בקשיים רבים גם אצל ההורים המתקשים לעיתים קרובות להיפרד מהילד, מלאים בחששות טבעיים מהשינוי ומהדרך בה הוא יסתדר לבדו. אם כך ההורים מרגישים, כאשר הם מסוגלים להבין, אפשרי להבין מדוע לילדים רבים קשה להיפרד. לעיתים גם הילד מזהה אצל אחד ההורים קושי בפרידה, מעורר בו חרדה נוספת. נסי לראות האם את יכולה להתמודד עם קשיי הפרידה הטבעיים שלך בעיקר בפרידה ממנו בתחילת היום. להצליח לקום וללכת גם כשהוא בוכה. לתת לו להיות פרק זמן מסויים לבדו. אני מבין שקיים חשש שייגרם לו נזק נפשי. ברוב מוחלט של המקרים זה לא כך. אבל אם תראי שלאחר זמן מה (עוד שבוע שבועיים) אין הטבה, הוא לא מראה סימני התרגלות. התייעצי עם הגננת והיועצת החינוכית של הגן ותשקלו מה לעשות הלאה. דרור

... לפני שנה, פחות או יותר, עלה על גדותיו, כאן בפורום, מצב שלא אפשר לנשום. ארמגדון. ובהמשך, אם איני טועה, לפני 49 שבועות בתאריך 8 באוקטובר 2007 קרוב לשעה 11:00, כך זה נראה, עבר הפורום למתכונת של סינון. * בום * ההחלטה נפלה. המיתוג הממוחשב בוצע. התכוננתי לכך, אך גם קיוויתי שאולי אולי ניתן יהיה בכל זאת... מסתבר שלא הייתה ברירה אלא להשתמש בכלי חדש להשגת שליטה. לשמור על הפורום. אחד מהשינויים המאז'וריים עבורי כאן. מבחינות מסוימות נוח פחות, מבחינות אחרות, נוח יותר. היה ויתור וגם שילמנו מחיר, וכעסנו, אולי התפרענו, ועם זאת קיבלנו משהו. אחר. העולם הזה, של "הפורום" משיג לעצמו חשיבות רבה ברגעי בדידות, אני ועצמי מול המחשב. { תוהה על מה אני מדברת. כי זה לא הפורום. זה משהו שונה. דו שיח פנימי אחר. הממ... דווקא יש לי מן רעיון... } בעקבות אותה החלטה וניסיון וביצוע - החסימה לצרכי ויסות מבחוץ על-ידי המערכת - התעוררו, ביני לבין עצמי, תחושות אשמה אישיות. ענישה על חמדנותי. ועוד כל מיני. מאז שהפורום עבר למתכונת סינון, פיתחתי לי מן סוג של "הרגל" שקשור לפורום בעקיפין. אנחנו מנסים לדבר עליו בטיפול, לא בטוח שהגענו לפתרון חזק מספיק. לא ברור לי בדיוק למה היה לי חשוב כל-כך לציין את האירוע ("לחגוג יומולדת") ואף לרשום כאן. אם אנסה בכל זאת להעלות התחלה של רעיון (זה עוד יתגבש וישתנה ויתפרק ויורכב מחדש...), כנראה שאני מנסה בכוח להבין את המושג זמן. טוב, חיפוש אחרי קואורדינטות מדויקות לא באמת ייתן לי את זה. אבל כן, מנסה להבין שחלף, התרחש, מנסה להבין, מול התקיעו?ת, מה זה שינוי וביצוע ומעבר בין שלבים, ומציאות וגבול ונפח והתרגלות והשתקמות ופרידה וסוף והתחלה. מנסה להבין איך לוקחים את הטוב, איך משתמשים לבנייה. מנסה להבין איפה אני, פנימית ובמרחב, מנסה לאתר, למצוא נקודת אחיזה וייחוס, ועוד המוני דברים אחרים. מסובך. וחוצמזה, יש דברים שאי אפשר לבד. כואב. כאב חשוב. אולי אם אשלח, זה יתבהר יותר לי בפנים עד לפגישה. מה שייצא זה מה יהיה. יודעת שאת התשובות אמצא רק בטיפול או אצלי, ולא כאן, (חייבים להכיר אותי לעומק בשביל זה, ורק בטיפול זה כך) אך החלטתי לכתוב ולשלוח, כי מניסיון, אני יודעת שזה עוזר לי לעשות עבודה. דרור, בכל זאת מסתקרנת מתעניינת אם יש משהו לומר בהקשר לפורום. הנושא הוירטואלי מעורר (גם) בי מחשבות רבות. ו... בא לי לשמוע עוד קול. תודה על ההקשבה וערב טוב ומבורך,

שלום לך, בדברייך את מעלה שאלות ותהיות מעניינות למדי שמצאתי את עצמי מתחבר אליהן. השינוי שהתחולל כאן לפני שנה התקבל בין היתר בחשש רב מפני אובדן המקום המיוחד של הפורום. שנה אחרי אני חושב, שלמרות שדברים מסויימים אכן השתנו, בסך הכל הדברים המרכזיים - היכולת להשמיע ולהישמע, היכולת להיעזר ועוד נותרו כשהיו. זה מעלה שאלות כמובן בנוגע לשינויים, כיצד יודעים מראש מה מתאים ומה לא. אין לי תשובה כמובן, אבל הקו המנחה שלי הוא ששינוי אינו חד פעמי ומוחלט אלא הוא בעל גמישות ויכולת התאמה. כלומר, כאשר ישנם דברים, לאחר השינוי הורשים כיוונון נוסף - ניתן לעשותם. אני מסכים גם לדברייך שהפורום על כל יתרונותיו אינו יכול לבוא במקום טיפול. דרור

אני בת 27.בעברי סבלתי מאנורקסיה וטופלתי.לאחרונה,על אף שאני אוכלת סביר פחות או יותר(כלומר אם מתחשק לי משהו "משמין" אני כן אוכל) התחילו לי שוב מחשבות בנושא המשקל.לאורך השנים השתמשתי בכמויות לא הגיוניות של לקסדין (20-30 ליום). יש לי כמה שאלות-1. האם אפשר להגמל אבל באמת ממשלשלים??כי כמה נסיונות שעשיתי ע"י גסטרו כשלו,ולאחר תקופה של חודש נשברתי.ואני מדברת ע"כ ששילבתי תזונה עתירת סיבים והליכה רגלית ושתיה מרובה. 2. מה הטיפול המומלץ,והאם אני עדיין אנורקטית למרות שאני יודעת שאני רזה(1.60 על משקל 44),ואין לי רצון לרדת במשקל מעבר לכך אלא רק להישאר על אותו המשקל?? 3. מה הסכנות של להיות במשקל כזה??האם העובדה שאני מקבלת מחזור חודשי סדיר מראה שהמצב אכן תקין וזאת לא אנורקסיה?? אשמח לתשובתך המלומדת. תודה.

שלום לך, נשמע לי שאת נמצאת במקום השואל ומברר מה זו אנורקסיה. האם ניתן להחלים ממנה, האם את יכולה וכיצד. האם כעת את סובלת מאנורקסיה או רק רזה. אני חושב שהתמכרות במרבית המקרים מערבת גם מרכיב פסיכולוגי המשתנה אמנם מהתמכרות להתמכרות אך קיים. לכן נראה לי שניסיון להיגמל ממשלשלים יכול וצריך לערב גם התערבות פסיכולוגית. לגבי השאלה האם את עדיין אנורקסית, אני מניח שאת מכירה את המדד BMI (המערב יחס בין משקל לגובה) ואת הרף שמתחתיו קיימת סכנה ועדות לאנורקסיה. את מזכירה בדברייך גם מחשבות על אוכל, לא ברור באיזו צורה, אך נשמע ששוב את מוטרדת בשאלות הקשורות לאוכל ולרגשות שיש לך כאשר את מרשה לעצמך לאכול. בעצם אני מנסה לומר שגם אם את לא סובלת מאנורקסיה כעת, וזו שאלה שיכולה לקבל תשובה רק לאחר אבחון ולא כאן, הרי שנראה לי שאת מבטאת חששות לא מעטים, ופגיעה באיכות החיים שלך המצדיקה מפגש עם איש מקצוע. דרור

שלום רב דר' מלי הנכבדת, תודה מקרב לב על התיחסותך המפורטת והאמפתית. הנקודות שהעלית, חשובות לי ביותר. והרי הסברי להן : דיון בעומס, מדוע ? 1 ) תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך למדתי באוניברסיטה הפתוחה. סיימתי אף בהצטיינות. 2 ) שם לשמחתי הרבה, למדתי במקביל עד 2 קורסים !!! ( במוסד זה, כל קורס הנו כחבילה עצומה של ידע המוגש ללומד באמצעות הרבה צורות. ( ספר, קלטות, חוברת למידה, ועוד. ) העומס היה של 2 קורסים בלבד , במקביל כאמור. בנוסף, למדתי כמובן בכל מקום / שעה שרציתי. ************* במוסד האחר, מדובר על למידה במתכונת בית ספר לכל דבר : בכל סמסטר יש ללמוד מספר קורסים בסמסטר במקביל ( וכאמור איני רגילה לכך ) !!!!!!!!!!! יש להופיע בכיתה מדי יום כבר בשמונה בבוקר, ובכל יום מס.ימים בשבוע !!!!!!!!!!! יש ספירת נוכחות !!!! ( גם לכך איני רגילה , שהרי למדתי במתכונת גמישה ) !! ***************************************** לגבי טובה /גרועה יותר מצעירים,: דוקא בהקשר זה חשה עצמי מאוד חזקה ביחס אליהם ואפילו לא נופלת מהם. (מודעת הייטב לכישוריי השכלייים) **************************************** לגבי גורמים ראשוניים בגינם חשבתי ללמוד עו"ס : בעיקר, רצון וצורך להתמקצע , פשוטו כמשמעו, עם התיחסות לידע אותו רכשתי בתואר הראשון. ************************************************************************************* לסיכום : לגבי עומס: איני מיומנת מאז תיכון... בלימוד מס. מקצועות / קורסים במקביל, בעת ובעונה אחת, וזו נקודה קריטית !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ניסיתי להתעניין במוסד עצמו, והם לא ממש נטו " לשתף פעולה" ולהסביר איך הדברים מתנהלים לאמתו לש דבר בפועל, עד כמה כל קורס עמוס בתכנים וכדומה. *** עוד נקודה : לפי ידיעתי, קיים לימוד בזוגות. אני איני רגילה לכך כייון שלמדתי בפתוחה באופן יחידני. ***************** מעבר לעומס אקדמי זה, קיים אלמנט של עומס רגשי פוטנציאלי. האם אני אכן בנוייה להתמודד עם אנשים ומצוקותיהם ? ( האמת שהנני "אדם של אנשים" , אך איני מנוסה בסיטואציות כגון אלו הקיימות במסלול לימודים זה ). ********************** דר' מלי, למעשה הנני מבחינה בין כשרים קוגנטיביים ההולמים למידה אקדמית, לבין מהות כשרות תפקודית בהכשרה המעשית , לבין חלק לוגיסטי של הגעה מדי יום למוסד ( ולוא דווקא ברכב),. *********************************** נושאים אלו מעוררים מחשבות. אשמח לעידוד, ול "סידור הראש". כנראה שזקוקה לכך באמת. בכבוד ותודה. ********* אגב, קבלתי מסר שלאדם שתרגל את מוחו בכושר קרבי ( לימוד באוניברסיטה הפתוחה), הלימודים במוסד "קונבנציונאלי", יהיו יותר קלים. אשמח לשמוע דעתך. אגב, האם " קלות ההתמודדות" עם 3 שנים של לימודים אלו, זה עניין של החלטה , ותו לא ? שלום אורנה. קודם כל איחולים על ההחלטה ללמוד והקבלה ללימודים. בתוך כל הלחץ והמתח ניתן לפעמים לשכוח שבעצם קורה לך משהו טוב, חיובי, שכנראה רצית והתאמצת לקראתו... אני חושבת שדאגה לקראת לימודים אקדמאים היא מובנת ומוכרת (בכל גיל, אגב). השינוי שתעברי, החומרים שתיחשפי אליהם, הסביבה החברתית והלימודית, כל אלה בוודאי שונים מאוד מהיומיום שלך כעת, ולצד ההתרגשות והסקרנות, הם גם שינוי גדול שיש להתרגל אליו, ולפעמים תקופת ההסתגלות דורשת זמן. אני מתארת לעצמי שיש, עבורך, דברים בשינוי שאת עומדת לעבור שמלחיצים יותר. רמזת על עומס, ותהיתי מדוע שם את מרגישה פחות בטוחה. האם נתקלת בעבר בקשיים מול עומס? האם את חשה עצמך יותר חלשה מאחרים (או מצעירים)? האם זהו תחום שלא אותגרת בו בשנים האחרונות? כל אלה שאלות למחשבה, שבעצם ממקדות את החרדה בדברים שקשורים בך, בניסיון העבר שלך ובתפיסתך את עצמך, ופחות שמים את המשקל על הסיטואציה עצמה (כי כן, לימודים זה עומס ולחץ, אבל יש בזה הרבה אתגר והנאה, ורבים מצליחים לעמוד בכך על אף הקושי...). בהקשר לגיל – אוכל רק להגיב ממקום אישי, סובייקטיבי. בעיני ללימודים ולשינוי אין גיל, להפך: אני חושבת שהנכונות להתנסות ולהתפתח דווקא בגילאים מבוגרים יותר משקפת אדם פתוח ודינאמי, ואני יכולה לדמיין שתביאי ערך מוסף בשל גילך, ניסיונך, וכפי הנראה גם בשל היכולות האישיות שלך (פתיחות, נכונות לשינוי...). אינני יודעת מה הסיכוי למצוא עבודה בתחומך בגיל כזה (אולי תקבלי תגובות ממי שמכירים את השטח), אבל אני מניחה שזאת לא הייתה הסיבה המרכזית שגרמה לך להירשם ללימודים בשלב זה. אני תוהה מדוע את עסוקה בכך כעת, ואם תוכלי להיזכר בגורמים הראשונים, הבסיסיים, שגרמו לך להחליט ללמוד (עניין, אתגר, סקרנות?) http://www.mba.biu.ac.il/stfhome/itkin/data/Social%20Marketing%207stu.ppt/

אורנה שלום, אני מבין שאת ההתייעצות התחלת עם מלי, ונראה לי נכון לא להתערב ולאפשר לך את ההתלבטת איתה במשמרת שלה ביום חמישי ושישי. יחד עם זאת רציתי לומר שאני מאוד יכול להבין את ההתלבטויות והחששות שאת מעלה בדברייך. לא קל לקבל החלטה כאשר ישנם צדדים משמעותיים לכאן ולכאן. כאשר אין וודאות שהצעד שתקחי הוא הנכון. אבל מאחר וכמעט אף פעם אין וודאות שכזו מראש, נותר רק לבדוק האם הצעד הזה מרגיש לך נכון כעת, בהתבס על מה שאת יודעת ומרגישה עכשיו. בהצלחה, דרור

מלי, כתבתי לך שבוע שעבר בנוגע לבכי שלי בטיפול - בפעם הראשונה בטיפול , לא מצפה שתזכרי, זה יותר מדי לזכור גם את מטופלייך האמיתיים וגם את הנועצים הווירטואליים. ובכל זאת, אני כותבת לך מאחר ומצאתי בך כנות שמרגישה קרוב. בשבוע האחרון אני בשיאן של המחשבות האובדניות, דיברתי על כך עם המטפל והוא איתי, בפגישה האחרונה לא רציתי לספר לו עד כמה הרצון עדיין עוצמתי, עד כמה הוא לובש מימדים מפלצתיים, ואז חשבתי בשביל מה? לא רציתי לספר שאני חוצה את הכבישים בעירי כברולטה רוסית – חוצה בדקה התשעים כך שאם יצליח הרכב לעצור ניצלתי או בעצם אם הוא לא יצליח לעצור אז ניצלתי-עד כה כולם חרקו את גלגלי רכבם בזמן. אם הייתי אומרת לך שאני נורמאלית קרוב לוודאי שהיית צוחקת, אך באמת שלמעט הכאב העצום, הבלתי נסבל- אני עדיין שפויה, לפי הספר שלכם בכל אופן. אמרתי השבוע למטפל שלי משהו שדי מביך אותי, אמרתי לו שאני לא בטוחה אם אני רוצה שישכב איתי או שיקריא לי סיפור לפני השינה- שינהג בי כהורה בילדו, ויאמר לי שהכול יהיה בסדר (מלי זה ממש מביך?). אני שמה לב שלא ממש שאלתי משהו, אולי רק הצורך להתערסל ולכתוב מילים שלא מעיזה לומר לסובבים הביא אותי לכתוב לך, אני עייפה מלי, עייפה מלנהל חיים נורמאליים ומלאים, ואלוהים עדי כמה קשה זה כשבתוכי אני גוססת וחייה על זמן שאול, מרגישה שזו אני שהפכה את שעון החול, אני מרגישה מלי, שהזמן הולך ואוזל לי. תודה שקראת ושבת טובה לך, (סנקה)

סנקה יקרה נקרע הלב והגוף לקרוא אותך....הלוואי ויהיה לך טוב...אל תשארי עם הכאב לבד ! אני

שלום סנקה. בוואי שאני זוכרת את ההתכתבות בינינו, ושמחה לדעת שהצלחת למצוא כאן קירבה וכנות על אף (ואולי בזכות...?) האלמנט הוירטואלי. לא שאלת אבל הפקדת. הפקדת כאן את הכאב והבלבול, התפקוד ה"מתוקתק" (כך נראה לפחות) שמסתיר עצב גדול. כשקראתי את שכתבת חשבתי שלפעמים דווקא השפיות, בוחן המציאות התקין כמו שאומר "הספר שלנו" מכריח לראות את הדברים באופן חד, בוהק, לפעמים מסנוור מדי. אולי דווקא עכשיו היית רוצה להיות קצת פחות שפויה, להתמסר לחוסר הכוחות, לרצון לחזור להיות הילדה הקטנה, לצורך לטפל בעצמך ולהיות מטופלת. אני שמחה שאת מסוגלת להביא את זה לטיפול, לוותר שם קצת על האחיזה במציאות המתפקדת, ה"בסדרית", ולהשמיע גם קולות אחרים. אני חושבת על הנסיונות להדרס, תוהה מה את מקווה שימות שם. אילו מחשבות, זכרונות, רצונות, כאבים, יכולים כאילו להעלם רק ע"י דריסה וכתישה. אני רוצה לבקש ממך לשמור על עצמך, להתנהג לעצמך כמו אמא דואגת, אכפתית, שומרת, סבלנית, שנשארת שם עד שהכאב יעבור, או לפחות עד שניתן יהיה להרגיע אותו . אני לא יכולה להבטיח, אבל כן לקוות מאוד מאוד, כמוך, שיהיה בסדר, וללוות אותך בתקווה הזאת, במשאלה ובאמונה שבאמת באמת יכול להיות אחרת. תחזיקי מעמד, מחכה לשמוע ממך שוב, מלי.

מלי, אם הייתי יודעת מה אני מקווה שימות שם זה היה אולי פתיר, נורמאלי יותר. הקיום שלי כואב, לעזעזל אני כבר בשנים האחרונות של שנות העשרים המזהירות שלי זה כבר קצת מאוחר מדי להגיד לעצמי יהיה בסדר, לא? כמה זה קשה לא לדעת מה כל כך כואב, איך נותנים מרפא לכאב שלא יודעים את מקורו, איך משתפים חברים, הורים ובכלל בכאב מה אומרים? כואב לי כי.... כי מה? אנשים רוצים להבין כשאת רוצה לדבר, לא כולם פסיכולוגים שיכולים פשוט להקשיב מבלי לבקש הסברים, אנשים כאילו מתנים בשקט ולא במפורש את הצורך והרצון שלהם בהבנה למקורו של הכאב או הסבל האנושי ככלל. אנשים לא מעוניינים בחוסר בהירות, האמת גם אני לא, את זה אני רוצה להרוג את הלא ברור, הלא ידוע, הלא נשלט, הכאב שאף אחד לא יכול לפתור אותו כי אין לו שם. סנקה

אוי סנקה..... כמו תמיד מתפעלת מהכאב הגדול שלך ומהאיפוק ומהדאגה לאחר שלידה, קודם את דואגת לוודא שלמלי יהיה בסדר אם היא לא תזכור, אני קוראת אותך פה (מזהה אותך גם בכינוי <>) ואת עוברת דרך כואבת וקשה אבל אף פעם לא כתבת מה כואב? או כמו שמלי שאלה מה הם הזכרונות והכאבים שאת מנסה לדרוס? אני מציעה לך לשתף בכאב ובמה שכואב.... וכמו שמלי אמרה גם אני מבקשת תשמרי על עצמך.... דלית

מלי, למי בדרך כלל מיועד טיפול קבוצתי? מי "קהל היעד"? אני חושבת על האפשרות ומאוד מאוד מפחדת ממנה. אני המון פעמים מצמקת את עצמי, או מנסה להתעלם מהנוכחות שלי. אני מרגישה המון פעמים משונה ולא שייכת.. גולשת לחיי הדימיון כדי לשמור על עצמי. לוקח לי לפעמים המון זמן רק לצאת מפתח הבית. אמצא לי אלף דברים ש"חשוב" לעשות בבית לפני שיוצאים רק כדי לדחות את היציאה. לפעמים יקח לי יומיים לשכנע את עצמי לצאת. לפעמים לא אלך לעבודה. אני לא בטוחה ממה בדיוק אני מפחדת, וגם הרבה מאוד פעמים נחמד לי בחוץ- אבל אז דברים קטנים מאוד יכולים להצמיד אותי לקירות שוב. כמו עכבר במאורה לפעמים.. אשלייה עתיקה שבניתי לי אומרת שאני חזקה, לא נפגעת בקלות, לא באמת זקוקה לאנשים ויכולה לבד.. המאבק בין האשלייה המגינה הזו, שטבועה בי עמוק, לבין היצור החלושס שאני לפעמים נורא מכאיבה.. מכאיבה ואלימה לפעמים.. כי המבצר שאני רושף זעם על גילויי החולשה והיאוש. ועם זאת חייתי עם אנשים תקופות מסויימות בחיי.. פשוט לוקח לי המון המון זמן להסתגל.. את יודעת מה הכי קשה, מלי? להיכנס לבד לחנויות בגדים.. אתמול נכנסתי בלי כוונה לחנות יוקרתית והייתי בטוחה שעוד רגע מישהו יפנה אליי בכעס וישאל אותי אם אני יכולה בכלל להרשות לעצמי לקנות משהו שאני מרשה לעצמי להיכנס לחנות כזאת? כבר הרגשתי בתוכי את העלבון והבושה של הילדים, שאיכשהו השאירו בי נבגים שפורחים מפעם לפעם, ויצאתי מהחנות. אני חושבת שלמדתי טוב מדיי להימנע מדברים, עד שלעולם לא אדע להתנהל עם אנשים באופן אסרטיבי ומכוון מטרה. כן- "לעולם לא", אם כל כמה שזה קצת דרמטי. אני פתאום מגלה שאלה החיים שלי שאני חיה, ושאם טועים אז אי אפשר לחזור אחורה, וזה מבהיל. אפשר לתקן, אבל זה לוקח כל כך הרבה זמן יקר, והזמן עובר. לפעמים נורא מאכזב שזו אני- שזה מה יש. מרגישה כאילו בגדתי בי, כאילו יכולתי יותר מזה ונחלשתי. בגדתי ברוחות המלחמה שבי :-) אם לדבר כמו אינדיאנית.. :-) האינטראקציה שלי עם אנשים ממאיסה אותי על עצמי לפעמים.. מעדיפה לא לחשוב על זה. אני רוצה לבחור לי מקצוע ואין לי אופי לשום דבר מהדברים שהייתי רוצה להיות. ואין כבר זמן לחכות ולשנות לוקח זמן.. אני כבר מזהה בי את המלמול של ההורים שלי.."איך פספסתי את מה שיכולתי להיות.." נורא. מלי, אם צריך היה לבחור בין טיפול אישי לקבוצתי, מה היית מציעה? (גם וגם זה קצת מחוץ לתקציב כרגע..) לפעמים אני קצת מיואש (קצת).. אני

הי התרגשתי כשקראתי את מה שכתבת. הרגשתי שנתת מילים וצבעים לחוויות כ"כ מוכרות, ושמתחת לפחדים ולפגיעות כנראה יש גוזל עדין ורגיש שצריך לשמור עליו, לסוכך מפני הסכנות... הדוגמא בחנות הבגדים בעיני מספרת המון. לצאת מהבית עבורך הוא לצאת למלחמה עם מעט מאוד תחמושת. בחוויה שלך, כל סיטואציה היא בעלת פוטנציאל ערעור ועלבון, בין אם באופן ישיר, ובין אם בתוך עולמך הפנימי (שמת לב שבחנות לא אמרו לך כלום, הכל היה מתוסרט ומבויים על ידך?). וכשהחוץ נחווה ככ"כ מתקיף והרסני, והעור כ"כ דק וחדיר, כ"כ מפתה להצטנף בפינה, לא להחשף, לא להפגע, להשאר במקום הבטוח והמוגן, גם אם הוא משעמם, תקוע או בודד (ואני מתארת לעצמי שאת הבדידות את מכירה היטב). וכמה שאת צודקת ששעון החול של החיים לא נעצר, ושמגיע לך, ולגוזל הפצוע, חוויה חדשה, אחרת, אבל... איך? אז נדרשת המון המון עבודה סבלנית (שדורשת כוחות אבל לגמרי משתלמת) שתיתן לך את הכלים לפגוש את החוץ בלי לשלם מחיר נפשי כ"כ כבד. שתי צורות הטיפול, האישי והקבוצתי, כשהן נעשות באופן רציני ומקצועי, ומלווה אותם מטפל רגיש ואכפתי, הם המפתח לשינוי בעיני. לשתי צורות הטיפול אפיונים מעט אחרים, והם נותנים מענה לאזורים נפשיים מעט שונים (בעיני לפחות), ועדיין מקום לשינוי משמעותי. ...ואני שומעת את הרצון, המוטיבציה וההכרה בצורך לשינוי, והקול הזה של ההורים שמהדהד את הפספוס והכשלון (שאת? שלך? שלהם?), שהוא כ"כ מדכא ומכבה בעיני, הוא הקול שבתוכך שבוודאי היית רוצה להביס, ושנדמה לי שאינך מוכנה (ובצדק מוחלט) שימשיך ללות אותך. אל תתני לו להשתלט. מחזיקה אצבעות עבורך, מלי.

Dear Mali, I am back to an English keyboard today, AND you know.. the hour difference.. i'm late again to write back. But you don't have to upload it if you cannot- i just couldn't help not saying a big thank you. Liat used to say that she is stretching the horizon AND holding it for us.. i think i like this expression, AND in a way in your words you helped hold mine. :-) Thank you Mali. Your words felt like they're coming from the heart AND i was moved. It's hard for me to really look at the things you identified in me, although they are no doubt part of me.. If you don't mind - could you please elaborate a bit more the different aspects AND influences of the two therapy methods? what should i ask myself, AND what should i know about them, in order to decide? What's in the center of each of them? Thank you again, and have a pleasant weekend- L. 

רע זאת מחמאה אדירה למה שמרגישה אין לי כוח אפילו לומר שוב ושוב ושוב עד כמה הכול כואב ונמאס לי ויודעת שכלום לא ישתנה לעולם אבל הרגשתי חייבת ולו לרגע אחד להעביר ערוץ בראש בשביל לומר לך תודה כי התחושה הזאת ששואבת למקומות אפלים כל כך לא תאפשר זאת מאוחר יותר אז תודה מלי על תשובתך משבוע שעבר את בודאי כבר לא זוכרת אותה ולעומת זאת איתי היא התהלכה שבוע שלם בכול האיכס הזה שיננתי אותה הופתעתי ועל אף הנזילה הקבועה שיש לי בשק הדמעות כשקראתי משהו בדמעות היה אחר מוזר שדווקא אמרתי כמה מתגעגעת אני לליאת וזה נכון מאוד מתגעגעת גם אם דווקא אני צריכה להתגעגע הכי פחות התשובה שלך היתה מלאה בהכול עד כדי כך שלרגע אמרתי איך בא לי לשתף אותה במה שמתה לצרוח אבל מהר מאוד הבנתי שאסור לי וזה לא חשוב ממילא לא מצליחה טוב מתחילה לאבד את עצמי אז רגע ליפני שוב תודה

שלום . שמחתי לשמוע שעזרתי ושהקול שלי הצליח ללוות אותך לאורך השבוע. אני גם שמחה שהצלחת להציץ לרגע ולעשות מאמץ להודות לי כי תהיתי מה שלומך ואיך את... אני מבינה שקשה עכשיו, ושאולי את בעיצומה של סערה, ובכל זאת, כמו בפעם הקודמת, גם עכשיו אני מזמינה אותך לשתף אותי במה שעובר עלייך. קצת מדאיג אותי שכתבת ש"אסור לך", אולי כי הייתי רוצה שתוכלי לחשוב על עצמך באופן יותר רך וסלחני. כן, מותר (אולי אפילו צריך) לצעוק את הכאב, לבכות, לכאוב. להצליח לשחרר צעקה שאסור (הנה שוב האסור הזה... זה כנראה מדבק...) להשאר איתה לבד. אני כאן, להתראות, מלי.

השארתי לך הודעה לפני יומיים... מסתבר שמשהו מוזר קרה לה, אבל הודות ל"מישהו דואג לך" (תודה רבה לך) יש שחזור. אז הנה היא שוב - והפעם אני מקווה שהיא לא תחליט לשחק אותה הודיני, ההודעה: אני יודעת שכל שניה של כאב כמוה כנצח... באמת... והטירוף - הפסיכוזה - הוא הרבה פעמים המוצא האחרון, כשכל ההגנות קורסות והכל מתפרק. אבל אז נכון שאין כאב, יש דברים אחרים גרועים יותר... קשה להאמין, אני יודעת גם את זה... ואני לא מנסה להפחית מהכאב שלך... בחיי שלא... אני קוראת אותו כאן בכל פעם מחדש ומבינה, שגם מה שאת מצליחה לכתוב כאן לא באמת מבטא את מלוא העוצמות. אבל רק בשלב מאוחר יותר למדתי, שקורה שאחרי הטירוף מגיע שלב שנקרא דכאון פוסט-פסיכוטי (ואצלי זה תמיד מגיע, לא מוותר לי ועליי וזה לא הדכאון היחיד שפוקד אותי, זה רק אחד מהם)... וזה, נקודונת, שלב כואב כל-כך... כן, בהחלט יש פתאום איזה דחף לזרוק הכל ולחזור צעד אחד אחורה (למרות ששם (ג-ר-ו-ע)... אבל מתגברים איכשהו (הרבה מאוד תרופות, תמיכה וסלבנות מצד הסביבה)... אבל הכאב... הכאב הוא אנושי. הכאב שפוי. גם אם גורם לתחושה של אי-שפיות זמנית. זה אבסורד, אבל כל זמן שכואב, זה טוב, זה אומר שמה שצריך יחס ותשומת לב, לא מתבייש לדרוש את זה, ובעוצמה כזו, שלא תוכלי להתעלם. שתהיי חייבת להקשיב, להרגיש ולהתייחס - כי המטרה היא להנמיך את העוצמה של הסבל למשהו נסבל... להיפטר ממנו? אולי לעולם לא... הלוואי שכן... וזה למה כואב לך!... כי את לא בובה! וכי את לא צריכה למות! עדיין לא... יש שם איזה כאב אחד, כזה שמעייף אותך, שרוצה שתתייחסי אליו לפני שאת נעלמת...

היי, כבר בפעם הקודמת שכתבת לי הגבתי לך. אבל חלק מההודעות פה כנראה נעלמות בחלל האויר. אני יודעת שמילים כמו טירוף או שגעון אבל אמיתי נשמע כמו סוג של קללה או מוצא אחרון, אבל אני מרגישה שסף הכאב שלי הוא כזה בילתי נסבל וכן יש לי כח סבל כמוהו כמו השגעון והטירוף רק עם כאב. וכאב הוא לא אנושי בכאלו רמות ובטח רחוק מלהיות שפוי, ולו מהסיבה הפשוטה ביותר שבשם הכאב אני מגיעה למקומות ששפוי מן הסתם לא היה נמצא בהם, במרבית המקרים אני נמצאת בקצה של הקצה ואין יותר קשה מלהיות כ"כ הרבה פעמים בקצה קצה ולהבין רק בדיעבד איך זה יכול היה להסתיים אם רק... וזה בדיוק העיניין אין בי שום פחד רק מחשבה מטורפת על האחר אבל כמה עוד יעמוד לי כוחי במחשבה על האחר זה רולטה רוסית כל יום כל היום וזה סיוט. והכי נורא זה שיודעת שזה הכאב לא יפחת יש בתוכי הר געש שמבעבע במלוא עוצמתו וכשהוא יפרוץ אני כנראה אנוח. אסור לי לומר את שבתכוי וגם אם יכולתי לעשות זאת מלבד להגיד אמרתי דבר לא עשתנה אבל אני באפיסת כוחות. אני כן בטיפול ואפילו אוהבת אותה עד מאוד אבל זה מחוץ לתחום עבורי לא רוצה אותה במקום הזה היא לא תבין ובעצם לא נראה לי שמישהו יבין.ואם יבין אז זה עדיין אני זה עדיין שלי ובתוכי ואני מרגישה עם זה רע מזוהמת ברמות מטורפות והלב מדמם מדמם ומדמם...

קשה לומר שיצאתי לגמרי מהמצב בו הייתי. לפעמים לא יודעת מה חזק יותר: הפחד להיפגע או הפחד לפגוע ונעה בקיצוניות ביניהם. פחדתי שהייתי שקועה מדיי בעצמי ואף שאני לא מכירה אותך פחדתי שקרה לך משהו.. אולי זה איזשהו פחד שורשי אצלי מלהזיק. בעצם חושבת שכנראה מעדיפה להיפגע מאשר לפגוע ועל אותו משקל - להידחות ולא לדחות. - (על גבול המזוכיזם ממש). כי משומ מה לא לומדת לקח וגם לאחר שדוחים אותי נותנת תמיד עוד צ'אנסים לאנשים וממשיכה להיפגע.. אולי גם נובע מהפחד מפרידות.. אז איך התגברתי? מניחה שזה פשוט הזמן שקצת הקהה זאת אך עדיין ובמיוחד לאחרונה, סובלת מתחושה שדוחים או מתעלמים ממני ולא יודעת מה עדיף התעלמות חוויתי לאחרונה מהמטפל ודחיה - מהוריי ומחברים, כך שזה גרם לי לרצון להימחק באמת ולא להיות יותר כרגע פשוט מנסה להדחיק ולהיות כמה שיותר עסוקה ופחות עם עצמי (למרות שזה קשה כשכולם דוחים אותך , אז מסתובבת במקומות הומי אנשים זרים) - וזאת כדי לא להשתגע ולא לעשות דברים קיצוניים. אויש הסתבכתי ומקווה שאת לא מתחרטת ששאלת.. ותודה

שלום XY (ואולי בהמשך רק Y...) שמחתי שענית לי (כנראה הייתי צריכה להרגיש שגם את הצלחת לסלוח לי...). אני מנסה לכתוב לך משהו חכם, אבל מרגישה שאת כבר יודעת, רואה, לא ממולכדת באיזור ללא מוצא. חשבתי שאולי אולי תצליחי לשים את ה-Y גם במקומות נוספים בחיים שלך, במיוחד בהם ה-X מככב (זה בטח נראה מהצד כאילו אנחנו לפחות מפצחות תרגיל מתמטי...). בעיקר אני מקווה שברגעים של ההמחקות והדחייה יהיה לך את עצמך - את עצמך כמי שרואה, מרגישה, מסרבת להמחק, חיה. נראה לי שהמקום המפחיד (והמסוכן) באמת הוא כשחווית הדחייה מבחוץ (ובכוונה אני כותבת על חוויה, כי בכלל לא ברור שזה באמת מייצג את התמונה הרחבה לגבי מה שקורה לך בחיים) פוגשת דחייה ושנאה פנימית. אז אני מאחלת לך שתרגישי קיימת, חיה, נושמת בועטת, הכי Y שאפשר... סופ"ש נעים, מלי.

מלי בוקר טוב, מבינה שיש תקלה עם ההודעות ומקווה שאצלך הכל בסדר(?) אכן כתבתי אתמול בבוקר הודעה שמשום מה לא נקלטה אצלכם והייתי במצב נפשי על הפנים אז אולי עדיף ככה. לא סתם קראתי לעצמי X - הרגשתי אויר ושכולם מוחקים אותי ורציתי גם למחוק את עצמי.(עכשיו טיפה יותר טוב) לכן גם הרגשתי שאת מתעלמת ממני ומתנצלת על ההודעה האחרונה. מקווה שהודעה זו תתקבל ושאת בקו הבריאות. שבת שלום

הי X (אוף, אולי עכשיו אפשר כבר כינוי יותר נעים?) אני בסדר :) שמחה שאת כבר לא במקום הפגוע, ושהתשובה שכתבתי לך כנראה כבר פגשה אותך במקום אחר. וחוץ מזה, השארת אותי סקרנית, לגבי הדרך שבה יצאת מתחושת הפגיעות... להתראות, וכמובן, אם לא היה ברור, אני סולחת... מלי.

היי מלי ידעתי שזה יגיע.. היו יומיים בהם הרגשתי קצת בסדר... (כמו שכתבתי לדוד..) והנה הגיעה הנפילה.. ולא שאני מופתעת... ידעתי שזה יקרה... ידעתי שהעוצמה תהיה גדולה... ועדיין... למרות שידעתי והייתי "מוכנה"... זה.. פשוט... נורא... קשה.. וכואב... הרגשה שאני לא יכולה לעמוד בזה... שזה גדול עלי... צריכה להתארגן ללכת לפגישה.. לטיפול... ואני לא מסוגלת.. לא רוצה.. לא יכולה... והכי "מצחיק" זה שהשינוי והנפילה פשוט באו.. בלי שום סיבה... מבלי שיקרה "משהו" שיגרום לזה... פשוט החליטו להראות לי שהכל היה פיקציה..שההרגשת "בסדר" שהיתה, רק באה לתעתע בי.. לצחוק עלי... לעזור לי ללכת צעד נוסף בלגמור אותי. אני מרוסקת. פשוט.. מרוסקת.

הי שיר. נורא מצער אותי לשמוע שככה את מרגישה. אני מסתכלת על השמש בחוץ, על הבוקר שמאיר, ומקווה כ"כ שאת מצליחה להרגיש קצת מזה... ואולי, הגל הזה, שהגיע משומקום (האומנם???) יוכל גם לחלוף פתאום, להחזיר אותך לרגעי הקסם שכן היו שם. שיר, דווקא מתוך השחור והקושי, האם את יכולה להיזכר בפעמים שהרגשת ככה בעבר? האם את זוכרת מה ואיך הצלחת לצאת מהם? האם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לעצמך לצאת מהמצוקה?(ואגב, לחכות שיעבור זו גם אפשרות...). ...הרבה שאלות, שאני מניחה שבעיקר מדברות את הרצון שלי לעזור לך להרגיש יותר טוב... מקווה מאוד שאשמע ממך קולות אחרים, ואת מוזמנת לבקר כאן ולדווח מה שלומך. להתראות, מלי.

אין לי מושג.. מה עזר או מה יכול לעזור לי לצאת מזה או לעבור את זה... כשאני בתוך משהו נורא קשה לי לראות מעבר... או להיזכר ב"אחרת" שהיה.. המטפלת אומרת שזה קשור לויסות.. שאני לא יודעת לווסת.. והאמת היא, שלא נראה לי שאי פעם אצליח ללמוד איך לעשות את זה.. הכל שחור או לבן.. ככה זה אצלי.. אומרים שזה חלק מהפרעת אישיות.. ואני חושבת "כמה טוב" שיש למה לשייך את השגעון הלא מוסבר והטרוף שלי.. גם אובדנות זה חלק מהפרעת אישיות. נכון? כמה שאני מתאימה להגדרה הזאת. בא לי למות ממני. ניסיתי לאסוף קצת את עצמי וללכת לפגישה.. חשבתי שאולי אם התרחץ לפני שאלך אצליח להתמודד עם הפגישה הזאת.. חשבתי שאולי זה קצת ינקה אותי, אולי אצליח להתמודד עם זה שהיא מסתכלת עלי, רואה את הזוהמה שיש בי, את הגועל שאני, חשבתי שאולי אם אצליח קצת קצת להתנקות איכשהו יהיה קצת יותר קל.. ואת יודעת מה מלי?... זה לא עזר.. ישבתי שם מולה רוצה למות רק מהידיעה שהיא מסתכלת עלי, רואה אותי. עם כל הגועל והטומאה והזוהמה שבתוכי. שאני. לא יכולתי לסבול את זה. כמה שניסיתי להסתיר את הפנים שלי מהמבט שלה הרגשתי שאני לא מצליחה. וברור, אי אפשר להסתיר טינופת כזאת. בקשתי שלא תסתכל עלי. והיא.. את יודעת מלי.. היא כל כך בסדר .. כל כך מנסה.. כל כך טובה.. שזה מכאיב ומקשה הרבה יותר. היא מכירה אותי טוב מידי (כנראה שכמעט 5 שנים איתה עשו את שלהם). פעם היא אמרה לי שכל עוד אני נושמת, יש אצלי יותר דברים שמתנהלים כשורה מאשר דברים שלא מתנהלים כשורה. ואני חושבת.. האמנם?.. אמנם אני נושמת.. אבל הראש, הנפש, הגוף.. הכל רוצה לחדול. הכל רוצה שיגמר כבר. הכל רוצה קצת שקט ומנוחה. מעצמי. ואני יודעת איפה אמצא את אשר כמהה לו כל כך. המאבק הזה יכול להרוג לכשעצמו. שבריר השניה הזה בו בוחרים בחיים. שלמה ארצי מדבר אותי הכי טוב "ובשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד. ובשבריר שניה אתה בוחר שוב בחיים. מתוך היסורים אתה שותק ומתחמק, אחרת אתה מת צעיר". ואני חושבת על כל הפעמים האלה שההם הייתי בשבריר השניה הזה שבו איכשהו בסוף בחרתי "בחיים". חושבת על השנאה העצמית. על התיעוב העצמי. על השגעון שלי. חושבת על ה"שבריר שניה" שבו אני נמצאת כמעט כל רגע ורגע. סליחה מלי, על הדברים האלה שיוצאים ממני. על מה שיש בתוכי. על מה שאני. ו.. תודה על הכל.. שיר

שלום רב. שאלתי מאד בעייתית, מאחר ולא קל לענות עליה. רציתי לנסות לקבל מושג על טווח המחירים של פגישה טיפולית פרטית, הניתנת ע"י פסיכולוג קליני. אני מבינה, שהטווח מושפע מגורמים שונים, חלקם נעוץ בהכשרת המטפל, ניסיונו, תחום עיסוקו, הצע וביקוש, וכו'. בכל זאת: תוכלי לענות לי על כך? אני שואלת, מאחר והוצע לי טיפול במחיר של 520 ש"ח ממטפל אחד (לפגישה אחת) לעומת 165 ש"ח, מפסיכולוגית קלינית אחרת (שניהם באופן פרטי, ושניהם סיימו התמחות) השיקול שלי במי לבחור נובע בעיקר מעלות הטיפול, מאחר ושניהם ידועים, כמטפלים מצויינים. תודה רבה ,

שלום סיגל. שאלה לא פשוטה בכלל... כמו שציינת, טווח המחירים רחב מאוד (נע בין 150, למקומות שהשמיים הם הגבול), ותלוי בהמון גורמים, בעיקר בניסיון (מטפל בתחילת דרכו גובה תשלום מועט יותר בד"כ), במיקום (מרכז הארץ יותר יקרה), בהיצע וביקוש, בתואר (פסיכולוג קליני לעומת עוסקים בפסיכותרפיה, או מטפל שפירסם, שמדריך וכו'), ו... בטח יש עוד גורמים. בעיני, הכסף לא תמיד משקף את היכולת הטיפולית. אני מכירה מטפלים מצויינים שלוקחים תשלום נמוך יחסית ולהפך (אגב, כל מטפל מבוקש שגובה סכומי עתק, היה פעם מטפל בתחילת דרכו שעבד תמורת תשלום נמוך בהרבה...). אז איך יודעים? בעיני המלצה היא דרך מצויינת, במיוחד אם היא נשמענת ככזו שעונה על הציפיות והצרכים שלך. גם תחושת בטן, "כימיה" במפגשים הראשונים היא אינדיקציה חשובה. מחיר גבוה או נמוך איננו ערובה בהכרח לקשר מוצלח ולמטפל טוב. וחשוב לי להגיד לך שתחילת טיפול תמיד מלווה בחששות ובדאגות האם נבחר האדם הנכון – זה שיוכל להכיל, ללוות ולשמור על ציפורי הנפש שיופקדו אצלו. אני רוצה להאמין שרוב המטפלים יידעו ויצליחו לעמוד במשימה, ושההימור אינו גדול מאוד. דרך צלחה... מלי.

די אני פשוט מתחרפנת מזה אני כול כך עצובה,מאוכזבת בכל פעם שאני יוצאת עם חברות לא משנה כמה יפה אתלבש פשוט לא מתחילים איתי אני מקבלת מאנשים תגובות פה ושם שאני כן נראית טוב אבל כלום רק מכוערים ואלו שאני ממש לא מעוניינת אני פשוט כבר התחלתי לקנא בחברות שלי,ואני לא מרגישה לא יפה לידן או משהו פשוט אני כבר לא יודעת למה ואז כל הערב אני נעשית עצובה ומבואסת אני כל כך קנאית ליופי ואסטיקה ומשקיעה בעצמי המון מעמלת המון אוכלת נכון ואז כאילו בא לי לקבל תגובות ולא זה מרגיז אותי שאני ככה מתבאסת ושזה המצב וזה גורם ל להתחבר לעצמי ולהיות בטטוחה אוף כול כך דימוי עצמי שכזה למרות שהוא עלה המון מה עושים? תודה

הי. באמת מעצבן לא לזכות להתפעלות מאחרים. כמה ייאוש ואכזבה, ובעיקר פגיעה במקום כ"כ פגיע, באיזור שאת מרכזת סביבו כ"כ הרבה מאמצים...כרגע נשמע שמדובר במעגל שמחזק את עצמו – ככל שלא מבחינים בך כך את מנסה יותר, ההתעלמות נחווית אז כמעליבה יותר, הביטחון העצמי יורד והצורך בתגובה אוהדת גדל, וחוזר חלילה... אני רוצה לנסות לעזור לך לחשוב אחרת על החוויות שלך. כדי שמישהו יתפעל ממך, צריכים שיתקיימו הרבה משתנים, שיופי הוא אחד מהם (ואגב, לפי מחקרים, אפילו לא המרכזי שבהם, ועובדה שגם בנות "מאותגרות יופי" מצליחות למצוא זוגיות...): את צריכה לשדר עניין, לדעת לתקשר, להתפעל מאחרים ואפילו להיות עם נוכחות מורגשת (אבל לא מורגשת מדי). אני חושבת שאולי הקושי שלך נעוץ באחד המתשנים האחרים: ייתכן שאת לא משדרת רצון, צורך או עניין, ייתכן שאת מקרינה בטחון עצמי נמוך או בהלה, אולי את מפספסת מסרים או ניסיונות, או גורמת להם להתמסמס. כל אלה דברים שחשוב שתשימי לב אליהם, ואולי תוכלי גם להשתמש בחבר/ה או איש מקצוע, שיעזרו לך לראות כיצד נראים הדברים מהצד. מעבר לכך, אני תוהה האם הקושי בזוגיות או בקשר מתמצה רק סביב התחלות, או מוכר לך גם באזורים אחרים. הרבה פעמים בעיות ביצירת קשר, קושי באינטימיות, נטייה לריחוק והימנעות ממגע (נפשי ופיזי) מתבטאים כבר בשלבים ההתחלתיים של קשר זוגי, ואולי המצוקה שלך כעת מסמנת קושי ברובד הזה. אני מקווה ומאחלת לך שעם עבודה עצמית ונכונות לבדוק ועם הרבה סבלנות (ומזל כמובן אף פעם לא מזיק...) תצליחי למצוא זוגיות מוצלחת. בהצלחה, מלי.

מילים לא יספיקו כדי לתאר עד כמה אני שמחה שהעלת את ההודעה הזו... הנושא היחידי שאני לא יכולה לדבר עליו עם החברה הכי טובה שלי.. (שהשותף שלי המליץ לי פשוט לא לצאת איתה) אני מכירה היטב את תחושת האשמה שנובעת מהקנאה הזו ואת תחושת העלבון במצבים אלו. המצב כולל בעיניי 3 מערכות יחסים חשובות, ואני אנסה לתאר לך איך אני התמודדתי ומתמודדת עם המצב, בתקווה שאולי חלק יעזור גם לך. 1) החברות ביני לבין אותה בחורה- לזכור שהיא לא עשתה דבר התורם למצב הזה. לזכור עד כמה החברות חשובה לשתינו, ועד כמה אנחנו שם אחת בשביל השנייה במצבים הקשים. 2) החברות ביני לבין עצמי-לזכור שגם אני לא אשמה, אך כן לקחת אחריות ולראות מה אני יכולה לשנות, וכמו שאמרת- להתחבר לעצמך.זה כולל לנסות להבין איך אני מתקבלת מנק' המבט של הצד השני. 3) "החברות" ביני לבין העולם- לבין את כלי המשחק שפועלים במקומות מסויימים ואת ההשפעה של הסיטואציה או ה-setting על ההתנהגות שלנו ועל התחושות שלנו. מה עשיתי בפועל ןאיך הכל מתחבר למערכת אחת? 1) בשלב ראשון הפחתתי בתדירות של היציאות למקומות כמו פאבים ומסיבות, בהם הדגש הוא על משיכה. זה היה הדבר הכי חשוב שעשיתי, שאחריו כל הדברים כמעט קרו מאליהם. הייתי נמצאת במעגל כזה, המחשבה שלא התחילו איתי מספיק בשבוע שעבר, גרמה לי כל כך הרבה חרדה, שכאשר יצאתי שוב- הייתי גוש קרח קפוא ולחוץ, או לחילופין פלרטטן בצורה לא טיבעית בתחזוק של וודקה רד בול. בהסתכלות מהצד- גם אני לא הייתי מתחילה איתי. בנוסף, עובדה (באמת, קראתי בספר לימוד) מעניינת היא שמראה חיצוני חשוב ברגע הראשוני, אך כאשר אנחנו מעוניינים ביחסים לטווח ארוך- תחומי עניין משותפים וחברות חשובים יותר. כלומר, אנחנו נוטים להיות בררנים יותר לגבי מראה חיצוני שמדובר "בסטוץ", אך מוכנים להתפשר עליו שמדובר במשהו רציני. למה? כי אנחנו חכמים! זה לא הדבר הכי חשוב!. האם החברות שלך שמתחילים איתן יותר לדעתך מאושרות יותר? נמצאות בזוגיות יציבה ובוטחת יותר? שיהיה ברור, אני לא מזלזלת במשיכה ובתשוקה, אני פשוט למדתי על עצמי שזה כל-כך סוגסטיבי ופשוט משהו שמתרגלים אליו. בחור שהיה מושא הפנטזיה שלי, נראה לי כיום הכי מכוער שבעולם אחרי שהכרתי אותו, ולהפך בחור שלא נמשכתי אליו בכלל נראה לי יום מדהים ומהמם. אני מסכימה שאם מדובר במראה מאוד קיצוני (יפה מאוד או מכוער מאוד) אז מתרגלים קצת פחות או יותר לאט, אבל רובנו איפשהו באמצע. לשנות את הרגלי היציאות שלנו לא היה פשוט, אך בהחלט משתלם ומשתלב עם שלושת מערכות היחסים שתיארתי: עם עצמי- בכך שאני לא צריכה ללכת למקומות שעושים לי רע (המטרה היא להנות ביציאה ולא לחזור הביתה מבואסת בסוף הערב לא?), עם החברה- המטרה היא להיות בקשר איתה ולא להיות בתחרות איתה (גם אם רק סמויה). ועם העולם- למה אני בעצם מצפה שאני הולכת למקומות בהם הכללים ברורים- דגש הוא על החיצוניות? אבל ברגע שמפסיקים משהו אחד נותר חלל, שאם לא ממלאים אותו במשהו חדש, קל למצוא את עצמך באותו לופ. הצעדים הבאים שלי היו: 2) "זמן איכות" עם החברות: סרט, הצגה, מופע מוזיקלי, ארוחת צהריים במרפסת עם כוס יין ומוזיקה טובה, טיול אופניים בצהרי שבת, פינוקי מניקור וספא, קניות... והרשימה ארוכה (מדהים כמה זמן וכסף מתפנים כשמפסקים לבלות עד השעות הקטנות של לילי שישי). כל פעילות שנועדה למען הקשר עצמו, במקום המאפשר את הקשר עצמו (ז"א ללא תחרות על תשומת לב גברית). 3) אז לא בפאבים ומסיבות איפה לעזאזל אני אפגוש גברים?? בכל מיני מקומות! אתרי הכרויות באינטרנט למשל, דרך חברים ומכרים- לא בושה לשאול או אפילו רק ליידע את מי שמסביבך שאת רוצה להכיר מישהו (אני יותר רגועה שאני יוצאת לדייט עם חבר של ידיד שלי, מאשר אם מישהו שראיתי ל-2 שניות בפאב), וכמעט בכל מסגרת חוץ ממקום העבודה. (לימודים, חדר כושר, חוג בישול)... 4)"זמן איכות" עם עצמי: לא לקחת ללב! לא לספור ולנהל רשימות! אני בזבזתי הרבה זמן בלחשוב למה מי שאני הייתי מעוניינת בו לא היה מעוניין בי, בזבזתי הרבה זמן בלהעלב מזה שלא התחילו איתי ולהישאר בבית, בזבזתי הרבה זמן בלחכות שיתחילו איתי במקום לעשות את הצעד. ובקיצור בזבזתי הרבה זמן בלדוש במקום במחשבות "אילו (הייתי 2 ק"ג פחות, ו-5 ס"מ יותר)". אני יודעת שזה קשה, ואולי אני סתם נופלת עלייך עם כל מיני דברים לא רלוונטים, ובטח גם לא מחדשת לך הרבה. ולשם שקיפות- אני לא נמצאת במערכת יחסים (יש לי דייט שלישי עם מישהו הערב..wish me luck), אבל הבטחון העצמי שלי עלה וההתנהגות שלי כיום הרבה יותר יציבה רגועה ואופטימית ואני בטוחה שזה רק עניין של זמן (ומתחילים איתי היום יותר למרות שהזדקנתי בשנה). באיחולי אהבה והרמוניה פנימית לכולנו! (ועל הדרך גם שנה טובה).

שלום אדית קראתי את מה שכתבת ומצאתי עצמי מהנהנת בהסכמה. נשמע שעברת דרך ארוכה עם עצמך, וגיבשת יכולת להתבונן על המקום הזה באופן ששומר עליך ואותך. דרך ארוכה, שבוודאי תוכל לעזור ולהרגיע עוד אנשים... תודה על השיתוף (וכמובן המון בהצלחה בפגישה...) מלי.

אדית יקרה פשוט עשית אותי חכמה ומאושרת יותר בהחלט חלק מהדברים ידעתי אבל חידשת לי המון

לפסיכולוג הנכבד שלום רב, שמחה מאוד למצוא את הפורום אותו מנהל. ענייני הוא כזה, ואני באמת זקוקה להכוונה / הרגעה : הנני אקדמאית מתחומי פסיכולוגיה וחינוך. לאחרונה התקבלתי ללימודי עו"ס במוסד אקדמי. אני מרוצה מחד, אך דואגת מאידך: 1 ) האם אכן אוכל להסתדר מבחינת עומס כמו עומס רגשי בעיקר בנסיבות של מפגש אנושי במסגרת ההכשרה המעשית , // עומס אקדמי עם שלל הקורסים, וכן הלאה ? 2 ) האם התשובה על הנ"ל , תלוייה אך ורק בהחלטה שלי להצליחלהסתדר עם עומסים אלו ? 3 ) איני בת 20 . הנני בעלת משפחה. שוב, חוזר הניגון :.....ללמוד עם בני 20, להשתלב עימם בקורס של שיטות בעבודה סוציאלית, למשל ? ............................................................................................ 4 ) האם ללמוד עו"ס בגיל 50, זה בסדר , אם לי " מרגיש בסדר " ???? 5 ) משהו על תקווה למצוא משרה כעובדת סוציאלית בגיל 50 ? ************************* בכבוד ותודה על מיידע אמין, מקצועי, ורצוי תומך. אמתין מאוד.

שלום אורנה. קודם כל איחולים על ההחלטה ללמוד והקבלה ללימודים. בתוך כל הלחץ והמתח ניתן לפעמים לשכוח שבעצם קורה לך משהו טוב, חיובי, שכנראה רצית והתאמצת לקראתו... אני חושבת שדאגה לקראת לימודים אקדמאים היא מובנת ומוכרת (בכל גיל, אגב). השינוי שתעברי, החומרים שתיחשפי אליהם, הסביבה החברתית והלימודית, כל אלה בוודאי שונים מאוד מהיומיום שלך כעת, ולצד ההתרגשות והסקרנות, הם גם שינוי גדול שיש להתרגל אליו, ולפעמים תקופת ההסתגלות דורשת זמן. אני מתארת לעצמי שיש, עבורך, דברים בשינוי שאת עומדת לעבור שמלחיצים יותר. רמזת על עומס, ותהיתי מדוע שם את מרגישה פחות בטוחה. האם נתקלת בעבר בקשיים מול עומס? האם את חשה עצמך יותר חלשה מאחרים (או מצעירים)? האם זהו תחום שלא אותגרת בו בשנים האחרונות? כל אלה שאלות למחשבה, שבעצם ממקדות את החרדה בדברים שקשורים בך, בניסיון העבר שלך ובתפיסתך את עצמך, ופחות שמים את המשקל על הסיטואציה עצמה (כי כן, לימודים זה עומס ולחץ, אבל יש בזה הרבה אתגר והנאה, ורבים מצליחים לעמוד בכך על אף הקושי...). בהקשר לגיל – אוכל רק להגיב ממקום אישי, סובייקטיבי. בעיני ללימודים ולשינוי אין גיל, להפך: אני חושבת שהנכונות להתנסות ולהתפתח דווקא בגילאים מבוגרים יותר משקפת אדם פתוח ודינאמי, ואני יכולה לדמיין שתביאי ערך מוסף בשל גילך, ניסיונך, וכפי הנראה גם בשל היכולות האישיות שלך (פתיחות, נכונות לשינוי...). אינני יודעת מה הסיכוי למצוא עבודה בתחומך בגיל כזה (אולי תקבלי תגובות ממי שמכירים את השטח), אבל אני מניחה שזאת לא הייתה הסיבה המרכזית שגרמה לך להירשם ללימודים בשלב זה. אני תוהה מדוע את עסוקה בכך כעת, ואם תוכלי להיזכר בגורמים הראשונים, הבסיסיים, שגרמו לך להחליט ללמוד (עניין, אתגר, סקרנות?) שיהיה בהצלחה, מלי.

1. אני בשנות החמישים לחיי, נשוי ובעל ילדים בוגרים. 2. אין לי ספק שטראומות ילדות הן שגרמו לי לקיבעון (חסימה) ריגשי , אשר "תוקע" אותי חזק מאוד עד היום הזה !!. בנוסף- אני צורך קבוע של פרוזק, אשר מאוד עוזר לי בנושא החרדות ,אך, תוקע אותי בנושאים פיזיולוגיים. 3. הבעייה : אני מסוגל לשחזר את ילדותי באופן כלל, כלומר : לא ע"י תיאור ופירוט אירועים ספציפיים(בוודאי לא הטראומתיים) , אלא יותר בצורה שכלתנית המפרטת את הסיבות והגורמים. ברור לי שהארועים הטראומתיים הודחקו על-ידי עמוק בתת מודע , ושיש צורך להעבירם למודע, כדי להמשיך בטיפול שיאפשר לי להשתחרר. 4. מהם הטיפולים המוכרים בנושא ? עד כמה אני יכול לעשות זאת בכחות עצמי? 5. אשמח לקבל הפנייה לספרות מקצועית בנושא.

שלום מלי, אני כשנתיים בטיפול דינאמי אצל מטפלת מקסימה. אני לעיתים לא יודעת מה תפקידה של המטפלת,שזו שאלה בפני עצמה, למרות שאני שנתיים בטיפול. אני לעיתים לא יודעת עד כמה היא אמורה להסביר לי ולהצביע על דברים מסוימים ולהאיר את עיני, או שמא זה לא תפקידה.מה דעתך? זו היתה שאלה ראשונה. ולהלן שאלתי השניה, שמתבטאת בדוגמה: אני והמטפלת יודעות שיש לי משיכה לגברים שדוחים אותי, מבלבלים אותי, שפעם הם מעוניינים ופעם לא. יש בחור מסויים שהיא כבר אמרה לי שהוא שייך לקטגוריה הזו של הגברים לפני כחודש בערך. השבוע הוא רצה להיפגש איתי והספקתי לדבר עם הפסיכולוגית לפני שהיינו אמורים להיפגש. התייעצתי איתה אם כדאי לי להיפגש איתו. היא אמרה שזה תלוי בי. בציפיות שלי מהמפגש. איך ארגיש אח"כ וכד' אך משום מה לא הזכירה את העניין שהוא מהסוג "האסור" ולא כדאי להיפגש איתו... את חושבת שהיא היתה צריכה לומר לי?האם זה מתפקידה? להזכיר לי? פשוט אני עדיין לא הפנמתי את העניין ובאותו רגע אני פועלת ע"פ הרגש ולא באופן רציונלי.. מיותר לציין שהוא בחר להבריז ברגע האחרון... מקווה שהסברתי היטב את שתי שאלותי שמתחברות זו לזו... תודה רבה מיקי

שלום מיקי. שאלה קשה את שואלת, על נושא רחב ובעיקר שאין סביבו תמימות דעים... אני אענה לך, מן הסתם, מנקודת הראות שלי, ואולי גם אנסה לעזור לך לקשור את זה לחוויות שלך. בעיני הטיפול אמור לעזור להאיר דברים - רגשות, דפוסים, התנהלות, שהאדם עצמו מתקשה לראות לבד. הדרך לכך היא גם דרך התעמקות בתכנים שהמטופל מעלה בחדר, וגם ע"י התבוננות בקשר הטיפולי שנוצר (שיכול ללמד על ההתנהלות של המטופל בקשרים בינאישיים בחייו). המטפל אינו שוטר או רב, אלא, לדעתי, צריך לעזור למטופל לראות, להתעכב, ולחוש שיש לו מרחב להחליט (כלומר: שהוא אינו נע במסלול מוכתב, מצומצם וידוע מראש, אלא גמיש מספיק לפעול בדרכים שונות). אני חושבת שאולי קיווית שהמטפלת שלך תזהיר, תייעץ, תחליט עבורך, ובעיני זה קרוב לודאי היה מפספס את הרעיון שלפיו את בעלת הכלים והיכולת. זה בטח לא פשוט להיות במקום הזה, שנופל ונחבט (לך, ולמטפלת שלך), אבל זוהי הדרך לעזור לך לראות ולבחון את חייך. אני תוהה, עם זאת, על הרצון שלך שתזהיר אותך, ומשערת שאולי המשאלה הזאת, שמישהו יגיד לך מה לעשות, מוכרת לך ומשתחזרת כעת גם מול המטפלת. אני מניחה שאם הרגשת שאת "עיוורת", לא רואה, מתפתה למשהו (בזוגיות ובכלל), את פחות סומכת על עצמך, ואולי מרגישה שעדיף היה שמישהו אחר היה נוהג ברכב הזה עבורך... היכולת של המטפלת שלך לא לקפוץ לכיסא הנהג תעזור לך בטווח הרחוק להרגיש שאת סומכת על עצמך, יודעת מה לעשות, והבעלים של חייך. נהיגה בטוחה... מלי.

היי, תודה על התשובה הנהדרת...ובכל זאת יש לי עוד עוד שאלה ברשותך. את אומרת שהטיפול אמרו להאיר על דפוסים, התנהלות וכד' האם זה אמור להעשות ע"י אמירה מפורשת של המטפל? או שמא המטופל אמור לראות לבד? כי אם המטופל אמור לראות לבד אז לשם מה הוא בעצם בטיפול? למשל, הדפוס שהזכרתי כדוגמה בשאלתי הראשונה, המטפלת האירה את עיני..לא בטוחה שהייתי שמה לב לזה לבד... ואני רוצה להתיחס לחלק האחרון בתשובתך: כן, היה לי רצון ותקווה שהיא תזהיר אותי על מנת לתקן את הדפוס הזה.. האם כך מתקנים? או שמא אני אמורה לשים לב לזה לבד? ואם אני אמורה לשים לב לזה לבד לשם מה אנחנו בטיפול? אני חושבת שכל עוד אני בשיעור נהיגה והיא יושבת לידי היא צריכה להדריך אותי בכביש, ואם אני שוכחת לאותת, או לתת זכות קדימה יש מקום להעיר או להזהיר. האמנם? תודה רבה ושבת שלום מיקי (שנתיים רשיון ונוהגת כמו נהגת חדשה)

שלום, יש לי הרגשה מוזרה לאחרונה בטיפול אני מרגישה שלמטפלת נמאס ממני. זו היא הרגשה מאוד לא נעימה. דברים תקועים בינינו והפגישות הפכו למשהו שיגרתי כזה (אני שם שנתיים וחצי). ברגע שאני אומרת לה את זה או אני מתלבטת איתה לגבי הפסקת הטיפול, היא "מתעוררת לחיים" ומתחילה להגיד שאיכפת לה ממני ושהכל יהיה יותר טוב, אבל יש לי הרגשה שאני פשוט איבדתי עניין בה. איבדתי עניין בחפירות.

שלום, קשה מאוד להיות בקשר כשאנו חשים משועממים, קשה לא פחות כשאנו מרגישים שהפרטנר שלנו משועמם מאיתנו. בקשר שאת מתארת עולה חוויה חזקה של שעמום, של "נמאס", של "לא מעניין יותר". יש משהו בהתחלות של קשרים שיש בו הרבה קסם: יש מסתורין, סקרנות, רצון להכיר ולהיות מוכר, סיפור שמבקש להיות מסופר. הדברים הם "בפעם הראשונה" וזה הרבה פעמים מרגש ומסעיר (ממש כמו התאהבות...). ואח"כ (לפעמים) מגיעה השגרה. ובשגרה יש הרבה בטחון ויציבות, אבל גם מוכרות, וידיעה, ותחושה שאין חידוש ואין ריגוש. עבור חלק מהאנשים, זה המקום שמשהו בקשר מתחיל להיסדק, שמתחילים להתרחק ולהרגיש שנמאס. ייתכן גם שחלק מהקושי נובע מהאינטימיות והקרבה, שעד עכשיו הייתה ברקע, ואולי עכשיו נהיית במרכז. אינני יודעת אם את מכירה את הקושי הזה מעוד קשרים בחייך, אבל בעיני זה שלב שחשוב מאוד לשרוד. אני מאמינה שהרבה פעמים שעמום היא מילה שמחליפה "קשה" או "מביך", או "מבהיל", וכשאני חושבת על כך, זה באמת לא פשוט להיות עם מישהו קרוב כשנגמרות המילים, כשנדמה שאין לנו משהו מרענן ומרגש להביא, שנצטרך פשוט להיות ביחד ולראות מה קורה עם זה. אני משערת שאת מפחדת להרדים ומפחדת להירדם, ומקווה מאוד שתוכלי לדבר על כך בטיפול, ואולי למצוא את העניין והערך במקומות הללו, שכרגע נחווים "מתים" בעיניך. אני מקווה בשבילך שתוכלי להרגיש שאת מרתקת ומסקרנת, וגם מרותקת ומסוקרנת, אפילו אחרי 3 שנים. בהצלחה, מלי.

מלי רק רציתי להודות לך מאוד. את הבהרת את העניין בצורה מאוד ברורה וכאילו שהבנת מאוד מה מתרחש בתוכי, אבל נתת לו מילים המון תודה נראה לי שאדפיס את הדף ואעביר לה.

שלום אני מעוניינת לתאר מספר מקרים שנפגעתי בהם, וקשה לי להגיע למסקנות מעשיות, נא עיזרו לי. שמתי לב שאני מאוד ניפגעת ועושה עינין מהערות של בוסים. עבדתי במקום שבו היתה לי בוסית פדנטית ברמה אידיוטית ממש, אינני מזכירה אך בכל אופן היא הטילה עלי לסכם ישיבות צוות בהם נאמרו "כללי התנהגות במשרד" כמו - לא להשליך שאריות תפוח בפח אשפה משרדי אלא במטבח ועוד שטויות שאף אחד לא עשה והיא מצאה לנכון לומר. לאחר הישיבה היא "הגיה" את "הפרוטוקול" והעירה לי על שינויים בניסוח או לא לכתוב עפ"י אלא ע"פ וכו`,למרות שהעברית שלי תיקנית משלה... מבחוץ זה נשמע מצחיק אבל פעם אחר פעם להתעסק בשטויות כשיש לי מקצוע מספק-הערתי לה שזה מגוחך, וציינתי שאף אחד מלבדה לא עובר על הפרוטוקול הזה. בתגובה היא פיטרה אותי. כעת אני עובדת במשרד אחר, שבו הבוס מעיר בצעקות ובצורה לא נעימה: העיר לאחת העובדות "את מתנהגת כמו ילדה בת 12" לפני כולם, ויורד על עובד אחר לפני כולם. היום הגיע תורי והוא התקשר אלי וצעק לי בטלפון: עשית גועל נפש של עבודה, רואים שלא הבנת מה את צריכה לעשות. אני לא הבנתי בכלל על מה דיבר ועניתי: אני חושבת שמגיע לי יחס נורמלי, והעברתי את השיחה למי שביקש. מאוד נעלבתי ולא ראיתי אותו יותר היום, אני חושבת שאם הייתי רואה אותו הייתי אומרת לו שזכותו להעביר עליי ביקורת ומוסיפה איזו עקיצה בסגנון-מי שלימד גרוע זה אתה, לכן אני שמחה שלא התראינו. איך לדעתכם אני צריכה להגיב? האם להגיב בכלל? האם אני לוקחת ללב יותר מכם? תודה לכל השכירים וגם לעצמאים שיענו בתור בוסים, וכמובן לטובי.

שלום שכירה לעבוד תחת בוס הוא לא פעם מקום קונפליקטואלי. בהיררכיה שבה ברור שיש מישהו מעליך, והוא זה שאחראי על עבודתך, צריך הרבה רגישות ביחסי אנוש (משני הצדדים) כדי לא להיקלע למלכודות, וגם אז קונפליקטים הם לא תמיד נמנעים. נדמה לי שבמקומות העבודה שלך לא היו מעסיקים שיכלו לראות אותך כפי שאת היית רוצה וצריכה, שיעריכו אותך, שינהגו בך בכבוד ובאכפתיות. העלבון שלך מובן ומוצדק, וקל להזדהות עם הפגיעה והכעס (מי מאיתנו לא מכיר את המקום הזה?). עם זאת, הרבה פעמים דימוי עצמי פגיע ורגישות גבוהה לביקורת, הופכים את הסיטואציות הללו לבלתי אפשריות. אני מציינת זאת כדי שתוכלי להתבונן על החלק שבו אולי את מתקשה להכיל, לעבור הלאה. אני רוצה להציע לך לבדוק האם יש בתוכך תחושות נחיתות או רגישות גבוהה, שגורמים לך לחוות כל הערה או אמירה באופן שמערער אותך. בדומה, אני תוהה האם, אולי, יש דרך להגיב בסיטואציות הללו באופן שמצד אחד יבהיר את הציפייה שלך שינהגו בך באופן מכובד, ומצד שני ייעשה בצורה שאינה נחווית כתוקפנית, בוטה או מזלזלת. תגובה כזו בד"כ עלולה לגרור תגובה (רגשית או מילולית) דומה. אני גם תוהה אם היית יכולה לחשוב על שיחה עם אותם בוסים שבה את מתארת את תחושותייך, ובמקביל מזמינה אותם לתת לך משוב ענייני על תפקודך. בעצם, אולי, אני מנסה לכוון למקום שבו יש דיבור ישיר וגלוי, ופחות מלחמות של "פאסיב אגרסיב", אגו, ותחרות שבהם החזק, בד"כ, מנצח. בהצלחה, מלי.

הייתי בטיפול עם פסיכולוג בעקבות משבר ביחסיי עם בעלי. הפסיכולוג נבר בעברי ולמד שכשם שנהגתי באימי כך אני נוהגת בבעלי. הוא עסק כמה מפגשים בנושא, אפילו ביקש שאשב איתה ואספר לה על שיחותי עימו. אמי לא מסוגלת לשיחה כזו, היא תרגיש מותקפת, מואשמת, תרגיש שבגללה יש לי בעיות בזוגיות ואני לא מעוניינת בכך. כמו שאני מכירה אותה-היא תאשים אותי או תגיד "אמרתי לך" והטונים יעלו. אני מתעקשת לא לנהל איתה את השיחה והפסיכולוג התעקש שכן. אני תוהה-מהי מטרת הנבירה העיקשת הזו בעבר? אוקי, אני מבינה שהתנהגתי כך בעבר, אוקי, אני מבינה שהתרגלתי להתייחס כך לאדם קרוב- נו, ו...? זה עדיין לא נתן לי כלים להתמודד עם בעלי בהווה! והמטרה שלי היא לא היחסים עם אמא אלא עם בעלי. אגב, כיום יחסינו טובים. לתשובתך אודה.

שלום מ. את מתארת סיטואציה שבה המטפל שלך למעשה מאלץ אותך בחוויה שלך לעשות משהו שמנוגד לעמדתך ולרגשות שלך. אני מניחה שכוונותיו היו לעמת אותך עם הגורם שהוא, לתפיסתו, שורש הבעיה. מטפלים מסוימים מאמינים שדרך עימות וביטוי של הקונפליקט (להבדיל מהדחקה או הכחשה שלו) יכול לבוא התיקון והשחרור. עם זאת, רבים מהמטפלים מסתייגים מהגישה הזו, בדיוק מאותם הטעמים שאת העלית: לא תמיד זה פותר את הבעיה בהווה, לעיתים העלאת הקונפליקט רק "מטלטלת את הספינה" (כמו שחששת במקרה שלך, כשמדובר באדם תוקפני או הגנתי), ובעיקר, ניתן לחשוב הרבה פעמים שהפתרון הוא לא במשהו שיקרה או שייעשה, אלא בשינוי פנימי, כאשר דרך עבודה על התפיסות, המחשבות והרגשות שלך תוכלי לגלות את המקום שבו את מפספסת. אבל, בעיני השאלה הרלבנטית היא החופש שהיה לך לא להסכים, לא לקבל את הגישה שהציע המטפל. אני מאמינה שטיפול חייב להיות (ולהחוות) כדיאלוג, וככזה כל מה שמהווה כפייה או, מהצד השני – עשייה לשם ריצוי או מחוסר ברירה הוא, בעייני, בעייתי. כשקראתי את התיאור שלך בעיקר הרגשתי שחבל על שלא היה בטיפול מספיק חופש להתנגד למטפל, לא להסכים עימו. בעיני לעיתים דווקא המקומות שבהם ניתן "לא להסכים ולהישאר בחיים" הם המלמדים והמשמעותיים ביותר (בעיקר כשמדובר בטיפול הנוגע לסכסוך וקונפליקט בזוגיות...). ייתכן שמשהו בך חושש להתמרד ולא להיות "ילדה טובה", ייתכן שהמטפל היה נוקשה ועקשן, ויתכן, כמובן שמדובר בשניהם. בכל מקרה, נשמע שבנקודה הזו משהו בחופש ובמרחב לחשוב, להתבונן ולהחליט נשלל ממך. מלי.

מלי, שלחתי תשובה ל-. אתמול בלילה... זה בעמוד הזה (יש שירשור של הודעות, שמתחיל ב-9.9)... דוד בדיוק השאיר הודעה - במקביל - שהוא יעלה את שאר ההודעות בבוקר. כנראה שהוא לא שם להודעה, ולכן לא העלה אותה. את יכולה לבדוק בבקשה אם ההודעה נמצאת, ואם כן - להעלות אותה? תודה.

הי. לדעתי היא כבר עלתה. כתבי שוב אם לא. להתראות בינתיים... מלי.

מלי, נראה לי, לפי הודעות אחרות כאן, שיש איזושהי בעיה עם הודעות בפורום. בכל אופן, ההודעה לא עלתה, אבל הצלחתי לשחזר הודות למשתתפת אחרת. אני מקווה שהפעם ההודעה כן תעלה (כתבתי מחדש, הודעה חדשה, בנפרד מהשירשור ההוא)... אחרת נצטרך כאן מדיום לצורך סיאנסים לחיפוש אחר הודעות רפאים. שבת שלום.

הי, דבר משונה קרה באמת. היה הייתה הודעה (פולטרגייסט?). הספקתי עוד לראות את התגובה שכתבת מעמקי הלב, אך אחר-כך היא נעלמה לה באופן מסתורי. היא השתמרה אצלי כתמונת מסך והנה השחזור http://img502.imageshack.us/my.php?image=msg1rw4.jpg מישהו דואג לך

סוף-סוף יש לי הזדמנות להודות לך ישירות... אז תודה!

כתבתי הודעה הבוקר ואפילו לא פורסמה. אם תוכלי לכתוב לי איזושהי תשובה , רק שתהיה מהירה או שגם את סימנת עליי X ??

שלום X איזה כינוי קשה בחרת, איזו הודעה עצובה השארת. אני לא מוחקת, ונבהלת כשמישהו מרגיש שמחקתי אותו - בעיני זוהי אחת החוויות הקשות שיש. אנא כתבי שוב באופן שאוכל להתייחס. מקווה שאולי האיקס יוכל להתחלף בתחושה חדשה. מחכה לשמוע עוד, ומבטיחה להתייחס, מלי.

כבר תקופה לא קצרה מתנגנת בי ללא הפוגה סימפוניית מוות. בעוצמות משתנות אומנם אך עדיין היא נוכחת שם כל הזמן כמו קו בס קונטינואו שעליו משורטטת האמפליטודה של חיי. המרווחים בה נעים בין קצוות של "רע לי רוצה למות בבקשה ע-כ-ש-י-ו!!!" ל- "טוב לי ולמרות זאת רוצה למות כי הכל הבל הבלים". המנגינה הפנימית הזאת (בדומה לאיך שאני חווה את החיים) דיסוננטית כל כך ולפעמים אפילו מחרישת אוזניים. בליל הצלילים מתאחד לקול אחד - אוברטון - כה צורם שקשה לי לשאתו. לא מאמינה שאי פעם הוא יתחלף במשהו הרמוני ולכן במקומו רוצה רק דממה. שם אין אבידות, אין תקוות ואכזבות, אין אשליות. שם אין. וזה בדיוק מה שאני רוצה. אך לפעמים, לעיתים רחוקות, מסתננים גם תווים אחרים (מעצבנים...) שמזמזמים בי חלושות ומבקשים בכל זאת להשאיר את הסוף פתוח - תיבה אחת, שאולי ישתנה בה הסולם. את התיבה הזאת אני לא יודעת כיצד להלחין בעצמי. יש פה אולי מישהו שמבין קצת במוזיקה? (אמממ..גם בפסיכולוגיה זה טוב)

הי. לא מבינה במוזיקה אבל קצת בפסיכולוגיה.... קראתי את מה שכתבת, ונזכרתי שפעם שמעתי שלאסקימואים יש עשרות מילים שמתארות שלג, כל סוג ומרקם וצבע זוכה לכינוי אחר. אני חושבת שבטח גם לך יש הרבה מילים וחוויות של עצב וכאב, הכרות עמוקה, משמעותית עם הדקויות, הצבעים והריחות של הדיכאון, וכמעט אין מילים, אין תווים לשמש, לשמח, ליש. מהדרך שבה את כותבת אני מזהה את העומק והרגישות, ומאמינה שמתוכן יכולות גם לצאת מנגינות אחרות, אופטימיות יותר. אני לא יודעת מה יש שם, בשחור ובכואב, שמוכר וידוע כ"כ, אבל אני בטוחה שאין סיבה שלא תכירי, אולי אפילו תכירי היטב, גם את הקצה השני. אני מזמינה אותך להיעזר בי ובעוד משתתפים שמוכנים להירתם למלאכת ההלחנה (השמחה הפעם) במציאת עוד מילים וניסוחים לאושר, ליש, לחיים. בהצלחה, מלי.

היי מלי ותודה! אז זהו שיש לי הרבה "יש", יחסית. אבל כמו שחאלד חוסייני ניסח היטב ברודף העפיפונים "...הסתכלות יחסית היא מותרות כשבראשך מזמזם ללא הרף נחיל של שדים". וזה מה שקורה אצלי - הזימזום הזה כל הזמן ברקע כמו איזה משהו אוטואימוני כזה שתוקף את הנפש. לא מרפה לרגע. מענה. אני מצליחה לפעמים להתעלם ממנו קצת, במיוחד כשאני פעילה, עסוקה ומוקפת באנשים אהובים ואוהבים. אני "סוחבת", מתפקדת, מבלה ואפילו נהנית (!) אבל מרגישה שהקול הזה רק צועק חזק יותר. פעם, כשהוא היה עוד קטן, צעקתי עליו חזרה. עכשיו כשהוא כבר סימפונייה שלמה ואני עייפה כל כך וחבולה, אני מוצאת אותו יותר משכנע ואף מתפתה לחבוק אותו אליי. אולי בגלל שאני כבר יודעת שלא משנה כמה חזק אצעק קולי לא ישמע, כלום לא ישתנה. עולה בתוכי בלהבות, נושאת ידיים אל על מנסה לזעוק אך קול שוועתי אינו אלא בבחינת אוד עשן... :(. שיהיה לך ולכולם סופשבוע נעים ס.מ.

מותר לאחסן מחשבות ולומר בוקר? בסה"כ בגלל שרציתי לומר למישהו בוקר פשוט לפני צאתי, הגעתי למן התפלספות שלא נדע, עד כדי כך שהפסקתי להבין את עצמי (היישר לטיפול זה יילקח, אבל עד אז, ובינתיים). ולא נראה שהנני אדם של אמונות טפלות או אחרות, אבל חושבת שניתן למצוא בי (כנראה כמו בכל בני אנוש במידה זו או אחרת) אלמנטים מאותו כיוון ממש. אולי אף רבים מהם ביחס לאחרים. בסופו של דבר, יש הגיון מאחורי הטקסים הללו, כנראה. הגיון של תחושת ביטחון או שייכות ועוגן. אולי גם קשר עם הורה פנימי טוב. לא'דעת, החרדות האלה של איבוד שליטה. הקושי לקבל את העובדה שאין שליטה. אולי. אז... ממש כמו נגד עין הרע ביום של חרדות, פשוט רוצה לומר בוקר טוב, לנסות לפתוח את היום. להחזיק את היום. לומר זאת, אולי אפילו כהוראת הפעלה, לומר זאת, לדמות כלשהי שלפי שעה איני יודעת אפילו מי היא בי. ללא פנים או צורה. ללא שם או זהות. ללא הגדרה. ללא איתור מקום, כשהקשר לא ברור, גם בחלום. הנה... יצאתי לדרכי, באותה תחושת תלישות, אפופת חמדנות וקנאה וחרדות, אחרי שכתבתי הודעה שלא ברור, כנראה, מה רציתי מהחיים שלכם... ובכל זאת, ניסיתי להתחיל משהו. ניסיתי לכתוב ולשלוח, ממש בלי לדעת לאן. ובכלל, המציאות המכה שבחוץ תשנה אולי את פני הדברים. יום טוב, ולהת' וסליחה מהזעמן

שלום ובוקר טוב. כמה נעים לפתוח כך את הבוקר (והמשמרת) - עם ברכה, איחול, פנייה. אני חושבת שבטח כל אלה גם היו דרושים לך הבוקר, ושלפעמים חיוך ומילה קטנה מצליחים להטעין אותך ואותנו למשך היום. וכן, לטקסים הללו יש משמעות - נהיה ברור איפה מתחיל ונגמר, מי הולך ומי בא, ובעיקר מי חושב ורואה אותי כשאני יוצא לחקור את העולם... אז שוב, בוקר טוב, והמשך יום מקסים, מלי.

... אשת בוקר שכמותי, מתענגת על נוכחות בשעות הללו. איזה כיף תגובה על הבוקר. בלגנים עם שינויים, והנה, לפחות אחד מהם טוב ומניח עבורי. כן, היה חשוב, חשוב מאד אתמול. המתג לא תפס טוב בשלב ההתעוררות, הייתי אבודה, עיסתית, והזמן לא נתפס. בהמשך היום קצת הצלחתי לחבר, ואחריתו הייתה סבירה יחסית. היום... עוד לא ברור. נראה. אז זהו. פרקים כאלה תמיד יהיו לי ולא מעט. וזה מה יש. המון תודה, מלי ושוב בוקר :-) בתקוות יום מוצלח לכולנו, (מהול בעצבות של ויתור ופרידה - זה די טוב... לאין ערוך יותר מזעם...) |כאן רשום שמי|

יקרה, אני בטוחה שרבים וטובים, ישמחו לקבל את ברכת הבוקר שלך..(כולל אני) שמתי לב שהבוקר אצלך, הוא הזמן הדומיננטי והפורה, בו את מוציאה לאור את הגיגייך ורעיונותייך, הנאמרים בחכמה ובטוב טעם. ובענין אמונות טפלות, ועין הרע,נזכרתי במשהו מצחיק..חברתי הטובה, תמיד לגלגה על אלו, שהאמינו וחששו מעין הרע, ופתאום גיליתי שהיא עצמה, יותר ויותר משתמשת בצירוף המילים"בלי עין הרע". היא אפילו חששה לספר לי, שבתה עומדת ללדת את ילדה השלישי, זה כבר היה מוגזם ! שאלתי אותה לפשר השינוי, היא ספרה לי, שהיא חוותה מקרים, שאלצו אותה להאמין בעין הרע, כדי להגן על בני ביתה. וזה בדיוק, אותו הרעיון על אותו הגיון, מאחורי הטכסים (והאמונות) טוב, גם אני קצת מאמינה בעין הרע.. שיהיה לך ערב מקסים, ופחות זעמני... אפי

אני לא מבינה איך העולם הזה מתנהל. הכל כל כך לא הוגן. אין סופים טובים. אתה מתפלל לאלוהים ונראה שלא ממש אכפת לו.אתה מנסה ומנסה ושום דבר לא הולך כמו שצריך.כל החלומות שלך כל התקוות שלך

לא סתם אומרים, שאם את רוצה לגרום לאלוהים לצחוק, כל מה שאת צריכה לעשות זה לשתף אותו בתוכניות שלך... מצד שני - מי שמטיל את כל יהבו על אלוהים, לא יגיע רחוק מאוד... מישהו מאמין (אדם חרדי) אמר לי פעם, שאפילו אלוהים לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו... מצד שלישי - אני ואלוהים לא ממש מתקשרים (שאלה של אמונה), כך שדי קשה לי להזדהות אם נושא התפילות. אני יכולה להבין את ברמה של תקוות, שאיפות, רצונות... דברים שמתבדים... או לפעמים אפילו מתגשמים, קצת ככה, בטעות... אבל יעל - כשאת מסתכלת ככה על הדברים, בראיה כזו מקיפה וכוללת, ואני בטוחה שיש לך מיליון סיבות טובות, את עשויה להחמיץ גם את אותם דברים שכן הולכים כמו שצריך. אפילו אם הם קטנים... תתני להם משמעות ותגדילי אותם. ואם מה שכתבת זה במובן הפילוסופי... אז נכון... אלוהים או מי/מה שזה לא יהיה לא ממש מוטרד מהקיום שלנו עלי אדמות - אנחנו צריכים להיות מוטרדים מזה, לא מי/מה ששם אותנו פה. ואת יודעת מה? אני בטוחה, שהיו דברים שניסית והצלחת וגם יותר מזה, רק שמשום מה, משהו קורה לך עכשיו, משהו שצובע את הכל בגוונים לא טובים במיוחד... ואיכשהו את נותרת רק עם תחושת היאוש, הכשלון והאין סיכוי הזה... יעל, אל תוותרי על התקוות והחלומות שלך... גם אם עכשיו הם נראים לך רחוקים כמו השמיים, תשמרי עליהם. הם יחכו לך.

שלום יעל אני מבין את הרגשתך והאמת היא שאני נוטה להסכים איתה. נראה לי שאין צדק קוסמי או אלוהי ושדברים יכולים להתפתח בצורות שונות ומשונות, קשות לצפייה וניבוי. השאלה היא האם בוחרים להתמקד בצד השלילי, בתחושה שהכל משתבש ושאין תקווה, או שאפשר לראות את התמונה הרחבה יותר - שלעיתים יש הצלחות ותקוות, ולפעמים כשלונות וייאוש, ובסופו של דבר כל אדם עושה את החשבון לא עם העולם, אלא עם עצמו: האם נכנע לייאוש ווויתר או שבכל זאת התאמץ, היה אמיתי עם עצמו ועשה כמיטב יכולתו? וברגע שהתשובה לחלק השני של השאלה היא חיובית, ואפילו בצורה חלקית, נדמה לי שלא ניתן לצפות ליותר מכך. להתראות ולילה טוב דוד

היי דוד מה שלומך? אני לא בטוחה איך ומה לכתוב.. קצת מפחיד אותי.. להגיד דברים שעוד שניה יכולים להתהפך בתוכי ב -180 מעלות... אבל.. יש בי חלק שרוצה להגיד את הדברים (ואולי לכתוב... שזה עוד קצת יותר מפחיד.. כי זה איכשהו מתועד... :-) לא שואלת, רק משתפת... טוב?... מוזר כמה קשה לי לכתוב.. לא מוצאת את הניסוח הנכון... מאתמול מרגיש לי קצת בסדר... בסדר כזה ש.. טוב... אין תכנון למות.. אין מחשבות על מוות.. אין מצוקה... אין בכי... אין כאב בלתי נסבל... אז נכון שמידי פעם עולות מחשבות על דברים לא טובים או קשים, אבל הם לא מצליחים להפיל אותי... כמו שאמרתי, אני יודעת שזה יכול להשתנות בשניות.. אני גם יודעת שכשזה יחלוף תבוא נפילה מאוד קשה וכואבת.. אבל האמת היא שבינתיים אני די בסדר... ויותר מזה... פתאום עולות בי מחשבות שאני צריכה לעשות יותר דברים... יותר "לחיות"... פתאום משהו בי מבין שאם אהיה יותר פעילה, ארגיש טוב יותר... וכל זה כל כך מפחיד דוד... אני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה... אז בינתיים קצת לא ממש מתמודדת... פחדתי לשתף את המטפלת... אני לא יודעת אם הפחד הוא שעכשיו כשבסדר לי היא כבר לא ממש תדאג לי ולא תהיה איתי... או מפחד שדברים יכולים להשתנות ופתאום יהיה כל כך רע, שארגיש סתם טיפשה שספרתי לה.. ובכל זאת.. ניסיתי... השארתי לה הודעה... בערך... שמרגיש די בסדר... אני מקווה שלא אאכזב אותה יותר מידי כשההרגשה הזאת תעבור לה ותבוא הנפילה... דוד... אני מקווה... שזה לא חלק מהאישיות הגבולית... שזה לא סתם "קטע" של איזשהו חלק שבתוכי... שאחר כך יצחק עלי בגדול... ואבין שהכל היה פיקציה.... מקווה... שזה אולי בכל זאת... משהו... שיכול לקרות לי... להרגיש.. גם... קצת.. בסדר... לפעמים... שיר

שלום שיר שוב אני חושב עד כמה בעולם הפסיכולוגיה יש מקום לתחושות הקשות ולמצוקה ועד כמה אנו חסרי אונים לעיתים ומבולבלים מול התחושות הטובות. במקומך הייתי מפסיק לדאוג לגבי התחושות הטובות ומקורן ופשוט נהנה מהן ומפיק מהן ומהתובנות שהן מביאות את המיטב. אני מקווה ומאמין שגם המטפלת שלך לא תתאכזב ממך כלל, אלא להיפך - תדע לשמוח בך ובשמחתך. מקווה שהתקופה הטובה תימשך כמה שיותר להתראות דוד

במסגרת הכרות חברתית פגשתי בחורה עם עוות גופני. יצרנו קשר טלפוני כשמטרתי היתה להיות נחמדה ולעזור. לא יותר מזה. אלא שדי במהרה היא החלה להתקשר לעתים קרובות מדי. צלצול אחרי צלצול והתחלתי להבין שאני בבעיה. אין לי כל ספק שהיא בעלת הפרעת אישיות כלשהי. הפסקתי לענות לה אך היא עדיין ממשיכה להתקשר וגם דרך שיחות לא מזוהות. יש סבירות כלשהי שאני יכולה עוד להתקל בה במסגרת זו או אחרת. משום כך לא הייתי רוצה לומר לה שתרד ממני. מצד שני זה הפך למטרד ומגביל אותי בלענות לשיחות שאני לא מכירה את המספר. ככל הנראה היא לא מתכוונת לרדת ממני. איך אני יכולה לצאת ממנה ? זה הפך למטרד שאפילו מעורר בי פחד.

שלום רוננה לפי תיאורך, הדרך היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא לומר לאותה בחורה את האמת לגבי רצונך בניתוק הקשר, בצורה גלוייה וברורה. אני מבין שזה יכול להיות לא נעים וייתכן כי תתמודדי עם כעס ופגיעה ומצב חברתי לא נעים במשך, אבל אם את כל-כך מעוניינת לנתק את הקשר, ייתכן וזהו מחיר ששווה לך לשלם. להתראות דוד

הי אין גבול לעצב, אני מרגישה אותו מרחף סביבי כמו הילה..כמה עצוב. קשיים כלכליים, הורים שאכפת להם רק מעצמם ונגמר לו הטיפול.כמה קל להפיל סטודנטים, קשה להשאיר את הראש מעל המים, ואם אתה כבר מצליח אז בא איזה כריש וגורר אותך למטה. קשה להיות נמו.כשאין כסף, ואין אהבה ואין תמיכה ואין שימחה והכל כל כך קשה, ואין מטפל, למה צריך שיהיו חיים? אם עוברים חודש, שנה, שלוש בלי חיבוק אמיתי זה פשוט אכזרי מדי, אני לא בטוחה שאפילו בכיכר דיזינגוף המחבקים יסכימו לגעת בי. כמו שאומרים בימינו, לא נורא רוני רון, זה סופו של כל בלון...

שלום אופיר כואב ממש לקרוא את ההודעה שלך ולשמוע כמה רע וחלש את מרגישה, כמה כעס וייאוש ואכזריות יש בך והם מופנים כלפי עצמך. נכון, קשה להיות נמו. קשה לפעמים לשקוע ולהרגיש את המים מכסים. אבל אני לא בטוח שהיית מעדיפה להיות כריש במקום, לוותר על ה"נמיות" שלך למען אכזריות ושליטה צרופה במים..ועל מנת להיות נמו, להיות עצמך, צריך להאחז גם ברגעים הקשים באפשרות של תקווה, בידיעה שכל המים והגלים והמסע כן מובילים לאיפשהו, לזכור שהמצב הקשה יכול להשתנות בכל רגע ובעיקר - להסתמך על חברים וקרובים נאמנים, שפוגשים במהלך המסע. למרות התחושה שלך כרגע, את לא לבד בים. להתראות בינתיים דוד

אבל בלעדיו...כל כך עצוב לי.

היי דוד, רציתי לשאול האם אדם שגדל במשפחה עם אב אלים - שהאלימות שלו אף פעם לא הייתה צפויה. (לאותו מקרה יכל להגיב בנועם יחסי או באלימות אימפולסיבית ובהתקפי זעם) ומצד שני היה גם מאד חם ולבבי וידע לתת אהבה לילדיו. - האם יש יותר סיכוי שילד במשפחה כזאת יגדל להיות מבוגר תלותי ? כלומר , במקום לברוח מהבית ברגע שיש לו אפשרות, הוא מתקשה להיפרד ממשפחתו ולאחר מכן גם מתקשה בפרידות בקשרים אחרים בחייו ויוצר תלות מפחידה באנשים ובעיקר בדמויות סמכותיות בחייו ובפסיכולוגים. (לציין שהאם הייתה בעמדה יותר פסיבית אך ידעה לתת בעיקר דברים חומריים כגון אוכל, בגדים וכד') ואם אכן יש יותר סיכון לילד כזה בקושי ביצירת קשרים ובניתוק מההורים אז איך זה שלאחיו אין כזה קושי או שאולי פתר אותו בדרך של חזרה בתשובה? בהקשר לתלות במטפלים ובפסיכולוגים, אציין שאותו ילד-מבוגר היה בטיפול פסיכולוגי (דינמי) 10 שנים!! - עם קשר די קר עם המטפלת וכעת לאחר הפסקה של שנתיים-שלוש, שוב בטיפול אצל מטפל אחר ושוב יוצר תלות מפחידה במטפל ..ושוב לא מצליח להיעזר- ולא רואים את הסוף! סליחה אם סטיתי מהנושא הראשון ועל כך שהניסוח כזה מסורבל אבל בטח כבר ניחשת ש "הילד הזה הוא אני" - מרגישה בדרך ללא מוצא - ואשמח אם תראה לי שיש דרך אחרת או שיש בכל זאת איזשהו מוצא. האם?

שלום לפרפר עצוב לשמוע כיצד את מצד אחד פרפר, שואפת לעוף חופשייה, ומצד שני מרגישה כבולה ומחוברת כל-כך. את מתארת דינמיקה שיכולה להתרחש - כמובן, את מהווה עדות לכך שהתרחשה - והתיאור שלך, יחד עם התיאור של הדרך השונה בה בחר אחיך, מדגימה את השפע והמגוון של הנפש האנושית והתמודדויותייה עם מצבים שונים. תראי, אני בכנות מצטער אבל אם היית בטיפול של 10 שנים ואת נמצאת בטיפול כיום, נראה לי שקטונתי לחדש לך משהו או להאיר דרך חדשה על סמך הודעתך בלבד. באופן כללי הייתי יכול לחשוב כי מצב כל-כך מבלבל כגון זה שחווית, המתאפיין בקיצוניות ובחוסר הידיעה כיצד העתיד יתפתח, יכול ליצור מעין חוסר אונים ולקדם לעבר עמדה פסיבית יחסית ולקושי ביוזמה. ויכול גם להיות שיש לך בפנים תמיד את הציפייה למשהו "הטוב" שיגיע, האמונה שאם יעבור מספיק זמן הדבר הרע, הקר, יחלוף ויגיעו החום והלבביות שכה מחכים וזקוקים לה. כך שאין לי דרך אחרת להציע לך, אבל יש לי להציע לך את האמונה הברורה שלי שאת נמצאת על הדרך הנכונה ושבעזרת הטיפול, והכוח שלך והנכונות שלך לבחון את עצמך לעומק, תוכלי להגיע למקום החם אותו את מחפשת, מבלי שישרוף את כנפייך או יאלץ אותך להישאר במקום אחד בלבד. מקווה שתתפסי את הרוח הנכונה דוד

לדוד שלום, רציתי להתייעץ בקשר לעניין שהתרחש לפני יותר מעשר שנים - וכעת הוא שב ומטריד אותי. היו לי 2 ניסיונות אובדניים ולאחרונה במסגרת עבודתי, נתקלתי בעובדת סוציאלית שראתה אותי אז ובתחושה שלי שהיא סיפרה זאת לאנשים שממש עובדים יחד איתי ומרגישה שיותר מסתכלים עליי ובוחנים אותי מצד אחד ומצד שני מתרחקים ופחות משתפים אותי וכאילו רואים בי מוזרה ולא יציבה וזה מקשה עלי להתרכז ומעורר את כל הדברים מחדש. האם הדרך היחידה היא לעזוב את מקום העבודה ולחפש מקום אחר?? או לעבור דירה לעיר אחרת? זה מאד מפריע לי. האם יש לך איזו עצה - מה לעשות??????????? תודה מראש על תשובתך!

שלום רוני אני מבין עד כמה את חשה במצוקה ומוטרדת מהפגישה עם עברך, מוטרדת עד כדי כך שאת שוקלת לשנות דברים משמעותיים כמו מקום עבודה או עיר מגורים. הדאגה שלך מובנת ואני יכול לדמיין איך החששות מקשים עליך להתנהג כהרגלך ואולי אפילו מקשים על הפירוש הנכון שלך את הסביבה והיחס לו את זוכה. חשוב לי להבהיר לך כי מבחינה אתית יש איסור מוחלט על אותה עובדת סוציאלית לשתף כל אדם שהוא על המידע שלה בנוגע אליך, אם השיתוף אינו נובע מסיבה מקצועית לחלוטין. קשה לי להאמין שהיא תסתכן בעונשים החמורים הקיימים עבור הפרה אתית שכזו, ולכן אני מאמין שההיסטוריה שלך נשארת פרטית ואינה צובעת את הדרך בה אנשים רואים אותך. במידה ואת חשה עם כך בנוח והדבר אפשרי טכנית את יכולה גם לפנות לאותה עובדת סוציאלית, להסביר לה את דאגותייך ולראות האם את זוכה ממנה למענה מרגיע. זהו בוודאי זעזוע לפגוש אדם מהעבר ולהתמודד שוב עם זכרונות ומאבקים ישנים, אבל נדמה לי שעדיף לך לראות כיצד המפגש הזה הוא יותר בינך לבין עצמך, מאשר מול הסביבה ותגובותייה אלייך. להתראות דוד בהצלחה דוד

למלי , יודעת שהתחלתי השיחה עם דוד אך אשמח אם תוכלי לעזור לי בתשובה עקרונית . האם מטפל פסיכולוג או עובד סוציאלי מחוייב לסודיות גם כשמדובר על קולגות שהם גם במקצועות טיפוליים? כי כן נוכחתי בהעברת מידע עליי בין רופא לרופא ויודעת שזה קיים בבתי"ח. אולי יותר קשה להוכיח שזה לא נעשה בקונטקסט מקצועי ולכן מטריד אותי האם עו"סית לא יכולה לדבר עם עו"סית אחרת או רופא/אחות בקטע כאילו חברי ולספר לה "סקופ". זה ממש מנטרל אותי רוצה שתבלע אותי האדמה - וזה האבסורד..

רציתי לשאול, אם מטפל מרגיש שלא יכול לעזור למטופל ואף חש בייאוש, האם הוא אומר זאת? או שמראה סימנים שהמטופל צריך להבין זאת בעצמו?

x... מניסיון אישי ומר למדי, הם אומרים זאת... אולי בעדינות, אולי מנמקים ומסבירים למה לדעתם הם לא יכולים לעזור עוד (או בכלל, מלכתחילה לא מקבלים לטיפול), אבל אומרים את האמת, ולא מממשיכים את הטיפול סתם... האם ניתן להכליל? אני מתארת לעצמי שלא, אבל רוצה לקוות שכן, שכל המטפלים מסוגלים להיות הגונים והוגנים מספיק, ולראות את טובת המטופלים שמולם ולהיות מסוגלים להודות, מתי כלו המשאבים שלהם, והם כבר לא מסוגלים עוד להיות לעזר.

שלום X המטופל בהחלט אינו צריך, ואין ממנו שום ציפייה שכזו, להבין רמזים של ייאוש (או כל רמז אחר מצד המטפל). במידה ומטפלים חשים יאוש, הם אמורים לבחון את התחושה הזו עם עצמם ולבדוק האם היא נובעת מתגובה אישית שלהם לשלב ספציפי בטיפול או מהערכה כוללת שלהם לגבי סיכוייהם לסייע למטופל. על בסיס בחינה זו המטפל אמור להחליט לגבי צעדיו בטיפול ומול המטופל עד כמה נכון לשתף, ברגע זה או אחר, בתחושות אלה. שוב, המטפל אינו אמור לצפות מהמטופל להיות עסוק בלפענח רמזים שלו או שהמטופל יבין את כוונתו מבלי שנאמרה במפורש. להתראות דוד

שלום דוקטור, יש לי שאלה בבקשה, אני סובלת כבר שנתיים וחצי מתחושה של חנק , גוש בגרון שמאוד מפריע לי לתפקוד יום יומי . עשיתי את כל הבדיקות מקיפות לפני שנה שיצוא תקינות כגון גסטרוסקופיה( יש בקע סערפתי קצר לקחתי LANTON ) , גרון וחזה CT , אולטרסאונד צוואר ו גרון ובלוטת הטריס , א.א.ג, רנטגן עם בליעת ברוים , צילום ריאות וכו... לפני שנתיים היתי אצל רופאת משפחה , היא נתנה לי כדור בשם ALPRALID 0.5 פעמים ביום , בהתחלה הוא עזר אבל אחרי כמה זמן הוא היפסיק לפעול . פניתי לפסיכיאטר , היא נתנה לי כדור בשם ציפרלקס שאני משלבת ביחד עם ALPRALID 0.5 כבר כ4 חודשים , הביעה שלי לא נפטרת יש לי עדיין הרגשה הזאת כל הזמן , ניסיתי כדור בשם מירו אבל זה עשה לי ממש לא טוב אז הפסקתי וכרגע אני לוקחת 2 כדורים של ציפרלקס 10 מ"ג ו ALPRALID 0.5 3 פעמים ביום ואין שום שיפור. רציץי לציין שאני בכלל לא בדיכאון ואין לי חרדות ואני בת אדם מאוד רגוע , אולי זה בכלל משהו שלא קשור לפסיכיאטריה ? אולי זה משהו רציני שלא רואים בבדיקות ? מה אתה ממליץ ? תודה מראש אורית

שלום אורית לצערי אינני יכול לעזור לך. אני מציע לך להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה או לפורום של רפואה כללית, המתאימים יותר לענות לשאלתך. להתראות דוד

די פשוט נמאס לי מהקנאה שלי ולזה שאני קשה עם עצמי ולא מקשיבה לעצמי לא רציתי לצאת ויצאתי ופשוט הרגשתי כול כך לא במיטבי וחוק מרפי פגשתי את חברים של אחי בבילוי ופשוט התבאסתי שהם ראו אותי כשאני לא נראית טוב זה נשמע שטחי אבל פשוט עבר כבר שבוע טושבוע ואני עדיין בסרט על זה..אחד החברים של אחי אז בזמנו אחי אמר לו שאני יפה ופתאום הוא ראה אותי לא להיט:( והתבאסתי כי לא עשיתי עליו רושם והאמת שהוא נראה ממש סבבה ולסיומת של התהליך הוא התחיל עם חברה שלי מאו קינאתי לא יודעת למה ..ממש אבל כאילו המון זמן לא הרגשתי קנאה כזאתלדי שזה עוד קיים בי איך מתגברים איך אני מתמודדת גם המון זמן לא התחילו איתי מאז הפרידה מחבר שלי ואני מרגישה מאוד עצובה

שלום ירין26 אני מבין שאת עוברת תקופה קשה בעקבות הפרידה מהחבר ונדמה לי שהתקופה הזו אחראית לא מעט לחוסר הבטחון שתוקף אותך, לצורך שלך בחיזוקים, לידיעה שאת עדיין נחשקת ומסוגלת להתחיל בקשר חדש ולקנאה ולקושי העולים בך כאשר תחושות אלה אינן נענות. כל זה טבעי בהחלט ואני מאמין שהתחושות הקשות שלך יעלמו כאשר תרגישי טוב יותר עם עצמך וכאשר תתחילי קשר חדש. עם זאת, נשמע לי לא סימן טוב עד כמה את מניחה למחשבות שלך להשפיע על מצב רוחך ועל האופן בו את תופסת את המתרחש. לפי התיאור שלך, הסרט שאת נמצאת בו התחיל כבר עוד לפני היציאה והלך והתחזק בזמן הפגישה עם החברים של אחיך ולא נוצר רק לאחר מכן. האם יכול להיות שהגעת ליציאה כבר עם תחושות לא טובות ומחשבות שליליות לגבי עצמך, וכתוצאה מכך שכנעת את עצמך שנראית לא טוב ושאלה שפגשת לא התלהבו ממך? נדמה לי שמה שמקשה עליך כרגע הן מחשבות שליליות ולא מדוייקות לגבי עצמך, הגורמות לך לקנאה, ייאוש ותחושה שהכל השתבש או שהדברים לא ישתפרו לעולם. אם את רוצה לשפר את מצב רוחך ולהקטין את התחושה הרעות, הייתי מציע לך לבחון את המחשבות החולפות לך בראש ולבדוק: האם הן מדוייקות, או שמא את מתרכזת רק בצד השלילי ונוטה לפירוש רע של המצב בלי בדיקה אמיתית? האם את מתעלמת מהתגובות החיוביות שאת מקבלת ומתרכזת רק במה שנתפס בעיניך כשלילי או כהתעלמות? נראה לי שעבודה על המחשבות האלה ודומות להן היא מה שתוכל לעזור לך היום ביותר. בהצלחה דוד

שלום דוד, אני כשנתיים בטיפול דינאמי אצל מטפלת מקסימה. אני לעיתים לא יודעת מה תפקידה של המטפלת,שזו שאלה בפני עצמה, למרות שאני שנתיים בטיפול. אני לעיתים לא יודעת עד כמה היא אמורה להסביר לי ולהצביע על דברים מסוימים ולהאיר את עיני, או שמא זה לא תפקידה.מה דעתך? זו היתה שאלה ראשונה. ולהלן שאלתי השניה, שמתבטאת בדוגמה: אני והמטפלת יודעות שיש לי משיכה לגברים שדוחים אותי, מבלבלים אותי, שפעם הם מעוניינים ופעם לא. יש בחור מסויים שהיא כבר אמרה לי שהוא שייך לקטגוריה הזו של הגברים לפני כחודש בערך. השבוע הוא רצה להיפגש איתי והספקתי לדבר עם הפסיכולוגית לפני שהיינו אמורים להיפגש. התייעצתי איתה אם כדאי לי להיפגש איתו. היא אמרה שזה תלוי בי. בציפיות שלי מהמפגש. איך ארגיש אח"כ וכד' אך משום מה לא הזכירה את העניין שהוא מהסוג "האסור" ולא כדאי להיפגש איתו... אתה חושב שהיא היתה צריכה לומר לי?האם זה מתפקידה? להזכיר לי? פשוט אני עדיין לא הפנמתי את העניין ובאותו רגע אני פועלת ע"פ הרגש ולא באופן רציונלי.. מיותר לציין שהוא בחר להבריז ברגע האחרון... מקווה שהסברתי היטב את שתי שאלותי שמתחברות זו לזו... תודה רבה מיקה

שלום מיקה הסברת את עצמך היטב ואכן שתי השאלות שלך מתחברות בעיני לשאלה אחת. את מתארת כי לאחר תקופה בטיפול את מתלבטת ומעלה שאלות לגבי המטפלת שלך, המקום שהיא תופסת בחדר, המקום שלה מולך ועד כמה המקום הזה מתאים לך, או לעיתים לא מתאים ומעורר רצון למשהו אחר דווקא (ברוח שאלתך, אולי משהו יותר אקטיבי או מאיר נקודות מסויימות?). ככלל, יש טווח רחב של התנהגות בתוך טיפול עבור מטפלים דינמיים והתנהגות של מטפל יכולה להשתנות בהתאם לגורמים שונים, ביניהם זהות המטופל והשלב בטיפול בו הוא נמצא. הייתי רוצה לענות בשאלותייך בשאלות נגדיות (טריק ידוע של מטפלים, אני מקווה שתסלחי לי עליו): האם היית רוצה שתאמר לך על הבחור? האם את מרגישה שזהו תפקידה? האם היא איכזבה אותך או עוררה בה רגש אחר על ידי ההתייחסות הספציפית שבחרה? כי השאלות שאת שואלת הן לכאורה כמעט שאלות תיאורטיות, טכניות, על כיצד "אמורה" להתנהג המטפלת. אבל אני לא משוכנע כלל שאת שואלת מעניין תיאורטי גרידא. נדמה לי שאולי משהו קרה, בסיטואציה עם הבחור שתיארת, שהעלה בך לפתע את השאלות האלה מול המטפלת וביחס לדרך בה בחרה להתנהג. כך שנראה לי פחות מתאים שאומר כיצד הייתה אמורה המטפלת שלך לנהוג. בכנות, גם אין לי תשובה טובה לכך וכל תשובה שלי תהיה, בעיני לפחות, חיצונית לטיפול ולכן חלקית ולא מספקת בהכרח. אני חושב שהדבר הנכון עבורך הוא להפנות את השאלות המתעוררות בך אל המטפלת דווקא, ולקשר את זה גם איתה לדוגמא שנתת. הציפיות שלך, התשובות שלה והתחושות שלך בהקשר זה נראות לי כמו השאלה האמיתית שעולה, וגם זו המסקרנת והיכולה לקדם אותך ביותר בטיפול. בהצלחה דוד

שלום דוד, ראשית אני סולחת לך על שאלותייך (-: וכן, הייתי רוצה שהיא תגיד לי על הבחור, היא איכזבה אותי ואני חושבת שזהו תפקידה , האמנם? כמו כן, אעלה זאת בפגישה הבאה, אבל באמת שאני שאולת מפן תיאורטי. אני לא יודעת אם זה אמור להיות תפקידה...אולי יש לי ציפיות מסוימות שהן כלל לא באות לידי ביטוי בטיפול. וכן אני מבינה שזה מורכב ותלוי באיזה שלב של הטיפול אני נמצאת, מאחר ודברים שהיא אומרת לי עכשיו לא העיזה לומר בתחילת הטיפול וכד'. אין תשובה חד משמעית, אה?

זה נורא, דוד, זה נורא, שאני קוראת אותך, למשל, ומדמיינת כמה אתה הרבה יותר נפלא מהטיפול שלי, כשאין ביננו בכלל שום קשר, ועל קשר מתבסס הטיפול. הבאתי את זה לטיפול שלי, וגם הסברתי שזה לא קורה לי מול כל דמות באינטרנט, יש כאלה שכן, ויש כאלה שהפוך, כמו שאני חווה את הטיפול האמיתי לפעמים. מעצבן. התבלבלתי לגמרי. לגמרי. וגם אני רוצה להרגיש קרוב בטיפול הארור. וזאת בעצם ה - בעיה שלי. אוף.

שלום באמת מבלבל. אבל אני תוהה - האם העובדה שהקשר שנוצר בפורום הוא ווירטואלי בלבד, היא לא זו שמאפשרת את התחושה של ה"נפלא" לעומת הטיפול? כי יש בזה משהו מאוד מגונן - לכאורה אין קשר, אין קירבה אמיתית, ואז קל יותר להתפעל, להוריד מגננות, להרגיש חופשי יותר..ברור שהרבה יותר קשה בטיפול (למטפלים לא פחות מלמטופלים, אגב) להיפתח לקשר, לאפשר קירבה, להרשות לרגש חם להופיע..ואולי לפעמים קל יותר להעביר את התחושה הטובה החוצה, לומר "הטוב נמצא שם", וכך להימנע מלפגוש אותו במציאות, בתוך הטיפול עצמו. הרצון בקירבה הוא דבר מצויין, כמובן. אבל גם די מפחיד, לא? מפחיד להיות קרוב..האמת היא שנשמע לי שאת כבר בתוך הדבר עצמו, ומה שאת מתארת הוא חלק מכך, חלק מורכב, עם התלבטויות ומאבקים..ואולי עכשיו חלק מהשאלה הוא אם תאפשרי לעצמך לזהות את הטוב שבטיפול, את הטוב שבמטפל/ת, ובהמשך לכך - אולי גם את הטוב שבעצמך.. להתראות בינתיים דוד

שלום דוד לא קשה לזהות שאף פעם( כך נדמה לי) אינכם מניחים בתשובותיכם את האפשרות להחליף מטפל. זה די ברור למה אבל מצד שני כיוון שאתה בעצמך ציינת את מקומו הקריטי אולי של הקשר מטפל -מטופל ואת המקום שהולכת ותופסת אישיות המטפל בקשר(כמובן ע"פ חלק מהתפיסות) ואולי, הרבה יותר משרוצים להודות, קימים מצבים של חוסר התאמה בינאישית בין הנוגעים בדבר. אפשר כמובן להשתמש בהזדמות זו להתמודדות עם תכנים ותחושות שעולות עקב כך אך ישנה גם אופציה של הימנעות,עזיבת המקום. נראה לי שזו נקודה לא פשוטה קודם כל לזיהוי ואח"כ לפיתרון. ועוד משהו: יש משהו שמשדר נדיבות רבה מאד בנתינה, בנוכחות שלך פה. (אם אתה רוצה לכנות אותה ווירטואלית, שיהיה) תודה

מפחיד להיות קרוב. בטח מפחיד. וכן, הוירטואליות יש לה כל מיני תכונות משלה... סתם בשביל להגיד, אולי גם בהקשר - לפני תקופה התכתבתי כחלק מקבוצה ברשת, במקום בו הרגשתי בעוצמות גבוהות מאותה התמזגות ששאפתי אליה (וגם בדיוק מכך חרדתי מאד. משאלה מסוכנת "לחשוב באותו ראש"). הקשר הוירטואלי הזה במתכונת הערבוב הרגשי הצליח לשרוד זמן קצר, כחודשיים, באינטנסיביות בה התנהל, ואח"כ לא החזיק מעמד מבחינת כל המשתתפים. וגם בחיים - משפחה של קרוב שלי אך זה התפרקה בגלל צורך התמזגותי קוסמי של אחד הצדדים שלא נענה. דיברתי בטיפול על הכעס שאין לי מהתחושה הזו בכלל בטיפול (הקירבה ההתמזגותית, על אף שהיא מדומה, אז מה) ואני רואה אחרים (כאן, למשל) שמצליחים מול המטפלים שלהם. או בכלל. רוצה מזה לפעמים. רק לפעמים. חשבתי שאולי יכול להיות שהיה אפשר לעזור לי הרבה יותר, אילו הייתה לי דמות מטפלת עם נטייה התמזגותית (מכיוון האישיות של המטפל/ת). זה היה עושה אותה עיוורת פחות, לפחות כפי שהייתי מדמה לי. כמובן, שאין כל דרך לבדוק זאת, וזה גם די חסר טעם. בכל אופן, קיבלתי תשובה בטיפול שמכיר אותי ומאד, שכנראה, סוג של קשר כזה לא היה שורד זמן רב תוך טיפול, והוא היה מפרק אותו, ושכדי לטפל בי צריך לשמור על ריחוק רגשי מסוים. פן תהא הזדהות יתר. אוף. קשה לי לתפוס עדיין.

מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת דוד מרגישה שמשתגעת לגמרי אפילו הטירוף לא לוקח ממני קצת מהכאב דיייייייייייייי כבר

שלום נקודה אני מצטער לשמוע על כאבך. אני חושש לומר, אבל כנראה שאם היית באמת מטורפת, זה היה כואב פחות. יש את החלק השפוי שלך, המתבונן, והוא זה שסובל באמת. אני מקווה עבורך שהחלק הזה, עם כל הסבל שבו, יהיה גם זה שיוביל אותך מחוץ למעגל הכאב. להתראות דוד

בוקר טוב לכולם, אני חושבת שאיכשהו כן נכון להשתמש במונח טירוף - לא כמשהו שמתאר את השלם, אבל כן כמשהו שמדבר על חלק ממנו. למשל, חלק שמדכא יצרים וחוגג על זה, אונס אותך, מעורר בך בחילת זוועות, מתענג על תיעוב עצמי, שואב או כל מיני דברים אחרים, רבים אחרים שיכולים להיות. אז, לדעתי, נכון לומר טירוף, וכן, כן, לשמוע מבחוץ שיש בך משהו מטורף ואפילו לומר "חולה", המממ... מילה שרבים נרתעים ממנה, ועשויים לתפוס אותה באופן שלילי כחלק מההתנגדות. בעיניי, חשוב להשתמש במילים המעט בוטות הללו (בצורה בונה), כדי להכיר בנוכחות של השיגעון והחולי, אבל לחלוטין לא כהטחה והאשמה, או כתיאור של מישהו שאיבד המון קשר למציאות על כל חלקיו ואינו יודע עוד. שגם זה אינו מושלם אף פעם מבחינה מציאותית, לעומת זאת, עבור החלק הזה מפנים השמיים הם הגבול... הוי... יכול להיות נכון שמי שעבר את הגבול חזק לכיוון הדמיון והחלום לכאורה סובל פחות בעודו שם. אבל כל זה מסובך לי. כשאומרים "טירוף" בדרך המקדמת - זה להבין שיש לו ממש תוקף וזה לא סתם דיבור ושהוא באמת חלק (מה זה שנוא) בך. ואומרים - כדי לטפל בו, להניח את דעתו של המטורף הפנימי הזה, הטרוריסט שלא מפסיק לחבל; שישב בשקט בלי יותר מידי מלחמה. משתדלים לא לשכוח במקביל לגעת ולטפח את האזורים הרכים והאזורים הבריאים (ואנחנו יודעים שייתכנו אזורים בריאים ושפויים ומפותחים מאד באותו אדם עצמו). רוצה להזכיר שוב, שבחרתי במונח "חולה" לא כניסיון לפגוע, אלא כדי לשים דגש על ההבראה וההחלמה לצרכי ההקלה בעוצמות הגבוהות (מטורפות... ;-)) של הסבל. דווקא הכאב הבלתי אפשרי כמעט יכול לנבוע הודות למודעות המאד חזקה לכל זה. הניגודים. בעצם, זה נאמר... לך תסבול שיושב לך מבפנים איזה מניאק שחור ותוקע בך חרבות וכידונים לוהטים מכל הכיוונים ולא מאפשר לברוח על לא עוול בכפך. מעניין שמה שהכי מדבר את הכאב בעיניי הוא פחות המילה עצמה, אלא החזרתיות של מיליון פעם (אני מתארת לעצמי שאילו זה היה יכול להיות כאן, זה היה מיליון לפחות). דרך החזרה הזאת, אני חושבת שאפשר לראות עולם שלם. ככה אני חושבת. רציתי קצת להגיד, ואין לי ביטחון בדבריי, שבטיפול שלי נאמר, לפחות לגביי, ששליחה רק לאינטרנט (כל-כך מפתה וקל יחסית) אינה דרך טובה מספיק לתעל ולנתב את הזעם, שגם נותר לא ממש מעובד. לכו תדעו, ירחק היום, אך אנחנו עוד עובדים על זה. המיטב שהייתי יכולה להציע הוא חיבוק חזק שנותן להתפרע בתוכו עד לשמיים. חיבוק שלא מתפרק, מתפוצץ ומתרסק מההתפרעות ומחזיק שלם. הדברים שלי פה הם רק בגדר דימיון, אך בעיקר אאחל למצוא משהו שיוכל לבטא זאת באיזו דרך במציאות. כדרכה, משהו חלקי ומתסכל, אך קיים ואפשרי. מסובך כך העניין הזה. שנאמר טירוף :-) ואולי סתם מרחתי מילים ולא הוספתי דבר... בחיבה,

את יודעת, קראתי את התשובה שדוד כתב לך... הוא צודק - בתוך הטירוף אין כאב... הוא יכול לבוא אח"כ (וגם זה לא תמיד)... אבל הוא לא קיים. אבל זה לא אומר שהטירוף מומלץ יותר... לחלוטין וממש לא! אולי מפתיע לשמוע, אבל לפעמים אפילו הכאב עדיף...

אם בטירוף אין כאב-הוא ברכה, וזה הכאב מטורף כל כך מכרסם כל כך וכואבבב. עוצמת כאב בלתי פוסק ומודעות לו כואבת יותר מכול שגעון או טרוף אילו הייתי בתוך הדברים וכמשוגעת ומטורפת יכולה להאמין שלא אני שם שזו סתם בובה אז למה לעזאזל לי כואב בלב ולא לבובה שתמות כבר שתעלם...

אני נמצאת בטיפול מזה 5 שנים עם קשר טוב עם המטפלת. יש דבר שמעיב על מצב רוחי בבואי ובצאתי מטיפול. אני פוגשת מידי שבוע בשבוע את המטופל שלפניי, ממש יוצא דקה שתיים לפני שאני מגיעה ובחלק מהפעמים אני פוגשת את המטופלת שאחרי. בעבר, תוך כדי בכי אמרתי למטפלת שזה ממש מפריע לי ולדעתי גם לצד השני כי לא תמיד יוצאים מהפגישה שמחים.(יצא לי לפגוש בעבר מטופלת שממש בכתה). בכל אופן בעקבות אותה שיחה ניכר כי המטפלת עשתה מאמץ והזיזה במקצת את המרווחים בין הפגישות למעני. כעת שנה ומשהו אחרי ,התופעה שוב חוזרת על עצמה. אמרתי לה שאני היום במקום שונה, אבל למה למטופל לפני מגיע עוד 10 דקות...אבל אני מסתדרת עם הכמעט מפגש איתו...מה שכנראה לא ממש נכון כי חשבתי על זה כל השבוע וזה די עצבן אותי. יתרה מזאת היום בתום הפגישה כשזמננו תם ("על הדקה") היא ללא הרף הביטה בשעון והרגשתי שהיא חייבת לסיים ושאני חייבת כבר לצאת, כך שסוגיית התשלום נותרה לפעם הבאה. בעודי יוצאת ראיתי את המטופלת אחרי נכנסת ממש דקה לאחר שיצאתי. אני כועסת,ממש כועסת ופגועה , הרגשתי את הקשר והחיבור והשמחה של המטופלת שהגיעה אחרי. וכמה שהמטפלת שלי תחזור ותאמר שאין קשר לכמות המטופלים שיש לה ביום , מהות הקשר היא "ייחודית" לנו- אני לא מסוגלת לקבל זאת. היום הרגשתי יותר מכל "שהחיבה" שלה כלפיי ו"האמפטיות" וההקשבה נתונים במידה שווה עם לא יותר גם לאחרים.נכון שאני צריכה לדבר איתה על כך (בד"כ כלל במהלך השבוע אני נרגעת ומה שאני מביאה לטיפול הבא הוא הרבה פחות אמוציונלי וכואב ממה שאני מתארת כעת...). הדבר היחידי שבא לי זה לבוא לטיפול הבא, להסדיר את התשלום ולעזוב אחת ולתמיד, למרות הקושי בניתוק ובביטול הפגישות.נראה לי כמעט בוודאות שמבחינתה הכל טוב והפגישה היתה מוצלחת. אודה מקרב לב על התיחסותכם.נסחפתי? לא ממש נראה לי.

כמה שאני מבינה אותך. כל-כך חשובה לי הפרטיות שלי אצלה. זה לא העניין של להיות "בת יחידה" או הידיעה שאני חולקת אותה עם עוד מטופלים. אבל בבואי ובצאתי, אני לא רוצה להיתקל במי שאחריי או לפניי. והיא לרוב מקפידה שזה לא יקרה. היא יודעת מה קורה כשזה מתפספס. דווקא יצא שדיברתי איתה על זה היום... על הפעמים שבהן היא כן מחליטה לאפשר למי שלפניי לגלוש אל הטווח של 10 הדקות ש"בין", או הפעמים שבהן מטופלים לא ממש קמים ויוצאים כשהיא אומרת שנגמר הזמן, והיא הרי לא תבעט אותם החוצה... ויש את המקדימים האלה, שאין לה שליטה עליהם... בעיקר כאלה שמגיעים בפעם הראשונה... וכמה שאני יודעת ומבינה, אני קשה איתה כשזה מתפספס (ואני מודה ומתוודה שזה באמת באמת לא קורה הרבה)... עד כמה אני קשה איתה? זה תלוי אם אני נמצאת בתקופה קשה יותר או פחות, אם הטיפול נמצא בתקופה רגועה או סוערת... אבל בכל מקרה, זה אף-פעם לא עובר בשקט... היא אמרה לי, שהיא תמיד משתדלת ליצור את המרווח הזה בין המטופלים, לפחות 10 דקות (שהיא גם לוקחת לעצמה); אבל איתי היא מקפידה במיוחד כי היא יודעת מה יקרה אם לא... אבל ההבדל הוא, שאני בכלל לא מוטרדת מהמטופלים האחרים ברמה של מה שעובר עליהם, כפי שאת מתארת - שמחים, עצובים... זה לא העניין מבחינתי... ומעניין שדווקא זה מה שמעסיק אותך... כאילו שהיא באמת, מבחינתך, מושקעת רגשית בהם יותר מאשר בך. וזה נכון, שזה לא משנה כמה מטופלים רואה מטפל ביום, כל קשר עם כל מטופל הוא ייחודי, מאחר שכל מטופל הוא ייחודי. וכתבת בעצמך שהדבר הנכון הוא, שכדאי שתדברי איתה על זה, וישר כתבת שלא, שמה שהכי בא לך זה, לבוא להסדיר את עניין התשלום ולסיים את הקשר... למה זה עדיף מבחינתך על לדבר איתה על זה? לא נראה לך חשוב להבין את הדברים האלה? הרי לסיים את הקשר תמיד אפשר, לא? האתגר האמיתי הוא, וזה הדבר שממנו באמת יוצאים נשכרים - למרות הקושי ולפעמים הכאב שבדרך - להילחם בדחף לברוח, וכן להישאר ולנסות להבין את הדברים...

שלום לפגועה והכואבת לא, לא נראה לי בכלל שנסחפת. יש פה משהו שקשה לך איתו ויש לך את כל הזכות שבעולם לדבר על מה שקורה לך מול המטפלת בהקשר הזה ומה את מרגישה מולה בעניין. פשוט, הדרך של להגיע, לשלם ולעזוב, נראית לי כמו התנהגות שתעשה לך יותר נזק מתועלת ושתהווה בעצם בחירה בשתיקה ווויתור על כל הדברים והקשר הטוב שהצלחת ליצור בטיפול. אני לא יכול להבטיח לך כמובן שאם תעלי את הקושי שלך שוב המטפלת תשתנה - למרות שאני מבין שהיא הקשיבה והגיבה אליך בעבר - אבל אני כן מאמין שאם תדברי על הקושי הזה איתה שוב, תוכלו להבין עוד מה מקשה עליך במיוחד ומהו המקום האישי והייחודי לך שפוגש את המטופלים האחרים ואת המחשבה על נוכחותם, בקליניקה ובראשה של המטפלת. וההבנה הזו, הדיבור שלכן על מה שקורה ביניכן ומה קורה לך, תהיה (אני יכול להבטיח לך) משהו אמיתי, שלא יהיה ניתן לשחזר בשום טיפול אחר. להתראות דוד

למרות המצוקה ודווקא בגללה אני חושבת שלא רק שכדאי לך להשאר אלא אפילו לבוא בכוונה קודם להפגש עם המטופל היוצא ולהכנס עם הכאב בזמן אמת, למטפלת.האם לא "לשם כך התכנסנו?" התחושה שאני קבלתי ממה שכתבת היא התחושה הכל כך מוכרת של "בנים יחידים" של כמיהה ל"קשר יחודי רק לנו" וכו'. סליחה אם זה לא המצב אבל במידה וזה כך הלא בוודאי זה מופיע גם במקומות משמעותיים בחייך ואולי מונע ממך להיות במקומות של קרבה כדי לא להגיע לתחושות אילו שגורמות לסבל רב מאד. ישנם מן הסתם קשיים בחיים שעדיף לעקוף אבל זה לא נראה לי אחד מהם. ונראה לי שהתמודדות איתו היא הישג ענק ופתח ל'חיים חדשים'.(כן, עד כדי כך) ובטיפול כמו שדוד כתב ישנה האופציה אולי היחידה לרדת ולברר לעומקו של הקושי הזה. בהצלחה רבה

תהיתי שמא כדאי להדפיס את מה שכתבתי ולהציג למטפלת. בעבר אמרתי לה שלא תמיד ניתן לי מענה בזמן הטיפול ו/או אני יוצאת מתוסכלת ומרגישה שלא הספקנו ללבן את הכל מפאת קוצר זמן..." נדבר על זה פעם הבאה" ואני נעזרת בפורום (שאותו לא ציינתי). האם כדאי לחשוף אותה לכך או רק לנסות ולדבר איתה פנים מול פנים?, למרות שכבר היום אני מרגישה שהעוצמות הן אינן אותן עוצמות מאתמול.

שלום לפגועה אך המתאוששת שאלה טובה שאלת. מעניין איך זה יהיה..בכל מקרה הייתי יוזם שיחה על העניין. האם לעשות את זה בדרך של הבאת ההדפסה או בדיבור ללא הטקסט הכתוב, זו כבר החלטה שלך, לפי מה שירגיש לך נכון יותר עבורך. אבל בכל מקרה הייתי עושה את זה בצורה ישירה ובתוך הפגישה, ולא כמשהו עבורה לקריאה מאוחרת יותר, מחוץ לקונטקסט של המפגש ביניכן. בהצלחה דוד

הי דוד, אני מטופלת מספר שנים אצל מטפלת בשירות הציבורי. לאחר שנים ארוכות מאד שבהן בחנתי אותה ללא הרף ב"מבחני אכפתיות" מייגעים, הענקתי לה סוף-סוף את "תעודת האיכפתיות" המיוחלת:-)) גם אם לא את כולם היא עברה בהצטיינות יתירה, אני היום מרגישה בוודאות שכן איכפת לה ממני, ואין זו סתם קלישאה הלקוחה מתוך הספר "המשפטים השגורים ביותר בפי פסיכולוגים ומשמעותם האמיתית..." הדבר שעדיין מציק לי הוא חוסר האפשרות שלה להיות שם 100% בשבילי במהלך השעה. היא משמשת כפסיכולוגית ראשית של המכון ומתוקף תפקידה יש עליה לחץ רב במשך כל שעות עבודתה, ואני בהחלט מבינה זאת. כבר התרגלתי לעובדה שדלת החדר נפתחת תוך כדי הפגישה, והטלפון חודר ומטריד אף מספר פעמים במהלכה. אמנם היא מקפידה לענות לטלפונים בקצרה, אך מרגיז אותי מאד כשמעבר לקו נמצא אחד מבני משפחתה (ולא קשה לזהות זאת...) גם אם השיחה איתם אורכת לא יותר מעשר שניות (בפרט כשלפעמים זוהי שיחת הטלפון הרביעית בנוכחותי.) מעולם לא הבעתי בפניה את מורת רוחי, הואיל והיא כלל לא חייבת להמשיך לקבל אותי לטיפול במשך שנים רבות כל כך. שאלתי היא האם כך נוהגים רוב המטפלים בשירות הציבורי? האם זהו מחיר מקובל שעלי לשלם תמורת טיפול חינם? אשמח לשמוע את דעתך כמטפל בקליניקה שאיננה פרטית.

שלום לעוד מטופלת אוף, איזה שם לא-נעים בחרת לעצמך. טוב, לא משנה. תראי, כמי שעובד גם במקומות ציבוריים, אני יכול להעיד על כך שהמנהגים והכללים משתנים בין מקומות ובין אנשים. יש מקומות שניתן בהם יותר לשחזר תנאים של "טיפול פרטי", במנותק מהסביבה בה מתרחש הטיפול ויש מקומות (או מצבי ניהול, כפי שאת מתארת) שפשוט לא מאפשרים את זה וצריך להשלים את המצב ולנסות להקטין את הקושי במידת האפשר. מה שמטריד אותי היא שאלה אחרת. את אומרת שאחרי כמה שנים את מרגישה שאת יכולה לסמוך על המטפלת שלך ויש לכן בסיס חזק לקשר. אבל נשמע שאתן עומדות כרגע מול אתגר לא פשוט, מול משהו שמגביל את הקשר שלכן ונותר בתור סוד שלך, משהו שאת מרגישה אבל לא יכולה לפתוח ולדבר עליו בגלוי. ואני בכנות תוהה האם זה חייב להיות כך? את לא חייבת להביע את מורת רוחך בצורה של זעם פראי ובלתי-מרוסן, אם את חוששת מהתוצאות או אם את מרגישה שהקשר שלכן מכיל בתוכו מספיק טוב על מנת שתרגישי בכל מקרה רגשות נוספים מלבד זעם בלבד. אבל מה את באמת מרגישה בפעמים שהיא לא איתך במאה אחוז מבחינתך? עלבון? קנאה? כעס? רצון לא להיות "עוד מטופלת"? כי התגובה שלך יכולה להיות בעלת משמעות עבורך וכרגע, בגלל החשש שלך לדבר על זה, את עלולה לפספס משהו חשוב. ממה את מודאגת? שהיא תעיף אותך מהטיפול? תסיים אותו כי העזת לדבר על הקושי שלך בעניין זה? נשמע לי שיש לך יסוד סביר להרגיש איתה בטוחה יותר..בכל מקרה, כרגע יש ביניכן משהו לא מדובר, וזה לא טוב לטיפול. אם את מרגישה שזה אפשרי, הייתי בהחלט מציע לך להתחיל לבדוק את הנושא איתה. בהצלחה דוד

תודה דוד, גם את האיכפתיות שלך ניתן להרגיש בתשובות :-))

שוב שלום, מחשבה שניה על תשובתך הביאה אותי לשאול האם באמת יתכן ואף יש לשאוף להגיע אל מצב שבו אין כלל קונפליקטים בלתי מדוברים בין מטופל למטפל ? האם המצב האופטימלי הוא כאשר המטופל מביע כל סוג רגש / מחשבה / אי נוחות / תלונה ... שעולים בו כלפי המטפל? ברורה לי החשיבות העליונה של פתיחות ומתן אמון בחדר הטיפולים, אך עדין לא ברור לי האם ועד כמה יש לפתוח לדיון כ ל תחושה מציקה בהקשר יחסי מטפל-מטופל. ומה באשר לתחושת אי הנעימות להעלות תכנים מסוימים - האם יש להתעלם ממנה? שוב תודה על תשובותיך - כיף לקרוא אותך!

מה שלומך שרית..?? בוחרת להעלם גם בין השורות פה..? יש מי שמחכה לך. באמת. שולחת חיבוק.. ~נילי~

בחרתי להעלם .. ממש כך..:-( ליאת לא פה.. מרגישה בחסרונה ככ .. למרות שהאנשי המקצוע כאן מדהימים, היא ממש חסרה לי ואני .. נמצאת במערבולות עם עצמי לא יודעת ככ איך לנתב את זה למילים .. כאילו והמילים נבלעו.. מעדיפה לשתוק.הורגלתי לשתוק לא? בכ"ז..מחמם את הלב , מה שכתבת לי .. את יודעת?.. אני מרגישה ככ לבד , למרות שמסביבי הרבה אנשים. וזה העלה חיוך קטן בפניי. תודה.. מחבקת בחזרה מקווה לימים טובים יותר, דעי שקוראת אותך כאן.. ומחבקת מרחוק. ו..אולי אפרט אחכ ..מה שעובר עליי שרית

הבת שלי בשנות ה20+ כבר מס' שנים עדה לתופעה שאינה מוצאת חן בעיני: הבתs ליברלית ופתוחה מידי בקשרים עם גברים.מפלרטטת כמעט עם כל גבר שנראה לה נחמד או שמסתכל עליה. ולא משנה מה הוא עושה בחיים. לא קיימת אצלה הענין של שלבי ההיכרות ועשי ואל תעשי. היא קופצת מיד למיטה. מתמסרת מהר מידי. קלה להשגה.מדובר בבחורה אינטלגנטית ומשכילה .אבל בענין מערכות יחסים עם גברים נראה לי מאד לא בסדר. היא בקשר בו זמנית עם מס' גברים. מקיימת יחסים בפגישות הראשונות ואף מסוגלת לעבור מגבר לגבר מהיום למחר. ממיטה למיטה . ופגישה רודפת פגישה בהפרש של שעה . בנוסף, גם כשיש לה חבר היא אינה מסופקת בקשר ומחפשת בו זמנית מישהו אחר. קשרים עם ידידי נפש הם גם הם חלק בלתי נפרד מקשר עם חבר. תמיד יש ידידים ברקע שהיא ניפגשת איתם. אין לה חברות. חוץ מקשר עם בחורה אחת שגם הוא לא תדיר. איך אפשר לעבור ממיטה למיטה, מגבר לגבר, מה הבעיה? איך מסבירים את התופעה? זה ממש כבר הזוי. אני חייבת לציין שאני גרושה והאבא אינו מתפקד כאבא ואף מאד שנוא על הבת. התגרשנו כשהיתה בת 12 והתופעה החלה מגיל 17.ברור לי שיש קשר לנושא אבל זה יותר מידי לטעמי .לא יודעת איך להתמודד עם זה. מס' הקשרים האינטימים עם גברים עולה על מס' הגיל שלה. ברור שענין המחלות מין הוא גורם שמאד מדאיג אותי. מדובר בהחלפת בני זוג באופן מאד תדיר. אבל חוץ מזה איך מסבירים את התופעה מבחינה פסיכולוגית קלינית? האם אפשר לטפל בזה ? להפסיק את זה? שיחות איתה בעבר נפלו על אוזניים ערלות. היא מסבירה שזו הדרך שלה וככה טוב לה. למרות גילה קשה לי לראות אותה מתנהלת בצורה כזו . מה עושים?

שלום לאם המודאגת אני מבין את דאגתך ואת הלחץ שאת שרויה בו, אבל למרבה הצער אני לא משוכנע שאוכל לעזור לך. על פניו, בראיה מבחוץ, נשמע שיש סיבה לדאגה וכי התנהגותה של בתך מעידה על קושי רגשי מסויים, המוצא ביטוי בקשרים עם המין השני. אבל זו ראיה מבחוץ, ומי יודע איך זה מבחינתה? קל לשפוט, אבל כל זמן שאת הכותבת ולא היא, אין לי באמת דרך לדעת במה מדובר וכיצד היא רואה את העניין. את שואלת האם אפשר להפסיק את זה, אבל לפי תיאורך היא עצמה אינה מעוניינת להפסיק כלל! וקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לחולל שינוי אצל מישהו שאינו מעוניין להשתנות. כך שעצתי לך היא להפסיק לחשוב על לשנות אותה, ובעצם להפסיק לדאוג - מה הדאגה שלך עזרה עד עכשיו? האפשרויות שלך הן או לעזוב את הנושא, לקבל אותה, ואת בחירותיה כמו שהיא, או, במידה ואת חשה עדיין מצוקה משמעותית, לנסות לדבר איתה שוב, אבל לא מעמדה דואגת וביקורתית, אלא מתוך רצון אמיתי להבין אותה, את נקודת המבט שלה ואת ההחלטות והבחירות שלה בחיים. אולי זה יעזור. בהצלחה דוד

היי דוד, מנסה להבין את עולם הפסיכולוגיה, למרות שנמצאת בטיפול מעל שנה עדיין אני לא יכולה להסביר את סוג הקסם שמתרחש בחדר הטיפולים (וטוב שהוא מתרחש). נושא השחזורים לא כל כך ברור. מבינה מהם השחזורים שמתרחשים מול המטפל, אבל ... האם כל אירוע אפשר לפרש באמצעות מונח זה. מרגישה שכל מה שקורה במערכת היחסים ביני ובין המטפלת, מתפרש לבסוף באמצעות מערכת היחסים עם הדמות המשמעותית הראשונה, אמא שלי. הרי המטפלת אדם בפני עצמו, היא לא מגיבה בדרך מסוימת בכוונה. אז איך בכל זאת קיימת אצלי התחושה שזה בדיוק כמו... וגם ישנו פער בין הפרשנות שלי לתגובת המטפלת לבין הפרשנות שלה לתגובה. בנוסף בהקשר זה, תמיד מופנה זרקור רק למטופל. איך זה יכול להיות איפה המטפל על אישיותו והצד המקצועי שלו? תודה ויום נהדר, שירה.

שירה... מכיוון שאת המטופלת, מה שאומר שהמוקד של הטיפול היא... את ולכן אור הזרקור מופנה תמיד אל המטופל (כאמור - את), אז מה שחשוב יותר זו הפרשנות שלך. אבל גם לפרשנות שלה יש מקום חשוב - בדיוק המקום הזה שנותן זווית חדשה, שמאפשרת לבחון דברים בצורה אחרת ממה שהיית רגילה כל החיים. זה לא אומר בהכרח שיש פרשנות נכונה (שלך או שלה)... המטרה היא לא לשפוט, אלא רק להגדיל את טווח האפשרויות. בעיניי - וזו דעתי בלבד - כל מטפל טוב מביא את האישיות שלו לטיפול... אלא אם הוא פסיכואנליטיקאי קלאסי, שעדיין דוגל בתיאוריה המקורית של פרויד שאומרת, שהמטפל הוא לוח חלק. אני לא חושבת שמטפל טוב צריך לאפשר לחלקים דומיננטיים שלו להשתלט על הטיפול, אבל בהחלט להביא את עצמו לטיפול כפי שהוא. וזה השילוב המוצלח של אישיות+מקצועיות. ובאשר לשחזורים - מאחר שכל מטופל הוא אדם בפני עצמו, אז גם השחזורים משתנים ממטופל למטופל. המטפל נמצא ממול וקולט ומגיב בהתאם למטופל שמולו. אין שני מטופלים זהים. לפעמים מטפלים לא מגיבים בדרך מסוימת בכוונה, ולעתים הם כן מכוונים למקומות מסוימים בכוונה... תלוי מה הם יודעים על המטופל ואם הם חושבים שזה לטובתו. וחוץ מזה, שלעתים יש מטופלים, שמעוררים שחזורים (או משהו דמוי) דווקא אצל המטפלים (been there - done that)... רק שאז לכי תצאי מזה... עדיף להשאיר את המצב כפי שהוא אמור להיות - כפי שאת מתארת אותו. יותר בריא לכולם. קצת נסחפתי עם התשובה. קורה לי לפעמים. מצטערת אם בלבלתי אותך יותר...

שירה שלום, אני קוראת אותך ולא בפעם הראשונה ונדהמת כל פעם מחדש מתוכן השאלות. כמעט כל מה שאת מספרת/שואלת זה מה שקרה לי בפגישה הקודמת ואני חושבת לעצמי כל פעם מחדש או שיש פה צירוף מיקרים מופלא ונדיר או... לפעמים אני רוצה לשאול משהו על מה שקרה בטיפול ואני רואה שאת כבר שאלת ואין לי צורך לשאול שוב. ולדוד דוד היקר, אני נהנית לקרוא אותך כל פעם מחדש ,עדיין סמויה כאן(קשה פה בלי ליאת).

שלום ראשית תודה ואני מבין את הקושי שלך והגעגוע לליאת. עדיין, נדמה לי שיהיה חבל לתת לגעגוע ולקושי לגבור עליך, ולהיוותר סמויה, כאשר שאלותייך ותחושותייך נכתבות על ידי אחרות..אני מבין שיש לך תחושה חזקה של קשר וזיקה לשירה ואת מרגישה כיצד התיאורים שלה רלוונטיים עבורך. אבל להישאר בצל של "התאומות" הזו, לתת לגרון אחר להשמיע את קולך..אני לא מכיר אותך כמובן, אבל על סמך ההודעה שלך נדמה לי שפשוט יהיה חבל להשלים עם כך. ויש איזה קשר, בעיני, בין הגעגוע לליאת, שמפריע לך לראות את האפשרויות האחרות בפורום, לבין הוויתור על השאלה שלך לטובת אחר..בכנות, אני לא יודע מה הקשר הזה, ואולי אני טועה. אבל זה משהו לחשוב עליו..תודה שוב, בכל מקרה להתראות דוד

היי, רגשת אותי מאוד בתשובתך, אני שמחה שההודעות שלי נקראות ע"י עוד אנשים פרט לפסיכולוגים. מסתבר שזה חשוב לי יותר ממה ששיערתי. בשונה קצת מדוד, אני חושבת שתהליך המעבר מסמויה לגלויה בפורום פסיכולוגיה הוא תהליך שונה מפורומים אחרים, לפחות בשבילי. כמו שהפנייה לטיפול אינה פשוטה כך גם הפנייה לפורום זה. התהליך הזה יכול להיות ארוך לאנשים מסוימים עם אופי מסוים וקשיים מסוימים. לכן, תניחי לעצמך מעט, תני לעצמך זמן לעבור שינויים, ואלה יגרמו לך לעשות את הצעד הזה. (בטח דוד יוכל להסביר זאת טוב יותר מבחינת התהליכים הפסיכולוגיים). אם ציינת שיש בינינו הרבה מן המשותף, אז אני אשתף אותך בדרך שבו הפכתי לאקטיבית בפורום. פעם לא שמתי את עצמי במרכז, פעם לא חשבתי שמישהו יכול לעזור לי, פעם לא היה לי אמון באנשים, פעם לא היה לי ביטחון עצמי, פעם לא האמנתי בעצמי, פעם לא חשבתי שדברים יכולים להשתנות. אז מה הפלא שהייתי תקופה ארוכה מאוד סמויה בפורום??? ורק באמצעות התהליכים שעברתי בזכות הטיפול אני מסוגלת היום להיעזר בפורום, לשתף ומרשה לעצמי להיראות! ו... דווקא המטפלת שלי עודדה אותי להיראות בפורמים בהם אני גולשת ביניהם זה. אחרי הפעם הראשונה ששיתפתי בפורום וזכיתי לתגובה מקצועית וחמה, התמכרתי. אני חייבת לציין שזה בהחלט פורום מומלץ, ואני רואה בו חלק חשוב מהתהליך הטיפולי שאני עוברת, כמובן עם האיזון הנכון בין הטיפול האמיתי להשתתפות בפורום. בהצלחה בתהליך המעבר מסמויה לאקטיבית. מחזקת אותך להמשיך בתהליך וכן לתת לעצמך להיראות בכל מקום. שירה.

שלום שירה את שואלת כמה שאלות, חשובות וגם מסובכות למענה, על חלק מהן כבר קיבלת תשובות טובות ועל חלק אנסה לענות בקצרה, ככל שניתן לקצר בנוגע לנושאים אלה. ראשית, טוב לשמוע שאת מתחברת לקסם שבעולם הפסיכולוגיה (כלומר,למפגש האישי שלך עם העולם הזה). ההתחברות הזו, עם התהליך שאת מתארת מרמזים על משהו טוב ואמיתי מאוד שמתרחש בטיפול שלך. השחזורים שאת מתארת הם אכן אבן-יסוד מההתרחשות הטיפולית (לפחות לפי כמה גישות) והקליטה וההבנה שלהם הם חלק קריטי מההתקדמות של התהליך הטיפולי. כמובן, לא ניתן לומר שכל התרחשות בטיפול היא שחזור, דבר כזה יהיה יותר קריקטורה מאשר תיאור נכון. אבל ההתרחשויות המרכזיות, המטלטלות, הן על-פי רוב וכפי שאת מתארת, אכן קשורות בדרך זו או אחרת למערכות יחסים מעצבות ומוקדמות יותר בעברנו. כיצד זה קורה בטיפול דווקא? ההנחה היא כי זהו בעצם משהו שקורה בחלק נכבד מהחיים ככלל, אבל לא תמיד ניתן להבחין בכך בזמן אמת. מבחינה זאת, הטיפול, על ההמנעות החלקית ונתינת המקום של המטפלת, מעניק מעין סביבה פתוחה ו"נקייה" יחסית, לבחינת הדינמיקה הפנימית הסמויה הזו. ומבחינה זאת באמת הזרקור הוא בעיקר על התכנים שמביא עמו המטופל. האם המטפל אינו משפיע? זה כבר תלוי בגישה. נדמה לי שכיום נדיר יהיה למצוא מטפלים שיחשבו שאין כל השפעה של המטפל על תגובות המטופל, אבל המידה בה מעניקים חשיבות לנוכחות המטפל כמשנה באופן מהותי את הדינמיקה הנוצרת ולצורך בהתייחסות לנוכחות זו משתנה, כאמור, בין גישות שונות. המטפלים, כבני אדם, נכנסים יותר ויותר לתוך חדר הטיפול ולדינמיקה הנוצרת. האם זהו תהליך חיובי בלבד, או שמא יש גם סיכוניים בצידו, נותרת שאלה פתוחה בשלב זה. נדמה לי שעניתי ברמה הטכנית על השאלות שלך, אבל יש אולי רמה חשובה שהוזנחה פה והיא הרמה של איך זה מרגיש עבורך. איך השאלות האלה שאת מעלה מתחברות לטיפול, איך את מרגישה ואיך היית רוצה שיהיה מול המטפלת שלך? מעבר לכל התשובות פה, נדמה לי שהכי כדאי לך, בסופו של דבר, לשאול את המטפלת שלך את השאלות האלה ולפתוח את זה איתה- לראות לאן זה יוביל אותך הפעם.. זהו בינתיים. בהצלחה. דוד

שלום דוד, תודה על התשובה המפורטת. כשאני קוראת את הדברים שאתה כותב בהתייחס לשאלות שלי, אני באמת מבינה כי התהליכים אותם אני עוברת הם חשובים ונכונים גם אם הם קשים ולעתים אף כואבים. המשפט שכתבת: "...הקליטה וההבנה שלהם הם חלק קריטי מההתקדמות של התהליך הטיפולי". כמה זה חשוב לי לשמוע שכל האומץ והתעוזה שלי לעמוד מול המטפלת ופשוט להגיד לה את מה שאני מרגישה משתלם לבסוף. למה המטפלת לא יכולה להגיד לי את המשפט התיאורטי הזה? כשאני מבקשת ואומרת שזה חשוב לי מבחינת ההבנה היא טוענת שזה לא נכון לתהליך. מה אתה אומר? ולפעמים כשאנחנו כן גולשות לצד התיאורטי, היא אומרת שבהתאם לשאלות שלי אין פה הבנה. אז? ומעניין שדווקא פה בפורום יש התייחסות לצד הזה בהרחבה. טוב פתאום עלה נושא חדש מתוך התשובה שלך ואני רציתי לכתוב כאן לגבי השחזורים בכלל. נכון, התייחסת לצד התיאורטי וכמעט שלא לצד הרגשי, יש משהו בשאלות שלי שכנראה לא הצליח להגיע אליך. אנסה שוב. ההתמקדות במטופל בטיפול מובנת, נושא השחזורים מובן. אבל אני מרגישה שכל תגובה שלי כלפי המטפלת מוסברת לבסוף ע"י התייחסות שלי לדמות המשמעותית הראשונה – האם. ו.. הרי כבר כתבתי כאן לא מעט על אכזבות שלי ממנה וטעויות מצידה. אז...הרי המטפל הוא גם בן אדם על יתרונותיו וחסרונותיו. נכון, לפעמים היא מודה גם בטעויות, אבל בכל זאת משהו עוד מציק לי. אמשיך לחשוב על זה. וכן אני מדברת על זה באופן גלוי בטיפול. יצא קצת ארוך הפעם ומורכב, מקווה שזה בסדר. ו.. שמת לב מה קרה כאן, מתקשר למה שכתבת לי לגבי הטיפול הקבוצתי. לילה טוב, ותודה שירה.

אהלן דוד, מה נשמע? אני עדיין לא בארץ, אבל נמצאת במקום עם מקלדת עברית- וזה נחמד :-) פה ושם אני מציצה לכאן, ועכשיו שרגוע לי פה (והמחשב נגיש כל כך)- הצצתי שוב. אולי כמו אחרי כל חופשה, אני חוזרת עם "גילויים" חדשים-ישנים ששכחתי.. כמו למשל שנחמד מאוד לפעמים להיות פעיל, לצאת מהבית, לבחור לאן ללכת ומה לעשות.. (אבל שזה גם בסדר לפעמים לשקוע בדמיונות כשאי אפשר לעשות אחרת). נורא בא לי להתחיל לבנות את חיי הבוגרים.. כך זה מרגיש כרגע. שבא לי לקבוע לעצמי. להחליט על חיי, לקבל החלטות, ללכת, לצעוד קדימה, לנווט. גם אם רק בצעדים קטנים, אבל להסתכל על הצעדים שלי ולייחס אותם לעצמי, לנטיות שלי, לרצונות שלי, לבחירות שלי. לדעת שאפשר גם לבחור אחרת. שתמיד יש עוד כמה אפשרויות, טובות לא פחות, אולי רק מתאימות פחות כרגע למה שבא לי או אפשר. החלטות ובחירות זה עסק מסובך... דיברתי עכשיו עם חברה שקורסת מרוב עבודה. היא פתחה משרד בעצמה וכרגע היא עושה הכל- היא המזכירה היא המנהלת שמקבלת החלטות גדולות, היא העובדת שמוציאה אותן לפועל, היא טכנאי המחשבים, היא הקניין ומנהל החשבונות- היא הכל. היא מתעוררת באמצע הלילה בפחד ששכחה משהו, שכחה טלפון, שכחה מייל, שכחה פגישה.. היא קורסת. היא מנסה למצוא עובד שיעבוד תחתיה במשרד ויסיר ממנה את הנטל, אך חוששת מכך שתצטרך להדריך אותו. לעשות זמן בתוך הלו"ז העמוס מדיי ממילא כדי להדריך ולחפוף את החדש.. חוששת שזה רק יקשה יותר ממה שזה יועיל. רק יעכב עוד יותר.. זה אמנם משהו אחר לגמרי, אבל זה הזכיר לי תהיות שלי לגבי טיפול נוסף. שיש בטיפול גם משהו מעכב, משהו שמאט את קצב הדברים, הופך אותך לכפוף-קשוב יותר לרחשים פנימיים, עד כדי התמסרות להם לפעמים. העדפה להתמסר לחיי הדמיון הפנימיים על פני לממש את אלה חיצוניים בצורה אמיצה או מלאה יותר. אני לא הטיפוס ש"פורץ קדימה", אבל אשליית הפריצה בכל זאת שם :-) עומדת כאופציה משונה.. וטיפול? טיפול מרגיש לי מכביד.. ובכל זאת שואב ומושך פנימה.. משהו ב"מוגנות" המסוימת שהוא מציע, אולי.. בלא להיות לבד כל כך- כי מישהו שומר עליך מרחוק שלא תטבע או תשקע. אבל יש משהו שמרגיש "חזק", או אולי מסוגל יותר, בתחושה הזו של לא להיות מוגן ולהחליט בעצמך. דוד, אתה יודע, קצת לא נעים לומר, אבל לא חשבתי על הגברת שלי הרבה פה. אני לא מתגעגעת אליה במיוחד ואין שום דבר שהייתי רוצה לספר לה כרגע. כמעט שלחתי לה גלויה, אבל לא התחשק לי ליצור קשר. ידעתי שזה יהיה יותר בשבילה- לגרום לה להרגיש משמעותית, שגם מרחוק חשבתי עליה- מאשר בשבילי ולא התחשק לי ליצור קשר. לפחות כך בחוויה שלי, אז ויתרתי. וזה לא כעס או שום דבר דומה- פשוט נגמר. לא הרגשתי את הנוכחות שלה בי, לא דיברתי איתה בדמיון בכלל- היא שם איפשהו אבל לא מספיק מעניינת אותי כדי לפטפט איתה ביני לביני.. נכון מפתיע? אותי זה מפתיע מאוד.. בחודשיים האחרונים אני מדברת עם פסיכולוגית דמיונית (למחצה) בראש. מישהי שאני לא מכירה באמת, אבל היא קיימת. פסיכולוגית עתידית אולי. השם *שלה* הוא זה שהרגיע אותי בימים לא קלים.. נכון מוזר? לא יודעת... ההחלטה להחזיר את הטיפול לחלק משגרת היומיום שלי דורשת חשיבה.. כמו לקשור את עצמי לעגלה שוב. לא עניין של רע או טוב, אבל החלטות, אתה יודע, זה עניין מסובך לפעמים.. מקווה שיום שלישי שלך משביע רצון :-) (לקח לי רגע להיזכר איזה יום היום, ופעם שלישי היה היום שלי ושל הגברת.. לא יאמן..) חיוך ממעבר לים :-) לילך

שלום לילך טוב להיווכח שהצלחת להתגבר על הסופות וההוריקנים ואפילו התחברת מחדש לעברית (גם אם בכותרת עדיין לא..). והאמת שנראה לי שהנושא של השפה הוא בעל חשיבות פה. נשמע שאת מתחילה לחזור, בכל מיני מובנים, ושאת עושה את זה בשלבים, צעד צעד, ולכתוב פה הוא אולי גם חלק, ולו קטן, מהצעדים האלה. את מתחילה להציץ לעבר הארץ, לעבר ההמשך, עדיין ממרחק מסוים, אבל נדמה שאת כבר רואה את החוף. וזה לא תמיד פשוט, לא? מצד אחד המחשבות על התפתחות ועצמאות, ומולן החשש מהעומס, מהקושי להחזיק את הכל..ומעל כל זה מרחפת משאלה קטנה - לחזור לטיפול. להיות מוגן, מוחזק על ידי אחר. אבל את כל-כך צודקת - יש גם המון כוח בבחירה להחליט עבור עצמך ולהעז, למרות החששות, לצאת קדימה. ובסופו של דבר, אולי הטוב ביותר הוא למצוא את השילוב הנכון -בין התעוזה וההעצמאות לבין שימור היכולת להיכנע, להתעטף ולהרפות לעיתים מהמאמץ לנוע קדימה. לוותר על כל אחת מאפשרויות אלה נשמע לי כמו פספוס. והפסיכולוגית בראשך? אולי קול מהעתיד (חזרה לעתיד 4?) ואולי קול מהעבר דווקא, שכבר הופנם ואינו זקוק להיות משוייך לדמות אחת ברורה, אלא הוא חלק ממך, הפסיכולוגית הניידת וזמינה תמיד שלך.. והחלטות, כן, זה בטח מסובך. אבל אני מאמין שבמרבית הפעמים תגיעי לאלה הנכונות עבורך. דרך צלחה דוד

דוד נחמד :-) הזכרת לי כמה זה נחמד לפעמים שיש קו?ל כזה בסביבה, שמצליח לומר לך את מה שאמרת במילים אחרות ולהפוך לך את עצמך למובן יותר..:-) אולי בעצם קצת בא לי לחזור לטיפול ;-) וגם נחמד שזכרת את בחזרה לעתיד.. (הראשון תמיד הכי טוב, אבל במקרה של הטיפול יש לי דווקא תקוות גבוהות יותר מהשני ... אם כי, קרו המון דברים טובים בראשון.. לא יודעת :-) עשית לי חשק, אתה מרגיש? :-) אתה מאוד צודק לגבי למצוא את האיזון בין להעיז ולהיות עצמאי לבין להרפות לפעמים (עם 'להיכנע' קשה לי..). יש משהו שנותן המון כוח, לפעמים, בלהיות לבד. טיילתי עם חבורת זרים תקופת מה, ובהתחלה- כשעוד לא הייתי "מחוייבת" לאף אחד בקשרי חברות ויכולתי ללכת לאן שבא לי בלי לחכות, בלי להודיע, בלי לצפות שיחכו לי.. היה בזה משהו מאוד "נקי" איכשהו- מאוד ברור, בלי התלבטויות ובלי לא נעים..מאוד לממש את הרצונות שלי, מאוד לחשוב מהם הרצונות שלי. לא הייתי יכולה להמשיך בקשרים כאלה לנצח, אבל הבחירה הנקייה הזאת, בלי לחשוב על אחרים, היה בה משהו מרענן ומעורר.. משהו שנותן כוח. אני לא יודעת למצוא את האיזון בין אני לבין השאר. אני נמחקת לעצמי די מהר כשאחד השיקולים שלי הופך להיות "אנחנו". זו סיבה לא רעה ללכת לפטפט עם איזו גברת נחמדה, אני חושבת... מאוד הייתי רוצה לדמיין קצת פחות.. אני עושה את זה שנים, ממש מילדות, כשאני מרגישה את עצמי שונה או לא שייכת.. אני בטוחה שיש עוד כמה דברים שאפשר לעשות כשמרגישים לא שייכים. לדמיין שאני במקום אחר זו רק אפשרות אחת.. לפעמים טובה לפעמים פחות.. אתה נחמד, דוד :-) היה לי נחמד לדבר איתך היום.. (תודה! :-), שיהיה לילה טוב, לילך

אני לא יודעת איך אוכל לחיות עם עצמי, עכשיו אם יווצר מצב שלא אקבל דמי אבטלה(אני בהריון מתקדם) מפריע לי מאוד הקטע הזה שלא אביא כסף בכלל הביתה(אני לא יכולה לקבל את עצמי, להעריך את עצמי במצב הנ"ל) בינתיים רק בוכה, ובאמת קשה לי לעצור את הבכי יש לי כל תנאים להיות מאושרת דירה מרווחת חדשה, תינוק בדרך, בעל אוהב ואני מרגישה אומללה ולא טוב לי עם עצמי עייפה מהכל רוצה שכבר יסתדרו הדברים תעזרו לי

שלום לאלמונית 2 אני מבין שאת בתקופה עמוסה ומתוחה מאוד, כאשר מלבד החששות הרגילים והמתח המלווה כל הריון, את חשה מוצפת במחשבות סביב נושא דמי האבטלה, הנקשרות במהירות לערכך העצמי ומוליכות אותך למקומות של אובדן ערך וחרדה. נשמע לי שקריטי עבורך להגיע להפרדה ברורה בין המציאות האובייקטיבית, אותה את מתארת - דירה חדשה, בעל תומך ולקראת לידה - לבין המציאות הסובייקטיבית, המפעילה עליך עומס וגורמת לך למצוקה וייאוש. את מתארת בעצם מצב מוכר, בו את הולכת לאיבוד בתוך סבך המחשבות שלך, נלכדת במבוך שיצרת לעצמך. הרי מבחינה אובייקטיבית אין ספק שערכך העצמי לא ימדד לפי האם את מביאה דמי אבטלה (בתקופה זו או בכל אחרת) לבית ונשמע גם שאובייקטיבית המצב בבית אינו תלוי בהכרח בדמי אבטלה אלה. המצב, אם כן, הוא כזה בו את לוקחת חשש מסוים ומאפשרת לו להשתלט ללא הצדקה על דימוייך העצמי ומצב רוחך. חשוב מאוד, לדעתי, שתכירי בכך שהסיבה למצוקתך אינה מוצדקת אובייקטיבית, אלא היא ניזונה מחרדות ומחששות מהעתיד, המאפשרות למחשבות זניחות יחסית להשתלט עליך לגמרי. אינני יודע מדוע דווקא כעת קורה שהמחשבות השליליות והלא-מדוייקות האלה משיגות כל-כך הרבה כוח, אבל ייתכן שהדבר קשור להריון וללידה המתקרבת. נשים נוטות לעיתים בתקופות אלה להיות פגיעות יותר לחרדות ולהתקפות על עצמן,בין אם זה נובע מסיבות ביולוגיות, פסיכולוגיות, או מהשילוב בין השניים. אני מציע לך להיות מודעת למצב הספציפי בו את נמצאת ולמקום הפגיע והרגיש יותר שהוא שם אותך בו. במידה ואת חשה כי קשה לך להתמודד עדיין עם המחשבות המדאיגות, הייתי בהחלט מציע לך לפנות בתקופה זו לאדם קרוב (בעלך או כל אדם קרוב אחר, עליו את סומכת) או לאיש מקצוע, על מנת שתוכלי לשתף בדאגותייך וכך להקל מעט מהעומס הנפשי המונח עליך. התקווה היא שדבר זה יסייע לכם להגדיר יחד את הדרך את המחשבות המשפיעות עלייך כל-כך ולמצוא דרך לבטל את השפעתן המזיקה. בהצלחה דוד

דרור אין לי מושג כבר איזו החלטה תיקח אותי ולאן.. או שיש לי ואני פוחדת מהעתיד שלי..יותר מידי החלטות רציניות לאחרונה.. יותר מידי מעברים.. סחיטה נפשית מעבר לכל מה שאני צריכה להתמודד איתו ביוםיום.. לפעמים אני אפילו מתביישת לספר פה כי אני כל כך עסוקה בדאגה של ההשתקפות שלי.. אפילו פה.. אבסורדי.. קשה לי כבר תקופה לא קלה.. המון צף ותוך כדי, עם הכאב ואולי בזכותו (לעזאזל!!!), למדה אני על עצמי המון.. מתמודדת עם כל הדברים שפסיכולוגיה מעלה על פני השטח.. או שלא.. חתכתי אתמול בלילה.. די כבר עם הילדות.. די כבר עם המיניות.. די כבר עם החיפוש אחר שייכות, הבריחה מהאמונה שבאמת רוצים אותי, באמת אוהבים אותי.. באמת אכפת לו ולה עלי, כמו שלי אכפת מעצמי.. ((((((((((((ב א מ ת ???))))))))))) רגשות הכי בסיסיים שמעולם לא נבנו בבריאות.. התעללות רגשית מוחלטת.. מי אני, מה אני? ובנוסף, כאילו לא מספיק.. החזרה בשאלה שמביאה איתה (או שתמיד הייתה קיימת..) את המוסריות המטורפת והמתעללת הזאת שיכולה להטריף דעתו של אדם.. לאן הולכים?? איפה מוצאים את האני..?? בלי כל מה שהיה..?? איך נושמים עמוק כשאין אוויר לנשימה..?? לפחות לא עכשיו.. לאן אני הולכת מכאן דרור??? ל-א-ן ??????????? ~נילי~

נילי שלום, אני מבין מהדברים שלך שאת חשה כאב רב ובלבול גדול. את מגישה שעולים בטיפול תכנים שמכאיבים וקשה להתמודד איתם. עולות מחשבות ושאלות רבות המציפות אותך, ואולי יש חזרה לדרכי התמודדות ישנות המספקות הקלה רגעית. אני חושב שאת נמצאת רגע בעיצומו של תהליך, אולי באחד הרגעים הקשים בתוכו, עד כי קשה לראות ולהרגיש שזהו תהליך. אבל נראה לי שדווקא אותן שאלות קשות שעולות, חשוב שיעלו גם בתוך הטיפול. שאת הכאב הזה לא תעברי לבד. כך שתוכלי אולי לבנות את הרגשות שלא היו לך, בהדרגה, אולי מתוך קושי רב, אבל לבנות. כך שתוכלי להרגיש שאפשר להיות אכפתי כלפייך באמת, ולא להתפלא ולא להאמין כאשר מישהו מצהיר על כך. דרור

דרור, סליחה על ההפרעה ולמרות שמה שארשום נראה כאילו לא קשור לכאן, בכל זאת הייתי רוצה להעביר את המסר הזה, אם זה בסדר... לכל מי שמעוניין לפתוח הודעות, כך שיהפכו לסגולות, כמו פעם (וכך ניתן יהיה לראות מה כבר נקרא), כי לפחות אצלי עכשיו הצבע לא משתנה עם הפתיחה - קליק על הלחיץ הימני של העכבר ובחירה ב - open או "פתח" (ולא "פתח בחלון חדש"). אצלי זה עובד... אולי זה טריוויאלי וכולם יודעים, ואולי סתם, זה יעזור למי שקצת קשה לו עם שינויים ורוצה משהו מוכר. משהו מתחום הפסיכולוגיה היה צריך לרשום בסופו של דבר...

שלום לך, תודה על המידע שלדעתי חשוב ואינו מובן מאליו. הפורום עבר לאחרונה שינויים גם טכניים וגם כאלו שאינם טכניים. ואני מודה לך על כך שחלקת איתי ועם שאר המשתתפים את המידע הזה שאולי יקלו קצת על הקושי בהתמודדות עם השינויים. מסתבר שגם אני מוסיף נימה פסיכולוגית בסיום. אבל ברצינות, תודה. דרור

דרור, לא מסוגלת יותר לא מסוגלת החיים שלי נורמאליים רק אני לא. אין לי מילים להגיד כמה אין לי כוח יותר. בימים אני על הקרקעית בלילות אני מתחתיה. אל תגיד לי ללכת לטיפול אני בטיפול אני עושה מה שכולם עושים, אני חייה חיים נורמאליים הכול מתקתק, אבל הכול גוסס בתוכי. נמאס לי לחיות, אני הכי אוהבת את החיים ואת כל מה שיש בהם, אני יודעת שלמות היא לא הבחירה השפויה אך גם לא החיים שלי כפי שהם כיום. בטח שמעת את זה פה ובכלל כמיליון פעם, זה ישמע כמו תקליט שחוק - אני לא מסוגלת יותר להחזיק את הראש מעל המים, אני מתה על החיים אבל אני מתה בתוכי - נקודה. אז בסדר, ללכת לטיפול כמו ילדה טובה, ללכת לעבודה לבלות עם חברים לחייך לעולם ולהגיד "בוקר טוב עולם מה שלום כולם אני יורד מן החוטים אני לא ילד אמיתי כמו כל הילדים.......כמה טוב לחיות ולהיות ילד שאוהב את העולם והעולם אותו אוהב מכל הלב....." תודה <>

פי -נוק -יו שמי...:-(

אוי...שלום לך....ברוכה השבה:-) התגעגעתי:-) שלך לי-לך

<> שלום, הקושי שלך עובר בצורה חזקה דרך המילים שאת אומרת. את מתארת קונפליקט חזק בין האהבה שלך לחיים לבין ההרגשה שאת לא יכולה יותר כך. בין החיים הנורמליים, המתפקדים מבחוץ, לבין התחושה מבפנים ששונה כל כך. וכפי שכתבת בשיר, שגם אם מבחוץ את נראית כמו ילד אמיתי את לא מרגישה כך. אני יכול להבין את הקושי עליו את מדברת, אבל אני תוהה למה את מתכוונת כשאת מדברת על להיות ילדה טובה, בין אם בקשר לטיפול ובין אם בכלל. מדוע עלייך להיות ילדה טובה, או להיראות ככזו לפחות. נראה לי שאז אין מקום לחלקים אחרים בך שקיימים ואולי רוצים לקבל ביטוי, חלקים מיואשים, פגועים אפילו כועסים. ואם אני חושב גם על פינוקיו שעליו השיר שלך מדבר (מבלי להתיימר להיות מבקר ספרות), הרי שהסיפור שלו מדבר על המסע הלא פשוט של להפוך לילד אמיתי מבפנים ולא רק מבחוץ. כולל מפגש עם חלקים מורכבים בתוכו ואצל אחרים. ואולי כרגע את נמצאת בתוך מסע שכזה במטרה להרגיש מבפנים ומבחוץ באופן דומה, דרור

דרור, אתה אומר - למה את צריכה להיות ילדה טובה, שהרי אז אין לך מקום לבטא תחושות של פגיעות, ייאוש וכעס. מה זה אומר לגבי מישהי שכן מבטאת זאת – שהיא ילדה רעה? מה זה בעצם ילדה טובה או רעה? מטריד לחשוב שאתה כמטפל ובכלל תופס את ה "רעה" כמביעה פגיעות, ייאוש וכעס ואילו את הילדה הטובה ככזו שלא מבטאת מאלה. זה מזכיר לי את ההורים הנשמות הטובות שאומרים על ילדתם "היא כזו ילדה טובה אני לא שומעת אותה, היא לא מפריעה, אני בקושי מרגישה שהיא קיימת לפעמים אני שוכחת ממנה שעות עד שאני הולכת לבדוק שהיא נושמת. תודה <>

<> הבאתי במיוחד בשבילך כמה מילים על פינוקיו:-) "אל תרביץ לי חזק" – אלה היו המילים הראשונות שאמר בול העץ המפורסם ביותר בעולם. אולי ניחשתם שאותו בול עץ הזה אינו אלא פינוקיו, אשר בידי הנגר ג'פטו, הפך לבובה בדמותו של ילד שובב מאוד. ג'פטו ובובת העץ מיד נקשרים זה לזה כמו אב ובן, אך ארוכה הדרך עד אשר הבובה תהפוך לילד אמיתי, ילד בשר ודם. עד אז יסתבך פינוקיו השובב על כל צעד ושעל, יפגוש את אלה שינצלו לרעה את תמימותו וטוב ליבו, מעט ידידים ישרים ופייה טובה אחת כחולת שיער. פינוקיו הסקרן עובר שרשרת מסחררת של הרפתקאות. במהלך חייו כבובת עץ. הוא מעלה באש את רגליו; מצטרף לתיאטרון בובות במקום ללכת לבית הספר; שני נוכלים שמעמידים פני ידידים תולים אותו על עץ; נוכל אחר מצמיח לו אוזני חמור ומוכר אותו בשוק; בעלי חיים מדברים אליו; אפו מתארך בכל פעם שיוצא מפיו דבר שקר וזה רק חלק מן האירועים המדהימים שעוברים עליו. אנו הקוראים עוקבים אחר פינוקיו הנופל וקם בכל פעם מחדש, ומתאהבים בו מהרגע שפוגשים בו..

הי לך לתחושתי, בין המילים שלך הנוטעות עצב רב נושבת רוח של ויטליות. את מתארת 'מסכה' שבה את מופיעה בחוץ מול תחושות פנימיות "אמיתיות",אך אולי גם הן סוג של מסכה שמבקשת פנים לעיתים דווקא תחושות קשות ומפילות "שוות" השתהות מה, מהוות תמריץ לחיפוש, למאמץ לפענח אותן, לרדת אל פשרן.

שלום , ראשית אני רוצה להגיד שניכנסתי לפורום רק היום אני ממש מוקסמת ומקווה ששאלתי הגיעה למקום הנכון. אני בשנות העשרים לחיי יוצאת עם בחור בגילי בערך במשך 4 וחצי שנים. לפני כשבעה חודשים חלתה אימו בסרטן אשר התפתח במהרה ולאחר כ-4 חודשים (לפני כשלושה חודשים)לאחר סבל רב היא נפטרה . במשך 4 החודשים הללו עמדנו לצידה ימים ולילות וניסינו להקל על סבלה הרב והיינו מאוד אופטימים האמנתי כי זו רק תקופה קשה אשר תחלוף.. במשך תקופת המחלה הייתי בחברתה המון ונוצרה קירבה ואינטימית (יש להדגיש כי גם בשנים שעברו הייתה אינטימיות וקרבה אך השהייה איתה בזמן מחלתה רק העצימה זאת). הקירבה בינינו הייתה גדולה מאוד (בלי קשר לחברי) ולפני מותה היא ניפרדה ממני במילים אוהבות מאוד (לא ידעתי באותו זמן כי היא ניפרדת ממני). מאז מותה לא היה לי הזמן באמת לעקל את מותה. חברי צריך תמיכה רבה, ואינני לבד כמעט אף פעם, עברו כבר 3 חודשים ואיני מצליחה לחזור לעצמי לאדם שהייתי. הפנתי את חברי ליעוץ פסיכולוגי כדי לעזור לו בזמנים הקשים הללו , אך לי אין למי לספר ולהיתייעץ , משפחתי עסוקה בענייניה ואינה מבינה לליבי. חברי השתנה מאוד וכרגע (ובצדק) אין מקום לכאבי אצלו. שאלתי היא האם עליי ללכת גם לטיפול פסיכולוגי? אם כן מאיזה סוג (אני יודעת שיש כמה סוגים..) אודה לתשובה. ח

הי ח. אני חושבת שלאבד אדם קרוב, לא חשוב אם הוא בן משפחה או לא, זה דבר קשה מאוד, וקשה להתמודד איתו לבד..את צודקת לדעתי שאת צריכה למצוא מישהו שיוכל להקשיב לך ולהיות איתך, כדי שאת תוכלי להמשיך להיות שם בשביל חבר שלך. אני גם חושבת שלפעמים להיות ביחד בתוך הכאב יכול להקל דווקא ולא להכביד.אולי את לא צריכה "לחסוך" ממנו שגם לך זה כואב ושגם את מתקשה לחזור לעצמך..חבל שאת יכולה לתת כל כך הרבה מעצמך, אך לא לתת לך או לקבל מאחרים את התמיכה שאת צריכה. אני מקווה שלא תדעי עוד צער אבל בינתיים, את יכולה גם לכתוב פה כדי לשתף ( לי זה עוזר המון )... אופיר

ח. שלום, אני מבין שאובדן אמו של חברך היה עבורך אובדן אישי, נשמע לי אפילו כמעט כאובדן בן משפחה קרוב ועל כך אני משתתף בצערך. המצב בו את נמצאת כרגע כאשר את חשה קושי להתמודד עם המוות שלה, ומנגד האנשים הקרובים אלייך ביותר אינם פנויים לעזור לך, ואולי אפילו אינם מבינים את התחושה שלך שזהו אובדן אישי, הוא מצב קשה ומורכב. אני חושב שאת בהחלט יכולה וצריכה להיעזר בטיפול בשיחות. קודם כל על מנת למצוא מקום משלך בימים אלו וגם על מנת לעבד את האבל הזה, שייתכן ונוגע גם בנקודות רגישות אצלך. לכן המלצתי היא על טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית. בהצלחה, דרור

שלום לכולכם, תודה רבה על התגובות בהחלט עזרתם לי מאוד . נכון לרגע זה אני לא יכולה לשתף את בן הזוג שלי עם מחשבותי משום שאיני רוצה להכביד עליו וכשאני איתו אני מעדיפה לדבר על דברים אחרים ולנסות להשכיח משנינו את המאורע העצוב. אנחנו עדיין מדברים על המקרה כי אני מרגישה שהוא סגור , ואני רוצה לעזור לו להוציא את רגשותיו חוצה (כדי שזה לא יחזור עליו בעתיד) היום אמרי לו שהשארתי הודעה בפורום שלכם והוא בהתחלה אמר שאני כן יכולה לפנות אליו, לחר שדיברתי איתו והסברתי לו את עמדתי הוא הבין אותי . אשמח להיכנס מידי פעם לפורום ... תודה רבה ח.

שלום דוקטור שמי יורי בן 31 אני אישיות גבולית ומטופל המון זמן אצל מטפלת פסיכולוגית שמעתי על טיפול חדש שקוראים לו DBT שהוא מיוחד לאנשים כמוני ושהטיפול לוקח שנה עם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים! אני בטיפול כבר עוד מעט שנה הפסיכולוגית טובה אבל הכל באותו מצב! רציתי להתייעץ איתך דוקטור מה את אומרת על הטיפול הזה? למה אומרים ששום טיפול לא עוזר להפרעת אישיות גבולית חוץ מהטיפול החדש ושטיפול פסיכו דינאמי יכול לקחת שנים עד שמשהו יקרה מה את מייעצת לי לעשות ? איפה אני יכול למצוא טיפול כזה? האמת שאני כן רוצה כבר להרגיש טוב ולא לחכות שנים... תודה רבה לך

יורי שלום, הטיפול בגישת DBT הוא טיפול התנהגותי ברובו. הוא מנסה למפות קשיים עמם מתמודד המטופל ולטפל בהם על ידי הקניית כישורים התנהגותיים. זהו טיפול חדש יחסית ועדיין נאסף מידע לגבי יעילותו. נכון הוא שנטען שהוא יעיל לטיפול בהפרעות אישיות, ובתחילה הוא נחשב לטיפול המועדף. כיום למרות שהוא עדיין נחשב לטפול יעיל לא ברור האם הוא יעיל יותר מטיפול דינמי ובאילו מובנים. אם ברצונך ללמוד עוד על הטיפול אתה מוזמן לקרוא באינטרנט על עקרונות היפול. באינטרנט תוכל לראות גם מקומות המתמחים בטיפול בגישה זו. בהצלחה, דרור

שלום, סתם כותבת כדי להוציא קיטור... בת 43, ללא עבר וללא עתיד, עוברת מטיפול לטיפול לטיפול... אבל שום דבר לא באמת משתנה בהרגשה הפנימית של מחסור, כאב, זעם, כמיהה בלתי ממומשת וקנאה אינסופית באחרים על כך שיש להם משפחה, אהבה, ואהבה עצמית...יודעת שלעולם לא יהיה לי טוב, כפי שמעולם לא היה לי טוב, זה רק עוד סיפור אחד מני רבים של חיים לא ממומשים...אפילו לא בטוחה שהמטפל שלי מסוגל לשאת את כל השנאה והקינה העצמית שלי ולא יודעת אם להישאר בטיפול או ללכת, המילים תפלות ואינן שוות דבר...מה לעשות כשהמטפל אינו מבין את גודל הייאוש?

שלום לך, אני יכול להבין את התסכול שאת מדברת עליו. קשה להרגיש שמסביבך לאנשים יש דברים שאת היית רוצה בהם אך מרגישה שאין ולא יכול להיות לך. קשה אולי עוד יותר להרגיש שאת לא יודעת אם המטפל שלך יוכל לשאת את הכעס שלך, את השנאה שלך, אפילו כלפיו. שגם בטיפול את חוששת מלהראות צדדים התוכךשאת חשה אותם, ואני מניח שגם לא כל כך אוהבת. את אומרת שהמטפל לא מבין את גודל הייאוש שלך, אבל ייתכן שעל מנת שהוא יבין, ועל מנת שאת תוכלי להרגיש שהוא מבין החלקים האלו יצטרכו להגי עגם לתוך הטיפול. בשלב מאוחר יותר, לאחר שתרגישי שזה אפשרי להביא אותם. תוכלו לגעת בטיפול בהרגשה שלך שאין לך דברים מסויימים ולבחון ביחד, מתוך ההרגשה הקשה ששניכם תהיו שותפים לה, את המקור לקשיים שלך. אני חושב שחיפוש שכזה ביחד, גורם קודם כל לתחושה שאת לא בודדה. ומכאן הדברים יכולים להיות פשוטים מעט יותר. דרור

אני מיואשת מהחיים, כלומר בסה"כ מתפקדת כי חייבים אבל אין לי שמחת חיים כמו פעם אולי כי אני רווקה בת 36 ולא מצליח לי זוגיות ויש לי גם חרדת נטישה. לדוגמא החבר שלי עומד לחזור לגרושתו כי יש שם בלאגן עם הילדים ואני ממש מתחרפנת, מתקשרת אליו כל הזמן, מאיימת עליו ומפחדת להישאר לבד למרות שאני לא ממש אוהבת אותו. בעבר הייתי בולימית. ידיד המליץ לי על ציפרלקס אך האם זה עובד גם אם לא ממש בדיכאון קליני אבל ישנן חרדות לא להישאר לבד וגם נזכרתי שאני שוטפת ידיים הרבה כי אני נגעלת ללחוץ ידיים לאנשים ולגעת בידיות של הדלתות בעבודה. האם זה חרדה והאם כדאי לקחת ציפרלקס לתקופת ניסיון? תודה

שלום לך, כינית עצמך בכותרת "מיואשת", ואכן נשמע שאת חשה מצוקה רבה. אני שומע אותך בודדה מאוד, חוששת לאבד שוב ומתקשה להבין את העוצמות של הקושי הזה, שהרי את אומרת שאת לא ממש אוהבת אותו. אבל ייתכן שכפי שאמרת הפחד הוא לאבד, להינטש להרגיש בצד ולא רצויה. זוהי אכן תחושה קשה ואני יכול להבין את הרגשת הייאוש שאוחזת בך. נראה לי שיש טעם לנסות ולהבין מהיכן הפחד לאבד ולהינטש, לראות האם את יכולה להרגיש אחרת, כלומר שהנטישה לא מחכה מעבר לסיבוב ודורשת כוננות מתמדת כלפיה, אולי גם לנסות ולראות האם את נכנסת כחלק מצורך לשחזר משהו מהעבר, למצבים בהם הסבירות שתנטשי גבוהה יותר. העצם אני ממליץ על כניסה לטיפול אישי בשיחות. לגבי השימוש בטיפול תרופתי, הוא יכול לסייע אך לגבי איזה טיפול יש לקחת ומה המינון אם יש צורך בו אני ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר. דרור