פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם חג שמח ושנה טובה ומתוקה כדבש. אני מאחלת לכם שנה של קשר וקרבה, שנה של ביחד. שכל יום יהיה התחלה חדשה עם חיוך והמון אהבה. הפורום הזה מיוחד מאוד. זוהי באמת חלקת רשת קטנה, רשת ביטחון ססגונית ורחבה שמקלה מאוד על הצורך להלך על החבל הדק שם למעלה, איפה שכל העיניים נעוצות בך, דורשות שתמצא איזון. פה במקום עיניים יש אוזניים, ויש משהו מאוד מנחם ביכולת לשמוע רק את הקול, כפי שהוא בא, ללא מראה וללא תחפושות. להיפך, היכולת שמישהי העלתה פה לבוא לפורום כל יום ב"תחפושת" אחרת, בין אם זה שם, זהות וכו, ובדרך כלל כדי להעלות תכנים שונים, רק מאפשרת בדיעבד, לאט לאט להעלות ולהביא לפה לא רק את "מי שאני" אלא את כל מי שאני. גם לי יוצא לפעמים ללקט פה פניני זהות שלי, ולזהות מהודעה להודעה ( אפשר לחזור אליהם כי הכל נשמר פה (: ) קשיים שלי, מקומות שאני מעדיפה להעלם בהם, דברים שמכעיסים אותי, מעצבנים אותי או משמחים אותי ופתאום להגיע להבנות שונות, שונות מבחוץ, שונות מבטיפול - פה אף אחד לא מנסה להחזיר אותך מכל האסוציאציות לאיזו קוהרנטיות ושלמות, אלא נוצרת תחושה של אחדות בשונות.. עולה בי התמונה של דלז אם מישהו מכיר, תמונה שבה הוא מסתכל לתוך מראה, שמשקפת אותו שוב ושוב ושוב..כמו בלונה פארק - ברוכים הבאים לעולם המראות.. דוד, מלי ודרור, תודה שאתם שומרים, מכוונים, עוזרים ולא מוותרים, כל אחד מכם מחזיק קצה של הרשת הזו, ואף כי אני אולי קרובה יותר לקצה שלך דוד, אין לי ספק שכפי שגיליתי השבוע, דווקא הקצוות הרחוקים לי הם חשובים באותה מידה. תודה לכל מי שעוזר בזמנים הקשים ( לא תקופה קלה בעבורי ), תודה לך רוני על התגובה בשבוע שעבר, וסליחה (מקדימה קצת את יום כיפור ) אם אי פעם פגעתי פה במישהו ...תודה לכל מי שאיחל שנה טובה ובחזרה אליכם. אוהבת המון ומקרב לב אופיר

שלום אופיר תודה על ברכה מרגשת ומעוררת מחשבה. אני שמח להיות בין אלה האוחזים ברשת. נדמה לי שזהו אכן אחד מהמאפיינים המיוחדים של הפורום - הרי ניתן להחזיק פה את הרשת ולהסתמך עליה במקביל.. ומשהו בתנועה הכפולה הזו, של מחזיק ומוחזק, של להיות חלק מהרשת כמו להיות האדם במרכז, נותן למקום הזה את האווירה המיוחדת שלו. ותכופות נראה לי שלהחזיק את הרשת מעניק לא פחות כוח ובטחון מלהביט עליה מעל אותו חבל דק. שנה טובה ולהתראות בינתיים דוד

זה בלתי אפשרי. דווקא כשמגיע הרגע הזה שבו הקש שובר את גב הגמל והחיים סוף סוף מכריעים אותך... דווקא אז צריך להילחם בחזרה... כשאפילו הכלים שיש לא עוזרים בכלל... כי ברור שבזה הטיפול לא נועד לטפל... הוא בכלל עובר עכשיו למצב של תמיכה בעיקר... לא יכולה עוד פעם.

שלום למרות שאינני יודע במה מדובר, צר לי לשמוע על המאבק הקשה המתקרב. אין לי כיצד לנחם או לחזק אותך, מלבד המחשבה שמתוך ההודעה שלך עולה כי מדובר במשהו שכבר הופיע בעבר והצלחת להילחם בו. ואם אכן כך, הרי אני מקווה ומאמין שתוכלי לעשות זאת שוב. והטיפול, כמו הכלים האחרים הנמצאים לרשותך, יכולים לעבור למצב של תמיכה. אני לא רואה בכך כל רע, אם יש גמישות להפנות כלים שונים למטרה חדשה, ואפילו לזמן מוגבל, על מנת לפנות את הכוח העיקרי שלך למלחמה במה שלא יהיה שמגיע. ולסיום, אני מקווה שבין הטיפול ושאר הכלים התומכים, גם הפורום הצנוע שלנו יוכל להיות לך לעזר. בהצלחה ולהתראות בינתיים דוד

כיצד היית מגדיר/מתאר את חיי האהבה של בעלי ההפרעה הגבולית? תודה ושנה טובה

שלום לאלמונית אני יכול לתת לך שתי תשובות. תשובה אחת תהיה התשובה המקצועית, ה"רפואית", והיא תאמר לך שבשל המאפיינים האישיותיים הספציפיים של בעלי הפרעה גבולית, חיי האהבה שלהם יטו להיות סוערים, לנוע בחדות בין רגשות עזים של אהבה ושנאה, יהיו רצופים בדרמות ובמחוות גדולות ויתאפיינו בפרידות רבות מחד ובקושי להינתק ולהיפרד סופית מאידך. התשובה השניה היא פחות "רפואית" והיא טוענת שפשוט לא ניתן להכליל. הפרעת אישיות גבולית היא אבחנה רחבה מאוד, הכוללת בתוכה טווח נכבד של טיפוסי אישיות. כך שמעבר לרמת הכללה גסה מאוד, או מעבר לתשובה הרשמית, הייתי אומר שאי-אפשר באמת להכליל לאדם הפרטי. כל אחד לגופו. להתראות ושנה טובה דוד

תודה. אני מזדהה עם החלק הראשון של תשובתך... אתה חושב שאי פעם זה יוכל להיפתר? אלמונית(שנתיים בטיפול)

שולחת יד מנסה להיאחז בקירות מבטון, לעצור את הנפילה וידיי נקרעות, משוסעות מהתקווה שנגוזה. חייה באיבוד שליטה חשה כמו בובת מריונטה אשר חייה מנוהלים ע"י כוחות חיצוניים חסרת שליטה, כבוייה אתה מנסה להצית את האש שכבתה מזמן. נופלת, מביטה מעלה ומבינה שאילו לא חיי אך אני חיה, מבכה על כך שהנורמל אינו חלק מחיי כואבת, זועקת, נשברת גרוני נשרף ממילים שלא יוצאות. חסרת אונים, רואה ובלתי נראית לא יכולה לומר את אשר על ליבי חשה בדידות מייסרת וכואבת את כאבי לבד.

שלום ללכלוכית קראתי את השיר שכתבת והרהרתי על הפרדוכס שבתוכו: מצד אחד הגרון הנשרף והמילים שלא יוצאות ומהצד השני היכולת בכל זאת, ולו בכתיבה ולא בעל-פה, להוציא את המילים ולבטא את הכאב העז ששורף אותך מבפנים. אני מודה לך על הכתיבה ובעיקר מאחל לך שתצליחי למצוא את המקום להמשיך ולהוציא החוצה את הכאב ולא להישאר איתו בגפך. להתראות דוד

אני תוהה, מה חשבת, מה הרגשת אתה כלפי השיר. (הוא לא נכתב אל אדם ספיציפי, כמו רוב שיריי.)

היי האם תואר בפסיכולוגיה יעזור אכשהוא לטפל בהפרעת אישיות אנטי סוציאלית והפרעת אישיות פרנואידית?. מדובר באנשים הקרובים לי ולא אנשים זרים. האם התואר בפסיכולוגיה עוזר להבין כיצד קרו הדברים הרעים לאנשים? או שזו שיטה טיפולית בפני עצמה, שפשוט מנסה לשנות את האדם? כיצד פסיכולוג יכול להבין אדם אם הוא לא חווה את הדברים שהאדם הזה חווה? לכן השאלה הזאת בעייתית. או שזה פשוט בזבוז זמן ללמוד פסיכולוגיה בשביל לטפל בדברים למעלה.

שלום עמליה אני לא בטוח שהבנתי עד הסף את שאלתך. אבל בכל מקרה, אם הבנתי נכון, הרי שהעצה הראשונה שאני יכול להציע לך היא לא לטפל באנשים קרובים לך. עד כמה שהדבר מפתה, ועד כמה שקשה לחוות בכאב של אנשים קרובים, הרי שזהו אחד מהחוקים, מהאקסיומות הראשונות, של מקצוע הטיפול: אף מטפל אינו מטפל (ואינו יכול לטפל כהלכה) באנשים קרובים אליו, איתם הוא נמצא בקשר, מעבר לקשר הטיפולי. בנוסף, נדמה לי שנכון להגיד שתואר בפסיכולוגיה לא עוזר לטפל באנשים. בתואר הראשון ניתן בסיס מסויים, המתרחב רבות בתואר השני, ועליו ניתן להתחיל לבסס את הידע של מקצוע הטיפול. מעבר לכך, התארים יכולים לספק הבנה מסויימת לנפשם של בני-אדם, אך כפי שאת מציינת - זו הבנה חיצונית במובן מה, וצריך גם משהו אחר כדי להגיע להבנה "חווייתית" יותר של האדם. מקווה שעניתי לשאלותייך דוד

יש איזו מישהי שכותבת בפורום שפיתחתי מולה אובססיה. בכל פעם שהיא כותבת, עולה בי תחושת מיאוס וסלידה גועל ורתיעה ואני רוצה להרביץ לה מכות ומגרשת אותה קישתא. מה זה מקנאה בה שהיא מרשה לעצמה להיכנס לכאן ולכתוב ולשחק אותה חמודה ונבונה או לעשות חנדלך כמו גור כלבים עלק שמרוצה מעצמו וגאה בעצמו, או לצרוח או להתייסר ולעורר רחמים ולתפוס מקום ולקבל תשומת לב ומילים מאנשים טובים. איייייכס בעעעע. היא רוצה עוד ועוד וזה לא נגמר. כאילו די כבר, לא מיצית? עוד פעם אחת אני רואה אותה פה ואני משפדת אותה ומעיפה על טיל. אה, המישהי הזאת היא אני. קשה לי להאמין שאיני מעוררת תחושה דומה אצל אחרים כלפיי על באמת באופן ההתייחסות הדוחה מלא הבוז שאני מפגינה. זה באמת מגעיל אנשים נורמליים. ואם מישהו נמשך לסטייה הייתי חושדת בו.

שלום לך האמת, טריק יפה עשית עם ההודעה. באמצע עדיין התלבטתי האם את מתכוונת לפגוע בכותבת אחרת והאם להעלות בכלל את ההודעה ואז הגיע לפתע הטוויסט. אבל מעבר לטריק היפה, ברור שיש פה משהו מאוד אמיתי ומאוד עצוב, לא? ואת צודקת, יש פה תקיפה עצמית, כמו איזה פעילות שגויה של מערכת החיסון הנפשית והתוצאה היא שאת תוקפת ומשמידה את "עצמך" ללא רחם, בכל מקום שאת תופסת את "עצמך". וברור שיש כאן מורכבויות על גבי מורכבויות וטיפול הוא המקום הנכון לברר אותן. אבל מעבר לכך, נשארתי אולי בעיקר עם השורה האחרונה שלך - על איך את מתבוננת בחשד על כל תגובה שאת מקבלת שאינה מכילה בוז או לגלוג ואינך מחשיבה אותה כלל. לצערי, זה נשמע לא רק שאינך יכולה להעזר באחרים או לשמוע את קולם, אלא שאת מצליחה להשמיד כל דבר חיצוני, שאינו חובר לתוקפנות העצמית שלך. וזה בטח קשה מאוד. ברור לי שאני אחשד פה במשהו (אבל בטח כבר נחשדתי הרבה קודם), אבל אני בכנות מקווה שתוכלי, עם הזמן, לסבול מעט פחות. להתראות דוד

קודם אשלח חיוך של הבנה ואז אשתף אותך.. אני, הרבה פעמים שולחת לפורום כל מיני הודעות, רחשי לב, וחושבת מליון ואחת פעמים איך יגיבו והאם יזרקו אותי מפה והאם ישנאו אותי, יכעסו עלי, יצליחו להכיל אותי, להחזיק, להיות איתי, לא להמאס ממני וכו' וכו'.. היום אני עדין מנסה ללמד את עצמי לקבל את כל הצרכים שעולים בי, עדין מנסה להרשות לעצמי להביע את אשר על ליבי, בלי להתבייש ולברוח.. לפעמים אנחנו נבהלים ממה שעולה בתוכנו ומתארים לעצמנו שכל העולם יברח מאיתנו, בדיוק כפי שהיינו בורחים מעצמנו.. אך לא תמיד כך.. פה המנהלים נמצאים פה בשבילך! פה הם נמצאים כדי להכיל אותך.. על כל אשר את!! תני לעצמך את הצ'ופר הזה של השתתפות בפורום נפלא מעין זה.. תני לעצמך להיות.. בכל אופן, אני כל כך מזדהה איתך ויתרה מזאת, מבינה מעבר למילים שכתבת.., אני פה קוראת המון ואשמח לקרוא אותך ולהיות איתך, אולי גם כדי ללמד את עצמי להיות עם עצמי.. אני לא מנסה בשום דרך שהיא לטפל. ממש ממש ממש לא. אני מנסה להיפתח לדברים שגם אני, כל כך בטרוף, מפחדת מהם.. ואם פה יש לי הזדמנות, ועוד לגרום למשהיא אולי קצת קצת לחייך פנימה, למה לא?? ביחד, כשלבד, זה חשוב. ~נילי~

שלום דוד, ושנה טובה! בחצי שנה האחרונה (לפני כן זה היה שונה) הטיפול שלי מתנהל באופן הבא: אני שותקת לרוב, הפסיכולוגית שלי מדברת או שואלת שאלות לפעמים כדי לדובב אותי. ולקראת סוף הפגישה אני מרגישה שאני מאוד רוצה ללכת ושהיא מושכת את זה, כאילו שהיא משאירה אותי בכוח עד שהיא מחליטה לסיים ובכל פעם אני יוצאת ומסתכלת בשעון ומגלה שבעצם סיימנו בזמן (ולא באיחור כפי שנדמה לי). זה נראה לי משונה, אני קוראת גם פה בפורום שמטופלים רוצים דווקא יותר זמן, שמרגישים שהפגישה נקטעת ואני בדיוק ההפך - אני מרגישה שזה ארוך מדי ובסוף אני כבר ממש חסרת מנוחה! אשמח לשמוע את דעתך או הסבר לכך.

שלום לאחת את שואלת שאלה מסקרנת, ונדמה לי שהתשובה תמצא רק בתוך הטיפול עצמו ומתוך החשיבה שלך, יחד עם המטפלת, על המתרחש בזמן השעות ולאחריהן. באופן כללי, אני חושב שייתכנו סיבות שונות לתופעה שאת מתארת, והן נעות בין מיצוי אפשרי של הטיפול (לא כתבת על התחושה הכללית שלך בעניין זה), לבין מצב של היפוך בתגובה, כלומר, מצב בו דווקא בשל חשש מהסיום את עסוקה בו ללא הרף ומזדרזת להגיע אליו (אבל זה אולי נשמע פסיכולוגיסטי מידיי). בכל מקרה, נדמה לי שמה שקורה כרגע בטיפול זה שאת מרגישה שיש צרכים אחרים שנענים בו ולא שלך, כלומר, את נמצאת שם עבור המטרות של מישהי אחרת, והדבר הזה מעורר בך קוצר רוח, אולי הסתגרות פנימה (שמתבטאת בשתיקה) ורצון להסתלק כבר מהחדר, להפסיק להענות לצרכים של אחרים. האם הדינמיקה הזו מוכרת לך מהיכן-שהוא בחייך? והאם היא מתרחשת רק בחדר הטיפול? גם אם ניחושים אלה קלעו יותר או פחות, אני בכל מקרה חוזר על עצתי הרגילה - לדבר על המתרחש בגלוי בטיפול ולבדוק לאן הדיבור הזה מוביל. בהצלחה דוד

שלום וחג שמח דוד, המלחמה עדיין נמשכת, ואולי טוב שהיא נמשכת, כי כל עוד היא קיימת אני יודעת שאני לא מוותרת ויש עדיין תקווה. היה קשה בפגישה הטיפולית האחרונה ואני ממש לא יודעת איך אצליח להגיע לפגישה הבאה, ועל מה בכלל אדבר איתה כשיש משבר אמון איתה בכלל ומשבר כל כך גדול עם עצמי בפרט. השלב החדש בחיי קצת שיגע אותי, הוא אפילו מורגש פה בפורום, שכחת אותי שבוע שעבר למרות שהעלת את ההודעה, בטח בתום לב, אבל עדיין אתה בטח יודע מה עובר על מטופלים כש... ואפילו כשהודעתי על כך גם מלי לא שמה לב. טוב התרחשו גם כמה דברים טובים מאז בפורום, אז אני שמחה על מה שיש. לא ארחיב יותר מדי, למרות שנראה לי שכבר הרחבתי, בכל זאת חג, שנה חדשה, אנסה להסתכל על הכל מזווית חיובית ולהאמין שהכל עוד ישתנה ובדרך אליי. וזו הזדמנות להגיד תודה שאתה כאן מקשיב, תומך, משקף, מאיר וכל כך רגיש. אז בברכת שנה טובה, שירה.

שלום שירה ושנה טובה גרמה לי לחשוב קצת הכותרת של הודעתך - על מלחמות, ועל מי וכנגד מי אנחנו נלחמים והאם המטרה הסופית היא להגיע לניצחון, או שיש גם מטרה אפשרית אחרת..חלק מהמחשבות אולי רלוונטיות גם עבורך, חלק אני מניח שלא. בכל מקרה, אני מצטער לשמוע על המשך משבר האמון ועל המעבר שלו גם אלינו לפורום. האמת שחזרתי אחורה וראיתי את ההודעות ואני מבין את הקושי. מצד אחד, התחושה שלי הייתה של סיום ההתכתבות בשלב ההוא, ולא הרגשתי צורך להוסיף עוד משהו או להיות זה שאומר את המילה האחרונה. אבל כנראה שטעיתי, או נכון יותר פיספסתי משהו (כלומר, אותך) ועל כך חבל לי. אני מבין שהרגשת נשמטת, ללא התייחסות, מה שעלול לפגוע בבטחון ובתחושה הטובה. כך שעל זה אני שוב מצטער, מחד, אבל חושב שיש פה גם משהו ללמוד ולחשוב עליו מאידך (מעבר לפיספוסים שלי זאת אומרת). מה, את שואלת? אני לא באמת בטוח...אולי משהו לחשוב עליו בטיפול? בקבוצה? אבל שירה, בכל מקרה, מה שחשוב לי לומר זה שמותר לך להיפגע, ומותר לך גם לכעוס או להביע תרעומת. לא תמיד יקבלו את העמדה שלך, אבל זה לא הופך את מה שאת מרגישה ללא לגיטימי או לאסור. ועל הדברים היפים שכתבת בסיום - תודה רבה. זהו בינתיים. ושנה טובה, שוב. דוד

ראשית שנה טובה לכולם. אני בטיפול כבר המון המון זמן, עם התחושה שאני מתחזקת ומשתפרת אך כמו לכל אחד יש רגעי שפל וקושי מידי פעם. בחגים - הגעגועים אל המטפלת מתעצמים. אני כל הזמן חושבת עליה: מה היא עושה , עם מי היא מבלה את החג וכל כך חבל שהיא לא זמינה עבורי.ברור לי שאילו כן היתה זמינה לא הייתי יוצרת עימה כל קשר, אך אי היכולת הבסיסית דווקא מעצימה את הצורך. יש לי חברות טובות שאין לי כל בעיה לא להתראות איתן שבועות, לדבר בטלפון אפילו אחת לחודש ואני יודעת שהן תמיד יהיו שם בשבילי. למה אני לא מרגישה את אותו סוג של בטחון עם המטפלת שלי...? למה אני תמיד בחשש שמתי שהוא זה יגמר. אני כבר לא עוסקת בסוגיה שהקשר שלנו הוא למעלה משש שנים וזה כשלעצעו יכול להיות כנתון לביקורת של מטפלים. סתם... נעזרת בכם לפרוק קצת מעוצמת הגעגועים והעצב. סביר להניח שעד למפגש, גם אם אני אומר לה שהתגעגעתי והיה ל קשה, משהו מהזמן שחולף מקהה את תחושת העצב והגעגועים כפי שאני מנסה להביעם כעת. בכל אופן תודה על היכולת והאפשרות להיעזר בפורום.

שלום יעל ושנה טובה אני מבין את הגעגועים שאת מתארת. לפעמים בקשר טיפולי, במיוחד ממושך ומשמעותי כזה שאת מתארת, נוצרת קרבה שונה לחלוטין מזו הנוצרת בקשרים אחרים. אני לא מתכוון להגיד שזהו קשר חזק יותר, או משמעותי יותר בהכרח מאחרים, אבל שיש בקשר הזה אפשרות לקבל משהו שיחסית נדיר למצוא אותו מחוץ לפגישות. אני מניח שמעבר למטפלת עצמה, אולי את גם מתגעגעת בזמנים האלה לנוכחות בטיפול ול"משהו שונה" שאת מקבלת שם ושמסייע לך להתחזק ולהשתפר. בכל מקרה, בתקופות שבין פגישות, את בהחלט מוזמנת להיעזר פה ולפרוק משהו מהגעגוע. להתראות דוד

דוד היקר, ראשית מאחלת לך ולמשפחתך חג שמח.(למען האמת איחלתי לך כבר אתמול-מצ"ב). רוצה להודות לך בשמי ואני מניחה בשם רבים מחברי הפורום על האוזן הקשבת ועל התשובות שרואים שהושקעה בהן מחשבה. אחרי שליאת עזבה היה לי מאוד קשה להיכנס לפורום ,זה הרגיש לא כאתמול שלשום, ומלי לא הצליחה להיכנס לנעליה הענקיות של ליאת. ואז התחלתי לקרוא אותך בהתחלה רק לקרוא ואח"כ ניסיתי קצת לכתוב ו...הינה אני כאן. אז שוב תודה על העזרה בשבוע שעבר עזרת לי מאוד.(אנחנו כרגע בטוב). כבר לא סמויה (: איריס. http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html#761861_761867

שלום איריס וחג שמח גם לך ראיתי את ברכת השנה הטובה, ששלחת עוד אתמול, אבל אני מודה שנחמד לקרוא שוב ברכה כזו והתייחסות מפרגנת ומחזקת. אני שמח שהחלטת להיכנס לפורום באופן מלא, בשמך האמיתי ועם סיפורך האישי. את בוודאי יודעת שלאחר אובדן לוקח זמן לחזור למקומות שהיו חלק מהחיים בעבר, והחזרה הזו, ההגחה לחיים, היא איטית ולעיתים חייבת להיעשות בשלבים. אז טוב שהגעת לשלב הזה פה ואני מאחל לך שנה מוצלחת ומאושרת ומקווה שפה, כמו במקומות אחרים בחייך, תמשיכי לעשות צעדים אמיצים ומשמעותיים. להתראות ושנה טובה דוד

הי דוד, על שני האובדנים הראשונים שקרו לפני כ-20 שנה עם רווח של שלוש שנים בניהם חשבתי שהתגברתי,אבל כשהגיע האובדן השלישי לפני כשנתיים וחצי במקביל לניתוח להצלת חיים שבעלי עבר(חודשיים לפני) זה כבר היה יותר מידיי בשבילי ואז גם התחלתי טיפול באובדן. שנה וחודשיים הייתי אצל פסיכולוג שהיה בערך בין גילי ולא הצליח להכיל אותי והטיפול הסתיים באי הבנה ודי בפיצוץ וכשהוא הבין אני כבר לא הייתי מוכנה לחזור. היום אני נמצאת כבר כשנה אצל פסיכולוגית מדהימה פגישות דו שבועיות שהחיסרון היחידי שלה הוא שהיא יוצאת הרבה לחופשות. באמת זכיתי בעניין המטפלת ,זאת פסיכולוגית מאוד ותיקה ומבוקשת שלא מקבלת מטופלים חדשים והיא קיבלה אותי לטיפול כי הבן שלה היה לקוח שלי וכשפגשתי אותה הייתי בעיצומו של פיצוץ עם הפסיכולוג הקודם והיא הבטיחה לי שכשאסיים לטפל בבן שלה בתור לקוח אז אני אוכל לעבור אליה.(אמנם הוא עדיין לקוח של האירגון בו אני עובדת וגם היא ,אבל הטיפול בהם כבר לא נעשה דרכי). האובדן האישי כ"כ שעברתי לפני כארבעה חודשים ריסק אותי. כשעוברים אובדן אחד החזרה לחיים היא קשה ,העניין הוא לחזור לחיים אחרי הרבה אובדנים שקרו תוך שלוש שנים זה לא קל. הפחד לאבד גדול ורמת הפגיעות גדלה,הרגשה שאתה לבד למרות שאתה מוקף במשפחה וחברים. וליאת היתה פה כשהתלבטתי אם לעזוב את הפסיכולוג הראשון וכשהתחלתי טיפול חדש, וכהפסיכולוגית שלי היתה בחופשה אחת מיני רבות וליאת ליוותה כל טראומה עם הרבה הבנה. אז אני יודעת שאתה לא ליאת (וטוב שכך כי אני מדמיינת אותך עם זקנקן),אבל ניתן לחוש את האמפתיה והחיוך וההבנה אפילו מרחוק. חג שמח,איריס.

אני יושבת פה, ולצידי מונח סלט ריחני טעים ועסיסי אך אני, לא כל כך מצליחה באמת לאכול אותו.. יותר מידי מחשבות רצות לי בראש... כאלה שאני לא יודעת אפילו מהם.. מכניסה ביס ומרגישה חוסר מסוגלות ללעוס בנחת, ברגיעה.. להכיל בפשטות את האוכל.. כמו בזמן לחץ אבל אני לא בטוחה שאני לחוצה עכשיו.. אז מה אני אם כן?? אמורה להיות רעבה בשעה זאת, לאחר שלא אכלתי משעת בוקר מאוחרת.. עכשיו השעה ארבע ולא ברור לי אם אני רעבה.. כאן מדבר הבילבול וה – אין לי כל כך מילה בשביל זה.. אבל ה - - ריחוף העמוס אולי?? בכל אופן, הוא די משתלט עלי. מפריע לתפקוד שלי.. הכביסה הנקייה (!) יושבת בצד כבר כמה ימים ואני לא מסוגלת להושיב את עצמי אפילו לקפל.. ערב חג עכשיו.. 'חג' שני מילים כל כך קטנות אבל בעלות משמעות עמוסה כל כך.. אם לטוב, אם לרע... לא מצליחה בדיוק לאמר יותר מזה.. אחגוג יחד עם ההורים והם, חרדים.. אשמור פחות או יותר את החג בשביל לכבד אותם.. ומגיע להם הכבוד (או שלא?? הרמוניה של בילבול).. אני יודעתי שפרסתי לי מעין רשת של ביטחון כדי שלא אשתגע.. גם הרשת המאולצת מצליחה להראות בעיני מחוררת.. עשויה פרזיטית.. טוב לדעת שאת מה שאפשר לתפוס בו, תפסתי. וגם זה חשוב. הישרדותי משהו.. אז אני במלחמת הישרדות..? לשרוד את החיים זהו שלב חשוב מכיוון שניתן משם להתקדם לשלב הבא אחריו, שלב השחרור מההישרדות, שלב שבו אין צורך להרגיש שורדים.. שלב שבו פשוט מרגישים בסדר עם מה שיש, מרגישים שמה שעומד מולנו, ניתן לפתרון ואף אולי (בתקווה..) מתקדמים לשלב בו רצף השתלשלויות החיים אינם נראים כבעיה.. הם פשוט דרך.. שפוסעים בה ותוך כדי בוחנים את הסובב.. אולי.. נחמד לי לשקוע במחשבות כאלו.. הנה, בכתיבה פה, אני מצליחה איכשהו להוציא ממני צדדים אחרים.. וטוב שכך.. רק רוצה להצליח לה-י-ו-ת גם לאחר שאעזוב את המחשב.. יש לי הרבה עבודה בחוץ.. נפשית כפיזית.. ואין לי פוקוס בשביל זה.. לא עכשיו.. מתי כבר ימציאו מכשיר שיפעיל את הכל רובוטית..? כן, נראה לי שכבר המציאו הסינים משהו כזה.. במחשבה מחודשת, לא נראה לי שהייתי באמת רוצה את ה'חופש' הזה מהעבודה היומיומית.. נכון, בשלבים כאלו ואחרים, במיוחד נפשיים, כל שרוצים זה לא לעשות כלום.. או לפחות לא להצטרך לעשות כלום.. כי אין כח.. אבל בהסתכלות כוללת, כך נרקבים.. מכל חוסר מעש, חוסר חשק, אם זה נובע מדיכאון או כל סיבה אחרת (יש סיבות אחרות..??) אפשר להרקב.. ובהישרדות פועלים נגד הריקבון.. שם אני.. טוב לדעת שגם תוך כדי הריחוף, החוסר קירקוע אני פועלת.. לא מרגישה בדיוק כך בחוץ אבל אולי מבינה זאת עכשיו.. תוך כדי מחשבות ומילים.. תודה שאתם פה בשבילי.. אחרת, בטיסה הייתי עכשיו אולי נעלמת.. חברותי לנפש, לשיחות האמיתיות שמתנהלות פה, גם מעבר להיתכתבויות עצמן.. ולך דרור איש אשכולות, וגם לדוד יקיר ולמלי אמא אדמה (בילבי תרשי לי ל'גנוב' את הכינוי שנתת לה =0) בהחלט מתאים!! ) שתהיה שנה טובה, מתוקה, מבורכת, נעימה, מכילה, בריאה (נפשית.. כגופנית..) קבלה, סבלנות (פנימית בעיקר..) בת שחוק, שמחה, אהבה אהבה אהבה, חיבוקים ונישוקים, חיות, ריקודים, פיזוזים.. טוב אני נסחפת.. למה בעצם לא?? ממשיכה לברך: שתיהיה שנה בו נרגיש ביטחון להיות, לנשום, לשאוף לחלום.. שנה בו נרשה לעצמנו ולאחרים להביט אלינו פנימה בלי להיבהל ממה שזה לא יהיה.. שנה של הבנה.. הבנת עצמנו, הבנת האנשים הקרובים לנו.. הבנת האחר. הבנה ריגשית כמובן.. שנה של הצלחות, שנה של שלווה פנימית עצומה.. רגיעה.. מנוחה.. שנה של התפתחות ועשייה... רצון לעשייה.. אני יודעת שאולי זה ישמע אופטימי מידי אבל מילותי קיימות.. הרשו לי לא להתעלם מהם.. (בעצם הילדה שבי מבקשת ממני לא להתעלם מהם..) אני רוצה שיהיה טוב. באמת.. ברכותי חברים.. חיוך אמיתי, מרכין, מכבד, מברך.. שנה שמוגדרת באינדיבידואליות של כל אחד ואחת מאיתנו, כמ-ע-ו-ל-ה.. לפחות נרצה.. נדמיין.. אולי אז נקבל..?? יאלה, הכביסה מחכה לי.. =0) ~נילי~

נילי שלום, ראיתי את התליך שעברת בכתיבה, מבלבול רב, הרגשה ששום דבר לא מסתדר, הכל מלחיץ ואין חשק לכלום, למצב בו את יותר ויותר מצליחה לראות ולהראות גם דברים אחרים. צדדים אחרים בתוכך, ניתן לומר אופטימיים יותר. עצם היכולת לומר זאת אינה מובנת מאליה ואני שמח איתך על כך. אני שמח גם על כך שאת לא מוותרת ומאפשרת לילדה שבך לרצות לחגוג לשמוח ולאחל לאחרים זה לא פחות חשוב ולא פחות גורם להרגשה טובה מדברים אחרים. שנה טובה, דרור

הלוואי... היכן ההודעה שלי משבת? הודעה חדשה, לא הודעת המשך... כמה סימבולי שככה מתחילה לי שנה חדשה... אפילו כאן, בקטן, בפורום... לא נורא. העיקר שתהיה לכולם פה שנה טובה!

שלום לך, הודעות שנכתבות בשבת עד השעה 10 במוצ"ש לא מועלות. הפורום חוזר לפעול משעה זו ואילך. כך שניתן להרגיש שגם השנה החדשה מתחילה לא טוב, שאת לא נשמעת, גם כאן בפורום. ניתן, אבל נראה לי שחבל, כי סימבוליות אחרת יכולה להיות לגבי מה קורה כאשר דברים לא מסתדרים, כשמשהו או מישהו פוגע בך - את שואלת, כפי שעשית כאן, מבררת, ואולי גם יכולה להרגיש אחרת עקב כך. אז אני מאחל לך באמת שתהיה שנה טובה, בפורום ובכלל. דרור

לא מאמינה בשנה חדשה וכול השיט הזה בסופו של דבר כל שנה גרועה יותר ויותר אבל אם אבו מאזן מאחל מי אני שלא שנה טובה פורום יקר שונאת חגים שונאת שבתות שונאת את כל ימות השבוע שונאת את הבוקר מתעבת את הלילות שונאת את החיים ארור היום בו הגעתי ארור ארור ארור

נקודה שלום, אני שומע דרך הכתיבה שלך את התחושה ששום דבר לא יכול להיות שמח, שאולי דווקא כאשר כולם מאחלים חג שמח, זה גורם להרגיש עוד יותר את התחושה הקשה, שלך לא שמח, שאת לא בטוחה בכלל שיהיה לך שמח ושלעיתים את מתקשה לזכור אם בכלל אי פעם יהיה לך שמח. אני יכול להבין כמה חגים וגם היומיום יכולים להיות לך קשים מאוד, אבל היתי רוצה לאחל לך בכל זאת, שהשנה תחווי לצד כל הכאב שהוא חלק מחייך, גם רגעים של הנאה, של שמחה ואולי לפני הכל של שקט פנימי. דרור

לדרוד דוד ומלי ולחברי הפורום היקרים, שולחת לכם איחולי שנה של א"ב שנה של אושר ואהבה שנה של בריאות וברכה שנה של גיל וגאולה שנה של דבש שנה של הידברות והצלחה שנה של ויתור שנה של זוהר שנה של חברות וחוזק שנה של טוב שנה של יושר שנה של כבוד שנה של לכידות שנה של מנהיגות שנה של נתינה שנה של סובלנות שנה של עושר ועוצמה שנה של פריחה ופינוק שנה של צחוק וצמיחה שנה של קשב שנה של רוגע שנה של שלום ושמחת חיים שנה של תשומת לב וזו ההזדמנות גם להודות למנהלי הפורום העושים את מלאכתם ביסודיות, באהבה, ברגישות ובחום שניתן להרגיש גם מבעד למסך. תודה ענקית (-: חג שמח לכולםםםםםם שירה.

שירה שלום, תודה מקרב לב על הברכות, הרגשתי שהן באות מבפנים, מתוך רצון לתת ולשמח ולהודות. עבורי אני מרגיש שזה אכן הצליח, אבל יש לי גם הרגשה שעצם האמירות הללו היה חשוב גם לך, שימח ותרם גם לך להרגיש טוב יותר, ואם כך אני שמח גם על כך. דרור

הי שירה , שמחתי לקרוא את תגובתך אתמול ואני מאושרת לקרוא אותך היום. שומעים את החיוך בין המילים. שתהיה לך שנה טובה ושיתגשמו כל משאלות ליבך שתוכלי להרגיש ביחד לעיתים יותר תכופות ולא רק פה בפורום אלא בחיים. חיבוק,איריס.

מוצפת. תחושת חנק. איך ולאן מנקזים את הכל?

x שלום, נשמע שאת מרגישה שהכל כבד לך, חונק אותך, ואת רוצה פשוט לפרוק את זה ממך, לשים באיזשהו מקום כדי שזה לא יהיה לך לנטל. אחד הקשיים לעשות זאת הוא שלעיתים נראה שאין מילים, שאף אחד לא יבין. שאת לא מצליחה להבין ולעשות סדר. אבל עדיין נראה לי שיש מקומות בהם את יכולה לנסות ולפרוק. אחד מהם הוא כאן בפורום, אבל כמובן גם בטיפול. זה לא קל, זה ברור לי, זה דורש מאמצים רבים ואולי כרגע נראה בלתי אפשרי אבל אני אשמח אם תצליחי לשתף בכל זאת בתחושותייך. דרור

ברצוני לדעת האם יתכנו קשיים ברישום לפנקס הפסיכולוגים, לבחור שקיבל פטור מצהל עקב בעיות פסיכולוגיות קלות כדוגמת דיכאון וכדומה?

שלום לך, רישום בפנקס הפסיכולוגים מתבצע על סמך סיום תואר שני בפסיכולוגיה. בחלק מהמיונים למגמות מסוימות בתואר השני יש ראיון אישי בו יכולים לשאול מה עשית בצבא, ואם לא עשית מדוע השתחררת. יחד עם זאת למיטב ידיעתי אין כללל גורף שמי שסבל או סובל מדכאון לא יוכל להתקבל למגמה כלשהי ולפיכך להירשם בפנקס הפסיכולוגים. דרורי

באתי לאחל לכולםםםם ... (((((((((((((שנה טובה ..ומאושרת..)))))))))))))))))) שנה של הגשמת משאלות הלב .. לכל אחד ואחת מכן .. לחברים הקבועים והיקרים שמלווים אותי ואת הפורום בשיתוף, הקשבה, ובככ אהבה - בילבי, לילך, איריס, נועם ,נילי, שיר,שירה, <>,נקודה, נורית ,יעלה ..אופיר, טל..טוויסט..עננית.. ואם שכחתי מישהו מצטערת.. וגם לחברים המזדמנים מידי פעם ....:-) שתהא זו שנה מיטיבה .. שנה עשירה ..ושופעת .. מכל הדברים הטובים שרק אפשר לחשוב עליהם.. המון הנאות .. שמחה וצחוק.. אמיתי בריאות נפשית וגופנית ואהבה. דרור היקר - תודה לך על הנוכחות המיטיבה שלך .. בשנתים האחרונות כאן, על האהבה במילים וההקשבה המכווננת ..אליי !!!, אתה אדם מיוחד ועשיר .. מלי ודוד - אנשים יקרים שלי , תודה על המקום המלטף והחם בליבכם.. תודה על העצות החכמות ..המילים המחבקות ..שמצליחות להגיע ..עמוק עמוק ללב. תודה על הנגיעה המלטפת שהבאתם איתכם לפורום , על ההבנה ,האמפתיה והמילים המדויקות .. שמצליחות להרגיע ..את הכאב .. מלי .. את נותנת נגיעה "אמאהית" שפויה ומדויקת .. שככ חסרה לי ..תודה לך! אתם פשוט מקסימים !!!!! אני רוצה לומר לכם דרור, דוד ומלי .. שיצרתם פה מקום חם .. מעורר התפעלות ..למרות כל השינויים שהפורם חווה בתקופה האחרונה .. הצלחתם ליצור פה יחד מקום של אמפתיה וחמלה ואהבה אמיתית שנוכחת בכל אחד מכם ..ועוברת דרכם אלינו .. תודה על בחירתכם להיות נוכחים פה בתהליכים לא פשוטים ואישיים ככ של נפש כל חי .. מרגיש פה ממש טוב ... דרך הצוות הנפלא הזה .. שיצרתם. תודה על היכולת שלכם לשאת יחד איתנו את הכאב ולתעל אותו למקומות הנכונים הנגיעה המיוחדת ..שלכם כאן , כשמסך מפריד .. גורמת להקלה בבדידות , ובהפגת כאב עצום ובל יתואר.. פשוט מדהים ..אתם מדהימים!!!! (גם ליאת .. אם היא קוראת כאן בשקט .. רוצה לאחל לה שנה טובה ...(לא שכחתי אותה) ) תודה לכם מכל הלב .. אוהבת ומחבקת שרית

שרית, תודה על הברכות החמות מחמם את הלב לשמוע אותם ואני מקווה שגם מלי ודוד יקראו את ההודעה הזו. שמחתי לשמוע שהפורום היווה עבורך מקום חם בטוח ונעים בשנה האחרונה, שנה של שינויים כאן בפורום, וגם התמודדיות לא פשוטות שעברת. שתהיה לך שנה טובה, ושתמשיכי להיות איתנו כאן בפורום כל עוד תרצי לכך. דרור

שרית היקרה, שנה טובה גם לך ומי יתן והשנה הבאה עלינו לטובה תהיה אופטימית ומטיבה עבורך כמו הברכה המרגשת שלך. חג שמח,איריס.

שנה טובה

בתי אוטוטו בת שלוש, במרבת הפעמים שהיא באה לחבק או באה במגע המגע שלה מאוד חזק החיבוק חזק, בבית היא נוהגת לתת מכה (סטירה, צביטה, משיכת שיער ) כמעט ללא סיבה (בגן מעולם לא התלוננו על בעיות כאלו) מצד שני היא מאוד אוהבת לעבוד בלגו לבנות פאזלים משחקים שדורשים התמדה וסבלנות נראה לפעמים כאילו היא משחררת מתחים באמצעות המגע הזה האם יש סוג של טיפול שיכול לעזור לנו בנושא הזה ?

דני שלום, אני שומע בדבריך דאגה באשר להתנהגותה של בתך, שאלה האם זוהי התנהגות שיש לטפל בה, או כזו המעידה על מצב נפשי כלשהו? אני יכול להבין את הדאגה שלך, אנחנו נוטים, או רוצים לראות בילדים כנטולי כעס ותוקפנות. אך האמת היא שזה לא כך. ילדים חווים כעסים ולעיתים מביעים זאת באמצעים שונים. העובדה שהיא נהנית לשחק, ושבגן לא מתלוננים על נטייה תוקפנית גם כן מרגיעה. אבל היא גם מעלה את השאלה האם קיים בבית משהו שמקשה עליה? האם המכות מופנות גם כלפיכם? בכל מקרה חשוב במידה והיא מכה לא לאפשר זאת, להבהיר שזה לא נעים לכם. אם אתם ממשיכים להיות מודאגים, ומרגישים שיש משהו נוסף, מעבר, משהו שאולי לא עבר בכתיבה כאן, אתם יכולים לפנות להתייעצות פנים אל פנים עם איש מקצוע. דרור

ערב טוב לכולם, מחר ערב ראש השנה הפורום יהיה פעיל עד השעה חמש, ושאלות שייכתבו עד שעה זו ייענו מחר. פניות שיגיעו לאחר מכן במהלך החג יקבלו מענה החל מיום שלישי בערב. חג שמח בינתיים למרות שעוד נפגש מחר, דרור

אחחחח, איפה הימים של פעם, שהפורום תסס כולו בתקופות של חגים.... שנה טובה ()

() שלום, אני שומע בדברייך געגועים, געגועים לתקופה אחרת שבה הרגשת שהפורום היה חי יותר בתקופת החגים. יש משהו ובהחלט ייתכן וזה נכון, הפורום עבר ועובר שינויים רבים בשנה האחרונה, וברור לי שלא כולם מתאימים לכולם. ועדיין אני מלא תקווה שלמרות הכל הפורום מצליח לספק מענה, ומקום בטוח למשתתפיו, כל ימות השנה, וככל האפשר גם בחגים, חג שמח גם לך, דרור

ועכשיו אליך דרור, כל הערב עמד לי הבכי בגרון ולא יצא.. לא ברור.. אני בזוגיות איתה עכשיו או לא..?? אני? אני אולי מתאהבת בבחורה?? אני??? זה מרגיש כל כך נכון, כל כך רך.. יחד עם זאת, המחשבה (גם הרגשית) מזכירה לי כמה הפוכה אני מכל המוסכמות סביבי.. מדוע לא מצליחה אני להשתחרר מהם..?? אח... הדבר הזה שקוראים לו רגשות.. קשה.. מתיששששש... נראה לי שכבר זמן רב שאני 'יודעת' אותי עמוק בפנים אך ללא שיתוף פעולה מצידי.. להיות שם.. והיום, עכשיו, אני נבהלת כל כך.. נבהלת מעצמי.. אך מרוגשת בו זמנית.. המצב כולו בכלל לא ברור.. גם היא עוברת עכשיו תהליכים לא פשוטים.. מה שהיה איתי לפני שנתיים.. זה מפחיד אותי.. אולי קצת מרתיע.. דרור.. וזה עוד כלום.. זה רק ענין של זוגיות.. מה עם כל השאר..?? חגים עכשיו.. הרבה יוצא החוצה.. אולי יותר נכון לאמר, פורץ החוצה.. אני רוצה להצליח באמת להיות עם עצמי.. אבל אני מרחפת כל כך.. גם רגשית.. קשה לי לקבע את עצמי.. לשבת אפילו עכשיו לכתוב.. אני נמצאת פה, נמצאת שם, אבל לא בשוםמקום.. איזו מן תחושה זאת...?? והמטפלת.. אני מוזרה אליה בתוכי.. לא כלפי חוץ.. בקושי משתפת.. כל כך הרבה קורה איתי לאחרונה.. ראש השנה מחר ועל כן יהיה רק טיפול אחד השבוע.. צריכה אתכם פה איתי.. יהיה פורום בחג?? אם בכלל אצליח לשתף.. כי אני לא מרגישה עכשיו שאני מצליחה להעביר את מה שקורה אצלי בפנים.. אולי אפילו לא לעצמי..?? והבכי תקוע לו בגרון.. דרור.. מה איתי?? אתה מצליח להבין את שכתבתי..?? ואיך תבין.. הרי אני לא. ~נילי~

נילי שלום, נשמע לי שכואב לך מאוד, שאת מתמודדת עכשיו עם תחושות מבלבלות מאוד, ואולי דווקא לא כולן מבלבלות אבל לא פשוטות. שוב את מתארת תחושה שהרגשות שלך כאילו מוליכות אותך, כאילו לא את מנתבת אותן אלא הן אותך. וזו תחושה לא פשוטה. הבלבול הזה מוביל בחלקו לתחושה שיברת עליה שאם את לא מבינה את עצמך כיצד אני אבין או המטפלת שלך. אך האם לא יכול להיות מצב בו המקום המנחם והמרגיע במעט יהיה מעצם הידיעה שאת לא לבד בבלבול שלך שאת מצליחה לשתף ולהעביר אותו וביחד נעשה ניסיון לעשות בו סדר. אני חושב שאת מרגישה שדווקא השבוע חשוב לך לא להישאר לבד ואני מסכים איתך. הפורום יהיה פעיל בחג באופן מסויים ואני מזמין אותך ואת שאר המשתתפים לקרוא את הודעתי למעלה בנושא. דרור

מה לעשות כאשר הנערה לא רוצה ללכת לטיפול מיקצועי, של פסיכולוג/ית? היא לא רוצה לקבוע תור, אומרת, "מה אתם רוצים ממני, הכל בסדר", לא לחצנו עד עתה, אלא רק המלצנו. אבל נראה לנו שחבל על כל יום שעובר.

שלום לך, ראי את תגובתי למטה, ושוב, את מוזמנת להרחיב בנושא, דרור

היי דרור, כמה הייתי רוצה לכתוב הודעה אחרת מזו, הודעה טובה כזאת, אופטימית, עם כוחות, ממשיכה את הקו הקודם החיובי... לא רוצה לכתוב את הדברים הבאים. לא יודעת עדיין אם להתעלם מהם, להיכנע להם, או לצאת למלחמה נגדם. כנראה עוד צומת, עוד צומת מבין הרבה צמתים שאצטרך לעבור בחיי. בסה"כ ניסיתי לתרגם את כל השינויים החיוביים הפנימיים שעברתי לשלב החשוב ביותר בחיי במציאות. הייתי בכזה היי, האמנתי בעצמי, חשבתי שאני מסוגלת, ו.. כבר בניסיון הראשון והקצר (ניסיון שתלוי באנשים אחרים) התרסקתי. ניסיתי למנוע את ההתרסקות כי ידעתי שהיא תהיה כואבת מדי, ניסיתי להתבסס על כל הטוב שהשגתי ולהאמין ולקוות, ניסיתי גם לתת לעצמי להרגיש לכאוב. אבל לצערי כלום לא עזר. זו פשוט התרסקות. כואב לי, קשה לי, והכי לבד לי. בהיגיון אני יודעת ששום דבר נורא לא קרה, אפשר להמשיך, יש לאן להמשיך, אבל הלב נשבר, ללב קשה להאמין שוב, לקוות. שוב פעם האוויר לא עובר בקלות, שוב פעם העיניים נסגרות ושוב פעם הלב כואב. שוב פעם צריכה להתחזק, לעבוד קשה כדי לעלות למעלה ורק לנשום, פשוט לנשום... איזו מן מלחמה זאת על אוויר לנשימה, האם זו בקשה כל כך גדולה מהיקום פשוט לנשום??? אין פה שאלה, רק שיתוף בתחושות. תודה על הקריאה. שירה.

שירה יקרה שולחת לך חיבוק ענקי ומקוה שאחרי ההתרסקות תגיע ההמראה. תאמיני בזה ובסוף זה יקרה ,החיים שלי מלאים אובדנים והתרסקויות ולהמראה אח"כ יש טעם טוב. לא הייתי מצליחה לעשות זאת בלעדיה. מאחלת לך שיפה ושונה תהה השנה אשר מתחילה לה מחר בערב. שנה טובה,כבר לא סמויה ,איריס.

היי איריס, מקבלת את חיבוקך בשמחה רבה. זה ה"ביחד" הכי קרוב שאני מרגישה בשבועיים האחרונים (לעומת תחושת ה"לבד") גם אם זה וירטואלי. המילה המראה עשתה לי משהו. תודה שהזכרת לי שיש המראה חדשה אחרי כל התרסקות. עכשיו אני ממש מחכה לה בכיליון עיניים... מאחלת גם לך שנה נפלאה, שנה של שפע, שנה של בריאות נפשית, שנה של אמונה, שנה של אושר... נהדר שחשפת את זהותך בפורום, זו ממש מתנה נהדרת עבורך ועבור חברי הפורום לקראת השנה החדשה. תהני!!! ו.. ראית את ההודעה ששלחתי לך שבוע שעבר. קצת שכחו אותי כאן בפורום (מוזר, נכון?!) ההודעה עלתה בעיכוב. (-: תודה רבה על תגובתך, הצלחת לרגש אותי. חג שמח, שירה.

שירה שלום, אני שומע את הכאב, את התסכול העמוק שלאחר ההרגשה הטובה שהייתה לך, שוב חווית הרגשה קשה של פגיעה. אני לא יודע מה בדיוק קרה, ואולי זה גם לא באמת חשוב כי כרגע את מרגישה שקשה לך להאמין שוב, לגייס את הכוחות להמשיך הלאה ולנסות שוב. עד כדי כך שאפילו הפעולה הבסיסית ביותר קשה לך -נשימה. למרות שאין כאן שאלה כדברייך, אני חושב שאסור לזלזל באומץ שלך לנסות, אסור לזלזל בכך שהעזת. וכמה שקשה אני חושב שגם אם כרגע את לא יכולה להרגיש את זה, בעזרת ליווי נכון ייתכן וגם הצעד הכואב הזה יהיה צעד ראשון מבין צעדים רבים שרובם יהיו פחות כואבים - צעד לכיוון היכולת להאמין. דרור

שאלתי הקודמת: מה מקומנו כהורים, כיצד לנהוג כלפיה? אני רואים ויודעים את סבלה, איך ניתן לעזור, מה לומר, ומה לא לומר? עד כמה לכוון לטיפול (אם אפשר בכלל, כי היא לא רוצה לשמוע על כך- "הכל בסדר, מה אתם רוצים?") מה מקומנו כהורים, כיצד לנהוג כלפיה? אני רואים ויודעים את סבלה, איך ניתן לעזור, מה לומר, ומה לא לומר? עד כמה לכוון לטיפול (אם אפשר בכלל, כי היא לא רוצה לשמוע על כך- "הכל בסדר, מה אתם רוצים?") תודה על התייחסותך! אבל, אני מחפשת גם עצות ממש מעשיות, ועל כך לא קיבלתי מענה לשאלותי (לכן העתקתי אותן שוב). בנוסף, כלפינו היא מציגה כאילו הכל בסדר, אבל אני יודעת שהיא הולכת לעיתים רחוקות לשיחות עם היועצת (שאיננה מקצועית בתחום הפסיכולוגי), ואיננה משתפת אותנו כלל. עלה גם נושא לקיחת כדורים SSRI- מבלי שנדע- האם נכון לעשות זאת מאחורי הגב של ההורים? אודה לך מאוד, אם תתני גם דוגמאות מעשיות לדבריך.

שלום לך, ראשית, אני אשמח אם תוכלי לפרט ולהזכיר מעט יותר את מהות הסבל עליו את מדברת. באופן כללי כאשר אדם חושש מטיפול, ואינו מסכים לפנות, לא קל ואולי גם לא תמיד נכון ללחוץ עליו ללכת לטיפול. אבל מה שכן ניתן לעשות הוא לשקף את מה שאתם רואים, שהיא תוכל להבין מדוע אתם מודאגים לאפשר לה לדבר איתכם ואולי כשהיא תרגיש שהיא פחות מאויימת, פחות מתגוננת ממכם היא תסכים גם לשמוע על טיפול. בנוגע לטיפול תרופתי, בהנחה שהיא עדיין קטינה, חשוב שאתם תהיו מודעים לכל טיפול שניתן לה או שנשקל לתת לה. דרור

שלום!! אני בת 17 ואני קלסטרובופית משנולדתי. אני צריכה לעבור עוד שלושה שבועות בערך MRI.. הבנתי שזה מכשיר ממש ממש סגור וגם ראיתי אותו פעם ולא נראה לי שאני אצליח לשרוד שם ככ הרבה זמן!! יש משהו שאפשר לעשות?? אולי איזה כדור שאפשר לקחת לפני?? תודה ושנה טובה!!

חשוב להתייעץ עם הרופא שהמליץ על הבדיקה. MRI זה אכן מכשיר שקצת צפוף בתוכו וגם מרעיש.. הבעיה היא שאסור לזוז בו. יש גם תינוקות קטנים שעוברים את הבדיקה, והם בטח זזים מלא, אז אני בטוחה שיהיו לרופא המלצות התמודדות- גם עם החרדה שהעניין מעורר בך וגם עם עניין התנועה בתוכו. אל תתביישי- שתפי אותו ואני בטוחה שימצא פתרון. אני בטוחה שיש יזה כדור או תרופה שיוכלו לטשטש אותך קצת ולהפחית את הפחד בלי לפגוע בתוצאות הבדיקה, אבל חשוב לשתף ולספר לו כדי שידע אחר כך לפרש את התוצאות בהתאם. שלא תקחי איזה כדור שאולי תגלי אחר כך שמשפיע על התוצאות.. הכי בטוח זה לשאול. אני בטוחה שהוא כבר נתקל באנשים עם קשיים דומים והיה בסדר.

מירי שלום, קלסטרופוביה היא סוג של הפרעת חרדה. לעיתים קרובות היא מצמצמת את החופש שלך לבחור מה את רוצה לעשות, ויכולה להגביל אותך. קיימות שיטות שיפול יעילות למדי לטיפול בקלסטרופוביה, בעיקר על ידי שימוש בטיפול קוגנטיבי התנהגותי. אבל טיפול כזה דורש מספר פגישות ולא בטוח שיש לך די זמן עד הבדיקה. אבל בשלב כלשהו הייתי ממליץ לך לנסות ולטפל בבעיה הזו כך שתרגישי חופשיה יותר ומוגבלת פחות. לגבי הבדיקה אני מסכים עם דבריה של דנה, ישנן תרופות מרגיעות שניתן להשתמש בהן אך חשוב להתייעץ קודם עם רופא משפחה ועם הרופא האחראי על הבדיקה. בהצלחה בבדיקה, דרור

למה אני לא מצליחה להבין את זה , איך משתמשים בטיפול , למה זה משפיע עלי כל כך . היא כל הזמן נמצאת אצלי בראש , אני כל כך מרגישה כל כך תלוייה בה . מצד שאני ברגע האמת , אני יושבת שם מספרת לה כמה עובדות על דברים שקרו (היא יודעת על התלות הזאת ) , אבל לא באמת מצליחה להסביר לה , מרגישה שהיא כל כך רחוקה מלהבין מה עובר עלי (ולמה בכלל אני מצפה שתבין ) , ומרגישה נטל , לא מאמינה שבאמת אכפת לה . למה היא לא מצליחה לראות ולשמוע .. איך זה שאני כל כך קשורה למישהו , שמצד שני מרגיש לי זר מוחלט .. ואיפה משיגים את המילים הנכונות להסביר את עצמי .. כבר לא מבינה כלום..

* שלום, אני שומע בדברייך בלבול רב, תחושה של ניגוד עצום בין הקרבה שאת חשה אליה בין הפגישות, עד כדי כך שהיא נמצאת איתך כל הזמן, לבין המרחק שאת חשה בזמן הפגישה. הכמיהה שלך שהיא תוכל להבין אותך בלי מילים, ממש כפי שקורה בין הפגישות. אבל ברגע שאת מתבקשת לשתף בפגישה ולתרגם למילים ההרגשה היא שזה מתקלקל, שהמילים טכניות ולא מעבירות שום דבר מההרגשה הזו. זו נשמעת לי תחושה עזה של בלבול, שאת מנסה לצאת ממנה, ואני יכול להבין את הרצון הזה, אבל כרגע זה קשה. במקום זה הייתי מציע לך לנסות ולהרגיש אותה בתוך הבלבול הזה, וכך בהדרגה להרגיש יותר ויותר שאכפת לה, שהיא מנסה להבין ביחד איתך מה קורה ביניכן. ושביחד תנסו למצוא את המוצא מהבלבול. בינתיים נראה לי שעצם ההמצאות בו לא לבד היא משהו משמעותי ביותר. דרור

שיתוף: היום הייתי אצל הפסיכולוגית שלי : היא שאלה מה אני מאחל לעצמי לשנה החדשה? עניתי לה שאני מאחל לעצמי שאמות כבר, שאלוהים ישמע אותי! כשהסתכלתי עליה ראיתי שיורדות לה דמעות ואז עם כל הפאדיחה גם אני בכיתי. כך התחלנו שנינו את השנה החדשה. שנה טובה לכל הפורום

נמו שלום, כשקראתי את דבריך הרגשתי רגשות מעורבים. מצד אחד הרגשתי עצב, עצב על שזו משאלתך לשנה החדשה ורצון להבין מדוע אתה מרגיש כך. אבל הרגשתי גם שהיה שם רגע של מפגש אמיתי ביניכם, מפגש משמעותי בעיני מאוד, לצד הכאב והעצב שהוא טומן בחובו. אני מקווה עבורך שבשנה זו יהיהו מפגשים משמעותיים נוספים ביניכפ, מפגשים בהם לא תרגיש לבד, תרגיש מובן ותוכל להרגיש משמעותי עבור מישהו אחר. דרור.

תודה לך דרור שהרגשת את העצב והכאב שהיא ואני הרגשנו היום היום זה היה אמיתי וקרוב יותר משבעה חודשים שהחלפנו מילים וכן הרגשתי היום משמעותי ובכלל לא לבד! שנה טובה

שלום לכולם ושנה טובה אני רוצה לשמוע ממטופלים אחרים הבאתי למטפלת שלי מתנה לחג ביום שישי (סט כוסות משהו מושקע עם ציורים יפניים וכרטיס ברכה) היא לא קנתה לי כלום רק כתבה לי בדף אפילו לא כרטיס קנוי רק דף.... יש כאן כאילו אנשים שקבלו מתנות לחג או שרק אני הפרייארית קניתי לה מעניין אם אני המטופלת היחידה שקנתה לה או שהיא קבלה מכולם... אשמח לשמוע שיתופים ביי לכם להבית

הי להבית אני קונה למטפלת שלי כל חג מתנה בדר"כ ספר והיא תמיד אומרת לי שלא צריך ומנסה לנתח איתי למה. הפעם הבאתי לה לוח שנה שולחני עם הקדשה לשנה החדשה . אני לא מצפה ממנה למתנה (הנתינה גורמת לי סיפוק אדיר). בשבילי החום והאהבה שהיא מעניקה לי היא המתנה הכי גדולה. לא נותנים מתנה ע"מ לקבל חזרה. חג שמח ושנה טובה,איריס.

מטפלים נוהגים לא לקנות מתנות למטופלים שלהם- גם לא לחג או ליום ההולדת. פשוט לא מקובל. יש מטופלים שמביאים מתנה ויש שלא, תלוי בהרגשה ובאופי של הבנאדם. יש גם מטפלים שלא מראים שמחה גדולה כשהם מקבלים מתנה.. תארי לך איך היית מרגישה אז? זה שהיא כתבה לך משהו לכבוד החג- בעיניי זה כבר המון! המטפלת שלי אמרה לי שנה טובה וזהו. הכי בנאלי שיש. בלי מילים אישיות יותר. אני השקעתי בברכה קצת יותר אישית וקצת פחות של כרטיס ברכה, אבל היא הסתפקה בזה. נראה לי שבסך הכל את נמצאת במקום טוב.. לדעתי היא השקיעה בך דווקא, למרות שזה לא מרגיש לך ככה כרגע.

שלום לך, אני יכול להבין את הפגיעה שלך, את מרגישה שיש כאן משהו לא הדדי. את השקעת וקנית והיא בסך הכל כתבה משהו. היעדר ההדדיות הזו מעלה מן הסתם שאלות כגון האם באמת אכפת לה, מדוע לי אכפת יותר. אני שומע גם כעס בקולך ומבין גם אותו. לרוב כאשראנו קונים מתנה לחג אנחנו מקבלים משהו בחזרה. חשוב לדעת שהצד השני חשב עלינו גם כן. אבל האם היא לא חשבה עלייך? האם בכתיבה שלה לא היה ביטוי למחשבה ואכפתיות מצידה. יש משהו לא הדדי במפגש הטיפולי, משהו שלעיתים קרובות לא נוח להפגש בו. הוא מתבטא אפילו באופן בו הפגישה מתנהלת - מתמקדים בצד אחד - בצד של המטופל. כשהמטפל לעיתים כלל לא משתף ולעיתים משתף ברמה מסויימת אך לא בהדדיות מלאה. אני לא אומר שאין ממה להפגע אבל אולי כן מציע לבדוק האם זה עולה רק סביב המתנה או גם סביב מקומות נוספים בטיפול. דרור

שלום לך, קצת התפעלתי בתוכי כשקראתי אותך .. ואני מסתכלת על הדברים מהחוויה שלי .. כל התקופה הזו שאני אצל הפסיכולוג ..(וזה כמעט 3 שנים ..) מעולם לא חשבתי אפילו לרגע .. "היי.. למה הוא לא מחזיר לי .. קונה לי .. או כותב לי .. כמו שאני אלייו .." לא יודעת. כל חג ויום הולדת שלו .. אני כותבת לו ברכה מרגשת שבאה ממש מכל הלב .. אני קונה לו בדכ שוקולדים ..או מתנה סימלית בשביל הכוונה .. ומרגישה עם זה ככ טוב .. כי מגיע לו !!!!!! וזה ממש מכל הלב שלי .. והוא ..ישר מסתכל על הברכה , קורא אותה מולי .. ונותן לה המון מקום.. וזה ממלא!!!! אתמול , הוא נורא התרגש .. ראיתי על הפנים שלו .. אפילו לרגע פשוט נצנצו לו שם דמעות בעיניים כשהוא קרא את הברכה .. וזה עשה לי ככ טוב .. זה מה שאני זקוקה ..בעצם ממנו .. ההכרת תודה שלו אליי , על זה שאני סומכת עליו , מאמינה בו . האכפתיות שלו אליי דרך מילים מחבקות , הנוכחות שלו .. הגבולות האלה שהוא שומר עליי דרכם.. האתיות שבו ..זה האישו שלי... לא זקוקה ממנו למתנות ..באמת .. ממש לא .. מספיקה לי שנה טובה ובנאלית ורגילה ..ששגורה בפה כ "כשנה טובה" בלי שום תוספות אישיות ומיוחדות ..או כאלה שממכרות. כי אני באמת חושבת שככה כדאי שזה ישאר .. שהקשר ביננו .. ישאר פשוט ככה . הוא יהיה בשבילי רק המטפל .ששומר ודואג ומקצועי ולא פוגע ואני יהיה בשבילו רק המטופלת .. "המעצבנת ".. אבל זו שמעריכה אותו ומוקירה לו תודה, על היכולת שלו להיות מקצועי ברמות ...מולי על היכולת שלו להוביל אותי למקומות שאני נמצאת בהם היום. מקווה שעניתי לך .. רק דעי , שאם היא כתבה לך שנה טובה .. זה לא מובן מאלייו .. קבלי את זה כמתנה יקרה ערך.. זה בפני עצמו מעורר התפעלות . חג שמח , והמון אושר ..פנימי שרית

הי דוד, שנה טובה לך ולבני משפחתך. תודה רבה. איריס שנה טובה גם לדרור ומלי

איריס שלום, דוד יהיה כאן ביום שלישי ואני מקווה שהוא יוכל לראות את ברכתך. בכל מקרה גם אני מאחל לך שנה טובה. דרור

שלום דרור, רציתי לדעת אם יש דבר כזה בפסיכולוגיה. שיש מטופלים שהמטפל נוהג בהם בקשיחות - למשל, אוסר עליהם ניסיונות התקשרות בין המפגשים ושאותו מטפל "קשוח" נוהג ברכות ובאמפתיה במטופלים אחרים שלו ומאפשר ואף מעודד אותם להתקשרויות טל' או אחרות בין המפגשים? ואם מטופל מרגיש ש"התנאים המגבילים" לא מתאימים לו , האם זה נכון לו להחליף מטפל או להכריח עצמו להתרגל לתנאים, גם אם קשה לו.. שאלתי השניה היא, האם מטפל יכול לדעת על פי שפת גוף או אחר, אם המטופל מסוכן לעצמו, בעוד המטופל עצמו אינו יודע זאת בעצמו? ולהיפך - אם מטופל מרגיש שאינו יכול יותר, האם המטפל יכול להיות רגוע על פי סימנים לא ורבליים שרואה במטופל

x שלום, קצת קשה לקבוע אמירות כלליות בנושא כזה מורכב כפי שאת מעלה, נושא שאני חייב לומר שעורר בי מחשבות רבות. נראה לי שמטפלים שונים זה מזה גם באופיים וגם בגישתם הטיפולית. דבר זה משפיע כמובן על הנטייה הכללית של כל מטפל באשר להאם לאפשר קשר מחוץ לשעה הטיפולית ואם כן באיזה אופן. אבל שאלתך נוגעת להבדל בתוך מטפל, בהתאם למטופל. גם כאן אני חושב שקשה לומר מראש, אבל אני נוטה לחשוב שקו כללי מנחה את המטפל. כלומר מטפל שמעודד קשר מחוץ לפגישה יעשה זאת עם מרבית מטופליו כל עוד לא חושב שישנה סיבה ספציפית לנהוג אחרת עם מטופל מסויים, כלומר שגישה זו פוגעת במטופל זה. כך גם המצב בכיוון ההפוך אצל מטפל שנוטה להשאיר את מרכז הטיפול בתוך החדר, יימנע מלעודד או לאפשר טלפונים על בסיס קבוע אלא אם כן יחוש שהדבר משרת את טובת המטופל מבחינה טיפולית. וגם אז אני מניח שעדיין ישנה מורכבות. לגבי שאלתך השנייה, אני מוצא אותה מעניינת מאוד ומורכבת לא פחות. נשמע לי שאת שואלת האם המטפל יכול לדאוג ולדעת מה קורה אצלך מבחינת הסיכון לעצמך גם כאשר את לא יודעת זאת, האם הוא יכול לשמור עלייך. נראה לי שהשאלה הזו עוסקת בלא מודע של המטופל וגם של המטפל. הניסיון בתוך הטיפול הוא להצליח להפוך את התקשורת מהלא מודע של האחד ללא מודע של האחר לתקשורת בין המודע של האחד לזה של האחר. אני מאמין שזה אפשרי. האם תמיד ישים לב המטפל לתחושותיו ויבין אותם? זו חלק מהמשימה המרכזית העומדת בפני כל מטפל, ואגב גם בפני כל מטופל בתוך טיפול, ואני חושב שבעזרת שיתוף הפעולה זה יהיה אפשרי. דרור

יקרים אהובים מתוקים שלי שתהיה לכולנו שנה טובה אושר עושר והמון אהבה. שנה טובה לסנקה שלי האהובה מאחלת לך את כל הטוב והאושר (אבוי לך אם לא תקפצי לאחל לי גם שנה טובה:-) , לשרית לבעלה ולבנה הקטן (וכמובן למטפל המדהים) , לנועם ונמש החתול, ללילך בהצלחה עם הטיפול החדש, לאבישג הרגישה המון שמחה, לשיר תפסיקי לדאוג למטפלת שלך תפקידה לדאוג לך:-), לשירה המון אושר ופחות לבד, לאשת בוקר המתוקה שיהיו לך גם לילות שקטים, לנקודה היקרה שהכאב יתחלף בהנאה, ל X שנה מדהימה, לעננית שהשמש תחמם אותך, לנורית שלא תדעי יותר אובדנים רק טוב, לtwistted mind הלוואי שתצליחי ללמד את עצמך להיות מטופלת ולא מטפלת ואולי המטפלת שלך תלמד להיות פחות מטופלת:-), לכל החברות הקבועות שנה וברכותיה וכמובן לכם יקרים: לדרור הרציני והמדהים..תשתחרר גבר:-), למלי אמא אדמה המלטפת:-), לדוד עם החיוך הנצחי והקרבה המחממת מ או ה ב תתת..:-), לליאת ואורנה האגדיות מתגעגעת:-) שתהיה לכם שנה טובה ותודה לכם על האהבה את האדם ועל הסבלנות והרגישות:-) ולעצמי שאמשיך להיות אני ושימשיך הטוב הזה (לפנק לפנק..למה מגיע לי כל הטוב הזה....מכירים את הפרסומת?) ולבת הזוג שלי שתמשיך להיות היא והמון המון אהבה לכולנו. ושנה טובה לכל מי שעובר כאן לרגע או נח באמצע הדרך או שהפך לתושב קבוע:-) שלכם אוהבת בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, תודה מקרב לב על הברכות הלבביות, על הניסיון שלך לא לשכוח אף אחד ולהתאים לו ככל האפשר את האמירה המתאימה ביותר. מאחל גם לך שנה טובה ושמחה, ושתמשיכי להיות בפורום שלנו, דרור

מרגשת שאת.. בחיי.. שמרגשת .. לא שכחת אף אחד .. שנה טובה ומתוקה .. שנה של שפע , אושר בריאות ואהבה .. תמשיכי לעטוף את הפורום בהמון חום ואהבה . שלך שרית

שכחת אותי.. אבל אמרת כל החברות הקבועות אז מנסה להרגיע ולהרגיש בסדר.. מצחיק/עצוב כמה שאני עושה השלכות של החיים האישיים שלי על העולם כולו.. ואשתו.. נהנתי מאוד לקרוא את שכתבת =0) נהנתי עוד יותר להרגיש את הנמשים של בילבי בברכה עצמה ואיחלתי גם את ברכותי בשרשור מעלה תחת הכותרת 'מחשבות'.. מכל הלב, ~נילי~

בילבי יקרה, הצלחת לרגש אותי מאוד, תודה רבה על ברכתך המקורית והלבבית לשנה החדשה. אני מרגישה שבזכות המטפלים בפורום, הפורום מהווה בית טיפולי נוסף עבורי, ולהרגיש את התחושה הזאת גם לגבי חברי הפורום, זה פשוט אדיר. תודה ענקית לך על תחושת ה"ביחד", כמה אני זקוקה לה בימים אלה. מזמן לא הרגשתי שייכת לקבוצה. מאחלת לך את השנה הכי הכי... שנה של טוב, שנה של שפע, שנה של אושר, שנה של צמיחה, שנה של אהבה... ושתמשיכי להפיץ את האור והשמחה בסביבתך... חג שמח, שירה.

אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל את פשוט מדהימה אותי בכל פעם מחדש.. יש בך משהו מאוד מיוחד.. יפה.. מקסים.. שתהיה גם לך, וכמובן למנהלים - דרור, דוד ומלי, ולכל המשתתפים - האקטיביים והפאסיביים.. שנה טובה, עם המון רגעי אושר קטנים.. שהמשמעות שלהם ענקית... ודרור.. זאת גם ההזדמנות להודות לך, לדוד ולמלי.. על כל שאתם עושים, נותנים, מקווים... על שאתם מאירים, מעודדים, תומכים... על שאתם - אתם.. שיר

בזמן האחרון מרגישה שהטיפול נעשה דרך הפורום. מרגישה קצת כמו יתומה בטיפול שבו נוצרה מתיחות שעוד לא התגברנו עליה ותחושת זרות. גם המרווחים שנוצרו לאחרונה בין הפגישות עקב ביטולים שלה, לא תורמים לשיקום הקשר... דרור, ברור לי שתשובתך תהיה שאני צריכה ללבן זאת איתה ואין לראות בפורום מסגרת טיפולית. זה לא פשוט גם כשכבר יש פגישה,כשיש לי בעיה לבטא עצמי ועד שמגיעה לעיקר, ה 50 דקות כבר הסתיימו להן. אולי תחושת הבדידות מתחזקת בגלל החגים והחורף האפור והקודר ... ובאופן אישי, לא נראה לי שהולך להיות לי יותר טוב , ככל שהזמן חולף ואף להיפך... גם אם אין לך מה להגיד , סתם רציתי לשתף.. תודה.

א-X שלום, אם אני מבין נכון את מרגישה שאת מתרחקת יותר ויותר בטיפול ושמסיבות שונות חיצוניות ופנימיות יש קושי לשוב ולהתקרב, תחושה שאת מתקשה לדבר, מתקשה ליצור מגע, "מתחממת" ועד שאת יכולה לדבר נגמר הזמן. במקביל את מתארת התקרבות לפורום, הרגשה שכאן הבית האמיתי שלך. אני מסכים עם דברייך שיש כאן משהו שצריך להבין אותו. אפשר גם כאן אבל נכון יותר בטיפול. חשוב להבין מה קשה בטיפול שקל כאן. מדוע כאן את מרגישה בבית ובטיפול יתומה. אלו שאלות חשובות שאפשר להעלות השערות רבות לגביהן אבל חשוב שאת תעשי את החיפוש הזה, ושוב עדיף בעזרת המטפלת. דרור

רק להסביר שההתרחקות היא הדדית. ואולי יישמע קצת מצחיק, אבל "היא התחילה" .. חושבת שהמטפל יותר מכתיב את טיב הקשר והגבולות. וכאן נעשה בהם שינוי כי כנראה היה לה קשה להכיל אותי. ברור לי שבקשרים בכלל, בהתחלה יש יותר התלהבות והערכה כלפיי ואח"כ אכזבה. גם כי מתחברים אולי לחוסר ההערכה ולדחיה העצמית שלי וכך קרה גם איתה. בנוסף הודתה שאינה סומכת על השיפוט שלי כי לדעתה אני צובעת את הדברים בשחור יותר ממה שהם באמת. וגם אם לעיתים זה כך, הרי כך אני רואה את הדברים! וזה מכניס אותי למשברים אמיתיים, אבל היא לא נמצאת שם בשבילי, כי הרי לא מאמינה לי! (וזה הגיע למצב שכל כך סבלתי שחשבתי איך לסיים הכל, אבל בסוף ביקשתי עזרה מקצועית ממישהו אחר). מה שנראה ששונה בפורום, שאם מרגישה שאני נמאסת, תמיד יכולה להיעלם. או לשנות את שם הזיהוי שלי כדי שיתייחסו אלי כל פעם מחדש כאל אדם אחר,בלי דעות קדומות אבל ברור גם שרף הציפיות כאן הוא שונה. בגדול - מרגישה די לבד בעולם (ועוד יותר "בתקופה המשפחתית" הזאת) ולכן אתה דרור, יחד עם דוד ומלי מהווים בשבילי נקודות אור בקצה המנהרה הכל כך חשוכה.. וזו הזדמנות לומר לכם תודה ושנה טובה ומבורכת בכל הטוב שיש וכן לכל חברי/ות הפורום

היי למהנלי הפורום חזרתי אליכם עם שאלה קטנה. וזה ארעה לי ממש בעוצמה פעם ראשונה הייתי אצל חברה וישבתי אנ היא ועוד שתי בנות והיה שקט אבל בגלל השקט הזה ממש ירגשתי מאוימת ומצב רוחי ירד. מה זה אומר? ואם יש דבר כזה ואיםך אפשר ליתגבר?למרות שזה ממשההיתה הפעם הראשונה שחשתי דבר מין הסוג הזה. עזו לי להבין שולמית

שולמית שלום, את מתארת מצב שהפחיד אותך ופגע במצב הרוח שלך, כשאחד הדברים שאולי מחמירים עבורך את ההרגשה זה שלכאורה לא קרה שום דבר חיצוני שגרם לתחושה שלך. אני לא יכול לומר במדויק מה קרה לך, לשם כך צריך לשמוע עוד מה חשבת, מה הרגשת בזמן השקט ומה משמעות השקט עבורך באופן כללי. אבל לעיתים לשקט בחברת עוד אנשים יכול להיות פן מאיים למדי. יכולה לעלות מחשבה למשל "מה הן חושבות עליי" או "על מה לדבר עכשיו" ועוד, אבל שקט יכול גם להתקשר לתחושה לא מוסברת, שקיים איום גדול שעומד להתממש. משהו בסגנון "השקט שלפני הסערה". כך שאני יכול להבין מה עבר עלייך, ונראה לי שאם זה ימשיך להטריד אותך יש טעם לנסות ולפנות לטיפול על מנת להבין יותר לעומק מה קרה שם. דרור

אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי בטיפול על מנת לקפוץ קדימה ולעבור הלאה, לשכוח את כל מה שעברתי... אבל אני תמיד משווה עצמי מול אחרים, לאן הגיעו...מה עשו או עושים בחיים.... משפחה, שאין לי...... אהבה.... שאין לי.... עבודה בלתי מספקת.... אני אף פעם לא שלמה עם מה שעשיתי (למרות שאחרים תמיד מפרגנים לגבי ההישגים שלי). הדימוי העצמי הנמוך הזה התחיל וממשיך מאז התעללות חד פעמית בילדות. ואני לא מצליחה לעבור את זה או לעבד את זה בתוך הטיפול. שלוש שנים אני מנסה לטפל בנושא וככל שאנו מתקרבים אליו אני בורחת. האם עלי לבקש מהמטפל שידחף אותי יותר קדימה, שלא יתן לי לוותר או פשוט לתת לדברים לזרום בקצב שלהם. אבל בעצם זה מה שאנו עושים עכשיו וזה מעצבן אותי, כי אני בורחת כל הזמן ואז בעצם אין הרבה טיפול ??!!!!

שלום ליאת. נדמה לי שבשאלה שלך את מביאה את הקול המתלבט בתוכך מול השאלה האם לברוח או להשאר, להמנע מלפגוש מקום כואב ופוגע או להתעקש להשאר בו. נדמה לי שאת מפנה את הדילמה הזו כלפי המטפל שלך, אבל בעצם עסוקה בנושא הזה מול עצמך. כנראה את בצומת (אולי כבר לא מעט זמן) סביב השאלה הזו, וכעת את חשה שוב שהיא "שאלה בוערת" ושאולי את צריכה (וכבר יכולה) לפגוש את הזכרונות באופן שונה מהדרך בה היית איתם עד כה. נדמה לי שלהתלבטות ולדילמה יש ערך חשוב, ושזהו שלב שאת צריכה להיות בו כדי שתוכלי להתקדם ולצמוח. אל תוותרי לעצמך, אל תוותרי על הטיפול (אני מניחה שלפגוש את הכאב כ"כ מאיים שלשנוא ולקלקל את הטיפול יכול להתפס כרגע, לכאורה, כפתרון). מקווה שתצליחי לשתף את המטפל שלך במחשבות וברגשות שלך, ולתת לעצמך את השהות והחופש (שאולי לא ניתנו לך בעבר) להתלבט ולבחור מה וכמה, בקצב המתאים לך. בהצלחה, מלי.

ערב טוב, המטפלת שלי מבלבלת אותי. היא מרשה לי שיחות והודעות מחוץ לשעה הטיפולית. אבל כשאני שולחת הודעות, הדבר בסוף הופך לריב בינינו. וכשאני לא שולחת היא מתחילה לפרש זאת כסוג של בריחה מצידי. וכשאנחנו מדברים על זה או על זה תמיד אני יוצאת האשמה, וכל מה שאעשה אני תמיד הטועה. איך פותרים תעלומה זו מולה?

שלום א. אכן נשמע מבלבל. עם זאת, סביר להניח שיש עקרון כלשהו המנחה את המטפלת שלך, ושאולי לא מצליח להיות מובן לך. נדמה לי ש"פיצוח התעלומה" הוא לדבר על הבעיה שוב ושוב, ליצור דיאלוג משמעותי, שבו את מביאה לטיפול את הקושי והבלבול, וגם את הרגשות הקשים - האשמה, התחושה שאת מבולבלת, החוויה שהדיאלוג לא מתקדם... אני משערת שלא סתם אתן "תקועות" שם, ושלמשבר הנוכחי יש בוודאי משמעות עמוקה יותר לגבי נושאים שמעסיקים אותך (קרבה ומרחק, צרכים שלך מול צרכים של האחר, מסרים מבלבלים...), ושאולי דרכו את מספרת את החוויה הפנימית שלך למטפלת. במובן הזה, נדמה לי שחבל לפספס את ההזדמנות לפגוש ולהבין משהו בתוכך. בהצלחה, מלי.

הי מלי האם פסיכולוגית עם וותק רב (מס' הרשיון מתחיל ב-1 )כ-30 שנה בתחום שהיא בין היתר מדריכה פסיכולוגים אחרים ,מתייעצת לפעמים עם קולגה כשיש לה דילמה לגבי מטופל?האם היא הולכת למפגש קבוצתי אחת לכמה זמן עם קולגות ברמתה?ואם לא מה היא עושה כשהיא בדילמה? שבת שלום.

שלום לך. פסיכולוגים מומחים אינם מחוייבים בהדרכה (להבדיל מפסיכולוגים בשלב ההתמחות), אף כי מקובל להעזר בכך כשיש דילמה או צורך בליווי. כמובן גם בהדרכה יש הקפדה על שמירת הסודיות והחסיון של המטופל. אני תוהה מדוע את שואלת זאת, האם את חוששת מכך או מקווה שזה כך? ובעיקר - מדוע אינך בודקת זאת מול המטפלת שלך. נדמה לי שהעלאת השאלה שלך בטיפול, מעבר לקבלת תשובה, יכולה לשמש עבור שתיכן הזדמנות מעניינת להבין יותר את התפיסות, החששות, הציפיות והפחדים שלך בקשר בכלל, ובקשר עם המטפלת שלך בפרט. להראות, מלי.

שלום מלי, מה שלומך? את יודעת, חשבתי הרבה על הפורום השבוע. שאלתי את עצמי אם אני רוצה להמשיך לכתוב כאן. עלו לי כל מיני מחשבות. מצד אחד אני חושבת שאני עדיין צריכה את ההתכתבות הזאת בפורום. היא עוזרת לי לאוורר דברים מבפנים. מצד שני הכתיבה כאן גזלה ממני הרבה משאבים בעבר הרחוק ואין לי שום רצון לחזור לשם. ליאת הכירה אותי, כך שזה הרגיש לי מקום שמכירים אותי ומכווננים אלי. אפילו שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה שליאת תעדכן אותך ב"סיפור שלי". אני יודעת שזה לא ראלי, אבל הייתי צריכה לשאול את עצמי את השאלה הזאת... גם חשבתי להתחיל לכתוב בשם אחר ולהביא דברים אחרים, שלא הבאתי עד היום. אבל יש לי הרגשה שהכנופיה תזהה את "כתב היד" שלי מהר מאוד. אז כמו שאת רואה עוד לא החלטתי, אני עדיין מתלבטת. בכל אופן, רציתי לאחל לך שנה טובה ומתוקה. את נשמעת מקסימה. נורית

שלום נורית. נשמעת לי מתלבטת... איך ועד כמה את רוצה להיות כאן, מה יהיה "הסיפור שלך" הפעם. ודווקא מקסים בעיני שאת יכולה להתחבט, ושיש לך מספיק מרחב להמציא או "להוליד" את עצמך מחדש, אם תרצי, מולי. והרי הרבה פעמים אלה בדיוק השורשים של המאבק שלנו - הצורך להשתנות, להיות אחרים, הדילמה איך וכמה להביא את עצמנו... אז קחי לעצמך את הזמן והמקום (ואפשר גם עם עזרה ממני או ממשתתפים אחרים) בשביל לנסח ולהביא את עצמך, כמו שאת, כמו שהכי מתאים לך, כמו שמרגיש לך הכי מחובר ותואם למה שאת ולמה שאת צריכה. להתראות, מלי.

יו נורית! איך כיף לקרוא אותך כאן שוב! התגעגעתי... את לא יודעת כמה אני שואלת את עצמי את אותן השאלות... אני חושבת על זה כבר כמה זמן, כל שבוע כבר מתנסחת לי בראש אל מלי, ובסוף לא שולחת. קוראת כאן כל סוף שבוע. לפחות זה לא השתנה לי... גם אני התבלבטתי לגבי שם חדש. אבל איכשהו לי זה הרגיש כאילו אני ארמה. וגם, איך אני אוכל לכתוב על נמש עם שם אחר? ישר תעלו עלי. :-) בכל אופן, אצטרף לברכת ה"שנה טובה". וגם אשלח חיוך גדול למלי :-))))) אני מאוד אוהבת לקרוא אותך. אולי בקרוב גם אכתוב כאן יותר משנה טובה... נועם (ונמש החתול)

הי נועם. שמחה על המילים שנוסחו לך, תודה על המחמאות (כיף לסיים ככה את המשמרת...). סופ"ש נעים, מלי.

הי מלי....אני שמחה שאת כאן.... אין לי מטרה להודעה הזאת חוץ מלשתף קצת. כנראה שנגמרו לי כל המצבורים האחרונים ולא נשאר לי יותר מאיפה לקחת ובמה להחזיק.... ואני כלכך לבד.... :-(

שלום סיון. עצוב לי לקרוא על הבדידות שלך, העדר הכוחות... נדמה שברגעים כאלה נשאר רק לחזק ולעודד, להיות זו שמחזיקה את התקווה והאמונה שעוד תרגישי אחרת (כי לפעמים, במקומות האלה, התסכול והייאוש משתלטים...). אני חושבת על הקושי כעת להאחז במשהו, ותוהה אולי כדי להרפות. להרפות במשמעות של לנוח, להרגע, לקחת נשימה עמוקה ולחשוב שמגיע לך קצת חופש - מהמחשבות, מהדאגות, מהלחצים. מקווה שתמצאי בתוך הבדידות והקושי גם מקומות, בפנים או בחוץ, שאפשר לנוח בהם, להתערסל, להתעטף... והפורום, כקוראת או משתפת, הוא בהחלט אחת האופציות. מקווה שתרגישי יותר טוב, מלי.

הי מלי, לצערי הודעות ההמשך ששלחתי אתמול בעקבות התכתבות בזמן המשמרת של דוד לא הועלו. אשמח שתבדקי. תודה ואם אפשר לא לעלות הודעה זו לפורום. שבת שלום, שירה.

הי שירה. בהחלט אבדוק. ייתכן שהם נשלחו אחרי שעניתי אתמול, ועוד לא הספקתי להגיע אליהם? תודה על הפניית ת. הלב להתראות, מלי.

שלום, לפעמים אני משקרת בטיפול. כלומר אני מציגה לה דברים אחרת מאיך הם נראים. למשל כשהיא שואלת אותי איך היה אחרי פגישה קשה, אני אומרת לה שלא הצלחתי לתפקד באותו יום, או שהתעצבנתי... אבל בפועל אני יכולה לעשות נתק מושלם בין שני העולמות. למה אני רוצה שהיא תרחם עלי? שתרגי שאותי? אני לא מבינה את הצורך הזה?

שלום שירה. אני חושבת שכמו כל שקר (ואני לא בטוחה שאני אוהבת את המילה הזו בהקשר שלך...), גם כאן השקר כנראה משרת איזה צורך שלך, שקשה להביא לידי ביטוי. את משקרת שקשה לך מדי, וכנראה זוכה כך לאמפתיה, דאגה, עניין, סוג של "ליטוף" או מגע שכנראה מאוד נדרש לך. אני חושבת שאולי קשה לך לבקש זאת ישירות, או להודות בצורך הזה, ולכן יש לך דרכים עקיפות לזכות בו. ייתכן, אולי, שבעברך, רצון כזה היה מזכה אותך בבוז, בדחייה, בלגלוג, בריחוק... וכיום למדת לא לבקש וכמעט "לא להצטרך", אבל השקר עוזר לך למלא את אותו בור... ומחשבה על הניתוק שכתבת עליו - כתבת שדווקא את מתנתקת ושלא קשה לך, ובעיני ניתוק הוא תוצאת של חרדה, כאב, קושי. נדמה לי שאולי אם לא היית מתנתקת היית מרגישה את כל הדברים שלגביהם את "משקרת". במובן הזה אני לא כ"כ בטוחה שאת משקרת, ויכולה לחשוב על כך שאולי את, מול המטפלת, מביאה קול פחות חסום והגנתי, יותר חשוף, שמספר את הפחדים והכאב שהיית חשה, ושהניתוק מגן עלייך מפניהם. ולבסוף, נראה לי מאוד משמעותי לספר על כך למטפלת שלך. נדמה לי שיחד תוכלו להבין את זה יותר, ולחבר את זה לדברים שקרו לך בעבר, ושכנראה גם מלווים אותך בהווה. בהצלחה, מלי.

היי מלי, בהמלצתך, פירגנתי לעצמי כל השבוע את זה שריגשתי אותך שבוע שעבר וזה היה נעים :). מודה לך על זה. אני מוקפת עכשיו בהרבה צלילים, טעמים, ריחות ומראות יפים וטובים. ובכל זאת משהו בי, "הנוסע השמיני" שבתוכי, דואג להזרים את המינון הקבוע של ארס והרס. כל כך לא מתחשב מצידו. בבקשה תגידי לו שיפסיק... . כבר עייפתי ולא יכולה איתו/לו יותר. עשית קורס "גירוש שדים למתקדמים" במסגרת לימודי הפסיכולוגיה? אם כן. תוכלי לתת לי כמה טיפים...? . ס.מ. (מפוצלת מתמיד)

שלום סולם מינורי. טוב, אז קורס בגירוש שדים לא לקחתי, אבל מוכנה לנסות ולהלחם... מצטרפת? האמת, נשמע לי שאת כבר עמוק במלחמה. נדמה לי שלא ניתן היה לצפות שהשדים הללו פשוט יפרשו בנימוס. ברור שנדרש כאן מאבק ארוך, עיקש, איטי... נדמה לי שבשלב הראשון, היכולת שלך לתת מקום לעוד דברים - נעימים, מרגיעים, משמחים, היא הישג גדול. העובדה שעדין ברקע רוקדים השדים והמפלצות היא עובדה שכרגע אולי כדאי להשלים איתה, מתוך אמונה (שלי, מקווה שגם שלך) שאת מתאמנת עכשיו בלהרגיש, להתנסות ולחוות משהו אחר. ולעמים השדים ינצחו, ולפעמים המנגינות, אבל נדמה לי שזו מלחמה שווה... תחזיקי מעמד, וכמובן תחזירי "פייט"... מלי.

היי מלי נמצאת עכשיו במקום כזה... במילים עדינות אגיד ש.. אולי קצת רגוע.. בשניות אלו לפחות... כי עוד מספר שניות המצב יכול להשתנות לגמרי.. אם היה לי אומץ, הייתי אומרת "תסתכלי עלי ותראי, קצת שמח קצת עצוב".. עבר עלי שבוע מאוד קשה.. כנראה הגעתי לשיא היכולת למשוך.. ובמהלך השבוע פשוט הייתי מותשת לחלוטין וקצת קרסתי.. לא יכולתי לתפקד.. היו ימים שאפילו לא הלכתי לעבודה.. שזה כבר אומר עלי הכל... כי בד"כ לא משנה כמה קשה לי וכמה המצב רע, בעבודה אני מפקדת מצוין.. כאילו אני אדם אחר לגמרי.. והשבוע.. פשוט נגמרתי... התסמינים התחילו בפגישה שהיתה בתחילת השבוע.. כבר שם המטפלת הראתה לי כמה אני מותשת.. פשוט ישבתי שם בלי יכולת לדבר, לשמוע, לחשוב, לראות, להתקיים. אתמול היה השיא.. אני חושבת... התעללתי בעצמי רגשית.. עד אבדן שליטה... ואז באה קצת רגיעה.. היום.. גם היום היתה פגישה.. גם היום רוב הזמן שתקתי.. לקח לי המון זמן עד שאיכשהו הצלחתי להגיד משהו.. וזה היה כמובן כבר בסוף הפגישה... לא בטוחה מה אני אמורה להרגיש.. מפחדת מוות מלהרגיש קצת בסדר.. כי יודעת שהנפילה אח"כ באה בעוצמה אדירה.. חשבתי שאחרי כל כך הרבה נפילות, יהיה קצת יותר קל לעבור אותן.. אבל הנפילה האחרונה הוכיחה לי שזה בכלל לא נכון.. היא היתה בין הקשות שהיו לי... אין לי כח יותר לנפילות, אין לי כח יותר להרגיש לא טוב, אין לי כח יותר להיות במצב דפוק.. אני מפחדת גם פחד מוות להגיד את הדברים... אבל... אני חושבת ש... אני רוצה.. אני רוצה להרגיש טוב, או לפחות לפחות קצת בסדר... אני רוצה להיות יכולה לסבול את עצמי קצת, אפילו רק לפעמים.. קצת... או לפחות לא לשנוא את עצמי עד תיעוב.. והכי אני רוצה.. מלי... זה שלפעמים גם אני ארגיש קצת נורמלית... והנה אני מרגישה שאמרתי יותר מידי דברים, שפשוט אסור לי אפילו לחשוב עליהם, שלא לדבר על להרגיש או להגיד אותם לאחרים. מלי, תחילת שבוע הבא כבר ראש השנה... אז רוצה לאחל לך... וכמובן גם לדרור ולדוד, ולכל הנוכחים, שנה טובה... טובה יותר מזו המסתיימת...

שלום שיר. אני שומעת את העליות והירידות, את הטיפוס למקום קצת יותר גבוה, ואז הנפילה, או החשש מנפילה, שהורס ומקלקל, ומשאיר אותך באפיסת כוחות. כמה קשה. ושוב, כהרגלנו, אני רוצה לנסות להאיר לך משהו דרך שיר. יש שורה משיר שאני מאוד אוהבת לצטט, (דווקא לא של שלמה ארצי...), ומאוד התקשר לי למה שחשבתי בשעה שקראתי את מה שכתבת: "לבבי התרגל אל עצמו, ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע" (מתוך "ימים לבנים", מכירה?). ובעצם מה שאני מנסה להגיד דרכו היא שאולי תוכלי ללמוד להתרגל לגלים האלה שבחייך, להכיר את העליות והירידות, להתייחס אליהן כאל שגרה ידוע, מקצב מוכר... ובכל מקרה, מזכירה לך שאמנם עלייה לעיתים מבשרת נפילה (ואגב - בהכרח? ואם כן, האם עדיף להשאר למטה? נקודות למחשבה...), אבל נפילה מביאה עימה עלייה מחודשת... אז שיר, מחזירה לך שנה טובה, מקווה עבורך שתהיה קלה ורגועה מקודמתה, ושתהיה, למרות הנפילות, בחוויה של טיפוס והתקדמות. מלי.

שלום... אינני יודעת אם זה המקום להתייעץ אבל אני אנסה . אני בת 29 בחורה רצינית , בוגרת , סטודנטית כיום . ויש לי בעיה שמציקה מאד ובעקבות מקרה חמור במיוחד שקרה היום החלטתי לפנות אליך . במצבים מסויימים מצחיקים דווקא באלו שכ"כ לא מתאים לצחוק כמו בהרצאה שהייתי בה היום . אני מוצאת לפעמים משהו מגוחך ולא יוצאת מזה ופשוט נקרעת מצחוק עד שיורדות לי דמעות וזה כמובן מחמיר ככל שאני מנסה לעצור את עצמי... זה פשוט נורא... זה מביך אותי וזו בושה גדולה מהאדם שגרם לי לצחוק הזה . איך אפשר להשתלט על זה? איך עוצרים את זה אם זה כבר מתחיל? בתודה מראש...

שלום שיר. צחוק בלתי נשלט ולא מותאם יכול לספר משהו על הדרך שבה את מתמודדת עם סיטואציות שונות בחיים. נשמע שבמקומות שבהם את מובכת, לחוצה או עצובה, או לחלופין, בכאלה בהם את נדרשת לאיפוק וריסון, להיות "ילדה בוגרת", הצחוק מציף ומשתלט בחוסר שליטה. למרות שאת מבקשת לעצור את הצחוק לאחר שמתחיל, בעיני הפתרון נעוץ בהבנת המקור לכך, ודווקא הייתי מייעצת לך להתייחס לצחוק כאל סימפטום שמשקף קושי עמוק יותר. ייתכן, למשל, שהוא אינדיקציה ללחץ מול מסגרות ועמידה בנורמות, ייתכן שהוא מבטא רצון למרוד ולשחרר רסן, במיוחד כשזה אסור ולא מקובל, ייתכן שהוא משקף קונפליקט בין "להתאפק" ו"לשחרר". ייתכן, מאידך, שהוא קשור לקושי לבטא תגובה רגשית מותאמת ומדוייקת, בעיקר כזו שמבטאת מבוכה, צער או כאב. מכל מקום, הייתי מציעה לך לחשוב מה בעיניך הצחוק משקף או מסמל, מה משותף לסיטואציות בעבר ובהווה שבהן התפרץ הצחוק, ואיך אולי זה מתחבר עם סיפור חייך ועם האישיות שלך. כל אלה אפשר (וכדאי) כמובן לעשות גם בתוך טיפול. בהצלחה, מלי.

שלום, הלילה קרה לי משהו פשוט מפחיד. התעוררתי בצרחה בהרגשה שיש רעידת אדמה. בן זוגי חיבק אותי וניסה להרגיע ואני חשבתי שהוא גם היסטרי וחושב שיש רעידת אדמה. אחרי שהבנתי שזה לא אמיתי פחדתי לחזור לישון ולהתעורר ככה שוב. רעדתי כולי והרגשתי זיעה. לאחר כמה זמן חזרתי לישון ואז שוב התעוררתי אך הפעם לא צרחתי והרגשתי כמו חישמול כזה, הבזק. ומאז אני ערה... בעבר הייתי מדי פעם מתעוררת בבהלה ומיד נרגעת, ולא הייתי מדמיינת כלום. אני ממש מפחדת שקורה לי משהו לא נורמלי. מה לעשות ולמי לפנות? תודה רבה

שלום לך. נשמע שעברת חוויה לא נעימה בכלל. ייתכן שמדובר בהתעוררות או סיוט, שממנו הקצת בבהלה. בכל מקרה, נראה לי שלפני שמפרשים זאת בהיבט הפסיכולוגי, חשוב לשלול בעיה רפואית. אני מציעה לך להתייעץ אם רופא ולבדוק את האספקט הזה. להתראות, ושינה רגועה, מלי.

מדובר בנערה בת 18, שלא חושפת את רגשותיה כלפינו, היחסים "לכאורה רגועים", אין מריבות וכעסים- על פני השטח (היא במסגרת של פנימיה, כך שאין חיכוך יומיומי). אבל כפי שאנו יודעים, יש לה הרבה כעס עלינו כהורים, על המערכת החינוכית, ועל כולם בכלל. כעס שאינו בא לידי ביטוי מעשי, אלא בהרבה דיבורים. לא הבנתי את המשפט: שתי ההפרעות שבתכם סובלת מהם משאירים, כך נדמה לי, מעט מקום לשניכם. מה מקומנו כהורים, כיצד לנהוג כלפיה? אני רואים ויודעים את סבלה, איך ניתן לעזור, מה לומר, ומה לא לומר? עד כמה לכוון לטיפול (אם אפשר בכלל, כי היא לא רוצה לשמוע על כך- "הכל בסדר, מה אתם רוצים?")

שלום הורים. ראשית הבהרה לגבי מה שכתבתי: התכוונתי לכך שנערה שסובלת מדיכאון ומאובססיות מצריכה קרוב לוודאי הרבה טיפול, ומעסיקה מאוד את ההורים ויתר בני הבית. במצב כזה, בד"כ, כל האנרגיות והמשאבים מופנים לטיפול בה, ונשאר מעט מאוד מקום לעצמכם - למחשבות, רגשות, תוכניות שלא קשורות לבתכם. ובהקשר לשאלתכם. צריך לזכור שגיל ההתבגרות מתאפיין בהרבה מאוד כעס ומרד (מילולי ולעיתים מעשי) מול המערכת והמסגרת. זהו חלק מהנסיון של הנער/ה להגדיר את אישיותו וזהותו. בעיני, הכי חשוב שתוכלו להיות קשובים, לתת תחושה שאתם מלווים ותומכים - בלי ביקורת, בלי שיפוט, אבל, מצד שני, תוך הקפדה על הגבולות, על המקומות שעבורכם הם "קו אדום" בל ייעבר. נדמה לי שבגיל ההתבגרות בכלל וכשיש ברקע סבל נפשי בפרט, חשוב לספק סביבה אוהבת, תומכת, שנותנת תחושה שאתם "שם" (זכרו מה אתם הייתם צריכים בגיל זה...). לא תמיד ניתן לדבר, שוב, מוכר מהגיל, ובכל זאת שדרו ואמרו שאתם איתה, בשבילה. בהצלחה, מלי.

מלי, שאלה לי, שאלה מעולם התיאוריה הפעם... אני צריכה הסבר כלשהו - היא אמרה לי, שאצל לאקאן "ממשי" = פסיכוטי. יותר מדי הסברים לא הצלחתי לקבל. היא גם לחלוטין לא לאקניינית. היא אמרה את זה לפני זמן מה. שאלתי מאז כמה פעמים. היא לא ממש עונה... לפעמים אומרת ש"סתם נזכרתי בזה פתאום" (נו, באמת! ממתי פסיכולוג מקבל משפט שכולל את המילים "סתם" ו"נזכרתי" באותו משפט"...?), לפעמים ש"זה מה שלאקאן אמר, לא אני" (כן, יופי! בכל זאת היא בחרה לומר לי את זה)... אבל תשובה? אין. ובכל זאת, אולי ממך אצליח להבין קצת יותר - למה התכוון לאקאן כשאמר, שהממשי הוא פסיכוטי? ומתי ממשי הוא "סתם" ממשי, לעומת ממשי שהוא פסיכוטי במשנה הלאקניינית?

שלום לך. התיאוריה של לאקאן מסובכת ומעורפלת. אני מתקשה להסביר את המושגים שלו, לעיתים אפילו לא בטוחה שמבינה עד הסוף למה התכוון. את יכולה לחפש על כך חומר, ואני מציעה לך, אם את עדיין באפלה, לקרוא את הפרק על לאקאן בספר "פרויד ומעבר לו" של ס. מיטשל (שהוא, באופן כללי, ספר נפלא להבנת תיאוריות בפסיכולוגיה). אבל... כרגיל מנסה לחשוב מעבר לשאלה הקונקרטית שהבאת... אני שומעת על קצר בתקשורת עם המטפלת שלך, ועל התחושה שאת לא מבינה אותה (ואולי גם היא לא אותך), את המטרות שלה, את הדרך בה אתן עובדות. אולי גם יש תחושה של "תאוריה" שהיא מחזיקה בראש, שלא תמיד מתיישבת עם מה שאת מרגישה או מביאה. וכל אלה, בעיני, דברים ששווה לחשוב עליהם לעומק, ולדבר עליהם בטיפול. נדמה לי שיותר משאלה על לאקאן, את מנסה לגשר על פער מול המטפלת שלך, ואני מקווה שתוכלי לבדוק זאת מולה. בהצלחה, מלי.

אני יודעת שה"ממשי" הוא יסוד בסיסי בתיאוריה של לאקאן, אבל לא ממש מצליחה להבין את לאקאן... ממה שקראתי עד היום, הוא לא ניסה להיות ברור במיוחד (וגם אמר את זה)... קיוויתי שאולי תוכלי לשפוך קצת אור על ה"ממשי" הזה... מה הופך אותו לפסיכוטי לעומת ממשי שאינו פסיכוטי. זה לא בדיוק קצר בתקשורת. רק משהו שהיא אמרה לפני חודש בערך... והייתי אמורה להניח לזה כבר, אבל זה לא מניח לי. וכאמור - שאלתי אותה. לא קיבלתי תשובות שמניחות את הדעת (לפחות לא את זו שלי). החלטתי להפסיק לשאול. בינתיים יש דברים אחרים על הפרק, שאולי קשורים בעקיפין... בעצם - כשאני חושבת על זה עכשיו, זה לא אולי, זה בטוח. מחר אשאל אותה. ובאשר לפערים... יש פערים שאי-אפשר לגשר עליהם. אבל על דברים מסוימים הסכמנו שלא להסכים... וגם זה סוג של גישור, לא? אולי גשר רעוע משהו, אבל בכל זאת הבנה כלשהי.

שלום לך, יש לי שאלה ואשמח אם תעזרי לי. אחרי 3 שנים בטיפול, פתאום אני מפחדת מהפגישה. יש לי שלשולים לפהי הפגישה, בחילה וכאב בטן שהופיעו בפעם הראשונה כשדיברתי על התעעלות- ועכשיו הם חוזרים בכל פעם שאני נכנסת לחדר. אני עצבנית שם, והרבה פעמים שברתי דברים שהיו לידי סתם על השולחן ושברתי כשסתם שיחקתי בהם. (וששברתי הייתי מתפרצת לגמרי ולא מצליחה לשמור על האיפוק- שלרוב מתבטא בעצבנות יתר, ושתיקה לאורך השיחה). ניסיתי חופש, מרחק, הפסקה, יותר פגישות. שום דבר לא עוזר. אני מתה מפחד (והוא בלתי מוסבר) שם. תודה לך

שלום שוש. חרדה היא כמו כאב בגוף - דרכה של הנפש לאותת שקורה משהו מסוכן, שהאזור פגוע ופגיע, רגיש, פצוע. החרדה הזו מספרת שקורה משהו בטיפול, וגם אם כעת עוד קשה להבין מהו בדיוק, הרי שהוא כנראה חשוב ומשמעותי. ייתכן שאת מתקרבת לתכנים שהיו עד כה חבויים ומעורפלים, ייתכן שהקשר הטיפולי הופך לאינטימי, והקרבה הזו מעוררת בהלה, ייתכן שהיו דברים אחרים בטיפול ש"הפעילו את האזעקות". מה שבעיני חשוב כעת היא דווקא לא להתייחס לחרדה כאל מטרד, שכל המטרה היא שתחלוף מהר, אלא דווקא כאיתות שמולו יש להעצר, להשתהות, להבין, להתעקש. נדמה לי שהיכולת שלך לא לברוח הפעם ממקום שבעבר כנראה נכווית בו, היא משמעותית ביותר. אני מקווה שאת משתפת את המטפלת שלך בתחושות הללו, ומצליחה יחד איתה לחפש להן משמעות, ולתת להן "להיות" מבלי לגרש או להתעלם מהן. בהצלחה, מלי.

מלי, אני לא רוצה לכתוב לכאן כי אני לא רוצה להיסחף לכאן, לראות את השם שלי כאן כל הזמן כמו קודם, לבזבז את זמני על משהו שהוא לא יצרני, להיות מישהי שעוקבים אחריה משבוע לשבוע. לא רוצה להיות פה יותר מדיי. רוצה לעשות רעש ולא לדבר עם עצמי יותר מדיי. אני לא רוצה לכתוב לך לכאן כי אני לא רוצה להיקשר אלייך בטעות או לצפות לדברים. לא רוצה שכל מיני מניעים, שזרים לי בדרך כלל לגמרי, שוב יציפו ויעסיקו אותי יותר ממה שצריך.. חמדנות זו מילה טובה. תחרות לפעמים. צורך בעוד ועוד ועוד.. יותר ממה שאפשר וצריך לתת כאן. כעס אפילו, גם על עצמי. אני לא ככה בדרך כלל. באמת שלא. אבל אני בכל זאת רוצה לכתוב למישהו.. לספר מחשבות.. (אבל למה? מה אני רוצה?) אפשר לכתוב לך מחשבות? אספר אם תבטיחי לשכוח מי סיפר לך מה. לשכוח שאלה מחשבות שלי. חלקי את מה שאספר בין כמה אנשים, דמייני שאחרים סיפרו לך, בסדר? אני נורא רוצה להתחיל בטיפול חדש כבר. מרגישה שאני אוספת לי איפשהו דברים שהייתי רוצה לספר.. מחשבות על הטיפול הבא מלמדות אותי שכנראה פיצלתי בין הפורום לטיפול בטיפול הקודם.. פתאום אני מרגישה שאין סיבה לכתוב כאן בפורום כשאפשר לחכות עד אחרי החגים ואולי לספר לה. פתאום אני רוצה לספר על ההווה שלי, על היומיום שלי.. בטיפול הקודם הייתי זקוקה לחודשים ארוכים, אולי שנה, כדי לספר לה דברים פשוטים כמו שגרת השבוע או היום שלי.. (כל כך קשה לקרוא לטיפול עם הגברת שלי "הטיפול הקודם".. במידה מסוימת עוד בא לי לפעמים להרים טלפון ולספר לה קצת. .. למרות שאני יודעת שכנראה כשאשמע את קולה לא אספר דבר).. מלי- אני נסחפת למחשבות צדדיות... כל כך הרבה מתנהל אצלי בדמיון, את יודעת? לפעמים נדמה לי שאהבתי את הגברת שלי בדמיון, ולא באמת.. את יודעת? כשהייתי בחו"ל דמיינתי את המטפלת הבאה בימים הקשים- ל את המטפלת הקודמת.. נכון מוזר? כמו חדר אטום ומוגן היא הייתה לי. סביבי הייתה התרחשות והמולה אבל אני הייתי במקום אחר לגמרי. שקעתי בדמיונות.. בתחושה הזו שיש לפעמים בין פגישות טובות, שיש מישהו שאוסף אותך לקרבו, קשוב אליך, ממתין לך. מחזיק. אני עושה את זה הרבה מאוד. גם בילדות.. הייתי נמנעת לפעמים מסיטואציות חברתיות כדי לדמיין. וגם היום, לפעמים, סביבי צופים בטלויזיה ואני יושבת עם כולם ומדמיינת שיחות אישיות עם אנשים, תשומת לב מיוחדת- לפעמים טובה ולפעמים לגמרי לגמרי לא.. אני רוצה לעשות את זה פחות. אני מרגישה שיש עולם שלם בחוץ ואני ממיתה את עצמי עם כל הדמיונות האלה.. לאחרונה משהו בי מסרב לשקוע בשקט. מסרב לעשות דברים שאין בהם ממש. (זה לא מצליח לי, כמו שאת רואה, אבל ככה לפחות רוצה הרצון שלי). אני עושה לעצמי המון רעש חיצוני, שואבת כוחות משאון המים של כל הברזים שפתחתי בבת אחת. עוצמה! רק לא לשקוע.. זה זמן של המתנה עד אחרי החגים. לא רק עם הטיפול, עם הכל.. וזה לא מתאים למצב הרוח שלי כרגע, שסוער ורוצה להסתער קדימה.. כמעט להתאבד על קדימה, רק לא להשאר לבד ובשקט (כמו מפלגת העבודה אולי? ;-) אני רוצה להתחיל בטיפול. ומאידך.. גם טיפול הוא איטי ושוקע..אויש.. איזו רגל פנימית בי מתחילה לקפוץ כשאני חושבת על זה.. אני חושבת שבמידה מסוימת גם היה לי טוב להיות לבד, בלי טיפול. לחשוב עם עצמי, לא לשמור מחשבות לאף אחד. אני עם עצמי וזהו- אני מרגיעה את עצמי. יש בך תחושת מסוגלות וכוח. אולי לכן גם קשה לי לחזור לכאן. לתת את ההזדמנות לאחרים להרגיע אותי, או להכנס ביני לביני כקול נוסף. יהיה לי מוזר להכנס פתאום למערכת יחסים כזו שמצופה ממך לספר כל הזמן. לשתף. כי יש שבועות שבא ויש שבועות שזה מאוד תמוה שמישהו חיצוני מצפה ממך לשתף אותו במחשבות ובתהיות שלך. מבינה..? איך לאזן בין הפנים לחוץ? בין הרעש לשקט? בין לבד לביחד? בין טיפול לחיים? לא כל כך רוצה לשלוח את ההודעה הזאת.. כי אז תדעי עליי קצת יותר. כי אז אחכה ואכנס כל רגע לבדוק אם את כבר כאן. כי אז אצפה בהדרגה לחמימות ולפעמים זה יתפספס ויהיה לי קשה. ואם תהיה חמימות אז אתמכר לכאן - לעוד ועוד ועוד ממנה.. ובהתחלה זה יצליח קצת אבל בהדרגה את תתרגלי אליי ואני ארגיש שאני צריכה מינון גבוה יותר של חמימות.. ואשתגע- אנסה כל כך חזק ולא אבין למה זה לא מצליח יותר. למה אי אפשר יותר. את מבינה? עדיף שאמנע מכאן.. כל המילים המוגזמות האלה הן של מישהו אחר, זוכרת?.. הבטחת.. צריך לחכות לזאת ששמה מעלה בי חיוך חם.. לחכות עד אחרי החגים ולקוות שאצליח לשים אצלה את רו?ב??י, בלי להתפצל בין כאן לשם.. "רק עוד קצת סבלנות, ל. .." ל.

שלום ל. כ"כ הרבה דברים כתבת, כ"כ הרבה דברים ביקשת. אני לא יכולה לא לזכור אותך. אין לי שום אפשרות להבטיח דבר כזה, הרי הבטחה כזו מראש נועדה להיות מופרת. אבל אולי את מבקשת ממני את הרשות להיות שונה, אחרת, לפעמים קרובה ולפעמים רחוקה, לפעמים נמצאת ולפעמים נעדרת, לפעמים נזקקת ולפעמים מרוחקת. אני שומעת אותך מנסה לרוץ קדימה בחיים, לא לאפשר לקולות המעכבים, ה"סתמיים" לתפוס את המקום שנתת להם. להיות יעילה, מתקדמת, ממומשת, פעילה. ושוב אני שומעת את המחיקה, כאילו חלק בך (חלק חשוב בעיני) צריך למות כדי שחלק אחר יוכל לחיות, כאילו אי אפשר להחזיק את שניהם, להיות אימא של שני הקולות הללו. וכמו מולי, גם מול עצמך, את מבקשת להמשיך הלאה ולא לתת זכר למה שהיה קודם. בחוויה שלך זה מקלקל, הורס, מסרס. ואני מאמינה שיש לשני הקולות זכות קיום, וחשיבות, וערך, והאמרות הללו, שיש בהם פשרה, קבלה, הכלה: "גם וגם", לפעמים ככה ולפעמים ככה", "מצד אחד ומצד שני", כל המשפטים הללו נראים לי פתאום כ"כ חשובים... ל. יקרה, שכנראה לפעמים צפה ולפעמים שוקעת, לפעמים צריכה שקט ולפעמים עוצמה, לפעמים רוצה להיות מחוברת למציאות ולפעמים להקשיב לעולם הפנימי, לעיתים מכורה ולעיתים מנותקת, את כל הקולות הללו מבטיחה להחזיק בשבילך, לזכור אותם גם כשאת לא זוכרת. להתראות, מלי.

מלי מלי, כך הייתה קוראת לי פעם אורנה :-) נכון נחמד? כל כך יפה כתבת לי.. וכל כך נכון.. אולי באמת ביקשתי רשות להיות לא עקבית.. לפעמים כזאת ולפעמים אחרת..להיות שונה.. שלא תזכרי שזו אני, שלא ארגיש צורך לעמוד באיזשהן ציפיות שאדמיין שיש, שלא ארגיש מחוייבת לשום דמות שלי. שלא אאכזב שלא ארגיש שיש "צריך".. אולי קצת כמו מישהי כמה קומות מתחתיי, שהעלתה שאלות לגבי הצורך לכתוב בכמה שמות. אם זה רק היה מצליח לי :-) יש שיזהו את "כתב היד" שלי גם בשם אחר.. כשחיכיתי לך חשבתי לעצמי שהייתי רוצה לנסות לכתוב לך בלי להתייחס לזה שאת שם. בלי לתקשר איתך באמת. זה נורא לא יפה, אולי אפילו מעליב או קשה; מי רוצה להתכתב אם מישהו שמתעלם מנוכחותו? אבל אולי כך לא אקשר. פשוט לבוא, בלי שלום ובלי מה נשמע, לשפוך מילים ולשלוח. אפילו בלי לחתום את שמי. להקיא כאן וללכת. ככה. בלי ליצור תקשורת או קשר. מעניין אם זה יהיה לי קל יותר או יעורר בי חרדה... אני נזכרת שהיה משהו מאוד ממלא בכוח בטיול שעשיתי, לפחות בתחילתו, כשטיילתי עם חבורת אנשים שלא הכרתי עדיין ולא היו בינינו קשרי חברות, והרגשתי חופשייה ללכת לאן שרציתי, בלי להרגיש "כבולה" לתכניות של כל אחד מהם. לא היה "לא נעים" ולא הייתה ציפייה לחכות אחד לשני. היינו יחד אבל כל אחד הלך לאן שמעניין היה לו ללכת. זה לפעמים ממלא בכוח, להסתמך כך על עצמך, להחליט לעצמך, לשאול את עצמך מה *אתה* רוצה ומה מעניין *אותך*.. כל זה דוהה לי כשקיימים קשרים וציפיות.. שוב שאלת ה"איך לאזן".. אני נזכרת שקצת לפני הפרידה שלי מגברת ד' שלי, השתוממתי קצת כאן מההתקדמות של הקשר והפתיחות איתה.. זוכרת שכתבתי אז שהייתי רוצה טיפול שכל פגישה בו מוגדרת כפגישה האחרונה, ובסופה (באופן קבוע, אבל איכשהו לא צפוי ובכל זאת דורש ה%

מלי, כתבתי לך תגובה בחזרה אך כששלחתי המחשב קצת עשה קונצים, אז אני לא בטוחה שההודעה תגיע שלמה.. כבר קצת לילה ואני עייפה מכדי לנסות לשחזר, אז רק לומר תודה.. כתבת נורא יפה וצדקת לגביי בהרב%

ליל, תסלחי לי, נכון? חוצפנית שכמותי, צצה משום מקום, סתם כדי להוסיף אסופת מילים שלא בטוח קשורות לזמן ולמקום. אני אזהר ואנסה לא להפריע לכל מה שכתבת, כי נראה שאלה דברים שלך, שאת רוצה לשמור ולעבד עם עצמך לבד. רק להגיד שמה שכתבת הזכיר לי, ואני אפילו לא בטוחה למה, איזה קטע קצר שמישהי ששכחתי את שמה חיברה, ובו היא כותבת משהו על כך שהתמונות על הקיר נראות מבריקות, אבל היא עצמה מרגישה מט...לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו, אולי זה בכלל לא קשור למה שכתבת את, אלא להרגשה שלי עצמי בימים האחרונים... מט שלא מצליח היראות נכון... לא משנה. מאחלת לך שהטיפול החדש יביא איתו רוחות חדשות ומרעננות כמו שאת עצמך משדרת בדברים שכתבת. שיהיה לנו רק טוב א.

אבישג!! איזה כיף שאת עוד כאן :-) כמה זמן לא ראיתי את שמך... נורא נחמד :-) שתי ההודעות ששלחתי הגיעו לכאן קטועות, אך אנסה את מזלי בכל זאת עם זו.. "רוחות חדשות" זה אכן מה שאני מרגישה... מרגישה כאילו השלתי מעליי עור, כמו נחש.. השארתי מאחוריי נשל של דברים שהייתי וכרגע אני ממשיכה להתפתל ולהתקדם קדימה. עם המון חשק ותאוות חיים, איכשהו. זה מאוד לא איך שאני בדרך כלל... לא יודעת איך ומתי זה קרה וחוששת לדבר על זה יותר ממה שצריך כדי שלא יעלם לי פתאום, אבל אני מתנהלת בסוג של בטחון ונינוחות מפתיעים לאחרונה. בלי תחושת הכיווץ והבדיקה המתמדת "אני בסדר/לא בסדר".. בלי להתבונן על עצמי מהצד על כל צעד ושעל ולהפעיל את בית המשפט כולו, על שופטיו וקטגוריו... אני חייבת להודות שזה נחמד.. אני עוד קצת מכווצת ונתונה לביקורת הפנימית פה ושם, אבל *הרבה* פחות מקודם.. מעניין איך מתחילים טיפול שהמשפט הראשון בו יהיה "שלומי (כמעט) מצוין!" :-) הייתי שמחה לקרוא על התמונות שעל הקיר, אם היית רוצה לספר, ובעיקר על תחושת המט.. "תמונות בלי ברק" הייתה צריכה להיות הכו%F

מלי יקרה , מה שלומך.. רציתי לומר לך תודה על המילים הנוגעות .. בעץ שלי בשבוע שעבר .. נכנסתי כל יום השבוע וקראתי אותך.. כדי לקבל עוד קצת כח .. תודה שאת מצליחה להגיע אליי.. בכז.. שבוע נוראי.. כבר הצפתי פה בימים האחרונים .. ויש לי טיפול .. עוד שעתיים .. לא מסוגלת ללכת .. לא מסוגלת להגיע אלייו אחרי השבוע הקשה הזה אחרי ההצפת הסמסים ההזויה שלי אלייו .. איך בורחים? לא מוצאת דרכי מילוט מקוריות ... מפחדת להגיע .. מפחדת מעצמי .. מפחדת לשתוק או לאבד שם שליטה .. הצילו .. מלי .. שולחת לך חיבוק . שרית

שרית.. אני ממהרת להציץ בשעון, בעצם את עכשיו בתוך הפגישה (אם הצלחת ללכת). אני מדמיינת מה עובר עלייך שם, כ"כ מקווה שגם שם תצליחי לצאת מחוזקת. ואולי, אולי, כמו שהצלחת להתנחם ולהתעטף במילים שלי, תצליחי לתת לעוד אנשים, עם מילים ורצון להתקרב וללטף, לגעת בך. כ"כ הרבה מילים של מגע, של חיבוק. כאילו אפילו דרך המחשב אפשר להרגיש כמה את זקוקה לכך... אל תוותרי על זה, אל תוותרי על עצמך. ובינתיים, אני עוד כאן... מלי.

אני כאן .. אחרי .. לא בדיוק דיברתי שם.. המון שתקתי, דמעות טפטפו מעיניי.. הוא מנסה להתקרב .. ככ.. הוא ככ עדין .. ושקט .. וזורם.. ונותן לי להחליט על הדרך .. לא מכריח .. לדבר לשתף.. פשוט שם.. לא מצליחה להאמין בזה .. בודקת ובודקת.. כמה בדיקות מלי? עד מתי ? שנתיים וחצי כבר מכירה אותו .. הוא חזק ואיתן.. ואני מנסה להפיל אותו .. לא מצליחה .. היום שאלתי אותו "אתה עובר הדרכות נכון?" לא יכול להיות שתשאר פה בצורה מאוזנת כזו.. כולם מתפרקים מהכאב שלי .. גם אתה תתפרק? אתה תעיף אותי מהטיפול כשיצא ממני הכעס והזעם נכון?.. והוא לא מוותר .. ואני שם .. מתאמצת .. ושותקת.. מפחדת .. מתקרבת .. מתרחקת .. מלי מלי .. מתי אצליח להיות נורמלית..? מרגיש תקועה בגיל 6 ?.. 9 ? כרונולוגית בת 31 אבל .. ממש לא מתנהגת ככה .. אמשיך מחר .. ככ עייפה .. כן גם מהשתיקה .. שתיקה מעייפת .. תודה שאת כאן. חיבוק ממני שרית

יומיים מוזרים בפורום...דוד הפסיק לענות משום מה על שאלות ההמשך, אחרי זו של יאושית ( רק יום לפני כן הוא ענה אפילו על אלו של דרור ), ואלו הודעות שהגיעו בזמן המשמרת שלו..אני מקווה שהכל בסדר אצלו, אבל אשאל כבר ביום שלישי.., והיום..שקט פה. קצת עצוב לי לראות את ההודעה שלי מיותמת ככה, לפחות זו ההרגשה, כי למרות שלא הייתה בה שום שאלה, בדרך כלל דוד מגיב. את האמת ככל שמתקרב סוף השבוע והחג, אני עצובה יותר ולבד יותר, ונאחזת בכל דבר שיש לי, אפילו הפורום. הייתי רוצה שיהיה לי חג שמח, כמו אלו שהיו אצלנו כשהייתי קטנה, כשכל המשפחה משני הצדדים הייתה מגיעה, והייתה את ההתארגנות וההכנות של המשפחה לפני שכולם מגיעים, זה היה משהו מאוד שלם שנופץ לחלוטין. הם לא אוהבים אותי, הם הבהירו את זה במילים האלו יותר מפעם אחת..קשה לאהוב אותי, אני בעייתית..אני יודעת שאני לא בעייתית, אבל חסרה לי תחושת הביחד מאוד. רגישה לכל דבר ולכל אחד בזמן האחרון וזה רק גורם לי להיסגר בתוך הקונכייה שלי ובבית שלי, ושונאת את התקופות האלה שמתרחקת מכולם ושכחת מהעולם, חוץ מהדברים ההכרחיים - עבודה. עצוב לי.

שלום לאופיר. כמה הכותרת שנתת הולמת את התוכן של הכתיבה שלך. אני שומעת את העצב, מרגישה את הכאב שבדחייה, באכזבה, בלבד. אני חושבת שבחגים יש הרבה פעמים "חשבון נפש" או כמו שביני לבין עצמי אני קוראת לזה "ספירת מלאי" - מה יש לנו ומה אין לנו, מה השגנו ומה לא, מי אוהב אותנו ומי לא... אני שומעת ממך כמה "איקסים" יש ברשימה הזו, כמה משבצות לא ממומשות. אבל אני רוצה לנסות לחשוב איתך האם יש משהו שכן התממש לך השנה, משהו שכן התקדם, הרגיש (או מרגיש) אחרת... ובכלל - מה היית מאחלת לעצמך לשנה החדשה, מה היית מבקשת? ולגבי הקונכיה שלך - אני בטוחה שהיית רוצה עכשיו להיות מוקפת, חלק ממשפחה שלמה ומאושרת. אני חושבת שבפרידה ובויתור על כך יש כ"כ הרבה כאב וכעס... ובכל זאת, נדמה לי שגם קונכיה יכולה להיות מקום נעים, ושאולי תוכלי להשתמש בעבר כזכרון נעים אבל כזה ששיך (בינתיים) לעבר, ולחשוב מה אולי יכול לעזוור לך להרגיש יותר טוב כעת, היום. נדמה לי שמגיע לך מקום רך, מחבק, מנחם, בטוח, גם אם זה בבית שלך, עם עצמך, בלי המשפחה. האם תוכלי להרגיש פחות לבד כשיש לך אותך? בהצלחה, מלי.

לבד בערב חג בדירה הריקה שלי בתל אביב עם טייק אווט..לא, לא נראה לי שאצליח להרגיש לא לבד, גם אם אנסה..תודה בכל מקרה, אבל אני מקרה אבוד, אני יודעת שאי אפשר להתקרב אליי באמת כי יש בי משהו פגום ורע..ביחוד עם נשים, גם בזמנו כשהיו כאן מנהלות אחרות של הפורום וגם המשתתפות האחרות, יכולה להרגיש את הטון האחר מ"נילי היקרה" או כל אחת אחרת..אף פעם לא מצליחה ליצור את האינטימיות הזו, אני זוכרת כשליאת עזבה כמה הבנתי שאני לא חלק מה"בית" הזה, ואת האמת גם לא משום בית אחר, ואף פעם לא מצליחה להיות באמת..כנראה גם לא רוצה ממש, טוב לי בשוליים, אבל כמו פעם קודמת אני יודעת לזהות מתי אני מחליקה גם משם. אין לי כוח יותר, ורוצה לשים לזה קץ.כל כך עייפה ברמות שאין לי כוח לזוז. בבקשה בבקשה אל תעלי את ההודעה הזו. רק רוצה לישון, אין לי כוח יותר.רוצה שזה ייגמר.

האם זה בסדר מבחינתכם שאותו אדם ייכנס לפורום בכל פעם בשם אחר?? מרגישה שקרנית כשעושה זאת ואני אדם מאד ישר בחיים. אבל פה אולי זה מפראנויה שיזהו אותי ויותר נכון שהפסיכולוג שלי יקרא ויזהה. וגם כדי שיתייחסו אלי כל פעם כאל אדם חדש עם בעיה חדשה ספציפית ולא יקשרו אליי את כל התסביכים. בטח נשמע לכם מצחיק ומה זה מעיד עליי??? איך זה נראה מההיבט הפסיכולוגי? והאם זה לא מפריע לכם? בכל מקרה אם תפרסמו זאת ואם לא, המון תודה על הבמה שאתם נותנים לאנשים שבדרך כלל לא תופשים בה מקום

שלום א. אני שמחה לענות לכל פנייה באשר היא, אבל... אני תוהה מדוע את נזקקת לשמות שונים בפורום, מדוע את חוששת להיות מזוהה עם שם אחד? יש לי שתי מחשבות לגבי הסיבה לכך, שכדאי בעיני שתחשבי עליהן: ראשית, ייתכן שזה קשור לפחד שלך להיות מציפה ו"נודניקית", לתפוס מקום, אולי יותר מדי מקום, מה שמביא עימו חשש מפני גינוי או קושי שלי (ושל דמויות מטפלות אחרות) להכיל. אני תוהה האם המחשבה הזו מוכרת לך גם מקשרים אחרים, ואם את יכולה לחשוב על המקור שלה, ועל המקומות שזה, כנראה, מגביל ומצמצם אותך בקשרים. שנית, אני חושבת שאולי כל שם מאפשר לך להביא חלק אחר שלך, לבטא קול שונה מעולמך הפנימי. בעיני בפיצול כזה יש לא רק קושי והשקעת אנרגיה, אלא בעיקר פספוס, שלך ושל אחרים, לפגוש אותך, כאדם שלם ורב-גוני, על כל המורכבויות, הסתירות וחוסר העקביות שקיימים בכולנו. בעיני היכולת להיות אותו אדם עם הרבה צדדים, מחשבות, רגשות ובעיות, דווקא הופך אותו לעשיר ועמוק יותר. אז מה את אומרת, היית יכולה לנסות "לקפוץ למיים" ולאחד את הזהויות??? להתראות בינתיים מלי.

מלי, הייתי מאד רוצה להיענות להצעה "לקפוץ למים", אבל מודה שפחדנית. הפחד שולט בי ומשתק אותי ובעצם מונע ממני לחיות! וברור שצדקת בכל מה שאמרת והכל נכון.. נכון שזה מעייף ודורש הרבה אנרגיות להסוות עצמי ולהסתתר כל הזמן ולא רק פה. כאילו אם יכירו איזו מפלצת אני באמת - יחרימו וינדו אותי מהחברה (ולא שכרגע אני מאד מקובלת ואהובה...). כבר לא יודעת מה בא קודם הביצה או התרנגולת אבל יודעת שזה התגבר והתחזק בעקבות חוויות דחייה מרובות בשנים האחרונות וזה מעגל סגור. הפחד הכי גדול והכי מכתיב את חיי כרגע הוא מלהידחות ומלהרחיק את כולם ממני (לא שנשארו הרבה...). פשוט מתה מפחד לאכזב ולהתאכזב וגם כשמנסה בכל זאת, הציפיות מגשימות את עצמן ואני נדחית ומגורשת על ידי בני שני המינים. ואז מרגישה כל כך מכוערת ודוחה. אמרת פספוס וזה פספוס בגדול בעיקר שלי כי - לא חיה!!!!!!!!!! עסוקה בלהסתתר ובלהתבייש בעצמי. לעיתים מרגישה מפוצלת אישיויות וזה מתיש ומשגע. אולי אאחד שתיים מהן ומקוה שלא אתחרט אח"כ - אז אני גם X ותרתי משמע. - מקווה שלא בילבלתי אותך יותר מדיי. לפחות יכולה להתייחס עכשיו גם לתשובתך אליי כX בנוגע לגבולות ( אם בכלל הגעת עד לכאן ואת עוד ממשיכה לקרוא...) נכון שמצד אחד מרגישה את המטפלת כאדם חזק ועמיד ששומר על עצמו אך יש לי ספק האם שומרת גם עליי או שפשוט קשה לה להכיל אותי והתעייפה ממני (והנה שוב זה קרה , עכשיו ביטלה את הפגישה כי חולה ואני חושדת האם ביטלה את כולם או רק אותי, כי אם הייתי מטופלת יותר חביבה עליה ויותר קלילה...) הבעיה שאחרי שדחתה את החלק התלותי והחלש שבי והתקשתה להכיל אותו, יכולה להראות לה רק את החלק הכביכול אדיש לביטולי פגישות,או לחופשות ולא מראה שנפגע אחרי שכבר הראה שנפגע ונתקל בקיר אטום ועכשיו אולי הוא גאה מדיי להודות שהתאכזב, שכועס ושקשה לו לחכות עד לפגישה הבאה. שלא יודע אם יחזיק מעמד עד אז. לעיתים מרגישה כמו ילד קטן שמשתולל ומתפזר ודופק ומכה על גופו של מבוגר , מרוב תסכול וכעס שלא מקשיבים לו ולא מקבלים אותו ולעיתים מדמיינת שאותו מבוגר פשוט אוסף אותו בזרועותיו ומחזיק אותו חזק שלא יפגע בעצמו וירגיש מוגן - כאילו זה מה שאני צריכה (בגילי המתקדם..) ואולי זה מכיוון שקשה לי לדמיין את הגבולות כקירות - כמשהו חיובי כי כל מכה בהם - תכה אותי בחזרה כפליים.. ואם בכל זאת הגעת עד כאן- תודה על "ההקשבה" וסליחה (גם משאר חברי הפורום) אם עייפתי

הפסיכולוג שלך הוא אחד מהמנהלים? אם לא מה הסיכוי שיקרא פה?

התשובה היא לא. אך מכיוון שהעליתי את הנושא איתה ברוב טיפשותי... החשש התגבר.