פורום פסיכולוגיה קלינית

הי, אני נמצאת בטיפול כבר למעלה משנה. סה"כ, לא באמת התקדמתי בנושאים שלשמם באתי לטיפול. לעיתים בטיפולים, הדינמיקה ביני לבין המטפלת ממש גרועה. אתמול היא אמרה לי שעם אף מטופל זה לא קורה לה, העובדה שהיא מדברת אליי מגעיל, שהאווירה הופכת להיות ברוטלית כזו. אמרה לי שכל האווירה הזו בנינו היא בגלל העולם הפנימי שלי (טוענת שהוא מלא בגסות רוח ובאגרסיביות). כשאמרתי לה שאני לא הבהמה שהיא עושה ממני (ובחיי שאני לא), היא אמרה לי שהיא ממש לא חושבת שאני בהמה, אלא, כוונתה היא ששתינו כאילו חיות בטיפול את העולם שבאתי ממנו. זה הגיוני? אתה מבין למה היא מתכוונת? הרי אני זה העולם הפנימי שלי, או שאני מפספת כאן משהו? נראה לי יותר שהיא לא מצליחה להתמודד עם הטיפול שלי כמו שצריך, אז במקום לקחת אחריות גם היא על הדברים - הא מטיחה בי את הכל. הרי נורא קל להאשים את המטופל ואת עולמו הפנימי הבזיוני. אני כבר לא יודעת, אני מרגישה שמשחקים לי בנפש. אני יוצאת ממנה לעיתים כשאני מרגישה הרבה יותר רע עם עצמי (ותאמין לי אני עושה את זה מספיק טוב לבד), ובעיקר מרגישה חסרת תקווה. לנוכח הדברים האלה, האם כדאי לי לעזוב את הטיפול? האם המשפטים שאמרה לי (שתי פסקאות למעלה הגיוניים?) תודה!

שלום נורית אני לא באמת יכול להגיד לך האם לעזוב את הטיפול או לא. זה משהו שאת צריכה להחליט לגביו בעצמך, ומומלץ מאוד שיחד עם המטפלת שלך וכחלק ממחשבה משותפת שלכן על מה שקורה לך, מה שקורה לשתיכן ביחד בטיפול. המשפטים שאת אומרת לא נשמעים לי לא-סבירים, אבל הכל תלוי בקונטקסט בו הם נאמרים. נדמה לי שהכוונה העומדת מאחורי משפטים אלה היא שהדרך בה את יוצרת קשר וחשה את העולם מלווה אותך לכל מקום וגם לתוך הטיפול עצמו. אין לי כמובן כל דרך לדעת האם זה נכון או לא, אבל נשמע לי שמה שקורה ביניכן בטיפול הוא משהו שווה בירור, משהו שכדאי לך, עבורך, להבין טוב יותר כיצד הוא מתרחש והאם הוא רלוונטי לחייך גם במקומות אחרים. לאחר שתביני טוב יותר את מה שקורה ואת המקור להתרחשות זו, תהיי גם בעמדה טובה ושקולה יותר להחליט לגבי המשך הטיפול או סיומו. להתראות דוד

תודה רבה!

מלי דוד דרור למה הפורום נטוש? ממש מוזר דוד לא הגיע לסגור משמרת ומלי לא הגיע לפתוח:-( ממש חרדת נטישה:-(

שלום לחברה כן, אני מבין שהעובדה שלא עניתי אתמול על שאלות משעות הערב ואילך עוררה לא מעט חרדות נטישה ובטח גם עוד תחושות ורגשות. בכל מקרה, אני עדיין במשמרת, כרגע להצצה קצרה בלבד ובהמשך גם אוכל להתייחס להודעות. להתראות בינתיים דוד

אשמח לקבל עוד חוות דעת מהמומחים מאחר ודרור תיאר בדיטוק את מה שאני יודעת שיש לי אך לא התייחס להכול וגם הפנה אותי לטיפול מה שאין באפשרותי בניותי סטדנטית וממש חיה מהיום למחר המון תודה אשמח להתייחסות

שלום לעדי 25 אני מבין את הרצון שלך לקבל משהו נוסף, אבל נדמה לי שאין לי משהו אחר להציע לך. קראתי את הודעתך ואת תשובתו של דרור ואני מסכים איתו לחלוטין. את מתארת המון מצוקה, ששוחקת אותך ושאין סיבה שתשלימי עם השליטה שלה על חייך, אבל מה שיכול לעזור לך זו לא עוד חוות דעת, אלא טיפול. שום מילים שאכתוב לך לא תתקרבנה לסיוע שאת יכולה לקבל מאיש מקצוע. אני מבין את הקושי הכלכלי, אבל דווקא לסטודנטים, במרבית מוסדות הלימוד, יש אפשרות לקבל טיפול מסובסד וזול במיוחד, באיכות גבוהה. כמו-כן, כדאי לך לבדוק אופציה אחרת, של תחילת טיפול במרפאה לבריאות הנפש במקום מגורייך, טיפול שעל-פי רוב ניתן בחינם. בהצלחה דוד

טוב אז כבר לא יודעת מהב לעשות ומה להחליט אני נאבקת עם עצמי כבר שנה שלמה האם להישאר בקשר שאני נמצאית בו שמהווה לי רוגע תמיכה כלכלית חברות טובה אבל עדיין חסרים לי הרבה דברים בזוגיות וזה יהיה ממש לאבד חבר טוב מעבר לבן זוג כביכול אני ממש אובדת עצות מה עושים תודה מראש לכול תשובה

שלום נטלי 25 נשמע לי שהשאלות שאת צריכה לענות עליהן, עם עצמך, הן: 1) מה ניתן לשנות בקשר לטובה מבחינתך ו - 2) האם את יכולה לחיות בשלום עם הדברים שלא ישתנו. ברגע שתדעי את התשובות לשאלות אלה, תהיי במקום ברור יותר להחליט. בהצלחה דוד

מלי יקרה דוד בסדר? אני ממש דואגת לו:-(

שלום בילבי אני בסדר גמור, תודה על השאלה. מציץ לרגע כעת וחוזר מאוחר יותר, בסביבות השעה עשר. להתראות (לילדת הברזל הגדולה כבר!) דוד

אהלן בילבי, רציתי להסב את תשומת ליבך לכך שדוד כתב לך הודעה על עץ היומולדת. היא עברה כבר לעמוד הקודם. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-890,xFT-759100,xFP-759477,m-Doctors,a-Forums.html שווה לך לראות

שלום למפוחדת אני מבין שהיה משהו בהחלט מבהיל בכך שלא עניתי אתמול על הודעות החל משעות הערב אך אני כאן עכשיו, בהמשך גם אתייחס לשאלות ומלי, גם היא כמובן, תחזור לפה מחר כהרגלה. להתראות דוד

רציתי לשאול בנוגע לבני בן ה15- יש לנו משחטה במושב שבו אנו גרים ושמתי לב שבזמן האחרון הוא הולך לשם הרבה מאוד פעמים בכדי לצפות בשחיטת התרנגולות. וגם כשיש טקס של שחיטת כבש אצל איזה משפחה (אצלינו במושב זה מאוד מקובל לפני חגים) הוא חייב להיות שם. ושמעתי אותו אומר לחבירו שהוא נהנה לראות את הכבשים איך שהם עוברים עינויים בזמן השחיטה ולנשום עמוק באותו זמן ואחרי זה הוא אמר לחבירו שיותר הוא נהנה ללכת לטקס שחיטה כשיש שם נשים שמתיפיפות בבגדים יפים וצמודים וצוחקות בינהם בזמן שהכבש עובר עינווים ומסתכלות לו בפרצוף(כלשונו). ורציתי לשאול איך אני אמורה להתיחס לזה אם בכלל האם יש בזה סאדיזם והאם זה תופעה מוכרת רציתי לציין שהוא מאוד מקובל בחברה ומצליח בלימודים בתודה מראש

שלום רונית על סמך תיאורך, לא הייתי ממהר להיות מודאג מידי. בנך הוא בגיל ההתבגרות, גיל בו יש עיסוק מועצם בתכנים של תוקפנות, כמו גם עיסוק רב יותר במין השני ונטייה לאמירות וחוויות פרובוקטיביות וקיצוניות יותר מאשר בגילאים אחרים, לעיתים מתוך רצון להרשים (לצאת גבר). נשמע לי חשוב לדעת האם קיימות התנהגויות אחרות שלו שמדאיגות אותך, או משהו אחר שנקשר בעיניך למה שתיארת, אבל במידה שלא, לא הייתי מתייחס לכך בחומרה בשלב זה. להתראות דוד

לד"ר גקסון תודה רבה. רציתי עדיין לשאול האם זה יכול להיות סאדיזם. וא"כ האם זהו דבר שעובר או לא. וקצת מידע על סאדיזם בכללות ושכיכותו באוכלוסיה. תודה מראש. רונית.

שלום רונית. סאדיזם משמעו הפקת סיפוק או הנאה מכאב של אחרים. אני מצטרפת לחשיבה של דוד שבגיל ההתבגרות המשיכה לכאב, אלימות, תוקפנות בולטת, וגם הנטייה לדבר על כך מגיעה לעיתים מתוך הצורך להיות פרובוקטיבי, מחד, או "גבר", מאידך. אני שומעת אותך מודאגת, ותוהה למה שלא תבדקי זאת עם בנך. נדמה לי שאולי שיחה גלוייה ופתוחה מולו, שבה את שואלת אותו על מה ששמעת, בלי ביקורת או שיפוט, אלא מתוך סקרנות ורצון להכיר אותו ואת עולמו הפנימי, תוכל להרגיע אותך, או, לחלופין, לעזור לך למקד את הבעיה. להתראות, מלי.

(ההודעה מיועדת עבור כל הפסיכולוגים המגיבים בפורום) בהמשך להנ"ל לקחתי את בני לשיחה גלויה והוא אמר לי שיש לו הנאה לראות את התרנגולות סובלות בזמן השחיטה (הבנתי שיש בזה קצת ריגוש מיני) וכשיש נשים בטקס השחיטה הוא נהנה יותר. ושאלתי אותו האם הוא נהנה לראות אדם שסובל פיזית והוא אמר שלא רק שהוא לא נהנה אלא הוא לא מסוגל לראות את זה ואז שאלתי אותו שא"כ אז למה הוא נהנה מהסבל של הבעלי חיים והוא אמר מפני שהם בסך הכל בעלי חיים. ואחרי זה הוא הוסיף שאם זה אדם רע מאוד כמו סדאם חוסיין אז הוא נהנה לצפות באינטרנט איך שתולים אותו. ובאמת אני מכירה את בני כילד רגיש מאוד ואם אחד מאחיו קורה קורה לו משהו הוא בהיסטריה וכן בין חביריו ושאלתי היא איך להתיחס לכל הנ"ל וגם רציתי קצת מידע על התופעה בתודה רונית

דוד השמיע קול. אני יודעת שיש לך חיים אבל בבקשה אל תעלם לנו ככה בלי להודיע. רף חרדת הנטישה גם ככה (בילט אין :) ) גבוה. מקווה שאתה בטוב אדם יקר.

דווקא נראה שדוד (שלום דוד) נוכח כאן ואפילו הרבה. מתחילת המשמרת ועד עכשיו הועלו 35 הודעות של משתתפים ומנהלים, כולל ההודעה "איפה דוד?" :-). מתוכן, 14 תגובות מושקעות שעליהן חתום מנהל משמרת אחד "דוד ג'קסון" שהופיעו בשעות 11:40 - 12:30 14:10 - 15:20 19:10 - 19:30 סה"כ כמה זה יוצא? וואו יותר משעתיים של הקדשה, והכל בהתנדבות ובחום, וזה רק הזמן שאנחנו יכולים לראות. אנחנו יכולים להניח שאם זו המשמרת שלו (אתמול היה שלישי, והיום יום רביעי, לא?) זה גם קשור אליו. אם כך, ייתכן שהדמות המסתורית שמעלה הודעות וגם משיבה היא באמת דוד, והוא עבר כאן. אמנם לא בשעות הערב המאוחרות, אבל יש סימנים המרמזים על נוכחותו. אז אני מקווה שאין ממש סיבה להיבהל :-)

שלום לשואלות המודאגות אני מבין את הדאגה ובאמת מתנצל - אתמול יכולתי להתייחס להודעות עד שעות הערב המוקדמות בלבד ואני מבין שהרושם שנוצר לאחר מכן היה של העלמות פתאומית ומדאיגה. בדיעבד, הייתי צריך להשאיר הודעה ביחס לכך ונראה לי שכך אעשה להבא. בכל מקרה, הכל בסדר והיום אחזור לענות, מאוחר יותר, בסביבות השעה עשר והלאה. בכל מקרה, תודה על הדאגה והאיכפתיות! להתראות דוד

שריתו'ש ילדה יקרה הלב נשבר לי לדעת שכל כך קשה לך, אני רק יכולה לשער כמה הכאב חד ובועט בתוכך ואת רק רוצה נחמה ומרגוע. אני פה מלווה אותך בדרך הכל כך קשה מעייפת ומתישה מתוך תקווה וידיעה אמיתית שאנחנו נעבור את זה ביחד! ויום אחד נעמוד יחדיו על הר מלא בפרחים שלובי ידיים ונביט בחיוך אל השמש הזורחת. יקרה שלי את לא לבד לעולם גם אם אני לא יכולה לחוש אותך ולחבק אותך חזק, עדיין אני מערסלת אותך כילדה בתוכי. תודה על הברכות ויותר תודה שאת משתפת אותי בעולמך יש בך הכל. שלך חברתך בילבי ילדת הברזל בשבילך אופירה:-)

תודה על מילותייך.. לא מוצאת את עצמי , במילים הנכונות כרגע .. רצוה רק לחבק בלי מילים . מותר נכון? תודה נשמה טובה שאת כאן . אור ואהבה את מפיצה . אוהבתותך. שרית נ.ב.. אהבתי את האופירה .. תודה על השיתוף..הקטן שבאמת מרגיש קרוב יותר:-)

דוד שלום , אני בטיפול כמעט שנתיים , הטיפול מאוד מאוד מעסיק אותי ואני לא מצליחה להוציא אותה מהראש שלי באופן שקצת מטריד אותי (אני מפחדת שהתלות הזאת לעולם לא תעלם ואני אצטרך להישאר בטיפול לנצח נצחים :). ומצד שני שאני שם כל דבר שאני אומרת מרגיש לי שטות גמורה , וממש ממש קשה לי לדבר בחופשיות כי אני ממש מרגישה "מפגרת" לא משנה על איזה נושא אני מדברת . (גם שאני לא מדברת אני מרגישה רע עם עצמי על זה שבאתי לשתוק ) , כל הזמן אני מודעת לזה שהיחסים האלה לא אמיתיים (אני עבודה שלה ) . איך נפתרים מהתלות , ואיך מצלחים להרגיש קצת פחות רע עם העובדה שאני משלמת למישהו "שיסבול " אותי שעה בשבוע .. (נ.ב ממש כיף לקרוא אותך :))

שלום ל - * ראשית, תודה. מעבר לכך, אני חושב על יחסך לתלות ונשמע לי שהקושי אינו עם התלות אלא עם הכוח שאת מעניקה לה. תביני, ככל שתרגישי רע יותר עם התלות, ככל שתקראי לה בכלל כך, "תלות", ולא "רצון ליצירת קשר וקרבה", או "מושקעות אינטנסיבית בטיפול ובעצמי", את מעניקה לה כוח שלילי, נאבקת בה וכך מונעת או מקשה על ההתרככות שלה למשהו שאינו מציק או מאיים. זה אולי נשמע כמו שינוי סמנטי בלבד, לחליף מילים מתוך איזו צביעות או פוליטקלי-קורקט, אבל זו אינה הנקודה בכלל. הנקודה היא שככל שתמשיגי לעצמך דברים כ"רעים" כך הם יקשו עליך ויתפסו יותר מקום. ככל שתהיי פחות מוטרדת מהתהליך, פחות תלחמי בו, הוא יהיה קשה ומייסר פחות, ויותר מקיף ומרוכך. והאמת, שאותו דבר נכון לגבי הההרגשה שלך לגבי "הסבל" שאת גורמת בטיפול. את ממשיגה את זה בצורה שלילית וכך הופכת את זה לקשה יותר. מה לעשות? את במקום הנכון. שווה לך להמשיך בטיפול ובין השאר לבדוק בו כיצד את מצליחה להיות סלחנית ומקבלת יותר כלפי עצמך. להתראות בינתיים דוד

שלום דוד, שוב פעם אני מרגישה מלחמה בתוכי בין האסור למותר. האסור מלווה אותי כל חיי, אסור כי פשוט אסור! אסור לי להיות, אסור להיראות, אסור לעשות, ואסור... למה??? יש לי השערה קטנה, וממשיכה לבדוק את זה בטיפול. כמה עבדתי קשה כדי להשיג תחושה אחרת של מותר. כמה קשה העבודה, ופתאום שלב חדש בדרך, (שלב התרגום של השינויים הפנימיים למציאות – בתחום מוגדר) אולי השלב הכי משמעותי שלי בחיים, שמביא איתו שוב את תחושת הכרסום של הריקנות והייאוש. כמה קל לסגת, לחזור אחורה, לא לעשות כלום, להרגיש רע ולתת לכל התחושות הקשות להשתלט עליי. פתאום משהו אחר שונה, עוד מקום מפחיד שאני צריכה לבקר בו, ומשהו מתערער וכל כך בקלות. ולבנות בחזרה, להמשיך, להאמין, לקבל כח, קשה יותר. אולי זו שעת מבחן, אולי זו בדיקה לוודא שכל מה שהשגתי אמיתי, שלי, מבוסס חזק? אולי זו דרך לבדוק עד כמה אני באמת רוצה את השינויים שאני כל כך מייחלת להם? לא רוצה את התחושות האלה, צריכה שוב פעם להוביל את עצמי לדרך הנכונה, לגרום לעצמי להרגיש טוב, להאמין בעצמי, ולדעת שהכל בדרך אליי, כל הדברים הטובים באים אליי בקלות ובמהירות. מגיע לי, אני ראואייה, מותר לי. מותר לי להיות, מותר לי להתנסות, מותר לי להיראות, מותר לי לעשות, מותר לי להרגיש, מותר לי להיות כמו כולם, מותר לי לחיות, מותר לי להתקיים, מותר לי להרגיש טוב, פשוט מותר!!! אלה תחושות שמלוות אותי בימים האחרונים, ונראה לי כל החיים. עכשיו זה עוצמתי יותר ובעל משמעות עקב הטיפול, עכשיו האסור והמותר מקבלים יותר מקום, הכרה ומודעות. כשהאסור הולך ומצטמצם והמותר הולך ומתרחב. האם יגיע היום שהמלחמה הזאת תגמר? רוצה שלום! שלום פנימי, שלום עם עצמי. שירה.

הי שירה ככ מתחברת לדברים שלך.מוצאת שם התמודדות לקבלת כל החלקים שבנו הטובים והטובים פחות, ללא הרגשת אשמה, ללא פחד להיות, לחיות את עצמנו. אם יש משהו חיובי במלחמה הפנימית אני רואה אותה כזאת שממריצה לגילוי עצמנו ולהוצאה של הגילוי לאור, זמנים קשים שמניעים את העגלה. ואולי התבוננות כזאת נותנת קצת רגיעה לפחות בהכרה ובונה פרקי זמן ארוכים יותר בין המלחמות. תמר

היי תמר, תודה שהזכרת לי שאני לא לבד. שהמלחמה הזאת לגיטימית, גם אחרים חווים אותה. תודה שהזכרת לי שיש להסתכל על המלחמה הזאת באור חיובי. יש לקבל אותה, היא מובילה לשינויים חיוביים וכנראה בלי רע אין גם טוב. מאחלת לך למצוא את השלום הפנימי עם עצמך. שירה.

שלום שירה מקסים לקרוא את הצהרות המותר שלך. אני מקווה שתמשיכי ותרחיבי את גבולות המותר ותגדירי, בצורה הטובה ביותר עבורך, את הגבולות הנכונים והמדוייקים בין המותר לאסור. מה יהיה בנוגע למלחמה? באמת שאינני יודע, אבל נשמע שאת כובשת חזרה שטחים שהיו שייכים לך בזכות ועל זה אני שמח עבורך. והשלום, הוא מורכב, אני מניח, ממציאת האיזון הנכון בין המותר לאסור, האיזון שאינו בונה תחום אחד על חשבון השני אלא מאפשר לשניהם להתקיים במקביל. את יודעת, אין משמעות ל"מותר", ללא הנוכחות של "האסור", ולהיפך. אבל במציאות שתיארת, בה ל"אסור" היה שלטון יחיד, המהפיכה הפנימית שלך, ההתמרדות בשם החופש והמרחב, נשמעת בדיוק במקום ובזמן. עם הקשיים, המכשולים, החששות וההתקדמות קדימה, אחורה, קדימה - תמשיכי כך. להתראות דוד

רע רע רע לא מצליחה להרים את הראש יותר שוקעת ושוקעת ואין לי אויר דוד אני יודעת שההודעה הזו לא תעלה וזה בסדר הדבר האחרון שארצה זה לעודד מישהי לעשות מעשה אבל לא יכולה עוד עם הדפיקות לב המהירות האלה והאין אויר והרעד הכמעט לא פוסק לא יכולה עוד פוגעת ופוגעת ופוגעת ואוף כמה צריכה שיהיה הרבה יותר כואב מבלב ממממממממחפשת איך לחפור בגופי במקום בנישמתי לא יכולה לא יכולה לא יכולה עם הכאב הזה יותר צריכה שיעצר שלפחות יהיו הפוגות ארוכות זה בילתי נסבלללללללללללללללללללל

שלום נקודה כואב לשמוע את כאבך. הסיבה שלא העלתי את ההודעה שלך קודם לא הייתה בגלל תוכנה, אלא כי הרגשתי כי לא יהיה הגון עבורך להעלות אותה ולהשאיר אותה ללא מענה מיידי. את יודעת, אין לי דרך לעצור את הכאב או לגרום לו להעלם. אני כן יכול לומר שאינך לבד - לא בפורום פה, ואני מאמין שגם לא במקומות אחרים. תחזיקי מעמד - ההפוגה עוד תגיע. להתראות דוד

שלום דוד, אני פשוט לא מאמינה שזו אני... רק לפני שבוע הצהרתי כאן באוזניך ובפני כל כותבי הפורום וקוראיו על "תעודת האכפתיות" שהענקתי למטפלת. הייתי משוכנעת (באמת!) שאינני מעמידה אותה במבחנים נוספים... אבל מסתבר שבסך הכול, כל שקבלה ממני (לאחר מספר טסטים כושלים...) הוא רק "רישיון נהיגה זמני"... כזה שנשלל ממנה בקלות עם המעידה הראשונה... למה אני זקוקה כל כך לטלפון הזה שלה, שמעיד ומוכיח לי כי עדיין אכפת לה??? האם השבועיים האחרונים בהם נעדרה לרגל חופשה, וההיעדרות הנוספת שלה בשבוע הבא משבשים עד כדי כך את ההיגיון הבריא (שאני עדיין מאמינה שקיים אצלי במידת מה) ? מדוע אני, אדם בוגר בשלהי שנות העשרים שלי, עדיין משחקת איתה מחבואים, מתחבאת מאחורי הארון ומחכה שתקרא בשמי ותבוא לחפש אותי? ולמה להודעת טקסט פשוטה ששלחה לי בתגובה להודעת הביטול שלי השבוע אני מייחסת סאב-טקסט זדוני כל כך??? האם רק משום שציפיתי שתוסיף גם מילה חמה אחת לניסוח הלקוני שלה???

שלום ל(עוד) מטופלת את שואלת שאלות רבות וכפי שאת יודעת, התשובות להן נמצאות אצלך בלבד. אבל כן הייתי רוצה לעודד אותך ולומר שאין לך במה להתבייש, לא בהודעה שלך מלפני שבוע ולא בנסיגה שלך ממנה היום. בטיפול, על-פי רוב, כמו בחיים, התנועה היא יותר סיבובית מאשר ליניארית. לא פותרים לגמרי משהו ומשאירים אותו מאחור, אלא יותר עוסקים באותם נושאים מזוויות שונות, בעומקים שונים ולפעמים חוזרים אליהם שוב ושוב, כמו בסיבוב של בורג, על מנת לבדוק אותם מחדש ולעשות עוד עבודה בעניינם, להפוך אותם למוכרים טוב יותר ולמציקים פחות. וזה נכון כמובן לגבי נושאים של יצירת קשר ואמון. קשה ליצור קשר ופשוט לצפות שישאר כך, ללא ספקות או קשיים חוזרים. ולפעמים אירועים שונים (כמו חופשות, או רגעים חורקים של תקשורת, למשל) יחזירו אותנו למקום ממנו חשבנו כבר שנפטרנו בעבר. אבל הדבר הטוב הוא שלמרות הדימיון, ולכאורה הזהות במקום, יש משהו שבכל-זאת השתנה. אי-אפשר לטבול באותו הנהר פעמיים - הנהר השתנה, הטובל הוא שונה..וכל פעם כזו, של חזרה לנהר, של בדיקה נוספת האם מחפשים אותנו, האם לא וויתרו והתייאשו מאיתנו, האם יש סיכוי לחוש תקווה ופחות בדידות, כל פעם שכזו מסייעת לנו לגדול, להתפתח...ולחזור חזקים יותר בפעם הבאה לאותו המקום המוכר. להתראות דוד

היי דוד, יש לי בעיה שכבר למדתי לחיות אתה בשלום.( נגיד..) תשמע, יש לי פחד אימים מחושך. אתה מכיר את הפחד הזה אצל ילדים ? ככה זה גם אצלי ! ובאמת , כבר אינני ילדה... הפחד הזה רודף אותי מאז היותי ילדה, ועד היום למעשה, לא הצלחתי להתגבר, אני אפילו רואה בזה מן טבע שני, שאולי אין טעם לטפל. ולמעשה, הטיפול שלי יותר מניעתי, אני לא נכנסת למקומות חשוכים.(אפילו למחצה.) דוד, בטח יש לך הסבר לאותו מצב מביך . קצת לאחרונה, אני חושבת על אופציה טיפולית, למרות הסקפטיות. ואני די תוהה אם יש לי סיכוי כלשהו ,בגלל גילי המבוגר. אשמח לשמוע ממך. תודה.

שלום ריבי אני לא יודע מהו בדיוק גילך המבוגר, יש כל מיני גילאים כאלה..אבל כן ברור לי שהכוונה שלך, ובלי לקשר לגיל מבוגר או צעיר, לנסות ולהיפטר אולי ממשהו שליווה אותך הרבה שנים, ראוייה להערכה. את יודעת, אין לי איזה הסבר מוכן או כולל כל לגבי הפחד שלך מחושך ומהיכן התפתח. אני כן יודע לומר לך שההמנעות מהפחד הזה, הזהירות שלך והניסיון לתת לו כבוד, לזוז מהדרך מולו, נתנה לו כוח, אפשרה לו לגדול ולהיות איתך לאורך הזמן. אני לא יודע עד כמה הפחד הזה ממש גורם לך למצוקה ועד כמה את חשה צורך ממשי להיפטר ממנו - הגורמים האלה, למעשה, ישפיעו על יעילות הטיפול, סביר להניח - אבל לא משנה באיזה גיל את, על סמך הדברים שכתבת, נשמע לי שיש סיכוי גבוה בהחלט שבמידה ותרצי בכך, תוכלי להיפטר מהמגבלה הזו ולהניח אותה מאחורייך. אולי באמת זה הזמן להיפרד כידידים? בהצלחה דוד

דוד אני.. נפלתי.. בדיוק כמו שחששתי... והנפילה קשה מאוד...הבור עמוק מידי... צר מידי.. חשוך מידי.. ואני בתחתית... ואני לא מצליחה... לטפס... והאמת היא שאני לא בטוחה שאני בכלל רוצה לצאת... אני יודעת שזה לא טוב.. אני יודעת שתיעוב עצמי ולהיות בתחתית הבור, זה שילוב "מנצח"... אני מאוד אובדנית.. יותר מהרגיל.. אני כל הזמן חושבת על המוות.. דוד.. אני.. כל כך רוצה לנוח... אני מפנטזת את המוות שלי.. את הלוויה.. איך ומה יהיה... חושבת על כל הקרובים אלי והמכרים שלי... מריצה בראש סרטים איך הם יגיבו... מה זה יתן להם... מה הדברים החיוביים שהמוות שלי יתן לכל אחד מהם... ואתה יודע מה דוד?... אני מוצאת המון דברים כאלה... חיוביים... אני חושבת עליהם.. אבל אני חושבת גם עלי... על שאני סוף סוף אקבל את מה שאני הכי כמהה לו... שסוף סוף אנוח מעצמי... שיהיה סוף לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח... סוף לכאב... סוף לנפילות... סוף להרגשות, לתחושות ולמחשבות... סוף להכרח לסבול ולחיות את עצמי... אני אתן לי את המתנה הכי גדולה שאי פעם נתתי לעצמי.. אני אתן לי חופש ומרחק מעצמי... אני לא אצטרך יותר לסבול את עצמי... וזה הכי חשוב והכי פשוט... אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, לא יכולה יותר למצבים האלה.. אין לי כח עוד.. אין לי כח להיות במצב תמידי של השרדות.. אין לי כח יותר ואני גם לא רוצה.. דוד.. אני באיבוד רציני.. : ( הלוואי שהיא היתה פה איתי עכשיו.. המטפלת... אם היא רק היתה יכולה לשבת איתי, לידי, קצת... בלי יותר מידי מילים.. רק נוכחות... לדעת שהיא כאן.. איתי.. לראות אותה ולהרגיש בה...

שלום שיר חבל לשמוע על הנפילה, בעיקר כי אני יכול לדמיין כמה סבל היא מביאה איתה. וברור לי שעם המרחק שלך עכשיו וההד ההמום, יהיה לך קשה לשמוע את הקול שלי, אבל אני אנסה בכל-זאת. תשמעי, את עכשיו בתוך פרספקטיבה של בור. והדחף האובדני שלך, גם בא משם, לא מתוך התבוננות מלאה שלך, לא מתוך ראיה של הבור יחד עם ראיה של האדמה, והעצים והשמש. את עכשיו רואה את השחור. ואני כן שמח לשמוע שאת יודעת את זה, זה עולה מהמילים שלך בבירור, אבל הייתי רוצה שתצמדי לידיעה הזו, לתובנה שזו הפרספקטיבה שלך עכשיו, חסומה, צפופה ואפלה. ולא זה לא העולם האמיתי (כל הדברים החיוביים שירוויחו אוהבייך ממותך..), זה חלק שלו, יכול להיות, אבל חלק קטן, וכואב, וצפוף וטעות תהיה לתת לו לצבוע את כל טווח הראיה שלך..אני זוכר, גם אם את כרגע לא, פרספקטיבות אחרות שתיארת, תקופות של למעלה דווקא, ואם היית מדברת איתה עכשיו, עם השיר של הנוף הקודם, היא גם הייתה מזכירה לך - שלא הכל שחור ויש ימים של כוח ותקווה, וכל נפילה סופה להתחלף במשהו אחר..אולי באמת שווה לך להקשיב לה קצת? לנסות לשמוע מחדש את קולה? להתראות דוד

דוד מה שלומך? ראית איזו חרדת נטישה היתה פה?.. אני בטוחה שגם לאלה שלא העלו הודעת חרדה... (כמוני.. למשל... :-) אתה יקר מידי, אל תעלם... תודה על הקול שלך... אבל אתה קצת צודק... קשה לי לשמוע ו/או לראות אחרת ממה שקורה ומרגיש בתוכי עכשיו.. הכל שחור.. כבר הייתי צריכה להתרגל לזה שאצלי הכל שחור/לבן.. כבר הייתי צריכה להתרגל לחיות בלי גווני אפור.. אבל אני לא... וכשהשחור ישנו, הלבן בכלל לא קיים, ואינו אפשרי עבורי.. ועם זאת דוד.. המילים שלך.. הנוכחות שלך... ההתייחסות... הרצון... והתיאור שלך את ה"לא שחור" שאתה טוען שהיה בי מתישהו.. איכשהו נגעו בי... אני מרגישה ש.. אני מאוד זקוקה לנוכחות... של המטפלת... אני לא רוצה להגזים.. אני לא רוצה להעיק עליה.. אני לא רוצה לעשות לה רע.. אבל אני זקוקה לידיעה ובעיקר להרגשה שהיא נמצאת.. שהיא ישנה.. והידיעה/הרגשה הזאת יכולה להתקיים בי כרגע, רק כשהיא באמת נוכחת פיזית או לפחות בשמיעת הקול שלה.. ועם הרצון הזה, קיימת בי הידיעה החד משמעית שלא מגיע לי, למפלצת שאני, שהיא באמת תהיה איתי. במיוחד לא עכשיו.. הכל מרגיש כך כך מבולגן.. סותר.. ובעיקר מייאש... סליחה דוד.. על כל ההודעות הדפוקות שלי.. סליחה.. על מה שאני כותבת.. סליחה שלוקחת כל כך הרבה מקום שלא מגיע לי.. סליחה שלא מצליחה לעצור את עצמי ולשים לעצמי את הגבול. סליחה שיר

שלום, בני בן 2.10. ילד עליז, חייכן, חברותי וללא בעיות אכילה כלל. בימים אלה החל בגן חדש עם ילדים חדשים. את ימי ההסתגלות הראשונים העברנו כמקובל. כרגע אנחנו למעלה משבועיים מתחילת שנת הלימודים והילד מסרב לאכול לחלוטין בגן וגם בבית. אני מדגישה שזה ילד "אכלן" ולגמרי לא בררן באוכל. הילד נצמד יותר מתמיד למוצץ, מופנם, שקט ויחד עם זאת גם מתפרץ. הפך מילד שרוצה להיות עצמאי ולעשות הכל לבד לילד שמבקש עזרה בכל דבר, מתלוננן שקשה לו ובוכה מיד מכל סיטואציה. אנחנו הורים גם לילד בן 5.8 וברורים לנו הקשיים בהסתגלות ובפרט במסגרת חדשה. אני תוהה שמא אולי הוא צעיר מדי ואולי היינו צריכים להשאיר אותו שנה נוספת במסגרת הקודמת (מקבילה למעון)? הדבר מקשה מאוד את ההתנהלות המשפחתית ככלל ואני מודה מראש על תשובתך בהקדם האפשרי.

שלום ג'ולי קשה לי לענות לשאלתך, משום שאינני מתמחה בגילאים מתחת לגיל בית ספר ואולי כדאי לך לפנות במקביל לפורום העוסק בפסיכולוגיית ילדים. על פניו, נשמע שילדך אכן מגיב למעבר למסגרת החדשה ושחלק מהתגובה שלו כוללת ניסיון לחזור לדפוסים מוקדמים יותר, כתגובת נגד אפשרית לעצמאות היחסית והחדשה שלו. מכיוון ולא עבר זמן רב מאז תחילת השנה הייתי ממליץ לכם להמתין תקופה נוספת ולראות האם הזמן מסייע לו במעבר ובהסתגלות לתנאים החדשים סביבו (הרי הגן מביא עמו שינויים רבים בחייו) ובד בבד הייתי שומר על קשר הדוק עם הצוות בגן ומקשיב להתרשמות שלהם ולכיצד הם רואים את תהליך ההסתגלות, האם הם רואים התקדמות, כיצד הם מעריכים את בשלותו של הבן וכדומה. בעיקר הייתי מתאזר בסבלנות רבה, יחד עם הבנה לקושי שלו במעבר לגן החדש, ובמקביל הייתי שומר על הניסיון להמשיך ולהיות קשובים למצבו ולמנוע ממנו קושי, במידה ורואים שזהו אינו קושי "מגדל" או זמני. להתראות דוד

שלום למי שיכול לעזור, אני מחפשת המלצה על פסיכולוגית מאזור ת"א בגישה פסיכודינמית שעובדת עם ההסדר של קופ"ח כללית (יש לי את הרשימה מקופ"ח ששלחו לי אבל אני ממש לא יודעת במי לבחור), אני בת 20+ , אני לא יודעת אם זה משנה אבל לי יהיה יותר נוח שהפסיכולוגית לא תהייה מבוגרת מדיי, אשמח למי שיכול לתת לי המלצות. תודה מראש.

שלום למבולבלת יושבי הפורום מוזמנים לשלוח אליך המלצות למייל האישי ובמידת האפשר גם אני אשלח המלצות על מטפלות מתאימות. להתראות דוד

מאז שהתחיל אצלי סיפור של סירוב קבלת דמי אבטלה,ופעילתי בנדון אני בוכה מכל שטות קטנה(יכול להיות גם רגישות של הריון- חודש שביעי יש לי סימפטומים מוזרים מרגישה לא טוב לעיתים קרובות(כאבי ראש סחרחורות, חולשה) חייבת ללכת לשכב(קודם לא הרגשתי לעיתים קרובות כך- הרגשתי פעם ב.... ובשאר ימים די דכדוך(להעלות מצב רוח לוקחת אומגה 3-בנוסף לזה שאני לוקחת עבור התינוק (לוקחת כל יום במצב של דכדוך) איך אני יוצאת מהמצב אם זה לא פיזי?

שלום לאלמונית 2 אם אינני טועה כבר העלת קושי דומה בעבר, ואם אכן זהו המצב הרי שאת חווה תקופה לא קצרה של קושי, רגישות רבה וכאב נפשי. כאמור, הקושי הזה יכול להיות מיוחס בחלקו לתקופת ההריון, המגבירה את הרגישות, ולנושאים הנקשרים אליה כמו עבודה, פרנסה ועיסוק באמהות הקרבה. בכל מקרה, אני יותר ויותר משתכנע שכל זמן שאינך מפחיתה את הסבל שלך ומטפלת בו הוא רק עלול להסתבך יותר. כך שאני מציע לך לפנות במהרה לטיפול, על מנת לברר את הגורמים למצוקתך ולראות כיצד את מצליחה להגיע להקלה במצבך. במקביל הייתי מתייעץ עם הרופאה המטפלת בך ובודק את האפשרות של השפעה הורמונלית והאם יש קושי פיזי העומד מאחורי חלק מהסבל שאת חווה. אותה רופאה תוכל גם להפנות אותך לאופציות של טיפול פסיכולוגי מוזל, במידה וזהו מכשול כרגע. אבל תפני לטיפול - נשמע לי שאת זקוקה ללא מעט תמיכה ולמקום להביא אליו את קשייך. להתראות דוד

I've been down so Goddamn long That it looks like up to me I've been down so very damn long למה הורים שונאים את הילד שלהם, למה הם משאירים אותו לבד, לגמרי לגמרי לבד, למה הם אומרים לו אתה לא הילד שלנו, למה למה למה למה הכל הפוך וכואב. נמאס לי, לא יכולה יותר עם ההרגשה שאין בסיס לעמוד עליו, חיה בריק, בניין ממוטמט.שונאת את עצמי, את הגוף שלי, הלוואי ויכולתי פשוט להעלים את עצמי ולחסוך לכל מי שבאמת אוהב אותי את העול שאני. מי שלא יכול להחזיק את עצמו צריך למות, ואני רק נופלת על אחרים. קשה לי לתפקד, קשה לי לחיות, צריך להיות סיבה שכל כך שונאים מישהו לא?

שלום אופיר עצוב לקרוא את מה שאת עוברת כעת. אני זוכר את ההודעה שלך מהשבוע שעבר ואני מבין שההרגשה הרעה נותרת בעינה. אינני בטוח שיש לי את התשובה לכיצד לנחם אותך כרגע, אבל ברור לי שגם אם הורים, ממשיים וסימבוליים, אכן נוטשים לעיתים, הרי שזו תהיה טרגדיה נוראית אם בשל חטאי ההורים נגזר על הילדים לסבול עוד ועוד..ודרך התיאור שלך אני שומע את ההתעצמות של הסבל הזה, דרך מחשבות שליליות לחלוטין ודרך אמירות שבמצב אחר בוודאי שלא היית מסכימה איתן (מי שלא יכול להחזיק את עצמו צריך למות? עד כמה את עומדת באמת מאחורי המשפט הזה? האם את רק נופלת על אחרים? האם הם מרגישים כך? והאם אותם אלה האוהבים אותך היו מוכנים להסכים ולו עם חלק זעיר מההגדרות העצמיות שלך פה?). ובעיקר, וזה הדבר שחשוב מכל שתאבקי בו, אני שומע כיצד את מפרשת את תחושת הנטישה כמשהו שמגיע לך, כמשהו שבפנים את חושבת שאולי הוא מובן ומוצדק, עד כדי כך שגם את כבר מוכנה לנטוש ולוותר על עצמך. אני לא משוכנע בכלל לגבי השנאה של ההורים שאת מתארת פה - אני לא מכיר את המצב מקרוב, אבל אני יכול לחשוב על סיבות שונות להעלמות ונטישה, ושנאה אינה בדרך-כלל המקובלת ביותר - אבל אני בטוח שבמצב הנוכחי שלך, ודרך ההזדהות שלך עם התוקפן, את מוכנה לאמץ בשמחה כל התבוננות שלילית על עצמך. וכנגד זה, כנגד המנגנון המייאש הזה הייתי מפציר בך להילחם, לאתגר אותו, להפריך אותו ולא לתת לו להשתלט על חייך. ג'ים (אם זיהיתי את הציטוט נכון) היה חושב כמוני - אני בטוח. להתראות בינתיים דוד

ג'ים מת אולי אני אמצא דרך לדסקס איתו על זה... אני לא אוהבת נאיביות, ואל תגיד לי שאין שנאה, יש הרבה בעולם. כשניסיתי להתאבד והתעוררתי בבית חולים, אמא שלי ישבה על המיטה שלי השקתה אותי בפחם נוזלי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שיש לה רומן והמשפחה עומדת להתפרק. זה הדבר הראשון שהיא מצאה לנכון להגיד לי..כשאבא שלי הביא אותי הביתה, שכבתי כמה ימים כמו מומיה בחדר שלי ובהיתי בתקרה והיא פעם אחת לא התייחסה אליי, הייתי אויר מבחינתה..הא, היא כן התייחסה אליי פעם אחת, היא נכנסה לחדר בבוקר, כשאבא שלי היה בעבודה, הסתכלה עליי ואמרה לי שחבל שזה לא הצליח לי...אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד..אל תגיד לי שהם לא שונאים אותי. היא שונאת אותי, ורוצה למחוק אותי ואין לי לספק, אני שהכי מאמינה בבני אדם, שאם לא היה אף אחד בסביבה והיא הייתה רואה אותי תלויה מצוק ועמודת ליפול, היא הייתה מסתכלת לי בעיניים ואצבע אחרי אצבע הייתה משחררת לי עד שהייתי נופלת. היא שונאת אותי.

אופיר, את מחפשת סיבה למה שונאים מישהו..? יש גם שנאת חינם.. לא? מאחלת לך, הרבה אהבת חינם - בעיקר לעצמך..

שלום אני מתלבטת אם להפסיק את הטיפול או לא ואשמח לשמוע את דעתך בעניין. המטפלת שלי לקחה חופש של חודש, חזרתי לפגישה ואח"כ אני ביטלתי פעמיים עם כל מיני תירוצים (שבעצם המטרה שלי הייתה המשך החופש -דבר שהיא לא הייתה מקבלת אותו אם ידעה). עכשיו אני איבדתי עניין, התנתקתי לגמרי. ממש לגמרי. לא חושבת על הנושאים שהועלו שם, ללא עליה, לא על הפגישה. כלום נתק מוחלט. למרות שהיינו בשיא הנושא המרכזי שלבטיפול. אני מרגישה עכישו יותר שקטה, פחות מתוחה... האם להמשיך בחופש ואז להפסיק או שהרגשת הכיף הזאת תעבור ואני אחזור לאותם דפוסים. יש לציין שלאחרונה הקשר איתה הפך ליותר טוב, יותר פתוח. אני בחורה מאוד שקטה כלפי חוץ (לא מדברת הרבה) אבל עצבנית מאוד ושומרת הכל פנימה עד רגע הפיצוץ. לקח לי שנתיים עד שהתחלתי קצת לדבר בפגישות ועדיין זה לא נחשב למספיק בעיניה. תודה

שלום ל.א את שואלת לדעתי, ואני אנסה לכתוב את איך אני רואה את הדברים, בהתבסס על התיאור שכתבת. אני חושב שהשאלה על סיום הטיפול תלויה בגורמים רבים. ראשית לכל, היא תלויה בשאלה האם את מרגישה שהדברים שהביאו אותך לטיפול נפתרו לשביעות רצונך, כלומר, האם את מרגישה שקיבלת מהתהליך כל מה שיכולת לקבל. אבל גם אם התשובה לכך היא חיובית, עדיין הייתי ממליץ בחום לא לסיים לפתע - לא לצאת לחופשה ופשוט לא לשוב- אלא לבדוק את התחושות שלך במסגרת הטיפול ולראות כיצד הן נראות ומובנות דרך ההתבוננות המשותפת שלכן. בנוסף, אני רוצה לומר משהו על חופשות. יש משהו בתקופה של החופש, בתקופה של העדרות מהטיפול, שמעלה תחושות שונות ושמוביל, לא פעם, לסיום פתאומי. דבר זה יכול להתחזק אם בדיוק בזמן היציאה לחופשה של המטפלת הייתן עסוקות בנושא מרכזי ביניכן ואז לפתע הנושא נקטע. מה שהייתי מציע לך לשקול, בהקשר זה, היא האפשרות שהתגובה שלך כרגע היא תגובה להעלמות של המטפלת לתקופה מסוימת, ושההעלמות שלה, בשל סיבות שונות, גם גורמת לך להעלם בחזרה ולשקול ברצינות העלמות סופית מהטיפול. הרי לפי התיאור שלך נשמע שהטיפול משמעותי, שמשהו חשוב קורה שם, ולכאורה זו לא נשמעת כמו התקופה הנכונה בהכרח לסיום.. כך שבהחלט הייתי מציע לך לחזור, אפילו לכמה פגישות, ולברר בפגישות מה קרה שהעלה בך את המחשבות לסיים וכיצד אתן מבינות יחד את הרצון הזה שהתעורר פתאום. להתראות דוד

שלום דוד, תשובתי היא לא - לא קיבלתי כל מה שרציתי מהטיפול. אני בכלל רק התחלתי להתרגל לנושא הטיפול. ה- SETTING להגיע, לשבת, ולהתחיל לדבר על עצמך, רק לאחרונה הצלחתי להישאר פגישה שלמה. תמיד יש לי קושי לחזור לשגרת הטיפול אחרי החופש. הפעם, החופש שלה היה ארוך מדי, ואז החלטתי גם אני להתרחק. להתנתק. אני אפילו לא עניתי לטלפונים שלה, כי רציתי להתנתק, אבל אני לא מצליחה להבין אם זה סוג של עונש וכעס עליה או שאני באמת צריכה להתרחק. אני מנסה כבר כמה שבועות להבין, אבל לא הצלחתי.

למה ההודעות התפספסו ?.. שרית

שלום שרית אני מקווה שההודעות לא התפספסו אלא רק התמהמהו, ועכשיו הן כבר עלו והופיעו בפורום (קצת כמו שאת חזרת להופיע - הצטערתי לשמוע על התקופה הלא טובה שאת עוברת). במידה וההודעות עדיין לא עלו תודיעי לי ואבדוק את העניין. להתראות דוד

דוד... אני שואלת כאן משום שזה קשור... בטח כבר שאלו בעבר אבל בכל זאת - מדוע ההודעות עוברות אישור לפני שהן עולות כאן? אני בטוחה שיש סיבה, אבל מהי? אין שבוע שבו לא מתפספסות הודעות, נעלמות הודעות או שהודעות עולות באיחור... ברור שזה לא נעשה בכוונה תחילה, אבל ברור גם שיש אנשים שנפגעים מזה... וכן, אין ספק שזו הזדמנות נפלאה לבדוק "מה זה עושה"... חוץ מזה, שלפעמים מישהו משאיר הודעה בבוקר והיא עולה רק בערב... ולפעמים באמת רוצים לקבל תגובה - לאו דווקא מאחד מכם, המנהלים - מהירה יותר, לדעת שיש שם מישהו שקורא ו"שומע". זה הרושם שקיבלתי בשבועות האחרונים, אחרי שקראתי את כל ההודעות שקשורות בעיכוב הזה, שדורש האישור שלפני הפרסום. וכאמור, אני בטוחה שיש מאחורי זה סיבה מוצדקת (או שאולי היתה מוצדקת בעבר?), ואשמח לדעת מהי...

שלום! אני מחפשת המלצה על פסיכולוגית קלינית שעובדת דרך קופת חולים כללית. הקופה שלחה לי רשימה מאוד ארוכה של מטפלים בתל אביב, אבל מניסיון אני יודעת שיש חשיבות גדולה למי מטפל. בבקשה עיזרו לי ותנו קצה חוט, אין לי דרך אחרת לקבל המלצות. הסיבה שאני בוחרת לחפש דרך קופת חולים כללית היא מפאת תקציב מוגבל ביותר. הייתי מעוניינת בפסיכולוגית קלינית בסביבות גיל 40, שעובדת בת"א. עם MA בקלינית מאוניברסיטת ת"א/ירושלים. אז אנא, כל באי הפורום שיכולים להמליץ על מישהי - תודה מראש ואשמח מאוד אם מנהלי הפורום ימליצו אף הם (אפשר גם ישירות למייל שלי) תודה מקרב לב Tara

שלום Tara את צודקת שאם ניתן אז עדיף להסתמך על המלצות לבחירת המטפלת. יושבי הפורום מוזמנים לשלוח אליך המלצות למייל האישי ובמידה ואני אחשוב על מישהי מתאימה גם אכתוב אליך. להתראות דוד

עזבתי את העבודה שלי לפני חודשיים בערך...ומאז אני נמצא במצב של חיפוש עבודה ON\OFF, המצב כרגע הוא כזה: הכסף שלי עומד להיגמר, אין לי עזרה מההורים, אין לי כסף להתחיל ללמוד או לקנות רכב שאני מאוד צריך כרגע. אני מרגיש תקוע, אני מרגיש ריקנות איומה, אני לא מצליח להינות מכלום לא מסקס לא מבילוים אין לי חשק אפילו לצאת מהבית. בחודש האחרון ביטלתי שלושה ראיונות עבודה בלי סיבה ואני לא מבין למה עשיתי את זה...גם מבחינת הזוגיות המצב מתדרדר, אני כל הזמן צועק על החברה שלי ומקלל אותה..אני לא שולט בעצמי אני מרגיש שאני שוקע עמוק יותר ויותר...וכל זה בגלל חודשיים שאין לי תעסוקה. מה קורה לי??? איך אני יוצא מהמצב הזה??? ולמה לעזאזל ביטלתי שלושה ראיונות עבודה בלי שום סיבה אם אני כ"כ צריך כסף??? אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית

שלום ליאור אני קצת מתלבט מה לכתוב לך. מצד אחד אתה נמצא בתקופה שאובייקטיבית קשה לעבור אותה. תקופה כזו, של חיפושי עבודה, דאגות לגבי העתיד וטרדות אחרות, מקשה על כולם ובאופן טבעי פוגעת במצב הרוח ומובילה לקשיים שתיארת. מצד שני, לא ברור לי עד הסוף האם מדובר אכן רק בתקופה הזו, בקושי האובייקטיבי בלבד, או שאולי יש דברים נוספים המשפיעים עליך וההופכים את הזמן הזה לקשה יותר ממה שיכול היה להיות. על מנת להכריע בין הצדדים צריך לדעת עליך יותר, להכיר אותך יותר וזה דבר שלי קשה מאוד לעשות על סמך ההודעה שלך בלבד. כך שליתר בטחון, הייתי מציע לך לפנות לפסיכולוג, ולו לכמה פגישות בלבד, על מנת לבדוק האם מדובר רק בקושי זמני או במשהו שיושב על נושאים עמוקים יותר. להתראות דוד

בילבי אהובה אני רוצה לאחל לך בכל ליבי יום הולדת הכי שמחה שניתן. אני רוצה להגיד לך משהו, כל כך כיף שאת חוגגת ארבעים ומרגישה עם "ראש של ילדה", אני אפילו קצת מקנאה – לא בארבעים, כי מבחינתי לגיל האובייקטיבי אין ממש משמעות, דווקא בזה הסובייקטיבי אני מקנאת ומקווה ששנים רבות תוכלי להרגיש את הילדה הזו – את בילבי חיה בועטת ונושמת בתוכך ולצידך. זהו. אני בטוחה או יותר מקווה שקבלת ים של חמימות, אהבה וכל מה שגורם לך לחייך. אני רוצה להתנצל על כך שהאי תגובה שלי להודעות שלך נרשמו בך כמתעלמת, ואני זוכרת שאפילו קצת נעלבת. אני באמת מחבבת אותך מבלי להכיר אותך פיזית (הפיזי לא ממש חשוב) הבעיה היא שלי.. טוב אני קצת מסתבכת לי פה...אז בילבי, המון מזל טוב ושוב לא הייתה לי מעולם כוונה לפגוע בך. לגבי מסיבת ההפתעה ממש אין לי מושג אני בטוחה שאתן תהיו בסדר:-) <> (סנקה)

<> סנקה או מה שלא יהיה הכי חשוב שאת פה:-) להגיד לך את האמת הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי את ההודעה שלך זה...שאני אמות עכשיו...אני לא מאמינה ימות המשיח הגיעו!! יקרה שלי אם הייתי יודעת שיום היוולדי או יום מותי יגרמו לך להופיע אז הייתי חוגגת יום הולדת מזמן...:-) אני לא יודעת מה הסיבה אבל אני חולה עלייך (נשבעת) ואני כבר לא כועסת.. אחרי שראיתי מה שעובר עלייך את באמת לא צריכה גם את רגשות האשם שלי:-) נשמה יקרה מקסימה ורגישה תודה על הברכות ובבקשה אל תעלמי לי מספיקה לי תגובת התייחסות קצרה:-) אני שולחת לך ממני כוח וחיבוק חזק חזק כזה ששובר את הצלעות:-) אז תישארי בסביבה כן? אה לגבי השם סנקה ממש מתאים לך יותר מ <> (שלא נדבר על השמות הקודמים שאלוהים ישמור:-)) יקרה תודיעי לי מתי יש לך יום הולדת ומבטיחה לחגוג לך פה כמו שצריך:-) שלך תמיד אוהבת חברתך בילבי ילדת הברזל

כל הכבוד על האומץ לגלות את האמת:-)

סנקה יקרה ואהובה היי לך לפתוח את המחשב ולקרוא את הברכה שלך לבילבי ממש מחמם את הלב לדעת שיש אנשים כמוך שגם שכל כך כואבים עדיין יכולים לחבק ולאהוב את האחר קצת עצוב וקצת שמח לקרוא אותך מחבקת אותך ושיהיה לך יום קסום ולבילבוש יום הולדת ארבעים מדהימה:-)))))))))))))) לי-לך

רציתי לשאול מה ההבדל בין "הפרעת אישיות גבולית" לאשיות בעלת קווים גבוליים המנעותיים" מתי מאבחנים מה? וכן אם אדם אובחן כבעל הפרעת אישיות גבולית האם זה הפיך ? איך אפשר לשנות את האישיות ? שאלה נוספת : כאשר מטפל אומר שהמטופל חוסם את הגישה אליו בהנחה שזה קורה שלא במודע איך אפשר לשנות ?

רקפת שלום, ככלל מתן אבחנה של הפרעה מצריך עמידה בקריטריונים מסויימים. כאשר ישנם סימפטומים מסויימים התואמים הפרעה מסויימת אך הם לא מצטברים על מנת לעבור את הקריטריון לקבל אבחנה נהוג לכנותם קווים. אם בכך המדובר במקרה עליו את מדברת קשה לי לומר מכאן. את שואלת שאלה חשובה ולא פשוטה באשר ליכולת לשנות אישיות. ישנן דעות שונות בנושא, אך קיימת הסכמה שבכל מקרה ניתן לשפר גם את החוויה הפנימית, שלעיתים קרובות היא קשה מאוד וגם את דרכי ההתמודדות עמה, גם ברמה ההתנהגותית (למשל הפחתת הצורך בפגיעה עצמית). מרבית הדברים שקורים בטיפול אינם מודעים, זוהי אחת המטרות בטיפול להעלות למודעות את שמתרחש בתוך החדר, להבין האם זה מוכר ממקומות אחרים, מדוע זה קורה ועוד, ולאפשר את יכולת הבחירה בפעם הבאה, למשל האם להימנע ובאיזו רמה. דרור

אני נמצאת במערכת יחסים עם בחור 8 חודשים לערך. הזוגיות כמעט מושלמת,הוא דואג לי,אני חשובה לו,קונה לי מפנק אותי תומך בי רגשית ומקשיב תמיד לבעיותיי,כמו כן גם משפחותיינו מאוד התקרבו אודות לקשר,ארוחות אחד אצל השני והתארחויות רבות. הבעיה היחידה שמפריעה לי בקשר הוא שהחבר דיי אובססיבי אלי,הוא לא מתבייש להודות ואף חוזר על זה כל פעם שהוא קנאי לי ואני כל עולמו. לאחרונה הוא התחיל להעיר לי על מספר דברים וברצונו אף שאפסיק אותם (כגון לבוש מסויים,בילויים או הפסקת קשר עם כמה ידידים). לדעתי מצב זה נובע מחסך שהיה לו בילדותו וכן עד היום משפחתו הקרובה (מדרגה ראשונה) אינה מעורבת חברתית אלא רק פעילה בתוך המשפחה עצמה. הוא עוסק בתפקידו כקצין בצבא ולכן רוב המפגשים שלנו הם בסופש,בסופש אנחנו צמודים אחד לשני 24 שעות ולא עוזבים את האחר לרגע.אין לו חברים או ידידות אחרות (אולי מטבע השנים לא רכש),הוא טוען שאני כל עולמו והוא לא צריך יותר מזה(יש לציין שגם במקום עבודתו אינו מעוניין לרכוש חברים אלא מסתפק בחברתו-אני). אך לאחרונה אני מרגישה מצוקה נפשית אשר מתבטאת בחשש לאבד את אישיותי ואת חיי הפרטיים.אני מרגישה שלאט לאט אני נחנקת ופחות יכולה לאפשר לעצמי לפעול בחופשיות עקב חשש מתגובתו או מכעסיו בעיניין. חשוב לי לציין שזה בחור מדהים אשר לא קיימים כמוהו הרבה,אני אוהבת אותו ואין לי ספק שבעתיד החיים שלי יהיו טובים איתו (בתור בעל ואבא לילדיי) אך מכיוון שהוא חשוב לי מאוד אני רוצה לעזור לו ולא להניח לו סתם כך בפרידה.אני רוצה לעבור איתו תהליך של שינוי שיעזור לי להמשך הקשר ולו להמשך החיים הרגועים. אודה על תשובתך

חן שלום, כאשר קראתי את הכותרת של דברייך חשתי דאגה, אני עדיין חש אותה. אני תוהה למה התכוונת כשאמרת עד שהמוות יפריד בינינו. כמובן ישנה את האמירה המפורסמת מטקסי החתונה אך אני לא בטוח שלכך התכוונת. את מתארת קשר שבו את חשה שכל המשקל של חברך מוטל עלייך, שהוא זקוק לך וחושש לאבד אותך עד שאת מרגישה שעולמך הולך ומצטמצם. זוהי תחושה קשה, שגם אם מלווה באהבה גדולה כלפיו אני מסכים שחשוב עבורו ובעיקר עבורך לנסות ולמצוא לה פתרון. ייתכן ויש מקום לשתף אותו בחלק מהרגשות שלך, מהקשיים שלך. ייתכן ויהיה לו קשה לשמוע אך זה חשוב. ייתכן גם ויהיה צורך בעזרתו של איש מקצוע בין אם מטפל פרטני עבורו ו/או טיפול זוגי עבור שניכם. דרור

חן, אני מרגישה לא נוח להתערב כי לא מכירה את בן זוגך או אותך. ובכל זאת הסיפור שלך הזכיר לי את האופן בו אמא שלי מתארת את תחילת הקשר עם אבא שלי. זה התחיל בחיזור גורלי והפך לשליטה טוטליטארית על כל תחומי חייה. "האהבה" החונקת הזו שלעיתים יכולה אפילו להחמיא, הייתה החמצן שהוא מנע ממנה. זה החל בלמגר פעילויות חברתיות שחפצה בהן בטענה שהם לא ראויים, זה המשיך לעזיבת מקום העבודה שלה כי "כסף לא חסר" בבית. ולבסוף הוא שלט בכל רצון, פעולה או תשוקה שלה. אני לא אומרת כמובן שחברך הוא אבא שלי אך הניחוח הזכיר מטעמים מהבית, וכשהניחוח דומה לבסוף מדובר באותו תבשיל רק עם תיבול שונה במעט. הלוואי ואני טועה ותוכלו לגשר על הפערים והרצונות ושיתבהר לך שהוא אכן מה שאת רוצה וראויה לו. מנגד, מניסיון מר כבת לאותו אדם ולאחר שחוויתי על בשרי וראיתי את החמצן שנגמר לאימי וגם לנו, אולי בהודעה הטיפשית הזו שאני כותבת לך תמצאי ולו זקיק של חומר למחשבה. מקווה שלא הגזמתי אם כן מתנצלת מראש. אני לרוב לא מגיבה כאן אך היה לי מאוד קשה להתעלם ממך. בכל מקרה, המון הצלחה <>

אנחנו שתי נשים שנהלו מערכת יחסים במשך 5 חודשים.אהבה עצומה.תשוקה מדהימה.ולא מעט בעיות של רצון לשליטה.אובססיביות.קנאה גדולה.וחדירה לכל מקום אפשרי בחיי(הכל מצידה)ברגע אחד הכל לא מצא חן בעיניה וזרקה את כל האהבה(אישה שרצתה למות לידי.אישה שביקשה שאבטיח לה שאהיה איתה כל חייה)זרקה גם אותי וניפצה לרסיסים.היום אנחנו קצת בקשר(חודשיים לא התראנו)רק פה ןשם מיילים בעיקר מצידי.סיפרתי לה שאני בתחילת קשר עם אישה אחרת.והיא התנהגה כאילו יש לה בעלות עליי.אמרה שלא רוצה שאוהב כמו שאהבתי אותה.ולא רוצה שלעולם יהיה לי סקס עם אחרת כמו שאיתה.ושממש לא עושה לה טוב שיש לי קשר אחר.מצד אחד אמרה שרוצה שיהיה לי טוב ומצד שני נראה שדעתה נטרפת שיהיה לי טוב עם אחרת.האם התופעה הזאת ידועה?ומה זה אומר עליה?אני לא עשיתי זאת כדי לנסות להחזיר אותה אליי.למרות שמצד אחד מאד הייתי רוצה .כי אני מאד אוהבת אותה.ומצד שני היא עשתה לי רע ופגעה בי בצורה קשה מעצם הפרדה ללא שום התרעה .פשוט ברגע הורידה את "השלטר"יש לך עצה?

דרורית שלום, את מתארת אהבה עוצמתית מאוד שהייתה ביניכן, אולי עוצמתית מדי, שהובילה גם לפגיעה גדולה. את שואלת עליה, ואנסה להתייחס גם לכך, אבל חשבתי עלייך. על ההרגשה שלך את הפגיעה שהרגשת ואת הקושי להמשיך הלאה. וכרגע את מרגישה שהיא לא משחררת אותך, גם לאחר שנפרדתם. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך, היא האם לצד הרצונות שלה יש גם לך רצונות ומה הם. האם את יכולה להעמיד את רצונותייך לפני אלו שלה במידה והם מתנגשים. אני יודע שזו לא שאלה קלה, אבל גם המצב שאת מתארת לא קל. ועדיין נראה לי שאת חייבת לעצמך לנסות ולענות עליה. לגביה, ייתכן והיא חשה שמסיבה כלשהי אינה מסוגלת לחיות איתך, לאו דווקא מתוך חוסר אהבה כלפייך אולי דווקא ההיפך, אבל גם לא מסוגלת לחשוב שתהיי עם אחרת שאת לא תרצי להיות איתה, חווה זאת כדחייה. ולמרות ההבנה כלפיה חשוב שתנסי לבדוק מה טוב עבורך, מה חשוב לך. דרור

מהי נטייה פרפילית?

שלום לך, פרהפיליה מורכבת מהמילים "מעבר" " ו"אהבה", כלומר מעבר לאהבה. שם זה נועד לכלול מגוון של נטיות מיניות החורגות מעבר לטווח הרגיל של מיניות. פרפיליה מערבת בתוכה עוררות מינית בתגובה לאובייקים שונים, חלקם לא אנושיים (מגף, בגדים תחתונים ועוד), עוררות מינית ממצבים שונים (למשל כאב, השפלה ועוד), והעדפה לפרטנרים שלא מביעים הסכמה ( מציצנות, חשיפת איברים בפומבי, ועוד). ישנן פנטזיות פרפיליות גם אצל אנשים שאינם פרפילים, אך כאשר הן ממומשות והאדם הופך לתלוי בהם על מנת לחוש עוררות מינית המדובר בפרפיליה. היא יכולה להיות מתוך הסכמה או לא, מזיקה או לא, תלוי במקרה כמובן. דרור

פשוט הורסת את עצמי אני אובססיבית למראה שלי משקיעה ואז פתאום יש לי כאילו דחף להרוס את מה שבניתי מרוב הפח לא לאהוב את איך שאני נראית אני אוהבת להיות רזה ושזופה ותמיד במיטב ואז זה תוקף אותי אני פתאו הורסת ואז נכנסית למצב רוח דכאוני במיוחדש ואין לי חשק לכלום זה קורה בעיקר שדברים לא מסתדרים לי כמו שאני רוצה כלומר אני קנאית לספייס שלי ולרוגע שלי בפרט בבוטקר כלומר נוחיות מסויימת של שקט ופעולות בוקר וכזהב משתבש לי אני יוצאת מאיזון ואז מגיע ההרס העצמי אני מיואשת מעצמי מהחוסר איזון מהמחשבות הבלתיפוסקות אני עייפה פיזית ונפשית אנא עזרו לי

עדי שלום, את מתארת קושי גדול בהתמודדות עם עצמך, תנודות חדדות בדרך בה את תופסת את עצמך ואת המראה החיצוני שלך. תנודות שמשפיעות באופן משמעותי על ההרגשה שלך. נראה לי שהמראה החיצוני והדומיננטיות שלו אצלך קשורים לדימוי עצמי כללי, ובעיקר לתחושה שהוא לא יציב. כאן אנחנו מדברים כבר לא רק על מראה אובייקטיבי כמובן, אלא על החוויה הפנימית שלך המסבה לך סבל רב כרגע. אני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה כרגע, ולא חושב שאת צריכה להישאר איתה לבד, אלא שתצליחי לאפשר לעצמך לפנות לטיפול. דרור

1.. אני בשנות החמישים לחיי, נשוי ובעל ילדים בוגרים. 2. אין לי ספק שטראומות ילדות הן שגרמו לי לקיבעון (חסימה) ריגשי , אשר "תוקע" אותי חזק מאוד עד היום הזה !!. בנוסף- אני צורך קבוע של פרוזק, אשר מאוד עוזר לי בנושא החרדות ,אך, תוקע אותי בנושאים פיזיולוגיים. 3. הבעייה : אני מסוגל לשחזר את ילדותי באופן כלל, כלומר : לא ע"י תיאור ופירוט אירועים ספציפיים(בוודאי לא הטראומתיים) , אלא יותר בצורה שכלתנית המפרטת את הסיבות והגורמים. ברור לי שהארועים הטראומתיים הודחקו על-ידי עמוק בתת מודע , ושיש צורך להעבירם למודע, כדי להמשיך בטיפול שיאפשר לי להשתחרר. 4. מהם הטיפולים המוכרים בנושא ? עד כמה אני יכול לעשות זאת בכחות עצמי? . 5. אשמח להוסיף מידע (אישית) , לקבלת ההפנייה הטובה ביותר 6.. אשמח לקבל הפנייה לספרות מקצועית בנושא.

בן שלום, קשיים וטראומות בילדות אכן משפיעים על חיינו כבוגרים. כך שבהחלט ייתכן שכילד שחווה טראומות וקשיים אימצת מנגנוני התמודדות שהיו יעילים בשעתם, כגון טשטוש, ניתוק רגשי והדחקה. כיום אני מבין שאתה מרגיש שזה גובה ממך מחיר והיית רוצה לנסות ולהתמודד אחרת, לאפשר לאותם תכנים מודחקים לעלות. בעיני זה בהחלט אפשרי, בעיקר על ידי שימוש בטיפול פסיכודינמי. קשה לעשות זאת לבד לגמרי. נראה לי נכון להיעזר באיש מקצוע לשם כך. בנוגע לחומר קריאה, הרי שיש בשפע משום שהפסיכולוגיה רואה בילדות כמרכיב מרכזי בעיצוב האישיות.וכמעט כל תיאורטיקן ומטפל מתייחס לכך בצורה כזו או אחרת, מפרויד דרך וויניקוט ועד קווהוט. וכמובן כותבים נוספים. קריאת כל אחד מהם תוכל לעזור לך להבין מעט יותר. לגבי המלצה, אשמח לעזור ולהגיב לפנייתך, הן בהתלבטות כאן בפורום או בפנייה אישית אליי. דרור

דרור שלום, לפני שבועיים המלצת לי להתייעץ עם איש מקצוע (פסיכולוג) ,המתמחה בתחום של פוסט טראומה .אשמח אם תוכל להמליץ לי פה או במייל על מספר מטפלים בתחום מאיזור ת"א , ר"ג ,רמת השרון.יצויין ,כי אני לגמרי חסר נסיון עם הענין ,ואשמח אם תוכל להמליץ על מטפלים שיקלו עלי את הענין ההתחלתי הזה. המייל הנ"ל בתוקף. תודה רבה צירפתי גם את תשובתך המקורית : שלום לך, מהדברים שאתה מתאר לא ניתן לשלול הפרעה פוסט טראומטית וזו בהחלט אפשרות שאפשר וחשוב לבדוק אותה במפגש עם איש מקצוע. באשר לזהות איש המקצוע, המלצתי היא שתפנה לפסיכולוג שיש לו ניסיון בתחום, הוא יוכל להתרשם ממצבך ולהתחיל איתך טיפול. בחלק מהמקרים ישנה תועלת בשילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מחוייב מראש. אם יהיה צורך בכך הוא ימליץ לך לפנות לפסיכיאטר. אני מקווה שהמייל שלך עדכני כך שחברי הפורום יוכלו לשלוח לך מייל עם המלצות למטפלים. דרור

שלום לך, אנסה בהמשך הערב לשלוח לך המלצות. אני מזמין גם את שאר חברי הפורום לשלוח המלצות מניסיונם, בהצלחה, דרור

אימי בת 49 סובלת כבר כמה שנים בחומרה יתרה ( ואולי גם לפני כן בראייה לאחור ) באפיזודות של מחשבות רדיפה כעס ותוקפנות כלפי הקרובים ביותר , אולי אפשר לאבחן כהפרעת אישיות פרנואידית ואולי לא כדאי להיסחף .. למרות שהכל מצביע על ההפרעה הנ"ל . יש לציין שלפני כארבע שנים עברה פסיכוזה ( הזיות של ממש ) שארכה שבועיים ואושפזה כשלושה שבועות , לאחריה קיבלה מינון נמוך מאד של רספרדל ותרופות נוגדות חרדה מהר מאד היא הפסיקה ללכת לשיחות וכמובן את הטיפול התרופתי . פסיכוזה קלה יותר התרחשה שנה מאוחר יותר ומאז אחת לשבוע או לכמה ימים דעתה עלי ועל בן זוגה או על אביה וכולי מתהפכת שוב ושוב . המצב מתסכל עד כדי כך שבתור הבת שמנסה להתחיל בחיים עצמאיים בגיל 24 החלטתי כמעט ולא להיות בקשר עד שתגיע לטיפול ראוי שכן התחושה היא שבקלות אוכל לטבוע ביחד איתה. בעבר הייתי לוקחת זאת בכאב ותסכול רב (הייתה מאשימה אותי במצוקותי ואף טענה שסיממתי אותה לפניי 4 שנים ולכן עברה את מה שעברה ). בעת האחרונה סוף סוף הפנמתי שיש כאן הפרעה שחייבים להכיר בה ולטפל בה ושיש בסך הכל להביא אותה אחרי כל הקשיים והכאב בחייה לאיזון מחודש, מדובר באישה יצירתית, אינטליגנטית מאד, כשרונית ועצוב לראותה נופלת שוב ושוב במערכות יחסים ובקשרים עם הסביבה . השאלה הקריטית היא איך עלינו הקרובים להתמודד ( עם הניתוקים וההאשמות וכל מה שכרוך באפיזודות הללו ) ואיך להביא אותה לידיעה שמשהו לא בסדר , להביא אותה לטיפול סוף סוף .... על איזה טיפול ממליצים במקרה זה והאם אתה מכיר מטפל מומלץ בנושאים אלו ????

שלום לך, אני שומע בדברייך גם מצוקה אישית בהתמודדות מול אמך וגם דאגה לשלומה. אכן זוהי נקודה לא פשוטה כאשר הסביבה מרגישה שהאדם זקוק לעזרה אך האדם עצמו אינו חושב כך, לפחות לא מרבית הזמן. מבחינתך אני חושב שעשית דבר נכון כשהחלטת לנסות ולחיות את חייך, אני מבין שכרגע את גם רוצה לעזור לה. אם אני מבין נכון את מצבה, מתחת לכעס שהיא מפגינה קיים חשש גדול מאוד, חרדה עצומה המתבטאת בתחושה שאפילו את, בתה מנסה לפגוע בה. זו הרגשה קשה מאוד. השאלה היא האם אתן מצליחות לדבר האם היא מצליחה לראות בך מעבר לאוייבת. אם כן את יכולה בהדרגה להתייחס למצוקות שלה, לקשיים שלה. ודרכם להציע לה טיפול. עדיין ייתכן שהיא לא תסכים, כל עוד היא אינה מסוכנת לעצמה או לאחרים במקרה זה לא ניתן להכריח אותה לקבל טיפול. אבל אני מסכים איתך שכדאי שתקבל טיפול. לטעמי טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי הוא המומלץ בשלב זה. לגבי מטפל, אני מקווה שהכתובת מייל שלך מעודכנת כך המלצות יוכלו להישלח אלייך, לבסוף, לגבי ההתמודדות האישית. חשוב להצליח להבין, עד כמה שאפשר, שההאשמות נובעות מחרדה. אם תצליחו להתחבר לצד הזה שלה תרגישו פחות מאויימים פחות מותקפים ואולי זה יקל במידת מה. דרור

אחרי חצי יובל: הורשע שאנס את אחיותיו 13 שנים הגבר, היום בן 36, החל להתעלל מינית באחיותיו כשהיו בנות 6 ו-7, פעמיים-שלוש בשבוע. כשחזרו מבית הספר נעל אותן בחדר וביצע את זממו. אח אחר העיד: "סיפרתי לאבא, הוא אמר שהן בטח היו מופקרות". גם האם לא פצתה פה. עינוי הדין המשפטי נמשך יותר משנתיים וחצי ורד לוביץ' פורסם: 14.09.08, 22:20 במשך 13 שנים, באופן כמעט יומיומי, נהג האח הגדול להתייחס לשתי אחיותיו כאל בובות מין - מאז היו בנות 6 ו-7. כך קבע היום (א') בית המשפט, 25 שנים אחרי תחילתה של הזוועה, והרשיע אותו. בהכרעת הדין נכתב על עדותה של אחת מהקורבנות: "היא פרצה בבכי פעם אחר פעם. פניה וכלל תנועות גופה ביטאו את חריפות המכאובים שעלו וצפו בראשה, ונדמה היה כי שבים וצורבים בשורשי עצביה". בצהריים הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את הגבר בן ה-36 ממרכז הארץ באונס אחיותיו ובהתעללות מינית ארוכת שנים בהן. זו כללה מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים. בהכרעת הדין, דחה בית המשפט את גירסתו של האיש, כי היה מדובר במעשים ספורים על רקע סקרנות מינית של ילדים - וקבע כי עדותן של האחיות היא עדות ברזל. המעשים החלו בשנת 1983, ונמשכו עד שהשתיים התגייסו לצבא. אחת מהן עברה התעללות גם בהיותה בת 21. האחות הקטנה סיפרה לאמה? על האירועים לאחר שראתה כי גם אחותה סובלת, אך האם לא עשתה דבר בעניין. הסוד האפל נחשף ללא תכנון מוקדם במהלך השנים נהג הנאשם לבצע את המעשים באחיות כאשר חזרו מבית הספר, אז נעל אותן בחדרו כאשר הוא מסתיר את פתח המנעול בחתיכת נייר ואונס אותן, לדבריהן בממוצע של פעמיים-שלוש בשבוע. כמו כן, האח נהג להעיר אותן בשעות הלילה ולקחת אחת מהן לחדרו. בית המשפט כתב בהכרעת הדין בנוגע לעדותה של האחות הקטנה כי אמינותה ניכרה בכל תו ותג היוצאים מפיה. אחרי הפרסום ב-ynet: מענה משפטי לנאנסת / ורד לוביץ' "אל תתלוננו", קראה אחת האחיות לנפגעות תקיפה מינית, לאחר שהתאכזבה מהסחבת במשפט שנערך לאחיה, הנאשם. בעקבות פרסום סיפורה ב-ynet החליטה שופטת בית-המשפט המחוזי לקחת על עצמה את התיק, והקדימה את מועד הדיון מסוף השנה לכתבה המלאה הרכב השופטים - ברכה אופיר-תום, מרים סוקולוב ודוד רוזן - קבעו עוד: "עניין לנו בעדה שהינה בבחינת 'עדת ברזל', לא מדובר רק בהתרשמות ממראה עיניים או ממשמע אוזניים. "העדה העידה בצורה מדודה ומתונה, נראה היה עליה שמבקשת היא להקפיד במילותיה ולא לחייב את אחיה במה שלא 'קנה' בכוחותיו לעצמו... העמידה על דוכן העדים היתה קשה עבורה. השאלות נגעו לעניינים אישיים הטמונים שנים בתוככי נשמתה. השאלות חדרו לתהומות חשוכים בפנימיותה והיא נראתה כמי שאוזרת כוחות לצורך הסרת עטיפות שנעבו על ידה בחלוף השנים", נכתב בהכרעת הדין. השופטים הוסיפו לגבי האחות הצעירה: "...היא נושאת עמה את ההתעללות המינית מרבית חייה. מכלול מצוקותיה ובעיותיה האישיות נובעות מאותה התעללות שיטתית שנפרשה על פני שנים בתדירות רבה. היא חשפה את סודה האפל ללא תכנון מוקדם, לאחר שהופתעה על ידי עובדת סוציאלית בשאלה האם היא קורבן להתעללות מינית". "לא רצינו עסקת טיעון, האחיות העידו באומץ" גם עדות האחות השנייה מתוארת כאמינה ביותר. "היא אינה יכולה לספר על האירוע הראשון בו תקף אותה אחיה מכיוון שנדמה לה כאילו נולדה לתוך זה", נכתב. בבית המשפט העיד גם אח נוסף של השתיים, אשר סיפר על הבית הקשה בו גדלו - עם אב מתעלל אשר נהג להכות את האם ולהשליט טרור בבית. לדברי העד, אחיו התקשר אליו לאחר שהוגשה נגדו התלונה וסיפר לו כי אכן ביצע את המעשים באחיותיו, אך הוא אינו מפחד מכיוון שסיפר על כך לאשתו. האח שהעיד מתגורר בשנים האחרונות בארצות-הברית. הוא הוסיף כי לאחר שסיפר לאבי המשפחה על מעשי ההתעללות, אמר לו האב: "הן בטח היו מופקרות". פרסומת בית המשפט נשען בנוסף גם על עדויות אחרות, של אנשים שהכירו את המתלוננות ושמעו על המעשים שביצע האח. ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נוגה בקריה האקדמית אונו והמייצגת את המתלוננת, אמרה לאחר הכרעת הדין: "פעמים רבות מנסים להניא מתלוננות מלהעיד בטענה כי הן לא יוכלו לעמוד בחקירה נגדית בשל מצבן הנפשי. התוצאה לעיתים קרובות מדי היא הסדר טיעון המקל עם הנאשם. גם במקרה זה הוצע הסדר טיעון אולם אנו התנגדנו לכך בכל תוקף. המתלוננות העדיפו לעמוד בבית המשפט עם כל הקושי ובלבד שהאמת תצא לאור", הדגישה

מתעטפת לי בשתיקה.. המילים נבלעות .. הטיפול קשה.. בבית עם ההורים המצב לא ככ טוב .. עייפה מהחיים. אבל כאן , קוראת אותך ואת האחרות הקבועות בשקט.. לא מתערבבת , תקופה כזו לא קלה .. תודה על האיפתיות .. הצלחת להחזיר אותי מהצללים?.. .. לכאן מחדש? כי הנה - הגבתי ..:-) שולחת חיוך .. אמנם עייף, אבל מכל הלב, מחבקת אותך. שרית

טוב לי בטיפול אפילו טוב מאוד!! אחרי כמעט שנתיים פתאום אני והיא הכי קרובות ואפילו טוב לי! מפחיד... יכול להיות שכל כך טוב לי איתה ואפילו איתי?

שלום לך, ראשית אני שמח בשבילך שכך את מרגישה. אני חושב שזהו רגש אמיתי ומדוייק, בעיקר בגלל המילים האחרונות שלך השואלות האם טוב לך איתך. כי כאשר את מרגישה טוב יותר עם עצמך נראה לי שאת יכולה להרגיש שניתן להיות איתך, קרוב מבלי שזה מעורר חוסר אמון או רצון להתרחק כדי להגן מפגיעה. לפעמים מרגישים טוב בטיפול ומותר ורצוי להינות מזה. דרור

אתה צודק כל כך באמת טוב יותר עם עצמי!! אני פחות שונאת את עצמי אפילו טיפה אוהבת!! הקטע הוא ששנתיים הייתי בירידות עד הרצפה והיא תמיד הייתה כי הייתי במצב נורא מאוד אני מפחדת שהיא תראה שאני בסדר... לא חותכת לא מתקשרת כל שעה לא עושה לה ולי את הגיהנום והיא תחליט פתאום שאני לא צריכה טיפול והיא תעזוב אותי!! אתה מבין היא הייתה כל הזמן איתי כשהיה לי רע אפילו רע מאוד האם היא תהיה לצידי גם כשטוב לי? אני ממש מפחדת שהיא תעזוב אותי אבל טוב לי עכשיו ולקח לנו המון זמן ודם ויזע עד שהגענו הנה..מה יהיה עכשיו?

שלום לך, אני בהחלט מבין את החשש שלך. את חוששת שכעת, לאחר שאת בסדר, לפחות יחסית לעבר היא תעזוב אותך. כאילו על מנת שתמשיכו להיות ביחד את צריכה להמשיך להיות לא בסדר, סובלת. אני מניח שנוצר ביניכם קשר טוב אך הוא לא מטרת הטיפול אלא הדרך שמאפשרת לך להרגיש טוב יותר. אני גם לא הייתי ממהר להכריז שהטיפול הסתיים משום שהחשש שלך שתיעזבי תינטשי נשמע לי חזק ועוצמתי גם כיום. ואולי כרגע משאת מרגישה שחלקים אחרים שהפריעו לך בעבר נרגעו מעט ואת חשה טוב יותר עם עצמך תוכלי לאפשר לעצמך לגעת בקושי להיפרד ממנה בתוך הטיפול. ובסופו של דבר זה גם יוביל אותך ליכולת והרצון לקחת את המרחק הנכון לך. אבל יש עוד עבודה רבה לשם כך. דרור

היי לכם יקרים קצת ילדותי מצידי אבל בא לי קצת לרטון:-) הייתה לי יום הולדת אתמול יום הולדת ארבעים..כן כבר ילדה גדולה העניין המבאס דרור שבת הזוג שלי לא עשתה לי את מסיבת הארבעים הגדולה והתבאסתי מזה:-( היא לקחה אותי לארוחה רומנטית וקנתה לי כל מיני מתנות אבל מאוד רציתי מסיבה ענקית..אתה יודע זה לא עשרים ו... או שלושים ו...זה ארבעים הגדול. חוץ מזה הכל מעולה ! בילבי ילדת? הברזל

יום אחרי יומולדת שמח! יש לזה פתרון פשוט (מצחיק איך קל לי לומר זאת לאחרים) אל תסמכי על מישהו אחר, ותארגני לך מסיבה ענקית כמו שרק היית רוצה. ענקית שכולם יקנאו. תראי להם ואל תהיי נמושה. כמו שאומרים פה - קחי על זה אחריות. על זה ולא על העלבון. או שאולי מישהו מתכנן לך מסיבת הפתעה... ?

היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לבילבי חג לה שמח וזר לה פורח היום יום הולדת לבילבי ברגליים תח תח תח ובידיים תח תח תח עד מאה ועשרים שנה יקרה ומה זה ארבעים? את עדיין ילדה:-) שלך דלית

אוי בנות יקרות:-) תודה תודה תודה אני ממש מתרגשת אפילו יש כמה דמעות (נשבעת) יש לי בת זוג מדהימה אבל לפעמים היא שוכחת שאני ילדה בראש:-) אז תודה רבה על האיחולים ואם יעשו לי מסיבת הפתעה (אלק הפתעה) כולכן מוזמנות אפילו דרור מוזמן למרות ששכח אותי:-) בילבי עדיין ילדת הברזל

בילבושששששששששששששש אם אני זוכרת נכון את גננת ויש בגן שלך כמה שלושים ילדים? קני לך עוגה ענקית ובלונים ותחגגי עם שלושים ילדים ארבעים שנה מופלאות:-) מה את אומרת גדול לא? אה ויום הולדת שמח את מזל בתולה טיפוסית? טיפוסית אומר : פרפקציוניסטית, רגישה, חכמה, אינטואיציות מפחידות, שמה לב לפרטים קטנים והכי מותק שבעולם (אחותי מזל בתולה לה היה ב 11 בספטמבר כן תאריך מבאס) יום הולדת ה כ י ש מ ח:-)))))))))))))))))))))))))))))))) מיכל

בילבי מתי נולדה בת הזוג שלך? החודש זה מזל בתולה.... אמא שלי מזל בתולה ולא נראה לי שהיא ואבא שלי מסתדרים הוא מזל טלה. את מבינה באסטרולוגיה? יום הולדת שמח חמודה יש כנראה לכולם יום טוב היום שמת לב???? !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ד"ש לבת זוג (ח"ח על הבת זוג ולא בן זוג)

בילבי ממש לא ילדותי. שלושים חשוב ארבעים חשוב מאוד כל עשור הוא סיבה לחגיגה ואני בת חמישים ושלוש! או ואבוי לבעלי אם לא יעשה לי מסיבת שישים גדולה! מזל טוב ילדה יקרה שלך לאה

בילבי שלום, ראשית אני רוצה להצטרף לברכות ולאחל לך מזל טוב. שנית אני מבקש להתנצל על שלא הגבתי לפנייתך אתמול. ככל שהצלחתי לבדוק עם עצמי אין כאן משהו אישי, או עקרוני מצידי להיפך. אתמול כשקראתי את הודעתך היא עוררה בי מחשבות רבות, אבל בשל שגיאה טכנית או גם בשל גורמים אחרים שאינם קשורים בך לא הבאתי אותם לכתב. אנסה לעשות זאת כעת. חשבתי על הרצון שלך ביום הולדת מיוחד, כזה שישקף את הרגשתך לגביו. שאינו עוד יומולדת, שהיית רוצה גם שחברתך תכיר בכך וכך גם חברייך. שוכלי לראות ולהרגיש את זה. כך שאני יכול להבין את האכזבה שהרגשת, למרות הניסיונות שלה לעשות לך יומולדת שמח. אבל זה עורר בי גם מחשבה לגבי המשאלה הטבעית שלנו שיבינו מה אנו רוצים ללא שנצטרך לבקש זאת במילים, את ההרגשה שאם מבקשים או עוזרים לאחר להבין זה כבר לא יהיה שווה, כי אם לא הבין לבד סימן שלא באמת אכפת לו. ייתכן ואני מקצין מעט אבל נשארת לי השאלה האם ניתן לעיתים להצליח לעזור לאחר לדעת מבלי להרגיש שאכפת לו פחות בשל כך. אני לא יודע אבל זו נראית לי שאלה מעניינת. בכל מקרה, שוב מזל טוב, דרור

דרור נשמה:-) אתה כזה איש מסתבך:-) הסברים, התנצלויות, ניתוחים פסיכולוגיים ומה לא... דרור נשמה עיניים גבות שפם (מארץ נהדרת) היתי מסתפקת ב "בילבי נשמה יום הולדת פצצה חולים עלייך ומסיבת ההפתעה עלינו":-) סתםםםםםם תודה רבה אני אוהבת אתכם ואתה עדיין מוזמן למסיבה (אם תהיה) רק תיקח בחשבון שיהיו שם יותר נשים אני לא יודעת אם זה גורם מזרז או מעכב:-) שלכם בילבי ילדת הברזל

בילבי יקרה שלנו , נעלמתי .. כן נמצאת בתקופה לא טובה , אבל את יודעת .. אי אפשר להתעטף בשתיקה כשיש לך יום הולדת .. אז.. מה אכתוב לך לא אדע.. שיר סיפור או אגדה ? רק אכתוב ו 3 מילים .. שתהיי מאושרת תמיד!!!! שולחת לך חיבוק ענקי ליום ההולדת , מאחלת לך המון המון טוב, אושר בריאות ואהבה .. שמחה לקרוא אותך שטוב לך , יש בך אנרגיות מדהימות שמעלות ישר חיוך..לפנים (ותאמת .. קשה לגרום לי לחייך ) המשיכי להנות מהדברים הקטנים והגדולים בחיים , שתדעי המון הצלחות והשגים .. מזל טוב .. ומקווה שתשארי תמיד ילדה קטנה .. כי לא חשוב הגיל ...רק התרגיל ..:-) אוהבת אותך. שרית

היי בילבי ראיתי שיש מסיבה, אז באתי.. ורציתי לאחל גם אני מזל טוב. גיל 40 - מכובד מאוד. יום הולדת שמח דוד

טוב מאוחר מאשר לעולם לא.. מאחלת לך יומולדת שמח, שתצליחי לשמוח באמת בבריאתך, בהיותך.. שתהיה שנה של הגשמה עצמית אמיתית, ברכה, אהבה אהבה אהבה, הכלה עצמית והכלת האנשים הקרובים והחשובים לך.. גמני מזל בתולה אז מרגיש קצת נחמד.. חשוב לי לאמר לך בילבי, שלא היה יכול להיות שם מקסים יותר בשבילך מאשר אותה בילבי, ילדה מנומשת, גינגית ומתוקה. זה אכן מה שאת משקפת פה.. יפה לך, יקירה.. ושוב, יומולדת מדהים.. ~נילי~

שבועיים לא הלכתי לטיפול ! כי היא לא הבינה אותי אני לא הבנתי אותה דיברנו בטלפון וזה נהיה כמו כדור שלג היא כעסה אני כעסתי ונהיינו כמו ברוגז הלכתי היום והתברר שזה שהיא ביקשה שנוסיף עוד פגישה לשתי פגישות זה לא כי לא אכפת לה אלא שאכפת לה אני בכלל נעלבתי מזה שאני דיברתי על זה שאני חותכת את עצמי ובמקום לדבר היא ישר הציעה עוד פגישה בסוף נהיה ממש איכסה אני קיללתי אותה היא התנצלה אני התנצלתי ושוב קיללתי וכל הזמן אנחנו שוב פעם כועסות אני לא מגיעה היא מתקשרת אני חוזרת היא מדברת ועוד פעם למה אנחנו לא מבינות אחת את השניה זה יותר גרוע מזוג נשוי שלא מסוגל להתגרש כי הם מאוד אוהבים אבל לא מסתדרים בסוף הוספנו עוד פגישה...בינתיים! שיתפתי אותכם:-

קלי שלום, זה יכול להיות מאוד מתסכל, מאוד מכאיב כשאת מרגישה לא מובנת, שלא אכפת ממך. אולי אפילו להרגיש שהכאב שלך חזק מדי מכדי שהיא תתמודד איתו ובמקום זה היא מציעה לך פגישה נוספת. אבל נשמע לי גם שזה משהו מאוד משמעותי שקורה ביניכן, משהו שאולי מעורר בך תחושות מוכרות לא רק מהטיפול. רק שכאן ניתן לדבר על זה, להבין היכן לא הבנתן אחת את השנייה. לעבד את הרגשות שעולות בך בהיתקלויות הללו. וזה דבר חשוב מאוד. דרור

תודה לך על התשובה אולי תוכל לעזור לי להבין איך טיפול הופך למשהו כל כך אישי למה עם רופא שיניים או כל טיפול אחר זה לא אישי למה טיפול פסיכולוגי הוא כל כך רגשי טעון עם רגשות כמו זוגיות מה יש שם בטיפול שהופך את זה לכזה אולי היא ואני לא מתאימות? אצל כולם יש מריבות או שזה רק אצלי:-(

שלום לפסיכולוגים יש לי שאלה יש לי חברה שנה שנראה לי שהיא בדכאון בזמן האחרון היא עצובה לא מדברת איך אני יכול לדעת אם זה דכאון שאלתי אותה מה קורה היא אמרה שהכל בסדר אבל זה לא נראה ככה יש משהו שרואים ישר שזה דכאון? היא בטיפול שלושה חודשים אני יכול להתקשר למטפלת שלה השאלה אם זה נהוג? תודה

ליאור שלום, הדאגה שלך מובנת מאוד, לא קל לראות אדם שנראה שאכפת לך ממנו עצוב. בעיקר קשה להרגיש שאתה לא יודע במה המדובר. יחד עם זאת אני שומע גם את הבחירה שלה, את הקושי שלה אולי כרגע לשתף אותך. לכן פנייה למטפלת בשלב זה לא נראית לי כדבר הנכון בוודאי לא בלי רשותה. הדבר הנכון שנראה לי שאתה יכול לעהמשיך ולעשות הוא להיות שם בשבילה ככל האפשר. לומר לה שאתה מבין שקשה לה, גם אם כרגע היא לא מוכנה כל כל כך לשתף, ושאתה שם בשבילה בכל דבר ובכל עת שהיא תזדקק לך. נראה לי שזה משהו שהיא צריכה ממך, משהו שיכול לחזק אותה. שוב אני יודע שזה קשה לך גם כן אבל כרגע נראה לי שזו האפשרות הטובה ביותר. דרור

חלום על רדיפה - על מה יכול להצביע ?

אם הוא רודף אחריך סביר להניח שהוא מצביע עליך:-) הפסיכולוגית שלי היתה אומרת לך מה אתה הרגשת בחלום וכשהתעוררת? מה רדף אחריך מי הוא בשבילך ועוד כל מיני שאלות שגורמות לך להרגיש יותר פרנואיד:-)

שלום לך, חלומות לפי הגישה הפסיכואנליטית מבטאים תכנים לא מודעים היכולים לבוא לידי ביטוי בזמן שההגנות יורדות - בזמן השינה. העבודה הטיפולית תנסה להבין מהו התוכן הלא מודע שעלה בחלום, מה האסוציאציות שיש לך לחלקים בחלום, עם איזו הרגשה התעוררת ממנו. ומתוך כל אלו לנסות לטוות הבנה מעמיקה יותר של משמעות החלום עבורך. מכאן קצת קשה לתת תשובה על כך, בעיקר משום שהדו שיח הזה לא יכול להתנהל. אבל אם הוא מטריד אותך, אני מציע שתביא אותו לטיפול. דרור

בני בן שנה ושמונה הכנסתי אותה לפעוטון ב 1 לספטמבר קשיי הסתגלות מאוד קשים זה אומר בכי לסירוגין ולא רוצה לאכול כול היום הייתי מאוד מעוניינת לדעת למה זה ואיזה פתרון יש ..בשבוע הראשון הייתי אתו כול יום 3 שעות בגן

אור שלום, הכנסת ילד לגן היא תהליך לא פשוט המלווה בקשיים רבים גם אצל ההורים המתקשים לעיתים קרובות להיפרד מהילד, מלאים בחששות טבעיים מהשינוי ומהדרך בה הוא יסתדר לבדו. אם כך ההורים מרגישים, כאשר הם מסוגלים להבין, אפשרי להבין מדוע לילדים רבים קשה להיפרד. לעיתים גם הילד מזהה אצל אחד ההורים קושי בפרידה, מעורר בו חרדה נוספת. נסי לראות האם את יכולה להתמודד עם קשיי הפרידה הטבעיים שלך בעיקר בפרידה ממנו בתחילת היום. להצליח לקום וללכת גם כשהוא בוכה. לתת לו להיות פרק זמן מסויים לבדו. אני מבין שקיים חשש שייגרם לו נזק נפשי. ברוב מוחלט של המקרים זה לא כך. אבל אם תראי שלאחר זמן מה (עוד שבוע שבועיים) אין הטבה, הוא לא מראה סימני התרגלות. התייעצי עם הגננת והיועצת החינוכית של הגן ותשקלו מה לעשות הלאה. דרור

... לפני שנה, פחות או יותר, עלה על גדותיו, כאן בפורום, מצב שלא אפשר לנשום. ארמגדון. ובהמשך, אם איני טועה, לפני 49 שבועות בתאריך 8 באוקטובר 2007 קרוב לשעה 11:00, כך זה נראה, עבר הפורום למתכונת של סינון. * בום * ההחלטה נפלה. המיתוג הממוחשב בוצע. התכוננתי לכך, אך גם קיוויתי שאולי אולי ניתן יהיה בכל זאת... מסתבר שלא הייתה ברירה אלא להשתמש בכלי חדש להשגת שליטה. לשמור על הפורום. אחד מהשינויים המאז'וריים עבורי כאן. מבחינות מסוימות נוח פחות, מבחינות אחרות, נוח יותר. היה ויתור וגם שילמנו מחיר, וכעסנו, אולי התפרענו, ועם זאת קיבלנו משהו. אחר. העולם הזה, של "הפורום" משיג לעצמו חשיבות רבה ברגעי בדידות, אני ועצמי מול המחשב. { תוהה על מה אני מדברת. כי זה לא הפורום. זה משהו שונה. דו שיח פנימי אחר. הממ... דווקא יש לי מן רעיון... } בעקבות אותה החלטה וניסיון וביצוע - החסימה לצרכי ויסות מבחוץ על-ידי המערכת - התעוררו, ביני לבין עצמי, תחושות אשמה אישיות. ענישה על חמדנותי. ועוד כל מיני. מאז שהפורום עבר למתכונת סינון, פיתחתי לי מן סוג של "הרגל" שקשור לפורום בעקיפין. אנחנו מנסים לדבר עליו בטיפול, לא בטוח שהגענו לפתרון חזק מספיק. לא ברור לי בדיוק למה היה לי חשוב כל-כך לציין את האירוע ("לחגוג יומולדת") ואף לרשום כאן. אם אנסה בכל זאת להעלות התחלה של רעיון (זה עוד יתגבש וישתנה ויתפרק ויורכב מחדש...), כנראה שאני מנסה בכוח להבין את המושג זמן. טוב, חיפוש אחרי קואורדינטות מדויקות לא באמת ייתן לי את זה. אבל כן, מנסה להבין שחלף, התרחש, מנסה להבין, מול התקיעו?ת, מה זה שינוי וביצוע ומעבר בין שלבים, ומציאות וגבול ונפח והתרגלות והשתקמות ופרידה וסוף והתחלה. מנסה להבין איך לוקחים את הטוב, איך משתמשים לבנייה. מנסה להבין איפה אני, פנימית ובמרחב, מנסה לאתר, למצוא נקודת אחיזה וייחוס, ועוד המוני דברים אחרים. מסובך. וחוצמזה, יש דברים שאי אפשר לבד. כואב. כאב חשוב. אולי אם אשלח, זה יתבהר יותר לי בפנים עד לפגישה. מה שייצא זה מה יהיה. יודעת שאת התשובות אמצא רק בטיפול או אצלי, ולא כאן, (חייבים להכיר אותי לעומק בשביל זה, ורק בטיפול זה כך) אך החלטתי לכתוב ולשלוח, כי מניסיון, אני יודעת שזה עוזר לי לעשות עבודה. דרור, בכל זאת מסתקרנת מתעניינת אם יש משהו לומר בהקשר לפורום. הנושא הוירטואלי מעורר (גם) בי מחשבות רבות. ו... בא לי לשמוע עוד קול. תודה על ההקשבה וערב טוב ומבורך,

שלום לך, בדברייך את מעלה שאלות ותהיות מעניינות למדי שמצאתי את עצמי מתחבר אליהן. השינוי שהתחולל כאן לפני שנה התקבל בין היתר בחשש רב מפני אובדן המקום המיוחד של הפורום. שנה אחרי אני חושב, שלמרות שדברים מסויימים אכן השתנו, בסך הכל הדברים המרכזיים - היכולת להשמיע ולהישמע, היכולת להיעזר ועוד נותרו כשהיו. זה מעלה שאלות כמובן בנוגע לשינויים, כיצד יודעים מראש מה מתאים ומה לא. אין לי תשובה כמובן, אבל הקו המנחה שלי הוא ששינוי אינו חד פעמי ומוחלט אלא הוא בעל גמישות ויכולת התאמה. כלומר, כאשר ישנם דברים, לאחר השינוי הורשים כיוונון נוסף - ניתן לעשותם. אני מסכים גם לדברייך שהפורום על כל יתרונותיו אינו יכול לבוא במקום טיפול. דרור

אני בת 27.בעברי סבלתי מאנורקסיה וטופלתי.לאחרונה,על אף שאני אוכלת סביר פחות או יותר(כלומר אם מתחשק לי משהו "משמין" אני כן אוכל) התחילו לי שוב מחשבות בנושא המשקל.לאורך השנים השתמשתי בכמויות לא הגיוניות של לקסדין (20-30 ליום). יש לי כמה שאלות-1. האם אפשר להגמל אבל באמת ממשלשלים??כי כמה נסיונות שעשיתי ע"י גסטרו כשלו,ולאחר תקופה של חודש נשברתי.ואני מדברת ע"כ ששילבתי תזונה עתירת סיבים והליכה רגלית ושתיה מרובה. 2. מה הטיפול המומלץ,והאם אני עדיין אנורקטית למרות שאני יודעת שאני רזה(1.60 על משקל 44),ואין לי רצון לרדת במשקל מעבר לכך אלא רק להישאר על אותו המשקל?? 3. מה הסכנות של להיות במשקל כזה??האם העובדה שאני מקבלת מחזור חודשי סדיר מראה שהמצב אכן תקין וזאת לא אנורקסיה?? אשמח לתשובתך המלומדת. תודה.

שלום לך, נשמע לי שאת נמצאת במקום השואל ומברר מה זו אנורקסיה. האם ניתן להחלים ממנה, האם את יכולה וכיצד. האם כעת את סובלת מאנורקסיה או רק רזה. אני חושב שהתמכרות במרבית המקרים מערבת גם מרכיב פסיכולוגי המשתנה אמנם מהתמכרות להתמכרות אך קיים. לכן נראה לי שניסיון להיגמל ממשלשלים יכול וצריך לערב גם התערבות פסיכולוגית. לגבי השאלה האם את עדיין אנורקסית, אני מניח שאת מכירה את המדד BMI (המערב יחס בין משקל לגובה) ואת הרף שמתחתיו קיימת סכנה ועדות לאנורקסיה. את מזכירה בדברייך גם מחשבות על אוכל, לא ברור באיזו צורה, אך נשמע ששוב את מוטרדת בשאלות הקשורות לאוכל ולרגשות שיש לך כאשר את מרשה לעצמך לאכול. בעצם אני מנסה לומר שגם אם את לא סובלת מאנורקסיה כעת, וזו שאלה שיכולה לקבל תשובה רק לאחר אבחון ולא כאן, הרי שנראה לי שאת מבטאת חששות לא מעטים, ופגיעה באיכות החיים שלך המצדיקה מפגש עם איש מקצוע. דרור

שלום רב דר' מלי הנכבדת, תודה מקרב לב על התיחסותך המפורטת והאמפתית. הנקודות שהעלית, חשובות לי ביותר. והרי הסברי להן : דיון בעומס, מדוע ? 1 ) תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך למדתי באוניברסיטה הפתוחה. סיימתי אף בהצטיינות. 2 ) שם לשמחתי הרבה, למדתי במקביל עד 2 קורסים !!! ( במוסד זה, כל קורס הנו כחבילה עצומה של ידע המוגש ללומד באמצעות הרבה צורות. ( ספר, קלטות, חוברת למידה, ועוד. ) העומס היה של 2 קורסים בלבד , במקביל כאמור. בנוסף, למדתי כמובן בכל מקום / שעה שרציתי. ************* במוסד האחר, מדובר על למידה במתכונת בית ספר לכל דבר : בכל סמסטר יש ללמוד מספר קורסים בסמסטר במקביל ( וכאמור איני רגילה לכך ) !!!!!!!!!!! יש להופיע בכיתה מדי יום כבר בשמונה בבוקר, ובכל יום מס.ימים בשבוע !!!!!!!!!!! יש ספירת נוכחות !!!! ( גם לכך איני רגילה , שהרי למדתי במתכונת גמישה ) !! ***************************************** לגבי טובה /גרועה יותר מצעירים,: דוקא בהקשר זה חשה עצמי מאוד חזקה ביחס אליהם ואפילו לא נופלת מהם. (מודעת הייטב לכישוריי השכלייים) **************************************** לגבי גורמים ראשוניים בגינם חשבתי ללמוד עו"ס : בעיקר, רצון וצורך להתמקצע , פשוטו כמשמעו, עם התיחסות לידע אותו רכשתי בתואר הראשון. ************************************************************************************* לסיכום : לגבי עומס: איני מיומנת מאז תיכון... בלימוד מס. מקצועות / קורסים במקביל, בעת ובעונה אחת, וזו נקודה קריטית !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ניסיתי להתעניין במוסד עצמו, והם לא ממש נטו " לשתף פעולה" ולהסביר איך הדברים מתנהלים לאמתו לש דבר בפועל, עד כמה כל קורס עמוס בתכנים וכדומה. *** עוד נקודה : לפי ידיעתי, קיים לימוד בזוגות. אני איני רגילה לכך כייון שלמדתי בפתוחה באופן יחידני. ***************** מעבר לעומס אקדמי זה, קיים אלמנט של עומס רגשי פוטנציאלי. האם אני אכן בנוייה להתמודד עם אנשים ומצוקותיהם ? ( האמת שהנני "אדם של אנשים" , אך איני מנוסה בסיטואציות כגון אלו הקיימות במסלול לימודים זה ). ********************** דר' מלי, למעשה הנני מבחינה בין כשרים קוגנטיביים ההולמים למידה אקדמית, לבין מהות כשרות תפקודית בהכשרה המעשית , לבין חלק לוגיסטי של הגעה מדי יום למוסד ( ולוא דווקא ברכב),. *********************************** נושאים אלו מעוררים מחשבות. אשמח לעידוד, ול "סידור הראש". כנראה שזקוקה לכך באמת. בכבוד ותודה. ********* אגב, קבלתי מסר שלאדם שתרגל את מוחו בכושר קרבי ( לימוד באוניברסיטה הפתוחה), הלימודים במוסד "קונבנציונאלי", יהיו יותר קלים. אשמח לשמוע דעתך. אגב, האם " קלות ההתמודדות" עם 3 שנים של לימודים אלו, זה עניין של החלטה , ותו לא ? שלום אורנה. קודם כל איחולים על ההחלטה ללמוד והקבלה ללימודים. בתוך כל הלחץ והמתח ניתן לפעמים לשכוח שבעצם קורה לך משהו טוב, חיובי, שכנראה רצית והתאמצת לקראתו... אני חושבת שדאגה לקראת לימודים אקדמאים היא מובנת ומוכרת (בכל גיל, אגב). השינוי שתעברי, החומרים שתיחשפי אליהם, הסביבה החברתית והלימודית, כל אלה בוודאי שונים מאוד מהיומיום שלך כעת, ולצד ההתרגשות והסקרנות, הם גם שינוי גדול שיש להתרגל אליו, ולפעמים תקופת ההסתגלות דורשת זמן. אני מתארת לעצמי שיש, עבורך, דברים בשינוי שאת עומדת לעבור שמלחיצים יותר. רמזת על עומס, ותהיתי מדוע שם את מרגישה פחות בטוחה. האם נתקלת בעבר בקשיים מול עומס? האם את חשה עצמך יותר חלשה מאחרים (או מצעירים)? האם זהו תחום שלא אותגרת בו בשנים האחרונות? כל אלה שאלות למחשבה, שבעצם ממקדות את החרדה בדברים שקשורים בך, בניסיון העבר שלך ובתפיסתך את עצמך, ופחות שמים את המשקל על הסיטואציה עצמה (כי כן, לימודים זה עומס ולחץ, אבל יש בזה הרבה אתגר והנאה, ורבים מצליחים לעמוד בכך על אף הקושי...). בהקשר לגיל – אוכל רק להגיב ממקום אישי, סובייקטיבי. בעיני ללימודים ולשינוי אין גיל, להפך: אני חושבת שהנכונות להתנסות ולהתפתח דווקא בגילאים מבוגרים יותר משקפת אדם פתוח ודינאמי, ואני יכולה לדמיין שתביאי ערך מוסף בשל גילך, ניסיונך, וכפי הנראה גם בשל היכולות האישיות שלך (פתיחות, נכונות לשינוי...). אינני יודעת מה הסיכוי למצוא עבודה בתחומך בגיל כזה (אולי תקבלי תגובות ממי שמכירים את השטח), אבל אני מניחה שזאת לא הייתה הסיבה המרכזית שגרמה לך להירשם ללימודים בשלב זה. אני תוהה מדוע את עסוקה בכך כעת, ואם תוכלי להיזכר בגורמים הראשונים, הבסיסיים, שגרמו לך להחליט ללמוד (עניין, אתגר, סקרנות?) http://www.mba.biu.ac.il/stfhome/itkin/data/Social%20Marketing%207stu.ppt/

אורנה שלום, אני מבין שאת ההתייעצות התחלת עם מלי, ונראה לי נכון לא להתערב ולאפשר לך את ההתלבטת איתה במשמרת שלה ביום חמישי ושישי. יחד עם זאת רציתי לומר שאני מאוד יכול להבין את ההתלבטויות והחששות שאת מעלה בדברייך. לא קל לקבל החלטה כאשר ישנם צדדים משמעותיים לכאן ולכאן. כאשר אין וודאות שהצעד שתקחי הוא הנכון. אבל מאחר וכמעט אף פעם אין וודאות שכזו מראש, נותר רק לבדוק האם הצעד הזה מרגיש לך נכון כעת, בהתבס על מה שאת יודעת ומרגישה עכשיו. בהצלחה, דרור

מלי, כתבתי לך שבוע שעבר בנוגע לבכי שלי בטיפול - בפעם הראשונה בטיפול , לא מצפה שתזכרי, זה יותר מדי לזכור גם את מטופלייך האמיתיים וגם את הנועצים הווירטואליים. ובכל זאת, אני כותבת לך מאחר ומצאתי בך כנות שמרגישה קרוב. בשבוע האחרון אני בשיאן של המחשבות האובדניות, דיברתי על כך עם המטפל והוא איתי, בפגישה האחרונה לא רציתי לספר לו עד כמה הרצון עדיין עוצמתי, עד כמה הוא לובש מימדים מפלצתיים, ואז חשבתי בשביל מה? לא רציתי לספר שאני חוצה את הכבישים בעירי כברולטה רוסית – חוצה בדקה התשעים כך שאם יצליח הרכב לעצור ניצלתי או בעצם אם הוא לא יצליח לעצור אז ניצלתי-עד כה כולם חרקו את גלגלי רכבם בזמן. אם הייתי אומרת לך שאני נורמאלית קרוב לוודאי שהיית צוחקת, אך באמת שלמעט הכאב העצום, הבלתי נסבל- אני עדיין שפויה, לפי הספר שלכם בכל אופן. אמרתי השבוע למטפל שלי משהו שדי מביך אותי, אמרתי לו שאני לא בטוחה אם אני רוצה שישכב איתי או שיקריא לי סיפור לפני השינה- שינהג בי כהורה בילדו, ויאמר לי שהכול יהיה בסדר (מלי זה ממש מביך?). אני שמה לב שלא ממש שאלתי משהו, אולי רק הצורך להתערסל ולכתוב מילים שלא מעיזה לומר לסובבים הביא אותי לכתוב לך, אני עייפה מלי, עייפה מלנהל חיים נורמאליים ומלאים, ואלוהים עדי כמה קשה זה כשבתוכי אני גוססת וחייה על זמן שאול, מרגישה שזו אני שהפכה את שעון החול, אני מרגישה מלי, שהזמן הולך ואוזל לי. תודה שקראת ושבת טובה לך, (סנקה)

סנקה יקרה נקרע הלב והגוף לקרוא אותך....הלוואי ויהיה לך טוב...אל תשארי עם הכאב לבד ! אני

שלום סנקה. בוואי שאני זוכרת את ההתכתבות בינינו, ושמחה לדעת שהצלחת למצוא כאן קירבה וכנות על אף (ואולי בזכות...?) האלמנט הוירטואלי. לא שאלת אבל הפקדת. הפקדת כאן את הכאב והבלבול, התפקוד ה"מתוקתק" (כך נראה לפחות) שמסתיר עצב גדול. כשקראתי את שכתבת חשבתי שלפעמים דווקא השפיות, בוחן המציאות התקין כמו שאומר "הספר שלנו" מכריח לראות את הדברים באופן חד, בוהק, לפעמים מסנוור מדי. אולי דווקא עכשיו היית רוצה להיות קצת פחות שפויה, להתמסר לחוסר הכוחות, לרצון לחזור להיות הילדה הקטנה, לצורך לטפל בעצמך ולהיות מטופלת. אני שמחה שאת מסוגלת להביא את זה לטיפול, לוותר שם קצת על האחיזה במציאות המתפקדת, ה"בסדרית", ולהשמיע גם קולות אחרים. אני חושבת על הנסיונות להדרס, תוהה מה את מקווה שימות שם. אילו מחשבות, זכרונות, רצונות, כאבים, יכולים כאילו להעלם רק ע"י דריסה וכתישה. אני רוצה לבקש ממך לשמור על עצמך, להתנהג לעצמך כמו אמא דואגת, אכפתית, שומרת, סבלנית, שנשארת שם עד שהכאב יעבור, או לפחות עד שניתן יהיה להרגיע אותו . אני לא יכולה להבטיח, אבל כן לקוות מאוד מאוד, כמוך, שיהיה בסדר, וללוות אותך בתקווה הזאת, במשאלה ובאמונה שבאמת באמת יכול להיות אחרת. תחזיקי מעמד, מחכה לשמוע ממך שוב, מלי.

מלי, אם הייתי יודעת מה אני מקווה שימות שם זה היה אולי פתיר, נורמאלי יותר. הקיום שלי כואב, לעזעזל אני כבר בשנים האחרונות של שנות העשרים המזהירות שלי זה כבר קצת מאוחר מדי להגיד לעצמי יהיה בסדר, לא? כמה זה קשה לא לדעת מה כל כך כואב, איך נותנים מרפא לכאב שלא יודעים את מקורו, איך משתפים חברים, הורים ובכלל בכאב מה אומרים? כואב לי כי.... כי מה? אנשים רוצים להבין כשאת רוצה לדבר, לא כולם פסיכולוגים שיכולים פשוט להקשיב מבלי לבקש הסברים, אנשים כאילו מתנים בשקט ולא במפורש את הצורך והרצון שלהם בהבנה למקורו של הכאב או הסבל האנושי ככלל. אנשים לא מעוניינים בחוסר בהירות, האמת גם אני לא, את זה אני רוצה להרוג את הלא ברור, הלא ידוע, הלא נשלט, הכאב שאף אחד לא יכול לפתור אותו כי אין לו שם. סנקה

אוי סנקה..... כמו תמיד מתפעלת מהכאב הגדול שלך ומהאיפוק ומהדאגה לאחר שלידה, קודם את דואגת לוודא שלמלי יהיה בסדר אם היא לא תזכור, אני קוראת אותך פה (מזהה אותך גם בכינוי <>) ואת עוברת דרך כואבת וקשה אבל אף פעם לא כתבת מה כואב? או כמו שמלי שאלה מה הם הזכרונות והכאבים שאת מנסה לדרוס? אני מציעה לך לשתף בכאב ובמה שכואב.... וכמו שמלי אמרה גם אני מבקשת תשמרי על עצמך.... דלית

מלי, למי בדרך כלל מיועד טיפול קבוצתי? מי "קהל היעד"? אני חושבת על האפשרות ומאוד מאוד מפחדת ממנה. אני המון פעמים מצמקת את עצמי, או מנסה להתעלם מהנוכחות שלי. אני מרגישה המון פעמים משונה ולא שייכת.. גולשת לחיי הדימיון כדי לשמור על עצמי. לוקח לי לפעמים המון זמן רק לצאת מפתח הבית. אמצא לי אלף דברים ש"חשוב" לעשות בבית לפני שיוצאים רק כדי לדחות את היציאה. לפעמים יקח לי יומיים לשכנע את עצמי לצאת. לפעמים לא אלך לעבודה. אני לא בטוחה ממה בדיוק אני מפחדת, וגם הרבה מאוד פעמים נחמד לי בחוץ- אבל אז דברים קטנים מאוד יכולים להצמיד אותי לקירות שוב. כמו עכבר במאורה לפעמים.. אשלייה עתיקה שבניתי לי אומרת שאני חזקה, לא נפגעת בקלות, לא באמת זקוקה לאנשים ויכולה לבד.. המאבק בין האשלייה המגינה הזו, שטבועה בי עמוק, לבין היצור החלושס שאני לפעמים נורא מכאיבה.. מכאיבה ואלימה לפעמים.. כי המבצר שאני רושף זעם על גילויי החולשה והיאוש. ועם זאת חייתי עם אנשים תקופות מסויימות בחיי.. פשוט לוקח לי המון המון זמן להסתגל.. את יודעת מה הכי קשה, מלי? להיכנס לבד לחנויות בגדים.. אתמול נכנסתי בלי כוונה לחנות יוקרתית והייתי בטוחה שעוד רגע מישהו יפנה אליי בכעס וישאל אותי אם אני יכולה בכלל להרשות לעצמי לקנות משהו שאני מרשה לעצמי להיכנס לחנות כזאת? כבר הרגשתי בתוכי את העלבון והבושה של הילדים, שאיכשהו השאירו בי נבגים שפורחים מפעם לפעם, ויצאתי מהחנות. אני חושבת שלמדתי טוב מדיי להימנע מדברים, עד שלעולם לא אדע להתנהל עם אנשים באופן אסרטיבי ומכוון מטרה. כן- "לעולם לא", אם כל כמה שזה קצת דרמטי. אני פתאום מגלה שאלה החיים שלי שאני חיה, ושאם טועים אז אי אפשר לחזור אחורה, וזה מבהיל. אפשר לתקן, אבל זה לוקח כל כך הרבה זמן יקר, והזמן עובר. לפעמים נורא מאכזב שזו אני- שזה מה יש. מרגישה כאילו בגדתי בי, כאילו יכולתי יותר מזה ונחלשתי. בגדתי ברוחות המלחמה שבי :-) אם לדבר כמו אינדיאנית.. :-) האינטראקציה שלי עם אנשים ממאיסה אותי על עצמי לפעמים.. מעדיפה לא לחשוב על זה. אני רוצה לבחור לי מקצוע ואין לי אופי לשום דבר מהדברים שהייתי רוצה להיות. ואין כבר זמן לחכות ולשנות לוקח זמן.. אני כבר מזהה בי את המלמול של ההורים שלי.."איך פספסתי את מה שיכולתי להיות.." נורא. מלי, אם צריך היה לבחור בין טיפול אישי לקבוצתי, מה היית מציעה? (גם וגם זה קצת מחוץ לתקציב כרגע..) לפעמים אני קצת מיואש (קצת).. אני

הי התרגשתי כשקראתי את מה שכתבת. הרגשתי שנתת מילים וצבעים לחוויות כ"כ מוכרות, ושמתחת לפחדים ולפגיעות כנראה יש גוזל עדין ורגיש שצריך לשמור עליו, לסוכך מפני הסכנות... הדוגמא בחנות הבגדים בעיני מספרת המון. לצאת מהבית עבורך הוא לצאת למלחמה עם מעט מאוד תחמושת. בחוויה שלך, כל סיטואציה היא בעלת פוטנציאל ערעור ועלבון, בין אם באופן ישיר, ובין אם בתוך עולמך הפנימי (שמת לב שבחנות לא אמרו לך כלום, הכל היה מתוסרט ומבויים על ידך?). וכשהחוץ נחווה ככ"כ מתקיף והרסני, והעור כ"כ דק וחדיר, כ"כ מפתה להצטנף בפינה, לא להחשף, לא להפגע, להשאר במקום הבטוח והמוגן, גם אם הוא משעמם, תקוע או בודד (ואני מתארת לעצמי שאת הבדידות את מכירה היטב). וכמה שאת צודקת ששעון החול של החיים לא נעצר, ושמגיע לך, ולגוזל הפצוע, חוויה חדשה, אחרת, אבל... איך? אז נדרשת המון המון עבודה סבלנית (שדורשת כוחות אבל לגמרי משתלמת) שתיתן לך את הכלים לפגוש את החוץ בלי לשלם מחיר נפשי כ"כ כבד. שתי צורות הטיפול, האישי והקבוצתי, כשהן נעשות באופן רציני ומקצועי, ומלווה אותם מטפל רגיש ואכפתי, הם המפתח לשינוי בעיני. לשתי צורות הטיפול אפיונים מעט אחרים, והם נותנים מענה לאזורים נפשיים מעט שונים (בעיני לפחות), ועדיין מקום לשינוי משמעותי. ...ואני שומעת את הרצון, המוטיבציה וההכרה בצורך לשינוי, והקול הזה של ההורים שמהדהד את הפספוס והכשלון (שאת? שלך? שלהם?), שהוא כ"כ מדכא ומכבה בעיני, הוא הקול שבתוכך שבוודאי היית רוצה להביס, ושנדמה לי שאינך מוכנה (ובצדק מוחלט) שימשיך ללות אותך. אל תתני לו להשתלט. מחזיקה אצבעות עבורך, מלי.

Dear Mali, I am back to an English keyboard today, AND you know.. the hour difference.. i'm late again to write back. But you don't have to upload it if you cannot- i just couldn't help not saying a big thank you. Liat used to say that she is stretching the horizon AND holding it for us.. i think i like this expression, AND in a way in your words you helped hold mine. :-) Thank you Mali. Your words felt like they're coming from the heart AND i was moved. It's hard for me to really look at the things you identified in me, although they are no doubt part of me.. If you don't mind - could you please elaborate a bit more the different aspects AND influences of the two therapy methods? what should i ask myself, AND what should i know about them, in order to decide? What's in the center of each of them? Thank you again, and have a pleasant weekend- L. 

רע זאת מחמאה אדירה למה שמרגישה אין לי כוח אפילו לומר שוב ושוב ושוב עד כמה הכול כואב ונמאס לי ויודעת שכלום לא ישתנה לעולם אבל הרגשתי חייבת ולו לרגע אחד להעביר ערוץ בראש בשביל לומר לך תודה כי התחושה הזאת ששואבת למקומות אפלים כל כך לא תאפשר זאת מאוחר יותר אז תודה מלי על תשובתך משבוע שעבר את בודאי כבר לא זוכרת אותה ולעומת זאת איתי היא התהלכה שבוע שלם בכול האיכס הזה שיננתי אותה הופתעתי ועל אף הנזילה הקבועה שיש לי בשק הדמעות כשקראתי משהו בדמעות היה אחר מוזר שדווקא אמרתי כמה מתגעגעת אני לליאת וזה נכון מאוד מתגעגעת גם אם דווקא אני צריכה להתגעגע הכי פחות התשובה שלך היתה מלאה בהכול עד כדי כך שלרגע אמרתי איך בא לי לשתף אותה במה שמתה לצרוח אבל מהר מאוד הבנתי שאסור לי וזה לא חשוב ממילא לא מצליחה טוב מתחילה לאבד את עצמי אז רגע ליפני שוב תודה

שלום . שמחתי לשמוע שעזרתי ושהקול שלי הצליח ללוות אותך לאורך השבוע. אני גם שמחה שהצלחת להציץ לרגע ולעשות מאמץ להודות לי כי תהיתי מה שלומך ואיך את... אני מבינה שקשה עכשיו, ושאולי את בעיצומה של סערה, ובכל זאת, כמו בפעם הקודמת, גם עכשיו אני מזמינה אותך לשתף אותי במה שעובר עלייך. קצת מדאיג אותי שכתבת ש"אסור לך", אולי כי הייתי רוצה שתוכלי לחשוב על עצמך באופן יותר רך וסלחני. כן, מותר (אולי אפילו צריך) לצעוק את הכאב, לבכות, לכאוב. להצליח לשחרר צעקה שאסור (הנה שוב האסור הזה... זה כנראה מדבק...) להשאר איתה לבד. אני כאן, להתראות, מלי.

השארתי לך הודעה לפני יומיים... מסתבר שמשהו מוזר קרה לה, אבל הודות ל"מישהו דואג לך" (תודה רבה לך) יש שחזור. אז הנה היא שוב - והפעם אני מקווה שהיא לא תחליט לשחק אותה הודיני, ההודעה: אני יודעת שכל שניה של כאב כמוה כנצח... באמת... והטירוף - הפסיכוזה - הוא הרבה פעמים המוצא האחרון, כשכל ההגנות קורסות והכל מתפרק. אבל אז נכון שאין כאב, יש דברים אחרים גרועים יותר... קשה להאמין, אני יודעת גם את זה... ואני לא מנסה להפחית מהכאב שלך... בחיי שלא... אני קוראת אותו כאן בכל פעם מחדש ומבינה, שגם מה שאת מצליחה לכתוב כאן לא באמת מבטא את מלוא העוצמות. אבל רק בשלב מאוחר יותר למדתי, שקורה שאחרי הטירוף מגיע שלב שנקרא דכאון פוסט-פסיכוטי (ואצלי זה תמיד מגיע, לא מוותר לי ועליי וזה לא הדכאון היחיד שפוקד אותי, זה רק אחד מהם)... וזה, נקודונת, שלב כואב כל-כך... כן, בהחלט יש פתאום איזה דחף לזרוק הכל ולחזור צעד אחד אחורה (למרות ששם (ג-ר-ו-ע)... אבל מתגברים איכשהו (הרבה מאוד תרופות, תמיכה וסלבנות מצד הסביבה)... אבל הכאב... הכאב הוא אנושי. הכאב שפוי. גם אם גורם לתחושה של אי-שפיות זמנית. זה אבסורד, אבל כל זמן שכואב, זה טוב, זה אומר שמה שצריך יחס ותשומת לב, לא מתבייש לדרוש את זה, ובעוצמה כזו, שלא תוכלי להתעלם. שתהיי חייבת להקשיב, להרגיש ולהתייחס - כי המטרה היא להנמיך את העוצמה של הסבל למשהו נסבל... להיפטר ממנו? אולי לעולם לא... הלוואי שכן... וזה למה כואב לך!... כי את לא בובה! וכי את לא צריכה למות! עדיין לא... יש שם איזה כאב אחד, כזה שמעייף אותך, שרוצה שתתייחסי אליו לפני שאת נעלמת...

היי, כבר בפעם הקודמת שכתבת לי הגבתי לך. אבל חלק מההודעות פה כנראה נעלמות בחלל האויר. אני יודעת שמילים כמו טירוף או שגעון אבל אמיתי נשמע כמו סוג של קללה או מוצא אחרון, אבל אני מרגישה שסף הכאב שלי הוא כזה בילתי נסבל וכן יש לי כח סבל כמוהו כמו השגעון והטירוף רק עם כאב. וכאב הוא לא אנושי בכאלו רמות ובטח רחוק מלהיות שפוי, ולו מהסיבה הפשוטה ביותר שבשם הכאב אני מגיעה למקומות ששפוי מן הסתם לא היה נמצא בהם, במרבית המקרים אני נמצאת בקצה של הקצה ואין יותר קשה מלהיות כ"כ הרבה פעמים בקצה קצה ולהבין רק בדיעבד איך זה יכול היה להסתיים אם רק... וזה בדיוק העיניין אין בי שום פחד רק מחשבה מטורפת על האחר אבל כמה עוד יעמוד לי כוחי במחשבה על האחר זה רולטה רוסית כל יום כל היום וזה סיוט. והכי נורא זה שיודעת שזה הכאב לא יפחת יש בתוכי הר געש שמבעבע במלוא עוצמתו וכשהוא יפרוץ אני כנראה אנוח. אסור לי לומר את שבתכוי וגם אם יכולתי לעשות זאת מלבד להגיד אמרתי דבר לא עשתנה אבל אני באפיסת כוחות. אני כן בטיפול ואפילו אוהבת אותה עד מאוד אבל זה מחוץ לתחום עבורי לא רוצה אותה במקום הזה היא לא תבין ובעצם לא נראה לי שמישהו יבין.ואם יבין אז זה עדיין אני זה עדיין שלי ובתוכי ואני מרגישה עם זה רע מזוהמת ברמות מטורפות והלב מדמם מדמם ומדמם...

קשה לומר שיצאתי לגמרי מהמצב בו הייתי. לפעמים לא יודעת מה חזק יותר: הפחד להיפגע או הפחד לפגוע ונעה בקיצוניות ביניהם. פחדתי שהייתי שקועה מדיי בעצמי ואף שאני לא מכירה אותך פחדתי שקרה לך משהו.. אולי זה איזשהו פחד שורשי אצלי מלהזיק. בעצם חושבת שכנראה מעדיפה להיפגע מאשר לפגוע ועל אותו משקל - להידחות ולא לדחות. - (על גבול המזוכיזם ממש). כי משומ מה לא לומדת לקח וגם לאחר שדוחים אותי נותנת תמיד עוד צ'אנסים לאנשים וממשיכה להיפגע.. אולי גם נובע מהפחד מפרידות.. אז איך התגברתי? מניחה שזה פשוט הזמן שקצת הקהה זאת אך עדיין ובמיוחד לאחרונה, סובלת מתחושה שדוחים או מתעלמים ממני ולא יודעת מה עדיף התעלמות חוויתי לאחרונה מהמטפל ודחיה - מהוריי ומחברים, כך שזה גרם לי לרצון להימחק באמת ולא להיות יותר כרגע פשוט מנסה להדחיק ולהיות כמה שיותר עסוקה ופחות עם עצמי (למרות שזה קשה כשכולם דוחים אותך , אז מסתובבת במקומות הומי אנשים זרים) - וזאת כדי לא להשתגע ולא לעשות דברים קיצוניים. אויש הסתבכתי ומקווה שאת לא מתחרטת ששאלת.. ותודה

שלום XY (ואולי בהמשך רק Y...) שמחתי שענית לי (כנראה הייתי צריכה להרגיש שגם את הצלחת לסלוח לי...). אני מנסה לכתוב לך משהו חכם, אבל מרגישה שאת כבר יודעת, רואה, לא ממולכדת באיזור ללא מוצא. חשבתי שאולי אולי תצליחי לשים את ה-Y גם במקומות נוספים בחיים שלך, במיוחד בהם ה-X מככב (זה בטח נראה מהצד כאילו אנחנו לפחות מפצחות תרגיל מתמטי...). בעיקר אני מקווה שברגעים של ההמחקות והדחייה יהיה לך את עצמך - את עצמך כמי שרואה, מרגישה, מסרבת להמחק, חיה. נראה לי שהמקום המפחיד (והמסוכן) באמת הוא כשחווית הדחייה מבחוץ (ובכוונה אני כותבת על חוויה, כי בכלל לא ברור שזה באמת מייצג את התמונה הרחבה לגבי מה שקורה לך בחיים) פוגשת דחייה ושנאה פנימית. אז אני מאחלת לך שתרגישי קיימת, חיה, נושמת בועטת, הכי Y שאפשר... סופ"ש נעים, מלי.

מלי בוקר טוב, מבינה שיש תקלה עם ההודעות ומקווה שאצלך הכל בסדר(?) אכן כתבתי אתמול בבוקר הודעה שמשום מה לא נקלטה אצלכם והייתי במצב נפשי על הפנים אז אולי עדיף ככה. לא סתם קראתי לעצמי X - הרגשתי אויר ושכולם מוחקים אותי ורציתי גם למחוק את עצמי.(עכשיו טיפה יותר טוב) לכן גם הרגשתי שאת מתעלמת ממני ומתנצלת על ההודעה האחרונה. מקווה שהודעה זו תתקבל ושאת בקו הבריאות. שבת שלום

הי X (אוף, אולי עכשיו אפשר כבר כינוי יותר נעים?) אני בסדר :) שמחה שאת כבר לא במקום הפגוע, ושהתשובה שכתבתי לך כנראה כבר פגשה אותך במקום אחר. וחוץ מזה, השארת אותי סקרנית, לגבי הדרך שבה יצאת מתחושת הפגיעות... להתראות, וכמובן, אם לא היה ברור, אני סולחת... מלי.

היי מלי ידעתי שזה יגיע.. היו יומיים בהם הרגשתי קצת בסדר... (כמו שכתבתי לדוד..) והנה הגיעה הנפילה.. ולא שאני מופתעת... ידעתי שזה יקרה... ידעתי שהעוצמה תהיה גדולה... ועדיין... למרות שידעתי והייתי "מוכנה"... זה.. פשוט... נורא... קשה.. וכואב... הרגשה שאני לא יכולה לעמוד בזה... שזה גדול עלי... צריכה להתארגן ללכת לפגישה.. לטיפול... ואני לא מסוגלת.. לא רוצה.. לא יכולה... והכי "מצחיק" זה שהשינוי והנפילה פשוט באו.. בלי שום סיבה... מבלי שיקרה "משהו" שיגרום לזה... פשוט החליטו להראות לי שהכל היה פיקציה..שההרגשת "בסדר" שהיתה, רק באה לתעתע בי.. לצחוק עלי... לעזור לי ללכת צעד נוסף בלגמור אותי. אני מרוסקת. פשוט.. מרוסקת.

הי שיר. נורא מצער אותי לשמוע שככה את מרגישה. אני מסתכלת על השמש בחוץ, על הבוקר שמאיר, ומקווה כ"כ שאת מצליחה להרגיש קצת מזה... ואולי, הגל הזה, שהגיע משומקום (האומנם???) יוכל גם לחלוף פתאום, להחזיר אותך לרגעי הקסם שכן היו שם. שיר, דווקא מתוך השחור והקושי, האם את יכולה להיזכר בפעמים שהרגשת ככה בעבר? האם את זוכרת מה ואיך הצלחת לצאת מהם? האם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לעצמך לצאת מהמצוקה?(ואגב, לחכות שיעבור זו גם אפשרות...). ...הרבה שאלות, שאני מניחה שבעיקר מדברות את הרצון שלי לעזור לך להרגיש יותר טוב... מקווה מאוד שאשמע ממך קולות אחרים, ואת מוזמנת לבקר כאן ולדווח מה שלומך. להתראות, מלי.

אין לי מושג.. מה עזר או מה יכול לעזור לי לצאת מזה או לעבור את זה... כשאני בתוך משהו נורא קשה לי לראות מעבר... או להיזכר ב"אחרת" שהיה.. המטפלת אומרת שזה קשור לויסות.. שאני לא יודעת לווסת.. והאמת היא, שלא נראה לי שאי פעם אצליח ללמוד איך לעשות את זה.. הכל שחור או לבן.. ככה זה אצלי.. אומרים שזה חלק מהפרעת אישיות.. ואני חושבת "כמה טוב" שיש למה לשייך את השגעון הלא מוסבר והטרוף שלי.. גם אובדנות זה חלק מהפרעת אישיות. נכון? כמה שאני מתאימה להגדרה הזאת. בא לי למות ממני. ניסיתי לאסוף קצת את עצמי וללכת לפגישה.. חשבתי שאולי אם התרחץ לפני שאלך אצליח להתמודד עם הפגישה הזאת.. חשבתי שאולי זה קצת ינקה אותי, אולי אצליח להתמודד עם זה שהיא מסתכלת עלי, רואה את הזוהמה שיש בי, את הגועל שאני, חשבתי שאולי אם אצליח קצת קצת להתנקות איכשהו יהיה קצת יותר קל.. ואת יודעת מה מלי?... זה לא עזר.. ישבתי שם מולה רוצה למות רק מהידיעה שהיא מסתכלת עלי, רואה אותי. עם כל הגועל והטומאה והזוהמה שבתוכי. שאני. לא יכולתי לסבול את זה. כמה שניסיתי להסתיר את הפנים שלי מהמבט שלה הרגשתי שאני לא מצליחה. וברור, אי אפשר להסתיר טינופת כזאת. בקשתי שלא תסתכל עלי. והיא.. את יודעת מלי.. היא כל כך בסדר .. כל כך מנסה.. כל כך טובה.. שזה מכאיב ומקשה הרבה יותר. היא מכירה אותי טוב מידי (כנראה שכמעט 5 שנים איתה עשו את שלהם). פעם היא אמרה לי שכל עוד אני נושמת, יש אצלי יותר דברים שמתנהלים כשורה מאשר דברים שלא מתנהלים כשורה. ואני חושבת.. האמנם?.. אמנם אני נושמת.. אבל הראש, הנפש, הגוף.. הכל רוצה לחדול. הכל רוצה שיגמר כבר. הכל רוצה קצת שקט ומנוחה. מעצמי. ואני יודעת איפה אמצא את אשר כמהה לו כל כך. המאבק הזה יכול להרוג לכשעצמו. שבריר השניה הזה בו בוחרים בחיים. שלמה ארצי מדבר אותי הכי טוב "ובשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד. ובשבריר שניה אתה בוחר שוב בחיים. מתוך היסורים אתה שותק ומתחמק, אחרת אתה מת צעיר". ואני חושבת על כל הפעמים האלה שההם הייתי בשבריר השניה הזה שבו איכשהו בסוף בחרתי "בחיים". חושבת על השנאה העצמית. על התיעוב העצמי. על השגעון שלי. חושבת על ה"שבריר שניה" שבו אני נמצאת כמעט כל רגע ורגע. סליחה מלי, על הדברים האלה שיוצאים ממני. על מה שיש בתוכי. על מה שאני. ו.. תודה על הכל.. שיר

שלום רב. שאלתי מאד בעייתית, מאחר ולא קל לענות עליה. רציתי לנסות לקבל מושג על טווח המחירים של פגישה טיפולית פרטית, הניתנת ע"י פסיכולוג קליני. אני מבינה, שהטווח מושפע מגורמים שונים, חלקם נעוץ בהכשרת המטפל, ניסיונו, תחום עיסוקו, הצע וביקוש, וכו'. בכל זאת: תוכלי לענות לי על כך? אני שואלת, מאחר והוצע לי טיפול במחיר של 520 ש"ח ממטפל אחד (לפגישה אחת) לעומת 165 ש"ח, מפסיכולוגית קלינית אחרת (שניהם באופן פרטי, ושניהם סיימו התמחות) השיקול שלי במי לבחור נובע בעיקר מעלות הטיפול, מאחר ושניהם ידועים, כמטפלים מצויינים. תודה רבה ,

שלום סיגל. שאלה לא פשוטה בכלל... כמו שציינת, טווח המחירים רחב מאוד (נע בין 150, למקומות שהשמיים הם הגבול), ותלוי בהמון גורמים, בעיקר בניסיון (מטפל בתחילת דרכו גובה תשלום מועט יותר בד"כ), במיקום (מרכז הארץ יותר יקרה), בהיצע וביקוש, בתואר (פסיכולוג קליני לעומת עוסקים בפסיכותרפיה, או מטפל שפירסם, שמדריך וכו'), ו... בטח יש עוד גורמים. בעיני, הכסף לא תמיד משקף את היכולת הטיפולית. אני מכירה מטפלים מצויינים שלוקחים תשלום נמוך יחסית ולהפך (אגב, כל מטפל מבוקש שגובה סכומי עתק, היה פעם מטפל בתחילת דרכו שעבד תמורת תשלום נמוך בהרבה...). אז איך יודעים? בעיני המלצה היא דרך מצויינת, במיוחד אם היא נשמענת ככזו שעונה על הציפיות והצרכים שלך. גם תחושת בטן, "כימיה" במפגשים הראשונים היא אינדיקציה חשובה. מחיר גבוה או נמוך איננו ערובה בהכרח לקשר מוצלח ולמטפל טוב. וחשוב לי להגיד לך שתחילת טיפול תמיד מלווה בחששות ובדאגות האם נבחר האדם הנכון – זה שיוכל להכיל, ללוות ולשמור על ציפורי הנפש שיופקדו אצלו. אני רוצה להאמין שרוב המטפלים יידעו ויצליחו לעמוד במשימה, ושההימור אינו גדול מאוד. דרך צלחה... מלי.