פורום פסיכולוגיה קלינית

הי מלי וכולם, כבר זמן מה שלא פתחתי הודעה שלי, וגם זה נראה לי הרבה יותר מידי... וכן, זה באמת יותר מידי, אך מקווה שניתן יהיה ללקט משהו בכל זאת, למרות ניסיונות העיוור שלי, כלומר, אם כך ייבחר. רציתי לספר על בוקר עם תחושה אופפת סביב, בו אני מרגישה באופן מיוחד וקיצוני זרה, דחויה, לא מוקשבת, לא מובנת, מוחרמת, נענשת על חמדנותי האינסופית. על תפיסת המקום המנופחת. נגעלת מצורך ההתערטלות הזה. איכס. הנה ברקע נשמע גם אותו צד דסטרוקטיבי שחוגג ששוב זאת החוויה. מנסה לחשוב לי אולי מישהו כועס ואני אפילו לא יודעת על מה, אולי כי פרצתי. אולי כי החרבתי. השמדתי. מהכיוון האחר, גם חושבת לי שאולי עוקפים אותי בסיבוב, נמנעים ממתן תשומת לב שהיא, כדי לא לעורר קנאה באחרים. או סתם כי נגעלים, נרתעים. זו תחושת עבר של חיים, סיפור ארוך שסופר אך ורק בחדר אחד, ויישאר בכספת ההיא. זו תחושה שעמי בכל מקום. כאן, בטיפול, בעולם. פנימי וחיצוני. באותן העוצמות שתחת עין המיקרוסקופ שלי... אותה קשירה מצערת ולא הכרחית. והייתי מעוניינת לשאול (וגם הכי לא) אם זוכרים שאני מופיעה אי שם מעת לעת. אוף, משחק המחבואים המפורסם והמעצבן ברמות. לפעמים הייתי רוצה לדעת האם הדברים שהתחילו כטוב בי והפכו בתוכי לרע מושלם, האם הם נשמרו והחוזקו שלמים יותר אצל האחר. הייתי רוצה להרגיש דאגה, וישאלו מה שלומי. אוי. זו אחת מהשאלות שיודעות מאד לפרק אותי ולהריץ תהליך של מחיקה. לכן היא גם לא נשאלת בטיפול שלי, למרות שאני מנסה להזמין אותה כל-כך. ובחוץ בכלל, הברחתי כך, שגם אחרים בעולם לא מעיזים לשאול, גם לא לומר כל מיני דברים אחרים כמו מה שקשור למה שאזכיר בהמשך. כל תשובה, תגובה שלא אקבל, כלומר, בעיקר התשובה לכיוון החיובי, על אחת כמה וכמה מול האינטרנט שמאחורי קיר מגן - תיהדף ולא תיתפס. גם על כך קיבלתי פרשנות בטיפול שלי, מה שנאמר כאן כבר עבר דרך השיחות, ואם עדיין לא אז יגיע לשם. ולא שאני מספיק מבינה בכלל. אז רק לשם שיתוף - קשה לי להבין איך זה שמישהו יכול לשאת חלק ממני בתוכו. שוב, אותה חרדה שהתכולה שלי תפרק את מי שמולי. שוב אותה חרדה מקרבה מוגזמת. היבריד בולעני משותף ללא גבולות. גם בכיוון ההפוך זה מתפרק. מאבדת לגמרי את האיש שהכי עזר לי, והכי קרוב, כאילו לא היה כלום. אולי יודעת לדקלם ולערוך רשימה של "היה אחרת", מנותק מרגש. לא מדבר אליי. אני גם יודעת שככל שאנסה להחזיק בעצמי, כך גם אהיה יותר כבדה עבור האחר. ככה גם נראית ההודעה הזאת שלי, כמעט ככל הודעותיי האחרות. נראה לי... כואב מאד שמעולם לא הייתי הכי חשובה למישהו כנפרדת. כלומר, ממש ממש. ונורא שאני לא מצליחה להתפשר על משהו שהוא פחות. פחות במידה ניכרת. גם בטיפול, אני רק מטופלת. משאלתי להיות הילדה המאומצת, או, מין סוג של (גם) שוליה חיוני. שמישהו יאמין בי ובמעט עתיד שעוד נשאר. יאמין וגם יישאר. ליד. עוד מעט מגיע היום הרשמי שבו חורבנתי (וסליחה על המילה) לעולם מתוך סביבה רעילה ביותר ובטרם עת. אני יודעת שהאמירה העקומה הזאת, התפיסה הזו, והדחייה מכל וכל של העובדה שהיו שם שניים לפניי, שניים שהתחברו ויצרו, ואולי גם היה ביניהם קשר, היא כמו פצצת אטום לחיים שלי. גם זה. מלי, זוכרת את השינויים החיצוניים עליהם סיפרתי? זה לא פשוט. מעט אחרי, עבור עליי ימים בהם הכל הוקא (פיסית ממש) החוצה. ואני מאלה שעל פי רוב שומר חזק בפנים שלא ייצא משום חור. אבל כל הדברים הללו, נחווים ממש כפריצה אלימה פנימה. אם מישהו זוכר, כתבתי פה פעם כמה רציתי כבר להיות חולה, אז הייתי, קצת, אבל זה לא באמת זה... לא הייתה התרת שליטה על באמת. אז, מלי, אחרי הקדמה ארוכה, שמסבירה אולי קצת מאין באה שאלתי, אנסה לשאול "שאלת פורום". ייתכן שהיא נשמעת פרנואידית במידת מה. זאת שאלה שהתכוונתי להפנות לכאן לפני כשנתיים בעיתוי מסוים. לא שאלתיה. גם לא שאלתיה בעיתוי שאולי היה יכול לעזור לי לסגור משהו פתוח (לפחות בפנטזיה), ופספסתי... אהממ אהממ... האם ישנם מצבים מול הפורום (מעבר לסיבות שונות אחרות, נגיד, מגבלות זמן ועומס או מצב רוח שקשור לעניינים אישיים) בהם את בוחרת באופן מכוון להגיב תגובה זעומה מכפי שאולי היית רוצה או לא להגיב בכלל כדי א. לא לעורר קנאה מוגזמת בקרב המשתתפים האחרים, אולי גם מול מטופליך שייתכן שעוברים וקוראים כאן ב. כדי לשים גבול לחמדנות ג. כי עייפנו, כי תגובות נזעמות שלנו הורידו לך את החשק ושאבו יותר מידי אנרגיות חיובית (בדרך כלל, כמו שאני מכירה, כשמישהו זועם ובועט, הוא פעמים רבות גם הכי זקוק לעזרה וקירבה, ובדרך כלל, גם בטיפול, הוא באמת מייצר תחושת דחייה. מתארת לעצמי את הצד שממול שכנראה מה שהוא יכול לעשות זה להישאר ליד ולחכות) בתמצית - מחפשת גיבוי, הגנה ומגע בטוח עוד לא שם, אבל היי, הגשם בא. גשם גשם גשם. (כשאני מדברת כך, מזכירים לי שאני גם אוהבת את החיים, לא'דעת) בי, תודה וסליחה, אני יודעת שזה נורא עמוס. קצת מתקשה להבין למה מעלים וגם קוראים הודעות ארוכות כאלה ולא מבקשים ממני לרחם ולהתחשב או לשלוח אותי לכתוב לעצמי, כי כאן לא המקום. בינתיים אני כך עכשיו ולא מצליחה לצמצם את הגודש. (אשת בוקר)

אשת בוקר יקרה. קראתי את המכתב שלך בנשימה אחת, ניסיתי להיות ערה לתחושות שאת מספרת עליהם, לשמוע מה את אומרת, ויותר מזה - מה את מבקשת, במילים שבחרת וגם "בין השורות". את משאירה אותי מהורהרת לגבי הקרבה והמרחק, ולגבי התחושה (שהיא כנראה כבר כמעט ידיעה) שלך, הראשונית כ"כ, שלא נספגו בך חוויות מספיקות כדי לטעת בך את ההרגשה הבסיסית שאת ראויה, שיש לך מקום, שאפשר וכדאי להיות איתך, ואיתך אני מתכוונת במלוא מובן המילה - עם החלקים השונים שבך. ונדמה לי שאת מבקשת ממני ( ודרכי מעוד אנשים) מאחורי כל המילים והתיאורים, שאפנה לך מקום - כאן בפורום, אצלי בלב. אני נזכרת פתאום איך בגן הילדים הגננת הייתה שומרת את הכיסא שלידה לילד מסוים שבחרה, וכמה גאווה וסיפוק היו כרוכים בלהקרא לשבת לצידה. אני חושבת שבהרבה דרכים את מבקשת "שישמרו לך כיסא", ושבאופן כלשהו שתדעי שיש לך מקום, שאת מוזמנת, שהנוכחות, כמו גם ההעדרות שלך, מורגשת ומשמעותית. לכן, הכי פשוט, אני כן רוצה לשאול אותך מה שלומך, איך את מרגישה, וגם אם לא תעני - לאחל לך מעומק הלב לילה טוב וחמים. להתראות, מלי.

מלי יקרה, מתי נוכל לקרוא ככה סתם תשובה קונקרטית שלך, לא *רק* אינטרפרטציות? ;-)) סליחה אם אני נשמעת בוטה, אבל אני באמת שואלת...

מלי יקרה, עכשיו ביכולתי להשיב בצורה קצת יותר נורמאלית אז הנה עדכון קטן של אחרי - את מה שרשמתי בהודעה, שאני מניחה שתופיע מאוחר יותר (RE: לכולכן) הבאתי לפגישה הטיפולית, ושם, כמו בשיחות היקרות מפז, נערך דו שיח שלם וטוב. מה שניסיתי קצת לנסח ולחבר בבוקר הייתה הכנה די טובה לעצמי (ותודה לפורום ששימש לי כמיכל זמני). ערכנו את הפגישה קצת אחרת הפעם. השתדלתי לעשות הרבה מאד עבודה על הנפש ביממה האחרונה. אז קודם כל, את מוזמנת להיות שותפה. כמובן, אם בא לך. וחוצמזה, ובואי נגיד את זה ישיר, התסכימי לאחל לי עוד-מעט-יומולדת-שמח? התשמרי לי מקום? בקצב שלי? בשעות שלי? את יודעת... הן לאו דווקא שעות הפריים טיים והרייטינג הגבוה של הפורום... אז... אם בכלל ולכשארצה? את כמובן צודקת וכוונתי אכן לאמירה כללית, או כפי שניסחת - ממך ודרכך מאנשים נוספים, שגם "הם" צריכים להתלכד עם קול פנימי שבי. הקול הפנימי, בו רגשותיי תלויים יותר... את ברכת הלילה טוב וחמים לקחתי לי שוב, והלוואי שאחזיק מעמד בסופשבוע, ושאצליח להחזיק קצת יותר דברים סופיים, ממשיים, ולהיות פחות בעולם האינסופים השמור לדמיון. מקווה גם לשמור על געגוע, והלוואי שאוכל כבר לממש דבר מציאותי קצת אחר וחדש. עוד דבר פצפון אחד. להת' ותודה על אוזן קשבת. הקשבה אינה דבר מובן מאליו... (אשת בוקר)

הי כולן ותודות רבות על התגובות המגוונות (אוהבת מאד כל מיני תגובות - ההצטרפות של החברות הייתה ממש מתאימה לי, ומאמינה שלפרקים היא יכולה לעזור ולרפא במקומות קטנים ומשמעותיים יותר מתגובת איש מקצוע) אז קודם כל, כן, כן... "אנחנו הגננים" :-), אהלן ובוקר אור. מקווה שחכימא הבינה בקטנה, גם מכאן וגם (חושבת...) קצת מתוך גיחה אחרת שלך. "מה שלומך" כמו גם לומר "איזה כיף לראות אותך", הם משפטים חמקמקים, אולי במיוחד כאשר מדובר בנוכחות בפורום כזה, באנשים רגישים כל-כך, שמחפשים מגע עדין, בטוח, מדויק, ניתזים למרחק ממגע. אבל באמת כיף לפגוש, גם בנסיבות כאלה, גם באחרות, ואני באמת חושבת על שלום אחרים, גם מבלי להעז לשאול ישירות. הסתבכתי... שנית, באמת חשבתי ששאלתי שאלה קצת יותר קונקרטית, היא נבעה מתוך דברים שבמהלך הזמן ראיתי קורים כאן ובפורומים אחרים, אך באופן ספציפי אקשור אותה אליי ובהמשך לתגובות האחרות שבעץ. דווקא יצא יופי. לא שאלתי לגבי תגובה זועמת = כועסת, אלא לגבי תגובה זעומה = קטנה = קצרצרה. כלומר, מילים חמימות, מזמינות וחייכניות בהחלט, אבל רק כמה. ספורות. אולי מידי מדודות או טיפה'לה מאופקות (אני מניחה שכאן אני מריצה פרשנות שנוגעת לעולמי...). חושבת שכאן אני מקנאה מאד ביכולת לשים גבול ולשמור על עצמך. מאד. טוב, אם כן, ולדוגמא - מילים שיכולות להתפרש כמו : "קיבלת מספיק, מה שתקבל עכשיו יהיה קצת, אחרים מחכים בתור". (זאת הנקודה של הגבול לחמדנות - האם מוקדם/מאוחר מידי, האם מעט/יותר מידי... וגם היא מעורבת בקנאה...) או "אתן לך רק מעט, כי אם אתן מילים גדולות יותר זה יזיק למישהו אחר, או לך עצמך, בכך שדבריי יעוררו תגובות תוקפניות מהקהל (זאת הקנאה) ואני... תמיד מרגישה שמעט מידי מידי וחסר. מלי, זוכרת את הילדים הגנבים והציטוט היפיפה שהבאת? אז אני באמת גונבת (בתחושה). וזו בדיוק הבעיה. כי אם אני לא מבקשת, אז אני לא מרגישה שקיבלתי, ואז גם גניבה לא נותנת מאום... והולך ומתעצם. מלי יקרה, הנה הסבר קט נוסף קצת בהמשך לדברייך - אחת הבעיות המרכזיות, שמדברות את הצדדים שנפגעו לעומק, היא שלא הייתי יושבת על אותו כסא בגן אף לא פעם (מעבר לעובדה שמצחיק קצת שזה קורה איתי, שנשארתי גנון כבר שנים וגם באמת בגיל הכרונולוגי אני מבוגרת מרבות כאן). אז לא הייתי יושבת עליו אפילו לא בלכאורה יום מיוחד שיש לכל אחד ומגיע תורו, בדיוק בגלל אותה קנאה, שמגיעה למימדים הרסניים. כי מבחינתי אם הניצן יציץ ראש, תהא שם איזו כמיהה, יצר - יתנשא קולה ויסקול אותו באבנים. אותה הקנאה גם תוביל אותי בפיתוליה לתת לכל אחד אחר לשבת על הכסא, רק לא לי. כביכול כך הילדה "שולטת", ברגש הקנאה, אבל, כאמור, מה שקורה הוא הפוך. אז החרדה שלי היא מה יהיה (מבחינת הקנאה ההרסנית, ובוודאי שאני מדברת כאן בעיקר על קולות פנימיים שבי, ועל הזדהות עם קולות חיצוניים בעלי תגובות מאותו כיוון). אז מה יהיה אם המילים שינתנו לי בפרהסיה הן מילים ישירות מובהקות שלא מפחדות מאיומי הסביבה כמו: "אני אוהב אותך, או את בלבי, בואי שבי לידי, את שותפה" ולא מילים עקיפות כמו "את מביעה את המשאלה לתפוס מקום או כל מיני משפטים שמתחילים במילה את ואת". המטפל שלי, שאני מאמללת, "חטף" כבר על זה. "נו די, תגיד משהו ישר ולא ממרחק..." קול מוכר... אני חושבת... "סדנת חינוך למטפל" ... אבל, אני גם יודעת שיש דברים שלא נאמרים לי ישירות מתוך מחשבה עמוקה שהן לא יתפסו אותי במקום שיכול לקלוט אותן מבלי להפוך מיידית לביוב. אני באמת לא בטוחה אם תשובה קונקרטית תיתן לי משהו. אבל לפחות ההתרחשות בעץ נתנה לי את האפשרות להוסיף מילים, לקוות שיקראו. לא האמנתי שאצליח בכלל לנסח תגובה, וממש בכוח הרמתי את עצמי לחשוב ולרשום. זה עצמו עזר לי מאד. ובכל זאת, תמיד טובות לי תגובות מבחוץ. היי, לא ליפול בפח שאני מסתדרת לבד. אני לא באמת... מלי, והמשתתפות האחרות שהצטרפו ועזרו מאד - תודה תודה. ואין לכן מושג עד כמה אני מעריכה דברים אמיתיים. שיעוררו רגשות ככל שיעוררו, אבל אמיתיים... בוקר (אשת בוקר)

אשת בוקר. כתבתי לך כרגע עוד הודעה, שנראה לי שעונה ממש על מה שייחלת לו בהודעה כאן (אני מקווה לפחות...), אבל רוצה רק להגיד לך משהו קטנטן לסיום - אני חושבת על הצורך שלך למגע, רגש, אמיתיות, ובטח כבר פירשו ושיקפו לך אותו אין ספור פעמים (אפילו אני...), והפעם דווקא חשוב לי להגיד לך שכשאת כותבת זה מרגיש הרבה פעמים אמיתי, ורגיש, ומעורר רגשות, ואני בטוחה שזה משקף משהו ממי וממה שאת. מקווה שתצליחי לקבל או להרגיש חלק ממה שאת מעניקה... לילה נפלא ו... תודה! מלי

למלי שלום רב אני נהנת לקרוא אותך בפורם. אני בטיפול כשנתיים וחצי, אני מאד מאד מאד אוהבת את המטפלת שלי ממש עד כאב. למרות שהיא אמרה לי שאני מאוד חשובה לה, אני לא מאמינה לה וחושבת לעזוב את הטיפול. כאשר אנחנו מדברות על עזיבת הטיפול היא נותנת לי להחליט וזה מרגיש כאילו לא אכפת לה ממני. האם לעזוב את הטיפול.

שלום נ. ראשית, תודה על המחמאות. אני שומעת אותך עסוקה באהבה של המטפלת שלך אלייך ובשאלה עד כמה זה הדדי. למרות שהמטפלת שלך הגיבה לשאלה שאת מסתובבת איתה, עדיין את חשה לא בטוחה ולא רגועה. אני חושבת שחשוב מאוד להבין את מה שקורה לך כעת בטיפול כדרמה של יחסים שבזכותה אפשר, כנראה, לראות, מה מעסיק אותך בתוך קשר, מה גורם לך לאי שקט, ומה הופך את הקשר לקשה, מכאיב וכמעט בלתי אפשרי עבורך. אני חושבת שאת מעלה שאלות משמעותיות כמו: האם ניתן לאהוב אותי? איך אדע אם באמת אוהבים אותי? אם אני מרגישה לא אהובה, איך אני מתנהגת בקשר (עוזבת? נשארת ונאבקת על מקומי)?. אני חושבת שהקשר עם המטפלת מציף גם שאלות רחבות וכלליות יותר כמו: מה את צריכה בקשר, מתי את מרגישה לבד (למשל, אולי דווקא כשנותנים לך להחליט ומכבדים את הקצב שלך, כמו שכנראה המטפלת שלך עושה עכשיו, זה מותיר אותך בחוויה שלאחר לא אכפת), מתי את לא רגועה, ואיך את מתנהלת בקשרים כשאת מרגישה לא רגועה, דחוייה, כועסת וכו'. אני חושב שיש לך הזדמנות נפלאה כעת להתעמק ולהבין יותר את המקומות הללו, שבוודאי משפיעים מאוד על חייך. בהצלחה, מלי.

היי מלי .. גם לי מאוד מפריע "חוסר ההדדיות " בקשר על הפסיכולוגית שלי , אני לא מבינה איך אפשר להראות ולהשליך מהקשר הזה על קשרים אחרים , כשבשאר הקשרים בחיי אני לא משלמת למישהו להקשיב לי , הוא משתף אותי באותה מידה שאני משתפת אותו . אני בכלל לא מרגישה שמה שקורה לי בקשר עם הפסיכולוגית שלי דומה למה שקורה לי בקשרים אחרים . זה קשר שמאוד מתסכל (אצלי במהלך השנתיים פלוס של טיפול היא מעולם לא אמרה לי שאכפת לה ממני או משהו בסגנון ) , אני מאוד תלוייה בה , אבל אני מרגישה ממש רע עם זה שאני קשורה אליה , בעוד שמצד שאני אני בסה"כ עבודה שלה . בגלל שאני לא יודעת כלום על הצד השני , אני מרגישה מאוד לא נוח לשתף אותה . ברור לי שלא באמת אכפת לה ..(אני לא כועסת או מבקרת .. סתם מתוסכלת מזה שאני תלוייה בקשר שהוא לא אמיתי ).אני באמת מנסה להבין , איך התסכול הזה אמור לעזור לי לפתור בעיות אחרות ..כשזה רק גורם לי להרגיש יותר ויותר רע עם עצמי ??

מסתבר שזו טכניקה , או כרוניקה ידועה מראש. המטפלים אומרים שהם אוהבים, חושבים עליך, יש פה הרבה אשליה לטעמי,כי הכל נעשה לצורך נחמה פורתה לזמן קצוב, והתחושה כאילו את שבויה בידי המטפלים. אומרים לך תחליטי את, כאילו שרק המטופל בטיפול, איפה מקומו של המטפל? יש כל הזמן דו שיח ולא מונולוג. לכן עם כל הכבוד צריך להתיחס לדברים בארבון מוגבל.

שלום בר. אני חושבת שאת מביאה את הקול של חוסר האמון וחוסר הבטחון במטפל. מנקודת המבט שליי, הקשר הטיפולי בהכרח מעלה רגשות אצל שני השותפים. לא תמיד הרגשות דומים, וגם לא תמיד הם (רק) חיוביים, ולדעתי מטפל שמוכן להתייחס לכך מחד, ומטופל שמוכן (באמת) לשמוע זאת, מאידך, בהחלט יכולים לנהל דיאלוג משמעותי, ובעיני גם טיפולי מאוד, בנושא הזה. אני מפנה אותך גם להמשך התשובה שלי בשרשור הזה, שנדמה לי שמרחיבה קצת יותר בנושא. לילה טוב, מלי.

מלי, בוקר טוב, האם יש הפרעה כזאת של צורך כרוני לשאול שאלות כל הזמן? ברור שנובע מחרדה, אבל כשזה כבר מופרז , זה יכול להיות קשור לo.c.d ? והנה , שוב זה קורה לי.....

שלום איקס יקרה. אני מאמינה שהצורך לשאול שאלות מעיד על אי שקט פנימי, ועל נסיון למצוא בחוץ הרגעה או נחמה, שאולי קשה לבסס מבפנים. זו גם דרך ללמוד את העולם ועל העולם, ולפעמים שאילת שאלות היא דרך חשובה להכיר את המסגרת והחוקים. אני חושבת ששאילה מרובה של שאלות יכולה לנבוע מכל מיני סיבות: קושי להרגע, דאגנות או חרדה, חיפוש אחר קשר וסוג של מגע וכו'. ובאופן אישי - נשמע לי שאת מבררת או מודאגת לגבי עצמך, ואשמח לחשוב איתך יותר במה את עסוקה, איך ניתן להבין את העיסוק והשאלות, ומה יכול להרגיע אותך. לילה טוב, מלי.

שלום ד"ר מלי אשמח אם גם את תוכלי להשיב על שאלתי הנוגעת לבן זוג עם מאפיינים "יחודיים" וקצת מפחידים למען האמת תודה ...

מבולבלת שלום. אנא כתבי שוב את שאלתך ואשמח להתייחס. להתראות, מלי.

ריגושים- הודעת המשך לא קיבלת?

רוצה לשאול אותך משהו .. מה הכוונה שמטפל אומר "אני מרגיש את העייפות שלך .. שאני כבר חווה אותה ממש בתוכי "..אם אני מרגיש אותה .. אז אני מניח שאצלך היא בעוצמות גבוהות יותר .. לא מדובר בעייפות ממני .. אלא בהזדהות של תחושת העייפות שבי , האם מטפל יכול להזדהות עם תחושות של מטופל בלי שיעברו מילים או תוכן בינהם?.. האם מטפל יכול ממש להרגיש את המטופל למרות שאין משהו במפגש שמדובר .. אלא רק תחושות קשות של המטפל .. כמו חולשה , עייפות , סחרחורת ?.. ואם כן איך זה קורה?.. אשמח לשמוע אותך .. זה חשוב לי . חוצמזה , חזרתי מטיפול עכשיו .. נראה לי שהגעתי מבולבלת מאוד .. והצלחתי להשאיר את הבלבול אצלו .. ולי נשאר קצת מקום בתוכי .. מבין איכשהו :-) תודה על ההקשבה. שרית

שרית יקרה. התחלפו המשמרות... אם חשוב לך לשאול אותי, אנא כתבי לי את שאלתך ואשמח לענות. להתראות, מלי.

אני אפילו לא ממש יודעת מה אני רוצה לרשום , וגם אין לי כל כך כוח .. רע לי , גם שכאילו הכל בסדרמבחוץ, מבפנים הכל ריק וחסר משמעות , רע לי , מסובך לי לחיות גם אם מהצד זה ניראה שהכל הרבה יותר מבסדר אצלי אני חושבת שיש אנשים שאי אפשר לשנות , אני לא יודעת למה אני ככה ,גם אחרי שנתיים וחצי בטיפול זה לא עוזר , מעבר לזה שמאוד נחמד לי להיפגש איתה כי נקשרתי אליה , אני לא חושבת שזה יכול לשנות אותי , או את העבודה שפשוט רע לי .. ואני אפילו לא יכולה להסביר מה זה בדיוק ,סתם חוסר חשק כוח ומוטיבציה לחיות .. ואני לא מצליחה להבין איך טיפול אמור לשנות את זה ? כי זה פשוט לא קורה ..

שלום לאחת טוב לראות שלמרות חוסר הכוח את מצליחה בכל זאת לכתוב. את מתארת מצב קשה, המטעה אנשים מבחוץ אך משאיר אותך בתחושה של ריקנות וייאוש בפנים. נראה לי שכפי שהצלחת למצוא בתוכך את הכוח ולשתף כאן, כך חשוב שתשמרי על התקווה, ולו דרך ההליכה הקבועה לפסיכולוגית. ואת צודקת - הטיפול לא אמור לשנות את מה שאת מרגישה. זה משהו שרק את תצליחי לעשות, אבל - בעזרת הטיפול והמטפלת. וזה שיש לכן קשר טוב אומר המון, בעיני, וגם מעלה את הסיכוי לשיפור בהרגשה שלך בהמשך. רק צריך עוד סבלנות.. להתראות דוד

נשברתי התפרקתי נופצתי לאלפי רסיסים פוגעת ללא הכרה ליבי מדמם ללא הפסקה והכול כואב כל כך כואבבב אלוהים יש יותר נמוך מזה גם הסוף הוא כמעט סוף אז מתי יהיה סוף מתיייי כזה ששם נגמר באמת שאין חזרה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום נקודה אני שמח שחזרת לכתוב כאן אך כמובן מצטער לקרוא על הסבל שלך. מקווה שלפני הניפוץ תספיקי להתאחד ולמצוא את המיכל המתאים להחזיק ולאחות את רסיסייך וחלקייך. עדיין מקווה שתגיעי לסוף כמה שיותר באיחור. להתראות דוד

שלום אני אם לילד בן 10 אשר יש לו בעיות התנהגות ואומלץ לי לעשות לו איבחון פסיכולגי קליני מהו איבחון זה והאם אני יכולה לקבל המלצה על פסיכולוג קליני טוב אני מתגוררת באיזו הצפון אודה על כל עזרה

שלום גלית אבחון פסיכולוגי קליני הוא אבחון הכולל סדרה של מבחנים פסיכולוגיים והמיועד לתת תמונה מקיפה ומעמיקה של הפונה, מתוך התחשבות ביכולותיו, אישיותו והשאלות הרלוונטיות לאבחון הספציפי. אני יכול להמליץ בחום על ד"ר מלי מרקיביץ, אחת ממנהלות הפורום, המטפלת באזור חיפה והמנוסה באבחונים אלה. את פרטיה ניתן למצוא באתר, משמאל. בנוסף, את יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי חינוכי (שפ"ח) הקרוב למקום מגורייך וגם שם ניתן לעשות אבחונים מעין אלה. כמו-כן, כל אחד מקוראי הפורום, היכול לספק המלצות נוספות, מוזמן לשלוח אותן ישירות לכתובת המייל שלך. בהצלחה דוד

שלום דוד, רציתי לדעת, האם רקע מוקדם על האדם שלפניך משפיע על תגובתיך אליו. נניח שאתה יודע בדרך כלשהי שמישהי שפונה לפורום היא מטופלת של מישהו או מישהי שאתה מכיר, ונניח אפילו שהפונה יודע שאתה מכיר. האם הדבר ישפיע על תשובתך? האם זה מסבך?

שלום למתעללת (למה מתעללת?) התשובה היא כן ולא. כן, משום שכל היכרות מוקדמת תשפיע בהכרח ומכאן גם תסבך את התשובה ואת המשיב. פשוט תהיה עוד מורכבות לקחת בחשבון. לא, משום שהדבר תלוי בשאלה, ויכולה להיות שאלה יחסית נטראלית, שהתשובה עליה לא תושפע מהיכרות שלי עם ההקשר של הפנייה. בנוסף, הייתי רוצה לקוות שבמרבית הפעמים אהיה מודע להשפעות ולסיבוך האפשרי ואנסה להתחשב בכך ככל האפשר. ועדיין, תהיה השפעה מסויימת, בעיני לא ניתן להימנע מכך. להתראות דוד

שלום רב , אני אנסה לקשר ולסדר כמה שיותר. אני סטודנטית , לאחרונה ( בלי קשר ) אובחנתי- אבחנתי את עצמי וזה קיבל אישור כסובלת מadd אני לוקחת ריטלין וזה עוזר לי מאד בהשוואה למצב הקודם. (ואולי האבחנה הזאת והטיפול עוזרים לי לחשוב על לקבל מגבלויות של אחרים) בכל מקרה אני שואלת את השאלה לגבי משהו אחר: אני שואלת לגבי בחור מסוים. הבחור הוא בחור סופר מוצלח בקנה מידה מטורף, הצליח בכל דבר שעשה בחיים בצורה יוצאת דופן. השגי ביותר. עם זאת כמעט ללא בנות זוג. שאלתי היא מהי האבחנה המבדלת של אספרגר? אני חושבת שיש לו משהו כזה כי הוא חסר אמפתיה לא נפתח, מנסה לייחס לכל דבר ערך אינלקטואלי ומתעלם מרגשות, לא כל כך חם,בעל ידע נרחב מאד ויש לו גם התמתקצעות בתחום מסוים. עם זאת- יש לו מעלות רבות!!, ורציתי לדעת : א. האם יכול להיות שיש לו אסרגר והוא לא יודע? ב.האם ישנה דרך שבה ניתן לרמוז לו על זה והאם יש טעם? יש טיפול? ג. רציתי לדעת מהי האבחנה המבדלת כי אולי משהו אחר הוא יותר מתאים... ואולי משהו אחר לא יתאים לי.. מקווה מאד שתוכלו לייעץ לי

שלום למבולבלת בלתי-אפשרי להגיע להבחנה פסיכיאטרית דרך תיאור באינטרנט. ועדיין, סביר להניח שהאדם אותו את מתארת אינו סובל מאספרגר. הפרעת האספרגר, מלבד היותה נדירה למדיי, היא גם מצב קשה מאוד, המכביד על האדם והמשפיע בצורה ברורה על כל תחומי חייו. קשה לי להאמין שהאדם אותו מתארת עבר את חייו עד עתה מבלי להיות מאובחן כבעל אספרגר, במידה והוא אכן סובל מכך. קיימות אחנות מבדילות רבות היכולות להתאים לתיאורך, מקשיי אישיות שונים ועד למצב חמור, אבל לא נדיר, של הפרעת "גבר" (הנפוצה ,אגב, למדי והמכילה בתוכה כ-49% מהאוכלוסיה). כך שבשל קשיי האבחון הנ"ל הייתי מציע לך לנסות להתבסס על מקורות מידע אחרים, כגון בחינה של תחושותיך, או העמקת ההכרות עם האדם המתואר, על מנת להחליט האם הוא המתאים עבורך או לא. בהצלחה דוד

"הפרעת גבר".. גדול אתה!! :-)) כמעט הלכתי לחפש מה זה בגוגל ;-) דוד, בכלל, נהנית מאוד לקרוא את התגובות המושקעות שלך.. אנושיות וחכמות.. תודה רבה!

אז אתה מודה שגברים הם קרים,סגורים (ואולי טוב שכך) חסרי אמפתיה, ומתעלמים מרגשות של אחרים אז שתי שאלות, קודם כל איפה זה שם אותך? ואולי עדיף להקים משפחה לבד מאשר עם יצור "מופרע" שכזה? ברצינות חוץ מהעובדות הפיזיות שגורמות לנשים להמשך אל גברים, מה טוב בכם?

תודה על הודעתך ד"ר, אכן גבר זה הפרעה קשה ובעייתית ביותר :) אבל מקריאה חוזרת של ההודעה ומביקור בפורום של עמותת לאספרגר, אולי אני אסביר יותר בפירוט ואז תוכל לענות לי על שאלתי העיקרית מהי האבחנה המבדלת: ואגב אני מכירה אותו די לעומק ולאורך זמן קשה לי להסביר בפירוט אבל בוא נגיד שכבר אמר לי מישהו שמכיר את שנינו שיש לו קווים אוטיסטיים. והוא לא אמר את זה כדי לפגוע אלא כדי להסביר לי למה הוא מסוגל לעשות רק מה שאני מבקשת ולא ליזום, למה הוא לא מסוגל להבין למה כשהוא אומר משהו מעליב אני נפגעת, (או מישהו אחר) יכול להתווכח בפלמסנות למה אם הוא אמר דברי איתי זה אומר שאני צריכה להתקשר או אם אמרנו נדבר זה אומר שאין מועד לשיחה כי לא אמרנו מתי... קשה קשה קשה לו להביע כל סוג של אמפתיה... למה זה סביר שהוא יתעסק כל היום בנושא מסוים ולא ירצה לבלות, אוכל אוכל מצומצם - כי הוא לא אוהב את המרקם של הרבה דברים, לא ממש רוצה קשר זוגי במשמעות המקובלת -להיות ביחד (שזאת הבעיה) אני למען האמת מוכנה לקבל אותו ככה אם זאת הבעיה אבל אני חוששת שאולי הוא "סתם" נרקיססט או.. סוציופת??

שלום רב, אני בחור אחרי צבא, ולאחרונה אני מתחבט בכל מיני שאלות על מה יהיה בעוד מספר שנים, איזה מקצוע אלמד, "מה אעשה בחיים", במה אעבוד, אישה, משפחה, ילדים, ושאלות מן הסוג הזה. מה עצתך עבורי? מה עלי לעשות? אשמח לתשובה.

שלום ניר אכן, אתה נמצא בנקודה חשובה בחיים והחלטות שתקבל בשנים הקרובות ישפיעו לא מעט על עתידך. המצב הזה, של ה"חיים הגדולים" לפתע והתחושה של אחריות והשלכות הרות גורל, יכולה להיות מאיימת ומשתקת כמעט. אין פלא שמול אי הבהירות והשאלות הרבות יש רצון, ככל האפשר, לקבל כבר את התשובות לשאלות הטורדות ולהרגיע את הספקות, לפזר את ערפל הלא-נודע. ועדיין, חשוב לזכור שלמרות שהן נראות כך, אף אחת מההחלטות שתקבל אינה הרת גורל ובלתי ניתנת לשינוי. לעיתים קרובות דרך החיים הנוצרת היא שילוב בין ההחלטות שנקבל לבין גורמי חיים רבים, שאינם תלויים בנו. אי-אפשר שלא לצטט את לנון בנקודה הזו: "החיים הם מה שקורה לך כאשר אתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות". אז תנסה להנות מהתקופה הזו, לבחור היטב וללכת אחרי הלב והראש ולדעת שאין לך דרך, כיום או אי-פעם, לדעת מה צופן העתיד וכיצד יצטייר. צריך רק לחכות ולראות. וזה קשה, אבל בסופו של דבר - זה גם הכיף הגדול. ומעבר לכך, ובנימה פחות פילוסופית ויותר מעשית: אם אתה מתלבט בנוגע ללימודיך או לקריירה בה תבחר, הרי שמעבר להתבוננות פנימה והבנה בנוגע למה מעניין אותך באמת, יתכן כי תוכל להעזר גם במכונים או באבחונים, הממליצים על קריירה או תחום לימודי המתאים לאדם, לפי מבחנים אישיותיים. תוכל לעבור אבחון שכזה באוניברסיטת ת"א או במכוני השמה שונים, כאדם-מילוא, פילת וכדומה. בהצלחה בעתיד דוד

אתמול היינו בתערוכה ביבי לנד, ובאמת זכינו והיה כיף הבעייה שכואב לי שאמי פחות מגלה את הצד הרגשי בכל משקונים לתינוקת מאשר חמותי, ואני לא יודעת איך אמי תתיחס לילדה כשתיולד פעם ראשונה כשנכנסתי להריון, היא ממש לא ידעה איך לעכל זאת ןכשאחותי נולדה היא העבירה אותי לשנה לסבא וסבתא ובאמת אתמול מאוד כאב לי הקטע הזה, בכיתי ופעם קודמת כשהרגשתי כאב כזה- שתיתי יין עכשיו אסור לי אז זללתי שוקולד

שלום לאלמונית ראשית, יפה בעיני שאת מוצאת דרכים טובות להתמודד עם הכאב ולא כאלה העלולות להיות מסוכנות לבריאותך. מעבר לכך, בנושא בו את כותבת: לידה מתקרבת, בדרך-כלל מפגישה אמהות עם חוויית האמהות שהן עצמן חוו ועם הקשר שלהן עם אמן. את מתארת חשש מפני תגובת אמך, אולי חשש מפני תגובה לא מתאימה כדחיה או כקור, כפי שאת מרגישה שזכית לה בילדותך. הכאב שאת חשה בקשר למה שעלול להתרחש נבע, אולי, מהכאב שלך עצמך כילדה בעבר. ועדיין, חשוב לעשות את ההבחנה בין אמהות לסבתות. נשים רבות שהתקשו בתפקוד כאם מצליחות דווקא כסבתות להגיע להבעה רגשית יותר ויוצרות קשר קרוב עם התינוק. כך ששווה לך לחכות בסבלנות, ועם ראש פתוח, למרות החשש, ולראות כיצד תתנהג אמך ברגעי האמת. מעבר לכך, גם אמך תאכזב אותך בהתנהגותה, כדאי יהיה לך למצוא את השביל בין קבלתה כפי שהיא, לבין שמירה על רגשותייך והמנעות ממכאב מוגזם. אחרי הכל, העיקר הוא הלידה ואת ותינוקך. אמך היא בכל זאת שחקנית משנה במחזה הזה. בהצלחה ולידה קלה דוד

שלום רב! אני מקווה שאני בפורום הנכון. יש לי 4 ילדים. ילדה בת 6, ילד בן 3 ותאומים בני 7 חודשים. בני פשוט מתיש אותי במלוא מובן במילה. כל מה שאני אומרת, מבקשת או אוסרת הוא עושה דווקא ובכוונה. לא עוזר צעקות, מכה על הישבן, כלום. הילד עושה מה שבא לו. אני יודעת שיש אפשרות שזה נובע מתשומת לב שהוא דורש ממני ובגלל התאומים, אבל אני לא רואה שום דרך לטיפול בנושא. גם כשאני מדברת איתו ומבקשת בצורה יפה, פשוט לא מזיז לו והוא שם עליי פס אחד גדול. מה עושים? אני כבר ממש מיואשת. בתודה מראש חגית

שלום חגית האמת היא שאנחנו לא הפורום הכי מתאים לשאלתך. אני עצמי מתמחה בעיקר בילדים מגיל 6 ומעלה, כך שהייתי מציע לך להפנות את שאלתך גם לפורום של פסיכולוגיית ילדים. עדיין, יש כמה שאלות שנראה לי שיכולות לתרום בנושא. האם בנך החל להתנהג כך מייד לאחר לידת התאומים, או שמא זה משהו שהחל בחודשים האחרונים? לחילופין, כיצד הייתה התנהגותו לפני לידתם? בנוסף, האם מלבד הלידה היה אירוע נוסף בבית או במשפחה, שיכול היה להשפיע עליו ולהבהיר את התנהגותו? האם התנהגות זו מוגבלת לבית בלבד, או שהיא מופיעה גם במסגרות חוץ-ביתיות, כגן, למשל?האם הכל כשורה בגן? האם קיימות דמויות אחרות (אב, סבים, שכנים) להם בנך מציית ואינו ממרה את פיהם? ואם כן, מדוע ומה ההבדל בין התנהגותם להתנהגותך? השאלות האלה יכולות לשפוך מעט אור נוסף על המצב הנוכחי בבית. מעבר לכך, כפי שאת אכן יודעת, התנהגותו של בנך יכולה לנבוע מתגובתו ללידה ומכך ש"איבד" את מקומו במשפחה ככקטן, ועדיין אינו מרגיש שזכה במעמד חדש של גדול. ייתכן שהוא מרגיש, באופן טבעי, כי תשומת הלב המוענקת לו פחתה והוא מביע את כעסו על הנושא. אינני יודע כיצד התנהג בגילאים מוקדמים יותר, אך בגיל שנתיים בערך יש תקופה של התנהגויות המזכירות את תיאורך, וייתכן שמדובר גם בשלב התפתחותי שיש לעבור. בקיצור, לאחר שהייתי חושב יותר לעומק על המתרחש, ומתוך הנחה שאכן מדובר בתגובה ללידה ולא בהסבר אפשרי אחר, הייתי מציע לך ראשית כל, להגיע לאיזון נכון בין ההבנה לליבו ביחס לתחושת הכעס והקיפוח שהוא חש לבין הצורך בגבולות ברורים, עקביים, מובנים, אפשריים ורלוונטיים. בד בבד עם איזון זה, בין גבולות להבנה, הייתי מציע לך, במידת האפשר, ליצור זמן איכות עמו - קצר אם יומי, מעט ארוך יותר אם שבועי - ולגיע למצב בו הוא יודע כי בכל מקרה יש לו זמן מובטח עמך (או עם דמות משמעותית אחרת), זמן בו הוא אינו צריך להתחלק בך ויכול לזכות בתשומת לבך המלאה. ברור לי עד כמה קשה למצוא בסדר היום העמוס זמן שכזה, אך לעתיים מספיקות גם כמה דקות, וייתכן שהמאמץ הקצר יצדיק את עצמו. מקווה שעזרתי דוד

תודה רבה על המענה. עזרת מאוד. מקווה שיעזור. תודה שוב והמשך יום טוב

היי, האם ניתן לומר שהבורדרליין מחפשים ריגושים בקשרים זוגיים? האם הם יכולים להחזיק מעמד ולהיות בקשר יציב? האם אפשר לתייג אותם כאנשים בוגדניים? לצערי הקשר הארוך ביותר שיש לי זה עם המטפלת. אני אומרת לצערי מאחר וזה לא עם בן זוג..

שלום למיואשת האמת היא שלא הייתי אומר כי אנשים הסובלים מהפרעת בורדרליין מחפשים ריגושים בקשר זוגי. למעשה, למרבה הצער, התמונה היא בדרך-כלל הפוכה, כאשר האינטנסיביות הרגשית, הכרוכה במרבית הקשרים הזוגיים, מהווה עבורם זרז לעוררות רגשית אינטניסיבית, הגורמת בעיקר לסבל ומקשה מאוד על המשכיות הקשר. כלומר, בכל מקרה יש עבורם יותר "ריגושים" מכפי שהם מצליחים באמת לשאת (גם אם ההתמודדות עם כך לובשת לעיתים צורה של חיפוש אחר ריגוש). גם לא הייתי מתייג אותם כאנשים בוגדניים. שוב, מדובר באנשים הסובלים מקונפיקט עז סביב נושאים של מתן אמון וקרבה, אך הביטוי, הדיבור, של קונפליקט זה דרך בוגדנות אינו הכרחי או מופיע תמיד. אני מבין את צערך, אבל חשוב לי לומר שיש לא מעט אנשים הסובלים מהפרעה זו והמצליחים להיות בקשרים זוגיים, וככל שהגיל עולה כך יש אפשרות סבירה יותר לנהל קשר ממושך. למרות התסכול הנוכחי, הייתי מציע לך לראות את החיוב שבשמירה על קשר טיפולי ארוך וקבוע - שזה גם הישג לא תמיד פשוט - ולדעת שקיומו של קשר כזה סביר לתרום לסיכוי של קשרים זוגיים בהמשך. להתראות דוד

היי דוד, יכול להיות שלא הסברתי את עצמי כראוי, אבל התכוונתי לכך שהם מחפשים ריגוש ותו לא..הם לא מסוגלים להמשיך בקשר יציב ארוך וקבוע לאורך זמן.. עם במטפלת הקשר אמנם מעל שנתיים אך הוא לא יציב. היו ביטולים וקרבה וריחוק בינינו.. מה שהזכרת", מדובר באנשים הסובלים מקונפיקט עז סביב נושאים של מתן אמון וקרבה"- זה דווקא חדש לי, אבל ממש מתאים לי. עכשיו יש לי סיבה נוספת לאשש את ההפרעה אצלי(ואני מניחה שאתה נגד תיוגים) בכל אופן, אני בסך הכל בנאדם רגיל, עובדת, אני אקדמאית...אבל אני מיואשת מהתחום הזוגי. קשרים כל כך רבים וכל כך קצרים.. ושאלה נוספת אליך, מדוע כשהגיל עולה יש סבירות לנהל קשר נורמל?אני בשנות העשרים המאוחרות מאוד(-:י

היי דוד, נשמע, כאילו יובלות לא היית כאן.... לא חשוב, העיקר שחזרת, ובעקבותיך, השגרה המבורכת. וסתם מתוך ענין - שמתי לב שאתם המטפלים, נוהגים לבקש מהמטופלים, לבדוק עם עצמם, אם מדובר בדפוס התנהגותי שחוזר על עצמו,(משגרת יומם, בעבר או בהווה) כאשר הם מתארים סיטואציה כל שהיא אל מול המטפל, אני מניחה, שמטופלים כן יודעים שמשתחזרים דפוסי התנהגות,בסיטואציה טיפולית. (ואמ כן, מדוע עליהם לבדוק?) וכן, במה תורמת למטופלים ההבנה, שמדובר בדפוס התנהגותי, שחוזר על עצמו? אני מקווה ששאלתי הובנה, ואם לא, זה בסדר, דלג עליה. (בטח גם מהמשפט האחרון שלי, תכין מטעמים..) ביי ריבי.

שלום ריבי ראשית, תודה על ברכת הקבלה. שנית, ארגיע אותך (או אאכזב אותך? לא יודע..) ואומר שאין לי כוונה להכין מטעמים מהמשפט האחרון שלך. השאלה שלך מובנת מאוד ואנסה לענות עליה כמיטב יכולתי. לעיתים לא נדירות אנשים מוצאים את עצמם לכודים בתוך דפוס חוזר של התנהגות, מחשבה ורגש, הנראה מאוד ברור לאנשים מבחוץ, אך הסמוי מעיניהם הם. לא משום שהם פחות רגישים או נבונים, אלא כי פשוט קל יותר לראות מבחוץ מאשר מבפנים. לכן יש טעם להראות או לבחון עם מטופלים את הדפוס החוזר בחייהם, ולא פעם הם מופתעים לחלוטין להבחין בו, ולעיתים גם מסרבים לקבל אותו ככזה (ולעיתים גם בצדק). התועלת שבהפניית תשומת לב לדפוס שכזה היא רבה: לא רק שרמת המודעות העצמית עולה, אלא גם שהקשב מופנה במקום החוצה, אל העולם סביב, אל העולם פנימה ואל הסיבות המובילות לחזרה על הדפוס המסויים. את העולם החיצוני קשה מאוד לשנות; את הפנימי אפשרי יותר ולכן מעודד ואפשרי יותר לעבוד על השינוי משם. בנוסף, ההכרות עם הדפוס החוזר יכולה לסייע בהבחנה בו כאשר יתרחש שנית ובמניעה שלו, במידה והוא גורם נזק לאדם. בכל מקרה, מודעות שכזו מובילה לחיים אוטונומיים יותר, פחות אוטומטיים וקבועים, וזו כבר דרך טובה להעשרת הנפש האנושית. אני מניח שניתן לחשוב על סיבות נוספות, אבל אלה המרכזיות בעיני. להתראות בינתיים דוד

שלום! רציתי לדעת לגבי הסיכום פגישות... שתגידו לי איך הדף נראה? ברור שאצל כל מטפל זה שונה... אבל רציתי לדעת מה אתם כותבים? אולי דברים שעליתם עליהם,בעיה? האופי של המטופל? נושא זה לא ברור לי.

שלום אור כפי שאת כותבת מטפלים כותבים בדרכים שונות ופעמים רבות הכתיבה משתנה בין פגישה לפגישה. יש כאלה הכותבים מעט מאוד, אם בכלל, ויש כאלה המנסים לתעד את הפגישה כולה. מוקד הכתיבה יכול לנוע בין נושאים שונים ומגוונים וכאמור,יהיה קשה מאוד למצוא מכנה אחד, המכיל בתוכו את כל צורות הכתיבה כולן. זהו, אני מצטער שאני לא יכול לעזור מעבר לזה, אבל באמת שהשונות בנושא הזה גדולה להפליא. להתראות דוד

שלום אחותי הקטנה חיה עם חבר מזה שנתיים.נראה שהם מסתדרים ביחד.אבל.. כיוון שהיא מערבת אותו בהכל אז היא כבר לא אותה אחות שהיתה,פתאום כל דבר מפריע לה( או יותר נכון לחבר שלה)בהתנהגות המשפחה שלנו איתה.והיא כמובן שומעת לו.אולי מפחדת ממנו ביקשתי שלא תערב אותו כי הוא דורש(ואם לא ..מסיט אותה נגדנו) שאני למשל אתקשר אליה כמעט כל יום דבר שלא הינו עושים 30 שנה.מה לעשות???

שלום טל אני מבין כי הקשר של אחותך והשינויים שהיא עוברת בעקבותיו משפיעים על המשפחה כולה ומעוררים שאלות ובעיות שונות. מצד אחד, המצב אותו את מתארת הוא טבעי מאוד: אנשים, בני משפחה, משתנים לאורך השנים ובוודאי שקשר משמעותי משנה אותנו והופך אותנו לאנשים שונים ממי שהיינו לפניו. מצד שני, אני מבין כי שינויים אלה גם מדאיגים אותך ובכל מקרה מובילים אותך למצבים לא נעימים. הייתי מציע לך לבדוק עם עצמך, עד כמה שינויים אלה יוצרים עבורך קושי ממשי ועד כמה הם שווים להסתכן בסכסוך משפחתי ובסצינות לא נעימות. במידה ולא, הייתי מציע לך להבליג עליהם ולקבל את השינויים כחלק מהתרחשות טבעית בחיים. במידה ואת מודאגת או מוטרדת מכך עד כדי שאת מוכנה לשאת בתוצאות, הייתי מציע לך ליזום שיחה עם אחותך, בה תציגי, בכמה שיותר רגישות וטקט, את הקושי כפי שאת חווה אותו ותראי כיצד הדברים יתנהלו משם. בהצלחה דוד

שלום דוד, כיף שחזרת. פעם ראשונה שאני שואלת אותך, איכשהו בדרך כלל נח לי לשאול מול נשים, לא יודעת מה קרה הפעם. לפני שנה בערך היה לי קשר קרוב עם מישהי, מצד אחד היו הרבה דברים טובים אך מצד שני תלות וחשיפת יתר, הקשר הזה גרם לדברים שהדחקתי שנים לצוף ולערער אותי והוא זה שבסופו של דבר גרם לי לפנות לטיפול (אחרי זמן רב שחברה קרובה ניסתה לשכנע אותי שזה מה שנכון עבורי ואני לא הסכמתי לשמוע על כך). זמן קצר אחרי החברות הזאת התחילה לצמוח היא נגדעה בצורה די אכזרית על ידה. למישהי הזאת היה בושם שעשה לי ממש טוב אבל לא שאלתי אותה איזה בושם זה ובמשך שנה הרחתי שוב ושוב את הריח הזה על נשים ברחוב, באוטובוס ולא הצלחתי למצוא אותו בחנויות הבשמים (כל פעם שהרחתי אותו ישר חזרו אלי המחשות עליה ורגשות מעורבים של אושר שהיה, כעס, גועל, געגועים ...). במקרה השבוע פתאום מצאתי אותו וכבר הוצאתי את הכסף כדי לרכוש אותו אבל פתאום מצאתי את עצמי בדיון של "למה את רוצה לקנות את זה בכלל?" בגלל שזה כאילו קצת מחזיר אותה אלי או בגלל שזה סתם ריח שעושה לי טוב. האופציה הראשונה היתה כנראה קצת יותר חזקה וזה די דחה אותי שזה מה שאני עושה, אז לא קניתי אותו בסוף ונשארתי עם המחשבות המוזרות האלה. סתם מעניין אותי לשמוע איך זה נשמע למישהו מבחוץ. לילה טוב ותודה

שלום ללא חשוב נשמע לי נורא אנושי וטבעי. ברור שהקשר היה מאוד משמעותי וחזק עבורך וברור שהסיום שלו השאיר אותך עם תחושות מעורבות, כמו שאת כותבת, של אושר, כעס, גועל וגעגועים. וריח הוא גורם התניה מאוד חזק -כמובן שהגירוי המוכר הזה יעורר את מזיגת הרגשות שנקשרה אליו. ולפי מה שתיארת, ובלי קשר בכלל להחלטה הסופית, התמודדת עם העוררות הזו עם הרבה מודעות ומחשבה..בקיצור, נשמע לי מאוד מובן ולא מוזר בכלל. לילה טוב דוד

מה לספר בפגישות ראשונות? אני יכולה לספר כל מיני פרטים, למשל מהילדות, שנראה שיש להם איזשהו ערך פסיכולוגי.. ומצד שני, אני לא נלהבת לספר אותם, כי זה קצת מביך אותי. אם אספר זה יהיה כמו דיווח ענייני ויבש אולי. לספק מידע. ובכלל, כמה לספר בהתחלה? הרי כל דבר שאגיד אני יכולה לפתח ולקשור לדברים אחרים ולפרט- אבל זו רק ההתחלה... אני מתעייפת רק מלנסות לחשוב מה וכמה כן או לא ומתי.. מה חשוב לך, כמטפל, בהתחלות של טיפול חדש?

עוד שאלה.. אתה חושב שאם התחלתי טיפול חדש, אותו סיפור יסופר בו כמו הסיפור שסיפרתי בטיפול הראשון? התרגלתי למחסן האירועים והמקרים מהטיפול הראשון, להשתמש בו כדוגמא לכל מיני דברים.. פתאום זה נעלם ודברים קטנים נאספים מהתחלה.. אתה חושב שזה כמו להתחיל לשחק שוב במשחק הזיכרון (עם זוגות הקלפים ההפוכים), אבל עם תמונות של חיות נניח, במקום תמונות כלי התחבורה שבהם שיחקתי קודם עם מישהו אחר, או שזה כמו להניח שוב את כל הקלפים המוכרים הפוכים על השטיח, לערבב את הסדר שלהם ולהתחיל ללמוד מיקומים מחדש..? לא יודעת אם זו כזאת שאלה חשובה בעצם.. סתם תוהה אם אותם דברים ישתחזרו ואם אני רוצה שכך יקרה.. בא לי לה

אוף דוד, התחיל החדש.. פגישה אחת בסך הכל וכבר חזרתי לשגרת השנ"צ של אחרי פגישה.. בדיוק מזה חששתי :-( איפה נרשמים לפגישות לא מורגשות? ללכת עם להרגיש בלי, כתבה לי פעם מלי.. אז כן! בדיוק כזה! איפה נרשמים? :-) היה לי מאוד נעים איתה, הרגשתי, באופן קצת חשוד אולי, נינוחה למדיי, נעים לי גם החדר שלה- מרגיש מוגן וחמים ונוח לי בו, והיא בדיוק במרחק הנכון, ושאלה שאלות שהיו לי טובות, ואיפשרה לי ודאגה לשלומי במינון מתאים.. הכל היה ממש בסדר, באמת! יצאתי ממנה כאילו לא קרה שום דבר- לא התהפכה לי הבטן ולא התרגשתי יותר מדיי.. זו באמת לא הייתה פגישה קשה.. הרגשתי שלמה לחלוטין עם האפשרות להמשיך להיפגש איתה.. ובכל זאת- אני ממשיכה לפטפט איתה בכל רגע, וכבר יומיים שאני צונחת ב-16 למיטה... לנוח קצת מהכלום שאני עושה.. יותר מזה, ניסינו לתאם מועד לפגישה נוספת ואני כבר יום וחצי נכנסת ויוצאת מתיבת המייל שלי- כאילו לא יכולה לעשות שום דבר עד שתשיב. לגמרי לא באשמתה, כל מה שאני עושה הוא לחכות. מה זה?! אוף... :-( שכחתי כבר שזה ככה.. והאמת, חלק מהזמן אני בכלל עוד מתקשה קצת לשרטט לי את תווי הפנים שלה.. אבל כנראה שזה לא באמת משנה.. אי אפשר שהטיפול יוגבל לחדר שלה וזהו?.. או לפחות ליום אחד אחריו וזהו?.. אני מוצאת את עצמי חוששת שכל הרוח במפרשים, כל ה"קדימה!" שאני מרגישה לאחרונה, ילך וידעך לי ככל שאדמיין ואחכה יותר.. מרגישה כאילו אני שוב רותמת את עצמי לעגלה.. להתנהלות איטית ומסורבלת.. סתם, אני יודעת שככה זה ואין מה לעשות.. אין באמת סיבה טובה לכתוב כאן אולי.. לא יודעת.. אני מניחה שאני צריכה להירגע ולתת לדברים זמן וזהו. אני אנסה... אני אנסה לתת לעצמי זמן... הפעם, (סוף סוף? :-) לא שאלתי שום דבר- מקווה שאגיע לעינייך בחתיכה אחת, (לילך)

שלום לך זו שאלה נורא מעניינת. אנשים מתווכחים עליה שנים, ולמרות שהיה ניתן לצפות שייאסף מספיק מידע בנידון על מנת להגיע לתשובה יחסית ברורה, עד כמה שאני יודע לא הגיעו למסקנות חותכות. בקיצור, ברגע שאת מגלה את התשובה תודיעי לנו - אולי נעלה פה על משהו..ויותר ברצינות, באמת שאין תשובה אחת, אבל אם ללכת עם הדימוי היפה שהצעת, הייתי אומר שזה לשחק שוב את משחק הזיכרון, עם חלק מהקלפים מוכרים וחלק לא, חלק כבר צויירו וחלק מצויירים בזמן המשחק עצמו, בעוד גבם מופנה אל האנשים המשחקים (המצויירים גם הם במהלך המשחק). אבל ההבדל הוא שיש יותר מיומנות במשחק. ולרוע המזל, גם זה, כמו שאר הדברים, מורכב - בעל יתרונות וחסרונות משלו.. להתראות דוד

שלום כמטפל חשוב לי בעיקר, מעבר לכמה פרטים "טכניים", לשמוע מה המטופל/. רוצים לספר בפגישה הראשונה. מה עולה להם בראש. במה הם נזכרים, מה מוביל למה ומה מופיע דווקא בפגישה הזאת. הייתי מציע לך לנסות לכוון כמה שפחות למה "שנכון" לספר, ויותר למה שמרגיש לך דוחק מבפנים, מה שיוצא לך מהפה עם כמה שפחות שיפוט וצנזורה ופשוט יוצא ישיר. ועדיין, לכל מטפל ומטפלת יש את ההעדפה שלהם להתנהלות של הפגישה הראשונה ונראה לי שחשוב להגיע, בפגישה הזאת כמו בטיפול ובחיים בכלל, לאיזו נקודת מפגש בין הציפיות של שני הצדדים. בהצלחה דוד

בכוונה לא העלת את ההודעה שכתבתי היום בצהרים או שאולי היא התפספסה..? חשוב לי לדעת.. מעולה לא רציתי להיות inappropriate.. אולי הכאב שלי יותר מידי חד גם בשביל הפורום.. כבר לא יודעת...... ~נילי~

שלום נילי כן, בחרתי לא להעלות אותה, ואני בכנות מצטער. האמת היא שהתלבטתי לא מעט, אבל בסופו של דבר נראה לי לא נכון להעלות אותה. לא משום שהיא לא לגיטימית או לא appropriate, אלא משום שאני מרגיש מחוייב לחשוב על הפורום כולו ולא על הכותב בלבד. מה שכתבת בהחלט לגיטימי, הוא בהחלט מתאים לדיבור או לטיפול, אבל בעיני - נראה פחות מתאים להעלאה בפורום. אשמח לשמוע ממך עוד. להתראות בינתיים דוד

לא אשקר ואומר שלא נעלבתי.. הגוש בגרון רק גדל, אני מבינה שכלית את הצורך לשמור גם על החברים היקרים שפה, בתחושה שלי, האני שבי, for who ever 'he' is OR not, נחנק, נשנק עכשיו. אולי משום זה אני 'נמצאת' היכן שאמרתי שהייתי, ועדין.. אולי משום זה, התגובה היא היכן שהיא.. לא ברור לי מדוע אומר את המשפט הבא (אחרי החוויה של ה'דחיה', אם אפשר) אך: למרות זאת, ראיתי בכנות של המשפטים שלך, אינטימיות רגשית אלי. I t-r-u-l-y treasure that. יש בי רצון לנקום ולא לשחרר מעבר למענה הכנה (באמת..) שלי אליך, מעלבון. אולם מה שבאמת מתברר זה שאין לי מילים עכשיו, גם לא לעצמי.. רק מה שקורה מעבר.. ועל כן ההודעה המקורית ששלחתי.. ;-( ~נילי~

אני תוהה למה לא יכולת להגיב על ההודעה המקורית גם בלי להעלות אותה, משהו בסגנון של "ראיתי אך לא העליתי כי..." נגעה לליבי שאלתה הכנה של נילי "בכוונה לא העלית או אולי היא התפספסה"? ואני חושבת שפשרה כזו עשויה אולי למנוע את העלבון הכרוך בהמתנה עקרה ל(חוסר) מענה...

עברתי בשקט.. כמעט ולא תרגיש בי .. אני קצות האצבעות .. לומר לך .. שכיף שחזרת אלינו .. הקול שלך היה חסר כאן... אצלי בכלל בכל השבועות האחרונים .. הקולות התבלבלו .. אין כמעט קולות טובים בתוכי...ששואבים ..למעלה .. האנרגיות הטובות שבי מתכלות .. לילטוב.חיבוק שרית.

שלום שרית תודה רבה על הברכות. עברת בשקט אבל בהחלט הרגשתי בך. אני מצטער לשמוע על השבועות האלה - כשתרצי את מוזמנת לעבור פה גם ברעש ולספר על מה ששואב את הכוחות. להתראות דוד

שלום, אני בטיפול כבר יותר משנתיים. בערך חצי שנה לאחר תחילת הטיפול עברתי לאיזור המרוחק כשעה וחצי מהמטפלת. בהתחלה עוד חשבתי להחליף מטפל/ת אך המחשבות דעכו ודי נקשרנו. אז המשכתי לבא בימי שישי (אני עובדת משרה מלאה). אך לאחר כמה זמן הרגשתי שאני צריכה את יום החופש הזה. אז התחלתי לבא באמצע השבוע אחרי העבודה. כעבור כמה זמן זה התחיל להעיק עלי, הנסיעות האלו. עכשיו אני במצב שזה ממש גומר אותי פיזית. אחרי העבודה לנסע ישר אליה בפקקים. ואחכ לחזור בלילה מאוחר ועכשיו עם מזג האויר הזה.אבל אני אצלה שנתיים ואני לא יודעת מה לעשות!! ממש לא יודעת מה לעשות. כמובן שדיברנו על זה, בעיקר ניסינו לברר למה פתאום זה התחיל להעיק עלי. אבל אני מרגישה שפיזית אני כבר לא מסוגלת וזה גם גורם לתיסכול רב אם למשל הפגישה לא ממש מוצלחת או שהיא מאחרת קצת או משהו כי אני מרגישה שאני משקיעה המון. מה עושים?

שלום מיכל אני מבין את הקושי שאת מתארת. האמת היא שאין לי הרבה מה להוסיף לתיאורך. את נשמעת בהחלט מודעת למצב ואת עושה את הדבר הנכון - לדבר על זה בטיפול, לנסות להבין את התזמון והאם מדובר בקושי טכני, העומד בפני עצמו, או שמא מדובר במשהו המסווה קושי אחר, תחושה אחרת, המוצאת ביטוי בקושי סביב המרחק שנוצר והמחיר שהוא גובה. את מרגישה שאת משקיעה המון ואולי את חשה שלא ברור לך האם את זוכה להשקעה דומה בתמורה או שהשקעתך משתלמת לך. כל מה שאני יכול להציע לך הוא להמשיך ולברר את השאלות והתחושות האלה בטיפול, עד שתגיעי לתשובות שישביעו יחסית את רצונך. בהצלחה דוד

שלום דוד, תודה על התגובה. ואם מדובר בקושי טכני, מה אפשר לעשות? איך אפשר אחרי שנתיים לעבור למטפל/ת אחר/ת ? או אולי יש פתרון שאני לא חושבת עליו? מישהו?

דוד, בבקשה תעלה את ההודעה הזו. לכול מי שעוד זוכר ל-ליאת מנדלבאום שלנו יש מחר יום הולדת,בכדי שלא אצתרך להסתבך לא אומר את גילה, רק אומר שהיא הזקנה הכי יפה שאני מכירה(סתם).זו עוד הזדמנות לומר לה תודה. אז ליאתי, רבי נחמן מברסלב אמר "היום בו נולדת, הוא היום בו החליט הקדוש ברוך הוא שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדייך!" ואני פה כדי לאשר זאת. עד מאה ועשרים אוהבת מאוד...

לליאת היקרה .. אם את כאן קוראת אותנו בשקט.. מאחלת לך המון מזלטוב .. שולחת לך המון חיבוקים .. את יקרה .. לליבי. וחסרה .. אוהבת, שרית

מצטרפת לברכה הכל כך יפה בחום.. ועוד אלפי וורדים ושנים בריאות ויפות.. אהבה והערכה.. ליאת, שומעת...??? ~נילי~ (למרות שאז, הייתי תחת כל מיני שמות בדויים אחרים..)

שלום לרק אני תודה רבה ואין לי בעיה להעלות את ההודעה. היא בעיקר מעלה בעיני את התחושה הקשה לגבי מי שחסר ואולי גם את הרצון להנכיח אותו/ה פה, ליצור את התחושה של "יש", למרות ההעדר. להתראות דוד

נמצא בעיצומו של טיפול פסיכולוגי, בתקופה האחרונה יוצא משם מפורק לגמרי ובהעדר כוחות. אני שואל את עצמי- למה להמשיך את הטיפול ? הרי בכל פעם שמסתיימת הפגישה אני מרגיש אבוד לגמרי, מפורק , חלש פיזית אני אובד עצות ולא טוב לי ( בעבר לא הייתי יוצא בכאלה תחושות מהטיפול) הדמעות לא מפסיקות :(

שלום לאובד עצות עצוב ממש לקרוא את ההודעה שלך. האם אתה יכול לחשוב עם עצמך או בטיפול מה השתנה? מה קורה עכשיו בחייך או בטיפול שגורם לך כל כך הרבה סבל? נראה לי חשוב שתנסה להבין האם מדובר בשלב קשה אבל מקדם ומשתלם בטיפול, או שמשהו אינו מתנהל כשורה עבורך. מה השתנה? מה ניתן לעשות על מנת להקל על הכאב? אלה שאלות ששווה לך לנסות למצוא את התשובות להן. מקווה שהמצב ישתפר ולהתראות בינתיים. דוד

כמה כיף שחזרת אלינו... משב רוח מחמם בקור ששורר בחוץ. :)

שלום ל_ ותודה רבה כיף לחזור לחום פה ושמח לחזור להתראות דוד

אהלן דוד, אין לי מה לכתוב, רק רציתי להגיד שלום וברוך שובך.. מקווה שאתה בטוב ושהייתה חופשה מרעננת, :-) לילך

שלום לילך תודה רבה. לפעמים עושה טוב לשמוע פשוט ברכת שלום וברוך הבא. אני מרגיש טוב והייתה בהחלט חופשה מרעננת. אבל גם משמח לחזור לפה. להתראות בינתיים דוד

רציתי לדעת אנשים הנמצאם קרוב אנשים אם הפראות בo. c.d איך צריכים להתנהג כדי לעזור להם

שלום שוש ראשית כל, כדאי לעודד אותם לפנות ולהעזר בטיפול תרופתי ופסיכולוגי כאחד. מעבר לכך, כדאי להתייעץ עם המטפל לגבי הדרך בה ניתן לסייע לאדם באופן ספציפי. על פי רוב יש להימנע משיתוף פעולה עם טכסים, על מנת למנוע מהם להתפשט ולהתרחב ולצבוע את כל חייו של האדם הסובל ושל סביבתו. מצד שני, חשוב למצוא את האיזון ולא להיתפס כאויבים או כחסרי הבנה לגבי הקושי של האדם הסובל מאו.סי.די. אנשים עלולים לפעמים לתפוס את ההפרעה כסתם "מוזרות" ולרצות שהאדם פשוט יפסיק לעשות זאת בבת אחת. המצב מורכב מכך וחשוב לעביר תחושה של תמיכה ובעיקר הבנה והשתתפות בקושי והסבל. ומעבר לכך, שוב, הייתי מתייעץ עם המטפל באופן ספציפי. להתראות דוד

אין לי סבלנות לחכות שדברים ישתפרו. גם אין לי כל כך זמן. כבר פיספסתי דברים באופן סופי ובלתי הפיך! לפעמים רוצה למות, לפעמים מפחדת... אין לי כוח לקום בבוקר וכשמגיע הערב והחושך, נכנסת לחרדות ומחכה שיהיה כבר בוקר, ששוב אין לי כוח לקום אליו... מחכה לפגישות עם המטפל וכשהן מגיעות אין לי כוח ללכת... מתכננת לדבר על נושאים מסויימים ושוכחת או מרגישה פתטית לדבר עליהם "בזמן אמת" והמטפל "מעיף" אותי מהפגישה כמה דקות לפני הזמן - מה זה אומר עליו? (מותש ונמאס לו ממני) ומה זה אומר עלי?(מסורבלת גם בדיבור ומכבידה) ואולי לא נורמלית וצריכה להשלים עם זה= שלא אשיג דברים בחיים כמו האנשים הנורמליים האחרים...ואשאר מוזרה בעיניהם... ואולי שום טיפול לא יעזור כאן?!!!!!!!!!!!!!!

שלום ליבי אין לי מילות קסם לשפר את תחושתך. אבל אני כן יכול לומר שאת מתארת הרבה אמביוולנטיות: מצד אחד קושי עם אור היום ועם החיים ומצד שני חשש מחושך ורצון בכל זאת להמתין, להאמין לנסות שוב את האופציה של התקווה. וכשהיא מגיעה משהו בך נעלם ונאלם שוב. אין לי דרך לדעת בוודאות, אבל התחושה שלי היא שטיפול דווקא יכול לסייע לך. ושמוקדם לוותר. ואולי באמת היו דברים שפוספסו ועברו ללא שוב - לכל אדם יש כאלה בחייו ואני מוכן לקבל שלך היו יותר דברים כאלה מהממוצע. אבל השאלה היא האם כדאי לך להיות שקועה בצער לגבי העבר או להביט קדימה. וליבי, ברור שעל מנת להביט קדימה, על מנת לקבל יותר את פני הבוקר (או פני המטפל שלך), את צריכה לקבל יותר את עצמך. ולכעוס פחות על עצמך. ולקטול פחות את עצמך. מילים שחוקות אולי, אבל הן נכונות עבורך, לא? וזו המשימה שלך כרגע, בעיני, על סמך המעט שתיארת - לא להחזיר את מה שלא ניתן להשיב. לא לדאוג לגבי איך אחרים יראו אותך. אלא לדאוג לגבי איך את רואה את עצמך. ולשנות את זה במידת האפשר. בהצלחה דוד

אולי לא מילות קסם, אבל אתה תמיד מצליח לגעת בי ולגרום לי להרגיש את הכאב שבדרך כלל מנסה לברוח ממנו, על ידי שכלתנות וניסיונות לנתח את הדברים . כשבעצם השורה התחתונה היא - שנאה עצמית גם אם לא תמיד מודעת. (ואולי לא שונאת , אבל לא ממש אוהבת... וגם לא מרגישה אהובה ע"י אחרים). לא יודעת איך להילחם בה, כי פשוט לא מרוצה מעצמי וממצבי! - ואולי הטיפול דווקא מחמיר את זה אמרת שצריכה להפסיק לקטול את עצמי. אז פוטנציאלית - אני יכולה להימנע מלבקר את עצמי במילים, אך זה לא עוזר לשינוי התחושה הפנימית! ואולי שטיפת מוח עצמית חיובית - לומר לעצמי שאוהבת את עצמי גם אם לא מאמינה בזה - אמורה לעזור?? לזה התכוונת? ואולי כולם כאלה ורק לא מראים שהם ככה? פשוט לובשים מסיכות של שמחה ובטחון עצמי, גם אם לא מרגישים כך? תוהה עוד כמה שנים של טיפול אצטרך, כדי לדעת להתמודד ולו רק עם "הדברים הקטנים" של החיים... דוד, מתנצלת אם אני מלאה או מביכה אותך ואם אין לך מה לומר זה בסדר ואם תבחר שלא להעלות זאת - גם בסדר... ותודה.

האם חלומות חוזרים על ים , בהקשרים מפחידים כמו גל ענק מתקרב... מעידים על משהו יותר ספציפי מאשר סתם על חרדות. מה המים מסמלים בחלום ?

אתר מומלץ בחום: www.dreams.co.il האינפורמציה מחולקת לפי הא' ב' ויש באתר מבחר רב של נתונים. תבדקי תחת האות ג' = גלים, ותראי מה יצא לך.

יש כאלה שאומרים שגל ענק המאיים בחלום מרמז עם פגיעה מינית שחווה החולם.

שלום ל - X כפי שאת רואה מהתשובות למעלה, ישנם מקורות מידה רבים היכולים לתת תשובה והתאמה לסמלים העולים בחלומות. עדיין, מבלי לפסול את מקורות המידע הללו, הייתי רוצה להציע גישה אחרת, ההולמת יותר את התפיסה שלי לגבי חלומות ומשמעויותיהם. אין לי ספק שחלום, ובמיוחד כזה חוזר, עם סמל משמעותי הגלום בו, יכול להיות בעל משמעות רבה לגבי עולמו הפנימי של החולם. עדיין, על מנת להגיע למשמעות זו, לא מספיק להתבונן במדריכים שונים או לקרוא פרשנויות והקשרים כלליים. על מנת להבין לעומק את משמעותו של החלום עבורך מומלץ, על פי רוב, לנתח אותו לעומק, על רקע האסוציאציות וההקשרים האינדיבידואליים שלך ועל רקע המחשבות והסמלים הנוספים הנקשרים לחלום ומעשירים אותו. לאחר "עבודת חלום" זו יהיה לך אפשרי יותר, אני מאמין, להגיע להבנה מעמיקה של החלום ומשמעותו עבורך. בהצלחה דוד

רוצה?, לא רוצה? אינני יודעת. מצד אחד רוצה להמשיך ללכת אליו (למטפל) ומצד שני כל כך לא רוצה. אין לי כוח לנבירות ולחפירות. לחיפושים המתמידים, אין לי כוח לזה, זה כל כך מעייף ומתיש. הפגישות מכניסות אותי לחרדה ומתחים. כאבי בטן לפני פגישה, דופק מואץ, עד כדי כך שאפילו פעם אחת התחילו לרעוד לי הידיים מרוב לחץ, דבר שמעולם לא קרה לי. הוא מציק ולא מרפה מנושאים שאני מנסה לברוח מהם ושאני מדחיקה שנים. אני נפגשת איתו מחר ואני כל כך חוששת, אני מתקשה לישון בלילה בגללו. בתוך תוכי אני מודעת לכך שרצוי שאלך לפסיכולוג בכדי לדון בנושאים עליהם אני מתקשה לשוחח, ומצד שני אינני יודעת האם זה שווה את שעות המתח והחרדה, את חוסר השקט שלפני כל פגישה. הפגישות מוסיפות לי כל כך הרבה חוסר שקט , בזמן שבעצם התחלתי ללכת אליו בכדי להוריד מתחים. לא סיפרתי לו על המתחים שהמפגשים מעלים בי. אני מטופלת אצלו 3 חודשים.עדיין אינני מרגישה בנוח במפגשים, אני חוששת מפניו ומאמירותיו, עודני מתנגדת ורמת שיתוף הפעולה שלי אינה מרובה. במובן מסויים אני מרגישה כאילו פרטיותי חוללה, מרגישה שבמידה ואשתף אותו ואספר את הדברים המהותיים כאילו שכבר לא נשאר לי דבר מפרטיותי. מרגישה שהוא נכנס לכל פן אישי בחיי וזה מפריע לי מאוד, הרי אלו דברים אישיים שלי, כל כך אישיים, והנה אדם זר נכנס פנימה לתוכם וההרגשה כל כך לא נעימה. זהו... מודה לך מראש על התשובה. מעניין לקרוא את תשובותייכם, ואני לומדת הרבה מהן.

שלום לאנונימית אני מבין את הקושי בו את נמצאת ואת המתח והאמביוולנטיות שבמצבך. נשמע לי טבעי ומובן שמצד אחד תתקשי ללכת למקום הנוגע ישירות במקומות הכואבים לך ומצד שני תחושי שדווקא המגע בהם, עם כל הכאב והמתח הכרוך בו, יכול להתברר כמועיל ומרפא בטווח הארוך. לפי תיאורך נשמע שהטיפול אכן מצליח להיות משמעותי מבחינה רגשית, וזהו כנראה תנאי בלתי נמנע לטיפול מוצלח, שעל מנת להיות כזה הוא חייב לכלול בתוכו גם מידה של מתח וכאב נפשי. עדיין, זו שאלה של איזון - איזון בין המגע לבין הרגישות, בין ההתקדמות לבין ההאזנה המתמדת של המטפל והמטופל לקצב המתאים והנכון. הייתי ממליץ לך לפתוח את הנושא הזה עם המטפל שלך - לתאר את תחושותייך ואת ההשפעה של הטיפול עליך ואת התחושות והרגשות העולות בך במהלך הפגישות ובשעות שמחוצה להן. נראה לי בהחלט במקום לבדוק ולהחליט יחד מהו האיזון הנכון בין ההתקדמות הטיפולית לבין המתח הנגרם כתוצאה מכך. ישנן כמובן שאלות שאת מעלה שהן גם רלוונטיות מאוד - שאלות של מתן אמון, של קרבה, של תחושת פולשנות והדברים שהיא מעלה..כל אלה, לדעתי, יכולים להיות כרגע חלק חשוב מהמוקד ומהשיחה בטיפול והייתי, שוב, ממליץ לך בחום לפתוח את הדיבור עליהם בצורה ישירה ככל האפשר. בהצלחה דוד

שלום רב, עדיין אין לי ילדים, אך כמובן מקווה שיהיו לי בהמשך, רציתי לדעת כיצד ניתן להימנע מחרדה או דאגה מוגזמת כלפיהם, לדוגמא כאשר נמצאים מחוץ לבית בפעילויות שונות ולא להיות חרד לגורלם. תודה.

שלום ערן שאלה קשה מאוד אתה שואל כאן. איך אפשר להימנע מדאגה מוגזמת? האמת היא שאני מניח שאי-אפשר באמת להימנע. קשה להעריך כמובן מתי דאגה הופכת למוגזמת, אבל אין ספק שדאגה לילדיך היא אמצעי אבולוציוני מוצלח לשפר את הסיכוי לכך שמצבם יהיה בכי טוב. וכפי הנראה עדיף להגזים מעט בדאגה מאשר להפחית בה. אבל, וזה אבל משמעותי, מילת המפתח היא "מעט". ברגע שהדאגה הופכת למוגזמת ברמה ניכרת היא אינה מסייעת לילדים, או לדואג, אלא עלולה דווקא לפגוע בסיכוייהם להתפתחות מוצלחת. כיצד לומדים את המידה הנכונה? אני מניח שמרבית האנשים לומדים זאת עם הזמן, בדרך של התנסות ולמידה, כך שההורה המנוסה שונה במידה ניכרת ברמת הדאגה והחרדה שלו מההורה הטרי. וטוב שכך וגם טבעי. ומי שאינו מצליח להגיע, עם הזמן, לרמת מתאימה של חרדה ודאגה? אז ניתן לפנות לטיפול, גם על מנת להפחית את העוצמה והתדירות של החרדה וגם על מנת ולהבין את ההיסטוריה המניעה את הרגשות הללו והמקשה על הגעתם לרמה מתאימה. אבל נדמה לי שאולי אתה דואג מידי מוקדם מידי. חכה, כמו רוב הדברים המתרחשים עם ההורות, כאשר תגיע לשם, דברים שכיום נראים לך קשים ומסובכים יכולים להתברר כפשוטים יותר ממה ששיערת. ולהיפך - מה שלא מדאיג כלל עלול להתברר כמסובך מהצפוי. דאגה רבה לעיתים תכופות משקפת רצון (שמקורו באשליה) לשלוט על המתרחש לחלוטין. הרצון הזה טבעי, אבל יש להגיע למידה מסויימת של ויתור ביחס אליו. אותו דבר נכון לגבי הדאגה הנוכחית שלך - אין לך דרך לצפות כיצד תחוש לאחר שתהפוך לאב והדאגה ביחס לכך כרגע לא תועיל לך במאום. חכה עד שתגיע לשם ותבדוק אז מה מקשה עליך יותר ומה פחות. להתראות דוד

בוקר טוב דוד וברוך הבא - שמחה שחזרת ומקווה שגם אתה... יש לי מספר שאלות ואשמח אם תוכל לענות. רציתי לשאול לגבי ההבדל בין טיפול תרופתי בדכאון לבין הטיפול בחרדה , אם יש הבדל או שזה אותן תרופות במינונים שונים או שבדרך כלל ובכל מקרה, חרדה מצביעה על דכאון?..או אולי דכאון נובע מחרדות? וגם מתי יודעים שהתרופות הכרחיות למטופל (רק כשיש סכנת חיים?) ומתי זה רק בגדר המלצה?? מתי אתה כפסיכולוג מפנה לפסיכיאטר ולא מוכן להמשיך לטפל במטופל בלי יעוץ או טיפול פסיכיאטרי? האם השאלונים הקיימים בספרים, להערכת מידת הדכאון - אמינים? תודה ויום נעים.

שלום ליבי ראשית תודה רבה. אני בהחלט שמח לחזור לכאן. בנוגע לשאר שאלותייך - ביחס להבדל התרופתי בין טיפול בחרדה לטיפול בדיכאון קשה לי לענות לך. זו שאלה שיש להפנות לפסיכיאטרים, המומחים היחידים לטיפול תרופתי בתחום הנפש. ככל הידוע לי יש אכן קשר וזהות בין התרופות הניתנות להפרעות שתיארת, כפי שיש קשר בין ההפרעות השונות. הקשרים האלה, בכל מקרה, הם מורכבים וכפי שקשה להכליל על יחסי סיבה ותוצאה ביחס לחרדה ודיכאון, כך אני מאמין שקשה יהיה גם לפסיכאטר להכליל לגבי הטיפולים השונים בהם. ובעצם אותה תשובה, על הקושי לתת תשובה כללית ונכונה תמיד, רלוונטית גם לשאר השאלות. עם זאת, טיפול תרופתי כמעט תמיד יהיה בעיני בגדר המלצה. לא רק משום שאין לי כמובן שום סמכות לרשום אותן, אלא משום שההחלטה הסופית האם לקחת או לקחת טיפול תרופתי נתונה בידי הפונה עצמו. כמובן, יהיו מקרים בהם יראה נכון מעל כל ספק שאדם המסרב לטיפול תרופתי במצב מסויים גורם לעצמו נזק וסבל נפשי כבד. ועדיין, בסופו של יום זו החלטה של אותו אדם. בהמשך לכך, קשה לי לומר בדיוק באיזה מצב אסרב לטפל באדם שאינו מטופל תרופתית. אני משער שאם המצב הזה מתרחש הרי זה משום שאני מעריך שהאדם מעמיד את עצמו בסכנה משמעותית בשל סירובו לטיפול תרופתי ושאני כאיש מקצוע איני יכול לשתף פעולה עם הסירוב הזה, ולו גם על ידי הסכמה בשתיקה על ידי המשך הטיפול. זהו כמובן מצב מאוד מורכב, וגם בו אני מאמין שהדרך לעיתים נדירות בלבד תהיה הפסקת הטיפול, כאשר על פי רוב המטרה תהיה לסייע לאדם לקבל את הטיפול לו הוא זקוק. ושוב, קשה לענות על כך בצורה כללית או תיאורטית בלבד. ולגבי השאלה האחרונה - חלקם אמינים וחלקם לא. כלומר, חלק זכו לתיקוף ותמיכה מחקרית ואחרים נשענים יותר על אינטואיציה ורגש ולא נבדקו לאוך זמן. פעמים רבות ניתן ללמוד משאלונים אלה לא על ידי סיכום הנקודות והגעה לתשובה זו או אחרת, אלא על ידי התקלות בשאלות המאלצות להרהר במתרחש והמביאות את העונה להתבוננות פנימה ולמבט ישיר יותר על מצבו הרגשי באותו הזמן. זהו, מקווה שלמרות הקושי הצלחתי להעביר את עמדותי. להתראות דוד

שמתי לב שהמטפלת מחקה את תנועות גופי, האם זה בכוונה? דרך טיפולית? או שמא מתוך הזדהות בלי להיות כל כך מודעת?(מקווה שזאת התשובה) אני רוצה שהיא תזדהה באמת,ולא סתם כטכניקה!!!!!:(

שלום לנערה נראה לי שאני הולך לשמח אותך, בגלל שנשמע לי מאוד לא סביר שהמטפלת שלך מחקה את תנועות גופך בכוונה תחילה. אלא אם כן מדובר בטיפול בתנועה (וגם אז תהיה התייחסות מפורשת לפעולה שכזו), ובהתחשב בכך שאינך ילדה (שאז יש טיפולים, לא מילוליים גם כן, שיכולים להשתמש בטכניקה דומה) הרי שאין טכניקה פסיכולוגית המוכרת לי המערבת חיקוי גופני בכוונה תחילה. בהחלט נכון לומר שזהו משהו שיכול להתרחש - בשני הכיוונים - במהלך טיפול וכחלק מקשר וקרבה שנוצרת, אבל לא כמשהו שנעשה מלכתחילה ובמודע. אבל את יודעת מה - את את מעיזה, וברור לי שזה לא קל - תוכלי אולי את להעלות מולה את הנושא. לומר לה ששמת לב לכך וכיצד את מרגישה בעניין ואיזה מחשבות היה לך בעניין..עלול להראות לך מביך, אני מתאר לעצמי, אבל אולי שווה לך לנסות? להתראות דוד

אמנם המטפלת אומרת שהיא צריכה הפסקה בין הטיפולים כדי לחשוב, להתנתק, כדי להיות מוכנה לטפל כראוי במטופל הבא... האם זה באמת ככה? או שאולי היא תופסת תנומה קצרה? או שותה קפה? מה אתם בדיוק עושים בהפסקה הקצרה הזאת בין מטופל למטופל? ולגבי סיכום המפגשים, אתם באמת עוקבים אחרי ההתפתחויות של הפגישות דרך הסיכומים? מה אתם כותבים שם על המטופל? תכונות שלו? מילה שהוא אמר? סליחה על השאלות הרבות ותודה!

מיכל שלום, מטפלים שונים זה מזה במה הם עושים בהפסקות שלהם, במספר ההפסקות ובאורכן. אני חושב שההפסקות הן חיוניות וכל מטפל משתמש בהן בדרכו הוא ובדרך היעילה ביותר עבורו. כך גם לגבי הרישום האישי, יש המרחיבים יותר ויש פחות יש העוקבים מדי פגישה ויש שלא. אבל נראה לי שישנה סיבה לשאלה הזו ואני תוהה מהי מהיכן היא היא התעוררה ומדוע. נראה שיש אי נוחות סביב ההפסקות של המטפלת ועוד יותר סביב רישום שלה על הפגישה. מעין הרגשה שקורה משהו שם לאחר היציאה מהחדר שאת לא שותפה לו ואני בהחלט מבין מדוע זה יכול להפריע. בכל מקרה הייתי מציע להעלות את זה בשיחה ביניכן, לדבר על זה ובעיקר על התחושות שלך, דרור

זה עדין רע. עדין כואב. עדין צורח בתוכי . כן .. עדין .. אל תכעס .. אני שוב פה.. במשמרת שלך .. ככה.. אבל זה כואבבבבבבבבב לי .. כלום לא מרגיע . נמאס לי דרור, להיות פה כזו. מוחקת, כותבת.. ושוב .. נמאס.. להרגיש ככה בכלל. להיות כזו מושפלת. להרגיש עליות וירידות כאלה. נמאס לי להרגיש את הריקנות הכואבת הזו. "כן.. זה תהליך.. כן .. עשית המון עד עכשיו.. את חזקה .. נלחמת .. תהיי גאה בעצמך.. עברת ככ הרבה .. את לא לבד.." נה נה נה נה נה (((((((דייייייייי))))))))))) בחייאת..דיייייייייייייייייייייי לא רוצה מילים כאלה. לא . דרור לא. בבקשה?.. שרית

שרית שלום, אני שומע את הכאב שלך אני שומע גם שמשהו בדבריי הכאיב לך בדרך כלשהי. ניסיתי לחשוב מה זה היה, מה בניסיון שלי לשקף לך מה שאני רואה ומרגיש מדברייך הכעיס והכאיב. נראה לי שבאיזשהו מקום פיספסתי את המקום שלך, המקום המיואש הכואב שרצה להיראות שאהיה איתו, שלא אנסה להעלים אותו. אני עדיין נשאר עם המילים שאמרתי אתמול, אבל אני מבין גם שכרגע כואב לך מדי מכדי להרגיש את המקום ההוא, חשוב לך ואני מסכים עם זה, להרגיש שזה בסדר לכאוב, להיות מיואשת. דרור

הי, מישהו יודע איך נפטרים אחת ולתמיד מהמודעה הכתומה שמרצדת ברגע זה ממש באמצע המסך? (איזה תזמון - בדיוק היום צצה לי אפטה בפה אחרי שנים שלא "זכיתי" לביקורה... אני ממש מתלבטת אם להקליק או לא :-))

שלום לך, נשמע שאחת המודעות כאן (ואני מודה שלא הצלחתי להבין איזו בדיוק) מרגיזה אותך, מרגיזה כי היא מרצדת מולך ומעלה ומזכירה משהו שהוא ככל הנראה קונפליקטואלי מאוד עבורך. עד כדי שאת מתלבטת האם לפתוח אותה או לא. אני מניח שהמודעה עצמה היא רק הטריגר ואולי שווה להתייחס לדבר עצמו אותו היא עוררה. דרור

דרור, אתה באמת מנהל עם עצמך דו שיח כזה כל פעם שמשהו מטריד אותך אפילו ברמה של מודעה מרצדת. זה נשמע כאילו אין דברים שיכולים לעצבן ככה סתם כי הם שם מול העיניים. טל

דווקא כן, אבל... יש גירסה טקסטואלית של הפורום ללא כל פרסומות. אבל - בגירסה הזאת מספר ההודעות בעמוד קטן, הודעות שנמצאות על גבול המעבר בין עמודים לפעמים לא נראות (מבחינת המשתמש כאילו אינן קיימות), הטקסט זעיר, וגם - לא בדיוק אפשר לשלוח הודעות ותגובות. כלומר, ניתן לשלוח אבל התוצאה בלתי קריאה ובלתי ניתנת לשיחזור. עם זאת, יש לגרסה הזו יתרונות אחרים שאני מנצלת ואוהבת כמשתמשת עבר נוסטלגית... רק שלא יבטלו את זה :-( חוץ מזה - יש פורמט נוסף דרך וואלה (אפשר להגיע לקישורים דרך חיפוש בגוגל "פסיכולוגיה קלינית"). לדעתי, הוא צפוף ופחות נוח, ואפילו נדמה לי שאין בו אפשרות חיפוש. גם אין לי מושג אם אפשר לשלוח דרכו הודעות. הפרסומת ההיא לא שם, אבל יש בו פרסומות מרצדות. אחרות. האם הפרסומות רודפות אחרינו לכל מקום מוההאהאהא? טוב, אם הולכים נגיד לים או לגינה בלילה ומתבוננים בשמיים, זה יכול להיות יותר נחמד. ובקשר לפורום, ייתכן שיש עוד, אך האפשרויות לא מוכרות לי. ובנוגע לחומר של האפטות הוא הומלץ לי מאד, גם על ידי רופא השיניים וגם על ידי הרוקח. קניתי אותו והוא לא זול, וגם אני מחכה לנסות, ביום שבו ארשה לעצמי להיות קצת נחמדה ולא להסתובב עם הסבל ימים ארוכים. בהנחה שזה גם עובד. ועכשיו, גם אני אחרי שעצבנתי בהודעה מלאת מילים, הולכת לעוף לכם מהעיניים. בי.

אב שהתעלל קשות בילדיו נתן גט - ועונשו הוקל מאז היו בני שנתיים, הפך האב את חיי 11 ילדיו לסיוט - שכלל הטחת ראשים בקיר, הצלפה בחגורה ואיומים בנשק. בתו, שבה התעלל מינית, אף ניסתה להתאבד. היא ואמה הסכימו להסדר הטיעון: 7.5 שנות מאסר בלבד ותשלום פיצויים ורד לוביץ' פורסם: 27.10.08, 19:40 "אלימות פיזית ונפשית קשה כדרך חיים... זו כללה צעקות, איומים, איומים באמצעות נשק חם להרוג, מכות, סטירות ובעיטות, משיכה בשערות, הטחת ראשים בקיר, הצלפה בגופם באמצעות קולב, חגורה ועוד". כך מתארים השופטים את התנהגותו של מי שהתעלל ב-11 ילדיו כשהיו בני שנתיים עד 15. היום (ב') הם גזרו את עונשו - שבע וחצי שנות מאסר בלבד. בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר את העונש על על גבר בן 47, שהודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע מעשים מגונים בבתו בנסיבות אינוס, ובעשר עבירות של התעללות בקטין חסר ישע. הסדר הטיעון נעשה על דעת האם והבת, בעקבות הסכמה לפיה הגבר ייתן גט לאשתו. הגבר הורשע כי במשך שנים נהג לבצע עבירות מין בבתו, נהג לשכב עליה, לחכך את גופו בגופה תוך שהוא נוגע באיבריה האינטימיים במקרים רבים. שנה אחת משימתית של התבוננות אחראית בילדים סביבנו היא כל מה שדרוש כדי לשנות את אווירת האלימות נגדם כמו כן, במשך השנים הוא נהג להכות את ילדיו תוך שהוא עושה שימוש בחפצים שונים כגון חגורות, קולבים ונעליים לשם כך. בנוסף, הוא נהג להתעלל בהם התעללות נפשית בכך שהפחיד אותם באמצעות אקדח שהחזיק ברשותו. הוא צעק עליהם והשפיל אותם ונהג לכנותם "טיפשים" ו"לא שווים כלום". האב אף ניפץ צלחות, בעיקר כאשר האוכל שהוגש לו לא היה לטעמו. על פי אחד האישומים, במהלך חג סוכות בשנת 2000, כאשר בתו סידרה את שולחן האוכל שבבית והכינה ארוחת בוקר לאחיה, היא חיממה תשע מנות פיצה והגישה אותן לשולחן. האב חזר מבית הכנסת וזעם על כך שהכינה פיצה לארוחת בוקר. הוא הורה לה לאכול את כל מנות הפיצה בעצמה - עד שהקיאה. במקרה אחר, דרש מבתו לעשות דבר מה, וכשסירבה - הטיח את ראשה בקיר הבית. "הענישה צריכה להיות כמו לטרוריסטים" השופטים שרה דותן, דליה גנות ושאול שוחט, כתבו בגזר הדין כי "בית המשפט קובע כי מדובר בהתנהגות קבועה של הורה סדיסט וכפייתי שנהג בילדיו באלימות פיזית ונפשית קשה כדרך חיים. התנהגות זו מותירה לצד הכאב והפגיעה הפיזית חותם נפשי קשה ביותר על הילדים - והם, הרכים בשנים, יוצאים לדרך החיים כשנפשם מצולקת ופצועה". למרות דברים אלה, בית המשפט קבע כי עבירות ההתעללות מהוות מסכת אחת של התעללות - ולכן לא ייגזר עונש מצטבר. לפי גזרהדין, מדובר ב"עונש הולם וראוי שיש בו כדי לבטא את הסלידה של החברה ממעשיו הנפשעים של הנאשם". בית המשפט גם קבע כי עליו לשלם פיצוי לבת בה התעלל מינית, שאף ניסתה לשים קץ לחייה בקפיצה מגג בית הספר בו היא לומדת. הוא יפצה אותה על כך ב-30 אלף שקלים, ואת כל אחד מילדיו האחרים ב-5,000 שקלים. בית המשפט גם מתח ביקורת על תסקיר שירות המבחן, שייחס לאב המתעלל הערכת מסוכנות נמוכה עד בינונית. על כך נכתב כי שירות המבחן עשה חסד עם הנאשם. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, זעם למשמע גזר הדין. "ההקלה בעונש מתחילה בחטא של הסדרי הטיעון", אמר. "היום אנחנו יודעים ש-80-90 אחוזים מהמקרים בהם הילדים הם הקורבנות, נגמרים בהסדרי טיעון והדבר ממשיך בהתנהלות בית המשפט בו הענישה מאוד מקלה. "בדיוק כפי שטרוריסט שמניח פצצה מקבל מאסרי עולם מצטברים, גם הטרור במשפחה לא נופל מעבירות אלה", הוסיף קדמן. "זו לא חבילת גרביים, כל ילד הוא עולם ומלואו". בנוגע להסכמת האם להסדר הטיעון בתמורה לגט, אמר: "ילדים הם לא הרכוש של ההורים שלהם. אי אפשר להסכים לכך שתמורת גט יהיה הסדר טיעון, מה הקשר בין האחד לשני?".

שלום לך, התעללות בכלל ובילדים בפרט היא דבר מזעזע. הכתבה עוסקת תוך תיאורים קשים בנושא כואב זה. אבל היא עוסקת גם בשאלת העונש, לעיתים קרובות, אגב לא רק בתחום זה, קיימת תחושה שהעונש אינו מספק, שלעיתים ישנה תחושה שאין טעם להתלונן בשל כך. זו שאלה חשובה, אבל אני חושב של אותם ילדים, מה הם היו רוצים, על ההשלכות הנפשיות של מעשים אלו וכיצד ניתן לעזור להם. ואני מזדהה מאוד עם האמירה שככל שנשים יותר לב לסובב אותנו כן ייטב. דרור

למה? למה בטיפול מעודדים ללהתקרב שמעודדים התקשוריות טלפוניות..אבל כשהמטופל מתקרב ותלותי ומתקשר מתחילים להציב גבולות ולמנוע ממנו מה שהרשו לו? המטפלת שלי מבלבלת אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ומה תגידי על זה שחלק מהמטפלים בעצמם מפחדים מקרבה ומעודדים אותה אבל לא יודעים להתקרב ולתת להתקרב?

נהורה שלום, זה אכן מתסכל מאוד להרגיש שעד שאת כבר מעיזה להתקשר, אולי אפילו לאחר שעודדו והזמינו אותך לעשות כך, שמים בפנייך גבולות ומגבלות, זה יכול אפילו לעורר תחושה של דחייה. אבל אני חושב שזה יכול להיות גם מורכב יותר. לעיתים דבר שנכון לשלב מסויים בטיפול, נכון רק לשלב זה ולא לאחר מכן וזה דורש מעין עריכת חוזה מחודש. שנית, ונראה לי שזהו המקרה עליו את מדברת, המטפלת, מסיבה כלשהי, הרגישה כי הזמנתה אינה עושה טוב לטיפול ואולי אפילו פוגעת בו. המחשבה אז היא לנסות ולמצוא ביחד את ההתאמה הנכונה למטופל, למטפל וכמובן לטיפול. ברור לי איך זה נראה מבלבל, זה אכן מבלבל, אבל ייתכן שעצם הבלבול שעולה הוא לא רק אצל המטפלת אלא הוא חלק ממה שקורה בטיפול באותו שלב וחשוב להבינו. דרור

אני כ"כ עייפה, רוצה כ"כ להרגיש שווה ולא יודעת איך. רוצה להרגיש אהובה ולא יודעת בכלל איך לקבל אותה. אני כ"כ רוצה לצחוק באמת מהבטן ולא לעשות "כאילו". כ"כ רוצה חברים חדשים שמתאימים לי , לעצמי לרמה האינטלקטואלית שלי, ואני לא יודעת איפה לחפש. כאילו רודפת אחרי משהו שהוא לא קיים. תמיד מרגישה שאני חזקה מבחוץ אבל כ"כ שבורה ומרוסקת מבפנים. השברים מהעבר גרמו לי להראות חוסן חיצוני אבל בפנים הכול הרוס ושבור ואני כ"כ צעירה יש בנות בגילי שאפילו לא חוו זוגיות ואני כבר קדימה בהרבה , רק בת שלושים וחושבת כמו בת חמישים, פשוט עייפה ותשושה מחפשת בכול דרך לגרום לעצמי סיפוק כלשהו, סף הגירוי גבוה מאוד ואני לא מצליחה לעשות דבר וחצי דבר שיגרום לי להרגיש " מאושרת" באמת. "מאושרת"?, מילה שזרה לי מאוד אני עוברת יום אחרי יום כאילו רק שורדת העיקר לא להתמודד , העיקר לא לחשוב כי הכאב כ"כ קשה והפגיעה כ"כ חזקה שדי!!!!!!!!!!!!!! בא לי לצעוק כ"כ חזק עד הכאב יעלם לו אבל הוא שם כ"כ חזק ובטוח בעצמו כאילו אומר לי שאני לא אהיה מאושרת שאני נולדתי לסבול!. לפעמים אני חושבת לעצמי למה לא יכולתי להיוולד למשפחה אחרת במציאות אחרת הכול יכול היה להיות כ"כ שונה ואחר , למה לא ריחמו עליי, על הילדה הקטנה שהיום בגלל כל החיים שעברו סובלת מחרדת נטישה איומה ונוראה. אני כ"כ רוצה אהבה אמיתית וכנה ואני לא יודעת להחזיק בה כשטוב לי אני פשוט מחפשת לקלקל להרוס כל חלקה טובה העיקר שאני יהיה עם תחושת "השחור בנשמה" איך יכול להיות שטוב?, טוב זאת מילה גסה עבורי כאילו לא קיימת בלקסיקון שלי , מחפשת להכאיב לעצמי בכול דרך ורק מזה אני חיה. זה כ"כ עצוב כי אני רואה את הכול מהצד כאילו יוצאת מתוך עצמי וצועקת עליי אבל אני לא שומעת פשוט נהנית מתחושת הכאב, ורואה את הנולד במיליון סיטואציות ובכול זאת נכנסת לשם למקום שיפגע בי.בלי רחמים ובלי מחשבה שנייה פשוט קופצת ולא עוצרת לרגע לבדוק עם הים סוער. זה כ"כ עצוב שאין מספיק מילים שיתארו את התחושות שאני חשה כרגע. אני יכולה רק לחשוב לעצמי ולהגיד מתי יהיה היום שבו אני אפסיק לחיות את העבר עם הרחמים האינסופים האלו ובאמת אהיה מאושרת?

שלום לך, הכאב והעצב שלך עוברים מדברייך בצורה חדה מאוד. את מייחלת להיות מאושרת, להרגיש טוב עם עצמך אך בו בזמן את מרגישה שמשהו בך מעולם לא יהיה מאושר, שאת לא מכירה את זה, שאולי את אפילו מחריבה את זה ברגע שזה מתאפשר. נראה לי שחשוב בכל זאת לנסות ולהבין מה זה אושר בשבילך עם מה הוא מתחבר לך, מדוע להרגשתך את מחרבת אפשרויות להשגתו - מה מפחיד בו. להבין מה יש בכאב שמחייה, את מה הוא מחייה בעצם. אלו שאלות לא פשוטות, בוודאי ללא תשובות כרגע. אבל נראה לי שחשוב לחפש אותן. את מתארת פער בין הבחוץ לבפנים בין המשאלה לאושר והנטייה לכאב והרס, ההרגשה שאת לא מצליחה למצוא את המקום שלך את המקום הרגוע עבורך. אני חוזר ואומר שחיפוש כזה אפשרי וחשוב, אולי בתוך טיפול. דרור

הי דרור, שאלה שמסקרנת אותי פתאום: אם מטפל סובל מבעיה מסוימת שעליה מתלונן מטופל, או חווה אירוע כלשהו בדומה למטופל, האם נכון לשתף בזה את המטופל מתוך רצון ליצור לשדר "אחוות אחים לצרה" או עדיף להימנע מערבוב תחומים כזה? האם יש הנחיה גורפת למטפלים או שמא הדבר נתון לשיקול דעתו של כל מטפל? תודה רבה.

גילה שלום, את שואלת שאלה מאוד מעניינת. האם במידה והמטפל שומע על בעיה שהוא מכיר מעצמו חשוב שישתף את המטופל. יתרום לו מניסיונו כיצד להתמודד איתה, או כפי שאמרת פשוט יגרום לו להרגיש פחות לבד עמה. או שמא עליו להמנע מכך ולהקשיב למה שמטופל מנסה לומר לו, לדרך בה הוא חווה את הבעיה וכיצד הוא מרגיש עמה מבלי להשפיע עליו. באופן אישי, ואני מניח שזה עולה גם מכתיבתי, אני נוטה לסגנון השני. יחד עם זאת ישנם החושבים שישנם מקרים הם חשוב לשתף מעצמך כמטפל, מרגשותיך ומחוויותיך. אני לא שולל גישה זו, אבל אם בוחרים בה חשוב להבין טוב האם מטרת השיתוף היא תועלת המטופל. בכל מקרה אין מניעה גורפת. דרור

שלום לכולם! אשמח לשמוע איך נראה חדר הטיפולים שלכם? האם אתם הצלחתם לגלות דברים על המטפל/ת שלכם באמצעות החפצים בחדר? על תחביבים? משפחה? אופי? והאם זה בכלל מומלץ שיש בחדר הרבה חפצים שיכולים לגלות פרטים על המטפל/ת?

מור שלום, את פותחת שאלה מעניינת ואני מזמין את חברי הפורום להשתתף ולהגיב. מצידי אומר רק שמטפלים שונים מרהטים ומוסיפים או גורעים חפצים שונים מהקליניקה שלהם. לעיתים בהתאם לאישיותם ולגישה הטיפולית שלהם. בתחילת השנה נערכה תערוכת צילומים של דר' נורית ידלין, פסיכולוגית בעצמה, שתיעדה חדרי טיפולים של מטפלים רבים. מעניין היה לראות את ההבדלים האישיים והמקצועיים בעיצוב, אפילו הייתה התייחסות בתערוכה באשר לשאלה האם ישנו עיצוב גברי יותר או נשי יותר. דרור

אני מבינה את האנורקסיה הטקסיות ,השליטה הפחד מלאבד אותה הרצון לזכך את החרדה . אבל מה עם חוסר השליטה , הבולמיות האימפולסיביות וההתמכרות ,גבולותיה של השליטה מטושטשים והחרדה מה מקומה ? טולי

טולי שלום, את מעלה שאלה מעניינת וחשובה מאוד ואני פותח אותה להתייחסות גם משאר משתתפי הפורום. אבל אנסה לשתף ממחשבותיי בכל זאת. לכאורה בבולימיה ישנו ניגוד בין התקפי האכילה הבלתי נשלטים, לניסיון לתקן לאחר מכן ולרוקן את האוכל. להחזיר מעט שליטה. ייתכן ויש בהסבר זה מעט מהתשובה לשאלתך. אבל אני חושב שהדינמיקה מורכבת מעט יותר. יש משהו בהתקפי האכילה שמנסה למלא ריקנות כלשהי. לעיתים קרובות התחושה לאחר מכן היא של גועל מהעצמי, שנאה עצמית אפילו, אם להמשיך באמירה ממקודם, הרגשה שמה שממלא מבפנים אינו טוב, לא עושה טוב ויש רצון עז להוציא אותו בכל דרך החוצה. בעצם אם אני חושב על כך אני לא בטוח שהשאלה המרכזית בולימיה היא סביב שליטה. דרור

אנורקסיה ובולימיה, אחיות חורגות השונאות זו את זו. עבורי האנורקסיה היא לב ליבה של השליטה, ההרגשה של הרעב המאכל ככפיות בבשר, תחושת הניקיון של הגוף, להרגיש את הכאב המתחנן המשתוקק למזון ולומר לו "לא אתה בשליטתי זו אני שאקבע מה נכנס מה יוצא". ואילו הבולימיה היא שליטה מזויפת, הריח של הכישלון, מישהי נרדמה בשמירה, הידיעה הכואבת שלא ניתן לשלוט ברעב, שהריקנות היא רגשית ולא מהעדר של המזון. ואז נוצר מצב בו מצד אחד ישנו הרצון להרגיש, להרגיש משהו, אך אין במזון הנאה או נחמה. ביס ולעיסה המקופלים בשנאה ובגועל מאיבוד השליטה, מתחושת אפסיות ושוב שנאה. המטרה - להחזיר את השליטה, מתוך געגוע לאנורקסיה "המלכה". באנורקסיה ישנו תהליך גמילה מהעולם החיצוני-הפרדה טוטאלית מכל מגע של החוץ בפנים. בבולימיה ישנו ניסיון עלוב להרגיש את העולם המלא מלטף את הריק שבפנים, אך ההשתוקקות היא גדולה מידי, מאבדת שליטה ובמקום לגעת בעולם להרגיש אותו נעים ומשביע – הנזקקות הופכת לבולען, כמפלצת שאינה יודעת שובע. הבולימיה היא גרסה מזויפת של שליטה בניגוד לאחותה "הכל יכולה". בולימיה היא להיות גם התוקף וגם הקורבן, לאכול כקורבן של מציאות עגומה מתוך חיפוש אחר נחמה, ואז להעניש בטיהור הגוף בדרכים סדיסטיות. האנורקסיה, היא לפגוע בגוף להכאיב לו ולא להקשיב לתחנוניו. טוב זה הרבה יותר מורכב מכך..ובכל זאת מעט מן החוויה.

שלום... האם רק לפסיכולוגים יש הדרכה? ושאר המטפלים בשיחה? גם להם יש?

שירה שלום, החובה לקחת הדרכה חלה על פסיכולוגים בשלב לימודי התואר השני שלהם ובשלב ההתמחות. לאחר מכן הם אינם מחוייבים בכך, אם כי רבים נעזרים בהדרכה בתקופות שונות בחייהם המקצועיים. לגבי מטפלים אחרים, כגון עובדים סוציאלים שאינם מחוייבים בתקופת מומחיות אין חובת הדרכה לאחר שסיימו את התואר השני. אם כי רבים מהם פונים ללימודי המשך הכוללים הדרכה, חלקם נעזרים בהדרכה ממש כפי שפסיכולוגים נעזרים. לגבי שאר המטפלים, רובם נעזרים או נעזרו בהדרכה אבל שוב, ללא חבה מלבד שנות הלימודים שלהם. דרור

יש לי ערימה של דברים חשובים בכל מיני מחיצות. אני זוכרת בוודאות שאני נכנסת עם ה-USER והסיסמא הנכונים. מדוע אף אחד לא מסייע לי מהתמיכה. כמה אפשר לפנות אליהםםםםםםםםםםם?

רונית שלום, מבחינה טכנית אני מצטער אבל אני לא יכול לעזור לך. אבל אני שומע גם תסכול, אפילו עלבון אישי מכך שלא חוזרים אלייך. אני לא יודע מדוע הם לא חוזרים, מניסיון אישי, לאו דווקא בוואלה, בכלל, מקרים כאלו קורים. נסי להמשיך ולפנות אליהם בדרכים שונות ויצירתיות. בהצלחה, דרור

הייתי בטיפול שני וחצי. לפני כשלושה חודשים הטיפול נפסק על ידי.יצאתי לחופשה של חודש אח"כ המטפלת יצאה לחופש וכשחזרתי אמרתי שאני רוצה להפסיק את הטיפול היא אמרה לי את מחליטה, ואז אמרתי לה או קי החלטתי שאני מפסיקה, תגובתה- לא ציפיתי, איזה תיסכול איזו החמצה. (ממילא הטיפול היה אמור להסתיים בעוד 2-3 פגישות) החוזה עם הגוף הממן אמור היה להיגמר. מאז שנפרדנו חשבתי רבות על כך שעשיתי טעות. היום נוצר מצב חדש, מחלה קשה. ולאחר לבטים קשים החלטתי להתקשר אליה ושאלתי אם יש מניעה מצידה לחדש את השיחות, תגובתה -החוזה נגמר, ופתאום נשמע בקולה כעס, על כי הסתלקתי וכל הזמן התלבטתי להפסיק להמשיך (תמיד הגעתי בזמן אף פעם לא איחרתי ובגדול היה קשר טוב) הוספתי ואמרתי שאני אשא בהוצאות להמשך ועשיתי טעות ועכשו יש מצב חדש ואני באה ממקום אחר , מסרה לי עלות פגישה, אני, אמרתי שאחשוב על זה. שאלתי: האם לפנות אליה בכל זאת לחידוש הפגישות? למרות סירובה בהתחלת השיחה? נראה לי מעייף להתחיל עם מישהו אחר להתחיל את כל הסיפור מבראשית. בתודה.

ממש מגעיל!!!!!!!! מתוך נסיון שלי יש מטפל אחד גרוע ואחר מצויין וזאת ממש לא רגישה מי נתן לה רשיון? איזה מטפלת זאת ממש לא לחזור אליה...(((((((((((((((( מה היא עושה לך טובה יש מלא מטפלים היא לא שווה את הכאב שלך!!!!!!!!!!!!!!!

bar שלום, החלטה האם לחזור לטיפול אצל מטפלת שהיית אצלהו תלויה בין היתר בהרגשתך מולה, בסיבה לפנייה לטיפול, כמו גם בסיבה להפסקת הטיפול בעבר. מדברייך לא ברור מדוע הפסקת את הטיפול בעבר, אבל אני משער שזו הייתה החלטה לא פשוטה. ייתכן והיא הייתה קשורה לחופשות שלקחתן, ייתכן לסיום המימון המתקרב וייתכן שלשילוב של גורמים. בכל מקרה נראה שעיבוד הסיום לא נעשהולהבנתי הוא זה שכיום מעכב אותך מלחזור אליה. אם תרצי להרחיב מדוע עזבת את הטיפול, אשמח לנסות ולהבין איתך האם זה קשור לפנייה הנוכחית. אבל בכל מקרה אני לא רואה מניעה מלחזור אליה, גם אם היא ביטאה כעס ופגיעה. זה לא משהו שלא יכול להיות מדובר ביניכן, בעיקר אם בסך הכל היה קשר טוב בעבר. דרור

האחיינית שלי בת ה-6 כפי הנראה מאוננת תוך כדי חיכוך אבר מינה,בתחילה הערתי לה במחשבה שאולי מדובר בפצע או שבגדיה צמודים מדי וזה מפריע לה, והיא הייתה עונה שלא מדובר באף אחד מהדברים שציינתי,ולא הייתה אומרת ממה זה, כשחשבתי על אוננות לא הערתי לה יותר,איך עליי להתנהג,האם עלי לומר לה משהו בעקבות דבריי?ואיך להתייחס אם היא עושה זאת בנוכחותי? אשמח לתשובה

ירון שלום, בסביבות גיל חמש שש ילדים משני המינים מגלים את ההנאה הטמונה באיברי מינם. הם עשויים להשתפשף בחפצים כפי שציינת, לגעת באיבר מינם ועוד. זהו שלב טבעי, ואפילו חשוב בתהליך של גילוי הגוף. יחד עם זאת ניתן לומר לה שזה בסדר לגעת בעצמה אבל היא יכולה לעשות את זה בפרטיות שלה, אם כי שתחככות בחפצים אינה פעולה בוטה, ואינה חייבת להתבצע במקום פרטי, מוחבא. בכל מקרה, שיחות אלו חשוב שיתבצעו בינה להוריה. אתה יכול לנסות ולדבר איתם, לא הייתי ממליץ שתפנה אליה ישירות. דרור

הנפש שלי היא מגדל קלפים שהתמוטט, אבל בתוך הגוף אני מרגישה שזו קריסת התאומים, כאוס, עפר ובטון שכבות של הרס בלתי נגמרות ואין נפש חיה מתחת. דרור, אין בי מילים אליו יותר, משהו מת, אני לא יכולה יותר לראות אותו, לשמוע מה ששמעתי אתמול, לעולם לא חשבתי שימאס לו ממני.

אופיר שלום, אני שומע את הכאב שלך, את התחושה שמשהו בך התמוטט ולא יחזור לעצמו. אם הבנתי נכון, שמעת ממישהו משמעותי מאוד לך שנמאס לו ממך. מישהו שלא ציפית ממנו לכך. ייתכן וזה היה המטפל, או מישהו אחר. בכל מקרה הכאב הוא עז. זו אמירה שקשה מאוד לשמוע ממישהו, במיוחד אם זהו מישהו שאת סומכת עליו כדברייך, שהאמנת שבכל מצב יהיה שם איתך. אני מזמין אותך לשתף עוד, ממה שקרה, שאולי נוכל להבין ביחד מה התרחש, וכיצד להתמודד עם זה. דרור

איך משפרים את המצב עם בנות המין השני- בעבר היחסים שלי עם בחורות היו מצוינים היו יוזמות בלהתחיל איתם אבל עם הזמן המצב השתנה והסטטוס קוו היום הוא שיש פחות ביטחון ותעוזה איתם יש בעייה בליזום תקשורת ולהתחיל עם בנות

שלום לך, אתה מדווח על שינוי מהותי בביטחון שלך מול בנות המין השני. חשבתי שזה יהיה מעניין להבין מדוע זה קרה. את התהליך של ההבנה אתה יכול לעשות לבד אבל בעיני עדיף בטיפול שישלב הבנה שכזו גם ביכולת לשקם מעט את הבטחון שלך בעצמך. לאפשר לך ליצור שוב קשרים. אני לא חושב שיש כאן בעיה של כישורים חברתיים שכן לדבריך בעבר היית מסוגל. להרגשתי יש כאן משהו עמוק יותר שחשוב לנסות ולהבין אותו. דרור

הייתי בטיפול כ 6 שנים. התאהבתי במטפלת שלי, והאובססיביות שלי בקשר אליה לא ידעה גבולות. במשך השנים נתתי לה מתנות שונות ובין השאר סכום כסף לא מבוטל. מהיום שהסכימה לקבל את הכסף,לא ידעתי מנוח. לקח לי מספר שבועות לשתף אותה בתחושה שלי. הגעתי למצב בו הייתי יושבת בפגישות ופי מיים. לפני כחצי שנה, אזרתי אומץ ופניתי למטפלת אחרת. לקח לי זמן לספר לה על הדברים המעיקים עלי ובעיקר על מתן הכסף. המטפלת החדשה נרעשה והגדירה את קבלת הכסך כ abuse נטו. ו\את למרות שהסברתי לה שמאוד רציתי לתת לה את הכסך , ועצם קבלתו על ידה מאוד שימח אותי. לא ראיתי את המטפלת הישנה כחצי שנה.,למרות שנשארתי איתה בקשר מיילי רופף( כגון איחולי חג שמח וכו..) מאחר ולא מזמן חגגתי יום הולדת עגול, קיבלתי מכתב ממנה ובו אמרה לי שתשמח לאחל לי יום הולדת שמח פנים אל פנים. המטפלת החדשה, (אשר יידעתי אותה כמובן על המכתב) הייתה מופתעת על הפניה של המטפלת הישנה ואמרה שזה לא נהוג- אך אני דווקא חשתי ש"חיכיתי לכך"הרי למרות הכל הייה לי קשר מצויין ואוהב עם המטפלת. הגעתי אליה, מאוד התרגשתי, צפינו בתמונות ביחד, ולאחר מכן עלה נושא הכסף. היא אמרה לי שבמחשבה עמוקה, למרות שלי היה כל כך חשוב שתקבלו, היא לא הייתה צריכה לקבלו, וכנראה זו אבן הנגף אשר מנעה ממני את המשך הטיפול עמה,למרות ההעברה המצויינת שהייתה ביננו. היא אמרה לי שהיא עומדת על כך להחזיר לי את הכסף.והיא מקווה ש"נוכל להמשיך ולצעוד להמשך הטיפול יד ביד". אני מצדי אמרתי לה שלעולם לא אקח מתנה שנתתי בחזרה.לא הגבתי על הסייפא.. אני יודעת שאם אקבל את הכסף חזרה, לא אסלח לעצמי על כך. לעומת זאת המטפלת החדשה שלי אומרת שאם לא אסכים לקבל את הכסף -זה יישאר מבחינתי כ unfinished business . 1. כיצד היית רואה ( מתייחס) להזמנת המטפלת הישנה שלי לראותה לרגל יום הולדתי? 2 האם זה אתי מבחינתה לנסות ולהחזירני אליה,למרות שהיא יודעת שאני רואה מטפלת אחרת? . לאור האמור לעיל,מה היית ממליץ לי לעשות בעניין הכסף,? תודה אנושקה

אנושקה שלום, נשמע שהטיפול הקודם שהיית בו היא משמעותי מאוד עבורך ונרקם בו קשר משמעותי עם המטפלת. קשר שנפגע ככל הנראה גם מהסכמתה לקבל את הכסף ממך. אני חושב שחשוב לנסות ולהבין מה בדיוק קרה שם, מה עוררה בך ההסכמה שלה לקחת את הכסף. ומדוע זה השתיק אותך בהמשך. את הבירור הזה את יכולה לעשות גם בטיפול הנוכחי אבל אני חושב שחשוב מאוד שתקבלי החלטה כבר עכשיו היכן את נמצאת בטיפול. אם תישארי עם המטפלת החדשה עצתי תהיה לנתק קשר מהמטפלת הקודמת ולהיפך. הבלבול, והייתי אומר אפילו גם ההרגשה של תחרות, להרגשתך, בין שתי המטפלות, עלייך יכולה להיות חשובה מאוד לעיבוד בתוך הטיפול אבל חשוב שלא תהיי בטיפול אצל שתיים במקביל. לגבי קבלת הכסף בחזרה, זו שאלה לא פשוטה שלדעתי לא צריכה לקבל פתרון פשוט אלא לעבור עיבוד בטיפול במשמעות של מה זה היה עבורך לתת כסף ומה זה עבורך לקבלו חזרה. לבסוף אני לא יודע האם זה אתי או לא. אני חושב שזה לא קולגיאלי אם כוונתה הייתה לפתות אותך חזרה לטיפול ואני לא הייתי עושה כך. אם לעומת זאת כוונתה הייתה לנסות ולסגור דברים שגם להרגשתה לא נסגרו כראוי, ותוך כדי כך להבהיר לך שמבחינתה הדלת עדיין פתוחה זה קצת שונה. דרור