פורום פסיכולוגיה קלינית

דרור.. קודם שלחתי לך סתם נקודות כי לא ידעתי איך לאמר את הכיאוס הזה הוא אני. ואז מיד אחרי ששלחתי לך זאת, ובל נשכח את הפרצוף העצוב כל כך, לסיום, עלה בי כל הכתוב מטה; זה לא באמת משנה מה המשקל העכשיווי. המשקל יכול להיות בעל BMI גבוהה ומסוכן כפי שה BMI יכול להיות נמוך מן הממוצע. אני פאקינג כועסת על המשקל שלי. דרור. יש לי מספיק על הלב. שומן הוא רק עוד 'מגן' so to speak, עוד שכבה, עוד הסתרה, עוד דרך התמודדות קלוקלת. וזה בעיה. כי בהסתכלות כוללת, הכל קלוקל. ומן המעט, שעדין לא נכנס תחת קטגוריה זאת, איני מפיקה סיבה משמעותית, המספיקה עבורי, בכדי לא לבטל, לא למחוק, לא להעלם. אתה יודע.. למות. דרור. נמאס לי. נמאס לי לראות את עצמי ככה נרקבת, לא בשלה לעולם הזה.. ועוד איני מרגישה מוטיבציה בשיפור. או שאולי פשוט איני יכולה. מה שמוזר זה שאני כן עובדת עם הנפש שלי, רק שנראה לי שיש ביננו חוסר תקשורת מאיים. מחסומים קירות ומשמעויות נעלמות. אתה יודע עד כמה זה מייאש..????????????? אני אפילו לא מבינה מדוע אני כותבת פה עכשיו.. והרי אתה תביע אמפטיה (או שלא) ואני אשאר עם כל הרע שאני. אני עדיין ארצה למות. כןןןןןןןן ל-מות. אין לי סבלנות לתהליך הזה. ו..רגע! עוד בעיה; התהליך הזה הוא החיים. בא נאמר שאעבור שלב אחד (אם בכלל) כן? אח"כ יש עוד מדורים של גהנום. ואם אני זאת שמביאה הכל על עצמי (או שממש ממש לא..), הכיצד אוכל לצאת מכל הסבך הזה. זמן בחודש זה לא תרוץ, הרי לכל יום היסטריה משלה. נמאס לי דרור. נ-מ-א-ס ל-י.. ... .!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מי ירימני..?? מי יושיעני.. והרי אני נדונתי מראש, לכשלון, לדראון, לחנק.. ל.מוות. ~נילי!~

נילי שלום, כשקראתי את הדברים שלך הרגשתי סוג של מלכוד, מלכוד שאולי גם את מגישה אותו. הרגשתי שבכל מקרה הדברים שלי יעוררו כאב, ישאירו אותך לבד. אם לא אצליח להבין אותך, לא אהיה אמפטי בוודאי שתישארי לבד. אבל גם אם כן אצליח עלולה להיווצר הרגשה שאת נשארת עם הרע בתוכך, למרות מאמציי להראות את הטוב, ואפילו למרות מאמציי שבתוכם אולי יש ביטוי לטוב. ייתכן ופיספסתי בכך, אבל אם לא, הרי שהמקום הזה בו את בכל מקרה מפסידה, בין אם מולי או מול אחרים ובין אם מול חלקים בתוכך מכאיב מאוד. אני מבין את הרצון שלך להפסיק את הכאב בכל דרך, את ההרגשה שגם אם עכשיו תצליחי להתמודד כל חייך תמשיכי לסבול. אבל ייתכן וכרגע השאלה היא האם יש בך גם חלק שרוצה להוריד את הכאב, שמוכן לבדוק האם ניתן להפחית אותו לרמה נסבלת לפחות בשלב ראשון. האם יש בך חלק שמאמין שאת יכולה להתיידד יותר עם חלקים בתוכך. דרור

יודעת שאולי זה לא הפורום לשאלות על תרופות, אבל מבקשת לדעת מניסיונך האישי עם מטופלים שכן נוטלים תרופות ונמצאים בטיפול פסיכולוגי-- האם טיפול תרופתי נגד חרדות, הינו קבוע או שניתן רק למקרה הצורך? והאם ההנחה היא שתמיד חרדות נובעות מדכאון? ואז הטיפול הוא בכל זאת בגורם=בדכאון? והאם מדובר באותן תרופות (לחרדה ודכאון) - רק במינונים שונים? ואם זה כך אז מן הסתם גם כרוך בטיפול ממושך עד שרואים אם בכלל עוזר סליחה שאולי מנג'סת (בחרדה...), אבל איכשהו טיפול נגד חרדות , אם יש כזה דבר ספציפי, פחות מרתיע אותי. תודה!

שלום לך, אכן, תחום הטיפול התרופתי אינו התחום המרכזי שלי. אבל לשאלתך, ישנם סוגים שונים של חרדות, ונכון שלעיתים הן מלוות בדכאון אך בוודאי לא מדובר בדבר שהוא הכרחי. באופן כללי ישנן תרופות נוגדות חרדה המשמשות לעת הצורך בלבד. וישנן תרופות הנלקחות באופן יומיומי. ככלל אני ממליץ על שילוב בין טיפול פסיכולוגי לטיפול תרופתי, כשכאן ישנה עדיפות לתרופות מהסוג השני (בד"כ SSRI ). דרור

האם ידועה לכם הצלחה בביופידבק למחלת המילופיברוזיס (העלאת רמת הטרומבוציטים בגוף) ומה בכלל הסיכוי להצלחת הביופידבק ביחס למחלה המוזכרת מעלה?

שלום רב לך קרן, לא ידוע לי על מחקר שנעשה לגבי שימוש בשיטת הביופידבק בטיפול במילופיברוזיס. כן ידוע כי מתח מצטבר מחמיר את התופעה. שיטת הביופידבק הוכחה כאפקטיבית מאד ללמידת טכניקות להפחתת מתחים והתמודדות עם מצבי לחץ. מאחר ומדובר בשיטה שאינה פולשנית ואין לה תופעות לוואי אני ממליץ לך בחום לנסותה. חשוב כי תבחרי מטפל/ת עם הכשרה, הסמכה ונסיו מוכחים בתחום. אשמח להתעדכן ולעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

נושא: האם לפיברומיאלגיה אין בסיס פיזיולוגי? ד"ר גליקסמן היקר, אובחנתי כסובלת מפיברומיאלגיה , כאבי חזקים ויויומיים . התרופות שרשמו לי רופאי גורמות לי לתופעות לוואי ואינן עוזרות לי. לאחרונה שמעתי כי פרופ` רכס מהדסה ירושלים טוען כי המחלה היא בראשו של החולה האם אכן כך הוא הדבר? אני סובלת שנים ומחפשת דרכים להקלה בסבלי. איני מסכימה עם דעתו של פרופ רכס ואני פונה לטיפולך בהמשך להמלצתו החמה של פרופ בוסקילה שהוא מומחה בראומטולוגיה . אשמח ואודה לתשובתך . בברכה חמה נורית

שלום רב לך נורית, שאלתך המצוינת מעסיקה זה זמן רב רופאים ומדענים ברחבי העולם במגמה למצוא תשובה אחת ברורה ומקובלת . מניסיוני הקליני בטיפול באנשים שאובחנו כסובלים מפיברומיאלגיה ושהופנו לטיפולי על ידי רופאים ראומטולוגיים שונים , נוכחתי לזהות מכנה משותף ברור לרובם. עובדה שהשפיעה על שיקולי הדעת המקצועיים שלי לגבי בניית תכנית הטיפול האישית עבור כל אחד ואחת מהם. הנחת היסוד שלי הייתה כי הדיווחים על כאבי הפיברומיאלגיה היוו למעשה סוג של ביטוי של אנשים שהיו חשופים למצבי לחץ ומתחים מצטברים ומתמשכים זמן רב. עובדה זו גרמה לעומס יתר שהוביל לסדקים לחולשה ולעיתים לקריסה של מערכת החיסון ומנגנוני ההגנה האישיים . מדובר בדרך כלל באוכלוסיה אינטליגנטית, כריזמטית, עם דרישות אישיות רבות להגיע לתפקודי שיא במצבי חיים שונים. אני מאמין כי "כאב" זו חוויה חושית, אישית סובייקטיבית כשסף וסיבולת הכאב שונים מאדם לאדם ומשופעים ממשתנים שונים כמו רקע תרבותי, משפחתי, גיל, מעמד, מצב כלכלי וכד`. חשוב לזכור כי הפרוש שנותן האדם לכאביו מהווה גורם משמעותי עם השלכות שונות לאופן תפקודו . (אפשרות של רווחים אישיים משניים גלויים או סמויים). הגישה הטיפולית שלי מבוססת על עקרונות הפסיכותרפיה הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק.

צרחתי מתוך תקווה שמישהו ישמע אותי צרחתי מתוך תקווה שמישהו יבין על אף הצרחות שלי זה הגיע מקוטע ומגומגם הפחד שבי לשתף משאיר משותקת וחנוקה עם הכול לבד ועדיין למרות הכאב העצום הזעזוע הקבוע בלב הרעד האין סופי ידעתי שעל אף שכבר תקופה ארוכה תלויה על חוט השערה בזכותה בזכות הידיעה שהיא שם שעל אף כול מה שעוברת יש לי מקום להיות בו אז השערה הזו נקרעה לשתיים היום ואני באויר כרגע לגמרי באויר עם כל כך הרבה כאב בתוכי נדמה לי שהיום הכאב הזה הוא אכזרי ולא זו לא סערה שתחלוף אין מפה איך ולאן אני באויר ומכאן זה לאבד מעט מעצמי ולוותר או לאבד את הכול וויתרתי על הרבה מעצמי בתקווה להבנה אבל לא אין כזו אם נשארת לבד מאבדת את הכול אני פה כותבת וכואבת כל כך ויודעת שאין שום מילה עכשיו שיכולה להרגיע או לנחם מלבד המילה שלה כזו שמפתיעה שמגימה נס אבל לא אכפת לה והיא אוהבת ודואגת ובכול זאת עוזבת נוטשת בתקופה כל כך קשה לא פעם נאמר על לעבד פרידה לפני שעוזבים היא ברחה ממני למרות שחזרה ואמרה את לא מזוהמת לא מצורעת אבל כנראה סוג של נגע שישב לה על העור והכי כואב שאני כל כך אוהבת אותה נפגעתי לא האמנתי שהיא תשאיר אותי כך לא האמנתי לא האמנתי וכואב לי בלב כול כך חנוק לי פה באויר למרות הכול מחכה לתקווה האחרונה ואדע אם לוותר מעצמי או לוותר על הכול ולומר לה יפה תודה ושלום שמשהו יעצור את הדמעות האלה לא עומדת בכאב הזה יותר להעלם אלוהים שלי עכשיו הזמן הקדם תרופה למכה ועשה את הצעד בישבילי

נקודה יקרה. חבל לי שאת כ"כ סובלת. אני מבינה שחווית אכזבה ופגיעה, ושמבחינתך כרגע התיקון יכול להעשות רק מולה. אני שומעת אותך מרחיקה קולות אחרים, שאולי דווקא בזמן כזה יכולים להוות משענת, וגם את הקולות שלך, הפנימיים, מתוכך, שיכולים לעזור לך לגייס כוחות, ולא לתלות את כל יהבך בתגובה מבחוץ. אני מתארת לעצמי שלא קל לך כעת, ועם זאת מציעה לך להתבונן על מה שקורה לך, לנסות להבין למה את מגיבה כ"כ חזק, וכמה כוח את נותנת למה שקורה מבחוץ, על חשבון היכולת שלך להרגיע את עצמך, לווסת את עצמך, לשמור על עצמך. מקווה שתעברי את המשבר מהר, ושתמצאי אזורים של שלווה ורוגע - בחוץ או בפנים. לילה טוב, מלי.

בכלל שינויםי שקורים במטופלות שכותבות בפורום הרבה מסתכלת פה יותק משנה מישהי כן מבחינה בזה? דוגמאות יעזור לי

שלום סשה. אני שמחה שהזמנת אחרים להגיב לכך, אם כי באופן אישי אינני מסכימה איתך כלל. נדמה לי שלפעמים כאב, מצוקה, בלבול, מטשטשים מקומות שבהם משהו קורה - לאט אבל בטוח... אני סקרנית לראות איך אחרים יסבירו לך את המקומות של השינוי, וגם את אלה שלא (או שעוד לא) עברו תהליך כזה. היות שכבר סוף המשמרת, אני מציעה לך לשאול שוב בשבוע הבא, ובטוחה שתזכי לתגובות מעניינות. אני גם תוהה על המקום שלך, שבחרת להצניע בתגובתך. האם את בטיפול, או מתלבטת לקראת צעד כזה? אם כן, תוכלי אולי לפרט זאת יותר, ואוכל לפגוש את מה שבאמת מציק לך ומטריד אותך. לילה טוב, מלי.

מה שלומך , מלי יקרה ?.. אני .. הממ.. הטיפול עמוס אצלי , הכעס על המעבר עדין קיים וחי בי .. כן ..דייי לעסתי אותו .. טו מאצ .. הוא אמור להיות מעוכל לבליעה כבר לא?..:-) מסתבר שלא. אני עדיין שומרת כעס , יושבת שם בשתיקה רועמת.... רוצה ככ לדבר .. לספר לו מה עובר עליי , ועובר ככ הרבה , הימים עמוסים רגשית , ההתמודדיות , הגוף שכואב , אבל אני מגיעה אלייו , כאילו מחייכת , רוקעת באמת ברגל על הרצפה , אומרת לו ששותקת בכוונה כי עדיין כועסת ,מנסה לפגוע בו .. והוא מאפשר .. להיות שם עם זה .. הזוי. הלילה עברתי טלטלה .. היה אתמול טיפול בשעה מאוחרת , כן כבר כתבתי לא מתאקלמת עם השינוי .. הלילה היה קשה , הקאתי .. , וכאבי בטן איומים ..של אחרי טיפול , לא יכולה להצביע מולך על נקודה למה - אבל זה פשוט עומס.. את יודעת מלי , בתוך כל הלילה הלא פשוט הזה שחוויתי , בתוך כל זה והכעס שלי אלייו , הזוי - אבל חשבתי רק עליו ! חשבתי על הטיפול , על כל הרגעים הקשים שחווינו יחד עד היום, ועברנו אותם , ואיכשהו תוך כדי בכי ,לסירוגין, נרגעתי , נזכרתי שככ הרבה בזכותו , הוא לימד אותי לנשום יחד עם הכאב, הנשימה אמנם כזו "כבדה" אבל יש נשימה .. כזו שגורמת לפחד לעבור , לגל הסוחף הזה להתמתן, אני חושבת שהוא לימד אותי בביחד איתו בקשר הטיפולי שאפשר גם אחרת, שאפשר להסתכל לכאב הנוראי הזה בעיניים , מבלי רק לדבר , רק מהנוכחות של להיות שם איתו , שאמנם אין נשימה ..ואמנם הכל נראה נסחף בסערה אבל שאני לא (רק) לבד עם זה. אוי מלי , אני מרגישה ככ שהשתניתי בתקופה הלא קטנה שלי מולו בטיפול , אני מרגישה בעוצמות חזקות כאלה את ההזדקקות שלי לדמות חיצונית כזו , לדמות שלו , לדמות נוכחת , שתעזור לי לדעת מי אני באמת , שתעזור לי לחזור לעצמי .. אני יודעת שאני כועסת עלייו ובועטת בו בכל דרך אפשרית, התנהגות משוחזרת של ילדה קטנה שהייתי .. כזו שבועטת במבוגר שלידה , שעדין לא מאמינה באופן טוטאלי .. מתמכר .. אבל יחד עם זאת זה ככ אבסורד כי עם כל החלקים האלה הלא מסתדרים בתוכי אני ממשיכה להגיע אלייו , ממשיכה להביא את עצמי עם הכעס, אני מביאה את עצמי מולו ככ אמיתי .. עם כל ההקאה הנפשית המגעילה הזו , עם כל הפערי חוצ / פנים שיש לי ..כלפי חוצ נראית בסדר לחלוטין , לא בחורה טיפשה ככ , מוערכת על ידי אחרים , נראית טוב .. אומרים אפילו יפה .. פשוטה כזו לחלוטין .. בטח לא נראית אחת כזו שחווה באמת את כל הסערות האלה , תפקודית כלפי חוצ לחלוטין .ובפנים מבעבעת. אני כותבת לך עכשיו ואני מרגישה ממש כאבים חזקים בבטן התחתונה .. שריפה איומה שרק דרך הכתיבה , אלייו בסמס , אלייך כאן .. אני יכולה לאפשר לעצמי להרגיש הקלה , כאילו ועוד מילים ועוד ועוד מילים .... כאילו ועוד נוכחות רק זה מה שירגיע את השריפה הזו.. אני מנסה לעזאזל .. להבין מה לי ולכל הרצונות הלא נורמלים האלה , מה לי ולכל המילים הלא מובנות ?...מה נסגר איתי ?.. מאיפה זה בא לי ? פאק , הרי באמת .. כרונולוגית בגיל את יודעת אני בת 31 , כבר ממש לא קטנה , אמא לילד בן 5 , .. והנה מרגישה עוד ככ הרבה חוסר אונים משוועעעעע , שבהם חסרה לי ככ דמות ה"אינאבאמא" החזקה הזו שתצליח להחזיק אותי מכל מה שעברתי , את יודעת מה אני מרגישה שאני עושה .. עכשיו .. זה כאילו אני מסווה את עצמי פה..גם מולך , גם מולו בסמס הקבועים.. משתמשת בילדה הקטנה שבי , זו שמחפשת מחסה .. בית .. בקונוטציה של רק בית - חמים ומוגן. עכשיו שבשבועות האחרונים אני ככ חשופה ופגיעה בגלל כל הטלטלות שאני חווה אני שואלת את עצמי שוב ושוב .. מה זו בעצם דמות חזקה ?.. דמות אמאבא שחסרה לי ככ ? האם מלי, אפשר בכלל לחוות אמיתי כזה דמות נוכחת ויציבה באופן קבוע ולא רק דרך טיפול ?.. האם זו יכולת שאפשרית באופן קוסמי להיות איתי ברגעים של ספיגת קשת רגשות הקשות שאני מעבירה בזמן און ליין ?.. האם זו המסוגלות המיוחדת הזו של להיות איתי ובשבילי גם כשאני בועטת , בלתי נסבלת , מבלי בעצם להחזיר לי כמוני - כמו שאני מתנהגת ?.... ואולי מלי .. אין בכלל דבר כזה .. דמות "חזקה" , נוכחת.. מיטיביה שיכולה להיות באמת כזו שתשאר לאורך של שנים .. הרי אבאבא שלי כשלו בכל רמ"ח שאפשר .. האם זו דמות שיכולה להיות רק נטו קשורה לקשר טיפולי ?.. רק כזו שיכולה לסחוב את "המשא הכבד" הזה שאני מעבירה בנוכחות מיטיבה ?.. רק בטיפול אפשר לקבל אהבה עוטפת ולא חונקת ?.. .כזו שמקלה וגורמת להתקדם הלאה ולשחרר מחסומים?.זכרונות? כאבים?. כזו שנשארת בדיוק כמו שצריך .. מבלי לחדור פנימה בצורה חודרנית ופולשנית מידיי ?... .האם זה מה שנקרא רחב מוגן ?.. זהבכלל משהו מציאותי ?... או בועת אשליה נטו ?... מה זה טיפול בעצם ?... אוי מלי .. כמה תהיות .. אפס תשובות .. הקשר הטיפולי שלי ככ מורכב , ככ עמוס,ככ מלא רגשות ותחושות גם כאלה שלא נעימים .. ככ תופס מקום בחיי, ככ מעייף אותי.. טיפול מעייף אותי ככ .. את יודעת , כמה כח , כמה חלקים בריאים צריכים להיות בתוכי כדי שאמשיך להאבק ולא אתייאש מהעומס הזה ?...ואיפה הם שצריך אותם במציאות ?...למה הם מושכים אותי רק לטיפול ?.. טיפול הוא מציאות ?.. בחיי שאיש השיחות שלי מנסה .. לתת לי מרחב מוגן כזה שמאפשר עבורי , כזה שמעולם לי היה לי .. אני ככ יודעת ויחד עם זאת ככ מפחדת..מפחדת ממנו , ומנסה להדוף.אין לי כוח ללוחמנות המתישה הזו .המאבקים הפנימים האלה שוכחים שיש אדם חי בתוכי ..אני לא מבינה איך יש בי איזה קול קטן שמושך להאמין שאולי יכול להיות ריפוי דרך מילים ? דרך נוכחות זרה ?.. דרכו?.. הזוי מלי .. בחיי שהזוי .. כמעט 3 שנים של טיפול .. והדרך עוד נראית ככ ארוכה .. אני לאיודעת איך הוא מצליח לסבול אותי שם ..איך אני סובלת את עצמי . בחיי שאני לא יודעת . ועוד יותר מזה .. לא יודעת מה אני בעצם רוצה ממך .. כאן עכשיו , כותבת ככ הרבה , מציפה , הכל עמוס על הכתב , עוברת מדבר לדבר , נשמעת ככ לא מובנת .. אה?.. בא ל נורא לחבק אותך . מבלי באמת להכיר אותך . רוצה גם את איש השיחות שלי לחבק ..חיבוק חזק כזה .. של .. תהייה איתי .. גם שאני לא נסבלת .. אני יודעת שלא אעשה את זה .. כדי לשמור על הטיפול .. אבל ככ רוצה את זה .. להרגיש .. תודה שהקשבת לי מלי . שבת נעימה וטובה . שלך, מכל הלב, שרית.

שרית יקרה. אני שומעת את השאלות והצרכים שלך מכל מילה שכתבת - מבלבלים, עוצמתיים, מרגשים, מבוהלים, מעורסלים. כ"כ הרבה רגשות שלאט לאט לומדים למצוא את המקום הנכון, "המגירה הנכונה" בטיפול ואז גם בתוכך. נדמה שהיית בכ"כ הרבה קילקולים והרס, שעכשיו צריך לשקם, להתגבר, לבנות מחדש, וזה קשה, ועם זאת - כ"כ מעורר תקווה. 3 שנים בטיפול, רק 3 שנים, והרבה שינויים, ודרך ארוכה שעוד היית רוצה לעשות. ובכל זאת, אני מרגישה כמה את חווה את עצמך ואת האחר באופן שונה, אולי לא סתם את כ"כ עסוקה בשינוי החדר - נדמה לי שלאט לאט את מרגישה שיש בית לרגשות, לחוויות, למשאלות ולצרכים שלך. מקווה שבתוך הבית הזה תוכלי להרגיש יותר ויותר בנוח, יותר ויותר בטוחה, יותר ויותר שייכת... לילה טוב, מלי.

שלום... קרה לי מקרה מוזר שהפתיע אותי מאוד!! אני וידיד קרוב שלי הלכנו לישון ביחד באותה מיטה,באיזשהו שלב הוא נרדם,ואני נשארתי ערה ונוצר מצב כזה של קרבה בינינו והתחלנו להתנשק. כשהפסקנו שאלתי אותו אם הוא ישן והוא רק עשה לי עם הראש שלא, אחרי זה התנשקנו שוב ואז שאלתי שוב אם הוא ישן והוא כבר לא ענה לי. אני הייתי ערה כל הזמן ונרדמתי רק מאוחר יותר בלילה. כשהוא קם לא דיברנו על כלום והוא גם לא הזכיר את זה. סיפרתי לו על מה שקרה יומיים לאחר מכן והוא אמר לי שהוא לא זוכר את זה!! רציתי לשאול אם אפשר באמת להתנשק מתוך שינה ולא לזכור את זה? ומזה אומר בעצם העובדה שזה קרה מתוך שינה? תודה. הדס :)

שלום הדס. נשמע לי שקרה משהו משמעותי בקשר ביניך ובין חברך, ובין אם הוא מעיד על מוטיבציה ורצון מודע או כזה שפחות מודע, הרי שהמימוש מלמד על התקרבות בין שניכם ועל כך שקורה משהו ביניכם. נדמה לי שפחות חשוב אם הדבר קרה מתוך שינה או לא, אלא מה המשמעות ששניכם מעיזים לתת לכך כעת. האם היית מעוניינת בהפיכת הקשר לקרוב יותר עם אותו ידיד? האם הוא מעוניין בכך? אני חושבת ששניכם מגששים בכיוון הזה (אפילו בעצם העובדה שאתם ישנים יחד) ואולי את צריכה אישור למה שאת רוצה ומרגישה. ומבקשת שגם הוא יעמוד מאחורי התנהגותו ויודה ברגשותיו. אני חושבת שכנראה זה הדיאלוג ביניכם כעת, והשאלה "האם הוא התכוון לנשק אותי הוא לא" היא כנראה בעלת משמעות סמלית לגבי מה שאת שואלת לגבי הקשר איתו. לילה טוב, מלי.

אני פשוט מתביישת בו בבן זוגי במראה החיצוני שלו נבוכה מלהראות אותו ככה סתם מבלי לתת הסברים קודם ולהסביר כמה התאהבתי בפנימיות שלו ושבדרך כלל אין מצב שהייתי יוצאת איתו וכו אציין שכשאני איתו אני לא מראה לו זאת ובהתחלה לא נמשכתי אילו אך כיום לאחר 3 שנים ככה פתאום זה קרה אני יותר נמשכת אילו בגלל ההרגל ומי שהוא אני כועסת על עצמי שככה אני מרגישה אציין שאני יותר צעירה ממנו בכמה שנים ונראית טוב וחשוב לי החיצוניות למרות שאני יודעת שזה שיטחי והנה כן נתתי לו הזדמנות מעבר לחיצוניות אם כך איך אני מתמודדת עם זה?????????

שלום עדי. לא הצלחתי להבין עד הסוף ממה את מוטרדת - האם זו הסביבה ששופטת את בן זוגך, או שדווקא את מתקשה להניח למראהו החיצוני? נדמה לי שאהבה ומשיכה הם המשמעותיים, ואם את מרגישה שהוא בן הזוג שנכון ומתאים לך, אני מתקשה להבין מדוע זה משנה מה כולם חושבים. מלבד זאת, אני חושבת שהרבה אנשים שלא תמיד יפים פיזית הם כ"כ מיוחדים ומקסימים באישיותם, שהם ממש הופכים ליפים בעיני המתבוננים. יופי תמיד משקף גם משהו פנימי, ולכן ייתכן מאוד שלא סתם חברך מצליח להיות יפה - בעינייך ובעיני הסביבה, גם אם נתוניו האובייקטיבים ההתחלתיים אחרים. לילה טוב, מלי.

יום הולדת. להחליף קידומת. זה קשה במיוחד השנה. שנה קשה - מכל היבט אפשרי. והיום, יום הולדת, היא נתנה לי מתנה שהיא הלכה לקנות. משהו שהיא חשבה במיוחד שיתאים לי... צירפה גם כרטיס ברכה אישי, עם המילים שלה. ואתמול אמרתי כן לסדרת ECT. בתנאים מסוימים. אני ממתינה לתשובות מהפסיכיאטר. חשבתי שאולי זו תהיה המתנה שלי לעצמי... לעשור חדש, ואולי טוב יותר. לא מפחיד אותי הרעיון של ECT. אני מוכנה לכך אך ורק אם זה יהיה בבי"ח שבו היא עובדת. מחלקת ה-ECT שם שייכת למחלקה בה היא עובדת. ואם זה מה שיקרה (רוב הסיכויים שכן), אז היא כבר אמרה לי שהיא תהיה ה - Case Manager שלי, מאחר שתמיד ממנים מישהו לתפקיד. כמובן שמדובר בטיפול אמבולטרי, לא אשפוז! הסכמתי אחרי שנסיון להוסיף תרופה נוספת (רביעית) כשל בגלל תופעת לוואי בעייתית. לא נשארו לי שום אופציות אחרות שאני מוכנה לנסות. מה שהכי מטריד אותי (וזה עולה בטיפול) זה, שגם ה-ECT (הקצה של הקצוות לפי המטפלת והאפשרות האחרונה שנשארה, לפי הפסיכיאטר) לא יעזור. יש לי עמידות לתכונות החיוביות של טיפולים רפואיים, ורגישות יתר לתופעות הלוואי. לא מצליחים לפענח אותי... באסה! תודה מלי. על הכל. שיהיה לך סופ"ש נעים ורגוע.

ערב טוב. אני מנסה לדמיין מה עובר עלייך - התרגשות מהולה בחרדה, תקווה מעורבבת ביאוש... כמה סמלי שדווקא ביום ההולדת מוחלט גם על הטיפול. אני תוהה לגבי "המוצא האחרון", יודעת שתמיד גם כשנדמה שמשהו הוא ההזדמנות האחרונה, לעיתים מופתעים מכך שיש עוד "שפנים בכובע". ובכל מקרה - לתהליך שבחרת לעבור נדרשים אומץ ומוטיבציה, ואני יודעת שניחנת בשניהם. מחזיקה אצבעות וממשיכה ללוות, מלי.

היי איזה מרכיבים בהפרעת אשיות גבולית חייבים להתקיים כדי שאדם יאובחן כסובל מהפרעה זו? תודה

שלום נטלי. חיפוש פשוט בגוגל יוכל לתת לך מענה מהיר. לילה טוב, מלי.

אני הייתי במצוקה נפשית מגיל 15 בערך ולא הייתי פנויה לגבש את הזהות שלי, פניתי לטיפול בגיל 25. יכול להיות שאי יציבת בזהות נובעת מהסיבה הזו?

מהחומר שקראתי באינטרנט, הבנתי שלא כל הסימפטומי הקיימים חייבים להתקיים. אני שואלת כי אני כבר הרבה שנים בטיפול ואובחנתי כסובלת מדיכואון ואח"כ חרדה ואז נוספו מחשבות אובססיביות. לאחרונה אני מרגישה רע והמטפל שלי חושב על כיוונים אחרים של אבחנות, אולי לכיוון של חרדה כללית. מה שבולט אצלי שאני חווה הרגשה של התפרקות הזהות שלי לעתים מאוד קרובות - שאני כל פעם צריכה חהגדיר לעצמי מחדש מה אני ומי אני. האם זה יכול להיות גם אופייני לחרדה או מחשבות אובססיביות? ועוד דבר שאני מרגישה הוא שינויים במצב רוח - לפעמים הוא משתנה כמה פעמים באותו היום ולפעמים יש שינויים פעם בכמה ימים.אך אני חושבת שזה מצב שאני חרדה או מדוכאת ממשהו וכאשר אני נעזרת בשיטת קוגניטיבית התנהגותית אני מצליחה לצאת מהמחשבות המלחיצות. אני לא מרגישה שיש לי צורך להיות בקשר אינטנסיבי עם אנשים, קשר ברמה שהוא חונק. אני חושבת שאין לי התנהגויות אימפולסיביות. יש לי נטיה לחשיבה בשחור לבן אך זה לא בהכרח אופייני להפרעת אשיות גבולית. האם לאחר טיפול של שש שנים, המטפל יכול לדעת ברמת ודאות סבירה אם יש לי הפרעת אשיות גבולית או שיכול להיות שיש חלקים מסוימים שאני כל כך מחביאה שהוא יכול להתבלבל? תודה

שלום נטלי. אני תוהה מדוע את כ"כ עסוקה בשאלת האבחון, מדוע זה הופך לעניין כ"כ משמעותי. אני חושבת שאבחון נועד ליצור שפה משותפת, אחידה, ברורה, ורלבנטי יותר לתחום הפסיכיאטרי, בו צריך להתאים את התרופה המדוייקת. בפועל, כמובן שהרבה מן האנשים אינם הסטראוטיפ של האבחנות, ומראים מורכבות יותר גדולה. בעיני, בייחוד במקרים הפחות ברורים, התעקשות על אבחנה מדוייקת מצמצמת, מכניסה את המורכבות, העושר והייחוד למסגרת ומשטיחה אותם. אני חושבת שיותר משמעותי יהיה להתייחס ולהבין את הצורך שלך באבחנה. לילה טוב, מלי.

היי מלי, רשמתי לך כמה פעמים כאן...(פחד קהל...) בכל אופן אני מעל שנתיים בטיפול עם מטפלת נפלאה. רק שבפגישה האחרונה מאד התאכזבתי מדבריה: לפני כשבועיים לא הגעתי לפגישה מאחר וכעסתי עליהשבוע קודם לכן ושבוע לאחר מכן הגעתי, וגם השבוע. שאלתי אותה אם היא התגעגעה אלי כשלא הגעתי. היא התחילה לשאול אותי איך אני מגדירה געגעוע. אמרתי לה שמתגעגעים למישהו שאוהבים, מישהו חסר לך וכד'. לדעתה געגוע קיים בין אמא לילדים, בין חברים,בן זוג, משפחה וכד' (כלומר היא לא התגעגעה). במקביל היא אמרה שכן אכפת לה ממני, היא דואגת לי וכד'...(אך לא געגוע!!!) מטפלים לא מתגעגעים למטופלים שלהם? או כל מטפל אחרת? אוף...

שלום אלמונית. נשמע לי שאת בודקת מול המטפלת שלך עד כמה באמת אכפת לה ממך, עד כמה היא עסוקה בך גם כשאת איננה, עד כמה יש לך מקום בחייה. אני חושבת שתשובה כללית או מבחוץ איננה רלבנטית, ושיותר חשוב לבדוק מה בעצם את שואלת ומה בעצם את מבקשת מהמטפלת שלך. חשוב יהיה להבין מה את מספרת על קשרים ועל הצרכים שלך בקשר, ומה קורה לך כשאת מרגישה שהאחר מרוחק או לא מושקע בך. אני מניחה שאת מכירה את הצורך והכאב הזה מקשרים אחרים, ושאולי גם ההעדרות מהפגישה הייתה חלק מהמקום המוטרד והלא שקט בתוכך סביב השאלה הזו. אני בטוחה שהתבוננות והבנה משותפת יכולים להיות משמעותיים ביותר. בהצלחה, מלי.

היי תודה. אכן יש לי צורך כזה..אז מה זה בעצם מלמד אותי? אני מכירה את זה מקשרים אחרים גם... את יודעת, הרבה פעמים בטיפול מגיעים לכל מיני נושאים, כמו זה למשל וזה כביכול מלמד משהו עלי (למטפלת ולעיתים גם לי) אבל מה בדיוק עושים עם זה..?

היי מלי .. פעם מזמן כתבתי לך ורשמתי משהו כמו שברור לי שלפסיכולוגית שלי לא אכפת ממני ואת כעסת שאני כותבת משפט כזה , הרבה פעם ניסיתי לשאול אותה מה היא חושבת עלי , ואף פעם לא ממש קיבלתי תשובה , בפגישות האחרונות היא דיי רמזה לי שנמאס לה ממני , והיום ששוב שאלתי , היא אמרה שזה נכון שנמאס לה ממני ,ושאני לוקחת את זה לשם , אבל היא רוצה שננסה להסתכל על זה .. איך מסתכלים על זה? .. עד עכשיו בשנתיים של טיפול אני בקושי מספרת לה דברים .. איך זה שנמאס לה ממני יכול לגרום לי יותר להיפתח .. והבעיה הגדולה היא שאני לא יכולה לעזוב , התלות חזקה ממני .. איך אפשר להיעזר במישהו שאתה יודע שנמאס לו ממך ?... או איך נפטרים מתלות ועוזבים ...? ..

שלום שואלת. אני חושבת שהשאלות שהעלית משמעותיות, חשובות, עקרוניות. נדמה לי שהמטפלת שלך מזמינה אותך לדיאלוג פתוח, כנה, חשוף איתה - כזה שבה הקלפים פרוסים על השולחן, ואתן יכולות באומץ לבחון את המשמעות והסיבה למה שקורה ביניכן. אני חושבת שגם אם מדובר בדיאלוג לא פשוט, הרי שניתנה לך אפשרות לבחון מקרוב ומול אדם שרוצה להשאר, להבין ולשנות (שהרי היא מזמינה אותך להמשך הדיאלוג איתה). מקווה שתנצלי את ההזדמנות שניתנה לה ומזמינה אותה לפתוח מולה את השאלות שהעלית כאן. לילה טוב, מלי.

ערב טוב, אני בת 26 ויש לי שאלה שבטח אי אפשר יהיה לענות אליה בלי הכרות אבל אני אנסה שינויים קיצוניים במצבי רוח שלושה ימים של חוסר יכולת פיזי ממש לצאת מהמיטה חוסר חשק לעשות כלום כולל לדבר עם אנשים ורק דמעות דמעות דמעות ותמונה שחורה שלושה ימים אחרי זה אושר כמעט לא טבעי כאילו לקחתי סמים כל דבר גרם לי לחייך הכל היה מושלם החיים פתאום היו יפים ומושלים ואז בערב נפילה טוטאלית ותחושת ריקנות ועייפות. אני כבר הרבה שנים סובלת מדיכאון ללא טיפול שאלתי היא האם דיכאון כרוני יכול "להתדרדר" ולהפוך למניה דיפרסיה השינויים הקיצוניים האלה הם לא דבר חדש אבל בדרך כלל זה קרה באותו יום עליות ונפילות לא נמשך ימים אשמח לשמוע את דעתך המון תודה מראש

שלום תמרה. אכן קשה לאבחן מרחוק. נדמה לי שצריך להבין יותר את רגעי האופוריה - האם אלה רגעים של הקלה ושמחה על הדכאון שחלף ועל היכולת לחזור לתפקוד, או שמדובר בתחושה מאנית שבה את יכולה הכל, עושה דברים ללא שליטה (כתיבה מרובה, דיבור מהיר, התנהגות משוללת רסן וכו'). העמקה של המקומות הללו מול פסיכיאטר יכולה לבסס אבחנה מתאימה, וכמובן גם להשליך על הטיפול התרופתי והפסיכולוגי המתאים. לילה טוב, מלי.

היי מלי מה שלומך? איך עבר לך השבוע? מלי.. איך היא לא נשברה ממני עדיין? המטפלת... איך היא יכולה להמשיך להיות בשבילי כל כך הרבה?.. תמיד.. כשאני צריכה או אפילו סתם רוצה.. היא ישנה בשבילי.. תמיד מוכנה לתת, להקשיב, לעזור לנשום, לווסת, להירגע... אני לא מבינה איך לא שברתי אותה עדיין, איך לא הרסתי אותה לגמרי, איך לא הרחקתי אותה, הרתעתי אותה, הגעלתי אותה. איך היא הצליחה לעמוד מולי אף שסחטתי אותה עד הטיפה האחרונה. היא כל כך מנסה. היא כל כך טובה. היא כל כך... בשבילי, איתי... שזה מפחיד אותי פחד מוות. מלי.. אני לא יכולה יותר לקיצוניות הזאת שבתוכי. אני לא יכולה לשינויים הקיצוניים שבמצבי הרוח.. הפרעת האישיות הגבולית הזאת גומרת אותי. אם אני לא אמות מהאובדנות, כנראה אמות מההפרעה הזאת (וכן, אני יודעת שזה חלק ממנה) והחלק הרע בזה, זה שהיא תשאר כל עוד אני אשאר... השבוע הרגשתי לכמה שעות משהו שונה, מיוחד.. הייתי אומרת - אושר.. אבל.. המילה הזאת גדולה מידי עלי.. קניתי לי (יותר נכון בסופו של דבר קנו לי) משהו שרציתי.. קבלתי מתנה גדולה, יפה ויקרה.. כזאת שאני בחרתי.. ואני רציתי.. ו... אותו יום היה יום מיוחד ביותר.. החיוך לא ירד לי מהפנים.. הרגשת אופוריה אולי.. משהו שאני לא זוכרת שהרגשתי אי פעם.. וההפתעה היא שזה החזיק מעמד כמה שעות טובות... ואז.. אז באה נפילה גדולה.. בור עמוק.. חשוך.. כואב.. ואתמול הייתי כבר במצב דפוק לגמרי. היה חסר לי אקדח כדי לדפוק כדור בראש. זה מה שרץ לי כל הזמן בראש. לדפוק כדור. לגמור. להיגמר. והיא מלי.. היתה כל כך, אבל כל כך.. טובה, רכה, מקשיבה, אמפתית.. דברתי איתה.. ואם כשהתחילה השיחה איתה הייתי באטרף של לפגוע בעצמי.. לא יכולה לנשום... לא יכולה לחשוב.. בסוף השיחה מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה, מרפה, מצליחה לנשום קצת יותר בקלות, מתמסרת לקול המרגיע שלה.. לחיבוק העוטף שלה.. לנוכחות שלה.. לרצון שלה לעזור לי, להרגיע אותי.. לא מגיע לי אותה. לא מגיע למפלצת שאני מטפלת כמוה. ואני תוהה.. איך בסוף הכל יגמר..

שלום שיר. אני שומעת שעוברים עלייך רגעים מיוחדים - מקומות בהם את מרגישה מיוחדת, מוכלת, נוכחת, אפילו מקומות של אושר. אני שמחה בשבילך, מרגישה שאלה רגעים יקרים, ושהשגתם איננה מובנת מאליו עבורך. ועם זאת, אני רואה כמה את הודפת את המקומות הללו, "מלכלכת" אותם באמירות הקשות והפוגעות כלפי עצמך, מתקשה להשאר רגע עם המשקפים שרואות יותר ורוד, יותר אופטימי... אני תוהה מדוע הצורך הזה לרמוס את החוויות הטובות, להתייחס אליהן באופן אמביוולנטי, ולהכות את עצמך כל פעם שאת חשה טוב. אני מניחה שמפחיד ומסוכן להגיש ככה, להנות, לסמוך. אני מזמינה אותך להקשיב לקול הזה, שגם כשהשהכל מסתדר, רגוע, מוכל, דואג לקלקל, להשאיר כתם, להכניס צרימה. לילה טוב, מלי.

את נשמעת לי קצת כועסת. או משהו.. ואולי זה לא ממש נכון, אבל כך מרגיש לי.. סליחה על מה שכתבתי סליחה

מלי... מלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי את שומעת - - - - ??? הנפש שלי צועקת, משתוללת, פגועה, מוכה, מקוללת. הייתי כל כך רוצה לשתף אותך בגהנום הספציפי הזה שעובר עלי בימים האחרונים אבל אני כל כך מפחדת מכל מיני סיבות. אוףףףף אני רועדת עכשיו. לעולם חבל שפניתי לטיפול..?? אה מלי..?? כל כך עצובה וחסרת אונים עכשיו. רוצה לבלוע את השולחן בסלון. כל כך רוצה למות אבל לא רוצה שינסו לעצור אותי ואז יקחו אותי לכל מיני מקומות קרים. אני בסה"כ בת אדם נורמאלית עם הפרעות שהן בעצם השלכות. מה עשיתי מלי.. מה עשיתי שכל זה מגיע לי..?? הכי מפחיד למות עכשיו אך איזה אופציה נותרת לי כאשר החיים אינם חיים הם הגהנום הנפשי של הדודה של הגהנום, אם יש גבר כזה.. מלי.. אל תשכנעי אותי לא למות במילותיך.. אני רוצה מילים ממך שיתנו לי כח להמשיך.. לפחות לעבור את היום בלילה.. מילים רכות, מלטפות, מחבקות ומערסלות. מתביישת שמבקשת ממך אבל מעיזה. לילה'לה מלי.. התגעגעתי. טוב לדעת שאת פה איתנו.. דמעות בלב, ראש מורכן.. ~נילי~

נילי יקרה. כ"כ עצוב לי שכך את מרגישה... ומצליחה לשמוח שידעת לסמן לי מה את צריכה ממני, למה את זקוקה. ואני חושבת על מה שעבר עלייך, וכנראה עדיין עובר, וכמה הוא בלתי נסבל עכשיו. וברגעים הללו, כשהכל חותך ודוקר ושורף, קשה כ"כ להזכר שאפשר להרגיש קצת אחרת. אז אני רוצה לעזור לך להזכר ברגעים שבהם פעם צחקת מכל הלב, התרגשת, צרחת משמחה, הרגשת יותר טוב...זוכרת?. אלה רגעים קטנים, אבל אני בטוחה שהם חרוטים בנשמתך, ושיום אחד עוד תשובי להרגיש אותם. ובינתיים, אני מקווה שתמצאי את הקול בתוכך שיודע להגיד מילים מרגיעות, מלטפות, מכילות. הקול שאומר לך שאת בסדר ושזו תקופה שתחלוף, שעכשיו רע אבל תיכף תציץ השמש ותרגישי שהתגברת. ובינתיים, מכאן, מתפללת שתרגישי יותר טוב, מחזיקה אצבעות ומלווה מרחוק... לילה טוב, מלי.

מלי.. לפני שכתבתי לך הערב, שאלתי את עצמי מי יהיה המלאך שיושיע אותי הלילה.. כי אם לא יהיה מלאך הלילה, לא יהיה נילי. לילות בתקופה זאת, הינם כמעט זמן מוות עבורי.. שאלתי את עצמי מי הוא יהיה וגם פעלתי כדי לנסות למצוא את המלאך הזה.. אספר לך שאת היית המלאך הראשון שלי הלילה,ידעת לתת לי תחושה שלהזדקק, זה בסדר, אפילו אם הצלחתי להבין, ולו רק לאותו הרגע, שקראתי את מילותיך המכבדות כל כך את הצרכים שלי.. (דמעות מלי..) אז תודה מעומק התסבוכת שאני, הלב.. עוד אוסיף ואומר, שלאחר שכתבתי לך, יצאתי בכדי לטפל בסידור דחוף, הקשור בנפש שלי (כי אחרת לא נראה לי הייתי יוצאת, לא עכשיו..) ופגשתי במשהי שפעם שנאתי כל כך.. משום שהיא הייתה מעיזה לשאול אותי לשלומי האמיתי.. עוד בתקופה שניצני הבעבוע הכאב ההרס והארס הפנימי החלו לעלות אל מעל לפני השטח.. ואני ברחתי מהם רחוק ככל האפשר.. הערב, איכשהו, על רקע הסידור הספציפי שהיה קשור אליה, נרקמה בינינו שיחת ידידות משמעותית ועמוקה.. שיתפנו אחת את השנייה בדברים אינטימיים משהו.. שיחה מערסלת כזו.. הרגשתי רק לרגע, שאני לא לבד.. שאני לא היחידה בינות לאנשים שאני מכירה, שחווה הפרעות כתוצאה מהתעללות מכל סוג שהוא.. שצריך טיפול רציני.. והרי אני נראה ככל האישה.. מי היה מאמין.. היא הייתה המלאך השני שלי הלילה.. זכיתי בשתי מלאכיות הלילה!!!! אז מזל שבקשתי.. או לפחות תמהתי אם יהיה.. רציתי דרך לשרוד כנראה את הגהנום של השעות הקיימות, והקרובות לבא.. רוצה גם לספר לך, שכשכתבת לי והזכרת לי על רגעים טובים שהיו פעם, ממש עצרתי וניסיתי להזכר. לא כל כך הצלחתי. אבל כן נסיתי להזכר בתחושות.. זה קשה מאוד מאוד.. את יודעת.. אבל נסיתי.. נכון שאת גאה בי..?? זהו.. מקווה שאצליח לשמור את התחושות המחבקות שאספתי לי להערב.. אחבק את עצמי בעצב עמוק, עמוק עמוק.. אנסה לא לחנוק... רק.. רק לחבוק.. שלך באהבה אמיתית של הרגע, מלאך שלי.. :) ~נילי~ :((((((((

שלום, עשיתי השבוע בייביסיטר לשני ילדים - בן בן 3 ובת בת שנה ושבעה חודשים. בשלב כלשהו החלפתי להם בגדים, והבן רץ אחרי הבת כשהוא ללא מכנסים, וניגש אליה ואמר לה לגעת באיבר מינו. היא נגעה מיד, הוא צחק ובזה זה הסתיים, והוא נתן לי סוף סוף להלביש לו מכנסים. האם זו התנהגות שהיא בסדר? אני יודעת שזה הגיל שמאוד מתעסקים עם אברי המין, אבל האם ההתנהגות שלו יכולה לפגוע באחותו או שזה טבעי במסגרת משפחה עם שני ילדים שכל כך קרובים בגיל? הייתי רוצה לדעת מה את חושבת, והאם נראה לך שיש צורך שאספר להורים מה קרה, ואם כן, איך היית מייעצת לי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר? אני מאוד אוהבת את הילדים, ומוטרדת מהנושא. תודה מראש על תשובתך.

שלום לבייבי סיטר המסורה. היות ואינני מומחית בגילאים הללו, אני מציעה שתפני לאיש מקצוע בתחום. עם זאת, נשארתי עסוקה בתחושת המחוייבות והאחריות שלך, ותהיתי מדוע את לוקחת על עצמך את דרך הטיפול וההבנה במה שארע. נראה לי שמדובר באחריות ובדאגה של ההורים, ואין סיבה, אם את מוטרדת, להסתיר זאת מהם. נראה לי נכון להוריד מעלייך את עול הדאגה וההסתרה, ולהשאיר להורי הילדים את האחריות לטיפול או בירור הנושא. להתראות, מלי.

אני קרובת משפחה שלהם, בת דודה של האמא. עברתי משהו בילדותי הצעירה, ואיש מבני משפחתי אינו יודע על כך, מלבד בת דודתי, האמא של שני הילדים. אני לא רוצה להלחיץ אותה, מצד אחד, ומצד שני, אם קורה משהו שצריך התייחסות אני רוצה שתהיה התייחסות. בנוסף (וזה משהו שקשה לי איתו), כבר כמה זמן שהאמא מדברת על הצורך בהתייעצות מיקצועית בנוגע לילדים ואליה (יותר מהכיוון של הדרכה הורית, אבל גם בהתנהגויות מטרידות של הבן הבכור) אבל הם לא עושים עם זה כלום. אולי זה באמת לא המקום שלי לקחת אחריות, אבל כרגע אני חושבת שאני מודאגת בעיקר בגלל החוויות שלי, והרצון שלי למנוע את זה מילדים אחרים, במיוחד כאלה שאני כל כך אוהבת. אשמח בכל זאת לשמוע את דעתך בנושא, ואם תוכלי בנוסף להפנות אותי למישהו שמתמחה בילדים. שוב תודה, הבייביסיטר

ספרת פה את הסיפור באופן כל כך פשוט וברור, שכך עליך להעבירו להורים. כלומר. תאמרי שקרה משהו שהטריד אותך ואת רוצה לשתף אותם וספרי. כביביסיטר לשעבר (שלושים שנה...) נראה לי שזה הכי נכון. וכל הכבוד על האכפתיות.

אוף, כבר שלחתי הודעה זו לפני מספר ימים ואף אחד לא ענה. מלי, אשמח אם תוכלי גם את לנסות לחשוב על המלצות בשבילי... שלום לכולם אשמח אם חברי הפורום יוכלו לשלוח לי למייל המלצות לפסיכולוגים. אני אתן תיאור קצר של מה שאני מחפשת... יש לי הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה...כך שממש זקוקה לעזרה. והייתי כבר בהרבה טיפולים כושלים, ואני מנסה לפחות ללמוד מהם משהו. אני מחפשת פסיכולוגית שנמצאת בחדר כבן אדם ולכן מגיבה על הדברים הנאמרים מבחינת הרגשות שלה. כמו כן, אני צריכה יכולת מסוימת של פתיחות וקשה לי עם מטפלים שרוצים להיות לוח חלק, אני חייבת לדעת דבר מה או שניים על חייהם, גם עם בפרטים כללים ביותר. אז מחפשת פסיכולוג שמוכן לחשוף ולו מעט. זקוקה מאד לפסיכולוגית עם יכולת להשקעה רגשית.עם "מקום בלב". לפעמים נראה לי שכל האפקט הטיפולי מצוי בזה שאני אדע שמישהו חושב עלי "בין הפגישות" ואז ארגיש פחות לבד ואוכל להתמודד. צריכה מידת מה של גמישות גם ב"בין הפגישות", שזה חלק מהסעיף הקודם, להיות קיימת אצל מישהו משמע שהוא מוכן לדבר בטלפון אם היתה פגישה קשה במיוחד- כמובן לא באופן קיצוני- לא כל יום או כל שעה... צריכה פסיכולוג/ית עם גבולות ברורים, לא מישהו שאומר "אתקשר מחר, מחרתיים לתאם" ומתקשר כעבור שבוע. יש בכך אפקט הרסני עבורי. וזקוקה נורא נורא נורא לחום לאמפתיה, לאהבה, אהבה , אהבה. כל המטפלים עד היום חשבו שזו בקשה מוגזמת מדי, אך אני עדיין מקווה לאותה אהבה... אשמח אם מי שישלח לי המלצות יפרט עליהן מעט כי אני מקווה להגיע הפעם למקום שאפשר לנוח בו, נגמרו לי הכוחות להלחם ולא ברור לי עוד כמה ניסיונות אני אצליח לצלוח בלי לוותר. תודה גילי

שלום גילי. מקווה שתמצאי את המטפל/ת המתאימה, ומזמינה את משתתפי הפורום להמליץ לך (ואני אגיב גם כן למייל האישי). בהצלחה, מלי.

שהיה מנת חלקי בחלק גדול מתקופת גיל ההתבגרות (היום אני בן 31). כל השנים ידעתי שאני לא יכול להיות בשום אופן בקשר נורמאלי רציף עם בחורה, כי אין לי שום יכולת שלא להרגיש שאני מאבד את כל האוטונומיה שלי. אני מרגיש את זה ממש פיסית ! תמיד "ידעתי" שזה איך שהוא קשור לזה שסבלתי מהתנהגות היסטרית של אמי בנושאי גיל ההתבגרות. זה התחיל מרצון "להסביר לי דברים" שקשורים לגיל ההתבגרות ובגלל שהייתי מאוד רחוק נפשית מההורים דחיתי את השיחות האלה, כשהיא בתגובה מגיבה בבכי. לאחר תקופה קצרה אני זוכר בבהירות שחשבתי לעצמי וגם חלמתי ! שאם ההורים ב"חדר של הגיל החדש הזה" אני יוצא ממנו.. ו"יצאתי".. יצאתי גם לתקופה ארוכה של הזנחה פיסית כללית שהביאה לעוד קונפליקטים שבהם הופרה הפרטיות שלי וגם מאוד הושפלתי. הצבא שיפר הכל בבת אחת וטופלתי שם בשיטה שמאוד עזרה לי - טירונותרפיה. אבל שנים אני לא יכול לחשוב על קשר עם בחורה באותו בית, או באותה עיר.. אבל אני חושב האם זה לא תרוץ עלוב כדי לחיות חיים בלי שאצטרך להקים משפחה, על כל הכרוך בכך.. מה התגובה המתאימה לי ? "תתאפס, תתבגר ואל תחפש תרוצים לעצלנות !" או שאולי שהבעיה שהצגתי היא בכל זאת משמעותית. ההרגשה שלי היא שאני פשוט עצלן.. תודה.

שלום תוהה יקר. ראשית, אתה ממש לא עצלן. לא נראה שהקושי שלך נובע מכוח לקום מהמיטה, או מחוסר חשק לממש את עצמך (אם בכלל יש דבר כזה). אני מבינה שמדובר במשהו מכאיב ומדכא, ושהיית עושה הרבה כדי לשנותו. אגב, ניחוש לא פרוע שלי הוא שיש הרבה דברים בהם אתה חרוץ מאוד. אז מה בעצם קורה? נראה לי שאתה חרד, מבוהל מקרבה ומקשר אינטימי, ובשל כך נמנע מסיטואציות כאלו. נדמה לי שלהיות קרוב (פיזית ורגשית), לתת אמון ולחלוק, להגיע לאינטימיות אבל גם לשמור על עצמך כאדם נפרד - כל אלה כרגע נחווים כקשים ומבלבלים מדי, ובוודאי גם מפחידים. קשרת זאת לחוסר הרגישות של הוריך בגיל ההתבגרות, ובמקביל נדמה לי שאולי זכית למעט מאוד חוויות כילד שבהן קרבה, מגע ותמיכה נחוו כדבר אפשרי, נעים, בטוח. אני מניחה שלמדת לסמוך על עצמך, להיות עם עצמך, להסתדר לבד, וכעת אתה מרגיש (ובצדק) שאתה משלם על כך מחיר חברתי וזוגי. חשוב לי להגיד לך שאפשר להרגיש אחרת, ושהקושי ממנו אתה סובל בהחלט פתיר. אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תחווה אפשרות לקשר אחר, והתמודדות בסביבה בטוחה ומתבוננת עם המקומות שכרגע אתה נמנע מהם. בהצלחה, מלי.

אני חושב שתארת במדויק את המצב. אני מתלבט או יותר נכון נע באופן פאסיבי בין שני קצוות - מצד אחד תפיסה שבה אני לא בסדר ואין לי שום בעיה ומצד שני התפיסה ההגיונית שיש כאן קושי אמיתי שאם אני לא אטפל בו לא יעבור מעצמו. בזמן האחרון אני נוטה יותר לקצה ההגיוני. והתשובה שלך מחזקת אותי בכיוון הזה - תודה :-)

שלום לאחרונה מתעסקת הרבה בשאלות פילוסופיות. הרבה מחשבות ורגשות קשים עולים. ממש מתייסרת ולא יודעת איך להמשיך הלאה. מזה 6 שנים בטיפול. חלק מהזמן לקחתי תרופות. סובלת מחרדה, דיכאון ומחשבות אובססיביות. מבחוץ נראית מתפקדת כרגיל (חוץ מהתקופה האחרונה שניכר עליי שמשהו עובר עליי). בינתיים התחתנתי וילדתי ילד חמוד מאוד. במהלך הטיפול עלו הרבה דברים ולאחרונה מרגישה ממש רע בגלל זה. אין לי הרבה זכרונות עד גי 15 בערך ואז הזכרונות החלו לעלות לאט לאט . גליתי שכנראה גדלתי במשפחה שהאמא סובלת מהפרעת אשיות גבולית והאבא גם יש לו משהו. אמא שלי מכורה לאלכוהול כבר כמה שנים. יש לי בן דוד במשפחה (מצד האב)שמכור למריחואנה, אחותי כנראה יש לה הפרעת אכילה, אחיינית שלי בגיל 10 היתה בטיפול קצר נגד חרדות. אני בעצמי כבר הרבה שנים סובלת מחרדות,דיכאון, מחשבות אובססיביות.בתקופה האחרונה יש רק תקופות לא טובות, נמצאת בתחתית הבור. יש לי ילד חמוד אך אני מפחדת עליו ששהוא קיבל משהו בתורשה ושגם אני בהתנהגות שלי אעביר לו מסר שלילי. למה להביא עוד ילדים כשאני מסתכלת על ההיסטוריה המשפחתיתי שלי. הפסיכולוג שלי עדיין אומר שהיסטוריה משפחתית שלי לא בהכרח מראה שיש משהו גנטי (איך הוא הגיע בדיוק למסקנה הזו אני עדיין לא מבינה), הוא אומר גם אם לילד יהיה משהו אפשר לשלוח לטיפול כבר בגיל צעיר וגם הוא אומר לי שיש את הגנים "הבריאים" של בעלך ואני עונה לו שלגנים הדפוקים יש נטיה להשתלט על הטובים. אני מרגישה כיום תקיעות בחיים שלי. למרות הנפילות החוזרות והישנות לתחתית הבור, אני רואה גם דברים טובים בחיים אך מאוד מלחיץ אותי נושא התורשה והמצב שלי ואני לא יודעת אם להביא עוד ילדים וחושבת שאולי שבעלי ייתקע עם אנשים חולים (אני, הילדים). מה דעתכם?

שלום נטלי. אני שומעת אותך עסוקה ומוטרדת מאיכות חייו של בנך, מרווחתו ומיכולתו להיות ילד בריא ומאושר, ומניחה שכבר בנקודה הזו את שונה מההורים שגידלו אותך. השאלה שלך לגבי הגנטיקה היא שאלה שמעידה בעיני על תהייה עד כמה תוכלי לעצב ולהכתיב את עתידך, ועד כמה את מושפעת ונטועה בעברך. ברמה הקונקרטית, גנים בד"כ מבטאים פוטנציאל, נטייה, אך המימוש תלוי בך. גם אדם שנולד עם פוטנציאל אי. קיו גבוה, למשל, לא יממש זאת אם לא ילמד, ולהפך: אדם עם פוטנציאל אי. קיו נמוך שיזכה להעשרה יהיה גבוה ממה שהגנים "ייעדו" לו. גם אם יש בך גנים שמועדים לפורענות, בכוחך לשנות את התמונה, ואני בטוחה שיש לא מעט מקרים שכבר הצלחת בכך. עם זאת, ברמה הנפשית נדמה לי שאת מרגישה שחוויות העבר חיות בתוכך, ושכדי לתת הורות מתאימה לבנך עלייך לטפל, לעבד, ולהבין את מה שחווית. את צודקת. אני בטוחה שטיפול יכול לעזור לך, וששם תזכי גם למודל אחר של "הורות" - יציבה, אכפתית, רואה. אני מחזיקה לך אצבעות בדרך למה שהיית רוצה להיות, ובמלחמה "בשדים הרעים" שאת נושאת - מבחוץ ומבפנים. לילה טוב, מלי.

למה להגיד לי משהו, כדי לשכנע אותי לעשות משהו, ואז להתעלם מההבטחה? ולמה אני נופלת בפח הזה בכל פעם מחדש? אם אני מפסיקה להאמין אין טעם בכל זה. אם אני מאמינה אני מרגישה מטומטמת כל-כך. כל פעם מחדש. לא יודעת מה עדיף. ובסוף אני זו ש"מתנהגת כמו ילדה בת 3 שרוצה שוקולד" (ציטוט מדויק של SMS שקיבלתי ממנה לפני חצי שעה). זו לא היא שמבטיחה ולא מקיימת,מן הרגל מגונה שכזה, וזה הכי בסדר שבעולם. אני מתנהגת לא כשורה כשאני מצפה שהיא תקיים הבטחות. זה באמת לא כשורה מצידי. אפשר לחשוב מתי משהו כן(!) כשורה מצידי... כשאני מסכימה איתה. אז זה בסדר.

הי... אני מבינה שאת במצב מתוח שבין לבקש ולהדחות לבין לא לבקש ולוותר על הצורך... אני לא שומעת אותך שואלת משהו, אבל נדמה לי שבדיאלוג ביניכן אתן מתמודדות עם חלק מהפחדים, מההתלבטות וגם מהבושה שמלווים ראבים מאיתנו בקשרים: מתי לרצות ולהסתכן בדחייה, מתי לוותר ולהשאר בלתי מסופקים, ואיך יודעים מה מתאים בכל סיטואציה, ומה יאפשר למצוא מנוחה ולהרגע. אלה שאלות קשות, שבמובן מסוים רק ההתמודדות איתן שוב ושוב (ושוב...) בתוך קשר מכיל ומאפשר יכולה לתת להן סוג של מענה. אני מתארת לעצמי שאלה רגעים לא פשוטים עבורך, ועם זאת - מזכירה לך כמה זה חשוב ומשמעותי. בהצלחה... לילה טוב, מלי.

דוד.. לא יודעת מאיפה להתחיל.. אפילו התלבטתי אם לכתוב לך או לחכות למחר, למלי.. תראה.. אני מחבבת אותך מאוד אך מאוד מתביישת מההערה שלי לגבי 'טיפול מונע' של המטפל ע"י זה שמטפל ב'אחר'. דוד, אני צעירה וחסרת נסיון בנושא. בבקשה אל תחשוב שאני מסוכנת עם הדעות שלי ואם אי פעם אהיה מטפלת (נראה לי כבר ירדתי מהרעיון), אדע תמיד שאני מוחרמת. אפילו רק על ידי מה שאמרתי. אני מבינה שאני מגיבה בקיצוניות, אני אפילו לא בטוחה באם תזכור את הדיון שהיה לנו אז, אולי לפני שבועיים או שכבר חלפו עברו להן שלושה שבועות.. בכל אופן, לקחתי את זה כל כך קשה, עד למקום בו אני מתרחקת ממך ומימיך במשמרת, וחבל. אני חושבת לעצמי, עד כמה קשה לי לקבל critique, עד כמה קשה לי כשאני תועה או אפילו אומרת שטויות. עד כמה קשה לי להיות ספונטאנית. אויש.. אני מרגישה שאני מנסה להקדים אותך בתשובתך אלי, כדי כביכול, להקדים רפואה למכה.. לא להיפגע שוב, גם מעצמי ומהתגובות שלי לתגובות החיצוניות לי. באתי לפה היום לשפוך את הלב, לא הייתי פה כבר די זמן, ועבר (עובר) עלי יותר ממה שאפשר להגדיר (אם בכלל אפשר) כ.. אנושי..??!! טוב מהן ההקדמות הללו נילי.. הרי גם בעצם זה ש'ספרת' לדוד מה את גם מרגישה לגבי אותו מקרה, שפכת את הלב.. לא? מדוע את כל כך מסתבכת בתוך עצמךךךך ? דוד.. אתה רואה?? (אגב, תראה בנוסף כמה כוח והשקעה אני מוציאה על מי שאני מכלל לא מכירה.. אומנם מדובר בתקשורת וירטואלית אך העברה אני בהחלט מקיימת, או שגם פה אני טועה ואני אולי בכלל לא יודעת מה זאת 'העברה') פלונטריות. אוףףף תקופה חרה. לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו.. אולי לא אתחיל.. רק אומר שאני מתחילה להתחרט שהתחלתי טיפול, אני מתחילה להתחרט שגיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי, ביניהם כח הישרדות בלתי מובן, (שניתן לערעור עם כל מחשבה אובדנית או פגיעה עצמית אובססיבית וחריפה), אונס (עליו לא מסכימה עדין לדבר), אישיות גבולית, אולי אפילו חוסר קשב או היפראקטיביות (זאת לא אמורה להיות תופעה מתבקשת לאחר כל הטרגדיות הכתובות לעיל..??) בסך הכל אני נראית ככל אישה ממוצעת, גוף אגס (בטן צרה, ירכיים מעוגלות ומלאות =0)), מטופחת (אולי יותר מידי..) ואפילו יפה.. והכל כלפי חוץ. ובפנים, אין לי כח אפילו להגדיר, אולי אני אפילו מתנגדת לחפש מילה. מרגישה שמשתמשת במילים יותר מידי. בקיצקצ, על הבפנוכו שלי 'דברנו'.. הבפנוכו.. בפנוכו אני גבולית, קיצונית, לא יציבה נפשית, אובססיבית, חרדתית, בכיינית, מצחיקה, חמודה, ואפילו עדין תמימה איפהשהוא. יש לי שאלה אישית אליך...: תגיד דוד, האם אתה חושב שכל מי שצריך אשפוז יום או כל אשפוז אחר, הינו אדם משוגע..?? או אולי מוגדר בעיני אחרים כ.. מסכן..? משוגע..? (שובבב) משהו פה לא מסתדר לי. לא יכול להיות שזאת רק אני שמרגישה את ההסתכלות השונה על המטופל המאושפז. הסתכלות אחרת. עד היום עבדתי בעבודות מכובדות ויפות מאוד לגילי ולניסיוני המקצועי, אין לי ספק שהמרפאה בעיסוק שלי שכנראה בסביבות גילי, לא הייתה איפה שאני הייתי באותו גיל וזמן.. ואני מסתכל עליה תוך כדי עבודה, ומגלה שאני מקנאה בה. מחד אני יודעת שיש בי איכויות, אני יודעת שאני נורמאלית (לצערי..?) יחסית לאנשים משוגעים באמת, אני יודעת ש'היא' יכלה להיות חברה שלי, בצ'יק צ'ק! והנה היא פה, מטפלת בי, ואני מרגישה מושגת (עם מי אני בתחרות בדיוק..??), מושפלת ומסכנה. אני גם מודעת לתחושה שלי שבאה על אוטומט, טיפול שווה צורך, צורך שווה בושה, בושה שווה מסכנות / אשמה / חוסר אונים, וחוסר אונים, שוב שווה בושה!!! אני לא מצליחה להבין את המניע של תחושות אלו. אני מנסה. באמת שאני מנסה. מה באמת עומד מאחורי הקנאה בה, הרצון שלי להיות מטופלת לעד, הרצון שיחזיקו בי סופסוף.. והרי אני אדם נורמאלי..?? שצריך את כל הדברים האלו.. אז האם אני באמת 'רגילה' או משוגעת, שמרוב שהיא 'צריכה' ולא מקבלת, היא מגיעה לאשפוז . הרגש משחק בי. האם אני אשמה בכל זאת? אני מחפשת אשמים משום שאני כל כך כועסת על כל הערבוב הזה שבתוכי. אני כל כך כועסת ועצובה מאוד מאוד, על הרצון התמידי לחתוך, להרוס, להתאבד.. ל ה ג מ ר. אני לא יכולה להחזיק את הכל לבד. זה ל-א אנושי. האם בגלל ז-ה, אני נקראת משוגעת..?? לכל הפחות מרגישה ככה כאשר מטופלת. ואני יודעת דוד שצריל לדבר על זה ואני עושה זאת מאוד ואין לי בושה להעלות נושאים כואבים ומתסכלים אלו. אני רק רוצה פה קול הגיון, אם יש דבר כזה. אני רוצה לדעת שטיפול שאולי יהפוך לקצת יותר אינטנסיבי, בכדי להתגבר עם כל הצרכים שלי (מדוע נילי..??? מדוע צריל ל'התגבר'??? מדוע במילה כזו..??) לא הופך אותי ללא נורמאלית . לא הופך אותי למשוגעת. זה בסדר להיות משוגע בחוץ, לבד. זה ל-א מרגיש בסדר להיות משוגע בסביבה טיפולית, שהיא יותר מטיפול פסיכולוגי 'נורמאלי'. אתה מבין את האבסורד דוד..?? את התסכול..?? את העצב העמוק בהקשר..? ? ? סליחה על הבלאגן שבכתיבה שלי היום.. סליחה גם אם עייפתי אותך.. אני יודעת שיום רביעי הוא יום ארוך בשבילך.. כך לפחות נדמה לי מפה.. בבקשה תתייחס לשאלתי ברצינות, בכובד ראש.. בסדר..?? (בעדינות, בקול עדין..) (אולי אני כל כך מפחדת שאתה מזלזל בי מאז (תחילת המכתב*), למרות שבטח כבר שכחת, לכן אני בטוחה שלא תתייחס ברצינות לשאלתי, ורואה צורך לבקש ממך 'למרות זאת'). תכל'ס, הכל דמיון וחרדות שלי. אבל זה בלב שלי באמת, ומפחיד פה בטרוף, באמת באמת באמת. תחלום טוב דוד.. ותודה מראש.. לילה, ~נילי~

שלום נילי אני שמח שאת כותבת היום. אני זוכר את הדיון אליו את מתייחסת, אבל אין לך סיבה להרגיש לא טוב או להתבייש בגללו. הצטערתי לראות אז שנפגעת, אבל כבר לא הייתה אפשרות להמשיך את ההתכתבות. אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי אז, אבל נוצר המצב שלכאורה התגובה שלי הייתה מופנית אליך, כאשר למעשה היא הייתה חלק מהתייחסות כללית שלי לנושא חשוב ורציני בעיני. ואולי בשל חשיבות הנושא בעיני גם התייחסתי אליו בצורה חריפה מידיי..לא יודע. בכל מקרה, עכשיו את כותבת ומעניקה קונטקסט נוסף להתכתבות מאז. נשמע לי שהשאלה שלך לא הייתה על האם מי יכול להיות מטפל וכיצד, אלא האם את נידונה להיות לכודה תמיד בקטגוריה של "משוגעת" או חסרת יכולת, או שמא מותר לך לשמור על הרצון והאמונה ביכולתייך ובסיכוי שלך להיות בעלת ערך, לעשות דברים חשובים לעצמך ולאחרים, לא ליפול מאף אחד אחר. ואני מנחש שהסביבה הטיפולית הנוכחית שלך מגרה ומאתגרת עוד יותר את השאלות האלה, את התקוות ובעיקר את החששות הנחים מאחוריהם. חשוב לי לומר עד כמה, על פי רוב, בני אדם אינם ניתנים לקטלוג כ"משוגעים" או "נורמליים" ועד כמה אנשים מכילים בתוכם חלקים שונים, מהם פגועים וכואבים מאוד, ומהם יפים וחזקים ומלאי כשרון ותקווה. וכאשר לאדם יש גם מזה וגם מזה, מה הוא? האם ניתן באמת לקטלג אותו בצורה מוחלטת לאחת מהקטגוריות...ולסיום, אני שומע גם את ההתלבטות שלך לגבי הסביבה הטיפולית האינטנסיבית יותר וחשוב לי לומר - שלעיתים, על מנת להסכים להיות בטיפול, צריך גם שיהיה חלק בריא מאוד. ואני מקווה שהחלק הזה אצלך יסייע לך להיכנס כמה שיותר לטיפול ולהצליח להפיק מעצמך כמה שיותר פוטנציאל, כמה שיותר אמונה עצמית, בטחון ושלווה. להתראות דוד

דוד, שוב פגישה מחר, שוב להישאר בחדר עם כל הכאב, המילים, הרצונות ולא לשתף בכלום. רק לחייך למולו כמו מפגרת. רק להגיד לו כמה אני רוצה לשכב איתו. שוב לשבת שם כשבתוכי רצות מילים, רצון למות ועדיין מחייכת. כמה נמאס דוד, פעמיים בשבוע שנה וחצי ועדיין משחק כוחות, עדיין לא מסוגלת להיות "חלשה", לשחרר, לדבר על האמת שבפנים. בפגישה האחרונה אמרתי לו כמה חבל שלא פניתי לטיפול אצל אישה – בלי מאבקי שליטה, בלי עיסוק ב – למה לעזאזל אתה לא שוכב איתי, בלי התאהבות. כל כך בא לי לבכות, להתערסל, לדבר על הכאב להגיד את הקושי בלחיות, למחוק את החיוך האוטומטי, להרגיש ביחד. כל כך בא לי להגיד לו תשמע – ממש רוצה למות, שונאת את החיים, נמאס לי מהפוזה המתפקדת שלי. בא לי להגיד לו שאני זקוקה לו מחוץ לפגישה, שבמקום לדבר בפגישה אז מדברת איתו בראש כי שם לפחות יכולה לשלוט במה שקורה. בא לי להגיד לו שיקבל את הרצון שלי למות שאפילו יגיד לי כמה זה בסדר והגיוני. כל כך רוצה להגיד לו שלא מצליחה להתמודד עם האונס שלפני שנתיים (באפריל שנתיים), שלא מצליחה להרגיע את הכאב כשנזכרת בכך, שלא מסוגלת לדבר על זה, שקרו לי דברים בילדות שאני יודעת שקרו אך ממילא אף אחד לא יאמין לי כי אני בעצמי לא ממש זוכרת רק יודעת מה שמרגישה שקרה (לא נשמע הגיוני יודעת). בא לי לנשום עמוק, להרפות שרירים ואגרופים ורק לדבר בלי להחזיק ולברור מילים ומשמעויות. בא לי להפסיק לעסוק בכמה אתפס חלשה או עד כמה הוא יאמין לי או כמה אני מאמינה לעצמי או חלילה שלא יחשוב שהוא חזק יותר. כאלה דפוסי חשיבה מעוותים שלא מצליחה לשנות אותם – בראש יודעת להגיד למישהי אחרת דברים שלא מסוגלת לפעול על פיהם, אני גדולה בעצות לאחרים שכל כך לא תואמים את מה שאני עושה. המצחיק הוא שלאחרונה הטיפול שקט-לא מבטלת, מגיעה ממש "ילדה טובה". מנגד, לא משתפת כשבתוכי אלוהים כמה כואב. זהו. דוד, האמת היא - עייפתי. תודה שקראת Negra

מה יקרה אם תניחי את פיסת הדף הזאת ביניכם? ככה. בלי מילים מיותרות. בלי להסתכל עליו גם, אם לא בא לך. פשוט להניח שם דף מקופל וזהו. פסיכולוגים לא אוהבים שעושים דברים בסוף הפגישה- אבל מה יקרה אם תניחי את הדף הזה בסוף הפגישה ביניכם? תגידי שאת עוד לא מוכנה לדבר על זה אבל שלשם את רוצה להגיע ולא יודעת איך. שאת צריכה נורא בעדינות. שאת צריכה להעלות את זה את, ולא שהוא ינעץ אצבעות, אבל את צריכה גם שידע. שידע כמה כואב לך. שידע שאת עייפה. שידע שאת רוצה להצליח להביא את עצמך אחרת, פעם אחת ולתמיד. לא כמו תמיד. שידע שהוא מחכה לזה. שהוא מחכה למילים שלך בנושאים הכואבים האלה שלך. האם זה יעזור? האם זה יעזור לך אם תדעי שהוא יודע, גם אם רק בקוים כלליים? האם יעזור לך לדעת שהעבודה המרתיעה, של להביא את הנושא הזה לראשונה, גם אם רק באופן כללי וגס, בלי הפרטים, נמצאת מאחורייך? שהוא הולך לידך, יודע כמה קשה ומעיק, ורק שותק ומחכה לך, לרגע שיתאים לך לשתף עוד אדם.. זה לא פשוט.. זה אף פעם לא פשוט.. ואולי את זקוקה לעוד משהו ממנו כדי לדעת שהוא האדם שנכון לך להפקיד אצלו חלק מהכובד לתקופת מה. מה יקל עלייך לספר לו? מה חסר?

גם לי נגמר האוויר כשקראתי אותך:-(

היי נגרה.. מנסיון שלי טיפול אצל אישה נוח יותר בעיקר לנשים כמונו... תנסי ותחליטי בעצמך שווה!

שלום negra וודאי שעייפת. ואיך אפשר שלא? עם המאבק הזה המתחולל בפנים.. את כותבת על דברים כל-כך משמעותיים, כל-כך כואבים ובנפשך, שאין פלא שמול כזו סערה פנימית מוקמים מחסומים כל-כך עוצמתיים. העוצמה והצורך של השליטה שלך יכולה להעיד על הכוח מולו היא מוקמת. וזה מפחיד, אין ספק. ומובן לגמרי למה קשה לעשות מה שאת כמהה אליו - להסיר את השליטה, להוריד את המחסום לרגע. להרפות. כל-כך הרבה חרדות, ממה שעלול לצאת החוצה, ממה שיהיה קשה לסגור ולהחזיר למקום, לצאת מהפגישה בחתיכה אחת..אבל אני מאמין, מקווה, שמשהו קורה גם מעבר למאבק האיתנים הזה. שמשהו הולך ונבנה, פגישה אחר פגישה,דקה אחר דקה, גם את לא מודעת לו ומתרכזת בעיקר בהתרחשות אחרת. וכאשר הדבר הזה, שנבנה, יהיה חזק מספיק, תומך מספיק, גם תרשי לעצמך להסתכן ולהרפות. להתראות דוד

דוד, תודה. כל כך מדוייק מה שכתבת. המון הבנה יש בך. לא אשאל כלום למרות שיש - די, לישון. לילה טוב וסופש מהנה

היי דוד , אני קוראת כאן כל מיני הודעות על בעיות שונות של אנשים ותמיד אתם ממליצים להם לפנות לטיפול , (לחזק ביטחון עצמי לצאת מדיכאון וכו'.. ) , ואני מניחה שאם הייתי כותבת כאן על הדברים שמפריעים ומקשיים עלי בחיים זאת גם ההמלצה שאני הייתי מקבלת .. הבעיה שאני כבר בטיפול (המון המון זמן ) , וזה ממש לא פותר לי את הבעיות .. אני לא מתלוננת אני פשוט מנסה להבין למה זה ככה , מה עושים שהבעיות הן מאוד פסיכולוגיות , ולא מצליחים להבין איך זה עובד - הטיפול ...

שלום למישהי ראשית, מותר לך להתלונן. לא תמיד זה עוזר, אבל עדיין זה לא אומר שאסור לעשות את זה. מעבר לכך, נכון שאנחנו נוהגים כאן להפנות לטיפול במקרים רבים. עדיין, עצם ההפנייה לא אומרת שהטיפול בהכרח יעזור. טיפול פסיכולוגי רחוק מלהיות מדע מושלם ופעמים לא מעטות קורה שטיפול לא מצליח לעזור. קורה אצל המטפלים כולם, גם אצל אלה (אולי במיוחד אצל אלה) שמכחישים את זה. אבל בפעמים שאנו מפנים לטיפול הכוונה היא שאנו מאמינים שלטיפול יש את הפוטנציאל לסייע. ובשביל הפוטנציאל הזה, ללא ידיעה וודאית או סיכוי של 100 אחוז, אנו מאמינים ששווה לקחת את הסיכון ואת המאמץ. ולסיום, קשה לעיתים להבדיל בין טיפול שלא עוזר לטיפול שלא ניתן לו פרק זמן מתאים לסייע. גם במקרה שלך הייתי מציע לך להרהר: האם הטיפול אכן לא עוזר ולא יוכל לעזור, או שאולי שווה לך להמשיך ולנסות להפיק ממנו את הפוטנציאל, הקיים בו עבורך. להתראות דוד

אם יש מוטיבציה מצד המטופל והמטפל משקיע, האם גם במקרה זה יכול להיות שהטיפול לא יצליח?

יש לי איזה מנהג אובססיבי שמלווה אותי שנים רבות (אני בת 33 וזה מאז גיל ההתבגרות בערך, כלומר מאז שהתחילו להיות לי חצ'קונים), אני לא מדברת על זה כמעט בגלל הבושה אבל... הפנים שלי מלאים צלקות ונקודות. אני פשוט לא מצליחה להפסיק לפוצץ חצ'קונים! באמת, כמה פעמים שניסיתי להמנע ולהפסיק, בכל מיני שיטות וצורות שונות, תמיד אני מגיעה למסקנה שרק אם אני אקצוץ לעצמי את האצבעות אני אפסיק כי אז לא יהיה לי עם מה לפוצץ. האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור בעניין? אציין שהתחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כשבועיים, בגלל בעיות אחרות.. תודה מראש

שלום נטע לטיפול פסיכולוגי (ולעיתים גם תרופתי) בהחלט יש את הפוטנציאל לסייע בעניין. זה יכול להתרחש דרך התמקדות בבעייה אותה את מתארת, או דרך שיפור כללי בחיים, התורם בתורו להפחתת סימפטומים התנהגותיים שונים. כהרגלי, הייתי מציע לך להעלות את הנושא בטיפול. אני מנחש שאולי הבושה גם תלווה אותך לטיפול ותקשה עלייך להעלות שם את הנושא, אבל דווקא התגברות על הבושה מול המטפל/ת ודיבור גלוי, יכולה להיות צעד ראשון וחשוב בדרך לשיפור המצב. בהצלחה דוד

תוך כמה זמן אפשר לדעת אם טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר ומתאים למטופל - לפי פרק זמן (חודש? חודשיים?)או לפי מספר פגישות או שמהתחלה כבר רואים אם יש / אין טעם להמשיך? או אם בכלל להתחיל?

שלום למיואשת נשמע לי שמוקדם להתייאש. טיפול קוגניטיבי הוא אומנם טיפול ממוקד וקצר יחסית בזמן, אבל הוא אינו מחולל ניסים ואינו עובד כבמטה קסם. גם לטיפול היעיל ביותר נדרשות כמה וכמה פגישות עד שניתן להבחין בבירור בשינוי. התחלת הטיפול, על-פי רוב, משמשת בעיקר להערכת המצב ולחשיבה האם הטיפול אכן מתאים ויכול לעזור. המהירות בו הוא אכן יעשה זאת משתנה בין מטופלים ובהתאם לקושי עמו מגיעים. המומלץ ביותר הוא להעלות את השאלות הללו מול המטפל, הנמצא בעמדה הטובה ביותר (יחד עם המטופל) להעריך את המצב בטיפול, את מידת ההתאמתו למטופל ואת קצב ההתקדמות בו. להתראות דוד

דוד היקר שלום שמתי לב שמאז שהתוודיתי למטפלת שלי כמה היא משמעותית עבורי, וגם שירד לי סוף סוף האסימון שאין מצב שהקשר הזה יהיה פעם אמיתי כמו קשרים נורמליים בין אנשים שחיים בעולם האמיתי ולא בתוך חדר הטיפולים, שמתי לב שאיני יכולה להסתכל עליה יותר. אני מדברת איתה , והכל טוב ויפה כמו שהיה, אבל קשה לי להסתכל עליה. ניסיתי להבין עם עצמי למה ומה זה אומר אבל לא הצלחתי. בטח עם נסיונך העשיר יש לך איזה שהוא רעיון..

שלום --- אני חושב על מה שתיארת ויכולות להיות סיבות שונות לכך. אבל האמת היא שנראה לי לא הוגן ולא נכון להעלות השערות אלה. ראשית, משום שללא היכרות טיפולית אלה באמת השערות כלליות, שגם אם הן קשורות לסיבה הרי שהן לא מספיק מדוייקות ורגישות על מנת לסייע באמת. ושנית, משום שלספק השערות כאלה מבחוץ זה קצת כמו לקרוא ספר על טיפול במקום להיות בטיפול עצמו (אם הייתי שחצן יותר הייתי אומר שזה כמו לקרוא את סוף הספר. אבל אין לי יומרות כאלה, ובאמת גם אין סוף אחד לכול). את כותבת שאת מנסה להבין את מה שקורה עם עצמך, ואני רוצה לעודד אותך לנסות להבין את זה לא לבד, אלא עם המטפלת דווקא. בתוך הטיפול. כי מחוץ לטיפול יכולים להיות כל מיני רעיונות ותובנות, ועדיין - היכולת שלהם להטען באמת במשמעות רגשית ובכוח לעשות שינוי היא רק בתוך מסגרת הטיפול עצמו. בהצלחה דוד

פשוט עצובה כול פעם שמתחולל שינוי של עלייה קלה במשקל פתאום אני מיואשת מרגישה מלוכלכת אין לי חשק לכלום לא מרגישה יפה ונקייה שלא תבינו אני אוכלת בסדר גמור רק אם אני חורגת במודע לפעמים פתאום אחרי אני מתבאסת וגם אם לא יוצא לי להתאמן בכול ימות השבוע כמו שאני אוהבת אני מאוד כועסת לא רגועה מה עושים איך אני מתמודדת עם זה???

שלום אדוה נושא המשקל הוא נושא טעון ומורכב עבור אנשים רבים בתרבות בה אנחנו חיים. נשמע לי שגם עבורך לא מדובר במשהו אובייקטיבי, אלא בנושא הנוגע בדימוייך העצמי והמערב חשיבה לא נכונה, העלולה להוביל לתחושות של עצב וייאוש. השאלה היא עד כמה תחושות אלה חזקות ועד כמה את מרגישה שאת יכולה להתמודד איתן לבד. במידה ואת חשה קושי משמעותי בהקשר זה, הייתי מציע לך לפנות לטיפול, שיסייע לך להתמודד עם הנושא ולהפחית את הצניחות הפתאומיות במצב הרוח. להתראות דוד

שלום אני בטיפול כבר הרבה שנים. סובלת מחרדות, דיכאון ומחשבות אובססיביות. מבחוץ אני נראית בד"כ מתפקדת ומנהלת חיים רגילים, אני נשואה ויש לי ילד. קשה לי עם הפער הזה בין התפקוד כלפי חוץ לבין תחושת המצוקה שאני חווה מבפנים. כשאני מגיעה לפגישה עם הפסיכולוג ואני יכולה להיות הכי מדוכאת שבעולם ויחד עם זאת אני תמיד מחייכת וצוחקת ואלה חיוכים אמיתיים. או שבעבודה אני יכולה להיות סבלנית כלפי חוץ ומבפנים פשוט להתפוצץ ממחשבות אגרסיביות. ובאופן כללי, לתפקד כלפי חוץ ומבפנים להרגיש מצוקה נוראית. בזמן האחרון אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שאני סובלת מהפרעה דיסוציאטיבית, כלומר שיש בי חלק אחד סובל, מדוכא, חרדתי וכו' וחלק אחד ששמח וצוחק וכיבכול מתפקד? תודה

שלום נטלי לפי תיאורך לא נשמע כי את סובלת מהפרעה דיסוציאטיבית. הפרעה זו מתאפיינת בנתק בין חלקים שונים של המודעות, ואילו את מתארת מצב בו את מודעת לחלקים השונים בתוכך. כן נשמע שהפער הזה, אליו את מודעת, מציק לך וגורם לך לתחושה לא טובה ולשאלות שונות בנוגע אליו. הייתי מציע לך להביא שאלות ותחושות אלה לתוך הטיפול שלך, ולבדוק שם להיכן כל זה מתקשר. להתראות דוד

די אלוקים בבקשה אני באמת לא יכולה יותר באמת שלא זה אמור היה להיות יום טוב לשם שינוי ושוב אתה עושה את זה מפתח בי תיקוות נותן לי לחיות באשליות מושיט לי את היד ולוקח אותה בשניה האחרונה אני מוטשת אין לי כוחות אני כבר לא מסוגלת אפילו לבכות מה לא אמור להיות מתישהו הפוגה מהמכות למה? למה? אתה לוקח חיים לאנשים מאושרים שרצו לחיות שבאו לבלות וממשיך להחזיק אותי פה למרות שאני כל כך לא רוצה, לקחת לי הכל את אמא את סבא את החבר את העבודה את האושר את הבריאות את השימחה אפילו את התיקווה לא השארת לי כלום חוץ הדבר היחיד הדבר היחיד שאני לא רוצה שזה החיים למה , למה זה טוב? מה בדיחה מעוות של היקום דרך מקורית להנאות לא אמורה להיות איפשהו מתישהו הפוגה מתי יפסק לכל הרוחות הפס השחור שלי בחיים 20 שנה של סבל די מתי זה יגמר???? בבקשה בבקשה לכל המאמינים לא לתקוף כי זה בסך הכל שפיכת לב של אדם שסובל לא זילזול או פגיעה באלוקים

שלום תמרה לא נשמע לי כמו קשקוש מה שאת כותבת. נשמע לי שאת מגיבה עם הרבה כאב לאסון שהתרחש היום בארץ ושהאסון הזה, עם הכאב והמוות המקופלים בו, נוגע בך כנראה במקומות רגישים ובכאב הפנימי שלך. אני מקווה עבורך שהתגובה הקשה תשכך ושבכל זאת תמצאי דרך לעצור את הפס השחור, דרך שעדיין משלבת בתוכה בחירה בחיים ותקווה. להתראות דוד

תמרה, כאדם מאמין גם כן, וכסובלת סדרתית - ושורדת גם כן - אחרת אין לי הסבר מנין הכוחות להמשיך ולהיות, גם לי יש יותר מידי "למה" לבורא עולם."למה רק אני, ולמה רק לי" - מסוג השאלות שאנשים שואלים כל פעם מחדש, שהם מגלים שהמזל הרע שוב מתדפק על דלתם, דוקא כשנדמה שאוטוטו ישנה עליה על גל חדש ומלא בתקוה. כבר מזמן נואשתי מלמצא איזשהו הסבר על הסדר העולמי של של "מי לחסד ומי לשבט" ואין לי ספק ממציאות היומיום, שאנשים מסוימים סובלים יותר לעומת אחרים שהמזל, בדרכו המשונה מאיר את מזלם, שוב ושוב, ובאופן המעורר קנאה. כנראה שבכל זאת, את השיפוט על הסדר העולמי נצטרך להשאיר לעליונים, ואנו פה למטה נשאר עם התהיות והשאלות.. ועוד משהו תמרה, ישנם השיעורים של ימימה(אולי את כן מכירה) המעוררים לחשיבה הכרתית בכל הקשור להוויתינו, אישית אני לא משתתפת, אבל בתי שהשתתפה בעבר בשיעורים היתה מאוד מרוצה, כמו יתר בני הקבוצה. וכל זה בעלות אפסית. אנפורמציה תוכלי להשיג דרך האיטרנט - בגוגל - ימימה. שוה לנסות! נאוה.

שלום לכולם דוד, אשמח אם אתה וחברי הפורום תוכלו לשלוח לי למייל המלצות לפסיכולוגים. אני אתן תיאור קצר של מה שאני מחפשת... יש לי הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה...כך שממש זקוקה לעזרה. והייתי כבר בהרבה טיפולים כושלים, ואני מנסה לפחות ללמוד מהם משהו. אני מחפשת פסיכולוגית שנמצאת בחדר כבן אדם ולכן מגיבה על הדברים הנאמרים מבחינת הרגשות שלה. כמו כן, אני צריכה יכולת מסוימת של פתיחות וקשה לי עם מטפלים שרוצים להיות לוח חלק, אני חייבת לדעת דבר מה או שניים על חייהם, גם עם בפרטים כללים ביותר. אז מחפשת פסיכולוג שמוכן לחשוף ולו מעט. זקוקה מאד לפסיכולוגית עם יכולת להשקעה רגשית.עם "מקום בלב". לפעמים נראה לי שכל האפקט הטיפולי מצוי בזה שאני אדע שמישהו חושב עלי "בין הפגישות" ואז ארגיש פחות לבד ואוכל להתמודד. צריכה מידת מה של גמישות גם ב"בין הפגישות", שזה חלק מהסעיף הקודם, להיות קיימת אצל מישהו משמע שהוא מוכן לדבר בטלפון אם היתה פגישה קשה במיוחד- כמובן לא באופן קיצוני- לא כל יום או כל שעה... צריכה פסיכולוג/ית עם גבולות ברורים, לא מישהו שאומר "אתקשר מחר, מחרתיים לתאם" ומתקשר כעבור שבוע. יש בכך אפקט הרסני עבורי. וזקוקה נורא נורא נורא לחום לאמפתיה, לאהבה, אהבה , אהבה. כל המטפלים עד היום חשבו שזו בקשה מוגזמת מדי, אך אני עדיין מקווה לאותה אהבה... אשמח אם מי שישלח לי המלצות יפרט עליהן מעט כי אני מקווה להגיע הפעם למקום שאפשר לנוח בו, נגמרו לי הכוחות להלחם ולא ברור לי עוד כמה ניסיונות אני אצליח לצלוח בלי לוותר. תודה גילי

שלום גילי אני מבין שהיית בטיפולים רבים והתאכזבת, אך עדיין אינך מוותרת על התקווה. אני מברך אותך על כך, אך כן הייתי מוסיף מילת אזהרה: פעמים רבות אנו מביאים את עצמנו שוב ושוב לאותה סיטואציה, ושוב ושוב נוצרת אותה אכזבה או מופיע אותו כעס מוכר. ייתכן ומעבר למשאלה כי בקשותייך יתמלאו כולן בדיוק כפי שאת מדמיינת, יהיה גם חשוב אם תיכנסי לטיפול החדש עם כוונה להרהר עוד בציפיות אלה, ובמה שמתרחש כאשר הן אינן מתמלאות במלואן, מעבר לשאלה האם הן נענות או לא. אנשי הפורום מוזמנים כמובן לשלוח אליך המלצות למייל. אישית רק אומר שד"ר מלי מרקיביץ, אחת מהמנהלות כאן, העובדת באזור חיפה, היא בוודאי ובוודאי מטפלת מומלצת בעיני. להתראות דוד

אף אחד לא עונה לי ) : מה זה אומר, שגם חברי הפורום אדישים לאחר ושקועים בכאבם שלהם ושאנו חיים בחברה אינדיבידואליסטית של אדם לאדם זאב או גרוע מזה שמטפלי צדקו ואין יותר אף מטפל שיכול לעמוד בקושי של להיות איתי?????

דוד,נכון אתה ממהר לגמר של האח הגדול.!עכשיו שוב חוזרים ללילות ללא שינה,ואין בהם מה לראות חוץ מאת הבפנים המזויע...

שלום לך אני אנסה לשמור על איזו הדרת כבוד, ובכל זאת אומר שיש בזה משהו די מעניין - בכל הפרידמנים והבובלילים האלה.. ובקשר לזוועה שבפנים- כן, לכל אחד יש בפנים דברים קשים. ולפעמים גם מותר להסיט מהם מבט, לכיוון אחר. ובכל זאת, לעיתים גם יש מקום להתבונן במה שאפשר - להתמודד עם מה שניתן, להפחית מכוחו של מה שמאיים, לקבל ולהשלים עם משהו אחר..זה כמובן רק חלק מהעניין, אבל חלק חשוב בעיני. להתראות דוד

האם מישהו כאן יודע אם קיים טיפול התנהגותי-קוגנטיבי בקופת חולים כללית? אם כן אשמח לקבל המלצות על מטפל בשיטה זו, באזור המרכז. אם יש בעיה עם המלצות מעל דפי הפורום אשמח לקבל המלצה גם במייל המצורף להודעה זו.

שלום נטע ראשית, הפורום מוזמן כמובן לשלוח אליך המלצות למייל האישי. מעבר לכך, לדעתי אין דרך ישירה לברר מי ממטפלי הכללית מטפל בשיטת הקוגניטיבית-התנהגותית מלבד המלצות, או שאלה ישירה בזמן שיחת הטלפון הראשונה. זה מקובל מאוד ואין סיבה להימנע מכך. מעבר לכך, יכול להיות לך מועיל לחפש ברשת את רשימת המטפלים החברים באיט"ה - האגודה הרלוונטית לנושא - ולראות האם הם מציינים שם עבודה בקופת חולים, או שאת יכולה להצליב בין רשימה זאת לרשימת המטפליפ בכללית וכך לקבל תשובה לשאלתך. בהצלחה דוד

אשמח אם תוכלו להפנות אותי להסבר על טיפול אנליטי/אנליזה, מעבר לשכיבה על ספה, שתיקות ואסוציאציות. תודה

א. מדובר בטיפול מאד יקר (במרכז הארץ יכול להגיע ל 2,000 ש"ח לשבוע שכולל ארבע-חמש פגישות שבועיות של 50 דק' כ"א). ב. למרות שנכתב ונאמר על כך המון, ואנשי מקצוע ייטיבו להסביר ממני, כנראה שצריך לעבור את זה כדי להבין לאלו עומקים ואמיתות אפשר להגיע (גם בשל היעדר קשר העין וגם בשל האינטנסיביות ועוד), ומה זה בכלל. לדעתי, כל מה שיאמר לאדם מבחוץ אינו יכול לתאר את החוויה, כמו שהחוויה עצמה יכולה. ג. ראה ב'.... סתם... נדרשים הרבה מאד משאבים נפשיים לעבור את זה, לא לכל אחד זה מתאים. הרבה יותר אינטנסיבי מטיפול דינאמי שבעקרון מתבסס על הטיפול האנליטי. אבל מי שזה מתאים לו (יש להניח שזה נקבע בין האנליטיקאי והמטופל לפני הכניסה לתהליך), ומי שיש לו פוטנציאל להתחיל וגם לעבור את תהליך הסיום והפרידה החשובים כל-כך לקביעת איכותו של הטיפול כולו (לפי גישות אחדות, שאינן בהכרח הרוב) זה יכול להיות מן סוג של פסגה, ומשהו שילך איתו ויהא טבוע בו עוד עשרות שנים קדימה. ודרך אגב, בהקשר לאסוציאציות, וגם נאמר פה בפורום, שאם אתה מטופל טוב שמתמיד לשוט על כנפי האסוציאציות (אבל יותר מידי) יאמרו לך שזו התנגדות, כלומר, מאמצים למנוע שינוי. מאחר שיש איתך עוד מישהו בחדר הוא בין השאר גם נותן לך פרשנויות ועוד ועוד ועוד.

שלום מונמורנסי (אגב, זה לא הכלב מ"שלושה בסירה אחת"?). כפי שאת בוודאי משערת לעצמך, כמות הספרות שנכתבה על הטיפול האנליטי ועל תחום הפסיכואנילזה בכלל יכולה למלא מספר ספריות וקשה לי לדעת לאיזו רמת קריאה וידע את מכוונת. ראשית, בהתאם לזמננו, הייתי מציע לך לעיין בויקיפדיה ובאתרים אחרים שיספקו בוודאי הסבר מפורט על השיטה. מעבר לכך, ספרים שאני חושב עליהם באופן מיידי ושנותנים תמונה טובה ומעניינת של הנושא הם, בין השאר, הספר "הטיפול הפסיכואנליטי" של פרויד (מדהים לראות עד כמה הוא כותב טוב וברור, לפחות לטעמי), או אחד מתיאורי המקרה שלו, שייתן גם הוא המחשה טובה של השיטה (או לפחות כפי שהייתה בתחילת הדרך. תיאור המקרה של "דורה" יכול להיות מעניין במיוחד לקריאה). מעבר לכך, ספר מוצלח ומעניין אחר, ומזווית שונה, על הנושא, הוא ספרה של ז'אנט מלקולם "פסיכואנליזה: המקצוע הבלתי אפשרי". וכמובן, תמיד יש את "סערת נפש", ספרו המוצלח והשימושי של יורם יובל, שמביא התייחסות רבות לנושא האנליזה, גם אם לא מקדיש לכך פרק נפרד. תהני דוד

ובזכותם של מתרגמי כתבי פרויד ובכלל, גם לנו - קוראי העברית - יש גישה, וגם אנו יכולים להיות נדהמים לראות את הטוב, הברור, המוצלח והמעניין...

דוד שלום, מה האינדיקציות למתן טיפול תרופתי למטופל מתפקד אך דכאוני וחרדתי? יודעת שזה אינדיבידואלי ומשתנה בין המטפלים ולכן מבקשת לדעת לגביך באופן אישי כפסיכולוג, מתי תציע למטופל טיפול תרופתי - רק כשיש סיכון לפגיעה עצמית? (או באחרים)? ואם המטופל סובל אך מתנגד לקבל טיפול תרופתי (מסיבות של פגיעה בערך העצמי וכד')... מתי תתעקש ומתי תשאיר זאת לשיקול דעתו של המטופל? המון תודה!

שלום רוני את שואלת לגבי באופן אישי, והתשובות שלי תהיינה חלקן אכן מתאימות להשקפת עולמי הספציפית, אך חלקן האחר יהיה מוסכם ומקובל על מרבית העוסקים בתחום. כך, למשל, נמצא במחקרים רבים כי אנשים הסובלים מדיכאון קליני עמוק אינם יכולים, במצבם, להפיק תועלת מפסיכותרפיה. במצב שכזה נדרשת התערבות תרופתית, המשפרת את המצב והמאפשרת לטיפול הפסיכולוגי להתחיל לסייע. כמו-כן, את שואלת מתי אשאיר זאת לשיקול דעתו של המטופל, אך האמת היא שהדבר תמיד נתון לשיקול דעתו של המטופל. אלא אם האדם פסיכוטי, או קטין, אין אפשרות לתת לו תרופה כנגד רצונו. מתי מתעקשים? מתי מציעים טיפול תרופתי גם לא במקרה של דיכאון מג'ורי? נראה לי שהשאלה שתעזור יותר היא דווקא אולי "מתי לא מציעים". אני אישית לא אציע טיפול שכזה אם אחשוב כי בהצעה שכזו תהיה פגיעה במטופל, שתהיה משמעותית יותר מהתועלת האפשרית שבטיפול תרופתי. או שאעריך כי טיפול תרופתי יסייע לאדם אך יעלים את המוטיווציה שלו לטיפול מעמיק והבנה משמעותית של המתרחש בחייו. במקרה שכזה אני מניח שאציג את הדילמה, ואוסיף את ההמלצתי בעניין. מעבר לכך, נראה לי כי במרבית המקרים בהם אדם יכול להעזר בטיפול תרופתי, ואינו משלם על כך מחיר כבד יותר מבחינת אספקטים אחרים של חייו הנפשיים, הרי שאינני רואה סיבה שלא להציע שילוב של הטיפולים השונים. להתראות דוד

תודה רבה על תשובתך ורק אם תוכל להרחיב - מהו דכאון מג'ורי ואם גם פסיכולוג יכול לאבחן אותו ככזה? ולמה התכוונת שתציע טיפול תרופתי אא"כ התרשמת שתהיה פגיעה במטופל - פגיעה מאיזו בחינה? מקווה שאני לא נודניקית... תודה ורק טוב!

דויד שלום שמתי לב שתמיד מספר ימים אחרי טיפול אני נהיית הרבה יותר רגישה. אני מבינה שזה בגלל רגשות שצפים בטיפול, אך אני מגיבה לאנשים ברגישות יתר, שלאחר מעשה מאוד מביכה אותי, ואני מניחה שגם אותם (אולי כי לא רגילים ממני). אין פה ממש שאלה, אולי תהייה אם זה דבר נורמטיבי. ניתן לראותו מכל מני זויות. לי אישית הוא מפריע , אולי כי אני לא אוהבת לחשוף את רגשותי. ותמיד אחרי אני מתפלאה (ולפעמים מצטערת)שיצאו לי דברים כאלה מהפה.הכוונה לא לדברים רעים אלא לחשיפת הרגישות שלי בפני אחרים.

שלום לך יש שני נקודות שחשבתי עליהן ביחס למה שכתבת. ראשית, שאת מרגישה נבוכה לחשוף את רגשותייך, להיות "שקופה" יחסית לאחרים, ושאולי זהו משהו שכדאי לך לבחון האם הוא מוצדק, או שמא הוא מגביל אותך שלא בצדק. בהמשך לכך, תכופות אנשים החוששים לחשוף את עצמם יחוו כל חשיפה כחזקה יותר מאשר היא במעשה ויהיו סבירים יותר לחשוש שמה נוצרת בכך סיטואציה לא נעימה. כלומר, יכול מאוד להיות שמה שאת חווה כמבוכה מצד הסביבה היא בעצם השלכה של המבוכה וחוסר הנעימות שאת חווה. נקודה שנייה היא ביחס לנורמטיביות של מה שאת מתארת. לעיתים, בתקופות עשירות מבחינה רגשית בטיפול, אנחנו יכולים לצאת ולחוש כי דברים עדיין מעסיקים אותנו, מהדהדים בתוכנו ומוצאים גם ביטוי בחיים שמחוץ לחדר הטיפולים. מדובר בתופעה נורמטיבית בהחלט ובעיני גם חיובית. לעיתים אנשים מתלוננים על נתק הקיים בין הטיפול לחיים בחוץ - משהו סביב התחושה כי בחדר מדברים, אך הדיבור אינו נמתח מעבר לשעה הטיפולית. נשמע שעבורך הטיפול אפקטיבי וממשיך ללוות אותך ביום-יום, מה שבעיני מעיד, לפי מירב הסיכויים, על חשיבותו ומשמעותו עבורך. מעבר לכך, סביר להניח שלאחר שהתקופה המשמעותית תחלוף והדברים בהם את עסוקה יהיו מעובדים ומוכרים יותר, גם תחושת הרגישות תהיה פחות בלתי נשלטת או מציקה ותוכלי לווסת, בצורה גמישה ומותאמת יותר, את מידת הרגישות והחשיפה שתרגישי שמתאימה לך במקומות שונים. להתראות דוד

תודה רבה אתה מקסים

בוקר טוב, מרגישה כל כך רע ויותר ויותר חושבת שהטיפול לא מתאים לי. גורם לי למחשבות שליליות ולרחמים עצמיים. מרגישה כל הזמן בהשוואה : למטפלת, לאנשים הנורמליים וזה רק מביא אותי ליותר ייאוש. לא מצליחה להגיע לאיזשהו שינוי בעצמי. הכל רק הולך ונהיה גרוע יותר, גם בחוץ וגם בפנים... דנו על זה בטיפול אבל גם הדיבורים על זה לא מובילים לשומקום ואחרי פגישות , מרגישה בושה וחרטה עמוקה שחשפתי ואולי שהגזמתי ורוצה להיעלם ולא לחזור יותר. רק שם נשאבת למקומות האלה של הרס עצמי מה אתה חושב?

שלום x את שואלת מה אני חושב, ואני חושב שנשמע שאת בתקופה קשה, ושקשה לך לראות בתקופה כזו אפשרות של שינוי או של תקופה טובה יותר בחייך. ודווקא בתקופה כזו הייתי מחזק אותך להישאר בטיפול, זה בדיוק הזמן שניתן להיעזר בטיפול גם כאפשרות לתמיכה וגם כמקום פוטנציאלי לצמיחה. אני מבין שאת מרגישה שחלק מהקושי מגיע בשל הטיפול ושרק בו עולה המקום של ההרס העצמי. אני תוהה - האם זה לגמרי נכון? והאם מדובר אכן במשהו שנוצר בשל הטיפול, או במשהו שהטיפול מסייע לחשוף ולהעלות על פני השטח? אם אכן מדובר באפשרות השנייה, הרי שיש לך הזדמנות פז: דווקא ההופעה של הרגשות הללו בתוך וביחס לטיפול יכולה לעזור לך להביט בהן בצורה ישירה, להבין מהיכן הם מגיעים ואולי גם להפחית מעט מכוחן הרע עלייך. כך ששוב, לפי תיאורך בהחלט הייתי ממשיך בטיפול ומנסה להפיק את המיטב מהסיטואציה הלא קלה - אך החשובה פוטנציאלית - שאת בתוכה. להתראות דוד

שלום, אני מעל שנתיים בטיפול עם מטפלת נפלאה. רק שבפגישה האחרונה מאד התאכזבתי מדבריה: לפני כשבועיים לא הגעתי לפגישה מאחר וכעסתי עליהשבוע קודם לכן ושבוע לאחר מכן הגעתי, וגם השבוע. שאלתי אותה אם היא התגעגעה אלי כשלא הגעתי. היא התחילה לשאול אותי איך אני מגדירה געגעוע. אמרתי לה שמתגעגעים למישהו שאוהבים, מישהו חסר לך וכד'. לדעתה געגוע קיים בין אמא לילדים, בין חברים,בן זוג, משפחה וכד' (כלומר היא לא התגעגעה). במקביל היא אמרה שכן אכפת לה ממני, היא דואגת לי וכד'...(אך לא געגעוע!!!) למה? למה? למה? מטפלים לא מתגעגעים למטופלים שלהם? או כל מטפל אחרת?

שלום רותי את מתארת דו-שיח עם המטפלת שלך, שנשמע מאוד אותנטי וגלוי מצד שתיכן. דבר זה אכן מתאים לאופן בו את מתארת את הטיפול באופן כללי. נדמה לי שהנושא בו אתן נוגעות הוא הקשר שלכן עצמו, על הגבולות והאפשריות שבו, על הקרבה הכרוכה בו מאידך, והמרחק הגלום בו גם הוא. וזהו נושא לא פשוט, למרות, ואולי בגלל, הקשר הטוב שלכן. אני מאמין שקשר טיפולי טוב הוא כזה הכולל בתוכו גם אמת וגם חקירה של רגשות פחות נעימים, כפגיעה, אכזבה, תסכול ועוד. ייתכן שאתן מגיעות למקום בו תוכלו לחקור את הרגשות הללו בתוך הקשר ואני מאחל לך שהחקירה הזו תהיה פוריה ומקדמת עבורך. באופן כללי אוסיף גם שאכן, כפי שכתבת, כל מטפל יכול להתייחס בצורה אחרת למושג הגעגוע ולקשר בתוך הטפול. אני לא חושב שאת צריכה לזנוח בהכרח את ההשוואה למטפלים אחרים, או את הדימיון על כיצד הן היו יכולות להגיב, אלא שאולי כדאי לך להביא את המחשבות והדמיונות הללו כולן אל מול המטפלת הספציפית שלך. בהצלחה דוד

האם באמת קורה שמטפל ממש יכול להרגיש רגשות געגוע למטופל..? אני מבינה שטיפול טוב כולל בתוכו קשת רחבה של רגשות אך עדין אני שואלת משום שבכל אופן, כן מדובר בקשר הצורך תלות ותלות של אחר בך. אני לא יודעת עד כמה הרגש הזה אהוב על האדם עליו לכאורה 'תלויים', אלא אם כן זה ממלא חסר של יחס או תחושה ממלאת כגון; 'נעים לי, כי צריכים אותי'...??

שלום, מעוניינת להבין מספר דברים אודות הטיפול הפסיכולוגי המעולל. נניח שמישהי שקיימו איתה יחסי מין בגיל מאוד צעיר, וכן כן יש פלאשבקים וידיעה ברורה וכל השטויות. מישהי שיודעת שיש לה בעיות. מישהי שיודעת שאינה חפצה בחיים על כל ההיצע "הנדיר" שבהם. מישהי שנמצאת בטיפול, מישהי שאינה מעוניינת לדבר על כך או לדון באוי ואבוי כמה כואב ונורא. נניח שמישהי שרוצה להגיד בסדר –זוכרת, יודעת ומבינה. אז מה עכשיו- כשלא זוכרים אומרים שכואב כשזוכרים אומרים שכואב, אז בסדר יופי הבנו - ממש כואב, אז מה קורה אם אותה מישהי עדיין מעוניינת באופן רציונאלי לשים קץ לחייה, מה אז? עדיין יחשב הרצון לאקט לא רציונאלי, גם אז יאמרו לה כשמדברים על זה ומעבדים ולא מאבדים – אז מרגישים טוב יותר? עד מתי יתלו את התקווה והחיים הטובים ב "בואו נדבר על זה". מישהי שיודעת שיש דברים שניתן לחיות איתם ויש דברים שעם כל הכבוד לבריאים בנפשם – הבחירה בחיים היא הלא שפויה. אותה מישהי שואלת/אומרת – הרי למרות ההבנה, הדיבור על זה, האמפטיה, הבכי, הכאב העיבוד וכל סוגיות ה - ללעוס את זה – עדיין תישאר אותה מישהי שקרעו את גופה הצעיר. אה סליחה עכשיו כבוגרת היא פשוט יותר מבינה אז הכל בסדר. תודה

נגרה... את תמיד מסיימת את המילים שלך ב "וזהו" היום שכחת:-) אותה מישהי זו את? ולמה החיוך בשם של המחבר? זה לא מצחיק!!

הדברים שכתבת הולכים להכעיס מאוד את ש'....! ועוד כמה בנות!

שלום לך, את כותבת על ההרגשה שלך כיום, על הרצון למות גם אחרי שדיברת על הדברים, אבל אני בעיקר שמעתי אותך אומרת שגם עכשיו, גם ואולי בעיקר מול אנשי מקצוע את מרגישה צורך להסביר את עצמך, הרגשה שאת לא מובנת ועושה משהו לא בסדר - רוצה להתאבד. אני חושב שזה הדבר המרכזי שאפשר לדבר עליו, לא רק האירועים עצמם, אלא התחושה שלך שלא ניתן להבין אותך. ששופטים אותך ושאת נאלצת להסביר את עצמך במקום להישאר עם הרצון שלך. נראה לי שרק כאשר זה יתאפשר לדבר על ההרגשה הזו, של לבד, לא מובנת, ניתן יהיה להרגיש שאת לא חייבת להילחם על הרצונות שלך. רק מהמקום הזה תוכלי להרשות לעצמך לבדוק עם עצמך את האפשרויות העומדות בחייך, גם אלו הכוללות בתוכם חיים. דרור

אני נשואה יחסית טריה לגבר שמבר ממני ב12 שנה.בעלי טיפוס חסר אחריות הוא קונה דברים ולא משלם את חובותיו למשל חנויות אפילו מתי שהוא יכול לחסוך קצת מעצמו ולשלם לא משלם....אנשים מתקשרים אלינו שישלם את חובותיו שוטרים באים אלינו הביתה......הוא גםמסרב שאדע בילו חובות מדובר וכמה העניין מאוד מטריד אותי.....הוא נוהג ללא רישיון כבר שנתיים ולא רוצה לעשות רשיון נהיגהלמרות שמרוויח 4500 ש"ח ועדיין איןלנו ילדים ולא גרים בהשכרה או בונים בית..האם לדעתך אפשר לשנות את אופעיו....אני בחורה צעירה בשנות עשרים מוקדמות.....הוא מזלזל במה שאני אומרת לו ובכלל טוען שנכנס ל"מצבו" בטעות ושלא באשמתו......כנ"ל טוען שאיבד חשק מיני עקב מצבו הכלכלי.......האם הוא יכול להשתנות?????. אנו מחברה מסורתית והתתחתנו לצערי לאחר הכרות קצרה.......

אם בחורה צעירה הייתה כותבת כאן שהיא גרה עם מישהו שהיא לא אוהבת או מעריכה במיוחד, שלא מספק את הצרכים הרגשיים, השכליים או המיניים שלה, שהוא מעמיד אותה במצבים לא נעימים מול החוק והחברה, ושהוא יכול להבטיח לה את החיים שהיא לא רצתה לחיות. האם היית מציעה לה להתחתן איתו? את באמת חושבת שהוא ישתנה? האם אלה החיים שאת מאחלת לעצמך? אל תכבלי את עצמך אליו עם ילדים.. זה רק יהיה יותר גרוע... כל החיים לפניך! קשה יותר כשזו חברה מסורתית, אבל עדיף כאבים עכשיו ולא כאבים כל החיים כשכבר יהיה מאוחר יותר. תמצאי סיבה טובה, דברי עם אבא שלך, ותראי איך אפשר לצאת מזה במינימום בלאגן. מגיע לך יותר טוב! תדאגי שזה יקרה, כי אף אחד לא יסדר את זה בשבילך.. זה החיים שלך נשמה.

שלום לך, את מתארת דברים לא פשוטים כלל וכלל. את שואלת אם הוא יכול להשתנות, אבל האם זוהי שאלה ששאלת אותו? האם הוא מעוניין להשתנות או מצהיר על כוונה שכזו. אני לא בטוח שקל להשתנות גם כאשר רוצים אבל אני די בטוח שלא ניתן להשתנות כאשר אין רצון בכך, שאין הבנה שמהו אינו בסדר, ושהוא פוגע באחרים. נסי לשתף אותו בתחושות שלך, לברר איתו האם וכיצד הוא חושב לשנות ולשפר את מצבו. לאחר מכן תוכלי לדעת קצת יותר טוב מה את רוצה לעשות. בכל מקרה את מוזמנת להמשיך ולהתייעץ כאן. דרור

דמעות לא נגמרות לבכות בשקט זה קשה לבכות פמינה זה כואב השקט לא כואב בכלל הייתי הלכתי

אופיר שלום, כואב לשמוע את דברייך, אני גם כן חושב שבכי כלפי פנים, בכי שקט עלול לכאוב יותר. אני מבין שאולי כעת זה מרגיש לך שזו האפשרות היחידה ובכל זאת הייתי רוצה להחזיק עבורך לעת עתה את ההרגשה שאת תוכלי להוציא את הכאב גם החוצה, להצליח לבכות מול אחרים, וחשוב מכך להרגיש שהם שם בשבילך. בינתיים אני אשמח לשמוע ממך כאן בפורום, דרור

שלום לכולם 1)מה ההבדל בין הפרעת אישיות גבולית להיסטוריונית? 2)מה נחשב להפרעה קשה יותר? 3)אפשר שיהיה אותו חולה עם שתי הפרעות אישיות? 4)מה הם דרכי הטיפול הנהוגים בפסיכותרפיה?

שלום לך, ב DSM הפרעת אישיות גבולית והיסטריונית משתייכות לאותו אשכול, אך יחד עם זאת ישנם מספר הבדלים מרכזיים. כך למשל בהפרעת אישיות היסטריונית ישנה נטייה לדרמטיזציה. בהפרעת אישיות גבולית המוקד ינוע סביב חוסר יציבות וויסות רגשי והתנהגותי. נראה לי כי לא ניתן לומר מי סובל יותר, וגם לא נכון לעשות זאת וגם לא ממש ניתן לקבוע איזו הפרעה קשה יותר. מבחינת קביעת אבחנות הרי שבאופן תיאורטי יכול אדם לקבל מספר אבחנות כל עוד הדבר תואם את הוראות ה DSM , אך אז עדיין נשארת השאלה החשובה שאתה שואל כיצד זה תורם לטיפול אם בכלל. שתי הגישות המרכזיות לטיפול בהפרעות אישיות הן cbt ונגזרותיו וטיפול פסיכודינמי. הראשון מתמקד בדפוסי חשיבה והתנהגות הפוגעים באדם ובדרכים לשנותו. השני מתמקד בניסיון להגיע אל המקום הכואב המביא להתפתחות הסימפטום, יהיה אשר יהיה. כמובן שזו תשובה פשטנית מעט אך במסגרת המגבלות אני קווה שהיא מסבירה משהו. דרור

לצערי אני נתקלת בעובדה המצערת שאני מבצעת לפעמים טעויות בעבודתי (אני בן אדם - אחרי הכל). יום אחד קרא לי הבוס לשיחה בה הוא ציין את כל הטעויות שעשיתי מתוך מחברת בה רשם אותן ונתן לי שבועיים שבהם יחליט אם יפטר אותי או ימשיך להעסיק אותי. מאותה ישיבה אין כמעט יום בו אינני עושה טעות. מהלחץ של לא לטעות ולא לעשות שטויות אני עושה יותר ויותר ורק נכנסת עוד יותר עמוק לדיכאון. לא בדיוק עוזר שאחת מהצוות שלי גם טורחת להדגיש לבוס כל טעות כדי שאם לא שם לב - שישים. אני לא יודעת מה לעשות. אני ממש בדיכאון.

שרון שלום, את מתארת מצב לא נעים, קשה לעבוד כשאיום שכזה מרחף מעל. לדעתי הדרך המרכזית להתמודד עם המצב, וברור לי שקל לומר אבל קשה לעשות, היא לחשוב שמאחר והדברים לא ממש בידיים שלך את יכולה להרשות לעצמך לעבוד חופשי, כך תוכלי פחות להרגיש לחץ ולטעות. בלחץ מסויים אנחנו יכולים לעבוד טוב, בלחץ עודף היכולת שלנו נפגעת. את יכולה לתפוס את המצב הנוכחי ככזה שאין לך מה להפסיד בו ואז אני מניח שתרגישי טוב יותר וגם עבודתך תשתפר. דרור

ידידתי, חמה , יפה מאד ורגשנית מאד בעלה לעומת זאת מאד חברותי וכולם נדבקים אליו, בתוך תוכה היתה מאד רוצה שיגלו אמפתיה כלפיה, התעניינות וקבלת תשומת לב מהסביבה בניגוד לבעלה שהוא תמיד גונב את העצגה שזה קורע לה את הלב. לפני זמן מה גילו אצלה בעייה רפואית, והידידה הזאת זרקה לי: "אם אני אמות זה לא יזיז לאף אחד כי עובדה עד עכשיו אף אחד לא הוכיח לי שמת עלי", הייתי בשוק , לשוני נדבקה לחיכי ולא ידעתי מה ואיך לענות לה.היא רוב הזמן מרגישה שאינה רצוייה בחברה ובעלה לעומת זאת תמיד גונב את ההצגה. כאילו ששעושים טובה שמדברים איתה ואם מישהו או מישהי כבר מתייחסים אליה, היא טוענת שזה סתם מתוך נימוס בגלל שהיא אשתו של... , ואני מנסה לשכנע אותה שזה לא נכון ולא עוזר מאומה. מה קורה איתה ומדוע היתה צריכה לזרוק לי משפט זה ואיך להתמודד??? תודה.

שלום לך, אני יכול להבין עד כמה קשה, מכאיב לשמוע חברה אומרת שלאף אחד לא יהיה אכפת אם היא תמות. מכאיב לשמוע שכך היא תופסת את עצמה, ומכאיב אולי גם כי בכך היא אומרת שגם לך לא יהיה אכפת ובוודאי לא נעים לשמוע את זה. דווקא מהנקודה הזו חשבתי אולי להצביע על משהו שעולה מהדברים שלך. ראשית נשמע שלך חשוב מה יהיה איתה, שנית את אומרת שהיא מתרצת תשומת לב שניתנת לה כנימוס בלבד ולא אכפתיות אמיתית. ואני תוהה האם לצד התנהגותו של בעלה יש גם משהו בה שלא מאפשר לה להינות מתשומת לב, להרגיש מוערכת. אני לא יודע אם את יכולה לשכנע אותה שזה לא נכון, אבל ניתן אולי להראות לה את מה שאת מרגישה ואולי גם לבדוק איתה האם באמת חושבת שאי אפשר שיהיה אכפת ממנה. דרור

שלום רב, אני בן 30, אני חושב שיש לי הפרעה, אחרי שאני מאונן אני מרגיש לא טוב עם זה. אני יודע שלאחר המעשה אני לא מרגיש טוב, מתבטא במחשבות שנמשכות יומיים , לא גסויות אלא מחשבות שבשגרה יום יומית מתגברות ומציקות לי וזה מפריע לי. אני מרגיש אשמה, כאילו זה לא טבעי לא צריך להיות כך. רוצה לידע אותך שאני מטופל ברספרידל ופקסט קלונקס ופארטן. לפני שאני מאונן אני יודע מה יהיו התוצאות שאני לא ארגיש טוב, אבל בכל זאת זה מושך אותי לעשות, אני חושב הרבה אם לעשות או לא. בבקשה תעזרי לי בבעיה. האם יש תרופה לזה שלא יהיה לי חשק מיני? והאם כדי לקחת תרופה כזאת? אודה לך שתעזרי לי כי אני מרגיש עצוב לאחר מעשה, כעוס, וזה מאוד מחליש אותי.

נ. שלום, אתה שואל בדבריך האם ישנה אפשרות למנוע ממך לאונן, כך שלא תרגיש אשמה לאחר מכן. אך אני הייתי רוצה להציע אפשרות אחרת, טובה יותר בעיניי - והיא הניסיון שלא תרגיש אשמה לאחר אוננות. לבחון עם עצמך מה מעורר בך כאלו רגשות אשמה, למרות שגם מהדברים שלך נשמע שאתה יודע שזה בסדר ובכל זאת לא מצליח להרגיש כך. אני גם הייתי ממליץ שץיעזר בשיחות עם איש מקצוע גם על מנת שלא להרגיש אשם, וגם על מנת לרכוש דרכי התמודדות עם המחשבות לכשאלו עולות, כך שלא יטרידו אותך במשך יומיים ויפגמו כל כך באיכות חייך. דרור

מלי שלום. אני בטיפול המון המון זמן - למעלה מחמש שנים.ניתן להגדיר את הקשר ביני לבין המטפלת כטוב ומשמעותי, אך הוא מאופיין בהתקרבות ובהתרחקות שלי לאורך השנים, דבר המאפיין גם את המערכת הזוגית שלי.לא פעם אני נפגעת מאמירות שבדיעבד המטפלת אומרת שזו הייתה טעות לומר לי - אך כמובן שלא תמיד היא יכולה לצפות היכן אפגע ובעקבות מה. אנחנו מדברות על הדברים ולא פעם היא ניסתה ושידלה אותי לא לעזוב בכעס ולהפסיק את הטיפול בעת משבר מה שתמיד רציתי לעשות במיידי. הפעם הרשיתי לעצמי להתקרב ושאלתי אותה שאלה שנוסכת אור עליה מעבר לשעה הטיפולית. היא אמרה שתענה לי אך שווה לבדוק למה שאלתי. אני ממש מבינה את הרציונל של התשובה וגם שהיא אכן התכוונה לענות לי, אך מרגישה שנהדפתי אחורנית והניסיון האמיתי שלי לדעת עליה קצת יותר נותר כשגיאה.כבר נפגשנו מאז אבל מבחינתי, במעט שדיברתי, אין לי כל כוונה מעתה והלאה לשאול ולהתעניין בה (להזכירך אחרי 5 שנות טיפול...) אבל במקביל לא ממש מסוגלת לחזור ולהרגיש חופשייה ופתוחה כמקודם. זקוקה לתמיכה...למרות האמירות החוזרות ונשנות שאולי מיצינו ביננו את הקשר, ועליי לעזוב - בהפוגות שאני לוקחת מידי פעם קשה לי מנשוא (לא ההתנהלות היומיומית שלי, אלא הגעגוע לבוא ולראות אותה גם אם אני לא ממש משתפת ומדברת). המון המון תודה על ההתייחסות.

שלום תמי. אני שומעת שאת מנהלת דיאלוג חשוב ומשמעותי סביב הנטייה שלך להפגע ולהתנתק, וסביב הקונפליקט לגבי מרחק וקרבה. נשמע לי שהשאלה שהפנית למטפלת שלך, והתשובה שקיבלת, שייכות שוב להתמודדות שלך עם מקומות של הרחקה, מקומות שבהן את מרגישה ששמים לך גבול. נשמע שאת נפגעת ומתנתקת. נדמה לי שיש לכן הזדמנות להבין יותר מה את מרגישה ומה קורה לך במקומות הללו. אני חושבת שחשוב שתצליחו להתבונן יחד על הארוע שקרה ביניכן, ולהבין ביחד את המשמעות שלו. התיוג של השאלה שלך כ"טעות" ו"כשלון" עוזרת לך להתקבע ולהאחז בדפוסים הישנים שבהם את נפגעת וכועסת מבלי יכולת לתקשר זאת, ומבלי לתת לאחר הזדמנות להסביר יותר את רגשותיו וכוונותיו. נשמע לי שחשוב שתפתחי בטיפול את ההרגשה שלך בעקבות מה שקרה, ואולי תצליחי לצאת עם הרגשה וחוויה שונה. בהצלחה, מלי.

מלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אמרת כמה שעות וחוזרת איפה אתתתתתתתתתתתתתתתת????????????????

הי. הנה חזרתי לכמה שעות שהתארכו... ואני מבינה שאולי הייתי חסרה יותר ממה שרמזתי, ומצד שני חשוב היה לי לא "לנטוש" בלי הסבר. אז... אני כאן שוב, עונה, מתייחסת, משתתפת. לילה טוב, סופ"ש מוצלח, מלי.

היי מלי , אני שנתיים וחצי בטיפול , אני לא מרגישה שזה עוזר לי ואולי אפילו להפך .. אני מרגישה שהיא לא מבינה אותי שהיא אפילו לא קרובה להבין או להגיע אלי . אני לא כועסת עלייה מעולם לא רבנו או משהו כזה ואני משתפת אותה בהרגשות שלי , אבל אני מרגישה שאיפשהו הטיפול הפך להיות בעבורי עוד בעיה (בעיקר תלות נוראית) , ואני בכלל לא בכיוון של להבין את ה"בעיות" שבגללן התחלתי.. אני לא מאשימה או כועסת על אף אחד , והיא מאוד נחמד הפסיכולוגית שלי , הבעיה שאני תוהה שאולי במקום אחר הדברים היו נראים אחרת (שאם היא הייתה מצליחה להגיד את המילים הנכונות או לראות דברים שהיא לא רואה - זה לא היה ככה)הבעיה שאני תלוייה בה מאוד אני מסוגלת להישאר בטיפול גם עוד 60 שנה , השאלה איך אני יכולה לדעת אם אני לא עושה לעצמי יותר נזק , או סתם עומדת במקום כשאולי כדי לי לעשות שינוי ..אני פשוט ממש מבולבלת ואני לא יודעת אז זה בגלל שאני נולדתי מקולקלת ואי אפשר לתקן , אם זה עניין של זמן ואז דברים יסתדרו (למרות שאני ממש לא מצליחה להאמין בזה .. ) אם זה הגישה , או פשוט חוסר התאמה .. לא יודעת , מה את חושבת ? .. (ובבקשה אל תגידי לי לדבר איתה על זה )

שלום ללא מבינה. מעניין שבדיוק כשהתנסחו לי המילים של "תדברי איתה על זה" כתבת את המשפט המסכם, שבעצם יודע מה את צריכה, אבל מתקשה להשתמש בידע הזה. אני שומעת אותך נמצאת בצומת בטיפול, ובצדק. מצד אחד את מרגישה תלויה וזקוקה לטיפול ולמטפלת, ומצד שני מרגישה שיש הרבה דברים שלא קורים בחייך, ושלא מתקדמים באופן בו היית רוצה. אין לי פתרון אחר מלבד לפתוח זאת בטיפול, ואני תוהה מדוע הפתרון הזה איננו רלבנטי עבורך. ייתכן שבכך את מסמנת ומבטאת את מוקד הקושי שלך: נשמע שאולי יש דברים שאת מרגישה שהם לא ראויים, לא מתאימים, או שאינם יכולים להיות מוחזקים, מוכלים ומדוברים בקשר. כך את נשארת עם הצורך ועם הבדידות. נדמה לי שיש לך כעת הזדמנות חשובה לנסות לבחון מדוע בעצמם יש דברים שמבחינתך לא יכולים להיות בדיאלוג, ואולי עלולים להרוס בקשר. נדמה לי שדרך התבוננות והתייחסות לצומת המשמעותית הזו, ולקושי לדבר, תוכלי להבין יותר את עצמך ואת הקשרים שאת יוצרת. בהצלחה, מלי.

או שמא כבר החל לזרוח וכמעט אפשר לצפות בו. גם בגלל הקרבה יחסית שקשורה למסלולו האליפטי, ובהיותו סמוך לאופק הוא יראה לנו גדול יותר. מהתופעות שקורות פעם ב. אמנם מרשים פחות מההתקבצות שהייתה לאחרונה, אבל מספיק. תשאלו למה זה קשור לכאן? לא, זה אולי באמת לא קשור. מצד שני, בעצם די (מאד) כן. לפחות לגבי התקבצות נגה/צדק/ירח - קצת ידוע לי מה היא אומרת (גם) לי מבחינה רגשית בעולמי. איך ההתקבצות ההיא "חיכתה" לי שם (לא ידעתי עליה, אך לא יכולתי שלא להבחין בה וללכוד אותה). היה זה אירוע שהסית את תשומת לבי וההתלהבות הקטנה עזרה לי לשכוח לרגע. אחר-כך, שוב, חזרתי לפחוד כל-כך. לאירועים ותופעות מסוג זה יש לפעמים נטייה להצליח להגיע אליי ולרגש. אפילו אל ליבי האטום. הם מחזיקים אותי כאן איכשהו. לא רבים האירועים שמצליחים לגעת, דלים מאד, וחבל, חבל שהתגובה דועכת וקמלה במהירות הבזק... ובכל זאת, אמהר לצאת לחזות בו, בירח ה"גדול". "לא היה לו אפילו חבר, בעצם למעט הירח" ושאלת השאלות: האם הקשר בין האיש ל - מישהו-ממשי-שאינו-ירח ילך ויתפתח? http://www.youtube.com/watch?v=k5cUWnL7LDo

שלום לך. ותודה על התזכורת... מייד רצה החוצה לחזות בפלא. ומעניין לשמוע מאיזה מקום את מתחברת לתופעות הטבע הללו, שמצד אחד הן כל כך שייכות לעולם הגדול והמופלא שבחוץ, ומצד שני מצליחות להדהד במקומות כ"כ מוכרים ואישיים בחייך. מקווה שזכית לתחושות מיוחדות בעודך צופה בהתרחשויות שלמעלה, ומקווה שתמשיכי להקשיב לדיאלוג המעניין הזה שבין עולמך הפנימי לעולם החיצוני. לילה טוב ומאיר... מלי.

שלום, אני מחפשת פסיכולוג קליני באזור המרכז, שעובד עם מאוחדת או שמוכן לתת הנחה משמעותית לסטודנטים. תודה

שלום מיכל. מקווה שתזכי להמלצות מתאימות במייל שלך. בהצלחה, מלי.