פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם, התוכלו להמליץ על מוקמות טובים לטיפול קבוצתי באזור המרכז או בדרום הארץ? בתודה מראש.

או בניסוח המגניב של גילי "ממש רולטה רוסית כאן" :-) אז לכל מי שעוד לא מכירים את הבעיה הזו - זה עניין כללי מוכר... להקטנת הסיכויים - שווה לרשום את ההודעה במקום נפרד כמו וורד או תוכנת מייל או ווטאבר, ואז להעתיק את התוכן לתיבת ההודעה ולנסות לשלוח; חוצמזה, שגם במקרה ששוכחים ליישם, אפשר לנסות לחזור לעמוד הקודם/הבא - לפעמים מה שנרשם משתחזר. אז נכון שבכל מקרה זה לא באמת סוף העולם, אבל במצבים נפשיים רגישים אפשר לחוות אפילו תקלה פעוטה כזו בכאב ועוצמה שקשה להפיג. אז אם אפשר להקל במעט... הודעות "טכניות" שבעצם מדברות המון נפש, והפירוש המתבקש ממש תחת היד P-: שיהיה יום נעים (mp)

אהלן mp ממש מביאת הפתרונות שאת... כל הכבוד! עכשיו השאלה המתבקשת - מדוע אני כותבת לך את ההודעה באתר ולא מיישמת את ההצעה שהצעת... האם זה בגלל שלמעשה לכל דבר יש סיבה ואני והפרעת האישיות הגבולית שלי אוהבות לחיות על הקצה (וכמו שנאמר- זו לא אני, זו היא ) או שאולי חיות שאינן מסוגלות להשתנות אנחנו (או כלל החברה, ולמי שלא מספיק עם האבחנה אז רק אני וההיא מהפסקה למעלה), וזה לא ממש משנה אם יביאו לנו את הכפית לפה, עדיין נמצא את עצמנו באמצע המדבר (מתעלמים מהכפית) בחיפוש אחר טיפת מים. ומעבר לפרשנויות. תודה על העצה- אני באמת אנסה ליישם. מיאמר שאי אפשר להשתנות! גילי

... מאידך, מעקפים זה נורא מכביד ולא נוח, ואולי גם בשיקול כולל יעיל פחות, אז מבחינה זאת נורמלי ובריא לבחור בדרך המלך, הגם שבעת שלום יש בה מעת לעת שודדים... בוקר טוב לך גילי יקרה ולכולם (mp)

באמת אודי, אתה הולך מחיל אל חיל, הולך לכנסים, חוזר, מעלה הודעות , משיב,(בחן רב)והכל בטווח של זמן סביר ומניח את הדעת. ולזכותך יאמר,שהפורום הזה נעשה מעניין יותר ליותר, ולא, זה לא מובן מאליו, אני בטוחה שאתה משקיע לא מעט מזמנך היקר. ובזמן הקצר, והמבורך שאתה אתנו,אני מקווה שאתה גם נהנה. תודות מכולנו, ויישר כוח!

היי אודי, אני לא מפסיקה להרגיש עצבות ולבכות,פשוט הדמעות יורדות לי בלי שליטה מהעיניים, המילים תקועות ולא יוצאות , לא רוצה כלום, רק לישון ואם אפשר כבר לא להתעורר , נמאס לי מהעבודה ומהכל,למרות שהעבודה מסיחה את הדעת ו מהווה סוג של בריחה מהדיכאון שפוקד אותי ,כי אני עסוקה בעבודתי ופחות בדכאונות ובאיך שרע לי, ,כל הזמן מרגישה שבא לי לצרוח ששום דבר לא בסדר,היום בעבודה בלי רצוני הרגשתי שהמסיכה המחויכת מתחילה להתקלף,וירדו לי דמעות פתאום,אמרתי שאני לא מרגישה טוב ושורפות לי העיניים וניסיתי לא להתפרץ בבכי שם,כבר לא מצליחה לעמוד בזה הלהחזיק את הראש מעל המים הופך לקשה יותר ויותר ,אני כבר לא מסוגלת. כבר כמה ימים שלא דיברתי עם ההורים שלי ,עם חברים שרגילה לדבר איתם כל יום,כל כך עסוקה באיך שרע לי ובאיך לנסות להתמודד עכשיו עם הכל,שמתעלמת לחלוטין ממי שמראה דאגה כלפיי,והכי גרוע שלא אכפת לי להתנתק ולא לראות איש ורוצה כל הזמן שיעזבו אותי ,רוצה רק שכולם ילכו ולהיות לבד וזה רק מעצים את התחושות הקשות.אני לא יודעת איך אעבור את השעות הקשות והימים הבאים לא יכולה יותר ,באמת לא יכולה. סליחה שאני מציפה.

http://dislekt.blogspot.com/

זה לא מאמר, אודי, זה בלוג. ולדעתי הוא קצת חד צדדי או מגמתי ומציג תמונה חלקית מאוד של הדברים. כנראה שיש לגד סיבה לרצות להראות את מי שבאמת נזקק להתאמות (לא הקלות) כמוותר לעצמו. 10% מהאוכלוסיה מתמודדים עם דיסלקציה. אי אפשר לקרוא לזה מעט. ועוד לא הזכרנו את בעלי הלקויות האחרות.. מי שמעבד מידע יותר לאט וניתנת לו הארכת זמן על מנת שישלים את מחשבותיו בזמן שהוקצב, או מי שקריאתו רצופת שגיאות וניתנת לו אפשרות של הקראה, אינו מקבלת זכויות יתר אלא ניתנת לו האפשרות להשוות, עד כמה ניתן, את תנאי הפתיחה במבחן. יש תעשיית אבחונים והתאמות, זה נכון, אבל אפשר לומר משהו נגד זה ולא נגד מי שאכן באמת נזקק להתאמות. אתה מחזיר אנשים לארון כשאתה קורא להם בשמות.

היי שאלה , ארוע שקרה באדם בעבר הרחוק - וגורם לו להיות אדם רעב למין חולה סקס והכי חשוב- לגוון - לא להתחייב... מודע לזה מכיר בזה ולא מתנצל מגדיר את עצמו "דפוק" ..מתריע מראש..מיידע .. אבל האמת הוא אחלה בחור מה יכול להיות אירוע שכזה? בחור בן 30-35 מה יכול להיות האירוע? איזה טראומה עבר? לאיזה סוג של התנסות זה קשור?? והכי חשוב - איך ומאיזה כיוון מושיטים יד לעזרה? הכוונה? ואם לא עזרה - איך הכי נכון להבין אותו ולא לעשות יותר גרוע? תודה

קודם כל תודה על התגובה המהירה בכל זאת.. בערך כיוון ? איזה סוג של חוייה.. בערך... משהו לפי הספרים .. ידוע שחוייה כזו וכזו מובילה להתנהגות שכזו תודה

הייתי רוצה לדעת לגבי הבחנה פסיכו-אקטיבי

מלי... ראשית כל, מדובר בהפרעה סכיזו-אפקטיבית. זו הפרעה שנמצאת בין סכיזופרניה להפרעה בי-פולרית (מניה-דפרסיה), ומפה נובע השם שלה. מבחינה "דירוג": היא נחשבת כפחות חמורה מסכיזופרניה אבל קשה יותר ממניה-דפרסיה. ההיבט של ה'סכיזו' יכול להתבטא בדלוזיות (מחשבות שווא), הלוצינציות (שמיעת קולות, למשל) ושאר דברים שמאפיינים סכיזופרניה. ההיבט של ה'אפקטיבית' (אפקט במובן של רגש) מתבטא בתנודות של מצב הרוח, כפי שבא לידי ביטוי במניה-דיפרסיה. האבחנה עצמה לא פשוטה לזיהוי, יש תנאים מסוימים שצריכים להתקיים, כדי שאדם יאובחן כסכיזו-אפקטיבי ולא כסכיפורן או כבי-פולרי.

שלום קודם כל אגדיר את עצמי אני בת 38 אמא וגרושה כ-8 שנים(גירושים לא פשוטים) התחתנתי בגיל צעיר ועברתי נישואים לא פשוטים פשוט גהינום. אני נראית טוב ותמיד היו לי מחזרים אך במשך שנים דחיתי אותם בעקבות פיטורים התחלתי פתאום להרגיש את הבדידות ואת הצורך בבן זוג שיחלוק את הנטל גם ריגשי וגם כלכלי איתי. נכנסתי למעין מעגל שאני מאוד פוחדת מצד אחד מזוגיות ומצד שני יודעת שזה הדרך הנכונה ומרגישה שלא טוב היות האדם לבדו. איך יוצאים מזה איך נותנים שוב אמון באדם אחרי חויות לא פשוטות (יש בי פחד נוראי להישרף שוב) תודה יעל

תודה רבה לד"ר אודי עזרתה לי מאוד (עם המילים החמות) כן ירבו אנשים כמוך.... יעל

אני נשואה + 3 ילדים, עובדת ... (עבודה בטוחה אך לא מאתגרת לחלוטין) בחצי שנה האחרונה תקף אותי מעין דיכאון מלווה בחרדות (בשעות הבוקר). אני מתפקדת כרגיל (פחות או יותר) אולם אין לי הנאה ואין לי חשק ליזום כלום. אני מרגישה שאני מסתכלת על החיים מבחוץ כשמשמעות החיים פתאום לא ברורה לי ולא מובנת מאליה. ניסיתי ללכת לפסיכולוגית (כ 15 פגישות) ואני חייבת לציין שלא רק שלא עזרה לי אלא שהשחיתה לי במידה מסויימת את זכרונות הילדות. אינני יודעת מה גורם למה... האם החרדות לדיכאון... האם הדיכאון לחרדות... האם הדיכאון לאובדן המשמעות בחיים ... האם אובדן המשמעות לדיכאון... מגוון הטיפולים מהממוסדים ועד לאלטרנטיביים הוא אין סופי... אני רוצה להתחיל לזרום שוב עם החיים. מה עצתך (מלבד כדורים ...) תודה

דגנית,מה זה משנה מה גורם למה ? לשם מה ההתעסקות הפילוסופית הזו? באמת מגוון סוגי הטיפולים והמטפלים הוא אינסופי עד שגעון יש רק את מה שאמרת בסוף ,אני רוצה לזרום שוב עם החיים" למה התכוונת?

האם יכול להיות שהדיכאון ואובדן המשמעות נגרמו מחרדה ואז אני צריכה לטפל בחרדה בדרכים המתאימות לטיפול החרדה. האם יכול להיות שהדיכאון והחרדה נגרמו מכך שאני פתאום לא רואה את משמעות החיים ואז אני צריכה למקד את המאמץ בחיפוש אחר משמעות מספקת. האם יכול להיות שיש אצלי איזה חוסר איזון (דיכאון) שגרם לחרדה ולאובדן משמעות ואולי אם אצליח להתגבר על הדיכאון לא יעלו לי שאלות כמו מהי משמעות החיים. השאלה שלי מציפה את הבלבול שלי בבחירת סוג המטפל שיכול לעזור לי לברר עם עצמי מה העיר את המשבר הנוכחי (והיחיד בחיי ואני מקווה שהאחרון...) וכשאני אומרת לזרום עם החיים אני מתכוונת שאני רוצה לשמוח מכל שטות כמו שהייתי קודם ... להנות מהעולם מהילדים מהאנשים מהמצבים וכו'

היי אודי, רוצה לשאול אותך שאלה: במהלך הטיפול, שבמשך הזמן עבר כבר בין הרבה ימים ושעות, יצא לי לראות כבר לא מעט מטופלים שלה, כאלה שלפניי וכאלה שאחריי. נושא "קנאת האחים" עלה פה הרבה פעמים בפורום, אבל אני מעולם לא הרגשתי אותו. הם תמיד היו בשבילי רק אנשים, מחוסרי שם ופנים (שניתן לזכור) לא כאלה שתופסים את המקום שלי, או שיותר חשובים ממני. כל זה נכון עד לחודש האחרון. השעה שוב השתנתה, ואיתה - ה"זו שלפניי". ולראשונה אני מוצאת את עצמי בוחנת אותה, קצת מתחרה איתה בתוך הראש שלי.... לא יודעת לגמרי לתאר. אציין שהיא די צעירה יחסית למטופלים שראיתי עד עכשיו, כנראה יותר צעירה ממני. בקיצור - מה זה אומר?? ניסיתי לחשוב על כמה כיוונים, אין לי אחיות - ככה שלשבלונה הזו זה לא נכנס, ואני כאמור צעירה (מאוד) ככה שלא נראה לי שזו קנאה מהכיוון הזה... אשמח לשמוע קצת מה אתה חושב.

אנסה להסביר יותר טוב. יצאתי מנקודת הנחה שאני *משליכה* משהו על הבחורה הזו, ושיש בה משהו (למראית עין לפחות) שהוא שונה משאר המטופלים שראיתי, שלא עוררו בי אף תגובה. וזו הייתה כוונתי בשבלונה של "אחיות", אני מקנאה כי אנחנו חולקות את תשומת הלב של "אמא" (מה, שכאמור, אני לא חושבת שרלוונטי). אם, כמו שאתה אומר, מדובר בשאלות של "ראויה" ו"מעניינת", מדוע זה עולה דווקא עכשיו, ודווקא איתה? זו הייתה השאלה שניסיתי לשאול בהודעה הראשונה.... תוכל להבהיר לי קצת אודי?

היי אודי רציתי לספר לך שיש לי חרדת בחינות נוראים שבגללה אני אפילו לא מצליחה ללמוד למבחן בנוסף לכך יש לי ADD ואני סובלת מדיכאונות הולכים וחוזרים אחרי טיפול תרופתי. תמיד הצטיינתי אבל הכל בלחץ לחץ לחץ.. יש מבחן - יש לחץ - לא מצליחה ללמוד - נשארת בבית - חוטפת דיכאון מעין שרשרת כזו שחוזרת על עצמי מאחר ועוד חודשיים בגרויות נכנסתי שוב לפאניקה הזו שלא נותנת לי לישון בלילה. אני חייבת עזרה זה פוגע לי באיכות החיים תודה מראש.. לחוצה

כבר חודשים אני מחכה לחלום עליה.. סקרנית לגבי האופן בו תשורטט דמותה בחלומי.. והלילה זה קרה :-) התעוררתי בתחושה שהיא הייתה שם, אך לא זכרתי את הפרטים. נשארתי עוד כמה רגעים במיטה, מנסה לשכנע את הערנות שמפציעה מהמזרח, שעוד יש כמה רגעים של חושך.. לשכנע אותה שאני עוד מנומנמת דיי כדי לאפשר לי לטייל עוד רגע קט בין התמונות הקפואות בזיכרון, להסיט בזהירות קורי העכביש, לפני שתהפוך הערנות דף ליום חדש. וזה הצליח.. ;-) מצאתי את עצמי במיטה גדולה ורחבה, נרדמת כמו ילדה לצידה, מקשיבה, כמו מבעד לערפל השינה הסמיך, לפטפוטיה עם מי שאיתו היא חולקת את המיטה. נרדמתי לקולותיה הנמוגים.. :-) יש תחושה כל כך בטוחה בהירדמות מהסוג הזה, כמו של ילד.. כמו.. "אמא שרה לבן בלילה, אמא כאן לידך כל הזמן.." (של אביתר בנאי). בתמונה אחרת שהצלחתי לחלץ מהשיכחה, התעוררתי ומצאתי במיטתי קוביית שוקולד עטופה בנייר צבעוני, עליו כתבה לי איחול לבוקר טוב.. לא זוכרת מה כתבה יותר אבל הייתה שם המילה "שלנו".. משהו מביחד.. אני חושבת שחיברתי את הכנס שלך, אודי, עם הסיפור על הזוג המאמץ.. הייתי בדרכי לכנס חשוב, בו היה עליי גם להציג משהו משלי, וכיוון שהיא אשת אקדמיה בעצמה, נשארתי-אומצתי על ידה ללילה.. אני זוכרת את עצמי גם יוצאת מביתה, ואותה קוראת לי מהרכב בו ישבה. מזמינה אותי להיכנס לרגע. קראה לי כדי לשאול אותי, כמו ליישב את ההדורים לגבי משהו, לברר שאני בסדר בתחילת יומי.. חמודה כזאת :-) משמח אותי מאוד החלום הזה.. על המטפלת הקודמת תמיד הייתי חולמת חלומות בעלי נופך שונה לחלוטין.. תמיד ההקשבה שלה הייתה נתונה לי באופן חלקי, או לחילופין, היו איתנו בחדר עוד אנשים שתיווכו לי אותה, חצצו בינינו. תיפעלו אותי בשמה. שבוע טוב, ח.מ.

התגובה שלך מצחיקה קצת... כאילו כתבת לי "טוב, זו הודעה די ברורה: את סובלת מחרדה ודימוי עצמי נמוך. זו בעצם הודעה שמצטרפת לעוד הרבה הודעות אחרות כאן. אבל טוב לדעת." :-)) לגמרי בחיוך, אודי! אני יודעת שאין הרבה מה לכתוב על הודעות מהסוג הזה, סתם הצחיקה אותי קצת ההשוואה... :-) נתראה

הי רציתי לשאול האם יש אפשרות שתהיה רובריקה שבה יופיעו ההודעות האחרונות שהופיעו בפורום כך שהגולשים לא יצטרכו לחפש אחריהם

אפשר לתת למחשב לחפש... עד שתחזור האפשרות של קישורים שהופכים לסגולים אחרי שביקרנו בהם - אפשר להיכנס לעמוד החיפוש: http://www.doctors.co.il/xFF-Find,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html להקיש במלבן של "טקסט לחיפוש" את אותיות הא"ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת ו... קליק (הכל כבר מוכן) :-) מאחר שברוב ההודעות שלנו יש לפחות אות אחת בעברית, נקבל כמעט הכל, לא ניתן בדרך זו לחפש תווים (*&^%^&$@^#%$). ושימו לב שברשימת התוצאות מתקבלות ההודעות לפי הסדר בו הן נשלחו למערכת ולא לפי הסדר בו הועלו, אז פה יש לנו הזדמנות גם להשתמש קצת בזכרון האנושי שלנו... ולא שזה כל כך משנה בעידן החדש של הפורום, כי בדרך של אודי היקר, זה די מסונכרן וחופף, ועל כך תודה ענקית! (mp)

היי, גם לי יש שאלה טכנית, רק אם זה בסדר ? האם יש דרך למחוק את כל המילים שנרשמו בחלונות של "שם המחבר" ו"הנושא" שהמחשב שומר בזכרון. אני מקווה שהשאלה הובנה.ועוד יותר מקווה שיש לך תשובה. ורק אם אפשר תשובה פשטנית ומובנת. המון תודה!

את פשוט גאון, mp! פשוט גאון! :-)) תודה על הטריק המקסים

תגיד אודי, עדיין מגיעות לפורום הרבה הודעות פוגעות שאתה צריך לסנן או שהלא רצויים הבינו את הרמז....

חתולים מתים מעקשנות!

ערב טוב twisted mind וכולם העתקתי את ההודעה מהשירשור למטה, בין מיקה ובין twisted mind, אני מקווה שכאן ההודעה לא תעלם. לא רוצה לפגוע ולא רוצה לדבר בשמך, אבל מרגישה שהצורך להמציא לך שם חיבה הוא בריחה מהתתמודדות עם מה שאת אומרת על עצמך. קשה לי עם השם שבחרת לך וממה שהספקתי לקרוא אותך, יש הרבה שמות אחרים שהייתי נותנת לך, והלוואי ויבוא היום וגם את תתני לעצמך שם אחר. אבל... יש את ה- refraiming הפסיכולוגי שבו הפסיכולוג עוזר לך לראות את הסיטואציה אחרת, ויש את המצב שהפסיכולוג פשוט לא שומע מה את אומרת על עצמך. גדלתי בבית שבו אני כל הזמן אומרת "רע לי" ומקבלת תשובה ש"הכל בסדר, אין סיבה שיהיה לך רע". אולי לכן כל כך צורם לי שמנסים לייפות לך את השם. אני מתנצלת אם זה לא מתאים לך מה שאני כותבת ואשמח לשמוע אותך. ואם מוצא חן בעיניך השינוי אהיה בין הראשונים שמצטרפים לקרוא לך טימי. אבל רוצה גם להשמיע בשבילך קול שזה בסדר להשאר twisted mind. אודי, כרגיל, אשמח לשמוע גם את דעתך. אם זו לא טירחה (-: גילי

הי אודי, האם תסכים לשתף במחשבות שלך סביב עניין הניקים? מה מעוררים בך הדיונים שהתפתחו כאן? יום עבודה ארוך בשבת... ואתה ממש עומד בו בגבורה! :-) שיהיה לך שבוע נעים וטוב, (לילך)

הי אני עונה לך כאן למעלה. כבר עניתי והכל נמחק. איזו באסה. אני אנסה לשחזר. כתבתי שכיף לי שאת אני ואודי כאן ביחד בפורום בשעת לילה, שאפשר לעשות לנו מין after party של אחרי פורים/ טרום פסח/ או משחק ניחושים של מיהו המלקוש-הגשם האחרון (תמיד כילדה הטריד אותי שיודעים מי הראשון אבל לא מי האחרון, וכדאי לדעת שהוא היה האחרון צריך לחכות).אפשר גם להציע הצעות אחרות למסיבות. לגבי הודעתך, אני שמחה שלא פגעתי ושאת מסוגלת לראות הודעות שפונות אליך בשמות אחרים בלי להמחק. כמה חשוב.עוד חשבתי כשקראתי את הודעתך, שדווקא בגלל שאת בד"כ לא מראה כאן את הצדדים "המעוותים" חשוב לי לשמור על השם שלך. לכן בטח תביני את הרצון שלי להמשיך לקרוא לך בשמך. אני מרגישה שלנתינת שם יש המון חשיבות. זה יצירה של משהו חדש. ממש כמו להביא ילד לעולם. אני לא יודעת איך אי פעם אני אצליח לבחור לילד שם, אפילו לדובי שלי התקשתי בנתינת שם... אני זוכרת את ההתכתבות שלך למשל עם מלי כאן בפורום, ולי נורא היה מפריע שהיא לא כותבת, כהרגלה , "twisted mind היקרה" , אני חוויתי את זה כהתעלמות מהשם שלך. שמת לב לכך? זה הפריע לך? ולסיכום (אני כותבת מהר שלא ימחק שוב), אם תחליטי להביא חלקים אחרים לכאן, אני רוצה לקוות שזה יעזור. מתוך המציאות הנפשית והחיצונית שלי אני מרגישה שאין משהו שאת יכולה לומר שיזעזע אותי, ואני אומרת את זה כדי לנסות לכתוב לך שאת לא לבד ושכל מה שתביאי יפגוש בפורום הזדהות (שאולי תוביל להקלה). להתראות גילי

קשה לדחות סיפוקיםוקשה לחכות לתשובות,שהזמןיעבור,שדבריםישתפרווזה מה שגרםלי פעםלנסות להתאבד וזה מה שגורם ליעכשיו לנסות להרגיע את עצמי עם תרופותרק צריך להיזהר שלא להיסחף,להפעיל את הבלמים הכיחזק שאפשר

הי אודי אני חושבת שאני מייצרת אנטגוניזם לא ברור לי איך ולמה אולי אפילו לא אנטגוניזם, אלא אדישות שהיא יותר גרועה מאנטגוניזם תמיד אמרתי שאני מעדיפה שיצרחו עליי, שישנאו אותי, שיזלזלו בי רק שלא יהיו אדישים אליי המקום הזה של האין רגשות מפחיד אותי קר שם אני לא מצליחה להבין את עצמי. וקר לי עכשיו (גם יורד גשם )-זה דווקא קר טוב... אפשר כמה מילים חמות? איך היה הכנס? שיהיה ערב טוב אופיר

חבל מאוד

הי... אני? מייצרת חום מבפנים..באמת? (באמת??) טוב, גם אתה..הכישרון הוא שלך אבל כי אצל אנשים רגילים צריך רק לנשוף כדי שיופיעו ניצוצות לך יש כישרון אמיתי, להדליק אש מפחמים רטובים.. אתה ממש משענת בתקופה האחרונה..אני יודעת שזה מוזר, כי זה רק פורום, אבל אני מנסה לשחזר איכשהו את האמון שלי כדי לחזור לטיפול חדש, ובינתיים זה מעורר בי אימה מישהו שהכרתי ככ טוב ריסק אותי אז מה יהיה עם מישהו שאני לא מכירה? שוב להתחיל לבטוח? זה קשה ): אבל אני ככ זקוקה לחום הזה ( שיותר קל להפיץ מלקבל ) אתה חושב שיש לי עוד סיכוי לקבל טיפול? מרגישה שנכשלתי באיזשהו מקום מרגישה גם אשמה..מנסה להבין מה עשיתי, כדי לא לעשות שוב.. נסחפתי רק רציתי לומר תודה אז תודה ויום נעים אופיר

צריכה עזרה..מרגישה שוב בגל חרדה.. אולי בגלל תקיעות וגרוע מזה - נסיגה. כאילו שום דבר לא השתנה ב 20 השנה האחרונות ולמרבה הצער זה לא ב"כאילו"... עדיין מפחדת מהחיים, מהמוות. טובעת. נחנקת! הצילו

אודי תודה. עוזר לי לדעת שאתה כאן.שאתם כאן. גם אם זה רק מוכנות וירטואלית.אולי זה הדבר הכי יציב שיש לי כרגע. פוחדת לנשום-מפחדת להרגיש.אחוזת אימה מהגלים המציפים. מעדיפה לצוף מעליהם...בשינה רגועה במידת האפשר...סליחה אם מתנתקת...

אין לי מה לחפש כאן אז למה אני בפורום כל הזמן?

היי, אני בטיפול בערך שנה, בזמן האחרון חושבת יותר מדי על הפסיכולוגית והטיפול. חושבת עליה........הרבה. על השיחות שלנו- על השיחות שהיו ושיהיו... לא מפסיקה לחשוב עליה. זה הגיע למצב לא טוב. כמו אובססיה כזו? רצון שיגיע כבר היום...השעה איתה. צורך עז לדבר איתה. זה מציק לי. זה מפריע לי. אני מוצאת את עצמי חושבת ומוטרדת רק בזה ולא יכולה לעשות שומדבר אחר...זה פוגע בתפקוד היומיומי שלי. כן.....אני יודעת וקראתי לרב שממליצים ביותר לספר ....... אבל...איך? כבר הרבה זמן אני רוצה לספר לה ולא יכולה, פשוט אין מצב שאוכל לספר לה. אני מתביישת נורא. אז מה אני עושה? כל עוד זה ככה אני מרגישה שאני מבזבזת את כספי לשווא... כי הדבר האמיתי שמפריע לי עכשיו- עליו אני פשוט לא יכולה לדבר. תודה מראש לכל מי שיוכל לעזור...

אני לא בטוחה אם בסוף אשלח את ההודעה הזאת או לא. מוצאת את עצמי כותבת, לא יודעת למה ולא יודעת למי. לא רוצה שיגיבו. כאילו מחפשת את הדרך להקיא את הדברים החוצה ממני. מה שלא ממש עוזר כרגע בהקאה אמיתית. בזמן האחרון הפגיעה העצמית נעשתה תכופה, עוצמתית ומגוונת יותר. אני יודעת שזה מתגבר בזמנים שהשנאה העצמית עולה על גדותיה. תמיד אני שונאת את עצמי, אבל יש פעמים שאני פשוט כבר לא יכולה או מסוגלת להכיל ולהתמודד עם השנאה והתעוב העצמי. הפנטזיה הכי גדולה שלי היא שאוכל לעזוב אותי, להתרחק ממני. והרי שזה יכול לקרות רק כשאמות. קצת מצחיק, מימוש פנטזיה במוות. אני לא יכולה יותר להמשיך לסחוב יום ועוד יום. לא יכולה להמשיך להראות מבחוץ ש"הכל בסדר", לא יכולה להמשיך ללכת לעבודה. לא רוצה להמשיך. כל מה שרוצה זה למות. והכי קרוב לזה, אם אני לא אעשה מעשה, זה לשכב במיטה, לישון כמה שיותר, אבל להישאר במיטה. דיכאון? בריחה? שיהיה. לא ממש אכפת לי, ובעצם ממש לא אכפת לי. אין לי כח יותר ואין רצון. מרימה ידיים. נותנת למפלצת לתפוס את כל המקום שהיא רוצה וצריכה מכאן והלאה. לא נלחמת בה יותר, שתעשה בי מה שהיא רוצה. איך שהיא רוצה. מתי שהיא רוצה.

שיר.. קראתי את ההודעה וממש כאב לי, התחלתי לחשוב, למה יותר אנשים לא מגיבים ? ולמה אני לא יכול לא להגיב לזה? אני רק יגיד לך, אני מרגיש את הכאב שלך.. הלוואי ויכולתי לקחת חלק ממנו אלי. לא שחסרות לי בעיות, שנאה עצמית אצלי זה כבר עניין של מסורת. למה הייתי לוקח את הכאב אם הייתי יכול? כנראה שאיפושהו אני רוצה להפוך לגיבור שתמיד חיפשתי לעצמי...

אתה גיבור.. ואם אתה יכול להיות גיבור לאחרים, אין ספק שאתה גיבור לעצמך.. לפעמים לא ממש מרגישים בזה, כשזה כלפי עצמנו.. ולגבי למה יותר אנשים לא מגיבים?.. זה בגלל שאני מפלצת.. ולא קל להתמודד עם המפלצת שאני. למה אתה כן הגבת?.. אני מניחה שיש לכך הרבה סיבות.. אני יכולה רק לשער.. אבל אני בטוחה שאם תחפש אותן היטב, תמצא אותן בתוכך.. התשובות שם.. תודה על הרצון לעזור, ועל שהיית כאן.. גם אם אתה לא יכול לקחת את הכאב שלי.. או את חלקו.. זה כנראה משא אישי שהלך, הולך וילך איתי לכל מקום כל החיים.

אני נערה בת 16 נכנסתי לכל עניין הלימודים בגיל צעיר ( 5 ) ולכן יוצא לי בעוד שנה לסיים את התיכון עם תעודת בגרות מעולה.. אמנםבהצטיינות אך בצער. אני מרגישה עדיין ילדה זוכרת את היום הראשון בכיתה א' .. והנה הכל עומד להיגמר. ולאחר שאסיים מה אעשה? יש גם פרק זמן של כמעט שנה על הצבא. מה אעשה עד אז? אני כל כך עצובה ובוכיה. לאחרונה זה מציק לי במיוחד. לעצור את הזמן לא אוכל.. אך איך להתמודד? יש לציין שאני חליתי בדיכאון קשה מאוד בגיל 14 -15 וטופלתי תרופתית.. נכון לעכשיו אני בלי כדורים אבל כל חופשה של כמה ימים בבית בלי מסגרת אני נכנסת לדיכאון עם עצמי.. מה אוכל לעשות? איך להתמודד עם הקושי במעבר הזה? אני אהיה רק בת 17 .. אני לא רוצה לעזוב את בית הספר.. אני לא רוצה.

היי, אני ממש מבינה את הצער שאת מרגישה ואת הפחד מסוף תקופה יפה שעומדת להסתיים. אני חושבת שגם מי שסיים את תקופת התיכון בשנתון שלו מתרגש, מפחד, היה רוצה עוד קצת זמן להישאר שם במקום המוכר והבטוח הזה. לרוב החבר'ה אין יותר מידי זמן לחשוב על זה כי הגיוס המתקרב מביא איתו התרגשות חדשה. לדעתי דווקא את קיבלת מתנה מדהימה- שנה שלמה שאת יכולה לבחור ולהחליט מה תעשי איתה ובה. שנה שלמה להמשיך לצמוח ולגדול, להתעמק במה שמעניין אותך באמת, לפתח את העצמאות האישית שלך ועדיין להרגיש את הביטחון של הבית. נשמע לי חוויה שיכולה להיות ממש כייפית ומעצימה. יש המון מסגרות לחבר'ה שדוחים את הצבא בשנה- מכינות קדם צבאיות שבהן גם לומדים, גם מטיילים, גם מתכוננים לצבא וגם חיים עם קבוצה של אנשים מכל הארץ. יש מכינות כאלה לדתיים, חילונים, מכינות מעורבות של דתיים וחילונים. יש גם גרעיני שנת שירות של חבר'ה שמתנדבים שנה לפני הגיוס במקומות שצריך בהם אנשים טובים שרוצים לתרום לחברה וגם ללמוד לחיות ביחד במין קומונה (תחפשי בגוגל מכינות קדם צבאיות וגרעיני שנת שירות) ויש גם את כל הדברים שאודי כתב- מקווה שתמצאי משהו שידבר אליך ויעשה לך טוב. בהצלחה רבה!

שלום אודי אני מצטער מראש על המכתב הארוך נורא. אני בחור בן 32 כמעט ויש לי בעיות קשות בנוגע לזהות המינית. לא פניתי בכוונה לפורום הומואים. כל הנושא של הומואים מוציא אותי מגידרי ואפילו קשה לי לבטא את המילה הזאת.התחלתי לחוש משיכה מהסוג "הלא נכון" כבר בגיל ההתבגרות כשהמשיכה היא עד היום ספציפית לגברים עם שיער קצר בלבד ז"א כל גבר עם שיער ארוך לא מגרה אותי כלל ולא משנה הגוף שלו. מעולם לא באתי באינטימיות עם אישה כל פעם שכבר היה מצב הרגשתי שמשהו עוצר אותי מלשלוח את היד וכיום הבושה מהבתוליות שלי בגיל כזה לא מאפשרת לי לנסות לראות אם יש סיכוי בכלל. אני לא מקבל את ה"ברכה" שקיבלתי מבורא עולם אני לא מסכים איתה, הומוסקסואליות זה דבר לא נכון מבחינתי שלא מוביל לשום מקום, ולכן אודי מעולם גם לא באתי באינטימיות עם גבר למרות שהמשיכה קיימת,לצערי הרב מאוד מאוד. כל מה שרציתי בחיי זה להקים משפחה לגדל ילדים לאהוב מישהי אחת עד עמקי נשמתי ולהתגבר על מכשול המשיכה הלא נכונה שאני חש, תוך כדי שהיא תדע שזה קיים ותקבל אותי ככה. כרגע המצב לדעתי הוא פוביה מסקס ופוביה מנשים בפרט. כל פעם כשרוצים להכיר לי מישהי אז אני בורח פשוט פחד ענק שאני לא מסוגל ושאני לא אצליח להימשך. אני בנאדם משפחתי וחברי שמאוד מאוד אוהב לתת ולעזור לאהובי ואוהבי. טיפלתי 7 שנים באבי החולה שהיה מונשם בבית כתוצאה ממחלה ניוונית.נחשפתי איתו למצבים קשים שאני לא מאחל לשונאי.הוא נפטר לפני 3 שנים ואני מודע לכך שהחבאתי את בעיותי מאחורי הטיפול באבא. ככל שחולפות השנים אנשים סביבי מתחילים ל"הריח" דברים בקשר אלי הרי "לא יכול להיות שהוא לבד כל השנים". התנתקתי מהמון חברים בשנתיים האחרונות כי הרגשתי ש"עולים עלי"... כיום המצב הוא לילות קשים חוסר ריכוז בעבודה חוסר תיאבון לפעמים והרגשת בדידות איומה. החבר הכי טוב שלי שהוא גם השותף שלי לדירה כרגע, הוא האדם היחיד ששמע ממני על בעייתי וגם זה לקח 5 שנים של הכרות עד שבשעת מצוקה פתחתי את הפה מולו וזה היה לילה מלא בכי ורעידות בכל הגוף. כל מילה שהשתחררה היתה כמו אבן כבדה שזרקתי מהלב.אני באמת לא יודע מה לעשות ולמי לפנות אני זועק לטיפול זועק לעזרה. לא רוצה לחיות עם גבר למרות התשוקה שקיימת. אני לא אהיה גאה עם בסופו של דבר אמצא את עצמי חי עם גבר ואהיה מבוייש מהמשפחה והסביבה. אני כן אהיה גאה עם אצליח לשאת ילדים על הידיים ולאהוב בחום את אימם. אני מרגיש שבמידה ואגלה חוסר משיכה מוחלט לנשים אז הלך עלי ולחיים אין טעם וזה כל כך מפחיד אותי המחשבה על כך כמו שמפחיד אותי להזדקן בבדידות ואם אתה שואל אותי אודי במה אני בוחר אז תשובתי היא שאני רוצה לבחור בחיים בלבד אך כרגע אני כבוי. אני יודע שאין פה ניסים אבל אם יש איזושהי דרך שאתה יכול לעזור לי, אין מילים לתודה שאחוב לך. מצטער מאוד על המכתב הארוך והמבולבל (אם אתה עוד איתי בכלל...) ובבקשה רק אל תשלח אותי לפורום הומואים אני לא מסוגל להיות בעולם האפל והמכוער הזה. לפעמים כשאני ישן באים לי חלומות בהם אני מאושר אפילו חלומות שאני מנשק אישה אבל היקיצה מסבירה הכל,ומעירה אותי למציאות של עוד יום של מחשבות וחסר תקווה. תודה למי שהקשיב לי רק בריאות ואושר לכולם שתהיה. אסף.

הי אסף המכתב שלך ריגש מאוד ונגע בי. אני חושבת אישית, שאם היית בן אדם שיכול לשקר לעצמו, ולבגוד בתחושות שלו, כבר היית שם מסיכה על הפרצוף ולוקח לך אישה ומוליד לה ילדים. אבל אתה לא מסוגל להתפשר ורוצה למצוא משהו שיביא לך אושר. לדעתי יש פער מאוד גדול בין מה שהלב שלך חושב לבין מה שהשכל שלך חושב שטוב ונכון. מאוד קשה להתנער ממה שמכתיבים לנו מגיל קטן שנכון וראוי ( תראה את דני שכתב מתחתיך - רק שבמקרה שלו "ברור" לכולם חוץ מלו, שמן הסתם גם אם צועקים לו יומם וליל דמויות סמכותיות שהוא צריך למות, בעצם יש לו זכות קיום מלאה ). פה כבר נכנסת דעתי האישית, בתור בן אדם ששואל הרבה שאלות, בתור תל אביבית (: ובתור מישהי ששומעת כמה אתה כואב: שחיים רק פעם אחת, וחבל, ממש חבל שתיתן לנורמות חברתיות להכתיב לך מה נכון לך. אני יודעת שאתה מאמין שהומוסקסואליות היא דבר רע. הייתי מציעה לך לקרוא את הספר של פוקו "על המיניות", כי הוא מאיר עיניים. כל ההפיכה של ההומוסקסואליות להיות "מהות" הבן אדם, התחילה מסיבות פוליטיות לחלוטין לדעתו, כי ברגע שהנצרות איבדה מכוחה, וכבר לא היה את אקט הוידוי, ואי אפשר היה לדעת מה אדם עושה במיטתו, "הטביעו" את האקט המיני על המצח - היום הומוסקסואל הוא לא רק מישהו ששוכב עם גבר במיטה - "יש לו לבוש מסוים", "הליכה מסויימת" וכו' וכו' - "אפשר לזהות אותו", ולגנות אותו..בעיקר כדי שכולם יוכלו להמשיך לייצר ילדים, שיעבדו ויביאו כסף למדינה. אני חושבת שלקרוא על ההיסטוריה של המיניות ואיך היא נראתה פעם, יכול להיות מועיל...תנסה. מקווה שתמצא את הדרך שלך. אופיר

איך אפשר להתמודד בבית שבו מקללים אותך מגיל קטן? שכל הזמן אומרים לך כמה אתה רע,חרא, זבל והלוואי ותמות. איך אפשר לגדול כך ולהישאר נורמלי? איך אפשר לא לרצות למות כשכל הזמן אומרים לך הלוואי ותמות.

אודי, מסכים לספר קצת על היפנוזה? האם זה עדיין עובד עם שעון-כיס זהוב או כסוף..? :-) איך זה עובד? איך נראית פגישה טיפוסית כזו? האם אתה עצמך עברת פעם היפנוזה?.. איך זה מרגיש מבפנים, לא כמטפל? האם יש בזה משהו שעשוי להפחיד? עד כמה אתה ער למה שקורה סביבך, למה אתה פחות ער? כמה אתה זוכר ממה שקרה (ובעצם איך אפשר לדעת..?). למה דומה החוויה הזאת- האם יש משהו ביומיום שדומה קצת, במשהו, לחוויה של היפנוזה? מה אתה אוהב בזה? האם תזכור את כל השאלות כשתבוא לענות? אתה חושב שהייתי צריכה לסנן ולשאול בשתי הודעות? או אולי לכתוב בחרוזים, כדי שיהיה לפחות נעים ומסתלסל יותר? :-) לא נורא, שאלתי אז שאלתי... ענה על מה שתוכל, אם תרצה.. תודה- קובוץ

תודה אודי! אני זוכרת סיפורים על כך שאנשים בהיפנוזה יכולים להכניס את ידם לכוס עם מים רותחים ולא לחוש כאב. או שהמהפנט יאמר להם שקר בחדר, גם אם חם מאוד, ולבקש מהם לגשת לפתוח את החלון- וכך אכן יקרה. האם למהפנט באמת יש כוח כזה על המהופנט? האם, כמו בנסיעה ברכב, אפשר to snap out of it, באופן מיידי אם עולה סכנה לתאונת דרכים, או אם קורה "בחוץ" אירוע לא צפוי? שוב תודה, קובוץ

דר' שלום רב, שמי דני ואני בן 17, רציתי לספר לך קצת על חיי האישיים אשר בסופה רציתי לשמוע דעתך האם אני באמת זקוק לייעוץ ו/או טיפול פסיכולוגי. מאז שעליתי לחטיבה (גיל 13) אני מרגיש שמשהו התחיל להשתנות בי. החברים שהיו לי לא נשחבו בעיניי חברים תמיד חשבתי את עצמי למנודה והתחלתי להוריד את הדימוי העצמי שלי. היו מצבים שהייתי בוכה בלי סיבה, מעולם לא הייתה לי חברה, אני לא אוהב ללכת עם החברה למסיבות למרות שמבקשים ממני, ואני לא מוצא ריגוש בשום דבר חוץ מכמה דברים כמו למשל העניין הכלכלי.. מהגיל הזה עד הימים האלו המצב הנפשי שלי הלך והחמיר.. זה התבטא גם במחלות פיזיות כמו דלקת של קרום הלב ותת פעילות של בלוטת התריס היפרסומניה ואינסומניה, טכיקרדיה וברקיקרדיה ועוד.. אני יכול לדבר עם מישהו להגיד לו שלום שלום.. ופתאום יש לי את ההרגשה הזאת שאני רוצה פשוט לקום להתעמת איתו.. אני פשוט מאוד מתעצבן ללא שום סיבה! הדבר הכי מפחיד שאני יכול לספר לך הוא.. שכמעט כל חודש כמעט אני חושב על איך יהיה אם נשי קץ להכל כל לילה לפני השינה אני חושב מה אם? ואיך? ולמה זה דווקא קורה לי? אני ממש מפחד שיום אחד אני יעשה את זה.. דר' יקר.. אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי, באמת שאני כבר מתחיל לפחד.. השאלה שלי האם לדעתך אני צריך לגשת לטיפול רפואי..ואם כן איך אני עושה זאת..? והאם אפשר לעשות זאת מבלי קופת החולים..? אני באמת מצטער אם חפרתי לך יותר מידי.. אבל שבאמת אני חייב לעשות עם ז משהו לפני שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו

התחלתי טיפול אצל מטפל חדש, וכבר בפגישה השלישית הודיע לי כי ייתכן ויאחר לפגישות מעת לעת, ויודיע לי על כך.אמרתי לו שאני לא אוהבת לחכות והצעתי לאחר את הפגישה במעט מראש, אך זה לא התאים לו. בפגישה הבאה הוא באמת אחר בכמה דקות והודיע על כך. זה נראה לי מאד לא מקצועי ולא מכובד שמטפל יאחר. אמרתי לו את זה. בנוסף צלצלתי אליו בוכה כשהיה לי רע, ובפגישה הוא הציע לי שלא לצלצל למטפל..(אליו) אלא לדבר רק בטיפול. זאת משום שבטלפון אמפתיה היתה ממנו והלאה.. דעתי האישית שהוא לא מקצועי, קצת מזלזל . מה דעתך? בתודה.

הי קים, יש לי באג רציני שקשור לאיחורים... אולי אפילו סוג של אובססיה - אני שונאת לאחר! זה מכניס אותי ללחץ נוראי. ומאידך אני גם שונאת שמאחרים לי. כשקראתי את ההודעה שלך חשבתי לעצמי, שאני אצל מטפל כזה לא הייתי נשארת! זה לא אומר שאני מציעה לך להפסיק אצלו את הטיפול, ממש לא. אבל כן חשבתי לעצמי, שאולי תנסו להזיז את הפגישה למועד אחר לגמרי, כזה שלא כרוך בהגעה שלו ממקום אחר או באופציה של איחור מצידו? וגם, ואני מתנצלת אם זה נשמע בוטה (זה אחרי שאני מנסה לעדן קצת את המחשבות שלי), מה זו האמירה ה...אומללה הזו שבטלפון האמפטיה ממנו מהלאה? באמת כדאי שתדברי איתו על תחושת הזלזול שלך... אני יכולה להבין אותה... ואני יודעת, שלא הייתי מחזיקה מעמד ככה בטיפול, אלא אם הייתי נכנסת לבירור מעמיק.

הי twisted mind תודה על תגובתך. תודה גם לאודי , כמובן. מאוד נגע לי שהתייחסתם לכתוב. החלטתי להפסיק את הטיפול, הייתי צריכה לגבש דעה, אבל תחושת הבטן שזה לא מתאים כבר היתה מגובשת. אני יודעת שיש מטפלים שלא אוהבים שמתקשרים אליהם כי זאת פריצת גבולות, ויחד עם זה אני חושבת שמטפל צריך "להיות" שם כשצריך , גם אם זה לא "מצב חירום", כי הרי מצבי חירום הם סובייקטיבים..

האם ניתן להשתמש בביופידבק לטיפול בחרדה? איפה אפשר לקבל טיפול בביופידבק (נוירו-פידבק)באופן ציבורי במימון קופת חולים? האם קיים באזור חיפה?

שלום רב לך אלישע בהמשך לשאלתך להלן תגובתי. 1 . פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק יכולה בהחלט לעזור לך להתמודד עם התקפי החרדה חשוב כי המטפל יהיה בעל הכשרה מתאימה לטיפול בחרדה.\ 2 . אינך זקוק לנוירופידבק 3 . ידוע לי כי בסניף הקריון של קופת חולים כללית קיימת אפשרות לקבל טיפול ביופידבק מדובר בסידרת טיפולים בתשלום לאחר המלצת הרופא הממיין של המרפאה כמו כן מומלץ כי תבדוק מהי הכשרתו של המטפל. אשמח לבתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום עברתי לפני 3 חודשים בדיקה לגילוי טחורים עם אנוסקופ ונאמר לי בתומה כי יש לי טחורים מדרגה 2 ואולי בעתיד הרחוק אצטרך לנתח ואני הסכמתי עם הערכה כי כמה שנים כבר הטחורים יוצאים ונכנסים בחזרה בכל יציאה ללא שום כאב,דימום או משהו אחר,אלא שמיד לאחר הבדיקה השריר בפי הטבעת נעשה תפוס ולא משוחרר מה שגורם לי להפרעה בהתרקונות,ואי יכולת להתרוקן עד הסוף,זוהי תופעה שלא חוויתי מעולם עד הבדיקה,מה לדעתך קרה?,האם השרירים ברצפת האגן ופי הטבעת התכווצו בחוזקה והגיעו למצב שהם לא משתחררים,או שיכול להיות שהם נפגעו במהלך הבדיקה ?,או שמה אלה הם הטחורים שאחראים למצב החדש?,עליי לציין שאין לי עצירות או כאבים ודימום בזמן היציאה,האם יכול להיות שהתפתח לו אניזמוס כתוצאה מן הבדיקה,חשוב לי לציין כי לפני הבדיקה לעולם לא חוויתי תופעות הללו והייתי במצב בריאותי מצויין. תודה וסליחה על האריכות אשמח לשמוע את הערכתך.

שלום ר לך דוד בעייתך מוכרת ולדעתי עליך לעבור בדיקב והערכה רפואית ( מנומטריה וכד') אצל מומחים למערכת העיכול. מאחר ואיני יודע לאיזו קופה אתה משתייך איני יכול להמליץ לך. הדרך הטובה ביותר היא לעשות זאת באמצעות רופא המשפחה , לקבל הפנייה למרפאת הגסטרו באחד מבתי החולים הקרובים אליך ושם לבצע את ההערכה הזו. על פי תוצאות הבדיקות תבנה כמבון התכנית הטיפולית אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תהנה, נחמדי! :-)) טוב שאתה כאן.. קהל

תחילת התכנית בכנס הזכירה לי שיר שפעם אהבתי, אז אני מצרפת.. לילך לחפש בן אדם, מאת חנה סנש ,במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה בימים סוערים של הדם הנני מבעירה פנסי הקטן .לחפש, לחפש בן אדם ,שלהבות השריפה מדעיכות פנסי .אור האש מסנוור את עיני איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר ?כשהוא יעמוד לפני תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחי כי באש, בדליקה ובדם ,כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי .את אשר חיפשתיו: בן אדם

יקרה... חיכיתי לאות חיים ממך. כיף לדעת שאת כאן. יש בנוכחות שלך בפורום משהו שמרגיע אותי... (סליחה על הישירות)

לידתה של חשיבה: מחשבות מחפשות חושב ומשמעות כאילו הלכת לחפש את הכנס. מצאת. מצאת גם אסוציאציה ואז הזדהית. מעניין ט.

שלום רב, אני בן 24 וסובל מדיכאון מס' חודשים, כתוצאה מתסכול לדעתי. הייתה לי בעבר חרדה חברתית בזמן הצבא וכיום לאחר שאני מסתכל אחורה אני מתחיל להרגיש תחושת תסכול ומחשבות טורדניות בעקבות זה, הגורמות לי לדכאון. אני מעוניין בטיפול.האם טיפול עשוי לסייע לי? ואם כן, איזה סוג של טיפול עשוי להועיל? קוגנטיבי התנהוגתי או דינמי? זקוק לעצה, תודה רבה.

היי.מעניין שאתה מנסה להרכיב את הפאזל של ריבוי הניקים... למה? אתה מוצא שזה חשוב? או סתם מסקרן? הרבה פעמים כמעט מתפתה לגלות לך את אלה שלי.. חוצמזה מכיוון שאמרת שעקבת אחר השרשור שלי ושל 'טימי' איך זה שאתה לא מגיב לתוכן הדברים ורק צופה(קורא) מהצד? הייתי שמחה אם היית מתייחס, נותן "טיפים". למשל בעניין הדחף הזה להתמרד (בהודעתי האחרונה), דחף חסר שליטה לעיתים. שמכוון לרוב,דווקא לאנשים שאמורים לעזור לי. לא מבינה את עצמי אבל זה שולט בי(!) חוסר אמון? הרס עצמי? ולמה שארצה להרוס לעצמי / את עצמי? -- שיהיה לך בוקר עם הרבה אור --

אובד עצות! במקום עבודתי החלו לעבוד שני אנשים שיודעים עלי משהו מהעבר הרחוק. משהו שאני לא גא בו (לא פלילי אבל מאד מביש ולא נורמטיבי). מאז אני מרגיש רדוף. שהם הפיצו את השמועה. למרות שאין אפשרות להוכיח,האנשים האלה לא מאופיינים ביכולת לשמור סוד. וזה פרט פיקנטי שמסקרן אנשים. מרגיש ששאר ששאר האנשים בעבודה מתייחסים אלי פתאום אחרת, באופן מוזר. כי הם יודעים. לא יודע מה לעשות מרגיש מוכתם ושהכל אבוד לי מראש. לא יכול לסבול זאת וחושב על פתרונות של בריחה - לעבור לעיר אחרת? אם הייתי יכול הייתי יורד מהארץ!

גם פה אני מחוק,בלתי מחול,בלתינסבל.מנסה אבל נכשל

תראו את הכתבה הבאה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3684036,00.html בהחלט חומר למחשבה.אולי יש סיכוי שיאמצו אנשים גם בגיל 30... שתהיה שבת מקסימה לכולם!!!

רק רציתי להסביר בקשר לשיר, שיש לי את זה בדיסק והוא בבית הוריי, אז רק בעוד כמה ימים אוכל לחפש אותו אצלם ואתן לך פרטים, פחות או יותר.

שלום לכולם אז מה דעתכם על היתרונות והחסרונות שבניהול יומן אישי. מישהו יודע לומר היכן רוכשים אחד מהודר עם מנעול וכו?

היי, מה דעתך/האני מאמין שלך אודי בנוגע למגע בטיפול בין מטופל למטופלת. קרי - חיבוק, יד אוחזת ובכלל. ממה נובע צורך עמוק של מטופלת במגע פיזי של המטפל עד כדי כאב בהעדר המגע שאינו ממומש. תודה

אודי... :-( אני מרגישה ככ כלואה בעצמי. הייתי היום בטיפול , הטיפולים האלה כבר ... אוףףףףף... 3 פעמים בשבוע עם הפסיכולוג - החודש העלנו את זה לתדירות של 3 בשבוע ..מגחכת לעצמי על עצמי - מה יהיה .. ? איך הגעתי למצב של 3 טיפולים פסיכולוגים בשבוע? ועוד פעם נוספת טיפול "גוף" , ב5 חודשים האחרונים , הוספתי .. "התבוננות" במגע .. בקשב .. התחברות לגוף דרך ..דימיון מודרך נשימות .. משו כזה ..טיפול שאמור (גם )להחזיק .. מטפל שעבד עם נפגעות .. אבל , מה יהיה בסוף... מה יהיה איתי ? אני כבר לא מצליחה ל"החזיק" את עצמי . והיה חרא של טיפול . היום חוויתי חרא של טיפול . זה התחיל בסדר עד ש.. אוףףףף.. אחד ענקי . עד ש.. דברים עלו.. מרגישה שנמצאת ברשת סבוכה בתוכי בזכרונות מפחידים שחודרים ועולים. די כבר , עד מתי , בבקשה?.. קצת שקט .. רוצה רק קצת שקט !!! והעוצמות חזקות ממש משתקות מפחד. בגללם הייתי כלואה היום בתוכי בטיפול .. "בשתיקה רועמת".. נאלמתי אודי . לא הצלחתי להוציא מולו מילה . רציתי . שמעתי אותו מדבר איתי , אליי .. לרגעים הרגשתי שאני אפילו לא רואה אותו , שהכל מטושט , מסוחרר .שאני לא שם.. והקול שלי לא יצא . הרגלים התאבנו לי . הפכתי למאובנת מולו. כל החלק התחתון שלי התאבן..אוייי זה ככ מביש !!! לא הצלחתי לומר מילה. רק הכאב בבטן התעצם , עד ש..נשכתי את השפה כדי לא להרגיש את הכאב .. וזה לא עזר, כי מה שקרה זה שגם השפה כואבת. דיי .. עד מתי ?... ככ עלוב ומושפל ופאטתי להרגיש ככה מול מישהו .. פאק עם הטיפולים כבר . פאק.פאק .פאק.איתי. פאק עם מה שעשו בי. דייי מרוב כאב לא הצלחתי לנשום . שכחתי איך נושמים. פחדתי . ככ פחדתי . לא מבינה איך זה מתערבב ככה . פחדתי. אודי .. בחיי שפחדתי , פחדתי מהמטפל שלי .. יש לי 2 מטפלים מקסימים , איש השיחות שלי .. והמטפל של היום .. שניהם כמובן גם בקשר .. טיפולי .. עליי .. שניהם ככ עדינים, וככ מקצועים וככ .. שאין לי מילים.וזה לא עזר לתחושות שעולות באותו הרגע לשכוח את זה ולפחד. הרגשות הכואבים ממשיכים ..לעלות. אני שמעתי אותו , את הקול שלו מדבר אליי .. מנסה להגיע , אבל אני בכלל לא הייתי שם.. והוא דיבר ודיבר ... ודיבר ואני ... ככ לא הקשבתי . רציתי לברוח . רציתי לצרוח לו מכאב . אבל לא יצא כלום. הצלחתי איכשהו לצאת ממנו , לא נעלתי נעליים .. לקחתי אותם ואת התיק ופשוט ..יצאתי מהר וברחתי .. איזו הרגשה מושפלת זו .... איזו הרגשה !!!!!!! הגעתי לאוטו , התביישתי ככ בעצמי , ככ התביישתי. מרגיש בי הכל עכשיו ככ חזק. מועצם .כאב שמטלטל. פשוט מטלטל. כאב שמגביר את חוסר האונים שלי, מערער אותי לחלוטין . כל הטיפולים האלה .. טיפול .. אמור לטפל .. טיפול .. אמור לטפל .. ואני רק מתפרקת.. באתי אלייו לטיפול .. ויצאתי מפורקת יותר. מרגישה עכשיו ככ לבד. לבד . לבד. הכי לבד שיש .. רוצה לעצום את העיניים .. לשחק ב"נדמה לי" ... נדמה לי - שלא קרה שם כלום. נדמה לי - שלא קרה לי דבר בכלל. נדמה לי - שאני לא כאן. נדמה לי .. שהכל רק דימיון עשיר ולא מציאות כואבת . ממש.. "נדמה לי .." , אתה מצטרף אליי ?.. אודי.. שרית

הי, קשה לי לצחוק איתי,אני לוקח הכל ברצינות כמעט כל דבר ומילה וקשה יל לזהות צחוק או רצינות,כלומר ההבדל בינהם.אצלי הכל נלקח בחשבון ברצינות. מה עושים ?(חשוב לומר שיש לי רגעי צחוק,אבל הרוב השולט הוא הרצינות )

היחסים הבינאישיים שלי לא ברמה גבוה ואפשר לומר ברמה נמוכה. אני אמנם חברתי וחביב על הבריות אבל היחסים הבינאישיים לא מוצלחים,בדיוק כמו שחשבת לטעמי.אני יודע לזהות ברוב המקרים רגשות האדם האחר שעומד מולי שוב,ברוב המקרים ,וקרו מקרים שבהם לא יכולתי להפגין את כישורי אלו.ובסוף,נפגעתי.

היי אודי, מה שלומך? ברוך הבא אל הפורום ובהצלחה. אני מרגישה ממש רע,נמאס לי מכל החיים האלה,מהכל כולל הכל המצב הפיזי והנפשי בזמן האחרון הוא ממש בכי רע .עייפתי. גם בטיפול לא מצליחה לקחת כוחות ,סליחה על המרירות אבל אני מיואשת בכאלה רמות קשות , אולי זה קשור לזה שיש לי טיפול היום ,בדר"כ לפני פגישות עם המטפל אני מרגישה רע מהרגיל, וזה לא קשור למטפל כי הוא מעל ומעבר לבסדר ומנסה לעזור,זה משהו עמוק אצלי שאני לא יודעת להסביר. אם הטיפול כ"כ מקשה למה לי להמשיך בו? למה לסבול יותר ממה שסובלת גם ככה? אספר לך בקצרה עליי כי אני מרגישה צורך לפרוק , לנפגעות תקיפה מינית ממליצה להפסיק לקרוא מכאן...ייתכן טריגר בהמשך.. בילדותי בן דודה שלי נהג לנגוע בי במקומות אינטימיים במשך שנים הדחקתי את מה שקרה עד שזה פתאום התפרץ כשעברתי שוב פגיעה מינית בגיל ההתבגרות,לא סיפרתי לאף אחד מלבד בטיפול וכאן בפורום ולחבר הקודם שלי שתמיד תמך בי עד שלצערי קרה מקרה שקיים עימי יחסים נגד רצוני, למרות שביקשתי שיפסיק כי זה לא נעים לי עכשיו, אבל ביקשתי פעם אחת ואז קפאתי ולא יכולתי לזוז והוא המשיך.. זה מה שהביא לפיצוץ ..נפרדתי ממנו..הוא הצטער נורא על מה שקרה התחנן שנחזור אך לא הסכמתי לתת לו הזדמנות נוספת,כי זה מבחינתי בלתי נסלח, בתקופה האחרונה הוא מנסה ליצור עימי קשר ואני מסננת אותו ,והוא התקשר לאמא שלי ולאח שלי (שהם לא יודעים מה הסיבה האמיתית לזה שנפרדנו)ביקש שיגידו לו היכן אני גרה(לאחר שנפרדנו חזרתי לגור בבית הוריי לכמה חודשים ועכשיו אני גרה בעיר אחרת)אני ממש חוששת שהוא ימצא אותי למרות שביקשתי מהוריי שאם הוא מתקשר לא להגיד לו כלום עליי. אני לא חוששת שהוא יפגע בי כי אני יודעת שהוא אוהב אותי והוא לא מסוגל ,אבל פשוט אין לי כוחות להתמודד איתו. בטיפול כמו שכבר אמרתי גם קשה לי להתמודד אבל למרות הקושי אני זקוקה למקום מכיל. ביום-יום אני מנסה בכל הכוח להראות שהכל בסדר החיים שלי פחות או יותר נראים נורמלים כלפיי חוץ , אף אחד לא יודע כמה קשה לי וכמה אני מרגישה שבורה מבפנים לרסיסים קטנים שאי אפשר לחבר אותם, בזמן האחרון אני חולה כל הזמן בכל מיני וירוסים(שפעת,חום,בחילות,הקאות, דלקות בשתן)וקשה לי לתפקד ככה ,גם עכשיו אני לא מרגישה טוב פיזית אבל בעיקר נפשית, אין לי כוח לעבודה ולא לכלום אני מרגישה כמו סמרטוט שסחטו אותו. אני לא יודעת עד כמה אוכל להמשיך בטיפול לאחרונה קשה לשלם את הפגישות המטפל כן בא לקראתי והוא יודע את המצב אבל הוא לא לשכת סעד אני לא יכולה לבקש ממנו יותר מידי, אני יודעת שניתן לקבל טיפול חינם אבל אני לא רוצה להחליף מטפל,ולהתחיל את כל התהליך מהתחלה מה גם שבעיר שאני גרה ואם אני רוצה להגיע לתחנה לבריאות הנפש אני צריכה לשנות כתובת,כי במקור אני מעיר אחרת והם מקבלים רק אנשים שגרים באותה עיר, ואין לי זמן ללכת לשנות את הכתובת כי אני עובדת עד מאוחר, וכשאני חולה ונשארת בבית אני לא יכולה לזוז כי אני לא מרגישה טוב. פיטרו את חבר שלי מהעבודה בגלל המיתון,והוא כרגע לא עובד כי לא מוצא עבודה הוא רוצה לעבוד רק בתחום שלו ולא מוכן להתפשר, אני כבר די הרבה זמן רוצה להיפרד ממנו,כי מרגישה שזה 'כבר לא זה' אבל עכשיו שפיטרו אותו ומאד קשה לו(לא רק בגלל הפיטורים מהרבה סיבות ) אז אני לא יודעת איך להגיד לו, גם ככה הוא מרגיש שמשהו לא בסדר והוא מפחד שאני אעזוב אותו והוא אמר כמה פעמים שהוא לא יכול בלעדיי במיוחד לא עכשיו שהוא בתקופה קשה, ואני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שנכנסתי לחור שחור שאי אפשר לצאת ממנו. סליחה על ההצפה ,אני פשוט מיואשת , אשמח לעזרתך,עצתך ,מה לעשות לגבי הטיפול, ומה לעשות עם החבר? המון תודה שקראת וסליחה על האורך. חן

לא הייתי מסוגלת לקרוא אותך .. אולי בהמשך , רק נעים לדעת שאת פה .. וחזרת. היית חסרה חיבוק ממני שרית

שרית, זה ממש בסדר. איך את? מקווה שהחג עבר עם טיפה חיוך, תחזיקי מעמד, ותודה רבה על הדברים שלך. חן

שלום שוב אודי, הבנתי שלא תהיה כאן ביומיים הקרובים כדי להגיב, בכל מקרה אודה לך (כאשר תחזור כמובן)אם תוכל להתייחס באופו יותר ספציפי לשאלותיי,ואם אפשר לתת עצה פרקטית איך להתמודד,בעיקר עם הבעיה בטיפול . הטיפול אתמול היה ממש קשה.. פעם ראשונה שיושבת מולו ומרגישה שמשתגעת , רציתי רק לברוח משם,לא רציתי לדבר על עצמי ,ולא לראות את הבפנים שלי(שזה מה שבעצם קורה בטיפול )באיזשהו שלב פשוט לא יכולתי להקשיב לו יותר,רציתי רק להתנתק מהכל ,ולהיעלם ולא להיות יותר. לא להיות שם אצלו בחדר וגם לא לצאת משם ולהתמודד עם המציאות המגעילה. אבל זה לא שיש לי ברירה..בסוף צריך לאסוף כוחות ולהתמודד עם הכל, אבל כרגע לא רואה את הכוחות האלו,ולא רואה את עצמי מצליחה למצוא את הדרך.. לא יודעת מה יהיה איתי .. פשוט תודה על ההקשבה, חן

אודי יקר.. אתה זוכר את ההודעה הראשונה ששלחתי לך פה, בחצות, הראשון לחודש השלישי, שנת אלפיים ותשע..? (:-)) ביקשתי שיישאר מוגן.. היום, אני מסוגלת לספר לך שאני מרגישה יותר בטוחה.. יותר מוגנת.. מאז שהנחת פה גבולות ברורים, הפורום החל שוב - לפרוח. ראיתי עד כמה אתה לא רוצה למנוע התפתחויות מעניינות בפורום, דיונים מרתקים וקשרים.. ולמרות הסינון, לא נראה לי שאבדת את הייחודיות של החופש שבקשת עבורנו. להפך, הצטרפו להן הרבה משתתפות חדשות (וגם משתתפים), ונשארו, חלק יפה מן הוותיקות..(!) השילוב החדש מביא עימו רוח קיצית משהו.. דיונים מרתקים ופנים חדשות ונעימות לפורום. כאחת שזוכרת מה היה פה קודם, ולא מבטלת (אפילו בקצת) את האווירה והאינטימיות שהייתה באותה תקופה, אני יודעת להעריך מאוד את מה שמתרחש פה היום. הפתיחות יכולה להפחיד. החופש יכול לסחרר. כאן שילבת (ואתן ציון גם למשתתפות החדשות והישנות) את החופש, היצירה והביטחון. זה לא תמיד אפשרי. אני חושבת שבימים אלו אני מתחילה לסיים את תהליך הפרידה שעברתי מול דרור דוד ומלי... לא אשכח את ההודעה ההיא של אשת בוקר, לקראת הפרידה הסופית, בה כתבה כי אדם בעצם מסרב להיפרד משום שאינו רוצה (או מסוגל) להכיר במציאות כפי שהיא. מציאות המחייבת פשרות, כורח המציאות, המבטל מן הסתם, את הפנטזיות.. מציאות בה לא הכל טוב ולא הכל רע. מציאות, המחייבת התמודדות תמידית. לקח לי זמן לעבד את זה. לא הייתי יכולה להרגיש יותר טוב לוליי הגישור המחשבתי בין קיצוניות משוועת אחד, לשנייה. למדתי שאחר זה לא בהכרח רע. למדתי ששונה, יכול להיות גם טוב. למדתי שאפשר גם אחרת. תודה לכל האנשים שפגשתי בדרך. אתה היית ביניהם. ~נילי~

בין קיצוניות משוועת *אחת, לשנייה יסלחו לי, מסתבר שאני עדין קצת דבוקה לשפת אם שלי.. אנגלית :) אבל זה לא תרוץ, אני יודעת :)

מה הכוונה שטישטוש טראומות יכול להיות בעייתי ? מאיזה בחינה ? מה הרלוונטיות של היפנוזה להנ"ל ולמחשבות שווא?

שלום רב, האם מינכהאוזן היא מחלה או הפרעה ? עד כמה מדובר במצב רציני ? אם המטופל לגביו יש חשד לגבי זה - אינו פוגע בעצמו, כפי שקראתי ואינו מרעיל את עצמו או כל צעד קיצוני כזה או אחר - האם עדיין יכולה להתקיים אבחנה של מינכהאוזן ? תודה

עד כמה שאני יודעת מינכהאוזן זו הפרעה נפשית/מחלה? שבה האדם פוגע בעצמו או באנשים אחרים למשל אימהות שפוגעות בבנותיהן בינקות/ילדות , במטרה להשיג תשומת לב מהצוות הרפואי. בד"כ מאפיין את הפוגעים - שיש להם איזושהי השכלה רפואית - מזכירות, פועלי בית בבית חולים, אחיות, רופאים וכו' והם מוצאים איזשהו סיפוק מבדיקות רפואיות , מטיפולים פולשניים, מניתוחים . וכן הם בד"כ מאד אינטלגנטיים ומתוחכמים וקשה "לעלות" עליהם ולהוכיח.. הם מחליפים כל הזמן רופאים, בתי"ח כדי למנוע זאת. פעם אחרונה שפורסם בתקשורת על אם שהיא אחות שפגעה בביתה התינוקת - הדבר הוכח אחרי זמן רב , באמצעות מצלמה נסתרת שהותקנה בביה"ח.

שלום רב אני אדם בריא ולאחרונה התחילו לי כאבי ראש וכל הזמן המוח שלי עסוק במחשבות, על מבחן שעברתי ועוד כל מיני דברים, אך לאחרונה התחלתי אף לחשוב האם זה הגיוני שאני חושבת כל הזמן, ואני מאוד נלחצת מכך וכאבי הראש שלי גוברים, כיצד ניתן להתמודד עם זה, האם ישנם קורסים שאפשר לעשות, או טיפול אחר שיעזור הנ"ל משבש את חיי וגורם לכאבי ראש לאורך כל היום, אשמח ל

זה יצא ארוך... מצטערת... מקווה שתבין... לא רוצה 'להלחיץ' אותך או משהו כזה, אבל באמת שאני מתמלאת ציפיות שאולי אתה תצליח לפתור את הפלונטר הזה שנתקעתי איתו... אני מתארת ומצטטת לך משפטים שאמרו לי מטפלות-נשים במשך השנים: עברתי הרבה בעיות בבית, לא רוצה ממש להרחיב, אבל הייתי בטעות בטיפול פסיכולוגי (פניתי ליועצת ביה"ס שהפנתה אותי לשירות פסיכולוגי, במקום שהייתה מפנה אותי לרווחה... ההורים למשל לא ידעו על הטיפול למרות שהייתי קטינה), ושם בטיפול כל שבוע הייתי סוקרת לה את כל מה שקרה בבית, ועד שיום אחד נמאס לה והיא התחילה לצרוח עליי שעברה שנה ושום דבר לא השתנה, ושאי אפשר שאני כל פעם אבוא ואדווח לה את זה... ואז בפגישות שהיו אח"כ הרגשתי שאני כל הזמן רק צריכה לרצות אותה עד שהפסקנו את הטיפול. הייתה לי מטפלת ברווחה שגם הייתה איתי לא בסדר, אין לי כוח להסביר. הייתה לי מטפלת חודשיים (זה היה לפני 4 שנים בערך) שפשוט לא הגיבה בפגישות. הייתה בהלם טוטאלי. ובתום 3 שנים של טיפול אצל מטפל-גבר (הטיפול הופסק כי אף פעם לא זזתי פיזית בפגישות, ולאט לאט בחודשים האחרונים של הטיפול לא הצלחתי פיזית לדבר, פשוט שתקתי כל הפגישות מתחילת הפגישה ועד סופה, במשך חודשיים, ואז עברנו לטיפול באמצעות שיחות טלפוניות והרגשתי מאוד מטומטמת מהעניין הזה, עד שכבר לא יכולתי יותר. למרות שזה מטפל שאני כן מעריכה מאוד). אז בחודשים האחרונים הייתי 3 חודשים אצל מטפלת ואני מצטטת: נוצר מצב שלא יכולתי להעלות נושאים וכאילו אחרי שחודש מתחילת הטיפול ראיתי שדברים "בסיסיים" (כמו איפה אני עובדת, מה אני לומדת) אני לא מצליחה להגיד, אז ניסיתי להגיד לה שתחכה רגע עם הפירוט של מי פגע בי ובאיזה גיל, שקודם אני רוצה קצת להציג אותי, אז התעצבנה עליי "את צריכה להביא לי מפה, כדי שאני אוכל לקרוא/להבין אותך" ושתבין, היא לא אמרה את זה כשאלה שאני אמורה לענות עליה. היא פשוט אמרה את זה בציניות הרימה את הקול בצורה מאוד מאוד מזלזלת. זאת מטפלת שמטפלת בנפגעות תקיפה מינית (פעם ראשונה שהלכתי למטפלת שזה התחוםשלה) ופשוט היה לי לא הגיוני שעל הפגישה הראשונה אני צריכה לספר (כי היא שאלה) מי פגע בי ובאיזה גיל, ושכל הזמן לדבר רק על זה. כאילו יש לי חיים חוץ מהפגיעה... ואני ממשיכה בציטוטים: פתאום אחרי כמעט 3 חודשים היא אומרת לי "לא ידעתי שהמצב שלך כזה גרוע"... והיא אמרה את זה לעצמה, שוב לא בתוך דיאלוג איתי, היא פשוט נעלמה עם עצמה בהלם של עצמה. והיה לה עוד איזה משפט (לפני המשפט שהרגע צטטתי) שהיא התעצבנה עליי פעם שהכל היה "מפוזר" שהעליתי הרבה דברים כי התפוצצתי, והאמת שבאותו רגע בא לי להגיד דברים בנקודות שתדע, בלי להיכנס לעומק, ואני אמרתי לה שרגע שאני רוצה רק להגיד את הנקודות (אני לא מתחמקת, ואני יודעת את המגבלה של ה50 דק, ואם יש לי רק "כותרות" של 5-10 דברים אסור לי להגיד? שאח"כ בפגישות הבאות נוכל לפרק את הדברים האלה?! למה זה אסור להגיד?!) אז היא התעצבנה עליי הרימה את הקול עם תנועות בידיים שלה "מה ככה נראים החיים שלך"?! סליחה שככה נראים החיים שלי... ואיתה היה עוד משהו, אני עבדתי בעצמי פעם עם מטפלים בתור מזכירה, אז התביישתי לספר לה, פחדתי שאולי היא מכירה, אתה בטח מבין אותי, אז בסוף אחרי כמה פגישות ראיתי שאני מסוגלת לספר, ובאמת שסיפרתי את זה בלי לגרום לשום מתח, להפך כדי כן "להשלים" "להסתדר" להראות ש'הנה היום אני מסוגלת לספר לך משהו שקודם לא הייתי מסוגלת לספר לך', ואני חושבת שמגיע לי צל"ש שהצלחתי לספר לה את זה, ואז באה המכה והזלזול וההרמת הטון והלגלוג, כן היא בעיקר הייתה מלגלגת: "מה חשבת שאני אתקשר לשם ואשאל עליך" היא אמרה את זה בלגלוג, הבעיה באמת לא אצלי, חבל שלא הקלטתי את השיחות האלו איתה, שיאמינו לי שאובייקטיבית היא לא בסדר. ובפגישה האחרונה איתה משפט אחד היא לא נתנה לי להגיד, אני פשוט הייתי בהלם. ואז החלטתי שאני לא חוזרת לשם יותר. אז ביניים אני מחפשת עוד טיפול, הכל "טרי", עוד לא עבר חודש מהפיצוץ עם המטפלת המזלזלת הזאת. וכרגע אני כמו שסיפרתי אצל מטפלת באמנות שממש לא מתלהבת לעזור לי. היא לפחות תודה לאל(!!!) לא מאשימה אותי ולא כועסת עליי שככה החיים שלי נראים. אבל היא אומרת את זה ישר בפנים "אין שום דבר טוב בחיים שלך" ויש לה תנועה ממש מוזרה, היו רגעים שהיא שמה את שתי הידיים על הראש שלה (כמו בנאדם חסר אונים שלא יודע מה לעשות עם עצמו...) במילים אחרות- זה פשוט גדול עליה. אבל שוב, זאת מטפלת שאת הטלפון שלה קיבלתי מהמרכז סיוע ויש לה, לפי הדברים שלהם, ולפי הדברים שלה, נסיון עם נפגעות תקיפה מינית. ודרך אגב ברור לי שיש למטפלים/ות חיים, ואני לא מתכוונת ש24 שעות ביממה יעזרו לי, אבל בגלל ההליך שאני נכנסת אליו עכשיו שזה נורא נורא מלחיץ, אני רק רוצה לדעת שיש מישהו למקרה חירום, אם קורה משהו, אם יש התפתחות, שאפשר לעדכן ושאפשר להיעזר, זה הכל. ולגבי זה ששאלת על הטרדות. כנראה שאתה לא מכיר את הסטטיסטיקה, וכנראה שאתה מנותק מהמציאות: אם אני הולכת באופן אקראי בדפי זהב ומזמינה שירות, כל שירות, כולל טיפול פסיכולוגי- אז הוא יטריד אותי. 100%. זה לא בראש שלי. אף אחת נורמלית לא תעשה צעד כזה, לפנות למטפל שהיא לא קיבלה עליו המלצה שהוא בסדר. אני אישית מעדיפה מטפלים-גברים בגלל שהם באים ממקום "נקי" (כמוך למשל...) ובאמת רוצים להקשיב ולעזור, ואין "תחרות" ואין "קנאה" (אתה הרי יודע איך זה בנות...) ואין "הלם" שתבין ההלם בא מכיוון שהן המטפלות בטוחות שיש להן את כל האמפתיה, הרי גם הן אולי עברו משהו כזה, ופתאום שהן שומעות על מקרה "אחר" או "חריג" או יותר מידי חמור, אז הן פשוט בהלם כי זה יוצא להן מפרופורוציה של מה שהן מכירות. אבל מה לעשות שלי יש את ההעדפה הזאת שלי, (למרות שבסוף כבר לא יכולתי לדבר בפגישות, ולמרות שאף פעם לא זזתי בפגישות, כי לא יכולתי שהמטפל יראה שאני זזה, הייתי פשוט קפואה וכל מה שניסינו והוא ניסה לעזור לא הלך. האמת בסוף כשכבר כ"כ היינו קרובים לנקודה שהוא הצליח לשחרר אצלי משהו, הכשלתי את זה, מכיוון שלא יכולתי שיהיה לו סיפוק מלעזור לי... אני לא יכולה שיהיה למישהו/י סיפוק מלעזור לי... זה מטריף אותי... סליחה שאני ככה נופלת וכותבת יותר מידי ותיאורים שבטח הם מוזרים לך. התחלתי נראה לי איזה 5 פעמים את המשפט אז בקיצור- לי יש את ההעדפה שלי, אבל במרכזי הסיוע אין להם מאגר של מטפלים גברים, וזה נורא תמוה והן מזלזלות בהעדפה שלי. מבחינתן אני צריכה להיות רק אצל מטפלת אישה. בקיצור כרגע אני בעוד טיפול, כמו תמיד לא מרוצה. מגיעה סתם בשביל לסמן "וי" שבאתי לפגישה, באה בשביל שעה של נורמליות בלי שום מטרות ובלי שום תהליכים. אני גם לא מעוניינת בזה כרגע. נמאס לי מהעולם ונמאס לי לבקש עזרה. מצב סטטי כזה, אולי גם לפעמים צריך לנוח, היא המטפלת למשל אמרה שאני צריכה "לנוח"...

רציתי להגיד שמהקצת שאני נמצאת פה בפורום אני מרגישה שכן יש לי פה איזה פוטנציאל למצוא בית חם. מעין "בית חם לאנשים שנמצאים בטיפול"... (גאון מי שהמציא את האינטרנט...). רציתי לשאול אותך לגבי השיר "אנשים משתמשים", לא הרבה מכירים את הלחן של השיר, וסקרן אותי אם אתה מכיר את הלחן של השיר. אם לא אשמח לתת לך פרטים.

היי אודי, אני רק רציתי לעדכן שלא אהיה כ"כ ליד המחשב (בערך עד יום שני) וגם עכשיו אני טיפה לחוצה (צריכה ללמוד למבחן שיש לי, עד עכשיו הדחקתי את הלמידה למבחן) אז כשאחזור למחשב אכתוב לך פרטים לגבי השיר, כנראה ישירות למייל מהאתר שלך.

מאחר שהשרשור ההוא התארך והתפצל, אני עונה כאן על שתי ההודעות האחרונות שלך ביחד... וזה בסדר לגבי הכינוי שלי. אולי אחליף אותו ביום מן הימים... ותק של 15 שנים? אני תמיד אומרת, שהטיפול הזה שלי הוא השלישי... במובן מסוים הוא הרביעי. הטיפול הראשון שלי לא היה טיפול במובן הרגיל של המילה, אלא בתנאים שהוא התקיים, והוא היה בחטיבת הביניים - היו לי יום ושעה קבועים אצל יועצת ביה"ס במשך שנה שלמה, כשהייתי בכיתה ח'. כשהתחילה שנה"ל שאחרי, היא כבר הבינה שצריך התערבות מקצועית יותר... אז התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשון שלי... עוד לא הייתי בת 15. ולפני 3 חודשים החלפתי קידומת ל-30. אז גם אם אני לא סופרת את השנה עם היועצת, עדיין צברתי קילומטרז' של 15.5 שנים... ואין סוף באופק... בינתיים ראיתי שאודי ענה לך על ההודעה ההיא, בכינוי ההוא. אבל זה בסדר, את לא היחידה שמשתמשת ביותר מכינוי אחד... כל זמן שזה לא נעשה במטרה לפגוע, זה בסדר. מצד אחד אני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב לך איך ולמה אני מבינה את זה; ומצד שני... עוד לא... זה חלק מלכתוב "כן, זו אני וזו האבחנה שלי"... אבל אני מבינה את הצורך או הרצון הזה להרחיק חלקים מסוימים - לכתוב אותם פה בשם אחר, למשל. האבחנה הראשונה שקיבלתי היתה אישיות גבולית. זה היה מזמן. הייתי צעירה מאוד ולא היה אינטרנט... לא הבנתי כלום ולא הכרתי את חוק מס' 1 של אבחון הפרעות אישיות - לא מאבחנים הפרעת אישיות לפני גיל 18! כמובן שזו היתה אבחנה שגויה... אני לא יודעת מה גורם לך לתהות בנושא, האם יש לך את ההפרעה או לא... אני מתארת לעצמי שיש לך סיבות לחשוב כך... אם תשאלי את המטפלת שלך, היא לא תאשר/תשלול את האפשרות הזו? המטפלת שלי מנסה להיות קשוחה לפעמים... רק שאיתי זה כמעט ולא מצליח לה. לרוב האנשים לא, משום מה... מזכיר לי סיפור ישן מימי התיכון הסוערים - קרה מקרה שהצדיק ענישה, וזה נגמר בזה שרכזת השכבה יושבת מולי ואומרת לי "אני לא יכולה לכעוס עלייך". כשלים אמפטיים יש לה, כמו שראית בכל ההודעות שהעליתי כאן (בעיקר במשמרות של דוד ומלי). אבל, ולא אכחיש, אני לא בדיוק המטופלת הכי קלה לטיפול. קראתי את מה שכתבת על "נראית בריאה" גם ביחס לבריאות פיזית, ומבחינתי זה היה כאילו שיכולתי לכתוב את זה בעצמי! אנשים שמכירים אותי היטב יודעים, למשל, שאם אני כבר מתלוננת כל כאב, זה בד"כ כאב כזה, שהיה משבית אחרים - אבל אני לא מוותרת לעצמי. או, כמו שהמטפלת אומרת לי כל פעם, אין בי חמלה כלפי עצמי. אבל המטפלת מכירה אותי מספיק טוב... ממנה כבר קשה לי יותר להתחבא מאחורי "נראית בריאה" נפשית. מה שעובד על מרבית בני האדם, עליה כבר לא תופס. אולי מה שאמור לקרות - וזו מחשבה שהתעוררה אצלי אל מול שכתבת - זה שתלמדי, שאפשר לאפשר לאמון להרים ראש גם אל מול נוקשות? הרי זו לא נוקשות חסרת הגיון לחלוטין... אני מתארת לעצמי, שאם זו הדרך שבה היא פועלת מולך, הרי שיש לזה מטרה כלשהי... בסה"כ, אני לא מכירה אותה בכלל. אין לי מושג אם היא כזו כאדם, אם זו הדרך שלה מול כל המטופלים שלה או שרק מולך הנוקשות שלה באה לידי ביטוי ככה. ומה יקרה, תיאורטית, אם תוותרי על הכעס כלפיה בפגישות? אם במקום לבטא את התסכול ככעס, תבטאי אותו כפי שהוא - פשוט תסכול? כי אם, כמו שאת חושבת, זה שחזור של דפוס אז זו הזדמנות לשבור משהו בדפוס הזה, לא? אני לא מתכוונת שזה מה שתלכי ותעשי... אני מעלה את זה כרעיון, משחק-מחשבתי-תיאורטי בלבד. (נדמה לי שהסוף, על היבטיו השונים, הוא הדבר הכי פופולרי פה בפורום). בקשר ללהיות פה בפורום בתקופות קשות: זה לא שאפגע פה באנשים, לפחות לא מתוך כוונה להרע. זה שאני לחלוטין לא מאופסת. זה שבפגישות המטפלת שלי צריכה "להחזיר אותי לפסים". אני יכולה לנסות להיות פה... זה עשוי אפילו להיות משעשע לעתים (לא לי - לכם) - ועל כך תעיד המטפלת, וזה כשאני לא משגעת אותה לגמרי - אם תצליחו להבין ו/או לעקוב אחר התוכן... קצת מסובך, הייתי אומרת. שאלת הפסיכיאטר ההוא. טוב, הוא באמת היה בתפקיד של מעין טכנאי - זה היה פסיכיאטר שישב בוועדה של בל"ל, ועדה חוזרת, למעשה. והוא היה צריך לאשר לי נכות קבועה או לבטל את הנכות הזמנית שקיבלתי שנתיים לפני כן. אז זה היה לטובתי, כי הוא אישר נכות קבועה, וזה מה שרציתי (בעידודן של המשפחה והמטפלת).

טימי, - איך הכינוי? סתם יצא לי כך ואם את מסתייגת אז תגידי... בכל אופן קרה משהו מוזר, האם זה רק במחשב שלי?? - כל השרשור שהיה בינינו נעלם. וזה אומר מה שבימים שבין התאריכים: 04-08/03 וגם קצת מה 09-03 ופתאום הופיעו להם ההודעות של התחלת הפורום (גם לא כולן) שנעלמו לי קודם. כאן מפנה את השאלה גם לאודי. מה קורה?? אז מתייחסת למכתבך האחרון, "מעל גלי האתר" וחושבת כמה מוזר לי - האדם הכי שוחר פרטיות בעולם - להתכתב עם מישהו בכזה פורום. בין יתר הדברים המעניינים שכתבת : 'רוצה לכתוב לך איך ולמה מבינה את זה ומצד שני .. עוד לא ...' - אז זה החיסרון בכתיבה כזאת "ציבורית" וכאן מצטערת שלא מתכתבות במיילים האישיים שלנו. אבל גם לא ברור לי למה התייחסת ? מבינה את מה?- כנראה התייחסת למשהו שכתבתי ומכיוון שהשרשור נעלם ... יכולה אולי לנחש שהכוונה לטיפול הממושך? ולתסכול המתלווה לכך? בכל אופן תודה על מה שכתבת. מרגישה שיש לך ידע של פסיכולוג מקצועי והרבה "חוכמה פסיכולוגית" למשל בעצותייך - להרים ראש מול הנוקשות או לבטא את התסכול ולהשאיר את הכעס בצד. לשבור את הדפוס. זה כל כך חכם ומחדיר בי מוטיבציה באמת לנסות לעשות את זה. ואולי קל לי יותר לקבל דברים כשבאים ממך, מאשר מהפסיכולוגית למשל, כי מרגישה שאת יודעת על מה את מדברת, שאת מבינה אותי ממש מניסיון ולא סתם זורקת קלישאות. גם יש בי מרדנות סמויה ולעיתים לא ממש סמויה...עד כדי הרס ופגיעה עצמית. מודעת לחוסר ההגיון ולכך שזה פוגע בי בחזרה ובכל זאת לעיתים חסרת שליטה על הדחף הזה להתמרד בכל מחיר. וזה כולל כדוגמא התנגדות לכל מה שיכול לעזור לי, לטיפול, לתרופות, למטפלת. כל הזמן רוצה ולא רוצה כמעט בוזמנית. קובעת פגישה ורוצה לבטל או בכלל להפסיק את הטיפול, או להחליף מטפלת. אם יש בי נאמנות למשהו - זה לחוסר היציבות... ובנוסף מחשבות פתולוגיות שמייחלות למחלה ש"תגאל" אותי מהחיים או לפחות תאפשר לי איזשהו פסק זמן או סיבה נורמטיבית להפסיק את המירוץ שאני ממילא כבר מזמן לא חלק בו, רק נגררת. כתבת על האישור שקיבלת ואני תוהה אם זה לצורך העניין של אי מסוגלות לעבוד ולפרנס את עצמך בכלל או רק באופן חלקי כמקור תמיכה כלכלי נוסף? ואם זה אישי מדיי אז אינך צריכה לענות.. שמחה בשבילך שיש לך מערכת תמיכה משפחתית מאחורייך בעניין הטיפול ובכלל. (אני לבד בכל הסיפור) נראה שהם מקבלים אותך כמו שאת וזה מאד חשוב. מצחיק שמרגישה כאילו אני מכירה אותך כבר הרבה זמן, שפתאום יתברר שאת מישהי מהעבר או מהמשפחה שהקשר ניתק איתה ולפתע מופיעה... סתם משתעשעת... ביי בינתיים

מיקה, את גולשת במקרה דרך וואלה? כי דרך האתר שלהם כל עמוד מקוצץ באמצע... נסי ישירות דרך דוקטורס http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-402,xFT-786614,xFP-786614,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-402,xFT-787133,xFP-787133,m-Doctors,a-Forums.html

בסדר, אני מקבלת את הכינוי. ככה בינינו. לשאלתך - אצלי השרשור הקודם מופיע כרגיל, ובכלל אין שום שינוי. אולי ההצעה שנכתבה כאן, בקשר לוואלה, נכונה; אין לי מושג משום שאני לא מגיעה לכאן דרך וואלה. אצלי, להיות פה בפורום, זה גלגול שני. "גרתי" פה בעבר. אבל זה היה לפני די הרבה שנים, כשהכל היה שונה לגמרי. כשהפורום עוד היה פורום מאוחד וניהלו אותו גם פסיכולוג, גם פסיכיאטר וגם עו"סית. גם המשתתפים היו אחרים לגמרי. אז במובן מסוים אני רגילה לתכתובות כאלה... אני יודעת שכמה שזה הכי פתוח, זה הכי לא פוגע בפרטיות. חוץ מהפעם ההיא שהסתבר, שמישהי שהכרתי בפורום הכירה, במקביל, את אמא שלי ב-real life (היא בת גילה של אמא שלי)... זה היה מעין צירוף מקרים הזוי למדי. הצלחתי לחבר את החתיכות - כשכתבתי שאני מבינה איך זה, אבל עדיין מתקשה להרחיב, התכוונתי למה שכתבת על הקושי להביא ביחד את כל החלקים, הקושי שמתבטא בבחירה שלך "להתפצל" לניקים שונים. אז אני יודעת איך זה שמשהו קשה מדי, וצריך ליצור איזושהי הפרדה - מלאכותית יותר או פחות. אני משתדלת, ובטוח שלעתים גם נכשלת, שלא לזרוק קלישאות, כי אותי זה מעצבן שעושים לי את זה! ולפעמים - תלוי באיזה הלך רוח כללי אני נמצאת - לא ממש כדאי לעצבן אותי... ה-ת-נ-ג-ד-ו-ת! מילת המפתח! שום דבר לא בא בקלות. כל דבר זה מלחמה על... אפילו לא תמיד ברור על מה. לפעמים יש לי סיבות טובות... תרופות, למשל - תרופות ואני זו סאגה מתמשכת שאין לה סוף. אחרי כל הפעמים ההן - אלה שהיא נשברה והכריזה על סוף הטיפול - אני החלטתי שנמאס לי. הצהרתי שאני מפסיקה את הטיפול. לא הגעתי לכמה פגישות. בסוף היא שלחה לי מייל ופשוט ביקשה ממני לבוא. אז באתי. להחליף, כאמור, לא אחליף אותה - אם אני מוותרת, זה לחלוטין. ביטוח לאומי אוהבים לסבך את החיים. הם מחלקים את הטופס לשני חלקים: 1. מדבר על יכולת להשתכר - אם מקבלים אי-יכולת להשתכר בדירוג של 75% ומעלה, אוטומטית זה נחשב ל-100% והמשמעות היא קיצבה מלאה. 2. מדבר על אחוזי נכות מבחינה רפואית - ההתייחסות כאן מורכבת יותר. עושים ממוצע. אם קיבלתי 10% בגלל מצב בריאותי בלשהו, ו-50% בגלל מצב בריאותי נפשי, זה אומר שהממוצע (או אחוזי הנכות שנקבעו לי) הוא 55%. בהתאם לאחוזים הללו יש כל מיני זכאויות (כולל, בין היתר, סל שיקום). זו התורה על רגל אחת... בבריאות הנפש הם לא מושכים את הזמן כמו במצבים רפואיים אחרים. אני לא יודעת אם המשפחה מקבלת אותי כמו שאני... הם יודעים מה המצב, עד כמה שהם מבינים. אמא שלי הכי מעורבת - היא גם הגיעה איתי לכמה פגישות אצל המטפלת; חשבנו, המטפלת ואני, שזה יהיה נכון שיבינו בבית מה קורה - בלי להיכנס לפרטי פרטים, אבל רקע כללי... כל אחד מקבל ומעכל לפי מידת יכולתי. לי זה מספיק. להשתמע.

אני מקוה שאיני מפריעה.. פשוט, הנושא שדנתם בו בעניין כנויים וניקים קצת דיבר אלי. אני מופיעה פה בערך עם ששה שמות, ולזה אפשר להוסיף כנויים כאלה ואחרים.(בתקופה של מעל שנתיים)ולא מצליחה להביא את עצמי לידי שמוש בשם קבוע,למרות האנונמיות של המקום.ולמרות שהייתי מאוד רוצה. נראה לי שהרתיעה שלי היא יותר בקטע של חשיפה מבקורת,ומה יחשבו עלי... גם בחיי היומיום שלי אני משתדלת לא לבלוט במיוחד, כנראה מביישנות שהטבע חנן אותי, ולצערי את התכונה הזו אני סוחבת אתי לכל מקום,(כולל הפורום). אולי אודי יוכל להרחיב בעניין, בעצה פרקטית מנסיונו הוא. ואגב, גם טיפולים ש"התכבדתי" בהם בעברי, לא ממש הועילו לי לנטוש עכבות שהפריעו לי בחיים. וכשאני חושבת על תקופה של עשר שנים שאת נמצאת בטיפול,אני מאמינה, שגם אני, לו לא הייתי מתיאשת מטיפולים שרק התישו אותי, יתכן והייתי ממשיכה אתם עד עצם היום הזה. אני מאוד מקווה בשבילך, שיש הצדקה לטיפול ממושך כלכך, ובעצם רק את יכולה לדעת, ולהכיר בתועלת שמניב טיפול שכזה. פעם רשמתי למלי בשם "שוש", בנושא של שמוש מופרז בתרופות- אני הייתי כמובן נגד. ואת השבת לי במכתב ארוך ומפורט,את כל התובנות שלך בעניין- את היית בעד באופן נחרץ, מכל מקום, די התרשמתי מבקיאותך בנושאים הקשורים סביב הנושא. שוש - (בנתיים..)

זה שעסק בתרופות, וזה הישג מרשים לכשעצמו, כי הזכרון שלי לא ידוע כמצטיין; ההיפך הוא הנכון. אני מכירה מישהי, אגב, שבשלב מסוים בכלל החליטה לוותר על טיפול פסיכולוגי, ולהישאר רק עם הטיפול התרופתי. ואת יודעת מה? בשנה וחצי האחרונות היא פשוט פורחת - החיים שלה השתנו מהקצה אל הקצה. אני מניחה שזה נשמע דרמטי... במקרה שלה זה באמת ככה. ולא, לי את לא מפריעה... אם הייתי מוטרדת מהפרעות, לא הייתי מנהלת פה דיונים ושיחות. ומה יקרה אם תנסי בכל זאת? תבחרי אחד מהכינויים בהם את משתמשת, ותנסי לאמץ אותו - ורק אותו - לפרק זמן שתגדירי מראש, כתקופת נסיון? תוכלי ללמוד, מהתגובות של שאר חברי הפורום, האם השד נורא כל-כך... יש לי תחושה שתגלי, שלא תהיי חשופה פה לביקורת שממנה את כל-כך חוששת... אחרי הכל, אם בתום תקופת הנסיון הזו תגלי, שזה לא מתאים לך, תוכלי להיפרד מהכינוי הזה לצמיתות ולחזור ולהשתמש ביתר... אין לך מה להפסיד פה, לדעתי... ולא, אני לא חושבת שזה צעד קל, שאת יכולה לעשות ככה סתם בהחלטה של רגע, אבל תנסי לחשוב עליו כאופציה נסיונית. טיפול זה דבר מתיש, זה נכון. בעיניי, מטפל טוב יודע מתי טוב להרפות קצת מהמטופל, להוריד לחץ ולתת לדברים לזרום בקצב אחר - כזה שמאפשר למטופל לנוח, אבל בלי לוותר על הטיפול עצמו... אני מכירה את זה מהטיפול שלי... לפעמים יש "סתם" פגישות (המרכאות הן משום שהן ממש לא סתם!) - אין, לכאורה, עבודה טיפולית... אנחנו מדברות על ספרים, סרטים ו... כל מה שבא באותו רגע... אבל, לדעתי, זה משהו ששני הצדדים צריכים להיות ערים לו - ההתשה הזו, שלפעמים מתלווה לטיפול - ולהסכים על מעין פסקי זמן כאלה... וכמובן לבדוק האם הם בריחה מהתמודדות, או באמת Time Out לגיטימי (זה מוקש בעייתי... רוב המטפלים ישר יגידו "בריחה!").

אודי, אנא עלה לאתר את הודעתי גם היא מבקרת במקצת. יש כאן אנשים שמחכים הרבה זמן לתשובתך ואילו אחרים נענים על הדקה. כמו כן, באופן סדרתי אתה מתעלם מהודעות מסוימות. כמו למשל מליהיא שכתבה על הפרעת אישיות גבולית והבטחת שתחזור אליה ולא חזרת. מדוע זה כך? יש אנשים שזה חשוב להם מאוד...

תודה לך 'צריכה' על האכפתיות (את מזכירה לי את עצמי.. 'יופיטר' זוכרת? כל הזמן מנסה למצוא את הצדק בכל דבר ולהגן על אחרים. לאט לאט אבל לומדת 'לעקוף'. נכון שהבטיח לחזור ולא חזר , אז כתבתי הודעה אחרת חדשה, מעט שונה. מנסה לא לקחת זאת אישית. ותאמיני לי שזה שיעור קשה בשבילי. יש לאודי את הסדר שלו והרצונות שלו. זכותו. בסה"כ זו עבודה בהתנדבות. תודה גם לך אודי.

מדוע יש הממתינים לתשובה, יותר מיממה ויש המקבלים תשובה תוך 10 דקות? מה השיקולים?

אודי, במה עוסקים פסיכולוגים שלמדו פסיכולוגיה קוגניטיבית? נגיד לתואר שלישי.. האם רק במחקר, או שיש גם יישומים אחרים? דביר