פורום פסיכולוגיה קלינית

אני נמצאת בטיפול כ - 10 חודשים, זה טיפול לא קל, לעתים קשה ביותר, אני מתלבטת האם להמשיך, דבר ראשון הטיפול גוזל ממני המון אנרגיות גורם לי להיות שקועה בעצמי בעבר ובילדות הטראומתית שבמשך שנים רבות הצלחתי להדחיק בהצלחה רבה. בנוסף, נראה לי שהמטפל ואני טיפוסים מאוד שונים, לפעמים אני מרגישה שהוא חושש ממני ואפילו נגעל ממני (למרות שמבחינה פיזית אני די רזה ואסטטית), אני לא מניחה להרגשה הקשה לפגוע בתפקוד שלי כאם וכרעיה, אני חיה חיים מפוצלים ומהבחינה הזאת אפשר לומר אין שיפור, תמיד חייתי בפיצול אבל עכשיו, אין את תחושת ההיי שלתחושתי עזרה לי לתפקד ולחיות חיים נורמליים, עכשיו רוב הזמן, בפנים, אני עצובה מדוכאת וחסרת אנרגיות. האם כדאי לעשות הפסקה כדי לצבור כוחות? ואולי הבעיה היא חוסר כימיה עם אישיות (המטפל) מאוד שונה? אני מתנצלת על האורך של ההודעה.

כואב, כ"כ כואב בתוך הלב. כמה לב יכול לדמם? הוא לא אמור להעצר? הכול נגמר בתוכי- והוא- למה לא נעצר?!

שלום רב! בני בן שנתיים וחצי, נגמל לא מזמן ממוצץ, אבל עדיין יש ן עם חיול בד. עד מתי זה תקין? בגן הוא לא ישן אף פעם עם מוצץ או חיתול. איך גומלים מחיתול בד?

בהמשך להודעתי בקשר לפסק זמן שבועיים מהטיפול...(והרצון שהמטפלת תלחם עלי שאשאר - כרגיל פעם בשבוע) אודי, האמת בסוף הפגישה היא חיכתה כמה דקות - והביטה .. וכאילו רצתה לראות אם אשנה את החלטתי. לעשות פסק זמן. היא כן אמרה שאכתוב לה אימייל וכ"ו. אבל החלטתי שלא. אתה לא חושב שתהיה תגובה מצדה אפילו במייל לראות מה שלומי? (אגב יש לציין שאנחנו בשלב חשוב בטיפול) אשמח לשמוע את תשובתך. תמר

שלום רב אני פונה מאחר ונורא קשה לי בתקופה האחרונה אמי סובלת מהתקפי זעם ומצבי רוח משתנים ויש לי אחות קטנה בת 18 ואני לא יודעת מה לעשות היא הרוסה מכול ההתנהגות שלה מה עלי לעשות??? אמי לא טיפוס יטפל בעצמו או יקח כדורים אך אוכל לעזור לאחותי להתמודד עם הקשוי נורא קשה לי ? אמי פתאום מתפרצת וכול הכעסים מעבודה מחחים מוציאה אלינו לדעתי היא מדווכאת ואבל זה משפיע על האויורה בבית יותר מתוחה כלום מתוחים ולא רגועים עזור לנו היא ככה בגלל כעסים שצברה בחייים מאנשים שאכזבו אותה ואנחנו ילדים טובים באמת ועושים הכול והיא לא מעריכה או לפחות לא מראה זה קשה?

התלבטתי אם להזדהות בשמי הקבוע בפורום או לכתוב לגמרי אנונימי... ותיכף תבין למה.. די מפריע לי שאני לא מעוררת בקלות רגשי חיבה באנשים - לא קוראים לי בכינויי חיבה ובתארי חיבה (חמודה, מתוקה, יקרה וכד') אפילו לא בערוץ הוירטואלי הזה... אני גם לא מעוררת בד"כ תגובות תמיכה' אהדה ואחרות (לעיתים רחוקות מעוררת דווקא "תגובות אנטי" וזה ממש מצליח לפגוע בי) כאילו אני מוקפת במעין חומה סביבי שבניתי דווקא כתגובה וכ"הכנה" לכך שזה לא יקרה... וכתוב על החומה מבפנים : 'לא לצפות!!!' ברציונל יודעת שאסור לי להעניק לזה משקל יתר - גם כאשר קורה ומקבלת יחס חיבה. - לא כדאי לשמוח ולהתרגש יותר מדי... כי כאשר חשה ב"חסך - מחמאות" - אני גולשת לקצה השני של "התאיידות" וחוסר הערכה עצמית טוטאלי!!! יודעת בדיעבד שהגזמתי אך באותו זמן אני כל כך בתוך זה ולא יודעת למצוא את האיזון(!) כאילו אם יהיה באמת צירוף נסיבות של - חוסר יחס בוזמנית במספר מקומות בחיי יש סיכוי שרגע של אימפולסיביות יביאני למעשה אובדני. גלשתי הפעם תרתי משמע... אבל זה מה שקורה ואין לי שליטה על זה באותו רגע או יום או תקופה. ובעצם לא יודעת מה אני שואלת כי שאלתי ועניתי בו זמנית(?)..... בשורה התחתונה חיה ב"סערות נפש" וזה ממש מתיש. מלכתחילה רציתי רק לשאול למה אתה חושב שאני כל כך לא מעוררת חיבה באנשים? אילו סיבות יכולות להיות לזה??? ואם יש לך מה לומר גם על יתר דבריי , אשמח אם תתייחס. תודה וסליחה על הבלגן...

אז הנה זה שוב קרה לי... זה רק בראש שלי? מרגישה את התגובה שלך כל כך קרה ומרוחקת?? סליחה... זו בדיוק הבעיה שלי. בורחת לשאלות ולרציונל. ונכון אודי, מפחדת . מאד.. להיות במקום הנזקק . והנדחה... 'אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה'

היי מיקה הייתה לי הרגשה שזו את. אדבר בשם עצמי - את תמיד מעוררת בי חיבה בהודעות שלך, ולא רק. גם הזדהות. רק שאני לא כלכך טובה בכינויים :) לא יודעת אם זה מעודד במשהו, אבל ניסיתי להגיד לך שאת ממש לא שקופה. לפחות לא פה בפורום. יש עיניים שרואות, גם אם הן לא קולניות מאוד... אז- בברכת "זה משתנה, אבל לאט"... :) אני.

מעניין.. יש לי ניחוש מי את - 'אני'.. אבל מכבדת את רצונך. ומה זה חשוב בעצם? (אני הייתי צריכה אומץ כדי להזדהות בהודעה האחרונה לאודי.. ועוד היססתי בלחיצת הכפתור האחרונה - לשלוח או למחוק קודם את השם - חתימתי?...). - חושבת שהפתעתי אפילו את אודי..? תודה על דברייך. מופתעת מכך שמעוררת הזדהות. הכינויים לא באמת חשובים, אבל מסמלים משהו אחר.. יותר עמוק.. אולי שמרגישים נוח בקרבתי או שסתם פשוט מרגישים איזושהי קרבה.. גם אני לא חזקה בזה.. גם לא רוצה בזה באופן מלאכותי.. קצת מביך.. שיהיה לך סופשבוע כייפי.

עברתי בשקט בעץ הזה .. כדי להגיד לך .. שאת נראית ונשמעת בהחלט!!! מקווה שתצליחי להרגיש את זה גם בתוכך. שרית

תודה.. מודה שהתלבטתי אם להגיב להודעה הכואבת שלך , כי חשבתי שאני לא מוכרת.., לא בדיוק שייכת לחברה שנוצרה פה עוד מימי הפורום הקודם. מקווה שתמצאי תעצומות נפש לעבור את הכל עם תחושה של שלמות עצמית. ושעם כל האמביוולנטיות, שתמצאי את האיזון בתוך עצמך, בין כל הרגשות ואל תשכחי את החמלה והאהבה כלפי עצמך שמגיעות לך בגדול. הרבה בריאות!

שלום אודי היום הייתי אצל המטפלת שלי.. החלטתי לקחת פסק זמן של שבועיים מהטיפול. היא אמרה שלדעתה זה לא כדי מכל מיני סיבות... היא די התנגדה. לפני שיצאתי כ"כ רציתי שהיא תגיד לי שאבוא ושתחזיק את ידי .. שהיא תילחם עלי. היא אמרה לי שאם אשנה את דעתי אז היא תמיד כאן. אבל אני רוצה לראות בשבועיים האלה האם היא תתקשר אלי ותשאל לשלומי האם אני חשובה לה? מה אתה חושב על מה שהחלטתי/עשיתי. ?

שלום רב, אני בת 24. בטיפול פסיכולוגי דינאמי כשנתיים. אין ספק שדברים התקדמו אצלי ובאופן כללי אני מרגישה טוב יותר. עם זאת, עדיין ישנן תקופות שאני מרגישה בהן יותר לבד ואז מגיעות גם הרגשות לא נעימות שחלקן אני מזהה גם כחרדה. רציתי לשאול מה דעתך בעניין? מתי אדע שעליי להפסיק את הטיפול כיוון שדברים כבר לא ישתנו? וכן- האם עליי פשוט להשלים עם העניין שבתקופות מסויימות תמיד ארגיש את החרדה? ועניין נוסף, אני מרגישה נורא נורא תלותית במטפלת. קראתי כאן קצת ובעוד מקומות וראיתי שזה עניין ידוע ושהרבה מטופלים מרגישים כך. אבל זה נראה לי עיוות- הרי המגמה היא לעזור לאדם לחיות היטב בכוחות עצמו. אז למה טיפול פסיכולוגי גורם למטופל להיות תלותי כל כך במטפל??? התלותיות הזו היא לא נעימה בכלל. נורא קשה לחכות שבוע עד שאוכל להיפגש איתה. נורא קשה גם לדעת שלעולם לעולם לא ייוצר בינינו קשר מעבר לחדר הטיפול. ושזה לא מתאים שאשאל אותה דברים אישיים על עצמה ועל משפחתה. זה נראה כל כך לא שוויוני ולא פיירי. אז אי מבינה שזה חלק מהטיפול אבל נראה לי שזה מגיע למקומות לא נכונים ואני גם מרגישה כעס בעניין הזה. שיתפתי את המטפלת בתחושות האלה. אבל זה חוזר ומרגיז כל כך!!!!!

אודי שלום, ראיתי כבר הודעות שונות בנוגע למגע בטיפול, ומכיוון שחוויתי משהו בטיפול האחרון רציתי לשתף וגם לשאול. יש לי מטפלת מקסימה שזה שנתיים אני נאבקת עם עצמי אך מגיעה בקביעות לפגישות. בפגישה האחרונה סיפרתי לה כי למרות שהיתה אהבה בבית לא היה כמעט מגע (כמו חיבוקים). בסוף הפגישה היא ביקשה שאחבק אותה. הרגשתי קצת נבוכה (ואמרתי לה) והתחבקנו (דבר שדמיינתי לעצמי הרבה פעמים). מה שמטריד אותי (וזו גם שאלתי) האם החיבוק באמת קשור למה שסיפרתי לה ואז הוא היה למעשה טיפולי, או שבאמת היא הרגישה שבא לה לחבק אותי. אני יודעת שלא תוכל לתת לי תשובה במקומה , אך מעניין אותי לדעת מנסיונך כפסיכולוג האם לפעמים פשוט בא לך לחבק מטופל כי אתה חש אליו משהו,(וכמובן זה נראה לך מתאים באותו רגע גם מבחינה טיפולית) או שזה רק אם זה הדבר הנכון לעשות מבחינה טיפולית (דבר שמוציא את כל היופי מהחיבוק...) מקווה שהבהרתי את עצמי בברכת חג שמח שלי

אודי, כל מה שאני צריכה עכשיו,זה רק חיבוק ומילה טובה אמיתית ואוהבת , מישהו שישתוק איתי את השקט שלי אבל אף אחד לא רואה ואף אחד לא מבין כלום. עצוב לי כל כך אני אפילו לא יודעת לתאר את התחושה הזאת מרגישה אבודה כאילו ככה המצב יישאר תמיד מה קורה לנפש שלי? נכון,הרבה תלוי בי באיך אני אראה את הדברים ,באיך אני אפעל באיך שאני אחשוב ובמה שאני אבחר להגיד לעצמי אבל ממש אין לי את הכוחות האלו לעזור לעצמי הכל צועק בי בפנים הכל בלאגן לא רוצה יותר להיות.

מקסים ,אתה תמיד יודע לעודד ולרגש בתגובותיך,לתת כתף תומכת כשצריך אותה כשהיא חסרה. תודה שאתה כאן שבת שלווה חן

קצת באיחור אבל הנה (גם) אני כאן.. שולחת לך חיבוק .. ממני .. עברתי להגיד לך .. שאני שומעת אותך , אני כאן איתך ביחד בשקט... בבלאגן..הפנימי. את לא לבד. תמשיכי לשתף. מבינה את התחושות הנוראיות האלה ככ.. ומקווה בו בעת - שהן נרגעו (אפילו) במעט . שמרי על עצמך. איתך, שרית

שרית יקרה, התחלתי לכתוב לך עוד קודם והכל נמחק לי באמצע... תודה לך שקראת והגבת ותודה על החיבוק מחבקת אותך בחזרה בובה ורוצה לומר שאני קוראת אותך אבל לא תמיד יודעת מה ואיך להגיב אז אני מעדיפה לשתוק המילים שלך תמיד מצליחות לגעת בי עמוק בפנים מצטערת לשמוע על אבא אל תרגישי אשמה יש דברים שאין לנו שליטה עליהם הלוואי שתמצאי בך את הכוחות אני מפה מושיטה לך יד מלטפת אבל בעיקר אוחזת ותומכת מקווה איתך לטוב כי מגיע לך קצת שקט שלך חן רפואה שלימה לאבא

אמרתי למטפל שלי בתחילת הפגישה שביטלתי בפעם האחרונה בגלל שלא היה לי כוחות לשמוע אותו...למרות שפחדתי לפגוע בו. יצא מזה טוב אני חושבת.הוא לקח את ההערה שלי מאוד ברצינות ואמר למשל שהוא זה שצריך להכיל אותי ולא ללהיפך...הוא לקח לעצמו זמן להיות איתי אפילו קצת מעבר לשעה הטיפולית והציע לי להתקשר אליו אפילו כל יום. אני לא מתקשרת באמת.לא מסוגלת. הוא אומר שהדיכאון שאני חווה כרגע נובע מהשינויים הגדולים שעלי לבצע בזמן הקרוב...אני שונאת שינויים בעיקר בגלל שאין לי בחיים בחוץ אף אחד שעוזר לי.יש לי בן בגיל ההתבגרות ועד לא מזמן הוא היה לי לעזר רב אבל עכשיו אין עם מי לדבר. הילד הסיבה היחידה שלא נשברתי עד עכשיו.עכשיו שהוא בקושי איתי אני מאבדת את הסיבה כל יום יותר. אני מפחדת ועייפה נורא.

אחד הדברים שכל כך מטריפים אותי אצל המטפל היא שהוא "ממליץ בחום" שאמצא לי בן זוג.יש היגיון מאחורי קו המחשבה שלו.מאז הגירושים אני לבד,ממש ככה. אין לי לא משפחה קרובה או חברים כי לא גדלתי בארץ וכל החברים המשוטפים הלכו ביחד עם הגרוש כי הם היו חברי ילדות שלו. לדעת המטפל זה יפתור לי לפחות 50% מהבעיות. ההיגיון שלי אומר אבל שאם לא טוב לי עם עצמי איך אני יכולה למצוא את עצמי בזוגיות נורמטיבית? מה דעתך?

אודי, הייתי רוצה להבין למה המגע מציף? האם גם יש פחד שהמטפל ירגיש דברים מעבר כאשר נוצר מגע? דבר שני - לא הסברת מדוע כאשר נודעים פרטים על המטפל - זה מציף. אתן דוגמא - ראיתי את המטפלת שלי בפארק עושה הליכה (הדוגמא אמיתית) וזה מאד הציף אותי עד כדי דפיקות לב ובלבול. פתאם גם הרגשתי שאין לי כזה חשק לראותה... למה זה קורה?

שלום רב! בילדותי עברתי התעללות מינית בידי אבי (אני בת 33, נשואה +4). לא זכור לי הרבה, רק שהיו נגיעות ונסיונות לנגיעות (כשכבר גיליתי - אני משערת בגילאי 10-12,13). עברתי טיפול פסיכולוגי שהופסק עקב חוסר כסף. הנושא לא עלה מאז והחיים "נמשכו" כרגיל וגם אצלי... (פשוט הכל מודחק). בתי בת 7 והולכת לעיתים רחוקות (בחופשות) לישון אצל הוריי. אני מאוד חוששת ומאוד רוצה איכשהו לרמוז לאימי שתשמור עליה (מפני אבי), אך לא יודעת איך לעשות זאת. גם כי אין לי רצון לעלות נשכחות וגם לא לעלות נשכחות אצל הורי. מצד אחד, אני סומכת על אבי שלא יקרה כלום, אך מצד שני, איך אפשר לסמוך אחרי מה שהוא עשה לי. מה המלצתך? בתודה מראש סימונה

איך את יכולה לשלוח אותה לשם לבד? איך את יכולה בכלל לסמוך עליו? אמך לא שמרה עלייך, את מצפה שהיא תשמור על בתך? עברת משהו נורא, איך את יכולה בכלל לשים את בתך באיזשהו סיכון שכזה? אולי כדאי להגיד לאמך באופן ברור, לא ברמיזות. ואם את לא מסוגלת לזה? אולי עדיף שלא תשלחי את הבת שלך לישון שם בלי שמישהו ישמור עליה - וישמור טוב. הבת שלך אמורה להיות הכי חשובה לך. יותר מאי נעימות כזו או אחרת, ויותר מחוסר כוח או חשק לעלות נשכחות. אם הנפש של הבת שלך תיפגע - תרצח, זה לכל החיים שלה. לכל "החיים" שיהיו לה אחרי פגיעה. ואת בטח יודעת מה זה, אני לא צריכה להסביר לך.

את יכולה לסלוח לו, את יכולה לבחור שלא לעלות נשכחות(?),את יכולה לאהוב, את יכולה לרחם,את יכולה הכול כשזה את לעצמך! אבל את לא יכולה(בידיעה/או ספק הכי קטן)להחליט ולחרוץ את דינה! אסור לך,מעבר לעובדה שאילו משהו יקרה את לא תסלחי לעצמך לעולם. את כמו חורצת את דינה של ביתך. אחר כך כלום לא יעזור רק המוות...

אודי יקר , ברוך שובך.. מה שלומך?.. אני ?... :-( קשה לי. לא מצליחה לעכל שלאבא יש לימפומה. לא מסוגלת ללכת אליהם. וזקוקה להם ככ. הראש עדין תקוע עליהן בעבר .. בככ הרבה דברים שעוד תופסים מקום.. אודי , יש בי ריקנות עצומה שמשתלטת .. כזו שמעורבבת בהמונים של כאב . המחשבות נעצרות . כאילו אומרות "דייי.. שרית..אין לך כבר כלום" לא מצליחה להבחין בתוך כל הבלאגן בתוכי בשומדבר .. כאילו יש בי איזה בור ענקי .. שהדבר היחידי שהייתי מסוגלת לעשות בשארית כוחותי היא להשליך את עצמי לתוכו.פנימה. אז מה נגמרו לי הרגשות ?.. לאבא גילו לפני יומיים שיש סרטן ואני תקועה במה שהוא עשה לי לפני עשרים שנה ?... מה יהיה איתי ?... למה אני לא מסוגלת לרוצ קדימה .. למה אני תקועה בתוך כל הכעס וכאב שלי עמוק עמוק כשכולם צריכים אותי?! בא לי לצרוח אודי , וכלום לא יוצא ממני ... כמו ..צרחה אילמת .. הכל צורח בי ..מבעבע אבל בעצם אף אחד לא יכול לשמוע אותי. שששש.. שקט , אתה שומע? כואב לי . אמא הפתיעה אותי עם הגילוי הזה על אבא .. שלשום היא הגיעה אליי , טיפטפה לאט לאט ..הסבירה כמה הוא זקוק לי .. ואני . לא יודעת איך לעכל את זה בי .. מצד אחד .. אני מודה , קללתי אותו ככ בתוכי בעצם כל השנה האחרונה על מה שגיליתי שהוא עשה .. על ההשתקה שלה .. על הילדות שלי .. מצד שני , אני לא בטוחה שאני רוצה שימות . כן הוא אבא שלי. והוא פגע בי ברמות מטורפות . ויחד עם זאת הוא חסר לי . ה"אינאבאמא" הזה בי ככ עצום .. ככ חסר .. לא יודעת איך אפשר למלא אותו .. אוייי אודי, אודי, אודי , כל הזמן הזה , שדברים נפתחו , אני ואמא היינו ככ רחוקות, בחיי שחיפשתי את הנוכחות שלה בי מחדש, בחיי שרציתי אותה קרוב קרוב , למרות הכל .. אבל כל מפגש איתה מאדיר את ה "קר והאנליטי" שיש ביננו , אני לא מצליחה לתת לה לגעת בי . כן.. בעיקר בגללי , היא כאילו דורשת .. להתבונן על כל המצב הזה ממרחק .. מנקודה אחרת, ולי אין את היכולת הרגשית לעשות את זה , הכל ככ תוסס בי , ואילו היא .. מספקת הסברים לכל דבר ומבטלת את קיומו האמיתי של הכאב . ((((((((הכאב שלי !!!))))))))))) אני מודה , שאני זקוקה לה ככ .. לה ולאבא .. למבט העוטף, לשקט שמחבק, להכרה, לחיבוק .. כן גם לחיבוק אמיתי, אתה מאמין ? כי אני לא :-( .. אתה יודע , אני לא מצליחה להיות לידה ב"סולם" , היא רצה .. קופצת .. קדימה עוד ועוד .. היא ואני בכלל במקום אחר לגמרי , אני כאילו כבר לא מכירה אותם , ההורים שחשבתי שהיו לי ככ זרים לי , ויחד עם זאת.. זה עדיין ככ חי וכואב בי . כואב לי מידיי אודי. כואב כואב כואב. פאק. כואבבבבב. חשבתי שאני חזקה. עלאק חזקה. הנה אני שוב פה. כותבת לך , יושבת ובוכה .. מנגבת עוד דמעה , מוסיפה עוד שורה.. מנסה להרגע מהכאב הפנימי הזה, זה שמצליח כל פעם מחדש להעיף אותי לפינה אחרת. לאבא יש סרטן. ואולי בגללי ?.. תמיד הייתי ה"ילדה הרעה" שדברים קורים בגללה .. אז הנה .. ועכשיו הרצון הזה .. להתבודד בחדר. להיות ((((((((לבד))))))))). ככ עצום. ככ משתלט. כואב לי ככ. ואני מפחדת. שרית

את כן חזקה, את מאוד חזקה.. וכל אחד שמסתכל מבחוץ יכול לראות ולהרגיש בזה.. והסרטן?.. זה שלו.. ולא בגללך.. ממש ממש לא בגללך.. מקווה שתרצי ותהיי בשביל עצמך, כמו שאת כל כך רוצה להיות בשביל אחרים.. שתתני מקום לרגשות ולתחושות שלך.. ותני לעצמך את הזמן להתמודד עם מה שעלה ועולה בך.. כי מה שיש בך צריך הרבה תשומת לב, יחס, עבודה.. זה משהו שלוקח המון זמן.. וזה הכי בסדר.. תשמרי עלייך חיבוק, אם את מרשה.. אם לא - זרקי אותו לים.. שיר

לא רק שמרשה .. אפילו זקוקה.. ומחזירה בחזרה. תודה על כל מילה ומילה שכתבת . זה בהחלט נותן עוד קצת כח . שלך, שרית

אודי יקר, מחבקת אליי חזק .. את מה שכתבת. (בעיקר את "אל תקחי את האשמה" ) רגשת אותי בהבנה ובאכפתיות.. חיבוק מהלב, שרית

שריתוש... גל מציף אותי לשמע מילותייך.. אז אהיה איתך קצת בלי מילים.. אם זה בסדר.. יש לך פה הרבה מקום.. ~נילי~

זה בסדר גמור להיות בלי מילים .. זה אפילו יותר מרגיע .. בכז , גם אני כאן .. ממעיטה בהם , העומס הפנימי עצום .. תודה חברה יקרה .. חיבוק .. שרית

אודי שלום , אני בטיפול כבר שנתיים ואני ממש תלותית במטפלת שלי . הטיפול הפך להיות מרכז חיי , וככול שהזמן עובר התלות הזאת רק גוברת . יש לך מושג למה זה קורה ואיך אפשר להפסיק את זה ? זה קצת מדאיג אותי שבמקום להשתמש בטיפול כדי להתמודד עם בעיות בחיים , הפכתי אותו לסוג של תחליף לחיים . מה אתה חושב שקורה כאן ומה אני יכולה לעשות שזה לא ישתלט לי על החיים ?

אודי הי..אני מנסה לחשוב מאיפה להתחיל. פשוט חייבת לפרוק קצת את כל הרגשות הקשים האלו, שהצטברו בימים האחרונים.. אני חושבת שעשיתי טעות. עד לפני חצי חודש בערך, לקחתי תרופות נגד דיכאון באופן קבוע. אני מאוד מתנגדת לתרופות, אבל לפני קצת פחות שנה, כשעוד הייתי בטיפול, והמצב שלי היה על הפנים, הלכתי לפסיכיאטר שהפסיכולוג שלי הכיר, והוא נתן לי ויאפקס וסרוקוואל ( מינון הכי נמוך, כדי לאזן את ההשפעות של הויאפקס ). כשנותק הקשר עם הפסיכולוג שלי, ניתקתי קשר גם עם הפסיכיאטר, למרות שהוא רצה להעלות לי את המינון, כי זה היה רק מינון התחלתי שבקושי משפיע, ואני מאוד התנגדתי. בקיצור, מאז אני לוקחת עמצאית את שתי התרופות, שעולות הרבה כסף כל חודש, כי אחת מהן לא בסיבסוד הקופה. עד שלפני חודש נמאס לי והפסקתי בפתאומיות את הסרוקוואל, ולפני שבוע וחצי גם את הויאפקס. מאז הופיעו לי תופעות לוואי, אבל איתן אני עוד יכולה להתמודד. מה שגרוע זה, שתוך שבוע וחצי אני מרגישה שוב מעורערת, עצובה, מוצאת את עצמי בוכה בלי הפסקה..והעיניין הוא שאני לא יודעת למה לשייך את זה - לשתי הפגישות שהיו לי עם המטפל שהיו מציפות ונוראיות, לעובדה שאני פיזית מרגישה כל כך גרוע, (בנוסף להכל יש לי פיסורה, לא נעים לומר ), אם זה בגלל שהפסקתי את התרופות, או ההתחלה של העבודה החדשה, שהוסיפה לי המון עומס - מעשי ורגשי ( בדיור מוגן לנפגעי נפש). מיותר לומר, לפי הכתיבה המבולבלת שלי , שאני נסערת. שאני כל הזמן רק רוצה חיבוק, ואין ממי. ובעצם הלבד בסוף היום, עם כל הפחדים האלה, וחוסר השליטה בתחושה - הוא ששובר. כולם עסוקים. והוא כבר לא שם בשבילי, ואני צריכה להתמודד עם ההצפה של הנטישה שלו, ולבד. כי אחרי שנפגשנו שלוש פעמים בשבוע, פתאום הוא יכול רק פעם אחת. וזה פוגע, שכבר אין לי שם מקום. הכי פוגע. אני מרגישה שאני צריכה להיות חזקה בשביל כולם, ואז נכנסת לפאניקה מכמה חלשה אני מרגישה. אודי, אני צריכה עזרה אופיר

אין לי הרבה מילים.. רק להגיד לך שקראתי אותך.. ואם זה בסדר, אז.. איתך.. איך וכמה שמתאים לך.. שולחת חיבוק.. (אם את רוצה ומרשה) שיר

הי שיר את אומרת הרבה פעמים שאת מיפלצת..אולי עוגיפלצת ( מפלצת חמודה חמודה ). אני עצמי אופניק, כך תמיד אומרים לי. דווקא מתאים. בכל מקרה, חיבוק צמרירי ומחמם בחזרה ((: אופיר

אופירי.. אוףףף כמה התבאסתי שאני לא יכולה להתגנב בעדינות מאחורייך, כמו חברה טובה, ופשוט ללטף ולתת לך כזה חיבוק ארוךךךךך מחזיק ואמיתי... אז קחי מילותי כמעשים.. היי חזקה ~נילי~

נילילה תודה, איזה כיף לקבל במפתיע יד נעימה כמו שלך על ראשי, וחיבוק עוטף. אימצתי ללב ..שלך אופיר

קראתי אותך .. אבל המילים קצת תקועות לי , משו חכם בטח לא יצא ממני כרגע ..:-( אז בינתיים , מקווה יחד איתך לקצת שקט של מחשבות .. תרגישי טוב. חיבוק. שרית

אני לא יודעת מה קורה לי. פתאום בלי שום סיבה, פשוט מוצאת את עצמי בנפילה. הייתי יחסית בסדר, ופתאום בלי שום התראה- "בום". השארתי למטפלת הודעה שאני רוצה לדבר איתה, וכשהיא חזרה אלי כבר הייתי המקום אחר ואמרתי לה שאני לא רוצה לדבר איתה. היא ניסתה, אבל אני סיימתי את השיחה. לא מבינה את עצמי ואת מה שקורה בבפנוכו שלי. אין לי כח לזה, אין לי כח לכלום, אין לי כח בעיקר לעצמי. השנאה העצמית מציפה, ואני יודעת שכשזה מתחיל ככה זה מגיע למקומות מאוד לא טובים. אני לא יכולה לעצור את עצמי, אני לא יכולה לשלוט בעצמי, לא כמו ש"יהיה נכון" לי.. השליטה שתופסת עכשיו את מקומה בתוכי, היא שליטה של מפלצת פוגעת, רעה, קשה, מכאיבה, מציפה. "והכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר".

סוס משתולל מבהלה?.. זה הדימוי הכי הכי.. שאפשר היה למצוא כרגע.. יכול להיות שנבהלתי מההזדקקות לנוכחות שלה, מהזמן שלקח לה לחזור אלי, ואולי גם מההכלה, הנכונות, והחום שהיא מעבירה. במיוחד בזמנים שהשנאה העצמית שלי גדולה, קשה לי איתה כשהיא כל כך בסדר אלי. היום הרפתי קצת.. אני חושבת.. יצרנו שוב קשר.. והרשתי לעצמי לתת לה קצת לדאוג לי (אני חולה- פיזית) ולהיות איתי, ונתתי לקול שלה לחדור לבפנוכו.. מודה שלפעמים ניסיתי לדחות אותה, אך פחות מאתמול.. (אולי גם יש בי פחות כוח? החולי תמיד משפיע עלי נפשית- לרעה -מאוד) אתה יודע אודי, הייתי שמחה לרכב עכשיו על סוס.. כזה של נדנדה או אפילו לנסות על אמיתי.. הייתי רוצה לנסות לאפשר לעצמי להתערסל קצת.. רק קצת.. אולי באמת אני זקוקה בזמנים כאלה למי שקצת ילטף, ירגיע, יכיל, ויגיד שהכאב יעבור ושיהיה בסדר.. מישהו שאפילו יתן לי עיצות מעשיות איך לגרום לכאב (הפיזי) להרגיש קצת פחות.. אולי אני זקוקה לזה.. רק שלא פשוט כל כך לקבל את זה, גם כשיש מי שרוצה ומוכן ומנסה לתת את כל זה.. זה בכלל לא פשוט.. תודה לך על שהיית כאן שיר

שלום ךקלתי חופש בגלל בעיות כלכליות (למרות שהמטפלת הציעה שאמשיך בטיפול ושאשלם מתי שאוכל) אבל לקחתי את החופש בלי הגבלת זמן, כי לא נעים כל הקטע הזה של אי תשלום וזה רק הולך ומצטבר. היא התעצבנה והקשר בינינו נותק, אני לא מתקשרת וגם לא אני וזה לא טוב כי אני הפסקתי באמצע, באמצע כל הדברים ועזבתי הכל מאחורי. אני מרגישה צורך עז ללכת, ולשמוע ממנה, אבל היא עושה לי דווקא (כך אני מרגישה), זה הפך יותר מי שובר את מי קודם. היא תמיד טוענת שאני בורחת כשקשה לי והפעם לא הסכימה להבין שזה כן בעיות כלכליות. מה אני אמורה לעושת

היי לך, אצלי גם היה אותו עניין..ולבסוף חזרתי. לא יכולתי שלא...

שלום האם יהיה זה נכון להתקשר למטפלת בשעות של בכי שלא נגמר, עצור וגם משוחרר, או לסבול בשקט עד המפגש הבא.

היי אודי, השבוע יצא לי לשמוע ראיון ברדיו, עם פסיכולוג שמטפל גם בהיפנוזה, הוא אמר שהפנוזה הוא כלי יעיל ביותר כשמדובר בטיפול נפשי, והשאלה שליהיא, למה אין המלצה גורפת בעניין, ובכלל, למה הנושא של טיפול בהפנוזה עולה מפעם לפעם בלבד, ואינו מומלץ או נחשב במידה שווה לטיפול הפסיכולוגי המסורתי. הבנתי גם שהטיפול ההפנוטי הוא קצר טווח, מה שדי משכנע ללכת דוקא על טיפול כזה, במיוחד לכאלה שמתקשים לעמוד מול טיפול ממושך מתיש ולא תמיד יעיל. אשמח אם תרחיב בעניין, גם לגבי המוגבלות של הטיפול, אני מניחה שלא לכולם זה מתאים, ואולי אני טועה?

תודה אודי, האמת רציתי לשאול קודם גם לגבי העלות, פשוט פרח לי מהראש. לא יודעת אם זה בסדר, או, אם זה המקום.. בכל מקרה - לשיקולך! שוש.

שלום אני בת 26 ובמשך השנה וחצי האחרונות יש לי מחשבות נוראיות ומבישות אין לי מושג איך זה פתאום נכנס ככה לחיי זה לא אני ולא מתאים או לאמונות שלי לאחרונה זה רק מתחזק ונהיה גרוע יותר אני מאבדת שליטה על עצמי ועל החיים שלי אני לא מצליחה לישון או להסתכל לאנשים בעיניים אני מרגישה גועל ואני מרגישה שאלוהים בוחן אותי ומעניש אותי על כל יום שעובר ושאני עדין בחיים ורואה איך אני מגיעה ישר לגיהנום אף אחד לא יודע על זה..בבקשה אני זקוקה לעזרה דחופה!!!! אני אשמח לטיפול עצמי....מצאתי באיטרנט מאמר על עזרה עצמית אבל הוא היה חלקי

היי אודי, ראשית, ברוך שובך מהמילואים. לאחרונה מוטרדת מעצמי מעניינים מסויימים - שאגדיר אותן כמחשבות סופניות... - שמונעות ממני להתרכז ובעצם לחיות. מה שלא מובן לי, שהמטפלת לא מודאגת , לפחות לא מאותם "עניינים" . שאלתי הינה = איך מטפל יודע מתי ועל מה "צריך" לדאוג - לפי שפת הגוף? לפי דברים אחרים? או שלעיתים אפשרי שדואג ומסתיר זאת מהמטופל?? סתם מהרהרת..

לפעמים נדמה לי שלא חשוב מה יקרה, לא אדע לחיות את חיי. לא אנצל אותם כמו שצריך, רק אתן להם לחלוף לידי. מפוספסים. תמיד אהיה פחדנית, תמיד אולי לא ארגיש מסוגלת, תמיד אולי לא אהיה מסופקת. לבד. ואותה אני כל כך אוהבת... והיא תדע לחיות את חיי מכל הלב, להשתמש נכון בזמן, למלא את השנים ביצירה והתרגשות וסיפוק ואהבה. הרבה יותר ממני. לפעמים אני חושבת שלא היה אכפת לי לתת לה את 40-50 השנים שנותרו לי. להשאיר לעצמי כמה שעות, או כמה ימים,רק להגיע הביתה. אולי לפוגג לעצמי את הגוף. להשאר במידה מסוימת בסביבה- לראות אותה חיה 10 שנים יותר, את ילדתה היפה חיה 10 שנים יותר, את אהוביה.. לפעמים נדמה לי שהייתי שואבת סיפוק גדול יותר לראות אותה חיה באופן מלא את חייה ואת חיי. שזה היה ממלא אותי במנוחה ורגיעה, שמחה אולי אפילו, שיכולתי לתת לה משהו. מעציב

הי אודי, עכשיו כבר יותר טוב.. יש רגעים/ימים כאלה, אתה יודע.. שהכל נראה..לא יודעת :-) החיפוש אחרי מילים עשוי לגרום לזה לחזור :-) אז רק לומר שהיום בסדר. עייפה נורא, אבל בסדר. אני

לפעמים יש ימים שמרגישים ככה. ימים בהם יותר קל להרעיף עליהן, ימים בהם נרצה לחדול מהנסיונות ורק לנוח בצד, פוס משחק מהמירוץ להרגיש לעשות להצליח להתקדם... היא לעולם לא תדע לחיות את חייך כמו שאת יודעת. גם אם זה לא כמו שהיית רוצה עכשיו. תמשיכי לאהוב אותה, תמשיכי לבוא אליה. ימים אחרים עוד יבואו... מושיטה לך פרח, וכתף, ואוזן, אם רק תרצי.

חברה יקרה, לוקחת את הפרח שהגשת לי בשתי ידיים אוהבות.. ריח עדין ונעים תודה על הרגישות שלך, תודה על המילים אני

רק שתדע את האמת מה שהיה מזמן כבר מת אולי בקיץ הקרוב יהיה לי אומץ לעזוב לא חשוב מה קרה או מי מה אני פגועה אולי בקיץ הקרוב השמש תעשה לי טוב אני יודעת אלוהים אתה גדול מהחיים אחת השאלות שלי אוי..למה זה מגיע לי תראה אותי אדון עולם איך התרחקתי מכולם אחת השאלות שלי אוי ..למה זה מגיע לי היכן הצדק בעולם? מה שהיה -נעלם יושבת לי בביתי והכאב סגור איתי... אני יודעת אלוהים אתה גדול מהחיים אחת השאלות שלי אוי למה מגיע לי

שלום אודי, רציתי לשאול- האם גם מטפלים מרגישים רצון/צורך לגעת במטופלים אך הם לא עושים זאת -משום הגבולות שבטיפול? האם לדעתך זה טוב/רע וכ"ו... תודה ויישר כוח.

הי אודי שבת אלינו? פשטת את מדי הב'? גם בצבא אתה פסיכולוג? סתם מעניין אותי. אני יודעת שהפסיכולוג שלי /לא שלי הוא פסיכולוג בצבא..בעצם, כל מי שהוא פסיכולוג עובר הסבה מקצועית גם בצבא? מקווה שזו לא שאלה אישית מדי. אופיר

בתאריך 23.3 כתבתי לך הודעה תחת הכותרת "יש לי שאלה" מאת ר. אתה ענית לי ואני כתבתי המשך להודעה בתאריך 24.3 אני מא אודה לך אם תתיחס אליה. ותודה גם על מלאכת הקודש שאתה עושה פה בפורום. אני מאד אוהבת לקרוא את תגובותיך לאנשים.

זו ההודעה שרשמתי, היי, אני בת 19.5 ולעיתים אני נתקפת במחשבות מוזרות כאלה שלא נותנות מנוחה במשך מספר פעמים ביום,למשל: 1.אני מרתיחה מים חמים בקומקום וכשאני מוזגת אותם אני מתארת שאני שופכת על עצמי את המים הרותחים האלה (זה ממש מלחיץ). בעבר נכוותי ממים רותחים שהרתחתי (לא ממש כוויה חמורה אבל כן הזדקקתי לטיפול רפואי והכוויה הייתה גם גדולה),יכול להיות שזה קשור? 2.המחשבות האלה מציקות רוב הפעמים בכל פרט שקורה במהלך היום,לפעמים אפילו לאכול אני לא מסוגלת מרוב המחנק והסרטים בראש (אני לא מדברת על הסיטואציה הזו דווקא אלא גם על מקרים בהם אני מדמיינת שאני פוגעת בעצמי או באחרים). הדבר מצביע על בעיה נפשית חמורה? ---- תודה לשניכם על התגובות והגיוני שמדובר בחרדה כי היו לי מ'ס התקפים גם בעבר,אני בינתיים מטפלת בבית חולים בהפרעות הקשב והריכוז שלי כדי לקבל תמונה כללית יותר ולהתייעץ גם עם הפסיכאטר שמאשר אם ישנם בעיות קשב וריכוז או לא.שאלה נוספת,איך אפשר למצוא פסיכולוג או פסיכיאטר שיתאים לך?זה מעט בעייתי.

שלום, אני מרגישה מאד מבולבלת וכואבת נורא,לא יודעת מאיפה להתחיל ומה בדיוק לכתוב ומה לא לכתוב, יש לי כל כך הרבה דברים לשאול,אני צריכה לדעת איך אני עושה זאת ואיפה ולמי לפנות . סיימתי טיפול פרטני לפני כ 3 חודשים במרכז לנפגעות אונס, ואני נמצאת בבלבול מאד גדול וזה משפיע עליי בחיי היום יום, אני עוברת עוד המון דברים קשים ולא יודעת לאן ללכת עם כל זה ולמי לפנות. אני מנסה אולי דרך הפורום אקבל איזשהי עזרה . תודה

נגיד ועשיתי מבחנים פסיכולוגים ונתנו לי לכתוב סיפורים על תמונות שראיתי. וכתבתי סיפורים על רצח,מכות אונס וכו', אבל עשיתי את זה בצורה של סיפור מעניין ומותח, עם טוייסטים, שיהיה מעניין... האם המאבחנים יאבחנו אותי כפסיכופט\בלתי שפוי? למרות שככל שאני יודע אני לא.

אוקי, הרגעת אותי קצת. נקווה שלא יצאתי פסיכופט.

שלום רב מבקשת לא ללעוג לי אני בחורה בת 25 ויש לי חבר שנתים אנחנו יוצאים רציני אוהבים מאוד רק יש לי בעיה מאוד רצינית חברי מאוד ילדותי חשוב לי לציון אני חברה ראשונה שלו והוא לא מנוסה לעומתימה עלי יהיה לעשות ??? אני נורא מאוכזבת ופעימים שוקלת על פרידה סופית דיי אני לא יכולה לגדל ילד אני אבל אוהבת אותו אין בחורים כמוהו ויש לו יציאות דבילות לפעמים אנחנו מגיעים ממצב סציואקנומי שונה הוא בא ממשפחה מבוססת ואני משפחה מומצעת נורמטיבית הקשוי הגדול נובע מכך שכול דבר אני צריכה להגיד תעשה אל תעשה אל תתדבר תתדבר ויתרה מכך הוא לא שוקל מילים ומעשים מה אני אמורה להיות אחראית לכול יציאה דפוקה שלו כיצד אפשר להגיד לו את הדברים מבלי לפגוע בו?? לדעתי הוא פשוט לא מחונך היטב.?? הפער שבו שנינו באים מערים קשיים שהוא חושב שכולם מאותו מצב כלכלי גם שמסברים הוא מתעצבן ונעלב "אבל את צודקת מה אני יעשה" אני מנסה להשלים עם המצב אבל קשה לי סליחה אבל יש מלא גברים מנאקים בחוץ ולא רציני יש לו תכונות בולטות וטובות חרוץ מסור אבל נורא קשה לי עם זה האם בנאדם כזה יכול להשתנות מתמים להיות יותר מפוקח נומר את זה ככה בנסוף לכך אך אפשר לעזור לו להיות מנוהל כלכלית הוא נוטה להיכנס למינוסים גבוהים וזה משהו קשה משלעצמו ?? וחוץ מזה הוא עקשן כמו פרד זה תכונה שניתנת לשנוי האם יש סכוי יתגמש?? הוא נוטה גם שמור הרבה בבטן ושהוא לא בסדר הוא בורח ואומר את צודקת ולא אומר את דעתו רק אני ישתנה וזהו בזה נגמר הענין מה עושים עם המצב אני באמת בחוסר אונים ולא מצליחה לתפקד אני רוצה ללכת קדימה בקשר אבל פוחדת כדאי או לא .??? האם במצב הילדותית שלו ופזרות כספים כדאי לגור לפני שמתחתנים ויש סכוי שזה יבגר אותו קצת ויעשה לו תבונות לחיים כי את האמת כרגע המצב לא מאפשר לי להשכיר איתו דירה ואני רוצה לבחון את הקשר כיצד .?? אוכל לבחון זאת מבלי לגור איתו לפני הנישואים כי קשה לנו מבחינה כספית אילו המלצות היית מציע לי בבקשה תעזור לי להחליט אך לאבחון בצורה טובה את המשך הקשר כי אני בבעיה רצינית אודה אם תעלה לי אפשריות שיבחנו את הקשר וטיבו ותענה לי בבקשה על כול שאלותי .?

אודי, מקווה שיעבור מהר תישמור על עצמך חן

אודי כל הכבוד שאתה לא משאיר אותנו אף פעם בין שמים וארץ. זה חשוב. אני מעריכה זאת מאוד. ~נילי~

שלום אני פונה לכאן בשביל לנסות לעזור לאחותי לפני שיהיה מאוחר מדי. היא בת 25 ואני מרגישה שהיא חייבת טיפול מקצועי מכיוון שאף אחד לא מצליח לחדור אליה. אני לא רופאה ולא יודעת לאבחן מה יש לה אבל לדעתי יש לה הרבה בעיות נפשיות שמשפיעות על חיי היום יום שלה ועל כושר השיפוט שלה. היא מאוד אוהבת את עצמה,כל חודש מותיאה אישור מחלה כל פעם על משהו אחר. כל שנה מחליפה עבודה,לא מסתדרת לא עם האנשים בעבודה לא עם המשפחה,כל הזמן רבה עם החבר,כל הזמן בבעיות כספיות,כל הזמן עצבנית וצועקת. למי אפשר לפנות? האם ניתן לעשות משהו דרך קופ"ח כללית? תודה רבה

תודה רבה על התגובה. עם מי לדעתך כדאי לקבוע פגישה? לדעתי פסיכולוג לא מספיק כי הוא לא יוכל לתת לה טיפול תרופתי. יש מישהו שאתה יכול להמליץ עליו? תודה רבה מראש.

הי לפני 7 שנים אובחנה אצלי הפרעת קשב וריכוז לא מהסוג ההיפראקטיבי אלא הפרעה של הסחות דעת סליחה על הניסוח העילג פשוט ההבחנה נעשתה די מזמן... האמת שגם לא החזקתי ממנה בגלל שהסיבה שנשלחתי בכלל להבחנה זאת היא כי הוריי חשבו ש"ירשתי" מאבא שלי שלו יש הפרעת קשב וריכוז ממש קלאסית מהספר. באותה תקופה הבנתי שהרבה זכו להבחנה דומה לשלי. אבל בזמן האחרון חוזר ומטריד אותי משהו שהטריד אותי גם שהייתי קטנה. מחשבות שחוזרות על עצמן כתבתי בכותרת "מחשבות טורדניות" בסימן שאלה כי זה בכלל לא מחשבות של פחד או חרדה אלה מחשבות של פנטזיות ילדותיות כמו מה אני אעשה אם אזכה בלוטו, או אציל את גלעד שליט מה אני אגיד בהספד של חברה טובה שלא מתה באמת. אפילו היה בחור אחד שפינטזתי עליו ובהתחלה נבהלתי שאני חושבת כל כך הרבה על מישהו כשאני נמצאת בקשר שבו אני באמת מסופקת לגמרי. נרגעתי שהבנתי שהפנטזיה על הבחור היא פשוט עוד מחשבה שאני טוחנת. היו לילות שלא נרדמתי כל הלילה כי כל הלילה טחנתי מחשבות לפעמים זאת מחשבה כועסת שבה אני שוב ושוב מדמיינת מה הייתי אומרת למישהו שעצבן אותי, לפעמים אלה פנטזיות ילדותיות. זה מזכיר לי את התקופה שהייתי ילדה כי הייתי ילדה מאוד חולמנית שממש בונה לעצמה עולמות שלמים בראש ומשחקת לבד עם עצמה אני חייבת לציין שאני בן אדם מתפקד וחברותי יש לי מערכת יחסים מצוינת משפחה וחברים אני סטודנטית במקום מוערך בארץ ובלימודים אני די מצליחה. בעבודות כמו מלצרות או מכירה אני תמיד קצת מתקשה למרות שגם שם אני מתפקדת ומסתדרת עם אנשים פחות או יותר. אין לי דכאונות למרות שאני בוכה די הרבה ולעיתים רחוקות קורה לי שיש לי בכי חסר שליטה במקומות שזה לא מתאים שזה יקרה בהם, ציבוריים. אבל אני בדרך כלל שמחה. אני פונה לפורום כי קצת איבדתי את האמון בטיפול פסיכולוגי שלא במקרים הקלאסיים- בעיקר פסיכודינמית בגלל חברים שלי שטופלו. אני רוצה לדעת האים יש לי בעיה שנשמעת כמו משהו "קלאסי" מסוג כלשהו האם יש תרופות שעוזרות לחולמניות כמו שלי כי אני בן אדם די מודע ואני לא רואה מה הטעם בלהיות יותר מודעת ממה שאני לבעיות שיש לי אני רוצה לפתור אותם ולא רק לדבר עליהם. חוץ מזה שאין לי כסף

שלום לולו {שם נחמד} אין לי מושג מה יש לפסיכולוגיה להציע לגבי "מחשבות טורדניות" {דוקא מענין אותי-נחכה לתשובה של אודי} בכל אופן אני רוצה להגיד לך מה אני עושה איתן כשהן באות.המחשבות הן בעצם כמו סוסים {תדמייני זוג סוסים אבירים } שכאשר משחררים להם את המושכות הם אצים קדימה ללא שליטה . קודם כול צריך להבין שזה נתון לבחירה {להיות ב"דמיונות" או במציאות} מן הסתם יש לך רווח והנאה כלשהי מכך שאת מטיילת בדמיונות ,תחשבי על זה ... לאחר מכן כשאת באמת מחליטה להיות במציאות ולוותר על הדמיונות {קצת משעמם..} צריך ללמוד לאמן את המוח {שהוא כמו שריר} ל ע צ ו ר ! אפשר, בהחלט, ולסיום בדיחה : איש אחד פנה לפסיכולוג ואמר לו "יש לי איזה קשקוש בראש ואני כל הזמן חושב עליו והוא לא מרפה ממני... אמר לו הפסיכולוג זה בסדר אתה יכול להמשיך לחשוב על הקשקוש ואני אתן לך משימה לשבוע הבא "אל תחשוב בשום אופן על פרפרים לבנים" שבוע לאחר מכן האיש חזר ואמר זה עזר! כבר שבוע לא חשבתי על הקשקוש אבל משום מה הפרפרים הלבנים לא יוצאים לי מהראש...

לא יכולתי לעשות עם זה כלום אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום זה היה אצלי בידים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום ולא יכולתי לעשות מזה משהו אתה שומע יכולתי לגמגם מה רציתי להגיד יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן בסינור לצואר וחוזר על השאלה מה עשית עם זה שואלים לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי ועכשיו תצטרך להתחיל הכל מחדש.

אני זאת שהסתובבתי בילדותי עם חצאיות רחבות, גרביים עבות, עצמות מכוסות, כללים, סייגים, הלכות, איסורים. בעיקר איסורים. אני זאת שהסתובבתי בנערותי עם חצאיות קפלים, חולצות מכופתרות, גרביים נוזלות, בצנעה, כמו שבקשו ממני. שאמרו לי. שקבעו לי. אני זאת שהסתובבתי בבחרותי עם תהיות שלא תואמות את גילי. עם בחירות והחלטות מוקדמות מידי. עם סיבוכים מחשבתיים ורגשיים שלא הייתי מאחלת לאף אחד.. חוצ מל-מורי דרכי אז שהיו גם אויביי. אני זאת שבאה משם. אני זאת שהייתי חרדית. עלק חרדה לדבר ה' חרדה. חרדה מאוד. כל נים מנפשי היה ונשאר חרד. כמו שאומרים, רמ"ח אברי וסש"ה גידי כולי. אני זאת שהסתובבתי בילדותי ללא אהבה, מגע וחום. אני זאת שהסתובבתי בנערותי ללא אישור, בפחד, לבד. אני זאת שהסתובבתי בבחרותי ללא אוויר, בעצב עמוק, בבלבול, בזלזול, בשנאה. בדמיוני אלוהים מחכה לי מעבר לפינה. עוד מעט אני אוכל את העוגה שבשלתי לעצמי. ותוהה.. מי באמת בישל את העוגה הזאת..? ולמה היא בכלל עוגה.. ולא, אני לא מסכנה. אף אחד מבחוץ לא ידע את מקומי. לא ינחש, אפילו לא לרגע. ובעיקר, לא יבין. ~נילי~

נילי יש לך כשרון כתיבה מדהים !!! אגב החרדה עזבה אותך {כשאת לא חרדית כבר} ?

הי נילי, . אני קוראת אותך, ודי מתקוממת כנגד אותה קבוצת אנשים המתקראים חרדים, אשר יעשו הכל כדי ליצור אוירה דתית אימתנית, ובלתי מתפשרת,בכל הנוגע לאיסורים והגבלות, שברוב המקרים, מיותרים ובלתי מוצדקים. אני באה ממשפחה דתית, (לא חרדית, תודה לאל),ומכירה מצוין את התיאוריה של כל "המחמיר הרי זה משובח", מה שהתברר לי עם הזמן,(עם ברורים הלכתיים) שהתפיסה הזו מוטעית ולא נכונה. אני לא יודעת למה אני רושמת לך את הדברים,אולי כדי לומר שבעניני הדת, אפשר גם אחרת, ובורא עולם הוא לא כזה מפחיד האורב בכל בפינה, ולכל מעידה הכי קטנה.וזה בסדר גמור אם "מסתבכים" בשאלות ותהיות, ולא מקבלים כל דבר כמובן מאיליו, ועוד דברים שבעולם החרדי זה עניין של "יהרג ובל יעבור" וזה נכון, את העוגה הזו את לא בישלת..בישלו בשבילך..ואת רק אכלת... אתך בכל דרך שתבחרי.. שוש.

מחשבות החלו לרוץ לי בראש בעקבות דברייך. פרשתי הצידה מהמחשב, מנסה לעבד את כל המורכבות של הנושא (אצלי), פונה לעבר ניקיונות הפסח.. ומה אם לא.. ; תוך כדי הניקיונות פוגשת אני באלבום תמונות ישן, עוד מתקופת לימודי בבית ספר בית יעקב. מדפדפת ומדפדפת, מעלה זיכרונות.. לא קלים.. בעיקר צחקתי על הנאיביות שהייתה בי אז.. תוהה.. האם רוצה אני לשמר את התמונות.. האם יש טעם להשאיר את טעם הכאב הזה בפי.. הזיכרון לכשעצמו יישאר. הרי מדובר בהיסטוריה. אבל תמונות..? אין לי עדיין תשובה. בהמשך פגשתי בעבודת גמר שהגשתי בזמנו, בנושא 'בית יעקב לכו ונלכה באור ה'' כמובן שחיפשתי להיזכר בציון.. ואז.. לצד ה94% ראיתי את ההארה שנכתבה לצד הציון; " עבודה טובה מאוד! היטבת לתאר את המהפך הגדול ביותר בחינוך בנות ישראל, המהווה את אחד המהפכים הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי בכלל, תוך היחסות מפורטת לדמותה המזהירה של שרה שנירר, מחוללת תנועת בית יעקב.. ניכרת עבודתך באיסוף החומר ובעריכתו באופן קולח, נוגע ללב וכה מחייב" המילה 'מחייב' הייתה מודגשת בקו תחתון.. ממממ... חשבתי לעצמי.. יש בדיחה כזאת בקרב 'בנות ישראל' האומרת שאם שרה שנירר הייתה יודעת מה קורה היום במסגרת המערכת שהקימה, א', היא הייתה מתגלגלת בתוך הקבר – מבושה.. ב', מהקבר החוצה.. להציל את ההרס.. זה לא דבר חדש שאנשים יודעים להרוס. זה נכון לגבי כל דבר טוב שקם. מערכת כזאת, או אחרת.. אין הבדל. רק פה בדברי, אוסיף אני לצערי, רובד של כאב עמוק. כאב שאולי יקצין את האכזבה שהרגשתי מהמערכת, את הדיכאון שחוויתי בצורת חיים זאת, את חוסר השמחה הפנימית, הריק האובדן והבלבול, שהיו שילוב של סתירות רגשיות ומחשבתיות, מהבית ומחוץ. אם נתחיל לדבר על הדת – לעולם לא נגמור, זה גם יכול לשעמם – כי זה יותר מידי עמוק. ומתיש. ואם כבר מדובר בפורום פסיכולוגיה קלינית, אני מביאה לפה רק חלק מכאב קיומי שלי.. שבמקרה קשור לדת.. גם אם אני לא דתייה היום.. יש בי עדיין קונפליקט, פחד מעונש, פחד מהחיים, רצון לברוח ולהעלם לצמיתות (גם מהעולם הבא..), אני מרגישה כי יש מרדף רגשי אחרי (שנעשה גם על ידי) של אם בסוף אני אואשם בכל הכאב הזה שהמטירו עלי (או ההתנהלות היא שהמטירו והכאב הוא התוצאה..).. האם אני אצטרך 'לשלם' עבור התנהגויות של אנשים אחרים כלפי..? האם יש לי הזכות להיות חופשייה להחליט מה טוב ונכון לי, גם אם זה סותר כלל כזה או אחר, מדאורייתא (קרי = מן התורה).. אני חייה באמביוולנטיות תמידית. ככה כולנו אני חושבת. רק שאצלי אני מרגישה שיש תוספת. ושוב, כל אחד והתוספת שלו.. לאמביוולנטיות הטבעית שטבועה בנו. זה נכון שזה בסדר גמור לתהות, לא להבין.. השאלה היא מה עושים עם זה. תמיד יהיו אלו שיאמרו שאת לא עושה מספיק תמיד יהיו אלו שימצאו אלף ואחת תירוצים ל 'מדוע אני לא מסוגלת' תמיד יהיו אלו. לשאלה של בחירה – גם אין תשובה. כי כל אחד והתשובה שלו. כל אחד ומה שנכון לו, ורק לו. אולי מה שאני מנסה לומר, בפשטות, זה שקשה לי. שאני מסוחררת. כן. אני גם מתמודדת. בעיקר מתמודדת. אבל עכשיו יש לי סחרחורת ואני לא יודעת אם היא אי פעם תגמר. ~נילי~

נכון. העדר החום אינו קשור לדת אך המעטה (או הסיבה) של העדר החום בילדותי נתלתה בדת - כגורם (ומעקב) במגע - כאיסור. תתפלא אבל אני ממש לא צוחקת.. זה עצוב. אני מודעת לעובדה שאם הייתי גדלה בבית בו יש חום אהבה קבלה והערכה - ספק אם הייתי איפה שאני היום.. כי במקום בו טוב לך, אין לך צורך לעזוב.. אבל אולי הייתי צריכה לעבור את כל שעברתי בכדי להיות מי שאני היום.. אכן, הרבה צדדים למטבע. יש הרבה חוזרים בשאלה המכריזים עצמם כאטאיסטים אך רק מעטים מהם באמת כאלו. מנסיון, רבים מן ה 'שואלים' אינם באמת מעיזים להתאמת עם האמת הפנימית שלהם. תהיה אשר תהיה. בד"כ ההכרה בעצמך מעלה הרבה ספקות ופחדים - ואומץ הוא כלי נדרש בכדי לא לברוח, או לסגור את אופציית הבחירה.. אבל כל האחד והתתמודדות שלו ומי אני שידון.. אני יודעת שאיך שאני נוהגת היום הוא הדרך הנכונה והבריאה נפשית עבורי, אבל השאלה על החשבון הסופי אינה ידועה לי ואני מאמינה כי לעולם לא אדע - עד שאגיע לסוף. זוהי מבחינתי לא רק שאלה רגשית.. וכל עוד אני תוהה, גם כואב ומפחיד לי שם. אני מאמינה כי רוב ההתנהלות שלנו בחיים מונעת מגורמים רגשיים

שלום ד"ר אודי כמה שאלות... 1. כיצד דיבור על הקשר בין המטפל למטופל - משפיע על הנפש לצמיחה? 2. האם גם מטפל שיש לו קליניקה פרטית מחויב לרשום דברים על המטופל כלומר סוג של דיווח? 3. מדוע פרטים מעולמו של המטפל -על חייו יכולים להציף מבחינה רגשית את המטופל? למה זה קורה?

יש לי שאלה.. בבקשה... אם מטפל האריך פגישה בכ- 20-25 דקות (שזה משהו כמו חצי פגישה נוספת) באופן חד פעמי, המטופל צריך לשלם לו על הזמן הנוסף הזה? (יש לציין שהמטפל לא שאל את המטופל, אלא בסוף הפגישה אמר לו שחרגו מהשעה בגלל שהנושא היה חשוב לדעתו). מה נהוג בד"כ? תודה... :-S

חייבת לציין שזה כבר קרה כמה וכמה פעמים לאורך הטיפול שלי והדבר אפילו לא עלה על דעתי!

מעניין.. שזה אפילו לא עלה על דעתך.. וכשלי זה קרה באופן די חד פעמי (הפגישות שלנו לפעמים מתארכות אך לא ביותר מ- 10-15 דקות ואז זה מרגיש יותר בסדר לי) קשה לי מאוד עם ההרגשה, עד כדי מועקה.. אני באיבוד רציני. לא בטוח אם אני אמור "להתעלם" ולא לשלם עבור התוספת, או כן להוסיף תשלום של פגישה שלמה נוספת. ואודי.. אני לא מסוגל להעלות את הנושא מול המטפל ובטח שלא לדבר עליו בפתיחות. גם ככה זה נושא שקשה לי. מעדיף להתעסק איתו כמה שפחות. תודה על העזרה

איך יודעים שמוכנים לעשות ילדים? כל פעם שאני שוקלת את זה תמיד אני חושבת גם על החסרונות. הקושי. השעון הביולוגי מתקתק. בעלי רוצה אבל לא לוחץ. אני לא יודעת מה אני רוצה... האם אי פעם אדע? אין ספק שילד זה יצור חמוד שנותן הרבה אהבה ושמחה, אבל מה עם הקריירה? שרק התחילה! אני גם פוחדת קצת מההריון והלידה. מה עם חוסר שעות השינה והדרדרות הזוגיות? אני פוחדת שאני אקנא ביחסים שיווצרו בין בעלי לילד/ה, שאני אהיה "השוטר הרע" ובעלי יהיה האבא הכיפי. בעלי יודע את כל זה ואנחנו מדברים בפתיחות ומנסים למצוא פתרונות. אפילו התחלנו להיכנס לנושא יותר ברצינות ועשינו בדיקות גנטיות וכדומה, אבל נסוגתי שוב מהרעיון. מה אתה ממליץ?

הי לכולם ביום שני הקרוב אני מתחתנת. לא יודעת למה עברתי פה לספר לכם. אולי כי חלקכם הייתם שותפים למכאובי וקצת לסיפור חיי שמצאתי פה מקום להניח גם את ההודעה על חתונתי. נילי, שרית, אופיר, אשת בוקר, נועם ונמש, שירי לילך וכולכם - היו בטוב. שלכם negra

נגרה המון המון מזל טוב! רק אושר. ההודעה שלך גרמה לי לחשוב, איזה חלק קטן אנחנו פוגשים פה מהאדם שמשתף... ההודעה שלך קצת היממה אותי, לקח לי יום להתאפס. אבל באיזשהו מקום אני לא מופתעת, כי בדרך כלל רושמים פה את מה שקורה בפנים ולא בחוץ, וזה שני מקומות מאוד שונים, למרות שהם ניפגשים הרבה. שמחה בשבילך שמצאת לך את אהבת חייך ושמחה ששיתפת אותנו נשיקות וחיבוקים אופיר

אולי ניפגש. אני מוזמנת לחתונה ביום שני.

נגרה יקרה.. מזל טוב! לא יכולה שלא לשתף אותך בהפתעה.. של הודעה דרמטית ומרגשת שכזאת.. האמת..? אני חסרת מילים. אולי אני גם קצת דרמטית פה..? מקווה שלא. מותר לי להתרגש בשבילך.. נכון..? אני שמחה בשבילך, שמחה באמת. שרה'לה.. אני רוצה לברך אותך בחיים. רוצה לברך אותך בשלווה פנימית, שלום פנימי, מקום בשבילך - בתוך עצמך. רוצה לברך אתכם באהבה אחווה שלום ורעות. שביתכם יהיה נאמן לכם. שניסיונות החיים רק יחברו בניכם עוד שתשרור תמיד הבהירות, וצלילות הדעים.. שאהבתכם רק תצמיח אתכם מחדש .. לא מוצאת דרך אחרת לומר את המחשבה הזאת.. אז אומר בפשטות.. מקווה שגם יותר טוב לך בפנים. לפחות יותר טוב ממה שהיה לפני כמה חודשים. מקווה שהוא שומר עליך טוב.. ושאת יודעת לשמור על עצמך עוד יותר טוב.. כי מי שיהיה איתך צריך להיות ראוי. מתגעגעת.. נצרבת עם העובדה שהכל פה אמיתי בצורה כל כך לא מציאותית.. זהו, סימנתי לי ביומן.. יום שני בערב תפוס לך.. אומנם ארקוד את הריקוד בשבילך בחדרי לבד.. אך קחי איתך את משמעות הריקוד לזמן השמחה.. כי אהיה איתך בלב.. בזה, אין לי ספק. בשעה טובה ומוצלחת אהובה.. חיבוק אמת, מתרגש. ~נילי~

נילי, תודה על המילים הרכות והכנות. כל כך פשוט לאהוב אותך. לכולכן המון תודה. ולאודי גם:-) negra

נגרה יקרה , ככ יקרה .. רגשת אותי ככ בהודעה הזו , ככ שמחה בשבילך .. ככ שמחה .. באמת.. איזה כיף שעברת לשתף כאן בדבר ככ שמח!!!! מאושרת בשבילך. (ומקווה שגם את ..לפני מחר) אז ליום נישואיך, שולחת לך זר פרחים ענקי וצבעוני עם המון אהבה ממני .. כזה שמכיל בתוכו , פרחים .. של אושר , בריאות , וזוגיות טובה ומוצלחת !!!! מאחלת .. לך , שתהני מחיים שקטים , רגועים ושלווים. שבביתך החדש .. ישרור המון שלום ומזל. בעצם, מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר - מגיע לך !!!!!! מחבקת אותך ושולחת חיוך מכל הלב .. תהני .. המון המון המון ..מהיום הזה וכמובן מהימים שיבואו אחריו . שלך, שרית

וואווווו איזה מרגש איזה מדהים איזה כייף! מאחלת לך את כל שאחלו הבנות היקרות שמעלי.. ובכלל.. מאחלת לך שכל מה שאת רוצה ומקווה - יקרה, ורק לטובה.. הרבה אושר, נחת, כבוד הדדי וכמובן אהבה.. מזל - טוב שיר

את כבר נשואה... מקווה שהיה ערב בדיוק כמו שרצית :-) מזל טוב! נועם (ונמש שמוסר ליקוקי אף חגיגיים)

היי, אני בת 19.5 ולעיתים אני נתקפת במחשבות מוזרות כאלה שלא נותנות מנוחה במשך מספר פעמים ביום,למשל: 1.אני מרתיחה מים חמים בקומקום וכשאני מוזגת אותם אני מתארת שאני שופכת על עצמי את המים הרותחים האלה (זה ממש מלחיץ). בעבר נכוותי ממים רותחים שהרתחתי (לא ממש כוויה חמורה אבל כן הזדקקתי לטיפול רפואי והכוויה הייתה גם גדולה),יכול להיות שזה קשור? 2.המחשבות האלה מציקות רוב הפעמים בכל פרט שקורה במהלך היום,לפעמים אפילו לאכול אני לא מסוגלת מרוב המחנק והסרטים בראש (אני לא מדברת על הסיטואציה הזו דווקא אלא גם על מקרים בהם אני מדמיינת שאני פוגעת בעצמי או באחרים). הדבר מצביע על בעיה נפשית חמורה?

היי, אני בת 19.5 ולעיתים אני נתקפת במחשבות מוזרות כאלה שלא נותנות מנוחה במשך מספר פעמים ביום,למשל: 1.אני מרתיחה מים חמים בקומקום וכשאני מוזגת אותם פתאום אני מתארת לי שופכת על עצמי את המים הרותחים האלה (זה ממש מלחיץ). בעבר נכוותי ממים רותחים שהרתחתי (לא ממש כוויה חמורה אבל כן הזדקקתי לטיפול רפואי והכוויה הייתה גם גדולה),יכול להיות שזה קשור? 2.המחשבות האלה מציקות רוב הפעמים בכל פרט שקורה במהלך היום,לפעמים אפילו לאכול אני לא מסוגלת מרוב המחנק והסרטים בראש (אני לא מדברת על הסיטואציה הזו דווקא אלא גם על מקרים בהם אני פוגעת בעצמי או באחרים). הדבר מצביע על בעיה נפשית חמורה?

מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננים.. לא משוגעת בכלל,אבל סובלת. לא צריך לסבול סתם- אפשר גם לא.. פני לטיפול והעזרי במי שמוכן ללוות אותך בתהליך הגילוי של "מה קרה לך".

האמת שזה נמשך כבר בערך שנה וחצי-שנתיים ודיי הדחקתי את זה אבל כעת אני מבינה שזה קשור להפרעה שמתבטאת גם הרבה בחיים שלי-חרדה. שוב תודה לך.

יכול להיות שזה קשור כי גם היו לי מ'ס התקפי חרדה כבר בעבר

באמת היו לי כבר מ'ס התקפי חרדה אז הגיוני שזו הסיבה...

הי אודי איזו הקלה שזה עבר. כמובן, כפי שאופייני לי , לא שמעתי בשום מקום על תחילת הקיץ ( הקיץ עצמו היה ב - acting out ), אז שעון לא החלפתי, וכשהוא התקשר עשר דקות אחרי תחילת הפגישה ( או 50 דקות לפני, תלוי מאיפה הסתכלת על זה ), שמתי ספרינט במונית. אבל זה דווקא הקל על הפגישה מחדש, כל התקרית הכל כך מתאימה לי הזו..היה דווקא בסדר. קשה, אבל בסדר..הגענו להבנה, שאנחנו עוד לא מבינים ולקחנו עוד כמה פגישות..כדי להבין. המממממ, אתה לא מבין כמה זה הקל עליי, לראות בבוקר את ה"אופיר יקרה...את לא משוגעת....( תמצית הדברים החשובים ). אז תודה תודה תודה ותודה גם לך רויטל, על העצה. הייתי קצת לחוצה בימים האחרונים כדי להגיב, אבל אשמח לשמוע על ה"שיטה" נגד הבוס האימתני. בי אודי יקר ושבת שלום לכל הפורום אופיר

חיכיתי לשמוע ממך.. לדעת שאת אחרי.. ואולי אפילו קצת יותר רגועה.. או אולי קצת פחות דרוכה.. שמחה בשבילך שהוקל לך שזה עבר.. (או מתחיל..?) זה נשמע מורכב ביותר, כל הסיפור הזה.. מחזקת את ידיך.. פה איתך, ~נילי~

גמ אני פה.. בשקט.. שבת שלום יקרות . לכן .. נילי ואופיר , לאודי ולכולם. חיבוק ממני . שרית

הי נילי כן, באמת תלוי מאיפה מסתכלים על זה נגמר/ מתחיל...לא יודעת. אבל הוקל, כן. מתחיל שבוע אביבי, אז שיהיה גם לך שבוע חמים ונעים. אופיר

הוקל גם לנו... שבת שלום

הי אופיר שבת שלום! במלוא מובן המילים האלו. לשבת יחד בשלום. בהקלה. אני מלווה בשקט בימים האחרונים את החששות שלך לקראת הפגישה, חוששת ומתוחה בעצמי בשבילך, מקווה שיהיה לך טוב. מקווה שאפשר לתקן. וכמו שנילי אומרת, זה סוף וזה התחלה, וזה גם כנראה אמצע מסע שהופסק. ונשמע שלא היית משותקת שם ואני שמחה לשמוע את זה. הקירות לא נסגרו עליך והצלחת לזכור מהחדר הזה ומהאדם הזה גם הרבה דברים טובים. ואני מצליחה לדמיין את הספונטניות של האיחור הנונשלאנטי (אותו דבר קרה לי הבוקר!!), מוציאה קצת את המתח, מקרבת. כי (אולי) הרבה יותר קל להתעסק במשהו נורא טבעי כמו לא להזיז את השעון ולא לקום בבוקר, מאשר בכל הרגשות הקשים, וההתרגשות והמתח... ליבי איתך שהפגישות איתו ומה שלא יעלה בהן, יקלו את הכאב הרודפני שבת שלום גילי

גילגול את צודקת מאוד,היה באיחור ובתקרית המוזרה הזו ( דווקא באותו יום?? ) שעזר לפתוח דיבור, שבר את המתח הבלתי נסבל. כ"כ מיהרתי שלא היה לי זמן להילחץ. גם את לא קמת? (: מקווה שלא איחרת לשום מקום חשוב באמת... איזה חמודות כולכן ש"ליוויתן" אותי, חששתן בשבילי.. יהיה בסדר. נראה לי. שבוע מקסים שיהיה... אופיר

נכון! (: בכלל לא הסתכלתי על זה ככה. כ"כ התלבטתי אם ללכת או לא, לבטל או לא..נו, בסוף יצא גם וגם. ח... שבוע טוב

שלום לך אני 3 שנים בטיפול, ובאיזשהוא מקום הרגשתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום. אני התנגדתי המון מתחילת הטיפול וממשיכה ולקח למטפלת הרבה פגישות "לרסן" אותי בכדי לשאשאר בתוך הפגישה.. אבל נתקענו... לאחרונה ביטלתי המון... נעלמתי לשישה חודשים... חזרתי.... ביטלתי והנה נעלמתי לי שוב (חודש)... אני מאוד מתגעגעת לה ולפגישות, כי עם כל ההתנגדויות שלי וה-ACTING OUT, אני עדיין מחכה ליום של הפגישה. אני רגישה מאוד, ומספיק מילה ממנה או תנועה בפרצוף או משהו שירחיק אותי חודש. בקיצור, כשאני בחוץ אני מאוד מתגעגעת ורוצה להיות שם, וכשאני שם אני רק מתפללת שזה ייגמר כבר ושאצא מהחדר. (החדר הפך למקום מוזר ומטריד אחרי שנחשפה בו הטראומה) עכשיו אני שומרת על קצת קשר ב-SMS ולא יותר מזה, והיא לא מתקשרת... איך אני אמורה להתנהג.. יש לציין שכל הדברים נשארו פתוחים באמצע. לא סיימנו שום נושא תודה וסופ"ש מעים

אודי שלום רציתי לשאול: 1.מה מחויבים פסיכולוגים קליניים מבחינת חוק לרשום על מטופלים שלהם 2. האם המחויבות היא לרשום אחרי כל פגישה תודה עינת

הי אודי תודה על התשובה! אשמח אם תפרט קצת יותר מה הם רושמים: האם מה שהתרחש בפגישה, האם תוכנית טיפולית, האם מחשבות ורגשות שלהם?

האם הם מחויבים לרשום?(דגש על מחויבים) האם זה ניתן לעיון על ידי המטופל?

שלום, רציתי לדעת כיצד בדיוק טיפול פסיכולוגי משפיע על הנפש ועל שינויים בדפוסים? אני בטיפול מס חודשים ולא מרגישה שינוי?

ד"ר אודי יש לי מספר דפוסים של חשיבה שהייתי מעונינת שישתנו -למשל - הייתי רוצה להיות פחות תלותית יותר מלאה מבחינת האישיות שלי... פחות זקוקה לאחרים.. אני מרגישה שבטיפול אנחנו המון מדברים על הדברים אך - דברים לא משתנים. אני בטיפול פסיכו דינמי. האם ניתן לשנות - תכונות? עד כמה הטיפול אפקטיבי?

שלום, אני בטיפול מספר חודשים , הגעתי לטיפול מתוך כמה משברים אישיים , אני מאד אוהבת את המטפלת אני מרגישה שהיא מעריכה אותי גם . אך קשה לי עם הריחוק והגבולות - למשל שאין חיבוק ומגע - כששאלתי אותה אם היא אוהבת אותי היא אמרה לי שהיא מאד מעריכה אותי . אני מרגישה שהיא מרגישה יותר ולא רוצה לומר. מה לעשות מכך שאני משתגעת מזה - מכך שאין מגע? ועוד שאלה - היא ביקשה ממני להביא תמונות מהילדות שלי - האם זה מקובל? למה לדעתך היא ביקשה את זה? אגב-דיברתי איתה על הריחוק והיא אמרה שפה עוטפים במילים , זה מתסכל אותי עד כדי להפסקת הטיפול. מה אתה חושב ד"ר אודי?

תוכל לפרט מדוע מגע לא טוב לטיפול? ולהסביר מעט טכניקת התמונות?

שלום. רציתי לשאול איך אני יכולה להעביר הבנה כלשהי מהשכל להתנהגות בשטח, לדוגמא יש לי פחד{?}לדבר לפני קהל ולהיות ממש אני- רגועה ומשוחררת . ברמת השכל אני מבינה שהכל בסדר ולא יקרה כלום גם אם אטעה או משהו אבל בשטח ,פיזית, המערכות קורסות...

תודה אודי, כן ודאי שזכרתי שנשאלת על כך רק זה לא היה לי ברור עד הסוף.

שלום, יש לי משבר בחיי הנישואין עם בן הזוג עד כדי כך שהמצב מגיע לכיוון גירושין, התנאי שהציב הבעל להמשך הנישואין הוא טיפול פסיכולוגי. אני לא מצליחה לישון בלילות, הרבה פעמים שוטפות אותי כל מיני מחשבות ומצב רוחי משתנה. למי עלי לפנות בכדי לקבל טיפול?

אני בחורה צעירה (בת 20)- מוצפת בכאבים ושקועה בהם כנראה, יותר מדי-אני סובלת מהפרעת אכילה קשה ומעל 7 שנים -כמעט שלא חוויתי יום מאושר בחיי. הבעיה שאינני מוצאת מספיק את המשמעות שלי בחיים! השאלה שלי - האם יש סיכוי שאהיה באמת מאושרת??? שיהיה לי טוב??? אני נמנעת מהמון דברים - בגלל הפחדים שלי, אני מלאת חרדות!! מעדיפה להמנע ממשהו כולל הטוב והחיובי שבו וכולל את השלילי שבו - "לא מדובשך ולא מעוקצך" ומצד שני אני מרגישה איזשהו פיספוס...... נאמר לי לאחר איבחונים רבים - שיש לי המון יכולות שאינני מממשת, שיש לי אינטליגנציה גבוהה בהרבה מעל הממוצע......וכו' הבעיה שאני לא רואה את זה...באמת! אינני מרגישה שאני מסוגלת לדברים- כמו לימודים אקדמאיים וכו' אני מרגישה שאני לא אסתדר וארגיש רע... אפילו לעבודות פשוטות אינני מציעה את עצמי - מלצרות לדוגמא.... כי בטוח המגש יפול ויהיה לא נעים..... נסחפתי....... מצטערת!!! השאלה העיקרית היא האם אכן יכול לקרות שאהיה מאושרת? ואל תגיד לי לשנות את ההסתכלות וכו' כי הכל נכון על הנייר, השאלה איך משנים את ההסתכלות? איך מסתכלים חייובי! אני חייבת לציין שיש דברים שמסבים לי מעט אושר - כמו תינוקות קטנים שזה עולם קסום - בשבילי! אך לא בטוחה שאוכל להביא ילדים משלי שזה שאיפתי ומשאת ליבי בגלל פחדים סביב הנושא הזה.....) מקווה שלא הלאתי אותך יותר מדי......אבל זה חשוב לי!!!