פורום פסיכולוגיה קלינית

אם הפסיכולוגית נואשה, או התעייפה ממני, הרי לעולם היא לא תודה בזה אם אשאל אותה. האם צריכה לעשות לה "מבחנים" של רצון לסיים ולראות איך תגיב? הסימנים של ה"התעייפות" הם הסתכלות בשעון כבר בתחילת הפגישה, חוסר השתתפות בהבעות פנים ובדיבור (בהשוואה לעבר). מרגישה משעממת. אולי היא עוברת משהו אישי, אבל אולי זה קשור אליי!? וגם אם זה משהו אישי, זה קשור אליי... איזו אפקטיביות תהיה לפגישות אם בכלל?

אז עברתי איכשהו את ה"מכשול" השני, או יותר נכון - "הוא" עבר ואני שרדתי(?) ובאופק הקרוב ממתין לו השלישי והאחרון לעת הזאת (החג השני) וזה כל כך קשה למי שנכנס ל"עוצר" בכל חג ושבת -- מטעמי דת. כבר עולה פה שאלה של פיקוח נפש...

היי טימי, שומעת עכשיו בגלגל"צ את נעימת הרועה הבודד - עם חליל הפאן המקסים ונזכרת בך...(זוכרת שהמלצת לי עליה??) מתגעגעת ומקווה שאת בטוב.

היא באמת חסרה כאן בסדר שערך לנו אודי...

ותודה שאתה מאפשר שליחת הודעות אישיות. טימי יקרה, מקוה שתחזרי אלינו בהקדם. 'לו רק יכולתי להביא לך פתרונות כל מה שרק ניתן - היה כבר כאן מזמן' ואם את צריכה עזרה. את שכל כך רגילה לעזור, מותר גם לך להיעזר פה. אל תשכחי זאת. בכל מקרה , במה שתבחרי, אני איתך (ברשותך).

שלום ד"ר, אני פונה בשל בעיה שהתגלתה לאחרונה אצל אחותי ואנו אובדי עצות. מדובר בנערה בת 18 שלפני בערך שלושה שבועות החלה להתעורר באמצע הלילה בטענה כי היא סובלת מחולשה, מדופק לב מהיר ובטענה תמידית כי היא עומדת להתעלף. בכל פעם מחדש, פנינו לבי"ח אך לאחר סדרה של בדיקות במיון שחררו אותה.(באחת מן הפעמים היא אף פונתה באמבולנס מכיון ולא יכלה לעמוד). בפעם השלישית שהיא הגיעה לבי"ח היא אושפזה למספר ימים , בהם ערכו לה בדיקות מאד מקיפות בשל העובדה כי באחת מן הפעמים הא.ק.ג שלה לא היה כל כך תקין, אך לאחר שלא מצאו כלום, היא שוחררה לביתה. מאז היא שוכבת רוב היום במיטה, לא אוכלת וברוב המקרים אין לה אפילו כח לעמוד על הרגליים. באחת מן הפעמים ששוחחתי איתה, היא הודתה כי סובלת מחרדות ומפחדים כבר תקופה ארוכה , אך לא דיברה על כך עם אף אחד. האם עלינו לפנות לטיפול פסיכולוגי? והאם אלה אכן סימפטומים המעידים על סוג של דכאון? איננו יודעים מה לעשות....

שלום אודי, מה שלומך? אני לומדת האוניברסיטה הפתוחה ועשיתי אצלך קורס ב-"אישיות, תיאוריה ומחקר" אתה בטח לא זוכר כי יש לך מלא תלמידים. בטעות מצאתי את הפורום הזה, ובהזדמנות פשוט רציתי להגיד לך שמאוד נהנתי בשעורים והעברת את הקורס בצורה מאוד מעניינת, תודה לך.... רק דבק אחד, אני גם עובדת,לומדת ויש לי ילדה קטנה... איך אתה מספיק את הכל ביחד גם עבודה, גם קליניקה, גם אוניברסיטה, ילדים וגם פורום????... איך יש לך כח ומאיפה הזמן כי גם אני היתי רוצה להספיק כל כך הרבה ולא לצאת מדעתי :-)...

התלבטתי אם להוסיף את הקישור הזה לפורום, והאם בהודעה חדשה, או בהמשך לסדר למטה. סיפור חייו של הכותב (לא של אימו) דומה לסיפור חייה של אמי. חשבתי אולי זה יעזור למי שקורא את הדברים, לראות יותר אופטימיות, ושגם במקום הכי קשה עדיין יש בחירה ויכול להיות טוב. אל תתייאשו באמת. מקווה שזה יעזור. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3699071,00.html

שלום רב, האם התחום שבפורום זה נועד גם לבעיית קלסטרופוביה? אודה של שתובתכם.

איך אני יכולה לגלות אם אני סובלת מדיסטימיה? שנים אני מסתובבת עם בעיות דיכאון קשות. טופלתי כעבר בסרוקסט, שעזר רק קצת. כל הזמן יש לי מצבי רוח קודרים. תחושת אשמה לגבי כל דבר. חוסר כוח. עייפות כרונית נוראית. אני שונאת להיות בחברת בני אדם. בני אדם נראים לי כמו זאבים שרוצים לטרוף אותי. אני מתעצבנת מהר מאוד. אני בת 40, וכבר כמעט עשרים שנה אני בדיכאון הזה. מגיל 21-22, כשגילו לי אפילפסיה. יש לי בעיות בהפרעת אכילה. היה לי קרוהן, ורק בשנים האחרונות עליתי במשקל. סבלתי מתת משקל. לעולם לעולם אני לא אופטימית. תמיד מרגישה שרק דברים רעים קרו לי. מה עלי לעשות? למי לפנות? אשמח לדעת מי באיזור חיפה מטפל בדיסטמיה. לעת. תודה

מנהל הפורום אודי מטפל בצפון הארץ. לא זוכרת בדיוק באיזה אזור. שווה בירור.

שאני בתוך ניסוי (חברתי?) כאן וזה לא נעים

הי אודי מנסה לעשות קצת סדר בבלגאן שיש לי עכשיו בראש ובבפנוכו, אפשר לומר, ללא הצלחה יתרה. סליחה מראש על הדברים שייכתבו ללא סדר ובלי הקשרים. מחר אמורה להיות פגישה, רק שאני בכלל לא בטוחה שאלך. להיפך, אני די בטוחה שלא אלך (אלא אם כן יקרה איזשהו "נס" - ומי מאמין באלה בכלל?..) אני יודעת שאני במקום מאוד לא טוב (בלשון המעטה), וזה אמור דווקא להוות סיבה כן ללכת, אבל.. השנאה העצמית, התיעוב העצמי תופסים כרגע את כל כולי, ואני לא רואה איך אני יוצאת מזה, אני גם לא בטוחה כבר שאני רוצה. דברתי הערב עם הפסיכולוגית, ומשום מה השיחה איתה רק גרמה לי להיכנס עוד יותר למקום שלא רוצה ללכת מחר, מוצאת את עצמי מתחפרת בבור השחור, מתעטפת בשנאה העצמית מבלי להשאיר איזשהו פתח להתאווררות, או פתח שיכנס קצת אוויר שיאפשר לנשום. חונקת ונחנקת בתוך עצמי. רוצה לגמור עם הכל, רוצה להיגמר. לא רוצה "לאיים" במוות, פשוט רוצה למות. אני יודעת שבימים האחרונים הרבה מאוד דברים ערערו אותי והציפו. אבל האמת היא ששום דבר כבר לא ממש משנה לי. הסיבות למצב לא משנות. משנה לי ההרגשה שאוכלת אותי. משנה לי שאני יודעת ומרגישה שאני לא רוצה "להיות" כאן יותר. אני יודעת ומרגישה שאני רוצה למות. אני בוחרת במוות. הראש והנפש - כל כולי רוצה במוות. הראש רוצה שיפסיקו המחשבות. הנפש רוצה שיפסקו הרגשות וההרגשות. רוצה שהכל יפסק. רוצה שהכל יגמר. רוצה לנוח. כל כך רוצה לנוח - מכולם, אבל בעיקר מעצמי. סליחה אודי, על הבלגאן ועל הכל. אני לא הולכת להתאבד ברגע זה, אז אל תדאג. אלה רק מילים שנכתבות. סליחה על הכל

היי אודי אז.. לא.. לא הלכתי.. לא יכולתי.. לא הצלחתי.. לא רציתי.. אז היא התקשרה.. וכמה שלא רציתי לדבר איתה בכלל, היא משכה את השיחה יותר ויותר.. הדפתי אותה בכל דרך אפשרית.. לא רוצה שהיא תהיה שם לא רוצה שתבין. לא רציתי לשמוע אותה, לא רציתי שהיא תסביר לי מה קורה לי ואיתי. רציתי כל כך לריב איתה, שהיא תריב איתי. שתשנא אותי ותכעס עלי. בעיקר תשנא אותי. שלא תוכל לסבול אותי יותר שפשוט תוותר כבר. אמרתי לה שאני רוצה לריב איתה והיא אמרה שבסדר ושאלה על מה אני רוצה לריב. אבל אז זה כבר איבד כל ערך. אני שונאת כשהיא עושה את זה. כשהיא כל כך.. משהו. אני לא יודעת מה, אבל היא משהו. אני לא יודעת אודי, איך אפשר לנוח מעצמי בלי לחדול. אם מישהו אחר רוצה לנוח ממני זה הכי קל כי הוא פשוט יכול להתרחק ממני כמה שהוא רוצה וטוב לו ונכון לו. אבל איך אני יכולה להתרחק מעצמי? איך אני יכולה לקחת חופש מעצמי? אני לא יכולה אודי. לאן שאתה לא הולך, אתה לוקח את עצמך. ככה זה, לא? ככה זה. אני לא יודעת איך אני היום. לא יותר טוב מאתמול, זה אני כן יודעת. כל הזמן חושבת על אותו יום שבו רציתי או ניסיתי ללכת מהעולם הזה. אותו יום שבו פספסתי משהו והיא הצליחה "לתפוס" אותי רגע לפני. זה כל הזמן רץ לי בראש. אני שונאת אותי על הפספוס שהיה. שונאת את עצמי בכלל ובפרט. אני לא יכולה להתמודד עם עצמי. אני לא יכולה להתמודד עם כלום. סליחה.

כתבתי הודעת המשך (כבר בתחתית העמוד) בתשובה לשאלתך. תודה.

אתה צודק שחיפוש וייאוש נראים סותרים זה את זה. אבל חושבת שיש כמה דרגות לייאוש ואני אולי אחת לפני הסוף. עודני מחפשת, אבל מרגישה אבודה. תועה. ועל סף איבוד תקווה. בכל פעם צריכה להתאבל על עוד משהו שהלך וכבר לא יחזור או על משהו שבכלל לא יקרה (גם אם טרם קרה, כי פספסתי את ההזדמנות) בגלגול הזה... איך מוצאים את הישועה מבפנים? כשה"בפנים" כל כך פצוע ופגוע (((בסמינר לחוזרים בתשובה???)))

היי אודי, זהו עכשיו חזרתי.נגמר הבלאגן..ואפשר להוריד מסיכות :)דווקא הסדר היה בסדר,נסבל איכשהו.לא הספקתי למצמץ וכבר נגמר.כבר חוזרים לשגרה. ושוב מרגישה חסרת כוחות..חשבתי שארגיש הקלה "אחרי"..אבל עדיין כואב .שוב המלחמה הזאת.כבר לא זוכרת מתי עברתי יום בלי מלחמות.בלי לשרוד בכוח. כלפי חוץ אני מתמודדת יופי.אבל בפנים הכאב אותו כאב. כבר שנים... ואין..לא רואה דרך לצאת מהמעגל הזה... לגבי אתמול, ההודעה שהתפספסה,זה ממש בסדר..זה קורה..אני מרגישה צורך להתנצל על ההערה שלי,אחרי הכל תודה שאתה כאן בשבילי(בעצם בשביל כולם)ככה שאין לי מה לבוא בטענות. המון תודה על המילים שלך,שהרבה פעמים נותנות לי קצת אוויר לנשימה.. חן אבל הרגש באותו מקום בדיוק

היי שוב אודי, לא חושבת ש"במקרה" לא ענית..כי אני לא מאמינה "במקרה" . כי למה דווקא להודעה שלי? זה אף פעם לא קרה עם משתתפות אחרות כי הן חשובות לך מכדי שתשכח אותן. ההתנצלות עדיין בתוקף,אני לא באה בטענות כי זכותך לא לרצות לענות לי. חן

שלום, רציתי לחשוף בעיה [יותר נכון, מצב] שאני מוצאת את עצמי בו לאחרונה, במהלך מבצע עופרת יצוקה נהרג אדם שהכרתי- לא הכרתי אותו טוב אבל היינו באותו מעגל שייכות [בוגרי אותה תנועה] הייתי בהלוויה שלו כמובן, שהייתה חוויה לא פשוטה בכלל. מאז קורה לי גם שאני לא מסוגלת יותר לראות סרטים/הצגות וכו' בהם מישהו נהרג או מת [לא רק במלחמה, בכלל..] אני פורצת בבכי ישר, בנוסף לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת על אנשים[לאו דווקא אם הם חיילים, כל אחד.] ופתאום אני מדמיינת את המוות שלהם ואיך אני עומדת בהלוויה שלהם וישר נהייה לי מועקה או בכי. חשבתי להניח את העניין בצד אבל לאחרונה זה מתחיל ממש להטריד אותי, אשמח לקבל תגובה או עצה. תודה רבה וחג שמח.

קודם כל תודה וסליחה על העיכוב בתגובתי, אני בהחלט מרגישה שההגיון שלי יכול להגיד שהוא מעכל את המוות ומבין את החלק שלו בתוך החיים שלנו. וכאילו ההגיון הזה נוטש אותי פעמים רבות במשך היום, בהחלט חשבתי לשקול שיחות עם איש מקצוע, עד לפני שנה וחצי הייתי אצל איש מקצוע לטיפול בהתקפי חרדה, האם ללכת לסוג כזה טיפול? ואם תוכל רק להסביר בקצרה מה הכיוון בפסיכולוגיה האקסיטנציאליסטית. שיהיה ערב טוב, וסוף שבוע נעים.

מה עושים שהכול בסדר וכל כך רע מבפנים , סתם ככה בלי להצליח להבין את הסיבה ...וזה לא רוצה להפסיק ..כבר המון זמן , והטיפול רק גורם ליותר בלאגן בראש..

למה הטיפול גורם ליותר בלאגן .. אז ככה כי אני מרגישה לא בסדר עם עצמי שאני חושבת שאולי הטיפול לא עוזר , כי הרבה פעמים המפגש איתה מעלה לי מיליון דברים לראש ואני לא מסוגלת להגיד אותם כי הם נשמעים לי לא מספיק חשובים ואז אני נשארת תקועה עם כל המחשבות האלה והאי שקט לא יודעת אם זה עוזר לי או מזיק לי ורק המחשבה על זה גורמת לי להרגיש רע כי אני יודעת שהיא רוצה בטובתי , וסתם אני לא מבינה אם סה"כ הכול מסביב בסדר ואני בטיפול למה אני כל כך סובלת ...

בכל פעם שמישהוא מנתק קשר איתי אני חווה חרדת נטישה רצינית שקשה לי לתפקד .איני יודעת איך להתגבר עליה. החיים ניראים ממש אפורים וחסרי צבע פתאום, אני יכולה לאבד סבלנות בקלות ואין לי כוחות או חשק לדברים. את האמת אני לא צריכה את אלה שעוזבים אותי. אני יכולה להיות בסבבה בלעדיהם ..אם אני חושבת על זה באופן שכלי נטו. אבל רגשית ,אני מרגישה שעולמי חרב עליי. סוף עולם.כאילו איני יכולה לחיות בלעדיהם.כאב של דיכאון- גם מהעזיבה שלהם וגם מהלבד שלי שהתחושה הרגשית היא כאילו לא יודעת איך אוכל להיות בו. אני מרגישה כמו ילדה שעזבו אותה.. אני רוצה להתגבר על חרדת הנטישה. היא מחבלת לי בחיים . אני נכנסת לדיכי ולחרדה כשאני קולטת שאין לי אף אחד. אני רוצה להיות מסוגלת וחזקה להיות לבד. אני רוצה להיות עצמאית רגשית.

אתה צודק בקונפליקט.זו גם הייתה המשאלה שלי כשהייתי בטיפול.רציתי להפסיק להיות נזקקת. כשיש לי מצוקה אני כן פונה לאחרים , אבל הצורך שלי בהם הרבה פעמים גדול מדי.נראה לי שאני אטצ'מנט אמביוולנטי. הסתיים לי קשר לאחרונה בשל פערים-בגיל עם בן הזוג, וגם מרחק גאוגרפי. לא יצאתי פגועה מהקשר אך הקשר עורר בי הרבה געגועים לבחור וכשקלטתי שאני לבד ואין משהו ש"יחליף" את הבחור נכנסתי לחרדה שהביאה לכאב בטן וגם פעילות מעיים. ניסיתי להירגע ושמתי לב שכעבור דקה-שתיים פתאום כאבי הבטן נרגעו. התחושה בעבר הייתה בדידות גדולה כשאילו אני לבד בעולם.לאחר שנים של טיפולים אני יכולה לשים לב שאני לא באמת לבד ושיש חברות או חברים שאני יכולה להתקשר בזמן מצוקה ולהתנחם(כמו שעשיתי אתמול)אבל לקח זמן רב עד שסיגלתי לעצמי לשים לב במודע, בזמן אמת, לכך שאני לא באמת לבד בזמן מצוקה.אני מודעת לכך שסביר להניח שהמקור של זה עמוק בילדות ואני מעוניינת להפסיק את זה כי המודל הפרימיטיבי הזה של ההתקשרות כבר לא מתאים להיום ולא עוזר לי. התגובה בדרך כלל לבדידות היא דכדוך, חוסר חשק לדברים, סבלנות קצרה, רצון להסתגר בעצמי, לפעמים גם חולשה ומיחושים גופניים. בדרך כלל נכנסת ישר לאינרציה רציונלית והתנתקות רגשית מהמצב הרגשי המסויים הזה כי התנהגות כזו לא מתאימה לחיים שלי היום אבל הפעם תפסתי אותה בזמן. הכאב הזה נורא. היום אני יודעת שאין מה להיות חרדה כ"כ , אבל התחושות עדיין ממשיכות- לא מתאימות למצב.וכן ההתנהגות עם הבחור-שכ"כ קשה לנתק מגע ואני לפחות "רק" שלחתי לו מייל במקום להתקשר או לסמס או לבוא(כי הוא גר 2 דקות ממני וגם זה קשה-כי לא קשה להיצמד ואז קשה לי להימנע מהתנהגות לא לעניין ..צריך להתאפק ולעמוד בזה) . אז מה עושים?> או שאני יודעת בעצם הכי טוב אבל פשוט לא סומכת על עצמי? אני יודעת היום שאני לא באמת זקוקה- אז למה התחושות האלה עדיין?

מרחק גיאוגרפי התכוונתי שעברתי דירה לעיר אחרת ורחוקה ובסדרך כלל הוא כאן ואני שם, אך הפעם חזרתי להורים לחג והוא כ"כ קרוב אלי...ויש רגשות אליו מעבר לבעיות של פרידה...

הי שיר בחרתי להגיב פה למעלה, ולפתוח דף חדש (; אני חושבת שלא הבנת אותי נכון. אני בטוחה שגם אם לא הייתה כוונה מצד מי שכתבה את ההודעה, הייתה פגיעה, ולפעמים כשהפגיעה מכוונת, היא גם באשמת מישהו. הכוונה שלי הייתה, היא שהרבה פעמים שוכחים, שגם אם מישהו פוגע, לנו יש יכולת לבחור מה לעשות עם הפגיעה הזו, כי תכלס, להאשים ( לפחות במקרה הזה ), לא יתן הרבה...אנשים פה לקחו את זה למקום שהם לא מסוגלים לכתוב בפורום/לדבר עם המטפלים שלהם וכו. ההיפך, שירי היקרה, מה שאני רוצה להגיד, וקצת למדתי גם על עצמי בזמן האחרון, הוא לא מי אשם או לא, אלא על כוח, ועל זה - שלך,יש כוח להתמודד עם הדברים שנאמרו פה. אני בטוחה שמי שכתבה את זה מתחרטת ( ולא הייתי כותבת את הדברים, אם לא הייתי רואה חרטה מצד הכותבת, או מתוך מחשבה שזה היה במזיד). הדברים כבר נאמרו. בין אם נרצה ובין אם לא אפשר לחשוב רק קדימה, מה עושים אם זה ( אנחנו, אלה שבצד הנפגע, כי אנחנו אלו שחשובים, כרגע לא ממש מעניין אותי מהפוגע ) כי את חשובה. יש משפט יפה על סליחה: הלב הוא כמו גן. ניתן לגדל בו חמלה או תיעוב, איבה או אהבה. אלו פרחים תבחר לגדל בו? .בודהה. שיהיה לך חג שליו שמח ופורח ובעיקר שליו.. שלך אופיר

היי קודם כל, כנראה היה רעיון טוב לפתוח דף חדש.. שנית.. יכול להיות שלא הבנתי אותך נכון.. יש לי שריטה עמוקה (בין שאר השריטות שחרוטות בי).. כשפוגעים ומדברים על פגיעה, זה זורק אותי למקומות מאוד קשים.. קשה לי כשאנשים מבטלים את הרגשת הפגיעות שלפעמים יכולה להציף ברמות מטורפות. אני חושבת.. אולי זה בגלל שאני עדיין מלאת אשמה עצמית על הפגיעות בי. אולי זה בגלל שאני תמיד לוקחת אחריות על כל דבר שפוגע בי. ואולי רציתי שפעם אחת מישהו שפגע בי (ברמה כזו או אחרת) יקח על עצמו את האחריות ויעשה את "המעשה הנכון".. מעבר לזה? יכול להיות מאוד שלא היה בי כח להתמודד עם מה שעלה כאן.. לא היה בי את הכח להתמודד עם המחשבה שאולי זאת אני. ויותר מכך, לא היה בי את הכח להתמודד עם הרגשת הפגיעה.. אני יודעת שברמת העיקרון את צודקת.. אני יודעת שמי שנפגעה צריכה לקחת אחריות על החיים שלה - על מה שקורה לה אחרי הפגיעה, מה היא עושה עם זה ואיך היא ממשיכה את החיים משם.. אבל את יודעת מה אופיר?.. יכול להיות שאני עדיין לא שם.. נכון שאני בטיפול (כבר יותר מחמש שנים) ואני מנסה, אבל אני עדיין לא במקום הזה.. (שכנראה - בטוח - מעיד על מקום בריא יותר מאיפה שאני נמצאת היום). אז רק אגיד ש.. בכל זאת יש הבדל.. בין לקחת אחריות על הפגיעה שנעשתה, לבין לקחת אחריות על מה לעשות עם הפגיעה שקרתה באשמת מישהו אחר.. ושם כנראה פספסתי אותך.. את מה שהתכוונת לאמר.. אז סליחה.. באמת.. ו.. תודה.. שכתבת.. שהסברת.. ואמנם קצת באיחור.. אבל.. חג שמח לך אופיר, ולכולם.. עד כמה שניתן... שיר

הי שיר והערה אחרונה קטנה - האחריות שאנחנו צריכים לקחת היא לא על הפגיעה, אלא על החיים שלנו. גם נפגעות תקיפה מינית, עם כל הקושי, צריכות לעשות את זה בסופו של דבר, וגם כל אחד אחר שעובר משבר בחיים. עובדה, תראי כמה בנות יש פה שעברו תקיפה מינית ודברים יותר גרועים, ( אני לא צריכה לספר לך ), ובכל זאת הולכות ומוצאות לעצמן טיפול, אנשים תומכים - זו הדרך היחידה להתגבר על הפגיעה, לשמור על המקום שלך והחיים שלך, ולא לתת לפוגע לעשות את מה שהוא התכוון לעשות - להרוס. דווקא בגלל שזו לא אשמתך או אשמת אף אחד אחר. אז למה שהחיים שלך ולא של הפוגע יהרסו? יסתובבו סביב הכאב? אולי דווקא בגלל שאנחנו מחכים לתיקון, נשארים פגועים כדי שמי שפגע יבוא ויהפוך את הדברים בחזרה לאיך שהם היו - שלמים.. וואו, כנראה ההודעה שלך נדעה בי במקומות מאוד עמוקים, אני מוצאת את עצמי חושבת על זה ועוד ועוד דברים עולים ( לא מפתיע, גם לי קשה להשתחרר מהמקום הפגוע, כי שם הוא עוד נמצא, ה x-מטפל שלי..ואם אמשיך הלאה, הוא יעלם. ): )... לילה טוב אופיר

שלום, כותבת רק על מנת לאוורר את התחושות הקשות. לא תוכל לסייע, כי כל אחד והגורל שלו והשקפתו על החיים. חזרתי עתה מסיבוב עם הכלב, בו הצצתי כמו הומלסית רעבה לחלונותיהן של משפחות חוגגות. בת 43, רווקה, ללא קשר זוגי, ללא ילדים, ללא חברים (רק חברה אחת, שכמובן מבלה את החג עם משפחתה), עם הורים מבוגרים ואח נשוי ללא ילדים, שאינו טורח לחגוג עימנו את החג. בשנה האחרונה מנסה לשנות את השקפתי הדכאונית על החיים, ולא להתמקד ב"אין" שהוא כבד מנשוא, אולם תחושת זיוף ה"יש" קשה גם היא ובעצם זוהי התכחשות לסבל על מנת להמעיטו. אני מטופלת תרופתית ושיחתית אבל כמובן שאין בזה תועלת למול נסיבות הקיום (אשר אמנם יכלו להיות ואכן יהיו גרועות יותר בעתיד) ורציתי לשאול אותך ואחרים איך להתמודד עם תחושת הריקנות וחוסר הטעם?

מכתבך נגע ללב. העלה בי קושיות משלי: האם את לבד "מציצה למשפחות חוגגות", מבחירה? אם היית מוזמנת האם היית מגיעה או בוחרת בלבד? או שאת מרגישה כ"כ "אין", שלא חיפשת פתרון? כל מה שממעיט סבל, גם אם הוא סוג של זיוף עבורך/עבורינו, הוא מבורך. הרי בזה עניננו בעולם הזה -להמעיט את הסבל. את תחושת הריקנות וחוסר הטעם, הייתי מיעצת לך למלא בתחילה מתוך "זיוף". לחפש עיסוקים שימלאו את ליבך , ולו במעט. לעסוק ביצירה כלשהי, להתנדב, לתת מיכולותייך וכוחותייך לאחרים.לחפש בקדחנות את הטעם עבורך ולאמץ אותו לחייך. ככה גם מכירים אנשים , ברמה כזאת או אחרת, וגם מתמלאים מבפנים. מנסיון. נסיבות החיים בעתיד הן בידייך בלבד. מה שתעשי איתם ומה שתגידי עליהם, כך יהיו. ועכשיו תסתכלי שוב על מה שכתבת עליהן בסוגריים... בברכה, הגר

רוצה רק לנסות להציע רעיונות להפיג תחושות ריקנות וחוסר טעם... לפני כן חושבת שכן חשוב שאת מנסה להתמקד יותר ביש או פחות באין - שאלה של מינוח, אבל כל הכבוד שאת עושה זאת כי זה הבסיס לכל. - גם כדי למנוע את התחושות שלעיל. מבינה אותך לגבי תחושת הזיוף של היש . אבל אולי יעזור לך לדעת שכולנו עושים זאת בזמן זה או אחר בחיינו. גם מי שמוקף באנשים יכול להרגיש לבד ולזייף הנאה "תוך כדי" או "אחרי". לייפות את המציאות מול עצמו ומול אחרים. ויש הרבה נשואים/נשואות לא מאושרים. שלא תביני לא נכון שאני מעודדת "זיופים". אבל מכיוון שמצבי די דומה לשלך, אני חושבת שמבינה למה את מתכוונת... ובעצם לא משנה מה יש לך - אלא איך את מסתכלת על זה. ברור שחשוב שאת ממשיכה לטפל בעצמך , שם אין מקום ל"זיופים" וחשוב להתמודד עם כל מה שאת מרגישה באמת. ועכשיו כשמגיעה לזה שוב, קשה לי . קשה לי להתיימר לומר מה מפיג תחושת ריקנות וחוסר טעם. יכולה רק לומר מה עוזר לי . בעיקר המניעה. וזה - להיות עסוקה במשהו. (קריאה, שיחה עם חברה, מוסיקה,טיול, כתיבה פה בפורום..) וכל מה שעושה לך טוב. וגם..אם יש לי הזדמנות לעזור למישהו (קשיש, שכן , קרוב משפחה וכו') זה גם עוזר לי להרגיש חיונית וחשובה בעולם.. סליחה שיצא כזה ארוך (כנראה מתוך תחושת הזדהות..) בהצלחה!

אודי שלום, קראתי עכשיו את מדורו של יאיר לפיד בעיתון והוא כותב שתחושת האושר לגביו היא להיות שייך. מה עושים כשאינך שייך לאיש וחלק מהאומללות קשור בכך? הרי זוהי תמצית תחושת ההומלסיות, העובדה שאינך שייך לשום מסגרת, ואתה נאלץ לזייף כל הזמן את התחושות העמוקות שלך כי קשה ועצוב אבל זה לא מעניין אף אחד. איך עלי ל"הסתכל" על המצב? לומר לעצמי "איזה כיף, אני חופשייה ולאיש לא אכפת ממני"?

הי וערב טוב, את יודעת, בעיקר הרגשתי שאת מדברת על תחושת הקנאה העוצמתית. טוב, בטח לא חידשתי יותר מידי. וקנאה - בעקרון וכמו שאומרים היא רגש לגיטימי, אבל, כשלוקחים אותה למקום של הרס, ועוד הרס גדול כמו של הומלסיות אז קנאה כזאת היא דבר רע. אין לי תשובות, וכנראה שהתשובות המתאימות לך אצלך בלבד... אבל אני, מטופלת, ועשיתי כבר כברת דרך, מאמינה שבעזרת טיפול (ולא קצר) ניתן למצוא מעט תשובות ואפשר למתן משמעותית את ההרסנות של הקנאה. אפשר להשיג יותר שליטה. נראה לי שניתן לשים לב לכך, שחלקם של ההומלסים הקונקרטיים, שהתגלגלו למצב זה עקב חסרים נפשיים בעיקר ושהתממשו לאין חיצוני, (ככל הנראה גם מכוחה של אותה קנאה הרסנית ומאיינת) נמשכים משיכה עזה ביותר, אובססיבית אולי אפשר לומר, ובוחרים להימצא כמעט בכוח ליד מקומות שבהם יש. הם משתמשים באלמנטים החסרים, תוך ניסיון נואש להעצים, להקצין ולהדגיש שבעתיים ולראווה את מה שחסר להם. לדעתי, יש כאן כוונה להפוך את האין למושלם (מה שבלתי אפשרי, כמובן, במציאות החיים), וגם סוג של ניסיון לכאורה לגרום לסובבים אותם לחוש אשמה באשר לסבלם וכך לקבל פיצוי ועוד. אז בעקרון יש להם נטייה להיצמד למשהו טוב ובנוי ולשים לידו סימן מינוס גדול. ותראי, מאד לא פשוט. אבל אפשר לנסות להקל ולצאת מזה. הדרך שאני מכירה שעובדת היא התמדה בטיפול מכאיב, שכנראה עושה משהו גם מעבר ללהבין את המקור. זו דרך שמצריכה גם ויתורים משמעותיים (ביניהם גם על האמת האולטימטיבית והפחות מתפשרת); שינויי ציפיות; לקיחת אחריות (כגון: פחות "להאשים" את כל הסביבה בסבלנו); ואז, אז גם חל השינוי בתפיסה, והתחושה שמדובר בזיוף משתנה. אני חושבת... ואם כתבת בפורום, סימן שיש בך חלק שמאמין ומבקש וכמהה ומגיע לו. שבת נעימה (mp)

אם יש לך תשובה להודעת ההמשך , אשמח לדעת מהי.. תודה על מה שכבר ענית ועל מה שתענה(?)

תודה על תשובתך להודעת ההמשך שלי למטה.. מקווה שאצליח לא 'להצטנע' גם מול המטפלת שלי שאיתה כבר מיציתי את הכעס שלא נותנת לי מספיק והיא לא ממש הכילה ונפגעה בחזרה. נשארתי עם הדילמה (ועם החרדות) - איך אדע כיצד לווסת את הצורך שלי בעזרה, מבלי להכביד על השני? סליחה ששוב שואלת... (ואני רק רציתי לומר תודה..). מכבידה?

היי אודי פספסת את ההודעה שלי למטה, אני רגילה כבר שלא רואים אותי זה לא חדש. חג שמח. ולשרית, תודה לך,אולי אכתוב לך יותר מאוחר ,כרגע בלי מילים.. חג שמח גם לך יקרה

אהלן אודי היקר, רעיון סוף הדרך :-) ... דווקא הפנטזיה שלי היא שאולי הייתי צריכה פעם אחת בחיים כן לשתות קצת יותר מידי ולהרשות לעצמי לאבד שליטה ככה... לא במטורף, אבל קצת. ככה בחברה שיש בה מישהו אחר שיכול לשמור, לנהוג... כן, כן, על משמעויות המילים ברבדים השונים... ומה הייתי בוחרת? המממ... הייתי בוחרת לשבת בשקט ולהרגיש. עצב, געגוע, ליטוף, קירבה, אבלו?ת... ממש ככה. אין על הגשם. ועדיין, עדיין הגשם בוכה במקומי... אבל תקשיב - זה בסדר שגם הכלב שלי יהיה מוזמן? :-) יש מצב? הכלב יקר מפז, לא נובח לא נושך, ידידותי וחברותי פלאים, מוקיר תודה אין קץ. יש לו חיוך רחב ועל אף שעיניו טרוטות קמעה, הן עדיין מלאות אור. במורכבותו, הוא מייצג (גם) את החלקים המעניקים, הדואגים, הנאמנים, הנבונים, המקשיבים. את הקשר האמיץ... אז... בינתיים את שאר המילים והסיפורים ארזתי לי בשק קטן ואשמור בסבלנות ע-ד שנחזור להיפגש בשיחות. חג אביב שמח לכולם, ובתקווה לניצול חלונות ופתחים של הזדמנויות מצמיחות, (mp)

האם הכסא שלידך תפוס? אפשר? אשב שם בשקט לידך.. אלטף בהחבא את הכלב המחייך.. אקווה בסתר שירשה לעצמו לנוח קצת עליי.. להניח את ראשו על ירכי ולהתבונן מסביב בעיניו הטרוטות והחכמות. יש משהו כל כך מרגיע ומשרה ביטחון בנוכחות כלבית חמה כזו.. אקשיב לעצמי ולקולות השולחן שמסביב.. תקשיבי גם את לעצמך, ואולי-אולי פה ושם נפנה אחת לשנייה ונחליף מבטים וחיוכים שקטים. יש משהו רגוע בהאזנה הפסיבית הזו.. ממלאת מחשבות וצבעים, אכניס אותך בחיק משפחתי, אם תסכימי.. קצת רעשנים לפעמים, אבל אפשר לשקוע קצת בהמולת הקולות ולהרגיש ביחד גם כששותקים וחולמים בהקיץ. ביחד מיוחד, של משפחה. האם תסכימי שאעטוף אותך בהמולת קולות מוכרים? האם תסכימי שאשב לידך? אותי פסח תמיד מדהים מחדש... כל שנה אותו דבר. ודווקא החזרה הזאת על המילים, על הבדיחות המוכרות מהשנה שעברה (ומזו שלפניה), דווקא משהו ב"שוב אותו דבר בדיוק" מכניס בי איזה רוגע. לא דרוכה בפסח... כבר יודעת מה הולך להיות ורק שמחה שוב לפגוש את הפנים והקולות הקבועים של ילדותי ובגרותי. חג של חיוכים מרוחקים וחולמים וחג של חיוכים קרובים וננגעים... הלוואי שגם לך (ולכן) יהיה נעים בחג, לילך

הא! אני יודעת מה אביא! אביא.... ז מ ב? ו ר ה מי ישן, מי אכל יותר מידי - נא להתעורר ! עכשיו כ ו ל ם - התעמלות בוקר אפ אפ אפ אפ על הרגליים. הרם ידיים. לנשום. לנשוף. מי בכפיפות בטן? מי קופץ בחבל? מי בריצת 10,000? מי בסקווטים? הצחקתי אותנו, הא? יאללה, איפה השוקולד... אוף... בדרכי עכשיו לרופא... חזרה לי איזו בעיה ממש לא משהו... :-( אבל שיהיה בוקר אור לכולם

כמי שממש לא מחבבת את החג הזה, נושאת זכרונות מרים שקשורים בו, כמי שלא מאמינה בכך שהיא הולכת לסוע יותר ממאה קילומטר כדי להסב עם משפחה (נעימה ונחמדה אמנם אבל לא בקונוטציה הזו..), וכמי שלא יכולה להפרד מבקבוק הבירה היומי, ולעיתים הדו יומי, אני בוחרת להביא לליל הסדר של הפורום ארגז בירות, אולי כמה ארגזים. טובורג וגינס ולף בראון למה לא?. אני יודעת שזה לא יתאים לכולם וזה ירחיק את שומרי הכשרות מהשולחן, אבל תדמיינו ערב כזה. בירות אולי קצת נישנושים ואפילו ההגדה הופכת להיות מרתקת. אודי יש לך את זה. המשחקים שלך מגרים לי כל פעם את קצות האצבעות. ואולי כבר נביא ברז בירה. בואו לא נהיה חזירים. ברז בירה גולדסטאר. מה רע?

אודי, אני מתנדבת לערוך את המפיות שעל השולחן פה בפורום.. לסדר אותן בקיפולים מיוחדים לקראת החג.. שיהיה נעים וחגיגי ..! ו..עכשיו כשהשולחן יפה ונאה ואני רגועה בהקשר (כי אני חולת ניקיון ואסטטיות :)) אספר כי.. אני רק רוצה שיעבור הסדר אצלנו בבית בשלום. שהאלכוהול שאשתה יהיה פעם הבאה לשמחה ולא להדחקה או כדרך התמודדות מהסוג הלא נכון.. אני רוצה שיהיה טוב.. אני רוצה להצליח להתמודד.. אני רוצה להשאר חזקה. לא לפול ולא להתמוטט. אני רוצה שקט אבל אולי קצת מסוג אחר.. אני לא ברורה.. אבל אני משתפת.. ואתם חשובים לי.. אז שיהיה חג חרות. חג ששמו יהיה לא רק 'שם' אלא גם תמונת מצב.. (((((((((((((((..יש לך כח נילי.. את יודעת.. hang in there.. ))))))))))))))))) תודה שאתם פה.. חג שמיח לכולנו.. מכל הלב, ~נילי~

סיפור יציאת מצרים ממני... כדי להיות איתכם גם בלי מילים. http://www.youtube.com/watch?v=CRl5ApPcvjc

הי לכולן לא היה מזיק לי להביא חלק מהאוכל שהיה על השולחן לפה.. אולי ככה לא הייתי אוכלת כל כך הרבה ( הצלחתי לזוז רק עד למחשב, וזהו )וגם כדי להתחלק עם כולכם באוכל של סבתא. שהוא האוכל הכי! הייתי מביאה אוכל יווני, קורקוטופיטה ורלה-טופיטה, והרבה טופיטה ( פשטידה ). והייתי רוצה להביא גם חום, ואור ושלווה לכאן. ולעשות מהן פשטידה: אורחוםשלווטופיטה..תנסו להגיד את זה מהר, ותדמיינו פשטידה כזו. כשרה לפסח לחלוטין.וגם לימים אחרים... בנות יקרות: שרית, חן, שיר, נילי, לילך, טימי, גילי, רויטל, MP, ממ..כולן כולן, חג שמח של התחדשות ופריחה. ואודי היקר תודה שאתה דואג, שגם לנו פה, יהיה מקום סביב השולחן. אין כמוך אופיר

הי אופיר מכירה משחקי פוקר... אז אני לוקחת את האוכל היווני שלך (סליחה, של סבתא) ומוסיפה תאילנד, ערסלים וקוקוס (אח"כ נוכל לחגוג גם את יציאת תאילנד) מקווה שאת נשארת במשחק (-: אורחוםשלווטופיטה אורחוםשלווטופיטה שיהיה לך ולכולם חג שמח! מלא באורחוםשלווטופיטה (ממש סופרקאליפראג'ליסטיקאקספיאלידוושס) להתראות גילי

שלום לכולן, ושלום לאודי (ותודה על ההזמנה!!). סליחה על האיחור. האמת שהחלטתי להצטרף עכשיו לסדר הפסח הזה, רק בשביל החוויה המתקנת. לאחר שבועות(!) שבהם שיגעו אותי (המשפחה שלי והמשפחה של בן הזוג), אז לקראת ליל הסדר, באמת שהכנתי את עצמי עם המון חשיבה חיובית, שהולך להיות טוב, ושהכל זה סתם שטויות. באמת. ובסוף... איך שהגעתי מייד חשבתי שאני מתעלפת. היה סיוט. בכלל חשבתי שלא נקיים את ליל הסדר, זה פשוט היה נראה שזהו נגמרו החיים. בסוף בסוף התיישבנו, רק שאני הייתי עסוקה בלהסדיר לעצמי את הנשימה. עצוב. חבל. היה ממש גרוע. ממש נורא. אווירת חג? ממש לא! אני חושבת שאחרי יותר משעה לקח לי להירגע ולנסות להשתלב. אולי בסוף זה טיפה טיפה היה נחמד, אבל ממש לא יותר. אני עדיין בהלם, ועדיין עצובה. אז מה נשתנה הלילה הזה? בהתחלה חשבתי שהלילה הזה אסור לבכות (בגלל נוכחות האנשים). הרי אני אתמול בכיתי המון המון, וכל הזמן אמרתי לעצמי שטוב שזה קורה לי עכשיו כי העיקר לא לבכות בליל הסדר (וכמה שהתאפקתי לא לבכות שם בייחוד אחרי מה שקרה שם... פשוט התקנתי מנעול בגוף שלי). אבל בעצם עכשיו הלילה ממשיך, ואני לבדי, אז בטח שמותר לבכות. שום דבר לא השתנה הלילה הזה. שמחה בשביל כולן פה. שיהיה המשך חג שמייח לכולן, וגם לך אודי. תודה על ההקשבה. אולי הלילה לא היה "סדר", אבל לפחות שיסתיים בלילה טוב... רק רוצה שקט.

ויצא מהבית... anybody home?

ומי אליהו הנביא של הסדר של הפורום?

שלושת המנהלים הקודמים שעלו בסערה השמיימה? - - - - - - - או שמא אלה גמדי הפורום? - - - - - - - או (טוב, את זה כבר נעזוב...) שבת שלום ומבורך

היי.. אודי , מה שלומך ? החג מתקרב והחששות .. של מה יהיה סביב החג הזה מבחינת קרבה עם המשפחה מתחיל שוב להתערער בי.. מקווה שאוכל להתנתק? .. או להיות פחות מחוברת לרגשות הקשים , כאלה שמתעוררים עם הרצון לקרבה מהבית.. בכז, עברתי להגיד לך קודם כל תודה אישית על הנוכחות המיטיבה ועל האכפתיות בתשובות כאן אליי ולכל אחד ואחד, נעים לקרוא אותך, ולדעת שאתה פה. אני מניחה שלגמרי הצלחת ליצור למרות.. הקשיים בהתחלה מקום מפגש מקבל שמעורר התפעלות בתמיכה ואהבה ממך ומאחרים .., אז גם אם יש ניסיונות של אחרים לערער מידי פעם. אני מקווה שנזכור שהמקום חזק ..ובטוח כשיש מי ששומר עליו. אז אודי יקר לך ולכולן- לקבועות שכאן ..נילי, חנה - N, אופירי, שיר, מיקה , אשת, לילך, טימי,רויטל, ולאורחים שמבקרים.. חג פסח כשר ושמח!!! מאחלת התפתחות אינסופית ומימוש של העצמי. יציאה ל"חירות חיצונית" דרך החירות הפנימית כזו שתהא עטופה באהבה ובשמחה המונים של בריאות ואושר פנימי. מכל הלב, שרית

'המונים'.. :) אני אוהבת שריתוש.. חג אביב שמח ופורח גם לך :) ~נילי~

לא הספקתי קודם. גם הייתי ב"במתח שלפני" אבל תודה שהזכרת את שמי ועוד כ"קבועה" באיחולי חגשמח. חושבת שעכשיו מאחלים מועדים לשמחה? בכל אופן מאחלת לך הרבה שמחה ויציאה מעבדות (כל השלילי) לחירות (כל החיובי) וכל מה שאת מאחלת לעצמך שיתגשם - לטובה.

מכל הלב.

איפה איפה איפה איפה איפה ה... אודי?

שלום, הפסיכולוגית שלי נוהגת לרשום כמעט כל מילה שאני אומרת במהלך מפגש טיפולי.האם רישומים אלו הם בגדר רשומה רפואית? האם יש לי הזכות החוקית לקרוא רישומים אלו? תודה.

היי לכולם רוצה לאחל לכולכם חג פריחה וחירות שמח. פריחה וחירות מבפנים ומבחוץ. מותר להשתפך קצת?...האמת היא כי קשה לי בימים אלה אז מנסה להוציא מתוכי חדוות חיים כדי לא לאפשר למפלצות הרוע והחושך הלובשות עצב וכאב לפלוש למרחב הנפשי שלי. בינתיים אני מחזיקה את הדלת חזק כדי למנוע מהן להיכנס. על כל פנים מנסה להחזיק את הכול/הקול בשקט מחשש שאסחוט את ההדק והכדור יפגע בליבי. טוב, אפסיק לכתוב עכשיו... לאודי... שאלה לי אליך. שלחתי למייל של המטפל שלי תמונות מן החתונה (אני בהפסקה/סיום - לא ברור לי עדיין) מבקשת לדעת איך היית חש כמטפל לתמונות חתונתה של מטופלת? באופן ישיר יותר שואלת - האקט נחשב לשפוי/מביך/מרגש/מוזר (בחר את התשובה הנכונה:-) חג שמח negra

שלום רב למומחה היקר ככה:אני בת 26 .... יש לי ידיד מאוד טוב שהוא מאוהב בחברה שלי ואני מאוהבת בו אך הוא לא יודע ....היה ביני לבינו סטוץ חד פעמי ואני פשוט נקרעת בין שתיהם אני מרגישה עצובה וחושבת עליו וזה פשוט הורג אותי מבפנים כול כך מקנאה שאיך היא כן ואותי לא ומשום מה אני לא יודעת איך להתמודד וזה לא שחבר לי משהו או שאני לא מרוצה מעצמי פשוט אולי אני לא מעריכה את עצמי מבפנים אני מרגישה צורך להתרחק ממנו אך הוא מתקשר אליי וכול פעם שרואה את המספר שלו אני פשוט נזכרת כמה רע מה הייתי מציעה לי לעשות איך מתמודדים עם זה?.מה עושים מנתקים איתו קשר הוא ממש לא יודע שאני חושבת עליו בצורה כזאת אני רוצה לשכוח אותו

נורא רוצה להשתלב כאן... יש לי המון מה לדבר עליו.מתה לשפוך חלק החוצה. אז יושבת מול המסך והמילים לא יוצאות. זה קורה לי בטיפול,ביום יום ועכשיו כאן. חג שמח,אודי ולכל חברי הפורום.

שלום אודי, קראתי את הכתבה בנושא שיתוק שינה בניוזלטר שקיבלתי למייל שלי. החוויה שאתה מתאר שם היא בדיוק מה שאני חווה כבר מעל לעשר שנים. יש תקופות בחיי שהשיתוק קורה כמעט מדי לילה ויש תקופות שאני לא חווה את השיתוק חודשים ארוכים. החוויה מפחידה ביותר ותמיד רציתי לדעת מדוע אני חווה זאת. זה קורה בד"כ לפני שאני נרדמת, ממש בין ערות להירדמות. יש וקורה שאני חווה את השיתוק באמצע הלילה, אחרי כמה שעות שינה. העניין הוא שאני מאוד מודעת למה שאני חווה וזה כמעט תמיד חוזר על עצמו באותה הצורה - ייצור כלשהו מתקרב ומאיים עלי, אני לא רואה דמות רק שומעת את קולו, קול של נהמות מפחידות מאוד, בד"כ אם אני שוכבת על הצד אותו יצור יבוא מאחורי ויתקרב למיטתי ויאיים עלי (אני כותבת לך את זה וכולי מצטמררת), התחושה היא פחד מוות, כולי כמובן משותקת, אני מסוגלת לפתוח את עיניי ולראות את הסביבה אבל לא את אותו ייצור מאיים, אני מנסה לזעוק לעזרה אך כמובן שקולי לא נשמע, אני מנסה "להילחם" בשיתוק ו"לצאת מזה" בכל הכוח, ממש מנסה לזוז במיטה, כשהייתי רווקה וגרתי לבד החוויה היתה ארוכה יותר, היום למזלי אני נעזרת בבעלי שמתעורר בשלב כלשהו למשמע מצוקתי (הוא שומע קול חלש שבוקע ממני, זו בעצם הצעקה שאני מנסה לצעוק לו שיזיז ויעיר אותי), אני ממש קוראת לבעלי בחלום/סיוט שאני נמצאת בו שיוציא אותי מזה, ברגע שהוא מזיז אותי אני "נזרקקת" מהחלום וחוזרת למציאות. בתקופת ההריון בגלל חוסר נוחות במיטה ישנתי פעמים רבות בכורסת הטלוויזיה בסלון, לילה אחד חוויתי את הסיוט ומאז אני לא הייתי מסוגלת לישון לבד בסלון. אני חושבת שמאז שהחלו הסיוטים האלו הפכתי להיות בן אדם מאוד פחדן, התחלתי לדמיין יותר ואני למשל לא מסתובבת ברחובות בשעות החשכה לבד, רק כשאין ברירה ממש. אין לי מושג אם עברתי התעללות בחיי, הדבר היחיד שזכור לי זה שאבי נהג להכות אותי בילדותי אבל אני לא יודעת אם זה קשור או לא. האם ניתן להגיע לפיתרון ולהעלים אחת ולתמיד את הסיוט המתמשך הזה??? אשמח מאוד לקבל את תגובתך. תודה מראש.

היי אודי , יש לך מושג למה אחרי יותר משנתיים בטיפול כל פעם שאני מגיעה אליה אני מרגישה כל כך פתטית על זה שאני בטיפול (ואני בטוחה שזה מה שעובר לה בראש) , ואז אני לא מסוגלת לדבר , מה אפשר לעשות עם זה ?

מר לי מר. וקר לי מאד. המטפלת שכחה אותי לחלוטין. ויותר מר ויותר קר כשמשווה את הקשר (שקשה להגדירו כ"קשר") לסיפורים ש"רצים" פה על מטפלים שמתקשרים, מתעניינים, קונים מתנות(!!!!!!!!???) למטופלים. ואני רואה שמסתפקת בפחות שבפחות, כי לא חושבת שמגיע לי, כי רגילה להצטנע ולא לבקש ולא להתלונן כי צריכה לומר תודה שבכלל מתייחסים כי כנראה זה מה שמוכר לי כל חיי. אבל עכשיו כבר לא יכולה עוד! הקנאה והמרירות מאכלות את נשמתי והיא נשרפת וזה כואב נורא!!

קראתי את מה שכתבת וכאב לי. רציתי רק לומר לך שגם אני בטיפול אצל מטפלת נהדרת. אני יודעת שאני חשובה לה ושבהחלט אכפת לה ממני. ולא- היא לא התקשרה אליי אפילו פעם אחת (למעט שיחות לצורך שינוי זמן הפגישה), היא לא כותבת לי מיילים וברור שלא קונה מתנות!!! האמת שדי הופתעתי לראות שאחרים כתבו את זה. תראי, אני חושבת שלכל מטפל יש את הסגנון שלו- אחד שומר יותר על גבולות והאחר יותר פתוח ומשתף. את לא צריכה להיבהל מזה או להרגיש שלא אכפת לה ממך. בכלל אני חושבת שצריך לקחת בערבון מאד מוגבל את כל מה שנכתב פה בפורום, כי כל אחד נמצא אצל מטפל אחר, ולכל אחד סגנון אחר של קשר. מה שחשוב זה שתרגישי כשאת באה לפגישה איתה שאת שמחה על הקשר איתה, שהיא נותנת לך מקום מיוחד רק לך, שהיא קשובה ואמפתית כלפייך, שאת מסוגלת לדבר על נושאים יותר עמוקים. אלה דברים שבעיניי מראים הרבה יותר על אכפתיות ועל קשר טוב עם המטפלת. באמת. אני חושבת שאפשר קצת (או הרבה) להשוות את זה לקשר של הורים עם ילדיהם. הרבה פעמים כשהורה מונע משהו מהבן שלו זה דווקא לטובת הבן, אלא שהבן לא תמיד מסוגל להבין את זה. הוא יכול להרגיש ממורמר או כועס, ורק לאחר זמן מה הוא יהיה מסוגל לראות את הדברים בפרספקיטבה אחרת ולהבין. מאד יתכן שהמטפלת שלך רואה כמה השמירה על הגבולות נחוצה איתך בשביל השקט הנפשי שלך. תחשבי לדוגמה שהיא הייתה מתקשרת אלייך מדי פעם. זה הרי היה מפר את כל שלוות הנפש שלך, שכן היית רוב (אם לא כל) הזמן עסוקה בשאלה של-מתי היא תתקשר? ולמה היום היא לא התקשרה? וכו'. בקיצור- חזקי ואמצי ואל תתני לדברים פה בפורום להלחיץ או להבהיל אותך!!! (מניסיון, אני יודעת שזה קורה הרבה פעמים) חג שמח של ישועות וגאולה כללית ופרטית!

כנראה כשמרגישים מסופקים בקשר -- לא "פוזלים" לצדדים. אצלי הקשר מאד מתעתע - היא רגע מושכת ורגע דוחפת רגע מבטיחה ורגע שוכחת... מרגישה מוזנחת. אודי, מה אתה חושב?? תודה על החיזוקים והברכות ובכלל על עצם התגובה. מאחלת לך ולכולם אותו הדבר ויותר. סליחה שלא נדבקת בעליצות ה"חג". מדחיקה את העניין. אפילו משתדלת לא לומר את המילה הזאת. מאד רחוקה מלחגוג. מקווה שלא מקלקלת... מחכה למחר בערב. אז אולי ארגיש הקלה

זה ממש פספוס העיקר. ממש לא מצפה למתנות (כן חושבת לתת..)- זו היתה דוגמא קיצונית לביטוי יחסאהבה/קרבה מצד מטפל. הבעיה זה כל שאר הדברים אותם הזכרתי שאני לא יודעת אם הם ביטוי להתנגדות של מטפל, זלזול או משהו אחר

אודי שלום - דבר ראשון יישר כוח על התשובות בפורום. דבר שני... אני בטיפול - בזמן האחרון אין לי חשק לטיפול מכל מיני סיבות.. לדעתך.. הפסקת טיפול הורסת לאפקט הטיפול?

אודי, (אהלן.. :-) אני מצרפת כאן קישור לכתבה קטנה על אסי דיין.. http://news.walla.co.il/?w=//1465552&bigmaavaron=1 קצת כואב לי הלב שככה מפרסמים ממה הוא סובל ומצלמים ומציקים. האם זה אתי? האם זה עניין של הציבור איזו הפרעה פסיכיאטרית יש או אין לו? למה זה מותר? ממש צורם לי... לילך

כואב הלב. מסכימה איתך ולא יודעת אם זה חוקי (כנראה שכן, ברגע שאדם עבר על החוק ואין צו איסור פרסום) ולא יודעת אם מנחם, אבל אסי בעצמו פרסם את עצמו בעבר עם פירוט של כל בעיותיו הרפואיות-נפשיות, כולל פירוט האבחנות. מה שכן יודעת - שמצבו מכמיר את הלב ושהוא זקוק לטיפול (כמו שצריך)דחוף ולא צריך להיות פסיכיאטר כדי להבין שכרגע הוא מסוכן לעצמו ולסביבתו.

הי אודי וכולם אני בטיפול, שהוא טוב... ועכשיו לפני החג המטפלת שלי נתנה לי מתנה, וזה היה כל כך טוב, כלכך ממלא... ממש ריחפתי... ואני, שהורסת הכל, כמובן, הצלחתי לאבד את מה שהיא נתנה. לא לגמרי באשמתי אבל עכשיו אני לא מפסיקה לבכות, שונאת את עצמי, כועסת על עצמי, פוחדת שהיא תכעס עלי, שהיא תהיה מאוכזבת ותרגיש שאי אפשר לתת לי שום דבר... והיא נתנה לי את זה כדי שילווה אותי בחג, שלא אהיה לבד, ועכשיו אני הרבה יותר לבד... למה אני מצליחה לקלקל כל דבר טוב. צדקו מי שאמרו שאני הרסנית, כמו חור שחור שכל מה שמתקרב אליו הולך לאיבוד בתוכו... מה יכול לנחם?

שלום רב, חבר שלי, בן 28, לעיתים דופק את הראש בכרית מתוך שינה -התופעה התרחשה ב 2 לילות לפני מספר חודשים ואתמול בלילה היא המתרחשה שוב. אני מניחה שאין טעם להגיע למעבדת שינה כי זוהי אינה תופעה שמתרחשת כל לילה אולם רציתי לדעת ממה הדבר נובע והאם זה אמור להדאיג אותנו. אציין כי כשתיארתי לו את התופעה הוא אמר שבילדותו נהג להרדים את עצמו באופן זה. תודה רבה, רינה

שלום.בתי בשנות העשרים הראשונות.לאחר שנים של אנורקסיה ואח"כ בולמיה נמצאת בטיפול של למעלה מ-5 שנים אצל פ.ק.פרטית.נתקה קשר לחלוטין בהשפעת האם שעברה "מסלול"דומה בחייה.לאחר לחץ כבד של הפסיכולוגית עברה בתי לגור בעיר הגדולה הרחק מהאם.המימון לטיפולים הופסק ע"י האם(מצבה הכלכלי מצויין).בהיוודע ליעל המעבר יצרתי קשר ולאחר מאות טלפונים וsms ים קבלתי ממנה מענה טלפוני עם בכי קורע לב שבמהלכו קיבלתי את האי-מייל שלה.לאחר מאות מיילים התבקשתי על-ידה לממן לה את המשך הטיפול אצל אותה פ.ק.פרטית וכן נטרופתית .בתי מתמודדת עם הרבה בעיות בריאות פיזיות שלהערכתי הן כתוצאה של אותן שנות האנורקסיה.אינה מוכנה להיפגש בטענה שלא תוכל לעמוד נפשית בכך וכל מה שהיא רוצה ממני זה עזרה "פרקטית" כהגדרתה ולהבנתי כספית.שאלתי:האם אני נוהג נכון בכך שאני ממן לה את הטיפולים בו בזמן שאני נתקל בסירוב בוטה להיפגש(מה שמדאיג זה הבעיות הבריאותיות שהיא מתמודדת איתן ללא תמיכה)המלווים במיילים קשים כמו "הסכמתך לממן את הטיפולים הם תרגיל אינטרסנטי לגרום לי להיפגש אתך".עלי לציין שהיום בו הפנמתי את מה שקרה לבתי ומה מקור הצרה והבעיות המתלוות לכך היה מבחינתי "חורבן החיים" כי בת זו הייתה נקודת האור מבין 3 ילדי שהם תודה לאל התקדמו בחייהם והיא נותרה הרחק מאחור. אודה לתשובה

שלום לך, במקרה יצא לי לקרוא את הודעתך, מאחר שגם אני בטיפול, אני יודעת כמה חשוב שביתך תמשיך ללכת. היא לא מסוגלת נפשית להיפגש איתך, אז תעזור לה לטפל בנפש שלה, עד שהיא תהייה מסוגלת.... בהצלחה נ.ב- את השיקים תכתוב לפקודת הפסיכולוגית, כך תוכל לוודא שהיא באמת מטפלת בעצמה.

פעם חשבתי שלפסיכולוגים יש כוחות על טבעיים. שהם יכולים לסרוק את מוח האדם כמו ברנטגן ולקרוא את מחשבותיו. שהם חפים מטעויות ואולי אפילו קצת לא אנושיים. שהם מתקנים לאנשים את הנפש חיש מהר, קצת כמו טכנאים - משמנים גלגלי שיניים פה, מחזקים ברגים רופפים שם... היום המחשבה הזאת מעוררת בי גיחוך. זאת התפכחות נעימה שנזקפת כמובן לזכות הפסיכולוגית שלי. מהרגע הראשון היא שידרה לי שהיא לגמרי איתי בגובה העיניים. היא משתפת אותי בסודות קטנים, בהצלחות ובכשלים ואפילו מחפשת אצלי לפעמים חיזוקים. נעים לי ככה שהיא לא מהסוג המהנהן (או המנמנם), שהיא מתנהגת בצורה אנושית וחמה. זה גם מה שממסמס אצלי את ההתנגדויות ומאפשר לי להתקרב אליה. כוחות על טבעיים אין לה, אבל היא לגמרי קוסמת :) אודי גם אתך זה מרגיש קרוב...ולכן מרשה לעצמי לראשונה לעבור פה, לפטפט קצת ולאחל חג אביב שמח לך ולכל משפחת הפורום. אביב

לאודי שלום אני כל כך כועסת עליה, היא(מטפלת) לא מתייחסת אלי, תשמע סיפור: נכנסתי להום סנטר לקניות וכל הזמן קיוותי לפגוש אותה שם ובמקרה פגשתי אותה, אין לי מושג למה זה עשה לי מצב רוח רע, כתבתי לה באימל משהו בסגנון "שכל המשאלות שלי התגשמו ומה תיהיה המשאלה הבאה שתתגשם לי" רהיא ענתה לי "תתחילי להריץ משאלות שהתקיימו ויתגשמו" ואז שאלתי אותה אם המשאלות שקשורות אליה גם התגשמו. והיא לא עונה לי, היא כל כך מעצבנת למה היא לא עונה לי. ממני חנה בברכת חג שמה וכשר

שאלה שקצת לא נעים לשאול... מה קורה אם המטפל מרגיש שהגיע הזמן להעלות את שכרו, והמטופל מרגיש שעל אף אהבה גדולה והערכה לעבודתו של המטפל, שכרו גבוה למדיי גם כך, והוא לא חושב שמטפל, כל מטפל, צריך להשתכר יותר מ-X שקלים על שעה טיפולית. סוג של אמונה עקרונית, שהוא מוכן (לפחות באופן עקרוני) להיפרד בגללה מהמטפל, אם זה ירגיש שהוא לא מסכים לתנאים (הנוקשים) שלו. מה קורה אז..?

שלום אודי קודם כל זה מרגש אותי שאתה עונה למכתבים שלי, אז המון תודה . רציתי להגיד לך שאולי לא הצלחתי להסביר את עצמי בקשר לדיכאון. לפני שהתחלתי את הטיפול במרכז שזה היה לפני 3 שנים עוד לא הייתי בטיפול בכלל גם אצל הפסיכיאטר יענו גם בלי תרופות. ובעצם כשהתחלתי את הטיפול במרכז שם המטפלת הפרטנית שלי היא המליצה לי על טיפול אצל פסיכיאטר ואז התחלתי גם טיפול במרכז וגם טיפול תרופתי יחד. זאת אומרת שהייתי בדיכאון חזק במיטה במשך הרבה שנים . ומרגע שסיימתי את הטיפול במרכז שזה היה לפני חודש בערך, התחלתי לחזור אחורה גם למיטה וגם בעוד הרבה דברים קשים ובמיוחד הפרידה מהמטפלת שלי שזה נורא חזק עליי ומאד קשה לי לקבל את זה, בפגישה האחרונה למשל יצאתי מהחדר בכעס ואני עדיין כועסת כי המטפלת שלי אמרה שאיפשר להאריך את הטיפול ליותר משלוש שנים ואני לא מצליחה להשלים עם זה . ובעניין העבודה אני בעצמי לא מצליחה להבין למה זה קורה לי, אני פשוט לא מצליחה להמשיך לעבוד יותר, ןזה משהו שהוא לא בשליטתי. ובעניין הלימודים, אני כל תקופה מסויימת חושבת על מקצוע ומתלהבת שאני הולכת לתכננן את התחלת הלימודים ופתאום מרגישה ירידה כזאת בהתלהבות והכל פשוט נעלם אפילו המחשבות על זה. ואחרי תקופה אני שוב חושבת ומתלהבת אבל על מקצוע אחר לגמרה וזה נמשך כך כבר הרבה שנים פשוט אין לי יציבות וגם על זה אין לי שליטה, אני בעצמי לא מבינה את עצמי. ואגב אני חייבת להוסיף שאני גם עברתי התעללות פיזית מאד קשה בילדות מצד האבא. שזה משהו מאד מורכב ואני לא יודעת מה לעשות עם זה . וזה מוסיף לי גם על הבלבול. אני לא יודעת לאן לקחת את כל זה. תודה

אודי כותבת ...למרות שלא מבינה ,לא יודעת בדיוק מה צריכה יודעת שכואב לי מידי אין לי כוחות נפשיים להתמודד עם החג המתקרב אין לי כוחות לראות בכלל אנשים רק להישאר לבד ולישון אבל אין לי ממש ברירה כל כך הרבה אנרגיות דרושות כדי לשים את המסיכה כדי לא להראות שכל כך כואב לי וכואב לי ןמרגישה חסרת אנרגיות לחלוטין לא יודעת איך אני אצליח לעבור את זה. helppp me

שולחת חיבוק חן, כזה שעוטף ומגן. מקווה שיעזור , אפילו מעט.. שתרגישי שאת לא לבד .. אני מאמינה בך.. אל תשימי מסכות , נסי להיות את .. חן האמיתית. שמרי על עצמך. שלך, שרית

היי אודי אני מצטערת שכתבתי כאן נורא פגע בי שההודעה שלי ככה התפספסה לא אכתוב כאן יותר אם איני רצויה חן

...'הן לפניך גלוי כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי נלחם בעצבות ביאוש המכרסם כתולעת השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת קולות מהעבר לוחשים לי לעצור אבל אני מוסיף בחושך לחתור ושואל ומבקש איה איה אייכה????????? אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים אני הולך וכושל, הוא הולך ומעצים נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור אבל אני מוסיף בחושך לחתור ושואל ומבקש איה איה אייכה??????? בסופו של יום הן אפלט אל החוף האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף ואז אצעק ואצטדק ואספר איך בחושך הזה הייתי חותר ושואל ומבקש וכוסף א י י כ ה

שולי רנד לא סתם.... (צוחקת) אבל שאלת . אז השיר שלו כמו שאתה בטח יודע? בשבילי הוא מבטא בכל פעם משהו אחר. אבל בעיקר ייאוש וחיפוש ישועה אייהיא?

שאלה לאודי ולכולם האם המצב הכלכלי גרם לכמה מכם להפסיק או לקחת הפסקה בטיפול? ולאודי האם אתה חש בקושי הכלכלי מצד המטופלים הלוקחים הפסקה או מפסיקים טיפול? חג שמח

לי דווקא נדמה שזה התחום היחידי בו אין כל כך מיתון מאחר ואנשים מרגישים חסרי מעש ומובטלים הם פונים יותר לטיפול...

אבל אודי.. מה היית אומר למטופל וותיק אצלך שפשוט נגמרה לו האפשרות לשלם לך עקב פיטורין?

אם יש טעם לחכות עוד הערב לתשובות /לפרסום הודעות ?? או שעסוק בניקיונות פסח? וזה יקרה רק מחר? (ולגיטימי). - בבקשה עדכן. יש אנשים שחיים בבועה (הזאת)

שלום!! אני בת 17 ואני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון... יש לי בעיה רפואית שבגללה אני צריכה לעשות בדיקת דם כל חודש. בהתחלה זה לא היה מזיז לי ולא הייתה לי שום בעיה עם זה. בפעם האחרונה שעשיתי בדיקה התעלפתי(לא בגלל הבדיקה) ומאז אני כל הזמן חושבת על זה.. ולמרות שאני יודשת שזה לא קרה בגלל הבדיקה אני מתחילה לפחד רק מהמחשבה לעשות עוד בדיקה... ועכשיו אני פוחדת שפעם הבאה אני אתעלף מהפחד... מה אפשר לעשות?? תודה ויום טוב!!

כמדומני שכחתי את ה - לא... (לא להיות לבד) מה פרויד (אודי) היה אומר על זה?...

יש חג? איזה חג? אני בהכחשה. חג זה רק לבעלי משפחות לא לאנשים בודדים... במיוחד החג הזה... קשה לי אפילו להגיד את הביטוי נטול המשמעות הזה 'חגשמח' שמח??? במקרה הטוב נסבל. הלוואי.. הייתי שמחה לישון את היומיים האלה ולא להרגיש

חושבת בדיוק כמוך חגים לא נועדו לאנשים בודדים

וכבר מרגישה קצת פחות בודדה...

אודי נכנסתי כמה פעמים היום -לראות אם השבת להודעתי... וכלום... אתה יודע יש אנשים שממש מצפים פה לתגובתך...

כמה דברים.. (מרגישה מוצפת) שוקלת להחליף את הניק כי מתביישת בעצמי הוירטואלי (בין היתר עקב השרשור הנרקסיסטי הוירטואלי ההוא) וזה כנראה סימבולי לעצמי ב"עולם החיצוני" שם אני גם יוצרת אי נעימויות בעיקר בעקבות התנהגות ילדותית וחוסר יכולת בסיסי להחליט.. דוגמא אחרונה - קושי להחליט על מתנה למטפלת. "ביליתי" ימים (כבר חודש! מתלבטת) ושעות בחנויות ושיגעתי מוכרים ולבסוף יצאתי עם אפס תוצאות. רק חשבתי איך היא תגיב ואיך תנתח את ה"בחירה" הרגשתי מובכת עם כל רעיון ולבסוף נמנעתי. [והוספתי עוד מקומות (חנויות) ואנשים לרשימת ה"צריך להימנע ממגע איתם בזמן הקרוב"..] ואולי לכן(??) היא חסרת מוטיבציה לטפל בי? , כי לא מקבלת ממני מספיק 'הכרות תודה'??? כל דבר כרוך במאמץ מצידה. אם זה למצוא זמן למפגש, לשליחת הודעה או לשיחת טלפון. גם כשמבטיחה - לא מקיימת ולא מתעניינת מעבר, גם כשמתבקש. עושה כדי לצאת ידי חובה. תוהה אם זה רק ב"נדמה לי" השורשי שלי או שבאמת אנ'לא מעניינת אותה או שאובייקטיבית אין לה זמן (תמימה?) הכי פתטי שאכפת לי מכל מחשבה או מילה שלה ולה כ"כ לא אכפת ממני (שוב נרקסיסטית?) איך להיפטר מהתלות החולנית הזאת -- שרק מחלישה??!?? ואולי הגיע הזמן לחתוך! ?

שאלה, האם כשאתה מקבל הודעות אתה יכול לדעת מאיזה מחשב הן הגיעו. כלומר, אם אנחנו כותבים בכמה ניקים, האם אתה יכול לדעת שכולם הגיעו מאותו המחשב? אני בטוחה שמנהלי האתר יכולים, האם גם אתה? (כדי שנדע אם אתה מזהה אותנו מעבר למסכות בזכות יכולות פסיכולוגיות פנטסטיות או רק בזכות ציוד טכנולוגי מתקדם). אשמח לתשובה כנה ורצינית.

יש ל ישאלה אליך אשמח אם תוכל לעמות לי הייתי פעם מתפללת ומאמינה, אבל באיזשהיא תקופה התרחקתי מהדת. הדבר המוזר שקרה שאני פחות רגועה מאז שהפסקתי להאמין ולהתפלל, אני התחלתי לשאול והטיל ספק בכל האמונות שהיו לי ואז אני פחות רגועה ושלוה. כשהאמנתי הייתה לי הרגשה שיש מישהו איתי שדואג לי, ופתאום אני מרגישה מאוד בודדה וחשופה. האם זה נכון, האם האמונה היא סוג של שלווה נפשית (אבל אם אתה לא מרגיש שום דבר מוחשי) או שזה סוג של שטיפת מוח....? איך אתה מסביר את זה תודה

הי נעמה.... אם מותר לי להגיב- בתור אדם דתי.. ברור שדת ואמונה וכל מה שנכלל בזה ,זה תומך גם מבחינה נפשית , אדם שמאמין שיש השגחה פרטית ושיש "מישהו" בשמיים שאכפת לו ועוזר לנו בתהלכי החיים- זה עוזר מאד נפשית.. וברגע שזה מתערער - אנחנו כביכול חשופים לא מוגנים.. אבל דעי לך שגם לאנשים דתיים שמאמינים חזק.. יש ספקות והרגשות כאלו של בדידות וריחוק.. בקיצור האמונה יכולה להקל במקרים מסויימים. אך לא לפתור בעיות -מבחינת האישיות. אולי צריך לשלב בין הדברים- כלומר להאמין אך גם לעשות את ההשתדלות מצידנו- אם זה טיפול או דבר אחר..