פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום..אני חדשה כאן.בת 23. השתחררתי שבוע שעבר אחרי אישפוז של 3 שבועות ממחלקה סגורה. זה היה האישפוז השלישי בתקופה של פחות מחצי שנה. בהתחלה היה חשד ל"סכיזופרניה" אבל שללו את זה ולכן לא קיבלתי טיפול תרופתי של אנטיפסיכוטיים רק אנטידיכאוני. והגדירו אותי כ"הפרעת אישיות גבולית". אני מטופלת 3 שנים אצל פסיכיאטרית מדהימה. באישפוז האחרון המליצו לי לעזוב אותי כי כנראה שהיא לא עוזרת לי. קשה לי ביותר לחשוב על זה. היא היחידה שמכילה אותי ומבינה אותי ומחבקת אותי. בשנה האחרונה הפסיכיאטרית בעצמה העלתה את האופציה של סיום הטיפול כי לדעתה היא לא עוזרת לי. לא כמו שהיא רוצה. אמרתי לה שלי מספיקה הנוכחות שלה. אפילו בשיחות שכל השעה אני רק שותקת ומחכה לסוף לקבלת החיבוק. עכשיו אני בהתלבטות לגבי המשך הטיפול. המליצו לי לעבור טיפול DBT וזה אומר לעזוב את הפסיכיאטרית שלי.. ואני לא מסוגלת. זה יהרוג אותי סופית. ): בשבוע הזה שאני בבית מאז השחרור אני מרגישה גרוע..אני לא מרגישה שהאישפוז עזר לי חוץ מזה ששמרו עלי שלא אפגע בעצמי. עכשיו אין לי את השמירה הזו ומרגישה שיכולה למעוד בכל רגע ושזה לא יהיה בשליטתי. תודה מראש.שירן.

שלום אני לפעמים משווה את האקסית שלי שהייתי איתה הרבה זמן לבחורות אחרות שקיימתי איתן יחסי מין. בעיקר בקשר לזה שהיא הייתה גומרת פעמים רבות , מחדירה. בנות ששכבתי איתן אחרכך לא גמרו בכלל מחדירה. לא יודע למה זה משהו שמפריע לי כי אני הכי אוהב כאשר הצד השני נהנה ממש. יכול להיות קשור לזה שאני עדיין להתנתקתי רגשית ב100 אחוז מהאקסית הזאת? הרי כבר שנתיים אנו לא ביחד , למרות שהיו לי פה ושם קשרים קצרים. תודה

שלום בשנים האחרונות התחלתי לפתח כל מיני חרדות, חלקן חברתיות, למשל, בעבר הייתי חברותית והיום אני די נמנעת מלפגוש אנשים. לפעמים אני מגיעה למסיבות עם חברים שלי ואני מוצאת את עצמי במקום לא כל כך נוח בשנים האחרונות כשאני הולכת ברחוב במקומות הומי אדם אני ממש מזיעה, מכל מיני סיבות שאני יודעת שנובעות מחרדות, אני ממש נלחצת. אני מוצאת את עצמי נעצרת, נכנסת לאיזו אופוריה אני מוצאת את עצמי בסיטואציות הכי מופרכות עם עצמי (לא משהו שפוגע באחרים או מפריע לסדר הציבורי) אבל אני פשוט מרגישה שאני משתגעת מבפנים בנוסף כשאני בעבודה אני חוטפת חרדות מהעבודה שלא תתבצע כראוי, לפעמים לא בצורה מוצדקת - אני יודעת את זה, אבל אני לא יכולה לעצור את זה. יש לי סף פרפקציוניזם מאוד גבוה וזה מכניס אותי ללחצים שבסופו של דבר מתבטאים גם פיזית, אני מזיעה, יש לי כאבי בטן והתכווצויות בכל הגוף, אני מרגישה ממש על סף בכי, לפעמים אני נמנעת מלגשת לעבודה מחשש שאכשל בה יש לי כל מיני בעיות, הייתי בעבר בטיפולים אבל כל הנושא החרדתי היה פחות דומיננטי ועכשיו הוא מאוד דומיננטי וקשה לי להתעלם ממנו האם עלי לפנות לפסיכולוג שמתמחה בטיפול בחרדות בלבד או פסיכולוג כללי? או בכלל פסיכיאטר? הומלצו לי תרופות מסוגים שונים, את חלקם לקחתי וחלקם לא. אני שואלת כי יש לי אבחנות שונות, אבל אני כבר לא בטיפול הרבה זמן וכשהייתי הנושא החרדתי לא כל כך עלה עשיתי בדיקת דם לפני כמה חודשים וראיתי שהTSH מעט גבוה. הרופא אמר "זה כלום, תתעלמי מזה" אבל בחודשים האחרונים יש לי בעיות מחזור, הוא בעיקר מאחר הרבה, נמשך זמן קצר, מאוד מוזר יש לי כאבים באיזור העליון של הבטן (מתחת לחזה) ממש כאבים חזקים מאוד והאיזור נפוח, בנוסף לפעמים אני מרגישה לחץ באיזור הראש, כמעט מתעלפת, נמצאת באיזה סוג של "היי" אבל בצורה מפחידה, ביקשתי תור לנוירולוג, לדעתי יש פה ערבוב של נושאים, לפעמים אני חושבת שזה יותר פסיכולוגי ולפעמים זה נראה לי ממש פיזי ומצריך רופא ולא פסיכולוג. בקופת חולים רצו להפנות אותי לפסיכולוג אבל לדעתי פשוט מעדיפים לא "להתעסק" איתי (אני לא חושבת שהכל קשור לפסיכולוגיה) אבל הנושא החרדתי והכאבים שבמילא יש לי מתערבבים וזה רק מקשה עלי יותר אודה לחוות דעתך, תודה

היי אודי, הבעיה שלי התחילה בתיכון, כשהייתי אז בת 16 עכשיו אני בת 23, הבעיה היא שאני בחורה ביישנית מאוד וםחדנית גם כן ויש לי חוסר ביטחון בעצמי ולא משוכנעת בעצמי ובמה שיש לי, תמיד מסתכלת על מה שיש לאחרים למרות שיש לי הרבה דברים טובים בחיים, הרבה פעמים אני נמצא בדכאון ובחרדה והראש שלי מלא במחשבות שליליות לגבי עצמי, כמו למשל שאני לא שווה אני שונאת את עצמי אני ביישנית ולא אוהבת כל דבר שאני עושה, אני רגשנית מאוד ולוקחת הכל ללב כל מילה יכולה לפגוע בי ולא מקבלת ביקורת מאף אחד, הביישנות מאוד מציקה לי כל הזמן אני מסמיקה ולפעמים בלי סיבה ככה אני יושבת ומסמיקה או כשאני מדברת או מישהו מדבר אלי, בשנה הבאה אצטרך ללמד בבתי ספר אני לומדת באוניברסיטה לתעודת הוראה באנגלית, אני שונאת את זה שאני מסמיקה ולא יודעת איך להתגבר על ההסמקה זה לא בשליטתי אני לא רוצה שאסמיק, וכל הזמן אני חושבת על העניין הזה, אינני יודעת איך להתגבר על המחשבת השליליות לגבי עצמי ועל הפחד כי אני מפחדת לחוות חוויה חדשה, לנסוע לבד ברכבת, אוהבת תמיד שמישהו ילווה אותי, מאוד מלחיץ אותי להיות במקום שיש בו הרבה אנשים, אני לא כ"כ חברתית ומפספסת הרבה הזדמניות בחיים,וגם הרבה פעמים חשבתי למות אך לא אעשה שום דבר רק מדמיינת את התהליך אל לא את באמת כי אני מפחדת. השאלה שלי איך אוכל להתגבר על הפחד שלי, על ההסמקה ולחזק את הביטחון העצמי שלי ולהיפטר ממחשבות שליליות ולהירגע קצת, איך אוכל לעשות את זה בתקופה קצרה יחסית ( אני מקבלת טיפול קוגנטיבי כ שבוע כבר חודש וחצי אך תהליך הטיפול מאוד איטי אינני מרגישה שאני משתפרת כי זה לוקח הרבה זמן ובכל פגישה אני רק מדברת על הרגשות שלי אך הפסיכולוג לא נותן לי את הכלים איך להתשתפר כבר עברתי כ8 טיפולים עד כה ולא עשיתי משהו ממשי. מה אעשה? תודה לך מראש.

מזל יקרה, רק רציתי לומר לך שאני קוראת את דבריך ודמעות בעיניי. אני חשה כל-כך את הכאב שלך של הנטישה הפתאומית, וזאת לאחר שבטאת את הקשר עמה, שהיה מלא בהמון אהבה כלפיה, בדרכים שאת באת אליה בשביל לתקן אותם, וששיחזרת אותם מחוויות קשות בעברך. לא היתה לך כוונה לפגוע בה ולהזיק לה, רק לא ידעת איך לווסת את הקשר איתה, ובשביל זה באת אליה. כעת את מתארת שאת יושבת בביתך, מתקשה מאד להמשיך בחייך היומיומיים, וחווה יסורים קשים מנשוא. מזל, ליבי איתך, כלכך מכירה את התחושות הנוראיות הללו, את הפגיעה הקשה שלא ניתן לתארה במילים. מי שלא חווה זאת לא יבין לעולם. מקווה בשבילך מאד מאד שהטיפול ימשך כפי שאת רוצה, ורק תצמחי עוד יותר מהמשבר הזה.

אני בוכה לקרוא את הודעתך. אני מודה לך על האמפתיה והההבנה העמוקה את מצבי הקשה ואת אבלי הנורא. אני מתאבלת בדיוק כמו על מת. איני ישנה, איני אוכלת ואיני שותה דבר. איני יוצאת מביתי, איני מדברת עם אף אחד, איני מתקשרת להורי (הם לא יודעים אף פעם מה עובר עלי). את צודקת בהתנהגויות קיצוניות באתי לטפל, והנה התנהגתי באופן קיצוני בטיפול. אישור עצמי לכך שאני נבלה סרוחה -מה שידעתי בערך מגיל 3 כשיש לך כבר תודעה של עצמי. אין לי כוחות לשאת את הדבר הזה. אני רק מעשנת סיגריות. התפטרתי מהעבודה. רק כדי לכתוב בפורומים ולקבל תמיכה. ותו לא... את יקרה לליבי - תודה. ותו לא.

אני גם קוראת אותך ובוכה. אולי לא נכון הוא לערב את צערי בצערך, אבל גם מסתובבת בימים האחרונים בלב הבוכה את כאבי וכאבך ואת כל הכאב האיום הקולקטיבי שחשים מטופלים של מטפלים חסרי אחריות, פוגעניים, מזיקים, המטיפים הרבה ועושים מעט בכל הקשור ללתת רק עוד צ'אנס אחד קטן. המטפלת שלי נטשה אותי לפני כמעט שנתיים ועד היום יש לי צלקות עמוקות. עד היום אני מרגישה כמה היא חסרה לי כל-כך. אני מבינה כל-כך את הכאב האיום שאת חשה, מצדיקה את התגובות שלך למצב במליון אחוזים, זהו אובדן איום וקשה מנשוא. אצלי, שחוויתי התעללות וטראומות רבות, זה היה אחד הדברים הקשים ביותר בחיי. מזל יקרה שלי, לדעתי תהליך ההתאבלות חשוב הוא מאד, אבל רק שמרי על עצמך, אני מאד דואגת לך. ואחרי כל מה שעברת בחייך מגיע לך הטוב ביותר. ושוב, שמרי על עצמך. אוהבת אותך מאד, ר.

מבינה לליבך, מזדהה עם כאבך,זה אכן אובדן עצום. רק מלקרוא אותך, מלזכור שהייתי באותו המקום (גם אם בנסיבות שונות),ליבי מפרפר. המחשבה על מה אם היא נוטשת (חס וחלילה טפו טפו טפו). אבאל'ה! האדמה תפתח את פיה ותקבור אותי בתוכה בשניה. הי, אבל אופטימיות קצת לא תזיק. בשם שלך לפחות נשארה קצת...

אדם החולה בסכיזופרניה, פרנויה, מאניה או דיכאון. האם הוא יכול להוציא רשיון נהיגה או להפך אם יש לו רשיון נהיגה האם היא תלקח לו במידה ואובחן בחולה.?

שלום, יש לי חברה בת 25, שמזה 6 שנים (מהצבא) סובלת מדיכאונות עד כדי 4 ניסיונות התאבדות במהלך השנים האלו. בעקבות איום על חייה היא שוחררה מהצבא וקיבלה אחוזי נכות ממשרד הבטחון (לא ידוע כמה). ידוע שהיא מטופלת אצל פסיכיאטר ונוטלת תרופות באופן כרוני. כמו כן, בצבא היא עברה הטרדה מינית שגם השפיע על מצבה. לפני כחודשיים היה לה התקף דיכאון עמוק ופציעה עצמית מכוונת. מאז, העלו לה את מינון התרופות ומצבה השתפר. בשבועיים האחרונים, מצבי רוח משתנים: התנהגות מוזרה במקומות ציבוריים (רוקדת לבדה בפאב, מתחילה עם בחורים שלא אופייני לה, היא נמצאת ב- HIGH, מדברת הרבה שגם זה לא אופייני לה. שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי לתמוך בה ולשפר את מצבה הנפשי? תודה רבה.

שלום ,מזה שבוע לא הולכת אחותי לבית הספר היא בכיתה י"א זו תקופה של מתכונות ובגריות היא מפחדת מהאנשים חושבת שמחפשים אותה ורוצים להזיק לה, אני חושבת שהיא נכנסה ללחץ מהמבחנים וגם היא ראת בחדשות על הספור של הילדה שלא רצתה לחזור לבית הוריה נראה לי בגגל חרדות והפחד אני לא כל כך יודעת את הספור של הילדה זה היה בחדשות בערך לפני שבועים, היא פשוט מספר זה בדיוק כמו הילדה הזו שאנשים רוצים להזיק לה, היא לקחה את זה קשה מאוד מפחדת מהאנשים, היא לא רוצה ללכת לבה"ס לא יוצאת החוצה היא פשוט חיי בפחד גדול אמרתי לה בואי נלך לרופא משפחה שהוא יכול להפנות אתנו לפסכולוג היא לא מוכנה ללכת לצאת החוצה היא אומרת שזה לא קשור הוא לא יכול לעזור, היא כול היום עם סידור מתפללת 3 תפילות לא מוכנה לחזור לבה"ס ולא יוצאת. בבית היא בסדר ואבל כשהיא יוצאת החוצה היא פשוט בפאניקה ולא רגואה, אני מאוד מאוד דואגת לה אני לא רוצה שהמצב שלה יתדרדר זאת לא אחותי שאני מכירה היא פשוט השתנתה תוך שבוע היא במצוקה גדולה מה אפשר לעשות איזה טיפול יש נגד חרדות ופחדים מי מטפל למי אפשר לפנות? בתודה רב טלי נ.ב. זה בה"ס שלומדת מכיתה ז' ועד היו היה בסדר ולא היה שום דבר רק השבועים האלה נכנסה לחרדה כה גדולה.

כותרת מאוד מפחידה...!!! אני לא אגיד לך מה זה גרם לי להרגיש כשקראתי את זה (לפני שלחצתי על התוכן)

בגדתי בבעלי במשך כ שנתיים אם עם אדם שמאוד יקר לליבי גם נשוי הקשר ביניינו היה מאוד אינטנסיבי בהתחלה ואז פתאום אישתו החלה לחשוד והוא התחיל להתרחק ממני. חשוב לי לציין שאין לי ילדים עדיין ושאני נשואה לאהוב שלי מהתיכון שכן הרבה מחזרים ואהבה לא הייתה לי... למרות שאני נראת נהדר ומתחילים איתי הרבה. זאת הפעם הראשונה שבגדתי ובאיזה שהו מקום הייתי שלמה עם הבגידה כיוון שהאדם שאיתו הייתי בקשר היה חשוב לי והוא היחידי שהייתי מסוגלת לעשות עימו מעשה כזה. אותו אדם גרם לי להתאהב בו ולאחרונה הקשר ביינינו דעך למרות שאנחנו נפגשים מדי פעם ולא למטרות של סקס אלא רק למטרה של לראות אחד את השני ולשמור אולי על אש קטנה... המצב הנוכחי מפריע לי כיוון שאני מרגישה שאותו אדם השתלט לי על המוח ופתחתח אובססיה לקשר שאין בו כלום ואני לא יודעת איך להתנתק. אני רוצה להכנס להריון בזמן הקרוב אבל משהו עוצר בעדי. אני מאוד אוהבת את בעלי אין לבגידה שום קשר למה שאני מרגישה כלפי בעלי אבל מצד שני משהו מחזיק אותי עדיין בתוך הקשר עם אותו אדם שאני מפחדת לאבד למרות שאני מרגישה שכבר לא כלכך אכפת לו.. מה לעשות איך אני יכולה להתגבר על הפחד של לאבד את אותו אדם קשה לי לחשוב על החיים שלי בלעדיו אני מנסה להתרחק ממנו אבל לא מצליחה מה לעשות???

שלום, בת 38 נשואה באושר +3 ילדים מקסימים. החיים שלי יפים ב"ה ואני כל הזמן עסוקה בפחד מה יקרה אם יקרה משהו שיקלקל לי, כאילו לא מגיע כל הטוב הזה. יש לי חרדה לא נורמלית ממחלת הסרטן במיוחד כלפי עצמי כי אם חלילה יקרה לי משהו מי יטפל בילדים... כל טיפת דם שיוצאת לי מאיזה איבר בגוף אני מיד נכנסת לסרטים, אני לא מסוגלת להיות אופטימית. אני אשה משכילה שמבינה שמחלות זה חלק מהחיים אבל אני מתה מפחד. לפני כ- 15 שנים סבלתי מהתמוטטות עם חרדות קשות בקושי יצאתי מהבית, רזיתי מאוד ולאחר תקופה של טיפול פסיכולוגי+ פסיכאטרי ב"ה חזרתי לעצמי אולם החרדות הקשות ממחלות לא נותנו לי מנוחה. לדוג' לפני חודש מישהו דיבר על כך שמצאו לו גידול בצואר אני מייד התחלתי לגעת באזור ובאמת הרגשתי נפיחות, גולה שלאחר בחינות של רופאת משפחה ואף אוזן גרון התברר ככלום. עכשיו יש לי דימום קל מאזור צואר הרחם (קרה לי כבר עבר) ואני כבר בסרטים... מה אני יכולה לעשות אני מרגישה ממוטטת מבחינה נפשית (שבפועל אני נראית רגיל לכל דבר לומדת, עובדת, מעמידה פנים). אני ממש מרחמת על בעלי שהוא צריך לסבול את זה פשוט שיגעתי אותו עם החרדות שלי. תודה וסליחה על האורך.

לא אעשה זאת שוב

ספרי תורה מצילים מן האש, אותי לא". אודי זו אכן אני מזל כתבה לך גם את ההודעה הזו. שאלת אותי איך בדיוק נפסק הקשר עם המטפלת - אז מאחר ואתה לא יכול לענות לי תשובות ברורות כי אין לך את כל האינפורמציה, אז אספר כאן. הקשר נהרס מאחר ואני חדרתי לפרטיותה של המטפלת וניסיתי ליצור קשר עם אחד מילדיה -אלו המעשים החמורים שאני עשיתי וגם התקשרתי לבן שלה הביתה כמה פעמים וניתקתי.אלו המעשים החמורים והנפשעים שעשיתי. זה לא תירוץ אבל כל זה נעשה מתוך סקרנות שנסחפה, מתוך מצוקה וחסר רב בחיים שלי. האם אי אפשר לתקן כזה דבר? אם אניח וארפה לשלושה חודשים ואתן שקט, אין סיכוי שדברים יכולים להשתנות? הרי אתם מדברים על קבלה וחמלה, נכון סרחתי מעדתי אבל אני בן אדם. אני הבעתי חרטה עמוקה והבטחתי לא להתנהג כך יותר, הרי בגלל התנהגויות בעיתיות הלכתי לטיפול. לטפל בעצמי. אתם מדברים על קבלה, מחילה, סליחה. אפילו לא יכולתי לעבד את הפרידה- היתה רק פגישה אחת שבה עדיין לא עיכלתי את חומרת הדברים ולכן לא יכולה להיאסף כרגע ומתכננת את הגרוע מכל שעימי יעשה דווקא חסד. אודי אתה חושב שאי אפשר לתקן כזה מצב? נגיד לחשוב שוב על הדברים אחרי תקופה של 3 חודשים? כיצד היית אתה נוהג? חשוב לי לשמוע אותך אודי. בבקשה

אין צורך בהעלאת ההודעה. רק רציתי להפנות תשומת ליבך להודעה של שיר עליה לא ענית ייתכן כי אחרות ענו ולא שמת לב. (מה 5/5) חושב שהיא מצפה וזקוקה לתשובתך

תודה ששמת לב, תודה שטרחת להגיד לאודי.. כי אני לא הייתי מעיזה להגיד לו.. וכן, הייתי זקוקה לתגובה שלו.. אז באמת, תודה, מכל הלב. שיר

אודי בבקשה ענה על שאלתי, האם אתה חושב שאחרי שלושה חודשים המטפלת תוכל להחזיר אותי אליה, זה הסיכוי האחרון שלי להמשיך בחיים. הבעתי חרטה גדולה והיא יודעת את זה ואני מתכוונת שלא אעשה שוב את מה שעשיתי. מה אתה חושב אודי? שאלותיי תחת אותה הכותרת נמצאות גם למטה, אשמח למענה על כולן. זה הסיכוי האחרון שלי.

המשכתי לקרוא אותך..זו אני שכתבה לך על הפרידה בת השלוש פגישות.. ובכן, ייתכן שמטעמים שלה המטפלת חשבה לטובתך שאולי היא לא מועילה לך תזכרי תמיד שאת עדיין קיימת למרות שהיא כבר לא בתמונה... שולחת לך חיבוק, זה לא קל... שיהיה לך רק טוב..

מתוקה שלי, תודה על העזרה שלך- וזה אכן עוזר לשמוע אותך כאן. אשמח לדבר איתך שוב. תקוותי היחידה היא שהמטפלת תקבל אותי לאחר השתפרות אמיתית בהתנהגותי. מה את חושבת?

אשמח אם תתיחס לשאלת ההמשך של חן תחת הכותרת "היי אודי.איזה שאלות? [ל"ת]" מתאריך 4.5.09 http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html#798315_798123 תודה, מסוקרנת

אכן שאלה קשה, פילוסופית כמעט... האם שאר השאלות מדורגות בסדר עולה? והאם מציאת תשובה לשאלה הראשונה היא תנאי הכרחי להתקדמות לשאלה הבאה? בקיצור - אשמח לשמוע מה הן השאלות הנוספות... מסוקרנת עדיין

אופירי.. מחפשת את הדופק שלך.. את בסדר..?? איפה שלא תהיי, שמרי על עצמך יקירה.. ~נילי~

נילי יקרה, עברתי לישק על מצחך נשיקת לילה טוב. מה שלומך? negra

מה שלומך... מקווה שאת בטוב . חיבוק עוטף. שרית. נ.ב.. נילי .. אכתוב כבר שם .. חיבוקי

היי אודי , מה אפשר לעשות נגד פחד לא ברור . יש הרבה פעמים דברים מאוד פשוטים שאני רוצה לעשות ואני מפחדת מהם ללא הסבר הגיוני . זה יכול להיות גם דברים שעשיתי הרבה פעמים בעבר ולפעמים אפילו ללכת לעבודה ממש מפחיד אותי . איך אפשר להתגבר על זה . אני מנסה להסביר לעצמי שזה לא הגיוני אבל תחושת הפחד יותר חזקה ממני וזה מונע ממני לעשות הרבה דברים שהייתי רוצה . יש רעיונות ?

אודי קשה לי אין לי אף אחד בעולם ואין לי למי לפרוק. המטפלת שלי היקרה לי עזבה אותי, כי היא לא יכלה לסבול את ההתנהגות שלי. אני מודה -סרחתי, עשיתי דברים לא יפים בלשון המעטה, אבל אני לא יכולה להתמודד עם אובדנה. היא האדם היחידי שיש לי בעולם. היחידי באמת!!!! איך זה קורה שקשר כ"כ משמעותי עבורי נפסק עכשיו? הצעתי לה שנעשה הפסקה של שלושה חודשים ואז לחזור אליה- אני מקווה שהיא תסכים אחרי שלושה חודשים לקבל אותי. זה התקווה היחידה שיכולה להשאיר אותי בחיים!!! ואני רצינית מאוד!!!! אסור לי לקיים איתה שום קשר כך נאמר לי- אבל איך אוכל להתמודד עם זה, אני רוצה לכתוב לה אבל אסור לי!!!! וגם לא הוצע לי טיפול אחר, אני לא יכולה להיעזב כך. ננטשתי. מודעת לחומרת ההתנהגות שלי אבל למה אי אפשר למחול - אנשים מועדים, אבל כולנו אנשים. האם אתם לא מודעים למה שהעזיבה הזו יכולה לגרום לאדם? למה אנשים תלויים בכם ואז אתם עוזבים אותם, אני לא אוכל להתמודד. אני רוצה למות -זאת משאלתי היחידה. הלוואי והיתה מסכימה לקבל אותי אחרי שלושה חודשים. מישהו פה יכול לעזור לי- אני זקוקה לעזרה!!!!! בבקשה!!!!

היי, הכאב שלך כל כך מובן, חשתי אותו על בשרי. זה כואב במימדים שנדמה, שאיש לא יהיה מסוגל להבין. אני, לא עשיתי שום דבר רע! בעצם- לא עשיתי כלום, וזה היה הרע. התוצאה- הייתה זהה. הרגשתי ננטשת ע"י האדם, שלא מוכנה לוותר עליו. מחירה= מחיר חיי. אני יודעת שאף מילה לא יכולה להרגיע, לנחם, שמנסים להאחז בסיכוי הכי קלוש שיש. ובכול זאת, אולי משהו אחד קטנטן שיעודד. לפעמים (כן,כן רק לפעמים) הסבלנות משתלמת. ואם יש סיכוי קלוש להחזרתך בעוד שלושה חודשים, יש לך הזדמנות להוכיח חרטה ורצינות. לו ידעת כמה חיכיתי אני.... ולא פעם אחת! באין כוחותיי נלחמתי,על היחדה שנותת לי כוח. היום, אין סיכוי שאאבד אותה. מאחלת לך סבלנות והרבה כוח, יודעת שצריך.

אי אפשר בכלל להשלים עם מצב כזה. זה בלתי אפשרי - זו חוויה קשה מנשוא!!!! אני חצי בן אדם, לא יכולה לעשות יותר כלום - לא לעבוד, לא ללמוד, לא לאכול, לא לשתות, מאז אני יושבת בהלם ומעשנת קופסא אחרי קופסא, אולי סמים ירגיעו אותי אבל מאמינה שרק המוות ירגיע את זה. אני רגילה שמוותרים עלי כי זה לא פשוט, אבל מטפל אמור לדעת שאני משחזרת חוויה ולכן להיות עם מבט על על הדברים. אני אתאבד ולא נראה שלמישהו זה יזיז. את חושבת או אודי אתה חושב שהיא יכולה לקבל אותי אחרי שלושה חודשים אם קצת ארפה ואניח לדברים לשקוע? בבקשה תשובה1!!!! זה חידלון גמור.

וכן.. הובהר לי יום אחד שזהו נגמר.. פרידה בת 3 פגישות.. ודי. וזה היה לגמרי ביזמתה. היא החליטה על כך. לא היה לי מה למחות, אספתי את עצמי בשקט והלכתי.. בלי שום נסיון למחות או לשאול אפילו למה. אולי עשיתי רע?? אם הייתה רוצה הייתה ממשיכה.. אבל לא התאים לה.. ומאז אני ככה,בלי טיפול חדש למרות שהמליצה בחום על כך.. אבל רציתי רק אותה ולמרות זאת, הפרידה לא הייתה כזאת נוראית עבורי למרות הקשר הטיפולי הטוב שהיה אבל נסוג לקראת הסוף. הגעתי למסקנה שיש לי גם את עצמי ואני עדיין קיימת בזכות עצמי למרות ההיפרדות ממנה. וחוץ מזה יש לי מנגוננים סופר חזקים מפני נטישות שבהן הורגלתי. ובקליק אחד של קסם, אני מחליפה את המתג וממשיכה הלאה. בלי הצטערות, בלי בכי, בלי כאב..ובלי התנגדות לעזיבה. כי מה יעזור לי אם הבן אדם השני כבר לא רוצה אותי בקרבתו???? עדיף לי להסתלק בכבוד מאשר להשתרך אחרי מישהו שלא מעוניין יותר ותהא סיבתו אשר תהא..

הי מזל נדמה לי שאם היא הייתה בוחרת לסיים את הטיפול ללא אפשרות לבחון את הדברים מחדש בעוד שלושה חודשים-היא הייתה אומרת לך. אני קוראת אותך וליבי נכמר, אני בטוחה שהקשר מאוד משמעותי עבורך,היום את מבינה שגם למטפלים ככל האדם ישנם גבולות אישיים שכדאי לא לטלטל אותם, שזו הבנה חשובה עבורך בין אם תשארי בטיפול הזה או אחר. נסי לתת לשתיכן את התקופה הזו, מרחב להתבונן על הדברים הרחק מעין הסערה. ייתכן שיצמח מהמשבר הזה מקום שקט יותר לשתיכן ומשם הדרך תהיה סלולה יותר. בינתיים נסי לשמור על עצמך ולחשוב ברגעים קשים על קולה של המטפלת, אני בטוחה שעם קרבה שכזו - הוא נמצא בתוכך. את לא לבד, אני מניחה שאת במחשבותיה. negra

אודי סליחה, לא שמתי לב שענית לי אז אל תעלה את הודעתי הקודמת. אני מודה לאלו שענו לי כאן. אני רוצה לומר שכרגע מטרתי היחידה בעולם היא [***ההודעה נערכה ****] אי אפשר לתת שעה בשבוע ולהגיד שיש אחרת על אדם, החיים הם לא כאלו. יש לי בעיה לכן באתי איתה לטיפול, שיחזרתי תבניתיות של התנהגות מוכרת שהדחיה והנטישה שלי רק גורמות לי להסלים אותה, הרי בהתנהגויות כאלו באתי לטפל, אבל עדיין האנשים האלו לא מבינים,. [***ההודעה נערכה***]

יש לי שאלה. הפסיכולוג שלי לשעבר (לפני 4 חודשים סיימנו טיפול) התחיל לפרסם טור אישי במדור כלשהו באינטרנט, בו הוא חושף את חוויותיו האישיות בחיפוש אחר בת זוג. זה כולל משפטים כמו-"מזמן לא היה לי זיון כמו שצריך" ועוד. מאד קשה לי כשאני נתקלת וקוראת את זה. היתה לי העברה ארוטית חזקה ביותר כלפיו. אני עדיין דיי שבורה מהטיפול אצלו. לא יכלתי להתגבר על הרגשות והוא לא עזר לי. נראה לי מאד לא מקצועי לפרסם דברים כאלה. האם זה אתי? אני בסערת רגשות מכך. אודה לך מאד על תשובתך

שלום, אני מעתיקה לכאן את השאלה מפורום פסיכיאטריה כי הבנתי שהוא נסגר (למה?...) מקווה שכאן תוכלו לעזור לי. אני בת 27.5, במשך שנים נטלתי ציפרלקס במינון 30 מ"ג ליום לטיפול בOCD. כעת הפסקתי מכיוון שאני בתחילת הריון ולא רציתי לקחת סיכון (המכון הטרטולוגי לא ידע להגיד לי מה ההשפעה או הסיכונים של מינון כזה על הריון, יש להם ניסיון רק במינונים נמוכים יותר) ובנוסף אני מרגישה שכבר אין לי יותר צורך בכדורים (לאחרונה עברתי גם טיפול התנהגותי קוגנטיבי במרכז הישראלי לOCD ויש שיפור במצבי) שאלתי היא האם יש תופעות לוואי או סיכון כלשהוא בהפסקה פתאומית של הכדור? בשבועיים האחרונים אני מרגישה חולשה, בחילות, ודופק מואץ בכל גוף. אני לא יודעת אם זה בגלל ההריון או שאלו תופעות של "גמילה" מהציפרלקס... אודה על תשובה בהקדם.

שלום לד"ר אודי ותודה על תשובתך אני יודעת שזוהי שאלה רפואית אך מתחום הפסיכאטריה וכמו שאני מבינה לצערי פורום הפסכיאטריה כאן נסגר... אז באיזה פורום אפשר לשאול? אין לי פסיכיאטר קבוע, במקור מי שהמליץ לי על הציפרלקס לפני כמה שנים זה רופא ממרכז בריאות הנפש (שכבר לא נמצא שם היום) אשר כתב מכתב המלצה לרופאת המשפחה ומאז היא מחדשת לי את המרשם באופן אוטומטי ואין בדיוק מעקב מסודר. ולמי שהגיב, את הכדור כבר הפסקתי לפני 3 שבועות ככה שמאוחר מידי "להפסיק בהדרגה"... השאלה רק אם התופעות שהרגשתי קשורות ל"גמילה" מהכדור או להריון. אשמח אם תפנה אותי לפורום שיכול לעזור.

אף תרופה פסיכיאטרית. תמיד יש צורך לעשות זאת בהדרגה. לא ברור לי אם כבר הפסקת או לא. בכל מקרה התקשרי לרופא שרשם לך את התרופה (רצוי פסיכיאטר) והתייעצי מה לעשות נכון לעכשיו. בהצלחה.

אני עומדת להתחתן כאשר זה דבר שמאד רציתי. כעיקרון טוב לי עם החבר שלי אבל אני לא "מאוהבת" או "דלוקה". אני נוטה לייחס את זה לעובדה שאני אדם עצמאי ובת 35 ואני לא ילדה קטנה. אנחנו נהנים יחד, יש דיבור טוב, חושבים אותו דבר וכו'. לכן החלטנו להתחתן. יום אחרי ההחלטה פתאום אני חושבת שאולי לא נהגתי נכון... מה יהיה, איך יהיה. ההורים שלי מתייחסים אלי כ"כלה" ולי קשה עם המילה הזו כי תמיד כולן היו כלות אבל אני לא. מעבר לזה אני אדם שמאד סולד ממגע צמוד (עצמאית וכו') והוא כל הזמן שולח ידיים. ברור שיש יתרונות כמו זה שאני כבר לא לבד, אני אנהל בית משלי, זוגיות וילדים וכו'. מה עושים עם כל הרגשות הללו?

אודי, אני קצת מנצלת (סליחה על זה) את שאפשרת לי לכתוב גם בימים שהפורום סגור.. הראש מלא בבלגאן שאצלי ניתן בד"כ לסדר ע"י פגיעה עצמית.. סליחה מראש על מה ואיך שייכתב כאן. אתמול היתה לי פגישה, שהתחילה יחסית בסדר והסתיימה - עבורי- רע מאוד.. דברנו (או יותר נכון להגיד שהתחלנו לדבר) על האובדנות שלי, שלאחרונה לא מרפה. המטפלת אמרה משהו על זה שאני בודקת את היחסים בינינו בעזרת האובדנות שלי. שכך אני בודקת כמה אכפת לה (או לא) ממני, כמה היא דואגת לי וכו'. אני לא יודעת מה הרגיש לי, אבל אני כן יודעת שכל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי בראש שהיא לא מבינה אותי. היא לא מבינה שאני רוצה למות כי אני לא רוצה להיות כאן, לא רוצה להיות במקום הזה שאתם קוראים לו "חיים", אני לא רוצה להרגיש, לחשוב, לעשות וכו', הכי פשוט - רוצה למות. רוצה לא להיות. ולא כדי לבדוק אם וכמה אכפת לה ממני. זאת לא המטרה שלי. אני יודעת שאכפת לה ממני. אני לא צריכה לבדוק את זה ב"איומים" למיניהם. כשהיא העלתה את העניין (שאני משתמשת באובדנות כדי לבדוק דברים הקשורים ליחסים בינינו) התחילו לקנן בי מחשבות, רגשות ותחושות של פתטיות, סלידה מעצמי, כעס על עצמי, שנאה ותיעוב שהלכו וגברו. וכל זה, בין היתר, על שלא עשיתי מעשה רציני של אובדנות – זאת אומרת, על שלא הצלחתי עד הסוף. כל זה על הפעמים בהן ניסיתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא הצלחתי אף פעם להגיע למקום "רציני" מידי (אף שהיו נסיונות מאוד רציניים שכשלו מסיבות כאלה ואחרות-לא רלוונטי במיוחד כרגע). מאז הפגישה אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים, לא יכולה להפסיק לחשוב על המוות. אני לא מחפשת "להוכיח" לה שום דבר. באמת שלא. אבל משהו בתוכי אולי מנסה "להוכיח" לעצמי. אולי קוסמת לי האפשרות שפעם אחת אפסיק להיות פתטית. אולי פעם אחת אעשה מה שאני רוצה בשביל עצמי. אם אני מוצאת את השקט והשלווה, או לפחות את הפסקת הכאב, הזכרונות, ההתמודדויות (וכל שאר הדברים) במוות, אז זה מה שהמוות בשבילי, וזה מה שמגיע לי לתת לעצמי. לתת – במובן הכי חיובי של המילה. פעם אחת ב"חיים" האלה, אתן לי משהו שאני כל כך כמהה לו, מייחלת לו. אולי פעם אחת סוף סוף אעשה משהו בשבילי, משהו שאני הכי רוצה בשבילי, משהו שמקטנות נמצא לי בתוך הראש ולא מרפה. אולי כל השנים האלה של טיפול ואלה שאולי אמורות לבוא בהמשך, לא באמת יכולות לעזור לי. לא יכולות להפחית את הכאב שמרסק את הנפש, לא יכול לאחות את הנפש המרוסקת. מרוסקת עד לכדי שנהייתה פירורי אבק שכל שנותר לעשות עליהם זה "פווו". את מה ששנים של טיפול לא הצליח להביא לי או להפסיק בי, יביא לי המוות. ובוודאות -יפסיק בי.

מילים לא פשוטת כתבת. אני לא יודעת ככ מה לומר .. רק מקווה איתך בשקט שיהיו גם רגעים בהם תצליחי לרצות ולהרגיש אחרת . זו אמנם דרך לא פשוטה . אבל אומרים שמתוהו ובוהו נוצר עולם שלם לא ?.. מאחלת לך שקט ומרגוע . שמרי על עצמך. איתך,שרית

שרית יקרה לא חייבים להגיד משהו מסוים.. ואולי אני אומרת את זה כי לי עצמי אין הרבה מילים כרגע.. תודה על שהיית, שהגבת.. מקווה שאת בסדר.. שאת מצליחה להתמלא ולהמשיך הלאה.. תשמרי עלייך שיר

3> ... ~נילי~

אמנם החלטתי לעזוב... אבל לא יכולה לא להגיב למה שכתבת. רוצה רק לומר לך שמאד כאב לי לקרוא את שכתבת. מקווה ואפילו מבקשת שתמשיכי בטיפול - כי זה נחשב למשהו שאת עושה למען עצמך. זה ולא אחר.. לטפל בעצמך משמעו לבחור בחיים וזה דבר שרק את יכולה להחליט עליו מאמינה שהיו זמנים שבהם שמחת עלכך ש"לא הצלחת" ושהמשכת, למרות כל הקשיים שעברת ועל זה את יכולה להיות גאה בעצמך. בבקשה אל תוותרי לעצמך. אני איתך. (גם אם לא כותבת). ולכולן, שרית, טימי, לילך, אופיר, נילי וסליחה ממי ששכחתי - אני איתכן גם אם לא כותבת וסליחה ממי שלא הגבתי (זה הכל מהמקום המעדיף להסתגר שלי) היו בטוב.

מה זאת אומרת החלטת לעזוב?! :-(( מיקה .. למה ? תשתפי אותי ?... אני מבינה את המרחב שאולי את זקוקה לו . זה בסדר לגמרי , אבל ..אל תעלמי. נכון שלא חייבים לכתוב כל הזמן כדי להיות נוכחים .. גם להיות פה בשקט , זה בסדר לגמרי . לאט לאט .. אל תעלמי , את יקרה , לי לפחות. איתך, חיבוק. שרית

מיקה, יקרה.. גם אני מבקשת ממך.. אל תלכי.. אל תעזבי.. טוב?.. תהיי כאן כמה שאת יכולה, איך שאת יכולה.. ואם את יכולה להגיד מה יכול לעזור לך, או בכלל לשתף מה קורה לך, מה מרגיש לך.. בבקשה תגידי.. טוב?.. תודה על שהגבת, שהיית כאן.. תשמרי עלייך שיר

אודי.. כנראה שהפלירט הזה עם המוות (אני מאמצת את המשפט הזה) הוא שבאופן די מוזר, גרם לי איכשהו "לחיות" עד עכשיו.. להחזיק את עצמי כאן.. כמה שזה נשמע אבסורד, זה כנראה גם נכון.. אבל אני לא מסוגלת יותר. מרימה ידיים בכניעה מוחלטת. תודה לך אודי שיר

אודי שלום, "ספרי תורה מצילים מן האש , אותי לא"- כמה אני מחכה שמישהו יוציא אותי מלהבות ההרס והחורבן... מקווה שתקרא את הודעתי בתשומת לב מירבית, אני בהחלט זקוקה לעזרה. המטפלת שלי הודיעה שהיא עוזבת אותי מאחר וחציתי את כל הגבולות האפשריים, התייחסתי בחוסר כבוד, הייתי רעה מאוד, בדקתי ובדקתי, נגעתי באש. קשה לי עם זה מאוד. אני יודעת שההתנהגויות שלי לא בוגרות אבל להפסיד כזה דבר, זה בלתי אפשרי עבורי. באמת ובתמים אני רוצה להתחיל טיפול חדש- אבל רק איתה. אני רוצה לתקן ולשקם את מה שהיה. אני מודעת לכך שלפעמים אני מביעה אהבה בצורה קלוקלת ופוגעת ביקר לי מכל. אני מקווה שתקרא את הודעתי בתשומת לב מירבית, אני בהחלט זקוקה לעזרה. המטפלת שלי הודיעה שהיא עוזבת אותי מאחר וחציתי את כל הגבולות האפשריים, התייחסתי בחוסר כבוד, הייתי רעה מאוד, בדקתי ובדקתי, נגעתי באש. קשה לי עם זה מאוד. אני יודעת שההתנהגויות שלי לא בוגרות אבל להפסיד כזה דבר, זה בלתי אפשרי עבורי. באמת ובתמים אני רוצה להתחיל טיפול חדש- אבל רק איתה. אני רוצה לתקן ולשקם את מה שהיה. אני מודעת לכך שלפעמים אני מביעה אהבה בצורה קלוקלת ופוגעת ביקר לי מכל. חשתי שכן היתה התקדמות בטיפול איתה, על אף שלא ניתן לכמת הכל ולהרגיש את ההתקדמות באופן מיידי. אני אוהבת אותה מאוד וחושבת שהיא יכולה לעזור לי וקשה לי לזרוק כך את כל מה שנבנה בינינו. אני באמת רוצה לשנות ולהשתנות והבטחתי לה שהדבר הזה לעולם לא יחזור ואני אפילו מוכנה לנסח את הדברים בכתב. אני יודעת שאני צריכה יותר שמירה על הגבולות ויותר הקפדה בטיפול ואני מבטיחה לחזור למסלול רגיל. אני גם יודעת שהיא פגועה ממני מאוד, מרגישה נבגדת וחדירה ואני מאוד מבינה את זה. השאלה שלי אודי היא איך אוכל לעשות שהיא כן תרצה לחשוב על הדברים ותצליח לקבל אותי חזרה לטיפול? האם מדובר בגזירת גורל? כי באמת אודי שרק היא יכולה לעזור לי- לכן נשארתי אצלה תקופה שלא מאפיינת את דפוס היחסים שלי בדר"כ. אני רוצה להראות לה שיש בי גם מישהו אחר שגם אני יכולה לתרום לה ושההשקעה הרבה שלה בסוף תשתלם. בבקשה אודי חזור אלי וענה תשובה מוקפדת- זה חשוב לי מאוד. אני במצוקה...

ברצוני לשאול לגבי דיבור של האדם אל עצמו. האם זה נחשב להפרעה נפשית? כלומר, הרי כולנו במידה זו או אחרת מדברים אל עצמנו. אפילו כולנו. בינינו לבין עצמנו. מחשבות בראש. שאלות ותשובות. אבל כשאדם הולך ברחוב ומדבר ממש בקול רם והוא לבדו, ולא בגלל שהוא שומע קולות אלא סח את דאגותיו לעצמו בקול רם. האם זו הפרעה נפשית? אם כן האם יש לה הגדרה וטיפול?

יש הפרעה (או אבחנה) מוכרת, שבעקבותיה אדם לא מסוגל ליצור קשרים אינטימיים ? שלא מסוגל להתמסר רגשית בקשר ? אם זה בגלל חוסר אמון ומציאות שבה רואים בני זוג שמתנתקים לחלוטין זה מזו, אחרי חיים ביחד.. (לא מניסיון אישי אלא מראיית המציאות) ולמה זה לא נורמלי? - להסיק מסקנות הגיוניות על סמך ראיית עובדות בשטח ? בכל מקרה נראה שאדם נדון לסבול ?- אם מבדידות ואם מדחיות ובגידות (ואני לא בדיכאון) אם קשה לך עם ריבוי השאלות , אשמח אם תענה רק על השאלה הראשונה. תודה!

יצרתי קרע ומשבר נפשי קשה (חרדה בלתי פוסקת), עקב חיטוט וניבור פנימי עד שכל האבחנות אימצתי ואישיותי הצמטצמה להחריד. אינני מסוגלת להשתחרר ולו לרגע קט. נוצר מעגל קסמים וכמו נבואה המגשימה עצמה נהייתי חולה ממש, ונמנעת מלהתקרב לאנשים אחרי חשיפה ופגיעות. החווויה צרבה את עורי והזיכרונות מקשים לקבל כוחות מחודשים ואני בהתשה והתקפה פנימית מתמדת. כמו רבות וטובות אחרות כאן, זה גם קרה בעקבות טיפול חסר רגישות, ששם התחלתי להכיר ולשמוע בראשונה על אבחנות וקללות למינהם. הבנתי שברגע שמאמצים לעצמי אבחנות מתקיים נזק בלתי הפיך. האומנם לא אשתחרר מזה לעולם? ובאיזה דרך טיפולית את מייעץ לי לפנות? תודה

הייתי בטיפול שנתיים וחצי רצוף, אבל מזה שנה אני בהפסקות כל הזמן. הולכת ומנתקת קשר... זה מקשה עלי ועל המטפלת, אבל אני לא מצליחה לחזור באופן מלא. אני לא מצליחה להבין מה הסיבה לבריחה שלי, למרות הגעגועים אליה. יכול להיות שהטיפול מיצא את עצמו ואני בעקיפין בורחת כי נמאס לי. כי הכל תקוע ואנחנו מסתובבים סביב אותה נקודה (הבריחות שלי וחוסר היכולת לבטוח באחרים)? האם יש צורך לפעמים בשינוי מטפלת (משנה מקום, משנה מזל) אני ממש לא מבינה מה קורה.?

שלום, יש לי בעיה בטיפול ואני לא יודעת איך לפתור אותה. אני אוהבת לעצבן את המטפלת, פשוט כך. ודבר כזה אין לי עם מישהו אחר ולא היה לי. ברגע שאני מעצבנת אותה, היא מגיבה בתדירות יותר גבוהה, מתחילה לעבוד יותר "קשה" על הקשיים שלי ומאיפה הם באים..... אבל בעקבות זה, אני מרגישה גם שאני פודעת בה וביחס שביני לבינה, ואני מפחדת לאבד אותה, שהיא פתאום תעריז שאין לה יותר כוח לטפל בי!! אשמח לקבל ממך עזרה או ייעוץ.

שלום לך תשובתך הייתה קצרה מאוד. דיברתי איתה על זה, אבל אני ממשיכה לעשות זאת, והיא ממשיכה להגיב לזה או להתעלם כמו שעשתה לכל אורך הדרך. פניתי אליך בניסיון להבין יותר, אולי מנקודת מבט של צופה מבחוץ, לא בכדי להחזיר אותי אליה. תודה

בשל טיפול פסיכולוגי לא מוצלח (בלשון המעטה), שוחזרה כנראה מערכת יחסים טראומטית אחד לאחד, כשקודם לטיפול החיים התנהלו ברמת תפקוד גבוהה ומלאה בחיוניות. כיוצא מזה, בגיל בוגר אני סובלת מהפרעה דחק/ פוסט טראומטית ממושכת ואיני יודעת לאיזה טיפול עלי לפנות כיום בין שלל השיטות. אני סובלת מחרדה ומדחק אינטניסיבי, מותשת וכמעט לא מתפקדת. (לצערי, עבר הרבה מאוד זמן והתקווה להחלמה אינה קיימת בשל פרגנוזות ותאוריות המפורסמות ברשת). האם יש צורך בטיפול קוגניטיבי התנהגותי או דינאמי או דיאלקטי שכן קראתי שקשה לקיים אבחנה מבדלת בין הפרעה פוסט טראומטית לבין הפרעת אישיות גבולית. יש לציין שהטראומה התקיימה בשלב מאוחר של החיים אך, מה שנשמר קודם בפעם זו נפרצו כל ההגנות והעצמי קרס לחלוטין עד לכדי ולראשונה בחיים, מחשבות יחס פרנואידיות (שגם מאופיינות בהפרעה פוסט טראומטית). העניין, שבגלל קושי בלתת אבחנה מבדלת ובשל האירוע הייחודי והנסיבות הספציפיות בהן הן חלו...כך גם העזרה אינה היתה משגת. אשמח להבין גם יותר את ההבדלים בין הפרעה פוסט טראומטית שהשתחזרה לבין ההפרעת האישיות הגבולית.

שלום אודי צר לי לומר שהודה כמו זו ששלך היא זו שמסמנת דבר דומה למה שעברתי. הספיק לי רק לקרוא את הפסקה הראשונה (2 השורות הראשונות), בשביל לא לרצות להמשיך בקריאה. אני מקווה שתראה את הערה שלי בעין יפה ובלי שום כוונה רעה מאחוריה. (אני זו גם מאיה שכתבה את ההודעה שלמעלה). בכל מקרה, אני מבינה שקשה מאוד לקבל את התמונה הרחבה מעל דפי האינטרנט, ולכן גם הייתי נזהרת... (כפי שבטח אתה יודע ומיישם). רק שהקושי להאמין ...כפי שציינת, הוא, הוא הדבר שבדיוק משמר ומנציח טראומות מטיפולים לא מקצועיים, ומקשה למצוא שוב בחזרה את "הקול" שלך. פשוט קודם כל תאמין!...אח"כ....תברר. ולפרוטוקול, זה אכן יכל להפוך עז ממתוק אם הפסיכולוגית הייתה מאפשרת...ולא נהפכת לחסרת אונים בשל אי קומפוטנטיותה. ולגבי האבחנה שציינתי, זה שוב "עוד מאותו הדבר", שאני ניכסתי לעצמי ולא שמעתי תיוג כזה בהקשר אלי. מנוחה לכולם סיגל

מה שלומך? נעים לקרוא אותך וטוב שאתה פה, נכון שבעבר הייתי כותבת יותר , אבל אתה יודע , מנסה לאט לאט ..גם מולך. הימים האחרונים לא טובים. ביום ראשון ביטלתי טיפול , פעם ראשונה אחרי 3 שנים, מאמין?היתה לי שבת נוראית , לא ישנתי כמעט, לא יודעת מה קורה לי . בעצם יודעת. מצד אחד זקוקה לו ככ. מצד שני מפחדת . ממה ?..לאיודעת. דווקא שמרגישה הכי קרוב , מפחדת . הזוי. אני נורא מבוהלת מעצמי. מרגישה זרה בתוכי. המונים של מחשבות קופצים לי שם בראש .. אבל הן כאילו באות והולכות , מתמוססות באויר , זה מרגיש שאין לי במה להאחז, כל מה שהרגיש חזק ובטוח מתפרק.. פאק אודי.. אני לא יודעת מי אני כבר? אני ב"היסטריה" מעצמי. לא מכירה את עצמי . בחיי.. מיום שבת זכרונות תוקפים אותי (לכן לא הגעתי לטיפול ביום ראשון .. יש לי גם מחר ואני מניחה שאבטל) מפחדת .. שאני עם רגל שם ממש בחוץ. אני ממשיכה לחכות .. אבל למה בעצם?.. כאילו משו בי אמור לקרות ..לא יודעת . ו..הוא ככ מנסה , הוא ככ אכפתי , הוא ככ שם בשבילי .. מה אני עושה ?... אודי ?.. מה אני עושה ? מרגישה שהקשר שבניתי איתו בשקט בשקט בלי שהוא ירגיש נפרם מהכיוון שלי. כל מה שהרגיש והצליח נעלם בי. ואולי זו רק עוד תקופה , ואולי זה סתם ימים מגעילים כאלה , אבל זה מרגיש אינסופי .. נצח .. כאילו לא יהיה משו טוב אחר . אין לי תובנות חכמות היום. הכל זר בי. אתה יודע , אני אפילו ככ מפחדת מהגוף שלי , ששכחתי איזו שרית הייתי לפני כל ההזכרויות .. אני מרגישה ככ לבד. אין לי איך להסביר את הלבד הזה שמקיף אותי . ונכון שסביבי חברים אוהבים ונכון שזה רק מרגיש .. אבל זה אמיתי אודי .. ככ לא טוב לי .אני מפחדת שבסוף הוא יתייאש מהמצב הסיזיפי הזה שלי .. ואולי בגלל זה אני מנסה להתרחק בשקט כדי לא להפגע. הנופים אצלי לא נשארים קבועים , כל פעם משתנים , ועכשיו עלה בי משו חדש . שקשה לעכל. שקשה לספר. שקשה לי לכתוב. שמשאיר אותי ככ לבד. אז איפה הכוחות ההשרדותיים שלי לעזאזל..?.. זה מרגיש הולך ונעלם.. המוח שלי מתחנן אליי להפסיק להבין , להפסיקקקק, המוח מאדיר ומזכיר לי שאין לי כבר תשוקה לשום דבר. אני עושה "שביתה " לעצמי , אבל הפעם זה בא ממקום ככ חלש , ככ נזקק , ככ צריך , אוףףףףף. מרגישה את הילדה הקטנה שבי (אל תצחק, אודי .. זה ממש מרגיש ככה ).. ואני לא מצליחה להתחבר אלייה , להקשיב לה , היא ממשיכה וממשיכה לבנות את ההרס על חשבוני .. אני והיא במאבקי כוחות .. היא מושכת לצד אחד אני לשני.. וככה אנחנו "משחקות" . רוצה לוותר, רוצה שיפסיק הכאב הזה, לא רוצה להפגע .. הטלטלות האלה מרגישות בעוצמות אינסופיות ואני מפחדת , אתה מאמין לי ? אני מרגישה שאין בי חוזק נפשי להכיל יותר את מה שעובר עליי, והזכות שלי להיות שלווה ומאושרת כבר מתערערת בי . מרגישה שהחיים האלה יצרבו עליי ככה שהעבר באמת יהפוך להווה של היום . יש איזה קול מעצבן שקופץ לי לראש וצורח עליי " דייי .. תשתקי כבר , נמאסת ..כמה אפשר לבכות?" ואני חסרת אונים מולו.פאק . מה אני רוצה מעצמי . מה אני רוצה מאיש השיחות שלי ? לאיודעעת , אודיייי . לא יודעת כבר. אני כותבת לך ויחד עם זאת צועקת על עצמי בשקט " דיי שרית תפסיקי לחשוב שאת יודעת הכל .. תאמיני כבר שיהיה אחרת, תני מקום לנזקקות הזו לצורך, תשעני, תרפי .. את היום כבר בידיים בטוחות . קחי אחריות .. תלחמי." וככה זה בא והולך , בגלים .. של אמביוולנטיות מטורפת. עד מתי ?.. עד מתי ?.. בסוף באמת אשתגע. מאיפו לוקחים עוד קצת כח שהכל מרגיש ונגמר? מתי ארגיש שקט .. ולא אבהל ואתכווץ מעצמי ככ? הלוואי והיה אפשר למחוק הכל . לעצור את הזמן . להמשיך מנקודה אחרת . אתה יודע, אני מרגישה ככ אגואיסטית. כל ה3 שנים האלה חשבתי רק על עצמי . עוד ועוד .. עוד ועוד , אנרגיות , זמן , נבירה בעצמי , חיפוש אחרי מה ?.. אודי ? לא עניין אותי שום דבר מלבד מעמקי הנפש שלי . רק הנפש שלי.רציתי רק לגלות , עוד.. ועוד .. תשובה לסימני השאלה של הילדות הנוראית שחוויתי , עוד ועוד עד ש..העיסוק בטיפול הזה ובעצמי כבר מעורר בי בחילה, הכתיבה הזו , מאבדת את המשמעות כבר , כואב לי .. וזה נשמע ככ בנאלי ומפוהק, אבל כואב לי . זה כואב וכואב וכואב וכואב . אתה מאמין לי ? כן, החיים ממשיכים , אבל אני כאילו יושבת כאן עכשיו ובוכה , בטיפול 3 פעמים בשבוע , נחשפת , ו"נשטפת" בכל הזכרונות, מגיעה לעומקים של הנפש .. ו..אני תוהה, איך אפשר להמשיך לחיות ככה ? כרגע כאילו חיה רק בשביל אחרים. מתי זה יהיה בשביל עצמי ? מרגישה שלקחתי על עצמי משימה בלתי אפשרית , כל התהליך הזה ככ קשה , קשה מידיי. מרגיש ככ קטנה ככ חסרת ביטחון מול הילדה הקטנה שאני . מול הילדה ששכחתי .. שנים.. אני עייפה . עייפה . עייפה . זה יעבור מתישהו ? אודי?אתה פה ? סליחה .. על ההצפה הזו , לא רוצה להיות עכשיו לבד. שרית נ.ב נילי, לא שכחתי אותך.

הממ.. אודי , מה שלומך? הגעתי אתמול לטיפול . (אגיע גם מחר). בקשתי בלי "נבירות ".. בקשתי לעצום עיניים . לנוח. לדבר על דברים אחרים . זה הצליח .. קצת .. וזה הרחיק (גם) את הכאב . אפילו צחקנו מעט .. זה היה שונה . מחזק.. אפילו מרגיע ומאפשר להיות לבד אבל להרגיש ככ ביחד.מבין אותי ? בכז..מדהים..צדקת לגמרי אודי יקר, איש השיחות שלי מיוחד ..?! קשה ורך כאחד ועשוי מחומר משובח!!! בינתיים נאחזת גם פה .. לא משחררת לגמרי אחיזה . תודה שהיית כאן , תודה על המילים .. היה בהם המון כח שהגיע בזמן ולמקום הפנימי הנכון. חיבוק מהלב ממני אלייך שרית

איך מטפלים בדפרסונליזציה שנהפכה ברבות השנים לפתולוגית. דינאמי או קוגניטיבי התנהגותי? קראתי שדפרסונליזציה עמידה בפני פסיכותרפיה, אם אכן כך אז אני נידונה לחיים ארוכים וממושכים ...

רע לי עד עמקי נשמתי, לא יכולה לשאת יותר את התנודות הרגשיות, את החרדה והדיכאון. לא רואה איך אני יוצאת מזה. בא לי למות...

שלום וברכה הבת שלי כיום בת 16 וחצי היא תלמידה מצויינת וחייכנית ועד לפני חודש התנהגה כרגיל ובזמן האחרון הייתה קצת עצובה, לפני כמה ימים התעניינתי במצבה והיא ענתה לי שבגיל 5 וחצי לערך היא ובני הגדול שכיום הוא בן 23 ובאותו זמן היה בן 12 וחצי התחכחו אחד בשני כמובן עם בגדים וללא שום נגיעות באיברי מין או חשיפת בגדים אלא רק התחכחות אחד בשנייה כנראה מתוך סקרנות אבל כנראה שהמחשבות הללו עושות לה לא טוב, ולא נעים, האמת היא שאני ממש לא יודעת איך להתנהג במצב כזה ואני בטוחה שזה היה רק סקרנות ואני חייבת לציין שהיחסים ביניהם מצויינים כאחים, מה גם שעברו 11 שנים והיא פשוט נזכרה בזה וזה לא עוזב אותה.... מה היא מרגישה?איך אני מתנהגת במצב הנ"ל?האם אני צריכה לפנות לבעל מקצוע ואיזה? האם בעל מקצוע חייב לדווח על מקרה כזה? מודה לכם מאוד ויום טוב....

כמו שציינתי זה היה לפני 11 שנה והיום הבן כבר בן 23 וחצי והילדה בת 16 וחצי ואלה זכרונות שעלו לה לאחר זמן רב... אתה חושב שאם אקח אותה לטיפול אצל בעל מקצוע הוא ידווח גם על מקרה כזה?

ני חושבת שכן יש מקום בזוגיות שלנו לויתורים על כך שהוא ילד לפעמים שלא רוצה להיתבגר או על כך שהוא טועה לפעמים והרי אנחנו בני אדם על כך שאני לא הולכת אליו הרבה לבית הוריו או שאני מוותרת לו שלא כול הזמן אראה עבודה שעבודה חשובה לו הפרנסה כי הוא לומדגם אז אני רואה אותו פחות ולא קטנונית בדברים הללו ואבל קשה לי לאמוד דברים עקרונים כיצד יתנהל בבית שלנו בעתיד אם הוא אומר שבבית שלי ושלך אני יעשה את הכול כי אני מדברת איתו על קשר מתוך שיון והדידיות שלא הכול מוטל על גבו של אחד מבני הזוג וכמה שחשוב לי שיתוף פעולה שנקבל החלטות יחד ונעשה מטלות יחד אני סבורה שיש לנו בסיס אבל הוא רצוף בקשיים כהו רבים כמו אני הגבר ואת האישה ומקומך במיטבח למרות שהוא אמר אני יהיה מוכן לעשות הכול אמרתי לא השנוי מתחיל בפרטים הקטנים אז איך אעזור לו לחלול את השנוי והרי שהוא אומר לי אני כן רוצה להשתנות שתעמידי מאחורי וכן אני מאחוריו תמיד רק שהוא מתקשה שאני על ידו וזה לעיתים לוקח זמן אז מה עושים אני אמרתי לו תתחיל את השנוי קודם בבית הוריך האם זה נכון ?? ואיך עוד אפשר להעמיד אותו במבחנים ולראות את מבחן התוצאה בעינים ? והרי אני יודעת שאם הוא רוצה משהו הוא יעשה הכול ?מה עלי לחשוב או לעשות כדי שקשר יהיה יותר טוב?

שלום האם התקפי חרדה במשך מספר חודשים יכולים לגרום לדיכאון. או במילים אחרות האם טיפול בהתקפי החרדה והעלמתם תגרום להעלמות הדיכאון תודה רווית

האם יש קשר בין הפרעת אישיות גבולית לבין אובססיה? נגיד אובססיה לדמות המטפל? איך פותרים את זה? האם אפשר להיפטר מזה?

אודי.. היום, תוך כדי נסיעה נזכרתי במשהו שאני מנסה לשכוח מאז שזה קרה. חשבתי לשתף אותך כי אם אתה כבר עוסק בתחום.. אני מנסה לשכוח את הפעם האחת והיחידה בה הלכתי לטיפול היפנוטי – אצל מומחה בעל שם, מוכר ואמין. אין לי מושג מדוע אך אני חווה את מה שעלה שם בצורה יחסית עוצמתית ולכן אני מנסה להדחיק. אני בוחרת לא להאמין לשום 'זכרון' או כל סיפור שעלה שם באותו הטיפול. דבר מוזר קרה שכמעט רוב המקומות 'שראיתי' אותי בהם (כי הרי הוא שואל אותי מה אני רואה ואיפה אני נמצאת ומה אני עושה..) היו מקומות שדומים לדוגמא לסרטים שראיתי וסדרות כאלו ואחרות.. כאילו הדמיון שלי מטעה אותי. כל ההיפנוזה הייתה הזויה לחלוטין. גם מה שסיפרתי. דברים לא מהעולם הזה. הוא אמר שמדובר בחוויות מהגלגול הקודם שלי. בתחושה שלי אני חושבת שהכל בולשיט. בגלגול הקודם שלי לא היה ביתן שנראה בדיוק כמו הביתן בסרט ההוא שראיתי ולא היה אז אולם עשוי מחלונות זכוכית ענקיות – באמצע גינת שמש, כמו שראיתי בסדרה אחרת. מה באמת קרה שם..? האם זה אמיתי..???? תודה מראש :) לילה.. ~נילי~

אודי, המטפל התקשר דיבר איתי ,אמר שמצטער שלא התקשר קודם אמר שלא היה לו זמן ,הרגשתי שכן אכפת לו ממני למרות שלא תמיד אני מצליחה לראות את זה. ב10 לחודש הולכים לרדת כל התשלומים ולא יודעת איך אני אשלם גם את הטיפול. כל הזמן מרגישה רע ושעצוב לי ואני בוכה כל הזמן ובלי מצברוח לכלום,גם כשהמצב הכלכלי היה בסדר אני הייתי באותו מקום כואב לי,ואני עייפה מלכאוב כבר,ואני עייפה מלהילחם כבר כדי לשרוד את הימים,מנסה לעבור כל יום,אבל יודעת שמחר יהיה בדיוק אותו דבר,אני כבר אדישה לעצמי ,לסביבה,לכולם,גם אם הייתי הולכת לטיפול אז גם זה לא היה עוזר גם לא הייתי מצליחה להסביר למה כואב לי ועצוב לי. כבר תקופה מסויימת שלא מסוגלת.לא לדבר איתו ולא עם החברות כאילו הקפתי את עצמי במן חומה כזאת שאי אפשר לעבור אותה. הלוואי ויכולתי לשנות את ההרגשה הזאת אבל פשוט לא מצליחה..

שאלה עזבת את הטיפול?

בינתיים בהפסקה זמנית אני מקווה שלא אצטרך לעזוב

אני בבעיה חמורה, מזה הרבה מאוד זמן שיצאתי מאיזון בשל שבר נרקסיסטי ורגשי עמוק. כנראה ונוצר אצלי פיצול ושבר מהותי. אני עושה רק שופינג מטפלים. מתחילה פה ומתחילה שם. מצד אחד, הגעתי לרוויה מבחינת תובנות ומצד שני, אני חשה בחסרים רגשיים משמעותיים. פיתחתי הפרעת חרדה עם מחשבות יחס פרנואידיות שאותן אני עוצרת אך הן שם. לא יודעת לאיזה טיפול לפנות אם בכלל. זה כאילו הגעתי לקצה של הקצה לאחר שחוויתי הצפה מטורפת בלתי נגמרת. שראיתי והבנתי מדי דברים ושגם יצאו מפרופורצייה. בקיצור, אני באמת בבעיה שנמשכת הרבה מאוד זמן והכל נראה לי שיהיה קצת מדי ומאוחר מדי בגלל שלא הגיע בזמן החריף העזרה. שום דבר רגשית אינו יכול להרגיע או לגעת ואני כ"כ הייתי רוצה להושיט את היד ולהצליח לגעת מחדש. אבל הדחייה הייתה חזקה מדי משיכולתי להכיל ועוד קריאה של אינספור תאוריות פסיכולוגיות שהציפו... מה עושים? למי פונים? באיזו גישה? מצוקה שלכאורה נרגעת אך לעולם לא תצליח עד אשר (אם זה ניתן לאחר שבר כזה חריף), אחוש בחזרה שייכת, ובסדר ולא משוגעת.

מספר חודשים יש לי קושי להרדם ,ולעיתים אני לא מצליחה לישון כל הלילה.במשך היום יש לעיתים סחרחורת וכאב בעורף. בת 72 חולת סכרת-מאוזנת כדורים.מתפקדת מלא אוהבת לקרוא וללימוד ולרקוד. רופא המשפחה המליץ על כדורי שינה אבל הזהיר כי הם עלולים לפגוע בזיכרון.ניאורולוג נתן אלטרול ללא תוצאות .בדיקות דם לא מראות גורם משפיע כל שהוא . מבקשת המלצה ,הנחיה להמשך טיפול.

שלום רב לך מרגלית, בהמשך לפנייתך לעניות דעתי לבעיות השינה שלך ,לסחרחורות ולכאבים בעורף יכולות להיות סיבות שונות אי לכך יש מקום לבדיקות והערכות רפואיות נוספות באמצעות רופא המשפחה כגון בדיקות דם מקיפות,לחץ דם והפנייות לאורטופד או נוירולוג. לאחר קבלת תוצאות הבדיקות תהיה התמונה הקלינית שלך ברורה יותר ואשמח להמליץ לך בהתאם. מאחל לך המשך פעילות והנאה. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני סובלת מדיכאון שפרץ כתוצאה מריבים אין סופיים ביני ובין בעלי בנוגע לאופן ההתייחסות לאחד מהילדים. ריבים שהובילו לחוסר אונים, לחרדות ולדיכאון. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג קוגניטיבי התנהגותי (בנתיים פגישה אחת) כשהשאיפה שלי היא לשלב בשלב מסוים גם את בעלי בטיפול (אם יסכים). בעייתי היא שבנתיים ההשקפה שלי על החיים עברה מהפך, הכל נראה לי 'פסדה' ומיותר עד כדי כך שאני שואלת את עצמי למה הבאתי ילדים לעולם. קשה לי להבין איך פתרון הקונפליקט בנושא ההתייחסות לילד יחזיר לי את שמחת החיים ויחזיר את השקפתי הקודמת לגבי החיים. או במילים אחרות מהם שלבי היציאה מדיכאון. אנא אל תפנה אותי לפסיכולוג שלי כיוון שאני מעוניינת בחוו"ד אובייקטיבית שאינה מוטית ע"י שיקולים אחרים (כמו יעילות הטיפול וכו') תודה אילה

שלום .אני בן 27 בקשר כ3 שנים עם גרושה בת 32+ וילד בן 14 עלי לציין שמלחתחילה הורי התנגדו לקשר ביננו, לטענתם בגלל 3 סיבות - גרושה+ גיל+ ילד בוגר.אני גר איתה לסרוגין כבר כשנה וחצי ובמריבות שישנן ולא קצת במקום לריב המון אז ביוזמתה וגם ביוזמתי אני חוזר לבית הורי ,אציין שאני גר שם אוכל ומתקלח אבל את הכביסות אני לוקח לבית הורי.שם גם נמצאים כל בגדי .אני עוזר כלכלית ואפילו יותר.אבל משום מה היא עדיין לא חושבת על חתונה.בעיה נוספת החברה לא מוכנה כבר לבקר את הורי לטענתה הם לא מכבדים אותה ,היא טוענת שהיא לא מקבלת יחס כמו החבר של אחותי.יתכן שטעתי כשספרתי לה קצת על יחסי הורי עליה.כיום אינני יודע מה יהיה הלאה הכוונה בינה להורי .מה עלי לעשות? מה על הורי לעשות? ומה עליה לעשות? תודה מראש

יש קשר בין סיטואציה שפעם היה קשה ליזכור חומר כתוב והיום זה אחרת והזכירה יותר טובה - מה משפיע על ההנ"ל ?

אני וחברי לחיים מזה שנתיים לא יכולים להרשות לעצמו לגור יחד כדי לבחון את הקשר יותר אז כיצד ניתן לבחון אותו לפני הנישואין ?? אם שווה או לא וחוץ מזה חברי מבא מבית של פינוק יותר מידי בן 26 ומפונק מידי ממעממד גבוה ואני ממעמד בינוני ומטה הוא התרגל למקלחות 4 פעמים ביום וכול יום אמא מבשלת לו דואגת לו לכבסות לאוכל וכול דבר לקחת לו להביא לו לא שוטף אחריו כלים ולא מפנה פשוט שיח סעודי לא שואל מה מותר ומה אסור חסר גבולות האם אפשר לרסן אותו ושנות את ההתנהגות הזו ??? והאם יש סכוי שישתנה בדפוסים המגעילים האלה ...?. והאם זה זוגיות שכזו שאחד מפונק והשני אינו מפונק תוכל להיסתדר .?? והאם מקום שלא שמהמעמד גבוה והשני מקום נמוך יש סכוי שזוגיות כזו תתסדר.? איך אפשר להגיע לעמק השווה .? והיסתדר שיש כול כך הבדלים .?? מבלי לריב וסכוי שישנה בגל כזה

בגלל החגים, נפגשנו ביום ו' בבוקר במקום ביום הרגיל, יכול להיות שהקדמתי בכמה דקות ואולי הגעתי בזמן, דפקתי על הדלת וחיכיתי, הדלת נפתחה במהירות והפסיכולוג חסם את הכניסה כאילו שאני הולכת לפרוץ לשם בכל מחיר הוא אמר בטון תקיף וקר שהטיפול הקודם עוד לא הסתיים ושאחכה בחוץ. כדי לא להביך את מי שנמצא בפנים כאשר יצא/תצא, הלכתי משם בכוונה לחזור אחרי כמה דקות. בעודי מתבוננת ביפי הבריאה, מתקשר אלי הפסיכולוג ומדבר אתי בקוצר רוח ("איפה את?"), חזרתי, נכנסתי לחדר, אמרתי שלום, וסיפרתי לו שראיתי איזו ציפור די נדירה שחורפת בארץ, והוא בתשובה אמר לי (בכעס) שנעלבתי (אני) כי הוא היה שם עם מטופלת אחרת ובגלל זה הסתלקתי או ברחתי או משהו כזה, כעסתי על הקביעה שלו אבל לא יכולתי לענות או לחשוב באותו זמן משום שהרגשתי מותקפת והייתי די משותקת. אני לא זוכרת מה עוד היה באותה פגישה מלבד זה שהסתיימה לפני הזמן וברוח רעה, לא רציתי לבוא בשבוע שלאחריו ביום ו'. (חשבתי לא לחזור יותר). כל זה היה בחגי תשרי, פסח מסתבר, חל בדיוק באותם ימים שחל סוכות, (גם עצמאות ) ושוב היה צריך לקבוע מועדים חלופיים. נזכרתי באותו מקרה והזכרתי לפסיכולוג (בכל זאת באתי ביום ו' אחד גם הפעם). כאשר נפגשנו שוב (יכול להיות שבעקבות הדרכה שקיבל?) החליט לפתוח שוב את הנושא , אלא שהוא דרש ממני לשחזר את כל רגשותיי וכאשר הגענו לחלק שלו, של הכעס קוצר הרוח או החשש ממני שמא אציץ אל חדר הטיפול או לא יודעת מה, הוא פתאום נהיה "לוח חלק", מגלגל עיניים ומכחיש את כל מה שהתרחש אצלו. הכעס, קוצר הרוח שלו, הכל המצאה שלי.הצעתי לו מוצא של כבוד: אולי הוא לא זוכר בכל זאת חלפה חצי שנה, אך הוא בשלו, אני חוויתי דחייה אפילו מוות וכל הבלה בלה הפסיכולוגי, והוא שום כלום. אם היה קצת אמון בינינו הוא פרח לו, ומה אני אמורה לעשות עכשיו? .

תודה על התשובה. אני חושבת שבכל זאת אשאל אותו איך הוא הרגיש או מה עבר לו בראש כאשר אני לא חיכיתי בחוץ, כשהוא התקשר אלי הוא ממש אבל ממש כעס.

כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה צורך לשמור את חבריי וחברותיי צמודים אליי. אני מקנאה כאשר חברים שלי הולכים עם אנשים אחרים. ההרגשה פשוט נוראית לחיות כך. אני רוצה להשתחרר מכך. איך קוראים לתופעה הזו? האם תוכל להמליץ לי על ספרות שעוסקת בנושא. אחחח זה כל כך קשה. פשוט נמאס לי. אני מאבדת כך חברים.

בתי בטפול כבר כ-6 שנים אצל פסיכו' ק.פרטית עם סיפור ארוך של הפרעות אכילה המוכרות לי גם אצל גרושתי.אני ממן לה את הטיפול מאז שעברה לגור הרחק מאמה בעיר הגדולה ביוזמת הפסיכולוגית שלה .בתי מסרבת לחדש עמי את הקשר ומוכנה להסתפק רק בקבלת המימון.אני הולך לקבל החלטה להפסיק את מימון הטיפול על פי שיקולים אלה:1.מלבד הצלחתה של הפסיכו' בהרחקתה מאמה,אינני מקבל ממנה דיווח מה קורה,אני תוהה אם הנתק הארוך(6 שנים)לא נופל ולו בחלקו בפתחה של הפסיכלוגית?2.האם אני לא מנציח בהמשך המימון את הנתק?3.האם את ההודעה על הפסקת מימון הטיפולים עלי להטיל על הפסיכולוגית או במכתב או במייל או בטלפונים שאינם נענים אלא פעם במספר חודשים (במייל) תודה

האם אתה רוצה שהיא תפסיק את הטיפול ותיקח צ'אנס על זה שהפרעות האכילה שלה יחמירו אולי? האם הנטל הכספי כבד עליך עד כדי כך שאתה חייב להפסיק אותו? האם אתה חושב שהיא תחזור להיות בקשר איתך אם תפסיק את המימון? נראה לי שהתשובה לשאלות האלה היא 'לא'. מה אתה בעצם רוצה? אני מאמין שהיית רוצה שבעקבות המימון שלך של הטיפול היית מעוניין לקבל 'תמורה' בצורה של קשר שלה איתך. האם אתה לא חושב שזה שתטיל בחלקה את האחריות על הפסיכולוגית אתה לא רק תכתיב לבת שלך זה שהיא תפסיק את הטיפול אלא תכתיב גם לפסיכולוגית איך היא אמורה לעבוד. אני מבין שקשה לך עם העניין שאתה מממן את הטיפול היקר ואתה 'לא רואה תוצאה' שהיית רוצה לראות. אבל תחשוב מה האלטרנטיבה לכך שהטיפול יפסק? אתה רוצה לקחת סיכון לזה שבעקבות הפסקת הטיפול המצב הבריאותי של בתך יכול להדרדר? אני מציע שתנסה לדבר עם גרושתך שהיא גם תשא בחלק מהמימון אם ישנה אפשרות כזאת. כמו כן, אם הבת שלך עובדת, אני לא רואה שום סיבה שהיא לא תשא בנטל החלקי של מימון הטיפול בסכום שהיא מסוגלת לעמוד בו. אפילו אם זה לא יהיה סכום גבוה עדיין ההרגשה שלה שהיא אחראית על הבריאות שלה יכולה לסייע לה בהתקדמות בטיפול, ויכול להיות שגם אתה תרגיש יותר נוח עם המימון אם תראה שבתך עושה מאמץ ומשתתפת במימון של טיפולה

היי א אני חושבת שאתה עומד במצב מסובך, וזה מובן לדעתי שאתה מצפה לתוצאות אחרי 6 שנים ושקשה לך עם הנתק.... אני יכולה להגיד לך מנסיוני האישי שהטיפול בהפרעת אכילה הוא ארוך וסיזיפי, למטפלת ולמטופלת, ואתה צריך לשמוח מאוד, אפילו להודות על כך שבתך מחזיקה קשר ארוך ויציב עם הפסיכולוגית שלה כי זה מאוד לא קל וגם לא שכיח, הרבה בנות לא עומדות בזה ולא רוצות או מוכנות לקבל טיפול וזה מאוד מאוד חשוב שהיא נמצאת במסגרת כזו, ובמיוחד כזו שכנראה טובה ועוזרת לה. שאלת אם במימון אתה מנציח את הנתק, ואני לא יודעת לענות על השאלה הזו. אני כן חושבת שכאבא הבריאות (הפיזית והנפשית) של הבת שלך בוודאי חשובה לך, ועובדה - אתה ממשיך לממן את הטיפול, ומהבחינה הזו תאמין לי שאתה תורם לבת שלך המון, גם אם כרגע אתה לא רואה את "הפירות". ומהצד השני, אני כן חושבת שהפסקת המימון בוודאי שלא תועיל לנתק בינכם, אם זה מה שאתה רוצה לפתור. אני מודעת לכך שאני בטח מסתכלת על זה יותר מנקודת הזדהות עם הבת שלך. ודווקא מהנקודה הזו אני חושבת שכדאי שתנסה להאזר בסבלנות ולהאמין בפסיכולוגית שלה שהיא עושה את מה שהכי טוב בשביל הבת שלך. לדעתי זה השיקול הכי חשוב. ס

סליחה אם אהיה קצת בוטה. גם ההורים שלי מממנים לי את הטיפול. והסיפור שלי אחר ולא חשוב כרגע. רק חשוב שאין לי אפשרות למממן אותו בעצמי. אם הם יפסיקו את המימון הזה ואשאר ללא הטיפול הזה, רוב הסיכויים שלא אחזיק מעמד ואפגע בעצמי, עד כדי אובדנות. איזה הורה מוכן לאבד ככה ילד, ובשביל מה? כשהורים מחליטים להביא ילדים לעולם, הם מקבלים תעודת אחריות וביטוח? הלוואי! זו הבת שלך! איך זה שאתה לא מוכן לעשות הכל בשביל שהיא פשוט תמשיך לחיות?!

שלום רב, אני סטודנטית באניברסיטה ת"א ונוצר לי קשר מיוחד עם המרצה שלי. בעקבות משבר שחוויתי בתקופת הלימודים המרצה עזרה לי והקשיבה לי ומלווה אותי בתקופת הלימודים ואני מרגישה אליה רגשות מאוד מיוחדים אני אובססיבית אליה וחושבת עליה כל הזמן וכל הזמן רוצה לדבר איתה לא חושבת עליה בקטע מיני או משהו כזה רק מפנטזת שנהיה חברות גם שאסיים את הלימודים . ההבדל בגיל בנינו הוא לא קריטי היא גדולה ממני ב8 שנים ואני ממש רוצה להיות חברה שלה בעיני היא מיוחדת ואני חולמת ללהיות כמוה בהתנהגות במראה. אני יותר מידי זמן חושבת עליה וזה בעייתי וגם נראהלי שהיא רק מעוניינת לעזור לי אבל לא נראה לי שהיא חושבת שנהיה חברות. מה קרה לי? האם אני לסבית? יש לי בן זוג. האם זה קשור ליחסים גרועים עם אמא שלי ושנאה שלי את אימי? האם מדובר בהעברה אירוטית? אני מצד אחד מפחדת שהקשר הזה יפסק ומצד שני אני רוצה להפסיק לחשוב עליה כל הזמן. כל הזמן בא לי לדבר איתה ולספר לה מה עובר עלי ורוצה שהיא תאהב אותי .אני מתרגשת שאני רואה אותה איך אפשר להפסיק לחשוב עליה? מה יש לי ? האם אני סובלת מהפרעת אישיות? מעוניינת לדעת מה עובר עלי . האם הקשר הזה בריא בכלל? אולי עדיף לי ויותר בריא לי לנתק את הקשר הזה על אף הקושי? אני אובססיבית אליה , האם זה נורמאלי?

יש לי את אותו הדבר עם המטפל שלי, האם אין שם ל"הפרעה" הזו? לאובססיה כזו למישהו? לרצון לדעת עליו דברים? למחשבות הרציפות עליו במשך היום? לא נתנו לזה שם בספרות חוץ מ"העברה"? הרי העברה יש לכל המטופלים, אבל מה קורה כשזה חריף ומשבית את כל הפעילות היומיומית כאשר העיסוק הוא אך ורק בו. אודי אנא התייחס גם אלי בתשובתך.

לא בטוחה שהבנתי אותך. אתה יכול להרחיב על יחסי העברה? ומדוע יש צורך כזה עז אצלי?העברת הרגשות אל אותה מרצה ממי בעבר? לא מבינה כל כך את המושג הזה. ומה אני יכולה לעשות כדי להפסיק להיות כזאת אובססיבית אליה? אני משערת שהאובססיביות הזו עונה על צורך שלי אבל אני חוששת שזה כבר לא נורמאלי . אין לי שום פנטזיות מיניות עליה , למרות זאת האם יכול להיות שהתאהבתי בה? שאני לסבית? או שמדובר בבעיה רגשית עמוקה יותר? תודה

אינני יכולה להתגבר מעל משבר שהכיל פגיעות נרקסיסטיות בזה אחר זו עד שהתפרקתי. מאז בגלל תחושת הדחיה הפנימית שלי, המצב הנפשי מעורער ויצא משליטה. אני בחרדות וזה ימשיך להיות עד אשר אצליח להתגבר על הפגיעות. מה עושים אם לא מצליחים להתגבר על הפגיעות וכל החוויות שנקשרו לשם?זה עדיין רודף אותי. האם זה עוד אפשרי להתגבר אחרי מספר שנים שעברו? כרגע אני לא בטיפול.