פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום יש לי מספר שאלות שאשמח לקבל עליהן תשובה: ראשית, מה עושים עם התפרצויות זעם ? אני חוטפת קריזה מהר, וכשזה קורה אני יכולה "לפרק את העולם". לגורמים. כמובן שאחר כך לפעמים זה יוצר בעיות. שנית, יש לי נטיה לפעול אוטומטית. וזה לפעמים ממש מרגיז. למשל - אני לא זוכרת אם הסתבנתי או לא כי אני עושה את זה אוטומטית, ופשוט לא זוכרת אם זה קרה. מה שגורם לי כמובן להסתבן שוב. יש איזה דרך לפתור את זה ? שלישית, יש לי ידיד עם הפרעות חרדה. הוא לא בעניין של ללכת לפסיכולוג. האם יש אתר שעוסק בנושא זה, ובדרכים לפיתרון החרדות ? בתודה.

שלום רב, אנא תשובתך המקצועית והמכבדת: זוג הורים בני 50 +60 . 2 בנים בני 25 ו19 שנה. טיול משפחתי בשבת. בירידות של בית אורן הארוכות והפתלתלות מאוד בן ה 25 ביקש לנהוג הרכב. האב היסס בתואנה הוא יותר מיומן. שאל הבן : " איך אתה רוצה שאפתח מיומות נהיגה בטופוגרפיה שכזו אם הינך מונע ממני ? / לא סומך עלי ? ************************ ההורים לא היו בטוחים, ובסוף האב נהג. למות רלציין שבן ה 25 נעלב עד עמקי נשמתו ו............מה דעתך בבקשה ? בכבוד ותודה על מענה ברור, מפורט ומהיר. חגיגה

בן 24,מסיבות כאלה ואחרות לא יצא לי לדבר עם החברים שלי כמעט שנה ,פשוט נעלמתי להם,לא טלפון לא פגישות כלום,עכשיו הסתדר לי ואני רוצה לצור איתם קשר,השאלה שלי איך אני מתחיל? מה אני אומר להם? האמת קצת מלחיץ,אני מודאג שזה לא ימשך,והפחד רק יגבר עם הזמן הנוסף ואני ימשיך בכך מה היתה ממליץ לי לעשות,אני גם לא רוצה להגיע למצב שאני ישמע צתחסד או "בבקשה תבינו אותי". בתודה ,חיים

איך הבית שלי נראה. בלגן אימים. איזה דיכאון.

אהלן רויטל, צודקת, חתיכת אוף... משימה קשה לנפש - סידור של בלאגן. לשמור על הסדר שהושג זה אפילו מסובך עוד יותר. באופן מוזר, נראה לי שלפעמים אפשר למצוא איזה ריגוש בתחזוק מצב של אי-סדר-משווע. אבל, בסה"כ הוא גם גורם לסבל, גם לבושה, אז אני מניחה שיש איכשהו רצון לעשות קצת סדר. אין לי מה לחדש במיוחד, אבל הפטנט המוכר שלפעמים יכול לעבוד הוא ההדרגתיות. לבחור פינה קטנטנה שאת מאמינה שאת מסוגלת לעמוד בכאב של הסידור שלה. להתחיל במשהו ממש פיצי (ולזכור שגם לזערור הזה יש משמעות), לראות אם את עומדת בכך. אם היה זעזוע - לתת לעצמך זמן להירגע, עד שתוכלי שוב ועוד קצת. כן, גם להתחלה הקטנה הזו צריך תעצומות. לא תמיד פשוט כשאת מרגישה שהכל סוגר עליך מכל הכיוונים. ועוד משהו, ותלוי במצב, אבל כשאורחים מוזמנים או בכלל אדם כלשהו עומד לבוא, לדעתי, בחלק מהמקרים, גם זה יכול, לעורר סוג של מוטיבציית סידור. יודעת שלפעמים מנסים למנוע את האפשרות הזאת גם. מחניקים ולא חושפים את הבלגן לעיניים אחרות. בכל מקרה, מקווה שאפשר אולי קצת לעשות דבר מה. עד לעונג הבא P-: ועכשיו בקליל - יאללה, בואי תראי את הבחורצ'יק הזה שצריך "לעזור לו לסדר ת'חדר" ;-) http://dagobah.biz/flash/incriminate.swf בחיוך ובסליחה ששוב המלל די רב, סוריקטה וחוק האנטרופיה

הי רויטל, הי סוריקטה, אויש, איזה משחק מעצבן, פשוט בגלל הסיזיפיות שבו, נדמה שהגעתי לזוועה האחרונה והצלחתי להעלים אותה, ואופס, הנה נוספו עוד 4 חדשות... מתאר יפה גם את המציאות הנפשית... רויטל, אני מומחית בהחבאות, שזו גם שיטה (שאני לא בטוחה אם אני ממליצה עליה בחום), אבל בכל זאת... יש משהו מסחרר בהרגשה של "סידרתי את כולם" והם חושבים שהכל נורא יפה, כשלמעשה... אבל למה אני מכניסה לך רעיונות רעים... כדאי שתקשיבי לסוריקטה (-: אה, הצלחתי לחשוב בשבילך על טיפ שיכול להועיל: לבקש עזרה! כשהייתי קטנה לימדו אותי בגן כל מיני משפטים כמו טובים השניים מן האחד, ואמירות חוכמה לגבי חשיבות שיתוף הפעולה. זה בטח יכול להפוך את המשימה ליותר חביבה. גלי

כל מילה דבש, תודה מתוקה, רויטל

היי רויטל, אני מקווה שהספקת בינתיים לסדר את הבית, והדיכאון פחת.. אני מודה שגם אצלי בלאגן מייצר דיכי, אז כפעולת מנע, אני מסדרת ומארגנת כל היום... אוף... זה מעייף נורא...!! ביי, גליה.

גליה כן סידרתי, ככה,מהר,לגמור, בואי נודה שגם כשיש סדר אין מי יודע מה רגיעה ,יש לחץ שיישאר מסודר, יהיה בסדר, תודה לך .

הי רויטל, כמה אני מבינה את הרגשתך. אחד הדברים הכי מעיקים עלי זה שאני בלאגניסטית נוראית. ועוד חיה עם איש מסודר מאד. את יכולה לדמיין את ההשלכות. שמת לב שכשאומרים על משהו שהוא "בסדר" למעשה אומרים שהדברים במקום שלהם? לעומת זאת אנחם אותך שקראתי איפשהוא שאנשים מבולגנים הם יותר יצירתיים י. י.

תודה יקירה וואו,זה נעים היחס הזה, בעלי גם הוא התייאש מזמן,זה מה יש, מה לעשות.

http://www.slidex.co.il/watch/6152/דירה%20או%20מזבלה היי רויטל, לפעמים מבט על בתים מבולגנים יותר יכול אולי לעודד במעט (רמז- הלינק למעלה) אם לא לפתור את הבעיה. אני הרבה פעמים מדמיינת גמדים טובים וקטנים שעושים מלאכתם נאמנה. הפטנט הוא כזה: את הולכת לישון וקמה בבוקר לבית מסודר. אנסה להגיע איתם לאיזשהו הסדר ואולי תצליחי גם את להתעורר בבוקר למציאות חדשה... רפאים

הי רפאים {איך השם הזה קשור אלייך תזכירי לי} אז עכשיו אני רק מחכה לגמדים... תודה יקרה

זה קרה לפני שבועיים - ההודעה הפתאומית על ביטול הפגישה שהושארה בתא הקולי, ושבשרה לי על היותה מרותקת למיטה - וזה יימשך כנראה זמן בלתי מוגבל... עברו ארבעה ימים מורטי עצבים עד שאזרתי אומץ והתקשרתי אליה. היא אמרה שתיצור קשר ברגע שתדע מתי תחזור. עכשיו אני פשוט ממתינה בכאב, עם גוש חונק בגרון, וכותבת מילים מטושטשות מדמעות. דווקא עכשיו, בתקופה קשה לי כל-כך, היא לא שם... עכשיו אני יודעת להעריך את העובדה הפשוטה, שלכל חופשה יש בדרך כלל תאריך סיום, גם אם הוא נראה רחוק... כמה הייתי נותנת עכשיו כדי לדעת מתי תסתיים חופשתה, או לפחות לשמוע שגם לה, אולי, קשה ההמתנה. אבל אני לא מעזה להתקשר שוב. היא הרי אמרה שתחזור אלי כשתתבהר התמונה. בינתיים אסתפק במילים של מי שקורא ומזדהה.

הי אחת, קוראת ובאמת מזדהה. כשהטיפול עוצמתי קשה ההמתנה. אם איני טועה התייעצת כאן האם לגיטימי לצפות שתציע שיחות טלפוניות במקום. לדעתי, בגבולות הסביר בהחלט את יכולה לשאול לשלומה וגם להגיד שקשה לך המרחק והציפיה. לא להציף אבל כן להגיד. אולי אפילו תשאלי האם יש דרך שתכתבי לה מדי פעם: במייל או במכתב. ואולי אפילו, מכיוון שגם פסיכולוגים הם בני אדם, תיתני לה משהו בכך שתתענייני בה ובשלומה. י.

הי, תודה על ההזדהות. אולי באמת אכתוב לה. מכתב רגיל עם מעטפה ובול, כי אין לי את כתובת המייל שלה. אבל את זה אוכל לעשות רק כשאמגר סופית את שרידי הכעס שמתעקש לא להרפות בינתיים. one

הי אודי, מה שלומך? אתה יודע, פעם, בטיפול הקודם שהייתי בו, הייתי כותבת כאן הכל. אני חושבת שכל הטיפול הקודם שלי פרוש כאן, כולל המחשבות שבין הפגישות. היום אני מנסה להימנע מזה- זה נראה לי מאוד לא מתאים.. אני לא צריכה לעשות מאמץ ולהתאפק- פשוט אין לי צורך לפרוש פה הכל- זה נראה לי אישי. היום, אולי לראשונה, אני קצת מרגישה צורך כזה שוב.. אני לא אעשה את זה, כי .. לא יודעת, נראה לי שקצת השתניתי ובעיקר אין לי סבלנות לשבת כאן שעות עכשיו ולהנות באמת מהכתיבה, לנסח מחדש, לחשוב על מילים, להיבלע ברגשות. אין לי סבלנות. אבל אני בכל זאת מרגישה צורך קטן "לפדר" פה את הטיפול שלי (מהמילה פודרה).. לא יודעת למה דווקא זה הדימוי שקפץ לי לראש.. לא בגלל הקישוט והייפוי, אני חושבת, אלא בגלל הנגיעות הקלות, רכות וענוגות, על הלחי, בגלל פתיתי האבקה שמרחפים קצת באויר אחרי.. אני לא מתאפרת, אבל כרגע זה מרגיש לי מגע נורא אישי ואוהב, רך וענוג.. "ענוג" זו מילה שלה :-) אני לא בטוחה שאני יודעת ממש להרגיש מילים כאלה.. זו מילה שקצת מביכה אותי.. אבל אני לומדת להתרגל :-) היה לנו "שיעור" טוב השבוע.. אני לא בטוחה אם גם היא הרגישה בזה.. באתי כעוסה, באיזה ריב פנימי, ויצאתי אחרת לגמרי.. אני לא חושבת שיש עוד מישהו כמוה, שיכול לדייק אותי ככה. היא אומרת שהיא מתאמצת, וכנראה שאחרת זה לא היה מצליח, אבל היא גורמת לזה להרגיש נורא טבעי.. גם המילים שלה, וגם מינון הקירבה שלה, כל כך טובים לי.. כשאני הודפת, היא קצת מתרחקת, אבל לא עד הסוף.. הכל ממש בדקויות.. כאילו יש לה דרך להרגיש באופן תת-סיפי, תת-עורי אולי, את מה שאני רק מתחילה להרגיש, לקרוא אותי בעדינות.. היא עדינה. עדינה ורגישה וחכמה מאוד. לא רק במילים שלה היא חכמה. גם בהבעות הפנים, בשינויים הקטנטנים בטון הדיבור, בעצירות הזעירות בשטף הדיבור, בדיוק במקום הנכון.. במבטים שלה. הם באמת חכמים. בחיוכים שלה :-) ואני לא יודעת להגיד אם אני אוהבת אותה או לא.. אהבה זו מילה כל כך גדולה ולי קשה קצת להתחייב להיות שייכת ל.., אבל היא כל כך טובה לי. לא בקלות אני מתקרבת, ולא לאורך זמן, אבל אם אצליח, היא באמת האדם הנכון לי.. אם אצליח לתת לה ללמד אותי, אלמד לא מעט.. אם רק אצליח להתקרב באמת.. היא חמודה לילך ועדיין לא יצא לי רך כמו שמרגיש בפנים.. כי גם בפנים זה עם סייגים וגבולות ואמצעי זהירות.. כך אני מרגישה. "כמה קירבה זה דבר קשה".. כך היא תמיד אומרת לי, בהבעה רצינית וכנה. ואני מבינה את המילים שלה רק בדיעבד. הלוואי שהדמות הקטנה שבי, הליבה הרצינית שלי, שמנווטת וקוראת את המציאות נכון ומדוייק, הנווט, שנותן לי לפעמים להשתולל בתוכי ממש, לפחד מאוד או להרביץ חזק, כי הוא יודע שזה בסדר, שהכל בסדר. הלוואי שהליבה הזו הייתה יכולה לפגוש את הליבה שלה, שלה באמת-פנימה, וללחוץ לה את היד בהערכה וחיבה גדולה. הלואי שהיינו יכולות להיפגש גם כך. הנווט שלי עם הנווטת שלה.. להתראות בנתיים..

אני מוצאת את עצמי נחשפת שוב מהקלעים. כתבת כל כך יפה לילך. ואפשר לשמוע את הרגש הכל כך אחר שיש לך עבורה. אני גם כל כך מבינה את הצורך הזה שלך לכתוב, לעבד ולשתף את הסביבה, דוקא כאן בפורמט הציבורי כל כך. זה , מבלי ממש להכיר אותך, נראה לי אחר לחלוטין מלילך המציאותית, שמצטיירת בעיני הרבה יותר מופנמת. ושוב: כתבת כל כך יפה. לו הייתי את הייתי רצה להראות את הכתוב לה. היא כל כך תבין ותתרגש, אני ממש יכולה לדמיין את זה. הייתי רצה גם כדי להיות מוחמאת על ידה. מוחמאת על הרגישות והמידה והדמיון. הנה קבלת את המחמאות ממני אבל הטעם אינו מתקרב אפילו. שלך טל

תודה טל-טל :-) נחמד הניק שלך.. אני נזהרת.. הרבה פעמים התרגשות כזו, אולי שלה ממני ושלי כמובן ממנה, גורמת לי להרים את האף :-) ואז הכל צונח, ופתאום אין לי צורך בזה ו"אולי בשביל זה מלכתחילה כתבתי- כדי לסחוט ממנה...", ואז זה מתגלגל לי למשהו אחר, פחות רך ומוגן.. אני כל הזמן הלוך ושוב.. אז כרגע אני מאוד נחה ומתרפקת בחיבוק שלה (וגם אזרתי אומץ וכתבתי לה), אבל אני זהירה וגם היא זהירה, ובגלל זה אני כל כך אוהבת אותה. מחממות את הלב, המילים הטובות שלך.. ממש תודה ;-) (זה סמיילי סמוק-לחיים) שיהיה ערב נעים, (אצלי כבר קצת קריר בערבים..) לילך ועל הדרך... בגלל הכותרת שבחרתי מתנגן לי השיר הזה כבר יומיים בראש :-) לא בטוחה שכל המילים ממש מתאימות, אבל חלק אולי קצת http://www.youtube.com/watch?v=-hguUpdfPZ0

הי לילך, פרח ענוג אני חושבת על השיר SHE כל היום מאז שקראתי את ההודעה שלך, לא יודעת אם כותרת ההודעה קשורה למילות השיר, קצת נראה לי מתאים. קצת שיר על התאהבות. מקווה שזו לא מילה מפחידה מדי. אני גם אחרי פגישה עם ההיא שלי, ל'יודעת איך לקרוא לה כאן... ופתאם נראה לי שהייתי יכולה לתת גם לה את השיר הזה. גם קצת התאהבות. מעניין שאני חושבת על כך בפגישה שדיברתי על ההתאהבות הנוכחית בדמות הראשונית הלא זמינה, אז, עכשיו. מקדישה לכן את השיר מקווה שיתאים She May be the face I can't forget The trace of pleasure or regret May be my treasure or the price I have to pay She May be the song that summer sings May be the chill that autumn brings May be a hundred different things Within the measure of a day She May be the beauty or the beast May be the famine or the feast May turn each day into a heaven or a hell She may be the mirror of my dreams The smile reflected in a stream She may not be what she may seem Inside her shell She Who always seems so happy in a crowd Whose eyes can be so private and so proud No one's allowed to see them when they cry She May be the love that cannot hope to last May come to me from shadows of the past That I'll remember till the day I die She May be the reason I survive The why and wherefore I'm alive The one I'll care for through the rough in ready years Me I'll take her laughter and her tears And make them all my souvenirs For where she goes I've got to be The meaning of my life is She She, oh she שיהיה עירסול רך וענוג בין הצלילים ובין השתיקות שלך גלי

גלי :-) נראה שקראנו מחשבות... אני שמחה שגם אליך זה מדבר קצת.. וגם אני לא יודעת איך לקרוא לה פה, לההיא שלי :-)) אז עכשיו אפשר להקשיב לשיר בלי רק למלמל את המילים בשקט (ולטעות), עכשיו אפשר ממש לשיר :) (הטוטליות של הבחור קצת מפחידה, אבל אם אני מתעלמת ממני- זה ממש שיר מקסים). תודה שבאת! :-) לילך

שלום אודי יש לי בעיה ואשמח לדעת אם זאת בעיה שידועה לכם הפסיכולוגים כי היא קצת לא ברורה לי. ילדתי לפני חודש לאחר הרין מסובך שכלל מעקב של מס. פעמים בשבוע במרפאה להריון בסיכון ע"י רופא המומחה לכך.מכאן שנפגשתי עם הרופא הנ"ל מס. פעמים בשבוע והוא היה מאוד מעורב במה שקורה לי בחיים (בדברים הרלוונטים להריון כמובן). הוא בן אדם מקסים ומאוד מיוחד. כל ההריוןחיכיתיללידה ורק התפללתי שיעבור בשלם ושאני כבר לא אצטרך את כל המעקב הרפואי הזה. ועכשיו....אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על הרופא הזה. ממש לא במובן רומנטי או מיני אלא במין געגוע כזה. אי פשוט מתגעגעת אליו וזה מוזר לי ואפילו מביך.... אנ חייבת להדגיש שזה לא משפיע לי על החיים (אני לא ממציאה בעיות כדי ללכת אליו או משהו כזה)או על התפקוד אבלכן גורם לי דכדוך קל מידי פעם. זה פשוט מוזר לי כי כל כך חיכיתי שכל זה יגמר אז מה פתאום אני מתגעגעת ? הפירוש שלי הוא שהרבה זמן טיפלו בי ופתאום אניזאת שמטפלת ואולי לזה אני מתגעגעת?אשמח לקבל את חוות דעתך...

בוקר טוב אודי. ביום שישי נפגשנו. היא נתנה לי נשיקה כשראתה אותי בדלת ואמרה "עכשיו אפשר.." חייכתי במבוכה וקפאתי במקום. אח"כ נכנסנו לחדר וכאילו לא הייתי שם. ריחפתי קצת, דיברתי ברצף על אוטומט, הזמן נגמר. לא בכי, לא צחוק, לא עומק, כלום. רק סיפרתי עובדות. והלכתי. ירדתי במדרגות שלה ומיהרתי לברוח משם. ישר התקשרתי לחבר כדי להסיח דעתי, כבר הכנתי את השיר הבא באוטו שיתנגן מיד איך שאדליק את האוטו. ונסעתי. מוזר לי. תחושה מוזרה. לא התחברתי אליה פתאום, אולי אין לי צורך בה כבעבר? ז"א פחות תחושת תלות. אני מרגישה שעזבתי את הקן. אני עדיין אמשיך ללכת אליה, כי אני צריכה להתייעץ. אבל כעת עם החבר המדהים החדש שלי שתפס כל פינה בליבי ובנשמתי עוזר לי להתגבר .. הוא רגיש וחכם בצורה יוצאת דופן. פשוט מ-ד-ה-י-ם ! השאלה היא האם זוהי סוג של הדחקה? מעין מנגנון הגנה שכזה? ואני אוהבת אותה, כן.. אבל משהו באימון ביננו השתבש לי. אני מרגישה כאילו וזה לא יחזור להיות אותו הדבר לעולם.. ואולי רק בגלל שהיתה זו פגישה ראשונה??? מהי דעתך לכל דבריי??? תודה!!! ויום נעים..

הי רונה, לפעמים במהלכם של חופשים/פרידות קורה שנתפסים לאשליה של ההרגשה שמסתדרים כמעט בלעדי המטפל/ת, כמעט מבטלים את הצורך והזדקקות אליו/ה. בעיניי, זה מתעצם על אחת כמה וכמה כשהחופשים ארוכים כל-כך, ובתוך קשר שהורגשה בו תלות גדולה, קשר בו הפרידה הזמנית הייתה רווית כעסים. ככל שאני מבינה, עפי"ר, זה לא סתם, אז נראה לי שצריך לשים לב ולבדוק. ואת יודעת, נדמה לי שאפשר לראות גם אצל משתתפים שונים בפורום, שהרבה מחשבות בסגנון של 'הפסקת טיפול' צצות לאחר חידוש פגישות (אפילו אם הייתה בדרך הפוגה זמנית קצרה בלבד). חוצמזה, שבדר"כ, ככל שאני יודעת, משתדלים מאד לא להפסיק טיפולים בסמוך או מייד אחרי חופש, גם אם זו החלטה שתתקבל בסופו של דבר. טוב, אבל לא מפסיקים בכלל... אני שמחה שאת יודעת שאת עוד צריכה אותה. להשתמש בה. ועוד משהו - נראה לי חשוב שתעבדו ביחד על החזקה של שני קשרים משמעותיים במקביל. גם עם הבחור המקסים וגם עם המטפלת הטובה. ושוב תודה חמה מקרב לב על המילים המושקעות והעדינות שבעץ למטה, סוריקטה

שלום דוקטור, קיימת אצלי בעיה, אני חושבת כבר הרבה שנים אבל רק עכשיו אני מתחילה לקבל ולהבין אותה .. צ ו מ י ! אני פשוט דורשת את זה .. ואני מנסה להשיג את זה בכל דרך גם אם היא פוגעת בי . הבנתי שלהרבה בנות בגילי [16] קיימת הבעיה הזו שאלתי היא האם היא עוברת לאחר גיל ההתבגרות ? היא שכיחה ? והאם יש צורך לטפל בה ?

כל שרצית לספר שהנה מחר אנחנו נפגשות. כואבת לי הבטן. אפילו הקאתי קודם. אולי אני בלחץ.. אולי וירוס. אין לי מושג איך אני אגיע אליה, פתאום מתחשק לי להתקשר אליה ולבטל את הפגישה. ממש כמעט ועשיתי זאת. אבל החשש מהכעס שלי מבהיל אותי. אין לי חשק לנסוע אליה. אין לי רצון. אני מפחדת מהפגישה. אני מפחדת להתאכזב. אני מפחדת לא להרגיש כלום. ומפחדת להתרגש יותר מדי. מעין תסבוכת שכזאת.. בלבול.. מבוכה. אולי אדחה את הפגישה לשבוע הבאה??? אני אמציא לה משהו שצץ לי.. מה דעתך? אני חוששת שוב להיות זקוקה לה כ"כ. אחרי שעברתי תקופה קשה בקשות.. מרגיש לי שאני קצת חוזרת לאחור. למרות שאני יודעת שאני זקוקה לה כמו אויר.. שיש לי מיליון דברים לשאול ולספר. ואולי זה לא יוכל לחזור להיות כפי שהיה??? ואם אשמע את בכי התינוקת שלה מעבר לדלת? שתינו נלחץ נורא. איך יוכל שוב החדר להיות המקום הבטוח שלי? פתאום אני מרגישה שאני צריכה עוד זמן. אולי בעוד שבוע יהיה לי קל יותר ואולי אני סתם דוחה את הקץ? מה לעשות? שכן, למה לי לעבור (בעוד שנה, שנתיים ואולי יותר) עוד פרידה? אולי זו הזדמנות לסיים את הטיפול? אני חושבת שאני צריכה רק עוד קצת זמן כדי לחזור. מה דעתך??? האם זה הגיוני/ טבעי את אשר אני חשה? רונה.

לאודי ולכל הנשמות הטובות המשוטטות כאן בפורום, כבר זמן רב מנסה לפתור את עניין המגורים. אך עניין התעבורה מסבך את העסק עוד יותר. מצמצם אפשרויות. צריך גישה נוחה. ואז חשבתי לעצמי מדוע לא לשלב את שני האלמנטים יחדיו- בית ומכונית? קראוון- איך לא חשבתי על זה קודם! כל השנים לקחתי את העבודה הביתה ואילו עתה אני יכולה לקחת את ההביתה לעבודה. בחצרי האפורה ניצבת מזה כמה שבועות דלעת. דלעת שאין לה הופכין. מדוע זה לא להפכה לכלי תחבורה אורגני? לקראוון אורגני? אבל הדלעת עודנה עומדת במקומה. איננה זזה. מכיוון שאני נטולת מושגים טכנולוגים בסיסיים הלכתי לשאול בעצתו של הירקן. הנ"ל טען שיש לה את כל הפוטנציאל לנוע, לא מבין גדול במכונאות רכב, טען שאולי שנת הבצורת נתנה בה את אותותיה, אבל יעץ לי על כל מקרה להחליף את הקרבורטור ולפנות למשרד התחבורה שם ודאי ידעו להפנות אותי לאגף הנכון. ואני שואלת מה זה קרבורטור, ואיפה לעזאזל אני אמצא אותו אצל הדלעת הזו...? החלטתי בכל מקרה לשלוח מכתב למשרד התחבורה שענה לי בזו הלשון: "רפאים יקרה, בתקופה זו שוקד רבות משרד התחבורה על השקת ירקות ככלי תחבורה אורגנים כהתפתחות חשובה במילניום הנוכחי ובשיתוף מלא עם המשרד לאיכות הסביבה. אף אל פי כן נראה שהמודל המצוי ברשותך איננו נכלל עדיין בסל האפשרויות של הטכנולוגיות המתקדמות ועל כן לא נוכל לסייע לך בשלב זה. אנו ממליצים לך בכל מקרה לראות פסיכיאטר". כמובן שיצאתי מיואשת מכל הסיפור. אך גם הרהרתי שוב בדבריהם. עכשיו אני שואלת למה הכוונה ב"לראות פסיכיאטר"? האם מספיק להתבונן בתמונתו כאיקונה כפי שמתבוננים בדמותו של ישו הצלוב או לחילופין הרב אבו חצירה? האם בעצם הפרקטיקה הזו מושג המזור המתבקש? פתחתי ספר טלפונים ויצרתי קשר עם פסיכיאטר שנראה רציני מתוך הכתוב. התרשמתי מהריבוע הכתוב ומהיכולות הרבות המיוחסות לו. כבר בשיחת הטלפון שאלתי אותו אם יוכל לשלוח לי תמונה שלו במייל. הוא צחק בגלים ואמר "תמונה???, במייל??? אני לא נוהג לשלוח תמונות במייל. את רוצה, נקבע פגישה." "כמה עולה פגישה?" שאלתי. " 500 שקל" . "500 שקל לתמונה?" תמהתי, "תמונת פפרצי עולה פחות!" תמהתי. הוא המשיך: "רק שבר רפאלי לא סיימה בי"ס לרפואה ואני כן". החלטתי לבלוע את הצפרדע הזו- בכל זאת הדלעת שלי עדיין לא נעה. לפגישה באתי מצויידת במצלמה. קיבל אותי בכניסה אדם מוזר שראשו מזכיר מאוד את ראש הדלעת שלי. נראה היה שכמעט קרא אותי כי מייד אמר בעונג מסויים: "רק הראש אורגני, אבל הנשמה, הנשמה, הנשמה (בעודו טופח בחוזקה על חזהו)- הנשמה מסיליקון. אבל תודי שזה נראה אמיתי לגמרי!" עניתי שלרגע באמת השתכנעתי. לא ידעתי מה הפרוצדורה ומתי יתרחש אקט הצילום. נראה היה שהתסריט קבוע מראש. "שבי!" הוא פקד עלי. ישבתי. הוא ישב עם גליונות מרפרפים וכתב בקצב קלדנית ממושמעת ומיומנת. הרבה מילים נכתבו שם הרבה מעבר למה שאמרתי. "שם!" פנה אלי. "רפאים". "למה רפאים?" "כי אין בי רוח". "אכן מקרה קשה של ניהליזם כרוני..." הרהר בינו לבין עצמו "טראגי, באמת טראגי..." אחרי שלקח ממני קורות חיים מלידתי ועד למותי שאל במתיקות: "אז איך אוכל לעזור לך?" "הדלעת, הדלעת שלי לא נוסעת". הוא הציץ בי בחשדנות והחל להפטיר כאילו חצי מדבר לעצמו וחצי אלי: "את לא המקרה הראשון שמגיע אלי שמדמה דלעת לכלי רכב. סינדרלה, שמעת את השם? אז אותה ידוענית סבלה למעשה ממה שנקרא פסיכוזה דלוזיונאלית המאפיינת נשים בעידן הפרה- פמיניסטי הנכנעות לקולוניאליזם של הפטריה הפטריארכלית. (אבל בינינו... מה היינו בלעדיכן הא...?) מה שהצעתי לאותה סינדרלה זה להתיק את השיעבוד מאתנו הגברים לתרופה אנטי- פסיכוטית. ואת יודעת איפה היא היום אותה סינדרלה?" "איפה?" שאלתי. "חקלאית אורגנית בצפון הגליל" "ומה היא מגדלת לדעתך?" "דלעות??, שאלתי" "גם, אבל לא רק. גם בטטה, גזר... פיתחה בעצם אובססיה לכל מה שכתום". הגיע רגע הצילום. עשה לי פוזות שונות, רגל על רגל, פרצוף מהוהר, פרצוף קשוב, פרצוף משתתף בצערך, טען שפה האור נופל טוב יותר על פניו, וזה הצד הפחות טוב שלו וכו', תוך כדי אמר שגם מטפלים הם סוג של סלב. לשאלתי בפני מי הם מופיעים אמר "בהרצאות, בקליניקה בפניכן, מטופלות שבריריות והיסטריות המחפשות את דמות האב הארכאי. להיות אלוהים ל-45 דקות ביום. אה?? תארי לך מה זה. אפילו אלהים בטוח היה מקנא בי..." "אז מי בעצם מטפל במי...?" התבלבלתי. "מי שמשלם את המחיר מטפל במי שהיה צריך לטפל בו. ברור לא...?" לא היה ברור לי שום דבר. לפני סיום שאלתי שוב מה יהיה על הדלעת שלי והוא רשם לי ריטלין להגברת התאוצה ורמוטיב למניעת כאב ראש הנוצר עקב רעש חיכוך הגלגלים באדמה. וכמובן גם את האנטי פסיכוסומטי. "כאלו מודלים כבר לא מייצרים היום..!" צחקק בקול קטן. יצאתי עוד יותר מבולבלת. עם תמונה של פסיכיאטר, מרשם לתרופות, ודלעת שעומדת בחצר ובמקום מרכבה הולכת ומרקיבה. מה לעשות אודי וכל הקוראים...? וכדי שיהיה ברור שאני לא שוגה בחלומות הנה לינק שיוכיח את הקשר בין הפנטזיה למציאות: http://www.motortopia.com/files/14904/journal/48e1d07266e53/DSCF3201.jpg רפאים

את גדולה יקירתי. כתבת סיפור מצויין. אהבתי כל מילה. מושחז. אין כמוך. ממני - טל גם סוג של רפאים: קוראת אך אינה נראית.

לטלטל הקוראת ואינה נראית... תודה רבה על הקריאה והמילים לפעמים חוויות קשות מייצרות רעיונות. הלוואי ויכולתי לומר שכל הסיפור הזה יציר דמיוני. את יכולה תמיד גם להראות (ואפילו רצוי) שלך, רפאים

הי רפאים, דווקא נורא הזדהתי עם הקטע של הפסכיאטר.(עם מקרה שקרה לי.) לא מזמן פניתי לאחד המומחים שיעוץ לי עצה, בתחום של אחד מאברי גופי, לא אציין את אותו תחום,כדי למנוע זיהוי..(מי יודע, אולי אותו מומחה מסתובב גם הוא בפורום לפסיבולוגיה קלינית). נדרשתי לשלם סכום המתקרב לאלף שקלים, כשחלק מהזמן ה"יקר" בוזבז על פרוצידורה של שאלות ותשובות,(חלקן מיותרות) ועם אותה תחושה של אלוהות, המלווה בחרדת קודש מסביב,ובתחושה נוספת ששלמתי בסופו של דבר יותר עבור ה"אווירה",ופחות בשבילי.למעשה מדובר בי, ולא בדלעת שלי...(שמצידי יכולה להרקב במקרר,) ובסופה של אותה פגישה נשארתי אני בלתי ממונעת.(אל דאגה -זה לא רציני!) אין לי ספק, כשאזדקק פעם נוספת לעצת מומחה, בתחום אחר של אחד מאיברי גופי,אתפתה שוב לפנות לעזרת המומחה, לא קל לוותר לאותו אלוהים, שיקליד שוב את הסטוריית חיי, ומידי פעם יגניב חיוך אוהד ומבין לתוך פני מלאות המבוכה, מה הם אלף שקלים תמורת כל זה...?? שיהיה לך בוקר מקסים רפאים. את מצליחה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותך,(וגם זה משהו) גליה.

היי גליה, מודה לך שוב על המילים ועל המחמאות- הצלחת להעלות חיוך על פני (וגם זה משהו). לצערי יש בסיפור הנ"ל חלק מציאותי כואב וטראומטי ונראה לי שעלית על הנקודה. כן, יש בבות וקדושים למיניהם שמנסים ליצור אפקט הילה ע"י כל מיני טקסים ומחירים מופקעים (אלף שקל???)ללא הצדקה. ודעת 'המומחה' נקנית לפעמים ביוקר ע"י הסובל חסר האונים שתלוי בו. והסיטואציה שתארת נורא שואבת כוחות ומייאשת כי אתה מצפה לאיזו רגישות, ואמפטיה שיחזקו אותך בגלל האימה וחוסר הוודאות שאתה שרוי בה ומקבל דווקא בדיוק את ההפך ולכן נשאר מרוקן ובלתי ממונע... אני מקווה שגופך הבריא בינתיים והפך שלם ואולי זה לו היית צריכה לשלם מסתובב פה בפורומים וקיבל אפילו ממך בלי משים עצת חינם. אכן מוזרות הן דרכי העולם... רק טוב בגוף ובנשמה, תמיד כיף לקרוא אותך רפאים

חה.... את גדולה...

היי רויטל יקירתי, תודה לך שוב על המילים ועל החיזוקים הם נורא שימחו אותי. לפעמים צרות ואסונות נותנים חומר לכתיבה... מקווה בשבילך שהגמדים הגיעו בזמן ועשו מלאכתם נאמנה, רפאים

  אם כך, סינדרלה בעצם אשמה, כי היא גידלה גם את הגזר ההוא שהאישה מהסיפור של האבטיח נאלצה לעבור אליו עם סיום העונה. או שמא שלגיה אשמה - כי היא מגדלת שורשי פטרוזיליה לבנים. עזבי, אני מדברת שטויות במיץ עגבניות שגדלו בחממה של כיפה אדומה... ראה ראיתי את מילותייך הטובות שם למטה - ועל כך תודותיי מעומק. שלך, חתול האגמים

היי סוריקטה חתול האגמים, מה שסינדרלה צריכה זה כנראה מתכון טוב למרק דלעת. חקלאית אורגנית אמנם אבל יודעת נאמנה שמה שלא זז צריך לבשל. את התנועה והניידות ברוח הפמיניזם תעשה כנראה מן התנור לכיור במטבח... אני סתם קודרת עכשיו באופן מיוחד ולא מאמינה במהפכות. רפאים

וואו.אין עלייך רפאים. סיפור מקסים.

עם כאלה חיזוקים מצידי שהדלעת תעמוד בחניה ולא תנוע... תודה, בשמחה ואולי יבוא המשך מי יודע..? רפאים

הי אודי, כתבת לי אתמול בעץ "היא חזרה" שאין "צריך" - כל טיפול יכול להיות טוב אחרת. מסכימה. אבל כן שואלת, האם טיפול שבו יש לי תחושה שהמון מדובר אבל לא באמת נוגע בפנים - האם זה לא אומר שאולי זה לא זה? ואני יודעת שאני יכולה להרגיש. אולי אם זה היה הטיפול היחיד הייתי חושבת שאני לא יכולה אחרת. הרגשות היחידים שיש לי הן חיבה כלפיה ואי רצון לפגוע בה.אני לא מרגישה כמעט כלום לעצמי בפגישות. גם אם הנושאים מאד טעונים אני בעיקר מרגישה שזה תיאוריטי. וגם זה שאני מחליטה מה היא רואה, גורם לכך שיש לי תחושה שהדברים יותר מודעים, יותר בשליטה, אני שמורה ושומרת. פחות נוגע בתכנים הלא מודעים העמוקים.לפעמים אני אפילו חווה את זה כאילו שתינו יושבות ומנתחות מישהי אחרת ומביאות תובנות (לפעמים חכמות). בעייתי לא? מכיוון אחר, זה כמו במערכת יחסים, כשיוצאים עם מישהו והוא כליל המעלות (חכם, נאה, מצליח וכו') אבל משהו חסר. להמשיך לצאת איתו? י.

הי ילדה ואישה יקרה, גמני מצטרפת... ראי, לדעתי, כדאי לך להעלות את הרגשתך שחסר לך האקשן, הקצוות, העוצמות, וגם לדבר על הגעגוע. אליו. אולי גם לתקופות מסוימות אחרות בחייך. אז לומר, ובמקביל להזכיר שאת חוששת שאמירה שכזו עשויה לפגוע בה (אם זה כך), אבל, בכל מקרה, לא להיות מונעת מכוחן של החששות, ובעקבותן גם לשתוק את הדברים. כלומר, לנסות, למרות שלא קל או נוח... איני מכירה פרטים, כמובן, אך רעיון שעלה בדעתי ואפשר לנסות לחשוב עליו הוא, שאולי כעת את שומרת/מגנה (לא במודע) לא להרגיש נגיעה עמוק בפנים, בשל חרדות מהעוצמות שבטיפול הקודם, כי אולי הן גררו סיום טיפול בטרם עת, והפסקת קשר? בכל אופן, כפי שאני מכירה בטיפול שלי וגם מקריאה בפורום, חומר מסוג זה הוא חומר טיפולי שמטפלים כבר ראו ויראו ויודעים טוב מאד להתמודד איתו מקצועית. אז בעיניי חשוב לומר שאת חווה את הקשר איתה כמשהו רדוד-שטוח יותר ותוהה "האם הטיפול עובד" וכו'. בקיצור, אומר לך משהו לא חדשני או מקורי במיוחד - שווה לא להתחמק, לאזור אומץ ולספר לה בגילוי לב בעצם כל מה שהזכרת בהודעותייך האחרונות. בי, סוריקטה

הי סוריקטה יקרה, כתמיד בכל תגובה שלך מוצאת לי משהו חדש לחשוב עליו... הפעם זה המשפט:"אך רעיון שעלה בדעתי ואפשר לנסות לחשוב עליו הוא, שאולי כעת את שומרת/מגנה (לא במודע) לא להרגיש נגיעה עמוק בפנים, בשל חרדות מהעוצמות שבטיפול הקודם, כי אולי הן גררו סיום טיפול בטרם עת, והפסקת קשר?" לא חשבתי על זה ככה.מדבר אלי. לגבי לדבר איתה, כן דיברנו רבות על כך (היא הגדירה זאת שהליבידו שלי לא בטיפול) ועל "בעיות" נוספות בקשר שלנו. הייתה בעבר תקופה שכמעט עזבתי את הטיפול כי היא ניסתה להציל אותי ממשהו ואחר כך היה קשה לי לסלוח לה למרות התנצלויותיה. אבל משהו אחד שמחזיק אותי אצלה כבר שנה, הוא שאני יודעת שהיא אוהבת אותי. זה מרגיש לגמרי ככה. האכפתיות שלה. הרצון שלה שיהיה לי טוב. כנראה שלא מוצאים כזה כל יום. י.

היי ילדה אשה... האמת שרציתי להגיב אליך קודם אבל נושא הטיפול כ"כ טעון עבורי שאני פוחדת שוב להשאב מטה. קודם כל רציתי להודות לך על תגובותייך התמיד מעוררות מחשבה שם למטה בעץ. מנסה ליישם את רעיונך של מוטיב הפיכת הזאב לכבש אולי יום אחד אצליח... אני חשה שיש כמה דברים משותפים אולי בהתנסות שלנו שאולי כדאי שאומר. אני גם מאוד מכירה את תחושה של טיפול 'פרווה' שכביכול נוגע לא נוגע ומנגד טיפול שיש בו כ"כ הרבה טלטלות רגשיות שמשפיעות ממש על החיים והופכות אותו לעיקר. מן הסתם גם אצלי זה היה קשור במטפל אשה או גבר בהתאמה. כנראה (לפחות אצלי) שהחיפוש של דמות האב במטפל מאפשרת את ההעברה החזקה הזו. אצל מטפלות נשים השתדלתי להביא את החלק הנורמלי שלי יותר, יותר התרחש שוויון בחדר כמו קשר של עמיתים אותו את מתארת. אצל מטפלים גברים יכולתי להרגיש יותר את הילדה, להביא את החלק ה'מופרע' יותר הפחות מתפקד והבשל ולכן אולי גם להרגיש יותר. היה את הריגוש הזה שכלל בתוכו לפחות אצלי גם תחושת פחד וחרדה. גם העיסוק רוב הזמן היה בקשר הבין אישי בתוך החדר. אני מודה שעם אשה היה לי פחות מעניין לדבר 'עלינו' והעדפתי יותר לדבר על עצמי. אולי יש לך רצון להביא משהו אותנטי מתוכך ואת מתקשה להאמין שהמטפלת הנוכחית תוכל להכיל את זה, תתפרק אולי. אבל מסכימה עם כל מה שנאמר לך שיש מקום לבדוק את זה איתה. לפעמים טיפול יכול לבוא ממקום רגוע ולא בהכרח מטלטל ובכל זאת להשאר אפקטיבי. יש משהו אפילו 'נכון' ושפוי ביציבות לפעמים... מקווה בשבילך לטיפול 'טוב', רפאים

היי, מה שלומך ? תרשי לי , אם היית נשאלת בפשוט "האם את באמת רוצה להמשיך ללכת אליה, מה היית עונה?

הי רויטל, תודה רויטל על השאלות הטובות. האמת שקשה לי להגיד,כי אני כן רוצה ללכת אליה, אבל לא בטוחה שזה מספיק. י.

שלום אני בן 38 עברתי איבחון של הפרעת קשב וריכוז,שהראה שיפור משמעותי לאחר ריטאלין,הופנתי עם התוצאה של האבחון לנאורולוג ולאחר בדיקות דם שעברתי הוא נתן לי ציפרלקס,10 מ"ג 1 בלילה,קצת הופתעתי מהתרופה. 1. מדוע הוא נתן לי את הציפרלקס ולא ריטאלין? 2.האים יש קשר בין ריטאלין לציפרלקס בתגובה התרופתית? לתשובתכם הודה

אודי שלום,ביתי בת 16 הידרדרה בלימודים אין לה הסבר לכך,כל מה שמעניין אותה זה החברים,יציאות ,ומצב חברתי,בבית אין לי שום עזרא ממנה ונוצר מצב שאני כל היום כועסת עליה.בסך הכל היא ילדה טובה אבל קשה לי לקבל את החוסר אחריות שלה לגבי הלימודים,זה גיל שקשה לעקוב אחרי הלימודים ודי צריך לסמוך עליהם. הייתי רוצה לדעת איך להתנהג והאם עליי לדרוש דברים כגון עזרא בבית ,אחים וכ'ו.

שלום אם אני לפני ניתוח כיס מרה ואני יכול לדחות אותו הוא לא דחוף ומרגיש חרדות בכי מהניתוח האם מכוח הנשפי כדאי לדחות זאת עד שאהיה מוכן? תודה

שלום רב לך אור על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לשוחח עימך טלפונית 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי... מתבוננת במגדל הקלפים הזה- כל הקלפים שממתינים לך ופוחדת כבר כמה ימים להניח את שלי. כ"כ זקוקה אבל פוחדת שזה יקרוס. שתקרוס. איך אתה מצליח להכיל את הכל. איך אתה עומד בזה. איך. מרגישה כזו לא מתחשבת שכותבת. כל הזמן דואגת ומלאת אשמה. המילים המכבידות שלי. יש להן משקל. מילה אחת, הברה אחת, מיליגרם אחד יותר מדי והכל יפול. בגללי. סליחה על המילים. על המשקל. על השטח. רציתי מילה יצאה לי רכבת. רפאים

מצטרפת -במובן מסוים .

הי רפאים מותר להתפרץ? רציתי לספר שכבר זמן מה אני שואלת את עצמי מה עולה בגורל ביתך החיצוני והמופנם, האם מצאת לך כבר פינה חמה לנוח בה או שאת עדיין נעה ונדה. וגם רציתי להוסיף שלפעמים קלף נוסף יכול להדהד לעוד קלפים נחבאים ולתת להם תעוזה להסתכל במראה, או שקלף לפעמים יכול לעזור ליצור סידרה, חבורת קלפים (שמחה ומאושרת...) שגדולה (ויוצרת סימביוזה), יותר מכל קלף בפני עצמו. או אומר זאת אחר, בעיני הקלפים שלך בונים ולא ממוטטים נוגעים, מקרבים, מצחיקים, מהרהרים אבל ממש לא ממוטטים... להתראות (-: גלי

היי רפאים, אם קיים דבר כזה משקל עודף חיובי, אז כן, למילותייך עודף משקל חיובי וחינני, הם לא מכבידות, ואין בהם סכנת קריסה. ואל תשכחי - אודי לא לבד, יש לך גם אותנו, המוכנים לשאת בנטל, כך שהעומס מתחלק שווה בשוה, (כמעט..) וחוץ מזה, די נעים להצטופף בתוך רכבת המילים שלך.. שלך, גליה.

לאודי,רויטל, גלי (עדיין) וגליה... אני מודה לכם על המילים ועל המקום שנתתם לי פה (ולשאלתך גלי- עדיין נעה ונדה אנוכי) זה לא מובן מאליו עבורי... וגם לדעת שאני לא הקלף האחרון. ושיש פה אתכם ואתם רואים אותי. שאני לא חייבת להתכווץ. נורא התרגשתי ועיני דמעו ממש ולכן לא יכולתי לכתוב. שוב להאמין קצת בעולם. הכנות הזאת. להיות עצובה לרגע ולא מדוכאת. זה הרבה בשבילי. וגם מאוד מבלבל. תודה לכם שאתם פה מכל הלב, קיבלתי מתנה נדיבה ממכם. רפאים

אחרי חודש של חופשות (שלי ושלה לא הסתנכרנו) - היא חזרה. האמת, היא הייתה חסרה לי. לא באותן עוצמות כמו שהוא בעבר היה חסר. אפילו הפסקות קצרות היו גורמות לי לחוסר שקט ולכמיהה. פעם, כשנסעתי לשלושה שבועות התגעגעתי כל כך שהרגשתי את זה פיזית. ממש כמו חולי. איתה זה חוסר כזה שאפשר להמשיך כמעט כרגיל בחיים. איתו גם היו לי שיחות בלתי פוסקות בראש.שעות של טיפול מאד מוצלח כשהכל אצלי בתוך הראש. איתה זה אחרת. שנה אנחנו יחד - אין ספק שנוצר קשר. הרגשתי בפגישה שחסרתי לה. זה היה נעים. איתו בסך הכל הטיפול היה קצת יותר משנה וכמה עוצמה והתרגשות כמעט מהתחלה. תמיד לפני חופש (בעיקר החופשים היו שלי) הייתי מנסה לעזוב את הטיפול, הרגשתי שקשה לי להכיל הפסקה. שסוף יהיה יותר קל. תמיד אחרי חופש, הייתה פגישה נסערת. הייתי מלהגת איזה חצי פגישה בקלילות ועליזות ואז הוא היה מסתכל בי במבט מבין, מחייך מן חיוך קטן שיודע הכל והכל היה נשפך ממני. כמה דמעות נשפכו. איתה אין דמעות. חיכיתי לפגישה, היה לי הרבה מה לספר לה, רציתי לשתף. הגעתי, שיתפתי, היא דיברה והכל היה בסדר. אבל, איכשהוא משהו חסר. ואני מאד מחבבת אותה ויודעת שאכפת לה ממני בצורה יוצאת דופן. היא פסיכולוגית מוערכת ומנוסה והיא באמת רוצה לעזור. לקח לנו זמן אבל בנינו משהו. אבל ההשוואה והמשהו הזה שחסר. איתו הרגשתי שהכל בי גלוי לפניו, גם ללא מילים, הוא הכיר בי גם חלקים שאני לא הכרתי קודם. והיא? היא רואה בעיקר מה שאני מחליטה שתראה. אודי יש עצות בשבילי? האם טיפול צריך להיות עוצמתי ומטלטל כדי להיות טוב? אשמח לשמוע מכולכם. י.

שלום, אני ספורטאי המתאמן באופן קבוע 7 פעמים בשבוע. מטבעי אם פעם לא הייתי "איש הנשים", ואף לעם לא הייתה לי הצלחה איתן. אחרי שהגעתי לענף הספורט שבו אני עוסק (בגיל 15 וחצי), בכלל לא הקדשתי זמן לנושא מערכות היחסים. כיום אני בן 18 ושלושה חודשים, והנושא מתחיל להעיק עליי מאוד. אני חושש שמא חוסר ההתנסות שלי (לא נשיקות, לא חברה ולא שום מערכת יחסים) עם נשים היא בעיה או עיכוב פסיכולוגי. האם זה כך? בתודה.

חבר טוב שלי סובל מסוג של דיכאון כבר הרבה שנים. הוא לא אובחן מעולם, ואני לא יודעת אם זה "באמת" דיכאון. בכל מקרה התחושה שלו היא שהוא מדוכא מאוד. במהלך שירותו הצבאי הזכיר פעמים רבות את כוונתו להתאבד. מאז הוא כבר השתחרר והתחיל ללמוד באוניברסיטה, הכיר בחורה, ונראה היה שמצבו הנפשי השתפר, אבל אז הם נפרדו, ועכשיו הוא שוב אומר שוב ושוב שהוא רוצה להתאבד, ואפילו אמר כמה פעמים שבסוף הוא באמת יתאבד, ושאז אני, בתור ידידה שלו, ארגיש אשמה שלא מנעתי את זה. כששאלתי אותו אם הוא רציני, או שזו סוג של בדיחה (לא מוצלחת) הוא סירב לענות. אמרתי לו שהוא לא יכול להפיל את האחריות לזה עליי, ושאם הוא מרגיש שהוא במצב עד כדי כך קשה עליו לפנות לטיפול. בתגובה הוא אמר שהוא לא מוכן ללכת לטיפול, גם כי מאוחר מדי בשבילו (לדבריו אין טעם שאנשים שכבר רוצים להתאבד ילכו לטיפול, כי אז הם כבר בשלב מתקדם מדי), וחוץ מזה הוא אמר שאם הוא ילך לטיפול זה יהיה רק אצל אישה, ואז הוא בטח יתאהב בה והיא לא תסכים לטפל בו יותר בגלל זה. בקיצור - מה אפשר לעשות?

אנו דואגים לקרובת משפחתנו בת 25 גרושה עם ילדה בת 4, אשר יצרה קשר עם גבר לא יציב ובעייתי, היא השאירה את ביתה בת ה 4 אצל הוריה בתואנה שאין לה ענין בילדה. לאחרונה החל הגבר, לדרוש שתביא את הילדה אליהם הביתה באמרו שהיא אם הילדה ולא יתכן שתזניח אותה.היא שומעת לו בעיניים עצומות.מסתבר כי לפני המקלחת הוא מפשיט את הילדה בכח,ושאר דברים שלא ייתכנו. קרובתנו עוצמת עיניה למתרחש ודורשת מהוריה לתת את הילדה לסופי שבוע, והם פוחדים, מה ניתן לעשות??? אם ניתן??? תודה וסליחה על אורך הסיפור

תודה רבה לך אנחנו אכן נפנה לפקידת סעד.

שלום יש לי ילדה שמגיל 17 היא נמשכת לגברים המבוגרים ממנה ב-30 35 שנים. כעת היא בת 22 וגם קושרת קשרים רומנטים רק עם גברים בגיל שלנו, ההורים שלה.תופעה זו מטריפה את דעתינו. בחורה יפה חכמה ,הלכה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה כדי להבין את התופעה שלה. אני מנסה להבין אך לא מצליחה. ילדות רגילה בת זקונים זוג הורים רגיל יש לה עוד 3 אחים ,סובלת מבעית קשב וריכוז וטופלה בריטלין .סיימה את לימודיה בהצטיינות.הקשרים שהיא מפתחת עם "זקנים" לא מובילים לשום מקום, והדאגה שהיא תרגיש מנוצלת מינית. אני לא יודעת אם זה קשור אך מגיל 15 שהתחילה עם ריטלין היא התחילה להסתכל מינית על גברים מבוגרים. אני אבקשת אם יש ביכולתכם להאיר את עיננינו . למה זה קורה לה ? מה הסיבות שיכולות להוביל להתנהגות כזו. כל דבר שיכול להאיר את עינינו. בתודה מראש דליה

באה להיות איתך בעץ שלך נשב יחד בלי מילים? י.

ינשוף הנחלים... שיפרח ויצמח העץ ויזמין את כל חיות היער להשתופף בצילו. רפאים.

כואב לראות את העץ שלך מרגיש נטוש .. והנה .. ראית כמה אוהבים אספת לצידך.. גמאני באתי , להיות לידך בשקט ..עד שהמילם יחזרו מותר גם בלי מילים. שלך.שרית

סוריקטה הטובה, גם ללא מילים, את זוכה לביקורים, סוג של מפגש - ללא אומר ודברים.. בהערכה, גליה.

כל אחד והעץ שלו. כל אחד מדמיין עץ בצורה קצת שונה... יש עץ שופע עלים ירוקים ופורחים... יש עץ עבה בעל עלים יבשים... יש עץ קירח ואדיש... יש עץ זקן ובודד.. ישנם עצים שמחבקים חיבוק, שמרגיעים אותנו בזכות צלם העשיר.. לשבת תחת עץ מבלי לומר מילה.. אך בתחושות רבות פנימה. עץ. איזו מילה. איזו משמעות. גם מצל. גם דואג. גם נותן פרי. והעץ מחובר הוא לאדמה.. מחבר אתנו לאדמת נפשנו. עץ. תודה סוריקטה שהזכרת משמעו של עץ... ואותי אישית, אסוציאטיבית זה לקח רחוק בדימיון למקום טוב ונעים.. ובתוך כל המולת החיים, העבודה והרעשים מסביב תחושת העץ חסרה לי מאד. ואסיים מתוך קטע מן הספר "העץ הנדיב": פ??ע?ם א?ח?ת ה?י?ה ע?ץ... ו?הו?א א?ה?ב י?ל?ד ק?ט?ן א?ח?ד. ו?כ?ל יו?ם ה?י??ל?ד ה?י?ה ב??א ו?או?ס?ף א?ת ה?ע?ל?ים ש??ל ה?ע?ץ ו?עו?ש??ה מ?ה?ם כ??ת?ר?ים ו?מ?ש??ח?ק ב??מ?ל?ך? ה?י??ע?ר. הו?א ה?י?ה מ?ט?פ??ס ע?ל ה?ג??ז?ע ו?מ?ת?נ?ד?נ?ד לו? ע?ל ה?ע?נ?פ?ים ו?או?כ?ל ת??פ?ו?ח?י-ע?ץ. ו?ה?ם ה?יו? מ?ש??ח?ק?ים ב??מ?ח?בו?א?ים. ו?כ?ש??ה?י??ל?ד ה?י?ה מ?ת?ע?י??יף, הו?א ה?י?ה נ?ר?ד??ם ב??צ?ל?ו? ש??ל ה?ע?ץ. ו?ה?י?ל?ד א?ה?ב א?ת ה?ע?ץ מ?א?ד מ?א?ד. ו?ה?ע?ץ ה?י?ה מ?א?ש??ר. א?ך? ה?ז??מ?ן ח?ל?ף לו?, ו?ה?י??ל?ד ה?ל?ך? ו?ג?ד?ל. ו?ל?ע?ת??ים ק?רו?בו?ת ה?ע?ץ נ?ש??א?ר ל?ב?ד?ו?. שלכם, רונה

הי כולם, במקור, כנראה, היו בו מילים לא כתובות, לא מחוברות, לא ברורות, בעץ פרא הזה. לא אלו. אחרות. לגמרי אחרות. העץ שלי דווקא צמח על קו ביוב של רמת חובב. אחלה הזנה. היו עלים. היו התפצלויות. כנראה שהרבה יותר מידי מהם. לא זו בלבד, אלא, שהענפים צמחו במן זוויות מוזרות ועקומות. חלקם קשורים רק לכאורה ללב העץ. בעצם מן מנותקים כאלה. תלושים. ואפשר היה להבחין, אולי, שענף נשען על ענף. זו הייתה לכל אחד מענפים התמיכה היחידה. רובם תלויים על בלימה. תוצאה לזוויות, למבנה ולעומס, הענפים והגזע כרעו תחת כובד המשקל. העץ התפרק, גם הרס וניתק כל מיני חוטי חשמל במסלול נפילתו, קני הציפורים בסבכיו, גם הם איבדו אחיזה. גוזלים אבדו. מי ששהה בקרבתו נמעך-נכבש. לבסוף, הוא נותר כרות-קרוע-שורשים, נוטה- שכוב על צידו, אפילו לא דואגים לפנות את מה שהוא היה משם. עץ הומוריסטי משהו. ומבויש. ומיובש. "ועכשיו... אני פשוט, שמח. פשוט, שמח. אין לי מילים לתאר את האושר הזה..." המממ... טוב... ייתכן שלעץ יש נטייה קצת להבריח עכשיו, להכביד מאד משקל, אז, מאחר שבעיניי נורא לא פייר לבעוט-להבריח כך, או, נגיד, להיעלם-להדאיג כך, בוודאי לא כלפיכם וברגישויותיכם העדינות, ובתקווה שאפשר יהיה יותר למהול כאב מתומצת, אשלח את אהבתי לכל מילותיכם (קראתי את כו-לם), שיהיה ליל מנוחה

שלום וברכה! הנני גבר בשנות ה-30 לחייו. זה שנים שהנני סובל ``מגינוקמסטיה`` (שדיים דמוי שד נשי), הדבר היה כמחסום בתחומים רבים במהלך השנים, הקשר הזוגי הראשון שלי היה מאוחר מאוד בגלל הבושה שחשתי, ויתרתי על שחייה בים ובבריכה שכה אהבתי בשנות ילדותי כתוצאה מהבושה. לאורך השנים חשתי תיסכול רב כתוצאה מהבעיה, לגשת לרופא לפתור אותה היה בעיני קריעת ים סוף, הבושה לא איפשרה לי זאת. כיום הנני אדם נשוי מזה כחמש שנים, יש לי ילד בן 4. אני הנדסאי במקצועי. לפני כחודש החלטתי לעבור ניתוח לתיקון הפגם שמציק לי. אני מלא התרגשות נוכח ההמתנה בפעם הראשונה לייעוץ עם הפלאסטיקאי כמו גם מלא בבושה בעקבות הצורך להחשף בפני הרופא. אני חש שאני חייב את השינוי הזה לעצמי, אין לי ספק כי לאחריו חיי עומדים להשתנות. הדימוי העצמי שלי כגבר יתחזק באופן משמעותי, אני יוכל לחזור לדברים שכה אהבתי כילד כמו ללכת לים ולבריכה מבלי להתבייש בגופי. הדבר שמציק לי הוא שאיני יכול לחלוק את ההתרגשות הרבה שמציפה אותי נוכח השינוי שאני עתיד לעבור בקרוב, זאת מכיוון שאני מתבייש מאוד לדבר על כך אפילו עם אישתי, בפרט עם חברים. נוצר מצב שאיני יכול לחלוק את השימחה, את הציפיה לבדיקה ולניתוח שאחריה, את החששות. אני מרגיש שזה חסר לי הפורקן הזה. מהם הכלים לשבור את הבושה? בערכה רבה ובתודה מראש, עופר

לפני זמן קצר סיימתי טיפול שארך שנה וחצי.בחצי השנה האחרונה חשתי דיכאון וכעת אני לוקח פלוטין להקלה.בחודשים האחרונים חשתי שאני נקשר מאוד למטפלת ואפילו מתאהב בה.הבנתי שזה חלק מהטיפול ואף העזתי לעלות זאת בפניה והיא אמרה שזה טבעי וזה באמת אמור להיות כך.אחרי כל פגישה ציפיתי כבר לפגישה הבאה ובנוסף לעזרה של הכדורים חשתי אופטימיות והקלה אך בכל פעם שחשתי געגועים למטפלת -חזר לי הדיכאון.עם הזמן התופעה התמתנה. הפגישה האחרונה היתה ממש טובה ויצאתי ממנה מחוזק ואופטימי אך ככל שהזמן חולף אני חש געגועים עזים למטפלת וכך הדיכאון גובר (שוב אין לי חשק לעשות כלום ואני כל הזמן חושב אם יצא לנו להפגש שוב ואם אוכל לדעת עליה פרטים נוספים-אני לא יודע עליה כלום).אני מרגיש חסר אנרגיות ולא יודע מה לעשות-כי הטיפול הסתיים מאחר והמטפלת סיימה את התמחותה. האם זה מצב נורמאלי שיעבור עם הזמן או שמא זה יוביל אותי שוב לתהומות הדיכאון? נ.ב סליחה אם הארכתי מידי.

שלום לך פסיכולוג, קצת עליי אני חיילת בת 19 שכל חייה אבל כל חייה הצליחה בלימודים במבחנים,ואף סיימה בהצטיינות יתרה בה"ס במתמטיקה ואנגלית 5 יחידות. הייתי מלאת בטחון ואמונה עצמית שאגיע רק לאן שארצה. לפני כעשרה חודשים התגייסתי לצה"ל ואז התחילה שורה של כישלונות.התגייסתי לצבא כמש"קית חינוך ותפקדתי מצויין ביחידה שהגעתי אליה ואף ממש רצו שאצא לקצונה,קיבלתי חוות דעת מהממת ,אחת הטובות,שאין הרבה כאלה (באמת!) לצערי מפקדיי לא יכלו להשיג לי הקצאה למבדקים (מבחני קצונה הבודקים את התאמתך לקצונה) וללא הצלחה במבדקים אי אפשר לצאת לקצונה. התעקשתי ממש לצאת לקצונה ללא מבדקים ומבדקים אעשה בהמשך. מפקדיי הסכימו לשלוח אותי לפחות להכנה ותוך כדי הכנה אקבל מבדקים. ההכנה ארכה 4 שבועות שבמהלכם דחו לי תאריך 3 פעמים ליום מבדקים ,עד שהגעתי ליומיים האחרונים של ההכנה ונשלחתי למבדקים מיואשת מתמיד. למה מיואשת? רוב הבנות בהכנה (58 מתוך 62 ניגשו למבדקים ועברו) וכל יום דאגו לחלחל לי..מה תעשי אם לא תעברי מבדקים? את לא לחוצה מהנושא? כל הזמן עניתי להם שלא..קטן עליי ...ואני לא פוחדת מזה.. אז כן,יומיים לפני הוועדות סוף הלכתי לתל השומר למבדקים ועד השעה 11:00 הלך לי מצויין,אולם במהלך המבדקים מול המחשב התחלתי לישאול את המאבחנת הפסיכוטכנית די הרבה שאלות טכניות:כמה זמן נשאר,האם המבחן הראשון הסתיים; בסופו של דבר שהגעתי לריאיון פסיכולוג המאבחנת הפסיכוטכנית הלכה לפסיכולוגית וסיפרה לה ששאלתי המון שאלות,בריאיון פסיכולוגית אמרתי ששאלתי שאלות טכניות בלבד.והפסיכולוגית שאלה אם אני נלחצתי.מיד אמרתי לה שלא,בכל זאת קצין לעתיד נלחץ? מה פתאום. היא המשיכה להתריס נגדי המון שאלות,ותוך כדי שהיא שואלת אותי אמרתי לעצמי,זהו היא מכשילה אותי חבל ליעל הזמן,ואחרי שתי שניות הבזיקה בי מחשבה נוספת:לא,אל תחשבי כך תעני לה כמו שצריך קיבלתי תשובות למבדקים קיבלתי 11,נמוך ביותר כאשר ציון עובר הוא בין 13 ל-25, בנוסף במהלך ההכנה התייאשתי מאיכות האנשים שנמצאים איתי (רמה נמוכה מאוד) ואני סוג האדם שלא מסתדר כל כך עם בנות,יותר עם בנים מבחינה חברתית.אחת הבנות שהייתה בצוות שלי שנאה אותי ממש עוד מתקופת הטירונות ודאגה למרר את חיי לאורך כל ההכנה ולהסית בנות רבות נגדי .ההכנה הייתה מאוד אינטנסיבית ומלאה בתכנים וכמה פעמים הבזיקה בי המחשבה:"למה את עושה את זה לעצמך? למה את מתעללת בעצמך". חשוב לי להגיד שעכשיו שנפלטתי מקצונה,כולם שואלים אותי כמה קיבלת במבדקים ואני עונה להם שנכשלתי,הם פשוט לא מאמינים והם בהלם,"את,את נכשלת?" לא יכול להיות. הם האמינו בי כל כך.הפכתי למושא אכזבתם אשמח לדעת איך להתמודד עם כישלון זה תודה ויום טוב!!

הי שירן, לא פסיכולוגית, אבל רוצה לכתוב לך מזוית של מי שמכירה וחוותה תחושות דומות. מכירה את התחושה של להיות הכי מצטיינת ואז הפעם הראשונה שהכתר הזה מוסר מהראש... ועוד יותר גרוע, לא רק לא להיות הכי טובה אלא ממש להכשל. תארת פה מאד ברור את השתלשלות העניינים שיצרה לחץ, כאילו בלי לחץ. בולט גם הרצון שלך שנדע/שאודי ידע שבמקומות אחרים הצטיינת. שאת לא תמיד נכשלת. אני חושבת שכאן גם טמון המפתח להתמודדות. כי ההתמודדות הקשה עבורך (כך נראה לי, אבל אולי זו רק תחושתי שלי) היא עם העובדה שהסביבה רואה את הכשלון, שאת הופכת "למושא אכזבה". ואם תרשי לי, עוד יותר מפחיד (שוב אולי זה רק אצלי) מה יקרה אם יום אחד כבר לא יתאכזבו אלא יראו אותך כחלשה או כלא מסוגלת. אם זה אכן כך, הפתרון צריך לעבור דרך העבודה על התפיסה העצמית שלך, עם פחות דגש על איך רואים אותך אחרים. זה לא פשוט - מניסיון. אבל אפשרי. בהצלחה לך שירן. עוד יהיו הרבה מאד הצלחות ופסגות עבורך י.

אודי :-( שוב נשכחתי... עצוב ל.

הי זו אני, האתר לא פתח את דלתותיו בפני בשמי הרגיל. אמר לי שאני טועה, שאני לא אני, ושאני לא מוזמנת. נמאס שכל דבר טריוויאלי הופך להיות קשה כל כך. בכל זאת התעקשתי לכתוב. עכשיו אני כבר לא בטוחה מה. זמנים לא פשוטים. הקוטב הרע מכריע את הקוטב הטוב. אני נשארת חלשה. בתוך המלחמה ביניהם עדיין חודרים פנימה הדי קולות, של משימות קשות, קשות מדי, שהייתי רוצה להצליח לעשות. נאחזת בהד, תופסת אותו בכל כוחי, אולי כשיעוף אוכל לעוף גם אני איתו... אי שם מעבר לקשת... בינתיים מתנצלת. לילך יקרה. סוריקטה יקרה. תודה על תגובותיכן. סליחה שלא הצלחתי לענות. ילדה ואישה, מרגישה שצריכה להתנצל גם בפנייך, מרגישה שרק להשען אני רוצה ושאין לי כלום לתת (אמר העץ הנדיב, עת כרתו את גזעו מעליו).לא את. הם. דינימיקה מרגיזה גם איתה בימים אלו. אני מרגיזה אותה, והיא מתרגזת, וגורמת לי לבכות, ואז מתנצלת, ואז לא מבינה את המצב ההפוך שנוצר בינינו שהיא הנפגעת והמתנצלת. ואני חלשה. אין לי כוח שתפגע. אין לי כוח שתתנצל. גם אין לי כוח שתילחם. כל דבר שהיא עושה מזכיר לי כמה אני בלתי אפשרית. כמה סבל כרוך בלהיות איתי. מרגישה שצריכה גם להתנצל על ההתנצלות הדלה הזאת. אז שוב. סליחה. עדיין כאן. עדיין גלי.

אני כל כך כועסת עליה , יכול להיות שאני מדברת בשפה אחרת ואני לא שמה לב , אולי אני צריכה להביא איתי לפגישה איזה בועה כזאת שיהיה שם איזה איש קטן שיתרגם אותי למילים שהיא מבינה....אני לא פשוט לא מצליחה להבין את זה .

היי אודי יושבת כבר זמן מה, רוצה לכתוב ומסתייגת.. בסוף החלטתי בכל זאת.. המצב שלי ממש רע (בלשון המעטה), וזה מתבטא גם באובדנות. במין אבסורד שכזה, המטפלת טוענת שזה נובע מכך שדווקא אני מתקדמת.. שעכשיו אני יותר מחוברת לרגשות וכו'. אבל לכן אני גם הרבה יותר רגישה ופגיעה. היא טוענת שזה אחד המצבים הכי מסוכנים להיות בהם.. היא טוענת גם שחוסר השינה שלי והתזונה (הלקויים בחסר מה) מקשים עוד יותר על ההתמודדות שלי. אז.. היא רוצה.. שאני אלך לתזונאית.. ו.. גם לפסיכיאטר (או רופא משפחה) לקבלת תרופות.. כשהיא יודעת, היא יודעת כבר שנים, שאין מצב שאני אלך לפסיכיאטר ושאקח תרופות, כמו שאין מצב שאפנה לתזונאית (אני טוב לי עם העוגיות והנשנושים - זה בהחלט מספיק לי). העניין הוא ש.. ברגע שהיא אמרה לי את הדברים, נשברתי לגמרי.. נראה לי שאולי היא קצת מאבדת אותי.. בבקשות שלה (אולי דרישות - אני עדיין לא בטוחה). כשהייתי לפני שנים בטיפול אחר, הטיפול נגמר רע מאוד, בין היתר בגלל העניינים האלה - תזונה וכדורים. והיא יודעת על זה. גם איתה עברתי תקופות לא פשוטות במהלך השנים שאני אצלה בגלל הרצון/ דרישה שלה שאראה פסיכיאטר, שאקח כדורים. קשה לי להבין, אולי לקבל, שבמצב שהוא ממש רע, והיא יודעת כמה הכל רגיש אצלי עכשיו, היא מעלה את הנושאים האלה שפשוט גומרים אותי בפני עצמם. אני יודעת שלא שאלתי כלום אודי, אני פשוט לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי כבר. אין לי כח, אני נורא מיואשת. אני נורא אובדנית. והדיכאון משתלט עלי. והדבר האחרון שאני רוצה או יכולה, זה להתנגד לה עכשיו. ולא - אין שום סיכוי שאסכים לכדורים או תזונאית. אין לי כח יותר להושיט יד. ואני תוהה אם אני בכלל רוצה בכך. עייפתי מהכל אודי, עייפתי מהכל - ממש הכל. שיר

יקרה, אני כאן , להושיט לך יד .. לפעמים הכל נראה בלאגן אחד גדול.. אני חושבת שהקול של המטפלת מאוד דואג לך .. מנסה לשמור עליך, גמאני הייתי אנטי כמוך.. אבל כשהלכתי ב"כח" ..קודם בשביל המטפל .. ונלחמתי יחד איתו בקולות ההרסנים שבי היה בי הרבה יותר פשוט להתמודד.ויש עליות ויש ירידות אבל לא הכל קו ישר. מקווה שתצליחי לראות גם את.. איתך.שרית

העלת ולא ענית :( אשמח לתשובה:)

הי אודי, האם קבלת שאלת המשך מאת נירה? שלחתי פעמיים אתמול, אך לא ראיתי שהועלתה. אודה לך אם תוכל לבדוק.

אני מטופלת כבר חודשים רבים אצל מטפלת מצויינת, שעוזרת לי רבות, היא מאוד אמפתית ומקצועית, הקושי שלי במרקם היחסים בינינו , המהלך הטיפול נדמה שיש הרבה דברים שנשארים מתחת לפני השטח, אני מבינה שזה חלק מהליך הטיפול, אבל יש לי קושי גדול עם זה שנושא הקשר ביני לבינה אף פעם לא מדובר, בנוסף היא שומרת באדיקות לא להכניס אפילו לא "בטעות" פרט שהוא שלה הנוגע לחייה שלה, אני מאוד אוהבת אותה וקשורה אליה וזה מאוד מכאיב לי... האם לדבר איתה על זה..איך להעלות את הנושא... מעניין אותי מאוד איך הטיפול נתפס "מהצד השני" של המטפל מבחינה רגשית, תודה על עזרתך.

היי אודי, לא יודעת אם אתה זוכר אותי. כתבתי פה לפני כמה חודשים על הפסקה הטפול עקב נסיעה לחו"ל, ועל הבלאגן הקט שנוצר לי עם המטפלת סביב הנסיעה. בנתיים נסעתי, וחזרתי, ועוד 36 (וקצת) שעות אנחנו נפגשות אחרי 3 חודשי פרידה. תוך כדי הנסיעה, כבר חשבתי לוותר על הטיפול בכלל, ולא לחזור אליה. היה לי מכאיב שם לפני (בפגישה האחרונה שלנו בכיתי, ולא בגלל הפרידה. היא הכאיבה) וגם תוך כדי (בשיחת טלפון שלושה שבועות אחרי שטסתי) מה שגרר מבחינתי נתק טוטאלי עד כמעט הסוף. אדישות ואכזבה ומין "מה אני צריכה את זה בכלל". עכשיו כשאני קוראת את מה שכתבתי, אני לא יודעת מה השאלה שלי. אני ברגשות מעורבים (מאוד מאוד) ולא יודעת אם אני רוצה לחזור, לא רוצה, אם אני אוכל בכלל לתמלל את כל מה שאני מרגישה ושהרגשתי. מין תחושת אדישות כזאת, והרגשה שאין טעם (מי כמוני יודעת שיש את כל הטעם שאפשר, רק שזה לא מרגיש לי). ומצד שני, לא רוצה שהיא תמיס אותי חזרה כהרגלה. לא רוצה "לוותר" לה על מה שהיא גרמה לי להרגיש, לא רוצה לבטל את כל מה שהרגשתי. ומה אם היא תוותר לי? ותסכים שאלך? אשמח למחשבותיך בנושא (וגם של אחרים..) לילה טוב, נועם

ברוכה השבה! נועם אהובה, שלום לך ילדה יפיפייה, חשבתי הרבה עלייך, יקירה. זוכרת שבזמנו כתבת מקסים וחכם כל-כך את הדברות של הטיפול? די בטוחה שאת לגמרי זוכרת. אני זוכרת שאז הרגשת מותקפת בעץ ההוא מקולות חוץ (עד שלא בא לך להישאר כאן, הבריח ממש, ואני כל-כך מבינה); והנה היום - יש חלקים בך שמדברים ומזדהים קצת עם כיוון הנגד מהבפנימה שלך. ואת כבר יודעת איך זה. גם אם את רוצה לסיים, זה נושא לדיון. ואפשר או לא לממש. הפסקת טיפול היא בכל מקרה דבר שרצוי ביותר להחליט מתוך הביחד של הטיפול. אני די משוכנעת שאת מאד יודעת שכך היא ההמלצה, ובכל זאת בחרתי להזכיר ולחזק את הקול הזה, למרות שאולי מעצבן לשמוע שוב את המילים המדוקלמות המוכרות. כן, מה לעשות, זה ככה... :-/ ראי נא חמד - בעיניי, הכי גרוע זה לעקוף פרידה, ולהשאיר קצוות פתוחים. וקצת בניסוחים הקיצוניים שלי - יש בזה משהו הרסני לטיפול ולמה שתוכלי לקחת ולהשתמש ממנו לבאות. אם כך, היות שאני באופן אישי רואה חשיבות מרובה מאד לעבודה על פרידה, עד כדי כך שהיא קובעת את גורל הטיפול כולו וההמשכים, את יכולה להניח על מה אני ממליצה בחום. כך אומר גם לעצמי - הפגישה האחרונה אצלנו לפני החופש הייתה נוראית לי. בתחושותיי יצאתי פצועה ומלאת כוויות, בכל תקופת החופש אני מסתובבת עם מחשבות מרחיקות לכת מאד, ושוב חוזרות המחשבות שמחפשות ניתוק חד. ברגעים הללו הייתי מנסה להקשיב לקול שאומר שצריך להפסיק להתבחש, ו"פשוט" לעשות. לנהוג כאילו היו אלה הוראות הפעלה - לחזור. לעשות את מירב המאמצים להגיע לפגישה. שהרגליים ישאו אותך לשם, אפילו מתוך אפיפות. מקווה שגם אני אצליח. מה שלום נמש הממוש? חייבת לשלוח לו חיבוק ופינוקים מלא. שלך בחום סוריקטה (ובעבר mp ועוד כינויים מוכרים)

סוריקיטה אהובה, כמה נעים היה לגלות אותך כאן בעץ שלי. כמה נכונות המילים שלך, וכן, לפעמים צריך את הקול החיצוני שישוב ויזכיר. זה לא שהקול הזה לא נמצא בי גם, אבל עקב השבר הנוכחי דווקא לא רציתי לתת לו מקום. רציתי לבעוט אותה רחוק, ושהיא תשבור את הראש איך להחזיר. דווקא כי תמיד אני זאת שמפשרת, שמתקרבת, שנבהלת מהאפשרות של כעס. אבל הגעתי היום. אמנם חוויתי תחושות גופניות של ממש תחילת הטיפול - כאבי בטן חזקים, דפיקות לב, סחרחורות, אבל בנשימות עמוקות הגעתי. החיוך שלה בכניסה, גדול ומאיר וחם. מפוגג חרדות. ודיברנו. אני בעיקר, אבל גם היא. הופתעתי מהזרימה היחסית של השיחה, היא העלתה את עניין הכעס והאכזבה בעצמה. אני תמיד מופתעת מחדש, ונפעמת מהערכה איך היא לא מפחדת להגיד לי מה היא מרגישה, לא מפחדת להתנצל, לקחת אחריות על מה שעשתה או אמרה... השיחה של היום עוד לא לגמרי שקעה, אבל אני כבר מרגישה שמשהו בפרידה הזאת ביגר אותי, ביגר אותנו. השיחה היום הייתה אחרת, אחרת טובה, לפי מה שאני מרגישה עכשיו. אני יודעת, שבטיפול הזה, אני לעולם לא אלך בלי לסגור קצוות כמו שצריך. וכמו שזה נראה עכשיו, אני גם עוד לא הולכת לשום מקום. תודה שהיית איתי פה, (נמש הישן לצידי שולח חיכוכי אף עדינים) שלך, נועם

היי אודי, אכן דיברנו. (הפירוט בהודעתי לסוקריטה) הייתה שיחה טובה במיוחד. החרדות נרגעו להן, לעת עתה... גם אם אני הייתי מנסה לוותר, היא לא הייתה נותנת לי. יש לי מזל. תודה... נועם (נ.ב: כמה קומות מתחתיי, לילך עוד שותקת ללא מענה ממך. תציץ?)

ברוכה השבה! בהחלט היית חסרה כאן בנוף.. זה שמצמיח עצים טובים . אני בטוחה שהמטפלת שלך טובה בלא לוותר לך , ראינו זאת עד היום. היא לא תוותר עלייך ככ מהר . אני כן חושבת שהקשר שלכן חזק ומאפשר לדבר על הדברים ולא להסתיר את הרגשות שיש בך.. לכן , אל תוותרי גם את !! שולחת לך כח ואומצ וחיוך מעבר למסך בתקווה שהענינים יסתדרו במהרה. שמרי על עצמך.שרית

הי אודי, הוספתי שאלת המשך לתשובתך. אודה לך אם תתיחס אליה בהמשך.

המקרה העצוב של הכלב בשעת לילה/מארק האדון. לא בדיוק הפרעת קשב, אבל כן קושי וסבל ב"להסתדר חברתית". וגם אם הרעיון לא בדיוק מתאים - ממליצה לקרוא. בבקשה מהמוצאת והמבורכת (וגם הישרה, נראה לי...)

הי אודי, יש ספר של גלילה רון פדר (לא קראתי אז אין לי מושג אם הוא טוב)- נקרא "קשה לי ללמוד" על ילד בן 12 עם הפרעת קשב וריכוז. נראה קצת דידקטי ועם סוף טוב מדי - אבל יכול להיות מתאים. אולי. גם לי, כמו לקודמתי ישר עלה לראש הסיפור המוזר של הכלב - אבל לדעתי הוא אספרגר. אם כי אכן ספר מצויין. בהצלחה י.

1. התפסן בשדה השיפון 2. סיפור מהגמרא מסכת עירובין דף נ"ד עמוד ב' (הפירוש בעברית אחרי הקטע המקורי): "רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר יומא חד בעיוה למלתא דמצוה תנא ליה ולא גמר אמר ליה האידנא מאי שנא אמר ליה מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר אמר ליה הב דעתיך ואתני ליך הדר תנא ליה ארבע מאה זימני [אחריני] נפקא בת קלא ואמרה ליה ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי אמר להן הקדוש ברוך הוא תנו לו זו וזו" והפירוש- לרב פרידא היה תלמיד, שהיה מצליח להבין את הנלמד רק אם רבי פרידא היה חוזר על החומר ארבע מאות פעם. יום אחד, בשעה שרבי פרידא לימד את אותו התלמיד, קראו לר' פרידא לדבר מצווה (הגמרא לא מספרת לנו לאיזו מצווה קראו לו: אולי ביקור חולים, אולי ניחום אבלים). רבי פרידא לא הלך, אלא המשיך ללמד את התלמיד, וזה לא הצליח ללמוד. אמר רבי פרידא לתלמיד: מה שונה הפעם שאינך יכול לקלוט? עונה לו התלמיד: מאותה שעה שקראו למורה, הסחתי דעתי מהלימוד, וכל הזמן חשבתי שתכף המורה יקום וילך לדבר המצווה, ולכן לא יכולתי להתרכז. אמר רבי פרידא: עכשיו תתרכז ואני אלמד אותך, ואין לך מה לדאוג, לא אעזוב אותך עד שתבין את החומר. חזר ולימד אותו עוד ארבע מאות פעם. יצאה בת קול ואמרה לרבי פרידא: מהו השכר שאתה בוחר? שיוסיפו לך ארבע מאות שנים, או שתזכו אתה ובני דורך לעולם הבא? אמר רבי פרידא: שנזכה אני ובני דורי לעולם הבא. אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: תנו לו גם אריכות ימים וגם חיי העולם הבא.

הי אודי, לצערי, טרם קראתי את הספר, אבל שמעתי המלצות מכמה מקורות, אז כנראה שהוא טוב.. מצרפת לינק http://www.myadhd.co.il/ אם לשפוט לפי האתר, הספר נראה נחמד מאוד! מקוה שזה עוזר.. לילך

סרט על דיסלקט יכול לעזור? אם כן, "עשה שאדע" שווה צפיה. הסרט הופק ע''י סטודנט דיסלקט במגמת קולנוע באחת המכללות.

לילה טוב אודי, יש את הספר "המפוזר מכפר אזר" וגם את השיר "יוסי ילד שלי מוצלח". גם השיר "הילד הרע" (של ילן-שטקליס???) מספר על ילד כנראה עם אי די אייץ דיש לא אובחן כי בזמנים ההם לא היה מבחן TOVA ולא ריטלין. רפאים

הוי אודי, מותר לקנא? בך, על בקשה מונחית מטרה. ברורה. מוגדרת. על שניסית מזלך. בכותבים, שהרגישו חיוניים ומשמעותיים, גם אם לרגע. בכך, שבדיעבד, אפשר לראות שהיה כאן יופי של שיתוף. ותראה כמה גמדים טובים יש פה. ואיך אנשים אוהבים שמשתמשים בהם. איזה יופי של עץ. להת' סוריקטה

הי אודי, עוד משהו, נדמה לי אם כי לא הצלחתי למצוא כרגע שבאחד או בכמה מספריו של פוצ'ו - כגון "פרא אדם"/ "אריק מפוזריק"/איילת מבולבלת/איה הג'ינגית יש דמות כזו. מקווה שאני זוכרת נכון. עברו שנים אבל זה מתאים לו י.

גמאני פה.. יש ספר מתוקי שנקרא "שלי הצב ההיפראקטיבי" מאת דבורה מ' מוס - הספר מטפל בדרך מקורית ומרגשת בבעית הפרעות הקשב. שלי הוא צב היפראקטיבי, הוא מפריע בכיתה, מתקשה לשבת בשקט באוטובוס, זורק אוכל על חבריו והורס את הצעצועים שהוריו קונים לו. כולם אומרים לשלי שהוא צב רע, אף אחד לא מאמין לו שבסך הכל הוא רוצה להיות צב טוב, אבל הוא לא מצליח. הכל משתנה כאשר שלי הולך לבדיקה אצל הרופא, וזה מגלה ששלי הוא צב היפראקטיבי. יחד עם הבנה, אהבה וטיפול, מצליח שלי לפתוח דף חדש, להיות פחות קופצני ולהיות אהוב על חבריו והוריו. ועוד אחד - "ילד שלי מיוחד " -של עירית חגי . מקווה שהייתי לך לעזר . שרית :-) .. (שעדין עצובה , אבל מחייכת בשבילך).

מרגישה רע כול הקשר למשקל שלי בזמן האחרון עליתי איזה 3 קילו אציין שאני לא בחורה שמנה בכלל אבל משום מה זה מפריע לי מאוד ויש בי סוג של הרס עצמי כול הזמן אני מתעסקת עם זה יותר מידי הערך העצמי שלי נפגע אני די אבודה בכל הסיפור הזה אני נמצאית סביב חברות שמאוד רזות ואני פתאום לא איתן בקטגוריה וזה ממש מציק לי מה עושים איך מתמודדים....

היי אודי. אחשוף הפעם משהו אחר שלא קשור לפסיכולוגית שלי. הורי עושים לי את המוות. אתמול הרגשתי שבא לי כדור בראש.. שבא לי למות ממש. לא מבינה מה הם רוצים ממני.. הם דפוקים! מעליבים אותי, מקללים אותי, פוגעים בי עמוק עמוק.. ומה שהכי מעצבן שהם עוד מצליחים.. ולמה??? עד מתי הם עוד יצליחו לחדור אלי? מדוע אינני מתחזקת? ועברתי הרבה, איתם, בטיפול, עם עצמי.. ואני בת 30, לא ילדה יותר.. ועדיין הפחד מאבא קיים. אני כולי מתכווצת מפחד כשהוא צועק עלי, אני נחנקת מבכי כמו ילדה קטנה כשהוא מעליב וקורא לי בשמות. החבר החדש מנסה להרגיע.. אבל כעת, כשאינני של אבא יותר, אבא נלחץ, רוצה אותי לעצמו, קשה לו לקבל שהתאהבתי בבחור מדהים! יוצא דופן, מיוחד במינו. שוחחתי עם המטפלת שלי בטלפון, בכיתי מרה.. היא ניסתה להרגיע אותי והסבירה שהורי מנסים להרוס לי את הקשר שלא במודע. שאבא מקנא. שאינני שלו יותר כפי שהייתי.. אבל קשה לי לתפוס זאת! האם אינו חפץ באושרי? שנים חיפשתי קשר כה מוצלח ובריא כמו הקשר הנוכחי.. וכעת, הוא עושה לי את המוות. לא מדבר איתי. עובר לידי וזורק קללה. פותח את עיניו ומביט בי במבט מבעית. אני בסה"כ ילדה עדיין.. אני זקוקה לתמיכה, פירגון.. לא יודעתאיך ללהתנהג ולהתנהל מולו. הוא מסיט את כל המשפחה נגדי, אני חשה שאין אחד שבעדי. אני מרגישה ששונאים אותי. ואולי אני טועה? אולי באמת אני מתלהבת מדי ומאבדת את הראש כפי שאבא טוען? אבל מה אסור להתלהב? להתאהב? מה רוצים ממני???? בסה"כ אני רוצה שיהיה טוב. שיואהבו אותי. שיחבקו. שיתמכו. למה להרוס לי? למה לדכא לי ערבים שלמים? למה אני צריכה לבכות בכל ערב עד שראשי מתפוצץ מכאב??? וככול שאני נפגעת יותר, אני נזכרת במטפלת שלי שלא ראיתי אותה 3 חודשים. 3 חודשים קשים. בודדים. אבל הדבר הטוב אודי.. שביום שישי הקרוב אני אראה אותה- סוף כל סוף! אשמח לשמוע דעתך.. ואיך להתנהל מול הוריי?? מה עלי לעשות איתם??? האם להתעלם מהם? לצפצף עליהם? אבל הם עזרו לי המון מבחינה כלכלית. איך להתנהג??? תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה

אודי יקר , מה שלומך? אני .. אני כאן בכדי לבקש עזרה אחרונה ?... הכל צורח בתוכי ואילו השקט ששורר כלפי חוצ מעצים את הקולות האלה בי. בשבועים האחרונים אני יותר משוחחת עם ער"ן , ומרכז הסיוע .. אבל גם הרבה מהפעמים מתקשרת , בוכה מעט ומנתקת.. כרגע זה רק אני מולך והמקשים .. אבל זה מרגיש לי יותר מוכר כאן ב"קן" שבנית לי פה גם.. אודי, היאוש עוטף אותי , יש בי רצון מטורף למות . סליחה על המילים, מקווה שתעלה את ההודעה שלי למרות ולא תתן לי להרגיש ככ לבד . זה בהחלט משעשע עד כמה הנוכחות שלך פה מולי וכמה מילים שלך / או של האחרים יכולים לתת מעט אור ומזור לכאב העצום שבי. יש בי המון בלאגן, כבר כתבתי לך , המון פרידות מאנשים קרובים ..המון זכרונות, המון כאבים, שכנראה העיפו אותי אחורה .. נורא רוצה לבקש ממך יד , יד מרחוק שתאחוז ותתן לי להרגיש שאני באמת לא רק לבד .. אני מרגישה בודדה נורא , כלפי חוצ נורמלית לחלוטין .. הבפנים מת , זה מרגיש שבחוץ הכל פורח , אנשים מחייכים, ואילו אצלי , הכל מת. יש בי רצון עז למות. ברור שאין לי אומץ. יש לי ילד בן 6 מקסים ובן זוג מיוחד ועדין .. היאוש מפנה אותי אלייו , לוקח את כל הכוחות , וגורם לי לאבד את המטרה. נמאס לי שמזכירים לי כמה יש בי טוב וכאלה , אני רוצה כבר פחות סיבות לרצות למות. מרגישה שהכל סוגר עליי. התקווה מתרחקת ממני .. רחוק רחוק .. רחוק. לא בטוחה שמאמינה כבר שיהיה טוב. לא בטוחה שיש נקודת אור אלייה אוכל להתקרב. לא בא לי יותר לדבר על אופטימיות ותקווה , לא בא לי שיזכירו לי את זה , נמאס לי שחושבים שהחיים יותר טובים ממוות , הכל שורף בי , כל הגוף כואב לי , כולי מקופלת בפגיעות והרס וארס וכאב , כאב עצום שלא ניתן לתיקון. נמאס לי לשמוע על את המילים "טיפול פסיכולוגי" , זה ה- "תהליךךךך..." " ככה עובד הגופנפש אחרי שנים של הדחקה "ועוד כאלה וכאלה מילים קבועות. לא רוצה להניח את הכאב והתקווה בידם של אחרים, לא רוצה לחיות ככה , נכון שאפשר להגיד שזו ה.. בחירה שלי , אבל זו באמת .. הבחירה שלי אחרי המון יסורים , מרגישה כשלון עצום , נמאס לי להיות מנותקת מעצמי , נמאס לי לבהות במקום אחר , כמו אוטיסטית אני .. בוהה בכל דבר , ובפנים .. הכל ממשיך לכאוב. אז למה לבזבז את הזמן של המטפלים היקרים שלי ? אין לי כח להמשיך עוד צעד נוסף. הכוחות נגמרו , האופטימיות , הרצון להצליח .. פעם.. הייתי מצליחה ליפול , להתמך להשען .. ולהמשיך הלאה .. עכשיו זה מרגיש שכל היסודות שבי מתפרקים , קורסים , אני נושמת רק רגשות עצומים של אשמה ובושה. אולי .. אני תוהה.. אם היה קורה לי משהו עי "כוח עליון " היה הרבה קל לקבל את זה .. ככה אפאחד לא יאשים אותי שברחתי, שנטשתי .. אפאחד לא ידע שזו בעצם הייתה המשאלה היחידה שבי - למות בכדי להרגיש שקט ושלווה . זה לא ככ מוגזם לבקש , נכון אודי ?.. אם החיים שלי מרגישים סבל עצום , אם כל קיומי מרגיש גוש של כאב ופחד .. למה להמשיך?... בוכה עכשיו , בכי שמתעצם ומתעצם של ילדה קטנה .. דמעות זה רגש לא ?.. אז למה זה מרגיש שנגמרו הרגשות בי , שהלב שלי פועם בלי שום רגש ..??.. אודי.. תעזור לי ... מישהו .. שיהיה כאן בשבילי . זה כואב מידיי שרית

מקווה שאת כבר ישנה.. שלפחות בשעה הזאת נדנודי השינה נכנעים לך ואת אינך נכנעת להם.. אין הרבה מילים שיכולות לעמוד איתן אל מול הכאב האכזרי אותו את חווה בימים אלו.. אני מחפשת ולו דבר אחד קטן שיכול להוות ליטוף, נגיעה רכה בתוך הגהינום הזה.. שריתוש, יקרה כל כך.. אני מלטפת, אם את מרשה.. אביא לך טישויים לדמעות.. אנגב לך אותם.. אעמוד לצידך, אתרחק אם תרצי.. אתקרב אם תרשי.. מבט רך, דומע.. שלך, ~נילי~

שלום אשמח להמלצה לפסיכולוג שעובד מטעם מכבי - אני בחור בן 28 ( לא יודע אם רלבנטי או לא ) בכל מקרה אשמח להמלצות גם במייל [email protected]

אודי יקר, הרבה זמן לא כתבתי כאן..עד עכשיו ידעתי מה רציתי לשאול או להגיד אבל פתאום נעלמו לי המילים.. פשוט אין לי כוחות ,אין לי במה להיאחז,גם אין לי את עצמי וכשאין לי את עצמי אז אין לי כלום..מה הפלא שאין לי אוויר מה הפלא שאני מרגישה שאני נופלת לתהום וכל פעם הקרקרעית של התהום הזה יותר עמוקה,דווקא עכשיו הפחד הכי גדול שלי זה פחד מקרבה ,פחד לבקש עזרה, לסמוך על האחר על בן אנוש אחר על מישהו שהוא בשר ודם ...באמת באמת רוצה כבר להרגיש טוב ,ובאמת שעבדתי ועובדת על עצמי הכי חזק כדי לעזור לעצמי ,אבל לא יודעת אם יכולה לעשות את זה לבד ולא יודעת אם יכולה לעשות את זה "ביחד" לא יודעת אם יכולה לעשות את זה בכלל... חן

אודי, אני לא כל כך מדברת בימים האחרונים, מאז שניפגשתי איתה. מאוד לא נעים. כאילו ננעלתי בתוך עצמי, נכביתי קצת. חלק מהזמן אני מדברת בתוך עצמי (אבל יכולה רק לכתוב את העניין, ולא לדבר אותו החוצה) ורוב הזמן אני קצת אוטיסטית.. לא חושבת על שום דבר ויכולה להתעסק יותר מדיי זמן במשהו פצפון, כמו להסתכל על הרווחים שבין האריחים, או על נמלה מטיילת.. ממש הרבה זמן.. (ובדיוק סיפרתי לה שפעם, מזמן, הרגתי שאני קצת-קצת אוטיסטית). דמיינתי את פרצוף-החמלה שלה, שודאי היה מופיע על פניה לו הייתי איתה.. דמיינתי אותה שואלת, עם או בלי מילים, מה קורה, איפה אני, על מה אני חושבת, וזה רק הפריע לי.. הסיט אותי ממני.. בעיקר כי באמת לא חשבתי על כלום. התחלתי להרגיש שיש דברים, כמו הלך רוח פנימי, שהדיבור אותם החוצה בהכרח מוציא אותך מהם. שאי אפשר גם להיות בהלך רוח כזה וגם לספר עליו במילים שאפשר לשמוע, באותו הזמן. שכשהיא מבקשת ממני (בראש שלי) לתאר לה מה קורה, אני נאלצת לצאת מעצמי, להיות איתה בצד שלה ולתאר לה אותי מבחוץ. או במילים שאספתי רגע לפני שיצאתי ממני אליה. כדי שלא תהיה לבד, כדי שאהיה יותר מובנת. ולפעמים נורא חבל לעשות מאמץ כזה ולצאת החוצה, להסביר בעילגות ובמנותק ממך מה קורה. אבל המחיר הוא להיות לא מובן, או לחילופין מוזר מאוד ומשונה. אני בכל זאת חושבת שאולי עדיף להישאר בתוך עצמך, אם ככה אתה מרגיש.. (מה אתה חושב?) אני בקושי עונה כשמדברים אליי, וכל הזמן שוקעת לאיזו מנוחה פנימית כובשת, עמוק בתוך עצמי. קודםלכן היתי שקועה בתוך שנאה חזקה כמו קיטו?ר, שלא הרפתה, ועכשיו היא התחלפה בזה- עגמומיות שותקת. אני עייפה מאוד.. אנחנו מדברות על דברים קצת ישנים, שכבר כמה שנים טובות לא הרגשתי, ועכשיו אני מרגישה אותם שוב. מרגישה ומתנהגת כמו פעם.. זה הכרחי להחזיר אותי לשם? הכעס והשנאה הם כי זה לא הוגן... לא הוגן להרגיש טוב ומסוגלת ובעלת כוחות ולצאת ממנה כמו שהרגשתי לפני 5-6 שנים ובלי כוחות לזוז. לא שאלתי שום דבר.. אולי בכל זאת תמצא כמה מילים בשבילי.. ברכות מעומק הים, לילך

לילכונת, אני מתלבטת נורא באילו מילים לכתוב לך. קצת מרגישה שכל מה שאגיד יהיה גם הוא צעדי פיל גדולים בתוך המקום השקט והפרטי שלך, ואני לא רוצה להפריע, לחדור גבולות. אני מכירה את התחושות של, בעיקר מהקיץ האחרון, בו לא כל כך דיברתי איתה (חיצונית ופנימית) אלא בעיקר עם עצמי, מבפנים. שאלת את אודי, אבל אני קצת מרשה לעצמי להגיד (משהו שהיא פעם אמרה לי) שחשוב לעשות את מה שמרגיש לך נכון, גם אם זה אומר שעכשיו את קצת לא מובנת לה. היא הרי לא המרכז של הטיפול, למרות שלפעמים זה מרגיש ככה קצת יותר מידי... לא חושבת שהצד השני של המטבע הוא להיות מוזר מאוד ומשונה, אבל אני לא מתווכחת עם התחושה שלך. ולגבי הדברים הישנים... מכעיס ומעייף ככל שזה יהיה, זה הכרחי (אני מדברת עכשיו גם קצת אל עצמי, ברשותך) הכרחי כדי להבין את מה שהיה אז, ואולי לעבור את זה הפעם במקום טוב יותר, מין תיקונונצ'יק כזה, ששם את החוויות והקושי בתוכנו בצורה קצת פחות מכאיבה, קצת פחות מציקה ממקודם. וכן, זה עובר דרך להרגיש את זה שוב. כתבת - "זה הכרחי להחזיר אותי לשם?" ואני רק תוהה, אם זו באמת היא שהחזירה...? חושבת עליך, נועם

הי נועם! חזרת! D-: ברכות! ברכות! מקוה שאת בריאה ושלמרות הצרימה עם המטפלת, חזרת מסופקת ושמחה, שהספקת קצת לטייל, כמו שרצית.. גם אם רק קצת :-) נחמד שקפצת לבקר כאן... תודה על המילים החמימות והחכמות שלך, כמו תמיד. אני מניחה שיהיה בסדר. אם כי, אני באמת שונאת לא מעט לאחרונה, בתוך עצמי. מדמיינת את עצמי כמו בקומיקס, מטיחה את עצמי גבוה בקיר.. ממש מקווצ'צ'ת את עצמי לכדור של זרועות ורגליים וזורקת גבוה ולמעלה, על ארונות וקירות בבית.. קצת כמו קומיקס.. לא נעים. לא הכי בא לי ללכת אליה השבוע, ובמקביל אי אפשר להימנע מהציפייה המרגיזה הזאת. לא מבינה איך בכלום זמן עברתי מלכתוב לה מכתבי אהבה קטנים ומביכים (אפילו קטפתי לה את הפלפל הראשון של העונה, והיא זכרה..:-), ללשנוא לעבור במקרה באזור השכונה שלה. אני צריכה אולי לכתוב לעצמי קצת יותר, כדי שאזכור מה לספר לה... לילה טוב לנועם וליטוף-גירוד מאחורי האוזן לנמש לילך

אהלן אודי, תודה שחזרת להשיב... באמת לא היה נעים באותו ערב, אבל קורה. אז תודה שחזרת (וגם תודה רבה שהתנצלת..). אני לא אוטיסטית באמת, אבל תקופה ארוכה מאוד האמנתי שאני קצת.. אני חושבת שכל מיני עניינים חברתיים הבריחו אותי עמוק פנימה, או רחוק הצידה, עד שהתגובות שלי נעשו קצת דומות לפעמים. לפעמים. אני לא ככה כל הזמן, וכבר תקופת מה שאני לא, אבל כל כמה זמן זה חוזר.. חוויה של שונות ואי התאמה היא לא חויה נחמדה כל כך, ואני אומרת לעצמי שזו הסיבה לשנאה ולדחייה שלי מטיפול לאחרונה. היא מעצבנת לא באשמתה- זו אני שמתעצבנת ולא היא שמעצבנת, אבל אני מודה שאני מחכה לראות אותה. שלושה ימים של כעס, שלושה ימים של המתנה. אז ממתינים.. אוסיף עוד מילה קטנה, לא קשורה לכלום, על השפה שהשתמשת בה. תמיד אני מתפלאת לראות איך השפה הצבאית ("לחתור למגע") מצליחה להשתרבב כך לשפה היומיומית, כאילו זה שום דבר... תמיד אני נעצרת לחשוב אילו משמעויות אפשריות נוספות הועמסו שם גם, ועוד כמה מחשבות חברתיות על הקשר בין צבא לחברה. אבל זה באמת לא קשור לכלום.. אגב שבלולים- ידעת שבימים חמים, השבלולים נאספים עמוק פנימה, לשפיץ של הקונכיה, כדי לברוח, עד כמה שאפשר, מהאדמה החמה? אני אשמח מאוד לקצת גשם... (היום כבר ראיתי חצבים!) ערב רביעי ערב לך, לילך

הי אודי, מקווה שאתה בטוב? יצאנו למנוחת השבת בלי ברכתך הקבועה - מה שגרם לי לתהות. הודעתי מיום רביעי (וגם אחרות) נשארה בלי תשובתך ומילותיך. ראיתי שעולות הודעות - כך שמניחה שאתה אי שם במרחב הוירטואלי. להתראות (מקווה שלא מציקה) י.

כמה טוב שבאת הביתה כמה טוב לראות אותך שוב ספר מה נשמע, ספר ספר איך היה בשביל שלום חנוך, שווה לחכות שתחזור

רציתי לשאול כיצד ניתן לעזור לאדם שכנראה חווה בהלה בילדותו. בעקבות האירוע הוא הפך מסוגר, תלותי ולא יכול לתפקד באופן עצמאי. יש לו קשיים בדיבור, ולמרות שכבר בילדות היו לו קשיים בדיבור ובלימודים, הוא היה ילד שמח שמח וצוחק. לאחר אותו מקרה של בהלה (אביו, שהיה אדם נוקשה וביקורתי, כנראה הרים קולו יותר מדי והוא נבהל). עיניו כאילו פתוחות מדי (כמו של אדם שנבהל) והוא ממש כבוי, שקט, לא מדבר (כשמדבר מדבר ממש ממש בשקט), ופרט לפעולות בסיסיות כמעט ולא מתפקד. כיום הוא כבן 37, ומעולם לא טופל בשום טיפול כדי להוציאו מהמצב בו הוא נתון. המשפחה לא סברה שניתן לעשות משהו בנדון. מה ניתן לעשות? למי צריך לפנות? איזה טיפולים יכולים להתאים? קראתי על טראומות ילדות מחוויות נורא קשות - איך ייתכן שבהלה יכולה לגרום נזק כזה? האם יכול להיות שזה באמת מבהלה כזו "סתמית"? לשני האחים האחרים של הנ"ל, אין כל בעיה כזו. אשמח לקבל מענה לשאלותי והכוונה. תודה מראש!

שלום, אני מעוניינת להתייעץ עם פסיכולוג מטעם מכבי באיזור תל אביב. אשמח לקבל המלצות. אשמח לקבל גם תשובות במייל: [email protected] תודה.

הי אודי, בשבוע שעבר שאלתי אותך לגבי טיפול שנקטע בפתאומיות כיוון שהמטפלת חלתה. בשיחה איתה התברר שאין מקום לדאגה, אך היא תיאלץ להעדר לתקופה בלתי ידועה. העניין הוא, שלפני אותה פגישה שהתבטלה ברגע האחרון, תכננתי להודיע לה על רצוני בהפסקה של חודש-חודשיים מהטיפול. בתקופה זו התכוונתי לנסות טיפול מסוג שונה. כרגע אני תקועה בעמדת המתנה. ללא טיפול, אך גם לא ב-time out רשמי. חשבתי לנצל את פסק הזמן בצורה מועילה, אבל, לרוע המזל, הזמן רק חולף לריק, ובאיטיות מרגיזה... יש עצה?

מישהו שאל פה בפורום וביקש הסבר על חוסר דיבור. ואני רוצה לשאול שאלה הפוכה. האם יש הסבר פסיכולוגי , התנהגותי, לגבי אדם שפשוט אינו סוגר את פיו לשניה. אדם (למעלה מ-40, אינטילגנטי, ) שמתיש אותך בדיבוריו. יכול לדבר נון סטופ . שעות רצופות . אם "נפלת" והתקשרת אליו בטלפון כדי לברר משהו קטן, אבוד לך. אין שום סיכוי לסיים את השיחה הזו אלא אם כן אתה נוקט בגסות רוח ופשוט סוגר. ככה באחת. במילה. (ואז מרגיש חרה שעשית את זה כי לא נעים) אשמח לדעת מהי הסיבה הפסיכולוגית שזה קורה לאנשים. תודה ושבוע טוב.

היי האמת, גם אני נתקלתי לא מעט בדברני היתר שאינם סותמים את פיהם לשניה - וממש שלא באשמתם, על אותו משקל אפשר לציין את אותם שתקנים שאינם פוצים את פיהם - גם כן שלא באשמתם. לדעתי, הבלתי מקצועית כמובן, אלו תכונות אנוש,ככל שאר התכונות, ולפסיכולוגיה אין יד ורגל בעסק הזה. אם מניחים לאותם בעלי התכונות הללו,לנהוג על פי מזגם וטבעם(אפשר להמשיך לחלום על כך...) לא צריכה להיות שום בעיה. ומכיון שאנו בני האדם, לא יכולים "לסבול" התנהגות קיצונית(מדברים יותר מידי, או שותקים יותר מידי- למשל)המסר הזה נקלט במודע, או שלא במודע, אצל אותם האנשים שמבינים שמשהו בהתנהגותם "חריג ומשובש" הזקוק לשינוי ולתיקון, ומכאן הדרך להתערבות פסיכולוגית קצרה ומובנת מאליה. כמובן שלאודי יהיה הסבר מקצועיומנומק יותר.

הי שולי, לא בטוחה שאני יודעת מהי הסיבה במקרה שציינת. אבל ממה שאני מכירה לפעמים הרבה מילים הן במקום מילים שלא נאמרות. לפעמים מדברים המון ולא אומרים את ה-דבר. אולי אם תשאלי את השאלה הנכונה? י.

שלום, היכן ניתן למצוא בירושלים מקום המטפל בשיטת הביופידבק והנוירופידבק בילדים עם הפרעות קשב וריכוז? תודה, הילה

שלום רב לך הילה בהמשך לפנייתך אשמח לקבל ולתת יותר פרטים בטלפון 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

שבת שלום אני בשנות ה-20 לחיי,אקדמאית. לפני שנה בחרתי לטוס לארה"ב ויצא שהייתי שם חודשים ארוכים. עבדתי שם במכירות, עשיתי הרבה מאוד כסף שגם בזבזתי, והכי חשוב, הרגשתי שם מחוזרת על ידי המון גברים. הייתי בעננים. חזרתי ארצה, התחלתי לעבוד , ואני מרגישה ריקנות מוחלטת. מרגישה מכוערת ולא מחוזרת, מרגישה שאיבדתי את הטעם להכל.העבודה בה אני עובדת כעת לא מתגמלת, ולא מתקרבת לסכומים שהרווחתי בחו"ל. אני מרגישה כאן בזבוז זמן ומשתוקקת לחזור למקום שהרגשתי בו כל כך טוב עם עצמי. כולם מונעים זאת ממני בשל ההנחה שאין שם עתיד. אני לא יודעת מה לעשות. מבקשת עצתכם. אני ממש כבויה כאן.

הנה, עצתי, אינני פסיכולוגית, אפילו לא קרובה, אבל את צריכה להיות בדיוק איפה שהלב שלך נמצא. איפה שטוב לך, לא איפה שטוב לאחרים. כשאת תיהיי מאושרת, יהיו לך מחזרים, איפה שאת לא מאושרת את מקרינה את זה, ואף מחזר לא רוצה אשה לא מאושרת ולא שמחה ומיללת. לכן, אמצי לך את הדעה שכל אדם היישר בעיניו יעשה. כל אחד שידאג לאושרו האחרים לאחרים ואת - לך ! בהצלחה.

שלום אני נמצאת בטיפול מזה מסםר שנים כאשר כל פעם לפני צאת המטפלת לחופשה, אני חווה תחושות קשות ... לאחרונה אני עסוקה ברצון לחבק אותה, אך איני מסוגלת להביא זאת בפניה. כך שהיא יצאה לחופשה ואני נשארתי עם מחשבות ורצונות... איכשהו התגלגלתי לעשיית טיפול במים (מדהים( החוויה השאירה אותי מאד מבולבלת...הטיפול נעשה בתוך מים כאשר הגוף מוצף על ידי מטפלת ויש מגע פיזי ...הטיפול עורר בי רגשות עזים וגעגועים קשים אליה ובעצם הצורך שלי במגע ממנה רק עלה, מאידך באותו לילה של הטיפול במים, חלמתי שהמטפלת שלי מתה ושאני אשמה במותה. אחר כך חשבתי רבות על הקשר שלי אליה ועל כל הרצונות, אך עוצמת ההזדקקות כרגע עלתה מבעבר,דבר שמעכיר את מצב רוחי ומוחי כואב מלחשוב עליה על חופשתה ועל הקשר שלה לבני משפחתה.. מה דעתך? מה קרה בטיפול במים? האם החלפתי אותה? האם זה נכון היה לעשות דבר כזה היות ועוצמות ההזדקקות גברו? תודה ניבה

אודי... אולי תפסיק להיות כזה יצירתי ולעשות לי כל הזמן סובלימציה לתוקפנות...? לפעמים קלצ'ניקוב זה רק קלצ'ניקוב (אפילו פרויד היה מסכים איתי) ולא בהכרח תותח זיקוקין של יום העצמאות. אבל מודה לך בכל זאת שהעלאת את הודעתי ולא ראית בה תכנים 'סוטים' או 'אובדניים', וברגישות שלך שמרת ולא עלתה הודעה שאם היתה עולה בטח הייתי כבר יורדת מפה לנצח ונעלמת מרוב בהלה. כי אנשים שעברו ניצול מיני יכולים בקלות להרגיש אשמים בכל. שעצם הסיפור של החוויה והדיווח גורם להם להרגיש 'רעים' ומטונפים למרות שאת הדברים האיומים האלה עשו להם. כאילו זה בסדר לנצל אבל זה לא בסדר לדווח ולספר על זה. והדבר הכי נורא שגם אתה כקרבן כבר לא עד למה שאירע כי אתה נעלם כשזה קורה. והסיפור של החוויה כאילו לא יוצא באמת מפיך. כאילו אתה קורא כבר טקסט עממי ידוע ומוכר. זה נורא מוזר. בכל מקרה רציתי להתנצל בפני כל הזאבים האורגנים. אני כ"כ אוהבת חיות וחושבת שזאבים הם מקסימים לא פחות מכלבי זאב. אנו בני האדם מוגבלים מאוד בעולם הדימויים שלנו ובנסיונות שלנו לתאר תכונות אנושיות בלתי אנושיות ואנו עושים שימוש ציני בכם החיות כדי להצדיק ירידה לשפל מוסרי בלתי נתפס. אני חושבת שאנחנו צריכים מחדש לשקם את עולם הדימויים המצומצם שלנו ולקחת אחריות מוגברת על תכונות אנושיות מפלצתיות. מספיק עם יחסי הציבור הרעים האלה כלפיכם. סליחה. אתם מתנהלים באופן מעורר הערצה שרק ניתן ללמוד ממנו. להתראות אודי, ולכל הזאבים הידידותיים הסובבים סביב החלון תודה לך על הכל בהערכה רבה רפאים

הי רפאים, נורא בא לי לספר לך על האסוציאציות שלי לקלצ'ניקוב... קישור אחד שווה אלף מילים. אז הנה. הקליקי והריצי לדקה 12:50. משם ואילך זה זה. http://yes.walla.co.il/?w=4/9106/1480531 ""כן, אני דרור קלצ'ניקוב, אין קשר לרובה, ואני הבמאי והדירקטור של המונח המטאפיזי והחמקמק הזה, שבעוד שלושה חודשים תוכלו לקרוא לו המופע... לשבת!" ובחזרה לדברייך - מאד מדבר אליי תיאור ההתייחסות לעצמך כמן איזה כתב שרושם דיווח עיתונאי קר-כאיזמל-מנותק-מרוחק-מרגש, או היסטוריון כאילו-בלתי-מעורב המתעד אירועים. כך שלי דווקא זה לא מוזר כל העניין הזה. הייתי קושרת זאת (גם) לדיסוציאטיביות המוכרת לי מעולמי. הו, לו רק ידעת עד כמה אני אוהבת כלבי זאב. ואגב, יש לי גם קפוצ'ון אדום... ועוד דבר קט להזכיר - אם את מכירה, אז הסיפור "כיפה אדומה", בספר "פוליטיקלי קורקט", מסתיים בתיאור תחושת שותפות הגורל של כיפה אדומה-סבתא-והזאב, ובכך שהם החליטו להקים משק בית אלטרנטיבי המבוסס על הערכה הדדית ושיתוף פעולה... נו, טוף... לחיי העידון וההמסה סוריקטה

ועוד על זאבים ומושיעים. אפשר? את יודעת, אני חושבת שהצורך הזה, והחיפוש אחר המושיע האולטימטיבי היא התנהגות שמפתה מאד זאבים (שאת כאילו מאמינה להם בהבטחתם השיקרית שהם אבירים). למה כתבתי "כאילו"? כי את לא באמת מאמינה להם; כך אני מעריכה, לפחות. ז'תומרת, שאת כן מצליחה לראות מהרגע הראשון שהם זאבים, יש לך חוש ריח מאד רגיש וספציפי, ואת מריחה אותם ממרחק עצום, אבל, לפעמים, יש שם משהו במערכת שמעוור ומסית את הבחירה בצומת לזו הרעה והשגויה. הבחירה בכל זאת להתקרב ולבדוק. זאבים יימשכו למקומות הללו כמו פרפר לאש. אחרים ובריאים, שמודעים למגבלותיהם וחולשותיהם לא יבטיחו את ההבטחות שהן משאלותינו הכמוסות, כי זו אינה אמת. הם, האחרים, לכאורה יעניינו פחות, יחושו מוזמנים פחות, כך שפחות ננסה להתקרב דווקא במקום בעל הסיכויים הטובים יותר. עוד רוצה לציין, שבזמן הקשר איתם, עם הנוכלים-הבוגדים-הבלתי-אמינים (פנימיים / חיצוניים) , קשר, בו ברור, שהזאבים הם אלו רווי התוקפנות, הנצלנות, תאבי השליטה ועוד כל מיני, את יכולה בקלות לייחס להם את כל כולה של התוקפנות, וכך כאילו לבטל את התוקפנות שבך. אז את מרגישה זכה. וטמאה עד הסוף. שלך, סוריקטה

נדמה לי שכלבי הזאב קבלו את התנצלותך כמו את הערכתך הרבה...[בחתימה] נו באמת, אולי את ראויה לאהדה ולסלחנות קצת יותר מהם, אולי,

אולי... אבל את יודעת מה? יש משהו בהאשמה שתמיד גורם לאשמה. וההתנצלות שלי כנראה באה במקום ההתנצלות של מי שבאמת צריך להתנצל. לא חשבתי על זה אפילו... תודה לך רויטל. רפאים