פורום פסיכולוגיה קלינית

תיקון טעות - בהודעה ששלחתי למטה הכוונה הייתה כמובן ל- הפיכה (ולא "בלתי" )- עד כמה שידוע לי זה אכן הפיך ולכן נראה גם משתלם אבל את זה את צריכה להגיד..

הפגיעה בזכרון אכן הפיכה, וחולפת פרק זמן כלשהו (שבועות) בסוף סדרת הטיפולים. זה הרעיון הכללי. יש הרבה משתנים נוספים במשוואה - כמה קילומטרז' של טיפולים צוברים במהלך החיים, למשל. או... אם מדובר בטיפול אונולטרלי או בילטרלי (כלומר, צד אחד של הראש או שניהם). והרגישות הטבעית לתופעות לוואי שונות ומשונות. כל אחד מגיב אחרת. אחת הטענות, אגב, היא שהפגיעה בריכוז אינה הפיכה. אבל מה זה משנה לי? גם ככה אני מאובחנת (בנוסף לכל) כ-ADHD. ולא יכולה לקבל ריטלין ודומיו. אז אהיה יותר לא-מרוכזת?... לא ביג-דיל.

לפני כמה חודשים ביתי קיבלה ספר תורה. קראתי בו קצת אחרי שנים של נתק ביננו. בפרק א' - ביום הראשון של בריאת העולם כתוב "וירא אלוהים את האור כי טוב. ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך. ויקרא אלוהים לאור - יום, ולחושך קרא - לילה" וחשבתי לי אז כמה חשובה ההבדלה הזו בין אור לחושך - בין טוב לרע. ושיש שם לכל דבר ויש מה שהוא חשוך ורע ויש מה שהוא טוב ומואר. כמה זה חשוב - אם זוהי התחלת הבריאה.המעשה הראשון. חנוכה, במובן העמוק יותר (מעבר למכבים ויוונים ואפילו מעבר לסופגניות)- הוא חג של מלחמת האור בחושך או של הטוב ברע. חשבתי לעצמי עד כמה במקרה שלי הטוב והרע ברורים ונראים (?) ובכל זאת בחרתי ברע(?). אני עסוקה בימים אלו במלחמה משל עצמי. מאחלת לכולנו חנוכה של אור. בהזדמנות זו רציתי להודות לרפאים על ברכת יום ההולדת ועל השראה י.

מזמן לא התראינו.. אני מנסה לחשוב, איזה רע כבר עשית בחייך, כשמה שמשתקף כאן, זה המון רצון טוב ועשיית הטוב, וחוץ מזה, עד כמה שאני מבינה, מלאכים מסתובבים הרחק מאיתנו,ומה שנשאר לנו, זו ערבוביה של טוב ורע, וכל עוד נדע לעשות את ההבחנה בניהם, נמצא במסלול הנכון. אגב, כתוב באותו חומש עצמו, ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", הנה לך צידוק נוסף לעשית הרע..אז בלי תחושות אשמה,נקיפות מצפון, מלחמות וכאלה.. וזה בסדר, אם משתרבבים לחייך, כמו אצל כולנו, קצת גם מהמעשים ההם.. והלואי וידעתי לומר זאת גם לעצמי.. ריח סופגניות עולה באפי.. חג אורים שמח לך, שלך, גליה.

הי גליה יקרה וכל מי שקורא, כן אכן אני מאד בשר ודם ולא מלאך (וגם לא מנסה להיות). איך משתקף ממילותייך אמון בטוב שבי, בטוב שבכלל. מקסים בעיני האמון הזה. אז לא, לא רצחתי אף אחד (במובן שאין גופה ואקדח מעשן) אבל... ואני לא בטוחה, למרות שאני לא מכירה אותך אבל ממה שמשתקף כאן, שהיית מתייחסת אלי בחיבה כזו אילו הבאתי את עצמי במלואי. ואת יודעת גליה, מלחמה כזו היא לא רק רעה,יש בה משהו נכון ומטהר. אז אחלי לי בבקשה שהאור ינצח ולא החושך. תודה וחג שמח גם לך י.

הי ילדה-אישה, הממ... אני יכולה גם לראות, כרגע, את האור והחושך בעיקר כ אין מול יש נזכרתי בחידה שכל מטרתה "לבלבל ת'אויב": הרי לך חדר סגור ואטום מכל כיוון. יש בו נורה וחיבורים מתאימים. המתג שמדליק אותה נמצא מחוץ לחדר. יש לך גישה אליו ואת מדליקה את האור. לאן ברח החושך? גם יכולתי לראות אור מול חושך שעוקבים להם שלבי ההמשך של הבריאה גם כ - קיום במציאות, בחוץ מול מחשבות ודמיון, בפנים. מושלם (הכל ולא כלום בה בעת) מול שלם אך חלקי. וגם שינה מול ערות. ותהליך של יצירה עד לידה. וגם זיהוי של רגשות ומציאה של מילים (למשל) שמגדירות אותן ונותנות להן צורה. ועוד הפרדות בסיסיות של החיים. כמו הבדלים שבין הוא והיא. ה "כי טוב" בעיניי הוא "וואלה, סבבה, יופי, יש כבר משהו מוגדר בעל משמעות שהיא, זה מספיק בסדר, בוודאי שמספיק טוב כשלב, וכבוד לי, אני מחזיק מעצמי. יום אחד..." גם המעבר ביניהם, בין האור לחושך שלנו אינו חד בדר"כ. אפשר לראות אותו הדרגתי. יש אזורי דמדומים, בין ערביים, בין השמשות... ... הפרשנות שלי, לפי שעה... נתפסתי על הנתק ההוא שכתבת עליו ותהיתי אם אולי שווה לחשוב - נתק בין מי למי. בין מה למה. הבחירה ב"רע" יכולה להביא עימה ריגושים של קצוות ושל כאן ועכשיו. אך לטווח של זמן היא אולי יותר מזעזעת, ובתחושה הפנימית הופכת אותך לאבק ואפר. המרכאות - כי רע אינו מושלם, כמו שטוב אינו מושלם. הדקלום הרגיל, you know. אבל סביר שיש סיבה שהבחירה חוזרת ושבה על עצמה. שהפיתוי חזק. כי משהו זה נותן לכאורה. משערת שאת הרעיונות ניסית והעלית בפנייך ואת יודעת טוב ממני מונים רבים. איכשהו יש בבחירה כזו גם משהו עוצמתי. מסעיר. תמציתי. גם על הסבל, ההתייסרות והכאב אפשר להתענג. ואז מצטרפים כל החברה האלה: אידיאליזציה. דמוניזציה. הקרבה. אולי הרצה של פנטזיות אומניפוטנטיות. חשבתי גם, למשל, על התמכרות, על האשליה. שאולי המשהו שההתמכרות בשלביה המתקדמים נותנת - הוא האין. אין שמאפשר פנטזיה של יש אינסופי ללא גבולות או הפרדות. והתמכרויות מסוימות עפי"ר הרסניות. מוליכות לאבדון. את יודעת, חנוכה מזכיר לי את גיבורי החושך, והם, הם מזכירים לי את המשליכים בעולם האינטרנט. נטולי זהות ואב. נטולי עין/זרוע שלישית פנימית, התוחמת גבולות, היוצרת הפרדה. והאינטרנט כל-כך מפתה ומזמין לזה. וחבל, חבל שלפעמים דברים נורא חשובים נאמרים באופן של השלכה נטו וככה לא באמת מנסים להקשיב להם. מורכב. וגם גדול עליי קצת. נראה לי. מילים מעולמי. אולי לא יתאימו, אולי קצת כן. תוכלי לקחת מה שמתאים ולשזור לך. גם אם דיברתי שטויות שדורשות תיקון מהותי... לפחות בסיס לשינויים. טוב וגם רע. שילוב. הפרדה. גמילה. סוריקטה

סוריקטה, עושר גדול באמתחתך. כמעט עם כל משפט יש לי דיאלוג... לפני, רציתי לבדוק אם בעץ שלך לא הגזמתי? התכוונתי רק לומר שמילותייך והכאב שאת מביאה לכאן נשמעים ונכאבים ורק שלעיתים התגובה שלי להם היא (מכל מיני סיבות) לא הנכונה עבורך. אם בגלל שלא הבנתי, אם בגלל שלא מצאתי את המילים הנכונות, אם בגלל שעד שעלה לאוויר זה כבר התפספס. כדי לא להעיק יותר מדי אומר שבשבילי חושך הוא לא העדרו של האור (כמו בחידה שלך) אלא הוא יש עם מהות משל עצמו. "רוע" הוא לא רק העדרו של טוב אלא כמו שכתבת הוא מורכב ועשיר יותר. מתחברת למה שאת כותבת על קצוות ועוצמה (כבר שוחחנו על זה פעם). אני לא מרגישה שאני רעה, או לא רק רעה, אבל כן שעשיתי גם רע. ושיש מאבק כוחות לא פשוט בתוכי. הרע כאמור הוא מורכב. הבחירות שאנחנו עושים מורכבות ובדרך כלל אין שלט שאומר - זה טוב. זה רע. אבל כיום בחיי אני כן יודעת מהי הבחירה "בטוב", ב"נכון" ב"ראוי" גם עבורי וגם עבור אחרים המשמעותיים ביותר עבורי. וגם יודעת שהמלחמה לא תמה. כן יש גם דמיון להתמכרות ולכן תהליך גמילה. י.

אודי לכולם מותר אבל לי....לא. זה ידוע אנו מתנהגים כפי שחונכנו כפי שהותוותה דרכנו. ואני הייתי צריכה וחייבת לשתוק מידי לילה כשהיה מכאיב ,מידי יום כל היום כי היה אסור לספר,כל הזמן כשהיה מכה בי על כשלון לימודי או התנהגותי בבית ספר בחוג או סתם כשלא הבנתי למה. ואסור לספר. הכי אסור לבכות כי זה נרגיז אותו ואז נענשת...בלילה ואסור ואסור ואסור...........להרגיש. וכואב וצורב אחנני מוצאת את עצמי ומאבדת שליטה ואינני נותנת שיגעו בי וכל כך רוצה שכן. רוצה לבכות שיחבקו אותי עד שיגמרו הדמעות אפשר לבקש? מריכה.......שיצילו אותי..........מעצמי תודה

לד"ר היקר שלום אני בן 29, בגיל 21 בערך נכנסתי לתקופה דכאונית\מבולבלת בחיי. התקופה הקשה יותר נמשכה כשנתיים - שלוש, ולאחריה עם הזמן חזרתי לזרם אך עדיין אינני מצליח להחלץ מהעקה הנפשית ולחוש שלווה. מה שמאפיין את הבעיה כיום אתאר כך: בא נקח לדוגמא אדם החש דאגה מסוימת בנושא מסוים אך תוך כדי עיסוק בדאגה הוא נדרש להכנס לפגישה חשובה - אין לו ברירה והוא "זורם" בפגישה מקשיב ועונה, אך תוך כדי הוא איננו כולו בפגישה אלא חש את מוחו עסוק בדאגה. הוא לא ממש חושב על הדאגה בצורה מוחשית כי הוא עסוק בפגישה, אבל הוא מרגיש אותה כל הזמן בצורת נקודה ברקע. העניין הוא שמיד לאחר הפגישה הוא יחזור לדאגה, יידע בדיוק מה מדאיג אותו וככל הנראה ישוב לחשוב עליה באופן מפורט ולא ברקע. אני חש את אותה תחושה של האדם בדאגה, אך להבדיל ממנו אין לי מושג מה מטריד את מנוחתי. אני פשוט חש טרדה בלתי מודעה במוחי אשר איננה נותנת לי מנוח במשך כל שעות היום, במשך כמה שנים, אם בעצמה נמוכה או גבוהה יותר. הייתי אצל מספר מטפלים, בעיקר במישור הפסיכיאטרי + נסיון טיפול תרופתי נוגד דיכאון\חרדה אך זה לא הועיל, ועדיין תחושת העקה רודפת אותי מרגע היקיצה ואני משער שגם בשנתי בצורה אחרת. אינני מסוגל לחוות אף חוויה בשלמות,אינני מסוגל לחוות אושר מושלם ורוגע המאפשר מרץ והתקדמות בחיים. ובעיקר אינני יכול להתרכז בצורה עמוקה כפי שתמיד יכלתי - אני פשוט תקוע\טרוד בעוד דברים עמומים בלתי נודעים! אני ממש מופתע שתופעה כזו יכולה לשרוד כ"כ הרבה זמן במוח ואיננה חולפת מעצמה כשכחה של דברים מהעבר. אשמח לשמוע ממך תשובות ל-2 שאלות: 1. האם אתה יכול לשער את האבחנה למצב כמו זה שאני מתאר? כי שמתי לב שאנשי מקצוע אליהם פניתי לא כ"כ ידעו להחליט\להגדיר את המצב ולהבין אותי באמת 2. האם אתה מאמין באמת שבטיפול פסיכולוגי ניתן בסבירות גבוהה להגיע למקור העקה ולפתור אותה מן השורש? כמה זמן עשוי לארוך טיפול כזה? סליחה על אורך הכתיבה ותודה על ההקשבה אשמח לשמוע חוות דעתך המקצועית

יש לי שאלה שנוגעת יותר לדעה האישית ולניסיון האישי שלך ...האם אתה מאמין שדכאון מז'ורי (קשה) יכול לעבור ללא עזרת תרופות? או שבד"כ עלול להחמיר יותר? מה אתה חושב?.. תודה ולילה שלוו, מיקה

היה לי קשה לראות את האבחנה בכותרת... אולי קשור לחלק אצלי שעסוק ב denial ..נכון שכתבתי זאת בעצמי וזו כבר התקדמות אבל קשה לי לומר: "יש לי ...ואפילו נזהרת בדיבור מלהודות ב"דיכי" ובכל מיני הטיות שמקובלות גם בקרב ה"בריאים שבחבורה" אז איפה זה שם אותי?? אני חולה??!? מי שנוטל תרופות הוא בהכרח "חולה" לא? בטח תאמר שההגדרות האלה לא חשובות אבל זה כל כך משמעותי בחברה שבה אנו חיים שרק מהסטיגמות ומהלחץ החברתי אפשר לרצות למות... ונכון שתרופות זה כל מה שנותר לי (במיוחד שמעט האנשים שבסביבתי מתרחקים כולל "האישה המקצועית" שאמורה להיות אמפטית ותומכת..) אבל מה אעשה אם התרופות לא יעזרו?? כבר כמה קוקטיילים אפשר לנסות? האם גם בזה אני חריגה?? לא אנושית=חסרת תגובה לטיפול שאמור לעזור לרוב האנושי שסובל מאותה הבעיה?

להגיד. שאני שונאת את המילה הזו-דיכאון

מגעיל, מגביל, מתיש,מתסכל,מטופש,וכנראה עצוב.

יכולה, אולי, להבין ללבך. בדרכי... ואם מותר להצטרף לרגע, אז - גם אני, לפעמים, לא אוהבת (בלשון המעטה) את המילה הזו "דיכאון". אולי לא בהכרח משום היא עשויה לייצג, למשל, חולי, פגם או חולשה או עלבון, אלא גם משום שהיא מאד כללית (כמו גם הגדרות אחרות) ונורא לא מייחדת את המטופל, שיש לו היסטוריה ואישיות משל עצמו, חלקים ושלם, הרבה מעבר לסתם כותרת כזו או אחרת שמכניסה עוד כמה וכמה לאותו סל. וחושבני שאולי גם יש נטייה להפריז בשימוש בה. סוריקטה

בוקר טוב לך, יש לי בעיה רצינית עם בני בן ה-8 ,זה מקרה לא יחיד שהוא מקבל מכתבים מהמורה על התנהגות לא טובה ופשוט הוא מחזיר לה אותם עם זיוף חתימה שלי,אתמול קיבלתי טלפון מאמא של ילד מהכיתה,שבני סחט אותו ואיים עליו שאם לא יקנה לו קלפים(של כדורגל),יקרא למשטרה או לא יהיה חבר שלו,הילד הנסחט נאלץ לקנות לו בלית ברירה מהפחד (הוא תלמיד חדש בכיתה),אין לי מושג איך להתמודד עם מצבים כאלה ,יש לי עוד שני ילדים בוגרים בבית ואף פעם לא נתקלתי בתופעה כזאת . לבני לא חסר כלום בבית ובדרך כלל כל מה שמבקש מקבל בגדר הגבולות הנורמליים ,אנא תשובה דחופה

שלום לכולם, עבר זמן מה... נראה כמו שנים על גבי שנים. כל כך הרבה קרה ולא קרה. אבל... הגעתי היום אל ה-יום. ואני אחרי ה - ECT הראשון שלי. בבית. נלחמתי על כך, שאני צריכה את הטיפול הזה אבל רק כטיפול אמבולטורי. זה היה סיפור ארוך ומעייף כל כך. ומיותר. ד"ר הודיני היה אשם בכל. החלפתי אותו. אזרתי כוחות כדי ללכת שוב, מחדש, לפסיכיאטר אחר. והכל השתנה. והגעתי למקום שרציתי, בתנאים שהייתי צריכה. אז אחרי ה-ECT הראשון. על כל החששות שלפני, ולא מהטיפול עצמו. ידעתי שאני הולכת לישון טוב בזמן הטיגון. לא יודעת מה יהיה בהמשך, למה לצפות מהתוצאות. רק שזו תהיה דרך ארוכה. שבוע טוב, TM.

נחמד שאתה פה. אתמול היה ה-After party; שכחו לספר לי, שהפרכוס גורם להתכווצות שרירים כללית לפעמים... לא יכולתי לקום אחרי שהתעוררתי. אני חושבת, שהתנגשות חזיתית עם רכבת פחות כואבת. רק במקום אחד בארץ עושים ECT אמבולטורי - שלוותה. המלחמה שלי היתה להגיע לשם... ד"ר הודיני טען בתוקף, שאין סיכוי שיקבלו אותי כי: א. אני לא שייכת למחוז/איזור שלהם. ב. אני גם לא חברה בקופ"ח כללית. ולמרות זאת. שם אני עוברת את הסדרה. אולי זה הודות לפסיכיאטר החדש. שחוץ מזה שגם אכפת לו, והוא היה מוכן לעזור ולכתוב הפניה (דבר בסיסי ביותר), כנראה שיש לו גם say כלשהו במערכת... אין לי מושג ואני לא שואלת. מה שכן, במקום מנוי לחדר כושר, יהיה לי מנוי ליחידת ה-ECT בשלוותה. ברגע שמתחילים - חוזרים אחרי כן לתחזוקה שוטפת. תרופתית אני מקרה אבוד. הנזקים האחרונים מסתכמים בפגיעה בלב, לצמיתות.

ברוכה השבה! שמחה מאד שחזרת. שקבלת החלטה על שינוי ומאמינה שזה לטובתך. מקווה שתאפשרי לנו ללוות אותך בדרך (ארוכה או קצרה..) המון הצלחה! מיקה

תודה. אם רק (כמה מרגיז להתחיל כך משפט) העניינים היו מתנהלים אחרת, הייתי נמצאת במקום הזה כבר לפני שנה. כבר אז, בעקרון, זה היה הכיוון הטיפולי. חבל שמה שנדפק, בשלב מסוים, זה הזכרון לטווח קצר. מה איתך?

אין לי הרבה מילים. רק להגיד לך ששמחה מאוד לראות אותך ולשמוע ממך. קולקבוד על הכוחות, הרצון, העשיה ועל שהגעת למקום שרצית בתנאים שהיית צריכה. אומרים שהדרכים הארוכות הן הכי בטוחות וטובות.. איתך.. שיר

היי. אני לא יודעת... מצד אחד, קשה לומר שעשיתי הרבה. ומצד שני - הגעתי עד הלום, ואני אפילו לא יודעת איך. ברור שהרוב זה בזכותה... העובדה שהיא זמינה לי, שהיא עושה כל כך הרבה, מעבר למה שהיא "אמורה" מבחינה מקצועית. מה קורה אצלך? ומה שלום הביחד שלכן?

הי TM ההודעה שהותרת כאן ממש לפני ההפוגה הייתה מדאיגה מאד. כזכור לי, היא גם ככה נכתבה מאחור, כמעט מבוישת ועצומת ייאוש, ציפתה, אולי, לכמה וכמה תגובות ונותרה, בעיניי, כמעט מיותמת מידי... וגם האינטרנט הוא די מוגבל, עשוי להעצים תחושת חוסר אונים. של הכותב. של הקורא. של המגיב. אבל את יודעת, אני נרגעת באופן מסוים כאשר אני יודעת שמי שפונה לכאן מקבל גם סיוע מציאותי משמעותי. תמיכה אמיתית. מקווה שלא הייתה זו שתיקה רבתי בלבד. מן שתיקה כזו של אולי זעם ונקמה המאכלים כל חלקה טובה מבפנים. ולפחות אם כן היה ממנה, בכל מידה שהיא, טוב שחזרה תקשורת. אף אם בחשש, וגם אם נדרש לשם כך טיגון מוחי כלשהו, אולי גם במשולב עם תהליכים אחרים. מקווה שאחלה שידעת והצלחת למצוא לעצמך את התנאים המתאימים לך והתעקשת עליהם. וואחד סוג של טיפול במגע, הא... ... סוריקטה

היי סוריקטה, בהתחשב בעובדה, שאני מאוד לא אוהבת מגע, לפחות כל טיפול נעשה בהרדמה כללית. אבל הרבה מגע היה בדרך - המון בדיקות רפואיות של טרום טיגון. לא, לא היתה שתיקה רבתי בכלל... לא של זעם ובטח לא של נקמה. רק שתיקה של אובדן עצמי מוחלט. של הרבה ייאוש. כי אז לא ידעתי אם אכן אגיע ליום הזה. לאנשהו בכלל. תודה שזכרת.

היי טימי, מה שלומך? ככה בין לבין הצצתי בגוגל, לקרא על הטיפול שעברת, אני קוראת שהטיפול יעיל ביותר ומניב תוצאות טובות, וכל הכבוד לך טימי, שאזרת אומץ, והלכת על טיפול שכזה, שאני מבינה שלא היה קל. מאחלת לך מכל הלב המון בריאות, וחזרה לשגרה, ולתפקוד מלא ככל שניתן. ובהזדמנות זו, חג שמח והמון תקוה ואור. גליה.

מה העניינים? אמת. אנשים שדיברתי איתם ביום ראשון, מרוצים מאוד מה-ECT. מצד שני... כולם חוזרים אחרי זמן מה לתחזוקה שוטפת. נו, גם מכוניות צריך להכניס למוסך לטיפול 10 או 15 אחת לזמן מה, לא? או להחליף מצבר... לא היה קל להגיע לשם פיזית. והיו חששות מכל מיני דברים ברקע. אבל לא מהטיפול עצמו... כלומר, ידעתי מראש שזה נעשה בהרדמה כללית. תודה. השנה היומולדת שלי יוצא בחנוכה. אם בסוף החודש יתברר, שיש שיפור, אז לקבל את החיים במתנה, זה הכי בסדר שיכול להיות. חנוכה שמח גם לך. TM.

שמחה שעברת פה .. לעדכן.. לא מעט חשבתי עליך כאן.. (איך את מסתדרת ולמה נעלמת ..) אני שמחה לשמוע שאת מוחזקת אצל מטפלת טובה , ושהתחלת טיפול יעיל יותר .. גם אני עמידה לתרופות .. ממני אלייך המונים של הצלחה בטיפול החדש.. ובכלל .. שיהיו כמה שפחות תופעות לוואי , שמרי על עצמך.. והמשיכי לעדכן.. כולנו כאן איתך. שלך שרית

איכשהו היה נראה לי הכי נכון, לספר ולעדכן פה... האמת היא, שלא הסתדרתי ולכן נעלמתי. היא באמת... פשוט היא. ברור שגם רבנו באמצע (אלא מה?). רק שזה היה בגלל ד"ר הודיני הפעם. לפחות היום היא מודעת לכך. רק בגלל כללי הנימוס של הפורום, לא אצטט את מה שהיא אומרת עליו. הייתי מוכנה להתפשר על החלק של עמידות לתרופות בלבד... הבעיה היא החלק של תופעות הלוואי בנוסף. תודה על הדברים שכתבת. מה שלומך? TM.

אין לי כוח.. אולי יש לך מושג מה נכון לעשות?!

שלום רב בתי ,בת שנה ו-10. הולכת לגן פרטי מתחילת השנה. הפרידה כל בוקר קשה לה מאוד ולצערי אני עוזבת אותה כשהיא בוכה(לפעמים יותר לפעמים פחות). עכשיו אנחנו עושים את הפרידה קצרה ומהירה(נותנת לגננת והולכת) ניסינו גם משפט כמו "אמא הולכת לעבודה ואחר כך אבוא.." איך שאנחנו מגיעות לאזור הגן היא מתחילה לחשוש, נדבקת אליי, לא מוכנה שאוריד אותה מהידיים, לא מוכנה להכנס(לא עושה סצינות גדולות אך עדיין בברור ניתן לראות שלא רוצה להכנס) אם חלילה מדברים על הגן בבית או כל דבר שקשור אליו (תמונות, שיר ששרים בגן, שמות הילדים בגן) היא ישר אומרת "לא, לא". הגננות טוענות שהיא מקסימה במשך כל היום ,היא כוכבת "המפגש" וזה רק הבוקר שקשה לה. האם יכול להיות שאלו תגובות אך ורק בגלל שהפרידה בבוקר קשה לה? אני יכולה להוסיף שהקטע של הפרידה מאתנו(ההורים) תמיד קשה לה. היא לא ממש רוצה ללכת מאתנו לאף אחד חוץ מלסבא שלה ולגיסתי. מדי פעם לקרובים אחרים ,אבלאך ורק אם אני או אבא שלה בסביבה. מה עושים? איך אדע שהיא בטוחה בגן, שמרגישה מוגנת האם להסתפק בזה שזה רק הבוקר קשה? אודה לעזרה

אין לי ילדים , ואני לא מבין בזה לגמרי. אבל נשמע לי שאם תשארי איתה זמן מסויים בגן עצמו זה ימתיק את הגלולה, הילדה כנראה רגילה לסכמה המהירה של מסירה ועזיבה שלך למקום העבודה. אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן שמסרב ללכת לגן, אם יש בי זכרונות לצערי הם גם אלו לפי דעתי זה גם השפיע עלי לרעה במהלך השנים. יש לי כמובן הורים אוהבים שרוצים בטובתי אבל לפעמים אנחנו לא שמים לב לדברים החשובים באמת אז תתמקדי בעניין הזה ותנסי לקבל כל עזרה אפשרית למניעת הבכי, והרגשה יותר טובה של הילדה שיהיה רק טוב !!! לקטנה ולך שבוע טוב

שלום לך, לא אודי, אבל מנסיון שיש לי כאם לילדים קטנים, אני יכולה לומר לך שגם אני הייתי מוטרדת, אם בתי, לאחר שלושה חודשים של ביקור בגן, היתה עדיין נצמדת אלי ומסרבת להכנס לגן. למען השקט הנפשי, הייתי ממציעה לך, (ואולי גם את חשבת על כך.)להגיע פעם או פעמיים מוקדם מהרגיל, (אם זה אפשרי כמובן,) בתיאום עם הגננות,ומבלי שבתך תדע על נוכחותך. כך תוכלי לצפות בה מהצד,ולדעת פחות או יותר איך עוברות עליה שעותיה בגן, האם היא נראית לך מרוצה או מאושרת. על פי תגובותיה הספונטניות,ועל פי הכרותך איתה, רק את תוכלי לדעת איך היא מרגישה באמת. תוכלי לצפות גם בפרמטרים אחרים, כמו יחסיה עם ילדים אחרים, יחסיה עם הגננות, המשחקים המועדפים עליה וכו' מי יודע, אולי תופתעי דוקא לטובה..

הי, החלטתי לנעוץ כאן יתד. אולי ייפתח, אולי יתפתח, ואולי לאו... כולם מוזמנים. בוקר, סוריקטה

חברה יקרה, מפציעה לרגע כדי לאחל גם לך, שבוע טוב. חושבת עליך, נועם

נועם אהובה שלי... רגע קטן אחד יכול להיות אדיר משמעות... Take Care שלך, סוריקטה

סוריקטה באתי להגיד לך שלום עץ מלבלב שכמותך.

רפאים יקרה, את, אין עליך... :-) ו... כמה מילים ממני גם שם קצת למטה. גשם... סוריקטה

:-) כן, אולי אארגן לעצמי איזו חנוכיה סוף סוף ואדליק לי נרות. לעשות משהו ולא רק לדבר... כן, דיברו פה על מוטיבציה, הנעה עצמית... נראה מה יהיה, סוריקטה (כמעט חתמתי בשמי...)

סוריקטה יקרה,אודי ושאר החברים.. באתי לשבת כאן על ידכם מתחת לעצ .. בתקווה לנשום רוח קרה של עלים מלבלבים .. כזו שנותנת עוד קצת אויר לנשימה. :-) שבוע נפלא לכולם .. ותודה אישית סוריקטה.. על מה שכתבת לי כמה "קומות מתחת ".. מעריכה! שרית

אכן, אוויר חדש לנשימה זה כבר בגדר הכרח... ולנפש תעצומות, הנה, הגענו עד הלום, ונקווה שהגשם ניקה את האוויר ועלי העצים, טיהר ומהל, גם הרווה את השורשים. התחדשות שתהיה, סוריקטה

אתם יודעים, נשאלתי כאן שאלות לשלומי ועל היעלמויות, על היצור שלי, על היום שנולדתי, ועל עוד. איכשהו זה יוצא בעצים שמתמקדים באחרים ולא מוצאת לעצמי מקום לענות שם. בעצם, גם לא כאן, אולי. גם לא תמיד יודעת אם באמת זו שאלה במטרה לקבל תשובה או מחשבה של מישהו בינו לבין עצמו. מעבר לזה, גם חשיפה מפחידה אותי ועוד במקום לא אינטימי ופתוח לקהל הרחב כמו פורום... מצד שני, למדתי שכאן אפשר לכתוב את הדברים הכי קשים שלך, ולמרבית הצער, להרגשתי לפחות, הם עוברים הרבה יותר מידי חלק, ואולי אפילו לא שמים לב לקיומם בכלל. כמו חוויה כזו של ניצול שואה שהמסר פשוט לא עובר. אבל בכלל לא עובר. נו, זו בכלל חוויה מעצבנת שאיתי בכל מקום. בכל זאת, ניסיתי לפתוח עץ לעצמי, אולי משהו יילך. "מה שלומך" זו שאלה שרוב הזמן איני יכולה לענות עליה. מן משפט כזה שברגע שהוא נשאל - מיידית חל פירוק וקושי עצום למצוא מילים ולחבר. בלבול. הניסיון שלי עכשיו כרוך במאמצים רבים כמו בעצם כתיבת כמעט כל ההודעות שלי כאן. לפעמים חבל לי שבדר"כ לא הולך לי לכתוב משהו בשליפה ספונטנית. מצד אחד, אני פוחדת שכך אפגע במישהו, אבל אולי כך זה גם יקרב. לא יודעת. לא יודעת אם מישהו הבין, אבל, שנים רבות מאד שאני מתמודדת עם רמת חרדות מאד גבוהה ונאבקת על השפיות. בשנים של הטיפול יש שינוי מבחינת הנפח והעוצמות, וכעת, עם המוות של הייצור היקר לי, יש נסיגה עצומה. פחד מוות. גם הרגעים האחרונים איתו חוזרים אליי כאילו כאן ועכשיו ובכאב אדיר. כל יום. עד היום. כמו בהלם קרב. האסוציאציות קופצות אליו המון. עדיין טרי מידי, ומשהו בכל זאת לא עובר שלבים. מאד לבד. מאד מאד לבד. בתכלס, לא נמצאת במעגל קירבה ראשון של שום נפש שהיא. זו לא סתם אמירה. זה ככה באמת. חוצמזה, שגם באופן קיצוני לא נותנת לעצמי להיעזר. זו בדידות של אין ביחד. באמת שאלתי בלבי אם מרגישים משהו מזה כאן. בהרחקה, בהפחדה, באדישות והבוז כלפי הכאב והמצוקה של עצמי. כמה נמוך אפשר להיות וכאילו לא מגיע שידאגו לך בכלל... מה עוד... קצת מביש לומר שהטיפול היקר והטוב שלי שגם כך מתקדם בקצב איטי ביותר (כי ככה זה איתי) די לא נע וכבר לא מעט זמן. אין פיצוח. גם אין הבטחה שיצליח. האיש שעוזר לי גם אוכל ממני רעלים וזבלים. זה עצוב. מן האנשים שנמצאים בסביבתי עד היום התאכזבתי מאד. זקוקה לאנשים, ממשית, אבל פוחדת מקשרים חדשים שאולי אפשר יהיה לקבל מהם משהו ולהיות מאוכזבת פחות. אנשים שלא מתאימים לתפקיד מאיישים בראש שלי את המשרה ולא עוזבים. לעניין ה"היעלמויות", אז, קודם כל מותר לי, אני מקווה. וישנן כל מיני סיבות. הנה אחדות: יש תקופות שאני ממש פוחדת מהמחשב. גם פוחדת להיכנס ולקרוא הודעות כאן, משום שברמת חרדות גבוהה הכל נורא טריגרי בשבילי. נורא. לפעמים מרגישה גם אוברדוז מדיבורי נפש, לפעמים מרגישה שמיציתי, לפעמים לא מצליחה לחבר (ככה זה בכלל רוב הזמן), ולפעמים, נורא מקווה שיחול השינוי הזה שיחזיר אותי כמו פעם אולי לבקר ולכתוב אבל במינון של פעם בכמה חודשים. הודעות ארוכות אני כותבת, ומצחיק שכמעט תמיד גם מילים ספורות נראות לי כגיבוב של צורות חסרות משמעות וכאילו אין קליטה. ובכל זאת יש משהו ויש זיכרון מסוים. גם אותי זה מדהים איך אני בכלל זוכרת... וזהו. לגדול לא אוכל הרבה, אולי רק מעט. ככל הנראה, לא אוכל להגיע למקומות שרבים מהאנשים (גם מהנוכחים כאן - לעזאזל אתם לא מבינים כמה יש לכם) נמצאים בהם כמעט כמובן מאליו. ההישגים שבעולמי הם כאילו כלום ולא נחשבים, ובכל זאת, אלו הם הישגיי. די חזרתי על עצמי... זה מה שיצא בסוף... סוריקטה

הי סוריקטה יקירה, מילותייך מטלטלות משהו בפנים אצלי. מאחלת לך ולעצמי שבוע אמיתי. כמה מעט אפשר באמת לחלוק עם אחרים. כמה רואים אותי כמו שאני באמת. כמה אני רוצה שיראו. כמה אני אומרת ולא אומרת.כמה אני נותנת לגעת. יש בי רצון להתנצל. אני לא בטוחה על מה. אולי על זה שלא הצלחתי לשאול את השאלה הנכונה, או להגיב נכון שתרגישי שהמילים שהבאת לכאן נשמעו, הובנו באמת. שלך י

יקרה וחביבה, את יודעת, אני לא אשה של מילים, אף פעם לא הייתי, וכשמדובר בלכתוב לך הודעה, אי אפשר לכתוב לך כך סתם, צריך לנסח קודם כל בראש, להעביר לדף טיוטא, ורק אחר כך לרשום כהודעה, וכן, עדיין בדחילו ורחימו. אז לרוב, קוראת אותך בשקט, נדהמת מאוסף המילים שאת מצליחה לגייס כדי להביא את עצמך, באופן הכי כנה ואמיתי,ולא שוכחת כמובן את החברים ומשתתפים אחרים פה בפורום. ומכל הלה סוריקטה, רוצה לאחל לך את קרבתם של כל הבריות הראויות לך באמת. ואל תשכחי, יש לך כאן חברות כנה ואמיתית שעוטפת אותך בחום, בכל הודעה שיוצאת ממך, אני באמת לא חושבת שזה דבר המובן מאליו. לפעמים בא לי לומר לך שאני מקנא בך, ויש על מה, אבל בטח לא חאהבי את הרעיון שאחרים מקנאים בך.. הנה העזתי לכתוב לך,. גליה.

סוריקיטה אהובה, מילים מילים מילים, והנה הן לא כאן. אבל הן נכתבו! במייל שלי הן מופיעות, כותבות אותך עמוק וכואב. אני מתלבטת... כי קראתי, ורוצה לכתוב שרואה,ומבינה (ויש עוד הרבה דברים שהייתי כותבת לך) לבין החשש שאולי את ביקשת מאודי שיסיר את המילים האלה, שלא רצית שייראו. אז בין לבין, לא רוצה לדרוך איפה שאסור לי. אז רק להגיד שאת נראית, ונשמעת, גם אם לא תמיד מובנת לי עד הסוף (אם כי אני יכולה לספר לך שאת מובנת לי פי עשרות מונים מהימים בהם התחלתי לכתוב פה...). בכל מקרה, אני מסתבכת. רק אוסיף ואומר שחושבת עליך, ושנמש שולח התכרבלות של פרווה בחורף. מי ייתן והכאב יישכך, ולו במעט. את יקרה לי, נועם

נועם :-) כבר זמן מה אני חושבת לנצל את הקסמים הללו של האינטרנט... :-) את תמיד מוזמנת לכתוב ככל העולה על מחשבותייך. אוי, כן, פעם כתבתי עוד יותר לא ברור כמעט הכל בחידות, הא... כדור הארץ, מאדים, התפרצויות פירוקלסטיות... את יודעת, חיות נתנו לי המון במקום בו לא היו אנשים, ובכל זאת, זה לא מספיק. היום כבר לא. מגע אנושי מאד חסר לי (אל-תיגע-בי שכמותי...). נמש המקסים והאהוב מוזמן להתכרבל בפוך הכי נעים, ואני שולחת לו ליטופים ונשיקות המונים. שלך, סוריקטה * ואוסיף שיר, ככה כמו שהוא בלי פרשנות נוספת שלי... טוב, לא ממש. בעצם, הייתי משנה בעיקר את אחת השורות ל "אחת לאיזה זמן לא מוגבל...", וגם, במקום שנתיים, הייתי רושמת קצת יותר מזה... http://www.youtube.com/watch?v=q8nIQvwiO7I אופטימי...

אולי לפני סגירה, הנה אעז לומר כך יותר במרוכז, כבר הרבה זמן שלא טוב לי. שכמעט רק לא טוב לי. מאד לא טוב. כלומר, אין כמעט זיכרון של חוויה טובה עם נפח רציני שמחזיק מעמד. זו גם ככה ברירת המחדל שבבפנים. והכמה שעות האיומות הללו מידי יום, והצמיחה שלא רואים לאחרונה. לא נחמד. נמאס לי מהפקה פקה, נמאס לנו. יותר מידי מכל המילים הלעוסות הללו. מעורר בחילה. ובאמת יש לי בחילה וסחרחורות. פיכס. יאללה שיהיה תכלס כבר. בדרך כלל כשמגיעים לרמת הבנה אמיתית שכזו, זה כבר אמור להניע יותר. לא'דעת. ולא שבהכרח מובטח שכך. ובכל זאת, לעזאזל נראה לי, אולי, שמשהו חסר לדחיפה קדימה ושהיא כן אפשרית. קצת. כמה אפשר עכבות. מאמינה שיש קשר גם לאהבה. הייתי רוצה להרגיש כבר איזו אהבה בחדר ההוא, של האיש שמנסה כל כך לעזור לי, שמקדיש המון, האיש שאני מנסה גם לעזור לו, לפחות לא לשבור לו כמו שהרסתי לי. וואלה אליפות עולם בהרס, להתבייש בה ולהתמכר לבושה. הלוואי שתהיה אהבה, שלי, אבל רכה כזו שממנה תבוא הצמיחה והגיחה החוצה. ואולי טועה הנני... הנכון הוא עבורי, המוגזם הוא, האם תנאי הכרחי, או שמא? http://www.youtube.com/watch?v=qrFwtlMd0H8 קשר. ממני, סוריקטה

סוריקטה אהובה, עצוב לי לשמוע. הקשבתי גם לשיר. לא מכירה במדוייק את המילים. אבל החוויה שעלתה אצלי מאד חזק היא של בדידות. של אף אחד שם בחוץ שמצליח להגיע פנימה. לגבי האהבה בחדר הטיפול... (סערה והתלבטות גדולה) מהחוויה שלי זה בהחלט מניע ומטלטל. לא יודעת אם מחוייב המציאות כדי שיזוז משהו, אבל חושבת שרגשות כלשהם צריכים להתקיים כדי שמשהו יזוז לא רק ברמה של הבנה קוגנטיבית. אבל לפחות מהנסיון שלי רגשות חזקים מדי בחדר הטיפול הם מסוכנים. חומר נפץ. כמו שכתבה כאן גליה, גם אני מרגישה שלעיתים ההדהוד בליבי של דברייך הוא חזק אבל היכולת שלי לענות מוגבלת. י.

אני בן 30 כיום, בעל עבר של עבודות אשר שכרן בד"כ מינימום יש לי ידע רב במחשבים (למדתי בטכניון קורס QA) ועבדתי בחברות שונות כמו נטוויז'ן הוט וכו'.. ושירתתי בצנחנים 3 שנים מלאות בנוסף לעבודות שציינתי עבדתי בפרוייקטים יוקרתיים בעלי שכר גבוה , אך הם אלו פרוייקטים אשר תם זמנם בד"כ אחרי 9 חודשים (בית המשפט / תפעול ציוד הנדסי ומאוד יחודי במשרד מהנדסים שעובד עם חוזים של מע"צ) לאחרונה במבט לאחור הבנתי שאני דורך במקום, האמת שתמיד ניסיתי לשפר אך תמיד כשלתי אני מאוד אימפולסיבי, ומאוד כנה. יש בי המון כעסים, חלקם על תפקוד המדינה , וכמובן תושביה בעלי לב הזאב <--- לא התכוונתי ללב זהב, זוהי אינה טעות כתיב לפי חברי ומשפחתי אני אדם מאוד כישרוני, וזה עוד יותר מדכא אותי שאין אני מנצל את נתוני לפני כחצי שנה עברתי משבר דיי רציני כאשר קץ בי החשק לחיות, מיד הופנתי למיון ע"י משפחתי ובדק אותי רופא נפש/פסיכולוג סימפטי ונחמד אשר שאל אותי אם איי פעם עלתה בי מחשבה אובדנית, עניתי שלא. וכי הייני חפץ חיים, אך אין אלו חיים לפי הגדרותי כיוון שאני רווק ואין ביכולתי להתכלכל מסכום של 3500 עד 4500 כמובן שניסיתי אך נסיון זה כשל כאשר שכרתי דירה ונעזרתי במשפחתי (אשר לה בעיות אחרות) לאחר כחודש מאותה חצי שנה מצאתי עבודה של מוקדן ושכרי היה בין 3000 ל 3500 כאשר כל הזמן פגעו לי בשעות העבודה בטענה שאין הסעות בלילה לביתי ונאלצתי לעבוד כ 4 שעות במשמרת. לאחר תקופה של 3 חודשים, בהם היו כל מיני סיפורים אשר הוציאו אותי משלוותי במקום העבודה. (שקרים של אחמ"ש, הפרעה !פיזית! על ידי נציגים אחרים ואפילו מנהלים !!!!!!!) וברצוני להדגיש אני בחור בעל חזות מרשימה , 1.95 בגובהי, ולא סתם כך נגשים אלי ומפריעים לי פיזית (קשה לי לפרט את המיקרים הנ"ל) ראוי לציין כי הצטיינתי בתפקידי השונים יתר על המידה, קיבלתי מכתבי תודה ועברתי סקרים חסויים בהצלחה רבה. כיום לאחר שלא יכלתי להשאר בעבודת כבשים שהצגתי קודם איני מוצא תפקיד אשר אוכל להתקיים ממנו בנוסף ביטוח לאומי , שיש להם שירות זוווווווועות עולם !!! מקשים עלי את חיי בטענה שאין לי מספיק חודשי עבודה. אני מרגיש את הריקבון פושט עלי, שאני שוב באותו מסלול אובדני. לצערי אני שיתפתי את אימי בתחושותי וזה שבר אותה, היא בוכה המון, והבנתי כי עשיתי טעות כי אין ברצוני לפגוע ביקר לי מכל כרגע אני כותב ודמעות בעיני, חיי הם הרס מוחלט ואין לי שום אופק לכוון אליו ניסיתי להעזר בכל שיכולתי (ויש כבר דברים שאיני יכול - כמו לשבת במוקד עם אוזניה) ואין שום עבודה בשוק אני אובד עצות , כמובן שאין לי כסף לטיפול פסיכיאטרי. ובוודאות אין לי רצון ליטול תרופות אשר יתקנו את רוחי . לא שיש לי בעיה פיסית לבלוע כדור אלא אני נמנע מכל תרופה אלא אם כן היא לשיכוח כאבים חזקים בלבד. אני זועק לעזרה, כי נפשי כבר שבורה איך לצאת מהמצב הזה, אני לא מוצא את התשובה כבר כמה שנים טובות כמובן שסיפורי אינו שחור ולבן ויש בו הרבה גוונים של צדק ואי צדק (גם אם אני אשם) אבל בשורה התחתונה.... זה המצב

שלום ד"ר, אני צריך טיפול של איש מקצוע.אני סובל באופן כללי מחרדות ודיכאון ופאניקה שמשתקים אותי.יש לי הרבה מחשבות לא טובות.אני צריך הכוונה איזה סוג טיפול מתאים לי, כי אני יודע שיש הרבה סוגי טיפול ומטפלים.אבקש דרך קופ"ח מכבי באיזור השרון.אני גר בהוד השרון.אבקש שיהיה גבר ולא אישה כיוון שאני דתי.רוב תודות.

שלום הייתה לי ילדות קשה עם אימא משפילה כשלא הצלחתי בלימודים עקב בעית קשב וריכוז קיבלתי הערות משפילות בנוסף אני עם דימוי עצמי מאד שלילי כשאני נמצא בסיטואציה מול בחורה יפה ,אני עצבני,חרדה לא הבנתי למה זה האם זה קנאה שהיתפתחה אצלי מילדות וערך עצמי ירוד מול היופי שמבטא הצלחה מול הכישלון שלי ואם הדיאגנוזה שלי נכונה אז אני צריך טיפול בערך עצמי הירוד ואם כן איך אני מטפל בבעית הערך העצמי הנמוך האם בספרים קורסים או טיפול אצל פסיכולוג קליני האמת....לא אכחיש הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית בקשר לבעית בורד ליין הבעיה שהיא מאד יפה הפסיכולוגית וברחתי משם , אבקש עיצה בבעיה זו ישראל

אני בטיפול כ-8 חודשים.הבוקר הגעתי לפגישה השבועית מאד טעונה וכועסת(על המטפל) שיתפתי,פרקתי,הסברתי, כאבתי. ומה? הוא מבין, הוא אמפתי, הוא קשוב, הוא מנתב ומנווט. ובכל זאת אני מרגישה שזה לא זה. הוא מודע להרגשה הזו שלי, זה לא ממש מיטיב את הרגשתי. אני מחפשת שהמטפל יביא את עצמו, יהיה חלק מהסיטואציה ולא ישוחח איתי כאילו אני פגועה מאיש אחר, כועסת על מישהו מחוץ לחדר. אל תהיה שם רק כדי להבין אותי, תגיד לי מה אתה מרגיש, תתנצל אם נראה לך שטעית או תסביר את עצמך אם נראה לך שלא. כן, אני מבינה שדרך הטענות והטיעונים שלי, הוא למד אותי, ומבין את בעיותי. עדיין, לא הייתי רוצה להרגיש עכבר מעבדה. היחסים בחדר, זו מציאות קיימת. להרגשתי, לפני שלומדים מהסיטואציות שבחדר על החיים שלי בחוץ, צריך גם לדאוג שאני אחוש מספיק טוב בפנים. אני לא כל כך מבינה ויודעת, למה להמשיך, התסכול גובר מפעם לפעם,עד שאני ממש לא מרגישה טוב פיזית מכל הענין. אני רוצה לתת לך דוגמא: נניח שאני אומרת למטפל של משפט כמו:"אם באמת היה אכפת לך (ממני), היית עושה כך וכך..." אני לא אמורה לצפות שהוא יאמר לי שכן אכפת לו? אם אני אומרת לפסיכולוג שלי:" אתה יודע, שאני יוצאת מהפגישות מתוסכלת ולא מסופקת. שאלת אותי פעם :למה? בררת, מה חסר לי? " אני לא אמורה לצפות שהוא ינסה לבדוק איתי מה הייתי רוצה שיקרה בפגישות? אני מרגישה שאני טוחנת מים, ועוד משלמת על זה... עוד תסכול בפני עצמו. מה עושים?

בטח לא ראיתה ואן לא שמתה להודעתי מתאריך 30.11 ככל שמבקשת אינני מקבלת (את המפתח הנכון)

לא יכולתי לשקר לעצמי יותר להאמין שאפשר לשים את הנושא הזה ברקע ולהתמסר להתפנות לחיים. אני בדיסוציאציה קרוב לשנה מאז הארוע והתחושה היא של משהו מפחיד נורא של איזה כישוף רע שאני נתונה בו בלי יכולת להשתחרר ממנו. אני לא על באמת והרגעים בהם אני ניעורה פתאום- הולכים ומצטמצמים ונעשים נדירים יותר ויותר. אין כבר שום מרחב יותר בו אני חשה קיימת. אני לא פועלת יותר מתוך עצמי. אין לי שום קונטקסט. אולי רק המרחב הזה. והדיסוציאציה הזו קשורה גם לבגידה שלי בעצמי. אני מנוכרת לעצמי כי לא פעלתי להגן על הילדה הזו לא בשעת ההתקפה ולא אחרי. לכן לא אוכל לקבל את עצמי בחזרה עד שלא אפעל בנושא. העצמיות שלי דורשת ממני כנות מוחלטת. אדרוש את הצדק כדי שההגיון הקוסמי ישוב על כנו. ואני מצירה על כך שלא פעלתי קודם. כי באינטואיציות שלי רק המחשבה על אפשרות כזו בדיעבד יכלה לייצר איזשהי תקווה. התייעצתי עם איזה גורם. כתבתי מכתב תלונה. לא שלחתי עדיין. חמישה עמודים של סיפור נורא של התעללות- שככל שאני מעלעלת בו ברור לי יותר מתמיד שהבן-אדם היה פשוט חולה. ואשם. איך יתכן. מה הוא עשה לילדה הזו. איך הוא העז. כבר אין בי אפילו בושה מעצם רעיון החשיפה או חששות מההשלכות שבטח יהיו לעניין בהמשך כי הבן אדם אימפולסיבי, נקמני ובלתי צפוי ונעדר כל אמפתיה כלפי הסביבה. כבר אין לי יותר מה להפסיד. בעצם תמיד יכול להיות רע יותר, ומי כמוני יודע- אבל יש קומות מינוס שבהן כבר מפסיקים להרגיש את הקור. יש איזה סף מסוים שאליו מגיעים כשכבר לא מרגישים בו יותר שנותן לך אור ירוק להפקיר אותך להרפתקה מפוקפקת. ואני כבר שם. לא חשבתי שאני מסוגלת בכלל לייצר נרטיב שלם ומדוייק של הארועים. לא חשבתי שאני יכולה לחבר בין כל הדברים. להיות בו בעת גם קול חווה וגם קול מדווח. להיות גם הילדה הפגועה וגם המבוגר שמנסה להיות עורך הדין שלה. לא הייתי בטיפול כל התקופה. לא רוצה יותר טיפול. נפגעתי בטיפול לא יכולה יותר להאמין, להפקיר את עצמי בידיו של מישהו אחר. הטיפול שלי יהיה עשיית הצדק לילדה. התלונה בעלת משמעות ולא משנה אם תתקבל או לא. התרעתי, אמרתי את דברי, מחיתי (בסוף המכתב כתבתי: ואני חושבת שהוא הרשה לעצמו לנהוג בי באופן לא אתי כי תפס אותי כחלשה, תלותית וחסרת אונים שלבטח לא תגיב ותתלונן ותשמיע את קולה. אפשר לסמוך על קורבנות שלא יפרו את קשר השתיקה). אבל קצת מאוחר מדי בשבילי. כבר לא יכולה להציל אותה. למכתב הזה אני מצרפת התרשמויות וחוות דעת של מטפלים שהתייעצתי איתם במהלך התקופה. אחד מהם תיאר אותי כ"אשה כבויה". היה לי עצוב וקשה לקרוא את זה. לא הפסקתי לבכות על הילדה. כי זה נכון וזה מוקרן כבר החוצה. ואני יודעת שאני עומדת למות ורק רוצה לסיים את השנה הזו בכבוד. ואולי זה משהו שהתלונה קצת תוכל להשיב. או שלא. אבל כבר לא אכפת לי. כי זה בכל מקרה מאוחר מדי. ואז חשבתי לצרף את חוות הדעת שלכם אודי וכל הנשמות הטובות המשוטטות. למה לחוות דעת וירטואליות אין מספיק משקל ותוקף בוועדות האלה...? למה הנוקשות הזו...? נו, אז מה אם קוראים לי רפאים...??? אפליות על רקע שם..? אצרף אותן למכתב שלי- או לפחות אדע שהן קיימות. שהן חוות הדעת הכי חשובות, הכי מהימנות, שפגשו את נפשי באמת. גם הכתיבה פה והשיחות אתכם הצליחה לעזור לי למצוא את הקול שלי, לייצר את הסיפור השלם שלי. סיפור של כיפה אדומה תמימה. זה באמת קרה. וזה לא היה נדמה לי. והיה זאב ולא היה צייד. חבל. לסיפורים שלי אין אף פעם סוף טוב. חיי תמו בדמי ימי. לפעמים נדמה לי שהכתיבה פה היא סוג של צוואה. שהסיפור שלי מתועד. שיש עדות. שיש משהו שנשאר אחרי. מביטה על החיים בלעדי. תודה לכם שהייתם פה מלאי קשב וחמלה ותודה מראש על חוות הדעת- אנא נקבו בתעריף ובאמצעי התשלום המועדף עליכם (זה יכול להיות גם סחר חליפין לא רק במטבעות אלא אפילו בבהמות ומה שרק תרצו- שערו בנפשכם שבתחילת כל חודש אתם נותנים למטפל שלכם עז פועה במקום צ'ק...). נ.ב- אודי כתבתי לילדה אשה בעץ היומולדת לפני שבועיים בערך או יותר. איבדתי כבר תחושת זמן. האם הצליחה ההודעה להתיישב על איזה ענף בינתיים או שמא נשרה לה כעלה סתיו...? רפאים

אהלן רפאים, אני מודה שקצת קשה לי לצרף לכאן מילים, תחת הכותרת "חוות דעת וירטואלית".. לא בטוחה שאעמוד בציפיות או שאצליח לעבות מספיק את מה שיש לי לומר. עוד לא בטוחה בכלל מה אומר- רק מרגישה שחייבת לומר משהו. בחרתי ב"אהלן" עילג מאוד.. אולי כקונטרא לחששות. אם כבר לא אעמוד בציפיות, אז שיהיה עד הסוף :-) אני חוטאת הרבה לאחרונה ומדברת על עצמי במקומות שאני מנסה לדבר על אחרים. רציתי לומר לך שאני כותבת כאן כבר די הרבה שנים.. מפחדת להציץ לאחור ולגלות כמה. לאחרונה אמנם פחות, אבל אני חושבת שאני כאן מ-2006 (אולי כדאי שאבדוק את זה באמת). (אולי מוטב היה שלא הייתי כותבת שנה.. זה קצת מביך לגלות כמה שנים אני מסתובבת בסביבת מקלדות ועכברים) (הנה, שוב אני-אני-אני.. לא יאמן!). ננסה שוב? רציתי לומר שאני כאן כבר הרבה שנים, אבל רק לעיתים נדירות אני באמת תופסת שיש מישהו אמיתי מאחורי המקלדת. אני לא יודעת איך לשרטט את ההבדל הזה שבין לשוחח פה עם מישהו ולהנות לדבר איתו, לבין ממש להצליח לתפוס שיש שם אדם אמיתי. ממש להצליח לדמיין אותו משעין סנטר על כף היד, או נעצר לחשוב.. ממש לדמיין את השינויים הקלים בשטף הכתיבה, את המחיקות, את הכאב שבמילים, ואת הפורקן שהן מביאות לפעמים. כמעט להצליח להרגיש אותו נושם. אותך קראתי היום כך. כאילו אני קוראת ביומן מחשבות של מישהו, שהוא ממש בן אדם כמוני. או בקלות יכול היה להיות אני. כתבת מסה מסודרת,אמיתית, חזקה מאוד, ומאוד כואבת בכנות שלה. את ממש מורגשת, גם מעבר למסך ומקלדת. ממש-ממש. זה מוזר... זה נשמע כאילו זו תגובה לבקשה/מחשבות שלך, כאילו אני מנסה לשכנע אותך בקיומך. אבל האמת היא שזה מקרי.. הייתי כותבת את כל זה גם אם לא היית כותבת שאת מרגישה חסרה. משהו במילים שלך חודר מאוד. חשבתי על זה אתמול, עלייך, ואמרתי לעצמי שכל עוד נשאר לרפאים חוש הומור, נשאר בה ניצוץ בועט של חיים. הרבה מהם. למרות הכאב שבמילים שלך, אני תמיד מוצאת את עצמי קצת מחייכת כשאני קוראת אותך. יש לך שפה מיוחדת, שפה משלך. (וכמה חיים יש בזה!) :-) המילה "כבויה" מרגישה כמו חומצה כואבת. כואבת ומיד אחר כך מייאשת. אני מאוד יכולה להבין את העצב שנולד מתוכה.. זה לא סוף הסיפור, רפאים. נעשה לך עוול נוראי. באמת. הוא כל כך נשמע כמו זאב שאני ממש מפחדת רק לחשוב על מה שאפשר לחוות במצבים כאלה. כמה פחד. ואשמה אולי.. כל כך קשה. וכמה אלימות יש בסיטואציה הלא נורמלית שנקלעת אליה.. ממש אלימות. ותוקפנות. יצאת ממנה שבורה, וזה רק טבעי.. הוא זה שלא נורמלי. בוגדן ומניפולטור ורע. פשוט רע. ולא הבאת את זה על עצמך. יש דברים שהם פשוט מקריים. את זו שחווית פגיעה. לא כי את לא נורמלית- אלא דווקא כי את כן. כי נתת צ'אנס לקשר, נתת אמון, ניסית בכל הכוח שזה יצליח, למרות הספקות, ובסופו של דבר עזבת. את זו שעזבת כי היה לך רע. מה יותר לשמור עלייך מזה? אני הייתי סומכת עלייך שתשמרי עליי, אם הייתי צריכה. לגמרי סומכת. אולי עם הזמן תחזרי להרגיש כך כלפי עצמך. וראי כמה כוחות יש בך- לכתוב מכתבים, לקבל חוות דעת ממטפלים נוספים, לפרוט כך את מחשבותייך כאן.. בנדיבות וכנות אדירות. סוריקטה כתבה למטה שהיא רואה בך פוטנציאל אדיר לחיים מלאים. ... אולי את עוד לא יכולה לראות את זה מהמקומות החשוכים שאת נמצאת בהם עכשיו, אבל בעיניי את בדרך הנכונה. לכתוב מכתב תלונה זה ממש נצחון הרוח. באמת. את גיבורה. אולי זה יער חשוך במיוחד שצריך לעבור, ואחריו שוב שמש מאירה. אולי יש כמה קרחות יער שאפשר למצוא ולנוח קצת בדרך, להתחמם בשמש הטובה.. אולי זה לא בור ללא תחתית. אולי זו לא נפילה. אולי "רק" (ולא רק בכלל), מעבר קשה ביער חשוך.. אבל תראי- את צועדת. עם הראש באדמה אולי, שרוטה ומועדת לעיתים, אבל צועדת. ולא רק צועדת... פה ושם את מצליחה לשמוע ציפור כחולה, מצייצת בין הענפים. פה ושם פרפר-מרחף מושך את עינייך.. תמשיכי ללכת, רפאים, רפאים בין עפאים.. היער יעשה סבוך קצת פחות עם הזמן. וכבר המכתב הזה, כמו מזמרה גדולה, עשה לך מקום. פילס קצת דרך בשבילך. יהיו עוד קוצים, אבל גם מזמרות יהיו לך. חיוך או משחק מילים פה ושם- גם אלה מזמרות. אני לגמרי סומכת עלייך. אני גוללת למעלה וקוראת שוב שכתבת את הסיפור שלך. שיש לך סיפור ברור, שיש בך תלונה ודרישה לתיקון ומחאה...(מחאה! וואוו!) לפעמים כשאתה בלב העניין ומרגיש חלוש וחסר תקווה אתה לא מרגיש כמה חזק אתה. אני מנענעת פה את הראש לצדדים ומתקשה להאמין.. כמה כוח יש בך, רפאים! איך הצלחת? באמת איך הצלחת? מכל הלב, כל הכבוד! חיוך של גאווה ותקווה ממני, :-) לילך

היי לילך... כ"כ התרגשתי ממילותיך שנורא רציתי להגיב מייד. וזו תחושה של התרוממות רוח כזו שתמיד זרה לי- ואולי דווקא בגלל זה השתהתי והתמסרתי למחויבויות היום (מאמרים, עבודות...) במקום לעשות מה שבאמת רציתי. תודה לך לילך. את נורא מדויקת ובטח לא עילגת ונורא נגעת- ואני באמת מסכימה מאוד עם סוריקטה שאת מצליחה לומר כ"כ הרבה דברים משמעותיים ורגישים במין ענווה ושקט כזה. למה את חושבת שאת חוטאת כשאת מדברת על עצמך כשאת בעצם רוצה לדבר על אחרים? זה נראה לי אפילו מתבקש... זה מרחיב את המרחב, מכניס קצת אויר, מעשיר את ההתנסות ואת ההבנה. למדתי ממך הרבה. ובאמת הרגשתי את ההשפעה של זה עלי. היה לי יום נפלא למחרת. הייתי מחוברת ולא מנותקת. חשתי בעצמי. זה שהצלחת קצת לפענח את הסוביקטיביות שלי ולהרגיש שאני אמיתית עזרה לי לחוש לפחות לכמה שעות (שזה הרבה בשבילי) סובייקט אמיתי. וכשאני סובייקט אמיתי אני מאוד חיונית ושזורה בחיים. אפילו מתנפלת עליהם במן רעבתנות שכזו. קצת חוזרת לפוקוס, למיקוד. נזכרתי בזה בעבודה מדי פעם. זה ליווה אותי. היה בדברייך ובתמיכתך משהו כ"כ אמיתי נדיב ושופע שממש האמנתי לכל מילה.זה פשוט יצא מהמסך. זה באמת נורא קשה לראות הישג כשאתה נטוע בתוך התהליך החשוך הזה. והדימוי של המכתב כמזמרה היה נורא חזק עבורי. באמת הייתי צריכה לפלס איזה שביל כי לא ראיתי שום דבר ביער הרוחות הזה, הוא ממש סגר עלי, עצי מפלצות נוראות. איך הצלחת רפאים, איך הצלחת?- זה הדהד ממש לתוכי. אני מאוד רוצה לטפוח על השכם של הילדה הזו. להרגיש שהיא ראויה, שגאים בה שהיא עשתה משהו חשוב.לחבק אותה באמת פעם אחת בחיים. אני מדמיינת אותו מולי בעימות ויודעת שלא אהיה שם לבד. כי המילים שלך יהיו שם גם. והמזמרה. תודה תודה ושוב תודה לך לילך יקרה, העתיד מחכה לך כמו שביל זוהר של אור (ויופי שאת ממשיכה עם א' שלך- היא עזרה לך לעשות הרבה קסמים...) שלך רפאים

אהלן גם ממני :-) חכם ואמיץ לערב גורם חיצוני. צד שלישי. כן, ככה בפני עצמו. תהיינה התוצאות אשר תהיינה. אם מסוגלים לעמוד בכך נפשית... (הנבלות בונים על זה שבחולשתך לא תלכי על האפשרות, כן...) את יודעת, עוד אחת מן העוולות שנגרמו לי בילדותי היתה כאשר עברתי ניסיון אונס בגיל 12 (תהרגו אותי, לא יודעת איך הצלחתי לברוח בסוף), והמבוגרים בסביבה שלי, שאיכשהו סיפרתי להם, אמרו לי שאין טעם לפנות למשטרה כי המשטרה ממילא לא תעשה כלום. וזו הייתה טעות איומה. גם החוויה שאין עדים ואין מישהו שלפחות מנסה ללכת איתך ביחד קשה מאד. מצטרפת ללילך (ואין כמו המילים של לילך) - כמה כוח ועוצמה נדרשות, כמה העזה, כמה ראוי להערכה. התמודדות מאד לא קלה ומתישה ומפחידה, אבל את לא לבד ואת יודעת להשתמש באנשים נכון, מאד נכון, מדהים ממש, והלוואי וקצת מזה יכולתי ללמוד גם אני. כן, יש במה לקנא. "אין מה להפסיד" - לפעמים משפט ענק. וכן, אני יודעת שבעקרון תמיד אפשר להתרסק גם מעמקי תהומות, ובכל זאת... מקווה שמהלך כזה יסייע לך גם להיפרד מדברים ישנים שיושבים לך על הצוואר כמו איזה ערפד מניאק, ולתת נפח לאוויר חדש. איתך, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אני במצברוח עגמומי במיוחד ורק הכתיבה מצליחה איכשהו לאסוף אותי עכשיו ולתת לי איזשהי תחושת עצמי איזשהו רמז על מי מתחבא מאחורי העור הדק הזה שלי. לפני שעה קיבלתי את מזרון הפוטון שקניתי. רק עליו אני נרדמת. כזה שנעשה בהזמנה מיוחדת לפי דרגת הקושי שאתה קובע. ביקשתי בינוני. בחודש האחרון ישנתי על איזה אחד דק של ילדים. אבל התרגלתי אליו. אז אפילו לא פתחתי אותו והוא עדיין עומד שם בפינה. עוד יצור חדש בבית שאני צריכה להתרגל אליו. והחדש אמור להיות באמת נוח. עליית מדרגה. שלפחות השינה שלי תהיה נוחה אם לא הערות. למה לא יכולתי לעשות הזמנה של ארועים בחיים ע"פ דרגת קושי. הייתי מסתפקת אפילו בבינוני. אם הייתי יכולה הייתי מתלוננת גם נגד הערפד המניאק הזה שניסה לפגוע בך בגיל 12. ואני באמת הייתי רוצה שלתוך השק הזה יכנסו גם כל מיני נבלים אחרים מהעבר. אם אפשר היה להפטר מכל מיני חבילות אחרות באקט תמים אחד. אני עושה את זה בעיקר כדי לפתור את העניין הזה בגלגול הנוכחי כדי שבגלגול הבא אני אוכל סוף סוף לנוח על משכבי בשלום ולא לחיות כל הזמן בסרטים קודמים- אפשר לומר שמיציתי את העניין. בגלגול הזה הנזק כבר נעשה ואין ממנו קימה. אני ממש נרדמת על המקלדת ורק רציתי להגיד לך שכל מה שאת אומרת לי... (פה נרדמתי ובחכמה רבה לא טיפוסית לי שמרתי והנה אנחנו כבר ביום חמישי...) לגבי יכולות שאת מתקנאה בהן- אני אומרת לך, וגם רואה בך המון פוטנציאל שאני מתקנאה בו גם- ובנוסף נורא תמהה איך את לא מבחינה בו ומתפעלת ולוקחת אותו כמובן מאליו. זו אכן סוגיה מורכבת היכולת לראות את עצמך. אז שוב תודה לך סוריקטה חתול האגמים על חוות הדעת האוהדת והיותך בכלל- עם כזה שם חתום על חוות דעת- אני מניחה שיש לי סיכויים טובים. מקווה בשבילך (ובשבילי) לטוב הגיע הזמן שהאור גם יתייחס לנשמות המיוסרות באמת אולי חנוכה יביא איתו איזה נס קטן (כי אנחנו אנשים נורא צנועים) כמה סבל עוד אפשר לסבול רפאים

היי רפאים, דוקא אהבתי את רעיון סחר החליפין של סחורה בסחורה,זה מזכיר לי תקופות קדומות,(לא שהייתי שם..)וזה מביא אותי למחשבה שזו הייתה אחלה של תקופה, אנשים עבדו (פיזית)קשה כדי לשרוד ולקיים את עצמם, לא היה להם זמן להתעסק עם שטויות, לא היו טיפולים ומטפלים, ומכאן גם לא היו "פצועים בשטח"... גוף בריא בנפש בריאה - ובהחלט גם ההיפך... טוב קצת מתפלספת לי.. רפאים, אני מקווה שאת מטפלת בעצמך, ובאותה תלונה נגד אותו טיפול קלוקל שהיה לך, ולא נגררת לתחושת הבטן שהכל אבוד, ואין תקנה ואין תקווה, ואם את צריכה, השתמשי בכל חוות דעתינו החיוביות עליך - אף פעם זה לא מזיק... שאלת אותי, או יותר נכון קבעת שהתרמו אצלי תקין, מה זה בכלל תרמוסטט תקין,על מי אפשר לומר שאצלו הכל בסדר,מבלי שהמחוג יראה על סטיה כזו או אחרת. הידעת?- אני נורא פוחדת מרוחות רפאים , ובעצם כל חיי פחדתי... וכן, אני נורא אוהבת גרעינים(כאלה שמפצחים)ואולי, דוקא מפני שהם משפיעים לרעה על משקל גופי.. שיהיה לך בוקר נפלא ויום מקסים. גליה.

היי גליה (גל-יה הגל של ה'...?) שלחתי לך הודעה קודם והיא נמחקה. מנצלת את המצב המשועשע בו הכרתי נמצאת כרגע אחרי הצניחה ולפני הצניחה הבאה כדי לומר כמה מילים בלי עננים. מה שאמרת בהתחלה לגבי סחר החליפין- שהסיח את הדעת מתחושת האפוקליפסה ולכן ייתר את הצורך בטיפולים ולכן גם בחללים שהופכים לבשר תותחים בתוך הזירה עקובת הדם (דרמה, דרמה, דרמה!!!! סימני קריאה, סימני קריאה, סימני קריאה!!!!!!!!) הזכיר לי את השיר הקדמון על האדם הקדמון שיושב בשמלה של רפיה ולא היה צריך ללמוד הסטוריה. אני בטוחה שאם הייתי האדם הקדמון בטח הייתי הולכת קודם לרופא האליל של השבט שירקח לי ככה כמה עלים טובים כדי להרגיש טוב יותר כי הצייד והסעודות הקבוצתיות האלה ליד המדורה לא מצליחים למלא אותי מספיק. חוצמזה שאני צמחונית- אז מה בדיוק הייתי אמורה לאכול? היו בטח מנדים אותי שאני כזו מתבודדת ולא הולכת בתלם וכל הזמן מעלה ספקות לגבי פסיקותיו של ראש השבט, ועוד מנסה להתסיס את בנות השבט בדעות הפמיניסטיות שלי. בסוף בטח היו מוציאים אותי להורג בסקילה. אין לי נסיון טוב עם להקות. ואני באמת מתנצלת אם קיטלגתי אותך בחוסר רגישותי כשייכת לזרם הנורמטיבי- אולי זו הרוח הנינוחה שיוצאת מבין דבריך וכאילו מרמזת אולי גם על שלווה פנימית. את צודקת. כולנו על רצף. קבלי התנצלותי. ולגבי סוגיית הגרעינים- חיבתך לגרעינים חשופים אכן מחזקת את התאוריה שלך אודות סרבנות ההפתעות- כי ברור לגמרי שמה שעומד לפניך- קשה, ולא מתחזה לרך כי הרי ידוע טוב טוב מה מסתתר שם בפנים... (או שלא...?) גליה תודה לך בכלל ובפרט היום ואתמול על חוות הדעת ועל ממשותך ומקווה שעזרתי לך לחוש מיודדת יותר עם רוחות רפאים (יש לי קשרים כך שאם תצטרכי פרוטקציה...) להתראות ושוב תודה רפאים

לכבוד זו שבעבר הייתה ידועה בשם רפאים, יקירתי, כבר בפעם הראשונה שנפגשנו כאן אני חושבת שראיתי אותך. ומכיוון שאינני רואה בדרך כלל רוחות רפאים (רק מדברת עם כאלה באוטו) אין לי אלא להניח שאת אשה בשר ודם. מאז בכל מה שאת כותבת כאן משתקפת אשה בשר ודם, אמיתית, חיה ועכשיו גם בועטת. אני מאד גאה בך (מקווה שזה לא נשמע מתיימר או מתנשא) ומאמינה ביכולת שלך להלחם ולעשות סוף למעגל המרושע. שלך י.

מה שלומך יקרה? אני מצטערת שלקח לי זמן להשיב. זו תופעה חדשה אצלי בזמן האחרון אני מתיישבת להקליד ופשוט נרדמת. מאוד עייפה כמעט נרדמת בהליכה ואני צריכה עכשיו כוחות למאבק ממושך כדי לעשות סוף למעגל הרשע,או סוף לעצמי. אולי זה בא ביחד. והבלתי נראות היא כרגע כלפי עצמי. איכשהו השתכנעתי שאני נראית על ידי אחרים אבל זו ורסיה שיש בה קושי לוגי משום שאני עדיין לא נראית לעצמי אז מה שנותר להסיק הוא שהממשות שהסביבה מייחסת לי היא לא מספיק תקפה. כי אם כך הייתי צריכה לראות אני את עצמי כבר מזמן. ואני חמקמקה מדי לעצמי מכדי שאוכל לומר שיש לי ממשות. אני נעלמת לעצמי רוב הזמן ולא מספיק מפציעה. אין רצף. וגם ובעיקר אולי משום שזה שהיה אמור לראות אותי לא ראה אותי אז זה אומר שאני לא קיימת באמת. זה מלא בסתירות ובפרדוכסים ואי אפשר אף פעם להגיע לפתרון. וזה אולי קצת מתקשר למה שכתבת על חושך ואור- בשיקוף הזה שהסביבה נותנת. אם מאשרת את הטוב אז את מבחינה בטוב שבפנים ואם מתקפת את הרע - אז את מתחברת יותר לרע. כאילו החוץ מעצב את הפנים בהתיחסות אליו. וזו הסתכלות שלא קשורה באמת למהות אלא רק לנקודת המבט שהיא משתנה מרגע לרגע ואף פעם לא קבועה. תודה לך ילדה אשה על חוות הדעת והתמיכה- לוקחת את זה איתי לבפנים רפאים

אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני כותבת לך, והאמת היא שזה לא כל כך פשוט לי. אני תמיד מרגישה שמגיע לך תגובות הרבה יותר טובות ועמוקות, ממה שאני יכולה לתת. אבל הפעם הרגשתי שאני פשוט חייבת. גם אם מה שאכתוב לא יהיה מספיק, גם אם זה יהיה רדוד וכתוב במין טפשיות שכזו. רציתי להגיד לך, רציתי שתדעי את צריכה להיות גאה בעצמך ולהעריך את עצמך על מה שאת עושה. על שכתבת מכתב, על שהתייעצת. (ואם את לא ממש יכולה לעשות את זה ולהרגיש כך כלפי עצמך - אנחנו נעשה את זה בשבילך עד שתוכלי). אני יכולה להגיד לך בכנות שאני מקנאה בך על מה שאת עושה. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי טובים והכי מועילים שאפשר לעשות במצבים האלה. הלוואי שהייתי יכולה להתלונן על כל אלו שהייתי (ואולי עדיין) צריכה להתלונן עליהם. אני חושבת שהמקום הזה יכול לעזור להמשך הדרך. להתקדמות. לריפוי מסוים. אני חושבת שזה דבר שיכול לעזור להתחיל - להמשיך, אבל בהחלט להתחיל.. לצאת מהמקום הכבוי, מהכאב הנוראי, מהתחושות הרבות, השונות והקשות כל כך. מעריכה מאוד את מה שאת עושה. מעריכה אותך. מאחלת לך להתמלא בהמון כוחות שיעזרו לך להמשיך. לעשות. מאחלת לך להבין, להעריך ולקבל את מה ומי שאת - אדם מדהים, שיש בו כל כך הרבה דברים טובים וחיוביים. הרבה חכמה ורגישות. סליחה אם אמרתי משהו שלא מתאים.. אבל באמת הייתי חייבת.. שיר

אודי, לילך, סוריקטה, גליה, ילדה אשה ושיר בימים האחרונים אני לא במיטבי (גם במיטבי אני לא במיטבי), עייפה ומותשת ולא מצליחה יותר לחבר בין מילים. בקרוב אלך לישון ומקווה מאוד להשיב אישית לאלה שלא הספקתי. אני מתנצלת. משהו השתבש אצלי. נתתם לי אויר לכמה ימים, החדרתם קצת חמצן לנשמתי המעושנת. תודה לכם.

הי שיר... קודם כל תודה רבה לך שיר, וכמובן שמחה לפגוש בך. כתבת תגובה כ"כ עמוקה ומרגשת שלא צריך יותר מזה. באמת. ואני לא מתרגשת בקלות. יש משהו בכתיבה שלך שהוא נורא נקי ומעורר המון אמפתיה והזדהות אבל אולי בגלל שהתכנים עוסקים ביחסי מטפל-מטופל אני נמנעת מלהגיב בגלל החשש שלי שאהיה מוטה ואשליך את תפיסתי לקשר הנורא עדין שנרקם בינך לבינה. אבל זה נשמע שלמרות הקושי קורה שם משהו נורא משמעותי ביניכן וזה ממש מעודד לקרוא. אז שוב מודה לך שיר על התמיכה והחיזוק זו היתה הפתעה משמחת לראות אותך על העץ מקווה לשוב ולהפגש בעצים נוספים... לילה טוב רפאים

אני סובל מערך עצמי נמוך,וכו' מאימא קשה מאז היותי נער-כיום אני בן 39 ,כשאני מול אישה יפה מאד כולי במתח נפשי קשה ועצבנות האם זה קנאה,תחרות, איום...מה זה ולמה אני בסערת רגשות קשה ולמה כשהיא פתאום מחיכת ונחמדה אליי, המתח יורד ב80 אחוז ישראל

הי אודי מזה קרוב לשלושה חודשים אני מטופלת עי מטפל קוגנטיבי טיפול אינטנסיבי הטיפול מתארך מכיוון שבחודשים האחרונים לצערי משבר אחרי משבר פוקדים את חיי מה שלא היה בכמה שנ ים אחרונות וזה מן הסתם קצת מעכב את ההתקדמות לפעמים, בימים אלו איבדתי חבר קרוב מאוד מאוד ממחלה, ועקב עצב כבד באחד הימים במהלך התכת בות ממשוכת עם המטפל באיימיל וניסיון שלו לדעת ממני את הלוז הקרוב לשבוע (כי הוא לא ממש קבוע עקב עבודתי המשתנה)ואני שהייתי כל כך לא בתוך התכנון השבועי ביקשתי שיניח לי לעת עתה והוא פרש את זה שויתרתי לגמרי ובתגובה פשוט שלך הודעה של אם זה רצונך אכבד אותך. להתראות! אני כמובן התקשרתי בהלם להבהיר דברים אך לאחר מעשה אני שואלת האם כך נהוג להפסיק טיפול?

אך לדעתי וזו הסיבה שגם ניסיתי לשאול (עוד לפני שנפגשתי איתו שוב למרות שכבר דיברנו בטלפון כאמור וקבענו), על צורת ההתנהגות הזו ועל השלחותיה כך שמבחינתי זה יכול מאוד לשנות ומזה החשש , אך מצד שני הבנתי את החוסר בידע שעליו את ה מדבר על אף שדברים היו פשוט כך . תודה בכל מקרה רוזאנה שלא ממש צריכה לתת חשיבות לכל דבר קטן כנראה

מילדות אני סובל מקנאה באחרים כולי בסערת רגשות מחבר או בחורה שיותר יפים מימני,מוצלחים מימני אם בחורה יפה תשב מולי אני אהיה עצבני מאד,אבל כשתהיה נחמדה אליי,המתח ירד,הבנתי שזה מקנאה ,הרמב'ם קורא לקנאה מחלת נפש ,אני עם ערך עצמי נמוך מאד,... מאיפה זה בא,למה,ואיך מטפלים בה ,האם פסיכיאטר או פסיכולוג או כדורים

אנו מרגישים שקרוב משפחה שלנו מתדרדר נפשית ואין לנו יכולת לעשות דבר בנידון. במשך השנים הוא הופך להיות עצבני מאוד ונדמה כי הוא מתנתק מהסביבה. אין לו חברים ולא היה ביחסים זוגיים מעולם. הוא התפטר מעבודה כבר למעלה משנה ונותר מובטל בלי מוטיבציה לחפש עבודה או לצאת מהבית. הוא גר עם הוריו והוא בן 36. הוא נראה לעיתים ברחוב ובבית מדבר עם עצמו. הוא מסרב בכל תוקף לשוחח עם פסיכולוג ומסרב להכיר בבעיה שלו. בהתייעצות עם פסיכולוגים נטען שבלי רצון שלו לבוא לפסיכולוג אין מה לעשות בנידון. האם אין דרך לעזור לו בצורה עקיפה? מה עושים??

אודי שלום, דובר כאן לא פעם על תלות בטיפול , והמטפלים תמיד רואים בה דבר חיובי. למרות שאני מבינה שהתלות היא דבר שיכול לעזור לטיפול, הרי מן הסתם הטיפול מתישהו צריך להסתיים, ואז מה עושים עם התלות ? מטופל שמרגיש שהשיג את מה שרצה להשיג בטיפול, אך קשה לו לעזוב בגלל התלות , ומההבנה שלי התלות נוצרת כתוצאה ממילוי חסך כלשהו (שלא תמיד ניתן להשיג אותו מחוץ לחדר הטיפולים), ואז מה ? טיפול לנצח? טוב ,נראה לי שמכל מה שכתבתי השאלה היא -איך מסיימים טיפול למטופל שפיתח תלות (ותפקודו ומצבו הנפשי מעולה, הבעיה היחידה שנשארה היא התלות)?

מה יכולה להיות הסיבה שאני תמיד מתרגש בזמן דיבור?

שוב, ההודעות שלי נעלמות- נאלמות. אוף.

איפה אתה? מה קרה לך? אתה בסדר? למה נעלמת כך פתאום? קרה משהו? אתה יכול לתת סימן או משהו? להגיד מה קורה?

שלום רב, אני בן 25, בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי במעין צומת דרכים בערך מאז שאני זוכר את עצמי אני פשוט "מבזבז" את הזמן שלי בלא לעשות כלום. ללא מוטיבציה לעשות דברים, אני בד"כ פשוט נכנס למעין ענן של חוסר מעש ומאוד קשה להוציא אותי ממנו, וימים שלמים יכולים לעבור מבלי שאני אעשה ולו דבר אחד שאני אמור. זה פוגם מאוד בכל תחום בחיים בשלי, והאמת שעד לאחרונה לא טרחתי אפילו לעשות עם זה משהו כי פשוט הגעתי למצב שלא אכפת לי מכלום, ויותר מהכל לא אכפת לי מעצמי. אני כביכול חי את החיים מהצד, חסר דעה ובד"כ גם חסר אגו... התגובה המסורתית של "נו טוב, אז תתחיל לעשות משהו עם עצמך" מצד המשפחה כבר די מיצתה את עצמה, ולא עזרה בכלום לאורך השנים, אם כבר היא רק החמירה. בעקבות שיחת כמעט-פרידה עם חברה שלי אתמול החלטתי שהגיע הזמן לנסות לשנות את המצב... השאלה היא מה אפשר לעשות ? האם יש טיפול פסיכולוגי שיכול לעזור ? האם יש טיפול תרופתי שיכול לעזור ? אני אשמח לתשובה בהקדם, לפני שאני אשקע שוב בחוסר מעש הרגיל...

.

הי לילך מה שלומך? זוכרת קצת את שמי ? ראשית אבקש התנצלות מאודי שאני נעזרת בפורום.סליחה אודי חיפשתי גם דרכים אחרות שלא סייעו לי בכלל. עד כמה שזכור לי למדת משהו שקשור לילדים ואת עוסקת בזה. האם זכרוני תקין? אני מתלבטת לגבי לימודים בתחום חינוך בכלל וחינוך מיוחד בפרט. פניתי לכמה פורומים בנושא כדי לקבל קצת מידע לגבי הלימודים עצמם ולגבי העבודה לאחר מכן אך אף אחד לא הגיב לי.. :-( אני אשמח אם תוכלי לספר לי קצת על הלימודים (איפה למדת, עד כמה אפשר לשלב עבודה,האם יש מטלות מעבר לימי הלימוד? אני חושבת על לימודים במכללת לוינסקי או סמינר הקיבוצים..) וכן גם קצת על העבודה לאחר התואר, האם יש דברים שצריך או חשוב לקחת בחשבון, קשיים מיוחדים? אם יש מקורות מידע נוספים שאת מכירה, אשמח מאוד... תודה בכל מקרה וסליחה אם הגזמתי :-)

אהלן דפנה, מה שלומך? אני לא בטוחה עד כמה אוכל לעזור, אבל אשמח לנסות. בתואר הראשון לא למדתי חינוך (בעצם שנה אחת כן..), אבל בתואר השני למדתי משהו דומה. אם זה בסדר, אני מעדיפה שנעבור למקום אחר :-) אם תכתבי מייל, אשמח לקפוץ לבקר.. אבל אגיד כמה דברים שאני בכל זאת מרגישה נוח לומר גם פה. בגדול אומר שיש יותר משיקול אחד נכון לבחור מקצוע או תחום לימודים, אז אולי מה שנכון לי לא יתאים לך. חשוב שכל אחד יחשוב מה חשוב לו ומה הוא מחפש. יש מי שמחפש בעיקר פרנסה, יש מי שמחפש בעיקר הנאה, או אולי חופש, או גיוון, בטחון, סביבת עבודה, יוקרה, משך לימודים, אופקי התפתחות.. יש כל כך הרבה קריטריונים.. במקום שבו אני נמצאת עכשיו חשוב לי לחשוב דווקא על איך נראית העבודה בפועל ומה אני רוצה לעשות כשאגדל, ופחות חשוב לי אופי הלימודים או בכלל, שלב הלימודים. זה יעבור תוך שלוש-ארבע שנים ומה שחשוב זה אחר כך. חשוב לי בעיקר לשאול את עצמי איפה אני רוצה להיות בעוד 5 או 10 שנים. איזה תחום יאפשר לי לקפוץ/לעבור למשהו קצת שונה בעוד X שנים. חשוב לי גם להצליח לפרנס את עצמי בכבוד, אבל לתחושה שיש למה שאני ערך,יש (לפחות כרגע) חשיבות לא מבוטלת בעיני. אני מניחה שאת לקראת תואר ראשון.. אני יודעת שיועצות חינוכיות יכולות להתפתח להרבה כיוונים מעניינים. כנ"ל בחינוך המיוחד. אבל בשני המקרים, כמו בכל מקצוע אולי, חשוב שיהיה גם תואר שני.. אני לא יודעת מהם השיקולים שלך ולאן את מכוונת..לא מכירה את לוינסקי או את סמינר הקיבוצים. נדמה לי שהם נחשבים מקומות טובים. אולי גם בית ברל.. לא יודעת.. אני חושבת שזה נורא חשוב לגשת למקומות שאת רוצה ללמוד בהם, לבדוק אם יש ימים פתוחים, לפתוח ולקרוא קצת על המרצים בכל מקום, לחפש אולי פורומים של המקומות ולהתייעץ בסטודנטים, לגשש אחר אנשים שלומדים ולבדוק איתם ממה הם מרוצים, ממה לא, מה הם היו עושים אחרת, מה חשוב להם. שילוב של עבודה זה בדרך כלל משהו שלא יודעים עד שלא מנסים. יש אנשים שמצליחים ויש כאלה שלא- יש מי שצריך להשקיע עד בלי סוף בלימודים ויש שיודעים לעשות כמה דברים במקביל. אני מהסוג הראשון ולא הצלחתי ממש לעבוד.. רק כמה שעות פה ושם. אני מרגישה שעניתי בעיקר מהמקומות שלי ופחות על מה ששאלת.. אני לא משוכנעת שאוכל לעזור, אבל אם תרצי לנסות בכל זאת- בשמחה :-) לילך

הי לילך אני אשמח מאוד אם תוכלי לכתוב לי למייל, המייל : [email protected] בינתיים אוכל להגיד,שבוודאי שאני רוצה לשדרג את החלק הכלכלי בחיים שלי, אבל חשוב לי גם לעשות משהו כמו שציינת, בעל ערך עבורי. ותחום ההוראה /חינוך הכי מדבר אלי. אין דרך אחרת מלבד תואר ראשון בתחום הזה .ולכן אני בהחלטת מכוונת לזה. כרגע צריכה להתמודד עם פסיכומטרי.. (נדהמתי לשמוע על המחירים) אני כבר בת 36 ולא מוותרים לי על פסיכומטרי.. מקווה להצליח לעמוד בתואר הראשון, ממש לא חושבת על השני . תודה !

שלום סוריקטה, תודה על תגובתך לשאלתי מה- 28.11. דברייך מחזקים ביותר ואני מקווה שיעזרו לי להתמודד. אני מאחל לך הקלה והצלחה באותה המידה שאיחלת לי ואפילו קצת יותר! שגיב

בוקר אור שגיב תודות חמות מקרב לב שיהיה שבוע טוב ובריאות ורוגע סוריקטה

שלום מה שלומך? איכשהו תמיד מרגישה מאד אגוצנטרית ומאד שקועה בשטויות לעומת הודעות אחרות חשובות יותר פה. לפעמים מוותרת כדי לא לתפוש מקום והפעם גם כמעט... במיוחד שלא ברור לי מה הולכת להגיד פרט לתחושה שמסובכת מבפנים.. רוצה שיעזרו לי מבלי שאומר.. שיקלטו אותי את מה שצריכה ושהאגו הדפוק הזה לא יכשיל אותי כל הזמן עם הפחד הבלתי נגמר הזה מדחיה..עם הפחד הנוראי מכך שנמאסת כלכך מהר על אנשים. עם התחושה המשפילה שבלהיות ... אני

הי אודי, רציתי להתיעץ בשביל חברה. הבן שלה כבן 11 אובחן לאחרונה עם דיכאון על ידי פסיכיאטר. הוא המליץ להתחיל טיפול אצל פסיכולוג ילדים קליני. היא רוצה לפנות דרך הקופה אבל מפחדת שאם תעביר את המסמך של הפסיכיאטר והתוית - דיכאון תרשם לילד זה ילווה אותו כל חייו. למשל בקבלה ליחידה מובחרת בצבא. האם זה אכן כך? בהזדמנות זו רציתי להגיד ששמחה לראות כי במבי חזרה לכאן. שלא הברחנו אותה. י.

אודי יקר .. באתי למצוא איזושהי נחמה כאן .ממך.. מהחברים..? רע לי.מאוד. אודי.. מרגישה שנשאבת לתןך מערבולת ענקית של עצב ויאוש . מסתחררת בה, בלי שום אמונה שכבר אפשר לצאת מתוכה. בחיי.. אודי, שמנסה להציל את עצמי מלשקוע אבל זה לא עובד.. מנסה להזכר שאתה מהווה לי כאן סוג של "משענת איתנה" כזו שתמיד מרגיש שיש בה כוחות מיוחדים. אין לי מושג מאיפו אתם מגייסים אותם,אנשי הטיפול שבכם.. יש בכם כוחות שמתעקשים על החיים , מתעקשים לשמור ולעשות דברים.. מתעקשים שיש עוד טעמים לחיים .. מאיפו הכוחות האלו אודי ? תעביר לי קצת ? אני מתכנסת בתוכי, מתחפרת עוד ועוד בכאב שלי , בצער ..לא רואה כלום מלבד כאבבבב. בתמורה עלובה של שנים רואה היום ... איך ניסיתי לשמור על הבן זוג שלי ולחסוך ממנו ידיעות על כמה רעה לי ואני עצובה . היום כשהוא יודע כמה אני סובלת . כמה רע לי וכואב אני לא יודעת איך למצוא על ידו כבר שום דבר שמח. איך הגעתי לשלב כזה בזוגיות שלי ? שכאילו והכל חשוב יותר מעצמנו ?.. עשר שנות נישואין וילד והאידאל מתפרק ? עשר שנים מתנפצים לי על הרצפה? ככ הרבה דברים רואה היום .. רק שפאד לא הזהיר אותי , לא סיפר לי שככה "צומחים" מחדש. אפאחד לא אמר לי מה מצפה לי כשהחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כמעט 4 שנים כדי לטפל רק באונס שעברתי , אפאחד לא הזהיר שיעלו נשכחות על פגיעה מינית בבית.. שאתחיל לנבור בחיי. ואגלה רק עד כמה הכל שקרי בי . הבטיחו לי עולם של ציפורים ושקט אם אהייה ילדה טובה, אם אתן את כול כולי לתהליך , אם אקרע את נשמתי - אמרו לי שאז אגיע לאיזו שלמות פנימית .. לשקט ולשלווה המיוחלת. אמרו לי שזה תלוי רק בי . בכוחות שלי . אבל אודי - גיליתי שהחיים האמיתיים לא עובדים ככה , שאין באמת תגמול הולם . איו שכר ועונש .. אבל יש תמיד אפשרות למצוא גם גרוע יותר. גם אם מנסה לעשות כמיטב יכולתי תמיד מרגישה פחות מצליחה ויותר מפשלת. פחות מנצחת יותר נכשלת . עדין כל מה שאנסה לעשות לא באמת אצליח להרוג את כל הפאקינג ילדות שהייתה לי . גם אם אקרע את עצמי ואלחם בכולי דרך הטיפול .. עדין אחייה בתוך הרעל שהזריקו לי. רק דבר אחד אני יכולה לעשות וזה - להשבר.. כי אין לי כח יותר לאמיתות בתוכי . לחיים המסובכים שלי . לזוגיות המושלמת שהיתה לי ומתחילה להתפרק. לחוסר העצום של האבאמא שלי . מרגישה שבתוך התהום הענקית הזו שנמצאת בה כבר היו לי חיים שלמים לפני.. של מי שהייתי , של זו שצחקה, של זו שאהבה לצאת לבלות שהתעניינה בכולם .. היום אני רואה שלא רק אני אבדתי את עצמי . גם הבן זוג שלי מאבד את החברה שהייתי עבורו. פעם חשבתי שחלומות , שאיפות זה.. דבר שנועד שילחמו עליו , היום .. הכל כבר נגוז בי? האמונה הילדית הזו שאבא שלי היה נורמלי ורק הילדה שאני היתה ה-דפוקה .. מפרקת אותי . כל החודש האחרון אני רק שומעת את הלב הבוכה שלי ... וזה לא מפסיק. וזה לא מפסיק רוצה שקט. והתחושה שאופפת אותי היום היא שאני באופן מיוחד זרה עצמי. דחויה. לא מוקשבת . לא מובנת. אני נגעלת מצורך ההתערטלות הזו כאן .. מרגישה איכס אחד גדול ..על עצי . סליחה .. אודי .. סליחה מי שקורא אותי כאן. הנה , כבר נשמעים הצדדים ההרסנים שחוגגים שוב בתוכי על החוויה החוזרת הזו . נראה לי שהיום בו יגיע השקט הפרטי והמיוחל שלי .. זה היום בו יעצר מחול השדים האכזרי בתוכי .. כל המאבק המעייף בי והמרוצ המטורף להשרדות החיים.. אודי , זה חייב להיות יום בו אקום בבוקר וכלום לא יכאב לי בגוף. כלום לא יכאב בכלל. ן..עוד שבועיים אני בת 32.. רק בת 32 ..אבל אתה מכיר את זה שאתה חייב לעשות איזה שהוא שינוי בחיים? שמה שרצית לעשות כשהיית קטן לא הגעת אליו? מכיר שיש לך הכל אאבל בבפים הכל בארדק אחד גדול? שם אני נמצאת. כאילו לא הספקתי כלום בחיי. בעצם.חוצ מכמובן להקים משפחה . למרות מה שעברתי .. אבל, בינתים מרגישה ככ מטופשת. מגוכחת .. וכולם מתקדמים ורק אני נמצאת במקום ככ רחוק . בזמן שכולם הופכים למשו . למישו .. אני רק מאבדת את עצמי . מחפשת את עברי , עתידי .. מחפשת את כולי . הפכתי להיות מישהי אבודה . מבולבלת. שמחפשת את דרכה בעולם . רחוק ממי שהתכוונתי להיות. רחוק ממה שציפו ממני . רחוק ממה שציפיתי מעצמי . חשבתי שלחיים יש פוטנציאל אדיר עבורי , ואיפו אני יום? יש לי כמיהה לאדם חזק שישב לידי כרגע, אדם קרוב שיצליח להרגיע ולקחת את כל הכאב והדמעות. כמו אבאאמא מיטיבים. כאלה שמעולם לא היו. כאלה שמעולם לא יהיו והחוסר הזה וההבנה הזו קורעות לי את הלב בטירוף. אודי...אתה מוכן ליהות כאן בשבילי? תודה שאתה מקשיב לי.זה לא מובן מאליו. שרית

הי שרית, אני מאמינה שהגעת לטיפול כי משהו בפנים סירב להישאר מוכחש-מודחק והוא החל לצוף ולעלות על פני השטח. אולי לא היה ברור מהו, אולי קראת לו במילים אחרות בהתחלה, לדבר הזה שישב בפנים. ככל הנראה דברים עוד לא היו מוגדרים ולא התגבשה צורה. דעתי היא, שייתכן כי התכנים הללו היו כבר בדרך למעלה ממילא. חשת בכך, אולי מבלי דעת, וכך עשית את הדבר הנכון עבורך והוא לעבור זאת בתוך הטיפול, באופן מבוקר. גילית ובאת בעימות עם דברים נוראיים ואיומים אמנם, אבל זה לא היה רק מול עצמך. עשית זאת במקום בו יש עדים, במקום בו ניתן לדברים תוקף. אמת. טוב שהגעת לטיפול. טוב שאת בטיפול מקצועי. מקווה שתוכלי להמשיך להיאחז בו, זה עשוי לסייע לך להיאחז גם בדברים נוספים שיש לך. ואת צעירה. רק בת שלושים ושתיים. שלושים ושתיים זה לב בגימטריה. מקווה שלא ירחק היום ותתחזקי דיך, כדי שעל אף האובדן הזה תוכלי להגשים מן הפוטנציאל וממשאלות ליבך. לאט ובטוח, סוריקטה

שרית היקרה, לא כותבת הרבה כאן בימים אלו. האיכס שאת מתארת, אולי בצורה אחרת אבל מוכר לי. טיפול כשהוא חזק, מביא איתו הרבה מכל דבר, הרבה עומק ותובנות ואולי גם הרבה טוב אבל גם הרבה מהאיכס והגועל וכאב. אני לגמרי מתחברת לתחושות שלך. לא עברתי בחיים את הדברים הנוראים שאת עברת ויכול להיות שאין לי שמץ של מושג מה עובר עליך אבל מאד מתחברת לתחושה שהטיפול גם מערער. שרית עשית כל כך הרבה בחייך - "רק להקים משפחה" זה לא פשוט ולא מובן מאליו. היכולת שלך להיות זו שצחקה, חברה, דאגה לכולם, קיימת בך. זה שהצלחת להיות כזו למרות כל מה שהיה מעיד על כוחותיך ועוצמתך. את עוברת תקופה קשה, מורכבת אבל הכוחות הללו שם ובשוך הסערה תצאי חזקה ויכולה עוד יותר.וזה בסדר לא תמיד להיות זו שצוחקת. כאן בטח מותר אבל אולי זה מותר גם בבית עם בן הזוג? שלך י.

היי שרית, מאוד מזדהה עם כאבך. אין לי מילים מלבד לומר- אני אתך ושמחה שפיזית (לפחות) שבת לאיתנך. והנפש זקוקה כנראה להחלמה יותר ממושכת והיא עושה את זה טוב יותר כשיש תנאים של תמיכה כמו משפחה. עשית הרבה בחיים. יצרת חיים ומסגרת שתאפשר לך להתערבל ואח"כ לחזור שוב לחיים. מקווה בשבילך רק לטוב ולרגיעה, מכל הלב רפאים

סוריקטה,ילדה ואודי היקרים.. מרגש.. אספתי את המילים אליי.. את הכוח שבהן .. תודה תודה תודה .. על המקום המקבל כאן ועל ה"עוד" קצת צידה לדרך. בתקווה לימים קלים יותר שלכן, עם חיבוק מהלב שרית

שלום בן זוגי אינו מתקשר איתי כלל אני חושבת שישנה איזוהי שהיא בעיה בכל הקשור לנשים או משהו כזה יש לציין שהיתה לו אמא מאוד קשה אני רוצים להתחתן עוד כמה חודשין ואני ממש מפחדת להתחתן כך במצב הנוחכי אני אשמח אם תיעצו לי על מטפל באיזור הדרום פסיכולוג/ית קליני תודה רבה

האם הקביעה תהיה לכל החיים? במה זה תלוי? האם מישהו מכיר עוד חולי פרנויה, אשמח לגבש קבוצה לשיחות והתייעצויות..

שלום, אחד מחבריי לעבודה עמו ביססתי יחסי ידידות קרובים למדי, משקר לי ולשאר חברינו לעבודה על בסיס קבוע. מרבית שקריו נאמרים ללא צורך אמיתי כמו מניעת מבוכה אלא על מנת לפאר בדברים. הוא כאילו חי במציאות אלטרנטיבית שהוא יצר. מספר פעמים תפסנו אותו בקלקלתו והתעמתנו עמו לגבי שקרים מסוימים (במקרים בהם היה לנו ברור מעבר לכל ספק שמדובר בשקר) אולם הוא התחמק מתשובות וסובב את הדברים כך שיוכל "לצאת מזה". מיותר לציין כי הסבריו לא שכנעו אותנו. למיטב הבנתי לאנשים הלוקים בבעיה זו יש בעיה מוסרית, מצפונית ועקב כך הם למעשה לא חשים נפגעים מהמצב ועל כן לא יפנו לטיפול. חשוב לי לציין כי מקום העבודה שלנו (ככל מקום עבודה אחר) מבוסס רבות על אמון מאחר ומדובר בין היתר בהתעסקות עם כסף מזומן רב. האם ניתן להגדיר מצב כזה כ"שקרנות פתולוגית" והאם יש דרך לעזור לו לפתור את המצב? שאלה נוספת, לפני מספר חודשים התעוררה בעיית גניבות במקום העבודה והתחושה הכללית היתה כי יש לבחור זה קשר למקרי הגניבות (בגלל מספר דברים ולא רק בגלל אמינותו המפוקפקת) האם העובדה שהוא מסוגל לשקר לנו בקלות כה רבה היא סימן לכך שהוא גם מסוגל לגנוב מעמיתיו? תודה, נטלי.

האם דיכאון חרדה יכול לעבור לבד? ואם כן כמה זמן זה בדרך כלל לוקח????

אם אינני מעוניין להשתמש בביופידבק כטיפול קוגנטיבי אלא רק להבחן מה הוא המקור לחרדה שלי, האם זה אפשרי בטיפול אחד?

שלום רב לך אלי בהמשך לשאלתך מאחר ולמשפחת החרדה ישנם הרבה קטגוריות לא ניתן לדעתי למצוא סיבה לכך בפגישה אחת. אני בכל זאת ממליץ לך לפנות לטיפול לצורך למידת טכניקות התמודדות עם חרדה. העובדה שאולי תמצא הסיבה לא תקנה לך את אותן מיומנויות. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, שלום וברכה, קראתי את המכתבים ששלחת,קראתי גם את של אליס. ..ואולי מה שהופך אותנו לאנושיים זה שכולנו טועים, תועים וגם תוהים... אודי אתה אחלה... נ.ב במבי נעלמה גם לי לא רק מהפורום.. אני.

אם מותר לומר - מרגש ומקל לקרוא הודעות כאלה :-)

סוריקטה הי, לא יודעת למה אני כותבת לך, מרגישה צורך.. אם זה לא מתאים לך תדלגי על זה..ואולי אני כותבת לך ומבקשת ממך בו זמנית בבקשה, תדלגי על זה ?? מסובך לי .. מרגישה זוועה.. רוצה למות ..פשוט להניח את הראש על הכרית ולא לקום יותר...מרגישה לא רצויה באף מקום..יוצרת בעיות..בלתי נסבלת..לא לאחרים וגם לא לעצמי.. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני קיימת על באמת או שהכל רק נדמה לי ואני בעצם לא קיימת בכלל ??.. אם קיימת מציאות או הכל בדמיון שלי..?? מסובך...מעייף..אין לך מושג עד כמה מעייף...פשוט לישון ולא לקום..בקשה מוגזמת ???? סוריקטה,מצטערת ..לא יודעת למה כותבת כך..למה לך..בכלל מרגישה שהפסקתי לראות... תדלגי על ההודעה המטופשת הזו בבקשה...

אודי אני תוהה, תועה וטועה? עד מתי אחוש בסערת הרגשות הזו שבה האירועים שבים ואינם מרפים. מרגישה כאעלו נמצאת באחת המגירות של מיכל סנונית מתוך ספרה ציפור הנפש אלא שהמגירה שלי נעולה מבחוץ ואניכל כך רוצה לצאת שיעבור כבר שאוכל להיכנס למגירות הצחוק החיבה ההרגשה התחושה להיכנס לכולן מתוך אותה ידיעה שכשארצה לצאת כשאחוש שמספיק לי שדי אז אוכל לעשות כן רוצה לההליט שלמגירת הפחד הכאב האימה החשש אצא מתוכם ולתמיד רוצה לבחור לא לראות שוב את מעשי הפגיעה שלן רוצה ורק בשקט

אודי אפשר פשוט לבקש ממנה? אז זהו שלא . פשוט קשה מאוד אי אפשר מייסר מכאיב עד דמעות. פשוט זה לא מוכר כי אי אפשר כי אםור לפתוח את מגירות הצחוק האהבה החיוך הדמעות הרגשות הנתינה והקבלה מסוג כל שהוא במיוחד אםור.........לספר על הדברים שהוא עושה על הפצעים שהוא משאיר בגופי ובמיוחד במיוחד ....בנשמתי. ואינני יכולה יותר וצפור הנפש פשוט.... תודה

שלום אודי, מה התגובה המתאימה למטפלת בדיקור סיני שמטריד אותה שאתה לא חושב על קיום של יחסים? להגיד לה שהיא פוגעת ברגשות?

הי שגיב, אמנם שאלת את אודי, ובכל זאת, רציתי לומר- התגובה שלי למצב כזה הייתה קיצונית... במקומך הייתי "נסה על נפשי". אולי מחליפה מטפלת לכזאת שהגבולות הללו ברורים לה במסגרת ובתחום עבודתה. למשל, במקום מפוקח. ובעצם, יכול להיות ששווה לבדוק האם דיקור (בכל זאת מחטים שחודרות לגוף) הוא טיפול מתאים עבורך בשלב זה, מבחינת האפקט הנפשי. נראה לי שהסיטואציה הזאת מבלבלת אותך מאד. בכל מקרה, הייתי מגיבה כך בין אם ניסתה לפתות לקוח לקיום יחסים על אמת, או רק לחדור לפרטיות ולדבר על נושאים אינטימיים שלא אמורים להיות עניינה בכלל, במיוחד לאור רגישויות עדינות ביותר, שהבנתי שתיארת בהודעות קודמות. אם מלכתחילה אצלה לא ברור הגבול - לא הייתי אפילו מנסה לפתוח מולה את הנושא. ולדעתי, מספיק שפעם אחת נוצרה סיטואציה בלתי נעימה כזו, כדי ליצור מועקה שתפריע לך מאד בכל מפגש איתה. שמור על עצמך, ומקווה שתוכל למצוא מקום (טיפול נפשי, ולא רק) שבו תהיה לך חוויה מתקנת. נדמה לי שאתה זקוק למגע בטוח. לבנות אמון. למצוא סביבה מכילה ועוד. גם אני (כמטופלת) מאד בעד טיפול שיוכל לעזור לך הן להקטין את החרדות וההצפות הרגשיות (מבחינת העוצמות, התדירות, משך הזמן). כידוע, זה תהליך שלוקח זמן, יש בו עליות ומורדות, אבל, מקווה שהוא משתלם בסופו של דבר ומניב תוצאות. למען ההקלה, סוריקטה

לגבי ההערה שלך שזה עניין לטיפול פסיכולוגי, אם למשל פסיכולוג מעלה את העניין הזה מיוזמתו, כלומר נניח ההערה הזאת הייתה באה ממטפל-פסיכולוג ולא ממטפלת בדיקור סיני, האם התגובה שלך הייתה אחרת? (בהנחה שההערה באה מהמטפל ולא נושא שהמטופל העלה מיוזמתו)

בתור מטפלת שנים רבות, לא מקובל לנהל דו שיח בזמן טיפול אלא אם זה רלוונטי ונוגע לטיפול עצמו.אם קיימת תחושת אי נוחות אל תהייה שם.חפש אופציות אחרות .

שלןם אודי, תודה על כל תשובותיך, הן בהחלט מאירות ומכוונות את דרכי מאוד!!! מה לפי דעתך ההבדל בין עו"ס קליני לפסיכולוג קליני? האם הם נבדלים בשיטות הטיפול שלהם? תודה!

האם ניתן לעשות סאונה של 10-15 דק' עם לקיחת לתיום?

שלום רב לך שרית מאחר וידוע כי לליתיום יש חום סגולי גבוה. אני מציע כי תתיעצי עם הרופא שרשם לך את תרופת הליתיום בנושא של כניסה לסאונה . לדעתי כדאי להימנע מכך. בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

כבר שכמעט שנתיים יש לי סיוטים בלילה.. יש לי שניים שכל הזמן חוזרים על עצמם אחד:אני כיאלו ערה באותו מצב לפני שנירדמתי אבל אני לא יכולה לזוז והגוף שלי עולה לשמיים ואני מרגישה שמשהו רע הולך לקרות לי והשני :שאני שוב באותו מצב שוכבת במיטה ודמות שחורה מתקרבת אליי והיא רעה אני ערה אבל לא מצליחה לדבר או לזוז לפעמיים גם יש שד למעלה... זה מרגיש אמיתי רציתי לדעת מימה זה נובע ?ואיך אפשר להפסיק את זה?

לא מוצאת את עצמי... מחפשת מקום מכיל... רוצה טיפול, פוחדת מטיפול, שונאת טיפול, מעריכה טיפול-אך לא יכולה להיות בו.. אם רק הייתי קצת פחות מורכבת, קצת פחות מסובכת, קצת יותר מחוברת, קצת יותר... למה? למה? למה?

תודה על התחושה המזמינה... וכשאתה כותב ככה, אני מבינה שהצלחתי כבר פניה הראשונה להביא את עצמי. זה בדיוק אני, וזה הבעיה שלי. סתירות. ניגודים. מתחים. וכל מה שאני רוצה זה להשיג שלום במקום הכ"כ לוחמני ורווי המלחמות שאני מצויה בו. אבל כנראה שמלחמה זה הווה תמידי לחלק מהאנשים בעולם. זה כמו גלים, יש ימים שהם יפים, ימים שקטים וברגע אחד הסערה פוצחת שוב, לא ממש חזויה מראש. ומלמדת אותי שוב שוב כמה שקל לי להתנפץ אל מול החיים. ואני קמה אוספת שברים, ממש כמו עוף החול מנסה להתחדש, זה מחזיק תקופה ואז שוב. טוב, אני לא באמת שואלת משהו.. ואני גם לא ממש יודעת אז מה אני רוצה ולמה אני בעצם כותבת, לך או למי שבא לו לקרוא. אולי סתם מין צורך "להקיא" ועדיף שכאן מבמקום אחר.. אני יודעת מה אני צריכה לעשות- אך לא חזקה מספיק כדי לעשות את זה. גם כן חיים. תודה.

היה נדמה לי אודי שעייפת מהדכאון שלי מהמעגלים החזרתיים האינסופיים האלה שדשים שוב ושוב באותו נושא, שאני לא מתעודדת ולא מתקדמת שאתה רוצה כבר שאלך ולא אשוב עוד כי הרגרסיה שלי יותר מדי מייאשת ומדביקה ונטולת תקווה. כאילו לאנשים נטולי תקווה אין מקום באמת וחשבתי אז להעלם ולא לשוב עוד מתוך איזה פיענוח של הרמזים. יום אחרי קיבלתי את מראת הגוף שהזמנתי. קודם לא ממש היתה מראה בבית החדש. סתם אחת כזו נחבאת עם איכות של הצצות חטופות. ואז קרה משהו. פתאום חזרה לי קצת דמותי לעצמי פתאום קרמתי עור וגידים. לא יכולתי לחוש בעצמי עד אז כי לא ראיתי את עצמי באופן עקבי. לא היתה באמת רפאים. כמה מוזר. כמה עצוב שאני לא חשה בעצמי שאני צריכה כל הזמן עיניים מתבוננות חיצונית. מראת הגוף הסטנדרטית מסתבר לא באמת יכולה להכיל את כל האורך של הגוף כשהיא נשענת בשיפוע על הקיר ולכן צריך להתרחק כדי לראות את השלם. ואני כל הזמן עסוקה בפרטים הקטנים. בפגמים. היתה לי סוג של הארה כזו כי פתאום ראיתי רפאים שלמה ולא מושלמת אבל חיננית גם אם לא חיונית. כי הרגשתי כ"כ זקנה ומתפוררת מבפנים, בדרך לקבר וזה מה שניחשתי שיופיע לפני והופתעתי. כי לפני עמדה אותה נערה דקיקה עם השיער הארוך הפראי שמלווה אותי כל העת כמו איזה עציץ שלא מפסיק לצמוח ותופס יותר נפח ממני, נראית עייפה ומותשת ומיואשת אבל האור מטייל בתוך העיניים לפרקים ולא נשאר. יש לי צלם. ואז היו לי יומיים נפלאים בחיים מחוץ לבית- בעבודה ובלימודים באוניברסיטה. הייתי נורא חיונית ותקשורתית ומלאת רעיונות. שאלת מה כן אודי. קשה לי לומר כי אני כל הזמן צריכה להיות סמוך לארוע כדי לחוש בזה. הטוב לא נספג אצלי ואז נדמה לי מרחוק שזה לא באמת קיים- שזה רק נדמה לי. ולסביבה תמיד נדמה שאני הכי מוצלחת והכי מוכשרת. אני מצטיינת בלימודים ולא יכולה להכיר בזה. אני לא מתאמצת. בהכרה שלי אני נשארת מרושלת דחיינית כרונית, חתרנית, לא קמה בבוקר להרצאות כי תמיד נדמה לי שאני לא מסוגלת. למה נותנים לי כאלה ציונים למה. לא מגיע לי. אני שמחה כמה שניות ומיד בא דכאון נורא או איזו חבלה שאני מסדרת לעצמי בלי להתכוון. אני מצטיינת במקצוע שבחרתי לי והוא כ"כ מתאים לי ואני מחוברת אליו עד כאב- וכל הזמן ההתפעלות שלהם מההצלחה הזו וההקסמות הזו ממני- והאני הייצוגי הזה שאני מפעילה כלפי הסביבה שמקבל את המסרים אבל שוכח להעביר אותם אלי. וכך אני נשארת מרוקנת כבר שנים רבות מהישגים שנתפסים בעיני כגוזמה פראית של הסביבה- שרק מרחיבים את התהום הזו ביני לבין עצמי. אני באמת כזו משהו? איך יתכן? אני חוזרת הביתה והאומללות מתחילה. אני לא רואה את עצמי. אנשים הרבה יותר הוגנים כלפי מאשר אני. לישון עם האויב. תליתי כמה מוביילים- חשבתי שגם אני יכולה להיות אולי מובייל. מצאתי אפילו מקום ראוי. אדם תלוי זה לא מובייל...? בסוף היום קניתי פרחי גרניום, אדמה ואדניות. שתלתי פרחים. לא חשבתי אפילו שלזה אני מסוגלת. אם נמאס לכם ממני פשוט תגידו ואני יכולה להעלם כאילו לא הייתי. רפאים

רפאים, לא בטוחה אם זה מתאים, אבל סיימתי לקרוא אותך והרגשתי מאוד מחוברת.. את מאוד מדברת אליי. לא בטוחה אם זה משנה לך, אבל ככה אני מרגישה. מאוד מדברת אליי. גם העניין עם המראה. מאוד. מקוה להמשיך לפגוש בך פה, כשתרצי.. לילך

הי לילך, מתאים זה בטח וזה שזה נוגע בך זה כן משנה לי... ומראה היא באמת בין ההמצאות הכי עתיקות והכי מוזרות שקיימות וכמה שהיא מביאה צרות- אנחנו היצורים החיים היחידים שמנסים (ויכולים...) לראות את עצמנו מבחוץ. מהרגע שנולדה לנו אפשרות כזו אנחנו עסוקים בה כל העת- בנקודת המבט של האחר, שלא יפתיעו אותנו ככה סתם במקרה. אז אנחנו ראינו את עצמנו קודם ונרד על עצמנו לפני שירדו עלינו. סוג של השרדות אולי...? בכל מקרה מודה לך על הדברים לילך ואם זה בסדר מצידי לשאול- השלום לבריאות המשפחה? להתראות בינתיים רפאים

רפאים, לא בטוחה אם זה מתאים, אבל סיימתי לקרוא אותך והרגשתי מאוד מחוברת.. את מאוד מדברת אליי. לא בטוחה אם זה משנה לך, אבל ככה אני מרגישה. מאוד מדברת אליי. גם העניין עם המראה. מאוד. מקוה להמשיך לפגוש בך פה, כשתרצי.. לילך

יש צבעים על אדן החלון. סגול וכתום.

אצלי אין מראה בבית. על פרנציפ. לא יכולה לפגוש בי, את הביקורת, השיפוטיות, המעגלים המסחררים הללו.. ה'איך זה נראה' 'כי מה יחשבו' ו'מי אני בכלל' ו'מזה הגודל הזה' 'אני כל כך שמנה' רק מראה אחת, קטנה, כזאת שמשקפת את זה שאין לי אפשרות לברוח מהמחראות שאני פוגשת, האנשים שאני רואה שראוים אותי שעוזרים לי לראות את עצמי.. שלא רואים כלום אבל מכוונים אותי בלא משים למה ולמי שאני בורחת ממנו.. (ממנו??) הרחק, אני. אני כיאוטית וגדולה, נשית ועגולה, ואיכשהוא זה לא מסתדר לי עם הדקיקות אליה הייתי שואפת. אני דקיקה בגוף רחוק מדקיק, כולי מנוגדת, מעטה כובש, מעטה חכם, חוסם, אוף. אני הם אומרים. :( סתם, העלית לי מחשבות.. מקווה שלא העמסתי. מבט.. של אל תלכי רפאים יקרה.. ~נילי~

היי נילי... איך היה לך בצפון בחופשה שכ"כ חיכית לה? ספרי... ממש לא העמסת. אני שוקלת ברצינות לאמץ את הרעיון שלך ולהוציא את הרהיט המתעתע הזה מפתח ביתי- אבל אני כנראה איבדתי עד כדי כך תחושת עצמי שעדיף לי כבר לראות את דמותי המיוסרת נשקפת אל מולי- מאשר להרגיש כאילו אני לא קיימת כלל. באמת דילמה. להראות (ולשאת בתוצאות) או לא להיות? לגבי מידות גוף- אני דווקא זוכרת שכל חיי רציתי להשמין כי לא אהבתי את המראה השדוף שספג הרבה ביקורת. היום אני מקבלת את זה לאו בגלל ענינים אסתטיים או אופנתיים אלא משום שזה משקף את מי שאני באמת- איפהשהו תקועה עדיין בגיל ההתבגרות. זה תמיד נראה היה לי פחות בריא וכשהייתי ילדה לא היה לזה בכלל ריטינג גבוה. עשו אפילו ציד מכשפות לילדות רזות במיוחד שהיו צריכות להשקל כל תקופה אצל אחות בית הספר עם המון טענות כלפי האמא המזינה, פלישה לטריטוריה הזו של האכילה ובכלל, באופן אישי אני חושבת שמלאות יותר מחמיאה לאשה. הפרופורציות קצת יצאו בעידן הזה שמשווק אידיאלים כוזבים ומיותרים שאין להם קשר הכרחי לבריאות. תמיד נורא קר לי ואני מוצאת את עצמי דבוקה לרדיאטור כמו איזה חתול שמתחמם על מכסה המנוע. וכל הזמן הסביבה הזו שרוצה להאכיל אותך כאילו חזרת רק הרגע מסומליה. אכן עניין סבוך המראה ויום עוד יגיע ויוציאו אותה אל מחוץ לחוק. תודה נילי, ממש לא העמסת אלא נתת הרבה חומר למחשבה, שלך, רואה אותך כפי שאת את לא צריכה להשתנות (ושולחת לך מראה פנימית שמקרינה את הנשמה על מסך) רפאים

את ממש לא נמאסת!! את כל כך חיונית פה בפורום, שבטח גם את זה את לא מצליחה לראות.. מה שלומך יקירתי? אני תוהה אם לשמוח בשבילך על יומיים נפלאים שהיו לך,(נדמה לי שאת לא מאושרת מהם..) בעיני זה נפלא, אם לוקחים בחשבון את כל הפעילות האינטנסיבית סביבך - עבודה, לימודים, מצוינות (עם או בלי להשקיע), כישורים וכשרונות שמתבטאים גם כאן, ואולי בכל זאת.. לא הכל שחור משחור, או זיפת מזופת. שולחת לך מכאן ימים נפלאים נוספים, עם הרבה אושר בצידם. והכי חשוב - התרחקי (כרגע) ממראות,(כל המראות) - הן לא מוסיפות לך לבריאות.. שלך, גליה.

היי גליה, מה שלומך בעצמך...? עדיין לא שולחת ידייך לפירות גרעיניים...? גרעינים (כאלה שמפצחים) את אוהבת? מקווה שהשאלות הנטורופתיות האלה לא מעצבנות אותך... כן, זו מין הרגשה איומה כזאת של ניכור עצמי ואז נדמה שהכל מנוכר גם בסביבה החיצונית. כשנמאס מעצמך אז נדמה שגם לאחרים נמאס ממך. כשאתה נעלם לעצמך אז נדמה לך שאתה נעלמת גם מטווח הראייה של האחרים. זה מין איזה כוח משחית שמבלבל את המידע על עצמך ועל הקשר שלך עם האחרים בעולם. וזה גורם לבידוד. ואז זה מפתיע אותי שבכלל מגיבים אלי במצבים האלה. הרי אני בכלל לא קיימת. ולא חשובה. לא הייתי ולא אהיה. קשה להסביר, אבל זה בטח קורה במידה זו או אחרת גם לאדם הסביר (שלצערי או לשמחתי אני לא נכללת בקטגוריה זו). גליה, שמחה לשמוע ממך תמיד וכבר ציינתי בפנייך בעבר את מעלותייך וסגולותייך הרבות אבל אני יכולה להזכיר אותן שוב אם גם לך יש ברגעים אלה רגע של שפל ושכחה מי את. פשוט תעדכני (למרות שעושה רושם שיש לך טרמוסטט די תקין...) שוב תודה לך ולהתראות, רפאים

אהלן רפאים, המממ... קראתי את השורות הראשונות שלך וחשבתי דווקא ככה ללכת לכיוון קצת מפתיע, אולי. מצאתי את עצמי שואלת האם העובדה שלא מתייאשים ממישהו משמחת, או גם מבאסת... כי... אם הצלחת לייאש, סימן שהבאת מישהו למצב דומה לשלך, מצב של הזדהות גדולה, והוא איתך באותו מקום, כאילו הייתם חד. לא שאני בטוחה שעוזר לחרדות... בכל אופן, אני מקווה מאד שעדיין, גם במצב כזה אפשר להמשיך קשר קרוב, כשמתוך הכרות אותך, ומן זכרון העבר יודעים שיש עתיד ותקווה וחיוניות. מאמינים בך. וזה מזכיר בסופו של דבר לא להתייאש ממך למרות הכל. מאידך - אם לא ייאשת, סימן שלא השפעת על השני כל-כך, וזה קצת מבאס. כלומר, מבחינה זאת, שהוא זה לא את. אבל מעודד שיש לו, לאחר, כוחות גם להיות קרוב וגם לא להיהרס מ"רעלי הביצה" ולשמור על עצמו. מעציב-משמח להיות שניים נפרדים... גם אנכי תוהה רבות ביכולת לראות את עצמי מבחוץ, וזה מאד מתקשר לי לנושא הנפרדו?ת. לשלישי שיוצר את ההפרדה בין שניים. האבא בתפקיד המפריד בין אמא לתינוק. וזה מוביל אותי בחזרה למשפט שכתבת לי "אבל איכשהו אני לא מצליחה לפעול גם כשאני מבחינה בנורות האזהרה". מוכר... כאילו במצבים מסוימים את עוברת ל MODE שאין לך שליטה בו, ולמרות הידע וההבנות ההסחה מוחלטת... ולדעתי, כן, כאשר החיבור הפנימי למפלצות חזק והתמזגותי, אז באמת קשה להיות עדה לעצמך מבחוץ... חרדה של סיוט. הפרדה מחד. אינטגרציה מאידך. שיהיה לילה טוב וחלומות פז, שלך, סוריקטה

היי לך חתול האגמים... מה שלומך בימים אלה סוריקטה? תמיד כיף לפגוש בך בתוך כל ג'ונגל העצים. אני רוצה להתייחס דווקא למה שכתבת למטה- בהקשר לסוגיית הממון- אבל קודם אולי לנושא הנפרדות- התמזגות כ"כ כאוב. ולגבי ההזדהות עם הנרטיב הפסימיסיטי- אני דווקא מרגישה תבוסה נוראה וחולשה שאין לה גבול כשמאמצים את נקודת המבט הסופנית הזו. התחושה היא כאילו סגרו וחתמו באופן סופי את ארון הקבורה שלי. שלא השאירו מקום לספק. אני צריכה את הדיאלקטיקה המטלטלת הזו- את הידיעה שיש אפשרות נוספת מנוגדת גם אם אני לא בוחרת בה. כי אם גם העיניים החיצוניות רואות את הסוף שאני רואה- אז אין לי יותר במה להלחם. המאבק תם כי אני לא יכולה לבחור יותר. כי תיקפו את האפשרות היחידה (שמבחינתי היא מוות-הינו הוצאת עצמי להורג). ויש בזה אפילו משהו משפיל. כאילו הקוסמוס כולו מצדד בדרך הזו-וזה אומר שאין לי יותר מקום בעולם. וההתמזגות הזו עם התוקפן בתיווך האלגנטי של הדיסוציאציה- היא הפקרת עצמי לחסדי האחר מתוך ידיעה ברורה שמשהו רע עומד לקרות. מתוך איזה רצון להיות מחוסלת באופן סופי אבל מתוך ידיעה שמישהו אחר עשה את זה ולא את. ולכן הצער הרב הזה שלי והאשמה. כאילו הזמנתי את האסון הזה עלי כי לא היתה בי ההתקוממות הזו של אדם נפרד וחי. הצורך בהתמזגות דומה מאוד לצורך במוות ובחדלון. אבל אולי לצד הפנטזיה על ההרס היתה גם פנטזיית תיקון- שיהיו לו את כל התנאים האופטימלים לניצול והוא בכל זאת יסרב. שישיה גם בזה ספק. ואז באמת יעשה התיקון. וזה לא קרה. מאוד הסכמתי עם דברייך על ענינים חומריים ומה שביניהם- ומה שעלה לי באסוציאציות הוא נושא הבחירה. כשיש חוסר מתוך ידיעה שאין שליטה עליו- זה מצב שיכול מאוד להכניס לעגמומיות- ובייחוד במצבים של אובדן- כשיש ירידה בחומר שמשפיע מן הסתם גם על איכות החיים- וכמובן שכמו שאמרת מצב רוח עגמומי משפיע על תפוקת העבודה ולכן גם על החומר. המחקרים האלה שלא לוקחים בחשבון פרמטרים שונים פוסקים כל מיני פסיקות חד משמעיות והופכים לאיזה המנון שאחר כך ודאי יופץ בכל מיני ספרות תרבותיות- וגם לי ממש אין כוח להתמודד עם המסקנות השטחיות האלה... אבל בכל מקרה סוריקטה, רציתי לומר לך שיש בך הון אנושי ותרבותי שלא יוכל לעולם להסחר חליפין עם שום מטבע אחר. סוריקטה מבחינתי את האדם הכי עשיר עלי אדמות- אבל למרות האופוריה שניתזת מבין דבריי על ההעדפת הרוח על פני החומר- אני מאחלת לך גם רווחה חומרית ואם זה בסדר לשלוח- גם את דג זהב אבל בגרסה צנועה יותר שלו. גם אני לא אוהבת ארמונות... סוריקטה רב טוב בלב ובחומר רפאים

הרבה זמן לא הייתי פה , אני מאוד עסוקה, ומה תגידי על זה שכשאני קופצת לביקור אני נכנסת להודעות שלך קודם. מחמיא לך? אני חושבת שאם הייתי מו"לית הייתי מזמינה אותך לכתוב אצלי איזה ספר. אחלה כישרון,שמעת? להפסיק להתבכיין ומייד.

מה שלומך יקירתי...? אכן זמן רב עבר מאז שמענו ממך לאחרונה- אני מקווה שזה מהסיבות הנכונות. אגב, מה שלום הבלגן? האם את צריכה שוב סיוע מרחוק או שאת מצליחה לעצום עינים (או לחילופין לארגן את המרחב בצורה יעילה...?). ודאי שזה מחמיא לי ביקור חגיגי ומלכותי שכזה! הניצבים שומרי הממלכה עומדים זקופים בהקשב, פורסים שטיח אדום לכבודך ואפילו מנגנים איזה קטע דיקסילנד עליז נוסח וודי אלן. ואם העולם מוכן עדיין לקרוא טקסטים מעוננים ומיאשים שכאלה סימן שהוא (העולם והטקסט) לא כ"כ נורא... ובטח שזה כבוד גדול להיות מקושרת למו"לית לעתיד (יש באמת כזה דרקון...?)- אני כבר מרגישה קרובה לצלחת. פתאום הסבל מקבל צורה של מטבעות. אז להתראות בינתיים רויטל ושנזכה לעוד ביקורים מפתיעים ומחממים את הלב שכאלה רפאים (רפ- נשמע לך פחות 'כבד'...??? מרגישה כאילו ירד ממני משא של שלוש אותיות).

זה היה ברור לכולם, אבל הנה עוד מסמר לארון! מקווה שתפנימו ותבינו שהאושר בא מבפנים - כאן קראתי על ד"א http://bit.ly/6uZJjv

אודי, הי, אפשר להצטרף? תראה, אני יכולה להסכים שיש לפעמים לאנשים (מתארת לעצמי שגם בי יש קול כזה) נטייה לפנטז שאם יהיה להם הרבה הרבה מדבר מאד טוב, לצורך ענייננו - כסף, וכל-כך הרבה ממנו, אזי הרע ייעלם. מן משאלה של הלוואי, כשדברים לא ממש עובדים ככה עבור הנפש. אבל זה לא "או או". לא מספיק רק רוח, בכל זאת, יש מציאות - צריך גם חומר. וצריך גם לדעת להשתמש בחומר בתבונה. גם לעכל את היותו. ולאזן את החמדנות. ואת הקנאה. ככל שהבנתי, בכתבה דובר על טיפול קצר יחסית. אך כאשר מדובר במקרים מורכבים ובחולי בסיסי יותר, מספר חודשים הם די מעט. המוזכרים בכתבה היו ככל הנראה במצב תפקודי סביר, ובעלי משכורות מתקבלות על הדעת, יש להניח. מתארת לעצמי, שאולי היו מדוכדכים מעת לעת, אולי לא ממש שבעי רצון, אולי מתלוננים, אבל לא עם הפרעות מורכבות של ממש. הם כבר מראש היו "עשויים" ומוכנים יותר. אודי, איבדתי המון המון, שנים של הרס מז'ורי (אולי אף מעבר ליכולת התפיסה שלי) ואחרי עבודה קשה - היום יש לי מעט. ואיני צעירה. וגם בכדי להשיג את המעט הזה, להתחיל לנסות לקום, עוד הרבה לפני שחושבים על אושר, הייתי צריכה לוותר ולמחול על כבודי וגאוותי ולהסכים לקבל סיוע פיננסי. אמנם מאוחר מאד, אבל רק בעיתוי ההוא יכול היה להתאפשר. מכל הכיוונים. גם מזל קצת משחק תפקיד, אם יודעים לנצל את ההזדמנות. בכל מקרה, אלמלא כן, המצב היום היה דבר שקשה לתאר במילים. וגם, ככל הנראה, את הפיצוי המיוחל אצטרך למצוא ולתת לעצמי... לדעתי, מצוקה כלכלית יכולה לדרדר מאד מצב נפשי. ולעיתים הם גם כרוכים זה בזה - מגיעים למצוקה הזו כחלק ממצב נפשי, קושי לקחת אחריות על החיים, אולי, ואז נכנסים למן מעגליות שכזו. בזה טיפול יכול לעזור, אבל איכשהו צריך לשבור את המעגל, כדי להתחיל אותו, להודות בנזקקות ולהסכים לקבל את הסיוע (וגם עבורו משלמים מחיר). אני גם קצת מאמינה שמצוקה כלכלית שנקלעים אליה "בדיוק תוך כדי טיפול" יכולה לשרת את ההתנגדות לו. יאללה מורכב וגדול עליי... אז - משהו באמצע. משהו במידה. מקווה שמישהו מקשיב גם לנקודת המבט שלי, ובעדינות, בבקשה. גם לי כואב מאד. סוריקטה

הלילה ישנתי על הרצפה בסלון שלי.. אבל אני בסדר רק רוצה קצת תשומת לב... (ולא בגלל זה ישנתי על הרצפה :)) נכון שזה בסדר..? יום טוב לכולנו.. הרבה אור, אם אפשר.. ~נילי~

הצחקת אותי עם השיר ... D: תודה! (נכון, בימים קרים אלו (ועוד בקראוון שלי :)) עדיף לישון עם הפוך (העסיסי שלי)... וזאת בדיוק הבעיה, שלמרות שהמיטה ממש חיכתה לי, היא אפילו לחשה שאבוא לבקר אותה.. לעזור לה להיות פחות לבד.. לא באתי. כאן בדיוק הפגיעה שלי בעצמי. זה פתטי אודיץ פ-ת-ט-י!! אבל שוב, לא נורא.. אני יודעת. זה באמת לא נורא. אני בסדר. ) מממ.. :) סתם חיוך לא ברור.. אכלתי מלא בחתונה היא טעים וגם איכסה!!! לילה :) אני

היי אודי, למה שאתם הפסיכולוגים לא תגידו את האמת, העולם לא באמת כזה טוב, זה קרב שאין לו סוף.אתה בונה העולם המטורף שובר, אתה בונה חזק יותר וגם זה נשבר לאט לאט, אבל תמיד יש קושי גם לפני 4000 שנה היה קושי וגם היום, והדבר היחידי שמחזיק אנשים כאן על פני האדמה- זה פשוט סרוטונין בילעדיו אין הנאה, אין עניין ואין מצברוך לבנות שום דבר, כי יותר פשוט לוותר ולחזור לעפר, אני סתם לוקח את כל התרופות האלו שמעלות סרוטונין כמו אחרי סקס...זה פשוט מבחיל. למה לעבוד סתם על אנשים כולנו מזדקנים ומתקמטים ומתכערים ואם הזמן גם הופכים לסינילים, שלא לדבר על בתי אבות שם אנשים כבר לא שולטים על הסוגרים.... אז...לפחות תגידו את האמת.

הי איש, עד שאודי ישיב, אם אפשר, ציטטתי בעבר, ואצטט שוב גם עבורך מספר מילים מהספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" מאת חנה גרין. אציין עוד, שלמיטב הבנתי, אחת ממטרות כתיבת הספר הייתה לגרום לקוראים להתקרב ולהתגבר על, למשל, דעות קדומות הקשורות להבנת עולם המטופלים והטיפולים. הדברים להלן נאמרו על ידי דמות הרופאה הפסיכיאטרית המטפלת שבספר - פיורי (מבוססת על מפגשי המטופלת עם הפסיכואנליטיקאית פרידה פרום רייכמן). = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = "הביטי" אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט, ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = דווקא נראה לי שיש פה יותר גילוי לב ופחות נטיעת תקוות שווא. אבל, חתיכת מכה לפנטזיה. אם תעיין בפורום, תוכל להבחין שאודי הזכיר כאן פעמים מספר את הצניעות, ששמים עליה דגש רב בלימודי הפסיכולוגיה (כך, לפחות, הבנתי מן הדברים שנאמרו). הייתי רוצה להוסיף עוד מילות מפתח כ - סופיו?ת, חלקיו?ת, מגבלו?ת, חולשה, תלות. כולנו פגיעים בהיותנו בני אנוש, וככל שיש בנו הזדהות פנימית עם קולות יהירים נוקשים ועוצמתיים יותר, כך מורכב יותר לקבל את האמירה הזו; ובכל אופן, יש גם כל מיני פגיעות, רציניות יותר או פחות, וגם, כמדומני, לא כולם חיים/מתים באופן בזוי שכזה או בכזו עליבו?ת ומושפלו?ת, לא כולם מאבדים באופן קיצוני את הדיגניטי. גם יש אסונות. ואומרים שקודם כל חיים כי חיים. כי יש יצר כזה. מקווה שיש לו, ליצר החיים איזה כושר להתגבר על יצר המוות וההרס (במידה ןבמגבלות טבעיות ומציאותיות ולפחות לפי שעה). אכן, כשיצר המוות תופס לו "שיגעון גדלות" בתחושה שידו על העליונה, זה לא קל. כנראה שצריך ללמוד להבחין ביופי ולתת נפח ומשקל גם לדברים הטובים, כך שיחול שינוי במצב כף המאזניים והחוויה תהפוך לנסבלת יותר. אולי להצליח כך גם למצוא משמעות לקיום - לדבר המחובר, השלם-אך-לא-מושלם. איך מצליחים להאמין שלא הכל תרמית, הונאה, או פיתיונות פיקטיביים? איך מוותרים על הכעס והנקמה והריגוש העוצמתי שהם נותנים? איך מאפשרים ומפנים מקום גם למשהו רך כמו אהבה, למשל? איך מתקרבים ומתאבלים ומשכינים שלום? איך אוכלים את השלום הזה, שעשוי לעורר חרדות מפני ר?יק? שאלה שאלתית. וקיימת גם איזו בחירה בידינו, רשות נתונה. יש סיבה טובה לקנא במי שאעפי"כ ולמרות הכל מאפשר ומתיר לעצמו גם להנות מספיק ובגלוי, גם להיות במצברוח טוב, ובדר"כ לאהוב את עצמו. ככה כמו שהוא. סוריקטה

אוקי,אז העולם לא גן של ורדים הוא גם לא פיקנייק הוא גם לא כזה שטוף שמש מחייכת ופרחים ופרפרים ציבעונים כמו סדרות לילדים, והדבר הכי חשוב עלי אדמות היא אהבה, הכל ברור ומובן. עכשיו כמה זמן צריך לחכות עד שעוברים לתחנה הבאה לעולם הבא? בסרט/ספר הסוד נאמר שמספיק לרשום כדי שהדברים יקרו אז הינה רשמתי. אני לא מוצא שום פואנטה בעולם הזה אם כל הכבוד, במיוחד אחרי שהבנתי מה סה"כ תפקידו של הסרוטונין. אם יש משהו שאני רוצה...זה לא לרצות יותר- כי לרצות ושעמום גם הם סבל. אני לא מבין למה לא נותנים לנו (האזרחים) להחליט/ולבחור אם לחיות או למות, הרי להגיע לעולם הזה אף אחד לא בחר אבל לפחות לצאת מהעולם הזה אנחנו צריכים להחליט כל עוד אפשר, יש כאלה שהתעייפו.

למה לא נותנים לנו האזרחים הפשוטים להחליט אם להמשיך לחיות או המתת חסד. אתה לא חושב שבחירה בחיים או במוות צריכה להיות בידיים של כל בן אדם, זו זכות השמורה לכל אדם, זה סוג של בחירה חופשית.

אני מרגיש מרומה, בגלל שאני רואה שילדים שבאים לעולם עוטפים אותם בהמון צעצועים מחייכים וסדרות טלוויזיה פירחוניות, כשכל זה לא נכון, העולם האמיתי שלאט לאט יחשפו אותם הרבה יותר מנוכר.

היי אודי אני חושבת איך ומה לכתוב.. מאיפה להתחיל.. כי עדיין המון רגשות מעורבים בתוכי.. רגשות חזקים.. אולי חזקים מידי.. - לא טובים בכלל.. הייתי בפגישה שהייתי מעדיפה שתיעלם לגמרי.. ממני, ממנה ומהיקום בכלל.. זה התחיל מכך ש.. באיזשהו שלב בפגישה היא עשתה מין "ףףףף" כזה.. ואני פשוט התחלתי לצחוק.. בלי שום שליטה.. כמה שניסיתי לעצור את עצמי, ככה הצחוק התחזק לו.. היא שאלה מה קורה, ועניתי לה באופן הכי פשוט שהיא הצחיקה אותי.. ואז היא שאלה.. את השאלה המכאיבה הזאת.. אם מצחיק אותי שאני מתסכלת אותה... ואני.. קודם עניתי לה ש- כן.. ואז הצחוק הפך לבכי.. וזה לא נגמר בזה.. כי.. אני לא ממש יודעת מה קרה לאחר מכן.. כנראה שבאיזשהו שלב קצת התנתקתי.. כמו שהיא נוהגת להגיד.. העניין הוא שמתישהו פשוט מצאתי את עצמי ברחוב, יושבת על איזשהו ספספל, רועדת מקור.. עם כאב ראש רציני.. ומצב נפשי די רע.. בלשון המעטה.. אני לא בטוחה מה בדיוק הרגשתי, אבל.. היו שם דברים לא הכי טובים.. אני חושבת שאולי קצת קשה לי עם העובדה ש"מצאתי" את עצמי ככה.. אולי קצת קשה לי עם העובדה שהיא נתנה לי לצאת ככה מפגישה.. אני רוצה להעלים את הפגישה הזאת ממני, רוצה להעלים את עצמי ממנה, מהפגישות, ומעולם הזה בכלל

שלום, יש לי מחשבות טורדניות שמקורם בחרדה מתחושת חוסר הבטחון הכללי והספק שהן יוצרות. זאת אומרת, הפחד שלי הוא מלהרגיש חוסר בטחון עצמי "בכל" והרגשת הספק שנובע בעקבות המחשבות הטורדניות, כאילו לערער ולהטיל ספק בכל דבר ("האם אני באמת בטוח בזה?" "האם אני בטוח בעצמי?"). העניין הבעייתי הוא שיש בפחד ובמחשבות האלו סוג של היגיון - הרי שחוסר הבטחון ממנו אני חושש אכן מתממש באופן מסוים, ולאחר שאני קצת שוקע במחשבות הטורדניות הללו אני אכן מרגיש מעין תחושת ניתוק ותחושת ספק שאליה אני מתכוון. אני מרגיש שאני מסוגל ורוצה לפתור את הבעיה בעצמי, לדעתי אני שוגה בהערכה ובגישה שלי כלפי הבעיה ובתחושת חוסר הבטחון אליה אני מתכוון. האם התופעה מוכרת לך? אשמח לתגובה ועצה, תודה

שלום רב לך אכן בכל פחד יש משהו מההגיון של הפוחד. קיימות מחשובות לא רציונאליות שניתן בהחלט ללמוד כיצד לשנותן למחשבות רציונאליות באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית . מחשבות טורדניות יכולות לגרום לעיתים לדיכאון. רצוי וחשוב לא להזניח את המצב ולקבל טיפול על ידי גורם מקצועי מוסמך. אין כל הצדקה לסבלך. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אכן התופעה מטרידה ומעיקה, אבל לא ברמה של דיכאון וגם לא ברמה של התקפי חרדה. השאלה היא (אם תוכל בבקשה להסביר כאן בקצרה) באיזה שלב (ובאיזה אופן) שוברים את המעגל המחשבתי הזה שמקורו בפחד, שמוביל למחשבות טורדניות, ומשם לתחושת ספק "כללי"(חוסר בטחון קיומי?) וחוזר חלילה. תודה

שלום, יש לי מחשבות טורדניות שמקורם בחרדה מתחושת חוסר הבטחון הכללי והספק שהן יוצרות. זאת אומרת, הפחד שלי הוא מלהרגיש חוסר בטחון עצמי "בכל" והרגשת הספק שנובע בעקבות המחשבות הטורדניות, כאילו לערער ולהטיל ספק בכל דבר ("האם אני באמת בטוח בזה?" "האם אני בטוח בעצמי?"). העניין הבעייתי הוא שיש בפחד ובמחשבות האלו סוג של היגיון - הרי שחוסר הבטחון ממנו אני חושש אכן מתממש באופן מסוים, ולאחר שאני קצת שוקע במחשבות הטורדניות הללו אני אכן מרגיש מעין תחושת ניתוק ותחושת ספק כללי שאליה אני מתכוון. אני מרגיש שאני מסוגל ורוצה לפתור את הבעיה בעצמי, לדעתי אני שוגה בהערכה ובגישה שלי כלפי הבעיה ובתחושת חוסר הבטחון אליה אני מתכוון. האם התופעה מוכרת לך? אשמח לתגובה ועצה, תודה

תודה רבה על התשובה. השאלה היא אך בדיוק "שוברים" את המעגל הזה (אשמח אם תסביר בקצרה) שמקורו בפחד מהספק ופחד מלהטיל ספק, שאם אני לא טועה, אלו רק מגבירים את תחושת הספק והחוסר בטחון.. תודה