פורום פסיכולוגיה קלינית

הכעס מעביר אותי על דעתי..- כן, עכשיו מבינה את הביטוי הזה.. לא מצליחה להשתלט.. בהתחלה ראיתי בזה חוזק שמצליחה לענות, להגיב במהירות כשנפגעת.. עתה זה נראה כפגיעות יתר, כעצבנות בלתי נשלטת.. מפחדת מעצמי..לא יודעת איך לשלוט..דומה שכמעט כל דבר וכל אדם - מרגיז אותי..אפילו היא..ואולי זה כוח לבטל פגישה מתוך כעס? פעם גם לזה לא הייתי מסוגלת.. מפחדת ממחר, ממפגשים עם אנשים=ממריבות עם אנשים.. לילה טוב, מיקה

שלום ד"ר אודי (או כל מי שעונה פה על השאלות ) אני ניצב בפני מספר בעיות שריכזתי את זה לבעיה אחת פחות או יותר במשך הזמן הבחנתי שיש לי קושי בקבלת החלטות יותר משנה שאני מנסה להחליט על עניין מסוים ולא מצליח להגיע להחלטה ולכן הנושא מעיק עלי מאוד מאחר ולא סגרתי על עצמי לכיוון אחד ולא לכיוון השני רציתי ללכת ליועץ אישי אבל אני רוצה שזה יהיה גם יועץ וגם מסיכולוג גם כדי לטפל בבעיה של קבלת ההחלטות וגם להגיע להחלטה בנושא מסוים אני לא יודע איך למצוא דבר כזה באזור שאני מתגורר ובלי שום קשר לעולם זה לא יוצא לפועל כמו שכבר אמרתי שיש לי קושי לקבל החלטות גם בנושא של למצוא מזור לעצמי וגם בנושא של ללכת לייעוץ ולמצוא את הפתרון עבור לדילמה שאיתה אני מתמודד והייתי רוצה לדעת על איזה איש מקצוע היתה ממליץ אולי פסיכולוג רגיל ולבקש יעוץ או יועץ ??או לא יודע מה ואם כן אז איפה מוצאים כאלה ?

הי סוריקטה יקרה תודה שבאת! אני כבר הרבה זמן עומדת בחלון ומחכה לך. אולי קצת כמו ילדה שמחכה שהחברה שהיא הזמינה בבוקר בבית ספר תבוא אליה אחרי הצהריים. והיא הכינה לכבודה כבר את כל הכיבוד, והיא התלבשה והתגנדרה, ועכשיו היא עומדת בחלון ומחכה. לא מעזה להתקשר, כדי לא להפריע, כדי לא לגלות שנשכחה... אוף איתי, יחסים איתי כרוכים ברגשות אשם בילט אין לצערי... אם רק אפשר היה להוציא את האפליקציה הזאת. אם יכולתי להיות יותר קלילה כאיילה, זורמת כדגיגה, מקבלת באהבה את מה שבא ואת מה שלא בא. וכמו שאת אומרת, אם יכולתי לעזוב, לחזור, להפרד, להתחבר, והכל ללא הכובד הנורא של הכאב המר, והכעס המטריף, והיאוש והאכזבה... ברור לך שאני קצת משליכה עליך, זה בסדר נכון ? (-: את כותבת שטוב ששיתפתי... ואני דווקא בנקודה הזאת בזמן מרגישה שאולי אני צריכה ללמוד נפרדות. אולי אני צריכה להפסיק לשתף כשהשיתוף מוביל לתוצאות-כאובות-ידועות-מראש. משפחה שלא יודעת להכיל את עוצמות הכאב שלי ומגיבה בתוקפנות רבה (לצערי, גם פיזית) כלפי. חברים שמגיעים ממחוזות אחרים, שלא מצליחים בכלל להבין על מה ולמה הכאב הנורא (כי "פרידה מבן זוג זה הרבה יותר גרוע מפרידה ממטפלת"...). אוף. בא לי לכתוב כאן דברים שאודי יצטרך למחוק. וכואב לי שהוא יצטרך למחוק אותם. כי איפה אפשר להגיד את הדברים האלה. אם למשפחה לא. לחברים לא. בטיפול לא (היא טוענת שמאחריותה לדווח למקום העבודה שלי). וגם כאן לא??!! אז מחויב המציאות שאני אשאר לבד דווקא עם הדברים הכי קשים? אפשר לשתף אותך סוריקטה, בפגישה שהיתה לי איתה היום. לפעמים הצורך (בעיקר של הגוף, אבל גם של הנפש), הוא להכנס למקום התופת, וכאחת הרשעים לקבל על עצמי את העינויים המכאיבים, להתמסר ולהתמכר להם. אבל הקשה מכל הוא להכנס לתופת ולהלחם שם, להלחם במכשירי עינויים, להלחם במכונות ההשמדה, להלחם מלחמה אבודה מראש, כי אני כל כך קטנה (ממש כמו כפינה...), והתופת עצום. ככה הרגשתי שם. היא מאד כועסת עלי אז כבר אין מקום לכעס שלי. ואני צריכה להלחם על הזכות לטעון שנעשה לי עוול, שאני לא הרשעית שמשתקפת דרך עיניה... לא להכנע לדרישה לקחת על עצמי אחריות מלאה לכל הארועים שהתרחשו (ממש מסע הצלב עבר עלי...קבלי עליך את אמיתותי או קבלי את גורלך). היתה שם בפגישה את האמת כפי שקרתה בפועל, ואת התפיסה שלי את האמת. לא היה בכלל מקום לאפשרות שאולי גם ההסתכלות שלה היא עוד זווית הסתכלות ולאו דווקא האמת המוחלטת. והיו שם סדרה של צווים חדשים שהוצאו ע"י הממלכה כדי להגן על המלכה מפני הנתינים... אין יותר אס. אמ. אסים, אין יותר אי-מיילים. זה פוגע בשלוות רוחה של המלכה ומפריע את מנוחת הצהריים שלה. אולי אם אנסה לתור אחר הטוב שהיה בתופת הזה, היה זה שהמלכה היתה נסערת ולא אדישה. איתי ולא לבדה. אבל ביקשתי ממנה שוב ושוב במהלך הפגישה שתפרט, מדוע ניתנה לי החנינה, מה השתנה, למה היא רוצה לקבל אותי בחזרה. והתעקשתי על הנקודה הזאת כי זה מה שהיתי צריכה כדי לשרוד בתוך התופת. הייתי צריכה לראות שריד ממה שהיה פעם, משהו ששווה להשאר שם למענו. הייתי צריכה לראות שהיא גם זוכרת אותי אחרת, מתגעגעת למה שהיה בינינו... והיא, בכלל לא רצתה לענות על השאלה, ולכשענתה אחרי שנדחקה לפינה (אחת-אפס לכפינה!), נתנה נאום חוצב להבות על נכונותה לטפל בשל הפוטנציאל הטיפולי של עיבוד האפיזודה שהתרחשה (והקהל שואג בהתרגשות... נצחון מוחץ של המלכה... כפינה לא מצליחה להתרומם בחזרה...). את כותבת שחשוב המפגש ביני לבינה, בשביל שיתקיים גם מפגש בין החוויה הפנימית למציאות, וגם כשאני אחרי הכל מנסה לשחזר ולהבין (רציתי להבין טוב את מה שיקרה בפגישה, וידעתי שהיא תסרב שאקליט ולכן ביקשתי ממנה אם יהיה בסדר שמדי פעם אכתוב... וגם לכך היא סירבה, אז רק השחזור נותר) עכשיו אני לא יודעת, מה היה שם סוריקטה? חוויה פנימית או מציאות? אם היא היתה קוראת את המכתב שלי אליך היה רק גובר זעמה ונראה לי שהיא בכלל היתה מחליטה לאשפז אותי על תפיסה מעוותת של המציאות. אני לא חושבת שככה היא ראתה את הדברים. מה היא ראתה את שואלת? היא ראתה ילדה שפשעה וכעת היא מנסה למצוא את האשם גם באחרים... ילדה שבזכות אינטלקט הצליחה לבנות תרחישים אחרים שבהם היא לא האשמה היחידה וכעת במקום לבקש מחילה היא מנסה "למכור" את הלוקשים שלה ולהפיץ אותם בקרב העם (זה מה שאני עושה כאן?). אוי סוריקטה... תודה שאת כאן. הקול שלך חשוב ויקר בין הקולות הפנימיים והחיצוניים. טוב גם שחורף, שכבות של בגדים יכולות לנסות להחזיק את הגוף מלהתפורר ויכולות לעזור להסתיר את מה שבפנים. אולי בתוך כל הבגדים מסתתרות גם המילים. גם השעות. להתראות גלי

גלי יקירתי, הגעת... נפגשתן... צורב, הולם בך, גם מרגש... קראתי כל מילה ומילה ומה שביניהן. לפרטים. אמיץ... עדין... נפיץ... מטלטל אותך. מטלטל גם אותה. את הבהלה האיומה שלך בתקופה האחרונה אני יכולה לדמות למן הריון, לתינוק שכבר התחיל להיווצר לגבש צורה ברחם, אך נדמה שהופל עוד בטרם יצא לאוויר העולם. ציפיות גדולות התנפצו. לא פעם ראשונה היא זו. לא פעם שנייה. חוויה נשנית וחוזרת. תחושה של אובדן גדול. אולי גם משהו שגרף איתו הרבה אובדנים אחרים. טרגדיה. אשמה. ייאוש. אבל אולי זו אינה הפלה ומוות. אולי באיזה אופן נולדת לה, עכשיו, וכאן נוצר פתח לשיקום ולניסיון בנייה של חיים ואהבה. לאחר התאוששות. בזהירות. בהדרגה. זמן. איום הכישלון נוכח גם הוא. מי ינצח בקונפליקט בין יצרים? יכול להיות שיש לך הזדמנות פז - ייתכן שהמטפלת הנוכחית יכולה להיות הדמות הראשונה בחיים שלך שאינה "כמותם". זה תלוי גם בך. גם את תצטרכי ללמוד לא להפוך אותה לכזאת אצלך פנימה. מאחלת לך גם למצוא מישהו מדייק יותר ומקשיב יותר ממש בחיים. מחוץ לטיפול. מישהו שבנוי מחומרים שונים מהמוכר, ושיוכל גם להיתפס ככזה. וכן, ייתכן שקיימים כל מיני דברים מכאיבים במיוחד, מאד אישיים, פרטיים, ייחודיים, שיכול להיות שתמיד תהיי איתם יותר לבד. ועוד דבר מה - את יודעת, כפינה, בעיניי, עלולה לטעות שהיא מן כל יכולה כזאת. (כפית קטנה של פלא, כפית כל כך קטנה לכל אני מוכנה). אולי החולשה שלה היא מעין כוח. ונראה לי גם, שאת צריכה לזכור שככל הנראה קיימים בך חלקים שמזדהים מאד עם הממלכה הדורסנית האדירה, זו שמקיימת יחסי גומלין שכאלה עם כפינה הפיצית והחלשלושה... באמת לא כוחות... מחזיקה לך אצבעות שתשרדי. שתשרודנה. שהטיפול יישמר. שהגבולות שהטשטשו והוגדרו מחדש יישמרו על הטיפול. שהוא יוכל להיות לך מיכל (אין מה לעשות, גם כאן הוא סופי, וטוב שכך, זה אנושי), וגם ללמדך בהדרגה להשתמש בצינורות חדשים משלך לניתוב הרעלים. להקטנת הצפות. רוצה להאמין שהיא מאד מקצועית, ושיש על מי לסמוך. בעיניי, מכאן, ומתיאורך הקט היא נשמעת כזאת. נסי להאמין, גם אם "על עיוור", שהיא יודעת מה היא עושה כרגע. אולי היכן שקל לבוז צריך יותר לנסות בבוא העת למצוא איפה להעריך ולהודות. גלי ממי, אם את נוקמת בה ("בהם"), את הורסת גם לך. בעיקר לך. את צריכה אותה. אני מאמינה שהיא דבר טוב שיש לך. באמת. על כל המעפניות שבה והעוול שנגרם והטעויות; על המחיר הבלתי נסבל והלא הוגן שנראה לך שתצטרכי לשלם; על הפיצוי שתצטרכי למצוא בך עצמך; על הויתור. הלוואי שתוכלי להם לכוחות ההרס המאיימים... יכולה להבין שמאד מזעזע עכשיו... תקופה... Take Care, סוריקטה

סוריקטה יקרה אמביוולנטיות בקריאת דברייך, מצד אחד חלק מהמסר המחזק הגיע אלי.. התקווה שנשרוד את זה, שלמרות הקושי עכשיו אולי יהיה משהו אחר... שהיא תשבור קצת את המעגל הזה שאני אבודה בתוכו כבר כל כך הרבה שנים, תפתח פתח לצאת ממנו. אבל את יודעת, גם היה קשה לקרוא את דברייך... אולי כי ראית יותר מדי... אני הרגשתי מבין מילותייך שאת מרגישה שאת מאוכזבת ממני... איך במקום להתלהב מהמילים הגדולות והמרשימות ראית שאני עסוקה רק בלכעוס ולהאשים? שאני לא מצליחה לראות טוב, רק רע. שאני ממשיכה לפצל והלרחיב את התהום הפעורה ביננו, במקום לנסות ולקרב, ממשיכה לחפש את השוני במקום להתמקד בדימיון בין שני הקצוות. קללת השיחזור הנצחי. שהמלחמה היא הדבר היחידי שמחזק. שבלעדיה אני מרגישה שאתרסק. אולי זה בסדר שראית... אבל היה קשה להרגיש שאני מאכזבת... הרגשתי בכלל נכון? כלומר, זה מה שאת הרגשת? כל כך מבולבל עכשיו, בניסיונה ליצור גבולות הרבה יותר נוקשים ובשל כך שהם עדיין לא הוגדרו עד תום, עכשיו זו מין תקופה בין המצרים שבה בהרבה דברים בכלל לא ברור לי מה הגבולות. וכשלא ברור לי מהם, אני מחמירה עם עצמי, מחשש להפגע פעם נוספת על ידה, ובדרך פוגעת פעם נוספת בעצמי. באמת פגיעה זו האופציה היחידה? מעגלים כבר אמרתי... זו הצורה הראשונה שפעוטות מציירים, אבל הם מצליחים גם להתפתח משם ולצייר דברים אחרים, אני עוד תקועה על המעגל. אני מצטערת שלא קוהרנטית. הייתי כל כך רוצה מילים של מישהו אחר. סוג של להיות מישהו אחר בזעיר אנפין. הייתי רוצה לכתוב כמו מאיר שלו, דרך מגע האצבעות שלו את כלי הכתיבה עד לדרך ההתבוננות שלו. קצת לחיות חיים של אחרים. אולי זה עדיף על פני לצפות באח הגדול? חבל שהבחירה היא תמיד בין רע לרע... להתראות יקירתי הנני כאן גלי

אודי יקר .. באתי להיות כאן על ידך. לשבת בשקט.אני לא אפריע . מבטיחה. אי אשב על הרצפה מרחוק.. כמו בטיפול .. שרק תשמור מרחוק שלא אתפרק לחלוטין. אולי רק עד שהמילים יצאו ויספרו את מה שקורה לי בבלאגן של עצמי.בינתיים אנסה להוציא ממני משו.. היום - אני במרתון מקלחות מהבוקר ועדין .. מרגישה ככ מטונפת.(סליחה) אם רק היה אפשר לחפוף לא רק את הגוף אלא ממש ממש בתוך הראש שלי .. לנקות , למחוק את הזכרונות שעולים מחדש , אז היה הרבה יותר פשוט וקל , לא? יש לי הרגשה בימים האחרונים - שהגוף שלי רק מלוכלך. ששום דבר לא יכול לנקות אותו.שאם מישו יגע בי - יתקרב - אז הוא רק יזדהם.. יושחת.. יהרס כליל. מרגישה שחוזרת לבלומוסים בלתי נשלטים של אכילה . אכילה יחד עם עייפות עצומה . אודי, האוכל לא האישיו .. הוא בכלל לא מעניין אותי - זה רק מה שהוא ממלא בי .. את הריק.את הבור העצום שיש בי. זה שמרגיש שאפ פעם לא יתמלא. מנסה למלא את האשמה שמרגישה. את העונש לעצמי . על מה שהייתי בשבילו . על השותפה שהסכמתי להיות לו . והלילות ככ קשים , והטיפולים עוד יותר, הכאב חד .. ואתה יודע , דווקא שהטיפול שלי הולך ומעמיק .. הולך והופך לי למשמעותי יותר .. דווקא אז השיחזורים מתחילים להיות ככ נוכחים, דוקא אז הכמיהה שלי לביחד מולו, לשמירה, הגנה , בטחון , הכלה.. מועצמים , דוקא אז הפחדים שלי שוב מדברים.. והם אלו שמרחיקים אותי ממנו - יש לי קטע בזמן האחרון מולו בבחינה ובדיקה של האמון שלו אליי - הרצון הזה מצד אחד להתקרב והפחד שמצד שני מאיים , הכמיהה שיאחוז לי ביד מול הפחד העצום שיפגע בי עצומים . אני על הקצוות אודי.. יש בי ילדה בוגרת שמבינה , מתמידה ומשתדלת לדבוק בתהליך עם כל בקושי ואילו מנגד ילדה קטנה ומרדנית שעושה הכל בכדי להרוס לי שם בטיפול מולו. אז איך מוצאים את הדרך הנכונה? , המאזנת ?, בתוך כל הבלאגנים האלה? הצלילה הזו שלי אל הבורות האיומים , הזכרונות שמנסים לפרוץ החוצה במילים , הגוף שבוגד ומדבר שם בטיפול בגללי .. דיי זה מעייף. כמעט 4 שנים - ועדין מפנטזת על המקום הבטוח הזה ,ככזה שישמור עלי ולא יפגע ..שיהיה רק בשבילי , ואילו במציאות מולו - גם אם הוא נראה על פניו ככה , מנסה בכל דרך להרוס . אתה מבין אותי אודי? למה יש בי צורך בלתי פוסק לבדוק אותו ? לחפש בו ובקשר את האין במקום להתמלא ביש - במה שהוא כן נותן? עד מתי הצורך האובססיבי הזה לגרום לו להוכיח שהוא בסדר, שהוא לא יפגע שאפשר לסמוך עליו? אני עייפה אודי. עיפה.עייפה.עייפה. מכל הפאקינג -תהליך הזה.מ הקשר הטיפולי הזה.מהחיים שלי. ונכון שרצפ הטיפול ביננו - 3 פעמים בשבוע מאפשר את היכולת לסמוך עליו , אבל יחד עם זאת זה ככ אינטנסיבי , ככ שוחק .. שבא לי להגיד דיייי... וגם אם הראש מבין דייי... משו בבפנים שלי לא נותן לי להרפות. לאיודעת אודי .. לאיודעת.. אז.. בבית .. כילדה , כבוגרת עצם ה"לא להרגיש" גרם לשרוד ואילו עכשיו הרגשות שהופכים לעוצמתיים ומחוברים בי ככ הם אלה שלא מאפשרים לי להתקדם. הם מחיים את הכאב בצורה ככ חדה , הם מנשימים את כל הרגשות שנשכחו. ואיך אפשר לעשות "זום אאוט" על כל רגש מבלי להתפרק ימים שלמים ? ומאיפו לוקחים תקווה , כח , צידה לדרך.. שכבר הכל על האדים? אוףףף . אודי . הכתיבה הזו. הכאב הזה . עד מתי זו תהא הדרך להפיג קצת ?.. קצת מהכאב הבלתי נסבל הזה? יש בי ריקנות עצומה , שמביאה את הרצון לחשוב על המוות , לפרלטט איתו .. כל טיפול .בזמן האחרון. במקום לצאת מנוחמת אני מרגישה את הרצון הזה למות , אבל באמת למות .. כל מה שעולה בטיפול , התחושות והרגשות שבי מרגישים בתוכי לא ניתנים להכלה . מה יהיה אודי? אני מפחדת. עד מתי זה יהיה ככ קשה? ואיך אעבור את זה איתו כשהכל מרגיש לי ככ שביר מבפנים? אי יושבת על הרצפה , מניחה את הלפ טופ עליי, כותבת לך ובוכה .. הרבה מחשבות רצות לי בתוך בלאגן איום. מנסה לכתוב לך בכדי שאצליח לברוח .. לשכוח.. אפילו קצת . ככ מתביישת במה שהייתי . מרגישה אשמה נוראית . מרגישה שאני ככ ריקה . זה בסדר אודי לביא את היאוש הזה שבי לכאן?...!!!! מצטערת, אם מלכלכת כאן אותך ואת החברים ..סליחה!! רק רוצה שהכאב שלי יעבור שאני יחזור להיות סתם שרית .. שהימים שלי יחזרו להיות הכי שגרתים שרק אפשר לחשוב שיהיו לי חיים משמעממים - נטולי עניין - זו בקשה מוגזמת אודי ? אודי אתה פה? בכלל . תודה שאתה מצליח להקשיב לי גם אם הכתיבה מבולבלת וקשה .. מרחוק , ימים שלמים של האלמות .. נסדקים פה מולך , וזה בטח לא מובן מאליו . (מה שכן הכתיבה אלייך מחזירה לי את הגעגוע למלי , ליאת דרור ודוד .. שבימים של הכתיבה הייתי מרגישה עוד אויר לנשימה) רוצה אויר .. יש לך אודי .. לתת לי בבקבוק קטן? נ.ב .. סליחה רפאים יקרה - שלא הגבתי להתמודדויות הקשות שלך אני רק יכולה לומר לך מהצד שיש בך חלק שמעיד על חוזק וגבורה ענקית למרות מה שעברת בטיפול !!! - את בחורה אמיצה ומרגשת ואני שולחת לך חיבוק מעודד להמשיך להלחם על האמת שלך . גם לך ילדה אישה , סוריקטה יקרות .. סליחה שלא הגבתי שהייתם צריכות קול מנחם .. אני קוראת אתכן ואת כולן כאן .. אבל מרגישה קליפה של מי שהייתי .. שלא יכולה להועיל יותר מדיי במילים לאחרים אז פשוט שותקת.לפחות בינתים . תודה למי שמלווה אותי , שרית

היום הגעתי לשם ..עימות קשה מאוד עם ה"היסטוריה" שלי ועד עכשיו בכי כעס רוגז עד לסף כמעט עד הקצה. אני פוחדת לא לשלוט בעצמי כשיהיה עימות קשה כזה אני פוחדת לפגוע בעצמי עד מוות כמו שחשבתי היום שמישהו יעזור לי...בכוח

ההרגשות ?במילים? שיפסיק כבר הגהינום הזה שיפסיק כבר לכאוב כל כך שיפסיק להפחיד שאפסיק להפחיד את עצמי בתגובות שלי ההופכות לקיצוניות יותר ויותר בכל פעם שמגיע ההבזק שלא אגרר למצב בו אין לי שליטה על התגובות האלה שלא אגיע למצב בו אני מסתכלת על עצמי ברגע של בעתה יכל כך שונאת את עצמי לילה ללא ביעותים

טימי יקרה, שמחה על שובך. חסרת לי בזמן שלא היית כאן וקיוויתי שטוב לך. אני קוראת ורוצה להגיב כבר מהודעתך הראשונה ולא מוצאת את המילים הנכונות. כל דבר שרציתי להגיד נראה לי טפל ותפל. רציתי להגיד שאני מקווה מעומק ליבי שהטיפול שהשגת לעצמך ישפיע בדרך הטובה ביותר. וגם שהגידול שמצא לו מקום אצלך יתגלה כשפיר ופשוט להסרה. אני חושבת שחלק מהקושי שלי לכתוב לך קשור לזה שאולי לא הייתי בטוחה שאת באמת כאן. אני קצת (טוב הרבה) סובלת מחרדת נטישה. אז לקח לי זמן. סלחי לי. י.

ההודעה חלפה עם הרוח, מסתבר. אני צריכה לשחזר אותה... ובהתחשב בעובדה, שאני מתקשה לזכור באיזה יום מימות השבוע אני נמצאת, זה יהיה קשה. אז... תודה, ילדה ואישה, על דברייך. ובאשר למילים הנכונות - שמעתי שדווקא כאשר מפסיקים לחפש אותן, הן מוצאות את דרכן בעצמן. מאידך, אצלי זה עדיין לא עובד כראוי ואני מהססת מול המילים בעצמי, אז אולי משהו בשמועה עדיין לא מבוסס היטב. או שצריך להיות מוכנים לוותר לגמרי. הפורום הערב שופע "קפיצות" לצרכי פרסום יותר מתמיד, אז אני ממהרת לסיים, למרות שלא סיימתי... אני יודעת שאני בעייתית במיוחד לחרדי נטישה - או שאני על רכבת אקספרס, או שיורדת בדרך באיזו תחנה שכוחת אל... לכן אין על מה להתנצל. בכלל לא. מצאת את הזמן הנכון לך. ותודה שמצאת אותו. TM.

טימי כתבה לך הודעת תגובה ב18.12... תודה והמשך שבוע טוב

ילדה ואישה יקרה, היום בבוקר נכנסתי לפורום בפעם הראשונה מאז שהכרזתי באופן חגיגי מוחלט על פרישה (בשיא השפל), הופתעתי ושמחתי לגלות שכתבת לי הודעה ועוד כל כך מרגשת ויפה, ישר כתבתי שתי הודעות, טוב אולי לא ישר קודם אחת ואחרי זה תיקונים והסברים, אבל כנראה שאי אפשר לכתוב הודעות רטרואקטיביות והן למזלנו לא התפרסמו( נכון שזה פורום מאוד דינאמי ? ( קצת פרנואידי מצידי אבל אולי אודי לא רצה לפרסם בגלל התוכן המבולבל מרוב התרגשות של ההודעות ההן?) לא כל כך מגיע לי, אבל זה היה לי מאוד נעים . תודה

אליס היקרה, קראתי עכשיו את כל הודעותיך ושמחתי עליהן על כולן. כמו שכתבתי לך, אני באופן אישי מאד אשמח אם כן תכתבי כאן ובעיני את מביאה משהו מאד אותנטי ונקי ולכן יפה. בכל ההודעות שלך ראית אותי באור כל כך חיובי, זה לא מובן מאליו היכולת לראות את האחר בצורה כזו מקבלת ומפרגנת. מקוה שגם את עצמך תוכלי לראות כך. שלך י.

הי אליס, שמחה לראות אותך כאן שוב :) הרגשתי אשמה :(

גם אני שמחה שאת כאן.. :-)

היי ב"פ, מצטערת שגרמתי לך להרגיש אשמה, ובאמת לא עשית לי שום דבר. מאחלת שתהיה לך תמיד השראה. א.

היי, אני חש קשיים ביחסי אנוש. אני נכנס לדברים של אחרים, מבטל אותם, מתנצח עם אנשים, מתקשה לקבל סמכות, בלאגן...... היש תרופה למצב? (לפחות להפחית את התדירות) אולי עבודה עצמית מספיקה? אולי טיפול? אשמח לדעה מקצועית.

הי דוד, לא אשת מקצוע אבל מטופלת ותיקה... נשמע לי שטיפול בקבוצה שיש לה מנחה פסיכולוג קליני טוב יכול לעזור. וזה שאתה מזהה את הקושי זה כבר חלק מהדרך בהצלחה י.

אני לא ממש יודעת לספר. אני מנסה... הייתי אצלו בטיפול שנתיים, בשלב כלשהו בד בבד עם הטיפול גם למדתי אצלו..התחלנו לדבר על סיום אבל החלטנו לקחת עוד קצת זמן.וזו בעצם היתה הפגישה האחרונה. אחריה הוא ביטל כמה פעמים ואז שלח הודעה-נפגש ביום...בשעה... לפגישה אחרונה.כל הפחדים שלי ממה שיוצא ממני בטיפול- שאני מעיקה, מציפה ,מגזימה, מתישה-מרחיקה מייאשת ובלתי נסבלת התממשו בזכותו....... והיא חיה בצער וכאב עד עצם היום הזה...

התחלתי ללמוד אצלו והיה נראה שכדאי להתחיל לסגור. דיברנו שזה קשה וצריך זמן. הוא אמר לא להבהל ושנעשה את זה כמו שיתאים לי. לא נבהלתי ועשינו את זה כמו שאולי התאים לו אבל בטח לא לי- להגיד שיש זמן ואז לשלוח הודעה שבעצם סיימנו?? ולשאלות האחרות-אני מרגישה שכשאני נכנסת למקום של חלשה ו"מטופלת" אני מטילה את כל כובדי, נשענת ולא מספיקה לי שום כמות תשומת לב שתינתן לי. מעבר לפגישות התכתבנו במייל על בסיס קבוע, אסאמאסים מידי פעם וכד,. ההזדקקות שלי היתה טוטאלית. מידי מידי מידי....

טיפול. בא לי לבכות את נשמתי, אבל לא בוכה. לא יכולה. נדמה בשבועות האחרונים שיש בי ים של בכי, הוא מסרב לצאת. טיפול. מדברת. על דברים כמוסים. על אכילה מטורפת. על הקאות מתישות. על תחושת עצב איומה שמלווה את המחשבה שלא יהיה לי האוכל יותר. חמים בחדר. היא שומעת. מחבקת במילים. אני מרגישה בטוחה. מרגישה מובנת. עדיין לא מסוגלת לבכות. היא נותנת לגיטימציה לתחושות הקשות, היא אומרת שוב שהיא רואה שמשהו קורה. יש בי נכונות גדולה לגעת בדברים הארורים האלה של האוכל, ככה היא אומרת. אני אומרת שאני מרגישה חנוקה. שאני בקושי סוחבת את עצמי. שאני תקועה. לא, לא תקועה, שאני הולכת ברוורס. אני אומרת שאני מבולבלת. אני מפחדת מאוד. אני כועסת עליי כל כך שיש בי חלקים שלא רוצים לוותר עליו, על האוכל. אבל אני גם מבועתת מהמחשבה שהוא לא יהיה לי יותר. האם יש משהו שיוכל אי פעם להחליף אותו? היא אומרת שנשמע לה שהעצב הגדול מובן, שאני מתחילה להיפרד מהאוכל, גם אם רק במחשבות. אני עונה שאני לא רואה איך אי פעם אצליח לעשות את זה. אני כל כך מבולבלת. היא אומרת שמרגיש לה שההחמרה הזו באכילה שלי עכשיו היא חלק מלהיפרד. היא עוד אומרת שכשיודעים שצריך להיפרד, נמצאים כל הזמן בסביבת מי שנפרדים ממנו. היא מזכירה לי את סבתא שנפטרה לפני שנה וחצי, ואיך בחודשיים שלפני המוות שלה לא היה יום אחד שלא ביקרתי אותה בבית החולים. שהייתי שם איתה כל הזמן, כי ידעתי שנפרדים. עכשיו אני די משוכנעת שאני עומדת לפרוץ בבכי, אני נורא עצובה. אבל כלום לא יוצא. אני מקווה שהיא צודקת, שאני באמת מסתערת על האוכל בלי רחמים רק עוד פעם אחרונה (או כמה פעמים אחרונות) ושאחר כך יבוא משהו טוב יותר. היא שואלת אם עולות מחשבות אובדניות או מחשבות לפגיעה עצמית, אני עונה לה בחיוך (כי נורא מביך לי) שכן, אבל שלא אממש אותן. היא מנסה לבדוק יותר ברצינות מה המצב שלי, היא אומרת שהיא רואה שיש משבר, שקשה, אבל שזה שונה מהפעמים האחרות. (שונה לחיוב כך אני מבינה, עד כמה שמשבר יכול להיות חיובי....). היא אומרת שהיא דואגת כי בשבוע הבא לא תהיה, והיא רוצה לדעת שאני אהיה מסוגלת לשאת את זה ולא לפגוע בעצמי. אני אומרת לה שלא יקרה כלום. ככה, כדי שתהיה רגועה. לעצמי אני חושבת שבסך הכל אני סוחבת, למרות הקושי העצום הזה, אבל אני לא בטוחה מה יקרה אם יהיה קשה מידי בשבועיים האלה. לא אומרת לה כלום. היא שוב אומרת שהיא דואגת לי עכשיו קצת יותר, לאור המצב, אני חושבת לעצמי כמה נעים לחשוב שהיא דואגת לי. גם את זה אני לא אומרת לה. מביך. היא אומרת שתתקשר ביום ראשון הבא, במקום הפגישה שלא תהיה. אני מסכימה בשקט וחושבת לעצמי גם בשקט שיש לי מזל שהיא יודעת לתת לי את מה שאני לא מסוגלת לבקש ובקושי מסוגלת לקבל כשהיא מציעה. היא שואלת איך בבית, אם מדברים על הדברים. אני עונה שכרגיל לא. הכל מתחת לשטיח. הכל בסוד. אני מקפידה לציין שזו החלטה שלי ואחריות שלי. היא מרשה לעצמה להגיד שזו גם אחריות של ההורים להיות זמינים עבורי, שאוכל לחלוק, לשחרר, להוציא. היא חוזרת ואומרת בפעם המי-יודע-כמה שאני כועסת עליהם. שמותר לי לכעוס. אני אומרת שלא וחושבת לעצמי שאחרי כל מה שהם עשו בשבילי אין לי טיפת זכות לכעוס. שרק על עצמי אני כועסת. היא אומרת שהאוכל זה כעס. אני מסכימה. אני מבולבלת נורא. אני מרגישה הרבה. יותר מכפי שאני מרשה לעצמי בדרך כלל. זה מפחיד אותי. אני עצובה, כועסת ומלאת תסכול. מפתיע אותי שאני יודעת לזהות מה אני מרגישה. תמיד זה קשה כל כך לדעת. היא מבררת מתי יש לי תור לפסיכיאטרית וואו - אני חושבת לעצמי, היא באמת דואגת. היא שואלת אם אני לוקחת את הכדורים. אוי לא, נתפסתי. אני עונה שכבר כמה שבועות לא. שוב הפסקתי. כל כך קשה לי להתמיד לקחת אותם. היא לא כועסת. רק אומרת שחשוב שלא אסתיר, כמו שאני מסתירה מאמא ואבא. אני מטומטמת - אני עונה. היא לא מסכימה איתי. היא גם אומרת (גם את זה בפעם-המי-יודע-כמה) שאני חייבת להיות לבד, לעשות לעצמי הכי קשה שאפשר, שיש בי התנגדות לקבל דברים שעוזרים לי. אני לא מרגישה שהיא אומרת את זה כביקורת. אני מסכימה. אני חוזרת הביתה. עייפה נורא מלחשוב, עייפה עוד יותר מלהרגיש. אני ישר פותחת את המקרר אני אוכלת ושואלת את עצמי אם זה באמת יכול להשתנות או שכך זה יהיה לעולם....

נדמה לי שלפני חודשים ספורים הייתי אומרת שאין שום סיכוי בעולם שאפשר שיהיה אחרת. ברור לי שיש בי חלקים שלא רוצים שינוי. אבל בתקופה האחרונה אני שומעת קולות אחרים שיש בי, שאומרים שוב ושוב שאני מבינה עד כמה זה הרסני, המשחק הארור הזה עם האוכל. שאני שונאת אותו, שהוא מכאיב לי, שהוא פוגע בי, שאני לא רוצה אותו יותר. אבל אלה רק קולות. בפועל אני ממשיכה באותה התנהגות. אז אני לא יודעת איך לענות. אני שואלת את עצמי כל הזמן לאחרונה מה אני באמת רוצה, נדהמת מהמורכבות של העניין, ובעיקר מפחדת. זה פסיכי, אני יודעת, שיש בי מחשבות שלא רוצות לוותר על האוכל וההקאות, בעיקר כשאני מבינה כמה זה רע לי. נורא נורא קשה לי לראות איך אני יוצאת מזה.

שלום לך ד"ר יגאל אני מאוד מעריכה את העבודה של כאן באתר אני פונה אליך עקב חוסר בטחון שגורם לחרדות , רגישות יתר אני מחפשת פסיכןלוג קליני שעובד באותה שיטה שלך CBT+EMDR+EFT+NLP מאוד חשוב לי למצוא אחד שמשלב את השיטות באיזור חיפה

שלום רב לך אורה נסי ליצור קשר עם אודי גל 0528706623 את יכולה בהחלט לומר לו שאני הפניתי אותך. בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

חלק ראשון סוף סוף, הגיע היום הגדול. התייצבתי באיזה בוקר סגרירי בוועדה עטופה בהרבה שכבות ובהרבה דאגה. היה חשוב להם לפגוש אותי, לראות את האדם העומד מאחורי המכתב. בבניין מנדטורי ישן עם רצפת לינוליאום ירקרקה כביצה טובענית, ותאורת פלורסנט בהירה וחסכונית- החלו לעלות בתוכי תמונות המתקן הצבאי הנורא ההוא בו שרתתי לפני שנים רבות. המסדרונות הצרים לא נתנו רמזים על חלונות, ומשך כל זמן הליכתי הרגשתי איך צעדי נדבקים לרצפה- כאילו פוזרו לכל עבר חתיכות מסטיק לעוסות ירקרקות. היתה לי תחושה כאילו אני טובעת בכל ערמות הגומי האלה ולעולם לא אגיע למחוז חפצי בו לא חפצתי למעשה כלל. כשהגעתי לקומה השניה חיפשתי את חדר 101. להפתעתי, מצאתי אותו במהירות. בצידו הימני הבחנתי בשלט קטן וצנוע-"וועדת האתיקה- ומנהל מקרקעין". באותו הרגע יכולתי לנוס על נפשי ולא לשוב עוד, אבל משהו בי ריתק אותי למקום ולא נתן לי לזוז- או שהיתה זו אולי רצפת המסטיק הדביקה. הרגשתי איך הלב שלי דופק, איך כולי הופכת להיות לב דופק אחד גדול. הקשתי בדלת שלוש נקישות קצובות. שמעתי מהעבר השני "פתוח" חלוש. בתסריט שלי אמור היה מישהו לפתוח לי את הדלת כמו איזה זקיף נאמן. משהו בכניסה הפרוזאית הזו גרם לי לחשוב שכל הדיון הזה עתיד להיות אפרורי, מייגע, חסר ייחוד וברק- כמו החיים עצמם. כשסובבתי את ידית המתכת השמנונית הבחנתי מאחור בשלוש דמויות השקועות בשיחה ערה בינן לבין עצמן, נשענות על שולחן, וריח של קפה שחור טיפס והסתלסל מעלה מתוך כוסות הזכוכית שלהן כמו איזה שד ערפילי וחדור אמביציה. היה נדמה לי כאילו תכננו משהו אחר במקום והרגשתי קצת אפילו לא נעים להפריע ככה באמצע החגיגה. לא היה שום דבר מבשר. שום דבר שהפריד בין המציאות שבחוץ למציאות שבחדר. כאילו מסטיק גדול הדביק גם את כל החלקים ועשה מהם גוש אחד ענקי לא מובחן. הרגשתי איך אני נעלמת. נכנסת בטעות להקרנה של סרט אחר. אבל זה היה הסרט שלי- ולכן זה היה נורא אפילו יותר. יצאו ממני כמה טיפות חלושות ומרומזות של "שלום" בקול הילדה החדשה בכיתה. הם השתתקו פתאום ואחד מהם אפילו סובב את ראשו אלי. "וועדת האתיקה?" שאלתי בהיסוס "כן..." "אה... אני אה... רפאים... היה אמור להיות היום איזה דיון... אהה... בקשר למכתב ששלחתי... ו... הנה הגעתי..." לא חשבתי אפילו שאצליח להגיע לסופו של המשפט. "והנה הגעת..." אמר הגבוה והמשיך "וכדאי שנתחיל כי בדיוק עוד שלושים דקות מתחיל דיון אחר...". האיש הגבוה הרזה נדמה היה כראש הלהקה שמוביל במיומנות את התנועות ואת מהלך הענינים. הוא התישב במרכזו של השולחן, הורה לפמליתו לשבת מעבריו, צירף כמה מסמכים יחד ואז הישיר אלי מבט: "את יכולה לשבת גם". "כן, תודה..." אמרתי. מאחורי עמדה ערמת כסאות שנראתה כמו פסל סביבתי המתפרש לכל צדדיו, וכל כסא נראה היה כתומך חיוני במגדל הקוביות השברירי הזה. המשכתי לשייט את מבטי והבחנתי בצידי השמאלי בכסא עץ סטודנטיאלי עם שולחן. על שולחן הצד הקטן היו חרוטות נוסחאות מתמטיות, קללות ושמות. התיישבתי. "טוב... שנתחיל?" פתח הגבוה הממושקף. "קראנו את המכתב שלך בנוגע לאי שביעות הרצון שלך מהטיפול של ד"ר פארש, וחשבנו שהיינו רוצים לבדוק אתך כמה ענינים. אבל חשוב לנו קודם כל לומר לך שהוועדה שלנו פועלת ברוח הזמן תוך הדגשת השקיפות ככלי מרכזי למשא ומתן". "למה הכוונה?" שאלתי. "אני מתכוונן לומר שבתור דוגמא אישית אנחנו נכריז על האסטרטגיות שלנו בכל שלב ושלב בשיחה- כדי לאפשר שקיפות והגינות השיח". לא היה לי מספיק זמן לחשוב על תוכן דבריו כי מייד קרא הימני שבחבורה שהיה לו מבט ערמומי של יועץ משפטי: "מטרה מספר אחת: לערער את מקורות התימוכין וגרסתה של הנבדקת" מיד אח"כ נראו עולות מתוך שיקופית מוקרנת על מסך- אותן מילים שחורות מהדהדות על רקע בהיר. מתוך התיקיה העבה הזו הוציא הממושקף כמה ניירות, עלעל בהם שוב וחייך במין חיוך ירח יודע כל. הוא הישיר אלי מבט ואמר: "טוב, רפאים, עומדות לפניי כמה חוות דעת ששלחת... אני רואה פה מישהי בשם 'סוריקטה' " "כן", אישרתי, "סוריקטה- חתול האגמים". "סוריקטה. חתול האגמים... אמ... מעניין מאוד... ואת מצפה..." הוא המשיך "... שאנחנו נתייחס לחוות הדעת הזאת ברצינות...?!" "למה לא בעצם?" שאלתי. הוא התלחש מעט עם יושבי השולחן ושוב פנה אלי. "חתול- היא חיה כשרה? מפריסה פרסה?" תהיתי קצת על השאלה אבל מייד עניתי: "ודאי שכן, לכל החתולים שלי אני מתקינה פרסות- בשביל מה ללכלך את כפות הרגליים העדינות..??" "מעלה גירה...?" הוא המשיך לשאול, "מגרגר", עניתי. היה נראה כי דבריי הניחו את דעתו. הוא המשיך לעלעל באסופת המסמכים החשובה ופתאום שלף אחד נוסף. "אני רואה פה חוות דעת נוספת ממישהי בשם 'ילדה אשה'. "כן", חזרתי, "ילדה אשה". "טוב" הוא המשיך בתהיה: "אז על מי מדובר פה בעצם על 'ילדה', או על 'אשה'?" "זו גם ילדה וגם אשה", עניתי. "את מוכנה להסביר בבקשה?" הוא דרש. ניסיתי: "זו מין אמביוולנטיות כזו של לחוות שני חלקים של עצמך במקביל- גם להיות ילדה וגם אשה, וזה אומר ש..." אבל הוא מיד קטע אותי ואמר: "בסדר הבנו אמביוולנטיות, קונפליקט, אותי כרגע מעניין לדעת, רפאים, מה היתה אותה 'ילדה אשה' בזמן כתיבת חוות הדעת- ילדה או אשה... משום שאם היא היתה ילדה.." הוא פתאום שינה את קולו והוסיף: "בתור קטינה שכזו- חוות הדעת שלה פסולה מכל וכל ותחשב לממצא לא תקף! לא תקף! את מבינה מה אני אומר...?". האמת, התבלבלתי לגמרי. חשבתי רגע ואמרתי : "אני באמת לא יודעת..." הוא המשיך ואמר, טוב בואי נניח לזה כרגע, העניין ייבדק, ובהמשך נדע יותר לגבי תקפותו." "טוב נמשיך..." הוא נראה טרוד ומהורהר, "אני רואה שיש לנו פה גם את לילך, גליה, שיר, נילי- איפה שמות המשפחה שלהן?" "אין להן שמות משפחה יש להן רק לינק", עניתי. "יש להן רק לינק, אין להן שמות משפחה... כתובת, מספר תעודת זהות, מידת נעליים, משהו מזהה...?" "אני- תמיד מצליחה לזהות אותן..." - הרגשתי צורך להעיר. הוא המשיך לעלעל בניירותיו בזמן שדיברתי, הוציא פתאום אחד נוסף ונראה כאילו עומד להגיש לי אותו ואז אמר: "אודי בונשטיין, ד"ר אודי בונשטיין, "ואיזה מין לינק הוא זה...?" "זה לא לינק זה שם אמיתי, רק למנהל הפורום יש שם אמיתי". ואם אני מבין נכון ד"ר בונשטיין הוא מנהל הפורום." "כן", אישרתי, "מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית". "יש לו משרד?" שאל. "לא חושבת". "ומזכירה?" "לא יודעת... ", "אז איך את משאירה לו הודעות?" "אני פשוט שולחת אותן", "והוא תמיד שם?" "כל השבוע חוץ מאשר בימי שלישי שישי ושבת. בד"כ הוא משיב מאוחר בלילה. מין ציפור לילה כזו... מביאה לכל אחד את המילים הנכונות. לפעמים גם שירים". "מנהל, מנהל... מלמל ולפתע עצר. "... איזה מין מנהל זה בלי מזכירה ובלי משרד- מנהל שנותן חוות דעת מקצועית בשעה שרוב האנשים מתחילים כבר את שנת החלום שלהם? את נחקרת עכשיו, רפאים, תחת אזהרה!" "אני...??? נחקרת תחת אזהרה...?" לא הבנתי את פשר העניין. הוא הציץ בי בחשדנות ונראה חסר מנוחה. "איזה מין פורום זה???" שאל. "כל מיני אנשים שמדברים בענפי העצים על כל מיני נושאים וקשיים"- אמרתי. "על איזה סוג של קשיים מדברים בעצים האלה??" הוא שאל בהתענינות ספקנית. "למשל..." חשבתי רגע, "קשיים עם המטפלים שלהם...". הוא הביט בי בהשתהות ואז סינן: "אני באמת לא מבין... אנשים באים לטיפול כדי לפתור את הבעיות שלהם ועכשיו את אומרת לי שצצות להם בעיות חדשות עם המטפלים שלהם...? אז מה עשינו פה...? איפה היעילות...?? לא חבל ככה לבזבז משאבים וכוח אדם...? ככה עובדת מערכת שרותי הבריאות שלנו במדינה???" שתקתי. לא ידעתי כבר מה לומר. "אז ספרי לי בבקשה, מה עשית בפורום הזה רפאים, אה?" הוא שאל בספקנות. "כתבתי את הסיפור האמיתי שלי..." אמרתי בשקט. "כתבת את הסיפור 'האמיתי' שלך בשם של מישהי בשם רפאים... אמ... מעניין... ודיברת עם אנשים 'אמיתיים' ללא שם וכתובת..." הרגשתי צורך למחות ואמרתי: "הם לפעמים אמיתיים בעיני יותר מהרבה אנשים אחרים שפגשתי בחיים האמיתיים". "ומה בדיוק הסיפור ה'אמיתי' של ה'רפאים' הזו אה...?" הוא שאל בתוכחה. "שמאז המקרה ההוא עם ד"ר פארש הפכתי לרוח רפאים. אבל כל החברים בפורום טוענים שהם יכולים לראות אותי". "אתם נפגשים?" "כן בפורום הוירטואלי", "אז איך אתם יכולים 'להפגש' אם הפורום וירטואלי?" "לא יודעת, זה פשוט קורה..." "את מבינה כמה שהדברים שאת אומרת נשמעים מופרכים ובלתי סבירים...? מצד אחד את אומרת שהנזק שגרם לך ד"ר פארש הוא שהפכת לרוח רפאים. אבל מצד שני את טוענת שהם יכולים 'לראות אותך' ואני גם אפילו אביא פה ציטוט של ילדה אשה שרק מחדד את העניין: 'ומכיוון שאינני רואה בדרך כלל רוחות רפאים... אין לי אלא להניח שאת אשה בשר ודם'- אני מוצא פה סתירות וכשלים לוגיים חריפים בדברייך!" הייתי מופתעת, ולא ידעתי כבר מה לומר. אבל החלטתי להמשיך בכל זאת: "וגם... שהדלעת שלי כבר לא נוסעת". "את נוסעת בדלעת...?? מעניין ממתי דלעת נעשתה כלי תחבורה...?" "זה רק סימבול". "סימבול למה?" לזה שאני כבר לא בתנועה יותר, שהזמן נעצר מאז". "הזמן נעצר? אמ... מעניין... אולי את פשוט צריכה להחליף כבר את הסוללה בשעון...??? מה את אומרת...? שווה לנסות?" ככל שהתקדם הזמן נעשה הממושקף זחוח דעת יותר ויותר והחל להתלהם בדבריו: "את כותבת במכתב שהחלו להווצר אצלך מחשבות אובדניות מיד עם הסיום הטראומטי. איזה סוג של מחשבות?" "שרציתי לתלות את עצמי כמו מובייל". "כמו מובייל?", "כמו מובייל", עניתי. "ולאיזה מטרות תלוי היה המובייל הזה, לנוי?" "גם". "את מבינה מה את אומרת בעצם? לתלות מובייל לנוי- משמע שהיו בך כוחות לקישוט, ואפילו הייתי מוסיף ואומר- זמן בטלה לזוטות שכאלה. הלוואי על כולנו! אני לא מבין איפה פה האובדנות בתלייה הזו...!!" "אתה לא מבין...?" "לא, לא מבין...!". הוא עצר רגע: "היו בך מחשבות אובדניות גם לפני המפגש עם ד"ר פארש?" "פה ושם". " נו... אז לתרץ את זה במפגש זה קצת נסיון לחבר ארועים באופן מאולץ- לקיים קשר כפוי של סיבה ותוצאה". "אבל לא באותה תדירות", הוספתי. "באיזו תדירות?" "לא זוכרת". "בואי נעשה בדיקה..." הוא כיוון שעון לחמש עשרה שניות. אמר לי לשקוע באסוציאציות חופשיות. מיד אחר כך שאל אותי: "כמה פעמים עלו בך מחשבות אובדניות?" אמרתי: "עשר פעמים". "בערך מחשבה אחת וחצי על כל שתי שניות- מרשים בהחלט..! מה, התאמנת לפני...?" "קצת..." , הצטנעתי. "רגע... בואי נכפיל את זה בארבע- ארבעים מחשבות התאבדות לדקה. מה היתה התוצאה שלך לפני המפגש 'הטראומטי' עם ד"ר פארש...?" "אני לא בדיוק זוכרת- זה רשום בטח איפשהו בתיק הרפואי". "טוב מילא", סיכם ונשף אויר החוצה, "נטפל בזה אח"כ..." שוב הכריז הכרוז על שינוי האסטרטגיה בקול ומיד גם עלתה השיקופית המתאימה: מטרה מספר שתיים: לנסות להוכיח כי גם טיפולים קודמים כשלו ולכן לא ניתן לייחס כשלון טיפול נוכחי זה למטפל אלא למטופל עצמו. הממושקף דיבר מתוך הניירות ואמר: "אני רואה רפאים שהיית בביופידבק. "זה עזר?" "לא בדיוק. הסרטים לא הצליחו להרגיע אותי". "זה מה שאת עושה בביופידבק, רואה סרטים...? תודי שזה מגוחך... ואת עוד מצפה שזה יעזור...!" "לא יודעת", המשכתי, "אבל גם התמנון נראה היה לי עוין". "התמנון נראה היה לך עוין... מעניין... איזה דברים חשבת שיעשה לך התמנון? אה..? יציע לך אולי איזו הצעה לא מכובדה...? ככה לקבוע קביעה מוקדמת ולהקיש היקש נטול בסיס מוכח אודות חית מיים תמימה?" שתקתי. הוא המשיך כאילו ממתיק איזה סוד ואמר פתאום: "אני אביא פה איזה ציטוט מד"ר אודי בונשטיין שאבחן אותך באיזושהי שיחה כ'מסמנת איקסים סדרתית' ". "הוא לא אבחן אותי", תיקנתי, "רק העלה זאת כשאלה, וחוץ מזה אתה בעצמך אמרת שחוות הדעת הזו לא תקפה..!" "ודאי שהיא תקפה", הזדעק, "כשיודעים לעשות בה את השימוש הנכון...!" הוא חזר להציץ שוב בקלסר. "אני רואה, רפאים, שהיית גם באנאליזה". "כן, ניסיתי אנאליזה". "אצל מי אם יורשה לי לשאול?" "אצל ליזה". "מטפלת אשה?" "לא, דווקא גבר". "ואיך היה?" "לא שכבתי על הספה". "למה?" "היא לא היתה לי נוחה. קנה לי אפילו מזרון פוטון, וסדינים של וולט דיסני ובכל זאת זה לא עבד. אפילו הלכנו יחד לחנות תמונות לבחור כאלה שיעוררו אצלי דחף לשכב. על הספה- אני מתכוונת". "ומצאתם?" "לא ממש. בחרתי דווקא שעון". "למה שעון?" "כדי שאוכל לדעת מתי נגמר הזמן. זה היה אפילו שעון מעורר כי לפעמים הייתי נרדמת". "נרדמת?" "נרדמת". "על הספה?" "לא, על הכורסא- אמרתי לך שלא שכבתי על הספה". "אנאליזה בלי לשכב על הספה? מענין מאוד... מטופלת מורדת...?" "לא, אבל פעם אפילו שכבתי". "על הספה?" "לא, על הרצפה". "למה על הרצפה?" "כי רציתי לישון, הייתי מאוד עייפה". "למה לא על הספה?" "הרצפה היתה יותר נוחה. וגם זה הכי נמוך שאפשר לרדת" הוספתי. "ובכלל.. לא אוהבת שמשקיפים עלי מהצד". "מאיזה צד את לא אוהבת שמשקיפים עליך?" "התכוונתי בהפשטה". "הפשטה? היתה בחדר הפשטה? הוא הפשיט אותך?" "לא, רק לפעמים לקח ממני את המעיל בימות החורף הגשומים". "ואותו את לא תובעת?" "לא היה על מה...!" "על הפשטה! תתבעי אותו על הפשטה!!! ". באיזשהו שלב התעייפתי. הרגשתי שכל הסיפור הזה לא היה בעצם רעיון כ"כ מוצלח. שאני כבר לא מבינה אם מבינים אותי, ואני לא מבינה אפילו אם הבנתי את עצמי. התחלתי בהדרגה לשקוע לתוכי, להרגיש איך קולות העולם שבחוץ הולכים ונעלמים, ואיתם- הקולות שבפנים. המשך יבוא... *הערה- כל השמות בסיפור בדויים ואין ביניהם כל קשר למציאות (טוב נו... חוץ מכמה שלא). רפאים

מרגישה שלא יהיה המשך לי- על כל פנים

רפאים הי, קראתי ומצאתי את עצמי מחייכת..לאט לאט שמעתי את עצמי צוחקת בקול..יותר בקול..ולפתע בוחבקת...והבחוק גבר וגבר..לא יכולתי להפסיק את הקריאה ואת הבחוק...בחקתי המון לאורך הקריאה. יכולתי ממש לראות ולהרגיש את המסטיק הירקרק הלעוס....שמעתי בתוכי שוב ושוב את השאלה מי הנורמלי פה בעולם ???האם זה יום ?לילה ?מי השפוי ???למי ניתנה הרשות ועל סמך מה ,לקבוע "מי שפוי "???הכח והרשות למי נתונים ???מה הם עושים בכח שניתן להם ???ועוד הרבה הדהודים... גם אני נמצאת באנליזה .(לא אצל ליזה אלא אצל אנא..אולי אצל אנע ערף..) לא שכבתי על הספה אפילו פעם אחת..עצם המחשבה על שכיבה על הספה גרמה לי לרעד בלתי נשלט..אני יושבת באופן קבוע על הרצפה.. רפאים,קראתי וממש נכנסתי לבניין המנדטורי הישן עם רצפת הלינוליאום..הרגשתי את השמנוניות של ידית המתכת.... תודה על הטיול !!!

היי במבי... הוואו שלך נשמע כ"כ חזק שכמעט העיף את התקרה הגבוהה שלי. זה מרגש שזה נגע בך. אני מסתובבת עם החומרים הפנימיים האיומיים האלה כבר יותר מדי זמן. כשקראתי את הסיפור הזה שוב הבנתי שרק מוח מעוות יכול לייצר מצבים הזויים כאלה, או נסיון חיים עגום שנתקל במצבים מאוד דומים. אבל זה בערך אותו דבר, לא...? חיי המציאותיים הזויים כנראה יותר מהסיפור וזה עשה אותי מאוד עצובה. כי אין רחמים. שוב תודה לך במבי ושמחה שחזרת. את תמיד מוזמנת לכאן. רפאים

רפאים יקרה, רוצה רק לחזק... מאמינה בך רואה את כוחותיך אבל גם את הסבל הרב (גם כשהוא כתוב בכשרון רב הוא מדמם לי מהמחשב). י.

מה שלומך בימים אלה יקרה...? קודם כל שוב תודה על חוות הדעת למרות שכפי שראית לא היה ברור באיזה חלק שלך השתמשת כדי לייצר אותה (ילדה או אשה?). למה ילדים לא יכולים לכתוב חוות דעת? יש להם הרבה מה לומר. אבל את רואה איך הם חסרי גמישות בוועדה. כן.לסבל אין תחתית כמו לגיהינום ואני נוכחת בזה כל יום שעובר. כולם פוחדים נורא מהגיהינום כאילו זה מימד אחר. ולמען האמת הם צודקים. אבל העובדה שהוא מתיימר להקרא 'חיים'- מקשה עוד יותר על כל העניין. אבל הטעות היא שלכולם נדמה שהוא ממוקם באיזשהי ספירה מרוחקת אחרת. וזה הנורא באמת. יכולתי להסתגל לרעיון שאני בגיהינום אם באמת היה שלט כזה תלוי בכניסה. הציפיות שלי היו בהתאם. אבל אומרים לי משהו אחר לגמרי. פה זה החיים. ואני לא רואה אותם, ולכן חשה מאוד מוחמצת. ולתחושת החמצה יש טעם מר. הכי מר שאפשר. סבל כפול: גם לסבול וגם להרגיש שאתה לא אמור רק לסבול. הרי חיים פעם אחת. ואין לי הרבה דרישות מהחיים. סבל זה חלק ממנו. אבל כשיש רק סבל בלי שום הקלה אין לחיים שום ערך כי אין שום מרווח נשימה. מצטערת על הכבדות אבל אני הולכת ונעשית כבדה מיום ליום כאילו בלעתי איזה פסנתר כנף ואני נגד ניצול של חיות אז שערי בנפשך איך אני מרגישה. תודה לך שאת פה ילדה רפאים

כמה סבל עברת.. את אמיצה .. מחכה להמשך.. ושולחת לך חיבוק - אם תרצי שרית

היי שרית, מה שלומך? אני מודה לך על המילים. מתקשה לראות כרגע את האומץ במעשה. זהו אומץ של מתאבדים של אנשים שכבר אין להם מה להפסיד כי אם היה אכפת לי מחיי ההשלכות העתידות של העניין היו עומדות לנגד עיני ועוצרות אותי. אבל בגלל שלא רואה שיש לי עתיד אז גם לא חשה שההשלכות האלה עומדות לפגוע בי כי בטח כבר לא אהיה. ואז נותר רק צדק צדק לרדוף. שוב תודה ומקווה שאת מצליחה קצת להתרומם לאט-אבל בטוח. להתראות רפאים

אודי הי, אתה שואל איך אני מרגישה ... ..מרגישה שברק אדיר שיסע את כתיבתי והמחשב הפנימי שלי כבה... (מתחברת למילים שכתבת לגלי ) מנסה להתחבר מחדש...לא מצליח לי..באמת רוצה מאוד...מנסה ..מרגיש שמשהו מת בפנים..הצבעים..המראות..לא יודעת לומר אפילו מה מת... מנסה להיאחז במילותיה הטובות של סוריקטה שכתבה לי "מגע בקרקע, מגע במציאות, צורב באופן בלתי נסבל.כואב,אבל אומרים שהמגע בקרקע גם מביא איתו סיפוק בסופו של דבר,ולא כך הוא הדמיון " אודי,כתבת לגלי "כך,ממקום עם פוטנציאל טראומטי לשבר,זה יכול להיות משבר שממנו צומח משהו הרבה יותר אינטגרטיבי ושלם " אודי,זה באמת אפשרי ??? איך עושים את זה ?????

שמחה לראות את השם שלך מופיע כאן.. המשיכי להיות.. אתך.

תודה ! המילים שלך גורמות לי להרגיש פחות דחויה כאן.חיממת לי את הלב :)

שלום לכולם, רציתי לדבר על המקרה של דודו טופז, שלפי מה שהתפרסם עליו הוא סבל מנרקסיסטיות. הוא היה ממוצא פולני וצחק פעם על עדות המזרח. הוא חשב שהוא יותר טוב מכולם (אם זה נכון ואם זה לא), ובסופו של דבר הוא הגיע לכלא! דרך אגב - המקרה של מייק ברנט שהתאבד ב-1975, גם כן דומה. מה דעתכם - איך היו צריכים להתנהג אנשים מהסוג שלו כדי לא להגיע לכלא? איך אתם מתנהגים? מתרחקים מאנשים לא מתאימים, וכו'?

היי אודי יש לי בעיה שמציקה לי, אני גרה במקום קטן ואין לי אפשרות לעבור ממנו בשנה שנתיים הקרובות, הכל טוב במקום פרט לדבר אחד, כל הזמן יש חטטנות בפרטיותו של האחר, ונמאס לי ששואלים אותי כל פעם מה איתך?מה את עושה היום? איפה היית עד היום?... אני לא אוהבת השוואות ותחרות, וגם ככה סתם לא בא לי לשתף זה הפרטיות שלי ככה החלטתי ואני מאושרת עם זה מעל הראש:)מבחינתי לומר לכולם שלום,בוקר טוב,להיתראות,מה שלומך ובזה תם הסיפור לגמרי. הבעיה שאני לא יודעת איך לענות ולדחות חטטנות מסוג כזה, כי אם אני אומר לשכנה שלי לא רוצה שתשאלי אותי מה אני עושה היום-היא מייד תיפגע נכון? ומצד אחר אם אחד השכנים שלי יתן לי טרמפ ואני באוטו שלו והוא יתחיל לשאול אותי שאלות זה גם מאוד לא נוח. . אז זו בעיה...חטטנות זו בעיה. איך צריך לענות לאחד שדוחף את האף בלי להעליב?

אודי מה שברור לי שיש פה תהליך שאמורה לעבור אותו ולעבוד עליו. אינני פוחדת לעבור אבל כרגע מהמקום בו נמצאת לא יודעת מה אמצע שם . לא ברור לי למה אינני זוכרת את אותם השנים את הטוב שודאי שלא זוכרת לא מסיבות ימי הולדת בת מצוה חגים או מסיבות את הרע מתחילה לזכור ולא מתוך בחירה באמצעות ההבזקים שבאים כך בפתאומיות כשמישהו נוגע בלי כוונה מריח בריח שמזכיר לי את המראות הלא ... רעש בלתי צפוי ועוד הרבה דברים אחרים זה נכון לפחד מהכל זה נכון להגיב כמו שמגיבה זה בסדר להיות כמוני לא בסדר זה נורמלי? לפעמים הייתי רוצה שיתנו לי איזה שהיא תרופה שתרפא אותי אבל...... אני לבד

את תמיד מוזמנת להצטרף.. תודה על האמפתיה והעצות החכמות - במיוחד העניין של "פרה פרה" - כי הנטייה שלי לאימפולסיביות - דחף פתאום להחליט על כמה דברים גורליים באותו הרגע וזה גורם לאי שקט מטריף. הבעיה כפי שכבר כתבתי לאודי - שלא יודעת אם יכולה לסמוך על עצמי , אם רואה נכון ואם יודעת מה נכון לי. סוריקטה, את היית בשם אחר בפורום הקודם? הכתיבה החכמה והרגישה שלך כל כך מוכרת לי.. סופשבוע טוב

הי מיקה יקרה, המממ... בגלגול הקודם של הפורום היו לי כמה וכמה כינויים. בחלק החזקתי יותר, בחלק פחות... אבוי... (?) נדמה לי שאני יכולה להבין את ההרגשה שאת מתארת, בדרך שלי... שלך, סוריקטה

מה שלומך? אוטוטו חופשת סופשבוע בשבילך.. לא פחד מהפסד האלטרנטיבה כפי שהתרשמת, אלא פחד מאיבוד יכולת השיפוט התקין, מראיית מציאות מעוותת, מראיית עצמי לא נכון וזה מתסכל ומתיש בצורה שמעבר למילים..מרגישה לא מובנת.. אולי בנוסף גם פחד משגעון.. תודה וסופשבוע נעים,מיקה

כתבתי הודעת תגובה לגלי בעץ למטה, ואני רואה כעת משפרסמת את ההודעה שבשם המחבר מופיעה כתובת המייל שלי! ולא שם המחבר כפי שמופיע בדף ההרשמה! אנא אם ביכולתך להסיר או לשנות את זה? שם המחבר שבחרתי הוא "נטע", וכעת בדף הוספת ההודעה בפורום אני רואה זאת מופיע, אך משום מה כאשר ה עלת את ההודעה זה העלה את כתובת המייל שלי. אודה לך אם תטפל בזאת, אם אין אפשרות אחרת אשמח אם תסיר את ההודעה כולה. תודה.

שלום רב לך. ברצוני לדעת האם שיטת הביופידבק מתאימה לביתי בת 22 שכנרה סובלת מחוסר ביטחון להתחיל דברים חדשים בחייה,ובנוסף סובלת מחרדת מבחינים דוגמת מבחן פסיכומטרי שבו אינה מצליחה להוציא מעצמה את המיטב עקב חרדה שלא תצליח, אשמח מאוד לקבל את תשובתך.

שלום רב לך טובה, תשובתי לשאלתך חיובית . אין כל הצדקה להנצחת המצב בו נמצאת ביתך ובכך למנוע ממנה ללמוד את שחפצה נפשה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים לצורך הרחבת ההסברים. תודה על פנייתך חג שמח בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

ד"ר גליקסמן תודה על תשובתך המהירה, שאלה נוספת לי אליך,טיפול ביופידבק דרך מרפאות בריאות כללית הינו מקצועי מספיק? והאם כדאי לשלב עם טיפול זה גם שיחות אצל פסיכולוג בכדי לעבד את הקושי הכללי של חרדת מבחנים ושל התחלת דברים חדשים כמו:עבודה,קושי בבחירת מקצוע לימוד?או שברגע שטיפול הביופידבק יעזור אז תבוא רגיעה ובעקבותיה פתיחות המחשבה?מה דעתך? תודה מראש טובה.

האם זה נכון שהמטפל,פסיכולוג קליני יושב ומתנהג בצורה מרוחקת,קרירה מהמטופל, ? ככה נוהגים מאד פרויד וזה מסביר למה הפסיכולוגית שלי,קרירה,שקטה, לא מחיכת .... לפעמים אני שונא אותה שנאת מוות,כשהיא קרה.... וכשהיא מחיכת וזה נדיר מאד....אני חושב שהיא הבן אדם הכי מתוק בעולם ... אולי תסביר לי מה קורה ....אני במקום לחשוב על הטיפול, וההתקדמות,חושב על למה היא קרה ולא חייכה אליי ...שבוע שלם שרוליק

אודי.. למה לא הלכתי עדיין לישון??? למרות שאני יודעת שיש לי יום ארוך במיוחד מחר (היום..) :( זה כל כך מעציב אותי.. שאני ככה פוגעת בעצמי. עד מתי...? ומאידך אני מתנהגת כאילו זה לא מזיז לי. אוף (וקצת {קצת הרבה} ואולי לא מספיק.. } יותר מאוף.. ) חיממתי מים לבקבוק חם, אין לי כח להתקלח עכשיו.. נו, שיהיה. :,( נילי

אבקר (ביקור) אותך במחשבתי :) אוי צפון שלי :) ארץ ישראל שלי.. ~נילי~ (וגם הלילה אני לא אשן כמו שצריך... כואבבבב לי הבטן. סכינים!!!) אתה חמוד אודי :)

כתבתי עכשיו איזה רבע שעה הודעה ואז מחקתי. המפלצת הזו שעוטפת עכשיו, לא מאפשרת.. אפילו לא כאן.. חנוקה. נלחמת. שוקעת. מנסה להרים את הראש. לקחת אויר. נשימה אחת. לא נכנס כלום. נחנקת.

הי... ימים מאד קשים. אני כואבת מאד ומבולבלת מאד. ולא בטוחה בכלל מה אני עושה שאני כותבת כאן, כי נראה לי שכל כך קשה לי, שלהצליח להפוך את מה שאני מרגישה למילים, ואפילו למילים שאהיה גאה בהן... נהיה בלתי אפשרי. ובכל זאת אני כאן. זקוקה כל כך לקולות שיכוונו אותי בתוך הטירוף הזה. והקולות שמקיפים אותי, לעיתים נדמה לי שהם יותר מטורפים ממני. אז אני רוצה קולות אחרים, אבל חשוב לי לציין שמתקשה עם ההקבלה החד חד ערכית הזאת שאומרת שקולות מטורפים הם נגד טיפול וקולות בריאים הם בעד טיפול...לזה הייתי רגילה עד עכשיו, ובעצם אני מנסה לבקש שיצליחו לשמוע אותי, להבין את המורכבות של הדברים ולא "לקפוץ" לתשובה שתמיד נראית נכונה... שכל המכחישים יאמרו "הכל מצויין, מה פתאם לבנות לה עוד קומה בוילה?", וכל אנשי המעמקים יאמרו, "וודאי, חשוב לחזור לשם, זה *המקום*, רק שם דברים יחולים לנוע מהקיפאון הצורבני". אולי אני אנסה לסכם, להסביר, גם לכם אבל גם לי, מה קרה בתקופה האחרונה. חלקכם בטח זוכרים (ואני מוקירה תודות עמוקות על כך!). לפני חודשיים המטפלת סיימה את הטיפול שלנו. באופן חד צדדי, בטלפון, בגלל מעשה שעשיתי, שנועד להרגיז, שנבע מכאב, ששיערתי שירגיז, אבל לא חשבתי שיוביל לאסקלציה כזו איומה. הסיום הגיע במפתיע אחרי שנה בטיפול. נראה לי שאם הייתי נשאלת לפני המאורע הייתי יכולה לספר על טיפול טוב. טיפול מחזיק, מכיל. ויותר מכל מקום בטוח. היא חזרה והדגישה שוב ושוב, שהיא כאן, שהיא לא הולכת... אני בחשש מהדחפים שלי כל הזמן העלתי את השאלות... מה אם אעשה לך כך וכך, מה יקרה לנו, מה יקרה לטיפול. והיא השיבה את התשובה המרגיעה, שהיא איתי, שמכל דבר שיקרה נוכל לקחת צעד אחורה, שאני יכולה לתת למפלצת לתת ולסמוך עליה שהיא תהיה המבוגר האחראי ותתקן. עכשיו המילים האלו כל כך צורמות. אבל אז. אז האמנתי להן. בטחתי בה שהיא איתי. שאני איתה. ושהיא מחזיקה חזק. השם ישמור אפילו נשענתי, בעינים עצומות על גופה, כי היא אמרה שהיא שם ושהיא מחזיקה. ובפגישה האחרונה שנפגשנו, הזו שכעסתי בה... הזו שבעקבותיה עשיתי מה שעשיתי שהוביל למה שקרה... היא ניסתה לעזור לי להתמודד עם הפיצולים הפנימיים שלי ואמרה שאני צריכה לראות, איך גם כשאני כועסת עליה היא אותו אדם, היא לא משתנה. זו היא שיושבת מולי. ואז לא יכולתי לראות את זה. ולפני שהיתה לי הזדמנות לראות את זה משהו קרה. לא אומרת שלי אין חלק. אבל פתאם *היא באמת השתנתה* כשכעסה עלי, היא באמת הפכה למפלצת האופל. ולא היה זה דימיוני או פחדי שהטעוני. היא באמת התקשרה רותחת, בקול קר נוקשה וקפוא. הודיעה על הסוף. איימה כל מיני איומים מזוויעים על פנייה למקום העבודה שלי וחשיפתי (מאיפה זה בא?), על פניה למשטרה (ואני לא מפרטת כאן. אבל מי ששמע טען שבאמת לא עשיתי מה כל כך נורא שהצריך את האיומים האלו...). ומאותו הרגע היא נהפכה למפלצת. וגם אני. מפלצת איומה ודחויה. מכווצת ופוחדת לירוק אש כי כבר אבדו כוחותי. כי כבר ניסיתי למשך תקופה להרגיש שאני לא מפלצת... ועכשיו לא שם ולא כאן... אין אפשרות להשאר במקום שהתחיל להתפתח ואין כוחות לחזור להיות מפלצת לוחמנית. באותה שיחה אחרונה התחננתי שתתן לי לחזור, והיא קבעה בקול קר תאריך בו אוכל לבדוק אם שינתה את דעתה אך הודיעה כי סבירות גבוהה שאינה מתכוונת לשנות את דעתה. ומאז. ומאז. מחול השדים. חודשיים של סיוטים, ושל פגיעה עצמית עד כדי ניסיונות התאבדות. חודשיים של בכי ושל שנאה. וכן, כמו שאמרת סוריקטה, חודשיים של חוסר הבנה, מה קרה שם? איך זה קרה? האם יתכן הסבר אחר מלבד ההסבר שהיא פשוט התהפכה. אני נגעתי בכפתור הסודי, זה שמוציא ממנה את השדה המכוערת. והשדה הזאת רצתה שאני אסיים את חיי. ורפאים, המראות לא עזרו לי, לא הצלחתי להדביק את הפירורים ולא חושבת שאי פעם אצליח. והנה אני מגיעה לאקדח שציינתי במערכה הראשונה. "החזרה". תאריך היעד של קביעת גורלי הגיע. והיא. כאילו מישהו הצליח לעשות undo ללחיצת הכפתור שלי, אבל לא רק. מלבד זאת, כאילו מישהו העביר על פניה את הסטיק שיש ב"גברים בשחור", כאילו היא שכחה הכול. דיברה איתי בנחמדות רבה. כאילו הפרידה ביננו היתה תוצאה של כורח נסיבות והנה דרכינו נפגשות שוב. כאילו לא היו דברים מעולם. הפעם אני הייתי קפואה. המומה. מצד אחד חלק ממני משתוקק לחזור לזרועותיה, לקול המוכר והאהוב והבטוח (?), ומצד שני האימה אפילו גברה, כי לא הצלחתי להבין מה זה הפיצול הזה בה, איך היא פתאם כל כך נחמדה כאילו דבר לא היה. זה היה עוד יותר מבהיל. איך היא יכולה להשתנות ככה. ואיך אני יכולה לחזור אחרי השינויים שראיתי בה. אחרי שיכלה רגע לאהוב ולהבטיח שתהיה שם, חזקה ובטוחה, ורגע אחרי זה לאיים ולפגוע, ואחרי עוד שבריר שנייה לחזור להיות אמא חמה וטובה. איך אפשר לחזור לכזו אמא חמה וטובה? וגם הפיצולים שלי, השנאה אצלי עכשיו מבעבעת ולוהטת ואנלאיודעת אם בכלל אפשר להחליש אותה. אני לא יודעת אם אני יכולה לסלוח. בשיחה האיומה ההיא שאלתי אם היא כבר לא אוהבת אותי והיא ענתה שזה בכלל לא משנה... אם זה לא משנה אז הכל יכול לקרות. אם זה לא משנה אז איך אני יכולה להיות בטוחה שכשאוהבים, הכעס לא מפרק, ואפשר לחזור להיות ביחד. מרגישה זעם עצום... שבעיני גם אם אקשיב ל"קולות ההיגיון", ואחזור אליה, מהר מאד אתרתח מחדש. כל פיספוס קטן מצידה שבעבר היה מתקבל בהבנה ובחיבה היום יהיה סיבה לחזור ולשרוף אותה. כאילו שגם אם אני אחזור זה לא יהיה ממש לחזור, זה יהיה לחזור בשביל לומר שהנה אני, מקשיבה לקולות הנכונים... ופשוט אי אפשר היה.... מישהו? יש אולי איזו מילה בשבילי? גם מאז השיחה איתה שבה היא הציעה שאחזור והיתה נחמדה, אני במצב יותר איום ממה שהיה. היו שלום ותודה על הדגים גלי

גלי יקרה קראתי אותך ו.. הוצפתי.. אני לא יודעת ולא מתיימרת להגיד לך מה נכון לעשות או מה כדאי יותר, והאמת היא שאני גם חושבת שאין רק פתרון אחד נכון וטוב. אני יודעת כמה זה יכול להיות קשה לחזור, אני גם יודעת כמה זה יכול להיות קשה לבחור שלא לחזור. אני יודעת שאני עברתי לא מעט משברים עם המטפלת שלי, ובכל זאת נשארתי, ואיכשהו תמיד בסופו של דבר הדברים הסתדרו.. אולי שווה לנסות לחשוב על הדברים- לחשוב על מה שהיה ביניכן, על התחושות והרגשות שהיו שם במשך כל הזמן, על מה שקבלת ממנה, לחשוב גם על הפגיעה הכל כך קשה שעברת עכשיו.. ומתוך הסתכלות על מכלול הדברים, לנסות לראות לאן הבפנוכו לוקח אותך, לאיזה כיוון הוא מושך אותך יותר. את יודעת גלי, גם לא חייבים להחליט ברגע זה.. אפשר לקחת לעצמך קצת זמן, אפשר גם לחזור ולהיפגש איתה ובמהלך הפגישות הבאות לראות איך מרגיש לך, ומה טוב ונכון יותר עבורך. אני יודעת שלא ממש עזרתי.. רק שרציתי לומר לך שמאוד איתך.. אני חושבת שזה אחד הפחדים הכי גדולים (של הרבה מטופלים) שמטפל פתאום יחליט, מסיבה כזו או אחרת, שהוא מפסיק את הטיפול, שהוא יעלם, שכל הנכונות שהיתה לו והרצון, האכפתיות והאהבה שלו.. פשוט יעלמו ברגע.. רגע של משבר שלרוב מגיע ממקום מאוד כואב בבפנוכו.. מקווה שדברים יסתדרו לך על הצד הטוב ביותר שיר

אהלן גלי, (מה שלומך?) קראתי אותך אתמול ואני חושבת שנטבע בי הסיפור שלך, בלי ששמתי לב.. בלילה חלמתי על המטפלת שלי, ועכשיו- כשאני קוראת את התגובות של שיר ונטע- אני מרגישה כמה הן נכונות גם לי, וכמה משהו מכל זה ליווה אותי לאורך היום היום. כמה גם אני פוחדת, בדיוק מזה. מלהתקרב ולהתקרב, בניגוד לההרגלים הקבועים, ואז לחטוף סטירה לפנים, כמו דלי מים קרים. איך זה יכול להיות שאנחנו תמיד פוזלים לחומה? לא חשוב כמה נתקרב- מוכנים בכל רגע נתון לרוץ אליה ולטפס בחזרה, אם יהיה צורך, אם יהיה סיכוי או רמז קל לדחייה.. מוזר כל כך... אני מניחה שזה הפחד של כולנו.. שכמו שרוני כתבה- ינתקו מגע ברגע, באופן לא צפוי, ירחיקו אותנו בקרירות/אדישות (בהודעת SMS?!..אלוהים! איזה לב קטן יש לבחור שלך..). מצד אחד, זה יכול להיות משהו שאפשר נורא ללמוד ממנו, הקלקול הזה ביניכן. מצד שני- אפשר ללמוד רק כשמרגישים בטוחים שמקבלים אותנו כמו שאנחנו, שאוהבים אותנו. (לפחות אני). עם המטפלת הקודמת שלי הרגשתי שהייתה פגיעה רצינית באמון, ביכולת שלי לסמוך עליה, ושכמו שכתבת- דברים קטנים לכאורה (אפילו זה שהתנהגה יפה בסיטואציה אחרת), עוררו בתוכי זעם על המקרה ההוא- שלא הסתדר בכלל. לא סתם כעס- ממש זעם ותסכול של ילדה שננטשה. (ואני לא ילדה שננטשה, אני חושבת..). יכול להיות שהיינו מתגברים על זה, היא ואני, אבל זה היה לוקח הרבה הרבה זמן. זה לא בלתי אפשרי בעיניי, ואם היא דיברה אלייך בעבר והערכת ואהבת אותה והייתה לכן שפה משותפת- אני מציעה שתתני לזה צ'אנס. יחד עם זאת, אני חושבת שאת לא צריכה לנסות חזק מדיי. לא להשתדל בכל הכוח שזה יצליח, על חשבון להתעלם לזמן מה מהמקומות שכועסים בך ופגועים. אם את מרגישה חשדנית- תהיי חשדנית.תביעי את עצמך ותביאי את עצמך באופן שהכי נאמן לך. כך תוכלי להרגיש אם תוכלו לגשר ולתקן את מה שקרה ביניכן או שזה לא בר תיקון מבחינתך. אני חושבת, כמו שיר, שאת צריכה לחשוב על מה היה לכן קודם, אבל אני חושבת גם שקשר בונים ביחד. שאת צריכה לחשוב על מה היה לכן קודם, ביחד. מהניסיון שהיה לי עם המטפלת הקודמת אני יכולה לומר לך שניסיתי לבנות קשר לבד (כמו שאני הרבה פעמים עושה, אולי).כל כך רציתי שזה יצליח, כל כך רציתי שתעשה בדיוק את מה שצריך כדי שאוכל לסלוח לה סוף סוף ולהמשיך הלאה, שלפעמים עשיתי את העבודה בשבילה. "המצאתי" בשבילה את הכוונות שלה, שלא נאמרו, ואת ההסברים שלא נתנה לי.. עבדתי נורא קשה וזה לא הצליח, כי עבדתי לבד. טיפול לבד את יכולה לעשות גם בלעדיה... נסי טיפול ביחד. את לא צריכה ליפול לזרועותיה, ומובן שיש הרבה דברים לגשר עליהם ולדבר אותם. אז זה מה שתעשי. אל תשארי עם החרדה והצרימה והחשדנות לבד. מאוד יכול להיות שגם היא מרגישה לא בנוח ולא יודעת איך להתחיל מחדש ולכן הנחמדות העודפת הזו. אבל (והנה שוב אני עושה את זה), אל תנסי לחפש את הכוונות שלה במקומה. שימי דברים על השולחן, היי גלויה בפשטות ורגישות כמו שאת יודעת, ותני לדברים להתגלגל בקצב שלהם.. לפעמים הדייט הראשון הוא לא הכי מוצלח, ואחר כך מצליחים לפתח שוב את השפה המשותפת. ואם זה לא מצליח, אל תרגישי תסכול.. לפעמים יש קלקולים וזה לא אומר משהו רק עלייך, אלא גם על הדינמיקה ועליה. קשר זה שתיים, אמרה לי בשבוע שעבר המטפלת שלי, וקלקולים או אי הבנות, שייכים לדינמיקה של שתיים. מחזיקה אצבעות מרחוק, וסומכת עלייך לילך

הי שיר, שיר יקרה מה שלומך? צריכה להתנצל... על המכאובים שלי שיוצרים הצפות וכאבים גם במקומות בהם לא נראה שהמים הולכים לעלות על גדותם. את יודעת, אולי זה הפחד האולטימטיבי בגלל שהוא כל כך קיצוני, מסמן את הקץ בפתאומיות, בלי הכנה מוקדמת. ואולי הקיצוניות שלו היא גם נחמה... שזה לא משהו שקורה הרבה, נמצא רק בקצוות ובשוליים, ולרוב הוא ישאר כמין אידיאה רחוקה, החשש הגדול שאף פעם לא באמת מתקרב למציאות. אני מרגישה לא כל כך ברורה. בסה"כ מנסה להרגיע... תמיד רציתי להיות מיוחדת, ותמיד הדרך היחידה בה הצלחתי להיות מיוחדת זה להיות הכי נוראית-איומה-בלתי אפשרית... ולא בקלות מגיעים למקומות שאני מגיעה אליהם (שוב ושוב, אציין בכאב רב)... ונשמע שהגברת שאיתך חזקה ונשארת... הדברים שאת כותבת מאד חכמים. מאד נכונים. להתבונן ולהבין יחד. לנסות ולהחליט לפי הדרך שאליה נושבות הרוחות. ועדיין קשה לי מאד. חוששת שפרידה ממנה, דבר כל כך קשה וטראומתי , לא אוכל לעשות פעמיים. אם אחזור לא אוכל לעזוב שוב. ואם אצטרך לעזוב שוב לא אשרוד את זה. מרגישה שצריכה לקבל מראש החלטה... ואני מנסה להיות בוגרת והיא כל כך מקשה (למה היא עושה את זה?), אני לא יודעת באיזה תקופה בחיים פתאם "נפלתי עליה", אבל היא לגמרי לא פנויה אלי (זו התקופה בחיים או אני שמעיקה?). ביקשתי שנקבע פגישה ולצורך כך התקשרתי אליה וניסיתי להשיג אותה רבות, והיא לא חזרה אלי... כל המאמץ על כתפי. והחזקתי במאמץ הזה. לא וויתרתי... וכשהשגתי אותה לבסוף היא קבעה לי פגישה לעוד שבועיים!! אחרי שהיינו בטיפול של ארבע פגישות בשבוע. כאילו לא קולטת עד כמה גדול הקושי, כאילו אדישה למקום בו אני נמצאת. שבורה חזרתי ל"אקטינג אאוט" (אבל מה נשאר לי, כי פגישה אמיתית נקבעה רק לעוד עידן ועידנים), כתבתי שטעיתי שקבעתי איתה. שלא אגיע. ועכשיו מחכה שהיא לא תקבל את דברי, שהיא גם תלחם (קצת), שתבין שזה לא הגיוני... שתתאמץ. אני כבר רועדת מפחד, שהיא לא תעשה דבר, שתדמם (מלשון דממה), ותדומם אותי. הגאווה שלי לא תאפשר לי לשוב ולפנות אליה.... סוף לסיפור? גלי

וואו. קראתי את מה שאת כותבת פעם אחרי פעם והרגשתי שבקלות זה יכול להיות הטיפול שלי. אמנם לא עברתי את מה שעברת, אבל הטיפול שלי מלא בפיצולים ובפחדים שנובעים מהפחד שמא...אולי...ייצר המקום מלהכיל, שמא ההבטחות להיות כאן ולתמוך ולא ללכת לשום מקום הן הבטחות סרק, והאם כאשר אולי לא אוכל להן, למפלצות, האם אז הוא יילך, האם אז יהפוך מהדמת המיטיבה לדמות "ההורגת". קראתי את דברייך ופחד מילא אותי.את כאילו נמצאת במקום שאליו אני מפחדת להגיע. ואני מאמינה שלא עשית משהו נורא כל כך. אין לי בינתיים מילים חכמות, אולי ייתפתחו בהמשך, רק רציתי להגיד לך שקראתי ואני מחזקת אותך.ואם אפשר שאלה, לפני כמה שנים, בפורום אחר, השתתפה משהי שנהגה לחתום בהיו שלום ותודה על הדגים, כינתה עצמה פרוזק, האם זו את? תודה על הכנות שבה כתבת. ירדן

הסיוט של כולם התממש אצלי. הוא עזביום אחד. בהודעת sms ...

הי נטע קודם כל תודה. תודה על האמון שלא עשיתי משהו נורא כל כך (מה בכלל גורם לך לחשוב כך?). מתנצלת שעוררתי שדים ממרבצם. מקווה שאפשר יהיה לדבר על השדים האלה בטיפול ושלא תרגישי שהדיבורים עליהם הם דיבורי סרק. מקווה גם שהמטפל ישאר דמות מיטיבה ולא הורגת. ובעיקר שישאר שם. (כמה פשוט זה נשמע מה שאנו זקוקים לו מהם, שישארו... ועם זאת, כל כך לא פשוט...). לשאלתך, אינני פרוזק מהפורום האחר. במקרה חתמתי כך. חתימה של עזיבת כדור הארץ ובריחה למקום רחוק מאד. אולי מישהו יכול לעזור לי למצוא ציטוט קצת יותר מרגיע? בי בינתיים גלי

גלי יקרה ומלאת טוב ותוכן מה שלומך...? זמן רב עבר מאז שיחת המראות האחרונה שלנו. אני כ"כ מזדהה אתך ועם מה שעברת ועם הבלבול הזה- מה המהות הזו של האדם שלפניך. איך אפשר להכיל את הקלף הזה שהוא שונה משני צדדיו. ואני נורא נזהרת לא להעביר את החוויה שלי כדי לא להשמע מוטה- כי אצלי האמון התערער לחלוטין. אני חושבת שמשהו בחזרה שלה נראה כמו מחווה של דגל לבן ואולי כדאי לבדוק את זה לפני שמכריזים מלחמה. אבל אני בטח נשמעת לך כזו צפויה ולא מקורית במיוחד. אולי יש בזה דווקא 'תרגיל' טוב בשבילך איזשהי אינטגרציה כזו של להתגבר על אכזבה ולנסות רגשית להתמודד עם מורכבות ביחסים. וזה נשמע נורא קשה אחרי מה שעברת. כשקוברים רגשית מישהו נורא קשה להחזיר אותו בחזרה לחיים. רוצה להמשיך לכתוב לך אבל ההכרה שלי הולכת ומתערפלת אני כמעט נרדמת בטח כתבתי המון שטויות עד עכשיו. רק רציתי להגיד שבכל מקרה אני אתך ועומדת מאחוריך ואנסה לשלוח לך דברים אחרים חוץ ממראות חסרות טעם ויעילות... להתראות בינתיים ומקווה בשבילך לטוב רפאים

רפאים! שלום לך! קודם כל, לא היו לי הכוחות לכתוב אז... (ניסיתי, יש לי התחלות של טיוטות אלייך שמורות על המחשב...) אז אכתוב כאן כמה אני גאה בך על ההחלטה להגיש תלונה. לחפש סוג של סגירה. להאמין בקיומו של צדק. ולהאמין בכוחות שלך להשיג את הצדק הזה. הלוואי וגם אני הייתי יכולה... בדיוק קניתי את הגרסה האחרונה של אליס בארץ הפלאות... חשבתי לנסות להתבונן קצת בעולם המראות שלה... המראות שלך בכלל לא חסרות טעם ויעילות, אני פשוט עוד לא למדתי איך להתמש בהן נכונה. תמשיכי לשלוח! אני עייפה כל כך. מנסה להגיד לעצמי שלא פלא, כי עכשיו כבר כמעט שחר, אבל גם ביום, ובכל שעה משעות היום אני עייפה כל כך. מעייף להלחם, מעייף לקבור, מעייף להוציא מן הקבר ולהנשים חזרה לחיים, מעייף להנשים חזרה לחיים ולגלות שהנשמתי מפלצת ולא מטפלת אהובה, מעייף לנסות לחשוב איך לקבור אותה בחזרה. לא פלא שאני עייפה. בינתיים אנוח, ונקווה שהמפלצת שניעורה לחיים תזכר שיש בה גם צדדים אחרים. מתפללת שהאינטגרציה תקום לתחייה. תודה גלי

נשמע פשוט, הלהתחבר מחדש שלך... חיזקת את ידי ביכולת להלחם על יצירת הקשר וקביעת הפגישה איתה. עכשיו כבר רפו ידי בשנית... לא תמיד פשוט להתחבר מחדש.

הי גלי יקרה, חשבתי עליך המון, כתבתי גם המוני טיוטות... עוד מאז... ורואה את המילים שאת נותנת לעצמך, כמה מתאימות מכפי שאוכל לתת. המסר של הבלבול עובר אליי. מאד. העוצמות גם. ההיקרעות הפנימית. הצרחה. את יודעת, גלי, כאן את מצליחה לצרוח באופן מאד מסודר, ובעיניי, זה אומר שהטיפול נתן דבר מה, דבר מה שנשאר, גם אם לפעמים. והוא שם וראוי להערכה. כן, הישג להיות גאה בו. המשהו הזה נרכש, ואני מניחה שהוא שילוב בין מילים שבטיפול עם מה שכבר קיים ונמצא בך מתמיד, ולמרות זעם רב (ואפילו אם יש בו צדק רב, בזעם), מגיעות תודות למי שלימד מעט-יותר משהיה. אפילו מעת לעת. מאמינה שכן היה בו, בטיפול, משהו שלימד בהקשר זה. ונראה לי שאני די יודעת שבתוך מערכת כוחות כזאת בקלות של הינף יד אפשר לשבור את הכלים... וגם - חושבני, שמן הראוי לתת תוקף מלא לחוויה רבת הנפח, ואת בוודאי יודעת טוב ממני - שלמרות הויתור האימתני הכרוך בכך, חשוב לנסות לבדוק הם פני המציאות שונים. אפילו קצת. לנסות ככל שניתן לא להוריד למציאות (שעדיין אינה כזו, בכל אופן, אינה כזאת לחלוטין) את החוייה הפנימית. לא לאכוף מציאות. לתת מקום להזדמנות. פחות כדאי לך להוכיח בכוח שאת צודקת, וככל הנראה עדיף ניסיון מאכזב. כך את יודעת משהו על המציאות, אבל אינך כופה אותה מראש מתוך חרדות. גם אם התוצאה זהה, פנימית זה שונה מהותית. נראה לי שבעיקר לצרכי ההפרדות שבנפש. איזה כאב, הא... וכבר יש כלים מן הטיפול, כן, אלו שנראה כאילו הושחתו, אבל אולי ניתן להגיע אליהם וקצת, קצת להשתמש. לנסות ללכת פחות עם התפיסה הישנה הטבועה מפעם. שייגעצ כתבו יפה כל-כך, ילדי שכזה - "כל המילים הכי יפות שאמרתי לך מזמן אני לא מוצא אותן, כל השעות המתוקות היא לקחה אותן איתה" אבל, מניחה שכן תוכלי למצוא, שכן נותרו בך המילים ונשמרו בכספת מוגנת רעלים, שהן בנות גישה. הייתי רוצה להאמין שהמרחק, הפרידה הייתה נחוצה לשתיכן. שהיה לכן יותר מידי. אולי הדרכה כצד שלישי מחזק מעגן נדרשה. נראה לי שלפעמים קולות בריאים, הגיוניים ושפויים גם יכולים לומר "פסק זמן טיפול". למה לא? מי אמר שהשגעון הכתיב? אח, אילו מראש היה לנו קל לתפוס שטיפול הוא דבר זמני, שיש לו סוף, שיש לנו אפשרות וחופש לעזוב, גם לשוב, היה קל יותר... יותר לאהוב, פחות לשנוא... ושמחתי לקרוא על כך שסיפרת לאנשים בעולמך, ששיתפת, שהייתה תגובה מהם. זה איכשהו לא להיות לגמרי לבד. כתבת גם כאן. מאמינה שאפשר לקחת את זה כהכנה פנימית להלאה. הלוואי שתוכלי כך, בלהיעזר בעצם היותן של תגובות (שמובילות למחשבות מכיוונים שונים, הן של בעד, הן של נגד) למצוא את המפתח שבתוכך. בנייה והרס. הרס ובנייה... אוף, לא קל העסק הזה... לא קל... שלך, סוריקטה

הי אודי, רוצה לומר משהו..לא יודעת מה..מרגישה ..לא מצליחה לתמלל.. רוצה למחוק את ההודעה..רוצה להשאיר ולשלוח..למחוק..לשלוח..למחוק...לשלוח... די!!!!!!!!!!!!!!!!

באתי כדי להיות.אולי ללמוד איך ומתי. לא רוצה לשמוע-מתי שיתאים מתי שתרצי/תוכלי. אני רוצה. עכשיו. אבל איך?????????????????

אז הגעתי לאן שרציתי, בתנאים שרציתי. הודות לפסיכיאטר החדש. ויטמין P תמיד מועיל. אבל... מה עכשיו? מצאו לי היום גוש בלתי מזוהה (בשלב זה) ברחם. בלתי מזוהה, אבל מספיק רציני כדי להכניס את הרופאה שלי ללחץ. ולא, היא לא מהנלחצים בדרך כלל. ויש עכשיו בטלוויזיה "רוקדים עם כוכבים". ואצלי כל מחול, הוא מחול שדים. אין לי כוח לעוד בדיקות.

למה רשעים? כי קצת קשה לי עם "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". לא טוב לי ואני לא צדיקה... איכשהו, בחודשים האחרונים, כל דבר שאני נוגעת בו - מת/נהרס/לא מצליח וכו'... אפילו ה-ECT הזה. נכון לעכשיו המצב הוא 4:0... המוח העיקש והמוטרף שלי מביס את המכונה כבר בפעם הרביעית. לא מצליחים למצוא את הסף ולהשיג תגובה (בסשן אחד, הם מנסים פעמיים-שלוש, כל זמן שהמטופל רדום). אני מתארת לעצמי שכבר קראת בתשובות שלי, שהחשד התברר כמוצדק. אני מגדלת תפלץ קטן-גדול ברחם. לא ידוע עדיין בוודאות האם הוא ממאיר או לא, והאם הוא על תקן חייל בודד, או שמא יש לו שם קבוצת תמיכה. הוא עושה מספיק צרות בזכות עצמו. תהיה בטוח, שלא אבקש לקחת אותו הביתה למזכרת אחרי שיוציאו אותו. היה לנו (עוד יש) מספיק זמן איכות ביחד. תודה, TM.

איך רשעים? בכלל לא. רחוק מזה. לגמרי. להיפך. אני חושבת שמלחיץ זה קצת קצת טוב, כי אז מתייחסים ובודקים כמו שצריך.. מקווה שהכל יהיה בסדר, מחזיקה לך אצבעות.. שיר

אני בשלב של ההתייחסות והבדיקות כמו שצריך. חטפתי מספיק על הראש בימים האחרונים (ובצדק). זה פשוט שנמאס לי ממרתונים של בדיקות, תרופות וטיפולים. ובסדר זה כבר לא... מעכשיו, כל בסדר הוא יחסי. לא-ממאיר זה יהיה יותר בסדר. שהמפלץ הקטן הוא בן יחיד, זה יהיה יותר בסדר. והכי בסדר? אחרי שיוציאו אותו ממני. TM.

לפי הכותרת נראה שאת חשה משהו כמו אשמה??? מה פתאום רשעות? כאילו מקבלת מכה שאין לך שליטה עליה ואז גם מכה את עצמך וזה ממש לא מגיע לך.. ולעניין עצמו, מניסיון (מר) בעבר - קורה ולא מעט שבדיקות מטעות מסיבות טכניות או טעויות בפענוח של רופאים.. מקווה שזה המקרה אצלך. ובכל מקרה - חזקי ואמצי. איתך, מיקה

היי מיקה, אשמה? לא יודעת. לאו דווקא בקשר לזה. בהחלט לוקחת אחריות מלאה. הגעתי לסוף כבר בהתחלה. הרופאה לא טעתה, למרות שהבדיקה היתה בדיקה חיצונית בלבד. הייתי, הלילה, במיון גניקולוגי. הבדיקה של הרופאה לא ממש תרמה למצב הכללי. אבל מכיוון שאנחנו לא בפורום רפואת נשים, נדלג על כל הפרטים. גידלתי וטיפחתי במסירות רבה גידול שהגיע כבר למימדים של 7X8 ס"מ, וחרג כבר אל מחוץ לתחומי הרחם. ואני לוקחת אחריות מלאה, משום שידעתי שמשהו לא בסדר כבר הרבה זמן, אבל דחיתי את הנושא והזנחתי את המצב, כי היו לי דברים אחרים להתמודד איתם, שדרשו תשומת לב. ויש לי היום יומולדת... התחלתי אותו במיון... קיבלתי גידול במתנה. וגם כדורי שוקולד.

שלום רב, אני פונה אלייך דר בונשטיין ולשאר חברי הפורום בבקשה להמלצה למטפל/פסיכולוג קליני אשר יכול לטפל באחותי. אנחנו מאזור המרכז ולאחותי יש בעיות דימוי עצמי, שלדעתנו יכולות להיות דיסמורפופביה, היא ביצעה כמה ניתוחים פלסטים בגילה שסה"כ 21, יכולה להיסגר בבית כתוצאה ממראה לא טוב בעיניה וכו. בקשוי הסכימה לגשת לטיפול ועתה עלינו לעזור לה למצוא מטפל, האם ידוע לך על מטפל/ת מומחים בתחום ו/או קבוצות תמיכה? מודה לך מראש, בברכה. אחות מודאגת

תודה מראש על התשובה, אני מצרפת כאן את כתובת האי-מייל ואודה לך מאוד אם תוכל אכן לשלוח לי המלצות.. המון תודה.. [email protected]

אני מטופל אצל פסיכולוגית קלינית הפרעת אישיות גבולית ,קשב וריכוז,ויסות רגשות,דימוי עצמי נמוך המטפלת הייתה קרה בהתחלה,רציתי לעזוב,היא שינתה כיוון ונהייתה נחמדה מאד ,3 פגישות ואחר כך שוב קרה מאד דיברתי איתה על זה....אבל היא בדיפלומטיות שינתה נושא האם יש כאן דרך טיפולית,חם קר,חם קר ...וכדאי לשתוק אין לי כוח וזמן לבזבז על זה שאני אבקש מימנה ,בבקשה חמודל'ה תני לי חיוך בבקשה .... בנוסף רציתי לדעת כמה זמן לוקח טיפול בבעיות שציינתי ,כשאני בתחנה לבריאות הנפש ....שנה שנתיים מה הזמן לדעתך שהם מקציבים לטיפול פסיכודינאמי ארוך .... תודה וחג שמח

שלום... אני עם חברה שלי כבר שנתיים,הכל בסדר גמור בינינו עד שהתחלתי לשים לב שלפעמים בשיחות שלנו היא שותקת והדבר קורה בתדירות נמוכה אבל כשזה קורה זה קןרה היא "שותקת" ניסיתי לשאול אותה מה הסיבות לכך ואחרי ששיגעתי אותה בשאלות והחקירות היא הסכימה לדבר איתי. היא הסבירה לי שמה שגורם לה לשתוק זה כי הוא רואה סרטון שעובר לה מול העיניים בפתאומיות ז"א פתאום הדבר הזה עולה לה למוח והיא רואה סרטון שרץ לה מול העיניים וכל פעם צץ לה אותו סרטון מחדש והיא רואה אותם אנשים כל פעם,היא אמרה שהיא ראתה את האנשים האלה בגלגול קודם או משהו כזה קיצר כל פעם מין דז'-וו כזה. הדבר הזה היא הסבירה לי גורם לה לסיוטים בלילה לפעמים או בכי,ואת האמת אני לא יודע מה לעשות !!הבחורה היא קצת רגשית ואלי מקצינה עד כדי כך שהרגשות השתלטו לה על המוח!! מה קרה לה שם?האם זה בגלל טראומה?או שזה נכון?אני הצעתי לה שתיגש לטיפול פסיכולוגי אבל היא נפגעה וטענה שהיא לא פסיכית!!! מה עושים עם זה?אני לא יכול להשאיר אותה לבד ככה,אבל מצד שני אני רוצה להתחתן עם פסיכית,מה עלינו לעשות בנידון?

עניתה לי במילים שאינני מכירה. לא מכירה חיבוק,אפשר,מותר ,מגן ,בטוח , לא מכירה בלומר ולא כל שכן להרגיש.זה אסור. עכשיו להתחיל ללמוד ולהבין את משמעות המילים הללו ? יודעת פחות או יותר מה אין לי ובי איך ממלאים את החלל הזת? איך ממשיכים ללמוד את העבר שממנו אינני זוכרת הרבה? איך יודעים אם בכלל רוצים לעבור את המסע הכל כך קשה הזה איך לא בורחים באמצע התהליך ? אני רוצה שיגמר כבר תודה

למרות שהפורום ביום מנוחה, את ההודעה שלך כבר קראתי... אימצתי את הרעיון שנעלה למעלה. ברור שאי אפשר להפריד בין גוף לנפש. אולי אחרי שמתים, אבל את הנושא הזה אשאיר למי שממש מעוניין לעסוק בכך. כתבנו, פחות או יותר, את אותם דברים... ומה שהתרופות עושות, בקצב כזה או אחר, זה לאזן את השיבוש שחל במהלך התקופה ה"מופרעת" (לא במובן של הפרעה נפשית, אלא במובן של הפרעה באיזון במוח). ולכן - ככל שדוחים יותר את הטיפול, כך לפעמים לוקח לתרופות יותר זמן ליצור מחדש את האיזון הדרוש. האם התנגדות מנטלית לטיפול, במהלכו, משפיעה על התוצאות? אולי אם לא מקפידים על ההוראות ומחפפים פה ושם. אולי אם מצפים לשיפור מיידי. אולי אם מצפים לשיפור של 100%. וזה נכון שהבעיה הכי גדולה של מרבית התרופות הללו היא, שכאשר כבר סוף-סוף מוכנים לקחת אותן, הדחיפות היא גדולה. ולחבר'ה האלה לוקח - במקרה הטוב - חודש לפני שמתחילים לראות ניצוצות של שינוי. וזה אם מוצאים די מהר את המינון הנכון ואת התרופה המתאימה. אז כן, קל לאבד את הסבלנות, להרים ידיים ולוותר על זה מהר מאוד (יחסית). ואת לא היחידה, בהקשר הזה. הרבה אנשים לא ערים לשיפור שחל אצלם, והסביבה היא זו שמודעת לכך לפניהם. דווקא בדברים קטנים, ולכאורה(!) חסרי חשיבות. אני שומעת את זה במיוחד עכשיו, מקרובי משפחה של מטופלים אחרים במחלקת ECT, ומהצוות. את לא צריכה להתנצל, אגב. לא הכנסת אותי לשום תסבוכת. ואני ממש לא חושבת שהשתגעת. דווקא בלהשתגע אני מבינה דבר או שניים :). ECT במקביל לטיפול תרופתי. כלומר - לפני הטיפול עצמו יש תרופות שאסור לקחת. מי שמקבל בנזודיאזפינים (ואליום ודומיו), צריך לדלג על הכדור של הלילה שלפני הטיפול. מי שמקבל מייצבי מצב רוח (ליתיום, דפלפט וכו'), צריך לדלג על יום שלם לפני הטיפול; הגיוני - כל מייצבי מצב הרוח הם, במקור, תרופות לטיפול באפילפסיה. טיפול ECT הוא בעצם התקף אפילפטי יזום, והתרופה סותרת את הפעילות החשמלית הרצויה. חוץ מזה, אפשר להמשיך עם כל התרופות כרגיל - מי שמקבל כאלה בכלל. שאלת המניעה. שאלת מיליון הדולר. סיכום מקיף של מחקרים (בנוגע לדכאון בלבד) מצא, ש-70% מהמטופלים נדרשים לטיפולי תחזוקה שוטפים. יש כאלה שחוזרים כבר אחרי חצי שנה, ואחרים מצליחים "לשרוד" בלי גם שנה-שנתיים. אני לא מכירה מחקרים בנוגע למאניה ופסיכוזה. אני מניחה שיש, אבל הגעתי למסקנה, שזה ממש לא משנה לי בכל מקרה. לא בא לי לייאש את עצמי עוד יותר. ריפוי מלא...? רק אם אחרי שמצליחים להגיע לאיזון, מוצאים גם את הטיפול/איזון תרופתי הנכון, בלי תופעות לוואי, ומצליחים לשמר בעזרתו את המצב. תודה. יום טוב לך, TM.

את מאד מעניינת.

:)

ובכלל תודה על זה שאתה תמיד פה מקשיב ,מבין ותומך..ונותן לי עוד ועוד כוח. ואם כבר בכוחות עסקינן אז באמת יישר -כוחך!!!

אני בת 40+ נשואה +2 מעוניינת לפנות לטיפול פסיכולוגי.מכיון שהקשיים שאני חשה הם אישיים ומשפחתיים. .שאלותיי הן: האם יש מטפלים שעוסקים בטיפול אישי זוגי ומשפחתי? התוכל להמליץ על מטפל ספציפי באיזור רמת גן גבעתיים שעובד עם מכבי (דרך האימייל)?.מה דעתך על טיפול דרך הקליניקה הפסיכולוגית של אוניברסיטת בר אילן? תודה.

לך ד"ר גליקסמן תודה מקרב לב על הטיפול שנתת לי לגבי יתר לחץ הדם שהופיע אצלי בפתאומיות. תוך שלשה חודשים הצלחתי לשלוט בעזרתך ביתר לחץ הדם שלי . אני פשוט לא מבין מדוע רופאים אחרים לא מודעים מספיק לאפשרות ללמוד כיצד לאזן ולווסת את לחץ הדם במקרים כמו שלי ללא תרופות , מה גם שאני רגיש לתרופות מסויימות. יישר כוח איציק

שלום רב לך איציק תודה לך על תגובתך, אני תקווה שאכן אתה ממשיך לתרגל וליישם את מה שלמדת וכי נושא יתר לחץ הדם הוא בשליטתך המלאה. לעונג היה לי ללמדך , אלמלא שיתוף הפעולה שלך לא היינו מצליחים כפי שהצלחנו. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי אודי, מבינה שסגרת כבר את "הבאסטה".. - הרי גם אתה צריך מנוחה מאיתנו.. אז לכשתענה... - אולי יש לך עצה לבעית קושי בהחלטה??? (ובבקשה אל תצחק עליי)- לא יודעת להחליט אם לסיים את הטיפול הפסיכותרפויטי? אם לסיים רק את הטיפול התרופתי? אם לסיים את שניהם?.. אם לעבור מקום עבודה? אם להחליף מקצוע? אם להחליף מקום מגורים? פשוט לא יודעת!!!!!!!! וזה מטריף ומטמטם ואולי הכותרת כאן למעלה- נכונה לחיי!!!!!!!!!!?

הי מיקה וכולם גם, אפשר להצטרף? יש לי כמה וכמה מחשבות ורעיונות, ואולי תמצאי בהם דבר מה. קודם כל, רציתי להגיד, שיצא לי להקשיב לך בכמה וכמה הודעות. קוראת אותך גם כעת, ומתארת לעצמי את העומס שאת מרגישה על כתפייך. את יודעת, אומרים שיש מקרים שעדיף פרה פרה ולא כל השק ביחד, במיוחד כשהשק כולל החלטות שכל אחת מהן בנפרד אינה פשוטה עבורך. ברוב המצבים גם לא כל כך אפשר הכל בבת אחת... וחשבתי גם על העצה שביקשת. הו, משאלות... איך לפרקים אפשר לראות אותנו, באופן כה נוגע ללב, מביעים משאלה לקבל איזה טיפ-טריק קטן במקומות בהם לעתים נדרש תהליך מורכב שאורך זמן. כמה מתעתע זה יכול להיות. איך זה שדברים מורכבים נראים פשוטים, ופשוטים - מורכבים. ותראי, אני מנסה להיות זהירה משום שאיני מכירה מספיק, כי ייתכן שישנן תוכניות או פטנטים שמתאימים ודוחפים מהר יותר או מניעים מתוך מצב נטוע. אבל האם הם מחזיקים מים? תלוי למי. תלוי מתי. כל כך אינדיבידואלי. בכל אופן, ככל שאני מבינה, החלטה היא קטע מורכב לכולם. לאנשים מסוימים, במצבים מסוימים ובתקופות מסוימות - מורכב עד כדי "שיתוק", או שתמיד מכאיב יותר ביחס לאחרים. מאמינה שבין השאר, הבנה עמוקה שאינה דקלום בלבד, עשויה לעזור ולמתן. בהנחה שמשתמשים בכלים באופן בונה. את יודעת, נראה לי שאפשר להתייחס ל אי-החלטה כאל סוג של החלטה (הייתי קושרת לכך חרדות של איבוד שליטה/אחיזה). אי-החלטה משמע כוח שמושך לשהות בקיבעון ולא לשנות. המקום לא חביב, די ריק, אבל, לפחות, מוכר. רק מה, (ואיני מחדשת) יש דברים שמשתנים, מוגבלים או חולפים ולא בשליטתנו. זמן. והרבה פעמים עקב כך נוצרת תחושת הפספוס. לדעתי, כדאי לבדוק עם עצמנו אם לפעמים יש נטייה לקפוץ לקצה, ולראות בהחמצה קטנה ואפילו בת תיקון תמונה של פספוס עצום ומייצג של הכל-הכל מבלי למנות בכלל כל הישג. מן אובדן כללי. אולי אפשר גם לנסות להבחין אם חלקם של הניסיונות שבכל זאת מתבצעים נופלים בנישה שבה מראש סיכויי ההצלחה אינם גבוהים במיוחד. ורציתי להציע רעיון נוסף - אולי יש סוג מסוים של ריגוש בהססנות הזו, ב'ישיבה על הגדר', על הגבול. משום שבאופן זה אפשר לדמיין כאילו כל המצבים יכולים להתקיים בה בעת. אפילו מצבים מנוגדים וסותרים או מרחיקי לכת לכאן ולכאן. מן 'להחזיק בחבל משני קצותיו'. ככה נמנעים מהתמודדות עם חלקיות ופשרה, לא נפרדים, ונמנעים מקבלת טוב ורע יחדיו. טוב עם המשקל שלו ורע עם המשקל שלו. באחד מהעצים של לא מזמן, שוחחת עם אודי על ראייה קטסטרופלית. רציתי להתייחס אליו ולהוסיף, שכפי שאני מבינה, לראיית שחור-משחור יש משלים אידיאלי הפוך. בן צמד. כלומר, אם את מדברת על אסון קיצוני, או ייאוש מובנה במערכת, כנראה שיש שם גם פנטזיה על דיוק פלאי, תקווה או נס גדול של שלמות והבראה (גם אם כמעט ולא ניתן לשמוע את הקול הזה והוא נקטל במהירות הבזק). הם באים ביחד. לגבי הטיפול - מקווה שהוא יכול לעזור במיתון גל הפספוסים. ואם, נגיד, את מצליחה ללמוד להתמקד פחות בכעסים וההאשמות על מה שהלך כבר (כעסים כאלה גוזלים המון אנרגיות) - גם מתפנים משאבים ויש סיכוי גדול יותר שתצליחי לראות יותר הזדמנויות ולנצל אותן. אם אינך משתמשת (גם) בטיפול רק כדי להוכיח לעצמך ש'הנה עוד דבר שלא סייע ואפשר לבטל', ובכל זאת ניתן לראות לאורך זמן שיש בו גם תרומה ולא מעטה - נראה לי שאז שווה להמשיך. טוב, זה דבר לבחון בתוך הטיפול. אולי כדאי לנסות גם לחשוב מה את מפנטזת שיהיה בעבודה החדשה, או במקום המגורים החדש. האם באמת מעבר אמור לפתור איזו בעיה? כי יכול להיות, שמדובר בחלקים פנימיים בך, שאין מה לעשות, לא ניתן להתחמק מהם ותמיד תפגשי ותאלצי להתמודד איתם בכל מיני אופנים ובכל מקום. ממה שמוכר וידוע לי, הטיפול יכול לסייע לך בהדרגה לקבל חלקים בך, ופחות להשקיע בהתקפה שלהם. מניחה שאז, בהיות הציפיות מכוילות יחסית, צנועות יותר, תוכל להיות הקלה ובהירות לגבי החלטות בצמתים. כפי שכבר הזכרתי קודם, כנראה שיהיו נושאים שתמיד יהיו קשים יותר להתמודדות ביחס לאחרים. תמיד. כן, זה עצוב קצת, ואולי גם לא הכי פייר... זה מה יש... לדעתי, גם לעיתוי של קבלת ההחלטה יכול להיות משקל משמעותי. למיטב הבנתי, אותה בחירה ממש יכולה להיות בונה אם באה ממקום אחד, או לעבוד בשירות ההרס אם באה ממקום אחר. ובכל אופן, בסופו של דבר גם על רמת הדיוק שבעיתוי צריך להתפשר. בהתאם למגבלות המציאות... וד"א, גם כשיודעים את כ-ל זה אנחנו לא חפים מהתנגדות. זו יכולה להיות חתיכת עבודה של פיצוח, שדורשת התמדה בטיפול (אם בחרת בטיפול עומק). וכנראה שגם אומץ. ממני, סוריקטה

עשיתי סקס מרחמים עם ידיד שלי, שהוא גם אקס שלי, ונמצא בדיכאון קשה. זה היה הסקס הכי גרוע שעשיתי בחיי. משעמם, תפל, ולא מסעיר בכלל. אפילו זייפתי וגם חשבתי על מישהו אחר שאני דלוקה עליו. וזה לא שהוא לא עשה את כל מה שצריך לעשות. זה פשוט בגלל שאני לא מאוהבת בו, לא מעוניינת בו, ולא בקטע שלו בכלל. אולי רק קצת בשביל הנוסטלגיה ובשביל ביצוע העניין עצמו. הבעיה היא, ששכבתי שם מתחתיו, ואיפשרתי לו לעשות מה שהוא רוצה, מתוך איזה תחושת רחמים. שאם הוא יקבל קצת, אז לא יתאבד כמו שהבטיח. ואני לא מבינה למה לא ריחמתי על עצמי. למען האמת, לא הרגשתי כלום. שום דבר. לא אהבה, לא שמחה, לא שנאה, לא כעס. כלום. פשוט כלום. ריק. וואקום. גם לא אחרי. כאילו פשוט לחלוטין לא אכפת לי. למרות שבאיזה שהוא שלב נמאס לי. אבל גם אחרי כל זה, לא היה אכפת לי. אפילו ביום שאחרי, כשהוא כמובן לא התקשר אלי או משהו בסגנון - זה לא מזיז לי. כי אני הרי יודעת שהוא כזה. אנחנו מכירים כבר שנים. אני פשוט לא מבינה למה עשיתי את זה. ובעיקר למה לא הרגשתי כלום. לחלוטין כלום. איך אפשר לכבות ככה את כל הרגשות ? ומה זה אומר עלי ?

הי עננית, את מתארת משהו שמאפיין יחסים עם נשים מוכות או מי שעברו ניצול מיני. אנא זכרי ש את לא אשמה בסבל שלו, ולא צריכה (או יכולה) לקחת אחריות על החיים שלו. בעיניי, גם אלים מבחינתו לאיים בהתאבדות אם ... אם הוא בדיכאון קשה הוא צריך לשתף פעולה ולהיות מטופל אצל איש מקצוע. בבקשה שמרי על עצמך. אותי זה מפחיד והייתי מציעה לך לא להתפתות ולשמור מרחק. סוריקטה

בני משפחתי הם אנשים שליליים ורעים. מאוד. אז ברור שבמהלך חיי נאלצתי לצמצם רגשות. גם הבחור ששכבתי איתו זה מישהו שפעם מאוד מאוד אהבתי. אבל הוא לא היה מעוניין להיות איתי. אז באמת גם אליו צמצמתי רגשות. אבל עדיין אכפת לי ממנו. העניין הוא שמדובר פה בסיטואציה אינטימית שאמורה לגרום לי להרגיש טוב. וזה לא קרה אפילו מבחינה פיזית. ואם מלכתחילה ידעתי שאני לא אתן לעצמי להיסחף אחרי הרגשות עם אדם שלא מעוניין בי, אז למה שכבתי איתו בכלל ?? ומה אם זה יקרה בעתיד עם מישהו אחר שאני כן אהיה אמורה להרגיש איתו משהו ? אותו עניין רלוונטי גם לגבי אבא שלי שנמצא במצב קשה אחרי תאונת דרכים. אמנם בהתחלה בכיתי איזה חודש וחצי, אבל זה לגמרי נעלם. עכשיו יש רק קמצוץ של רחמים עצמיים שאני נאלצת לטפל בו. וגם זה לא יותר מדי. אני כן מקדישה זמן לנסות לעזור לו, אבל אין בי את רמת הרחמים כמו שהייתי מצפה. משך חודשיים בעיקר חשבתי על כל הרע שהוא עשה. איך אפשר להרגיש יותר ?

שלום אודי, מה שלומך? רציתי לשאול אותך שאלה קצת "מקצועית" הפעם... אם למישהו מבוגר יש בעיה בהבנה חברתית, הבנה של סיטואציות חברתיות ושל היבטים פרגמטיים של השפה (למשל, בהקצנה, אם אשאל אם יש לו שעון הוא עשוי להראות לי שיש לו).. קצת כמו אספרגר אולי.. מה יכול לעזור לו מבחינה פסיכולוגית? על איזה סוג טיפול היית ממליץ? תודה (ודרישת שלום) לילך

אהלן אודי, חזרתי כדי לומר תודה! :-) התלבטתי מאוד, ביני לביני, כמה אפשר להסביר למישהו שהוא לא מבין משהו בדקויות של השפה והאינטראקציה. כמה אפשר באמת לתפוש את מה שאנחנו לא תופשים.. איך נחווית בדידות על ידי אנשים שהתפיסה וההבנה החברתית שלהם קצת לקויות? ה"מישהו" שדיברתי עליו יודע לספר רק את מה ששמע שאומרים עליו. הוא יודע שהוא נפגע וכועס, אבל לא יודע לומר למה ואם מרגיש דחייה או בדידות או משהו אחר. הנחתי שטיפול פסיכודינמי הוא לא בדיוק הכיוון, אבל הרגשתי שקשה לי לדמיין איך מתנהל טיפול שיש בו יותר צדדים קוגניטיביים, בהקשר הזה.. נורא קשה.. בכל אופן, תודה על המחשבות שלך, וגם על הקישור ל-TOM. (פגשתי אותך במאמר בנושא, שפירסמת איפשהו ברשת.. :-) ) שיהיה ערב נעים, לילך

לא יודעת לאיפו לפנות יותר,אודי.. הכל כבר רקוב אצלי במשך שנים ארוכות. נהייה לי קשה יותר ויותר ואני יושבת כאן אל מול המקלדת ומנסה להרכיב אותיות יחד שיצרו מילים שיבינו אותי..ושוב יוצא לי רק בלגן מקושקש כזה..ואני בבית לבד יושבת פה ובוכה פתאום ממש חזק, ושוב יש לי מחשבות ליגמור היום ודי ואני בוכה ובוכה לא יודעת איך לתקן את החיים שלי. איך להיסתדר בעולם הזה? כיצד לבנות את עצמיבכלל ממקום של אפסיות ענקית שכזו? וניסיתי כבר כל כך מלא פעמים, אודי..באמת שניסיתי מאד ורציתי לשפר ולבנות לאט לאט ,לבנה אחרי לבנה ופשוט שלא הצלחתי לבנות כלום בחיי! הקיר הקטן שבניתי לי להגנה קרס ברגע אחד כאילו לא השקעתי בו מאמץ, כאילו לא ניסיתי והתאמצתי הכוחותיי הדלים להרים עוד ועוד לבנה..ופתאןם זה נפל וחרב.. ואין יותר שום תחושת הגנה ,או תחושת שייכות לעולם, רק ייאוש מר וצורב שמשתלט לי על הנשמה . והם לא יודעים שכל פעם שהם הולכים מהבית אני במירדף כואב ומסוכן אחרי עצמי,במירדף בו אני בוכה הרבה ומגיעה לעוצמות של חרדה שרוצה להיתממש בפגיעה עצמית קשה(סליחה!! אודי,אין לי אף אחד שאפשר לשתף מה עובר עליי) ואז אני נלחמת להירגע ולא פוגעת בעצמי.. אבל מאד פוחדת כל פעם מחדש שאולי בפעם הבאה אני לא אוכל עוד להיתאפק ומה יהיה איתי? ..אני נשארת בבית ,המחשבות מציפות אותי והראש מתפוץץ מזה .קשה לי אחדי השנים האלה של טיפולים פסכולגיים ותרופות ובסוף אני כמו גוש של בעיות! אין לי איך להחזיק את עצמי. סליחה שיצא ארוך ומעיק.כמוני, ..לא יודעת איך להסביר לך עד כמה המצב בלתי נסבל ..אין לי כוח לפרט למה.. תודה על ההקשבה..

אודי היקר, מקוה שלא מעיקה בכתיבה. מרגישה שהקשר איתך מחזיק את לוליטה בחיים (את החלק הלוליטי שלי כמובן). לאחר שנה וחצי סוערות של קשר ונסיונות להפסיק את הקשר וחזרות וכל פעם היא הפעם האחרונה. האהבה הכי עוצמתית שאי פעם הרגשתי או קיבלתי. וכל פרדה היא לתמיד. בעקבות אירוע קשה בחיי(מחלה של מישהו מאד קרוב) נדרתי נדר שאם הקרוב שאני אוהבת יחלים ממחלתו לעולם לא אשוב לראות את אהובי. אודי, אולי זה יראה לך מוזר או ילדותי (אותה אמונה ילדותית בכוח המאגי שלי לסגור דילים עם אלוהים) אולי אפילו תחשוב שתפיסת המציאות שלי השתבשה - כמו אותם חולים פסיכוטיים שהכרתי במחלקות פסיכיאטריות שהיו להם מערכות יחסים קרובות, משפחתיות ואישיות עם אלוהים . אבל, אודי זה נראה לי שהפעם זה יצליח לי. נראה לי שגם הוא הבין את זה. הוא התקשר וסיפרתי לו על הנדר שלי והשיחה הפעם הייתה לגמרי עם ריח של סוף. הוא שאל אותי אם אני צריכה שיגיד שהוא כבר לא אוהב. שנגמר. שיהיה הוא המבוגר האחראי (עכשיו פתאום הוא יהיה מבוגר אחראי?) אמרתי לו שהפוך, אני רוצה שיגיד שלעולם יהיה שם. שלעולם יאהב אותי. שישקר לי. רק ככה אני אוכל להתרחק. זה נשמע לך שפוי? אודי כתבת בעץ אחר על החושך שיכול להיות גם חבר ללוחם ולא תמיד הטוב הוא מה שניתן לחשוב.זה מאד דיבר אלי. החושך יכול להיות חבר עבורי אבל המחיר בלבחור בחושך הוא להפוך לגמרי לאישה של לילה. לוותר על חיי היום שלי. שהלילה הופך חבר היום הופך שונא. שלך לוליטה

שלום , הגעתי קצת אולי באיחור אבל אומרים שאף פעם לא מאוחר... הגעתי למסקנה שיש בי כמה דברים שהייתי רוצה לשנות דברים שמונעים ממני להתקדם.ואף הורסים לי המון דברים שחשובים לי בחיים. ראיתי שיש המון מטפלים בכל הגילאים ... וגם יש פסיכולוגים קליניים רגילים ובכירים ופסיכוטראפיסט מה ההבדלים בניהם ? איך אני יודע במי לבחור ? כיוון שאף פעם לא הייתי בטיפול שכזה שאלה נוספת איך דבר כזה עובד ? כי במקרה שלי אני יודע מה הבעיות אני יודע מה אני לא עושה בסדר אני יודע את זה ובכל זאת עושה ההפך אני יודע לאן אני רוצה להגיע לא יודע איך אבל יודע מה הכיוון ויודע מה הבעיה איך הוא/היא יוכלו לעזור לי ? כמה זמן דבר כזה אמור לקחת ? תודה

אני מרגישה שהתמודדות עם כל הדברים בחיי כבר בלתי אפשרי... לא במישור התפקודי אלא הכאב הזה שאני נושאת עימי כל הזמן הדבר היחיד שגורם לי לתפקד זאת העובדה שיש לי ילד מדהים אני מרגישה שלא מגיע לי ילד כזה נפלא ואני שוקעת עוד! אני בזבוז של החיים האלה, פשוט בזבוז איך אני יכולה להמשיך? יש לי כדורים נגד דיכאון ואני לא מפסיקה להסתכל עליהם ולחשוב לעצמי לבלוע את כל הבקבוק. חשבתי לאשפז את עצמי אבל מה שזה אומר לגבי משפחתי בעייתי מבחינתי, מה גם שאני בארץ אחרת, לא בישראל. אלוהים, אני חייבת עזרה!!!!

תודה על ההתייחסות. אני כותבת מילים ראשונות אלה בטון ציני - אם הייתי מצליחה בניסיון התמודדות שלי עם כאב זה, לא הייתי כאן היום דנה בו :-). לפני שעברתי לחול רופאת משפחה רשמה לי ציפלקס ובמקביל טופלתי על ידי פסיכולוג קליני. אני עדיין לוקחת כדורים שרופא המשפחה שלי כאן רשם לי, הכדור אמור להיות מקבילה של ציפלקס אך משום מה לא נראה לי שהוא משפיע עליי יותר מדי, למרות שהוא העלה לי את המינון. האפשרויות שעומדות בפניי לא נראה לי שאיש היה רואה אותן כאופציה ובגלל זה מהתחלה כתבתי באתר זה. כתבתי באתר זה בעבר לפני שאתה נכנסת לניהולו, אך כתבתי יותר שירים אשר לא פורסמו כנראה בגלל שלא היו ראויים אך עדיין הם מה שסימלו אותי. אני מוצאת את עצמי לאחרונה שוקלת ברצינות התאבדות, והקטע שיש לי הכל, איש, ילד, בית, כסף אפילו כלב והכאב הזה לא עוזב אותי. לאדם כמוני לא מגיע פשוט כלום!!! זה גורם לי לשנוא את עצמי אפילו יותר. שלא תטעה, זה לא שאני לא מעריכה את החיים שיש לי, אני פשוט לא מעריכה את עצמי, לא מגיע לי.. פשוט! עוד יום לעבור...איך מפסיקים להרגיש ככה.

הי אודי שלחתי לך לפני שבועיים בערך מייל, אני מאד אשמח לקבל תשובה... תודה. אפרת

מסכימה עם הגישה, אך זה לא היה שייך לפורום.. אנסה לשלוח שוב.

באתי לבקר. כיאה למורות בחופש אני חולה. לפחות אני אצל אמא...

פעם ראשונה קיימתי יחסי מין בגיל 23 עם אותה בחורה שהתחתנתי מאוחר יותר איתה.אני בו אדם רגיל,בריא,אך יש לי בעייה רצינית שממנה אנו סובלים ביחד אם אישתיץאני מאוד אוהב אותה,אך אנו לא מצליחים במיטהתאני לא מצליח לגמור,היא מושכת אותי,אך אחרי זמן קצר אצלי הבולבול נופל,אני נכנס לפאניקה ומתחיל לחשוב בראש שרק לגמוור ולהצליח. אחרי דבר כזה אצלי מתחילים כאבים קטנים בפין בצד שמאל.אני עשיתי בגלל זה(ככה חשבנו לפחות) ברית מילה בבית החולים.גם יחסי מין הראשונים לא הצלחתי לגמור. אולאי פשוט יש לי בעייה בראש,אז איך מטפלים בזה?הזוגיות שלנו בגגל זה קורסים... תעזרו לי בבקשה

אני בחורה רווקה בת-39 שסובלת מהפרעת אישיות גבולית ומטופלת בתרופות פסיכיאטריות במשך 10 שנים באופן קבוע. האם לדעתך אני יכולה להיות אימא לילד בלי שאגרום לו נזקים בעתיד והאם אני יוכלה לגדל ילד בריא? תודה

קצת הכעיסה אותי התשובה השטחית הזו שנתת בקשר לאימהות והפרעת אישיות גבולית. הנושא הוא כל כך מורכב כך שהתשובה שלך החטיאה את המורכבות. והייתי אומרת שגם חטאה בפטרונות ושוביניזם -כאילו יש ליישר קו עם האמהו?ת האחת והיחידה שמלבדה אין אחרות. ואני מבקשת, אנא אל תענה בתוקפנות או בהתגוננות, אלא כאדם אל אדם. אני לא מנסה להעליב או לבקר, רק להאיר נקודה מסוימת. תודה.

ראשית תודה על תשובתך שלמרות שלא ענתה לי על שאלותיי אחת לאחת הביאה לי מעט רוגע. ואולי דווקא משום כך... אולי שיקפת לי את אופן החשיבה ה"היסטרי" שלי ואולי חוש ההומור הסמוי שלך... התכוונת ל"חולה" בכפל משמעות נכון? זה לא היה במקרה?.. אהבתי.. תודה ו..רק בריאות.. וחנוכה שמח, מיקה

הי אודי, הוספתי שאלת המשך. אשמח אם תבחין. תודה!

ניסיתי. שם למטה. תקפוץ לראות?