פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי ככל שמוקפת אני יותר ויותר אנשים ככה מרגישה אני לבד. קשה לי להכיל בתוכי את כל הרגשות הלא חיוביים הללו ולהשאר שקט שלווה שקולה מחוייכת חיובית בהתייחסותי לסובבים אותיץ שאלתה אותי לפני זמן מה על הרגשות שלי. ואני קוראת את זנ ואני על סף דמעות (כי אינני בוכה אף פעם) זאת מכיוון שאסור היה לי להרגיש להביע לומר מה שאני מרגישה יש בי את החשש שהכל יתפרץ שלא אוכל לשלוט בעצמי ואז.... לא יודעת מה יקרה עצוב לי . אמרת לי פעם שזקוקה לחיבוק בטוח אבל איך אקבל זאת אם אינני נותנת לאיש לגעת בי שבוע בסדר

שמי הדר, בת 24. מגיל צעיר מאוד אני סובלת מחרדות ומהתקפי חרדה (בערך מגיל 13). מזה כמה שנים אני מטופלת בציפרלקס (20 מ"ג), וכן הייתי בכמה טיפולים פסיכולוגיים, ובסה"כ מרגישה טוב. למרות זאת אני סובלת ממה שנקרא בשפה המקצועית "אגורפוביה"- פחד ממקומות הומים כגון סופר, קניון, רחוב הומה בעיר ועוד. זה מתבטא בדפיקות לב, כאבים בחזה, סחרחורות, חוסר שקט והתחושה היא של חוסר נוחות, אובדן שליטה, מתח וכו'. עלי לציין שלמרות שאני סובלת מזה מאוד, אני משתדלת לא להמנע מלצאת למקומות אלו (זה רק מגביר את החרדה הכללית), אך זה פוגע באיכות החיים בצורה בלתי רגילה. התייעצתי עם הרופאה לגבי העלאת מינון התרופות והיא המליצה לי לא להעלות כיוון שבסה"כ אני מרגישה טוב וכאן יש מקום לעבודה עצמית והתמודדות (אני חייבת לציין שאני מסכימה איתה). במקרים חריפים אני נעזרת ב"קלונקס". ולשאלתי- האם במקרה כזה טיפול בביופידבק עשוי לעזור? עלי לציין שניסיתי הרבה שיטות וטיפולים, ועל כן אני לא מעוניינת ללכת למטפלים. שמעתי שקיים מכשיר ביתי, אשמח לשמוע מה דעתך עליו ועל ביופידבק במקרה שלי בכלל. תודה רבה רבה מראש ושבוע טוב!

שלום רב לך הדר, בהמשך לפנייתך תשובתע חיובית. מניסיוני המקצועי טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד בשילוב שיטת הביופידבק בנוסף לטיפול התרופתי אותו את מקבלת כיום יכול בהחלט לתרום רבות ליכולת ההתמודדות שלך עם התקפי החרדה . אשמח לתת ולקבל יותר פרטים . הינך מוזמנת להכנס לאתרי www.gliksman.co.il ולקרוא על מהות הטיפול. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב. אבי חולה סכרת ברמות הגבוהות ביותר שיש (3 זריקות אינסולין כפולות כל יום) לפני כשנה עבר משבר מסויים ומאז מטופל גם אצל פסיכולוג. יש לו נטייה לישון כל עוד הוא לא בעבודה, הוא ישן עד שמעירים אותו בכוח לקום לאכול וחוזר לישון לאחר האוכל. מאתמול לאחר מריבה עם אמא שלי הוא במיטה כבר 36 שעות לא אוכל ולא לוקח תרופות אין עם מי לדבר טוען שהוא לא ילד קטן והוא אחראי למעשיו. מה לעשות איתו? כאילו כל פעם הוא עושה הצגות שכולם יקרקרו סביבו. תודה רונן

שמי הדר, בת 24. מגיל צעיר מאוד אני סובלת מחרדות ומהתקפי חרדה (בערך מגיל 13). מזה כמה שנים אני מטופלת בציפרלקס (20 מ"ג), וכן הייתי בכמה טיפולים פסיכולוגיים, ובסה"כ מרגישה טוב. למרות זאת אני סובלת ממה שנקרא בשפה המקצועית "אגורפוביה"- פחד ממקומות הומים כגון סופר, קניון, רחוב הומה בעיר ועוד. זה מתבטא בדפיקות לב, כאבים בחזה, סחרחורות, חוסר שקט והתחושה היא של חוסר נוחות, אובדן שליטה, מתח וכו'. עלי לציין שלמרות שאני סובלת מזה מאוד, אני משתדלת לא להמנע מלצאת למקומות אלו (זה רק מגביר את החרדה הכללית), אך זה פוגע באיכות החיים בצורה בלתי רגילה. התייעצתי עם הרופאה לגבי העלאת מינון התרופות והיא המליצה לי לא להעלות כיוון שבסה"כ אני מרגישה טוב וכאן יש מקום לעבודה עצמית והתמודדות (אני חייבת לציין שאני מסכימה איתה). במקרים חריפים אני נעזרת ב"קלונקס". ולשאלתי- האם אתה מכיר כלים בהם ניתן להעזר במקרים כאלה? הייתי בעבר בטיפול קוגניטיבי, אך אין לי כרגע תקציב להמשיך בשיחות כאלה. האם אתה יודע על כלים שניתן לעבוד בהם באופן עצמאי בבית שעשויים להועיל? וכן אם יש ספר מומלץ בנושא אשמח לשמוע. תודה רבה רבה מראש.

היי אודי לא יודעת מה לעשות מנסה להתייעץ אתך. כל סיכומי הטיפול שקיבלתי ממטפלים שהייתי אצלם כללו רק את הדברים שאמרתי. לא היתה שום התייחסות להתרשמות שלהם ממצבי או מאיך הם רואים את העניין. כל העדויות החשובות האלה הפכו לחסרות ערך. חלקם אמרו לי לפני שהם יצמדו רק לתכתיבי הפגישות כי אסור להם לחרוג מעבר מבחינה חוקית. האם יש בכך מהאמת? ולמה. הרי כולם טענו טענות קשות כלפיו במהלך הטיפול כלפי האסטרטגיה הנמצלת והפוגענית. למה כשצריך לעמוד ולהגן על מישהו כולם זזים צעד אחורה ומתקפלים מחשש להסתבך. אין לי יותר לאן לפנות אודי אני ממש לבד. אף אחד לא יגן עלי יותר. אני לא יודעת מה לעשות. רוצה כ"כ למות. האם ללכת כבר לחוות דעת? האם סיכום טיפול לא יכול להכיל גם התרשמות? למה אני לא ראויה להגנה ולהגינות. האדמה כבר מכסה אותי.

ד"ר בונשטיין שלום, אני סטודנטית לתקשורת ואנחנו עושים משדר גמר ברדיו לגבי חתונות. התבקשתי לשאול פסיכולוג לגבי התופעה החברתית שהיא מסחריות בחתונה. ז"א מדוע יש נטיה לאנשים, בייחוד בתרבות הישראלית להשקיע בחתונות כספים רבים ולהתעלות על חתונות קודמות? מהו הצורך הזה ומאיפה הוא נובע? במילים אחרות מדוע אנשים הפכו את יום הקידושין למוצר מסחרי? אשמח לקבל תשובה המון תודה ליהי

הי ליהי, זוית נוספת, אם תרצי זו האפשרות ליום אחד להיות בתוך חלום. חלום של להיות נסיך ונסיכה. הבגדים, האורחים, הפאר. לא אצל כולם זה מתרגם למסחרי אבל אצל חלק כן. הפנטזיה יכולה להיות מכמה סוגים ואצל כל אחד היא שונה. אני מניחה שהמימוש שלה הוא תלוי תרבות וההקשר התרבותי שלנו מעורב זה מכבר בזה המסחרי. אני מכירה טוב חיים בארצות אחרות, המסחריות לא נראית לי אופייני במיוחד לתרבות הישראלית, אם כבר המסחרי זה משהו שבא לנו בהשאלה מהאמרקניזציה שלנו. ועוד דבר, שמתי לב שלעיתים דווקא באוכלוסיה עם פחות אמצעים כספיים יש יותר הוצאת כספים פזרנית ומוגזמת על חתונות ואירועים אחרים. זה רק מחזק את ההשערה שיש כאן צורך בפנטזיה הרחוקה מאד מהחיים האמיתיים. ודרך אגב, לי דווקא הייתה חתונה מאד צנועה ולא יקרה, מבחירה של שנינו. (אבל לא ויתרתי על שמלה נסיכתית והינומה :) ) י.

שלום רב! אני די חדשה פה אממ לא יודעת כול כך מאיפה להתחיל, אני בת 26 די איבדתי כיוון הייתי בתקופה מאוד קשה עם כול נושאי החיים המשפחה הבן זוג שהיה כקשר מאוד הזוי היינו יותר כמו חברים טובים וזה לא היה ממש זוגיות עכשיו אנחנו מרוחקים ואני מוצאת את עצמי לבד בוכה וכואבת דחיתי המון דברים שקשורים לסיום הלימודים שלי אני ממורמרת על אנשים לא כייף לי מרגישה חסרת כוחות להתחיל לעשות יש לי חובות עצובה שמחה עצובה כול הזמן משתנה כועסת על עצמי שזלזלתי בהמון דברים נודחיתי והיום אני משלמת ביוקר מכול הכיונים כספית והנפש שלי רק סובל מה אני עושה איך מתקדמים איך לא לכעוס על עצמי על חוסר סדר מוחלט בחיים שלי ממש ישנתי בבעמידה מצב שהיה 3 שנים עכשיו רוצה להשלים את כול המטלוןת ולא יודעת איך לגשת מתביישת ממה יחשבו עליי במוסדות הלימוד מרגישה ממש לא טוב מרגישה בודדה :((((((

בוקר טוב... :) מממ.. ישנתי טוב, קמתי לבוקר גשום, תחת השמיכה החמה שלי.. הפעם ישנתי במיטה :))) הלוואי וכולנו נקבל היום חיבוק מהלב.. שיהיה יום קסום, עם הרבה כל הנפש.. ~נילי~

http://www.youtube.com/watch?v=RWmqOPeP-FA&feature=related מכל הלב..

ש.. אני אוהבת לסכם את השבוע.. ומחר אני אהיה באמצע מסע.. דרומה (אודי, ד"ש חמה לצפון ממני , עד לפעם הבאה.. :) ) אז.. שתהיה שבת טובה, שנה טובה, סילבסטר נעימי.. ונשיקות לכרית תשאירו ללליה אחד ;) הפעם זה צריך להיות אמיתי! happy new year !!! Halleluja! (((((((( (yayyyy :O)))))))) (כמעט כתבתי את שמי האמיתי.. אוי, אני מרגישה ממש בבית :) ) אבל הפעם זה ישאר ;) ~נילי~

מבקשת לדעת מה אתה ממליץ לקחת לפני בחינה?הבן שלי יודע את החומר למבחן אך כאשר מתיישב למבחן בכיתה ניכנס לחרדות מזיע ושוכח את הנלמד,כיצד אפשר לעזור לו? תודהאציין שבני בן 16 נער בריא.

בוקר טוב! ישנן תקופות בהן אני סובלת משינויים מהירים וקיצוניים במצב-הרוח, ובחודשים האחרונים הדבר בולט במיוחד. בנוסף, בקלות קיצונית מצב הרוח שלי יכול לצנוח, אפילו ללא סיבה מיוחדת, ומנקודה זו ואילך דברים פעוטים יפריעו לי או יעליבו אותי ויחמירו את העניין. אני מטופלת שנה פלוס אצל פסיכולוג, ורק לאחרונה עלה בדעתי שאולי הבעיה שלי אינה נפשית בלבד, אלא אף הורמונלית/רפואית. האם יש דרך לבדוק זאת? איזה סוג של רופא מאבחן דברים מעין אלה? תודה רבה!

שלום רב. אני רווק בן 30 (+חברה) המעוניין לפגוש פסיכולוג המקבל מטעם קופת חולים מכבי באזור צפון ת"א, הרצליה והאזור. אשמח לקבל המלצות למייל [email protected]

שלום!! אני נמצאת בטיפול בערך שנה וחצי ולצערי אני לא רואה את הסוף שלו.. אני בכיתה י"ב ואני רוצה להתגייס(אני לא יודעת עדיין אם הצבא ירצה אותי בכלל..)בכל אופן רציתי לשאול אותך אם טיפול פסיכולוגי מוריד פרופיל? וכשמישהו מתגייס והוא נמצא בטיפול הוא חייב להיות בבסיס קרוב לבית או שהצבא יכול לסדר משהו?? תודה רבה על העזרה:)

ומאתיים לאחור???? מה עושים?

ניסיתי. נאלמתי. נעלמתי. נעלמה גם הודעתי מסוף השבוע

מרימה ידיים סליחה

היי, לא יודעת למי כותבת ,לשם מה כותבת, ..כותבת.. קמתי הבוקר וכל העולם נראה ריק,שקוף, אין בו טיפת צבע..אפילו לא טיפונת..ריק..ממש שקוף..בדיק כפי שמרגיש לי בלב ,אולי נכון יותר כפי שהלב שלי לא מרגיש כלום ממש כ-ל-ו-ם !! בשביל מה לקום ??לשם מה החיים הללו ? מה התועלת ? מה התוחלת ??? כל כך נמאם . כן, החיים נמאסו !! ממש מתחשק לצעוק די!!!!!!!!!!!!נ-מ-א-ס !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היי במבי, מרגישה מאוד לא נוח לנסות לעודד אחרים כי אני בעצמי לא מסוגלת ליישם את האסטרטגיות הללו ותלמידה די גרועה של החיים, אבל אם אפשר להתייחס לעוצמות והיכולת להביע מחאה כסממנים של חיים- אז אוכל לקבוע חד משמעית שאת חיה. סובלת אמנם- אבל נאבקת ולא מקבלת את הדין. והתקווה לטוב היא חלק מהתועלת שבחיים (זהו עכשיו יש לי הרגשה שהולכים לזרוק לי את המשפטים האלה פה בפרצוף כל פעם כשרק אתלונן- רחמים בבקשה רחמים...!). מתנצלת מראש על הדיאגנוזה הקודרת ומאמינה שיהיה לך טוב בסוף רפאים

רפאים היי, ייתכן ואנחנו משמשות מראה האחת עבור האחרת ??? את כותבת לי "..אבל אם אפשר להתייחס לעוצמות והיכולת להביע מחאה כסממנים של חיים - אז אוכל לקבוע חד משמעית שאת חיה." ואני נזכרת בוועדת האתיקה-סיפור דמיוני אמיתי לפורום -שכתבת. נזכרת בעוצמות של המילים,הכאב ,המחאה,היופי,הצלילים,הצבעים,הצורות.. ובוואוו!!!!!!!!!!!שהרגשתי בכל גופי למקרא הסיפור.. כן רפאים, ייתכן ואף אני אולי יכולה לקבוע לפי פרמטרים אלו שאת חיה..סובלת אך נאבקת ולא מקבלת את הדין ! (אני נוצלתי מינית בילדותי ,מעולם לא העלתי בדעתי לעשות עם זה משהו...) רפאים, אני מרגישה תקווה וייאוש בעוצמות מאוד חזקות. אוהבת להתבונן בים להסתכל בעת גאות ושפל...אוהבת גם להרים את עיני אל הירח כשמתמלא ,מתרוקן שוב מתמלא וכו'חושבת ומרגישה חלק מהטבע...גם אני כמו הים..כמו הירח.. גם לי גאות ושפל גם אני מתמלאה ומתרוקנת ,כן ,אני מחזורית ..גם המחזור שאני מקבלת... רפאים,נסחפתי קצת...רוצה לומר לך תודה על המילים המזמינות שכתבת לי בזמנו..בם את מזמינה אותי ללכת אפילו על מלוא כף הרגל (ולא רק על קצות האצבעות ) בזכות מילים טובות אלו,בזכותן של מילים טובות נוספות מסוריקטה, ילדה אשה ,שרית, העזתי לקפוץ שוב למים שחשבתי שקפאו עבורי לעד..אך גיליתי שתחת מעטה הקרח הדק שחשתי המים דווקא חמימים מאוד. תודה לכם !!! ו..תודה גם לך אליס..ותודה גם לך אודי..כנראה שהייתי צריכה (ואולי אף חייבת )לעבור את הזעזוע שעברתי דרך המילים שלכם... נ.ב אודי, זוכרת גם את כל המילים החמות שהרעפת על במבי פצוע... תודה לכולכם !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היי אודי, אתה חושב שזאת המכה רק להוליד ממני צעקה ??

מהי התשובה לבעיה של תקיעות בחברה ,אני כידוע סובל מבורד ליין, וויסות רגשות קשה קשב וריכוז .....אני מאד פגיע, אם המטפלת שלי לא החזירה לי טלפון,לא ענתה לי לשאלתי, אני חש זלזול ...וחש כעוס מימנה כמו ילד כעוס ,הבנתי שפרויד מדבר על כך,שצריך להוציא את המטופל מהמקובעות והילדות שבו אבל מהי הדרך ....תן לי טיפים , כי למשל אני כעסתי על המטפלת , ואני מתנהג איתה בברוגז ,יוצא מהטיפול 5 דקות ליפני הזמן ...מתוך כעס ......היא יודעת שאני כועס עליה ,אבל לא מנסה לפתור את הבעיה בינינו ....אין לה כלים תעזור לי

היי.אני בן 23 ויש לי בעיה קצת מוזרה \שונה לא מוגדרת כל כך שאני לא יודע איך להתמודד איתה ואשמח לשמוע חוות דעת לגבי המצב ולכן אני רושם פה כי אני מאוד נהנה לקרוא את ההודעות שלך בפורום. קורה לא מעט שאני פשוט ממהר מכל מצב בחיים ועושה תמיד את רוב הדברים הרבה יותר מוקדם ממה שצריך,הן מבחינה מעשית והן מחשבתית.למשל לימודים כשאני לומד כרגע אני ממהר וחושב כבר על תואר שני מלפני שסיימתי שנה א' .אני שומע תכניות של מבוגרים למרות שאני צעיר...קצת \הרבה מפריע לי הנושא הזה כשאני לא "נמצא" איפה שאני אמור להיות ואיפה שרובם של בני גילי נמצאים. שאלה נוספת-אני מדבר הרבה ממש כמו ילד קטן על עצמי או מחשבותי או שופט אחרים ואומר לאנשים בפנים.זה מגיע למצבים כאלו ואני לא מעונין שזה יהיה אבל אני לא יודע איך לעצור את זה ולמנוע זאת אשמח לטיפ או שניים . תודה

בהמשך לבקשה ולמצבולשאלתי האם תקנון הפסיכולוג קליני מחייב לא לתת פרטים אישיים.או מדובר במטפל שזו הטקטיקה שלו? לי זה הפריע כל הפגישות שאלתי חסר האיזון נותן ליהרגשה לא נעימה. חוץמטעיות רבות בחיי עכשיו יש לי פתקים מרופאים מותר ליוצפוי שאעשה הרבה טעיות. לי הצפי שלהם זהנס שאני חיי מבחינתי באמת חבל. .אזסליחה מראש.

ממממ.. היה שבוע עמוס מאוד. רגשית.. אבל היום היה יום טוב.. ומקווה שימשיך להיות טוב.. והשמש יצאה לקראתי :) התנתי איתה שאני מקבלת את פניה באהבה ושמחה בתנאי שתיתן גם מקום לעננים.. כי לפעמים השמים בוכים במקומי.. ואם גם השמים לא בוכים וגם אני לא בוכה , הכל נשאר בפנים.. וזה ממש לא נעים.. :) שיהיה סופ"ש מקסים לכולנו, מלטפת ברוך, מביטה בחום.. שבת טובה שבת שלום :))) ~נילי~

והצפון. נא לרשום פה בפורום או לשלוח לי אי מייל ל: [email protected] תודה רבה מראש.

עד עכשיו ראיתי שיש במרכז הארץ, אבל קשה לי לנסוע. המייל שלי: [email protected] תודה רבה מראש.

שלום בני בן 4, והסימנים התחילן אצלו כבר בגיל 1.5 זה התבטאה בסרבנות בפחדים מחפץ מסויים. נעם הגיל זה עבר להתקפי זעם סרבנות, בילבול , התנהגות כמו פסיכוזות, לא יודע מה להחליט במצבים של התקפים. לפני שנה וחצי היינו אצל נוירולוג הוא אמר שאנו מגדלים טירן מישפחתי ונתן לקחת פסיפרולה פעמיים ביום 5 מ''ל. רוצה לציין שהוא ילד שחולה לעיתים קרובות: שיעול אסטתי, נזלת מוגלתית, וכו'. מטפלים בו בהכל כל המשפחה נותנת את כל הנשמה לקראתו. הוא נימצא בגן מגיל שנתיים, לפעמים זה גם מתבטאה בגן אומנם בתדירות נמוכה. רופא המשפחה טוען שזה יעבור עם הגיל אבל אני רואה שזה רק מחמיר ורע לו עם כל ההתנהגות הזאת הוא מעוצבן, מבולבל בוכה. רוצה לציין שהוא ילד מאד חכם אוהב את כל הפעילויות: חשבון, אותיות מבין ויכול לשבת שעות עם החוברות זאת אומרת לדעתי אין לו בעיית קשב וריכוז. אוהב מאוד טלויזיה, לצייר לגזור וכו'. בבית עדיין לא אוכל לבד ודורש שיאכילו אותו לפעמים עדיין עושה פיפי בתחתונים ומייד רץ לשירותים. בעיות שינה אין לו. ילד מאוד יפה: מתולתל זהב, עיניים כוחות כמו נסיך. אני לפני חודשיים ילדתי רואים שיש ביטוי של קינאה, לפעמים אומר תזרקו את רוני ( הבן השני) אני רוצה לציין שאני סובלת מפניק גיזורדר וחרדות+דיכאון ללא שום סיבה זה הגיע אלי בגיל 16 כרגע בת 28. אני אישה משכילה בעלת תואר שהי בביטכנולוגיה, עובדת בתפקיד של אחראחת תחום רפואי רגולטורי בחברת מכשירים רפואיים. כל ההריון הייתי על מינון של 2 סרוקסט = 40 מ''ג לא הינקתי. אצל אמא שלי יש גם את כל הסיפור הזה גם לפעמים נוטלת כדורים אנטידיכאוניים. לא יודעת מה לעשות כל הבית זה בלאגן אחד גדול בבקשה עזרו האים מישהוא מכיר איש מקצוע טוב בבעיה, אנחנו גרים באשדוד אבל זה לא בעיה לנסוע לעיר אחרת. האימייל שלי [email protected] תודה מראש אנה

אולי אתה תוכל להמליץ לי על מטפל כלשהוא, כי אני ממש לא יודעת למי לפנות? תודה מראש אנה

שלום לך רציתי לדעת למיטב ידיעתך ,מהו הטיפול הפסיכולוגי ל 1-הטרדות קשות בילדות ,אונס 2-אימא קשה מאד ומשפילה 3- נטייה קשה מילדות למזוכיזם מיני אשמח לשמוע את חוות דעתך בידידות והערכה רבה

האם מידע אישי של מטפל נשוי/ גרוש / ילדים וכד' זה מידע מסווג .אני מטופלת למעלה משנתיים עם אותו מטפל כל שאלותי עליו, לעומת התערטלות המטאפורית שלי ההרגשה הלא מאוזנת מבחינתי נותנת לי הרגשה you talking to me כאלו יכולתי לדבר עם עצמי .משהולא מאוזן.קראתיאת הספר שבעה סוגי עמימות והתרשמתי שמטפל מזדהה עם המטופל שלו לא עדאבדן כמו שם אבלההסתרה היא מהשטן.אז מה אומרת האתיקה שלכם?כל לי זה מאוד מפריע.בעיקר כימצבי הנפשי הבאותי הוא דיכאון על רקע אורגני אחרי טיפול שיקומי ארוך .מחכה לתשובה תודה

שלום ד"ר, אני בת 34 נשואה +2 ובערך מגיל 17 מ"מתעסקת עם השיער שלי..." (תלישת שיער) ברגעים אלו ממש מיואשת. לפני כ4 שנים טיפלתי אצל פסיכולוג והטיפול היה ארוך מתיש אבל המצב דיי השתפר והשיער היה בריא ויפה, ואז שוב לאט לאט חזרתי למצב שיש לי ממש חורים"ניסתרים" - לא מצליחה להפסיק! קראתי קצת מאמרים שלך על הנושא. ואת הביופידבק. לא מכירה כלל, אתה חושב אחרי המון המון שנים שאני נוגעת בשיער זה יכול להפסיק????

שלום רב לך, בהמשך לפנייתך ושאלתך תשובתי חיובית . על מנת לדעת יותר על שיטת הטיפול שלי הינך מוזמנת להכנס לאתרי www.gliksman.co.il אשמח לקבל ולתת יותר פרטים 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

בהמשך לפנייתך אני ממליץ בפניך לקרוא מאמרי בנושא האתר www.articles.co.il אשמח לעזור לך בהתאם תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שש שנים.. "חגגנו" שש שנים.. או יותר נכון להגיד, שהיינו אמורות לחגוג.. אבל.. במקום לחגוג הרסתי.. במקום לחגוג נפלתי.. במקום לחגוג בכיתי.. במקום לחגוג רציתי למות. שש שנים איתה, התחלנו מפעם בשבוע, עלינו לפעמיים, שלוש, ירדנו שוב לפעמיים. שש שנים שבהם אני לא יודעת מה עשיתי, כי שום דבר לא השתנה. שש שנים ואפילו פעם אחת לא הצלחתי לדבר איתה על הפגיעות שעברתי. שש שנים ואני עדיין לא מצליחה באמת לדבר איתה. על שום דבר כמעט. שש שנים שאני מתביישת ממנה. שש שנים ואני עדיין יושבת כל פעם מחדש על הריצפה, מכווצת. שש שנים ואני עדיין פוגעת בעצמי. שש שנים ואני לא רואה את הסוף. שש שנים ואני עדיין רואה רק סוף. שלי. שש שנים והכאב רק נוכח יותר. והשנאה במלוא עצמתה. והמפלצת מרגישה הכי בבית שהיא יכולה. שש שנים ואין לי כח יותר. משוועת לחידלון. סליחה :(

וואו..אני ממש מזדהה עם כל מילה שכתבת רק שאצלי אני בחגיגות ה- 3 שנים , זה כל כך מפחיד ומייאש לחשוב שזה לעולם לא משתנה..

לא ציינתי שלפני שש השנים האלה היו עוד כשנה וחצי בטיפול אחר.. אני מודה שהייאוש גדול.. אבל מודה גם שלא רוצה (ברור שגם לא יכולה) לוותר עליה ועל הפגישות שלנו.. אני מאחלת לך שדברים כן ישתנו אצלך ושתרגישי בשינוי הזה.. שתרגישי שאת צועדת בשביל ומתקדמת אל עבר היעד שלך..

הצירוף "שש שנים" מופיע בהודעה שלך. נראה קצת מיותר לספור... אבל 12 פעמים אומרות משהו. שבמקום "אין" את בהחלט יכולה לכתוב "יש". יש לך שש שנים איתה. ואם היית שואלת אותה, מה דעתה אחרי כל השנים האלה? לדעתך היא היתה עונה ש"שום דבר לא השתנה"? לדעתי לא. למה? כי למה לה "לבזבז" עלייך שש שנים, ולהמשיך הלאה איתך, בידיעה שלה שזה מיותר ואין שום שינוי? את רוצה - ובצדק - לראות שינויים אחרים, גדולים. את רוצה - ובצדק - שיהיה לך כבר טוב. כי מגיע לך שיהיה לך טוב יותר. אבל בינתיים תנסי להיות ערה לשינויים הקטנים, תשאבי מהם את הכוח כדי להמשיך, בידיעה שלא צריך לחשוב כבר עכשיו על הסוף (או לראות אותו). את "יום השנה" שלי אציין במרץ... 11 שנים. אם אני רואה את הסוף? לעזאזל, לא! היא כבר אמרה, שזה Forever. עד שהמוות יפריד בינינו (והיא, כמובן, התכוונה למיתה מזיקנה; שלה). חצי מהדברים שכתבת, אני מכירה עדיין... והאמת? גם לי אין מושג מה עשיתי. והיא טוענת שהשתניתי. בימים טובים, אני שותקת. בימים רעים, אני מסכימה; השתניתי לרעה. לכל דבר בתהליך יש זמן משלו. ושש שנים הן המון "יש". ואת לא בתחרות עם אף אחד, כך שגם אם את זקוקה לעוד שנה-שנתיים, לפני שתוכלי להיות איתה יותר, זה בסדר. TM.

תאמתן דברים, את והמטפלת שלי?... מעניין.. גם בינינו יש ידיעה ואף זה נאמר לא פעם.. שאנחנו תמיד נשאר יחד.. עד שהמוות יפריד בינינו.. כל פעם שזה נאמר אני מחייכת.. (גם היא מתכוונת למוות שלה מזקנה, אני דווקא מתכוונת למוות שלי). אני יודעת שיש לנו עוד הרבה מאוד זמן ביחד.. זה קצת מרגיע אותי.. אבל גם קצת מכאיב לי.. (לא הלהיות יחד איתה, אלא הידיעה שאני תמיד אצטרך טיפול, אצטרך אותה, שאף פעם לא אהיה מספיק "בסדר" לבד..) אבל אני רוצה להרגיש שמשהו קורה.. שמשהו זז.. שמשהו משתנה בי.. והיא (צדקת לחלוטין) חושבת שדברים כן השתנו בי.. היא טוענת שאני עדיין לא רואה את זה, כי אני בתוך זה.. אבל האמת היא שזה לא מספק אותי, לא מרגיע את ההרגשה הקשה שכל כך הרבה שנים עברו ואני מרגישה שאני עדיין בדיוק באותו מקום בו הייתי כשהתחלנו.. לגבי ה"יש" ו"אין".. מעניין שלאחרונה היא גם העלתה את העניין הזה.. היא טוענת שאני רואה כל הזמן "אין" ואני לא מצליחה לראות "יש" אפילו (שלטענתה) יש "יש". אז לרגע אני אנסה לתפוס קצת הרבה מרחק, ואני אגיד ש.. אני יודעת ש-יש דברים טובים בכך שאני שם, איתה, במשך כל כך הרבה זמן.. אני חושבת שיש ביחסים שלנו משהו מיוחד.. (היא כל הזמן אומרת שהיחסים שלנו נעשו מיוחדים). אבל אני גם אגיד שזה מייאש, מכאיב, מעציב.. והלוואי והייתי פחות מפלצת ויותר נורמלית, ואז דברים אולי היו זזים יותר.. שיר

אין בי כח :( אני רוצה למות צריכה למות איפשר ככה יותר

הי שמי יעל אני נמצאת כרגע בחול מאז שהגעתי לפה אני כבר חודשיים וצי מאז שהגעתי לפה יש לי תחושות מוזרות בגוף כמו נימול בגוף כאבי ראש חזקים חלקים לפעמים נרדמים לי בשינה תאבון מופרז עצבנית נוראא דפיקות לב לחץ בחזה הרגשה של שריפה בראש והרגשה של לחץ חזק חזק בפנים עשיתי פעמיים סיטי אקג הייתי פעמים בבית חולים והרופאים אמרו לי שזה לחץ נפשי ולכן אני פונה ושואלת עד כמה לח נפשי יכול ליות רע פיזית? קראתי באינטרנט דברים מפחידים כמו טרשת או אירוע מוחי זה מלחיץ אותי אני בת 21 בסהכ למה אני עוברת את זה ? חשוב לציין עברתי תקופה קשה בארץ נורא אה וגם כל השירים בגוף שלי קופצים לי זה מטריד אותי נורא אני מתוסכלת קשה לי לחיות אם המחשבות האלו תודה רבה .

תודה רבה לך... וחשוב לי לצין הדיקות שעשיתי זה סי טי ראש פעמיים הכל בסדר כנל אקו לב צילום לב הרופא צעק עלי ואמר לי שזה משהו נפשי מפחיד אותי שזה ל יהה משהו נפשי כי אני מרגישה ממש לא טוב עם הכאבים בראש צפצופים באזניים שרירים קופצים כל הזמן נימול בלשון

שמי רות ואני בת 28 ובחצי השנה האחרונה הייתי במיון לפחות 50 פעם (בלי להגזים) ותמיד אומרים לי שזה לא מהלב ושעלי לבצע גסטרוסקופיה מכיוון שאתמול סיימתי טיפול להליקובקטר פילורי. יש לי דלף קל במסתם המיטרלי ועקב כך איוושה ויש לי פעימות מוקדמות וזה ממש מפחיד אותי יש רופאים שטוענים שאולי זה מחרדה אך לפעמים גם כשאני קמה בבוקר מבלי לחשוב על כלום נהיה לי פעימות מוקדמות ואיזה חרדה יכולה להיות לי כשעדיין לא הספקתי לחשוב על כלום? הדברים הללו משבשים לי את החיי, אני סובלת, אני אם ל-4 ילדים קטנים ותמיד אני מפחדת שלא יקרה לי משהו בזמן שאני איתם לבד בבית, אנא, בבקשה, אם תוכל לתת מזור לנפשי ולהמליץ לי על טיפול כלשהו אני מתגוררת בפ"ת ואם אתה מכיר כאן מישהו שעוסק בביופידבק או בהתנהגויות קוגנטיביות אני אודה לך מאוד משום שהפחד מהפחד הוא הכי גרוע, בבקשה אני סובלת, לתשובתך המהירה אודה, תודה.

שלום רב לך רות, אכן ניתן לעזור לך להתמודד עם בעיותיך. לצורך מתן תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק ליותר פרטים. טלפני אלי לנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

מנוחה זה חשוב. וההודעה הזו תחכה כבר ליום רביעי... אודי - עניתי לילדה אישה מוקדם יותר (לפני היציאה הרשמית למנוחת אמצ"ש), ולא העלית את תשובתי. האם זה משום שהפורום, עם כל הקפיצות הפרסומיות המעצבנות שלו, לא קלט את ההודעה? או שמא התשובה סתם נשכחה? או שהיה בה משהו פסול? TM.

הכעס מעביר אותי על דעתי..- כן, עכשיו מבינה את הביטוי הזה.. לא מצליחה להשתלט.. בהתחלה ראיתי בזה חוזק שמצליחה לענות, להגיב במהירות כשנפגעת.. עתה זה נראה כפגיעות יתר, כעצבנות בלתי נשלטת.. מפחדת מעצמי..לא יודעת איך לשלוט..דומה שכמעט כל דבר וכל אדם - מרגיז אותי..אפילו היא..ואולי זה כוח לבטל פגישה מתוך כעס? פעם גם לזה לא הייתי מסוגלת.. מפחדת ממחר, ממפגשים עם אנשים=ממריבות עם אנשים.. לילה טוב, מיקה

שלום ד"ר אודי (או כל מי שעונה פה על השאלות ) אני ניצב בפני מספר בעיות שריכזתי את זה לבעיה אחת פחות או יותר במשך הזמן הבחנתי שיש לי קושי בקבלת החלטות יותר משנה שאני מנסה להחליט על עניין מסוים ולא מצליח להגיע להחלטה ולכן הנושא מעיק עלי מאוד מאחר ולא סגרתי על עצמי לכיוון אחד ולא לכיוון השני רציתי ללכת ליועץ אישי אבל אני רוצה שזה יהיה גם יועץ וגם מסיכולוג גם כדי לטפל בבעיה של קבלת ההחלטות וגם להגיע להחלטה בנושא מסוים אני לא יודע איך למצוא דבר כזה באזור שאני מתגורר ובלי שום קשר לעולם זה לא יוצא לפועל כמו שכבר אמרתי שיש לי קושי לקבל החלטות גם בנושא של למצוא מזור לעצמי וגם בנושא של ללכת לייעוץ ולמצוא את הפתרון עבור לדילמה שאיתה אני מתמודד והייתי רוצה לדעת על איזה איש מקצוע היתה ממליץ אולי פסיכולוג רגיל ולבקש יעוץ או יועץ ??או לא יודע מה ואם כן אז איפה מוצאים כאלה ?

הי סוריקטה יקרה תודה שבאת! אני כבר הרבה זמן עומדת בחלון ומחכה לך. אולי קצת כמו ילדה שמחכה שהחברה שהיא הזמינה בבוקר בבית ספר תבוא אליה אחרי הצהריים. והיא הכינה לכבודה כבר את כל הכיבוד, והיא התלבשה והתגנדרה, ועכשיו היא עומדת בחלון ומחכה. לא מעזה להתקשר, כדי לא להפריע, כדי לא לגלות שנשכחה... אוף איתי, יחסים איתי כרוכים ברגשות אשם בילט אין לצערי... אם רק אפשר היה להוציא את האפליקציה הזאת. אם יכולתי להיות יותר קלילה כאיילה, זורמת כדגיגה, מקבלת באהבה את מה שבא ואת מה שלא בא. וכמו שאת אומרת, אם יכולתי לעזוב, לחזור, להפרד, להתחבר, והכל ללא הכובד הנורא של הכאב המר, והכעס המטריף, והיאוש והאכזבה... ברור לך שאני קצת משליכה עליך, זה בסדר נכון ? (-: את כותבת שטוב ששיתפתי... ואני דווקא בנקודה הזאת בזמן מרגישה שאולי אני צריכה ללמוד נפרדות. אולי אני צריכה להפסיק לשתף כשהשיתוף מוביל לתוצאות-כאובות-ידועות-מראש. משפחה שלא יודעת להכיל את עוצמות הכאב שלי ומגיבה בתוקפנות רבה (לצערי, גם פיזית) כלפי. חברים שמגיעים ממחוזות אחרים, שלא מצליחים בכלל להבין על מה ולמה הכאב הנורא (כי "פרידה מבן זוג זה הרבה יותר גרוע מפרידה ממטפלת"...). אוף. בא לי לכתוב כאן דברים שאודי יצטרך למחוק. וכואב לי שהוא יצטרך למחוק אותם. כי איפה אפשר להגיד את הדברים האלה. אם למשפחה לא. לחברים לא. בטיפול לא (היא טוענת שמאחריותה לדווח למקום העבודה שלי). וגם כאן לא??!! אז מחויב המציאות שאני אשאר לבד דווקא עם הדברים הכי קשים? אפשר לשתף אותך סוריקטה, בפגישה שהיתה לי איתה היום. לפעמים הצורך (בעיקר של הגוף, אבל גם של הנפש), הוא להכנס למקום התופת, וכאחת הרשעים לקבל על עצמי את העינויים המכאיבים, להתמסר ולהתמכר להם. אבל הקשה מכל הוא להכנס לתופת ולהלחם שם, להלחם במכשירי עינויים, להלחם במכונות ההשמדה, להלחם מלחמה אבודה מראש, כי אני כל כך קטנה (ממש כמו כפינה...), והתופת עצום. ככה הרגשתי שם. היא מאד כועסת עלי אז כבר אין מקום לכעס שלי. ואני צריכה להלחם על הזכות לטעון שנעשה לי עוול, שאני לא הרשעית שמשתקפת דרך עיניה... לא להכנע לדרישה לקחת על עצמי אחריות מלאה לכל הארועים שהתרחשו (ממש מסע הצלב עבר עלי...קבלי עליך את אמיתותי או קבלי את גורלך). היתה שם בפגישה את האמת כפי שקרתה בפועל, ואת התפיסה שלי את האמת. לא היה בכלל מקום לאפשרות שאולי גם ההסתכלות שלה היא עוד זווית הסתכלות ולאו דווקא האמת המוחלטת. והיו שם סדרה של צווים חדשים שהוצאו ע"י הממלכה כדי להגן על המלכה מפני הנתינים... אין יותר אס. אמ. אסים, אין יותר אי-מיילים. זה פוגע בשלוות רוחה של המלכה ומפריע את מנוחת הצהריים שלה. אולי אם אנסה לתור אחר הטוב שהיה בתופת הזה, היה זה שהמלכה היתה נסערת ולא אדישה. איתי ולא לבדה. אבל ביקשתי ממנה שוב ושוב במהלך הפגישה שתפרט, מדוע ניתנה לי החנינה, מה השתנה, למה היא רוצה לקבל אותי בחזרה. והתעקשתי על הנקודה הזאת כי זה מה שהיתי צריכה כדי לשרוד בתוך התופת. הייתי צריכה לראות שריד ממה שהיה פעם, משהו ששווה להשאר שם למענו. הייתי צריכה לראות שהיא גם זוכרת אותי אחרת, מתגעגעת למה שהיה בינינו... והיא, בכלל לא רצתה לענות על השאלה, ולכשענתה אחרי שנדחקה לפינה (אחת-אפס לכפינה!), נתנה נאום חוצב להבות על נכונותה לטפל בשל הפוטנציאל הטיפולי של עיבוד האפיזודה שהתרחשה (והקהל שואג בהתרגשות... נצחון מוחץ של המלכה... כפינה לא מצליחה להתרומם בחזרה...). את כותבת שחשוב המפגש ביני לבינה, בשביל שיתקיים גם מפגש בין החוויה הפנימית למציאות, וגם כשאני אחרי הכל מנסה לשחזר ולהבין (רציתי להבין טוב את מה שיקרה בפגישה, וידעתי שהיא תסרב שאקליט ולכן ביקשתי ממנה אם יהיה בסדר שמדי פעם אכתוב... וגם לכך היא סירבה, אז רק השחזור נותר) עכשיו אני לא יודעת, מה היה שם סוריקטה? חוויה פנימית או מציאות? אם היא היתה קוראת את המכתב שלי אליך היה רק גובר זעמה ונראה לי שהיא בכלל היתה מחליטה לאשפז אותי על תפיסה מעוותת של המציאות. אני לא חושבת שככה היא ראתה את הדברים. מה היא ראתה את שואלת? היא ראתה ילדה שפשעה וכעת היא מנסה למצוא את האשם גם באחרים... ילדה שבזכות אינטלקט הצליחה לבנות תרחישים אחרים שבהם היא לא האשמה היחידה וכעת במקום לבקש מחילה היא מנסה "למכור" את הלוקשים שלה ולהפיץ אותם בקרב העם (זה מה שאני עושה כאן?). אוי סוריקטה... תודה שאת כאן. הקול שלך חשוב ויקר בין הקולות הפנימיים והחיצוניים. טוב גם שחורף, שכבות של בגדים יכולות לנסות להחזיק את הגוף מלהתפורר ויכולות לעזור להסתיר את מה שבפנים. אולי בתוך כל הבגדים מסתתרות גם המילים. גם השעות. להתראות גלי

גלי יקירתי, הגעת... נפגשתן... צורב, הולם בך, גם מרגש... קראתי כל מילה ומילה ומה שביניהן. לפרטים. אמיץ... עדין... נפיץ... מטלטל אותך. מטלטל גם אותה. את הבהלה האיומה שלך בתקופה האחרונה אני יכולה לדמות למן הריון, לתינוק שכבר התחיל להיווצר לגבש צורה ברחם, אך נדמה שהופל עוד בטרם יצא לאוויר העולם. ציפיות גדולות התנפצו. לא פעם ראשונה היא זו. לא פעם שנייה. חוויה נשנית וחוזרת. תחושה של אובדן גדול. אולי גם משהו שגרף איתו הרבה אובדנים אחרים. טרגדיה. אשמה. ייאוש. אבל אולי זו אינה הפלה ומוות. אולי באיזה אופן נולדת לה, עכשיו, וכאן נוצר פתח לשיקום ולניסיון בנייה של חיים ואהבה. לאחר התאוששות. בזהירות. בהדרגה. זמן. איום הכישלון נוכח גם הוא. מי ינצח בקונפליקט בין יצרים? יכול להיות שיש לך הזדמנות פז - ייתכן שהמטפלת הנוכחית יכולה להיות הדמות הראשונה בחיים שלך שאינה "כמותם". זה תלוי גם בך. גם את תצטרכי ללמוד לא להפוך אותה לכזאת אצלך פנימה. מאחלת לך גם למצוא מישהו מדייק יותר ומקשיב יותר ממש בחיים. מחוץ לטיפול. מישהו שבנוי מחומרים שונים מהמוכר, ושיוכל גם להיתפס ככזה. וכן, ייתכן שקיימים כל מיני דברים מכאיבים במיוחד, מאד אישיים, פרטיים, ייחודיים, שיכול להיות שתמיד תהיי איתם יותר לבד. ועוד דבר מה - את יודעת, כפינה, בעיניי, עלולה לטעות שהיא מן כל יכולה כזאת. (כפית קטנה של פלא, כפית כל כך קטנה לכל אני מוכנה). אולי החולשה שלה היא מעין כוח. ונראה לי גם, שאת צריכה לזכור שככל הנראה קיימים בך חלקים שמזדהים מאד עם הממלכה הדורסנית האדירה, זו שמקיימת יחסי גומלין שכאלה עם כפינה הפיצית והחלשלושה... באמת לא כוחות... מחזיקה לך אצבעות שתשרדי. שתשרודנה. שהטיפול יישמר. שהגבולות שהטשטשו והוגדרו מחדש יישמרו על הטיפול. שהוא יוכל להיות לך מיכל (אין מה לעשות, גם כאן הוא סופי, וטוב שכך, זה אנושי), וגם ללמדך בהדרגה להשתמש בצינורות חדשים משלך לניתוב הרעלים. להקטנת הצפות. רוצה להאמין שהיא מאד מקצועית, ושיש על מי לסמוך. בעיניי, מכאן, ומתיאורך הקט היא נשמעת כזאת. נסי להאמין, גם אם "על עיוור", שהיא יודעת מה היא עושה כרגע. אולי היכן שקל לבוז צריך יותר לנסות בבוא העת למצוא איפה להעריך ולהודות. גלי ממי, אם את נוקמת בה ("בהם"), את הורסת גם לך. בעיקר לך. את צריכה אותה. אני מאמינה שהיא דבר טוב שיש לך. באמת. על כל המעפניות שבה והעוול שנגרם והטעויות; על המחיר הבלתי נסבל והלא הוגן שנראה לך שתצטרכי לשלם; על הפיצוי שתצטרכי למצוא בך עצמך; על הויתור. הלוואי שתוכלי להם לכוחות ההרס המאיימים... יכולה להבין שמאד מזעזע עכשיו... תקופה... Take Care, סוריקטה

סוריקטה יקרה אמביוולנטיות בקריאת דברייך, מצד אחד חלק מהמסר המחזק הגיע אלי.. התקווה שנשרוד את זה, שלמרות הקושי עכשיו אולי יהיה משהו אחר... שהיא תשבור קצת את המעגל הזה שאני אבודה בתוכו כבר כל כך הרבה שנים, תפתח פתח לצאת ממנו. אבל את יודעת, גם היה קשה לקרוא את דברייך... אולי כי ראית יותר מדי... אני הרגשתי מבין מילותייך שאת מרגישה שאת מאוכזבת ממני... איך במקום להתלהב מהמילים הגדולות והמרשימות ראית שאני עסוקה רק בלכעוס ולהאשים? שאני לא מצליחה לראות טוב, רק רע. שאני ממשיכה לפצל והלרחיב את התהום הפעורה ביננו, במקום לנסות ולקרב, ממשיכה לחפש את השוני במקום להתמקד בדימיון בין שני הקצוות. קללת השיחזור הנצחי. שהמלחמה היא הדבר היחידי שמחזק. שבלעדיה אני מרגישה שאתרסק. אולי זה בסדר שראית... אבל היה קשה להרגיש שאני מאכזבת... הרגשתי בכלל נכון? כלומר, זה מה שאת הרגשת? כל כך מבולבל עכשיו, בניסיונה ליצור גבולות הרבה יותר נוקשים ובשל כך שהם עדיין לא הוגדרו עד תום, עכשיו זו מין תקופה בין המצרים שבה בהרבה דברים בכלל לא ברור לי מה הגבולות. וכשלא ברור לי מהם, אני מחמירה עם עצמי, מחשש להפגע פעם נוספת על ידה, ובדרך פוגעת פעם נוספת בעצמי. באמת פגיעה זו האופציה היחידה? מעגלים כבר אמרתי... זו הצורה הראשונה שפעוטות מציירים, אבל הם מצליחים גם להתפתח משם ולצייר דברים אחרים, אני עוד תקועה על המעגל. אני מצטערת שלא קוהרנטית. הייתי כל כך רוצה מילים של מישהו אחר. סוג של להיות מישהו אחר בזעיר אנפין. הייתי רוצה לכתוב כמו מאיר שלו, דרך מגע האצבעות שלו את כלי הכתיבה עד לדרך ההתבוננות שלו. קצת לחיות חיים של אחרים. אולי זה עדיף על פני לצפות באח הגדול? חבל שהבחירה היא תמיד בין רע לרע... להתראות יקירתי הנני כאן גלי

אודי יקר .. באתי להיות כאן על ידך. לשבת בשקט.אני לא אפריע . מבטיחה. אי אשב על הרצפה מרחוק.. כמו בטיפול .. שרק תשמור מרחוק שלא אתפרק לחלוטין. אולי רק עד שהמילים יצאו ויספרו את מה שקורה לי בבלאגן של עצמי.בינתיים אנסה להוציא ממני משו.. היום - אני במרתון מקלחות מהבוקר ועדין .. מרגישה ככ מטונפת.(סליחה) אם רק היה אפשר לחפוף לא רק את הגוף אלא ממש ממש בתוך הראש שלי .. לנקות , למחוק את הזכרונות שעולים מחדש , אז היה הרבה יותר פשוט וקל , לא? יש לי הרגשה בימים האחרונים - שהגוף שלי רק מלוכלך. ששום דבר לא יכול לנקות אותו.שאם מישו יגע בי - יתקרב - אז הוא רק יזדהם.. יושחת.. יהרס כליל. מרגישה שחוזרת לבלומוסים בלתי נשלטים של אכילה . אכילה יחד עם עייפות עצומה . אודי, האוכל לא האישיו .. הוא בכלל לא מעניין אותי - זה רק מה שהוא ממלא בי .. את הריק.את הבור העצום שיש בי. זה שמרגיש שאפ פעם לא יתמלא. מנסה למלא את האשמה שמרגישה. את העונש לעצמי . על מה שהייתי בשבילו . על השותפה שהסכמתי להיות לו . והלילות ככ קשים , והטיפולים עוד יותר, הכאב חד .. ואתה יודע , דווקא שהטיפול שלי הולך ומעמיק .. הולך והופך לי למשמעותי יותר .. דווקא אז השיחזורים מתחילים להיות ככ נוכחים, דוקא אז הכמיהה שלי לביחד מולו, לשמירה, הגנה , בטחון , הכלה.. מועצמים , דוקא אז הפחדים שלי שוב מדברים.. והם אלו שמרחיקים אותי ממנו - יש לי קטע בזמן האחרון מולו בבחינה ובדיקה של האמון שלו אליי - הרצון הזה מצד אחד להתקרב והפחד שמצד שני מאיים , הכמיהה שיאחוז לי ביד מול הפחד העצום שיפגע בי עצומים . אני על הקצוות אודי.. יש בי ילדה בוגרת שמבינה , מתמידה ומשתדלת לדבוק בתהליך עם כל בקושי ואילו מנגד ילדה קטנה ומרדנית שעושה הכל בכדי להרוס לי שם בטיפול מולו. אז איך מוצאים את הדרך הנכונה? , המאזנת ?, בתוך כל הבלאגנים האלה? הצלילה הזו שלי אל הבורות האיומים , הזכרונות שמנסים לפרוץ החוצה במילים , הגוף שבוגד ומדבר שם בטיפול בגללי .. דיי זה מעייף. כמעט 4 שנים - ועדין מפנטזת על המקום הבטוח הזה ,ככזה שישמור עלי ולא יפגע ..שיהיה רק בשבילי , ואילו במציאות מולו - גם אם הוא נראה על פניו ככה , מנסה בכל דרך להרוס . אתה מבין אותי אודי? למה יש בי צורך בלתי פוסק לבדוק אותו ? לחפש בו ובקשר את האין במקום להתמלא ביש - במה שהוא כן נותן? עד מתי הצורך האובססיבי הזה לגרום לו להוכיח שהוא בסדר, שהוא לא יפגע שאפשר לסמוך עליו? אני עייפה אודי. עיפה.עייפה.עייפה. מכל הפאקינג -תהליך הזה.מ הקשר הטיפולי הזה.מהחיים שלי. ונכון שרצפ הטיפול ביננו - 3 פעמים בשבוע מאפשר את היכולת לסמוך עליו , אבל יחד עם זאת זה ככ אינטנסיבי , ככ שוחק .. שבא לי להגיד דיייי... וגם אם הראש מבין דייי... משו בבפנים שלי לא נותן לי להרפות. לאיודעת אודי .. לאיודעת.. אז.. בבית .. כילדה , כבוגרת עצם ה"לא להרגיש" גרם לשרוד ואילו עכשיו הרגשות שהופכים לעוצמתיים ומחוברים בי ככ הם אלה שלא מאפשרים לי להתקדם. הם מחיים את הכאב בצורה ככ חדה , הם מנשימים את כל הרגשות שנשכחו. ואיך אפשר לעשות "זום אאוט" על כל רגש מבלי להתפרק ימים שלמים ? ומאיפו לוקחים תקווה , כח , צידה לדרך.. שכבר הכל על האדים? אוףףף . אודי . הכתיבה הזו. הכאב הזה . עד מתי זו תהא הדרך להפיג קצת ?.. קצת מהכאב הבלתי נסבל הזה? יש בי ריקנות עצומה , שמביאה את הרצון לחשוב על המוות , לפרלטט איתו .. כל טיפול .בזמן האחרון. במקום לצאת מנוחמת אני מרגישה את הרצון הזה למות , אבל באמת למות .. כל מה שעולה בטיפול , התחושות והרגשות שבי מרגישים בתוכי לא ניתנים להכלה . מה יהיה אודי? אני מפחדת. עד מתי זה יהיה ככ קשה? ואיך אעבור את זה איתו כשהכל מרגיש לי ככ שביר מבפנים? אי יושבת על הרצפה , מניחה את הלפ טופ עליי, כותבת לך ובוכה .. הרבה מחשבות רצות לי בתוך בלאגן איום. מנסה לכתוב לך בכדי שאצליח לברוח .. לשכוח.. אפילו קצת . ככ מתביישת במה שהייתי . מרגישה אשמה נוראית . מרגישה שאני ככ ריקה . זה בסדר אודי לביא את היאוש הזה שבי לכאן?...!!!! מצטערת, אם מלכלכת כאן אותך ואת החברים ..סליחה!! רק רוצה שהכאב שלי יעבור שאני יחזור להיות סתם שרית .. שהימים שלי יחזרו להיות הכי שגרתים שרק אפשר לחשוב שיהיו לי חיים משמעממים - נטולי עניין - זו בקשה מוגזמת אודי ? אודי אתה פה? בכלל . תודה שאתה מצליח להקשיב לי גם אם הכתיבה מבולבלת וקשה .. מרחוק , ימים שלמים של האלמות .. נסדקים פה מולך , וזה בטח לא מובן מאליו . (מה שכן הכתיבה אלייך מחזירה לי את הגעגוע למלי , ליאת דרור ודוד .. שבימים של הכתיבה הייתי מרגישה עוד אויר לנשימה) רוצה אויר .. יש לך אודי .. לתת לי בבקבוק קטן? נ.ב .. סליחה רפאים יקרה - שלא הגבתי להתמודדויות הקשות שלך אני רק יכולה לומר לך מהצד שיש בך חלק שמעיד על חוזק וגבורה ענקית למרות מה שעברת בטיפול !!! - את בחורה אמיצה ומרגשת ואני שולחת לך חיבוק מעודד להמשיך להלחם על האמת שלך . גם לך ילדה אישה , סוריקטה יקרות .. סליחה שלא הגבתי שהייתם צריכות קול מנחם .. אני קוראת אתכן ואת כולן כאן .. אבל מרגישה קליפה של מי שהייתי .. שלא יכולה להועיל יותר מדיי במילים לאחרים אז פשוט שותקת.לפחות בינתים . תודה למי שמלווה אותי , שרית

היום הגעתי לשם ..עימות קשה מאוד עם ה"היסטוריה" שלי ועד עכשיו בכי כעס רוגז עד לסף כמעט עד הקצה. אני פוחדת לא לשלוט בעצמי כשיהיה עימות קשה כזה אני פוחדת לפגוע בעצמי עד מוות כמו שחשבתי היום שמישהו יעזור לי...בכוח

ההרגשות ?במילים? שיפסיק כבר הגהינום הזה שיפסיק כבר לכאוב כל כך שיפסיק להפחיד שאפסיק להפחיד את עצמי בתגובות שלי ההופכות לקיצוניות יותר ויותר בכל פעם שמגיע ההבזק שלא אגרר למצב בו אין לי שליטה על התגובות האלה שלא אגיע למצב בו אני מסתכלת על עצמי ברגע של בעתה יכל כך שונאת את עצמי לילה ללא ביעותים

טימי יקרה, שמחה על שובך. חסרת לי בזמן שלא היית כאן וקיוויתי שטוב לך. אני קוראת ורוצה להגיב כבר מהודעתך הראשונה ולא מוצאת את המילים הנכונות. כל דבר שרציתי להגיד נראה לי טפל ותפל. רציתי להגיד שאני מקווה מעומק ליבי שהטיפול שהשגת לעצמך ישפיע בדרך הטובה ביותר. וגם שהגידול שמצא לו מקום אצלך יתגלה כשפיר ופשוט להסרה. אני חושבת שחלק מהקושי שלי לכתוב לך קשור לזה שאולי לא הייתי בטוחה שאת באמת כאן. אני קצת (טוב הרבה) סובלת מחרדת נטישה. אז לקח לי זמן. סלחי לי. י.

ההודעה חלפה עם הרוח, מסתבר. אני צריכה לשחזר אותה... ובהתחשב בעובדה, שאני מתקשה לזכור באיזה יום מימות השבוע אני נמצאת, זה יהיה קשה. אז... תודה, ילדה ואישה, על דברייך. ובאשר למילים הנכונות - שמעתי שדווקא כאשר מפסיקים לחפש אותן, הן מוצאות את דרכן בעצמן. מאידך, אצלי זה עדיין לא עובד כראוי ואני מהססת מול המילים בעצמי, אז אולי משהו בשמועה עדיין לא מבוסס היטב. או שצריך להיות מוכנים לוותר לגמרי. הפורום הערב שופע "קפיצות" לצרכי פרסום יותר מתמיד, אז אני ממהרת לסיים, למרות שלא סיימתי... אני יודעת שאני בעייתית במיוחד לחרדי נטישה - או שאני על רכבת אקספרס, או שיורדת בדרך באיזו תחנה שכוחת אל... לכן אין על מה להתנצל. בכלל לא. מצאת את הזמן הנכון לך. ותודה שמצאת אותו. TM.

טימי כתבה לך הודעת תגובה ב18.12... תודה והמשך שבוע טוב

ילדה ואישה יקרה, היום בבוקר נכנסתי לפורום בפעם הראשונה מאז שהכרזתי באופן חגיגי מוחלט על פרישה (בשיא השפל), הופתעתי ושמחתי לגלות שכתבת לי הודעה ועוד כל כך מרגשת ויפה, ישר כתבתי שתי הודעות, טוב אולי לא ישר קודם אחת ואחרי זה תיקונים והסברים, אבל כנראה שאי אפשר לכתוב הודעות רטרואקטיביות והן למזלנו לא התפרסמו( נכון שזה פורום מאוד דינאמי ? ( קצת פרנואידי מצידי אבל אולי אודי לא רצה לפרסם בגלל התוכן המבולבל מרוב התרגשות של ההודעות ההן?) לא כל כך מגיע לי, אבל זה היה לי מאוד נעים . תודה

אליס היקרה, קראתי עכשיו את כל הודעותיך ושמחתי עליהן על כולן. כמו שכתבתי לך, אני באופן אישי מאד אשמח אם כן תכתבי כאן ובעיני את מביאה משהו מאד אותנטי ונקי ולכן יפה. בכל ההודעות שלך ראית אותי באור כל כך חיובי, זה לא מובן מאליו היכולת לראות את האחר בצורה כזו מקבלת ומפרגנת. מקוה שגם את עצמך תוכלי לראות כך. שלך י.

הי אליס, שמחה לראות אותך כאן שוב :) הרגשתי אשמה :(

גם אני שמחה שאת כאן.. :-)

היי ב"פ, מצטערת שגרמתי לך להרגיש אשמה, ובאמת לא עשית לי שום דבר. מאחלת שתהיה לך תמיד השראה. א.

היי, אני חש קשיים ביחסי אנוש. אני נכנס לדברים של אחרים, מבטל אותם, מתנצח עם אנשים, מתקשה לקבל סמכות, בלאגן...... היש תרופה למצב? (לפחות להפחית את התדירות) אולי עבודה עצמית מספיקה? אולי טיפול? אשמח לדעה מקצועית.

הי דוד, לא אשת מקצוע אבל מטופלת ותיקה... נשמע לי שטיפול בקבוצה שיש לה מנחה פסיכולוג קליני טוב יכול לעזור. וזה שאתה מזהה את הקושי זה כבר חלק מהדרך בהצלחה י.

אני לא ממש יודעת לספר. אני מנסה... הייתי אצלו בטיפול שנתיים, בשלב כלשהו בד בבד עם הטיפול גם למדתי אצלו..התחלנו לדבר על סיום אבל החלטנו לקחת עוד קצת זמן.וזו בעצם היתה הפגישה האחרונה. אחריה הוא ביטל כמה פעמים ואז שלח הודעה-נפגש ביום...בשעה... לפגישה אחרונה.כל הפחדים שלי ממה שיוצא ממני בטיפול- שאני מעיקה, מציפה ,מגזימה, מתישה-מרחיקה מייאשת ובלתי נסבלת התממשו בזכותו....... והיא חיה בצער וכאב עד עצם היום הזה...

התחלתי ללמוד אצלו והיה נראה שכדאי להתחיל לסגור. דיברנו שזה קשה וצריך זמן. הוא אמר לא להבהל ושנעשה את זה כמו שיתאים לי. לא נבהלתי ועשינו את זה כמו שאולי התאים לו אבל בטח לא לי- להגיד שיש זמן ואז לשלוח הודעה שבעצם סיימנו?? ולשאלות האחרות-אני מרגישה שכשאני נכנסת למקום של חלשה ו"מטופלת" אני מטילה את כל כובדי, נשענת ולא מספיקה לי שום כמות תשומת לב שתינתן לי. מעבר לפגישות התכתבנו במייל על בסיס קבוע, אסאמאסים מידי פעם וכד,. ההזדקקות שלי היתה טוטאלית. מידי מידי מידי....

טיפול. בא לי לבכות את נשמתי, אבל לא בוכה. לא יכולה. נדמה בשבועות האחרונים שיש בי ים של בכי, הוא מסרב לצאת. טיפול. מדברת. על דברים כמוסים. על אכילה מטורפת. על הקאות מתישות. על תחושת עצב איומה שמלווה את המחשבה שלא יהיה לי האוכל יותר. חמים בחדר. היא שומעת. מחבקת במילים. אני מרגישה בטוחה. מרגישה מובנת. עדיין לא מסוגלת לבכות. היא נותנת לגיטימציה לתחושות הקשות, היא אומרת שוב שהיא רואה שמשהו קורה. יש בי נכונות גדולה לגעת בדברים הארורים האלה של האוכל, ככה היא אומרת. אני אומרת שאני מרגישה חנוקה. שאני בקושי סוחבת את עצמי. שאני תקועה. לא, לא תקועה, שאני הולכת ברוורס. אני אומרת שאני מבולבלת. אני מפחדת מאוד. אני כועסת עליי כל כך שיש בי חלקים שלא רוצים לוותר עליו, על האוכל. אבל אני גם מבועתת מהמחשבה שהוא לא יהיה לי יותר. האם יש משהו שיוכל אי פעם להחליף אותו? היא אומרת שנשמע לה שהעצב הגדול מובן, שאני מתחילה להיפרד מהאוכל, גם אם רק במחשבות. אני עונה שאני לא רואה איך אי פעם אצליח לעשות את זה. אני כל כך מבולבלת. היא אומרת שמרגיש לה שההחמרה הזו באכילה שלי עכשיו היא חלק מלהיפרד. היא עוד אומרת שכשיודעים שצריך להיפרד, נמצאים כל הזמן בסביבת מי שנפרדים ממנו. היא מזכירה לי את סבתא שנפטרה לפני שנה וחצי, ואיך בחודשיים שלפני המוות שלה לא היה יום אחד שלא ביקרתי אותה בבית החולים. שהייתי שם איתה כל הזמן, כי ידעתי שנפרדים. עכשיו אני די משוכנעת שאני עומדת לפרוץ בבכי, אני נורא עצובה. אבל כלום לא יוצא. אני מקווה שהיא צודקת, שאני באמת מסתערת על האוכל בלי רחמים רק עוד פעם אחרונה (או כמה פעמים אחרונות) ושאחר כך יבוא משהו טוב יותר. היא שואלת אם עולות מחשבות אובדניות או מחשבות לפגיעה עצמית, אני עונה לה בחיוך (כי נורא מביך לי) שכן, אבל שלא אממש אותן. היא מנסה לבדוק יותר ברצינות מה המצב שלי, היא אומרת שהיא רואה שיש משבר, שקשה, אבל שזה שונה מהפעמים האחרות. (שונה לחיוב כך אני מבינה, עד כמה שמשבר יכול להיות חיובי....). היא אומרת שהיא דואגת כי בשבוע הבא לא תהיה, והיא רוצה לדעת שאני אהיה מסוגלת לשאת את זה ולא לפגוע בעצמי. אני אומרת לה שלא יקרה כלום. ככה, כדי שתהיה רגועה. לעצמי אני חושבת שבסך הכל אני סוחבת, למרות הקושי העצום הזה, אבל אני לא בטוחה מה יקרה אם יהיה קשה מידי בשבועיים האלה. לא אומרת לה כלום. היא שוב אומרת שהיא דואגת לי עכשיו קצת יותר, לאור המצב, אני חושבת לעצמי כמה נעים לחשוב שהיא דואגת לי. גם את זה אני לא אומרת לה. מביך. היא אומרת שתתקשר ביום ראשון הבא, במקום הפגישה שלא תהיה. אני מסכימה בשקט וחושבת לעצמי גם בשקט שיש לי מזל שהיא יודעת לתת לי את מה שאני לא מסוגלת לבקש ובקושי מסוגלת לקבל כשהיא מציעה. היא שואלת איך בבית, אם מדברים על הדברים. אני עונה שכרגיל לא. הכל מתחת לשטיח. הכל בסוד. אני מקפידה לציין שזו החלטה שלי ואחריות שלי. היא מרשה לעצמה להגיד שזו גם אחריות של ההורים להיות זמינים עבורי, שאוכל לחלוק, לשחרר, להוציא. היא חוזרת ואומרת בפעם המי-יודע-כמה שאני כועסת עליהם. שמותר לי לכעוס. אני אומרת שלא וחושבת לעצמי שאחרי כל מה שהם עשו בשבילי אין לי טיפת זכות לכעוס. שרק על עצמי אני כועסת. היא אומרת שהאוכל זה כעס. אני מסכימה. אני מבולבלת נורא. אני מרגישה הרבה. יותר מכפי שאני מרשה לעצמי בדרך כלל. זה מפחיד אותי. אני עצובה, כועסת ומלאת תסכול. מפתיע אותי שאני יודעת לזהות מה אני מרגישה. תמיד זה קשה כל כך לדעת. היא מבררת מתי יש לי תור לפסיכיאטרית וואו - אני חושבת לעצמי, היא באמת דואגת. היא שואלת אם אני לוקחת את הכדורים. אוי לא, נתפסתי. אני עונה שכבר כמה שבועות לא. שוב הפסקתי. כל כך קשה לי להתמיד לקחת אותם. היא לא כועסת. רק אומרת שחשוב שלא אסתיר, כמו שאני מסתירה מאמא ואבא. אני מטומטמת - אני עונה. היא לא מסכימה איתי. היא גם אומרת (גם את זה בפעם-המי-יודע-כמה) שאני חייבת להיות לבד, לעשות לעצמי הכי קשה שאפשר, שיש בי התנגדות לקבל דברים שעוזרים לי. אני לא מרגישה שהיא אומרת את זה כביקורת. אני מסכימה. אני חוזרת הביתה. עייפה נורא מלחשוב, עייפה עוד יותר מלהרגיש. אני ישר פותחת את המקרר אני אוכלת ושואלת את עצמי אם זה באמת יכול להשתנות או שכך זה יהיה לעולם....

נדמה לי שלפני חודשים ספורים הייתי אומרת שאין שום סיכוי בעולם שאפשר שיהיה אחרת. ברור לי שיש בי חלקים שלא רוצים שינוי. אבל בתקופה האחרונה אני שומעת קולות אחרים שיש בי, שאומרים שוב ושוב שאני מבינה עד כמה זה הרסני, המשחק הארור הזה עם האוכל. שאני שונאת אותו, שהוא מכאיב לי, שהוא פוגע בי, שאני לא רוצה אותו יותר. אבל אלה רק קולות. בפועל אני ממשיכה באותה התנהגות. אז אני לא יודעת איך לענות. אני שואלת את עצמי כל הזמן לאחרונה מה אני באמת רוצה, נדהמת מהמורכבות של העניין, ובעיקר מפחדת. זה פסיכי, אני יודעת, שיש בי מחשבות שלא רוצות לוותר על האוכל וההקאות, בעיקר כשאני מבינה כמה זה רע לי. נורא נורא קשה לי לראות איך אני יוצאת מזה.

שלום לך ד"ר יגאל אני מאוד מעריכה את העבודה של כאן באתר אני פונה אליך עקב חוסר בטחון שגורם לחרדות , רגישות יתר אני מחפשת פסיכןלוג קליני שעובד באותה שיטה שלך CBT+EMDR+EFT+NLP מאוד חשוב לי למצוא אחד שמשלב את השיטות באיזור חיפה

שלום רב לך אורה נסי ליצור קשר עם אודי גל 0528706623 את יכולה בהחלט לומר לו שאני הפניתי אותך. בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

חלק ראשון סוף סוף, הגיע היום הגדול. התייצבתי באיזה בוקר סגרירי בוועדה עטופה בהרבה שכבות ובהרבה דאגה. היה חשוב להם לפגוש אותי, לראות את האדם העומד מאחורי המכתב. בבניין מנדטורי ישן עם רצפת לינוליאום ירקרקה כביצה טובענית, ותאורת פלורסנט בהירה וחסכונית- החלו לעלות בתוכי תמונות המתקן הצבאי הנורא ההוא בו שרתתי לפני שנים רבות. המסדרונות הצרים לא נתנו רמזים על חלונות, ומשך כל זמן הליכתי הרגשתי איך צעדי נדבקים לרצפה- כאילו פוזרו לכל עבר חתיכות מסטיק לעוסות ירקרקות. היתה לי תחושה כאילו אני טובעת בכל ערמות הגומי האלה ולעולם לא אגיע למחוז חפצי בו לא חפצתי למעשה כלל. כשהגעתי לקומה השניה חיפשתי את חדר 101. להפתעתי, מצאתי אותו במהירות. בצידו הימני הבחנתי בשלט קטן וצנוע-"וועדת האתיקה- ומנהל מקרקעין". באותו הרגע יכולתי לנוס על נפשי ולא לשוב עוד, אבל משהו בי ריתק אותי למקום ולא נתן לי לזוז- או שהיתה זו אולי רצפת המסטיק הדביקה. הרגשתי איך הלב שלי דופק, איך כולי הופכת להיות לב דופק אחד גדול. הקשתי בדלת שלוש נקישות קצובות. שמעתי מהעבר השני "פתוח" חלוש. בתסריט שלי אמור היה מישהו לפתוח לי את הדלת כמו איזה זקיף נאמן. משהו בכניסה הפרוזאית הזו גרם לי לחשוב שכל הדיון הזה עתיד להיות אפרורי, מייגע, חסר ייחוד וברק- כמו החיים עצמם. כשסובבתי את ידית המתכת השמנונית הבחנתי מאחור בשלוש דמויות השקועות בשיחה ערה בינן לבין עצמן, נשענות על שולחן, וריח של קפה שחור טיפס והסתלסל מעלה מתוך כוסות הזכוכית שלהן כמו איזה שד ערפילי וחדור אמביציה. היה נדמה לי כאילו תכננו משהו אחר במקום והרגשתי קצת אפילו לא נעים להפריע ככה באמצע החגיגה. לא היה שום דבר מבשר. שום דבר שהפריד בין המציאות שבחוץ למציאות שבחדר. כאילו מסטיק גדול הדביק גם את כל החלקים ועשה מהם גוש אחד ענקי לא מובחן. הרגשתי איך אני נעלמת. נכנסת בטעות להקרנה של סרט אחר. אבל זה היה הסרט שלי- ולכן זה היה נורא אפילו יותר. יצאו ממני כמה טיפות חלושות ומרומזות של "שלום" בקול הילדה החדשה בכיתה. הם השתתקו פתאום ואחד מהם אפילו סובב את ראשו אלי. "וועדת האתיקה?" שאלתי בהיסוס "כן..." "אה... אני אה... רפאים... היה אמור להיות היום איזה דיון... אהה... בקשר למכתב ששלחתי... ו... הנה הגעתי..." לא חשבתי אפילו שאצליח להגיע לסופו של המשפט. "והנה הגעת..." אמר הגבוה והמשיך "וכדאי שנתחיל כי בדיוק עוד שלושים דקות מתחיל דיון אחר...". האיש הגבוה הרזה נדמה היה כראש הלהקה שמוביל במיומנות את התנועות ואת מהלך הענינים. הוא התישב במרכזו של השולחן, הורה לפמליתו לשבת מעבריו, צירף כמה מסמכים יחד ואז הישיר אלי מבט: "את יכולה לשבת גם". "כן, תודה..." אמרתי. מאחורי עמדה ערמת כסאות שנראתה כמו פסל סביבתי המתפרש לכל צדדיו, וכל כסא נראה היה כתומך חיוני במגדל הקוביות השברירי הזה. המשכתי לשייט את מבטי והבחנתי בצידי השמאלי בכסא עץ סטודנטיאלי עם שולחן. על שולחן הצד הקטן היו חרוטות נוסחאות מתמטיות, קללות ושמות. התיישבתי. "טוב... שנתחיל?" פתח הגבוה הממושקף. "קראנו את המכתב שלך בנוגע לאי שביעות הרצון שלך מהטיפול של ד"ר פארש, וחשבנו שהיינו רוצים לבדוק אתך כמה ענינים. אבל חשוב לנו קודם כל לומר לך שהוועדה שלנו פועלת ברוח הזמן תוך הדגשת השקיפות ככלי מרכזי למשא ומתן". "למה הכוונה?" שאלתי. "אני מתכוונן לומר שבתור דוגמא אישית אנחנו נכריז על האסטרטגיות שלנו בכל שלב ושלב בשיחה- כדי לאפשר שקיפות והגינות השיח". לא היה לי מספיק זמן לחשוב על תוכן דבריו כי מייד קרא הימני שבחבורה שהיה לו מבט ערמומי של יועץ משפטי: "מטרה מספר אחת: לערער את מקורות התימוכין וגרסתה של הנבדקת" מיד אח"כ נראו עולות מתוך שיקופית מוקרנת על מסך- אותן מילים שחורות מהדהדות על רקע בהיר. מתוך התיקיה העבה הזו הוציא הממושקף כמה ניירות, עלעל בהם שוב וחייך במין חיוך ירח יודע כל. הוא הישיר אלי מבט ואמר: "טוב, רפאים, עומדות לפניי כמה חוות דעת ששלחת... אני רואה פה מישהי בשם 'סוריקטה' " "כן", אישרתי, "סוריקטה- חתול האגמים". "סוריקטה. חתול האגמים... אמ... מעניין מאוד... ואת מצפה..." הוא המשיך "... שאנחנו נתייחס לחוות הדעת הזאת ברצינות...?!" "למה לא בעצם?" שאלתי. הוא התלחש מעט עם יושבי השולחן ושוב פנה אלי. "חתול- היא חיה כשרה? מפריסה פרסה?" תהיתי קצת על השאלה אבל מייד עניתי: "ודאי שכן, לכל החתולים שלי אני מתקינה פרסות- בשביל מה ללכלך את כפות הרגליים העדינות..??" "מעלה גירה...?" הוא המשיך לשאול, "מגרגר", עניתי. היה נראה כי דבריי הניחו את דעתו. הוא המשיך לעלעל באסופת המסמכים החשובה ופתאום שלף אחד נוסף. "אני רואה פה חוות דעת נוספת ממישהי בשם 'ילדה אשה'. "כן", חזרתי, "ילדה אשה". "טוב" הוא המשיך בתהיה: "אז על מי מדובר פה בעצם על 'ילדה', או על 'אשה'?" "זו גם ילדה וגם אשה", עניתי. "את מוכנה להסביר בבקשה?" הוא דרש. ניסיתי: "זו מין אמביוולנטיות כזו של לחוות שני חלקים של עצמך במקביל- גם להיות ילדה וגם אשה, וזה אומר ש..." אבל הוא מיד קטע אותי ואמר: "בסדר הבנו אמביוולנטיות, קונפליקט, אותי כרגע מעניין לדעת, רפאים, מה היתה אותה 'ילדה אשה' בזמן כתיבת חוות הדעת- ילדה או אשה... משום שאם היא היתה ילדה.." הוא פתאום שינה את קולו והוסיף: "בתור קטינה שכזו- חוות הדעת שלה פסולה מכל וכל ותחשב לממצא לא תקף! לא תקף! את מבינה מה אני אומר...?". האמת, התבלבלתי לגמרי. חשבתי רגע ואמרתי : "אני באמת לא יודעת..." הוא המשיך ואמר, טוב בואי נניח לזה כרגע, העניין ייבדק, ובהמשך נדע יותר לגבי תקפותו." "טוב נמשיך..." הוא נראה טרוד ומהורהר, "אני רואה שיש לנו פה גם את לילך, גליה, שיר, נילי- איפה שמות המשפחה שלהן?" "אין להן שמות משפחה יש להן רק לינק", עניתי. "יש להן רק לינק, אין להן שמות משפחה... כתובת, מספר תעודת זהות, מידת נעליים, משהו מזהה...?" "אני- תמיד מצליחה לזהות אותן..." - הרגשתי צורך להעיר. הוא המשיך לעלעל בניירותיו בזמן שדיברתי, הוציא פתאום אחד נוסף ונראה כאילו עומד להגיש לי אותו ואז אמר: "אודי בונשטיין, ד"ר אודי בונשטיין, "ואיזה מין לינק הוא זה...?" "זה לא לינק זה שם אמיתי, רק למנהל הפורום יש שם אמיתי". ואם אני מבין נכון ד"ר בונשטיין הוא מנהל הפורום." "כן", אישרתי, "מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית". "יש לו משרד?" שאל. "לא חושבת". "ומזכירה?" "לא יודעת... ", "אז איך את משאירה לו הודעות?" "אני פשוט שולחת אותן", "והוא תמיד שם?" "כל השבוע חוץ מאשר בימי שלישי שישי ושבת. בד"כ הוא משיב מאוחר בלילה. מין ציפור לילה כזו... מביאה לכל אחד את המילים הנכונות. לפעמים גם שירים". "מנהל, מנהל... מלמל ולפתע עצר. "... איזה מין מנהל זה בלי מזכירה ובלי משרד- מנהל שנותן חוות דעת מקצועית בשעה שרוב האנשים מתחילים כבר את שנת החלום שלהם? את נחקרת עכשיו, רפאים, תחת אזהרה!" "אני...??? נחקרת תחת אזהרה...?" לא הבנתי את פשר העניין. הוא הציץ בי בחשדנות ונראה חסר מנוחה. "איזה מין פורום זה???" שאל. "כל מיני אנשים שמדברים בענפי העצים על כל מיני נושאים וקשיים"- אמרתי. "על איזה סוג של קשיים מדברים בעצים האלה??" הוא שאל בהתענינות ספקנית. "למשל..." חשבתי רגע, "קשיים עם המטפלים שלהם...". הוא הביט בי בהשתהות ואז סינן: "אני באמת לא מבין... אנשים באים לטיפול כדי לפתור את הבעיות שלהם ועכשיו את אומרת לי שצצות להם בעיות חדשות עם המטפלים שלהם...? אז מה עשינו פה...? איפה היעילות...?? לא חבל ככה לבזבז משאבים וכוח אדם...? ככה עובדת מערכת שרותי הבריאות שלנו במדינה???" שתקתי. לא ידעתי כבר מה לומר. "אז ספרי לי בבקשה, מה עשית בפורום הזה רפאים, אה?" הוא שאל בספקנות. "כתבתי את הסיפור האמיתי שלי..." אמרתי בשקט. "כתבת את הסיפור 'האמיתי' שלך בשם של מישהי בשם רפאים... אמ... מעניין... ודיברת עם אנשים 'אמיתיים' ללא שם וכתובת..." הרגשתי צורך למחות ואמרתי: "הם לפעמים אמיתיים בעיני יותר מהרבה אנשים אחרים שפגשתי בחיים האמיתיים". "ומה בדיוק הסיפור ה'אמיתי' של ה'רפאים' הזו אה...?" הוא שאל בתוכחה. "שמאז המקרה ההוא עם ד"ר פארש הפכתי לרוח רפאים. אבל כל החברים בפורום טוענים שהם יכולים לראות אותי". "אתם נפגשים?" "כן בפורום הוירטואלי", "אז איך אתם יכולים 'להפגש' אם הפורום וירטואלי?" "לא יודעת, זה פשוט קורה..." "את מבינה כמה שהדברים שאת אומרת נשמעים מופרכים ובלתי סבירים...? מצד אחד את אומרת שהנזק שגרם לך ד"ר פארש הוא שהפכת לרוח רפאים. אבל מצד שני את טוענת שהם יכולים 'לראות אותך' ואני גם אפילו אביא פה ציטוט של ילדה אשה שרק מחדד את העניין: 'ומכיוון שאינני רואה בדרך כלל רוחות רפאים... אין לי אלא להניח שאת אשה בשר ודם'- אני מוצא פה סתירות וכשלים לוגיים חריפים בדברייך!" הייתי מופתעת, ולא ידעתי כבר מה לומר. אבל החלטתי להמשיך בכל זאת: "וגם... שהדלעת שלי כבר לא נוסעת". "את נוסעת בדלעת...?? מעניין ממתי דלעת נעשתה כלי תחבורה...?" "זה רק סימבול". "סימבול למה?" לזה שאני כבר לא בתנועה יותר, שהזמן נעצר מאז". "הזמן נעצר? אמ... מעניין... אולי את פשוט צריכה להחליף כבר את הסוללה בשעון...??? מה את אומרת...? שווה לנסות?" ככל שהתקדם הזמן נעשה הממושקף זחוח דעת יותר ויותר והחל להתלהם בדבריו: "את כותבת במכתב שהחלו להווצר אצלך מחשבות אובדניות מיד עם הסיום הטראומטי. איזה סוג של מחשבות?" "שרציתי לתלות את עצמי כמו מובייל". "כמו מובייל?", "כמו מובייל", עניתי. "ולאיזה מטרות תלוי היה המובייל הזה, לנוי?" "גם". "את מבינה מה את אומרת בעצם? לתלות מובייל לנוי- משמע שהיו בך כוחות לקישוט, ואפילו הייתי מוסיף ואומר- זמן בטלה לזוטות שכאלה. הלוואי על כולנו! אני לא מבין איפה פה האובדנות בתלייה הזו...!!" "אתה לא מבין...?" "לא, לא מבין...!". הוא עצר רגע: "היו בך מחשבות אובדניות גם לפני המפגש עם ד"ר פארש?" "פה ושם". " נו... אז לתרץ את זה במפגש זה קצת נסיון לחבר ארועים באופן מאולץ- לקיים קשר כפוי של סיבה ותוצאה". "אבל לא באותה תדירות", הוספתי. "באיזו תדירות?" "לא זוכרת". "בואי נעשה בדיקה..." הוא כיוון שעון לחמש עשרה שניות. אמר לי לשקוע באסוציאציות חופשיות. מיד אחר כך שאל אותי: "כמה פעמים עלו בך מחשבות אובדניות?" אמרתי: "עשר פעמים". "בערך מחשבה אחת וחצי על כל שתי שניות- מרשים בהחלט..! מה, התאמנת לפני...?" "קצת..." , הצטנעתי. "רגע... בואי נכפיל את זה בארבע- ארבעים מחשבות התאבדות לדקה. מה היתה התוצאה שלך לפני המפגש 'הטראומטי' עם ד"ר פארש...?" "אני לא בדיוק זוכרת- זה רשום בטח איפשהו בתיק הרפואי". "טוב מילא", סיכם ונשף אויר החוצה, "נטפל בזה אח"כ..." שוב הכריז הכרוז על שינוי האסטרטגיה בקול ומיד גם עלתה השיקופית המתאימה: מטרה מספר שתיים: לנסות להוכיח כי גם טיפולים קודמים כשלו ולכן לא ניתן לייחס כשלון טיפול נוכחי זה למטפל אלא למטופל עצמו. הממושקף דיבר מתוך הניירות ואמר: "אני רואה רפאים שהיית בביופידבק. "זה עזר?" "לא בדיוק. הסרטים לא הצליחו להרגיע אותי". "זה מה שאת עושה בביופידבק, רואה סרטים...? תודי שזה מגוחך... ואת עוד מצפה שזה יעזור...!" "לא יודעת", המשכתי, "אבל גם התמנון נראה היה לי עוין". "התמנון נראה היה לך עוין... מעניין... איזה דברים חשבת שיעשה לך התמנון? אה..? יציע לך אולי איזו הצעה לא מכובדה...? ככה לקבוע קביעה מוקדמת ולהקיש היקש נטול בסיס מוכח אודות חית מיים תמימה?" שתקתי. הוא המשיך כאילו ממתיק איזה סוד ואמר פתאום: "אני אביא פה איזה ציטוט מד"ר אודי בונשטיין שאבחן אותך באיזושהי שיחה כ'מסמנת איקסים סדרתית' ". "הוא לא אבחן אותי", תיקנתי, "רק העלה זאת כשאלה, וחוץ מזה אתה בעצמך אמרת שחוות הדעת הזו לא תקפה..!" "ודאי שהיא תקפה", הזדעק, "כשיודעים לעשות בה את השימוש הנכון...!" הוא חזר להציץ שוב בקלסר. "אני רואה, רפאים, שהיית גם באנאליזה". "כן, ניסיתי אנאליזה". "אצל מי אם יורשה לי לשאול?" "אצל ליזה". "מטפלת אשה?" "לא, דווקא גבר". "ואיך היה?" "לא שכבתי על הספה". "למה?" "היא לא היתה לי נוחה. קנה לי אפילו מזרון פוטון, וסדינים של וולט דיסני ובכל זאת זה לא עבד. אפילו הלכנו יחד לחנות תמונות לבחור כאלה שיעוררו אצלי דחף לשכב. על הספה- אני מתכוונת". "ומצאתם?" "לא ממש. בחרתי דווקא שעון". "למה שעון?" "כדי שאוכל לדעת מתי נגמר הזמן. זה היה אפילו שעון מעורר כי לפעמים הייתי נרדמת". "נרדמת?" "נרדמת". "על הספה?" "לא, על הכורסא- אמרתי לך שלא שכבתי על הספה". "אנאליזה בלי לשכב על הספה? מענין מאוד... מטופלת מורדת...?" "לא, אבל פעם אפילו שכבתי". "על הספה?" "לא, על הרצפה". "למה על הרצפה?" "כי רציתי לישון, הייתי מאוד עייפה". "למה לא על הספה?" "הרצפה היתה יותר נוחה. וגם זה הכי נמוך שאפשר לרדת" הוספתי. "ובכלל.. לא אוהבת שמשקיפים עלי מהצד". "מאיזה צד את לא אוהבת שמשקיפים עליך?" "התכוונתי בהפשטה". "הפשטה? היתה בחדר הפשטה? הוא הפשיט אותך?" "לא, רק לפעמים לקח ממני את המעיל בימות החורף הגשומים". "ואותו את לא תובעת?" "לא היה על מה...!" "על הפשטה! תתבעי אותו על הפשטה!!! ". באיזשהו שלב התעייפתי. הרגשתי שכל הסיפור הזה לא היה בעצם רעיון כ"כ מוצלח. שאני כבר לא מבינה אם מבינים אותי, ואני לא מבינה אפילו אם הבנתי את עצמי. התחלתי בהדרגה לשקוע לתוכי, להרגיש איך קולות העולם שבחוץ הולכים ונעלמים, ואיתם- הקולות שבפנים. המשך יבוא... *הערה- כל השמות בסיפור בדויים ואין ביניהם כל קשר למציאות (טוב נו... חוץ מכמה שלא). רפאים

מרגישה שלא יהיה המשך לי- על כל פנים

רפאים הי, קראתי ומצאתי את עצמי מחייכת..לאט לאט שמעתי את עצמי צוחקת בקול..יותר בקול..ולפתע בוחבקת...והבחוק גבר וגבר..לא יכולתי להפסיק את הקריאה ואת הבחוק...בחקתי המון לאורך הקריאה. יכולתי ממש לראות ולהרגיש את המסטיק הירקרק הלעוס....שמעתי בתוכי שוב ושוב את השאלה מי הנורמלי פה בעולם ???האם זה יום ?לילה ?מי השפוי ???למי ניתנה הרשות ועל סמך מה ,לקבוע "מי שפוי "???הכח והרשות למי נתונים ???מה הם עושים בכח שניתן להם ???ועוד הרבה הדהודים... גם אני נמצאת באנליזה .(לא אצל ליזה אלא אצל אנא..אולי אצל אנע ערף..) לא שכבתי על הספה אפילו פעם אחת..עצם המחשבה על שכיבה על הספה גרמה לי לרעד בלתי נשלט..אני יושבת באופן קבוע על הרצפה.. רפאים,קראתי וממש נכנסתי לבניין המנדטורי הישן עם רצפת הלינוליאום..הרגשתי את השמנוניות של ידית המתכת.... תודה על הטיול !!!

היי במבי... הוואו שלך נשמע כ"כ חזק שכמעט העיף את התקרה הגבוהה שלי. זה מרגש שזה נגע בך. אני מסתובבת עם החומרים הפנימיים האיומיים האלה כבר יותר מדי זמן. כשקראתי את הסיפור הזה שוב הבנתי שרק מוח מעוות יכול לייצר מצבים הזויים כאלה, או נסיון חיים עגום שנתקל במצבים מאוד דומים. אבל זה בערך אותו דבר, לא...? חיי המציאותיים הזויים כנראה יותר מהסיפור וזה עשה אותי מאוד עצובה. כי אין רחמים. שוב תודה לך במבי ושמחה שחזרת. את תמיד מוזמנת לכאן. רפאים

רפאים יקרה, רוצה רק לחזק... מאמינה בך רואה את כוחותיך אבל גם את הסבל הרב (גם כשהוא כתוב בכשרון רב הוא מדמם לי מהמחשב). י.

מה שלומך בימים אלה יקרה...? קודם כל שוב תודה על חוות הדעת למרות שכפי שראית לא היה ברור באיזה חלק שלך השתמשת כדי לייצר אותה (ילדה או אשה?). למה ילדים לא יכולים לכתוב חוות דעת? יש להם הרבה מה לומר. אבל את רואה איך הם חסרי גמישות בוועדה. כן.לסבל אין תחתית כמו לגיהינום ואני נוכחת בזה כל יום שעובר. כולם פוחדים נורא מהגיהינום כאילו זה מימד אחר. ולמען האמת הם צודקים. אבל העובדה שהוא מתיימר להקרא 'חיים'- מקשה עוד יותר על כל העניין. אבל הטעות היא שלכולם נדמה שהוא ממוקם באיזשהי ספירה מרוחקת אחרת. וזה הנורא באמת. יכולתי להסתגל לרעיון שאני בגיהינום אם באמת היה שלט כזה תלוי בכניסה. הציפיות שלי היו בהתאם. אבל אומרים לי משהו אחר לגמרי. פה זה החיים. ואני לא רואה אותם, ולכן חשה מאוד מוחמצת. ולתחושת החמצה יש טעם מר. הכי מר שאפשר. סבל כפול: גם לסבול וגם להרגיש שאתה לא אמור רק לסבול. הרי חיים פעם אחת. ואין לי הרבה דרישות מהחיים. סבל זה חלק ממנו. אבל כשיש רק סבל בלי שום הקלה אין לחיים שום ערך כי אין שום מרווח נשימה. מצטערת על הכבדות אבל אני הולכת ונעשית כבדה מיום ליום כאילו בלעתי איזה פסנתר כנף ואני נגד ניצול של חיות אז שערי בנפשך איך אני מרגישה. תודה לך שאת פה ילדה רפאים

כמה סבל עברת.. את אמיצה .. מחכה להמשך.. ושולחת לך חיבוק - אם תרצי שרית

היי שרית, מה שלומך? אני מודה לך על המילים. מתקשה לראות כרגע את האומץ במעשה. זהו אומץ של מתאבדים של אנשים שכבר אין להם מה להפסיד כי אם היה אכפת לי מחיי ההשלכות העתידות של העניין היו עומדות לנגד עיני ועוצרות אותי. אבל בגלל שלא רואה שיש לי עתיד אז גם לא חשה שההשלכות האלה עומדות לפגוע בי כי בטח כבר לא אהיה. ואז נותר רק צדק צדק לרדוף. שוב תודה ומקווה שאת מצליחה קצת להתרומם לאט-אבל בטוח. להתראות רפאים

אודי הי, אתה שואל איך אני מרגישה ... ..מרגישה שברק אדיר שיסע את כתיבתי והמחשב הפנימי שלי כבה... (מתחברת למילים שכתבת לגלי ) מנסה להתחבר מחדש...לא מצליח לי..באמת רוצה מאוד...מנסה ..מרגיש שמשהו מת בפנים..הצבעים..המראות..לא יודעת לומר אפילו מה מת... מנסה להיאחז במילותיה הטובות של סוריקטה שכתבה לי "מגע בקרקע, מגע במציאות, צורב באופן בלתי נסבל.כואב,אבל אומרים שהמגע בקרקע גם מביא איתו סיפוק בסופו של דבר,ולא כך הוא הדמיון " אודי,כתבת לגלי "כך,ממקום עם פוטנציאל טראומטי לשבר,זה יכול להיות משבר שממנו צומח משהו הרבה יותר אינטגרטיבי ושלם " אודי,זה באמת אפשרי ??? איך עושים את זה ?????

שמחה לראות את השם שלך מופיע כאן.. המשיכי להיות.. אתך.

תודה ! המילים שלך גורמות לי להרגיש פחות דחויה כאן.חיממת לי את הלב :)

שלום לכולם, רציתי לדבר על המקרה של דודו טופז, שלפי מה שהתפרסם עליו הוא סבל מנרקסיסטיות. הוא היה ממוצא פולני וצחק פעם על עדות המזרח. הוא חשב שהוא יותר טוב מכולם (אם זה נכון ואם זה לא), ובסופו של דבר הוא הגיע לכלא! דרך אגב - המקרה של מייק ברנט שהתאבד ב-1975, גם כן דומה. מה דעתכם - איך היו צריכים להתנהג אנשים מהסוג שלו כדי לא להגיע לכלא? איך אתם מתנהגים? מתרחקים מאנשים לא מתאימים, וכו'?

היי אודי יש לי בעיה שמציקה לי, אני גרה במקום קטן ואין לי אפשרות לעבור ממנו בשנה שנתיים הקרובות, הכל טוב במקום פרט לדבר אחד, כל הזמן יש חטטנות בפרטיותו של האחר, ונמאס לי ששואלים אותי כל פעם מה איתך?מה את עושה היום? איפה היית עד היום?... אני לא אוהבת השוואות ותחרות, וגם ככה סתם לא בא לי לשתף זה הפרטיות שלי ככה החלטתי ואני מאושרת עם זה מעל הראש:)מבחינתי לומר לכולם שלום,בוקר טוב,להיתראות,מה שלומך ובזה תם הסיפור לגמרי. הבעיה שאני לא יודעת איך לענות ולדחות חטטנות מסוג כזה, כי אם אני אומר לשכנה שלי לא רוצה שתשאלי אותי מה אני עושה היום-היא מייד תיפגע נכון? ומצד אחר אם אחד השכנים שלי יתן לי טרמפ ואני באוטו שלו והוא יתחיל לשאול אותי שאלות זה גם מאוד לא נוח. . אז זו בעיה...חטטנות זו בעיה. איך צריך לענות לאחד שדוחף את האף בלי להעליב?

אודי מה שברור לי שיש פה תהליך שאמורה לעבור אותו ולעבוד עליו. אינני פוחדת לעבור אבל כרגע מהמקום בו נמצאת לא יודעת מה אמצע שם . לא ברור לי למה אינני זוכרת את אותם השנים את הטוב שודאי שלא זוכרת לא מסיבות ימי הולדת בת מצוה חגים או מסיבות את הרע מתחילה לזכור ולא מתוך בחירה באמצעות ההבזקים שבאים כך בפתאומיות כשמישהו נוגע בלי כוונה מריח בריח שמזכיר לי את המראות הלא ... רעש בלתי צפוי ועוד הרבה דברים אחרים זה נכון לפחד מהכל זה נכון להגיב כמו שמגיבה זה בסדר להיות כמוני לא בסדר זה נורמלי? לפעמים הייתי רוצה שיתנו לי איזה שהיא תרופה שתרפא אותי אבל...... אני לבד

את תמיד מוזמנת להצטרף.. תודה על האמפתיה והעצות החכמות - במיוחד העניין של "פרה פרה" - כי הנטייה שלי לאימפולסיביות - דחף פתאום להחליט על כמה דברים גורליים באותו הרגע וזה גורם לאי שקט מטריף. הבעיה כפי שכבר כתבתי לאודי - שלא יודעת אם יכולה לסמוך על עצמי , אם רואה נכון ואם יודעת מה נכון לי. סוריקטה, את היית בשם אחר בפורום הקודם? הכתיבה החכמה והרגישה שלך כל כך מוכרת לי.. סופשבוע טוב

הי מיקה יקרה, המממ... בגלגול הקודם של הפורום היו לי כמה וכמה כינויים. בחלק החזקתי יותר, בחלק פחות... אבוי... (?) נדמה לי שאני יכולה להבין את ההרגשה שאת מתארת, בדרך שלי... שלך, סוריקטה

מה שלומך? אוטוטו חופשת סופשבוע בשבילך.. לא פחד מהפסד האלטרנטיבה כפי שהתרשמת, אלא פחד מאיבוד יכולת השיפוט התקין, מראיית מציאות מעוותת, מראיית עצמי לא נכון וזה מתסכל ומתיש בצורה שמעבר למילים..מרגישה לא מובנת.. אולי בנוסף גם פחד משגעון.. תודה וסופשבוע נעים,מיקה

כתבתי הודעת תגובה לגלי בעץ למטה, ואני רואה כעת משפרסמת את ההודעה שבשם המחבר מופיעה כתובת המייל שלי! ולא שם המחבר כפי שמופיע בדף ההרשמה! אנא אם ביכולתך להסיר או לשנות את זה? שם המחבר שבחרתי הוא "נטע", וכעת בדף הוספת ההודעה בפורום אני רואה זאת מופיע, אך משום מה כאשר ה עלת את ההודעה זה העלה את כתובת המייל שלי. אודה לך אם תטפל בזאת, אם אין אפשרות אחרת אשמח אם תסיר את ההודעה כולה. תודה.

שלום רב לך. ברצוני לדעת האם שיטת הביופידבק מתאימה לביתי בת 22 שכנרה סובלת מחוסר ביטחון להתחיל דברים חדשים בחייה,ובנוסף סובלת מחרדת מבחינים דוגמת מבחן פסיכומטרי שבו אינה מצליחה להוציא מעצמה את המיטב עקב חרדה שלא תצליח, אשמח מאוד לקבל את תשובתך.

שלום רב לך טובה, תשובתי לשאלתך חיובית . אין כל הצדקה להנצחת המצב בו נמצאת ביתך ובכך למנוע ממנה ללמוד את שחפצה נפשה. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים לצורך הרחבת ההסברים. תודה על פנייתך חג שמח בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

ד"ר גליקסמן תודה על תשובתך המהירה, שאלה נוספת לי אליך,טיפול ביופידבק דרך מרפאות בריאות כללית הינו מקצועי מספיק? והאם כדאי לשלב עם טיפול זה גם שיחות אצל פסיכולוג בכדי לעבד את הקושי הכללי של חרדת מבחנים ושל התחלת דברים חדשים כמו:עבודה,קושי בבחירת מקצוע לימוד?או שברגע שטיפול הביופידבק יעזור אז תבוא רגיעה ובעקבותיה פתיחות המחשבה?מה דעתך? תודה מראש טובה.