פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, מבקשת המלצה על פסיכולוגית/יות קלינית באיזור המרכז.
רציתי לדעת האם הדחינות זה בעצם פעולה של התת מודע היות שעצם החשיבה לבצע משימה כול שהיא מפעיל אלמנטים בלתי נשלטים במטרה להכשיל את ביצוע המשימה כמו דחף לעשות צרכים בהפרשי זמן בלתי הגיוניים. הדחף לישון, ברגע אחד הופכים להיות עייפים. הסטה מחוונת מהמשימה לדברים אחרים. כרגע אני בודק אפשרות לעקוף את הבעיה
שלום, שאלה מעניינת. הנסיון להכשיל על ידי דחייה - הוא אכן בלתי מודע (בחלקו או ברובו), והדוגמאות שציינת ממחישות זאת היטב. פעמים רבות הדבר קשור בחרדה. ניתן לקחת זאת בחשבון בבדיקת אפשרויות ההתמודדות. בהצלחה, אודי
הי אודי, תודה שאתה פה כשאין מקום אחר להניח את הראש,היית לי לעזר רב בתקופה האחרונה. היתה לנו פגישה היום,המשבר אמנם עוד לא מאחורינו,יש בי עדיין הרבה כאב וכעס,אבל אני נשארת,נראה לי שאנחנו בכיוון הנכון. פעם כתבתי פה הרבה בשם אחר(הייתי די קבועה פה) ,אבל כבר שנתיים וחצי (מאז שהתחיל הטיפול) לא הייתי צריכה להתפזר הבאתי הכל לטיפול. אז להתראות בינתיים,מבטיחה להציץ מידי פעם ולהעזר ברגעי משבר.(בתקווה שלא יהיו הרבה כאלה). תודה ולילה טוב,אביב.
לבקש כמה מילות עידוד בלי להצטרך להשתמש בכמה שלי.... תודה
הי רוני, בשמחה רבה. בואי ושבי מסביב לאח הבוערת, להתחמם ולהתנחם. אפשר בשקט (נעים להביט באש. יש צורות יפות...) ואפשר גם לשוחח. כבר הראיית שיש לך קול נעים. חורף חמים, אודי
אין לי יותר עצמי, איבדתי קשר עם מגדל הפיקוח, אין לי יותר שום מרחב משלעצמי. אבל באופן תמוהה הצד הקוגניטיבי הולך ומשתפר. לא הזכרון. יכולת העיבוד והסקת מסקנות. לא מצליחה ליישב את הפער הזה בין להיות כלום בשביל עצמי לבין היכולות הגבוהות שבאות לידי ביטוי בחוץ וגורמות לי מבוכה רבה. מבקשים ממני כל הזמן לקרוא את החיבורים שלי באוניברסיטה ואני אף פעם לא מבינה איך אני כותבת מסמכים כאלה איך אני מצליחה להבין כ"כ הרבה אני לא מבינה. ואני תמיד אומרת לעצמי שזו לא חוכמה גדולה כי האקדמיה הרי מתעסקת במילים וזה הצד החזק שלי אז תמיד אוכל להביע את עצמי טוב. וכל הזמן ההפתעה הזו של המרצים והאמונה הגדולה הזו שלהם בי. אני לא מנסה להתבלט ואני בולטת. זה כמה רגעים קטנים כאלה של זוהר של תחושת חזרה לחברה האנושית, של מפגש עם מציאות ולא ספקולציות מפלצתיות אודותי, ואז הכל נגמר כשאני באה הביתה. אני מוחקת אותי. לא קיימת יותר. מוות. אודי יכול להיות שאני באמת כזו חכמה? למה כולם כל הזמן אומרים לי את זה. איך זה יכול להיות? לפעמים ההבנה שלי מבהילה אותי. מפלצת קוגניטיבית. אולי אני לא חכמה באמת אלא רק נראית ונשמעת ככה. מתחזה.
הי רפאים, אם זה נראה כמו אבטיח, נטעם כמו אבטיח ומריח כמו אבטיח - מה זה?... ראשית - כנראה שאת חכמה. שנית - כנראה שיש בך צדדים ש(א) לא "קונים" את זה ו(ב) מרגישים את ההיפך. את גם חכמה וגם מורכבת...לפעמים גם מרגישה מתחזה. אבל גם כשמתחזים יש לעתים דוק של אמת מאחורי הדברים... אודי
היי אודי, כבר די הרבה זמן שאני מתלבטת אם לכתוב או לא. אני מרגישה צורך, אבל גם נורא קשה לי. אני לא מצליחה להתנסח נכון וטוב. אני חושבת שנוצר איזשהו משבר. בטיפול. אני לא יודעת, אולי המילה משבר גדולה וחזקה מידי. אבל בהחלט קרה שם משהו לא טוב. הייתי במצב די מצוקתי, ובתוך זה היא אמרה לי שאני משחקת. איתה. אולי בה. והיא אמרה עוד דברים. הרבה דברים. שהיא טוענת שלא שמעתי נכון, או לא שמעתי את הכוונה האמיתית שלה. אבל שמעתי את המילים משחק, מניפולציה, לוקחת. וכולן כמובן התייחסו אלי. יצאתי מאוד שבורה מהפגישה, מאז כבר עבר כמעט שבוע. במהלך הזמן דברנו בטלפון, ואף נפגשנו שוב. היא טוענת שכשהיא אומרת שאני משחקת, היא מתכוונת למשהו אחר לגמרי ממה שאני שומעת. אפילו הזכירה את ויניקוט. היא לא מתכוונת שאני משחקת בה. אבל אני משחקת שם בטיפול בפגישות. העניין הוא שהדברים הם כבר בתוכי. אני לא מצליחה לחשוב על אפשרויות אחרות.מבחינתי היא חושבת שאני משחקת בה, מניפולטיבית, לוקחת ממנה דברים. ואני לא יכולה להתמודד עם זה. זה כאילו שהיא אומרת שבמשך שש שנים הכל היה משחק שלי. שכל הרגשות, התחושות, הרצונות, הנסיונות והמעשים שלי - הם כולם היו חלק ממשחק. אני לא יכולה להתמודד עם זה. ועם זאת, אי כן אוהבת אותה וכן רוצה אותה וכן צריכה אותה. ושני הדברים לא מסתדרים לי ביחד. זאת אומרת, הם מסתדרים יחד, אבל זה יוצר בלגאן מטורף בתוכי, וגם ככה אני "במצוקה" כמו שהיא אוהבת לקרוא לזה, כבר כמה ימים. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לדבר איתה, ובטח לא להתקשר אליה - דבר שהיה מאוד מקובל, ועליה עדיין מקובל. אני מרגישה פתטית. מפלצתית. מניפולטיבית. מפלצת איומה ש.. שצריכה למות. אני יודעת שהכל כאן מבולגן ולא ברור וסליחה על זה. אתה לא חייב להגיב. יודעת שקשה איתי מידי. סליחה.
הי שיר, את נשמעת מבולבלת מאוד, וכמו שאת כותבת - במצוקה. ייתכן שכדאי לך ליצור מרחב מספיק להתבונן על ההתרחשות. אולי לא שמעת בדיוק את מה שהיא התכוונה לו? אולי יש אפשרויות נוספות? אולי - גם אם היא אחראית למשבר - ניתן להכיל אותו בתוך הקשר רב השנים הזה? המרחב זה הוא בדיוק המרחב המעברי (המשחקי) שויניקוט מדבר עליו. אודי
ואם אני לא מסוגלת ו או מצליחה ליצור מרחב מספיק? זה כאילו הכל הפך להיות כדור שלג מאוד רציני, שממשיך להתגלגל ולגדול. ולרמוס. כל דבר שבדרכו-אותי. אני יודעת שאני במצוקה ואחת אמיתית. אם חל שיפור בחודש האחרון מבחינת פגיעה עצמית שעלה לי בהרבה מאמץ וקשיים, אז כרגע חזרתי אחורה לגמרי, ועוד הרבה יותר מכך. אני לא מצליחה לראות ולדעת שום דבר. כל מה שרץ לי בראש זה הידיעה שאני מפלצת מניפולטיבית שאוהבת לשחק במטפלת שלה. כל מה שרץ לי בראש זה שמה שאני טענתי מולה במשך כל השנים האלה והיא אמרה לי שזה לא נכון, פתאום עכשיו היא הודתה שהכל היה נכון ואמיתי וגם היא חושבת כמו שאני חושבת כל החיים שלי. השארתי לה הודעה שאני לא אגיע לפגישה הבאה. גם ההודעה הזאת עלתה לי במחיר. כזה של אשמה, של פתטיות, ושל מפלצת. אני לא יכולה להתמודד. הפעם באמת אני לא יכולה. ונדמה שדווקא הימים האלה פתאום מלאים טריגרים וסערות ופגיעות. מכל העולם ואשתו. אין לי כח יותר. במיוחד לעצמי. שונאת אותי מוות. הלוואי שיהיה בי את הכח ללכת. פשוט למות.
היי, אני גל בת 20 וחצי. לא היה לי אף פעם חבר, ומעבר לעניין החברתי שבזה (אף פעם לא היה לי חבר.. ) זה אף פעם לא ממש הפריע לי. אף פעם לא התאהבתי. בזמן האחרון מתחילים איתי מלא בחורים, ואני פשוט דוחה אותם. אני לא יודעת אם זה מפחד לקשר או בגלל שהם לא מושכים אותי, אני אפילו לא נותנת לזה צ'אנס. מעבר לזה אני ממש מפחדת מסקס, ונראה לי כאילו אני לא "בשלה" לזה. אבל כל המצב הזה לא הגיוני כי אני כבר בת 20! ואני לא נמשכת גם לבנות מה קורה פה?
שלום גל, גיל עשרים זה לא כזה מבוגר. קחי את הזמן ואת הקצב הנכון לך, בעיקר אם טרם היה לך נסיון זוגי או מיני. טבעי שהדבר יעורר חרדה מסויימת. אם את חשה שזו חרדה בעוצמה שמפריעה לך - ניתן וכדאי לפנות לייעוץ מקצועי. אודי
זה לא מפריע לי. מפריע לי ש "זה לא אמור להיות ככה" אבל אם אתה אומר שזה בסדר אז זה בסדר :)
שלום, אני בחורה בת 30. לפני כחודשיים התאהבתי בבחור בן 24 מארץ אחרת (באירופה) שיש לו הפרעה דו קוטבית. הוא היה פתוח איתי מההתחלה וסיפר לי שהוא על כדורים מגיל 18. מה גם שהוא לקח סמים תקופה ארוכה והיה מאושפז 3 פעמים בגלל המחלה. נפגשנו פעמיים בלבד, שלושה ימים בהתחלה ואחרי חודש עוד 5 ימים. ואנחנו בקשר יומיומי בסקייפ ובמיילים. אני גם מתכננת לנסוע אליו עוד 3 שבועות ובעצם כל חודש וחצי בערך עד הקיץ שהוא יבוא לארץ. כרגע הוא סטודנט. לשאלתי... בנוסף לקושי שיש בקשר מרחוק עם בחור מארץ אחרת מה שבאמת מפחיד אותי ומדאיג אותי זה ההתמודדות עם המחלה. האם חולה בהפרעה דו קוטבית יכול לנהל חיי זוגיות בריאים? אמא שלו סבלה מהפרעה דומה והוריו התגרשו בסופו של דבר. אני מכירה אותו בסך הכל חודשיים אבל ההתאהבות היא חזקה ואני לא רוצה לוותר כל כך מהר. יכול להיות שאני עדין לא מבינה כמה קשה יהיה לי בעתיד אם אחליט לחיות איתו. כרגע אני רק חושבת על לדאוג לו ולעשות אותו מאושר, פחות חושבת על איך אני אתמודד עם זה... אני לא יודעת מה לעשות, האם להפסיק את הקשר בשלב מוקדם או לנסות בכל זאת לראות את הקשר מתפתח? תודה רבה
שלום מיכלי, קשה להשיב "מבחוץ" על שאלה כזו, האם להפסקי או להמשיך את הקשר. זו החלטה שלך שתצטרכי לקחת בהתחשב בגורמים רבים. אדם הלוקה בהפרעה דו קוטבית יכול לתפקד היטב (מכל הבחינות) אם הוא מודע להשלכות המחלה ולצורך להיות מטופל (קרוב לוודאי) כל חייו. כאשר המחלה (שהיא כרונית) מטופלת, הסיכוי לנהל חיים תקינים גבוה. כאשר המחלה אינה מטופלת - זה מורכב יותר. בשורה התחתונה, מעבר לאבחנה זו או אחרת, יש בני אדם, על חולשותיהם וחוזקותיהם. וההחלטה היא לגמרי שלך. אודי
אודי יקר.. תהייה פה. אני לא מסוגלת . מרגישה ככ לא אנושיתתתת. והמילים מרגישות כמעט בלתי אפשריות. גם כאן .. שזכוכית קרה מפרידה ביננו ..תצליח להבין אותי ? הטיפולים ככ הזויים בחודשים האחרונים . יש המון כעס, אשמה , זעם , יש המון רגשות קשים. המון ניסיונות שלי להוציא אותו משיווי משקל, להוציא ממנו שהטיפול נגמר. שהוא לא מסוגל לטפל בי. והוא יושב שם.יציב.בשקט.סופג את כל המלחמות. מחכה שאגיע ..מזמין לדבר על הדברים ואין לו שום אמירה ברורה - "כן מסוגל להיות איתך" ואני תוהה אם אני בכח מנסה להרוס אותו , אותי את כל מה שהשקענו ובנינו והתקדמנו בטיפול הלא פשוט הזה כמעט 4 שנים. אני לא יודעת. ואולי זה הוא שמנסה לחרפן אותי. כי לו אין תשובה ברורה ,ולי אין תשובה ברורה , רק מה שברור שאי אפשר לדלג על החלק הזה שעובר עלינו עכשיו בטיפול. אני מנסה לעשות לו דווקא , לבטל את הטיפול, לא להגיע , הקושי שם ככ עצום . מסל"ן ביקשו שאנסה לשמור על קשר רציף בטיפול , שלא אפגע ב"סטינג הטיפולי" גם אם הכל מרגיש מזועזע . לאיודעת. הכל לא ברור שם. והתחושות שעולות ככ קשות. בקשר הטיפולי. והנה , בלילה אודי, זה שוב קרה , חויתי זעזועים איומים בגוף.זכרונות שעלו . וזה כואב . אני יודעת שזה כבר מכעיס לשמוע את הקלישאה הזו ממני - שכואב . שכואב לי . שכואב בי . אבל באמת זה נורא כואב . ובחיי שזה מתסכל שזה עוד לא עובר . מנסה להשאב לתוך בועה .. כזו שמרחיקה אותי מכולם , כדי שהרע הזה שבי .. לא ינזל ממני וירעיל את כולם בחוצ. ו..למה יש בי תחושה ככ עמוקה של בדידות איומה ?.. אודי? גם אם מסביבי יש אנשים אוהבים? ולמה המחשבות על מה שהוא עשה לי מצמצמים אותי לככ קטנה ומשתלטים על כל חלק פנוי בי ? איך אסביר אפילו (לך) כאן.. במילים עד כמה <רוע> היה שם ונעשה בי? אני לא מצליחה לדבר את הדברים.לא מסוגלת. האם אני מורעלת? אודי? תענה לי ? אני מרגישה שאני טובעת (((בתחושת ה-אשמה ))))) בדבר החלק שלי - תחושה חזקה ש"יצאה מחדר הטיפול " ממש ה"חוצה" ומלווה את כולי. האם תצליח להאמין לי שעל פניו הוא היה נראה אבא טוב? שהחזות החיצונית שלו היתה יפה וישרה? ואיך זה יסתדר אם אסביר לך שמתחת למסיכה ההיא הוא כולו היה רק רוע וזעם וכעס אחד גדול? באתי אלייך אודי עכשיו ..לחפש מחסה מעצמי. יש בתוכי בלאגן עצום. בעצם הילדה שבי באה לכאן , היא זוחלת על ארבע .. היא מתחננת שכן תקשיב לה ..שתשמע אותה!!! אבל אני .. ששש.. משתיקה אותה . נותנת לה מכה על הפה , כמו שהוא עשה לה ..כדי שהיא לא תדבר . לא תספר . לא תתבכיין. פשוט לא.. ואני ..אני כועסת עליה. אסור להזדהות עם הכאב הזה שלה. אסור בכלל לסלוח לה. היא אשמה . פאקינג ((((((אשמה)))))))) בגללה הכל קרה :-(( היא זו שפיתתה אותו. אתה שומע מה אני אומרת , אודי? זו היא שפיתתה אותו . הילדה הרעה שבי. אני תוהה עד כמה האחריות הזו להקל עבורו את הזעם והכעס היתה תלויה רק בי , עד כמה היא הייתה גדולה בשבילי . האמת, הכעס שלו, הצליח להתמתן אבל ...(רק בגלל החלק שלי). אז איפו היא היתה אודי? איפו אמא היתה? אוייי אודי. אני מרגישה ככ מלוכלכת. מטונפת. הרגשה איומה . מטונפת.מטונפת. מטונפת. ואז מה אם אני אמא לילד מקסים בן 6, וחברה ואישה ובת זוג ?.. אז מה ?.. ובכלל איפו כל זה עכשיו דווקא שהכי צריך?.. למה הכל ממשיך לחזור רק לשם? לפאקינג ילדות מלוכלכת שלי? למה הכל ככ מסובך בי? אני הפקדתי אודי.. אני הפקדתי את הילדה הרעה בידיים החולניות שלו, נתתי לו רשות ב<שתיקה>. ותחושת התיעוב .. והאשמה .. שעולים בי .. ככ גדולה, שזה רק מעורר רחמים. אני רק מעוררת רחמים , נכון? שרית
הי שרית יקרה, אני יכול להבין את תחושת האשמה שאת מתארת. אבל את לא אשמה. את לא רצית שיתעללו בך, ינצלו, יפגעו. רצית יחס חם. רוך. זה כן. אבל מכאן והלאה זו אחריותו של המבוגר. ויש מבוגרים שעושים דברים רעים. איומים. לא נכונים. ומשאירים נפשות קרועות ופצועות לשנים ארוכות מאוד. נסי, קצת, כמה שאת יכולה, להסיר מעט מהבועה. זה יעזור אולי להרגיש פחות בודדה. בתקווה שזה מקום בטוח עבורך. אני כאן. אודי
מממ.. שתיתי כבר את תה המרווה שלי.. עם חצי לימון ;) ברר, היה קצת מר.. המוזיקה המדיטטיבית מתנגנת כבר מאתמול בלילה.. היא ליטפה אותי.. הוא חיבק אותי... היה לי טוב.. :) טעימה החביתה הזאת, עם הטחינה.. :) פה, מברכת את כולם בבוקר מקסים, עם הרבה הרבה כח ליום חדש והמשך שבוע טוב ומייטיב.. במבי פצועה.. אוי :) העלת חיוך גדול עם פני, חיממת את ליבי, תודה.. :) גשם גשם :) נעימי בחורף הזה :))) ~נילי~
הי נילי יקרה, לילה גשום, חמים ונעים. ספל מרק חם, תה או קפה - גם הם רצויים. לילה שקט, אודי
שלום לכולם, כפי שהודעתי בהודעת הפרידה של יום ה' - הייתה בעייה טכנית בפורום (שתוקנה היום) שמנעה מההודעות שנכתבו להקלט במערכת. כתוצאה מכך - הודעות שאני רואה את כותרתן ואת שם הכותב - מופיעות ריקות לחלוטין בפורום. כל מי שכתב לפורום מיום חמישי בערב ועד להודעות שהעלייתי כעת - הודעתו לא נקלטה במערכת (ואף אני לא יכולתי לקרוא אותה). אנא כתבו שוב, ואעלה אותן. התנצלותי... אודי
... ביום שישי בבוקר כשנכנסתי לכאן וגיליתי שכל תכני ההודעות אינם נראים, זמזמתי לעצמי בלב "ח - לו - לים ככה הם רוצים אותנו חלולים" . . . וזהו. (סוריקטה) __ _( )_ _( )_ (__________) \ \ \ \ \
היי סוריקטה, טוב לשמוע ממך אות ..המילים שלך, של ילדה אשה, של אליס וקולות נוספים פה ,חסרים לי בזמן האחרון. אולי כמו הגשם שממטיר בציורך...ומשאיר את המקום קצת חלול....
הי אודי,כ"כ רע לי והיא אפילו לא יודעת עד כמה. הסכמנו(יותר נכון היא החליטה ואני נאלצתי להסכים בלית ברירה) שהיא לא עונה לי יותר למיילים ,אני יכולה להמשיך לכתוב ,אבל היא לא תגיב ואפשר יהיה לדבר על המיילים בטיפול. היא אומרת שזה לטובתי שאני צריכה לצמוח, אבל לי זה נראה שזה לטובתה שפשוט כבר אין לה כח אלי יותר שהספיק לה ממני שהיא כבר לא אוהבת אותי יותר מאז הפיצוץ. איך היא יכולה לעשות לי את זה שנתיים וחצי של טיפול שהיה מלווה במיילים ופתאום להפסיק לי את המיילים. אני לא יכולה לטיפול בלי הכתיבה ונראה לי שעם כל האהבה שלי אליה אין טעם להמשך בטיפול האמת שאין טעם להרבה דברים ,אוף אני כבר לא יכולה יותר זה כ"כ כואב. כואבת,אביב.
הי אודי, שלחתי לה מייל היום שאני רוצה לסיים את הטיפול,שאני אגיע לפגישה ע"מ להיפרד. אני בטוחה שעכשיו היא נושמת לרווחה. האם מספיקה פגישה אחת? מה בעצם אומרים למישהי שכ"כ אוהבים שממלאת מקום חשוב בחיים? איך נפרדים בלי שכ"כ יכאב? איך ממשיכים מכאן? עצוב לי ,אביב.
הי אביב, אני רואה שכבר פעלת והודעת על עזיבה. אני לא חושב שהיא נושמת לרווחה. אני משער שעצוב לה. אני מבין את בקשתה שלא לכתוב בין הפגישות כנסיון להעמיד גבולות למערך הטיפולי - נושא חשוב מאוד שלעתים מציל דווקא את הטיפול. את חווית זאת כפגיעה וכעדות לחוסר אכפתיות ול"הרעת תנאים". הגבת לכך בפרישה חד צדדית. אני מקווה שתוכלו לדסקס על כך ושהעניין יבוא על פתרונו בפגישה הבאה שלכן. אודי
שלום, אני סטודנטית ואני סובלת מחרדת מבחנים שאף גורמת לי לשיתוקים בזמן המבחן ואף לפני - קשה ללמוד למבחן עקב הפחד. בנוסף, בשנים האחרונות התעוררה אצלי בעייה במערכת העיכול והלכתי למספר רופאים ועשיתי בדיקות שתן, דם ורנטגן וכולן היו תקינות ואף אחד לא יכול היה לעזור לי. הבנתי שהביופידבק מטפל גם בכך. אשמח לדעת אם יש מקומות בחיפה המטפלים בשתי הבעיות שציינתי לעיל. תודה, אנונימית.
שלום רב לך ניתן בהחלט לעזור לך בצורה משמעותית עם חרדת הבחינות שלך בטיפול קוגיטיבי התנהגותי ממוקד מטרה בשילוב שיטת הביופידבק. הינך מוזמנת לשוחח עימי בנושא ולברר אפשרויות טיפול. לשרותך מספר הנייד שלי הוא 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
שלום, אני בת 23, יש לי בעיה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה, באופי אני בן אדם קצת ביישן, לא דברנית גדולה בד"כ אבל אבל לא סובלת מבעיות חברתיות, בזמן השירות הצבאי די למדתי לא לשתוק ולהיפתח. ובכל זאת, יש לי בעיה שדי מציקה לי מאז הילדות. במיוחד כעת כאשר אני סטודנטית שנה א'. שמתי לב שכאשר אני מתרגשת ומדברת עם בן אדם זר, לא משנה איזה בן אדם, אני מאדימה כולי, הפנים שלי נהיות אדומות (העור שלי ממש בהיר), אזור החזה והצוואר מאדימים גם כן בהתאמה, וממש לא נעים לי מהאדם השני בזמן השיחה (גבר או אישה). יש לי דפיקות לב מהירות בנוסף לזה, ואני לא מבינה למה כל זה קורה, אפילו כשאני ניגשת למרצה לשאול שאלה אני חושבת פעמיים אם לעשות את זה כי אני לא רוצה להתחיל להאדים לו מול הפנים ולהתחיל להתרגש. אני לא מבינה למה כל זה קורה. גם כשאני הולכת לרופא או סתם מדברת עם אדם לא מוכר שאין לי סיבה להתרגשות, אני נהיית אדומה וסובלת מכל התופעות שתיארתי מעלה. זה ממש מציק לי, ואני לא יודעת מה לעשות. (אגב זה קורה גם בטלפון-למשל כשאני מדברת עם שירות לקוחות של איזה חברה). בתת מודע אני יודעת שאין לי סיבה לכל ההתרגשות ואומרת לעצמי להפסיק עם זה, ולמרות זאת הגוף לא "מקשיב". תודה רבה מראש, אנה
שלום אנה, האדמה קשורה למבנ ההגוף ולזרימת דם בכלי הדם הסמוכים לעור. זה קורה לכולם, אך בעלי עור בהיר (מטבע הדברים) נראים יותר כמאדימים. את מתארת מעגל קסם של חרדה (תחושת האי-נעימות) שמגבירה בתורה את ההסמקה. מעבר לעובדה שיש בזה לא מעט חן, ומעבר לעובדה שזו תופעה נורמלית - אם העניין מפריע לך, הוא בר טיפול. מנסיוני - טיפול היפנוטי יעיל מאוד (הן בטיפול במחשבות העומדות בבסיס ההסמקה והחמרתה והן בהתערבות ברמת ההסמקה עצמה). ודאי שאת פונה לאדם המוסמך ומורשה לטיפול היפנוטי מטעם משרד הבריאות, ובעל נסיון בטיפול מסוג זה. בהצלחה, אודי
הפסיכולוג שלי מפרסם באינטרנט רשימה על עבודתו השוטפת. האם הוא לוקח בחשבון שהמטופלים עשוים לקרוא זאת? האם מודעות לנק'מבטו של המטפל יכולה לקלקל טיפול?
כאמור -הרשימה באינטרנט היא על חוויות המטפל בטיפול. שאלה אחרת:הגישה של הפסיכולוג היא להתגרות בי. כתוצאה מכך הרצון לדבר דוקא פוחת.ובמהלך השבוע-אין שיפור בתפקוד..כמו-כן זה משפיל עבורי לבוא למקום כזה. למרות מספר תובנות ,הכעס נשאר.זה גורם לשקול מעבר בכל פעם מחדש. להערכתי זהו הסגנון הקבוע של הפסיכולוג. האם שיטה שלילית תשפר את התפקוד שלי (ריכוז ,חרדה)? אני למעלה מחצי שנה בטיפול. ייתכן שמיציתי את היתרונות. תודה רבה
הפסיכולוג אליו אני הולכת ייעדר למשך 3 שבועות.לפני חודש ניסיתי דילוג על 2 פגישות, ונפלתי מאד.נראה שאצטרך ללכת לפסיכולוג חלופי או זמני. האם מקובל בטיפול ללכת לפסיכולוג זמני וכיצד? תודה
איני יודע לגבי הסגנון של המטפל או גישתו. אולם לגבי תחושות ההשפלה והכעס - המקום לברר זאת זה בטיפול עצמו. אודי
שלום צח, אני משער שהוא לוקח בחשבון שמטופלים עשויים לקרוא זאת. ובאשר אליך: ראשית - אם אתה חש שזה מפריע לך - אל תקרא. שנית - חשוב שתעלה זאת בטיפול ותדונו בהשלכות של החשיפה העצמית שלו והשפעתה עליך. לא לכולם זה טוב לדעת מה חושב וחווה המטפל. אודי
אתה חושב שרצון להירדם ולא לקום יותר, נובע מדכאון? כי לא מרגישה מדוכאת כשחושבת על זה...אולי פשוט ריאלית??.... לילה טוב וחופשה נעימה מחר..
הי מיקה, ייתכן שדיכאון. אבל שינה טובה, בעיקר כשעייפים עייפות בריאה - היא נהדרת. ולקום אחריה יכול לטמון בחובו גם הבטחה... http://www.youtube.com/watch?v=AiTKZ42MsYU לילה טוב, אודי
משפט שאני אומרת לעצמי בראש כבר כמה שבועות אבל כמובן שבהקשר הסימבולי. והנה זה קרה באמת. הוא שכב שם כמעט כרות ראש והנהגים החולרות ממשיכים לעבור עליו בלי שום יראת כבוד המת. דורכים על גופות ולא עוצרים. בטח שעות עברו מרגע מותו ודרסו אותו אולי עוד מיליון פעם. איך הם יכלו איך הם יכלו איך הם יכלו. ואני עמדתי ברמזור של מעבר החצייה רציתי כבר להעיף אותו משם ולא היה אכפת לי לעבור באדום ולהדרס גם, רק שלא ידרסו אותו שוב. לא נותר בליבם של האנשים דבר, שום חמלה. חציתי את הכביש לכיוון השני לקחתי לוח עץ מתוך האזור הבנוי ושקית. רציתי לעבור באדום ולעצור את כל התנועה. רציתי לצרוח- אנשים יש פה יצור מת קצת כבוד. אולי אתם אפילו אלה שדרסתם אותו. אבל אף אחד לא עצר. הייתי צריכה לחכות לירוק והוא נדרס שוב לפחות עוד עשרים פעם בזמן הזה. די די די כמה אפשר כמה אפשר. לראות זוועה בלי יכולת לעצור אותה. רציתי כבר לרוץ אליו ואז היה ירוק. הלב שלי רעם כמו מערכת תופים. לא האמנתי שאני עושה את זה לא מסוגלת לראות דם וזה היה יצור חי. לא ידעתי מאיפה למשוך אותו אל הלוח אני כבר לא זוכרת מאיפה משכתי וכולם מציצים מתבוננים ואף אחד לא עוזר. זה רק חתול. לא שווה התייחסות. לקחתי אותו מזועזעת אל צידו השני של הכביש. רציתי לקבור אותו. לא ידעתי איפה. אז הנחתי אותו על האדמה. זרקו לי מהמכוניות "תזרקי אותו לפח!". באיזו חוצפה? בסופו של דבר לשם הוא יגיע. אבל לבזות אותו ככה לפני כולם? לפח האשפה? זה לא מקומם של בעלי חיים מתים. למה למה למה למה. כל הסיפור הזה עשה לי רע. התחשק לי למות יותר מאי פעם. ואני כועסת על עצמי שלא הבאתי אותו לקבורה הולמת. הייתי קוברת את עצמי יחד איתו. קבר אחים. הוא נשאר על האדמה מרוטש. רגע אחד היה ורגע נגמר. מצד שני מצבו טוב יותר מזה שלי. אני בטוחה שאם אני הייתי במקומו אפילו לא היו מסירים אותי משם. האיברים שלי בטח היו מבותרים מסתובבים ומתפזרים לכל עבר. בטח היו מגיעים עד העיריה. ואף אחד לא היה טורח לאסוף את חלקיי. אולי רק זק"א. היו עושים לי לווית שדה ואף אחד לא היה מגיע. אתה היית מגיע ללוויה שלי אודי? חוץ מזה שהוא כבר לא סובל יותר. הוא סבל נורא וזה נגמר. אני מקנאה בו. אני ממשיכה להדרס שוב ושוב. אני רוצה המתת חסד אודי. להשתחרר מהחיים האלה. אני לא יוצאת מזה מצבי קשה והולך ומתדרדר. אני חולה. הנזקים מופיעים ומתגלים ככל שעובר הזמן. הגוף שלי נפגע אני זקוקה לניתוח. לא הצלחתי עם החיים האלה פגשתי יותר מדי נהגים דורסים. חבל על הילדה הזו מה עשו לה. היא היתה הרי יצור ענוג וטהור לב.
הי רפאים יקרה, צר היה לי לקרוא את דברייך, את חוויתך, ואת התחושה חסרת האונים של להדרס שוב ושוב, מבלי להראות, מבלי להחמל. אני זוכר שכשהייתי ילד צפיתי באימה בגור חתולים שפסע לכביש סואן. ניסיתי לצעוק לו, לנהגים. הבטתי מהופנט בזוועה, אחסוך ממך ומכולם את הפרטים. אבל ראיתי גם נהגים שעוצרים את רכבם. ראיתי נהגים שמפנים חיות פצועות, ראיתי נהגים שבנסיונם לא לפגוע בחיה סטו ואבדו שליטה על הרכב. יש ויש, רפאים יקרה. אם זה בסדר מבחינתך, הייתי רוצה לשבת ליידך בשקט. אם יצטרפו חברים נוספים - אפילו נוכל לווסת את התנועה ולהסיט אותה למסלול אחר. שלא יהיו עוד דריסות. לא היום. לא עכשיו. לילה טוב ושקט, אודי
היי אודי , ממש לא יכולה יותר..פשוט משתגעת ..כך.. הכמיהה ל ??? געגועים ל ??? לא יודעת..מוצאת את עצמי מרימה את הראש והעיניים כלפי מעלה..רואה את הצפורים שמתעופפות להן..תוהה..גם הן מרגישות את הצביטה הזו שמכווצת כל כך את הלב ומתיזה ממנו נחשולי דם שיוצרים צורות בלתי מוגדרות .. אתה מתבונן בזרימתן...בצורות שנוצרות להן כאילו יד נעלמה המחזיקה במכחול היא היוצרת אותן..ציור אבסטרקטי.. אך אם תחדד מבטך תוכל לראות בן לפתע דמות של אמא.. כן..אמא..ממש כמו באגדות..מחזיקה את תינוקה בחיקה..מנענעת אותו..שרה לו בלחש שירי ערש..לוחשת לו מילות אהבה וחיבה.. והמבט...וואוו כמה רוך..אהבה נשקף מעיניה...המבט..החום..מהפנט אותך..אתה לא יכול להסיר מבטך ממבט עיניה ... ..ואולי הצפורים המתעופפות להן אי שם במרומים לא חשות מאומה.? סתם כך מתעופפות ללא תכלית ??ללא מטרה ??מתעופפות להן עד שתפרח נשמתן ??? אודי,וואוו כמה שטויות על הבוקר... אולי עדיף לשתות עוד כוס קפה ..ועוד כוס קפה..ועוד כוס קפה.. ..ואולי גם אני אתחיל להתעופף..לא להרגיש כלום..כך סתם..?? אודי ..אתה לא תאמין..בא לי לבקש ממך שתאמץ אותי...מסכים ??? ..איזה פדיחות,לא מאמינה מה שקורה איתי..אמרתי לך שאני משתגעת לא ???????!!!!!!!!!!????
הי במבי, לא נשמע לי שאת משתגעת... הכמיהה, הגעגוע, הזיית האם החמה והמותאמת - הם הדבר הכי טבעי והכי שפוי שיש. המשאלה שאאמץ אותך (שכשלעצמה, מרגשת אותי) גם היא שפויה לחלוטין. אני נותן לך במתנה את השיר הבא, בהשראת הציפורים שראית... http://www.youtube.com/watch?v=3GfeFcEQzo0 שלך, אודי
זה אומר שההודעה שלי מלפני יום וחצי לא אושרה או מה בדיוק זה אומר ?
שלום D, סימון אדום אומר כי הודעתך עדיין ממתינה לתגובתי ו/או לתגובות החברים כאן. שימי לב שבינתיים שתי הודעותייך כבר אינן אדומות... הודעות שאינן מאושרות אינן נראות בפורום כלל. אודי
מה זה פסיכולוג תעשייתי? מה ההבדל בין פסיכולוג רפואי לפסיכולוג קליני? ורק פסיכולוג? מה זה אומר? תודה ויום טוב.
שלום יובל, מי שסיים את לימודי התואר השני בפסיכולוגיה ונרשם בפנקס הפסיכולוגים שבמשרד הבריאות נקרא פסיכולוג. בשלב זה הוא צריך להתמחות. ההתמחות אורכת כארבע שנים. פסיכולוג תעשייתי לומד ועוסק באבחון ארגונים ומקומות עבודה, ובבניית תכניות התערבות עבורם (כולל תחומי מיון והשמה). פסיכולוג רפואי אמון על הממשק שבין מחלות גופניות והחלק הפסיכולוגי הקשור אליהם (למשל: עבודה עם חולים במחלות סופניות, ליווי פסיכולוגי של מאושפזים באונקולוגיה ועוד). פסיכולוג קליני מטפל בפסיכותרפיה ומאבחן אבחונים אישיותיים. הוא זה שאמון על תחומי הפסיכופתולוגיה. אתה יכול לעיין גם כאן: http://www.psychology.org.il/article/6/ אודי
כתבתי לה שאני לא באה. והיא פשוט אמרה טוב... רציתי שהיא תעזור לי לבוא...
הי רוני, רצית שהיא תבין בלי מלים, או מעבר למלים. הרצון מובן. אבל את מתסכנת בכל שיבינו אותך כפשוטו. תני לה אפשרות לדעת גם את הרצון האחר, החבוי יותר, זה שמבקש שהיא תעזור לך. (קצת כמו שכאן) אודי
אני לא מצליחה!!!!
או שמא לא הועלתי ? כשמזהה מצוקה ואו התחלת תהליך רגשי שלילי שסופו ידוע לי מראש לא יודעת מה לעשות ועד שמבינה ההדרדרת בעיצומה. איך להימנע ממצבים שכאלה שכל אחד מהם מוביל אותי אל הקצה. פוחדת מאותו אחד שבו לא אוכל.....באמת.
הי asmo, לדעתי לא נעלמת. בכל מקרה - לא היתה הודעה שלך שלא העלייתי. לגבי השאלה שלך - ייתכן שהחלק בדברים המתייחס לידיעה מראש של סופו של התהליך יכול להיות גם המפתח בעזרתו ניתן להשפיע על ההתמודדות הבאה. לילה טוב, אודי
הי. ... בעוד 50 שנה.. לא אתם ולא אני אהיה כאן... ואולי אפילו בעוד שנה או חודש... אז מדוע אין אני יודעת ליצור לעצמי ימים של אושר, התלהבות, סקרנות והנאה? ..הרי כל אחד מאיתנו שנולד, זכה כביכול בפיס. כי ממליארדי זרעים וביציות, נולדת אתה, אני... אז מדוע אני עצובה? מביטה דרך זגוגית מאובקת אל ייפי הטבע, ומצליחה לראות רק את האפרורית והאבק?.. והרי יש להניח, שיש פרחים, שמש, תינוקות צוהלים, אנשים צוחקים... ומדוע אינני מצליחה לראותם?... מה עושה אותך אודי, עם יכולת להתמודד עם העולם הפרטי שלך, וגם למצוא את הזמן לסייע לאחרים?.. בין ריצה לבנק, לאסיפת הורים של הילד, קניות בסופר ועבודה?... איך אתה מצליח לאסוף את הכוח, על מנת לסייע לאחרים?.. ומעולם לא אושפזתי, ולא הוגדרתי כלוקה בנפשי... אז איך לאנשים כמוך ישנה היכולת לפנות לעצמם זמן,אנרגיה לתמוך באנשים אחרים?... ..והרי בעוד 50 שנה... ואולי 10 או חודש... כולנו לא נהיה עוד כאן, ואני עומדת להפסיד את הצ'אנס? בברכה, איריס (חדשה כאן)
שלום איריס, ראשית - ברוכה הבאה. שנית - אפשר להפוך את סדר הדברים. לעתים, דווקא ההתגייסות למען אחרים (פעילות התנדבותית למשל) נותנת טעם, ממלאת בתוכן, ומביאה קצת צבעים בהירים למשקפיים. במלים אחרות - הפעילות מייצרת אנרגיה ולא רק צורכת אותה. קצת אולי כמו מנוע היברידי. לילה טוב, אודי
שהלום אודי. דימוי המנוע מעניין ומקורי. אלא שנדמה לי, שאדם הנרתם להתנדבות, זקוק לעוד "מנת אנרגיה" מעוגת הכוח הטמון בו. יתכן ויש אנשים, שצוברים עוד כוח, בהרתמות למען הזולת. דווקא אני, שעיסוקי נושק לנתינה, ומחשבה כל העת על האחר, זקוקה לכיוון ההפוך: לחשוב על עצמי קצת, בכיוון של אגירת האנרגיה ולא פיזורה. במילים ישירות יותר: אני מתקשה למצוא כוח למטלות הבסיסיות ביותר, וספק אם אוכל להיבנות מנתינה נוספת לזולת, ש"תבזבז" את המעט שעוד נותר ומסייע לי לעשות את המינימום. לא שיכנעתי אותך, אודי. נכון? כי יש הגיון בדבריך. אך יש גם פער בין מה שהגיוני לעשות לבין מה שאני חשה, שאני יכולה לעשות בשעה הזו. אינני יודעת... יש משהו משכר ומושך בנפילה לחוסר היכולת. אולי אני נשאבת לכך. זה פחות דורש ממך להתגייס ולהרים את עצמך. ואני מחפשת את המנוע הזה, שאולי פעם היה במחסן האישי שלי.. ועתה נדם.... איריס. תודה.7
שלום לכולם, אני מקווה שזה המקום בשביל לשאול את השאלה הזאת.... קוראים לי חן, בת 21. במקור אני מושבניקית אבל כרגע עובדת באילת. משוחררת מצה"ל כבר חצי שנה. אני שירתתי כתצפיתנית בגבול צפון רצועת עזה כמעט שנתיים. מי שלא יודע אז אני אסביר בקצרה - התצפיתניות מאתרות בעזרת מצלמות שממוקמות על הגדר מחבלים שמנסים לחדור לשטח הארץ או לבצע פעילות טרור במרחב הגדר. למרות שמדובר במחבלים, יש דברים שהיה לי קצת קשה לראות אותם. הייתי עדה להרבה חיסולים, אבל היה אירוע אחד קצת יוצא דופן בדרך בה חוסל המחבל. בתקופת הצבא, לאור כל הלחץ והאירועים שהייתי עדה להם, הפכתי להיות אדם די עצבני, אדישה לפעמים ואפילו עצובה לפעמים. אני לא בטוחה שהצבא היה הסיבה לכך או דברים שקורים בבית או שילוב מנצח של שניהם. בכל מקרה, חשבתי שאחרי שאשתחרר אז אשתחרר גם מהמחשבות הבלתי פוסקות על אירועים שהיו, אבל גם היום, אחרי יותר משנה וחצי אני עדיין מוצאת את עצמי ממלאת את כל מחשבותיי בזיכרונות מהצבא. לעיתים זה גם מגיע בחלומות. אפשר להגיד שמאז שהשתחררתי אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל הזיכרונות האלו והתמונות הללו לא עוזבים אותי וזה גורם לי לפעמים לעצבנות. לפני כחודש ימים, כשהייתי בעבודה, אני חשתי במן עצבנות בלתי נשלטת. זה הגיע לשיא כשהתחלתי לצעוק כמו מטורפת על אחד מעובדי המלון שלא איפשר לי לצאת ממתחם המלון. הרגשתי שאני חייבת להתרחק קצת מאנשים, רק לכמה דקות להרגע, וכשלא איפשרו לי את זה אני פשוט התחלתי להשתגע. בסופו של דבר יצאתי ואז הרגשתי מן לחץ בחזה והנשימה שלי הייתה כבדה. בחיים לא קרה לי דבר כזה שאני לא מצליחה לשלוט על עצמי. אני עד עכשיו לא מצליחה להבין בדיוק מה קרה שם ואיך קרה שלא הייתה לי שליטה על עצמי. אולי מה שקרה נבע מאותן מחשבות בלתי פוסקות על הזיכרונות מהצבא, אולי אלה לחצים שבאים מהבית - הסיבה בגללה עזבתי את הבית היא בגלל שבתור לסבית זה עדיף לגור מחוץ לבית. אז ברור שיש כמה דברים לא פתורים עם ההורים. יש לי כמה שאלות: האם לדעתכם הזמן יכול לטשטש את הזיכרונות מהצבא או לפחות להרחיק אותם קצת ממני. האם התפרצות העצבים הלא ברורה שהייתה לי צריכה לשמש לי כסימן שיש משהו שצריך לטפל בו? יש אפשרות ללכת לפסיכולוג דרך קופות החולים?
שלום חן, ייתכן שאת סובלת מתגובה פוסט טראומטית בעקבות השירות וחוויותיך במהלכו. מן הסתם, גם סיבות אחרות יכולות לגרום למצוקה (והזכרת קיומן של כאלה). ייתכן שמה שאת מתארת שקרה לך היה התקף חרדה או פניקה. בהחלט ייתכן שזה שילוב של חוויות הצבא וחוויות מבית. לדעתי בהחלט כדאי לטפל הן בזכרונות מהצבא והן בהתקף החרדה (אם בזה אכן מדובר). אפשר בהחלט לפנות לקופ"ח. ייתכן גם שאת יכולה לפנות לצבא או למשרד הבטחון ולבחון את זכאותך לטיפול (אם ימצאו שיש קשר לשירותך הצבאי). תרגישי טוב ובהצלחה באילת, אודי
שלום, אני בת 21 והשתחררתי לפני חמישה חודשים משירות צבאי. עם שחרורי הייתי אמורה לחזור לטיפול אצל פסיכולוגית עמה נפגשתי כשהייתי תלמידת תיכון. המפגשים היו אמורים להתקיים מדי שבוע, אך לא הצלחתי לשמור על רצף בטיפול. פתחתי מרווחים של שבועיים וגם שלושה ובסוף הפסקתי את הטיפול. ספק מחוסר זמן בלימודים לפסיכומטרי ובעבודה וספק מהרגשה שהטיפול הזה לא טוב לי. כשהסתיימו הלימודים החלטתי לחזור ושוב אני מרגישה שלא טוב לי שם. הפעם אני יודעת בוודאות שזה בגלל הטיפול ולא בגלל מחסור בזמן. אני רוצה לחזור לטיפול ולהצליח לשמור על רצף כדי שזה יהיה יעיל, הבעיה היא שאני יודעת שלמרות שאת הפסיכולוגית הזאת אני מכירה הרבה זמן והיא מכירה אותי, אני לא רוצה לחזור אליה. אולי גם בגלל שהיא מכירה אותי יותר מדי טוב ולפעמים אני מרגישה שזה לרעתי ולא לטובתי.אני לא מבקשת המלצות על פסיכולוגים כי אני יודעת שלא זה המקום לחפש בו. מה שכן אני מחפשת זה המלצה איך לחפש לבד פסיכולוג. איך יודעים מה מתאים או יותר נכון מה כדאי לבדוק אם מתאים? איך שואלים על התשלום (אני לא יודעת איך עושים זאת ואם נהוג לשאול בטלפון וזה מאוד חשוב לי כי לא קל לממן טיפול), אני באמת רוצה להתחיל / לחזור לטיפול במקום חדש, מההתחלה, אבל לא יודעת איך כדאי לחפש. אשמח לקבל עצה. תודה רבה רבה.
שלום לך, ראשית, הייתי ממליץ לסיים את הטיפול הנוכחי בפרידה מסודרת שבה תעלי את הקושי והסיבה שאת רוצה לסיים. ייתכן שזה יאפשר לך לקבל "צידה לדרך" לטיפול הבא. אולי אפילו המטפלת תוכל להפנות אותך למישהו/י שהי אמכירה. ולשאלתך - נסי להעזר באלפון של הסתדרות הפסיכולוגים, ולאתר פסיכולוג/ית קליני/ת מאזור מגורייך. צמצמי את הרשימה למה שרלוונטי עבורך, ואז הרימי טלפונים. התרשמי מהשיחה ומהקשר שנוצר, ועם מי שהכי נראה לך קבעי פגישה. לגיטימי בהחלט לשאול כבר בשיחת הטלפון על המחיר מאחר וזה שיקול משמעותי בקביעת המטפל המתאים. בהצלחה, אודי
שלום, בני בן ה-3 מאז לידתו מתעורר בלילות בבהלה וצעקות וקושי להירגע.לעיתים נדמה שהוא עדיין בתוך חלום.העניין הוא שהוא מפוחד בכלל גם בחיי היומיום,אף מדברים שאינם מאיימים באופן ממשי וזה לא אופייני לילד בגיל זה,שמעולם לא חווה טראומה מדברים אלו.האם ייתכן שבהלה שלי בהריון שלו עברה אליו עוד בהיותו עובר???כיצד ניתן לטפל בכך?
שלום, אם מדובר במצבי בהלה מתמשכים - בהחלט ייתכן שזה משפיע על העובר (הגוף משחרר קורטיזול, שעוזר לו להתמודד עם מצבי עקה, אך בכמויות רבות ולאורך זמן - משפיע על מוח העובר). אך אם מדובר בארוע חד פעמי או נדיר - זה פחות סביר. ייתכן שהילד מבוהל בגלל פנטזיות, שבשל גילו הצעיר הו אמתקשה להפרידם מהמציאות (ולכן זה מקרין גם לערות). הייתי מציע לפנות לאיש מקצוע המתמחה בעבודה עם ילדים (פסיכולוג קליני לילדים או פסיכולוג התפתחותי) על מנת לברר את העניין לעומק ומקרוב. בברכה, אודי
ושוב... אני על הרצפה בסלון.. הגעתי לפרק 6.. בשרשרת.. השעה עכשיו 2 לפנות בוקר.. ואני מתלבטת עם לצפות בפרק נוסף, לפגוע בעצמי עוד קצת.. או פשוט לפספס, וללכת ליושן.. אולי מעט הפעם להייטיב עם עצמי אחרי היום הקשה הזה.. ופתאום ידי מעליהם נכנסון לאייקון ה favirits.. אני על אוטומט, בדיוק כפי שהיה פעם, לוחצת על 'פסיכולוגיה קלינית'.. אני פה.. מתחילה לכתוב.. והדמעות מתחילות לעלות.. כבר זמן שאני לא בוכה.. ופתאום? אולי זה במקום קצת גשם..? אולי צריך להעניש את השמש היצאה לה...? במקום הגשם שאנחנו צריכים... אולי אני רוצה להעניש גם את כולם.. חוצ מאת עצמי.. הדמעות זולגות להן, על אפי, מטשטשות את עיני.. הבית שלי כל כך נעים.. כל כך חמים, ואני לובשת מעיל עכשיו.. של ידיד שהשאיר אצלי.. ולמרות זאת, רק לי, אני לבד. אז זהו, שלא ממש לבד... כי יש אהבה רבה כלפי בעולם.. אך לא אהבה זוגית.. כאילו כולם יודעים לאהוב אותי עד שזה מגיע לאינטימיות.. (??) לרצון לחיות איתי 24 שעות.. לנשום אותי, להרגיש אותי.. לגעת בי.. הרי אני מסכימה לגעת בכולם.. רגשית כמובן.. ונכון, יש גם צד פיזי, לכן אני מרגישה כמ וזונה... ואני גם מוכנה לאהוב את כולם.. כולם בעולם הזה כל כך יפים.. בחוצ ובפנים.... זה מסחרר אותי ללכת ברחוב.. אני מרגישה שאני רוצה לחבק את כולם.. ואנשים, לא יתנגדו לקבל חיבוק מבחורה יפה באמצע יום.. אבל מישו (מישהיא..) לחבק אותי בלילה, הכין??? חבל, פשוט חבל. אולי אני סתם ברגשי עכשיו.. אחרי כל הסדרה הזאת.. פחחח, מגלדים באוויר... כמה הרסני שזה סוד משפחתי.. כמה הרסני הוא הסוד.. :'( אולי זה סתם הכל ביחד.. משפיע עליף לוחצ לי על נקודות רגישות.. (ממ.. נחמד לדעת שאני יכולה להרגיש... {ציניתתת}) אולי.. מי יודע.. אולי אני סתם עצובה שאני פוגעת בעצמי כל כך הרבה.. ואולי זה באמת זה, כי עכשיו הדמעות ממשיכות לזלוג, מתגברות ביתר את.. כן, כי אני טוהב בזה. טובה בלהאמין שזה לא הגיוני שתהיה לי זוגיות אמיתית ארוכת טווח טובה בלהמשיך להיות רגילה לזה שלא מחבקים אותי בלילה, גם לא אמא, גם לא אבא.. טובה בזה שאני לא באמת טובה לעצמי.. הרבה פעמים.. טובה בזה שהשיפוטיות שלי היא האומנות המיוצרות, במקום זאת שמחכה לי במרתף, ההיא החיובית, זאת שתביא לתערוכה שללי לקום.. טובה.. אני פשוט 'טובה' (אודי.. {מנגבת את הדמעות} השתמשתי במילה טובה.. נכון שזה כבר משו טוב 'על באמת'..???) בא לי להמשיך לבכות גם במקלחת... לשטוף את עצמי.. אבל הכל באמת ישאר... אני רוצה לבקש שתגידו לי שיש מי שכבר יאהב אותי.. יגע בי.. יחשוק בי.. ילטף... אבל... זה בדיוק מה שאני עושה כשאני מחמיאה לזרים ברחוב... זה חוזר אלי עד גבול מסוים.. כנראה עד גבול שאני משדרת. לעזאזעל איתי. :'( ~נילי~
הי נילי הטובה, באיזו אומנות את עוסקת? ומה את צריכה לעשות כדי לקיים את התערוכה שדיברת עליה? את רוצה להרגיש נאהבת, מחובקת, קרובה, ננגעת, מלוטפת... את כותבת שאת מוכנה לאהוב את כולם. האם את מאפשרת להתקרב אלייך במידה דומה? אולי השנאה העצמית מהווה מכשול בלתי עביר לאחרים? אם זה כך - יש בה משהו הגנתי (הגנתי, כלומר מגן, אך גם כזה שמשלמים עליו מחיר יקר). כאן לפחות, את מעוררת רצון כנה לחבק אותך... אודי
:) .. לגמרי חיבקת אותי במילותיך.. אני נשארת מחובקת אצלך עוד קצת.. טוב? אל תעזוב.. ~נילי~
למי שמעוניין לעקוב מדי פעם אחרי ההודעות המתעדכנות ויש לו קורא RSS, או שיש לו דפדפן שהקורא כבר מובנה בו - ניתן לקבל מראה כללי וזריז דרך הקישור להלן ולצפות ברשימה של השורה הפותחת הודעות: http://www.doctors.co.il/rss-f6 בעמוד הנ"ל ניתן לראות את ההודעות שהועלו על ציר הזמן לפי הסדר בו נשלחו, וככל שהבנתי, אם בוחרים ב- "subscribe to this feed" אפשר גם לשנות את תדירות העדכונים ועוד כל מיני פיצ'רים. ייתכן שלחלק מכם יהיה נוח יותר מעת לעת להשתמש גם באמצעי הזה, אם כי, לא בדקתי מספיק ולא מוכרות לי המגבלות. בכל אופן, אם חידשתי למישהו - מה טוב. שבוע נעים, Really Suricata Suricatta
בן זוגי חלה לפני מספר שבועות. אספתי אותו מביתו כשהבית היה מוזנח ביותר והוא עצמו לא אכל ולא שתה (בגלל הבחילות) ורק עישן בשרשרת. בכל הבדיקות שנערכו (כולל גסטרווקולונוסקופיה, CT ראש ועוד) לא נמצאו ערכים ניכרים המצביעים על מחלה קשה. נמצא הליקובקטר שטופל באמצעות אנטיביוטיקה. עדיין לא נערכה בדיקה חוזרת המעידה שהחיידק אכן נעלם. הוא סובל מלחץ דם גבוה שמטופל על ידי נורמיטן וקודיוואן ולחץ הדם תחת שליטה. יש לא סכרת קלה . בצום 125 אחרי ארוחה 140 או 170. הפנימאי המליץ על לקיחת אינסולין. מה שיותר מדאיג אותי שהוא סובל מהתקפי חרדה ודיכאון מלוווים עם בחילות. האם ביופידבק יחד עם שיחות וטיפול תזונתי סיני ואקופונקטורה יכולים לעזור. אנחנו נגד תרופות פסיכיאטריות. רוצה להוסיף שהוא כבר לא מעשן 6 שבועות ו"מת" לסיגריה.
שלום רב לך שלומית בהמשך לשאלתך למרות שחשוב לי לקבל יותר פרטים לגבי התופעות מהן סובל בעלך אני יכול בודאות לומר כי ניתן באמצעות הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק לעזור לו להתמודד טוב יותר עם התופעות שונות ולשפר את האיכות התפקודית שלו. אשמח לשוחח עימך במידת הצורך . את מוזמנת לבקר באתרי www.gliksman.co.il ולהגיב בהתאם. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
היי, פעם ראשונה כאן המון זמן שאני רוצה לחפש ולבקש עזרה אבל זה תמיד היה ועדיין לוקסוס בשביל אחת כמוני שחוסכת ללימודים. הסיפור שלי די ארוך אולי מייגע ואולי מקצועית מעניין.. אני חיה ב"בית"- בית משוגעים אני קוראת לו-מלא אלימות בין נפשית ובין פיזית (פחות) מאז שאני זוכרת את עצמי. השנה חזרתי לכאן אחרי 4 שנים באוניברסיטה רק לכמה חודשים, וזאת הייתה השנה הנוראית בחיי. אני עדיין כאן, גרה עם אימא שיש לה BPD וכפייה נואירוטית (רק לפי איבחון שלי וקריאה, כי היא לא מטופלת ולא ביקרה אצל רופא/פסיכיאטר כבר קרוב ל12 שנה), סבא שיש לו את ההפרעות שלו של פראנויה מודגשת, סבתא שמסתובבת ערומה בבית ורבה עם כולם,אבל ללא משהו שהצלחתי להגדיר.. ואח של אימא שלי ש24 שעות ביממה נמצא עם אימאו. כל הסיפור הזה נשמע אולי מעבר למהסרטים או אולי יותר כבדיחה, רק שהוא אמיתי וגרוע ממה שהוא נראה כאן. לא הייתי מגדירה את עצמי כסובלת מאחת ההפרעות שציינתי, אבל מותר לחלוטין לציין שנפגעתי, מכל זה,בעיקר בגלל העובדה שאין לי ברירה אלא להישאר כאן עד שתהיה לי אופציה לעזוב. הסיפור התחיל להיסתבך כאשר התחילו להופיע אצלי סימפטומים כמו הפרעות בריאה וחולשה מתמדת שלא היו לי כשגרתי מחוץ לבית.. עם חוסר הביטחון ובניית האישיות שלי איך שהוא הצלחתי להתמודד עם השנים,הרי גדלתי עם אימא שיש לה BPD ברמה לא זניחה.. את כל השאר ואת הנזק שנעשה בכמה חודשים הארוכים שאני כאן ועוד עד שאעזוב אצטרך לפתור עם טיפול .. רק שאני לא בדיוק יודעת למי לפנות , מה הזכויות שלי,מבחינת סודיות וכו' ואפילו לדבר עם מישהו שיבין על מה אני מדברת בדיוק ויוכל לתת לי עצה פרודוקטיבית יותר מ"תחשבי חיובי" ... אז סורי על התגובה הארוכה , ושוב , היי!
הי D יקרה, ברוכה הבאה! אכן, נשמע מתאורך שהבית אליו חזרת הוא לא פשוט (בלשון המעטה). בית משוגעים, קראת לו. גם מבלי לסבול ממחלה נפשית, ייתכן ותוכלי להסתייע בטיפול פסיכולוגי (מן הסתם, לא רק במתכונת של "תחשבי חיובי"). ניתן לפנות למרפאות בריאות הנפש באזור מגורייך (חינם) לפסיכולוגים של קופ"ח אליה את שייכת (מחיר מסובסד יחסית) או לטיפול פרטי. בכולם יש חובת סודיות, כך שאיני סבור שאמורה להיות בעיה בתחום זה. שוב, ברוכה הבאה, אודי
אם כבר שאלת אז קודם כל לפי התשובה שלך ("ענה לכסיל כאיוולתו")הבנתי שהייתי קצת מטופשת, אני מכירה את וויניקוט, למרות שתמיד טוב להזכיר ולהכיר אותו להורים ולהורים שבדרך. דבר שני, זו הייתה התממות מצידי להתפלא על הבעיות הרגשיות של הילדים שלי, אני לא רוצה להרוס את מיתוס האמהות לנשים הצעירות, אבל הרגשות האמהיים שלי כללו, פחד שנאה גועל תוקפנות רגשי אשמה ומעט מידי אם בכלל אהבה קבלה והכלה. אם כי תמיד השתדלתי לטפל בהם טוב ולא להגיד להם דברים קשים, כי מהחוויה שלי בתור ילדה לא זכרתי הרבה אבל זכרתי שהייתה הזנחה גם פיזית, ואמירות מקבריות של אמא שלי(לדוגמא:"אני רוצה לראות אותך בתוך קבר קטן" "הלוואי שאני אשב עלייך שבעה כבר" "שיביאו אותך אלי כשאת מתה" סתם "תמותי " ועוד גם לא מקבריות סתם משפילות) עד שבעקבות הטיפול עשיתי תחקירים לגבי העבר, מעין רשומון שלא כלל את ההורים שלי, שניהם לא רצו/יכלו לשתף פעולה ומראש ידעתי שאין לזה טעם, ואז גם נזכרתי בעצמי בכל מיני דברים שקרו בבית ומחוצה לו. ועדין צצים ועולים מדי פעם כל מיני רגעים אפלים) אני מקווה שלא הגזמתי בלחשוף יותר מידי פרטים אישיים. לסיום אני אומר רק שהיה לי מאוד קשה להיות אמא, לא היו לזה מילים וזה התבטא בתחושות מחשבות והתנהגויות כפייתיות, בדומה ל OCD, לא העזתי/יכולתי לשתף אף אחד זה היה עוד סוד. הדבר המעודד שאני יכולה לוחר הוא שעם הזמן, גם ללא הטיפול, נהייתי קצת יותר מודעת לעצמי,קצת יותר "עמוקה" ופחות שטחית ביחס לעולם הרגשי שלי וגם של הילדים שלי, וקצת פחות חרדה. (עדין הילדים שלי נראים לי לפעמים כמו חייזרים,לפחות עכשיו בזכות הטיפול ונפלאות הפסיכותרפיה אני מבינה שלמעשה אני היא החייזרית).
הי אליס, אדם הוא תבנית נוף מולדתו, אומר השיר. באופן דומה, חוויות הילדות שלנו מעצבות את ציפיותינו ויחסנו לאנשים בכלל ולהורות שלנו בפרט. את מתארת דרך משמעותית, שאת עדיין במהלכה. את לא מתארת דברים קלים או פשוטים, אבל היכולת שלך להגביר את המודעות לעצמך ולעולם הרגשי (שלך ושל ילדייך) הוא יותר ממעודד. מן הסתם, המודעות מביאה עמה גם כאב. וכשחשים כאב (או חשים בכלל) זה פחות חייזרי. אודי
שלום חברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. ניפגש ביום א'. שימרו על עצמכם בינתיים. לילה טוב, אודי
ההודעה שלי התפספסה ? :-(
אודי יקר, מה שלומך? אני נאבקת בעצמי. עוצמות המאבקים הפנימים האלה שמתחוללים בי נחווים כסערה עצומה, הם מעבר ליכולת הנפשית בה אפשר להיות בכלל.. אני לא מוצאת את עצמי אודי, החודש האחרון ככ מורכב , יש בי מערבולת של קולות , רגשות שנלחמים אחד בשני ופשוט מציפים אותי בטירוף. האיזון שלי מתפורר. אני לא יודעת אם אני ברורה בכלל, אני באה לפה .. כדי לברוח מהכל .. להיות פה על ידך ולספוג קצת שקט ממך .. סדר מחדש .. משוו... העיקר שירגע לי שם קצת בבפנים. הימים האחרונים בעיקר קשים. כל הקשר הטיפולי שלי נחווה בעוצמות מטורפות.. מסתובבים בי המון רגשות.. כאלה של ריקנות ובדידות, של עצב תהומי ואובדנים אינסופים .. כאילו אין בהם שום התחלה , שום סוף.. זה לא פשוט להיות מחוברת לעצמי . לא פשוט לחוות את כל הכאבים האלה . את העבר. את הזכרונות. איש השיחות שלי הוא האיש הכי קרוב וקבוע לי .ויחד עם זאת האיזון ביננו שם מופר . בעיקר בחודש האחרון. המון כעסים עליו. ניסיונות שלי ל"הרוס אותו" ובו בעת להווכח שהוא גם ישאר שלם עבורי - אבסורד לא? מרגישה ככ תלושה מהמציאות .. מרגישה עדין ככ לבד בתוך האיכס הזה של חיי. המון המון חלקים של איש השיחות מושקעים בי כמעט 4 שנים .. ואני מרגישה שלמרות זאת היציבות ביננו מתערערעת .. לא יכולה לדבר על זה יותר מידיי עמוק כרגע ,בעצם אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד. הכל נחווה כבלאגן אחד גדול. אולי .. רק, באתי לפה כדי להניח קצת מהבלאגן, גם אם הוא לא מובן כדי לא להיות בזה רק לבד .. אז תהייה איתי פה? שרית
הי שרית יקרה, את יכולה לנוח כאן מהבלגן. את יכולה גם להשאיר אותו כאן. אסיים את הערב בשיר שאעניק לך, בתקווה שגם ייתן קצת שקט וגם ירגיע מעט מהבלאגן: http://www.youtube.com/watch?v=PRWUwOIkttQ לילה טוב ורגוע, אודי
שלום לך יודע מה ? זה רצוי גם לי. כל כך הייתי רוצה ...אבל על זה כבר אמרת לי עניתה לי מה עכשיו ההרגשה? עכשיו מרגישה כל כך מותשת. לא יודעת ללמוד "to let it go כבר מספר חודשים. ההרגשה חוסר אונים
הי asmo, אכן, לא קל ללמוד להרפות. קורדם כל צריך להרגיש בטחון ואמון. וגם זה תהליך לא פשוט (אי אפשר סתם כך להחליט להרגיש בטחון ואמון. זה תהליך אטי ומתמשך). אבל אפשר לנסות טיפין טיפין... הקשיבי לזה: http://www.youtube.com/watch?v=UM0JR_ppnfg לילה טוב, אודי
הייתי רוצה יותר חופש לעצמי . יותר יכולת להוציא את מה שיש בתוכי. את הכעס הרוגז הבכי ובעיקר להוציא מתוכי את הרגשות מבלי שגרום נזק לא לי ולא לאחרים. וזה לא משתחרר חשה כמו בקבוק שמפניה אחרי שניערו אותו. הייתי רוצה שיכריחו אותי. תודה
עד שתבוא תצטרך ללכת...
שלום רב אני מאוד רוצה לשמוע דעה של איש מקצוע בנוגע לבעיה גדולה שאני נמצא בה אני גבר בן 31, כל חיי פחדתי ממסגרות מחייבות בחיי. אני כרגע נמצא בתוך שתי מסגרות מחייבות- עבודה ובת זוגתי. אני יודע שמקום העבודה מצויין בשבילי, אני מקבל הרבה תנאים, שעות העבודה מאוד נוחות (אני עובד 6 שעות ביום ועושה משכורת שהרבה אנשים היו רוצים) מקום העבודה מאוד נחמד, יש שם הרבה אנשים שנעים לידם. והמסגרת השניה- בת הזוג שלי. אנו יוצאים חצי שנה. היא בחורה מדהימה ואין בה שום דבר שאמור לגרום לי לרצות לברוח ממנה. אני נמשך אליה, היא מעניינת אותי בלי סוף, טוב לי שאני איתה. אני מרגיש שהיא הבחורה שאני צריך באמת. אבל בא לי לברוח משם בא לי לברוח מהעבודה ובא לי לצאת מהקשר איתה. אני יודע שאני לא באמת אעשה את זה כי אני יודע שאם אברח, לא יהיה לי מקום יותר טוב. אבל זה יושב לי בראש. זה לוחץ עלי. עבודה, בת זוג, מחוייבות. אני כבר בן 31 ואני לא מבין למה אני מרגיש את זה בכלל אני הרי לא רוצה להרגיש ככה אני כן רוצה להרגיש שטוב לי איתה וטוב לי עם העבודה שלי וזה רק מה שקורה כרגע מכל מקום שאמור לחייב אותי אני מפחד, ואני לא רוצה את זה. אני רוצה לדעת להרגיש ולהיות שלם עם ההחלטות שלי. אני כאילו עומד באמצע. טוב לי עם הבת זוג ואני לא יכול לחשוב על מה יהיה עוד שנה. אז אני פשוט תקוע. אני יודע שיש גברים (וגם נשים) שיש להם פחד ממחוייבות ופשוט מרשים לעצמם כשהם בתוך מערכת יחסית- לבגוד. אני לא רוצה לבגוד, לא בה ולא באף אחת אחרת. אבל אני לא רוצה להרגיש ככה. אני לא רוצה להרגיש שהדבר הטוב והמדהים הזה עושה לי מצד אחר לא טוב. אני רוצה לעזור לעצמי ואני לא יודע איך אני יודע שאם אני אשאיר את הבעיה הזאת אצלי זה יפגע בי תמיד כיצד עלי לטפל בבעיה הזאת? אני מתאר לעצמי שתמליצו לי ללכת לטיפול אם אגש לטיפול- איזה טיפול נכון לי? הטיפול עוזר? אני אצליח באמת להפטר מהבעיה הזאת? זה אפשרי? אנשים הצליחו לצאת מההרגשה הזאת? בבקשה אני ממש במצוקה ואני מאוד רוצה לשמוע לגבי הבעיה שלי
שלום אסי, אתה מתאר אמביוולנטיות סביב מחוייבות. זה יכול להיות קשור לחרדה ויכול להיות קשור לדברים אחרים. אתה מתאר שרציונלית היית רוצה להרגיש שלם יותר עם בחירותיך ולא לפחד להשאר היכן שטוב לך. ראשית - הייתי ממליץ לברר ממה בדיוק אתה מפחד (אם השערתי נכונה), ואז - לטפל בזה. יש שלוש גישות שאני רואה כיעילות במקרה כשלך: עבודה טיפולית היפנוטית (אצל פסיכולוג קליני המוסמך לטיפול בהיפנוזה, ואז ניתן יהיה גם לחקור, יחסית מהר, וגם להתערב טיפולית), עבודה דינאמית (כנ"ל, מסובב יותר על קשר מתמשך, ומאתגר את נושא המחוייבות) או טיפול קוגנטיבי התנהגותי (המתמקד באסטרטגיות של שינוי דרכי חשיבה בעייתיות). ייתכנו גם שילובים של גישות אלו. בהצלחה, אודי
ברגע של משבר קטן, אחרי שיחה עם יועצת ביה"ס שבגללה לא ישנתי כל הלילה, כתבתי את ההודעה המתחסדת והקצת מטופשת עם הכותרת הלא קשורה. לילדה ואישה (ואמא ובטח עוד המון דברים), תודה.
אבל בשקט ,בלי להצטרך למצוא מילים.
הי רוני, את מוזמנת להיות פה בשקט. אפילו צרפתי לך שיר בהודעה למעלה. אפשר רק להקשיב... אודי
שלום, אני קצת חוששת אבל בכל זאת משתפת פה במשהו מאד אינטימי, ומקווה לשמוע עצה אמיתית.. אחרי המון שנים של נסיונות למצוא מטפל/ת טוב/ה, מכל תחום שהוא החל מטיפול פסיכולוגי ועד כל סוגי הרפואה המשלימה, מצאתי סופסוף מטפלת שהיא בעיני מדהימה. עברתי הרבה שנים של סבל והסתגרות והיא מאד עוזרת לי. באופן שנראה לי מאד טבעי אני הולכת ומפתחת תלות נפשית בפגישות האלה - דבר שמאדדדד מפחיד אותי, ואם זה לא מספיק מפחיד עבורי - אני הולכת ומתאהבת בה! ואני סטרייטית לגמרי! בחיים לא קרה לי דבר כזה. אני יודעת שזאת לא בדיוק אהבה אמיתית והיא בעצם מייצגת את כל מה שתמיד היה לי חסר וכמהתי אליו - אהבה, הכלה, אכפתיות וכד'. אבל עדין, אני הולכת ומתאהבת בה לחלוטין. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
שלום צליל, איני יודע אם מה שאת מתארת זו אהבה במובנה הרומנטי. יש תופעה מוכרת בטיפול שנקראת העברה (טרנספרנס), בה אנו מעבירים לדמות המטפל/ת בהווה רגשות וחוויות השייכים במקורם לדמות משמעותית מהעבר (למשל - לאמא או לאבא). זה בסדר. מה שאת יכולה לעשות זה להעלות את זה בטיפול. את מתארת דמות טובה עבורך, ואך טבעי שבמקום שבו את חשה אהבה, הכלה, אכפתיות וכו' - תחושי רגשות חמים מאוד. נשמע לי שקורה לך משהו טוב, ושוב - חשוב להעלות את רגשותייך אלו בטיפול. אודי
מחפשת פסיכאיטרית, אשה, אמהית, אמפטית, סבלנית והכי חשוב כזו שעושה ביקורי בית. באזור תל אביב.
שלום טלטל, רשמי כתובת מייל, ואם מישהו יכול להמליץ - יעשה זאת ישירות למייל שלך. בהצלחה, אודי
אודי היקר, רוצה לשתף בעצב. קשה לי להכיל אותו לבד. מרגישה שלוליטה מתפוגגת. מסתכלת במראה וכמעט ולא רואה אותה. זה עצוב לי. סוג של הזדקנות מואצת... או חלק שלי שנעלם - איתו. מתגעגעת אליו כל כך. אל העיניים שלו שבתוכם יכולתי לראות אותי. כמו שרציתי לראות אותי. עוצמתית ויכולה אבל גם נזקקת וקטנה. אל הקול שלו. הקול שלו שעטף אותי. ואליו, שהרשה לי להגיע עד פנימה. שיכול היה להיות איתי גם חלש וקטן ועצוב ולא רק גבר חזק וכל יכול. לפעמים הוא אמר לי (בצחוק?) שאולי אם היה לוקח אותי (אתה יודע אודי, כמו האדם הקדמון כשהגבר עם הנבוט היה לוקח לו את האשה למערה שלו) אז הייתי שלו. אני חשבתי שלהפך, שהייתי שלו דוקא כי הוא נתן לי לקחת אותו. לוליטה (לא יודעת עוד לכמה זמן)
הי לוליטה, הגעגוע להיראות, להיראות נכון. שימי לב למלים: לקחת. לקח-את. של מי הלקח? מי צריך ללמוד ומה? וכמה קשה זה בטח מרגיש. מקווה שיהיה שקט, אודי
הי אודי, מרגישה שכנראה כבר נמוגה לוליטה. לא הצלחתי להעביר, אפילו כאן, אליך, את הצורך שלי. נראה לי שרציתי חיבוק - וירטואלי אבל שירגיש ממשי. רציתי להיראות. רציתי להיות שלמה לרגע נוסף. במקום קיבלתי לקח. מוסר השכל. אני לא מאשימה, לגמרי לא, זה לגמרי מובן. הרי אי אפשר באמת לראות את כולי. רק אחד יכול היה וגם זה גלש והיה גדול מכדי להכיל במסגרת שהייתה. תודה שהיית עד כאן לוליטה
שלום רציתי לשאול על הבת שלי שחורקת שיניים באמצע הלילה. הייתי אצל רופא שיניים שאמר שזה ממתחים.איך אפשר לעזור לילדה שהחריקות יפסיקו?אמא דואגת תודה
שלום רב לך בהמשך לשאלתך ולאחר האיבחןם של רופא השיניים אכן ידוע כי מתחים ולחצים עודפים יכולים בין השאר לגרום לחריקת השיניים. באמצעות הגישה הקוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק ניתן בהחלט לעזור לה להתמודד טוב יותר עם אותם מתחים ולחצים .אשמח לקבל ולתת יותר פרטים בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן
הודעה שכתבתי בדבר הליכתי לאיבוד אבדה לה....האם במכוון? בדיעבד חשבתי שאולי לא הובנה כלשונה? "מאבדת את עצמי" כתבתי שם או יותר נכון זעקתי ובדיעבד חשבתי שאולי פורשתי לא נכון..? אכן אינני מכירה את עצמי יותר לא מבינה לאיזה מצב הגעתי ואיך זה קרה והאם באופן בלתי הפיך אם 'מיקה' האמיתית והישנה לעולם כבר לא תחזור??!?? אם זאת האישיות הדפוקה שאיתה אצטרך להמשיך לחיות? או שזה רק חלק דפוק ממנה.. אולי גם את ההודעה הזאת לא תעלה.. כבר לא יודעת מה נכון מה ראוי מה נראה לאחרים ראוי ואם אתה מתייחס בהנחה קדומה לאנשים שאתה כבר יודע את אבחנתם ואולי ממהר לפרש בצורה מסוימת? ברור שכוונתך טובה - לא לפגוע בפורום.. אבל זו מעולם לא היתה כוונתי ואולי ההודעה סתם הלכה לה לאיבוד. כמוני..((מיקה))-:)
הי מיקה, אכן היתה הודעה, אבל היתה בה רק כותרת, כך שחשבתי שזו בעיה טכנית (היו מס' הודעות כאלו, לא רק שלך). אם אכן כך כתבת אותה, אז שגיתי בהערכתי, ואם היה בהודעה תוכן - הרי שהוא לא עבר. מהודעתך זו אני מניח שהכותרת היא היא היתה התוכן. אז נמצאה האבדה. ואולי יהיה בכך רמז. אודי
הי אודי, היום אני מעדיפה שתשיב רק אתה (אם זה בסדר, חברות). (באמת). אני נמצאת בין עניינים.. קרו כל מיני עניינים, אבל עוד לא הבנתי אותם.. haven't wrapped my mind around them yet זה ביטוי נחמד, לא? כך אני מרגישה.. או אולי כמו ציפה במרווח סינפטי.. בין קצה אקסון לקצה דנדריט.. צפה. זהו. האמת שאין לי יותר מה לכתוב. מקוה לעוד כמה רגעים של חסד, עד שקצה אחד יתחיל לירות לקצה השני. אמצא את עצמי, אולי, תחת אש צולבת. לא תהיה ברירה אלא לבלוע כמה פירורי אציטילכולין ולקוות לטוב. זה לא כל כך מובן, כל זה, אני יודעת.. אני פשוט משאירה הכל במרחק בטוח ממני, אז בלי יותר מדיי מילים. (יהיה בסדר, נכון?) בא לי לדבר איתה. (זה טוב, נכון?) זה טוב שאני מחכה.. אני אמשיך לחכות.. לפעמים, בדמיון, בא לי לחבק אותה כמו שמחבקים תינוק קטן- בעדינות, להחזיק-ללטף בעדינות את הראש מאחור, ולקרב אותה לאט לשקע הצואר. היא חמודה. טוב.. אני קצת לא ברורה, אז אסיים כאן. נהיה בקשר, לילך
הי לילך, קצת ברווח, בין עניינים, כבר לא פה ועוד לא שם... כך גם נקראת הודעתך... זה בסדר. את מתארת זאת כרגעים של חסד. וכשיהיה בטוח יותר - אפשר יהיה לקרב יותר... לילה טוב, אודי
אני בסדר. פשוט באמת עוד לא בשלב לדבר על זה.. גם לא איתה. היא רוצה שנדבר כשניפגש, אני קצת פחות. לפעמים אני תוהה איך אפשר לומר את כל מה שרוצים, כשהזמן המשותף קצר כל כך.. איך אפשר לשתף במאורעות ה"גדולים"- בעלילה החיצונית של חיי, וגם ברסיסי המחשבות, שלא נפרטים תמיד למילים מפורשות, ונוטים להישאר כתמונות ודימויים פנימיים, and stir things up inside me ואיך עוד נשאר זמן לדבר כמה שצריך ורוצים על נימי הקשר הנרקם בינינו. עם מי עוד אפשר לדבר על נימי קשר, בלי שישתעמם? איך אפשר לדבר על כל הדברים האלה? אף פעם אין מספיק זמן.. איך אנשים אחרים מצליחים? לא בא לי לתכנן מראש את הזמן, ואני אוהבת כשהשיחה הולכת לאן שהיא הולכת, ואני אוהבת להיות מופתעת קצת ממה שבחרתי בסוף להגיד, גם אם לפעמים יש לזה מחיר ופספוס. אבל בכל זאת- נורא קשה לא להספיק הכל. טוב, יצא מונולוג קצת טפשי.. לא נורא? שתהיה שבת שמשית ונעימה, לילך
היה לנו פיצוץ בטיפול היא כעסה עלי ואני יצאתי כ"כ נפגעת. כשהיא כעסה עלי היא נראתה לי כ"כ זרה וכ"כ קרה כ"כ נפגעתי שברחתי אפילו בלי חיבוק הפרידה שלנו. נפרדתי ממנה במייל. היא כתבה לי שגם אם אני רוצה לסיים לא מגיע לנו לסיים כך במייל.(שנתיים וחצי בטיפול). אז הגעתי לפגישה במטרה להיפרד ויצאתי מהפגישה מאוד מבולבלת עם הבטחה מצידי לנסות שוב. הסכמנו(היא החליטה ואני הסכמתי בלית ברירה)לנסות לא להתכתב בין הפגישות אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע. בדר"כ היא מאוד אמפתית ומצליחה להכיל הכל (יש הרבה) וחשבתי שהיא ואני זה לתמיד ועכשיו אני כ"כ כואבת וכבר לא כ"כ בטוחה מרגישה ששמטו לי את הקרקע מתחת לרגליים שאין לי טעם לחיים. צריכה מילים מעודדת ומחבקות,אביב.
הי אביב, יש רגעים שבהם מגיעים לקצה, לגבול, ונסדקת האמפתיה וההכלה. אלו רגעים שים ולא פשוטים, אך קיימים בכל קשר. קשר טוב יודע ויכול "להחזיק" את זה בתוכו. תני לקרקע להתייצב, ותוכלי להניח עליה את הרגליים בבטחה. שנתיים וחצי הם בהחלט פיסת היסטוריה שניתן להשען עליה ולהשתמש בה כנחמה פנימית, אפילו כחיבוק שאפשר לזכור - עד שהקרקע תתיצב שוב. וזה יקרה. ובינתיים - מחבק כאן, כמה ואיך שנכון לך, אודי
אני לא מרגישה טוב בכל הגוף... אוף... :(
אודי.. אחרי שני לילות מלאים נדודים וחלומות מוזרים. איני זוכרת כמעט דבר. אני מתגעגעת למטפלת שלי.. אך טוב לי עכשיו בלעדיה. טוב לי לא להיות תלויה עכשיו. באף אחד. סתם, תקופה כזאת מענינת, מוזרה, מאתגרת במיוחד.. גם במובן החיובי :) המילים של השיר האלו לאו דווקא קשורים אך המנגינה, היא זאת שזורקת אותי בערגה וכאב לכל מיני זכרונות שאיני יודעת מה הן.. ואם בכלל התקיימו אי פעם.. http://www.youtube.com/watch?v=alvJMF72qGw&feature=related אולי אכתוב עוד..? באלי.. ואין לי בדיוק מילים.. (מנופפת בידי.. מתחילה בריקוד נשי סוחף ועדין.. ) שלום בנתיים, ~נילי~
היי אודי יכול להיות שזה לא הפורום הכי מתאים אולי פורום לטיפול משפחתי או לאמהות בהפרעה היה מתאים יותר אבל... אני מנסה להיות אמא טובה, לא מפחידה, לא עצובה וכועסת כל הזמן, לא לא צפויה, לא אלימה לא מזניחה וגם לשמור עליהם מכל מיני דברים רעים מאוד שקרו לי כשהייתי ילדה קטנה. כנראה שמרוב מאמצים וחרדות אין קץ, לא להיות כזו וכזו (כמו אמא שלי) לפעמים אני לא בכלל. למרות שזה לא כל כך טבעי לי אני משתדלת לחבק ולנשק (יותר קשה כשרוצים לחבק ולנשק אותי, אולי אני עושה כאן טעות? אולי אפשר לאהוב גם בלי חיבוקים?) .למרות זאת החרדות וכל מיני רגשות ומחשבות נוראיים איכשהו עברו ועוברים לילדים ויש להם בעיות רגשיות (מצד שני, גם פסיכולוגים ומטפלים אחרים צריכים להתפרנס) זה מתסכל ומדכא מאוד (הילדה הקטנה שלי אמרה לי שניסיתי להרוג אותה כשהייתה תינוקת ). כדי להיות אמא טובה יותר הלכתי לטיפול. אני מקווה שזה לא מאוחר מידי. ומקווה שזה באמת יעזור במשהו.
הי אליס, איך המילים שלך נוגעות... הנסיונות שלך הם לב העניין בעיני. הנסיון שלך להיות אמא טובה לילדים שלך, לטפל בהם, לטפל בעצמך בשבילם. זוהי האמהות האמיתית האותנטית המכוונת לילדים, הרואה אותם. מי מאיתנו לא עושה טעויות? מי מאיתנו לא מעבירה לילדים שלה דרך מה שהיא עושה (או לא עושה) את הפחדים והעצב והכעס שלה? הגדולה שלך זה שאת רואה את זה וקשובה למה זה מביא איתו. תודה שכתבת את זה, אצלי זה העלה המון, ואולי דרך זה שכתבתי לך , כתבתי גם משהו לעצמי. תודה י.
הי אליס, זה טבעי שאם יש חרדות - חלקן עובר גם לילדים. המאמץ שאת עושה להיות אם טובה - הוא חשוב. ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואליטיקאי ותיק ומוערך, טבע את המושג המוצלח מאוד "אם טובה דיה" על מנת להראות שאין הגדרה ברורה למהי אמהות טובה, וכמו בדברים רבים אחרים - זה יחסי, וצריך להיות טוב דיו. וטיפול בהחלט יכול לסייע. כשאת תהיי פחות עצובה וכועסת, יותר פנויה - זה בהכרח ישפיע על האמהות. אודי
האם גבר אשר ליקק תינוק בן חודשיים ביד ובאוזן הינו פדופיל?
להרגשתי, הודעותי הקודמות "עפו עם הרוח.."ולא נקלטו במערכת. לכן אני מבקשת שתעלה הודעה זו רק אם אכן להרגשתי יש בסיס, ואם ההודעה לא פוגעת... היי אודי והיי גם לך asmo, קראתי את הודעותייך האחרונות asmo,ואני דואגת..ממש דואגת.. מוצאת את עצמי מייחלת לקרוא הודעה שלך בו את נשמעת שוב.. בבקשה כתבי משהו..עני..שנדע...שאוכל להירגע מהדאגה... אודי, מבקשת ממך טיפ,ואולי יותר מטיפ אחד..מה..איך..איך אני יכולה להתמודד עם חרדה זו..??? מרגישה ש"התעוררו דובים מתרדמתם "... מפחדת מיצר ההרס העצמי הקיים בי בעוצמות שלמילים אין יכולת לתאר זאת... אודי, בבקשה,צריכה מגן שריון חסין אש...
במבי זה כיף שלמישהו אחר שכלל אינו מכיר אותי רק בכאב האיום הזה בכלל אכפת ממני תודה על ההתעניינות בטח נדבר
הי במבי, לא ראיתי הודעות שלך שממתינות. אני משער שהן אכן לא נקלטו במערכת. קורה... ולגבי שריון - אשמח. אם כי לא בטוח שצריך שריון חסין אש כדי להתמודד עם הפחד מהרס עצמי. את יודעת, בקראטה יש דבר יפה (בחלק מהסגנונות, אותם אני מעדיף באופן אישי): באימונים נדרש ויסות של התוקפנות, והמכה אמורה להעצר מילימטר מהמטרה. דווקא לטירונים "מתפספס". ככל שמיומנים יותר - כך גוברת יכולת הויסות (ובמקביל - העוצמה, שאינה הופכת לתוקפנות או להרס). אודי
בוקר טוב לשנה החדשה, אני בחור בן 29, מוצלח, נראה בסדר גמור, עם בטחון עצמי סביר. יש לי אינטואיציות מחודדות מדי. אני רגיש לדברים סביבי ומבין שדברים לא בסדר או כן בסדר לפני כל אחד אחר. בזוגיות, זה מכניס אותי הרבה פעמים לחוסר בטחון בזוגיות. בנוסף, אני לא לא מאוזן רגשית בעליל. מסוגל להיות בהיי גבוה מאד, או בדאון נמוך מאד. זה נכון שברוב המשמעותי של הזמן, אני בהיי. קשר זוגי מוציא אותי כלכך מאיזון, עד שלעתים אני נתקף התקפי זעם של ממש. בהתקפים האלו, שעד היום לא כוונו לאדם או לחי כל שהו, כן כבר הצלחתי להרוס איזה רהיט ואת היד שלי על איזה קיר. אני חושש שלא אוכל לשלוט בזה. נוסף, יצר בזבזנות הזוי. עד היום לא הצלחתי להתמיד בטיפול פסיכולוגי, כי זה נראה לי שקוף מדי. כל יותר לבצע מניפולציה על המטפל\ת. אני מבקש המלצה לפסיכולוג באיזור הרצליה, רמה"ש והסביבה(גבר, כי עם נשים נכשלתי בטיפולים קודמים) כדי להחזיר איזון לפני שהכל יוצא משליטה.
שלום לך, כדאי למצוא את המטפל שיתאים לך וידע לתת את התחושה שאינך שקוף, מחד, ושהוא די חזק כדי לא ליפול למניפולציות שאתה מפעיל. לגבי המלצות - איננו ממליצים בפורום. רשום את המייל שלך ותוכל לקבל המלצות לשם. אודי
