פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני בת 26 ואני במערכת יחסים כבר כמעט 8 שנים לאחר 5 שנים טובות המצב החל להידרדר הבנזוג שלי שותה כל הזמן אלכוהול הוא צורך אותו ללא כל גבול, רבנו אין ספור פעמים והצבתי אולטימטום וכמובן שלא עזבתי לאחר שהוא שבר שוב ושוב את המילה שלו, הבעיה היא שאני לא מצליחה לעזוב אני פשוט נתקפת חרדה כאשר אני חושבת על זה באמת מתקשה להאמין שאוכל להתגבר אליו וכיצד בכלל אני יכולה לחיות בלעדיו למרות ליות איתו ככה זה להרוס לעצמי את החיים. אני לא פעם ראשונה במערכת יחסים הרסנית ולא בריאה ויחד עם זאות הפרידות תמיד היו לא ביוזמתי אני חלשה ולא מצליחה ליזום פרידה גם אחרי שהתייחסו אליי כמו על חתיכת זבל על הרצפה, למה?מה אני יכולה לעשות למי אני יכולה לפנות בשביל לעבוד על עצמי? בבקשה תעזרו לי... המצב כל כך מייאש אותי שאני שותה כל יום כדורי הרגעה. תודה רבה

תקראי את ההודעה שלך תחשבי שמדובר בחברה טובה שלך איזה הצעה הייתי מביאה לה. תסמכי על עצמך ותפסיקי עם הכדורים כי זה בדיוק כמו שחבר שלך שותה אלכוהול צריך להתמודד עם החיים והמציאות ולא לברוח מהם לנה אני מאחל לך הרבה הצלחה ואושר וסומך עליך שתקבלי החלטה נכונה

שלום, שלחתי ממשתמש זה הודעה לפני מ'ס ימים (נראה לי ששלשום) האם יכול להיות שההודעה לא נשלחה?

אחרי תקופה ממושכת של עיסוק בדברים כאלה ואחרים, שאומנם קשורים לחיים שלי; אבל לא לעולם הפנימי, פתאום שוב ניצבת מול כל מה שנמצא שם... זה יהיה לא נכון לומר שאני מופתעת, שלא ידעתי שבשלב כזה או אחר גם המציאות(?) הזו תדרוש יחס. יחס עם ריבית בהתחשב בהזנחה הממושכת. מזניחה כרונית שכמותי. גם היא יודעת כבר שמה שמתחיל עכשיו יתיש את שתינו... לא כיף איתי, אם כי משעשע לפעמים. בעיקר אותה, משום מה. חוש הומור מוזר. ואין בלמים בהתחשב בבעיית התרופות שיש לי. לא ממש מתחשק לי עוד סבב של ECT, שגם לא עשה ניסים ונפלאות קודם. כמה מיותר זה כשאפשר לצפות את העתיד, לדעת שזה בלתי נמנע ובכל זאת להמשיך הלאה.

לפעמים זה כמו להקשיב לכמה תחנות רדיו במקביל, שאף אחת מהן לא מכוונת בדיוק על הגל הנכון (אז יש הרבה רעש סטטי ברקע), וכולן בשפות זרות לחלוטין. זה כנראה נכון שהחוכמה היא להמשיך... מעולם לא טענתי שזכיתי או הצטיינתי בחוכמה יתרה. זה קשה כשהחורים בזכרון יכולים להתחרות באלה שבאוזון... ולנצח.

הי אודי, ניסיתי cbt - לא עזר. אני כרגע בטיפול פסיכותרפי, אבל בנתיים לא מתקדמת לשום מקום. כך חלפה לה חצי שנה, בה בעצם נשארתי עומדת במקום. את האופציה לקחת תרופות (רסיטל) דחיתי על הסף. אבל עכשיו, תוהה אולי עשיתי טעות . אולי תרופה הייתה מוציאה אותי מהמצב הבלתי נסבל הזה? (!!). אני סובלת מחרדה. מה אתה אומר? כדאי? יש לי רתיעה נוראית ואידיאולוגית מתרופות. אך אם זהו הפתרון למצב.... ד"א , אם לוקחים תרופות (באופן פרטי), האם יש חובה לדווח על כך במקרים מסוימים? כגון מקום עבודה, בדיקות רפואיות שונות? תודה, פראני

תודה על התשובה. באם אני מחליטה להתחיל טיפול תרופתי, אתה ממליץ לשים על 'הולד' את הטיפול הפסיכותרפי ולהתחיל cbt. או שמא לבצע את שניהם במקביל. או בכלל להפסיק הטיפול הפסיכותרפי? תודה

הי.. עצוב לי, וקשה לי ונמאס. היום גיליתי שוב שנטיות ההדחקה שלי מביאות אותי למצבים רעים. אני תמיד חוששת לבדוק את הספחים של כרטיס האשראי, לא יודעת למה. אבל היום הסתכלתי וחטפתי שוק, מסתבר שמלא חברות מרמות אותי. סלקום שהתנתקתי מהם לפני חודש וחצי, לקחו ממנו 1600 ש"ח! בחודש אחד!! לפני שהתנתקתי התקשרתי לנציגה ושאלתי אותה אם סיימתי את כל כל החובות שלי, והיא אמרה שכן ושאם אעבור חברה לא יגבו ממני שקל. עכשיו הם טוענים שבכלל לא דיברתי איתם - הם כאלה שקרנים ורמאים, ואחרי שיחה איתם ועם נט ויז'ן כואב לי הראש, בא לי לבכות. אני סטודנטית ועובדת כל כך קשה, ובסוף שודדים לי את כל הכסף! )): חוץ מזה, התגעגעתי. אז שבוע טוב, כי פה לא אין שודדים, רק פיטר-פנים. אופיר

מזה כץ בץ?? והתכוונתי שפה אין שודדים כמובן, בטעות יצא לי גם ה"לא" ( אבל בעייתי, כי בטח תגיד שבפסיכולוגיה אין "סתם" או "בטעות" ). לילה טוב אופיר

ואין בליבי אמונה?

למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה. השדות מבקשים ברכה הים מבקש אמונה ואתה אינך מבקש דבר. ליבי ישן את שנתו ואני ישנה. חלומי כבד שתיקה ומתי מהלכים בשנתי כבתוך מצודה עתיקה. איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה? ואתה אינך מבקש דבר.

ואין בליבי אמונה???

אודי שלום וברכה, אני סטודנטית לפסיכולוגיה, ממש לקראת סיום. אני פונה אליך בשאלה בתור אחד שיש לו נסיון של שנים. האם כל אדם שיבוא אליך תקבל אותו לטיפול? מה קורה כשאתה מרגיש שאינך יכול להתחבר לאדם היושב מולך? חשבתי, שכאשר אתחיל לטפל באנשים אנסה למצוא בהם משהו שאני אוהבת כדי שאוכל לטפל בהם, כי מאוד קשה לטפל במישהו שאתה לא אוהב. איך אתה מתמודד עם זה?! שבוע טוב עדי

מומלץ לטפל במי שחושבים שאפשר לעזור לו ושהוא יתמיד עם הטיפול.

היי אודי, הסיפור שלי קצת ארוך ואשמח אם תקרא אותו ותעזור לי. חבר שלי בן 25, אני המערכת יחסים הראשונה שלו.הוריו התגרשו כשהיה בן 18, אביו חי בחו"ל עם אישה אחרת ובארץ השאיר אחריו 5 ילדים (שהקטן ביותר בן 13). חבר שלי לא בקשר טוב עם אמא שלו וסבתא שלו אישה קשה מאוד וממורמרת. היתה לנו שנה מדהימה ביחד, אני הבנאדם הראשון שנתן לו חום אהבה והקשבה, הקשר שלנו היה מדהים ופתאום אחרי שנה הוא החליט שהוא רוצה להרגיש חופשי ולהיות עם עוד בנות ונפרד ממני עם דמעות ובמשפט: אני אוהב אותך. לא היינו יחד 4 חודשים שבמהלכם הוא הכיר בנות רק לסקס ולא היה מסוגל להיות עם בחורה אחרת בקשר רציני. כשחזרנו (ביוזמתי) הוא אמר שהצבתי לו רף גבוה והוא לא מסוגל אפילו לחבק מישהי אחרת. אז סלחתי לו. אבל מאז שחזרנו הוא הכניס לעצמו לראש שהוא "בנאדם חופשי" עם "נפש חופשיה"ולכן הוא לא רוצה לדווח לאן הוא הולך ועם מי. אני יודעת שהוא לא בוגד בי אלא רק לא רוצה להרגיש כבול, בגלל זה הוא גם לא רוצה להתחתן עד גיל 33 (לך תבין למה...??) הוא לא מוכן להיות איתי כל יום כי שוב, הוא בנאדם חופשי... בשנה שהיינו יחד היינו כל יום מתראים והקשר היה יציב וטוב, עד שפתאום הוא התהפך. אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי, ולכן אני לא רוצה לוותר עליו. ואני גם יודעת שהוא זקוק לפסיכולוג כי הוא לא בנאדם רגיל, הוא ממורמר ועצוב.. יש לציין שהוא חכם מאוד, יש לו כסף ותואר ואישה שממש אוהבת אותו... אז למה הוא ככה? איך עוזרים לבנאדם כזה? אני מנסה לחבק אותו כמה שאפשר ולסתום שהוא זורק הערות לא במקום כי אני יודעת שאני הבנאדם היחידי שמקשיב לו ונותן לו חום ואהבה... אבל הוא פוגע בי מאוד.. בבקשה תיתן לי את הכלים לעזור לו!!! תודה אני

שלום יש לי בעיה.היה לי אף גדול יחסית לפנים שלי בגיל 16 החלטתי לעשות ניתוח אף אסטטי. הלכתי לרופא שכניראה לא היה הכי מיקצועי עשיתי ניתוח והניתוח לא הצליח האף לא יצא כמו שחלמתי שיצא אחרי שנתים בערך עשיתי ניתוח מתקן אצל אותו רופא שגם בו האף לא שופר. החלטתי ללכת לרופא אחר אחרי הצבא תיקנתי גם לא הצליח האף היה עדין קצת עקום עם שקע אחרי 4 שנים שזה בערך התקופה עכשיו תיקנתי שוב את האף וגם לא הכי הצליח זה השתפר אבל לא 100 אחוז.אני כבר 10 שנים במערבולת הזאת אחרי 4 ניתוחים אני נורא אובססיבית עם האף הזה אני עייפה נפשית. מה אני אמורה לעשות ?אולי ללכת לפסיכולוג לדבר. נימאס לי כבר.

איפה אתה?..לא יכולה להפסיק לייסר את עצמי איך עשיתי כזאת טעות - לרכוש משהו מבלי לבדוק לפני.. ממש "על בליינד". מה עשיתי! סידרו אותי ו"סידרתי" את עצמי והפסדתי הרבה כסף.. מלאת כעס על עצמי רוצה להשמיד אותי!!!! שונאת את עצמי..מטומטמת חסרת שכל

לא רוצה לעזוב השבוע לא בא לי על הסופ"ש, לא בא לי על ההפסקה מרגישה נידי ברמות על מה יש לי? דובי לא לא - לא לא ל א אולי תישאר פה גם שישבת? אוף אופיר

אין לי כושר התמודדות עם כלום. כשמנסה בכל זאת ונותנת אמון, אז באה המכה - מנצלים את תמימותי=טיפשותי. ואני באמת טיפשה, לא יודעת לשאול את השאלות הנכונות, לא יודעת לענות..לא יודעת לדבר ופשוט - לא יודעת כלום! מותשת.. רוצה כבר להגיע לסוף

היי מיקה אני יודעת ש.. צרת רבים- נחמת טפשים.. אבל.. בכל זאת, עדיין.. מרגישה מאוד כמוך.. לא יודעת לשאול, לא יודעת לענות ובכלל לא יודעת לדבר.. הרבה פעמים בטיפול כשהיא שואלת אותי משהו אני פשוט אומרת לה "לא יודעת".. גם בגלל שלפעמים אני פשוט לא יודעת, אבל גם בגלל שכשאני קצת כן יודעת אני לא מצליחה ולא יודעת איך לשים את הדברים במילים. אני יכולה רק להגיד לך מיקה, שאת בכלל לא טיפשה. את מאוד חכמה. מאוד. ולפעמים הקושי לשאול, לענות או להגיד דברים בא ממקום אחר לחלוטין. איתך, שיר

תודה .הבעיה ש..זה לא רק בטיפול..

הי.. באתי לקצת מילים, קצת שקט..לא יודעת מה אני צריכה..כלומר, יודעת... צריכה מילים שקטות, כמו חיבוק..החתולה שלי המליטה לפני שבועיים והגורים שלה כאלה פצפונים ומתוקים, וכשאני רואה אותם מתכרבלים אצלה ועטופים מכף רגל עד ראש..קצת מקנאה..קורה לי אותו הדבר כשאני רואה ילד יוצא מחדש הטיפול של המטפל שלי,והמטפל שלי אומר לו ביי חמוד, או שאני רואה מלא משחקים כמו גולות או לגו על הרצפה כשהדלת נפתחת..גם אני רוצה שיקראו לי חמודה בקול רך ושיהיה לי איפה להתכרבל..זה מטומטם? הגעתי למצב קנאה בגורים ובילדים קטנים, נו, יותר גרוע לא יכול להיות.( ששש,מישהו למעלה אוהב להוכיח לי שאני טועה ) ביי... אופיר

((: תודה...ולילה טוב.

אודי הי, קראתי את תשובתך לברברה (בעץ למטה) ועלו בי תהיות... אתה חושב שההמצאות האקטיבית שלי בפורום מהווה עבורי דרך לנסיון דיסוציאטיבי או פיצולי ?? אני "מחלקת את עצמי" אצל אמא צביה ופה בפורום ?? מאפשרת לעצמי להרגיש כאן ואצלה לא בטוחה אם יש מרגיש ?? לפעמים מרגיש כאילו קיים קיר זכוכית שקופה בינינו ??? (בין אמא צביה לביני) נ.ב החלק החושב שבי יודע שהיא מאוד מאוד מאוד מקצועית !!! מאוד אחראית, מסורה, איכפתית,רואה,ושומעת,רגישה... ..ועדיין..החלק המרגיש המון לא מרגיש.... זה מרגיש..כמו להיות נכה... :((

הי, אני בת כמעט 21, נמצאת בטיפול כמעט שנתיים אצל פסיכולוג שאני מאד אוהבת ואני עוברת אצלו תהליך שלא תמיד הוא ברור אבל הוא מאד חיובי. במהלך השנתיים גיליתי בהדרגתיות טראומות מהילדות המוקדמת שלי שמאד השפיעו על מהלך חיי, מהמעט שקראתי מדובר באיזשהו סוג של דיסוציאציה. הטיפול מאד עזר לי להפסיק לתת לעצמי יחס רע ולהתחיל לתת לעצמי יחס טוב. יש לזה הרבה השפעות בשטח. אבל משהו שלא הצלחתי לדבר עליו בטיפול זה זוגיות (שלא היתה לי אףפעם) וכל ההרחקה והאי נגישות שאני מציגה כלפי חוץ. לא מזמן אמרתי שאולי אני צריכה מישהו "מבחוץ" שיתן לי את הדחיפה שאני צריכה. אז החלטתי לנסות אימון אישי בתחום הזה. הגעתי לפגישת הכרות עם מישהי שהיתה נוראית. זה שונה לגמרי מהטיפול, והיא השכילה "לאבחן" אותי תוך חצי שעה ולומר ש"אין לי בטחון עצמי" ואם אני "אלמד" להוציא את הבטחון העצמי שלי החוצה הכל יסתדר מעצמו. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הדבר הזה. זה מין מכה מתחת לחגורה, לשמוע דבר כזה בכזו בוטות. אני מפחדת שזה הולך כזה לרדוף אותי.. בקשר לפגישה הזאת- היו לי ציפיות והן די התבדו. (למרות שידעתי שזה רק עוד חלק מהנוהג שלי לבזר את החיים שלי בין כמה שיותר מקומות ולא לשים את כל הביצים בסל אחד). אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, זה ממש רע. אני לא יודעת איך להעלות את זה בטיפול, אני יכולה אולי להמציא איזה סיפור שהייתי חייבת ללכת לפגישת אימון הזאת (מישהו הביא לי מתנה בלה בלה)? כדי שאני לא ארגיש ממש רע עם עצמי? זה נראה לך קביל? אני לא רואה את עצמי עושה את זה אחרת. זה גם הביא אותי להבין שאני ממש רוצה לדבר על כל נושא הזוגיות בטיפול. ונראה לי שאני עכשיו (איכשהו דווקא אחרי החויה הלא נעימה הזאת) יכולה לעשות את זה. אבל אני לא יודעת עד כמה זה יהיה פרודוקטיבי? כל תחום האימון מבטיח לך כזה ניסים ונפלאות (היא גם דאגה לציין שמסתכלים רק הווה-עתיד ולא על העבר) ותוצאות מיידיות. ובתחום הזה שממילא כל כך קשה לי להתעסק בו זה מאד קרץ לי. אולי שווה לי לחפש מאמן אחר? למרות שאני יודעת שזה יהיה הכי טוב להכניס את זה לטיפול. עד היום דברים שדיברתי עליהם אכן בסופו של דבר חלחלו לי למציאות, אמנם בדרך שונה משציפיתי אבל עדיין. לא יודעת... מה דעתך? תודה רבה!! מצטערת על האורך.

את זה אני מבינה. אבל יהיה לי קשה לבוא ולהגיד "החלטתי ללכת לך מאחורי הגב ו.." למרות שאני בטוחה שזה יתקבל בהבנה. פשוט יש דברים שמאד קשים לי. לאיודעת. אם אני אמציא איזו התחלה מומצאת לסיפור? כאילו אעטוף את זה במשהו? ככה שאני לא אצטרך לומר ש..רציתי לעשות את זה? עד כמה זה יהיה רע? זה יהיה בסדר?? אני פשוט מאד אוהבת את המטפל שלי. והטיפול נורא חשוב לי. בעקבות החוויה הזאת הבנתי כמה. אני לא רוצה להרוס את זה. תודה

אוף, עכשיו אני מתחילה לפחד שדפקתי את כל הטיפול. עשיתי דבר ממש נורא?

שלום לך, שמי ליטל בת 17 וחצי.אשמח אם תייעץ לי עצות לגבי הסיפור שלי. עברתי וחוויתי הרבה צער בחיים...שינויים,עליות,ירידות וכו..אפשר להגיד עליי שאני נערה בודדה מכיוון שאני לא סומכת על אף אחד...אבל לפני כ4 חודשים הכרתי חברה שהתחילה לדאוג לי ולעזור לי בכל מיני תחומים וממש גרמה לי להיות מאושרת...אני חייבת לציין שמאותו יום שהכרתי אותה אני מרגישה חיות-שנולדתי מחדש...אך למרות שהרגשתי חיות מסוימת פחדתי מלאבד אותה. עבר הזמן ובלג בעומר האחרון קבענו לצאת שתינו...אך אני הברזתי לה כי לא חשתי בטוב אותו היום. היא ממש כעסה על שהברזתי לה, אך ביקשתי ממנה שתתחשב בי מכיוון שלא הרגשתי טוב..היא מצידה טענה שהיא התחשבה בי יותר מדי פעמים ולכן היא מנתקת כל קשר איתי. כשאני שמעתי את המשפט "אם חברה עושה טעות היא שמה עליה איקס", ליבי החסיר פעימה. אני מרגישה שאני לא שולטת בזה..אני מרגישה שהדיכאון חודר בי,משתלט עלי... אשמח מאד לתגובה ממך...תודה רבה ליטל!..

אני בחורה בת-39 שסובלת מהפרעת אישיות גבולית ברמה בינונית.מטופלת בתרופות באופן קבוע וכרגע נמצאת במסגרת טיפולית בטיפולdbt במסגרת מרפאה ציבורית. ברצוני לשאול שאלה:הפסיכולוגית שמלווה אותי שנה בחודשים אחרונים אחרי 15 או 20 דקות פגישה היא אומרת שפגישה נגמרה ומראה חוסר סבלנות ואני לא אומרת לה כלום מפני שאני מרגישה אינעימות! בצוני לשאול אם זה בסדר ומה עלי לעשות עם זה!תודה

מתחילה להתרגל. נשכחתי אי שפ למטה

להרגשה של העצב התמידי שאינה עוזבת אותי ל"סבלנות" הנדרשת ממנה ואינה קיימת בי עוד לחוסר האונים המוחלם הטוטאלי שאני חשה אחרי מתקפת פלאשים/חרדות הטיפול אינו עוזר

שוב תודה על תשובתך העניינית והמרגיעה . אבל התעוררו בי עוד שאלות אולי חרדתיות.. ומתנצלת על הניג'וס אתה חושב שחוסר יציבות עדיף על יציבות מצב דכאוני?? ומה עושים כשתרופות לא עוזרות ומה צריך לעשות להצלחת הטיפול הפסיכותרפויטיי בהפרעת א.ג. ? תודה וחופשה נעימה

יש לי בן זוג מספר חודשים, ולפני כשבוע היינו בטיול והוא חטף סוג של התקף זעם. הוא הגדיר את זה כקריז (בזמן הקריז הוא אמר שזה קריז, כלומר הוא היה מודע לעצמו) והחל לתת לעצמו אגרופים בידיים ואפילו פעם אחת בראש. הוא נשם נשימות מהירות מאד. ניסיתי לחבק אותו ולהרגיע ולהגיד שהכול בסדר, ולקח לו בערך 15 דקות להירגע. שכבנו זה לצד זו על הדשא (כאמור היינו בטיול) והוא רעד והרגליים קפצו לו וגם כול הגוף. גם לאחר שנרגע- קפצו לו הרגליים מעט. דיברתי איתו על כך, מאחר וזו הפעם הראשונה שאני מתוודעת למצבו. הוא הצטער ואמר שממש לא רצה שאראה אותו כך. הוא סיפר לי שלעיתים בבית הוא נותן אגרופים לקיר ולרצפה. אמר שזה קורה לו בעיקר במצבי לחץ. רציתי לדעת ממה זה עלול להגרם, האם מדובר בבעיה נפשית אשר מצריכה טיפול ואולי גם כדורים? ממה זה עלול לנבוע? ובעיקר- איך עוזרים לו להתמודד? גם טרם מצבים כאלו וגם בזמן ה"קריז" עצמו. הכי חשוב לי עולם לעזור לו. תודה רבה על הסבלנות ואודה מאד להתייחסות.

לא, הוא איננו משתמש בסמים. קראתי לזה כך- כי הוא הגדיר את זה כך וכך זה היה נראה. ממה אתה חושב שזה עלול לנבוע? ייתכן וזה כעס וזעם שעצורים בפנים ומתפרצים החוצה? איך לעזור בפעמים הבאות? תודה רבה לך אודי.

אני לא מרגישה טוב, רוצה ללכת לישון ולא להתעורר יותר. אין לי כוח יותר, אני צריכה שמישהו יאסוף אותי כבר אין לי כוח לזוז, אין לי כוח לחשוב, די, אין!!! כמה אפשר לבכות כשאף אחד לא שומע? למה הדמעות לא נגמרות לי? מרגישה שאני בוכה מעל הקבר שלי

היי אודי כבר זמן מה שהמטפלת מנסה להכניס את עניין ה DBT. בהתחלה היתה הרבה התנגדות מצידי, אבל לאט לאט זה איכשהו התחיל לקרות.. היא עושה את זה באופן הדרגתי, וטוב שכך.. אחרת לא היה מצב שהייתי מאפשרת משהו בכלל.. (גם ככה אני בקושי מאפשרת). עכשיו היא רוצה להתחיל עם עניין המיומנויות.. והיא עשתה מין חלוקה שכזו.. פגישה אחת בשבוע תהיה מוקדשת לעניין הזה, והפגישה השניה תהיה מוקדשת לשיחות (כמו שהיה עד עכשיו.. {לא שממש דברתי, אבל בכל זאת..}).. הבנתי ש.. בד"כ ב DBT עובדים בקבוצה על עניין המיומנויות.. (אנחנו נעבוד לבד- רק שתינו, אבל כנראה באותו סגנון של עבודה קבוצתית).. אתה יכול לספר על זה קצת? מה בדיוק קורה בקבוצה? הבנתי גם שיש שיעורי בית?.. זה נורא מלחיץ אותי, ואני לא מסוגלת להגיד לה, למרות שנראה לי שהיא הבינה.. כי היא חזרה כמה פעמים על העניין שנעשה את הכל בהדרגה.. היא גם רוצה לשנות קצת את עיצוב החדר בפגישות האלה.. אודי.. אני אשמח לכל דבר שתוכל להגיד על הטיפול הזה, ועל העבודה הקבוצתית.. אם אתה יכול.. בבקשה.. שיר

שלום, אני נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית למעלה משנתיים. הגעתי לטיפול במצב של דיכאון וקושי בהתמודדות עם מצבים שעלו בחיי. במהלך הטיפול התגברתי על הקשיים ואף המשכנו לעבוד על דברים אחרים (כגון שיפור יחסים עם חברים\משפחה וכו').היום אני הרבה יותר מחוזקת ויש בידי כלים להתמודדות קלה יותר עם סיטואציות קשות. אני מרגישה נינוחה ומאוזנת (כמובן יש עליות וירידות קלות במצב הרוח בהתאם לתקופות ונסיבות החיים). שאלתי היא: 1-כיצד יודעים מתי הזמן לסיים טיפול, ואם התועלת שבו הגיעה לידי מיצוי מקסימלי. 2-ישנן בעיות קטנות שהועלו במהלך הטיפול אך לא התמקדנו בהן (כגון הפרעת שינה קלה, זלילה לשם פיצוי). אלו בעיות מינוריות שלא היו במרכז הטיפול ועם זאת מפריעות לי. אני תוהה אם אוכל למצוא פתרונות ע"י המשך הטיפול או שעלי להפסיק\ לחפש מטפל אחר. תודה!

אודי בוקר טוב לך, ..איזה כייף !!! הרם מבט,סתכל לשמיים, גם אתה רואה מה שאני רואה ?? השמיים שוב כחולים.. שוב,כן.. כפי שזוכרת את צבעם בחודש מאי.. אתמול, העולם התפרק.. הרגשתי,זהו, קץ העולם.. גשם אמיתי במאי ??? שמיים אפורים,כמעט שחורים.. חשבתי.. עומדים לכסות,לחנוק, כך סתם ,ללא סיבה (??) ..והעולם יגמר.. ואפילו לא נדע על מה ולמה ..(??) וכאילו זה בלבד לא מספיק.. המכונית החליטה לשבות,כך סתם.. החליטה שלא מזיזה אפילו גלגל אחד.. ..אולי גם היא פחדה מהשמיים הכועסים ??? ואף השעון עצר מלכת.. כאילו אמר- הגיעה שעת האפס.. ואני, פשוט התפללתי שהיום יעבור כבר, שתרד החשיכה .. שאוכל לסמן וי ביומן ולומר: היום הזה עבר, חלף.. ואכן..כפי שסקרלט אוהרה אמרה .. "מחר יהיה יום חדש"... זה אכן קרה... קמתי הבוקר ליום חדש.. כייף !!! השמיים שוב כחולים, השמש, שוב מחייכת, הציפורים שוב שרות ומלטפות לי את הלב.. ..כן יום חדש..פשוט רגיל.. פשוט בוקר רגיל של חודש מאי.. אודי, הציפורים נותנות לך נשיקה על המצח, מצייצות ואומרות לך- אודי, שיהיה לך יום קסום ורך, :))

אודי שלום, אני קוראת את תגובותייך, ואתה במיטבך, מה שגורם לי להצטער שלא כתבתי בעצמי ונהניתי מכך "יד ראשונה"...היום כתבתי "שם". גם זה פיצול לכתוב בשני פורומים במקביל, צדדים שונים של התחושה, או תהיות שעולות בזמנים שונים ביום? חוץ מזה יש לי שאלה. העלית בתשובתך הקודמת אלי את כך שהצרכים שלי הם כל כך ראשוניים ששום דבר ראציונאלי לא מרגיע אותם. על מה זה מצביע? שהיתה לי ילדות או ינקות קשה, שצרכיי לא סופקו? בכלל באופן כללי אני עברתי טראומות רבות מגיל 14 ואילך, יכול להיות שהתקופה הזו עיצבה במידה כל כך משמעותית את החוויה הפנימית שלי ואת צרכיי? או שטראומות בגיל כזה הן לרוב יותר מעובדות ולפיכך לא פוגעות כל כך עמוק? אני יודעת שאתה נגד התעסקות תיאורטית או אינלקטואלית בחוויה הסובייקטיבית של המטופל, אבל אני מוצאת שזה עוזר לי, ככה אני משיגה שליטה על החוויה. בפועל זה לא עוזר להרגעה כשהשיכלי כל כך חזק והרגשות מציפים, אבל אחר כך להבין שהחוויה הנוראית הזו הומשגה במילים, שאחרים גם חוו אותה, צפו בה וטיפלו בה, כן מעודדת אותי. תודה אפרת

אני לא יכולה יותר. מתקשרת למטפל והוא באמת מקשיב ואמפתי אבל בטוח כל כך שאצליח להחזיק מעמד. אני לא בטוחה כלל וכלל.

האם ניתק לקבל טיפול עבור ילד בן שבע בבית חולים בחיפה או במרפאה של קופת חולים כללית?

הטיפול הוא עבור ילד הסובל מבעיית קש וריכוז ללא היפראקטיביות

נוירופידבק לא מקבלים בקופת חולים

הי.. אני צריכה עזרה ממש ולא יודעת לאן לפנות. אליו זו לא אפשרות, כי הוא לא מוכן שנדבר מחוץ לפגישות, ואני מתפרקת ולא מצליחה להחזיק כלום. אני מרגישה כאילו המציאות נגזרת לחלקים ומתקלפת לי מול העיניים, משהו רע קורה לי.אני מפחדת, תעזרו לי )):

הכל שחור. כבר לא רואה את האור שבקצה המנהרה. זה אני?

תלוי כמה אני מתאטצת. ואז רואה והעיניים עצומות....... כשפותחת,נותרתי בחושך

אודי שלום, ההחלטה אם להמשיך או לא היא לא רק שלי. יכולתי לקרוא את תגובתך ומיד לחוש מפויסת. קיוויתי מאוד להיות מפויסת. אבל איכשהו עצרתי. זה לא באמת הרגיע אותי. מאוד התחברתי למילים של אופיר. אם אתה לא יכול באמת לזהות אותי ולחוש אותי מתוך המילים אתה לא יכול גם לתת בי באמת אמון. האם את אותם דברים יכולת לומר גם לכל הגולשות הוותיקות האחרות- שאינך יכול לדעת בוודאות שהן מי שהן? לי אין כל ספק שכל אחת היא באמת מי שהיא. אי אפשר שלא לזהות אותן. אתכן. ואולי נעלבתי גם בשביל כל השאר שאתה יכול להאמין שהרעל בא מתוכנו ולא ממשהו חיצוני שהגיח לפה פתאום. ומה שבאמת היה חסר לי בתגובתך זו הבעת אמון. רפאים אני מאמין לך. כ"כ פשוט. ולא אמרת את זה. וזה הפתיע אותי בעיקר לאור העובדה שטענת שאת הטרול אתה כן מזהה ובכל זאת נותן לו מקום. ולכן היה משהו קצת פוליטי מדי ולא ממש מרגיע ומקרב במילים האלה ("אני לא יכול לדעת...", "את יכולה להיות את אבל..."). כי לתת מקום זה לא רק לאפשר פורמלית לגלוש פה אלא גם לתת הכרה לישות ותיקה שעומדת ממולך שאתה יודע שהיא זו מי שהיתה ולכך התכוונתי שאבד לי רצף המבט שלך. מה שעוד היה חסר לי בתגובתך האחרונה זו איזשהי התנצלות. לומר שאולי טעית. נפגעתי מהדרך שלך בתגובות קודמות לרמוז על קשר אפשרי ביני ובין ההרס ואני מסכימה עם מיקה שהיטיבה לתאר בדיוק את הסיבה למה האש כוונה בעיקר אלי. אני פשוט לא נזהרתי ושלחתי את עצמי אל התופת. רציתי בסך הכל לברך אותך בברכת חג שמח. זה הכל. עיתוי די לא מוצלח ואולי אפילו מטופש אבל היה לי חשוב לאור כל הארועים שהתרחשו סביב לומר לך בשעתו בכל זאת תודה מתוך הערכה כנה כי התקוממתי נגד חוסר ההגינות והתעתוע בעיקר כלפיך. זה היה נראה חשוב לי יותר מאשר לשמור על עצמי ולהתרחק מהמקום כמו האדם הסביר. אולי אני נאיבית, אולי בעלת אסטרטגיה ואורינטציה לקויות, אול סתם מתאבדת - אבל איכשהו סמכתי עליך כנראה שתדע לזהות את הברכה כברכה בקונטקסט הנכון ולא תביא כנגדה נזיפה חינוכית קשה ומאשימה שהרגשתי שלא היתה במקומה ולא בפרופורציות לתכנים שהבאתי. והעדר ההתנצלות כאילו הופך תגובה כזו אלי למשהו לגיטימי, כאילו זה יחס שאני אולי ראויה לו. חשת באימה שלי ובכל זאת לא ניחמת או הרגעת. והשאלה היא לא בהכרח אם אני מעונינת להמשיך לגלוש פה- אלא האם אתה באמת מעונין שאני אגלוש פה (כי הזמנה היא משהו כללי פורמלי לעומת 'רוצה/אשמח אם תשארי'). האם התמיכה שלך אלי בפורום תהיה באמת כנה, או רק זהירה, מסוייגת, טכנית ולא מתכוונת מתוך איזה אילוץ אתי, מחוסר ברירה. האם באמת תזהה את רפאים 'הנוכחית' כרפאים ה'קודמת'? כי כדי לזהות באמת את 'רפאים'-אותי- זה לא רק להאמין שהתכנים שהיא מביאה הם אותנטים, אלא זה גם לדעת שהיא לא מסוגלת להיות סוכנת כפולה, לשחק משחק חסר הגינות. ובלי התנאים האלה אין שום סיבה שאני אמשיך. שאנסה לשקם את האמון שנפגע. כי האמת היא סם החיים שלי וכנות היא כלי התקשורת היחידי כמעט שמפעיל אותי. ויכול להיות מאוד שכל הסיפור הנוכחי היה איזה טריגר מהעייפות שלך אלי עוד קודם מישות בהתדרדרות שמציירת אקדחים שיורים, וכותבת טקסטים מייאשים ארוכים ובלתי נגמרים על קוסמוסים מתכלים. יש כנראה רמות כאב שהמסך לא יכול עוד להכיל. אולי על זה הכעס. ולכן איך שאני רואה את הדברים העבודה לא צריכה להיות רק שלי. השינוי לא צריך לבוא רק ממני. כדי שהארוע כמו שאתה כותב יכנס לקונטקסט הנכון האינטגרציה צריכה להיות גם שלך אותי אחרת כל הזמן ארגיש שאתה זה שרואה אותי בצורה מפורקת ומתקשר עם איזה היבט בתוכי שאין לי שום קשר ממשי אליו. ואז זה באמת לא יהיה אמיתי. נשמע אולי חצוף מה שכתבתי ואני מניחה שזה בטח לא יוסיף לאמפתיה שלך אלי שממילא כנראה כבר אזלה. אבל מה לעשות. דברים מצערים קורים בלי שמצפים להם. ואני מודה שאני באמת בעמדת נחיתות מולך כי אתה הרי לא חייב לי כלום. אתה לא חייב לתת לי את השרות הזה, את המקום הזה. אין לך שום מחויבות, אחריות כלפי – ולכן עוד יותר מסובך לי בכלל להעביר ביקורת. כי מי אני בכלל? סתם גולשת אלמונית נואשת שצריכה רק להיות אסירת תודה ולהתנצל על החסדים הקטנים שהיא פוגשת בדרך. באיזו זכות אני בכלל דורשת משהו הרי אני אפילו לא נותנת שום דבר בתמורה...? ולכן זה עוד יותר מחזק את חוסר האונים ומבלבל כי אני לא יכולה באמת לדרוש או לבקש שום דבר. אני מאוד קטנה, בלתי נחשבת וחסרת זכויות בקונטקסט הזה. וכנראה שאחרי מכתב כזה לא יהיו לי עוד בכלל. כי ביקורת היא משהו לא מזמין אלא מרתיע. היא לא משהו שעושה חשק להושיט יד ולעזור. אבל האדם הבוגר שבי שמחובר קצת למציאות וחושב שמגיע לילדה הזו לשמור ולהגן על עצמה רואה שלמרות כל זאת נעשה פה משהו לא נכון והוא רוצה להביע את הקול הזה. יש לו זכות להביע את הזעקה הזו גם אם לא אמשיך לכתוב כאן יותר. כי הייתי חלק מהפורום הזה וחלק שנדמה לי כמיטיב שכאחרים גם אולי עזר להפוך את המקום הזה למה שהוא. פרור קטן ושולי אמנם בתוך השלם הזה אבל אולי בעל איזושהי חשיבות קלה. ותקן אותי אם אני טועה. ועוד משהו קטן נוסף... בנית פה קשר עם הישויות הוותיקות האלה על פני רצף של זמן. וזה אולי מה שהופך את כל העניין לפשוט פחות ממה שנדמה. אחרת יכולת בקלות לנשוף עלי רוח ולהעיף אותי לכל הרוחות. אבל אולי זה מה שתחליט לעשות בסוף. האם אודי אחרי כל המילים האלה אתה עדיין לא יכול לראות את הפנים שלי...? .. ^ אם כך, אין טעם יותר להמשיך. ובהזדמנות זו -תודה לכן ילדה אישה (שהתגעגעתי נורא והתרגשתי כל כך כל כך שבאת כך בשבילי...), מיקה, שרית, טימי (רפואה שלמה- יש לי עוד הרבה מה ללמוד ממך על כוחות ההתמודדות שלך...), במבי, נילי, סוריקטה (איה את...?), לילך, אופיר, שיר ואחרות על התמיכה והחיזוק והושטת היד, הרגשתי פחות מבודדת, פחות בחוץ. וגלי- שולחת לך המון כוחות להתמודד עם מה שבחוץ ובעיקר עם מה שבפנים. יכולתי להקדיש לכל אחת יריעה שלמה. מאחלת לכולכן שהאור יגע בכן. ממעמקי ומרחבי ליבי רפאים (וסליחה כרגיל על האורך, כותבת וכבר מצטערת על הכל)

הצטערתי מאוד על כל מה שכתבתי, איך העזתי ובאיזו זכות הפלגתי ככה במילותי אולי פשוט תמחק את הכל. אבל אני מודה לך מקרב לב על התגובה שלך. רק עכשיו הצצתי בה מרוב חשש שאולי 'תפגיז' אותי בחזרה. שאיבדתי את המקום הזה. שהשבת לי ברוך ובאמפתיה למרות ה'הפגזות' שלי. זה הפתיע. זה היה לי מאוד משמעותי. כמו איזה תיקון. שאולי אני לא כזו רעה. שאפשר לסבול אותי קצת. סליחה על כל הרגישות שלי והמהומות שחוללתי בגללה. אני כנראה באמת מתחילה לאבד שפיות. אני מאמינה לך שאתה מאמין לי. יש לי שוב פנים (: מעריכה המון (ואולי בגלל זה נפגעתי כ"כ) נתת לי שוב תקווה פתאום חשה שוב אני אדם אודי תודה תודה וזמן- אני אתן כי מתחילה להיות תנועה סליחה על שהנני כזו רפאים (מרגישה שאני נורא איומה אולי אני באמת איומה) ואודי- אתה דווקא כן סופרמן- אבל סופרמן אנושי...

אחרי חצי שנה של טיפול, עדין לא יודעת... איך להרגיש שם = אמון, קשר ... אני לא מרגישה שזה בכלל עוזר, רק נורא דוקר, החשיפה הנוראית הזאת...(אמרתי כבר למטפלת) כ"כ קשה לי, יש לכם רעיון איך ליצור קשר ואמון?

חשובה לי תגובתך להודעה האחרונה.. (מקווה שאני לא מאד מתישה..?) תודה ושבוע טוב, מיקה

ד"ר גליקסמן שלום רב, אני בן 29, ורוב חיי הבוגרים סובל מבעייה של הזעת יתר (בבית השחי, בגב ולעיתים אפילו בכפות הידיים). האם נכון הדבר כי אפשר לטפל בבעייה באמצעות ביופידבק? האם מדובר בטיפול קצר או ארוך טווח? אם כן - כיצד בדיוק זה עובד? אשמח להתיחסותך. תודה!

שלום רב לך אכן ניתן לטפל בתופעת הזעת יתר באמצעות שיטת הביופידבק. קשה לי לומר לך בכמה טיפולים מדובר לפני שאבצע הערכה ואיבחון בהתאם. החלופה המוכרת האחרת היא לעבור התערבות כירורגית אלא שבמידה ואינה מצליחה לא ניתן לתקנה. מנסיוני המקצועי אני ממליץ בחום על שיטת הביופידבק תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

מדי פעם (ולא כל יום) יש לי דחף לרצוח. לפעמים זה אנשים שאני מכירה שמעצבנים אותי. ולפעמים סתם לבצע רצח לשם הרצח. לראות אם אני נהנית מזה. אני כמובן יודעת שכל זה אסור לפי החוק והמוסר. ולכן כשהדחף הזה עולה אני מתאמצת מאוד להכניע אותו בכוח. אבל אני חוששת שיום אחד אני לא אצליח להחזיק מעמד. אני מתעצבנת בקלות, ובזמן האחרון מנסה להימנע מעימותים פשוט ע"י צמצום מספר האנשים שאני פוגשת. כך שרוב הזמן אני בבית. אבל זה בעייתי. האם תוכל להמליץ לי על דרך לשלוט בדחף ?

בני בן ה-16, אובססיבי לגבי הניגוב לאחר עשיית -צרכיו, הוא מנגב מתקלח ומתעכב המון זמן בשירותים. ניסינו טיפול בפרחי- בך,רפלסולוגיה וכעת בשיטת- הביופידבק. איננו רואים תוצאות ואף הדבר מחמיר.

שלום רב לך תאורך מתאים להפרעת התנהגות הידועה בשם ocd ניתן כמובן לטפל בה אך חשוב כי רופא פסיכיאטר יבצע הערכה והמלצות לטיפול בהתאם. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

יגאל שלום רב לך. ברצוני לשתף אותך בבעיה המלווה אותי כבר מלמעלה משנה וחצי. יש לי בעיה שאיני יודעת כיצד היא נקראת, ואיני בטוחה שהיא אובססיביה.לפני שנה וחצי התחלתי לחזור על ימים בראשי, זאת אומרת התחלתי להגיד היום יום ראשון, שני, שלישי. מהרצון שלי לזכור אותם כי הייתי הרבה פעמים שוכחת איזה יום היום, אני כבר לא זוכרת בדיוק את הסיבה לבעיה. כנראה שהיא נבעה גם משעמום. ולאט לאט נוצרה אצלי נטייה ומן אובססיה לומר את שם היום יותר ויותר פעמים בראש. למשל היום יום שלישי אז אני כל הזמן אומרת בראשי שהיום יום שלישי. בהתחלה זה היה בתדירות נמוכה ואך כך התדרדר עד כדי כך שזה משפיע על הריכוז שלי ברמה גבוהה. אני בת 18 וחצי וכאשר אני מנסה ללמוד למבחן כל דקה או כמה שניות אני אומרת זאת. זה מפריע לתפקד מאוד ובכלל אני מיואשת מאוד. ניסיתי דרך כל מיני דרכים על ידי לנסות לא לומר את זה, ואכן הצלחתי אך רק ליום יומיים שגם ביום יומיים הללו אמרתי את הדבר כמה פעמים וזה שהה אצלי בראש רוב הזמן. היה לי קשה מאוד לא לנסות לחשוב על זה, אני נורא מתקשה להפסיק לומר את זה, זה יושב אצלי ולא עוזב במיוחד שאני לומדת או קוראת משהו או מנסה להתרכז ולחשוב, כאשר אני מנסה לחשוב בצורה הגיונית זה מפריע לי נורא וזה פוגע בתיפקודי ומסיח את דעתי. אני מתוסכלת מאוד ולא יודעת מה לעשות, ומפחדת שבעתיד המצב ידרדר, כי הוא אכן התדרדר מההתחלה. אני גם כן מתביישת לדבר על זה עם הוריי ומשפחתי, מכיוון שאני חוששת מתגובתם ומזה שיחשבו עלי שיש לי בעיות ואני לא בסדר בראש. ולכן, מרוב תסכול החלטתי לפנות אליך ולשאול אותך האם יש פיתרון לבעיה שלי שמוכחת כעוזרת בטוח ובאופן מלא עם תוצאות מובטחות ואם כן מהי? ולמי אני צריכה לפנות? ומה הבעיה שלי? כיצד היא נקראת? אני מאוד מתוסכלת ומפחדת שזה ישפיע עלי יותר בעתיד והמצב שלי ידרדר עוד יותר. תודה רבה לך על סבלנותך לקרוא את הבעיה שלי, ועל נכונותך לענות עליה. אני מעריכה זאת מאוד. בתודה, מישהי.

אודי בוקר טוב לך, לא כתבת כלום לגבי סוף השבוע (כפי שאתה עושה תמיד )... מרגיש ..קטוע.. אודי, דואגת.. קרה משהו ??? אתה בסדר ??? אתה מרגיש טוב ?? למה הפורום שונה הבוקר מכל בוקר יום שישי ???? למה הפורום לא רגיל ??? אודי, זה מבלבל.. מפחיד.. ואולי זה בגלל הדברים שנאמרו השבוע ושוב קצת הרעידו את רצפת הפורום ??? ואולי זה בגלל השמיים האפורים, שמתאפקים כל כך ולא בוכים ???? ..ואולי אם השמיים יאפשרו לעצמם להוציא קצת מהבכי שתקוע להם במרכז הלב, גם הרצפה של הפורום שוב תתייצב ???? אודי, קרה משהו ???? :((((((

שלום יש לי חבר טוב כבר הרבה שנים. הוא בן 39 ויש לו את הקטע הזה שהוא אומר שהוא יתאבד כשיגיע לגיל 40. שזה כאמור עוד שנה. למה בגיל 40 ? אולי בגלל המשבר של הגיל, ואולי כי רק עד שם הוא יכול לסחוב. החיים שלו הם לא המציאה הכי גדולה שיש - הוא גר עם ההורים שלו, בגלל שהוא מפחד לצאת החוצה, וכתירוץ הוא אומר שהם לא יסתדרו כלכלית בלעדיו. הוא עובד באותו מקום כבר שנים רבות, ומעבר לזה, ולפגוש אותי מדי פעם, הוא לא עושה שום דבר אחר. מיותר לציין שחוץ ממני אין לו בעצם אף אחד קרוב אחר. גם לי יש בעיקר אותו, אם כי יש עוד כמה אנשים, אבל יחסינו לא באותה רמה. אני מכירה בזכותו של אדם להחליט אם הוא רוצה לחיות או למות. אבל בכל זאת, הוא החבר הכי טוב שלי. אז מסיבות אגואיסטיות אני רוצה שהוא ישאר בסביבה. הוא מדבר על הנושא הזה כבר כמה שנים. כן, יש אנשים שחיים בייאוש ומחוסר ברירה. אבל עכשיו הדיבור הזה כבר נהיה קצת יותר... ממוקד. הוא דן איתי בסוגיה האם צריך לשכב על פסי הרכבת או פשוט לעמוד מולה. מה יספק את התפוקה הרצויה. מה יקרה עם הכסף שיש לו בבנק. כמו כן, הוא לוקח תרופות פסיכיאטריות כל שהן לכאבים מסתוריים שיש לו בפנים. הוא טוען שהוא נועל את הלסתות בלילה. מבחינתו העתיד שאחרי גיל 40 לא קיים. ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה לאשפז אותו בכפיה. הוא לא יסלח לי על זה בחיים. מדי פעם אני מנסה לדבר איתו ולשכנע אותו לשנות את חייו. ללכת לפסיכולוג, לשכור דירה, להביא כלב, למצוא בחורה, ללמוד משהו, לנסוע לטייל - וכלום. הוא לא יודע איך, הוא לא רוצה, והוא לא יודע מה הוא רוצה בכלל. אין שם כלום. הכל חלל ריק ושחור. הכל שלילי. למשל, כשטיילנו ביער עצרתי בנקודה בה הנוף היה מאוד יפה. אז הוא אמר - אוף זה כזה מעצבן - יש ערפילים. ובעצם לא היה שום ערפל. ראינו הרים ירוקים עם עצים ואת הים. היה טיפה מיסוך אבל לא משמעותי. אני כמובן התעצבנתי ואמרתי לו שינסה להתמקד במה שיש. זה לא עזר. שאלתי אותו למה הוא מחכה לעוד שנה. למה למשל לא עכשיו. והוא אמר שזה לוח זמנים כזה. שהזמן שלו נגמר. אני לא יודעת אם באמת יהיה לו אומץ לעשות את זה. אבל ככל שהזמן חולף, וגיל 40 מתקרב זה הופך למשמעותי עבורו. אני מקווה שאולי בגיל הזה הוא דווקא יתעורר פתאום ויחיה חיים אחרים, אבל אני בספק גדול אם זה יקרה. יותר הגיוני שהוא יקרוס לתוך איזה משבר וחור שחור של דיכאון (כלומר - אחד חזק יותר מזה שקיים עכשיו). מה ניתן לעשות ? תודה

http://www.youtube.com/watch?v=zRzg6S1zdkY ואיפה נמצא הבית האחרון של השיר במציאות הלא-לירית?...

שלום רב. אני נמצא בזוגיות מאוד טובה אוהבת ותומכת. אני נמצא עם חברתי תקופה יחסית קצרה של שלושה חודשים אך בהחלט רואה פוטנציאל לקשר שיגיע לחתונה והקמת בית. הבעיה מתחילה בכך שחברתי לפני שהכירה אותי נכנסה להריון לא רצוי מבחור שהכירה לפני, הדבר גורם לי לדכאון ולעצבות אינסופית. קשה לי להקל מבחינה פסיכולוגית את עצם העובדה שיש לה עבר מיני ובמיוחד את העובדה שנכנסה להריון ואני לא יהיה הראשון שאיתו הדבר יתרחש. יש לציין שאני בחור בעל קשרים ארוכים ורציינים יותר ממנה כך שזה לא מגיע מעמדה של נחיתות.

שלום, אודי כתבת בתשובתך למטה על השיטה בה הטיפול נחווה כעצב: "בסוג מסוים של טיפול...." רציתי לדעת איך נקראת גישת הטיפול? מי אבי השיטה? וכל מקור, קישור ומאמרים לנושא יתקבל בברכה. כי אם כבר לסבול בטיפול, אז להאמין בזה..... אולי זה יתן כח.... תודה מראש

אני ממליצה בראש ובראשונה על "השבר הבסיסי" של באלינט, וגם על "חרדות פסיכוטיות והכלה" של מרגרט ליטל. והמאמר\ פרק "הפחד מהתמוטטות" של ויניקוט - נמצא בעברית בספר "עצמי אמיתי, עצמי כוזב" ושם יש עוד פרקים על רגרסיה בטיפול. אפרת

מאוד חשוב מאוד דחוף! מבקשת להמליץ אל פסיכולוג קליני באזור מודיעין לצורך טיפול בדיכאון ובנדודי שינה חריפים (בנוסף לטיפול תרופתי על ידי פסיכיאטר מומחה).

הי אודי אפשר להוסיף לדיון הטרולים? את האמת הטרולים לא כזה מעניינים אותי,אבל אני מסכימה עם מה שנכתב פה, שטרולים או לא טרולים, בתור אדם חשוב פה ומשמעותי לכולן, זה פשוט נעים אם כשמישהי אומרת לך - זו לא הייתי אני, שתאמין לה. יש הבדל בין להגיד אני לא יכול לדעת, זו יכולה להיות גם את..( מן הסתם ), לבין להגיד - אם את אומרת, אז אני מאמין לך. ההכרה הבסיסית אם חברות הפורום הוותיקות לא מאפשרת להן להנות מן הספק? אם אי אפשר לדעת בכלל, אם אי אפשר להכיר ברמה המינימלית מישהי פה ולעשות הבחנות..אז אולי גם ההכרות היא לא אמיתית...לא? אני חושבת שבנות מדברות פה על עניין של אמון. גם אני הייתי רוצה לדעת שהיית ( בגדול ) מזהה את הקול שלי פה, ויודע בערך, שזה לא במבי, או רפאים, או טימי או כל אחת אחרת..וגם טרול. אין לנו פה פנים, אבל יש פה נפשות, שכמו שאתה מבקש מביאות את כולן..אבל זה סותר, כי אחר כך אי אפשר לזהות אותנו אחרי הכל, כולנו אולי טרוליות..מחשבה לא נעימה. המממ...אלו מחשבותיי בנושא.

שלום. אני בחורה בת 22, ועד היום לא נכנסתי למערכת יחסים רצינית עם גבר. בכל פעם שאני מתחילה מערכת יחסים,אני מסיימת אותה לאחר זמן קצר, עקב אי נעימות, תחושה של פגיעה בעצמאות שלי וחוסר משיכה מינית לאותו הגבר.חשוב לציין שאף פעם לא חשתי משיכה מינית חזקה לגבר מסויים, אני לא נהנת אפילו מנשיקה, אך איני לסבית כי גם לנשים אני לא נשמכת. בפעם האחרונה שהתחלתי מערכת יחסים, לאחר כשבוע נכנסתי לדיכאון, כיוון שפעלתי נגד הרצונות שלי וניסיתי להכריח את עצמי לנסות ולהמשיך במערכת יחסים, כיוון שהגבר יכול היה מאד להתאים לי. האם זו בעיה, או שהמשיכה והרצון להמשיך במערכת יחסים יגיעו כאשר אני אפגוש את הגבר המתאים?

שלום רב לך סימה על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לשוחח עימך גם בטלפון בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

שלום רב ד"ר גליקסמן לי יש בדיוק אותה בעיה ואני כבר בת 27? אשמח לקבל עזרה.

אוף. אין חדש. הכל ישן, עייף, מהוה, דהוי,בלוי ומתיש כל כך. עצוב עצוב עצוב.

אודי... לא כל כך יודעת מה רוצה לומר לך... קוראת את ההודעות האחרונות... ..אולי מה שרוצה לומר לך..מממ ..שאתה אבא מאוד,מאוד טוב בפורום.. אולי גם נבהלת,מפחדת פתאום שתעזוב אותנו ??? ..אודי, לא יודעת למה אני כותבת לך מילים אלו עכשיו..?? לא יודעת ..משהו נהיה שוב קצת מפחיד בפורום... אודי, בבקשה .תשמור עלי פה.. אודי, בבקשה ..תשאר האבא פה, תשמור עלי, ותשמור שהפורום לא יתחיל להתנדנד פתאום...

אודי יקר !!!!!!!!!! מתעוררת בבוקר , מרימה עיניים לשמיים, כל כך אפורים, למה מתאפקים ?? קוראת ההודעה שלך, ומהעיניים, כאילו היו שמיים, זרזיף מים, הולך וגובר... אודי יקר !!! תודה לך על שאתה -אתה, על שאתה קיים..

שלום אודי, עוד משהו שבוער בעצמותיי. כל נושא ההאשמות האלו והעובדה ש"אתם" (מנהלי הפורומים) לא מבינים כמה זה פוגע בצד השני. ברור לי שקורים עוד הרבה דברים מאחורי הקלעים אבל אני חושבת שכל עניין הטרוליות (כיצד שאני מבינה אותו) הוא תופעה שתמיד תתקיים ולא ניתן באמת לעצור אותה, בטח שלא על ידי תקיפה והאשמות קולקטיביות. אני רוצה לשתף שאני התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית (ותראה לאן הגעתי...) וגם שם היו הרבה מטרידות, וזה מאוד לא נעים שכשאתה מרגיש שמישהו עושה בך שימוש מיני על חשבון הרצון הטוב והתמימות שלך. בכל אופן, לעולם לא ניתקנו שיחה, אלא אם כן זה היה ברור ללא ספק, רק בשביל לא לקחת את הסיכון שפגענו באישה שנפגעה בעבר ולא עשתה דבר רע. אני רוצה לציין שגם במערכת המשפט "מעדיפים" טעויות של פספוס על פני טעויות של אזעקת שווא (ונראה לי שגם בפסיכולוגיה...). מצטערת על ההתערבות, אבל לנוכח איך שאני נכנסתי לפורום הזה הרגשתי צורך עז לכך (ושוב אני לא שולטת בהתנהגותיי) אפרת (נפגעת אישום שווא בטרוליות)

אוסיף רק עוד דבר אחד לדיון הזה- שיש הבדל בין שמירה והרחקה של גורמים פוגעניים, שיכולה להתרחש מאחורי הקלעים, עם הסבר ברור (כמו שנתת) שזה יוצרך סינון מאסיבי בהתחלה, לבין חוסר אמון והאשמה. האחד שומר, השני פוגע. אבל יחד עם זאת, אני עדיין מעריכה את איך שהתמודדת עם זה, ובנימה זו להגיש לשאר הבנות תדמיינו מה היה קורה אם לא רק היו מאשימים אותכן ומטילים ספק בקיומכן האמיתי בעולם, אלא כשלב שני היו מנדים אותכן לחלוטין ולא נותנים הזדמנות למשפט הוגן, הסבר, רציפות של קשר, תהליך של פרידה...וגם זה קורה... אפרת

ערב טוב מקווה שאתה בטוב..? בפעם האחרונה, נתת לי הרבה כוח ותודה לך על כך.. (אכן הצלחתי להביא את הדברים לטיפול.. ובינתיים "הם בטיפול"..) אבל אין לי שקט.. כל פעם צץ משהו חדש שמטריד וגוזל מנוחתי.. עכשיו זה התרופות.. קשה לי להתחיל, קשה לי להתמיד.. במיוחד שהדיכאון בא בגלים.. מכה בעוצמה מותיר נזקים.. ניסיונות אקטיביים להיעלם מן העולם..אחר כך חרדות.. ואז.. פתאום כאילו כלום - לא מבינה על מה היה הרעש.. לא מבינה את עצמי.. לא מכירה את האישיות השניה שבי.. לא מבינה למה צריכה בכלל טיפול תרופתי??!?..אני? מה יש בי אודי? פיצול אישיות? אולי לכן היא לא מאמינה לי .. לא סומכת על שיפוט המציאות שלי ( פסיכוטית..?) וחושבת שאני בונה את החרדות שלי סביב דברים לא מבוססים.. וזה לא מחמיא בלשון המעטה.. אתה חושב שזה מענה מקצועי נכון? כי זה לא מרגיע את החרדות .. להיפך. מרגישה שלא קולטים אותי נכון.. הפסיכיאטר ראה אותי ברגע נתון ולא הצלחתי להעביר את כל התהפוכות שאני עוברת - בין שפיות מוחלטת לשיגעון מוחלט=לדכאון מוחלט.. הוא קלט את הקצה האחרון ונותרתי עם כימיקלים ביד ועם... חוסר אמון בי , בו, בה , בעולם , בתרופות, בסיכוי להחלים אי פעם.. אודי סליחה .. רק רציתי לומר תודה ותראה מה יצא.. אודי אתה מאמין לי? בי? סליחה .. השתגעתי??

תודה שאתה כאן ושאתה מאמין.. וזה מרגיע(!) ומציל מתחושות קשות.. הלזאת (לטלטלה שבין הקצוות) ייקרא הפרעת אישיות גבולית?? או "סתם" קווים גבוליים? וזה אומר שלנצח אזדקק לתרופות? כי תמיד יהיה צורך למנוע את הנפילה הבאה? יודעת שאינך רופא, אבל אתה מטפל מנוסה ודעתך המקצועית והאישית חשובה לי. בבקשה?..

אין לי כל כך הרבה מילים ויכולת בכלל.. אבל.. רציתי להגיד לך.. כמה אני מעריכה אותך.. את שאפשרת לעצמך להיעזר בתרופות.. שניסית.. שאת מנסה.. הלוואי ש.. אני הייתי מסוגלת.. התהפוכות האלה.. שאת מדברת עליהם.. אני כל כך.. מזדהה.. לא בטוחה שזה לגמרי אותו דבר.. אבל.. אצלי.. תהפוכות קורות בשניות.. וזה אחד הדברים הכי קשים להתמודדות.. וגם זה שאין רגע של שקט.. שכל פעם צץ משהו.. חשבתי שרק אצלי זה ככה.. לפעמים אני מתביישת.. שמשהו כל כך לא בסדר אצלי.. שכל הזמן קורים לי דברים.. תראי, בסוף יצא הרבה.. סליחה.. לא אמרתי משהו חשוב מידי שיר

המילים שלך מאד חשובות לי... לא יודעת אם מגיעה לי הערכה על עניין התרופות שהוא חלש אצלי.. מנסה (אם בכלל!) אחרי מאבקי שכנוע שלה ו..שלו.. למשך מקסימום חודש.. (שזה כידוע הזמן המינימלי לקבלת השפעה..) ואז מתחילה ההתנגדות של הגוף (תופעות לוואי למיניהן..) אך מן הסתם לא רק.. כבר לא יודעת מה עדיף.. חוסר היציבות הטיפוסי.. גם בנושא הזה(!?) משגע אותי.. התחושה השלטת - ששומ דבר לא עושה כמו שצריך.. וכתמיד.. מרגישה שאת מדברת מגרוני- על התהפוכות, על הבושה, על תחושת החריגות.. הדמיון מדהים אותי כל פעם מחדש ואפילו בניסוח אנו דומות.. מקווה שלא מפריעה לך ההשוואה אליי.. כמובן שבסופו של דבר כל אדם ייחודי בדרכו. ו.. איך את מרגישה? מקווה שהתחושות הקשות שחווית מתפוגגות..?

מיקה הי, לדעתי זו פעם ראשונה שאני כותבת לך..מקווה שזה בסדר.. כשקראתי את שכתבת לגבי הרגשות הללו שנעות בין הקצוות בין הרגשת שפיות מוחלטת !!! לבין שיגעון מוחלט !!! הייתי בהלם גם מכך שכאילו דיברת מגרוני /מליבי.. ומעצם הידיעה שאני לא לבד ברגשות הכל כך מטלטלות ומתעתעות.. גם השאלות ששאלת את אודי נמצאות בליבי באופן קבוע : 1. האם מאמינים לי שאני אכן מרגישה את שאני מרגישה ?.(נשמע הזוי אך זה מה יש...) 2.האם השתגעתי ??האם אני משוגעת ??נורמלית ??? שהרי אני מרגישה שאני שונה /חריגה.. לפעמים אני מנסה לנחם את עצמי באומרי לעצמי :זה בסדר את הרי אומן..ולכן זה מותר... בלב אני יודעת שאני מנסה להרגיעה את ההרגשה ש"משהו לא בסדר אצלי "... תודה על שכתבת את שכתבת..שיכולתי לראות שאני לא לבד... תודה !

אכן , מסתבר שאנו נרגעות מהידיעה שאנו לא חריגות-מיוחדות כפי שחשבנו.. ואולי אנחנו הרוב ו"השפויים"הם החריגים?? (: ועכשיו ברצינות.. מבינה שזה מרגיע לדעת שיש עוד כמוך ושאת לא היחידה.. גם אותי..אבל ברמה המעשית זה לא עוזר לי להתאזן- להתאפס ולהימנע מהמעברים הקיצוניים האלה.. אולי אפשר להחליף בינינו דרכים / טיפים להקלה ולהפחתת העוצמות..(?) ותמיד את מוזמנת להגיב,

אודי שלום, שאלת אותי כיצד אני משפיעה על כיצד אחרים חשים כלפי.זה מורכב. ביחסים בין אישיים רגילים אני מאוד טובה בכך.יש לי המון קשרים נורמטיביים וטובים ומעולם לא היתה לי בעיה עם זה. אני גם נמצאת בזוגיות 7 שנים וברוך השם זה עובד. אבל "איך שהוא" בקשר הטיפולי אני עושה הכל הפוך. גם כשאני יודעת שהמטפלת צריכה קצת מרחק התגובה שלי היא ללחוץ אותה יותר. גם כשאני יודעת שהיא עושה הכל ואפילו הולכת על ביצים כדי שלא אפגע, אני תמיד נפגעת, הרבה פעמים מדברים מאוד קטנים. אני יודעת שהתנהגויות קיצוניות שמלחיצות (כמו חיתוך) מעוררות דחייה, אבל איך שהוא אני תמיד עושה זאת כשאני רוצה קרבה. אני תלותית. אני נודניקית. אני רכיכה שנפגעת מכל שטות. אני בלתי נסבלת אפילו בעיני עצמי. אני גם מבינה את זה שכשאני מרגישה את הדברים, למרות שאני מצליחה לראות את החוויה ממקום אחר, אני עדיין מרגישה אותם והרגש משתלט ובעקבותיו ההתנהגות. מה אני צריכה לשנות? את הרמה הקוגניטיבית של הפרשנות? ניסיתי זה לא עובד... להשהות את ההתנהגות? גם זה לא עובד...הרגשות כל כך חזקים ואני לא יכולה שלא לפעול על פיהם... אני עובדת הרבה שנים במקצוע טיפולי עם ילדים ואני מכירה את החוויה מהכיוון השני- שהם מתדרדרים עוד ועוד וההתנהגויות שלהם רק מקצינות, ואני יןדעת שמה שהם רוצים זה שנמשיך לחבק אבל בפועל יש גבול ליכולת ההכלה ואנחנו שמים להם גבולות. ועכשיו אני באותו מצב וקשה לי כששמים לי גבול, לא קשה לי, אני לא יכולה לסבול את זה, זה מרגיש לי כמו דחייה. לגבי השיר- היו לי מגפיים, ממש טובות, אוסטרליות מעור קשיח, אבל כנראה שלמזג האוויר הישראלי זה לא מתאים... בטיפול ארוך וממושך הסכמתי להוריד אותן, אבל נשארתי יחפה, וזה כואב. איפה קונים סנדלים? לא רק הרגליים נפצעות, כבר כל הגוף פצוע ואני לא יכולה יותר! תודה אפרת

שלום רב, אני רוצה לכתוב עבודה סמינריונית על התנגדות בטיפול אצל מתבגרים ואני מחפשת רעיונות כיצד למקד את השאלה טוב יותר. חשוב לציין שהמחקר הוא דרך המטפלים ולא המטופלים. כלומר השאלה בנושא ההתנגדות מופנית למטפלים וכיצד הם חווים/מפרשים אותה. אשמח מאוד לקבל מעט הדרכה בתחום. תודה רבה, אילנה

שלום אודי, ראשית, אני מודה לך מאוד על ההפניה והעזרה. שנית, לאחר עיון בספר ראיתי שהוא מתמקד בעיקר בהתנגדות מעיני המטופל וכיצד הוא חווה אותה. אותי מעניין לבדוק את נקודת המבט של המטפל ומהי חוויתו לאור ההתנגדות של המטופל. האם אתה מכיר ספרות מקצועית בתחום? המון תודה מראש, אילנה