פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי, מה שלומך? אבל באמת... אז.. נראה לי שאני יכולה להגיד, בזהירות רבה, שיצאנו מהמשבר.. ושכנראה הדרך היתה עם מוצא.. אולי מישהו (אני?) שם תמרור "אין מוצא" בלי כוונה (ואולי עם?). אודי.. מסתבר שאיכשהו כל מה שקרה בינינו בתקופה האחרונה, היה בעקבות איזושהי אי הבנה.. ואני לא יודעת אם זה אמור לשמח אותי או להעציב.. חודשים של כאב לב מטורף, של כמעט סיום טיפול- רציני ביותר. ובסוף.. בסוף מתברר שזאת היתה מין אי הבנה שכזו.. אני חושבת על זה ש.. אם היא לא היתה כל כך מתעקשת שנמשיך בפגישות.. אם היא לא היתה ממשיכה להתקשר ולהגיד לי שהיא מחכה- בכל פעם שאמרתי לה שאני מסיימת את הטיפול.. אם היא לא היתה ממשיכה להגיד לי שאני חשובה לה, יקרה לה, ושהיא לא מוכנה לזרוק יותר מ-6 שנות טיפול בלי לנסות להבין.. אם.. אבל היא כן.. אז לרגע, רק לרגע, אני מרשה לעצמי להרגיש שהיא באמת התכוונה כשהיא אמרה לי שאני יקרה לה ושהיא אוהבת אותי ושהיא לא מוכנה לוותר עלי ככה. רק לרגע אני מרשה לעצמי להאמין כשהיא אמרה לי שהיא מדברת איתי יותר מכל אחד אחר. רק לרגע אני מרשה לעצמי להאמין. ואני מקווה.. מאוד מקווה שכל זה לא יתפוצץ לי בפנים.. כמו שתמיד קורה בסופו של דבר.. (נבואה שמגשימה את עצמה?) אודי, תודה שהיית כאן וכל פעם ששאלתי, תהיתי או התנגדתי ללכת לעוד פגישה שהרגשתי שהיא כבר מיותרת לחלוטין.. בכל זאת אמרת לי שכדאי שכן אלך.. תודה, וסליחה על הודעה מבולבלת שיר

הי שיר, שמחה איתך ובשבילך. ו..אולי כדאי להחליף את הכותרת ל "יש"?.. (:

תני לכל ה"רגע" האלה עוד כמה רגעים... הם שלך, ובזכות. עבדת קשה עבורם. ואת התודה הכי גדולה שכחת (ואולי לא?) - לעצמך! זה נכון שהיא לא ויתרה עלייך. ושאודי כתב לך לא לוותר עליכן. אבל את המשכת ולא ויתרת... את העבודה הכי קשה עשית את. TM.

הפנים שלי מחייכות אלייך .. והידיים מחבקות מרחוק .. אני ככ שמחה לשמוע על השקט שהגיע - מלווה אותך כאן בשקט (לא מעט) .. אחר החיפוש האינסופי .. צריך הרבה כח .. ואת בחורה אמיצה - אל תשכחי את זה ! איתך כאן.. שרית

יקרות, תסלחו לי שמגיבה לכולכן ביחד.. כנראה שחלק מהגבולית שלי זה שינויים קיצוניים ומהירים במצב הרוח.. כנראה שמתישהו אני אהיה חייבת ללמוד לקבל את זה ולהתמודד עם זה.. אני כל כך עייפה מעצמי כבר, שבקושי מסוגלת לעשות משהו בצורה נורמלית.. אבל כשראיתי את התגובות שלכן, הייתי חייבת.. חייבת להגיב.. אז מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה כרגע.. חשוב לי שתדעו שמאוד ריגשתן אותי.. הייתי קצת הרבה בהלם מהתגובות.. חשבתי שאפילו את אודי זה לא ממש יעניין שאולי כן יש מוצא.. שהמשבר איכשהו מתחיל להיפתר.. חשבתי ש.. זאת הודעה טיפשית ומיותרת.. והתגובות שלכן.. באמת מאוד הפתיעו אותי נגעו בי.. אז.. מנסה להגיב לכולכן ביחד ולכל אחת לחוד.. מיקה- אני חושבת שאצטרך לפחות עוד 6 שנים (ובטח עוד יותר) כדי שבאמת אוכל לשנות את הכותרת, כדי שאני אוכל להגיד "יש" מתוך הבפנוכו.. טימי- אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על הרעיון שאגיד לעצמי את המילה הזאת.. "תודה".. אני חושבת שגם לזה אצטרך עוד אי אילו שנים לא מעטות של טיפול.. שרית- הכי אני צריכה שקט.. מעצמי.. התהפוכות האלה במצבי הרוח קשים מידי.. מוזר.. כמה אני מרגישה את עצמי חלשה ופחדנית.. אי שם בקצה השני של אמיצה ועם כח.. הדמעות מציפות, כמו גם הכאב. סליחה ו.. באמת תודה רבה לכן.. אתן יקרות לי מאוד.. שיר

אני מאוד רוצה להבין, מה קורה בטיפול - איך טיפול אמור לעבוד? מה גורם לכך- שאדם בוגר ישתנה? מה צריך לקרות בטיפול, בשביל שדברים ישתנו בהרגשה ובמציאות? ואם אפשר גם תגובתך לשאלתי בעץ למטה על "מה הוא חושב"-אפשר הסבר?

תוכל בכל אופן להפנות אותי לחומר מדעי/ קישורים בנושא ואפילו על קצה המזלג. משהו.

אודי, מרגיש לי שהרצפה נגמרת לי.. הכל נעלם.. הימים כל כך מתבלבלים לי.. הרגע היה פסח-ראשון-שבת-חול-שואה-רגיל- זכרון-עצמאות- חופש-רגיל-שבת-שבתון..בכי,מנגל, שירה,עצב,אובדן, כזה בלגן..הכל ביחד מתערבב במיקסר של העולם... אפילו הודעת ההמשך שכתבתי לך מתישהו השבוע (ואולי זה היה לפני שנה,שנתיים..בגלגול הקודם ..??) נעלמה..... ואולי משהו בה היה לא ראוי ולכן לא פרסמת ??? ומה לא ראוי בה ולמה לא ראוי ?? ואולי היא לא נעלמה..?? אולי ההודעה גם כן באיזשהו מקום בעולם..גם כן ללא רצפה...??? הכל מתערער... ואולי, תמיד הכל היה מעורער ??? אפילו מזג האויר משתף פעולה...סתכל אודי החוצה, הרם מבט למעלה..איזה עננים אפורים.. נראה שעומד לרדת גשם..בסוף אפריל.. ואולי עכשיו לא סוף אפריל ?? אולי אנחנו בינואר ורק נדמה לי שהיום ה 21 לאפריל ??? ואולי, זה בגלל התפרצות הר הגעש באיסלנד??? אודי, נראה לי שהשתגעתי... אודי, מה קורה לי ??? :-((

במבי יקרה .. את נשמעת ככ עמוסה .. בבלאגן איום.-זה לא פשוט . יודעת כמה .האמת- עצוב לי לשמוע. רק רציתי להגיד לך שאת לא משוגעת. מושיטה אלייך יד...

...לפתע נעלמה לי גם ההודעה שהתחלתי לכתוב לך.. ..כאילו הכל מגיע בתזמון..הכל נעלם..נגמר..לא מובן.. קטוע.....כן,הכל בלגן... הכל כל כך מתחבר אצלי לאירועים שחוויתי בילדותי וניסיתי בתחילה לשתף את אבא שלי בהם (כילדה )והוא פטר /פתר הכל במילים "נדמה לך..נדמה לך שזה היה".. עד היום יושב אצלי במוח האחורי (ואולי גם קצת בקדמי ???) הקול החזק הזה של"נדמה לך "... שרית, תודה ענקית לך !!!!!!!! את כל כך רגישה בעיני..-אני קוראת את מה שאת כותבת.כואבת ועצובה איתך,אך לא מוצאת את הכח להגיב.. מנסה להחזיק בשתי ידיים חתיכת רצפה..לפני שאתעופף לחלוטין כמו בלון הליום... מצטערת..

אודי, ציטוט שלך :"יש רגעים כאלו שהכל מתערער... לעיתים מבהיל ודורש אחיזה ואוריינטציה" אודי, אני מבולבלת.. מבהיל את מי ?? אתה נבהלת לקרוא את ההודעה ?? דורש אחיזה ואוריינטציה -על ידי מי ?? איך?? אודי, לא כל כך מבינה מה כתבת, למה התכוונת ?? ..ואולי זה כי השתגעתי ??? אתה חושב שהשתבשתי ??? השתגעתי ?? :(((((

הי אודי אוף..החג נפל על הפגישה שלנו..שבועיים בלי פגישה, עצוב לי..וקצת קצת כועסת. אני יודעת שאני כבר לא באותו מקום עבורו, אבל פעם, כשנפגשנו שלוש פעמים בשבוע, אם הייתי באמת צריכה הוא היה מסדר את זה ככה שניפגש גם ארבע פעמים..ועכשיו..הוא אמר שינסה למצוא זמן אחר, אבל הוא לא מצא. מצד אחד מבינה, גם אני עזבתי וויתרתי על המקום שלי..ומישהו אחר תפס. מצד שני, כועסת. שאני כבר לא חשובה לו כמו פעם, שבטח יש מישהו אחר שתופס את המקום המיוחד הזה בלב שלו, שעבורו הוא כן היה עושה את המאמץ..הוא כבר לא רואה את הכאב שלי. הבעיה היא שאין לי מה לדבר איתו על זה, כי זה משהו שאמור לבוא מבפנים..מה אני אגיד לו - תרגיש שאני מיוחדת בשבילך? ..מן הסתם, לא. אבל בפנים זה שורט, כי אני יודעת מה זה להרגיש שאכפת לו, ומתגעגעת לזה. לא סתם אמרתי את המילה מיוחדת..בעבר הוא אמר לי פעם אחת שאני תופסת מקום מיוחד אצלו..מה לא הייתי נותנת כדי לשמוע את זה שוב...לפעמים קשה להבין שדברים משתנים, זה ממש כואב לי. אוף ): בינתיים פה, לבד... אופיר

שבתות וחגים... איך מעבירים את הזמנים האלה ללא כדורי שינה במינון מוגדל??

אפשר להיות איתך ביחד?

אסמו - והלוואי שזה היה אפשרי בזמן אמת

יקרה .. מקווה שהלבד התרחק ממך. כאן איתך, מחבקת.

תודה! תודה באמת על הרגישות והיכולת תמיד לצאת מעצמך ולתת לאחר..מה שאני לא.. מרגישה לאחרונה וכבר "הרבה לאחרונה" שלא מצליחה לצאת מזה.. ומתנצלת שאני לא..

חג שמח. ובקשה תמצא מילה או שניים לתגובה שלי למטה,למטה.

לא מסוגלת להתעשת. אפיסת כוחות. כאב . נבגדות של הגוף הזה. חוסר אונים. מותשת. מה עשיתי שזה מגיע לי אודי? סוג של קורבן? על לא עוול בכפי? זה לא יכול להיות. הרי חייבת להיות סיבה . הגיונית הרבה יותר. סיבה ברורה. אשמה ברורה. בעצם ..למי היא שייכת .?.. לי? לו?.. לי. מרגישה ככ פטתית.. ככ חסרת שליטה. על עצמי איך יוצאים הדברים האלה ממני שוב בטיפול מולו? ואולי מצד אחד זה נראה חיובי שהצלחתי לראות בו גם דמות תומכת, מכילה , מיטיבה חרף זה שהוא הצטייר לי בטיפול כאבא הנאצי שלי ? לא'דעת. מצד שני .. פאק . אין צד שני אני הרי לא מסוגלת יותר לעבור את התהליך הזה עם עצמי עם כל ה"חיוביות" הזו . אופ.. די.. כואב לי . כואבבבב. כואב.כואב.כואב. כואב . אודי .. כואב . אתה שומע אותי ? אודי כואב לי. אני אחרי טיפול . 4 שעות אחרי .. והגוף מבפנים מתפרק . ילא הלכו חגיגות יום העצמאות. נדפקתי עם עצמי בתוכי.

אוף.

אפרת העלתה לפני סוגיה שלא חשבתי עליה למה זה קורה לי שאני חוזרת כול הזמן אליו?אני ממשיכה אלה ותמיד בסוף חוזרת אליו. אני באה מבית שההורים חיים יחד לא ראיתי אלימות בילדותי והקשר בן ההורים שלי ואחים שלי טוב ובעיקר איתי הוא ממש טוב אז למה בכול זאת אני תקועה?

הי, אני כבר 3 חודשים בטיפול. אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני עושה...... אולי הכנסתי את עצמי להתמודדות שאני לא יכולה לה. קשה לי לבקש עזרה מאחרים. קשה לי לחשוף את עצמי. מאוד. כשאני שם , אין לי על מה לדבר, אני אפילו מרגישה שאני לא 'מספקת את הסחורה'.שאני לא מספיק טובה. אני מפחדת שמא אני מאכזבת אותו או משעממת אותו. לאחר כל מפגש אני מחליטה שזהו , אני עוזבת אבל אז אני מזכירה לעצמי שהבטחתי לתת לזה הזדמנות. כמה מפגשים זה הזדמנות? החלטתי לפתוח את הנושא מולו. הסברתי שקשה לי להפתח, הוא אמר שהוא רואה זאת. אמרתי שאני חושבת כל שבוע לעזוב. אמרתי שאי אפשר להמשיך כך ושאלתי אם הוא חושב שיש טעם להמשיך, כלומר, עם רמת הפתיחות הקיימת . הוא אמר שזה תהליך שלוקח זמן וזה יגיע בהמשך... הסברתי שאני מפחדת להיקשר לטיפול, מפחדת ליצור תלות. מפחדת להיפגע באם הטיפול יפסיק בפתאומיות. אולי כל זה מצביע על כך שהטיפול הזה אינו מתאים לי? אולי אני בכלל לא מתחברת למטפל שלי? איך יודעים בעצם? הרי זו הפעם הראשונה שלי.. בכל מפגש אני מדברת ושותקת, הוא מנסה להדריך אותי באמצעות שאלות. וזהו. כשאנחנו באמצע נושא ונגמר הזמן, הוא אומר שנמשיך שבוע הבא, אך במפגש הבא אחנו לא ממשיכים מאותה הנקודה. זה לא מוזר? בנוסף, הוא לא אמור לתת insights על כל מה שאני מספרת לו? הוא לא חולק איתי שום תובנות, זה לגטימי? 'התלוננתי' על משך זמן הטיפול,שאני לא אחזיק מעמד כ"כ הרבה זמן, ביקשתי שינסה להעריך כמה זמן זה אמור לקחת עד שאראה התקדמות. הוא אמר שהוא לא יכול לענות לי על כך והוא עצמו היה בטיפול שנים רבות (אמור להדליק לי נורה אדומה?) הוא יוצא לחופשה. אמר שעכשיו, כששיטת הטיפול מוכרת לי ,שאנצל את הזמן לחשוב ולהחליט כיצד ממשיכים , אם בכלל. אני לא יודעת מה לעשות. גם אם אני ממשיכה, אני חוששת שמא 'עייפתי' אותו. אולי הוא בכלל מקווה שאעזוב?! ואם אני עוזבת, אני מאכזבת את עצמי. מתוסכלת. לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לדבר הזה. any insights ? :) תודה

הי אודי, תודה על תשובתך. אכן הרבה שאלות, מצטערת. אם היית יודע עד כמה הנושא מטריד אותי..אני מתעוררת בלילה מרוב מחשבות. מטרתי בטיפול? הגעתי בעקבות תאונה, אשר מלבד ptsd קל , כנראה היוותה טריגר לחרדות. כל זה , אצל אחת שדרוכה באופן תמידי ולחוצה - כנראה הגדיש את הסאה. הומלץ לי על cbt עבור חרדות וטיפול אישיותי. cbt - ניסיתי, לא כ"כ עזר וכעת אני בטיפול דינמי.בתקווה להפוך לאדם רגוע יותר, שמח יותר , עצבני פחות ושלם עם עצמו.זו מטרת הטיפול מבחינתי.קצת מופשט, אני יודעת. הבעיה שאיני יודעת מה אני מרגישה. מלכתחילה לא הגעתי לאופציית הטיפול מרצון. ניסיתי לעזור לעצמי אך ללא הצלחה עד שלבסוף שוכנעתי לפנות לטיפול ע"י הקרובים לי. לכן אני חוששת שהפסקת הטיפול תנבע מחוסר הרצון לקבך עזרה. או מאותן דעות קדומות שלי (אני מודעת לכך...) לגבי טיפול פסיכולוגי ומהחשש שאחרים ידעו על מצבי...גם מבחינה כלכלית אני לא יודעת איך אפשר לממן זאת לאורך זמן. בנתיים, כפי שכתבי לך, במשך כל 3 החודשים לא הגענו לתובנות. אני רק מדברת. הגיוני? נראה לך שכדאי להמשיך לבנתיים?להמשיך לבחון? העניין הוא שאיני רוצה לבזבז זמן או כסף. ו...אני אשאל שוב, זה שהוא העיד על עצמו שהיה בטיפול, אמור להתריע על משהו? אודי, מצטערת על ריבוי השאלות והאורך.שמחה שמצאתי אתכם. תודה,פראני.

שלום. האם ישנו מונח מקצועי המתאר מצב בו אדם בוגר חוזר על מנטרות ומאמין בהם בכל ליבו, למרות שהדבר אינו נכון? אשמח אם תוכלו להפנות אותי למקופ בו אוכל להרחיב את ידיעותי בנושא! תודה

אהלן ד"ר אודי כרגע אני בשלב שינוי בחיים שלי.אני בשלב מוקדם של זיהוי דפוסים ואמונות שונות שהביאו אותי למצב כיום. השאלה שלי מה בעצם אתה חושב על נתק חברתי...למעשה בעבר היו לי חברים אבל בשנים האחרונות התנתקתי מרובם. למה בעצם המחשב אולי הוא חברי הכי טוב?אני מניח שיצא לך לטפל בהרבה אנשים עם בעיה דומה ואשמח לקבל תשובה.

תודה על תשובתך והמאמץ לחפש את ההודעה שכבר טבעה בים הודעות חדשות.. לעיתים מרוב לחץ מאבדת את חוש ההומור..וגרוע מזה את יכולת הקליטה.. ו..דווקא אוהבת משחקי מילים.. (:

יש לי חבר שהייתי איתו במשך שנתיים לקרת הסוף של הקשר הוא החל להרים עלי ידים.כשזה קרה מספר פעמים התביישתי לצאת מביתו ושזה נמאס לי ורציתי לחזור הביתה עברתי מסכת עינוים. זה נגמר שפתחתי לו תיק במשטרה בזכות הורי. העניין שחזרנו שוב להיות יחד אחרי פרק זמן שלא היינו בקשר ואני הייתי בתקווה שזה השתנה עד כה זה היה בסדר עד היום שהוא שוב התפרץ ונסה להכות אותי רק שהפעם אני הגבתי וזה גרום לו להרתה אחרי כול זה קראתי כמה מאמרים על נשים מוכות ובנוסף גם ראיתי כמה תצלומים שנשים חוטפות מכות מבעליהם או בני זוגם. מכיוון שאני חשובה לו לפי דבריו הראתי לו את זה והוא עודה שהוא לא בסדר ושהוא צריך לעשות משהו בנידון למי אפשר לפנות בנושא זה שיעזור לנו? ואם כדי לצאת מזה ואיך? אני לא נשואה אליו ואין לי איתו ילדים או משהו אני יחסתי בחורה צעירה ואני בדילמה מה לעשות בנושא. אני יודע לך על התיחסותך

סליחה על ההתערבות, אבל דעתי פחות סלחנית משל אודי. לדעתי את צריכה דבר ראשון להתנתק ממנו לחלוטין, לברוח מהקשר הזה כל עוד נפשך בך. בהמשך לדעתי את צריכה ללכת לטיפול, להבין מדוע נכנסת לקשר כזה מלכתחילה, כי לרוב יש סימנים מוקדמים לרכושנות של הגבר, ועוד יותר להבין מדוע חזרת אליו, איזה מערכת יחסים את משחזרת כאן... מלבד זאת אני לא חושבת שלשלוח אותו לטיפול יעזור כי איך שאני הבנתי הוא לא הראה שום סימנים ברורים שהוא רוצה להשתנות, ובלי הרצון המלא שלו, אין סיכוי לטיפול הזה... בהצלחה אפרת

בן זוגי חשף בפניי בחצי שנה האחרונה שבילדותו בגיל 5-17 הוא עבר התעוללות מינית קשה מקבוצת נערים ובוגרים שהיו שייכים לקהילה הסגורה שמשפחתו היתה חייה בה. היום לאחר שיחות עימי הוא הבין שהוא לא אשם בכלום ואף עודדתי אותו לחשוף בפני משפחתו את העבר הכואב. לאחר שדיבר עם אחותו החליטו יחדיו שבחודש הבא הוא ילך יחדיו איתה לבית הוריו ושיחשוף בפניהם את כל מה שאירע לו בילדותו ...הוא דיי מאשים אותם בכך שהם לא שמו לב שלסימנים ולמצוקה שהיו לו,הוא רוצה להתמודד עם העבר וזאת אומרת ללכת למשטרה וכדומה.... אולם יש עוד חודש עד לחשיפה ובן זוגי מתמוטט מול עיניי אבד לו התאבון, אינו שמח, בוכה הרבה, רזה מאוד ואף מדבר על התאבדיות קשה לי לראות אותו כך כי זה הבן אדם שאני עומדת להתחתן איתו עוד שנה והבן אדם שאני הכי אוהבת הוא ביקש עזרה מהרופאה המשפחתית ...אולם עד היום לא יצרה איתו קשר העובדת הסוציאלית כמבוטח ולפסיכולוג פרטי זאת אינה אופציה מבחינה כלכלית שאלתי היא כיצד אני יכולה לסייע לו חוץ מתמיכה כי אני ממש לא רוצה לאבד אותו עזור לי בבקשה.....

הי אודי, כולן.. אפשר כמה מילות עידוד? כותבת עבודות סיום תואר מייאשות נורא! בא לי לקחת בגד ים וללכת לים, ובמקום זה, תקועה בבית, לא פייר. זה נשמע מצחיק, אבל זה לא. העבודות האלה הן מפלצות שאני נאבקת איתם כבר די הרבה זמן, והן קשות לי מאוד. יש לי נפילות מתח וזו אחת מהן - אין לי כ ו ח ): אופיר

קחי בגד ים ולכי לים! אפילו אם רק לשעה-שעתיים. לנקות קצת את הראש ולשנות את האווירה. אומנם זה לא יזרז את כתיבת העבודות, אבל לפחות תוכלי לחזור אליהן אחרי הפוגה מרעננת.

לא יודעת אם זה ככ עידוד .. אבל חיבוק מהלב .. ממני

הכי עידוד שבעולם! תודה שריתי המשך שבוע מקסים אופיר

עצוב לי הכי בעולם...

נמצאת פה כל הזמן גם אם פסיבית. קוראת בהודעות השונות את מצוקת הכותבים ומבינה את כולם כמעט עד תום. עכשיו נמצאת באותה הנקודה בה ממש מבינה כי זהו די צריך לחזור .... להרגיש,להביע,לגעת לחבק וכן גם לשים גבול לכל אלה אבל כל כך קשה לי אני צריכה את אותו דבר שאינני יכודעת מהו יודע מה , כל זה מפחיד אותי בסוד אגלה לא הכרתי זאת עד עכשיו זה חדש לי סליחה

מפחיר עד בעתה

מאוד מסקרן אותי לדעת מה המטפל חש - כלפי.ועלי. לא בתוך המעטה המקצועי והתפקיד, אלא כבן אדם. איך אפשר? אם אשאל אותו הוא יומר את מה שמתבקש. ללא נגיעה אמיתית. אז מה אתה מציע?

כתבת שזה מאוד תלוי במטפל ובעמדתו לגבי חשיפה אישית. יש הרואים בכך צעד מבורך-ויש השוללים זאת-- אפשר הסבר? למה? וכן כתבת שלשאלה האם תאמיני לדבריו או לא - יש השלכות הרבה יותר רחבות ממה שאת חושבת, וגם זה נושא לטיפול. ושאלתי- אני אמורה להיות תמימה ולחשוב שיומר לי- את מה שהוא חש, כאחד האדם? והעיקר--- מהם ההשלכות שהרבה היותר רחבות??????????????? ועל מה הנושא לטיפול?????????????????? כתבת קצר. ואני זקוקה להסבר ברור וארוך יותר. תודה מראש.

היי אודי תודה על התשובה הקודמת. האם אתה סבור שזה "שופינג" , אני לא בטוחה שזה העניין, כי זה לא שאני הולכת מדבר לדבר ועוזבת אחרי ניסיון אחד או שניים מתוך אכזבה אלא - פשוט מנסה בבת אחת כמה דברים, כי אינ מרגישה שאני אל תמיד פועלת לטובת העניין. השנה שלי מתחלקת לשני חצאים - חצי שבו אני כולי פעילה, ומנסה, ומטפלת, וחצי שבו אני לא עושה כלום, כי קר, או כי אני עייפהמדיי או כי אין לי אנרגיות.. ואז מגיע החצי השני, ואני מרגישה שעכשיו, שיש לי כבר יותר אנרגיה, זה הרגע להתחיל לטפל בעניינים שלא טופלו, ומכיוון שאני "יודעת" שהזמן שאול, ומדוד, אני מטפלת "לרוחב" בכמה דברים בו זמנית. ההיפנוזה - היא לא מאותו מקום. ההיפנוזה היא דבר שאני חושבת עליו כבר כמה שנים, בעיקר משום שאני חושבת ומרגישה, שדברים במודע לא ממש קורים כמו שאני רוצה אותם, וגם כי אני מרגישה שהדברים קצת "תקועים"... אני חושבת שאינ מסכימה עם מה שאמרת לי בתחילה, שהידע שלי אולי הוא דווקא לרועץ לי בעניין ההתמודדות והטיפול, ואולי הנטרול של הידע והשליטה זה מה שאני צריכה כדי לשנותאת המצב הנתון (או כדי להבין אותו/לקבל אותו/לחיות איתו בשלום) אני מבולבלת מדיי. מה דעתך? מה נכון לי לעשות? מה הדבר שנראה לך הכי נכון? ובכלל, האם טיפול בPTSD הוא הדבר הראשון שאני צריכה להתייחס ולטפל בו, או אולי להכניס את זה לסל עם כל שאר הדברים? או להתעלם מזה, ולנסות להמשיך את החיים שלי, כמו שעשיתי עד כה? ממקום של "חוזק"? של מה שאינ עדיין יכולה לעשות? זו לא תהיה עוד הכחשה/הדחקה של המצב? תודה גדולה אני

שלום, יש לי שאלה: האם זה בסדר שהמטפל שלי מדבר על עצמו בזמן הטיפול? אהיה כנה, הדבר היחידי שמעניין אותי זה לדבר על עצמי ולפעמים אני מגיע אחרי שבוע מתיש ונורא מצפה לדבר על עצמי ועל הקשיים שלי. כמעט בכל פעם הוא ידבר על עצמו כמעט חצי מן הפגישה, בלי שאביע עניין בו לפני כן או בלי שתראה איזושהי עדות לקשר בין הענקת עזרה לי לבין דבריו. אם להיות כנה, אני חושב שהוא פשוט, כמו כל אדם, נהנה לדבר על עצמו. יש לציין שמבחינת שאר האספקטים הוא מקצועי ביותר ואפילו מעבר: זוכר דברים לגבי מפגישות קודמות, מתחשב בעניין הכסף, מודיע הרבה מראש לפני ביטול פגישה, וכדומה. אולם העניין הספציפי הזה מאוד מפריע לי מכיוון שאני באמת ובתמים לא מעוניין בחייו והתנסיותיו ורוצה לדבר על עצמי, כלומר, לקבל את מלוא התמורה לכספי. אשמח מאוד לדעתך כמטפלת בעניין, בתודה מראש.

שלום אני לא יודעת מה לעשות וחשבתי שאולי פה יעזרו לי אתמול חגגתי יומולדת 20 רע לי אני מרגישה מין מועקה גדולה שלא עוזבת אותי לא באלי לצאת מהבית לא באלי לחייך עצוב לי אני רק רוצה לבכות הבעיה היא שכשאני מחוץ לבית אני שונה לחלוטין אני צוחקת ושמחה חלק מזה הצגה אבל יש קטעים שאני פשוט בולעת את העצב ובבית אני פשוט רוצה להיות רק בחדר ולא לצאת אני מרגישה כל כך עצובה שאין דרכים תעצב התחרקתי מההורים ואין לי סבלנות לאף אחד עצוב לי שאני קרה עם ההורים שלי אני מבולבלת מה יש לי?! יש לזה פיתרון? תודה רבה

ציפיתי לתגובתך להודעה האחרונה שכתבתי... יודעת שאולי לא הייתי ברורה..מבולבלת..מובכת.. התוכל בכל זאת לעזור לי להבין??

ברוכה השבה . כתבתי לך כבר הודעת תגובה שמן הסתם נבלעה אי שם למטה... (ב 8.4) בכל מקרה שמחה שאת כאן ומאחלת לך החלמה מהירה ושיבה מהירה לשגרה... וכל שאת מאחלת לעצמך. מיקה

זה לא תמיד פשוט לענות. טכנית - לכי תוכיחי לפורום שהתחברת לפני 2 שניות, והוא עדיין מתעקש שאת צריכה להתחבר כדי שתוכלי להשאיר פה הודעה. תודה. עכשיו ראיתי את ההודעה מה-8.4. האמת שאחרי שכתבתי את ההודעה ההיא, קראתי את התשובה של אודי, ולקחתי הארכה בפסק הזמן - לצרכי החלמה בעיקר. אבל... אני לא חושבת שצריך (גם אם אפשר) להשלים עם העבר, לא תמיד ולא בכל מחיר. ובאשר למחיקתו? זה אפשרי בצורות מסוימות. ע"ע הפרעות דיסוציאטיביות קשות. אולי יום אחד... שוב תודה. TM.

שלום, אני כבר בת 28, הורים שלי התגרשו כשהייתי בת 5, ונשארתי עם אמא. אבא שלי נעלם מהר מהחיים שלי, יצר משפחה חדשה(אבל לא הביא ילדים חדשים), היה מגיע פעם בחודש-חודשיים לראות אותי וזהו. אני כל החיים שלי פחדתי ממנו, למרות שהוא לא הרביץ לי, אולי בגלל שהקשר לא היה קרוב מידי, אף פעם לא יכולתי לחבק אותו או משהו בסגנון. באיזשהו שלב הוא רב עם אשתו החדשה ועבר לגור אלינו (כל הזמן הזה בדירה שלנו היה חדר שהוא שלו והיה נעול). אני נורא שמחתי שעכשיו אני אהיה כמו כל שער הילדים -עם אבא ואמא. אז הייתי בת 12 בערך,וגוף שלי כבר היה די מפותח. פעם אחד אבא שלי הציעה לי לצלם קליפ, כלומר-שהוא יצלם אותי עושה כל מיני דברים, ואחר כך הוא ישים מוסיקה על זה. הוא איכשהו שיכנע אותי, ביקש לא לספר לאמא. נורא פחדתי לאכזב אותו. לכן הסכמתי . הוא צילם אותו מתקלחת , מסבנת את גופי, מתלבשת, מתהלכת, וזהו . הוא לא נגע ביא, לא דיבר לא יפה.. וגם לא נזכר על זה יותר, הקשר שלנו המשיך כרגיל, כלומר חוסר קשר של אבא ובת. אני לא מצליחה לשכוח על המקרה הזה, זה כל כך מגעיל אותי כשאנ חושבת על זה, בא לי לבכות כל פעם כשאני נזכרת, בא לי לצרוח לו בפרצוף עד כמה הוא חולה נפש, ושהוא זה שלא בסדר, אלא לא אני( מה שהוא ניסה לתמיד לרמוז לי0שאני כמו אמא שלי -פסיכית ורק דורשת כסף). אני לא מצליחה לשכוח את המקרה הזה ולהמשיך את החיים שלי בנורמליות. אני לוקחת כדורים נגד דיכאון כבר 5 שנים,ואני לא מצליחה להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי בגלל הכסף. כל קשר שלי עם גברים נגמר אחרי שנה-שנתיים(אני עוזבת אותם). אני פרוט רוצה לשאול-מה עלי לעשות, כדי לשכוח על המקרה המגעיל ההוא, ולהמשיך הלאה. תודה.

עברה לה כבר כחצי שנה מאז שכתבתי כאן לאחרונה.יש לזה כמה סיבות...חוסר נגישות למחשב ועוד,אבל הסיבה הבולטת ביותר היא שכלום לא השתנה ממש. לא יודעת עד כמה אתה זוכר..פתחתי חנות והיו לי בעיות כספיות ונטיות אובדנויות. אז לפני כמה ימים ניסיתי בסוף להתאבד...ונכשלתי.זאת הרגשה קשה בעצמה.פשוט קמתי בבוקר כאילו כלום לא קרה... מאז אני יום יום בקשר עם המטפל שלי...שמצליח להחזיק אותי בחיים וגם גורם לי להמשיך ולנסות להגיע לפתרון. התחלתי עבודה שניה.אני מטפלת באיש מבוגר שסובל מסכיזופרניה.כל ערב שעתיים אני לצידו,מלמדת אותו על המחשב,מדברת איתו ובעיקר מקשיבה.תמיד הייתה לי הערכה גדולה למקצועות בריאות הנפש.אבל עכשיו באמת התחלתי להבין כמה קשה,רגישה ומדהימה העבודה הזאת. בזמן האחרון,זאת הסיבה שכותבת לך היום,שמתי לב שאני מתמכרת להתנהגות שפסולה בעיניי שעוזרת לי לכמה זמן לצאת קצת מהדיכאון. הכוונה שלי היא לצ'טים או סייברים ולא פעם ממתפתה לאקט עצמו עם גברים שונים ומשונים.רגע אחרי כבר בא לי להקיא מעצמי...אבל זה הפך כבר ממש להתמכרות.אני לא צריכה עוד סיבות לשנוא את עצמי...יש מספיק גם ככה. אודי היקר,למה אני עושה את הדברים האלה שלא מתאימים לאופי שלי בכלל? ואיך מפסיקים לפני שיהיה מאוחר מידי? אל תצחק עלי בבקשה או תשפוט....קשה לי עם זה מאוד. מחכה שיהיה כבר יום ראשון...חייבת תשובה דחופה. תודה מראש, אור

לא יודעת לאיזה תשובה קיוויתי,אבל לא לכזאת. הרי לא בחינם פניתי אליך,פה,בוירטואלי ולא אליו. מצטערת ששאלות כאלה לא לרוחך. אולי אם הייתי כותבת כמה קשים חיי,כמה בודדים...אולי אז היית מוצא בליבך לשלוח לי מילה תומכת. אבל למה ציפיתי אם כל מה שאני אומרת זה שאני זונה וירטואלית שעוד עושה את זה בלי כסף..... הלוואי ויכולתי פשוט להעלם מהעולם הזה.אני מתקרבת ל40 ואני בשפל של חיי.

לאחרונה אובחנתי ב"הפרעת אישיות קשה/חמורה מאוד" ולאחר אשפוז של חודש וחצי במח' פסיכיאטרית, המח' העבירה תביעת נכות נפשית לביטוח לאומי. שאלותיי הן: מהם אחוזי הנכות שמקבלים בשל הפרעה זו? וכן האם ניתן לקבל לצמיתות בוועדה ראשונה או כפי ששמעתי שמקבלים לפעמים לשנה אחת ואז ישנה עוד ועדה? לתשובתכם אודה

הי קרן, תקראי את התשובה שלי רק בתחילת השבוע, אבל החמצתי את אודי הפעם. ככה זה עובד בבל"ל: אין לי מושג אם להפרעת האישיות עצמה יש חשיבות; כנראה שלא, משום שלא צויין במפורש מהי. סביר להניח שמדובר בהפרעת אישיות גבולית, משום שמרבית ההפרעות האחרות לא "זוכות" ליחס מבל"ל (הם לא כאלה נדיבים ונחמדים). הניסיון שלי מולם לא מבוסס על ציר II, אז קשה לי להיות ספציפית פה. בכל אופן: אם אין לך רקע רפואי אחר, וזה כולל כל דבר (אפילו משהו שנראה לך משני, שטותי וכו') תצטרכי ועדה פסיכיאטרית ואולי גם ועדה כללית. תלוי ב-mood שלהם. כל ועדה כזו פירושה שאת נמצאת בפנים, מול הרופא, לא יותר מ-5 דקות! חוץ מהרופא נמצא בחדר עוד אדם, שתפקידו פשוט לרשום כל מה שנאמר. במקרים של הפרעות פסיכיאטריות, הם נותנים נכות לשנה (אם הם נותנים... הרבה אנשים מגיעים עם עורכי דין אחרי שהתביעה שלהם נדחתה - ראיתי ושמעתי את הצעקות), כדי לבדוק האם האדם משתקם או מסוגל לכך. אם לא, אחרי שנה מקבלים נכות לצמיתות. האחוזים עצמם נחלקים לשני תחומים: 1. אחוזי הנכות עצמם. 2. אובדן או פגיעה בכושר עבודה. מה זה אומר בפועל? 1. הזכויות שמגיעות לך מהמדינה. 2. גובה הקיצבה החודשית (אם בכלל). ואף אחד!!! לא יודע על סמך מה הם קובעים את גובה אחוזי הנכות בתחום של בריאות הנפש. אלא אם זה אדם שנמצא יותר במחלקות מאשר בחוץ. מקווה שזה עזר לך קצת, TM.

היי טימי כמי שעושה ועדות רפואיות (אמנם עם ילדים- אבל עדיין...) צר לי מאוד לקרוא את שכתבת. אחוזי הנכות נקבעים עפ"י קריטריונים ברורים, ולא לפי גחמה של אנשים. גם בבריאות הנפש יש נתונים לפיהם מחושבים אחוזי הנכות. קביעה לועדות רפואיות - פסיכיאטרית ו/או כללית ו/או תחומים ספציפיים אחרים, נקבעות עפ"י הצורך.. כל אחד ובעיות שלו.. המזכירים בועדה, עד כמה שאני מכירה הם בד"כ אנשים באמת מאוד נחמדים, והם בטח לא באים נגד המבוטח, אלא לעזרתו- לזכאותו, עד כמה שניתן במגבלות הכללים וההוראות - שנכון להגיד שהם באמת נוקשים. בס"הכ הועדה לא צריכה להיות חוויה שלילית או קשה.. רצוי להגיע מוכנים עם כל האישורים הרפואיים למיניהם, ולספר באמת על הבעיות והקשיים. מצטערת שכך מרגיש לך לגבי הועדות.. באמת.. שיר

הי אופיר, טוב לראות אותך כאן...אפשרות לתיקון כמה מעורר תקווה, כמה מלחיץ... אני מחזיקה לך אצבעות. הי טימי, המון זמן לא דיברנו, שתהיה לך החלמה מהירה! מפריחה לעברך משלוח מפנק, כזה שיזרז את ההחלמה... הי אודי... לאחרות אני מוצאת ברכות ואליך מופנות הטרוניות, קשה להיות פסיכולוג.. לא אפרט יותר מדי אבל... היה יום כל כך קשה... בעטו בי מכל עבר וכשראו שאני מפורקת ורועדת ובוכה עדיין המשיכו לבעוט...איזה עולם. מזכיר רק את כל המטפלים שבעטו לכל הרוחות. אולי שיר על אובבסיות ישכיח את הכאב http://www.youtube.com/watch?v=KlJy_Cb21Lw ביי גלי

די הרבה זמן לא הייתי; לא יודעת מה איתך (היית;לא היית פה?)... אז לא דיברנו, זה נכון. קיבלתי את המשלוח - תודה! אודי - קשה להיות פסיכולוג?... גלי, סביר להניח שאחרי שהצליחו לבעוט בך היום עד כדי התפרקות (שלך), כבר היה יותר קל להמשיך. קצת מחזק את הרעיון של "גיבורים על חלשים". ובאשר לכל המטפלים הכדורגלנים, שבעטו לכל הרוחות... איך זה בסוף מתחבר לך עם שיר על אובססיה?... (לא שחסרים שירים כאלה). שיהיה סופ"ש רגוע יותר, TM.

איזה כיף לדבר סופסוף! אני הייתי כאן, לרוב, לסירוגין, כשהטיפול (הזה) נגמר חשבתי אולי להמנע מכאן. בסגנון של לא לחשוב לא להרגיש..אבל זה לא הלך כל כך... ובכלל לא היה יותר קל כשגמרו לבעוט. אני חזרתי הביתה צורבת מכאבים, וכמובן שכרגיל הכאבים כפולים, גם על מה שעוללו לי, וגם האשמה, איך אני הבאתי את זה על עצמי, למה זה תמיד קורה לי... סוג כזה של מחשבות שממש לא עזרו להעביר את החוויה הקשה... והשיר, לאיודעת כל כך... כנראה שלמרות שגם המטפלים עברו לשחק כדורגל, עדיין במצוקות (והאמת אולי כל הזמן), יש עדיין את הכמיהה...עדיף להבעט שוב ושוב ושוב על פני להיות לבד. מה שלום החיות היקרות שלך? אני חושבת שלהן דווקא את מעניקה הורות-יוצאת-מן-הכלל ובכלל איך את...קוראת משהו לאחרונה... ואולי כל מה שבא לך לספר שתהיה שבת טובה. רכה. שלווה. להתראות גלי

אודי אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר. הכל כל כך מבולבל. כל המצב הזה גומר אותי. אני פשוט לא יכולה יותר. ואני לא יודעת מה לעשות. עדיין בתוך המשבר הטיפולי הזה. זה שפשוט לא מצליח להסתיים. טיפול ללא מוצא. זה מה שזה. הלכתי פגישה שעברה כדי לסיים את הטיפול. אבל היא לא היתה מוכנה פשוט לסיים. ואיכשהו היא הביאה אותה ואולי אותי כאילו לדבר. כאילו הגענו למקום שבו היה נראה כאילו הדברים קצת קצת מתחילים איכשהו לקבל איזושהי תפנית. אני מפחדת להגיד אולי אפילו להסתדר. אבל משהו שוב נשבר שם. שוב נפגעתי נורא. וכמובן שזאת לא היא שפוגעת. זה פשוט שאני נפגעת. לא יכולה להמשיך בדרך הקיימת בחודשים האחרונים. מצד שני לא יכולה לתת לנו לחזור למה שהיה כי אז מרגיש לי שאני מכריחה אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה. וכשהיא אומרת שזה לא נכון, אני כבר לא ממש מאמינה לה. מצאתי את עצמי משאירה לה הודעה מאוד כואבת ומאוד קשה. ובין היתר בקשתי שלא תיצור יותר קשר. שוב. אבל היא כן יצרה. אמרה כל מיני דברים על זה שאני לא יכולה לקיים דיאלוג עם עצמי. שאני צריכה לשמוע את מה שיש לה להגיד. שאני רואה דברים לא נכון. אמרה ואמרה ואמרה. ואני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר לכל הדבר הזה. לכל הבלבול. הפגיעות. הכאב. לא רוצה ללכת מחר. יודעת שתמליץ לי כן ללכת. אבל אני לא רוצה. לא רוצה יותר שהלב יתכווץ בכאב הזה. כל מילה שנשמעת לי פוגעת במידה כזו או אחרת, חותכת אותי מבפנים. ומסתבר שהפצעים של הבפנוכו לא מפסיקים לדמם :(

הי.. הרבה זמן לא כתבתי פה..זה קצת מוזר לכתוב שוב..אני פשוט לא יודעת איפה עוד לומר את הדברים האלה, את כל מה שאני מרגישה, את הבלבול.חזרתי לפני כמה חודשים לטיפול, אצל אותו מטפל..שנטש..רק עכשיו אנחנו מתחילים איכשהו לאסוף את השברים, זה מרגיש לי כאילו רק לפני איזה חודש חזרנו שוב, לפני כן פשוט לא הייתי שם - הייתי מנותקת לחלוטין. אני כותבת לו מייל פעם בשבוע, ואני מעלה בזהירות שאלות, למה הוא ויתר, למה זה קרה, מה עשיתי..אבל בפגישה הוא לא מדבר על זה, והכל עוד ככ שביר, שגם אני מפחדת לשאול אותו פנים אל פנים, ביחוד שהוא מתעלם מזה כאילו לא כתבתי כלום...לא מזמן אמרתי לו שאני מרגישה שכל פעם כשאני מעלה את נושא סיום הטיפול אז, הוא מתחיל להתעצבן...הוא אמר שלפעמים זה מעצבן אותו..בעיקר שזה מעלה כל מיני רגשות שקשה להתמודד איתם..אבל לא המשכנו כל כך לדבר על זה. אני רוצה, אבל מפחדת להכעיס אותו שוב..מפחדת מהתשובות..מפחדת מחוסר תשובות..בעיקר מפחדת לאבד אותו שוב. אתה חושב שהוא אי פעם ידבר איתי על זה? אולי בעצם אין מה לדבר, וזו רק הייתי אני. עד לפני חודש וחצי בערך חלמתי עליו כל לילה - חלומות סיוטיים כאלה שאני רצה לפגישה, ואני ממש קרובה אבל אני מדברת איתו בטלפון והוא צועק עליי שאני בכלל ברחוב בקצה העיר, ואני ממשיכה לרוץ במן תחושה שכבר אין סיכוי שאצליח להגיע. עכשיו החלומות נעלמו, אבל יש לי כל הזמן התקפי חרדה ובכי, כי אני מפחדת ממש שיקרה לו משהו, חרדה קשה שאני אאבד אותו, אני מפחדת מזה ככ. זה מייאש, להרגיש שהכל שביר ולבטוח שוב פעם..מרגישה שאני הולכת על קרח דק. מצטערת על המגילה, הייתי צריכה לפרוק איפשהו. אופיר

הי אודי תודה על התשובה, לא חשבתי על זה ככה - שאולי שווה לדבר על זה גם אם זו רק אני...אני מנסה כבר לא להעמיד אותו במבחנים מתוחכמים, למרות שאני יודעת איך (: אחרי שהדבר שהכי פחדתי ממנו קרה, אם הבנתי דבר אחד זה שיש לשנינו אחריות שווה בקשר, אז עדיף לנסות לשמר במקום להתאמץ לקלקל..חבל לי שאין לי את אותה תחושה כמו פעם, שהוא סופר-מן ושהוא יעמוד בהכל..מצד שני זה קצת מקל..מגלה לאט לאט קרבה אחרת. אבל עדיין, הפחד הארור הזה... שבוע מקסים אופיר

שבועיים אחרי הניתוח. זה הרבה זמן לכל מיני מחשבות בנושא... בעיקר כאלה של After party. אפשר לחשוב מה כבר יש לעשות אחרי ניתוח חוץ מזה... והתוצאות הן, שהניתוח הזה דווקא התאים לי מאוד; העובדה שהוא היה לפרוסקופי, משל... - נזקים חיצוניים מזעריים עם צלקות מינימליות, שמסתירים את הטראומה הפנימית. והיתה כזו. בהחלט היתה. רק ביומיים האחרונים הפנמתי את העובדה, שאכן מדובר בתהליך החלמה של 4-6 שבועות. וזה לא היה מובן מאליו. גם במהלך הניתוח עצמו היו ספקות ותהיות, שגרמו לו להתארך מעבר למצופה. התלבטות האם בכל זאת יש צורך לפתוח בטן או לא. זה, לפחות נחסך ממני. אבל במחיר של עבודה קשה יותר בתהליך הכירורגי עצמו. מזל שישנתי חזק. חבל שלא משאירים את ההרדמה עוד שבועיים-שלושה אחרי כן. ה"ויתור". לכאורה ויתור. אנשים חושבים שזה אובדן גדול בשבילי. ההתעקשות היתה שלי. אני נזהרת פה עם ההתבטאויות שאני מרשה לעצמי מול אנשים שמכירים אותי כבר. לא יודעת איך זה "יעבור מסך", וממש לא רוצה לפגוע באף אחת. אך משום שבכל מקרה לא התכוונתי ליצור לעצמי דור המשך, אין שום ויתור ושום אובדן. עולם הנפש נזנח לו. עכשיו כשחזרנו להיפגש באופן סדיר, הדברים מתעוררים. הם הרי לא נעלמו לשום מקום, רק נדחקו לפינה נידחת. עדיין דוחה את זה. יותר נחמד ככה. להיות בבועה חסרת ענייני נפש. מרמה בעיקר את עצמי, אבל לפחות מוכנה למתקפת "פתע".

אוף, המחשב שלי התחרפן, זה כבר פעם שלישית שאני מנסה לכתוב לך, אבל זה מוחק כל פעם מחדש. נקווה שהפעם המסר יעבור מסך.. מאחלת לך החלמה מהירה וקלה..אני שמחה שהיו לך רופאים טובים שחשבו איך למזער נזקים ( צריך רופאים כאלו ) גם אם זה רק מבחוץ, כי בפנים זה בטח כואב..יש המון דרכים להעמיד דור המשך, מן הסתם תזכרי בזה בעצמך כשתזכרי שמגיע גם לך. לא כתבתי פה כל כך בזמן האחרון, אבל תהיתי איפה את..ורפאים ונילי..אני מניחה שבאים והולכים... יום חמים ושמשי שיהיה אופיר

ואל תכעסי על המחשב שלך... זה הפורום שעושה המון בעיות, ו"מעלים" הודעות בעת כתיבתן - פורום וירטואלי שמעיף את המשתתפים בו. סימפטי להפליא. היה לי מנתח מעולה! צריך הרבה מיומנות לניתוחים האלה (כי הרבה יותר קל ופשוט לפתוח את הבטן - משחק ילדים עבור כל כירורג). לא מאחלת לאף-אחת להזדקק לשירותיו - אבל אם בכל זאת ניתוח בתחום, אז רק הוא. אני מודעת לכך, שטכנית יש לי אפשרות להעמיד דור המשך גנטי משלי (פונדקאות) - אבל לא רציתי בכך, ואני עדיין לא רוצה. כמו שאמרתי למטפלת שלי, מילא העובדה שאני לא כשירה להיות אם... לאף ילד שבעולם לא מגיע משהו כמוני בתור אמא. לכן היה לי קל עם ההחלטה. אכן באים הולכים. גם אני פה אחרי הפסקה. עדיין אוספת את עצמי. את יודעת אם זה טוב ונכון לך שאת שוב כותבת פה, אבל טוב לראות אותך פה (במובן החיובי). TM.

אוף, המחשב שלי התחרפן, זה כבר פעם שלישית שאני מנסה לכתוב לך, אבל זה מוחק כל פעם מחדש. נקווה שהפעם המסר יעבור מסך.. מאחלת לך החלמה מהירה וקלה..אני שמחה שהיו לך רופאים טובים שחשבו איך למזער נזקים ( צריך רופאים כאלו ) גם אם זה רק מבחוץ, כי בפנים זה בטח כואב..יש המון דרכים להעמיד דור המשך, מן הסתם תזכרי בזה בעצמך כשתזכרי שמגיע גם לך. לא כתבתי פה כל כך בזמן האחרון, אבל תהיתי איפה את..ורפאים ונילי..אני מניחה שבאים והולכים... יום חמים ושמשי שיהיה אופיר

רק להגיד לך ש.. טוב לראות אותך כאן.. יודעת ש.. הכאבים החזקים הם אלה שאחרי הניתוח בד"כ.. אבל הם לאט לאט פוחתים.. - לפחות פיזית.. מקווה שתרגישי טוב יותר במהרה.. גם פיזית.. אבל גם נפשית.. מקווה שהיא תהיה איתך.. לגמרי.. כמו שאת היית רוצה..

אז עכשיו צריך מאגר של סבלנות. בסוף הכאבים יחלפו. תודה על הדברים שכתבת. והיא איתי. חזרה מהחופשה שלה 3 ימים אחרי הניתוח. לא רצינו להפסיד עוד פגישות אחרי החודש שהיא לא היתה. אז היא הגיעה אליי פעמיים הביתה, עד שיכולתי להתנייד שוב אליה. ואם יש משהו שאני יודעת, לוגית, זה שדברים לא תמיד יכולים להיות כמו שהייתי רוצה... זה לוגית. בפועל אני לא ממש משלימה עם המציאות הזו. יותר טוב לא לרצות או להתנגד לכל דבר שיוצא "כמעט" או "דומה ל...". וזה לא סוד שבסוף המחיר נופל עליי, מן הסתם. אז אני מבינה את זה, אז מה?... זה לא משהו שאני מצליחה לשנות.

סליחה שרק עכשיו מגיבה .. אני בכלל בתקופה נוראית עם עצמי אבל , עברתי רק להגיד ששמחה שאת אחרי הניתוח , מאחלת שתרגישי טוב , מקווה שהטיפול שלך יחזור "למקומו " ויחבק אותך כמו שצריך .. בינתים, שולחת חיבוק ממני .. אכתוב יותר כשאוכל. שרית

אודי, הכל שלכת.. שקיעה אדומה.. שמיכה שחורה מכסה אותי...

והבוקר שוב זריחה, והצפורים שרות, ואתמול, אתמול, והיום -היום.. אודי בוקר טוב לך, עלו מחשבות/רגשות/הרהורים - לגבי הנושא שהזמנת התייחסות, (בעץ שלך למטה ) אשמח לפידבק..

דייי אודייי דייי.. לא מסוגלת , תקרא לזה חלשה.. אני לא מסוגלת . בא לי להקיא. את עצמי ממני . רע לי . דיייייייי.. לא יכולה .. פשוט דיייי אודייייי...

שלום אודי ראשית, עוד לא הודיתי לך על התשובה הקודמת. אז תודה. שנית, פניתי לחפש באמת את עניין ההיפנוזה. אני מאוד מתלבטת, בעיקר כי אני חוששת שאני נקלעת שוב ל"לופ" של חיפוש פתרונות ותרופות וטיפולים, ואני מרגישה שאני שוב ב"תקופה" כזו של "חיפוש"... ואם כבר כתבתי את זה, אני אשאל שאלה נוספת: יש לי תחושה שאני די "עייפה" מכל העניין. עייפה נפשית, לא רק פיזית. ולכן זמן רב שלא הלכתי לטיפולים (רפואיים-פיזי' ובדיקות וכו'). ופתאום עכשיו, אני מרגישה פתאום שאני צריכה לבדוק עוד ועוד דברים. זה משהו שקורה לי לא לראשונה כבר.. אני חושבת שכמעט כל שנה יש ל י תקופה שבה אני לא עושה כלום טיפולי, ותקופה אחרת שאני עושה הכול מהכול. ואז אני מתעייפת מהכול הזה, ובמיוחד מגלה שהוא לא מועיל, ונחה, ושוב לא עושה כלום. האם יש לזה "שם"? האם זה הגיוני? יש דרך לאזן את זה? ושאלה שנייה, כמו שכבר שאלתי חלקית למעלה - האם יש היגיון ללכת למטפל לעניין ההיפנוזה, לצד המטפל (הפסיכולוג) הקבוע? או שהמטפל בהיפנוזה אמור להחליף אותו? ובכלל - האם הגיוני "לפצל" טיפול בין שני מטפלים? ככה שאחד מטפל בתחום X והאחר ב-Y? תודה רבה על תשומת הלב שוב אני

אהלן, בת 20. רציתי לשאול כיצד ניתן להשתחרר מהתנהגויות ישנות או במילים יותר פשוטות- כאשר אני נמצאת ליד אנשים(בעיקר חברים) שמכירים אותי בצורה מסויימת(איך שהייתי לפני כמה שנים)- יש לי כמו "רגרסיה", ז"א אני חוזרת להתנהג בצורה שהם הכירו אותי(בצורה שאני ממש לא אוהבת..בעיקר מה שאני לא!), זה ממש קשה לי להשתחרר מזה וזה מאוד תוקע ומעצבן!!!. יש לך רעיון מה ניתן לעשות חוץ מהאפשרות הקלאסית של ללכת לטיפול?....לתשובתך אודה!

אולי לפגוש אותם ביחד עם חברים חדשים, מהתקופה הנוכחית, בעיקר אנשים שאת מרגישה בנוח לידם ואשר מעניקים לך כוח ותחושת ערך עצמי גבוהה....לעשות כמה מפגשים כאלו עד שתרגישי שאת יכולה להרגיש בנוח עם העצמי החדש שלך לידם, ואז אולי זה ישתנה? ואולי לא... בהצלחה

אודי, באופן אישי אתה חושב שדיכאון זה בעיה בכח הרצון? תודה ולילה טוב

מצד אחד יש בי הרבה רגשות אשמה על מצב הרוח המלנכולי, החרדתי ועל ההתנהגות הילדותית והנזקקת..גם כל הזמן מביכה את עצמי לפני אנשים.. ומצד שני גם מרגישה "מואשמת" בכך ש"לא לוקחת את עצמי בידיים" ובכך שיש לי הבחירה אם להיות בדכאון או לא.. ושאם היה לי כוח רצון אז הייתי יוצאת מזה.. אתה יכול להסביר לי איך אפשר לצאת מהפלונטר הזה? מרגישה מחוסרת כוחות להתמודד עם כלום..

יש לי אימה לפני הטיפול. מה יקרה הפעם. אני הולך רק להגשים מטרה.לא כי מבפנים טוב לי שם. מפחד מהתגובות של המטפל, אני מאוד חושש לומר את מה שחש,באמת, בפנים.החשיפה העמוקה והאמיתית, נורא מאימת.ולא תתכן כלל בעיני ובליבי.אני מעביר את הזמן אצל המטפל בדבורים סתמיים, ואני מרגיש אכול, על הזמן שבוזבז. איך המצב יכול להסתדר? (כמובן לומר למטפל על זה, זה לא אפשרות)

אני כ"כ במקום אחר. רגשית. שאני לא מרגיש רצון להתעמת במחשבה עם הפחד.ואני אסביר איך הגעתי למצב כזה: כי כשכן העזתי ונפתחתי- חשתי לא טוב שם. המטפל בקושי הבין ועבר למצוא מה לא טוב בי.ומה אני לא בסדר. וזה אחרי האומץ שלי.קבלתי ממנו תגובת זר לא קרובה ומכאיבה.מידי.בלי פופרציה לסבל שהעזתי לחשוף לו.הרגשתי שהוא חוקר על החידקים, לא עלי כבן אדם. ובהתחלה כן אמרתי מה שמפריע לי בטיפול, באותו רגע הוא שינה. אבל ממש לא יותר.ואני כבר מאוכזב. לעזוב? או יש משו חדש שעוד אפשרי כאן?ואם כן- איך במצב שלי?

שלום, אני מבקשת לשאול עבור חברה שנמצאת בחרדה מאד גדולה. החברה הזו גדלה בסביבה עברינית. בילדותה המשטרה היתה נכנסת ויוצאת מביתה דבר שגרם לה לטראומה נוראית. כעת משבגרה היא לא מצליחה להשתחרר מהטראומה. וכל פעם שבדוקים אותה במבדקי אמינות במקום עבודתה היא נכנסת ללחץ משתק ואינה מצליחה לעבור את המבחן. היא בטוחה שחושדים בה למרות שהיא נקיה לגמרי. איך היא יכולה להתשחרר מהחרדה? תודה

שלום, בתי בת 1.9 חודשים, עד גיל שנה נשארתי איתה בבית ובתשעה חודשים האחרונים אמי שמרה עליה. לפניי כחמישה ימים התחלנו הסתגלות לגן אבל נראה כי הדרך להסתגלות עוד ארוכה מאוד... ביום הראשון נשארתי כל היום (עד 12:00 ) ביחד איתה ולאחר מכן הלכנו יחד הביתה. ביום השני אמרתי לה שאני הולכת להביא משהו ואחזור עוד מעט נפרדנו יפה אך לאחר כמה דק' בודדות היא הבחינה בחסרוני ומיד נכנסה להיסטרייה של צרחות ורעידות בגוף מפחד ונאלצתי מיד לחזור. ביום השלישי הוחלט לא להיפרד ממנה בכלל כדי שתרכוש ביטחון אך באותו יום היא לא הסכימה לזוז ממני בכלל. אתמול אותו דבר, והיום היא התעוררה מוקדם (6:30) מחלום רע בבכי בהמשך הלכנו לגן והיא לא הסכימה להיפרד ממני לשנייה וכל הזמן ביקשה "הביתה" "הביתה". אחריי שעתיים שהיינו ביחד הוחלט לנסות פרידה של 10 דק' אך איך שהלכתי היא פרצה בבכי היסטרי נוסף ולא הסכימה להתמסר לאף אחת ולא עזרה אף הסחת דעת. יש לציין כי היא ילדה מאוד בוגרת (ע"פ דעת הסובבים) ומפותחת מבחינת אוצר מילים ושפה. היא מאוד קשורה אליי ותמיד מחפשת את נוכחותי.היא אינה ילדה שמתמסרת בקלות (אם בכלל) וזה אולי כי אין לנו משפחה גדולה והחשיפה ל"אנשים אחרים" היא מינימלית מאוד. אשמח לקבל עצה וחוות דעת כיצד במקרה כזה עליי לפעול בדרך שתקל על ההסתגלות

יש לי בלגאן רציני בראש, אבל בכל זאת מנסה להגיד משהו.. אנשויות- ראיתי מעט מאוד בחיים שלי. בעיקר ראיתי, חוויתי, הרגשתי את האנשויות מצד המטפלת שלי. במשך השנים האלה שאני אצלה. א-אנשויות ורוע- ראיתי, חוויתי והרגשתי מהם הרבה מאוד בחיים שלי, בעיקר בפגיעות שעברתי מאז הייתי ילדה. אבל גם בכל המסביב שהיה ויש. אני מאוד פסימית- דבר שרכשתי כבר כשהייתי ילדה קטנה. כמעט תמיד אני מרגישה רע, מגעיל, כואב, מיואש - וכו'. ביום השואה, הכאב הוא עצום. גם הכאב הכללי, אבל גם האישי. החיבור לחלקים הכאובים, הפגועים, הקולחים עדיין דם - הוא עצום. אבל.. אבל לפעמים דווקא ביום הזה.. יש בי איזשהו חלק.. שקצת כועס עלי, אבל גם קצת מרגיע.. חלק שאומר לי ש.. תנסי לראות את הדברים קצת אחרת.. תראי מה אנשים עברו בשואה.. זה הרבה יותר גרוע ממה שעברתי בחיים שלי.. תראי מה אנשים שרדו ושורדים. איזה זכרונות, כאב, פחד.. איזו התמודדות היתה להם כל החיים שלהם.. ואם הם שרדו ואם הם עברו את כל הדברים הנוראים, הרי שעל אחת כמה וכמה, אני צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם מה שאני עברתי... (ואז כמובן בא החלק שישר אומר לי לשתוק, למפלצת יש יותר מקום) סליחה, יצאה מגילה. ועוד אחת כזו שאני לא מסוגלת לקרוא שוב, כי אם אקרא מה כתבתי- אמחוק את הכל. ואנסה גם למחוק את עצמי. סליחה שיר

תודה. תודה ששאלת. באמת. אתמול בערב, לאחר שראיתי את הסרט "הלב האמיץ של אירנה סנדלר" (http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fyes.walla.co.il%2F%3Fw%3D1%2F7373%2F1661061&h=550e1878d8c8563717d8954e589e87f9) בכיתי. כאב ופחד עצום עלו בי. המון מחשבות. כל כך רציתי לשתף פה. אבל חששתי. להיות מעט חלשה. ככה זה, מן תקופה כזאת.. ועכשיו כששאלת, את מזמין אותי, ואין יותר טוב מזה. אפילו הלב שלי דופק עכשיו כשהוא קולט שסופסופ הוא יוכל לעשות מעט סדר בבלאגן, לשחרר. איזה כיף, אני מעט מתרגשת לקראת השיתוף שלי.. כי אני גם (ואולי בעצם) משתפת את עצמי.. מחשבותי מבולגנות מבולבלות ומוכלות (לרוב..). והרי הן; מוות. האם עובדת קיומו מגבירה את ערך החיים בעיני? האם יש חיים אחר החיים? מה יקרה אם לי זה יקרה ממש עוד מעט? היום אני פוחדת להפסיק לחיות, שלא כמו לפני שנה וקצת.. זהו סימן טוב שאני שמחה לגביו. במיוחד מכוון שיש בי היום את היכולת להתבונן בפחדים במחשבות ובהרהורים, זהו הצד השפוי שבתוך כל ה.. (אין לי מילים לתאר) הזה. איייי , הכיצד הייתי מתמודדת אילולי תכונה זאת.. . ? האם תכף תבוא עלינו שואה נוספת? כיצד אתמודד עם אובדן בית, אוכל, קרובים ואהובים ח"ו? כיצד אתמודד עם השפלה, זנות (אה?), רדיפה אין סופית, סכנת מוות תמידית מרחפת מעל ראשי, מחבוא, מרדף, סתר, קור, רעב ושוב - עוד אובדן. כיצד אתמודד עם כל חוסר הודאות, לכלוך, אי נוחות, אימה, חושך, כינים, צואה, ראבאק, נייר טואלט!! טוב, אני יודעת . פעם היו מנגבים עם עלים. והם נמצאים (כמעט) בכל מקום.. {אז את זה פתרנו... :O) } ואולי בכלל זאת תהיה מלחמה כימית.. ואם בכלל מלחמה , אולי יהיה לי הרבה יותר טוב אח"כ. אולי באמת. ובכלל, כבר זמן שאני עסוקה בפחד מלאבד את מה כל שיש לי. מאז שקלטתי שיש בי ערך לחיים. פתאום אכפת לי. וטוב לי שאכפת לי. זה מעורר בי מחשבות, מעודד התמודדות, בחינה, בדיקת כל הצדדים. ואולי בכלל אני עסוקה בפחד כהסחה, במקום לחיות את חיי עכשיו, כהווה. להנות ממנו ככה , איכשהו. את מה משרת הפחד הקיים בי. ומאידך, אמפטיה יש בי עבור רגש זה, שהרי הוא אנושי, הוא מה שישמור עלי , הוא אינסטינקט שמריח סכנה. ושוב עוברת בי המחשבה: "אולי הסכנה באמת קרבה.." אחח, אפילו עכשיו הפחד מפריע לי מלכתוב. איך זה שכולנו מזכירים בכזאת קלות וכובד ראש את יום השואה , את זכר אותם הנרצחים מביניהם הרבנים הדתיים, מבלי טיפת מחשבה (או, מה אני בעצם יודעת..) על זה שאנחנו בקושי יהודים היום.. ולא שאני מאמינה שמה שהציבור עשה מדרך התורה הוא מה שתואם את הדת היהודית עצמה... כי הרי אנשים מייטיבים להרוס, להחריב כל שמץ של יופי בכל דרך ע"י מוסר חיים מעוות ומלא נקיפות מצפון והחמרות למינהן שמפספסות לגמרי את העיר ומבליטות כל כך את הטפל... וזאת בעיה נוספת. בעיה גדולה ומשמעותית. אני באה מבית חרדי. אני לסבית. אני שמאלית, אני מופרעת אני כולי באחוזים הקטנים של האוכלוסיה. אני כל מה שלא הייתי (מודעת). ואם זאת, אני יותר מאמינה מאי פעם. האמונה שבי התחזקה עם העובדה והידיעה כי קודם לכל החלטה דתית ושכלית עלי להיות מוכלת נפשית, על ידי. אם אין אני לא מי לי. קודם כל דת או מחשבת מח למינה חייבת שתהיה בנו יכולת הכלה רגשית, יכולת לשקול בצורה אשר תיתן לנו מרחב להחליט שלא על סמך הלא מודע המוחלט כי עם על סמך הלב בשילוב מוחלט ומנצח של המוח והלב. בשיקול. ע"פ דרך האמצע. בבריאות. בהגיון. וכל אחד שלו הוא. כמובן. אני לא סובלת החלטות שנעשות בלי הבנה עמוקה שלהן. כנראה גם משום שאיפה שהוא עדין לא סלחתי (גם בלשון הווה) לעצמי על אותם רגעים של פזיזות אמפולסיוביות וחוסר מודעות ... משנה אם כן את הפאזה; קשה לי עם קושי אנושי. קשה לי. יותר נכון כואב לי. כואב לי שאנחנו מחליטים ללכת אחר דת כל שהיא כהגנה. כבריחה. כדי להרגיש שייך. כדי לא להתמודד עם העירוב שלנו. על כל המשתמע מכך. אומרים שהדת היא עבור אנשים המפחדים מגיהנום והאמונה היא עבור אנשים שכבר היו שם.. כך אני מרגישה במציאות שבי היום. אומרים גם ש love is a drug and you are a junkie.. אנחנו תלויים ונתלים בכל דבר שנותן לנו כח. מה עם הכח שאנחנו אמורים ויכולים למצוא פנימה, בתוכינו. לבד. האם אנחנו צריכים להגיע למצב של עיורם פיזי כדי למצוא את כוחות הנפש אשר בנו? ואולי בעצם אני מכינה את עצמי היום, נפשית, למה שעתיד להתרחש . הנה, שוב נתפסתי לקול המלקה שבי. זאת לא הכוונה שלי למרות שקל לי לגלוש לשם. מה לעשות? המורה מיסודי עדין יושבת לי על הצוואר.. זהו צד שקיים בי ואני מעדיפה להכיל אותו. להקשיב לו להיות איתו ולבחון אותו. ואולי גם לאמר אותו קצת אחרת; בריאות הנפש. מנסיון חיי המועט אני רואה כי כאשר יש לי בנפש בסיס איתן ויציב המקבל את כל הריגושים והגירויים החיצוניים, מעבד אותם.. {לפעמים גם מאבד (וגם זה בסדר...)} ופולט אותם החוצה חזרה ממקום נושם יותר, מבין, רגוע, process... התגובה שלנו לאתגרים המנטליים תהיה אחרת. לא עוד נתלה בדת ברכוש שלנו ובאנשים סביבינו את סיבת חיינו. קודם רוצה אני לדעת להיות אחת.. אח"כ שתיים, ואח"כ שלוש (ואפשר גם יותר..) כל המחשבות האלו סותרות בי. הידיעה כי טובים השניים מן האחד.. מה היא אומרת בהקשר הנ"ל? אני יודעת כי לפעמים יש צורך בה-מון אמפטיה ועזרה מבחוצ כדי לייצב את הנפש, כדי לגרום לנו להצליח ללכת ל ב ד. לא לפעמים בעצם. אלא תמיד ואפילו חייב. כך שאני אולי סותרת את עצמי. מוסיפה עוד נופך וגם קצת בלבול. {בניחותא, מיישמת את נפש האדם על נייר ;) } ומה עם "לא טוב היות האדם לבדו"..? מכאן שאנו כן צריכים תכנים חיצוניים בחיינו. במה אם כן משרת הדת את האנושות? - כדי ליצור מוסר? ערכים? מצפון? אשמה? ? ? ואיך אנו מעזים לבא שלמים כדי לייצג בגאווה ועצב את אלו שנספו בכזאת אכזריות, על שום היותר יהודים, כאשר אנו היום מרדנו בכל אימת היותינו יהודים. מה זה יהודי בכל מקרה? מה זה אומר? לאן זה אמור לקחת אותנו? באסה. כל אחד והאמת שלו. ומוטב שכך. סתם, זה המצפון שמדבר בי. יצא לי פה מבולבל בטירוף. ברגע זה אני מבינה כמה הבלבול שלי עצום. עלאק סדר אודי. עלאק. אה, ועד כמה אנחנו לא מעריכים את כל מה שיש לנו היום.. כמה הכל מובן מאליו עבורינו.. זה בסדר..? אני לא יודעת.. מה שכן, כיצד אפשר לדרוש מבן אדם לחיות בדור אחר אם הוא לא חלק ממנו? מה אם כן רע בלהתמסר לפינוק המטורף הזה של הדור שלנו..? לרף הגבוה, לצרכנות והקניות, לטמבלוויזיה המנוונת, למרדף אחר הגשמיות במקום למלא את החוסר הרגשי נפשי ורוחני.. לקיום הריק הזה... המוות מעורר בי מחשבות על החיים. בעיני, יש בי כמה משפטית שמשתחזים בי, שלא ענים לי על כל השאלות והבלבול שלי.. כי אם טיפה מרגיעים אותי... רצח זה נורא. טראומות זה נורא. להיות נרדף זה נורא. להלחם כל הזמן זה נורא. לפחד כל הזמן זה נורא. זה גם עצוב נורא... וכשהכל סותר בי זה אות חיים. זה הסימן הכי מובהק שאני מכירה. ואולי כל זאת כדי לעורר אותנו למחשבה. וגם כדי להכיל, גם את מה שלא מובן להכלה.. פשוט להיות... ועכשיו כשאני נושמת ומבובלת וגם קצת בא לי לבכות... (ווופ, כבר הרבה זמן שלא יצא ממני בכתב שצף כזה... ) אני עומדת פה לידך אודי, קצת גם מתפנה לשאול מה שלומך.. ולשמוע את דעתך.. על המחשבות הפחד והבלבול שלי.. התגעגעתי. החג היה כל כך עמוס. ולא שגרתי.. אין כמו לחזור לשגרה! היא שומרת עלי, עוטפת ומגנה.. איזה כיף שאני מבחינה בה, ומעריכה אותה כל כך.. קשה לי לאחל שלא יהיו עוד מלחמות כי זו דרכה של עולם... והאיחול עצמו הינו בריחה מן המציאות.. כי אם אוכל לברך אותנו ביכולת הכלה של כל המתרחש.. ואנשים כמוך כמוכם וכמו האנשים שאני מכירה בבית, על הדרך.... לעידוד חיבוק חיזוק ותמיכה. איפה שהוא קשה לי עם הצורך שלנו בשייכות משום שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בשצורך זה בכדי להשתרך ולא להוביל, אני שוכחת לפעמים כי להיות שייך לא באמת אומר להיות חלש. ולהיות חלש לא באמת אומרת להיות חלש.. כי זהו חוזק להכיר בכך. אנחנו לא לגמרי לבד פה. אבל אנחנו לגמרי לבד. בסוף כולנו נמות, ואז יהיה עולם חדש. ובטוחני שגם הוא יהיה מענין. לילה מנוחה אנשים :) ותודה אודי, שאתה פה.. עד כה תמיד. ~נילי~

אודי, כשקראתי אתמול הודעה זו שלך,ניסיתי לחשוב..והדבר היחידי שהיה זה השיתוק !! הגוף והמוח היו משותקים.. לא הצלחתי לחשוב ..לא הצלחתי להרגיש כלום..היה שיתוק..הכל קפוא.. הייתי ממש קפואה... כשאני קוראת הודעה זו שלך היום אולי אני באותו מקום ??? מפחיד ,משתק לראות עד לאיזה קצוות מסוגלים להגיע בני אדם... חז"ל אומרים באיזה שהוא מקום :"כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על רחמנים"... ...והמקום של הסליחה...??? כשאנחנו סולחים..אנחנו משחררים את נפשנו...?? מותר לסלוח..?? ואולי בכדי שיהיה מותר לי לסלוח אני צריכה לקבל את רשותם של הקרובים שלי שנספו בשואה ?? מותר לי לחיות (במשמעות העמוקה של החיים..)כשהם מתים ?? ..ואולי כשאני סולחת להם (למפגעים )אני פוגעת בהם ?? (בקרובי ) ואולי גם בעצמי ?? כפי שקורה לי עם..ההוא שפגע בי ?? סולחת לו ופוגעת שוב ושוב בעצמי ??? ..ואולי זו לא סליחה אמיתית ??? ואולי מה שאני עושה זה ,פוגעת בעצמי שוב ושוב כשאני בעצם רוצה לפגוע בו ??? ..ואולי גם אני אהיה מסוגלת להגיע לכאלו קצוות של העדר אנושיות ??? כפי שהפוגעים הללו הגיעו ?? הרי גם הם ילדיהם של אדם וחוה ?? ..ואולי לקצוות אין סוף ?? פשוט שיתוק.. ..ואולי אם אקבל סוף סוף את עצמי גם עם המפלצתי שבי ,אתייחס אל עצמי בחמלה..ברוך ..בקבלה אמיתית..אולי אצליח שלא להגיע למצבים שיש בהם כאלו קצוות מפחידים..מאיימים כל כך ומשתקים??? וואוו אודי, הכל כל כך מפחיד...

עצוב לי אודי. מאוד. בלי מילים. רק עצוב.

אני אנסח את השאלה יותר טוב וברור בן אדם שפגע בעצמו בעבר, והפסיכולוג\פסיכיאטר רואה את הצלקות, לא פגיעות טריות, האם הוא רשאי לשבור את החסיון? האם יש סיכוי לאשפוז במוסד פסיכיאטרי בגלל צלקות ישנות (כוויות דרגה רביעית, חתכים עמוקים)

שלום אודי, אני מאד מתעניינת בשילוב בין טיפול ואינטרנט ונהנית לקרוא כאן את תשובותיך לעיתים קרובות. אני לומדת פסיכותרפיה במכון מגיד. המכון מקיים יום עיון בשאלה -מהו הדבר שיוצר שינוי בטיפול נפשי? ברור לי שלכל מטפל תשובה שונה, ובדיוק בגלל זה אני מתעניינת בתשובה שלך. כל טוב, אורית

שני דברים: הראשון הוא הקשר שדרכו אני זוכה להגשים משאלות, לרפא כאבים, לחוות את מה שלא היה לדבר למישהו שהוא איתי. לדמרי איתי. גם בשקט. תמיד. פעם, ברגע של התבוננות עמוקה, נאמר לי "המבט מרפא" נכון. המבט מרפא. המבט האנושי בסרט "אבאתר" הדמויות המשניות אורמות במו"אני אוהב אותך" - "אני רואה אותך" . ראיה שיש בקשר קרוב ומעמיק. השני הוא- מה שאובד. אני מתכוונת לתקופה המתוקה שבלב אחרי שמשלימים עם האובדן ונותנים לו ללכת. ואין הכוונה היא לאובדן ספציפי. הרי כל כאב נפשי מלווה באובדן כזה או אחר. אולי תחושה, אולי חוויה, אולי רגשות תמימים שאבדו ואינם. וכשאלה מעובדים ומקבלים מקום שלם- אזי אפשר ליצור שינוי.

למטפלת שלי קשה מאוד לקחת ממני כסף. זה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות, היא תמיד מעדיפה לדחות את התשלום לפעם הבאה, היא מתבלבלת בסכומים באופן קבוע (בדרך כלל לטובתי, ואז אני מתקנת אותה, ולעיתים רחוקות לרעתי ואז היא מתקנת בפגישה הבאה). היא גם עשתה לי הנחה די גדולה על הסכום שהיא נוהגת לקחת, בלי שביקשתי, כי רציתי לבוא פעמיים בשבוע. זה נשמע נהדר, אך אני מרגישה שיש בזה משהו מערער. מה דעתך???

האם יתכן בטיפול שלא מתקשרים למטפל, וזה לא בהכרח מעיד על מערכות היחסים הכלליות? התשובה חשובה לי מאוד.

שלום לך, אני יכולה להעיד על עצמי שהקשר שלי עם הפסיכולוגית הוא מעולה ואני כמעט ולא מתקשרת אליה. היו פעמים בודדות שהתקשרתי (והקשר שלנו די ארוך).... בכלל אני חושבת שהמיקוד וההסתכלות צריכים להיות פנימה- מה אני מרגישה? האם טוב לי? ולא- מה מקובל/נכון/נחשב לטוב בעיני אחרים...

שאלה.. בתשובתך האחרונה אליי, לא בטוחה שהבנתי.. התכוונת לדמיון מודרך? אגב , מאד פוחדת מהים ומגליו (המאיימים להטביעני בסיוטי לילה חוזרים..) הלוואי שהיה זה הדבר היחיד ממנו מפחדת.. תודה, מיקה

שלום, האם תוכל להסביר לי את משמעות מושג זה?

שלום אודי, אני נמצאת כבר חודשיים בטיפול של 2 פגישות בשבוע. מהרגע שהתחלתי את הטיפול מצאתי את הפסיכולוג שלי מאוד מושך בעיניי. זה לא פוגע בטיפול עצמו אבל זה כן חולף לי בראש לא פעם כשאני נמצאת מולו בקליניקה. לאור העובדה שהטיפול מתמקד בטראומה מינית אני חושבת שאני כן צריכה לשתף אותו אבל אני חוששת שכאשר אני אעשה את זה הטיפול יתחיל להפגע בעקבות כך. סביר להניח שהוא ידע מה לעשות במצב כזה אבל אולי המבוכה תהיה גדולה עלי ואני לא אדע מה לעשות.. אז מה לעשות?!

שלום אפשר לחזור פשוט להיות פה בשקט הרועם הפרטי שלי? אפשר להיות כועס עצוב מתוסכל באבל מהרבה סיבות וכמו עכשיו להגיע איתם למקום הזה שקשה לי מנשוא כי כלפי חוץ השקט והרוגע הם אלה ששולטים(בגלל התרופות) וכלפי פנים כואב לי פיזית מרגישה כמו אחרי טיפול כימו. צריכה למצוא פתרון היום הודעתי לפסיכ' שלי על הפסקת הטיפול

אודי, ...לא יודעת..מרגישה מבולבלת... ..ושוב מופיעה בעיתון כתבה על איש מקצוע שפגע במטופלת שלו..ניצל אותה ,את האמון, הקשר, התלות שפיתחה כלפיו וניצל אותה.. אודי, לא יודעת אם תצליח להבין על מה אני מדברת..כל כך מבולבל לי.. סיפרתי לך שאני נמצאת אצל אמא צביה..3 פעמים בשבוע.. ..ואולי פיתחתי אמון ??? נפלתי בפח שקוראים לו קשר ??? ואולי אף פיתחתי תלות ???? אודי, איך יוצאים מהברוך הזה ??? מתחילה להצטער שגררתי את עצמי להרפתקה מפוקפקת זו...לא יודעת אודי, מאוד מבולבלת..ואל תגיד לי לדבר איתה על זה..תגיד לי אתה !! מה אתה חושב /מרגיש... ושוב ,אני נזכרת בדברי סימון וייל :"אחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות.רק מי שאינו קשור יכול להתחבר למציאות " ..ואולי להתחבר למציאות ולחיות בה ללא סכנה של ניצול החזק את החלש...??????????