פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני מבקשת לשאול עבור חברה שנמצאת בחרדה מאד גדולה. החברה הזו גדלה בסביבה עברינית. בילדותה המשטרה היתה נכנסת ויוצאת מביתה דבר שגרם לה לטראומה נוראית. כעת משבגרה היא לא מצליחה להשתחרר מהטראומה. וכל פעם שבדוקים אותה במבדקי אמינות במקום עבודתה היא נכנסת ללחץ משתק ואינה מצליחה לעבור את המבחן. היא בטוחה שחושדים בה למרות שהיא נקיה לגמרי. איך היא יכולה להתשחרר מהחרדה? תודה

שלום, בתי בת 1.9 חודשים, עד גיל שנה נשארתי איתה בבית ובתשעה חודשים האחרונים אמי שמרה עליה. לפניי כחמישה ימים התחלנו הסתגלות לגן אבל נראה כי הדרך להסתגלות עוד ארוכה מאוד... ביום הראשון נשארתי כל היום (עד 12:00 ) ביחד איתה ולאחר מכן הלכנו יחד הביתה. ביום השני אמרתי לה שאני הולכת להביא משהו ואחזור עוד מעט נפרדנו יפה אך לאחר כמה דק' בודדות היא הבחינה בחסרוני ומיד נכנסה להיסטרייה של צרחות ורעידות בגוף מפחד ונאלצתי מיד לחזור. ביום השלישי הוחלט לא להיפרד ממנה בכלל כדי שתרכוש ביטחון אך באותו יום היא לא הסכימה לזוז ממני בכלל. אתמול אותו דבר, והיום היא התעוררה מוקדם (6:30) מחלום רע בבכי בהמשך הלכנו לגן והיא לא הסכימה להיפרד ממני לשנייה וכל הזמן ביקשה "הביתה" "הביתה". אחריי שעתיים שהיינו ביחד הוחלט לנסות פרידה של 10 דק' אך איך שהלכתי היא פרצה בבכי היסטרי נוסף ולא הסכימה להתמסר לאף אחת ולא עזרה אף הסחת דעת. יש לציין כי היא ילדה מאוד בוגרת (ע"פ דעת הסובבים) ומפותחת מבחינת אוצר מילים ושפה. היא מאוד קשורה אליי ותמיד מחפשת את נוכחותי.היא אינה ילדה שמתמסרת בקלות (אם בכלל) וזה אולי כי אין לנו משפחה גדולה והחשיפה ל"אנשים אחרים" היא מינימלית מאוד. אשמח לקבל עצה וחוות דעת כיצד במקרה כזה עליי לפעול בדרך שתקל על ההסתגלות

יש לי בלגאן רציני בראש, אבל בכל זאת מנסה להגיד משהו.. אנשויות- ראיתי מעט מאוד בחיים שלי. בעיקר ראיתי, חוויתי, הרגשתי את האנשויות מצד המטפלת שלי. במשך השנים האלה שאני אצלה. א-אנשויות ורוע- ראיתי, חוויתי והרגשתי מהם הרבה מאוד בחיים שלי, בעיקר בפגיעות שעברתי מאז הייתי ילדה. אבל גם בכל המסביב שהיה ויש. אני מאוד פסימית- דבר שרכשתי כבר כשהייתי ילדה קטנה. כמעט תמיד אני מרגישה רע, מגעיל, כואב, מיואש - וכו'. ביום השואה, הכאב הוא עצום. גם הכאב הכללי, אבל גם האישי. החיבור לחלקים הכאובים, הפגועים, הקולחים עדיין דם - הוא עצום. אבל.. אבל לפעמים דווקא ביום הזה.. יש בי איזשהו חלק.. שקצת כועס עלי, אבל גם קצת מרגיע.. חלק שאומר לי ש.. תנסי לראות את הדברים קצת אחרת.. תראי מה אנשים עברו בשואה.. זה הרבה יותר גרוע ממה שעברתי בחיים שלי.. תראי מה אנשים שרדו ושורדים. איזה זכרונות, כאב, פחד.. איזו התמודדות היתה להם כל החיים שלהם.. ואם הם שרדו ואם הם עברו את כל הדברים הנוראים, הרי שעל אחת כמה וכמה, אני צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם מה שאני עברתי... (ואז כמובן בא החלק שישר אומר לי לשתוק, למפלצת יש יותר מקום) סליחה, יצאה מגילה. ועוד אחת כזו שאני לא מסוגלת לקרוא שוב, כי אם אקרא מה כתבתי- אמחוק את הכל. ואנסה גם למחוק את עצמי. סליחה שיר

תודה. תודה ששאלת. באמת. אתמול בערב, לאחר שראיתי את הסרט "הלב האמיץ של אירנה סנדלר" (http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fyes.walla.co.il%2F%3Fw%3D1%2F7373%2F1661061&h=550e1878d8c8563717d8954e589e87f9) בכיתי. כאב ופחד עצום עלו בי. המון מחשבות. כל כך רציתי לשתף פה. אבל חששתי. להיות מעט חלשה. ככה זה, מן תקופה כזאת.. ועכשיו כששאלת, את מזמין אותי, ואין יותר טוב מזה. אפילו הלב שלי דופק עכשיו כשהוא קולט שסופסופ הוא יוכל לעשות מעט סדר בבלאגן, לשחרר. איזה כיף, אני מעט מתרגשת לקראת השיתוף שלי.. כי אני גם (ואולי בעצם) משתפת את עצמי.. מחשבותי מבולגנות מבולבלות ומוכלות (לרוב..). והרי הן; מוות. האם עובדת קיומו מגבירה את ערך החיים בעיני? האם יש חיים אחר החיים? מה יקרה אם לי זה יקרה ממש עוד מעט? היום אני פוחדת להפסיק לחיות, שלא כמו לפני שנה וקצת.. זהו סימן טוב שאני שמחה לגביו. במיוחד מכוון שיש בי היום את היכולת להתבונן בפחדים במחשבות ובהרהורים, זהו הצד השפוי שבתוך כל ה.. (אין לי מילים לתאר) הזה. איייי , הכיצד הייתי מתמודדת אילולי תכונה זאת.. . ? האם תכף תבוא עלינו שואה נוספת? כיצד אתמודד עם אובדן בית, אוכל, קרובים ואהובים ח"ו? כיצד אתמודד עם השפלה, זנות (אה?), רדיפה אין סופית, סכנת מוות תמידית מרחפת מעל ראשי, מחבוא, מרדף, סתר, קור, רעב ושוב - עוד אובדן. כיצד אתמודד עם כל חוסר הודאות, לכלוך, אי נוחות, אימה, חושך, כינים, צואה, ראבאק, נייר טואלט!! טוב, אני יודעת . פעם היו מנגבים עם עלים. והם נמצאים (כמעט) בכל מקום.. {אז את זה פתרנו... :O) } ואולי בכלל זאת תהיה מלחמה כימית.. ואם בכלל מלחמה , אולי יהיה לי הרבה יותר טוב אח"כ. אולי באמת. ובכלל, כבר זמן שאני עסוקה בפחד מלאבד את מה כל שיש לי. מאז שקלטתי שיש בי ערך לחיים. פתאום אכפת לי. וטוב לי שאכפת לי. זה מעורר בי מחשבות, מעודד התמודדות, בחינה, בדיקת כל הצדדים. ואולי בכלל אני עסוקה בפחד כהסחה, במקום לחיות את חיי עכשיו, כהווה. להנות ממנו ככה , איכשהו. את מה משרת הפחד הקיים בי. ומאידך, אמפטיה יש בי עבור רגש זה, שהרי הוא אנושי, הוא מה שישמור עלי , הוא אינסטינקט שמריח סכנה. ושוב עוברת בי המחשבה: "אולי הסכנה באמת קרבה.." אחח, אפילו עכשיו הפחד מפריע לי מלכתוב. איך זה שכולנו מזכירים בכזאת קלות וכובד ראש את יום השואה , את זכר אותם הנרצחים מביניהם הרבנים הדתיים, מבלי טיפת מחשבה (או, מה אני בעצם יודעת..) על זה שאנחנו בקושי יהודים היום.. ולא שאני מאמינה שמה שהציבור עשה מדרך התורה הוא מה שתואם את הדת היהודית עצמה... כי הרי אנשים מייטיבים להרוס, להחריב כל שמץ של יופי בכל דרך ע"י מוסר חיים מעוות ומלא נקיפות מצפון והחמרות למינהן שמפספסות לגמרי את העיר ומבליטות כל כך את הטפל... וזאת בעיה נוספת. בעיה גדולה ומשמעותית. אני באה מבית חרדי. אני לסבית. אני שמאלית, אני מופרעת אני כולי באחוזים הקטנים של האוכלוסיה. אני כל מה שלא הייתי (מודעת). ואם זאת, אני יותר מאמינה מאי פעם. האמונה שבי התחזקה עם העובדה והידיעה כי קודם לכל החלטה דתית ושכלית עלי להיות מוכלת נפשית, על ידי. אם אין אני לא מי לי. קודם כל דת או מחשבת מח למינה חייבת שתהיה בנו יכולת הכלה רגשית, יכולת לשקול בצורה אשר תיתן לנו מרחב להחליט שלא על סמך הלא מודע המוחלט כי עם על סמך הלב בשילוב מוחלט ומנצח של המוח והלב. בשיקול. ע"פ דרך האמצע. בבריאות. בהגיון. וכל אחד שלו הוא. כמובן. אני לא סובלת החלטות שנעשות בלי הבנה עמוקה שלהן. כנראה גם משום שאיפה שהוא עדין לא סלחתי (גם בלשון הווה) לעצמי על אותם רגעים של פזיזות אמפולסיוביות וחוסר מודעות ... משנה אם כן את הפאזה; קשה לי עם קושי אנושי. קשה לי. יותר נכון כואב לי. כואב לי שאנחנו מחליטים ללכת אחר דת כל שהיא כהגנה. כבריחה. כדי להרגיש שייך. כדי לא להתמודד עם העירוב שלנו. על כל המשתמע מכך. אומרים שהדת היא עבור אנשים המפחדים מגיהנום והאמונה היא עבור אנשים שכבר היו שם.. כך אני מרגישה במציאות שבי היום. אומרים גם ש love is a drug and you are a junkie.. אנחנו תלויים ונתלים בכל דבר שנותן לנו כח. מה עם הכח שאנחנו אמורים ויכולים למצוא פנימה, בתוכינו. לבד. האם אנחנו צריכים להגיע למצב של עיורם פיזי כדי למצוא את כוחות הנפש אשר בנו? ואולי בעצם אני מכינה את עצמי היום, נפשית, למה שעתיד להתרחש . הנה, שוב נתפסתי לקול המלקה שבי. זאת לא הכוונה שלי למרות שקל לי לגלוש לשם. מה לעשות? המורה מיסודי עדין יושבת לי על הצוואר.. זהו צד שקיים בי ואני מעדיפה להכיל אותו. להקשיב לו להיות איתו ולבחון אותו. ואולי גם לאמר אותו קצת אחרת; בריאות הנפש. מנסיון חיי המועט אני רואה כי כאשר יש לי בנפש בסיס איתן ויציב המקבל את כל הריגושים והגירויים החיצוניים, מעבד אותם.. {לפעמים גם מאבד (וגם זה בסדר...)} ופולט אותם החוצה חזרה ממקום נושם יותר, מבין, רגוע, process... התגובה שלנו לאתגרים המנטליים תהיה אחרת. לא עוד נתלה בדת ברכוש שלנו ובאנשים סביבינו את סיבת חיינו. קודם רוצה אני לדעת להיות אחת.. אח"כ שתיים, ואח"כ שלוש (ואפשר גם יותר..) כל המחשבות האלו סותרות בי. הידיעה כי טובים השניים מן האחד.. מה היא אומרת בהקשר הנ"ל? אני יודעת כי לפעמים יש צורך בה-מון אמפטיה ועזרה מבחוצ כדי לייצב את הנפש, כדי לגרום לנו להצליח ללכת ל ב ד. לא לפעמים בעצם. אלא תמיד ואפילו חייב. כך שאני אולי סותרת את עצמי. מוסיפה עוד נופך וגם קצת בלבול. {בניחותא, מיישמת את נפש האדם על נייר ;) } ומה עם "לא טוב היות האדם לבדו"..? מכאן שאנו כן צריכים תכנים חיצוניים בחיינו. במה אם כן משרת הדת את האנושות? - כדי ליצור מוסר? ערכים? מצפון? אשמה? ? ? ואיך אנו מעזים לבא שלמים כדי לייצג בגאווה ועצב את אלו שנספו בכזאת אכזריות, על שום היותר יהודים, כאשר אנו היום מרדנו בכל אימת היותינו יהודים. מה זה יהודי בכל מקרה? מה זה אומר? לאן זה אמור לקחת אותנו? באסה. כל אחד והאמת שלו. ומוטב שכך. סתם, זה המצפון שמדבר בי. יצא לי פה מבולבל בטירוף. ברגע זה אני מבינה כמה הבלבול שלי עצום. עלאק סדר אודי. עלאק. אה, ועד כמה אנחנו לא מעריכים את כל מה שיש לנו היום.. כמה הכל מובן מאליו עבורינו.. זה בסדר..? אני לא יודעת.. מה שכן, כיצד אפשר לדרוש מבן אדם לחיות בדור אחר אם הוא לא חלק ממנו? מה אם כן רע בלהתמסר לפינוק המטורף הזה של הדור שלנו..? לרף הגבוה, לצרכנות והקניות, לטמבלוויזיה המנוונת, למרדף אחר הגשמיות במקום למלא את החוסר הרגשי נפשי ורוחני.. לקיום הריק הזה... המוות מעורר בי מחשבות על החיים. בעיני, יש בי כמה משפטית שמשתחזים בי, שלא ענים לי על כל השאלות והבלבול שלי.. כי אם טיפה מרגיעים אותי... רצח זה נורא. טראומות זה נורא. להיות נרדף זה נורא. להלחם כל הזמן זה נורא. לפחד כל הזמן זה נורא. זה גם עצוב נורא... וכשהכל סותר בי זה אות חיים. זה הסימן הכי מובהק שאני מכירה. ואולי כל זאת כדי לעורר אותנו למחשבה. וגם כדי להכיל, גם את מה שלא מובן להכלה.. פשוט להיות... ועכשיו כשאני נושמת ומבובלת וגם קצת בא לי לבכות... (ווופ, כבר הרבה זמן שלא יצא ממני בכתב שצף כזה... ) אני עומדת פה לידך אודי, קצת גם מתפנה לשאול מה שלומך.. ולשמוע את דעתך.. על המחשבות הפחד והבלבול שלי.. התגעגעתי. החג היה כל כך עמוס. ולא שגרתי.. אין כמו לחזור לשגרה! היא שומרת עלי, עוטפת ומגנה.. איזה כיף שאני מבחינה בה, ומעריכה אותה כל כך.. קשה לי לאחל שלא יהיו עוד מלחמות כי זו דרכה של עולם... והאיחול עצמו הינו בריחה מן המציאות.. כי אם אוכל לברך אותנו ביכולת הכלה של כל המתרחש.. ואנשים כמוך כמוכם וכמו האנשים שאני מכירה בבית, על הדרך.... לעידוד חיבוק חיזוק ותמיכה. איפה שהוא קשה לי עם הצורך שלנו בשייכות משום שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בשצורך זה בכדי להשתרך ולא להוביל, אני שוכחת לפעמים כי להיות שייך לא באמת אומר להיות חלש. ולהיות חלש לא באמת אומרת להיות חלש.. כי זהו חוזק להכיר בכך. אנחנו לא לגמרי לבד פה. אבל אנחנו לגמרי לבד. בסוף כולנו נמות, ואז יהיה עולם חדש. ובטוחני שגם הוא יהיה מענין. לילה מנוחה אנשים :) ותודה אודי, שאתה פה.. עד כה תמיד. ~נילי~

אודי, כשקראתי אתמול הודעה זו שלך,ניסיתי לחשוב..והדבר היחידי שהיה זה השיתוק !! הגוף והמוח היו משותקים.. לא הצלחתי לחשוב ..לא הצלחתי להרגיש כלום..היה שיתוק..הכל קפוא.. הייתי ממש קפואה... כשאני קוראת הודעה זו שלך היום אולי אני באותו מקום ??? מפחיד ,משתק לראות עד לאיזה קצוות מסוגלים להגיע בני אדם... חז"ל אומרים באיזה שהוא מקום :"כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על רחמנים"... ...והמקום של הסליחה...??? כשאנחנו סולחים..אנחנו משחררים את נפשנו...?? מותר לסלוח..?? ואולי בכדי שיהיה מותר לי לסלוח אני צריכה לקבל את רשותם של הקרובים שלי שנספו בשואה ?? מותר לי לחיות (במשמעות העמוקה של החיים..)כשהם מתים ?? ..ואולי כשאני סולחת להם (למפגעים )אני פוגעת בהם ?? (בקרובי ) ואולי גם בעצמי ?? כפי שקורה לי עם..ההוא שפגע בי ?? סולחת לו ופוגעת שוב ושוב בעצמי ??? ..ואולי זו לא סליחה אמיתית ??? ואולי מה שאני עושה זה ,פוגעת בעצמי שוב ושוב כשאני בעצם רוצה לפגוע בו ??? ..ואולי גם אני אהיה מסוגלת להגיע לכאלו קצוות של העדר אנושיות ??? כפי שהפוגעים הללו הגיעו ?? הרי גם הם ילדיהם של אדם וחוה ?? ..ואולי לקצוות אין סוף ?? פשוט שיתוק.. ..ואולי אם אקבל סוף סוף את עצמי גם עם המפלצתי שבי ,אתייחס אל עצמי בחמלה..ברוך ..בקבלה אמיתית..אולי אצליח שלא להגיע למצבים שיש בהם כאלו קצוות מפחידים..מאיימים כל כך ומשתקים??? וואוו אודי, הכל כל כך מפחיד...

עצוב לי אודי. מאוד. בלי מילים. רק עצוב.

אני אנסח את השאלה יותר טוב וברור בן אדם שפגע בעצמו בעבר, והפסיכולוג\פסיכיאטר רואה את הצלקות, לא פגיעות טריות, האם הוא רשאי לשבור את החסיון? האם יש סיכוי לאשפוז במוסד פסיכיאטרי בגלל צלקות ישנות (כוויות דרגה רביעית, חתכים עמוקים)

שלום אודי, אני מאד מתעניינת בשילוב בין טיפול ואינטרנט ונהנית לקרוא כאן את תשובותיך לעיתים קרובות. אני לומדת פסיכותרפיה במכון מגיד. המכון מקיים יום עיון בשאלה -מהו הדבר שיוצר שינוי בטיפול נפשי? ברור לי שלכל מטפל תשובה שונה, ובדיוק בגלל זה אני מתעניינת בתשובה שלך. כל טוב, אורית

שני דברים: הראשון הוא הקשר שדרכו אני זוכה להגשים משאלות, לרפא כאבים, לחוות את מה שלא היה לדבר למישהו שהוא איתי. לדמרי איתי. גם בשקט. תמיד. פעם, ברגע של התבוננות עמוקה, נאמר לי "המבט מרפא" נכון. המבט מרפא. המבט האנושי בסרט "אבאתר" הדמויות המשניות אורמות במו"אני אוהב אותך" - "אני רואה אותך" . ראיה שיש בקשר קרוב ומעמיק. השני הוא- מה שאובד. אני מתכוונת לתקופה המתוקה שבלב אחרי שמשלימים עם האובדן ונותנים לו ללכת. ואין הכוונה היא לאובדן ספציפי. הרי כל כאב נפשי מלווה באובדן כזה או אחר. אולי תחושה, אולי חוויה, אולי רגשות תמימים שאבדו ואינם. וכשאלה מעובדים ומקבלים מקום שלם- אזי אפשר ליצור שינוי.

למטפלת שלי קשה מאוד לקחת ממני כסף. זה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות, היא תמיד מעדיפה לדחות את התשלום לפעם הבאה, היא מתבלבלת בסכומים באופן קבוע (בדרך כלל לטובתי, ואז אני מתקנת אותה, ולעיתים רחוקות לרעתי ואז היא מתקנת בפגישה הבאה). היא גם עשתה לי הנחה די גדולה על הסכום שהיא נוהגת לקחת, בלי שביקשתי, כי רציתי לבוא פעמיים בשבוע. זה נשמע נהדר, אך אני מרגישה שיש בזה משהו מערער. מה דעתך???

האם יתכן בטיפול שלא מתקשרים למטפל, וזה לא בהכרח מעיד על מערכות היחסים הכלליות? התשובה חשובה לי מאוד.

שלום לך, אני יכולה להעיד על עצמי שהקשר שלי עם הפסיכולוגית הוא מעולה ואני כמעט ולא מתקשרת אליה. היו פעמים בודדות שהתקשרתי (והקשר שלנו די ארוך).... בכלל אני חושבת שהמיקוד וההסתכלות צריכים להיות פנימה- מה אני מרגישה? האם טוב לי? ולא- מה מקובל/נכון/נחשב לטוב בעיני אחרים...

שאלה.. בתשובתך האחרונה אליי, לא בטוחה שהבנתי.. התכוונת לדמיון מודרך? אגב , מאד פוחדת מהים ומגליו (המאיימים להטביעני בסיוטי לילה חוזרים..) הלוואי שהיה זה הדבר היחיד ממנו מפחדת.. תודה, מיקה

שלום, האם תוכל להסביר לי את משמעות מושג זה?

שלום אודי, אני נמצאת כבר חודשיים בטיפול של 2 פגישות בשבוע. מהרגע שהתחלתי את הטיפול מצאתי את הפסיכולוג שלי מאוד מושך בעיניי. זה לא פוגע בטיפול עצמו אבל זה כן חולף לי בראש לא פעם כשאני נמצאת מולו בקליניקה. לאור העובדה שהטיפול מתמקד בטראומה מינית אני חושבת שאני כן צריכה לשתף אותו אבל אני חוששת שכאשר אני אעשה את זה הטיפול יתחיל להפגע בעקבות כך. סביר להניח שהוא ידע מה לעשות במצב כזה אבל אולי המבוכה תהיה גדולה עלי ואני לא אדע מה לעשות.. אז מה לעשות?!

שלום אפשר לחזור פשוט להיות פה בשקט הרועם הפרטי שלי? אפשר להיות כועס עצוב מתוסכל באבל מהרבה סיבות וכמו עכשיו להגיע איתם למקום הזה שקשה לי מנשוא כי כלפי חוץ השקט והרוגע הם אלה ששולטים(בגלל התרופות) וכלפי פנים כואב לי פיזית מרגישה כמו אחרי טיפול כימו. צריכה למצוא פתרון היום הודעתי לפסיכ' שלי על הפסקת הטיפול

אודי, ...לא יודעת..מרגישה מבולבלת... ..ושוב מופיעה בעיתון כתבה על איש מקצוע שפגע במטופלת שלו..ניצל אותה ,את האמון, הקשר, התלות שפיתחה כלפיו וניצל אותה.. אודי, לא יודעת אם תצליח להבין על מה אני מדברת..כל כך מבולבל לי.. סיפרתי לך שאני נמצאת אצל אמא צביה..3 פעמים בשבוע.. ..ואולי פיתחתי אמון ??? נפלתי בפח שקוראים לו קשר ??? ואולי אף פיתחתי תלות ???? אודי, איך יוצאים מהברוך הזה ??? מתחילה להצטער שגררתי את עצמי להרפתקה מפוקפקת זו...לא יודעת אודי, מאוד מבולבלת..ואל תגיד לי לדבר איתה על זה..תגיד לי אתה !! מה אתה חושב /מרגיש... ושוב ,אני נזכרת בדברי סימון וייל :"אחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות.רק מי שאינו קשור יכול להתחבר למציאות " ..ואולי להתחבר למציאות ולחיות בה ללא סכנה של ניצול החזק את החלש...??????????

אני מכירה אותך ממש מעט זמן כאן, ומקריאה של תשובותיך אליי ואל האחרים כאן אני לומדת עליך. והתשובות שלך מביאות אותי למחשבות... שונות ואחרות מאלה שיש לי לבד עד כה. וזה טוב. ונכון לי. תודה ע ל תשובתך הנוספת. אולי אתה שוב צודק. ואולי צריך לבדוק את אופציית ההיפנוזה בדרכים נוספות. מי שאני מכירה/יודעת עליו בעניין זה הוא רופא, אבל אני לא בטוחה שארגיש נוח לגשת אליו להתייעצות. אשתו ואני היינו ביחסי עבודה שנים ארוכות... איך מבררים מי בעניין? ואיך יודעים מי מוסמך? ומי נכון? ואיך או כמה שליטה נשארת בתוך הסיטואציה החסרת שליטה הזו של היפנוזה? אני

ערב טוב , יש לי שאלה מעניינת ... בבקשה אם אפשר תשובה אז תודה מראש על כל עזרה ... מה התהליכים שאמורים לקרוא לבינאדם שנסה באמת להתאבד (למשל בלע כדורים ) , נלקח באמבולנס לב"ח , מצבו השתפר אחרי כמה ימים ... בבקשה תשובה .... באמת זה ממש רציני ... תודה

תודה לך , כי זה קרה איצלי לפני כשלוש ימים- (דיכאון חמור אחרי ראשפוז בכירורגיה וקבלת דם - זה קרה אחרי שנפלתי על המצח והיד (טפרו אותם) אבל הרופא חשד שמדובר בתסמונת מיכהאוזן - ושאני שחתכתי את שני החתכים האלא כי לפי דעתו החתך ישר ...בהזמנת פסיכיאטר שבקש ממני להרים את הבגדים על הידיים והגליים לחםשת צלקות ... ) ולכן אחרי בשחרור יום אחרי שתיתי 5 בקבוקי תרמדקס וכדורי שינה שלא צריכות מרשם.. כמובן אחרי זה הודעתי בוודאות למות ... התעלפתי ואיבדי את ההכרה ליומיים ואושפזתי בט.נ ובנתייפ במחלקה פנימית ... בא אילי פסיכיאטר (שאלאות מעטות ותשובות קצרות הלך ולא חזר ... בנתיים אני מקבלת דם ונוזלים וזיהו ..... לכן אני שואלת מה קורה במצב כזה ?!!!

שלום אודי כל כך קשה לי להגיע לקליניקה, פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת. רוצה להיפגש איתה מחוץ לקליניקה, מתביישת לבקש, לא יודעת אם זה לגיטימי... מה דעתך על להיפגש במקום אחר? ברור לי שצריך להעלות את הנושא, אך אשמח לשמוע גם מה דעתך על עצם הענין. פשוט כל כך חשוך ומחניק לי שם פתאום

חתני יש לו בזמן האחרון מנהג מטופש שכל מה שהוא קונה הוא נותן מתנה ,קונה טלפונים ניידים סולארים בסוכמים רציניים ואחרי חצי שנה נמאס לו מוכר את שלו ושל אישתו. הולך עם רגל ינית כשהיא נוטה יותר מדי ליצד ימין והשמאלית יותר מדי לשמאל עם ראית פעם ליצן איך הולך כך הוא הולך.יש לו בעייה של רוק יותר מדי כשהוא מדבר נוזל לו רוק . לא מסוגל לקיים יחסי מין עם אשתו. בקיצור מרוקאי .

שלום רב לך אילנית, לצורך מתן תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לקבלם גם לכתובת האימייל שלי. אגב אותן בעיות מוכרות לי גם אצל פולנים וישראלים.... תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום יש דבר בתוכי שמציק לי ואני לא כל כך יודע מהו.כרגע אני בשלב בחיים שהחלטתי להתקדם הלאה בחיים בנושאי זוגיות\עבודה אבל אני לא מצליח להתרכז בקידום הדברים האלו.רוב היום אני סגור עם עצמי,מבולבל ולא יודע מה אני רוצה. סוג של חסם שגורם לי לאי שקט וחוסר יכולת לטפל במטלות יומיות.הבעיה שאני לא יודע מהי,אולי פחד מסוים אולי מכשול מהעבר שצץ אין לי מושג. מה אני יכול לעשות?איך אני יכול להתגבר על המכשול?

אני בן 40 אב לשניים בילדותי עברתי התעללות מינית שאת פרטיה לא חשפתי מעולם באופן מלא. מאז הייתי בן 7 השתנה עולמי,הפכתי להיות חרד,שמן,אלים,אובסיסיבי לטקסים ואיש בסביבתי לא נתן לכך תשומת לב. יחד עם זאת לא ותירתי לעצמי עשיתי מסלול רגיל של צבא,חו"ל,אוניברסיטה, חתונה, ילדים וכו'.. אבל הכל תמיד קשה קשה.קושי בהשלמת הלימודים למרות אינטליגנציה גבוהה, קושי ביצירת קשר עם נשים למרות התאהבות גדולה וכן הלאה.. עבדתי14 שנה ולפני שנה פוטרתי ממשרה שמאד אהבתי וכעת אני במצב נפשי קשה מאד,שבור ממש,חרד לעתיד ילדיי ונובר בזכרוני ומחפש תשובות ואשמים למצבי המדורדר

פסיכולוג רשאי לדווח על פגיעה עצמית כשלא נשקפת סכנה לחייו של המטופל שפוגע בעצמו?

שלום אני מקווה שיש פתרון לבעייתי. לפני כ20 שנה בהיותי ילדה כבת 8 עברתי טראומה כשעליתי על מיתקן בלונה פארק פתאום נתקפתי פחד נוראי בעודי על המתקן,מאז ועד היום אני פוחדת לעלות למקומות שאני מרגישה בהם חוסר שליטה כגון: רכב שנהוג בידי משהו אחר, מעליות וכדו'. ניסיתי טיפול בהיפנוזה והרפיה,וזה לא כ"כ פתר את בעייתי. שאלתי היא האם יש טיפול אחר אם בכלל,ומהו? מצפה לתשובה בהקדם.

כתבתי לך _או למעשה לך ולדנית, על הטיפול שלי.. על כמה שאני במקום שונה... והנה, בא גל כאב שאינני מסוגלת לשאת אותו. אני בקונפליקט איום. טופלתי בעבר ע"י תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, המטפלים שלי החליטו שזה החמיד את מצבי- היו לי התקפי זעם קשים ביותר. ההתקפים חלפו ואני מצליחה לשמור על הכללים שקבענו בטיפול. הבעיה היא שמידי פעם יש לי גלים של כאב - מטורפים. חרדות לא נסבלות, מחשבות על קיום העולם -אבל לא ברמה הפילוסופית אלא מן בלבול כזה, למה חיים, מימלא מתים, איך יש אלוהים אם יש.. וכאלה.. וכמה משמעם זה לחיות.. מה, אולי אתחתן, אולי יהיו לי ילדים- שעמום. ריק. בחג הפסח מצבי התדרדר, לא היה יום שלא בכיתי בו לפחות חמש פעמים, חשתי חרדות לא נסבלות. המטפלת שלי הייתה בחופשה וגם הרופא שנתן לי את התרופות. ניסיתי לטייל עם חברים, אבל מצאתי את עצמי בוהה בנוף הקסום כשדמעות כאב וחרדה יוצאות מתוכי. אנהדוניה גמורה. אפילו רזיתי בכמה ק"ג. התחננתי למטפלת שלי שיחזירו לי את הטיפול. היא אמרה לי שהרופא שאיתו אנחנו עובדות והיא- לא חושבים שזה נכון. שצריך לשאת את הכאב. אבל אודי, חלפו 7 חודשים מאז שלקחו לי אותן, ואני נגמרת. אני יודעת שעשיתי להם צרות צרורות , אבל זה מאחרינו. הם אמרו שאני יכולה ללכת לרופא אחר לקחת טיפול ושזה לא ייפגע במסגרת שלנו. אני כל-כך מפחדת. עוברות לי מחשבות רבות על מוות בראש, אני יודעת שאני במקום טוב יותר, והייתי מוכנה לנפילות שיבואו אבל עכשיו... הכאב בלתי נסבל. בעבודה מעירים לי על חוסר תפקוד, בבית אני רק ישנה אחרי כמה שעות של בכי, אני לא צריכה לציין שאני לא אוכלת כלום כמעט. והמטפלת שלי עדיין בשלה. היא מבינה את הכאב,קבעה לי עוד תורים אליה וביטלה מטופלים בשבילי אבל אני מרגישה מתה. התחננתי אליה- תנו לי משהו שרק ייקח ממני את החרדה לכמה ימים... אני מפחדת שהם יתייאשו ממני כי כלום לא מתקדם. שוב אני שבורה, שוב מיואשת, מסביבי- כולם מוצאים זוגיות, משמעות, אהבה, ואני... חיה -מתה. פרח כלוא. שנים חייתי בחרדות אודי. שנים. האם בחרוה בשנות העשרים צריכה לדאוג ככה? האם ניתן לטפל בהפרעת חרדה כללית רק בשיחות? זה יעבור מתישהו? אני מיישמת את כל מה שהם אומרים לי, אני נשבעת- עשיתי הליכות, ראיתי סרטים, יצאתי עם חברים (שהעירו לי על עצבותי) טיילתי בחג, ציירתי, שרתי הכל אודי.. הכל. לא זכורה לי שעה ללא חרדה, דמיונות על מחלות למינהם ומוות של קרובים ושלי עצמי... האם כדאי לי ללכת לרופא אחר ללא ידיעתם? אני אצטרך לקרוע את עצמי בעבודה ... אבל החרדה גומרת אותי. איך אפשר לחשוב על לבנות מקום מיטיב עם חרדות כאלה? ניסינו, זה לא הלך. הם בסוף יעזבו אותי.. אני כבר שנים שם וכלום לא קורה ממש. הצעדים נורא קטנים. לא רציתי לכתוב כאן, אבל אין לי את מי לשאול. למדתי קצת להכיר אותך מהזמן הרב של הודעות שאני קוראת. יש תקופות טובות יותר, אבל זה לא מספיק. רוב הזמן איכות החיים שלי גרועה. וזה הולך ותופס תאוצה עם השנים. השנה הזאת, היא הגרועה בחיי. כבר הייתה אחת כזאת ועכשיו- באה גרועה יותר. אני חסרת אופטימיות לחלוטין. מה לעשות אודי? אינני יכולה לשאת את הכאב יותר. התאמצתי עד קצה גבול היכולת. איך הם נשארים אדישים כ"כ לכאב שלי? אם הייתי הבת שלהם- הם היו נותנים לי לסבול ככה? העיקר שהם חיים את החיים שלהם, שעה שאצלי כל שעה היא גיהנום. בבקשה חשוב על דברייל לעמוקם ותענה לי מאותו מקום שאני פניתי אליך- מהלב. מיואשת עד כלות ליאור

כי היא למטה? בתגובה ישירה אליך? או פשוט לא היה לך זמן/כוח להתייחס אליה? סליחה על השאלה.. אבל קיוויתי שתוכל להתייחס לשאלת ההמשך שלי. תודה שוב אני

היי אודי וכולכן, כבר תלשתי את הדף מלוח השנה... זה לא מחק את החודש. לא חושבת שמשהו יכול למחוק אותו. בליל מטורף שכזה. ובינתיים... היא חזרה מהחופשה שלה; ניפגש היום. אני כבר אחרי הניתוח. עדיין בחופשת החלמה. הניתוח עצמו היה רק ביום חמישי, בחוה"מ. אז אם יש למישהו רעיון איך מוחקים חודש, כל רעיון יתקבל בברכה. מקווה שלפחות היה לכם פסח יותר נעים משלי, TM.

הי טימי, שמחה שחזרת. מקווה שאת מתאוששת.. הלוואי שאפשר היה למחוק את העבר.. לדעתי אפשר רק להשלים איתו והזמן אולי מעט משכיח.. החלמה מהירה, מיקה

שמחה שעזיבתך היתה למטרות חיוביות... לא יודעת אם התכוונת ל"מהומה" האישית אצלי או אולי למהומה שהיתה כאן בפורום? ולא הייתי מודעת לה - מה שאפשרי לאור "הניתוקים" שיש לי לאחרונה.. בכל אופן אגיב ברמה האישית אם זה בסדר..? קצת מרגישה שאיבדתי את "שיווי המשקל" הרגשי שלי כי זה לא הגיוני שהעולם סביבי התהפך נכון?..כל הזמן גלים של דכאון ואחריהם חרדות כמו ברקים ורעמים.. הבעיה שלא ברור מה קדם לה מרוב שגל רודף גל והסחף שהוא מותיר אחריו לעיתים בלתי נסבל.. לא יודעת איך הגעתי לכזאת השתפכות.. אבל אולי יש לך אודי איזשהו פתרון או עצה להקלה מיידית על חרדה שגם כרגע.. "מסרבת" להרפות ?? (מעבר לטיפול מעמיק יותר באיתור סיבות אפשריות לה)כי מרגישה נדחפת להתנהגויות אימפולסיביות בגללה..כבר אמרתי ש"איבדתי את זה"..?

שלום ד"ר,מזה 15 שנה אני נשוי עם אישה שאני לא אוהב ולא אהבתי אף פעם,לצערי היום וכל השנים אני משלם על הטעות הטראגית הנ"ל ,במחלות שונות בעצבים ודיכדוך, וחרדות ,וחוסר אנרגיה ושמחת החיים הלכו ממזמן. הגוף שלי מלא רעלים ובטן מלאה ,לא סיפרתי אף פעם את כאבי הנוראי למישהו ,כולל משפחתי.(בגלל כבודי) האם יש פיתרון להוצאת הרעלים והכעסים הנוראים שאני מחזיק בגופי. למי לפנות בבקשה.

שלום רב לך גיל מתוכן מכתבך אני למד עד כמה אתה אוגר בבטנך תחושות לא טובות וכד'. אין כל הצדקה לסבל כזה . אני מציע לך לפנות לעזרה מקצועית מתאימה. אשמח לכוון אותך בהתאם למקום מגוריך. לצורך זאת תוכל ליצור עימי קשר טלפוני לנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אהלן אודי , בארבעה חודשים האחרונים תדירות הכאבי ראש שלי עלו . אני נתקף במצבי רוח קיצוניים שנעים בין דכאון בלתי נסבל לשמחה ואנרגייה. אני לא יודע עם זה נובע מהתפקיד שלי בצבא(אני קצין בתפקידי הראשוןשנושא איתו אחריות גדולה). או מהקשר עם החברה שלי. קשה לי לתפקד ככה-חייב להיות דרך יותר קלה. איך אני מבודד את התקלה? בהערכה,

היי..שלחתי ונראה שנותקתי ..? (אם יצא כפול תתייחס רק להודעה הראשונה טוב?) בעצם רק רציתי לשאול אם הכל בסדר אצלך? רציתי לענות על שאלתך אך מרגישה שזה יהיה אגוצנטרי מצידי כרגע.. עד שאדע שהכל בסדר? עזבת פתאום.. חג רגוע לך ולכולן

ניסיתי להתאפק מלכתוב, אבל- כשלתי. כמו כל דבר שאני עושה או רוצה לאחרונה. נכשלת בהכל. היתה פגישה קשה, קשה מידי. נראה שלאחרונה המשבר שנוצר רק הולך ומעמיק, ואין שום דרך לגשר. אני רואה הכל רק בשחור לבן, היא אומרת - אני יודעת. אבל לי יש סיבה או תירוץ או שניהם- יש לי אישיות דפוקה. מה הסיבה שלה לראיית הדברים בשחור לבן? היא אמורה להיות זו שמוצאת את שביל הביניים- ואולי שביל הזהב. אבל שבילים של זהב קיימים רק באגדות. שוב אמרתי לה שאני עוזבת את הטיפול. הפעם היה בזה משהו אחר מהפעמים הקודמות. הפעם משהו בי יודע שזה באמת הולך לסוף. לפגישה הבאה שכביכול אמורה להיות, אני יודעת שלא אלך. לא אלך יותר לפגישות. נפגעתי ממנה עד עמקי נשמתי. אני אוהבת אותה בכל לבי, אבל הכאב גדול מנשוא. פשוט לא מסוגלת יותר. חזרתי בשניות למנהגים של פעם.. למקום בו אני לבד לגמרי- לא משתפת אף אחד, גם לא אותה, במה שקורה לי, ותאמין לי אודי, לא מפסיקים לקרות לי דברים. חזרתי להתמודדות הכי עובדת בשבילי- הפסקתי לאכול. נשארת במיטה רוב הזמן. ככה מנותקת ולבד מהכל. כל החיים לימדו אותי ולמדתי מעצמי שהכי טוב לבד. והנה אחרי שנים של ביחד איתה אני שוב מבינה, רואה, יודעת, מרגישה - הכי טוב לבד. ככה לא יכאב כל כך, ולא אפגע, ולא אצור תקוות ורצונות ושום דבר. מפלצת תמיד נשארת מפלצת. ולמפלצת הכי טוב והכי נכון להיות לבד. עד שיהיה בי את הכח למות. כי כרגע גם את הכח לזה אין לי. שירפלצת.

היי אודי, ..מרגישה משונה...מסתכלת על שמות הכותבים /שואלים..כל השמות "חדשים" לא מוכרים לי..מרגיש לי כאילו הקבוצה שהייתה כאן התפרקה ..?? לאן נעלמו כולם ??? ..לא יודעת אודי מרגיש לי משונה..לאן נעלמו כולם ?? נילי,שרית, שיר ,סוריקטה,מיקה,..לא יודעת..כולם ???..מרגיש לי לא כל כך בטוח כאן... אודי,בבקשה ממך אל תעלם גם אתה..מרגיש לי שהרצפה שלי זזה.. ..לא יודעת אם אני מצליחה להסביר לך מה אני מרגישה ???

חבר טוב שלי שחווה אובדן של אח ביקש ממני לעזור לו ולמצוא לו פסיכולוג או פסיכולוגית כדי להתמודד עם הכאב. מדובר בבחור בן 30 שאיבד אח בתאונת דרכים{הפרש הגילאים ביניהם הוא קטן}הבחור הוא אחד שאין מצב שהוא היה הולך לפסיכולוג אם זה לא במקרה כזה של אובדן{סוג של מאצ"ו} והוא גר באזור חולון. איך אני יכול למצוא את האדם הנכון בשבילו??? מודה מראש על עזרתכם

שלום אני מבקש עזרה דחופה אני פשוט מתחיל בקשר כבר 7 חודשים והבחורה איתה אני בקשר היתה פעמיים באירוסין ולא הצליחה בתחילת הקשר הבחורה ממש רצתה להתבסס ורצתה זוגיות אבל ככל שהתקרב המועד היא התחילה להתרחק ממני ולהתנתק היא נכנסה ללחץ עצום עדי כדי כך שהיא ביקשה להפסיק את הקשר וזה 10 ימים לפני האירוסין ...אני מודע לזה שאבא שלה נפטר לר מזמן וגם שני הקשרים הקודמים היו אכזבה גדולה מה לעשות אני מבקש עזרתכם???

שלום רב אני ובן זוגי יוצאים כבר 9 שנים, במהלך הקשר שלנו ספגנו עליות ומורדות כמו אצל כולם, אולם יש בנינו מספר בעיות מהותיות שהעיקרית בניהם שהקשר שלנו סובל מחוסר אמון, מצאתי כי בן זוגי שיקר לי מספר פעמים במספר נושאים שאנו לא מסכימים בהם, בן זוגי בעבר השתמש בחומרים ולי זה הפריע מאוד הקשר שלנו עמד על סף סיום בגלל זה והוא הבטיח שהוא מפסיק קיום אנו עומדים לפני חתונה (עוד 3 חודשים) בעקבות ספקות שעלו בי שכנעתי אותו לנסוע לארה"ב עם עוד שני חברים, כרגע הוא שוהה בחול ומצאתי כי הוא שב והמשיך להשתמש אני לא יודעת כמה ואיך אני מרגישה פגועה עמוקות וקצת מרגישה במילכוד 22 , לדבר איתו אני לא יכולה ואני לא מרגישה שאת המשבר הזה אני אשרוד המשכתי הלאה במשברי האמון בנינו לא מעט פעמים ועכשיו אני מרגיש שקצו כל הקיצים מה עושים?

שלום, אני בת 18 ואמורה להתגייס ביולי. אני מעוניינת להתחיל בטיפול, ורציתי לדעת איך זה מסתדר עם הצבא. אני במיונים לתפקיד שאני מאוד מעוניינת בו, וחוששת שאם אודיע לצבא על טיפול לא אקבל אותו. אני מאמינה שהקשיים שיש לי לא ישפיעו על מידת התפקוד שלי בכל הנוגע לתפקיד הספציפי הזה, אבל אני חוששת שאם הצבא יקבל את הכותרת ``טיפול פסיכולוגי`` בלי פרטים נוספים הוא לא יברר לעומק ויראה בזה סיבה לא לקבל אותי לתפקיד. אם כך, רציתי לשאול איש מקצוע כלשהו – מהי חובת הדיווח שיש למטפל לצבא, במידה והוא לא חש שהמטופל מסכן את עצמו או מישהו אחר, ובמידה שהמטופל לא בטיפול תרופתי? האם אוכל להיות בטיפול במהלך הצבא, בלי לידע? (פרטי, כמובן) כמו כן, אם אתקבל לתפקיד אהיה בקורס שנמשך ארבעה חודשים וחצי. האם יש מסגרת בלתי קבועה בה יוכל הטיפול להימשך בצורה כלשהי? ואם כן, ונניח שקיימת חובת דיווח לצבא, האם ניתן לדחות את הדיווח לאחרי הקורס בגלל שהטיפול בתקופה זו יהיה לא סדיר וקבוע? (קשה לי להאמין שלאחר הקורס ידיחו אותי מהתפקיד, ולכן ארגיש בטוחה לידע את הצבא בשלב זה.) תודה!

כמה עולה טיפול בביופידבק, ובכמה פגישות בדרך כלל יש צורך?

שלום רב לך, ראשית חשוב לי לדעת מה הבעייה עבטרה ברצונך לקבל טיטול ביופידבק. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בטלפון הנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בס"ד ד"ר שלום , אני בחורה בת 30 , יצאתי עם בחור בן 34 כ-7 חודשים . שנינו שומרי מסורת . הקשר היה מקסים , הקשר הכי יפה וזורם שהיה לי בחיים . תחושת ההתאמה היתה חדשה וכ"כ נעימה . עברתי מספיק קשרים בעבר כדי לדעת שזה הדבר האמיתי . הרגשתי אהבה ממנו , הוא אפילו התוודה שאני הראשונה עד היום שהוא אמר לה את המילים המפורשות . היה ברור לי שהקשר הזה מוביל לחתונה והייתי מאד מאושרת . עם זאת הוא לא העלה את הנושא מעולם וכשזה עלה ברקע הוא אף פעם לא זרם עם שיחה בכיוון וזה התחיל קצת להלחיץ אותי . לפני 3 שבועות החלטתי שאנחנו כבר מספיק זמן ביחד , שנינו לא ילדים , שנינו שומרי מסורת , והגיע הזמן לדבר . לא אמרתי את המילה חתונה ישירות אבל הוא הבין מצויין ששאלתי היא בעצם מכוונת לזה , רציתי לדעת אם שנינו באותו ראש , הוא אמר לי שאין פער בין הרגשות שלנו אבל שהוא לא מרגיש עדיין שהקשר "הגיע לשם" . על אף שהתשובה לכאורה לגיטימית לא הרגשתי טוב עם זה בבטן ואכן שבוע אחרי כשאנו חוזרים מבילוי הוא עצר את האוטו בצד , אמר שאנחנו חייבים לדבר ובאותו הרגע הרגשתי שתוקעים לי סכין בבטן . הוא אמר שהוא לא יודע למה הוא לא רואה אותנו בדמיונו נשואים , הוא אמר שהוא רואה בי ארמון זהב ושאין לו מפתחות... שהוא יודע שהוא אוהב אותי אבל משום מה לא מצליח להגיע למקום שהוא ירצה לקדם את זה לחתונה . הוא אמר שהוא מאד רוצה כבר להקים בית וקשה לו מאד לסיים את הקשר הזה בגילו ולהתחיל מחדש אבל הוא לא רואה טעם למשוך את זה עוד כי אם זה לא בא עד עכשיו זהה כנראה לא יבוא... הוא אמר שטוב לו והוא יכול להמשיך כך עוד 10 שנים אבל ברור שלשנינו יש מטרה אחרת . מיותר לציין את ההלם שלי , לא האמנתי שזה קורה לנו שהוא מסיים את הקשר היפה הזה שהיה בו הכל (לפחות בעיניי...) . ניסיתי להבין , הייתי המומה , הרגשתי שאני נלחמת על חיי אבל מדברת לקיר . הוא כבר קיבל החלטה ואפילו אמר ששקל להציע הפסקה אבל הוא לא אוהב להעמיד אנשים במצב כזה... יש לציין שהוא לא הוציא את המילים בקלות . הוא היה חנוק לגמריי ,אמר שהוא אומר את הדברים ולא מאמין שהם באמת יוצאים מפיו הוא לא הפסיק לנסות ללטף אותי וכשהתרחקי אחורה הוא אמר שהוא לא יכול שאני קרה אליו... (לא ברור לי למה הוא ציפה בדיוק...) . שבועיים עברו מאז . שבועיים שלא שמעתי ממנו והכאב הוא עצום . אחרי שסיימנו נכנסתי לאתר בו הכרנו וגיליתי שכבר שבוע לפני שהוא סיים איתי (וכנראה שזה היה לפני שיחת "יחסינו לאן" שעשיתי לו) הוא כבר נכנס לאתר . הבנתי שהוא התבשל עם העניין כל החודש האחרון (לפני כן אגב הוא לא נכנס לאתר שלא יובן חלילה שהוא כל הזמן חיפש במקביל). הוא , מאיזשהי סיבה שהוא בעצמו לא יודע להסביר לדבריו לא מצליח לראות אותנו עוברים שלב . אני יודעת שאין שום טעם ליצור איתו קשר , אני פגועה מאד מהניתוק , מזה שהוא ויתר על הקשר היפה הזה , מזה שהוא כבר באתר כל יום מאז הפרידה ומזה שהוא כבר נכנס לפני שדיבר איתי ולא שיתף אותי בכלל שמשהו לא בסדר ביננו. אבל תחושת ההחמצה לא עוזבת אותי , הפרידה הזו היא מכה כ"כ גדולה עבורי כי הרגשתי לראשונה בחיי שמצאתי את האחד . אני כ"כ אוהבת אותו וכ"כ מתגעגעת ומרגישה כ"כ חסרת אונים . ועכשיו לסיבה שאני פונה אליך , ראשית אשמח לכל תגובה שלא תהיה לסיפור . שנית חשבתי לכתוב לו מכתב או לשלוח מייל (נראה לי שעדיף מכתב ) , אבל אני לא יודעת בדיוק מה לכתוב . חשבתי לספר לו על כך שאני עדיין מופתעת , על מה שאני עוברת ,אולי להעלות זכרונות שלנו ביחד , להגיד שאני לא מצליחה להבין עד עכשיו מדוע הוא עשה את מה שעשה . חשוב לי שהמכתב לא יגרום לו לרתיעה , אני רוצה לעורר אצלו משהו או לחילופין לדבר להגיון שלו שכנראה גבר על הרגש ולא רוצה לכתוב דברים שאתחרט עליהם . רציתי לכתוב לו שחבל שנאלצתי לגלות שהוא נכנס לאתר ההכרויות לפני שהוא נפרד ממני ושהוא לא שיתף אותי בלבטים כי מבחינתי יכולנו לדבר על הכל , זה הוא שבחר להסתיר . האם בכלל כדאי להעלות את זה? כל טיפ שתיתן לי אשמח לקבל , אני רוצה שזה יעורר אצלו משהו, אני מרגישה כ"כ אובדת עצות . הוא מנסה להמשיך הלאה כפי שציינתי בחיפוש באתר וזה כ"כ כואב , אני לא יודעת אם המכתב יעשה משהו בכלל . אני לא רוצה להשפיל את עצמי , אולי כדאי דווקא לתת לו זמן לחשוב אבל שבועיים זה לא מספיק זמן? בקיצור מחכה לשמוע את דבריך , בהמון הערכה , מיטל

שלום רב, אני כותבת כאן לראשונה. מעת לעת אני גולשת כאן, מציצה מבחוץ ,אבל מעולם לא היה לי אומץ לכתוב. נראה לי יותר מדיי גלוי.. חשוף.. משהו שאני לא ממש בטוחה שאני מסוגלת אליו כרגע. ובכל זאת, אני ב"דד-אנד" שכזה, ומתחילה לחוש חוסר אונים, אז אולי מכאן יבוא כיוון מחשבה? עברתי תאונה מאוד טיפשית לפני כמה שנים. רק לאחרונה אני מתחילה להבין שההשפעות הנפשיות שלה עליי מתחילות להיות ניכרות. עד עכשיו כנראה התעלמתי מקיומה, התמודדתי, הלכתי נגד הבעיה. התוצאה של התאונה היתה שהפכתי לנכה ברגלי. קביים. זה שינה את כל חיי. בהתחלה לא נתתי לזה. המשכתי את חיי כאילו כלום לא קרה. לאחרונה אני מבינה, שלא רק שלא "לא קרה" אלא קרה. מאוד! לפני כחצי שנה הגעתי לשלב שהרגשתי שאני צריכה עזרה. פניתי לסיוע נפשי. הבעיה היתה שפניתי לפסיכולוגית קלינית, שיקומית. היא רגילה לאנשים אחרי פגיעות ראש, והתייחסה אליי כאילו הייתי פגועה ראש. דיברה לאט, ובמילים פשוטות, וזה העליב אותי, הרגשתי פגיעה באינטליגנציה שלי. אז אחרי 3 פגישות, לא יכולתי יותר והפסקתי. ועכשיו אני כבר שלושה חודשים מנסה מישהי, שאמורה להיות מאוד ידועה וטובה, אבל אני מרגישה שזה לא עובד. אינ לא יודעת להגיד אם זו היא או אני או האינטראציה. אני מרגישה שכלום לא קורה. מצד שני, אני גם מאוד חסרת סבלנות, וחסרת יכולת לכבוש דחפים כרגע, וכל דבר מרגיז אותי, או מלחיץ אותי. מה שכן קרה בזמן הזה הוא ששתיהן אמרו שאני פוסט טראומטית... אני הייתי כל כך מופתעת שלא אבחנתי את זה בעצמי (לימודי פסיכולוגיה...) וכל כך היה לי קשה לקבל את זה בהתחלה, אבל בכל יום שעובר אני מרגישה שזה מתעצם. כל הסימפטומים, כל ההתנהגות שלי. אני כבר לא בטוחה אם בגלל שיש אבחנה אני מרשה לעצמי לשחרר את ה"רסן" ולהרשות לעצמי "להתפרק" או אם פשוט זה חלק מהאלמנט של הזמן, שגורם את זה... שתיהן טוענות שאינ לא מצליחה להסתגל לנכות. איך אפשר להסתגל לזה? מישהו מצליח? להסכים עם זה שנגמרו לו החיים שהוא מכיר?? מישהו מצליח לשנות את החשיבה שלו מחשיבה של איש הולך לחשיבה של נכה?? אינ מתנצלת, אני רואה שכתבתי ממש הרבה. אני אעצור כאן ואמקד לשתי שאלות: 1. לאחרונה אני גם במצב של לחץ מאוד גדול , אני מרגישה אתזה , והתוצאה היא שאני גם עם קשיי נשימה קשים. בשבוע האחרון אפילו נכנעתי למשהו שעד היום סירבתי ולקחתי כדור ואבן שלוש פעמים... אני נעזרת במדיטציה או טכניקות הרפיה שונות, אבל זה לא ממש מועיל במהלך היום... מה עושים? 2. האם פסיכולוג קליני יכול לעזור בעניין הזה, או שעליי לחזור ולחפש פסיכולוג שיקומי/רפואי שאולי מומחה יותר בPTSD ובהשלכותיו? יכול להיות שהקלינים ה"רגילים" יותר מסייעים בענייני מצב רוח והפרעות "רגילות"? והכי חשוב- איך אני יכולה לדעת למה או האם האינטראקציה עם המטפלת היא הנכונה? מימיי לא הייתי בטיפול, ואין לי מושג מה קורה בקליניקה, ומצד שני, אני בד"כ משמשת הפסיכולוגית של כל החברים שלי, ואני יודעת שאני פועלת אחרת לגמרי ממה שפועלת הפסיכולוגית שאני רואה עכשיו. אולי היא פשוט לא מתאימה לי? איך אפשר לדעת מתי ואיך מוצאים את המתאימה? תודה גדולה מראש, אעריך את תשובתך, ואני מתנצלת שוב על אורך השאלה. כמעט מיואשת

תודה. וסופ"ש נעים.

טיפול פסיכולוגי הוא שינוי בחשיבה וזה דורש מאמץ נפשי. מאד הזדהתי עם הכאב על הנכות והשאלה "איך ניתן להשלים עם זה", אכן זה דוגמא על מאמץ שידרשו ממך בטיפול. וזה תהליך. כמו כן חשוב לפני טיפול פסיכולוגי לדעת לקראת מה הולכים, מה זה טיפול פסיכולוגי [ובאמת יש כמה וכמה שיטות טיפול] ומה המשמעות שבו. -זה כלל לכל אדם שניגש לטיפול פסיכולוגי ורוב המטופלים בכלל לא חושבים לקראת מה הולכים. כולי תקווה שתמצאי כוחות ותמיכה, ותמצאי עזרה לנפשך.

אתה מעודד ואכפתי, וכיף לקרוא את דבריך. על זה שזה תהליך, אני שומעת כבר זמן רב. האמת היא שאולי בגלל זה שאני כל כך הרבה זמן נמנעת מהתמודות עם ה"תהליך" הזה, פתאום עכשיו הכול כל כך עוצמתי. האם אתה מכיר נכים ארחים שהתמודדו? וקיבלו את נכותם? האם אתה יודע לומר מה עזר להם בזה? תודה שוב אני

שלום אודי,, ראשית, תודה. דבריך הגיוניים. ונכונים. אבל.. ויש כאן אבל (בקמץ) גדול. את ימי שלישי עם מורי, מובן שקראתי. ואולי לא ציינתי דבר חשוב (לא זוכרת) יש לי ידע והכשרה בפסיכולוגיה, ולכן אני מבינה היטב שיש "שלבי אבל" וכל ה"תאוריה", אבל אני לא מצליחה להפוך את התאוריה הזו למשהו שקשור אליי. נכון , אתה צודק כנראה גם בעניין של עודף שליטה. אני בנאדם של שליטה, ואני עד היום מכה על חטא על 4 השעות הבודדות בחיי שבהםן לא הייתי בשליטה, ושבהן נגרם נזק בלתי הפיך לחיי במלואם. וזה משהו אינ לא מצליחה להרפות ממנו ומהמחשבה. אגב, אתה צודק שגם בעניין המטפלת זה כנראה כך, שליטה שליטה שליטה. כי דיברתיא יתה על זה שאני מרגישה שאני לא מפיקה כלום, או לא ממש "עושה תהליך" ושאני לא יודעת אם זה מה שאמור לקרות בטיפול, והיא אמרה לי - שהיא לא יודעת מה אני מצפה, ושבעצם אני יכולה אולי ללמד אותה איך נכוןלי לטפל בי, ולי - אין תשובות. מצד שני היא גם אמרה שאני לא מאפשרת לה להיות חמלתית, ולא מאפשרת לה הליות ה"המקום הבטוח" , מה אני אמורה לאפשר? למה אני אמורה לצפות בטיפול? האם תוכל להגדיר לי - מה קורה בטיפול? מה ה"תוצרים" שאינ אמורה "לצאת איתם" ממנו? היתה ל י תקופה שחשבתי שרק היפנוזה יכול הלהועיל, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לשכנע את עצמי להרפות, ולתת לאבד שליטה. יש לי גם סיבה אישית נוספת, שבגללה אין לי אומץ להיכנס למצב של היפנוזה, בגלל תוצאות אפשריות (וזה לא המקום ולא הפורמט שבו אני רוצה לדבר על זה). מדיטציה - אני מנסה לאחרונה יותר ויותר, ובשבועות האחרונים, אני באמת משתמשת בה כטכניקה היחידה שמאפשרת לי להגיע לשינה ולו של שעתיים רצופות (ויחידות) בלילה. אני מתחילה להרגיש קצת כמו הסיפורים שאני שומעת מחבריי הלומי הקרב, וזה מלחיץ אותי עוד יותר. אני עדיין לא מצליחה להבין שהכותרת הזו "פוסט טראומה" היא .. אני. יש מתישהו שמישהו מצליח להבין את זה על עצמו? יש מישהו שמוכן להסתגל לזה? או יכול להסתגל לזה? והכי חשוב- אי ך זה משנה את החיים? עד עכשיו אני משתדלת ל א לוותר לעצמי, ולדרוש מעצמי את כל מה שדרשתי מעצמי קודם לפציעה ועוד יותר, והשאלה... האם זה נכון? תודה שוב אני

שלום, יש אפשרות לקבל בבקשה לתיבת המייל שלי המלצה על פסיכולוג קליני שמטפל בשיטת cbt בהוד השרון?תודה מראש.

שלום ד"ר, בנוגע להמלצה על מטפל בשיטת cbt בהוד השרון.אני דרך קופ"ח מכבי ואם אפשר חשוב לי שיהיה גבר לכתחילה... המייל שלי זה - [email protected] רוב תודות

מרגישה באבל .. בוכה ימים שלמים.. נרדמת (בעזרת כדורים) יום ולילה וכשקמה לא יודעת אם זה יום או לילה, לא זוכרת איזה יום היום לא עוקבת אחרי הזמן..מרגישה חולה ואבלה לא ברור על מה אולי על חיי...גם לאבל הוקדשו 3 ימים ראשונים לבכי אבל אצלי הוא לא נגמר.. מתפללת להירדם ולא להתעורר שוב למציאות הזאת.. סליחה מהקב"ה וסליחה מכולכם

שלום, כבר כמה חודשים מחזר אחרי (באובססיביות)בחור עדין רגשן מידי , קצת נקבה בלשונינו, אך טוב ואכפתי, אוהב אדם כזה אני כל הזמן מסוייגת ממנו ,רציתי אותו תחילה בתור ידיד אך הוא מאוהב בי , ואני לא יודעת מה לעשות ,בזמן האחרון אחרי שהגדרתי בהחלטיות א ת המרחק שאני רוצה ממנו, בתור ידיד, היה לי שיחה טובה ונעימה איתו, שלאחריה הרגשתי כמה ימים טוב ומין התרגשות לחשוב עליו , הייתי קנאית כשחברה קפצה אליו. החלטתי לבטא את הרצון שלהכיר אותו, ישר זה התגלגל לאישור שלי לכאורה לקשר זוגי למרות שאני רק רוצה להכיר אותו, והוא ישר מאוהב , מתרגש ומבטא את זה כל הזמן יחד עם מגע של ליטוף וחיבוקים ונשיקות, אני פתאום מרגישה מסוייגת ונרתעת , מפחדת שאני שייכת למישהו שאני בכלל לא מאוהבת בו אלא מוצא חן קצת בעיני, ואז אני נהיית מסוייגת מולו מפחד שילך עם זה רחוק מידי , וגם לא יודעת איך להגיב לאהבה שלו אליי.. מה דעתך ? אשמח לקרוא תודה! מה עובר על הבחור ? מה עובר עליי? למה יש לי פחד כ למרחב לי , פחד לנסות ולהתמסר ומקס זה לא זה...למה הוא אובססיבי ולמה זה גורם לי לפעמים קצת דחייה או רתיעה ממנו ומהקשר.

היי אודי יקר, שמחתי לראות שהפורום עדיין קיים ואתה עודך כאן עם כולם. חלפו חודשים רבים מאז ביקורי האחרון... ותוהה אני, האם אתה בכלל זוכר אותי??? אולי אנו נוטים לפנות לפורום בעיקר כשקשה וכשצצות בעיות ומצוקות, אך הנה דווקא הפעם דברים טובים בפי לחלוק איתך. המטפלת שלי חזרה אלי לאחר חופשת לידתה, האמא היחידה שהייתה לי, והנה בתה שלה אוטוטו בת 10 חודשים. הטיפול שלי מעולם לא חזר להיות כפי שהיה לפני לידתה. בתחושות שלי היא נטשה אותי, כפי שאמא שלי נהגה לעשות ועל כן קשה לי לסלוח לגמרי. הבחור שהכרתי אז, באותו יום בדיוק כשהיא ילדה את בתה, הינו הגבר שלי חיי. ואנו חווים יחדיו אהבה שלא ידעתי כמותה. הוא הסלע היציב והבריא עלי אדמות, הוא מחדד לי את הראייה, הוא צובע לי את העולם בהיר, הוא מבריא אותי וגומל אותי מהמטפלת שלי. אתמול התגלו לי דברים קשים שכנראה שכחתי מילדותי, אך אחי הגדול הזכיר לי.. הייתי אולי בת 5, כשאבא חטף עצבים ואיגרף את גבי עד לצרחות של ממש, אך הוא לא הפסיק חרף תחנוניי.. אלא רק עד אשר הוא עצמו נרגע. אודי, זו סצנה שאינה קיימת בראשי! זו סצנה שאחי סיפר לי ושאל בתדהמה: "מה אינך זוכרת???" "איך אינך זוכרת???" אני רק זוכרת את הכיור מלא בדם, כי אבא פיצץ לי את האף. אני זוכרת את המקום שבו יכולתי להירגע, מול הברז, מים קרירים, אך הפחד שאבא יופיע מאחור. אני זוכרת רק את המקום שבו אני מסוגלת לזכור. עברו 20 שנים מאז. האלימות בבית היתה נוראית ויומיומית ואני כועסת על עצמי, אני כועסת שכמעט איני זוכרת סצנות של מכות. אני רק זוכרת את הכיור. השירותים. האמבטיה. מקומות המסתור שלי. לא זוכרת את אבא מכה אותי או את אמא או את אחיי. לא זוכרת. למה??? למה אני לא זוכרת? אני נורא רוצה לזכור! זה מפריע לי אודי... אני יודעת שעברתי פתאום למקום אחר. לא טוב. אבל לא תיכננתי. אך אני מחליטה שאני יוצאת מהמקום הזה כאן ועכשיו. אני מתרוממת וחוזרת לחיי המאושרים. לבנותיי. לאהובי. למטפלת היקרה שלי. לחברות האמת שלי.לשמש. לפרחים. לים. לאושר. סתם הייתי חייבת לכתוב לך. אסיים כאן. חג שמח מכל ליבי! רונה

שלום כולם אצלי במשפחה נמצאים במלחמה אחד נגד השני. אני נגד אבא שלי והאישה שלו, אחרי שהיא טרחה לאיים עלי שתרצח אותי, והוא תמך בה. ואחרי שהם החליטו שאני גנבתי את הרכב שהם נתנו לי לתקופה מסויימת (יש לי רכב אחר משלי). ואחרי שעשיתי להם טובות משך חמישה וחצי חודשים (סיפור ארוך..). אחותי נגד אמא שלי, כנראה בגלל שאמא שלי איחרה לארוחת הצהריים, ובהזדמנות אחרת לאירוע של הנכדה. אח שלי נגד אבא שלי, כי זה ככה כבר מזמן. אני נגד אחותי, כי היא חלאה, ואחותי נגדי - מאותן סיבות. אמא שלי נגד אבא שלי, בגלל שהוא זבל נצלן ותכמן. ואח שלי נגד אחותי, בגלל שהיא אגואיסטית. כלומר, נוצרו שני מחנות: מחנה האור: אני, אמא שלי ואח שלי. ומחנה החושך: אבא שלי, השטן שהוא חי איתה, ואחותי (מפלצת לא פחות קטנה). המשחקים האלה מתנהלים כבר שנים, אבל עכשיו נוצר מצב ממש קיצוני. כי עכשיו אף אחד לא משלים עם אף אחד. נמאס לנו ממחנה החושך. מהרוע שלהם. כמה אפשר לסבול את החארות האלה ? קיימות סוגיות ירושה, אבל מעבר להן יש את בעיית הדיכאון. איכשהו כל מה שקרה הצליח להעכיר את מצב הרוח שלנו (אני ואמא שלי), לתקופה ממושכת. אני החלטתי שאני לא חוזרת יותר ליצור קשרים עם מחנה החושך. גמרנו. הסיפור הזה נגמר. סופית. לא צריכה להיות בקשר עם יצורים שמאיימים לרצוח אותי. שכל מה שהם עושים זה רק לנצל אותי, לשקר לי, להעליב אותי, לספר עלי סיפורים מגעילים לאחרים, ולהפלות אותי לרעה. וזה לאורך שנים. אבל מעבר לכעס זה פשוט מדכא. איך הם מעיזים להתנהג ככה ? ועוד להתבצר בעמדה שלהם ולא לזחול אלינו עם בקשות סליחה. ואין שום דבר שאפשר לעשות חוץ מאשר להשלים עם המצב. אבל הדיכאון הזה לא עובר. חשבתי שזה ייקח כמה ימים, ואחר כך אני אהיה בסדר. אני אשכח. אבל זה לא עובד. העלבון גדול מדי. בעיה נוספת זה האחיינים. לאחותי יש שלושה ילדים, וכרגע הם לא בקשר לא איתי ולא עם הסבתא שלהם. אמא שלי במצב רוח די רע מהקטע הזה, והיום היא התקשרה לאחותי, למקרה שהילדים יענו, וכשהיא ענתה, אמא שלי ניתקה לה את הטלפון בפרצוף. מה שכמובן יגרום להמשך המלחמה. אחותי, דרך אגב, נשמע במצב רוח מאוד טוב. מה בכל זאת אפשר לעשות ?

הי אודי להוכיח שזו אני...כדי שתאמין... מילת קוד... פרטים מזהים... רקע על תכתובת קודמת... אני לא בטוחה שאני יודעת איך לשכנע... מקווה לעבור סינון...ואם לא...אז כואבת..אבל סולחת  מצטערת שאני מפריעה בזמן קצת לא נוח זה... כשיש מלחמה גדולה בחוץ אין זמן להתפנות לשומדבר אחר. זה ברור. ואני בכל זאת מפריעה. אין הסבר לגודל החוצפה ("יא אגואיסטית אחת, תעופי לי מהפרצוף"- זה אתה אמרת או שהמילים מהדהדות מזמן וממקום אחר?) אני מפריעה בגלל עצב גדול. עצב בל יתואר. כאב שיושב בבית החזה, כמו גידול, מתפשט מבפנים על כל עצם ועורק ווריד, הכל כבר לא אותו דבר מבפנים מאז שהוא שם. ובכל זאת עדיין לא רואים כלום מבחוץ. הגידול צוחק עלי בפנים... אומר לי שאגסוס בעוד מבחוץ יגידו "מלכת הדרמה" ו"עושה פרצופים, אפשר לחשוב, יש דברים הרבה יותר גרועים". חלקיקון מהכאב אני מניחה כאן (אם זה בסדר)... בפסח שעבר היא נתנה לי מתנה, חלקה קנויה חלקה עשויה, סיפרה שעבדה עליה כמה ימים, כמה התרגשתי!, וגם אני נתתי לה מתנה שהכנתי, והיא אמרה, שאנחנו מתחילות מסורת מעכשיו, בכל שנה בפסח מתנות, ואני חשבתי , איך את יודעת שאנחנו נהיה יחד בעוד שנה. והנה עברה שנה. וכמו שרק אני יודעת להיות בקשר, אנחנו לא ביחד. את המתנות החזרתי לה. את המתנות שנתתי לה ביקשתי שתחזיר והיא לא החזירה. איך דברים היו נראים אם לא הייתי מקלקלת...אם היא לא היתה מקלקלת.. אני שונאת אותה כל כך... ואני מתגעגעת אליה כל כך... ובעיצומם של בירורים על מחלה של הגוף מקווה למחלה, כי בדימיוני מחלה רצינית כזאת יש בה די כדי לתת לי כרטיס כניסה אליה בחזרה...מכוח הרחמים אולי... אבל אני יודעת שגם זה לא יעזור. עצובה . נורא. ולמרות הכל מאחלת חג שמח לך אודי ולכל החברות היקרות שכאן. גלי

ובקשה קצת משונה.... אם יצא לך אודי, לכתוב לי תשובה ארוכה... כמה שיותר ארוכה יותר טוב. אני יודעת, כמות זה לא בהכרח איכות, ובכל זאת מרגישה שצריכה עכשיו הרבה.... שוב תודה גלי

ומגיע החג ועצוב לי כל כך. ולא שלם לי.......כלום וחושך לי ולא יודעת ולבד. פוחדת

אודי יקר... בלי קשר לבדיקה הבטחונית שעברתי/לא עברתי רציתי פשוט לאחל לך המון טוב בחג הזה ומלא פריחה צפונית ולא רציתי להמתין לתשובתך כי לא הייתי בטוחה שתספיק (או שתאמין שאני זו אני- נראה לי שזה עורר משבר אמון אצל רבים מאתנו) אני כ"כ שונאת ברכות רשמיות (וחגים בכלל) ואפילו קצת נבוכה מהם. רציתי נורא להודות לך על הכוכב הזה שבראת שעזר לכ"כ הרבה אנשים והמון לי. הצלחת לשחרר בתוכי כמה חלקים משיעבוד ונכון שיש לי עוד המון אחרים שאני מסופקת אם יגיעו אי פעם אל החופש- אבל זה אתה שכל הזמן אומר לראות את היש אז אני מתבוננת בו ורואה שהיית סוג של חבל הצלה ומשהו טוב שאפשר להאמין בו כמו פרחים צבעוניים על אדן החלון שאני רואה אותם לפעמים ויודעת שגם אתה ראית אותם אז- למרות כל הזפת השחורה הזו מסביב (בחורף הבא אם אהיה, אהפוך את הזפת לנפט לתנור הציורי הזה). אז שוב מודה שאתה פה בקוסמוס שליח של אור בהיר מאיר, וסליחה על הנואשות, הרטינות והנרגנות שלי כנגד החיים מקווה שאולי פעם יהיו לי בשורות חדשות. רות עבור. רפאים

אודי אני לא מבינה למה אתה מתכוון- שאתה לא מאמין לי שאני אמיתית? על איזה שקר מדובר? הפקדתי פה את כל כולי את נשמתי. הלב שלי. זה נורא מפחיד ולא צודק מה שקרה פה בשימוש הפוגעני והמקומם שנעשה בפורום אבל על זה אני לא יכולה לקחת אחריות. זה לא שלי. והמילים האלה היו מפחידות מאשימות ופוגעות ואני פשוט לא מבינה ואני רועדת.

אודי,ככל שהחג מתקרב אני מרגישה שאני מתנתקת, אפילו לא יודעת ממה ,אולי פשוט מתנתקת מהקרקע ?? הרצפה הולכת ונעלמת לי.. אודי,אולי תדביק אותי לרצפה בסלוטייפ ??

אודי יקר שלי !! אני קוראת ובוכה..ממש בוכה.. תודה שאתה מאמין לי. הרגשתי שכל העולם שלי פתאום נגמר לי.. אני יודעת שאתה שומר עלי, אני מרגישה את זה ופתאום כשלא ענית לי הרגשתי שהעולם נגמר לי. תודה לך אודי !!!.. לא חלמתי בחיים שאוכל להתקשר כך דרך האינטרנט.. להרגיש כך אליך דרך הפורום ..העולם באמת הזוי.. חג שמח לך :)

אודי, כן , גם אני פתאום מרגישה זוועה..לא ענית לי כי אני חשודה בעיניך ?? למה לא ענית לי ?? אודי ,זה מרגיש לי פה פתאום שהכל מתערער .. בבקשה למה לא ענית לי ? זה מערער אותי. אפילו אז...מזמן מזמן כשכתבת לי אז על במבי.. זוכר ??כשכל כך נפגעתי ממך בחרתי להשאר עם שמי עם הזהות שלי !!! כשאתה לא עונה לי עכשיו אני מתחילה להגיד לעצמי כן את לא את, היום לא יום ראשון, מחר בערב לא יהיה פסח, מחר לא יהיה יום שני, עכשיו לא לילה..אודי אני משתגעת ..תענה לי בבקשה ואם אתה לא מאמין לי שאני זו רק אני ללא זהויות נוספות כאן אז תגיד לי ואני לא אכנס יותר לפורום שלך .אבל תגיד לי כי השתיקה שלך מערערת אותי לגמרי. כנראה שפיתחתי כלפיך גם אמון וגם קשר

הסיפור מתחיל לפני ארבע שנים כאשר מרצה באוניברסיטה בה למדתי מתחיל להתכתב איתי באינטרנט, בהתחלה ההתכתבויות היו לכל תלמידיו ובהדרגה הפכו אישיות יותר ואלי. וגם בשיעורים הפכתי בהדרגה למועדפת. המרצה הזה רכש את אמוני ונתן לי להרגיש ביטחון, ואם זאת, כשהרגשתי שנחצה גבול השיב "אני מבטיח לך שאין כאן "כוונות" נסתרות כלשהן (אם הכוונה לכוונות רומנטיות או מיניות רגילות). הצעתי: בואי נשכח מזה ונמשיך להיות המורה הטוב והתלמידה הטובה!" . וכך במשך 4 שנים טווה לאט לאט את חוטי מזימתו. מקשר של החלפת רעיונות פילוסופים-רוחניים הוא הפך ליועץ ומכוון, תוך שימוש בהמון מחמאות כגון "התכתובת הזו מגדילה עוד יותר את ההערכה שלי כלפיך, העצמאות שלך, החופש, הכנות והחוכמה. אלו תכונות שאני מוקיר ביותר!", "התלמידה המועדפת", "את כל כך חכמה לגילך" וגם טפטופי פלרטוטים עד שכתב "איזו התאמה יש בינינו, על אף הפרשי הגילים העצומים, ניסיון החיים, על אף הבדלים נוספים...!".וכך אחרי שנה וחצי מהיום שכתב את המשפט הזה הפך מהמרצה שלי ל"מאהב הווירטואלי וסודי שלי". ואני הרגשתי מיוחדת. המרצה-הד"ר-החכם-בעל שם דבר מתעניין בי הקטנה והטיפשה! עד אשר כתבנו על פנטזיות מיניות וארוטיות באופן אינטנסיבי. מעולם לא שכבנו וגם לא היה בינינו שום מעשה פיזי ממשי. אבל אני מרגישה שניהלתי חיים כפולים. אף יצור חי לא ידע על הקשר הזה כי "לא יבינו אותנו" לטענתו. בשנה האחרונה נשאתי לאהבת חיי מזה 7 שנים והוא לא ידע ולא הרגיש...עד ש... כיום (אחרי 8 חודשים של פרדה מבעלי וניתוק מהמרצה הזה) מסתבר שזוהי שיטתו וכך הוא פועל. ישנן הרבה נשים שאיתן ניהל קשר כזה ואינטימי אף יותר מתוך עמדתו כמרצה/יועץ רוחני . היום בעלי האהוב ואני מבקשים עזרה רגע לפני שנישאנו מסתיימים. אני אוהבת את אישי בכל ליבי ובכל מעודי ורוצה לתקן! אני מאחלת לעצמי להתבונן באומץ לתוך מהווי ונבכי נשמתי אך אני זקוקה לעזרה מקצועית. ואני מבקשת עזרה. לאן פונים? מה עושים?

בעלי עזב את הבית אחרי שקרא חלק מתכתובות ההימיילים בין המרצה וביני, הוא מרגיש ומאמין בכל ליבו שבגדתי בו. ההתכתבויות שקרא היו פנטזיות מיניות שהמרצה ואני כתבנו בזמן שהייתי נשואה, והדבר גרם לו לחשוב שיש לי רומן ולכאב אדיר. עברתי בדיקת פוליגרף (לבקשתו) כדי להוכיח שכל הקשר בין המרצה לביני היה במיילים ולא שכבתי איתו. זה לא עזר.

מקווה שעוד לא עזבת...הבדידות יותר חונקת בימים כאלה ולא יודעת איך אבלה אותם (קשה לי לקרוא להם "חג") לבד עם אב אלים עם התפרצויות זעם ופוטנציאל לתוקפנות פיזית אשר כבר מראה את אותותיה... ואם פסיבית והכי גרוע - אני ה"חדלת אישים" שלא מסוגלת למצוא את הכוחות למצוא לי מקום אחר שארגיש בו רצויה.. פרט למקום אחד סופי ושקט ורגוע ונצחי אין בי עוד כוח

עברתי לומר לך אודי יקר .. חג שמח !!! (גם למיקה ,נילי, שיר, MP, לילך , חן אופירי , נועם , רפאים, במבי, אליס.. גם לגלי, ילדהאישה ונגרה אם אתן כאן בשקט..) תודה על המקום שאתה מאפשר לנו פה. אני מתבוננת מהצד בימים האחרונים , מתקשה להביא את עצמי ואת העומסים שלי כשיש בלאגן , אבל שמחה לראות שאתה שומר מיטיב לבית כאן.. מאחלת המון דברים טובים, ובעיקר , שיהיה לך כוח אינסופי.. בשבילנו :-) החגים מאוד קשים לי בשנים האחרונות. מאז שתיבת הפנדורה נפתחה בי.. הבדידות מאוד מורגשת,המסכות עם המשפחה כבר לא עובדות , כל הסודות המוסתרים שיש בבית עושים לי בחילה, קשה לי להיות חלק מהם. קשה לי להיות איתם . השנה אני נמנעת מלפגוש אותם - קצת קשה לי עם זה , הילד שלי רוצה לראות את סבאוסבתא שלו - אני לא !!! אני רוצה לראות את הבני דודים שלי .. אבל המחיר יחד עם ההורים גדול לי מידיי. יחד עם זאת המטפל שלי יוצא לחופש ארוך- כמעט שבועיים וחצי (הוא גם צריך מנוחה) והילדה הגדולה בי מבינה .. רק שהקטנה שבי עוד כועסת עליו .. מרגישה שזקוקה לו כל הזמן האינטנסביות בטיפולים מחזיקה אותי ,למרות שהיא לא פשוטה , היא עוזרת להשען ..מצמצמת לי את הנפילות בין לבין . ומה יהיה עכשיו כשיש אובר חגים פלוס חופש המטפל = ? קשה לי .. אודי .. עוד קשה .. עד מתי ? בכז , שולחת לך מארז של מצות עם שוקולד :-) , יין טוב וחיבוק מהלב . תודה על הנוכחות המיטיבה שלך פה על ידי .. שרית

שרית יקרה מה שלומך...? מרגישים את הבחילה שלך ויש לך את כל הסיבות להרגיש אותה כי הסוד הזה תקוע כמו עצם בגרון. כ"כ מבינה אותך, כל החגים האלה, כמה אפשר לשמור בבטן... אבל יש לך גם דברים אחרים טובים ונוחים לעיכול כמו המשפחה הקטנה שלך-בן הזוג והילדים ובני דודים שיכולים לעטוף ולאוורר. וזה המון וזה משמעותי נורא התמיכה הזו. אני חושבת שהכעס הזה שלא נפתר עם מי שהיה אמור להפתר והעמדת הפנים הזו היא ממש בלתי אפשרית. באמת גורמת לבחילה. אני פתחתי את זה בעבר כי לא יכולתי יותר. לא הייתי מסוגלת להמשיך כך ולכן עד היום אני שונאת חגים שנראים לי כמו סוג של הופעה ומיצג שקרי בפני הסביבה הכאילו קרובה. אבל זו החלטה ומשהו שצריך לעשות כנראה באופן מאוד הדרגתי ולא מיידי כדי שהמחיר לא יתעצם בשבילך. שילמת מספיק מחיר כבד בחייך. ואני רוצה לאחל לך שרית שהחג הזה יהיה בשבילך בכל זאת מאיר. מגיע לך קצת שקט. באמת רוצה שיהיה לך טוב ואני כזו אנמית רגשית ובטח לא הצלחתי אפילו כאן להביע חום. כי זה מה שאת זקוקה לו הכי. אז אני מצטערת אם זה נשמע כזה מרוחק ולא נוגע זו המוגבלות שלי. אתך בכל מקרה שולחת הרבה כוחות וריח של פרחים מהאדניות על החלון (רוצה לשלוח חיבוק- אבל לחיבוק כמו כל מחווה פיזית אחרת יש קונוטציה בעייתית עבורי- סתם משהו אפל מהעבר הרחוק..).

(תרתי משמע) (גם כשהיא לא מועלית לפורום) (למה בעצם?) )לילך(