פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי הבן שלי (בן 5) מסיים השנה גן טרום חובה. ברישום לגן חובה היו לי שתי אפשרויות: 1. לרשום לגן חובה רגיל 2. לרשום לגן חובה במסגרת חטיבה צעירה. רשמתי לגן חובה רגיל, מתוך אמונה שמסגרת זו תהווה עבור הילד תמיכה ודאגה לצרכיו האישיים. אני היחידה שהעירייה אישרה לה את הגן הרגיל, 90% מהילדים נרשמו לחטיבה הצעירה. כך יוצא שהבן שלי עובר לגן חדש ללא חברים מוכרים. ברצוני לציין שמדובר בילד מופנם ובישן מאוד. בנוסף, כל מי שילמד בגן חובה במסגרת חטיבה צעירה ימשיך אח"כ כקבוצה לכיתה א' שבחטיבה. שאלתי היא: 1. האם זה נכון להעביר את הילד לבד לגן חובה ולא ללכת עם השאר לחטיבה הצעירה? 2. האם זה נכון ליצור מעבר כפול - פעם לגן חובה ופעם שניה לתוך כיתה א' שבחטיבה (שרב הילדים בכיתה זו כבר מגיעים לכיתה א' כקבוצה מהגן שבחטיבה?) שוב, מדובר בילד רגיש עד מאוד האם עדיף להעניק לו חום ואהבה של גן רגיל או למנוע מבעדו שני מעברים ולרשום לחטיבה ששם היחס פחות אישי (70 ילדים במתחם של כיתה א' וגן ). תודה!

איזה רופא לפנות לטיפול בדה-פרסונליזציה? תודה

תודה על תשובתך המהירה,והאם יש כדורים כנגד מחלה זו,חוץ מאשר טיפול פסיכולוג/פיסכיאטר,תודה

מרגישה צורך לצעוק. אודי, אני לא יודעת מה לעשות. אני בטיפול דינמי כבר 5 חודשים עקב חרדה , לאחר תאונת דרכים. לא רואה התקדמות. אבל לא יודעת מה לעשות. אני אמורה להרגיש בהתקדמות כלשהיא? אני חושבת שאני לא מצליחה לחשוף את עצמי בטיפול. גם אחרי 5 חודשים. לאחר כל מפגש, עוד לפני שאני מספיקה להגיע לרכב, אני מוצאת את עצמי בוכה. לעולם לא בכיתי במהלך מפגש, האם זה מעיד על משהו? השיחות הן סתמיות, אני לא מצליחה להביע את עצמי, או שאולי אני לא רוצה... היום לדוגמה, לקראת הסוף, ציינתי בפניו שאין לי כח ושאני מיואשת(עבורי זו התקדמות) , כמעט והייתי על סף דמעות ולפתע הוא אמר, 'טוב, נפגש בפעם הבאה'. מה זה החוסר טאקט הזה?! די, אין לי כח יותר למה אני

שלום וערב טוב לד"ר אודי , אשמח אם תוכל לעזור לי , כי אני בדילמה קשה שאולי תיראה לך ילדותית משהו אבל לי היא מאד משמעותית: יש לי חברה מילדות שמאד השתנתה, נהייתה נורא קיצונית בדעותיה, גזענית כלפי עדות מסויימות שנראות לה נחותות, מתנשאת באופן כללי וגם אישי - כלפיי, עוקצנית ומשתמשת בהזדמנויות שונות, [בד"כ בעיתות כעס אך גם לשם השעשוע] בדברים אשר אני מספרת לה - נגדי, מבקרת אותי על סגנון הדיבור, על תוכן הדיבור! - אפשר לומר שבשנתיים האחרונות חלה החמרה בנושא. לאחרונה יוצאת מהמפגשים איתה בתחושות מאד לא נעימות, ממש על סף דמעות ומאד מאד מתלבטת אם לוותר על החברות הזאת שהיא כמעט הבלעדית בחיי. אציין שקשה לי למצוא חברות בגילי - [מעל 30] שהן פנויות מבחינת מצבן המשפחתי (כמוני). עם כל חברותיי שהתחתנו, הקשר התרופף מעצמו (בגלל שינוי במיקום הגיאוגרפי ו/או קושי לקיים קשר כשיש בעל ברקע וחוסר זמן מובן מצידן לבילוי משותף). אני לא יודעת אם לוותר על החברות הבעייתית הזו, כי גם כך די מבודדת בעולם ומתקשה למצוא קשרים חלופיים. מצד שני לא בטוחה שבריא להמשיך בקשר כזה שהוא על סף פיצוץ כל הזמן. אודה לך מאד אם תוכל (על סמך דבריי) להביע את דעתך - מחשבתך -עצתך. בתודה מראש ! דידי

אודי עצוב לי. הודעתי לו במייל שאני מפסיקה את הטיפול..הוא גם ככה אף פעם לא שם. אף פעם לא עונה לי, ולא אכפת לו. נכשלתי שוב, בכל מה שרציתי לעשות, שוב השיתוק הזה. למה אני כזו כישלון? למה איבדתי אותו? למה לא אכפת לו כבר כמו פעם? מה עשיתי ששינה את הכל? אני רוצה שהכל יהיה כמו פעם ): אין לי כוחות יותר. פשוט אין. אופיר

הוא כבר עזב וויתר ולא נאבק - זו תחזית שכבר התגשמה מזמן. אני תמיד לבד - גם זו תחזית שהתגשמה מזמן. אני לא יכולה יותר

יקרה אני חושבת ש.. זה אחד הדברים הכי כואבים שיש.. ההרגשה הזאת.. שהוא לא שם כשאת צריכה או רוצה.. כמו גם הידיעה שפעם היה אחרת.. אחרת- כנראה טוב יותר בשבילך.. יודעת שזה בטח לא ממש יעזור, אבל תדעי לך שזה לא כשלון שלך ואת עצמך רחוקה מלהיות כשלון. משהו בין שניכם כנראה פוספס. אבל זה ממש לא כשלון שלך. יודעת שזה לא ממש מנחם כרגע.. רק להגיד לך ש.. איתך.. מאוד..(אם את מרשה..) ומקווה שאיכשהו כן תקבלי את שאת צריכה ורוצה.. ואם לא ממנו- ממישהו אחר (אם וכש- יתאים לך). הכי מגיע לך בעולם. שיר

אני חושב שיש לי הפרעת זהות דיסוציאטיבית עם צד אחד שהוא אני נורמאלי וצד שני שיש לו הפרעת אישיות אנטיסוציאלית אפשרי? על ההפרעת אישיות אנטיסוציאלית אני דיי בטוח, אני לא בטוח על הפיצול :S

אני לא יודעת אם ההודעה נשלחה, או שאולי נשלחה מס' פעמים? יכול להיות שעובדים על האתר ובגלל זה הבלאגן. בכל מקרה, התכוונתי לשלוח פעם אחת כמובן.

תודה לך אודי על התגובה מעוררת המחשבות. אני כותבת למרות שהפורום במנוחה, יותר לעצמי נראה לי כדי שלא אשכח. האסוציאציה הראשונה שחלפה בראשי כשקראתי את המילים "מתנת התרפיה" היה – נותנים מתנה וא"כ לוקחים או שזה הולך לאיבוד, עדיף לא לקבל לא לאבד, אולי לא להיוולד כלל (נולדתי וגם הולדתי , פעמים רבות הצטערתי על כל העניין כאילו שזה הפיך, יכול להיות שאקרא את הספר ,קראתי את תליין האהבה), חשבתי וחשבתי על המתנה האובדת/נלקחת באכזריות , על פחד שלי מתלות או קרבה, או הפחד התמידי לאבד את האהדה (אולי האהבה אם הוא אוהב אותי בכלל) של המטפל . היו לי מחשבות רבות על העניין, נראה לי שהתקדמתי קצת והאסוציאציה הזו הייתה תזכורת למקום שבו הייתי לפני זמן לא רב . אחרי שנתיים של טיפול מתוך החוויה של להיות ביחד עם נפש אחרת, חוויה שונה מכל מה שחוויתי עד כה, אני מרגישה שאני כבר לא לבד, יש עוד מישהו בתוך המרחב הנפשי, מישהו ממשי (לא דמיוני או מומצא) שרואה שראה אותי לא רק כמעטפת חיצונית, אלא כמשהו יותר שלם, איכשהו ההכרה וההרגשה הזו עברה ממנו אלי, זו תחושה של מלאות אולי אפילו רוגע מסוים, יכול להיות שדרך המטפל בפעם הראשונה מצאתי הכרה או הוכחה לזה שיש בעולם בן אדם כזה שהוא "אני", קשה לי להסביר את זה או להעביר את התחושה למילים. הגעתי לטיפול שטוחה ריקה ומפוצלת מאוד, חלק גדול מהזמן למען האמת לא הייתי, ועדין לא תמיד אני בנוכחות, לפעמים אני "מרגישה", זה אולי השינוי הדרמטי ביותר. לפעמים יש לי הרהורי "כפירה" זמנים של אין רגש/ות ובעיקר חרדות בין היתר מפני האובדן של הקשר עם דמות שהפכה משמעותית ( בזמן כזה נראה לי כתבתי את ההודעות ) העניין של העלייה בתעריף עורר את כל החרדות את ההכרה שהקשר הזה הוא תלוי תשלום וסופי . באחת השיחות לא מזמן, הוא אמר שאני נמצאת בתוכו, לא שהוא מכיל אותי, הוא השתמש במילים האלו ממש – "את נמצאת בתוכי", וזה עוד היה אחרי שאמרתי לו קצת בצחוק וקצת בסרקסטיות שהוא בעצם לא עושה שום דבר בטיפול (הוא אמר שלנוכח העבר שלי זה הישג מבחינתו). באותו זמן חשבתי לעצמי שהוא בטח אומר את זה לכל המטופלים שלו שהם נמצאים בתוכו, אבל המילים האלו משום מה לא עזבו אותי (הרבה פעמים אני לא זוכרת שום דבר מהפגישות), אחרי איזה זמן זה אפילו ריגש אותי קצת, ועכשיו בעקבות "המתנה" של יאלום ובעצם שלך (עוד לפני שקראתי את הספר) זה עבר עוד עיבוד וקיבלתי תובנה נוספת, גם הוא נמצא בתוכי כמו שאני בתוכו, ולכן לא צריך לפחד כל כך, נכון שיש ערך לקשר הקונקרטי המציאותי אבל כנראה יש גם משהו מעבר לזה שלא יאבד. בזמן האחרון במצבים נפשיים מסוימים אני רואה אותו בדמיון שם רגל ולא נותן לדלת להסגר לגמרי לא מניח לי להיעלם או שוב להפוך לאין-אני. זה יצא ארוך , ואני מקווה שלא ייגעתי אותך יותר מידי. תודה על ההקשבה ועל המקום ושיהיה לך שבוע טוב. רחל ב. נ.ב. זה מוזר שאני כותבת את זה לך או לפורום, הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר ככה בקול רם, "דיבורים רגשיים" בטיפול.

שלום יש לי חברה ילדות טובה נשואה כבר 7 שנים במשך כל השנים תמיד סיפרה לי שבעלה לא נותן לה כסף ולכן היא מסתירה ממנו כל דבר שהיא קונה היא אוהבת קניות וקונה המון ותמיד שהיינו יוצאות לקניות היא היתה קונה ומספרת לי שההורים שלה נתנו לה כסף או שיש לה זיכויים ממתנות שקיבלה ואני קיבלתי את זה. לפני כחודש התחלתי לשים לב להתנהגות מוזרה אצלה : התפרצויות זעם ושקרים (מספרת לי סיפור 4 פעמים כל פעם בגרסה שונה באותו יום ) היא גם ביקשה להלוות ממני כסף בתרוצים מוזרים , לפני שבועיים גילינו שבמשך השנתיים האחרונות היא מלווה כספים ממקורות מפוקפקים , מפזרת שקים ללא הכרה והיא חייבת כמה מאות אלפי שקלים וכל זה בלי שבעלה יודע כי היא ממש למדה להיות שקרנית , יש לציין שמצבה הכלכלי היה טוב, אחרי שהדבר התגלה היא שכנעה את כולם שהיא מעדה והיא למדה את הלקח וזה לא יקרה שוב , אני לא מאמינה כי מאז שהסיפור התגלה אני מרגישה כאילו יש לה פיצול אישיות פעם היא מדברת איתי ונשמעת הגיונית וצלולה כמו חברתי מפעם ואחרי שעה היא יכולה לדבר איתי ולהיות אדם שונה לגמרי מדברת בתוקפנות ואומרת דברים שלא אופינים לה להגיד ,אחרי שזה התגלה היא נפגשה עם פסיכולוג פעם אחת ואמרה לכולם שהוא אמר שהכל תקין , אבל עלי היא לא יכולה לעבוד כי אני מכירה אותה ורואה שהיא "הפוכה לגמרי ", אני בטוחה שהיא צריכה עזרה אני לא יכולה להכריח אותה לקבל טיפול אבל לדעתי היא ממש לא מתנהגת בשפיות , עם בעלה אי אפשר לדבר כי הוא טרוד רק בכיסוי החובות וכועס עליה מאוד וההורים שלה מאוד זקנים כך שאי אפשר לערב אותם אני מפחדת שהיא תדרדר יותר אני מרגישה שהיא במצוקה נפשית למרות שהיא מכחישה אני דואגת לשני הבנים הקטנים שלה מה לעשות ???? לדעתי מרוב שהיא למדה לשקר טוב היא גם עבדה על הפסיכולוג (אני חייבת לציין שאני גם יודעת שהיא עברה בילדות שלה איזה סוג של התעללות) אשמח אם תתן לי עצה

היי , יש לי שאלה שמעסיקה אותי. בעברי טיפולים אצל מספר מטפלים. אני בחורה עם מודעות עצמית גבוהה ועדיין יש דברים לעבוד עליהם. בטיפולים הקודמים התקשתי לקבל מספיק מהטיפול , מהמטפל.בגללי ובגלל המטפלים עצמם.הייתי אומרת אפילו שלעיתים הרגשתי הורית בחדר. כיום אני נמצאת בטיפול במקום שנראה שמתאים לי ואני לא מתוסכלת כמו בעבר.הטיפול הנוכחי החל לפני מספר חודשים ובפגישות האחרונות התחלנו לגעת בדברים מעט יותר לעומק.יחד עם זאת,אני שמה לב לדפוס שחוזר על עצמו:אני מרגישה שהמטפלת מגיבה אליי בצורה טכנית,ייעוצית ללא רגש . כלומר , מה שהיא אומרת מדויק ומתאים מבחינת התוכן הרבה פעמים אבל אני לא מרגישה אותה רגשית. אני מרגישה שהסגנון שהיא מעבירה את הדברים אליי הוא לא חם , לא רך.אולי אפילו נוקשה קצת. חשוב לציין שלי בעצמי למרות היותי אשה חמה מאד קשה לקבל עזרה וכשאני מביאה דברים רגשיים אני לעיתים מביאה אותם בצורה קצת רציונלית ולא נשפכת מתוך חשש שלא יכילו וחשש מאיבוד שליטה רגשי בחדר.חשוב לי לציין שהורי אנשים מאד חמים .. זה נורא מתסכל אותי כי אני מרגישה שבכל השנים האלה בטיפול אני לא מצליח להנות מהחלקים הרכים והעוטפים שאני יכולה לקבל בטיפול.מהכייף של זה. למה זה ככה? מה דעתך? איך משנים?

אני מחפש פסיכולוג באזור הקריות. אני בשנות ה30 הראשונות שלי ואובחנתי עם הפרעת אישיות. (כרגע ללא סווג מוגדר). אני סובל מאד, ובקשי מתפקד. אנא אם אפשר לעזור לי בעניין /או להפנות אותי לכתובת אינטרנטית אחרת ששם אוכל לקבל המלצה. רצוי איש מקתוע (פסיכולוג( שמומחה בהפרעות אישיות וקשיי תפקוד.אני מנצל את האינטרנט כדי לשאול כי ידוע לי שכאן יש אפשרות אמיתית לקבל סיוע בגלל התפוצה הנרחבת של הדברים. תודה

[email protected] בתודה

מרגישה אובססיבית.. אבל לפני שתיעלם עם הסופשבוע, תזכור אותי בהודעת ההמשך? תודה!

אודי היקר - זה היה מאד חשוב לי ותודה שלא השארת אותי לבד עם זה..ותודה שאתה לא פוחד ממני..

היתה לנו פגישה נוראית. במיוחד כשנפרדנו.חוסר תקשורת מזעזע. אני לא רוצה לראות אותה יותר.ולא לדרוך אצלה. אין לי אומץ להודיע על פרידה, ואין לי אומץ לחזור. מה עושים?

שלום רב, אני לא בא מרקע של רפואה או פסיכולוגיה. אני מעוניין לקבל אינפורמציה ופרטי מקרה (case studies) על מצב שנקרא fugue state בשביל סיפור שעליו אני עובד. לפי הבנתי מדובר בסוג של שיכחה דיסאסוציאטיבית זמנית (בד"כ). תודה רבה...

היי אודי בסוף הוא לא ויתר ולא הסכים להנחה (איזו הפתעה!). לא נראה לי שאפנה לטיפול הציבורי והאמת שלמרות השקפת עולמי הסוצ' אני חיה כקפיטליסטית המצויה. יש לי רגשי אשמה על אורח חיי , כל פעם שאני נוהגת במכונית החדשה יחסית , הולכת לסופר או לפסיכולוג, (אולי יש לי הפרעת אישיות מתחסדת או משהו כזה). הדבר שהכי קשה לי זו ההשקעה הכספית הגדולה בעצמי, אני לא מצדיקה את הקיום שלי בזמן האחרון. רחל

"אני לא מצדיקה את הקיום שלי." גם לי ,בדיוק אותה מחשבה. גם לי לא נעים ללכת לטיפול בשל כך.

נתפס לי הגב. מה זה אומר? שבעצם אני לא מסתדרת?

איך אפשר ללמוד על עצמך דברים, ויחד עם זאת לא להבין כלום?... חוץ מזה ש"את משהו יוצא דופן. אולי יום אחד הפסיכיאטריה תצליח להגדיר את מכלול הסימפטומים שלך בצורה מדויקת יותר ממה שמתאפשר היום". אז אמרתי לה שלפי זה אני הכל ולא כלום. בהקשר הספציפי. גם היא לא יודעת מה היא מנסה להגיד. אבל היא אומרת.

אחרי לבטים ממושכים ביני לבין עצמי החלטתי שאני רוצה לפנות לטיפול פסיכולוגי. ועכשיו אני קצת אובדת עצות.. איך אני יכולה לבחור מטפל בצורה נכונה, ללא המלצות על מישהו מסוים? האם אני יכולה לעשות מעין "ראיון" למטפל הפוטנציאלי, משמע להבין את גישתו הטיפולית, להגדיר מראש שאני מעוניינת בטיפול ממוקד ולא בטיפול של שנים וכו'? השאלות הללו מציקות לי מאחר ולפני כמה חודשים התחלתי טיפול אצל פסיכולוג מסוים שהרגשתי איתו אפס כימיה, מה שגרם לי לעזוב אחרי מספר מועט של מפגשים ולהירתע מכל העניין, עד שגייסתי עכשיו כוחות מחודשים להתעסק עם זה. תודה.

אני בחורה בת 26 שסובלת מלחץ מתמיד ואני דיי מבועסת מזה ני מרגישה הרגשה של חנק מאוד מכביד לי ומציק לי נורא ההרגשה מלווה בכך שאני לקוית למידה ןכול הזמן חוויתי כישלנות בתחומי הלימודים בגרות הוצאתי בקושי בציונים עובר והם עברו לי נורא קשה כי שהגעתי למבחנים נכנסתי למען בלאק אוט שגרם לי לכעס בזמן הבחינה ולמצב שמחשבות אחרות צצות בבחינה "מה יהיה עם עבודה טובה "ומה יהיה עם אכשל" ומה אהיה אם לא אצליח וכ"ו איך מתנתקים מהמחשבות הללו בזמן בחינה ובכלל בחיים.?? איך עושים הפרדה בחיים בין מצבים למשל בין לימודים ועבודה בית אני מכירה תרפיה ותרגלי נשימות רק שזה לא עוזר לי ממש זה משהו פנימי ואין לי כסף לפיסכולוג אני מרגישה תיסכול שאני לא מצליחה בלימודים או בעבודה טובה זה נורא קשה לי אני מרגישה תקועה ושאני לא מגיעה להשגים שרציתי להגיע זה מתסכל אותי נורא שאני רואה אחרים במקום עבודה טוב ממני בעוד שאני תקועה בעבודות מזדמנות ולא רציניותוזה גורם לי לערור נוסף בביטחון העצמי למה זה קורה לי ואני בחורה רצינית שנונה רק שבזמן האחרון הביטחון אצלי היתרסק לרציפה ואני לא מאמינה בעצמי בכלל ונורא מתוסכלת לפני מספר שנים אמרו לי שאוכל לטפל דרך שיטה הזו ביופדבק אז אולי בבקשה תעזור לי אני ממש מיואשת מזה זה פוגע בתחושת הביטחון שלי ממש גורם לי לעצבות ותיסכול שאני מורידה את הלחץ ומרירות כלפי הסובבים אותי ונאמר לי שאוכל לטפל דרך השיטה הזו אנא תן לי דגשים איך להיתמודד עם כול הלחץ לחץ אני רוצה להביא ילדים לעולם אך מפחדת שהלחץ הזה ישפיע עליהם גם אנא עזור לי ממש

שלום רב לך ליאת בהמשך לשאלתך, טיפול קוגנטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק יכול בהחלט לעזור לך להתמודד עם קשייך. אשמח גם לשוחח עימך ב 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

הי עדי, תלוי בהקשר ובסיטואציה. ובמטפל עצמו כמובן - בגישה שלו. יש שמחמירים מאוד ומתנגדים לכל סוג של מגע בטיפול, ולא משנה ההקשר. יכולה להעיד על עצמי, שהיתה פעם אחת לפחות (שאני זוכרת - אולי היו יותר) שהיא הציעה חיבוק, ואני סירבתי. TM.

למה אתה לא כאן ? אתה חסר . אני מרגישה נורא לבד . מחפשת משו להאחז.. מפחדת להשמט .. לגמרי. עזבתי את הטיפול שלי לפני שבוע . 4 שנים . יותר נכון ברחתי. הרגשתי אשמה נוראית. פגעתי בו המון בטיפול. המון שיחזורי עבר ובמקום להתעמת עם מי שצריך - עם מי שתקף .. במקום להיות נפרדת מהתוקפ שלי .. הפכתי להיות כמוהו? חייתי את כל האשמה והכעס והזעם.. והאלימות הזו .. יצאה בטיפול. ראיתי בו כזה שלא רק נבהל ממני , אבל לא עמדתי בתוקפנות שלי. במקום להתמודד עם האכזריות שנעשתה בי , אני זו שהפכתי לאכזרית. החלטתי לקחת ממנו פסק זמן, האמת, ידעתי אותו בסמס על כך, אבל אני כואבת את הויתור הזה שלי עד אימה ..למרות שהוא הזמין אותי לחזור.. ובלה בלה בלה.. נמאס לי אודי. בעיקר לנהל דיאלוג עם הכאב שלי , 4 שנים של יאוש , הזדקקות , ניתוקים אינסופיים ,ובעיקר איבוד שליטה .. קשה לי לנשום. המחנק נוראי. אני מרגישה שמאבדת את עצמי .

רק לספר לך שבנתיים אני ממש בסדר ב"ה.

יש לי בעיה שלא מטפלים לי בה , אני בן 14 ובאתי לשם בגלל הפרעת התנהגות ופתאום הופיע לי כזאת בעיה : נעלם לי ההומור לגמריי ואני לא מדבר פתאום אם אפחד (פתאום קשה לי לדבר) גם שאין לי הומור אני לא כל כך מדבר זה גם בגלל זה , אני סובל כבר חודשים וזה גורם לי למצב רוח רע , אני מקבל למיקטל ובקושי ריספרדל אפשר עזרה?

שלום רב לך על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח ללשוחח עימך ב 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מסוחררת מרגשות סותרים מטיפול. מצד 1 אני לפעמים נהנת ויוצאת בתחושה טובה. מצד 2 כשעובר הזמן ואני חושבת יותר, אני מגלה כוונות נסתרות ובודקת כל מעשה ואמירה בזכוכית מגדלת. ודי הרבה חשדנית - לצורה, למטרה ולמניפולציה שמתחבאת או לא.... (חושבת כמו-לכמה מטופלים, כבר אמרה את זה היום?...) ואני כ"כ רוצה לחוש יותר טוב ומשוחרר בטיפול אבל מבוהלת שהיא תצליח להוציא לפועל עלי, רעיונות שבעיני הזויים ומפחידים. ואני שוב רואה את הרע בה. ויוצרת חומת ביטחון. וזה קורה בעיקר כשעובר הזמן , כשהשבוע מתקדם, ואני חושבת הרבה, והטעם הרגשי מתפוגג. ואל תומר לי לומר לה. כבר דברנו ע"ז די. והותר. ואיאפשר יותר. אני רוצה להשתחרר מהמחנק של הבלאגן הטיפולי... אבל לא לשקר את המחשבות הכפרניות שבי. אלא להאמין בזה . מבפנים. (ואני יודעת שיצירת אמון זה תהליך איטי, הבעיה שאני כבר הרבה זמן, ודי תקועה) מה עושים?

מה עושים עם הפחד הזה? פחד לחיות ופחד למות פחד לאבד ופחד להתאבד לפגוע ולהיפגע.. אין לי מנוחה. מפחדת להשתגע ואולי אני כבר..?? מתי זה כבר ייגמר?!!!!!

קראתי את שכתבת, מזדהה עם התוכן, בעיקר עם הדיבור הפנימי - לגבי השפיות/שגעון -אצלי זה:הפחד ,החשש, הספק,(ואולי באיזשהו מקום גם משיכה לשגעון???) אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת. אני חושבת שאת אדם מאוד מאוד רגיש ואיכפתי.. הייתי שמחה להתקרב למישהי כמוך..

תודה.. "במבי" זה הכי אני ב"מגזר" בעה"ח=הדבר היחיד שהצלחתי לדמות לעצמי - כעצמי בדמיון מודרך.. ואני אוהבת את הכתיבה הציורית שלך שמקסימה ונוגעת.. מאחלת לך רק טוב.

לווסת את הפחד מהפחד?? איך? מתחילה לפחד שגם מפחידה אנשים.. אותך? סליחה.. ותודה

אודי ,מרגישה מותשת.. היום היא אמרה שביוני היא לוקחת שבוע חופש, באוגוסט שבועיים.. עניתי לה שזה לא מזיז לי..מצידי שנסיים כעת. אולי באמת אעשה לזה סוף ???? כל כך מתיש..רק להזכר בחופשה הקודמת שהיא לקחה, עינוי שהיא אפשר לעמוד בו.. אולי אני אעזוב ?? אודי,מה אני צריכה לעשות ??? אפילו המצבר של המכונית שלי מת היום..נראה שהמכונית בהזדהות מוחלטת איתי.. :-((

שלום אנחנו זוג בני 25, חברים 6 שנים. חבר שלי איבד את אבא שלו בגיל מוקדם ולקח את הטראומה הזו מאוד קשה. הוא הסתגר בתוך עצמו ואני הבן אדם היחידי שאיתו הוא מדבר על זה. במשך כל התקופה שלנו יחד היו ימים, פעם בכמה חודשים, שהוא היה מראה סימנים דיכאוניים..ישן מלא שעות..לדוגמא קם רק בחמש בצהריים, לא מתקשר, מתסגר בתוך עצמו ולא הולך לעבודה או ללימודים. אחרי כמה ימים זה היה עובר והכל היה חוזר כביכול לקדמותו. עם זאת, כל פעם שהיה לו קשה במשהו, אם זה בלימודים או כל דבר אחר, הוא תמיד נהג להגיד שזה בגלל שהוא גדל בלי גבר בבית ושאף אחד לא העמיד לו גבולות. אתמול שוב נראו אותם סימנים מדאיגים שעובר עליו משהו, רק זה היה הרבה יותר מוקצן מאי פעם. חשוב לי לצטט דברים שהוא אמר: "אני כישלון" "נכשלתי בחיים שלי" "אני לא אצא מזה" "איכזבתי את כולם- אותך, את אמא שלי, את החברים שלי" ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה... ניסתי לא לכעוס עליו, והזכרתי לו שוב ושוב איזה אדם מדהים הוא וכמה אני מוכנה לתמוך בו בכל מצב. אבל זה לא עזר... ביקשתי ממנו שילך לקבל עזרה, ואמרתי לו שאני אדאג לארגן לו פגישה עם פסיכולוג ושזה לא יכול להזיק...רק להועיל...הוא בשום פנים ואופן לא מוכן, בטענה שזה לא יעזור, שהוא לא יכול לדבר עם אדם זר על זה, שאין לו כסף ואין לו זמן. לבסוף הצלחתי לשכנע אותו שאם אני אמצא לו פסיכולוג הוא ילך, אבל רק אם זה בחינם...ואין פסיכולוגים בחינם לצערי...לפחות לא שאני יודעת. מה עושים? הבחור סטודנט, מבריק, אדם מדהים וחברותי...וכבר היום הוא הפסיד לימודים.. אשמח לדעת גם איך כדאי לי לנהוג איתו..מה להגיד לו? אם הוא לא ילך לקבל עזרה אני חוששת שהלימודים שלו יתדרדרו (וזו עוד תקופת מבחנים בעוד שבוע) ושהוא יאבד את החברים שלו לאט לאט...שלא יודעים מה עובר עליו.   תודה רבה

אודי צריכה עזרה, מפורקת לא מצליחה להפסיק לבכות. המטפל בחופש ואני במצב נורא. אין לי כוח יותר ללבד הזה.די

היי אודי, נושא שלא כל כך נעים לדבר עליו ובכל זאת... אני נמצאת שנתיים בטיפול. חלק מהטיפול היה בהסדר של קופ"ח יכול להיות שניצלתי את המקסימום שזה 60 פגישות שנותנת הקופ"ח שלי בשנתיים, ביתר הפגישות במשך השנתיים הוא עשה לי הנחה של 25% מסך התשלום שהוא גובה. לפני כחודש הסתיימו להן 30 פגישות מסובסדות וגם עכשיו החלטנו, ז"א הוא הציע, ולי משום מה לא היו אז השגות על הנחה של קצת יותר מ 10% (באמת איפה הייתי אז?), התשלום הזה קצת גבוה מידי בשביל המשכורת שלי , למשפחה ועוד יותר בעיניי בעלי (שהוא למעשה המממן העיקרי, יש גם איזה אלמנט של קנאה קטנה מצידו אך זה שייך לסיפור אחר).אני רוצה לבקש מהפסיכולוג את ההנחה הקודמת (גם זה רחוק מאוד מלהיות בחינם וגם אחרי ההנחה אני לא יודעת כמה זמן אוכל לעמוד בלחצים הזוגיים והעצמיים). זה מאוד לא נעים אחרי שסגרנו והוא שאל אם זה בסדר וכו' . מעבר לכך, אם הוא יסרב, גם אם זה יהיה מוצדק מבחינתו לסרב לי , זה יהיה מאוד מאוד מאוד לא נעים (איום ונורא למעשה), אם זה התסריט , עדיף לי לסיים את המפגשים ביוזמתי . מצד אחד אני לא רוצה "טובות" ומבינה את העניין העסקי וכן גם את הנחיצות של הפגישות . אך מצד שני הפסיכולוג עצמו אינו יודע לומר כמה זמן נמשיך להיפגש ואם כך, אולי בכל זאת כדאי לי להסתכן ולבקש הנחה כי בעצם כדאי לו לעשות לי הנחה? מה דעתך כמטפל? אשמח לשמוע גם מניסיונם של המטופלים משתתפי הפורום. בתודה מראש, רחל ב.

הי רחל זהו נושא בהחלט בעייתי מאוד!! מצד אחד - זו הפרנסה של המטפל ואני בהחלט מבינה את זה. אך מצד שני נפשית זו בעיה. אני מדברת מניסיון. גם אני הייתי אצל מטפלת 5 שנים, חלק מהזמן סבסוד קופת חולים. והחלק האחר, המחיר עלה אבל בהדרגה. ועכשיו, אני בתקופה מאוד קשה,מאוד זקוקה לטיפול אבל אין לי יכולת לשלם בכלל אז הטיפול נפסק. נכון להיום גם בתעריף קופת חולים אני לא מסוגלת לעמוד. דברנו על זה, היתה נכונות להפחית לגובה קופת חולים. אין לי אפשרות לעבוד במשהו צדדי ולהרויח רזרבה. זה מתסכל אותי מאוד. יש פה כמובן סדר עדיפות. טיפול אצלי זה תהליך מאוד ארוך.למרות המצוקה שאני שרויה בה אני במצב שמצליח להסתדר בלי אז אין לי ברירה. אני לא יודעת מה מצבך, אבל אם את מרגישה שהטיפול טוב ועוזר לך להתמודד עם קשיים, שווה לך לבדוק אפשרות של לעבוד משרה נוספת (ביביסיטר,ניקיון,או משהו כזה) כדי לממן את הטיפול, וכך זה יוכל גם לעזור מבחינת בעלך. גם לי מאוד לא נעים היה לשוחח על זה, אבל לא היתה ברירה. הם מבינים את זה. ההודעה יצאה לי קצת מסורבלת. אני בטוחה שזה בגלל ההקשר למציאות איתה אני מתמודדת לאחרונה,ולרצון לחזור לטפול.. בהצלחה.

היי שחף, כמו שכתבת, זה עניין של סדר עדיפויות. אם הייתי בגפי המצב היה שונה. גם לי כמוך אין אפשרות לעבודה נוספת. בתור מי שהיא סוציאליסטית בהשקפת עולמה, אני מרגישה לא בנוח להיות בכלל בטיפול, משום שבמציאות של חיינו, רק אנשים עשירים יכולים להרשות לעצמם טיפול נפשי (גם טיפולי שיניים הם דבר בעייתי ביותר בארצנו). אני לא חושבת שטיפול הן של הגוף והן של הנפש צריך להיות בחזקת מותרות.

שלום אודי. אני כבר שנה בטיפול... לא יודעת בדיוק מה קורה, לא ממש בא לי לבוא לשם יותר... זה כל כך הרבה כסף, זמן, אנרגיה. אני גם בסדר, בסך הכול. נשואה, ברוך ה', באושר, עובדת, אמא לילדים... הבעיות הן רק בפנים ולעיתים נדמה לי שכבר קיבלתי מספיק כלים כדי להתמודד לבד. מרגישה שאני שם בשבילה. ביקשתי למשל לשנות זמן, השעה הנוכחית לא נוחה לי. היא מאוד לא התלהבה, בלשון המעטה כי זה משאיר לה "חור בלו"ז". אני יודעת, אתה תגיד לי לדבר על זה. כבר אין לי כוח לדבר. רוצה זמן וכסף להשקיע במשפחה שלי, בזוגיות, בעצמי בדרכים אחרות. איך אדע שזה אמיתי ולא סתם התנגדות? בפגישה האחרונה הפלאפון שלה צילצל באמצע הפגישה. הרגשתי שזה סימלי, שלא רק שאני כבר לא איתה, גם היא כבר לא איתי. תגיד, אודי, בכנות, בתור מטפל, אתם יודעים לסיים טיפול כשצריך? או שאתם נקשרים אלינו יותר מידי וקשה לכם "לשחרר"? כי כשאני מעלה את זה אני מרגישה כמה היא נבהלת (למרות שיש בה צד שמבין על מה אני מדברת) ולא באמת מסוגלת לתת לי ללכת. אני גם אולי מטופלת "טובה מידי". תמיד משלמת בזמן, אף פעם לא מאחרת/מפספסת פגישות, תמיד טובה ונחמדה.. לך תוותר על מטופל כזה. אשמח לקצת הכוונה מבחוץ תודה, אודי, על הכל ושבוע נפלא

שלום יש לי בעיה שברגע שכועסים עליי אני מסתגר ונוטה להאשים את עצמי בכל מה שאומרים לי באותו רגע במקום להגיד את מה שאני חושב בחזרה. הבעיה הזו מציקה לי נורא ואין לי מושג באיזו דרך לטפל בה ומה לעשות. אשמח אם תוכל/י לכוון אותי איזה סוג של טיפול נדרש בבעיה מסוג זה או מה אפשר אפילו לעשות לבד. תודה רבה ויום טוב.

שלום רב, יצאתי עם בחור 3 שנים. לאחר כשנתיים הרגשתי שהקשר בינינו לוקה בחסר וביקשתי להפסיק. בן זוגי שכנע אותי שזה יסתדר. במהלך חברותנו הרגשתי טיפה מחנק, התנהגותו היתה ילדותית, התקשורת בינינו לא היתה טובה כי לא ידע להקשיב ולהגיע לתובנות. במהלך התקופה הצטננו היחסים בינינו עד כדי כך שלא היו יחסים אינטימיים, למרות הכל הוא העדיף לספוג יחס צונן ומעליב ממני ולא להכיר בכך שהתקשורת לא טובה. יש לציין שהבחור מצליח מאד בעבודתו והוא אהוד מאד בקרב האנשים, חברותי, נדיב. לפני כחודש ביקשתי לחתוך את חברותנו, בטענה שאינני אוהבת אותו יותר. הוא לא מצליח לקבל את זה וחי באשלייה שעדיין אפשר לתקן. האם זו אהבה אובססיבית ומה ניתן לעשות. תודה

אהלן אודי. אני בן 26 ומטופל כבר למעלה משנתיים אצל מטפלת שאני די מרוצה ממנה. אפשר להגיד שאני הומו/ביסקסואל שלא רוצה לצאת מהארון - מפחד וכו'. יש לי חברה כבר המון שנים שאני מפחד לעזוב אבל קשה לי איתה מאד, וכל היחסים שלי עם אנשים - גם כשאני בכלל לא מתכוון - מגיעים למצב שאני כאילו "שולט" או "נשלט" וכנוע לגמרי. מה עושים? רוב האנשים לדעתי יגידו שאני עדין ושקט - אז איך זה מסתדר עם שליטה בכולם? גם כשאני רוצה להיות סתם נחמד וזורם - אני כאילו תקוע ותוקע את כולם - כאילו המילים יוצאות לי עקום ואני כביכול מנסה לשלוט על אנשים או להיות נשלט. אם תוכל למשל לאפיין אותי מבחינה פסיכולוגית, כמובן רק לפי המייל ואתה לא מכיר אותי וכו'... אבל אם תיתן לי כותרת של הבעיה שלי כפי שהיא נראית לך, אני אשמח ואוכל לקרוא על זה ואולי זה יעזור לי. דבר נוסף,המטםלת שלי לא עושה היפנוזה, ואני חושב שאני יותר מדי מכחיש ומדחיק אפילו בפני עצמי. השאלה שלי היא כזו: האם יש אפשרות לבקש ממטפל בהיפנוזה לקיים פגישה או שתיים שבהן הוא ישאל את ה"תת מודע" שלי שאלות כאשר אני תחת השפעת ההיפנוזה וייתן לי את התשובות?

ברצוני לציין שהכנסתי עצמי באופן מזוכיסטי לטיפול שהמטפל מתקשה לערוך. המטפל קטע את הטיפול. ירקתי דם ואילצתי אותו לחזור בו. המסוכן מכל: עוד בפגישות האחרונות לפני ההפסקה המטפל אמר שהטיפול לא יכול לעזור נגד חרדה. אכן הוא שלח אותי לפסיכיאטר. הרופא עצמו לא המליץ על תרופות (מעבר לכדור מינורי שאני לוקחת לא נגד חרדה) .אלא דווקא על פסיכולוג. כעת המטפל התנה הפגישה הבאה בכך שאהיה מעתה במעקב פסיכיאטרי ושהוא יהיה בקשר עם הרופא. זה לא הטיפול שרציתי. 1)הרופא לא הורה לי לבוא למעקב. 2)אני רוצה לשמור על החופש לספר לרופא ולספר לפסיכולוג מה שאבחר. זו זכותי לפרטיות. התניית טיפול בוויתור על פרטיות היא עבירה. כמו גם קטיעת הטיפול שניסה לבצע המטפל. 3)הרופא אמר שידבר עם הפסיכולוג שלא ילחץ עליי.במקום זאת- הטיפול הולך לכיוון שאינו מתאים לי ובילתי מוצדק רפואית. אני חוששת שאכן לא יוכל לעזור לי .הוא לא משתנה . הייתי רוצה מטפל שיאמין בי ויקבל אותי. הדבר היה בחודשים הראשונים . המטפל נמנע למעשה לברר את הסיבה. במקום זאת: מאשים בחוסר שיתוף פעולה ,בתלונות. ושולח לטיפול תרופתי.(אולי אף ישכנע הרופא בכך). קשה לעזוב ללא פשר מקום שדמיינתי אותו כאידאלי. חבל לי על כלכך הרבה מאמצים וכוונות טובות גם שלי. תמיד אאשים את עצמי. כי כרגע איני מסוגלת לבנות שום דבר חיובי בתחומים אחרים. אני חוששת שחוסר ההחלטיות שלי +מזוכיזם ישאיר אותי בטיפול מעיק לשני הצדדים.אין ספק שהמטפל בלחץ.זו תעלומה מפני שהוא וותיק מרצה ומדריך.אמור להיות לו ניסיון גם מעשי רב. אולי זו גישתו בכל טיפול . הרגשתי בטיפול שמאלצים אותים ומנסים לשבור אותי וזה לא יעיל. האם אפשר לשנות התגובה של הפסיכולוג? בקושי אם בכלל. אשמח לדעתך אודי ,האם יש להתעקש "לדבר על כך" או לעזוב כפי שהציע קודם. בדר"כ אני עוזבת .דווקא כשאני מתאמצת לעשות הדבר הנכון-זה מסבך .סליחה על אריכות המכתבים.

לשבועיים וחצי. מפסידים 3 פגישות. מזל שהכפילו לי את הכדורים...:-( מה אני צריכה? כנראה תשומת לב חמה ודואגת... תודה.

את יכולה ללכת ל3 שיחות משמעותיות אצל מטפל אחר. אולי תהני מהשינוי.תרוויחי נק' מבט חדשה. כדאי לתאם עם הפסיכולוגית שלך. כדאי שתיידעי את פסיכותרפיסט על ההגבלה בפגישות,בפגישה הראשונה.(כלומר,לא בטלפון). כל טוב

היי אודי אני קצת הרבה ב.. סיבוך עצמי.. אחרי מה שקרה לפני שבוע אצלה שם בקליניקה.. ואחרי ה"פגישה" שלא ממש היתה שם בגלל שלא יכולתי להיכנס.. ו.. אני לא ממש יודעת מה לעשות.. כי.. מחר אמורה להיות פגישה.. ו.. אני לא מרגישה שאני לא מסוגלת להיכנס. זה ממש מלחיץ אותי אולי אפילו מגיע למצב של חרדה. אם לא יהיה משהו שישבור את (הקרח) המפגש הראשוני איתה, אני יודעת שפשוט לא אצליח להיכנס, מה שיגרום שוב לחילופי דברים קשים מאוד בינינו. וזה כמובן יגרום לי להיות שוב במצב רע מאוד- אבל מאוד. אני מנסה לחשוב, אולי להבין מה יכול לעזור או לגרום לי להיות מסוגלת, אבל ככל שאני מנסה- כך החשש גובר וההרגשה הקשה מחמירה. מרגישה ממש באיבוד אפשר עזרה? בבקשה?... שיר

הי שיר יקרה מחפשת את המילים כדי לעזור לך להרגיש קצת פחות באיבוד, אבודה. הזדהתי עם מה שאמרת על שבירת הקרח הראשונית, גם לי זה כל כך עוזר.אפילו כשהתיישבתי לפני איזה שבוע והיו ג'וקים שהתפגרו להם בקליניקה ( כנראה עשו ריסוס), ואחד נח לו ממש מתחת לרגליים שלו הפוך ומעולף..אז הוא היה צריך לסלק אותו ואז קצת דיברנו על זה בצחוק, איזו דרך להתחיל את הפגישה, ובלי ששמתי לב המתח הבלתי נסבל של תחילת הפגישה ( מה להגיד, מה יהיה, איך הוא יהיה...)נשבר..זה תמיד קורה לי כשמשהו נכנס מבחוץ, מהעולם מחוץ לחדר..מקווה שתמצאי איזה ג'וק מעולף בקליניקה ((: סתם...מקווה שיהיה בסדר, ותוכלי לתת לה למצוא אותך ולאסוף פנימה. לילה טוב ונטול חרקים מכל סוג שהו אופיר

ד"ר אודי שלום.שאלתי היא האם קיימת הצלחה מוכחת בהיסטוריית הטיפול במקרים של התעללות נפשית של בן זוג כלפי בת זוגו? כוונתי היא לא רק להצלחת הטיפול עם בת הזוג בהתמודדות אלא בעיקר להצלחת הטיפול עם בן הזוג המתעלל.והאם היו טיפולים שבעקבותיהם הופסקה מסכת ההתעללות (כמובן בהנחה שבן הזוג הוא צד לטיפול)? אני אמנם אשה חזקה אך בנסיבות הענין ואחרי 14 שנת התעללות נפשית מצד בעלי ,אזלו כוחותי ,אני מרגישה שאני מתחילה להתמוטט והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נגררת אחרי מחשבות אובדניות,מצבי הנפשי הירוד משפיע מאוד על הילדים שלי וכך גם האוירה הכללית בתוך הבית,ואני לא רוצה לראות אותם נפגעים .אנא עזור לי ,האם יש תקוה לשינוי ?האם להתאמץ בחיפוש אחרי פסיכולוג כליני מומחה ?אודה עבור תשובתך בהקדם האפשרי.

שלום רב, אני פונה פה בשם אחי. הוא בן 27 ויוצא עם מישהי קצת יותר מ6 שנים. במשך 6 השנים האחרונות חייו השתנו מקצה לקצה, הוא נהיה בנ-אדם מאוד עצוב ומסוגר, לא מדבר עם אף אחד ואם הוא כבר מדבר אז זה בצעקות ותוך עצבים, לא יוצר קשרים חברתיים מסוגר בחדרו רוב היום, לא עובד. הוא היה חייל בקבע וכשהשתחרר מהקבע החל לעבוד במספר עבודות מאוד מכובדות.בכל פעם פוטר מסיבה כזאת או אחרת כשבעצם הוא אינו מרוכז בכלל בעבודה אלא במחשבות עליה. האם היא תענה לו כשהוא יתקשר, האם יפגשו ומתי וכו... חשוב לציין שבמהלך השנים שהם "יחד" הם נפרדו וחזרו המון פעמים, הוא אף הציע לה נישואין היא הסכימה ושוב נפרדה ממנו. הוא מתנהג בצורה ממש אובססיבית- מתקשר המון ואם היא לא עונה אז הוא מתקשר אפילו יותר. ההרגשה היא שהעולם שלו סובב סביבה בלבד ולא סביב שום דבר אחר. היא זו שקובעת מתי הוא צריך להתקשר ומתי בדיוק הוא צריך להגיע לקחת אותה. אני רואה כמה קשה לו בחיים כרגע, הוא מסוגר בתוך עצמו ועצבני מאוד לא מדבר עם אף אחד לא חברים ולא משפחה מתפרץ המון על ההורים שלי ויש פעמים שהוא אפילו בוכה בחדרו,

בוקר טוב , אני מאושפזת בביתי חולים (מאיר ובילינסון ) בתקופות ארוכות ולזמנים לא רחוקים כ- ( 3-4 פעמיים בחודש ) או בגלל 1. זיהומיים בכף הרגל (אחרי חבלה בה וסגירת הפצע על גוף זר בפנים - הוציאו אותו אחרי האירוע כחודש וחצי ומאז יש זיהומים במקום ) ... 2. אנימיה מחוסר ברזל שהסיבה לא ידועה ולכן מקבל דם וברזל בעירוי ... 3. זיהום בדם שגם לא יודעים את הסיבה לכך ... 4. חוף גוף גבוה (31-41) , רובם בגלל איזשהו חיידק בדם ...\ בקיצור , בסוף הם חושבים שאני שגורמת לך , ומזיקה לעצמי ... אפילו בביקור רופאים (ובמיוחד בב"ח מאיר ) אומרים במופרש את משכתבי , שלדעתם אני שמזיקה לעצמי ... את האמת , כששומעת את זה , איני מגיבה כלום על זה , כאילו מדברים על חולה אחר , , באמת כמו שמדברים בשפה זרה ולא מבינה שום מילה , אין לי מה להגיד , אפילו אימון אין לי להם אבל לצערי אני חייבת אותם בנתיים לקבלת אינטוביוטיקה דרך הווריד ... איני יודעת מה לעשות , כי כבר מה שבתוך ראשם כבר יש ואין לי כוח לדברים כאלה ... הם במקום שייתנו לי תקווה בחיים ובריפוי - הם דווקה הורסים אותי , מכניסים אותי ל דיכאון עמוק , תסכול , ייאוש , סבל וכאב פיזי ונפשי ... איני מבקשת מהם דבר , אפילו תרופה לכאבים מביאה מרופה המשפחה ולא מהם , לא מדברת אותם כמו שהייתי פעם - רק בוקר טוב טמרגישה בסדר , רק רוצה שיצאו ויעיפו מהחדר שלי ... כשנכנסים מרגישה כמו מים קרים נשפכים עלי , איני מרגישה בנוח איתם ,, מה אפשר לעשות במצב ? אל תגידו לדבר אותם , כי איני רואה אותם בחצי עין . הם רק מאכזבים ומאכזבים אותי ... ! תודה ויום טוב

הי אודי.. התחושה שהוא עוזב אותי היא בגלל שבעבר ניפשנו שלוש פעמים בשבוע..ובגלל שהוא עבר למקום אחר, ומכל מיני סיבות אחרות אנחנו ניפגשים עכשיו רק פעם בשבוע..אבל בחודשיים האחרונים קרו לפחות חמש פעמים בגלל חגים ודברים אחרים, שלא יכולנו להיפגש והוא אמר שבגלל שהוא עובר רחוק, הוא לא יוכל כמו פעם למצוא זמן אחר שניפגש במהלך השבוע, אז בפועל נפגשנו רק פעם בשבועיים, והרגשתי שהוא לאט לאט מתרחק יותר ויותר, ובסוף יעלם לגמרי בלי שאשים לב. ובלי קשר, זה כל כך קשה לעבור ממה שהיה לכמעט לא לראות אותו, וכשאני כבר כן רואה אותו זה נגמר כל כך מהר, ורק יותר מכאיב עם כל הזמן שצריך לחכות בין פגישה לפגישה. חוץ מזה - מרגישה שאני משתגעת, עצובה וחסרת כוחות. ): אופיר

הי.. אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם שבועיים חופש ( חוםש בשבילו, סיוט בשבילי) זה נראה קשה ומאיים ונוראי. אין לי כוח ): אוף, זה בסדר אם אני אכתוב פה יותר בזמן הזה? אני יודעת שאני כותבת כאן המון בזמן האחרון, אבל זה עוזר, כי אין לי ממש עם מי לדבר על זה. ? אופיר

נשכחתי?

הטיפול הציל אותי מבור עמוק.לכן לא אוכל לעזוב ללא משמעות. לכן חשוב לי לשמר את משמעות הטיפול שהוא היה עבורי במשך שנה. בנוסף,הספקות העצמיים ואי ההבנה יישארו גדולים. שאלתי: כיצד אוכל לסדר כך שפסיכולוג ,צד שלישי,יעורב בטיפול? בהדרכה ,בהעדרי או בנוכחותי.כמובן בהסכמת המטפל(המטפל הוא מומחה מרצה ומדריך ואני במסגרת פרטית)

רציתי להתחשב בך ..מבינה שאתה עמוס ומתנצלת אבל.. קשה לי (כידוע) להכיל דברים... אמרה שאוהבת אבל שקשה לאהוב..(אותי), שלקח לה זמן..בגלל הפסימיות והשנאה העצמית שלי...וזה אומר ששנאתי את עצמי והיא גם..שנאה אותי.. ורק עכשיו היא מודה.. כאילו אם תגיד שעכשיו אוהבת.. אני אמורה לשמוח..חשבתי שמטפלים הם מעל כל זה.. אחרת במה הם אמורים לטפל?? אם רוצים לקבל אדם שלם,אופטימי ואוהב עצמו..זה לא קצת אבסורד?..ומה אמורה לעשות עם המידע הגלוי הזה..לשמוח עם האהבה (ולהאמין בה?) או להיפגע מהשנאה?..כל כך מבלבל ולא ברור אם זה עדיין טיפול...

הי מיקה, אומנם כתבת לאודי, אז אני מקווה שלא אכפת לך שאני גם מגיבה... קשה להודות שקשה לאהוב... אבל האם זה אומר שהיא שנאה אותך?... האם הקושי לאהוב בהכרח שווה ערך לשנאה? או שזו ראיית העולם בשחור-לבן. כלומר, אם לא אהבה אז בהכרח שנאה? אם (אולי?) היתה בך שנאה עצמית זה בהכרח גם אומר שהיתה בה שנאה כלפייך? אז אל תמהרי להיפגע מהשנאה לפני שאת באמת בטוחה ויודעת שהיא אכן היתה קיימת כפי שאת מעניקה לה נוכחות... מיקה - יש בחיים מספיק דברים הרסניים ופוגעים, אל תאפשרי גם למשהו שמוטל בספק לפגוע בך... כי - ואני לא מכירה אותה - אני לא חושבת שהיא שנאה אותך. התקשתה לאהוב? כן. גם לי המטפלת אומרת לפעמים, שקשה לה לאהוב אותי במצבים מסוימים, אבל זה לא הופך אוטומטית לשנאה. היא לא היתה ממשיכה איתי עם היתה שם שנאה. TM.

למה זה אומר שהיא שנאה.. כי מסתבר ששנתיים שהיו קשות ביותר בינינו היא פשוט לא האמינה לי.. לא האמינה שהמצב כזה גרוע.. לא האמינה למה שאני אומרת.. נכון שכשנמצאת בניתוק רגשי ואומרת דברים קשים קשה להאמין לי.. אבל היא לא אמורה להיות מקצועית?..וכאשר הייתי כל כך זקוקה לה וכמעט הטבעתי את עצמי בים..היא לא האמינה!!!!!!!!!! חשבה שאני גוזמנית/ טיזרית וכך הודתה בדיעבד.. אז עכשיו אני מבינה שלא האמינה כי שנאה אותי/תיעבה/סלדה ממני.. ואני חשבתי שאני לא בסדר..הרי רגילה ליחס כזה.. ולא חשבתי שזה לא מגיע לי..ואם היא כל כך כנה עכשיו לספר לי זאת, למה לא אמרה זאת בזמן אמת -כגילוי נאות, כדי שלא אבזבז זמן יקר/ולא אסכן את עצמי וכדי שאמצא לי טיפול הולם אצל מטפל אוהד? נכון שיש לי את הראייה של שחור/לבן ונכון שאני נתפשת לשלילי.."מעניקה לו נוכחות" -כפי שאמרת.. אבל לא יודעת אם אוכל לתת בה עוד אמון.. תודה על דברייך,

נכון שזה יפה ובאמת כנות היא תכונתה הדומיננטית.. הבעיה היא אצלי והיא כפולה - ה"כשרון" הבלתי מודע לגרום לאנשים להידחות ממני (אפילו אנשי מקצוע מתקשים "לקרוא" אותי..) והקושי להאמין שאוהבים אותי או אולי יותר מדוייק במקרה שלה..הפחד שזה זמני ושזה לא יחזיק ושמחר היא יכולה לשנוא אותי שוב.. לא יודעת מה לעשות כדי לא להשניא את עצמי או אם להיסחף..-- כדי להיות אהובה.. תודה

ביקשתי לקבוע פגישה הבאה.המטפל השיב במייל שאפנה אליו רק לאחר שאתחיל להיות במעקב פסיכיאטרי. המטפל העלה את הדרישה רק בפגישה האחרונה. כעת הוא מסרב לקבוע פגישה. כואב מאד.

הטיפול הציל אותי מבור עמוק. לכן,לעזוב ללא משמעות זה בילתי נסבל מבחינתי. אני רוצה לשמור על המשמעות שהטיפול היה בשבילי. לא אוכל לוותר על כך.הפער והספקות העצמיים ישארו גדולים. איך אוכל לסדר כך שפסיכלוג ,צד שלישי, יעורב בטיפול? בהדרכה , בנוכחותי או בהעדרי? אודה לך מאד על תגובתך.

אודי שלום רב, שלחתי תגובה להודעה המקורית מה18.5והיא לא מופיעה.אודה על עצתך/ תגובתך:בהמשך לשבר בטיפול. המטפל הסכים לפגישה. לי נראה שהוא התכוון לסיים את הטיפול באמת. הבעיה בטיפול היתה: תקיעות של כ7 חודשים. בפגישות האחרונות תארתי למטפל שאני מאבדת את היתרונות בטיפול וביקשתי גישה רכה (למרות שלמעשה לא עשה דבר יוצא דופן זמןרב).גם ציינתי שדירבון לא יעזור לי. המטפל התבצר בעמדתו.גם אמר שהטיפול לא יכול לעזור לחרדה .נגד חרדה הציע תרופות. עקב אכזבה קשה הפסקתי לבוא. חזרתי כי המטפל היה מאד מוכן להמשיך ,לפי דרכו. כמוכןבתחילת הדרך-הטיפול הציל אותי מאימה ודוקא אפשר לי להתגבר על החרדה והצלחתי בזכותו. המצב כעת: המטפל מתנה המשך הטיפול בליווי פסיכיאטר עמו יוכל להתייעץ. (מה שהשתנה הוא רק ההפסקה בטיפול).כשבאתי למטפל ,תרופות לא פתרו את בעיתי והסתובבתי בין רופאים. דוקא המטפל האמין בי ועזר לי להחלץ מאימה.לכן דרישתו מצערת.זה אומר שאינו מאמין בטיפול. אני חוששת שגישת המטפל הולכת ומחריפה. למעשה הוא אומר: זו גישתו "take it or leave it". קשה לקבל את ההיפוך ברצונו ואת מאיסת הטיפול.הם מנוגדים למה שחשבתי לאורך הטיפול. למטפל אין אינטרס להתעמת עם בירור הדברים,ואין לו אינטרס לשנות גישתו. איני יכולה לכפות רצוני על המטפל... מה לעשות? בוודאי תשיב -לדבר. בעיה נוספת: כל אמירה חדה שלי במיילים או בפגישות הניבה תגובה הפוכה או התעלמות.הטיפול עלול להתפוצץ ,ע"י הפיכתי הפיכתי למטופלת בעייתית/עקשנית . כאמור,קשה לי לאבד את הטיפול בנסיבות שסותרות את מה שחשבתי. הטיפול הציל אותי ופתר את בעיותי בתחילתו. שאלה עיקרית היא: האם טיפול לא נעים זה ,יחד עם התעקשותי לקיימו,בכלל יעזור לבעיותי .הייתי רוצה משהו מכיל וסבלני ,אולי זו בעיתי ,אבל לצערי הרב ,הטיפול איבד תכונה זו.פיתרון אפשרי הוא לפתוח טיפול חדש. מהי עצתך?

הי אודי... הכל בסדר? נעלמת קצת. מקווה שתעבור בשכונה בקרוב, מתגעגעים (נראה לי שמדברת בשם כולם, אבל אולי זה סתם יותר קל מלומר מתגעגעת, זה נשמע אולי אישי מידי לפורום באינטרנט) שבוע טוב אופיר

רציתי שתגיד גם לי שאתה תהיה פה- איתי, בשבילי.. אני מרגישה שהאילמות שלי מולך מדבקת אותך...זה שיקוף?אתה בטח יודע מה כתוב בהגדה לעשות עם מי שלא יודע לדבר/לשאול?...

זה מה שאני מנסה להגיד, לצעוק. שאני לא יודעת. אני סתומה ואטומה. לא מצליחה להגיד לבקש, להזדקק. הלוואי ויכולתי.

שלום אודי לאחר הרבה שנות עבודה בתחום מסויים ניסיתי לעשות הסבה. עזבתי עבודה ותכננתי להתחיל ללמוד. לצערי הרב התכנונים השתבשו. אני מובטלת,לא מוצאת עבודה בשכר סביר,ולא אוכל להתחיל ללמוד ,מתוסכלת ומרגישה אכזבה גדולה. לאור השינוי שרציתי לעשות עזבתי את הטיפול.לא יכלתי להמשיך לממן אותו. כעת אני במצב מורכב, מצד אחד מאוד רוצה לפגוש את המטפלת לפגישה אחת, אך במקביל תוהה עד כמה תוכל לעזור לי פגישה אחת להתמודד עם האכזבה. אני משלמת מחיר מסובסד של קופ"ח ולמרות זאת קשה לי לאור מצבי הכלכלי. מה דעתך אודי? האם יש טעם בפגישה אחת (הפסקתי לפני כחודשיים)??

www.youtube.com/watch?v=Zuj6i9glLmg&feature=related

הארצות הכי רחוקות שאני מכירה נמצאות רק בספרי הפנטזיה... אולי זו הסיבה שאני צוללת לתוכם מדי פעם. מבאס לחזור.

הי.. המטפל שלי עוזב את אזור המרכז למקום ממש רחוק. הוא טוען שהוא ימשיך להגיע לפה פעם בשבוע ונמשיך להיפגש, אבל אני לא מאמינה לו בכלל.הוא יעזוב שוב, ואני אשאר לבד שוב. רק שהפעם זה יהיה מוחלט, ולא יהיה כלום כלום כלום שיהיה אפשר לעשות, וזהו. אני כל הזמן מאבדת אותו. לא יכולה יותר!!!!! )): אופיר