פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בחורה בת 22, רווקה. הקשר שלי עם אבא שלי תמיד היה חלש ביותר ותמיד אנחנו מתווכחים ומגיעים למצב של צעקות וירידות אחד על השני. אני לא זוכרת פעם אחת שיצא לי לנהל איתו שיחה פתוחה באמת ולצאת ממנה בשלוות נפש. תמיד יש לי הרגשה שאני מאכזבת אותו ואני הבת הפחות מוערכת אצלו (יש לי עוד 3 אחים, והם תמיד מקבלים יחס יותר חם ממנו). אני מנסה לברר איך מצב כזה יכול להשפיע עליי? שמעתי שיש דבר כזה תסביך אב, אבל באינטרנט כל מה שאני מוצאת זה תסביך אדיפוס, שזה בכלל אצל גברים... מה זה תסביך אב אצל בנות?

שלום אודי, האם הפרעת אישיות מועברת בתורשה? זה עניין גנטי\מולד? מה הסבירות שבני משפחה- אחים, אב וצאצאיו יסבלו מהפרעות אישיות זהות או שונות? תודה, וחתימה טובה :)

אודי שלום, ברצוני לשתף בבעיה. אני עו"ד צעיר במקצועי ועובד במשרד מוערך. נראה לי כי אני סובל מדחיינות - אני דוחה ביצוע של משימות, ומעדיף לעשות דברים אחרים. אני מאוד מודע לעצמי, ויודע שהבעיה נובעת מסוג של פרפקציוניזם או מן העבר השני חוסר בטחון להתמודד עם המשימות, למרות שכשאני ניגש אליהן אני מבצען בד"כ בהצלחה רבה. קשה לי עם זה, כי אני יודע שיש לי את היכולות, ואני מודע לכך שתכונה זו עלולה להוביל אותי למחוזות לא טובים... אני אומנם לא הכי חרוץ בעולם, אבל אני לא חושב שאני עצלן - כלומר אני מסוגל לכתוב מאמר על נושא שמעניין אותי ולהשקיע בו המון, אבל מאידך לא לגשת לכתיבת כתב טענות ללקוח מהחשש שמא זה לא יצא טוב או מהרתיעה לגשת לזה... כמו כן, אני לא חושב שתכונה זו מגיעה מתוך רצון לעשות דברים מעניינים יותר, כי סה"כ העבודה שלי די מעניינת. פרט שאולי חשוב לציין (מן הפן הפסיכולוגי-פרוידיאני-מה שתרצה...:), אני חושב שאת הדחיינות או החשש מהתמודדות עם אתגרים רכשתי עוד מילדות ב"ירושה" מאבי (שיחיה עד 120). אבי תמיד היה דוחה דברים, וכשהייתי מציע איזו יוזמה הוא היה פוטר אותי מיד, כאילו אומר מן: "עזוב, למה אתה צריך את זה..." או משהו בסגנון. הוא היה ועודנו אב מצויין, אבל אולי לא דחף אותי מספיק לשאפתנות, או שגונן עלי מפני אתגרים. כיום כאשר אחי הקטנים באים ביוזמות והוא מנסה להוריד אותם מזה, אני כועס עליו ואומר לו שזה לא בסדר. בכל אופן חשוב להבין שמסלול חיי לא הושפע באופן הרסני ואני לא פוחד פחד מוות מאתגרים - הייתי קצין ביחידה מובחרת ולמדתי באונ' - כך שאני נחשב די "מוצלח" תודה לאל ביחס לממוצע. אולם עם זאת, אני מודע לעצמי ולבעיה הזו שלי ורוצה לטפל בה, בגלל שיש לי שאיפות גבוהות לעתיד. מקווה שלא קדחתי יותר מדי, והצלחתי לתאר את מצב הדברים בצורה מספקת. איך אוכל לטפל בבעיה (במידה וישנו טיפול...). המון תודה.

אתה יכול להמליץ לי על מטפלים מוערכים באיזוור הצפון (אני תושב הצפון...)?

אני סובלת מדלקת קרום הערווה כבר למעלה משנה ומתקשה לקיים יחסי מין עם חדירה - הדבר כואב מאוד עד בלתי אפשרי. האם טיפול בביופידבק יוכל לעזור?

שלום רב לך יעל מאחר ואיני מומחה בתחום הגניקולוגיה , לדעתי עליך לפנות לגניקולוג/גית לצורך מציאת פתרון לבעייתך. טיפול בשיטת הביופידבק מתאים לאינדיקציות טיפוליות שונות ומגוונות אך מניסיוני הקליני לא מתאים לבעייתך במצב העכשווי. בהצלחה אשמח להתעדכן גמר חתימה טובה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, אני רוצה למות.רק למות.זו בקשה גדולה ? כן, רק למות. לא יכולה יותר באמת,אודי, מאמין לי ?נגמר לי כל הכח שבעולם. מוצאת את עצמי מרימה עיניים למעלה וכל כך, כל כך מבקשת מהעננים שיאספו אותי בכנפיהם. אודי, אני באמת לא מסוגלת יותר להתמודד.עם כלום.כל הרזרבה נגמרה לחלוטין. כל הקטיעות של החגים שגורמות לך להרגיש שאתה באויר ומסביבך מפוזרים חלקי פאזל שנראה שאין ביניהם שום קשר. ואם זה לא מספיק אז אתמול פגשתי את ההוא שכל כך פגע בי, שהפך אותי לבובת..בילדותי אתה מרגיש כמו אצל רופא שיניים כשהכל רדום אצלך אחרי הזריקה ואתה עייף ומרגיש שרוצה רק לישון ולישון ולישון אתה לא תאמין אודי, הייתי אליו מנומסת ונחמדה ולפני שהוא הלך אפילו הכנתי לו כום קפה.מהבוקר שוב יש לי כאבי ראש איומים. ביקשתי ממנה בסמס שניפגש היום,היא לא יכולה. כתבתי לה שאני בסדר ואסתדר.נראה לי שלא אגיע אליה יותר. אודי,יש בי רצון אדיר!!!!!!!!!!!!!!!!! לפגוע בעצמי. לא להשאיר מהגוף הזה אפילו פירור אחד שלם כל כך רוצה לחזור לאמא אדמה שכל כך יציבה, קבועה, לעולם לא עוזבת, לעולם לא פוגעת,ועכשיו גם מריחה כל כך, כל כך חזק את הריח המוכר שלה, הריח שלה שלפני טיפות הגשם הראשונות שהיא סופגת אליה אחרי היובש של הקייץ. אתה כל כך מרגיש את הסתיו בכל נקבובית שבעור. והעננים האפורים שבבוקר,והעלים ששוב משנים את צבעם לחום/אפרפר/כתום/בורדו. אודי, נראה לי שנגמרתי.שאני אין

במבי יקרה, אני מרבה לקרוא את מה שאת כותבת, ואת תמיד נוגעת בנימי הנשמה שלי, ומעוררת בי רצון עז לחבק אותך, לנוכח עוצמת הסבל שלך אני מרגישה אובדת עצות, איך לעודד אותך, איך להזרים בך כח. ליבי איתך, אני מקווה שהסבל שאת נתונה בו יתפוגג ויוקל לך. שתהיה לך שנה טובה באמת.

תודה על הרצון והאיכפתיות שנגעה בלב. יותר מזה כנראה לא מצליחה לכתוב עכשיו. מרגיש לי שקוף בנשמה..מצטערת.

אודי, הרגשתי שאולי אתה רוצה לומר לי דברים מנחמים/מחזקים (?) אולי לא מצליחה להבין מה אתה אומר ??? מרגיש לי שאני אין. לא יודעת, לא מבינה על מה לא לוותר ? "על מה שיש לך"??? לא מבינה מה אתה רוצה לומר לי.. כתוב ביומן שמחר פגישה. אם אכן יהיה מחר אם היא אכן תהיה ואכן תהיה פגישה, אני מרגישה שרוצה להגיע ולא רוצה להגיע,רוצה/ לא רוצה/ רוצה בגלל שאני מאוד מאוד מאוד מתגעגעת אליה. לא רוצה בגלל שאני כועסת/נעלבת ממנה.מרגישה גם שאין בינינו בעצם כלום. שהכל היתה אשליה. מרגיש כאילו מתנדנדים באויר המוני חוטים דקים אין שום קשר ביניהם,גם שום דבר לא תופס אותם. כל חוט באויר .סתם כך.פשוט סתם. אודי מרגיש שהכל בעולם סתם. ללא מטרה, ללא משמעות, סתם. הכל ללא צבע, שקוף כזה, לא משנה בכלל אם יהיה או יחדל.

זה בטח היה נורא לפגוש את האדם הזה (הצייד שהרג את אמא?) תני לי שם וכתובת ואני מוכנה לחסל לו את הצורה לחרא הזה! זה כל כך מכעיס שדברים כאלו קורים, זה כל כך מכעיס לראות את עוצמות הכאב והפגיעה שלך בגלל דברים שלא היו אמורים לקרות. בא לי להרוג אותו ואת שכמותו, "כך יעשה למי שהמלך אינו חפץ בעיקרו"...

לא במבי, אלה רק חלקים מנפשך שרוצים למות. לא להיות. לחדוש מאין והיש ומהבלבול.. בא לי לאסוף אותך אליי ונגב את דמעותייך, אלא שאולי עצורות בתוכך, ולשיר לך שיר שירגיע את שיהוקי הכאב שבך.. כמה כאב יש בך, במבי... זו קורע את כולי לקרוא את זה. אני קוראת רק על ילדה קטנה, אבודה, תמימה שמחשפת יד גדולה לאחוז בה. ואפילו ארבע פעמים, ואפילו ואפילו, לעולם היא לא תמצא את היד שחיפשה בזמן עצמו. אבל במבי, יש גם ילדים שלא יכולים לינוק ויש להם מטרנה. הם חיים איתה והיא תחליף טוב... זה התחליף שלך... לי נשמע שהמטפלת שלך ממש אוהבת אותך, היא אכפתית מאוד.. את תראי במבי, תראי שיום יבוא ומשהו בתוכך יתמלא. כשאמרו לי את זה לפני 4 שנים לא האמנתי. כל-כך הרבה בלאגן היה לי. והיום, משהו קטן, התמלא. זה לא אומר שלא כואב.. כואב עד טירוף אבל כבר מצליחה לתפקד "חלק" .... במבי, אני כאן, איתך. אם תזדקקי לכל דבר, אשמח להיות עבורך. זה כולל גם את המייל הפרטי שלי. תוכלי לקבל אותו אם תבקשי. אינני יודעת מה יש בך שכובש את ליבי כל-כך, אבל אני רוצה נורא להיות בשבילך... בבקשה, אל תמותי בשום אופן. לא בגוף ולא בנפש. יש עולם שלם לפנייך במבינו קטן.. הי, את עוד תרוצי במרחבים.. מבטיחה!! ליאורי

5 חודשים נמנעתי מלבקר פה...זה לא אתם...זה אני :) גם עכשיו אין בי את הכוח לשתף בהתחבטויות אולי בהמשך. אבל שאלה, קצת טיפשית, במפגש האחרון יצאתי פגועה ו'איימתי' שלא אגיע למפגש הבא.(מעולם לא חשבתי שאתנהג כך..מודעת לכך שזה קצת פתאטי) לאחר כמה ימים התקשרתי והשארתי הודעה שלא אגיע למפגש. לא קיבלתי שום התיחסות ממנו. האם עלי לוודא שקיבל את ההודעה או שאני פטורה? תודה, פראני

פטורה מלהגיע לפגישה, פטורה מהצורך לוודא שקיבל את ההודעה. א. לא הגדרנו דבר לגבי העדרויות. במשך כל תקופת הטיפול (9 חודשים) מעולם לא ביטלתי או נעדרתי. ב. כוונתי ב 'איום' הוא הצורך שלי לקחת הפסקה. לא אהבתי את מה שהתרחש במפגש האחרון. וזו הדרך שלי לתפוס מרחק, להרגע. זו גם דרך מעוותת להוכיח אותו , אני יודעת, אבל זה יותר בא מהצורך לתפוס מרחק. אודה כי העובדה שהוא לא חזר אלי לאחר שקיבל את ההודעה גרם לי להרהר האם אכפת לו ממני. מה שגרם לי להבין שאני נכנסת למצב תלותי שלא הייתי רוצה, ולא נעים לי,להיות בו - ועל כן מחזק את הצורך שלי בתפיסת מרחק. אני פשוט לא רוצה שיימתין לי בשעת המפגש הקבוע שלנו ו/או שאצטרך לשלם על המפגש, שהרי הודעתי מראש שלא אגיע. תודה,פראני

אודי שלום, בקשתי חיבוק מהמטפלת והיא הסכימה ואמרה שנתחבק כשנקום בסוף הטיפול וכך היה, אמרתי לה שאני מאוד נבוכה...הרגשתי לא בנוח לבקש אבל החיבוק היה מחזק מצד אחד מצד שני נבהלתי מהקרבה האמהית הזאת...ועכשיו אני נבוכה ולא יודעת איך לשבת מולה שוב. חושבת שהיא עשתה זאת מאיזושהי מחוייבות כלפי ולא באמת מקרבה אמיתית...לפעמים אני חושבת שהיא שונאת אותי או מתעלמת ממני בגלל הדרישות שלי ממנה ואני לא רוצה לפגוע בה או ברגשות שלה ויש לי צורך להגן עליה...וכן זקוקה לאהבה שלה..הגיוני? האם אי פעם היא תוכל לקבל אותי למרות הכל? האם מטפל באמת יכול להרגיש אמפתיה אמיתית ולא מתוך מחוייבות..איך אוכל לדעת זאת? מיכל

מיכל (אפשר מיכלוש?) היית אמיצה וביקשת חיבוק וגם קיבלת חיבוק אמיתי כזה.ראשוני .מוחשי. מותר לאמר שאני מקנאה? למרות שאני רואה שהוא קצת בלבל-קרוב מידי? אולי זה קצת מתקשר לברכת השנה טובה שכתבת ושאודי ניסח- היית חופשיה להזדקק לחום לאהבה מגיע לך ,את ראויה לזה. ונראה לי שכל השאלות האלו שלך נובעות מהמקום הזה ששוב מפחד להזדקק. להיות תלויה.ואולי אני טועה. יכול להיות? ח.

ח. המקסימה, אני חושבת שאת צודקת..יש לי פחד מקרבה כזו מתלבטת מה זה עורר בי החיבוק הזה...קצת כמו ילדה עם רגישות יתר שקשה לה שמחבקים אותה זאת ההרגשה...גם עם חברות אני אף פעם לא מתחבקת או מנשקת. תודה על התגובה שלך...יש לי הרגשה שאת ממש מדברת על דברים שאני חשה בטיפול זה פשוט מדהים. ואת יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה...בכיף.

שלום אודי, אני חושבת שלאורך הדרך מקנן בי הספק האם זה אמיתי, אולי מפני שעבורי קשרים הם מאוד מהותיים והם מהדהדים בי הרבה זמן אחרי שהקשר מסתיים וקשה לי מאוד עם הסיום שלהם, וכנראה שאני משליכה מעצמי על המטפל, ותוהה: אם הקשר אכן אמיתי, איך הוא (המטפל) יכול לשרוד כל-כך הרבה קשרים שלו שמסתיימים (עם כל המטופלים לשעבר). מאחלת שנה טובה לך ולחברי הפורום.

אודי, החיבוק שקבלתי היה מאוד קצר ודי מהר הפסקתי אותו...ועכשיו פתאום רוצה עוד ממנו...פוחדת להגיד לה...קבעתי פגישה נוספת כי מתקשה לבד והיא הסכימה..מדוע יש תחושת סכנה מתקרבת ובכל זאת רוצה חיבוק נוסף? שאלתי אותה אם היא שונאת אותי או אם היא כועסת עליי שאני זקוקה לה או פוגעת בה אז היא ענתה שיש לה "הרבה אהבה וקבלה אליי שלא בסכנה"...האם אפשרי להאמין?למה הכוונה? הרי היא לא תגיד שהיא מקבלת אותי כמו שאני או אוהבת אותי כי אף פעם היא לא תוכל להיות אמא שלי... ולגבי סכנה יש תחושה חזקה של סכנה "אל תתקרבי כי תפגעי בסוף"...למה? לא עברתי שום התעללות הדבר היחיד שיש לי זה חוסר קבלה של אימי זה הכל אז למה התחושות קשות? למה כל כך רוצה אותה קרובה אבל גם רחוקה ולעיתים רוצה לברוח מהטיפול למרות שזה לא רצוי לפי דבריה...האם בכלל יש מקום למגע נוסף כמו נתינת יד או שוב חיבוק בפגישות? האם זה רצוי כי אולי זה יפגע בשיחות שלנו במקום לקרב? כל כך זקוקה לה מצד אחד ומצד שני רוצה לברוח...למה?

הי במבי! הרבה זמן לא הייתי כאן, ועברתי על ההודעות. לא מזמן כתבת שהקול שלי חסר לך, וזה היה כל-כך נעים לקרוא... האמת היא, שקצת נעלבתי ממך אודי. כתבתי כאן בכאב רב על חוסר אמון שנותר לי ואתה ביקשת שארחיב. כשעשיתי זאת, הבעתי גם פחד ממך. ואתה כתבת שאני צודקת, שכנראה אני רק צריכה לשרוד ובכך פתרת אותי. הרגשתי דחויה. הרי אם כתבתי וצעקתי- סימן שהיה בי עוד משהו שרצה להאמין, לא? היה נדמה לי שלא קראת את הכאב שלי, ואפילו כעסת על שלא האמנתי בך. אז החלטתי לא להיות כאן יותר. בנתיים מאז, ובאמת במזל, שהמטפלת שלי לא ויתרה עליי. היא נלחמה. אינני מרגישה אמון עדיין, אבל אני נלחמת ובדרך לשם. ואת במבי- קראתי את הודעותייך. עברת לארבע פעמים, נכון? זה קשה. גם איתי "מתווכחים" על פעמיים... ואני רוצה רק אחת, כי כואב וקשה... ובכל זאת, לא מרשים לי. אל תפחדי, זה קירב אותי, וגם מילא. דווקא מתוך כך הימים שבין לבין היו פחות קשים. מצאתי את עצמי אפילו ממש עסוקה בפעילויות כיף כאלה, עם חברים. הרגשתי רגועה יותר. ולא, זה דווקא נתן כח לעבודה ולימודים. אל תפחדי במבי. אל תפחדי. בגעגוע מתוק וכוחות קצת חדשים את יודעת, אני שרה שנים. ואני רוצה לשיר לך משהו: "מהמרחקים, שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים, הם הגבולות- אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות..." ומהמצולות שלנו, שלי ושלך- שולחת לך את חבל ההצלה. באהבה, ליאורי

אני לא יודעת אם באמת אני לא הבהרתי את עצמי או שאולי, אולי גם אתה טעית אודי. זה בסדר. זה דווקא נוגע ללב בעיני ואנושי יותר. למדתי ממך דבר מקסים- סיפרת שבימים אחרים כשהיית חובש, דווקא מצבם של אלה שלא צעקו בשטח, היה פחות טוב. זוכר? וחשבתי על זה- שאם מישהו כאן, הוא צועק, זימן שעוד יש לו כוחות. אבל אם מישהו נעלם, או מביע צוך כזה סימן, שבאמת הם נגמרו, הוא משתמש במיכל הדלק הרזרבי שלו, ודווקא לו צריך לתת כח. ואתה עצמך גרמת לי לחשוב כך. אפילו סיפרתי על זה בטיפול. קלעת באופן מדוייק כשרשמת שאני נזהרת. נכון אודי. נפגעתי כל-כך חזק שאני מעדיפה להיזהר עשר פעמים מלהיות פזיזה פעם אחת. בכל פעם שרע לי ואני על סף בכי- אני בורחת. ובכל זאת, יש משהו בתוכי שמתרחש. תודה שעכשיו הבנת. מעריכה את זה. ליאור

כותבת לך למרות שכל אצבע שוקלת מליון טונות. טוב שחזרת, אני שמחה על כך, חסרת לי,מאוד. את "תופסת"אותי במקום מאוד לא קל.החגים הורגים אותי.אני לא מצליחה להתאושש.מרגישה שאין לי גרגר אחד של אנרגיה. לא עברנו עדיין למסגרת של ארבע בשבוע.זה יתרחש אחרי כל החגים (בתחילת אוקטובר)(אם עדיין ישאר עולם ואם אני אצליח לשרוד בו) נכון לעכשיו אני קצת בכאוס.גם איתה ,בגלל החגים הפגישות קצת מתבלבלות-בשבוע של ראש השנה נפגשנו רק פעמיים וכך יהיה גם בסוכות. אולי אני בייאוש ? תודה על השיר הוא נגע בתוך הלב-מתוקה! אגב, מי כתב והלחין אותו ? לא מכירה.. תודה גדולה גדולה על חבל ההצלה !!! ..הוא כבר מוכר לי מההתכתבות הקודמת שלנו וזה גם מרגיש לי אולי קצת רצפה...מתוקה ! תודה לך. שלך, במבי.

עצוב לי שעצוב לך.. אני לא חושבת שאת בייאוש, ואולי מקווה שלא... אני חושבת שאת אבודה בבליל החגים... ומה שהם מעלים. אצלינו נקבעו יותר פגישות. לו"ז צפוף, אבל היא די התעקשה שאגיע . תחזיקי מעמד, רק עוד קצת. נשאר רק סוכות. וכיפור ממילא יוצא על שבת כך שזה לא ממש "תופס" מקום... ואולי, אולי במבי תנסי לעשות עוד דברים כיפיים ולנצל את הזמן? גמני התקשתי בזה מאוד אבל דווקא כשהכרחתי את עצמי לצאת להליכה , סרט עם חברה ואפילו סתם לשבת על שפת הים הרגשתי פחות רע. חושבת שיש משהו שיכול לעזור לך? השיר הוא של גלי עטרי וסגיב כהן. תקישי בגוגל "מהמרחקים גלי עטרי" ותשמעי אותו. אני קשורה אליו באופן עקיף שאינני יכולה לפרט עליו... אבל תדמייני ששרתי לך אותו. רק לך. יש עוד משפט אחד בו, שאני רוצה לשיר לך שוב: "ושמרי את נפשך לעולם..." שמרי אותה , טוב? היא כל-כך יפה הנפש שלך... חיבוק (אם את מסכימה) ליאורי

הימים הנוראים, שלא לומר נוראיים, כבר כמה לילות אני לא ישנה, מגייסת את כל כוחותיי כדי לצאת לעבודה, ולא ממש מתפקדת בבית (אני מקווה לטובת ילדיי שאני לא הופכת להיות כמו אמא שלי בפאזה הלא אלימה שלה). לא חשבתי שאכתוב יותר , זה לא שאני מתנשאת אבל אני פשוט לא מרגישה שייכת. בכל זאת הייתי רוצה לשמוע מה אתה חושב. בגדול, נראה לי שהטיפול הזה הורס לי את החיים, זה כל הזמן קשה ואני כמו עש שנמשך אל להבת הנר. אני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא רוצה רק לעזור, העניין הוא שנראה לי שאיתו קורה מה שתמיד קורה לי בקשר עם אנשים , בגלל זה אני לא אוהבת להיות קשורה וגם לא צריכה את זה, אף פעם לא הרגשתי בודדה גם כשהייתי לבד. אני חשה בזלזול כלפי מצידו, אלו לא דברים שהוא עושה במודע, מדובר בניואנסים דקים, מעשים קטנים וג'סטות שנעשים בהיסח הדעת ודווקא משום כך כמו פליטות פה מתגלה בהם ביתר שאת הלא מודע, אפשר לא לייחס להם משמעות אך מצד שני הרי כל מה שקורה בחדר משמעותי, זה מכאיב מאוד ומשפיל, אני מרגישה כל הזמן שאני לא בסדר, ומשתדלת לרצות אותו דבר שרק מחמיר את מצבי והופך אותי לשנואה יותר בעיניי עצמי. לא נראה לי שיש לזה תקנה ,שהוא יכול להשתנות (אולי אני לא יכולה?), כשאני מדברת על זה הוא לא אומר דברים מפורשים וחוזר על המנטרה שאני מתייחסת איליו כאילו שהוא אמא שלי, שזו העברה וכד', אבל מה איתו? מה עם ההעברה הנגדית? ומה המשמעות של כל אותם דברים שציינתי שגורמים לי להרגיש מבוזה, את זה הוא לא מוכן לחשוף . אני מתנצלת על האורך. גמר חתימה טובה לך ולכולם, ושנה טובה רחל

אודי ממש לא טוב מרגישה שנהיה מסוכן שם שכבר יודע עלי יותר מידי די אין לי כבר כח . לחשיפה לכאב בעקבותיה. ארוכה הדרך וקשה עלי. נגמרו שם הטישויים וגם בי אזל משהו. יצאתי משם בוכה.מרגישה עזובה. ח.

איך פותרים את המשוואה הזאת? בטיפול האחרון המטפל העיר משהו (לראשונה) לגבי תנוחות הגוף שלי. הרגשתי כ"כ חשופה.כאילו אין לי עור. מתקרבת .מרגישה טוב.נבהלת.מתרחקת.המטפל מתקרב .מרגיש מסוכן. איך ?איך יוצאים ממעגל הקסמים? הרגשתי נעזבת כי הייתי בסוף הטיפול בסערת רגשות .בכיתי נורא. הוא לא ניסה לנחם,להרגיע,רק ביקש שאצא כי... אזל לי הכח לעצמי.אליו.לתהליך. חוץ מזה שיש משהו שנורא מפריע לי.אני מרגישה שלמטפל מותר הכל. ואם אני נפגעת \כועסת\לא מרוצה אני הבעיה .לא הוא. התגובות שלי מנותחות.גם אם לא באותו רגע לאחר זמן. כאילו הוא לא קיים. כאילו הוא עציץ. אתה חושב שזה פייר?יחסי הכוחות האלו? ח. ח.

שלום סובלת מחרדות ממושכות מחשבות שליליות, פחד ממוות וממחלות איזה טיפול עדיף עבורי? תודה

שלום אודי , פניתי לפסיכולוגית קלינית לטיפול בהיפנוזה בחרדה. אני מעוניין ללמוד בעצמי על הנושא (פרקטי) כדי לעזור לעצמי כמה שיותר טוב. אם תוכל להמליץ על ספר בנושא , עדיף בעברית. תודה

ושוב זה קורה.הקושי התפקודי הולך וגובר ואני על סף........... וכבר נמאס הריטואל הזה של ליפול ולהתרסק ובכל פעם זם הולך ונעשה קשה יותר ויותר. היום כמעט ו.....ויתרתי ופגעתי בעצמי. הפנים כואבות לי והדמעות כל הזמן על הסף. עדיף שאהיה פה בשט מרשה לבקש את חיי הקודמים בחזרה?

חיי הם עכשיו.....אינני רוצה אותם כך. לא חישבתי שכך יראה התהליך שכך ארגיש. ההגדרה הכי טובה להרגשה שלי כרגע היא ש.... הובסתי וקשות. כ"כ עצוב לי אין לך מושג כמה

אודי שלום, כל כך מזדהה עם מה שח' כתבה...האם אפשרי לבקש חיבוק ממטפל?, אצלי זאת מטפלת אז אולי זה אפשרי? רוצה לבקש מגע בפגישות האם זה לגיטימי?...לפעמים רק יד מספיקה אך פוחדת...כשנתתי למטפלת מתנה סמלית (מלחיות המסמלות עבורי את המינון הנכון בטיפול...) רציתי כל כך חיבוק אבל לא העזתי לבקש, אפילו לא לחיצת יד כלום..ואני כל כך זקוקה גם למגע הפיזי, חום אימהי שכזה זה הכל...דבר נוסף אני מצמצמת את השיחות בין הטיפולים וזה כל כך קשה, לא מצאתי מה נכון עבורי להיות תלויה ונזקקת או להרגיש שאני יכולה לבד...השבוע אני מתקשה במיוחד בשל שינוי אומנם חיובי..האם שינוי חיובי יכול לגרום להרגשת כאב? מדוע זה קורה לי? במקום לשמוח על השינוי אני רק בוכה כל היום ורע לי כל כך... מדוע?...

אודי שלום, השינוי הוא הפרדות מאימי שלא יכולה ואף פעם לא יכלה להכיל אותי ועד היום לא ויתרתי עליה ועכשיו מתחילה לוותר. אני תוהה האם המטפלת תוכל להכיל אותי?...חוץ מזה ישנו שינוי נוסף והוא התקרבות והשענות על בעלי שמלחיצה אותי.. האם כל זה יכול לגרום לי להרגיש כל כך רע? הרי לשינוי הזה ייחלתי מאז שהתחלתי בטיפול?

היי אודי אני לא יודעת מה לעשות. הטיפול הגיע למקום לא טוב. יש לנו חילוקי דעות מאוד רציניים, ואני לא רואה איך נוכל לגשר על זה. אנחנו מנסות כבר הרבה מאוד זמן, אבל זה פשוט לא הולך. אני כבר חודשים יוצאת מהפגישות בוכה, מתוסכלת מאוד, כואבת. העניין הוא שיש לנו חילוקי דעות לגבי הטיפול עצמו. השיטה. היא מתעקשת על DBT ולימוד מיומנויות. אני לא מוכנה למיומנויות. אני פשוט מסרבת בכל תוקף. אני לא מצליחה לאפשר לי ולה ללכת בדרך הזאת, כי אני לא רוצה, כי אני מתנגדת לה, כי זה לא מתאים לי. והיא לא מוכנה לוותר. מה שיוצא זה פגישות בהן היא מנסה לעשות מיומנויות, אני מסרבת, מתנגדת, הודפת, נאטמת. ואז מרגשה שבוזבזה פגישה על כלום. וזה מצב שנמשך הרבה מאוד זמן אודי. ואני מרגישה שזה לא פייר. לא מתאים. לא נכון. אני מוציאה הרבה מאוד כסף על הטיפול, אני רוצה לקבל משהו שאני לא מקבלת. דברנו על זה הרבה מאוד, ואנחנו פשוט לא מצליחות להגיע להסכמה בעניין. הגעתי למצב שאמרתי לה לא פעם שאני מפסיקה את הטיפול, והתכוונתי לכך במלוא הרצינות. אבל בכל פעם היא ביקשה שבכל זאת אבוא ונדבר על זה. וכמו טיפשה הייתי מקשיבה לה והייתי הולכת, והיינו מתחילות לדבר, אבל בסוף תמיד מגיעות לאותו מקום ללא מוצא. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני אמרתי לה היום, שוב, שאני מסיימת את הטיפול, אבל היא כמובן אמרה שהיא תחכה לי בפגישה הבאה. זה מעמיד אותי במצב לא נכון, לא טוב לי, לא פיירי. כל המצב הזה מכאיב לי מאוד, וקשה לי להתמודד עם זה. אני מבינה שהיא רוצה שאלמד דברים, שאלמד לווסת וכו', אבל אני לא מוכנה לזה, ואני לא פתוחה לזה, ואני ממש לגמרי מסתפקת במה שהיא נתנה לי ובמה שהיה לי ממנה עד עכשיו. אני לא רוצה יותר מזה, באמת שלא. אבל היא חושבת שזה לא מספיק. היא לא מבינה שכל עוד משהו בתוכי מתנגד לזה, לא יעזור כמה היא תרצה וכמה היא תנסה - זה פשוט לא ילך. סליחה על המגילה, באמת סליחה. אני פשוט כבר ממש באיבוד עם עצמי ועם כל מה שקשור לטיפול הזה. אני פשוט לא יכולה ולא רוצה יותר. עייפתי מלצאת בוכה ומתוסכלת וכואבת עד עמקי נשמתי בכל פגישה. עייפתי מהכל. בעיקר מעצמי.

שלום אודי, אני רוצה לשאול שאלה אישית. בנוגע לטיפול. אני בטיפול כבר במשך חצי שנה.אני מרגישה שבזמן הזה נבנו יחסי אמון עם המטפל ,אני מרגישה בטוחה בחדר,אני מרגישה שהוא רוצה בטובתי.שזה השג בפני עצמו,בשבילי. לאחרונה אני יותר משוחררת ,מרשה לעצמי "לאבד שליטה". אתמול,אחרי שלא התראנו בחג,ונורא התגעגעתי ביקשתי ממנו חיבוק ומגע. הוא סרב והוא גם נימק.וגם דיברנו על הקשר של זה לילדות ולעבר. אבל אחר כל חשבתי על זה שאולי הייתי אמפולסיבית . אולי אני צריכה לשמור על עצמי ולהיזהר.לשמור על עצמי זה בעצם לשמור עליו.אז מי שומר על מי?[הוא כן שמר עלי ,עכשיו זה הפחדים שלי]. אתה חושב שבטיפול אני יכולה לשחרר,לדבר הכל,שזה בסדר? הוא בכל זאת בן אדם יש לי כזה מין פחד אולי הוא כן יתפתה לי. טוב ,אני די מבולבלת מהעניין. בחוץ,מחוץ לטיפול אני כן זהירה ושמה לב. אני מקוה שהצלחתי להבהיר את עצמי. סליחה אם זה ארוך מידי. מקוה שאני לא מטריחה אני די הרבה פה ,לאחרונה. ח.

הי ח', סליחה על שאני מתערבת, אך אני ממש מזדהה איתך...כבר זמן מה שאני ממש מרגישה שמה שאת כותבת נוגע גם לי...לפעמים טוב לדעת שלא רק אני חושבת מחשבות כאלה...מקווה שתמצאי את התשובות הנכונות עבורך...גם אני מחפשת...חזקי ואימצי...מיכל.

אני גרה עם חבר שלי בצפון, בזמן האחרון יש בנינו הרבה בעיות, הוא כועס על ההורים שלי, הם מעבירים ביקורת על דברים שאנו בוחרים לעשות וקצת מנסים להתערב בכל דבר, חבר שלי לא אוהב את זה, אבל ככה ההורים שלי ואני לא מצליחה לשנות את המצב, ההורים של חבר שלי מהמרכז, והוא העלה את הנושא שנעבור לגור בין שני המשפחות, אני לא רוצה לעזוב את הצפון ומצב שני הוא טוען שזה לא הוגן כלפיו, שהוא רחוק מהמשפחה שלו, אני יודעת שזה נכון, ולא יודעת מה לעשות, מצד אחד כשיהיה ילדים צריך עזרה מהמשפחה, ולא חושבת שלהתמקם באמצע יהיה רעיון טוב.. כי לא נהיה קרובים לאף צד, כל הנושא הזה עלה בעיקר בחופש שההורים שלי ממש מתערבים וזה מערער את הדעות שלי ואת ההחלטות שלי ומצד שני חבר שלי שלא רוצה שהתערבו לנו, לכן כל המצב הזה והרצון לעבור למקום אחר מהצפון.. אני לא יודעת איך לפעול בנושא הזה.. לא חושבת שיהיה לי טוב לעזוב את הצפון גם מבחינת האזור וגם המשפחה.. זה קשה לי, יש לך עצה בשבילי? תודה רבה רבה ושתהיה שנה טובה

תודה רבה :)

אודי שלום, 1.מה הגורם העיקרי לדיכאון בחגים? 2.האם כשמקשיבים למישהוא בדיכאון אפשר ל"הדבק" גם כן בדיכאון של האחר? ואם זה קורה כיצד אפשר לצאת מכך?האם בתפיסת מרחק מאותו אדם למרות שהוא זקוק לנו? האם קורה לפסיכולוג שיהיה מושפע מאוד ממטופל עד כדי "איבוד עצמי"?מפחדת להזיק לעצמי יותר מלהועיל לאחר או להזיק למטפלת בגללי... ( נ.ב. תודה על ניסוח המטרה לשנה החדשה...)

אני בת 21 וקשה לי לדבר בטלפון עם אנשים זרים... למשל בצבא שהמפקדת שלי אמרה לי להתקשר לכל מיני אנשים שאני לא מכירה לא הייתי מסוגלת. זה היה בעיקר בסיטוצאיות שאמרה לי להתקשר להגיד דברים שלא הבנתי מה אני צריכה להגיד.. וגם באזרחות היה לי קשה להתקשר לנציגי שירות אבל בזה הצלחתי להתמודד איכשהו והיום אני יותר מסוגלת להתקשר לנציגי שירות..או להזמין דברים. ועכשיו התחלתי מקום עבודה חדש ומלמדים אותי את העבודה והיה לי איזה בעיה עם משהו אז הבחורה שמסבירה לי אמרה לי "תקשרי למעסיק תבדקי" ואני שאני לא יודעת בדיוק מה אני צריכה להגיד אני לא מסוגלת להתקשר אז פשוט שמתי את הדף בצד ולא התקשרתי. וגם עד שאני מתקשרת למקומות אני משננת בראש כמה פעמים את מה שאני צריכה להגיד. ועוד משהו למשל חבר שלי..אני לא ממש בקשר עם אמא שלו רק לאחרונה קצת ..והוא טס לחו"ל ודיברתי איתו בטלפון והוא אמר לי "תקשרי לאמא שלי תגידי לה להתקשר אליי"..ופשוט לא הייתי מסוגלת! זה ממש מתסכל כל העניין הזה ואני לא יודעת מה לעשות...

שלום רב, הייתי רוצה לדעת ולשאול: אם אני ילך לטיפול במרפאה לבריאות הנפש ציבורית של משרד הבריאות או קופת חולים, מה ההבדל בינה לבין טיפול פרטי?מבחינת הכול? מהם ההשלכות של טיפול פסיכולוגי לעתיד? לגבי הצבא?לנהיגה?לרישיון נהיגה?ללימודים?לעבודה?להיות מטפל במרפאה ציבורית?או כול עבודה אחרת<?בקיצור לגבי הכול? האם מי שהיה מטופל אצל פסיכולוג בילדות בהתבגרות(בעבר) או עכשיו יכול להיות מטפל בעצמו?פסיכיאטר? מה לגבי תרופות פסיכיאטריות ופסיכיאטר? האם אפשר לדבר עם המטפל על הכול?לא יהיה שום בעיות עם זה, צריך להסתיר ממנו דברים?הוא ילשין(ידווח)?אם זה דברים רעים ובעיות?אובדנות?

רציתי לדעת האם יש שוני בין פסיכול קליני לפסיכולוג רגיל? במידה ואני פסיכולוגית קלינית אני יכולה לייעץ לחברות או שאני צריכה תואר ספציפי בשביל זה? וכמה שנים צריך ללמוד לזה? תודה ושבוע טוב:)

סתם ליידע ככלי אפשר לשלב וללמוד במקביל פסכולוגיה קלינית וארגונית ככה שאני ייסים את הליימודים+ההתמחות באותו הזמן? או שזה מאוד מורכב?

אני יוצאת מזה 8 חודשים עם אדם מקסים גרוש מזה כשנתיים+ילד, הילד בן 10 ומאוד קשור לאביו. יש הרבה מאוד בעיות עם הילד שלא מוכן לקבל אותי, מערים קשיים וחוץ מזה שיש גם בעיות חברתיות לילד ובעיות נוספות רציתי לקבל הכוונה שמות של פסיכולוגים/יות מומלצים שעובדים דרך קופ"ח מכבי שיכולים לייעץ לנו כיצד לפעול במצב הנוכחי ע"מ שבסופו של דבר הילד יקבל את הקשר

[email protected] תודה

שלום לצוות הפורום, שמי מתן, בן 19. אני כרגע משרת בצה"ל כבר כשנה-שנתיים אני מרגיש חסר ביטחון, מלא כעס, חוסר יכולת התמודדות ודיכאונות לפרקים. לאחרונה החלטתי לפנות ליעוץ פסיכולוגי. כמו כן, אני נמצא בקשר חד מיני כרגע. היציאה מהארון שהייתה לאחרונה לא הוסיפה עזרה למצב,למרות שבן זוגי תומך מאוד והוא נקודת האור בחיי. אני לא עושה לו חיים קלים ונכנס לפעמים למצבי רוח קשים מאוד. אני חושב שאני צריך טיפול. אני לא יכול ללכת לטיפול פרטי בגלל המחיר(כאמור, אני חייל), וטיפול דרך הצבא לא נראה לי פתרון סביר מבחינתי, במיוחד שאני כרגע במסגרת של קורס ולא רוצה לערב את המפקדים שלי. שמעתי על עמותה בשם אלומה שאולי יכולה לעזור למצב שלי. אני רוצה להתייעץ למי עלי לפנות, מה עלי לעשות, אולי יש פיתרון יותר טוב אשמח לעזרה תודה רבה על עבודת הקודש

מרגישה שלא יכולה יותר מרימה ידיים

במבי יקרה, אל תוותרי לעצמך, כי פה כלם איתך ואף אחד לא מרים ידיים... נכון קשה, אבל זכרי שהכל חולף...(גם החגים...) פורשת לך רשת ביטחון לעצמך...מיכל (אופס..כמעט שכחתי את השם שבחרתי)

תודה על הרצון והאיכפתיות. הם הצליחו לחדור דרך המסך ולהכנס ללב... :) במבי.

אודי יקר !!! (איך אתה מצליח לדייק כ"כ את מה שאני מרגישה וצריכה ?) כן,אתמול היה יום ראשון!! היום שני, מחר שלישי-עם המנוחה "הרגילה" שלנו. אח"כ רביעי,וחמישי. ו...מספיק ! אפשר להסתכל בנתיים רק על הימים הקרובים הללו שיהיו "רגילים"... תודה אודי, אולי אני מרגישה שוב פיסת רצפה .. :) במבי.

יש לי ילד בן 14 שלא מוכן לישון לבד בחדרו ,הוא חייב לישון עם משהו או איתי או עם אחותו , כל הפעולות שעשינו כולל פגישות עם פסיכולוג לא עזרו אני ממש אובדת עצות בבקשה תיעצו לי מה עוד אפשר לעשות , תודה

  פנים מוכרות, נוגעות ומרגשות הראו פניהן כאן, היו שהצטרפו במיוחד לכבוד עצים שפתחתי. שמתי לב לפרטים ואני זוכרת, ועל כך תודות רבות. שנה מתוקה לנפשות הנפלאות, הפעילות גם השקטות, ונשיקות חמות. אודי היקר, הזמנת למשחק, חשבתי לי על תשובה רצינית ומפורטת ובכללה על עניין המשחק שלעצמו (בחיים הקונקרטיים אקשור זאת גם לעניין העבודה, אולי), ובקצרה אומר שמשאלותיי קשורות גם לנושאי השטף והביחד. שישרדו גם יצירה, אהבה ושובע פרידה טובה, התחלה טובה, שנה טובה סוריקטה

אודי יקר וכל החברים הקבועים והמזדמנים.. :-) באתי לאחל לכולכם שנה טובה ..:-))) שתהייה זו שנה טובה יותר מקודמתה.. שנה שלמה של בריאות 12 חודשים של שקט שלווה ובטחון 52 שבועות של שפע , אושר, ועושר.. 365 ימים של אור , אהבה , והצלחה .. שנה טובה ומפרה אודי יקר - ולך קודם כל - תודה אישית מהלב ..על המקום שאתה מאפשר לי על ידך בימים לא פשוטים .. תודה שאתה פה גם בשבילי .. ולשאר החברים האהובים .. קוראת אתכם מידי פעם , רק שנמצאת יותר בצד הגדר .. צופה מהצד .. מן תקופה כזו.. אבל ..נילי, סוריקטה, לילך, יעלה , בילבי , נגרה , ילדה אשה , במבי , אופיר, שיר, מיקה, טימי, גלי, גליה , רפאים, .. וסליחה אם שכחתי מישו אם אתן כאן.. מאחלת לכן ממני מכל הלב .. שנה טובה שתדעו שפע מכל הדברים הטובים שיש. שלכם, שרית

אודי, היום יום שלישי אבל ראש השנה "הופך אותו ליום חמישי." מחר יום רביעי " " " " " " שישי." מתחילה להרגיש את הימים מתבלבלים, מתחיל להרגיש לי שאני הופכת לעפיפון , מפחדת שהחוט ייקרע ואני אעלם אי שם למעלה. אודי, אני לא מצליחה להתמודד עם החגים האלו,עם כל הבלבול והקטיעות שנוצרים. יש לך טיפ איך להשאר שפויה ועל הקרקע ????

שלום,אני בחורה בת 29, נמצאת בטיפול כמעט שנה וזה כרוך לפעמים בכאב ,בבכי והתמודדות עם הקיום שלי ועמדתי בכל זה עד היום ,אבל..כבר שבועיים סובלת מחוסר תאבון,אני רעבה ולא מסוגלת לאכול,זה מפריע לי לתפקד ביום ביום.. יש לי תחושות כמו שאני מתבאסת שאני רעבה ואני צריכה לאכול!! מבחינה פסיכולוגית מה גורם למצב כזה . אציין שזו פעם ראשונה שזה קורה לי

אהלן, התגייסתי לפני כשנה וחצי לצבא בתפקיד לוחם. לאחר תקופה של כעשרה חודשים בצבא, ולאחר שפניתי לגורמים המוסמכים הוחלט כי איני מתאים לשרת בתפקיד לוחם וקיבלתי קשיי הסתגלות. הועברתי לתפקיד יומיות במשך 8 חודשים, אשר שם היה לי טוב מבחינה נפשית אך בתור חייל שרצה והתגייס על מנת לתרום הרגשתי שאיני ממצה את עצמי. בעקבות זאת החלטתי להגיש בקשה לעבור לתפקיד שהוא יותר מאתגר, אך סוגרים בו הרבה שבתות ופחות יוצאים הביתה. לפני כשבוע הועברתי לתפקיד החדש, ולצערי הרב עם כל הרצון הטוב לתרום פתאום חוזרת שוב אותה תחושה שהיית לי פעם, אני סובל ומרגיש שבור ומתוסכל. מאוד מאוכזב מההחלטה שלי ולא מסוגל לראות אם יש דרך חזרה. אני מפחד מאוד לספר זאת למפקדים שלי מחשש שיעיפו אותי למקום אחר שבו אני אסבול עוד יותר. הייתי שמח לקבל עזרה אם בכל זאת לדעתך כן יש מה לעשות בעניין. חשוב לציין כי אינני רוצה לצאת מהצבא אלא ברצוני לשרת שירות מלא של 3 שנים. תודה!

אודי רוצה לנסות לדרוך שוב אחרי שכ"כ היטבת להבין בפעם הקודמת. דווקא עכשיו.אחרי שנקשרתי כל כך.שמרגישה שהוא ממש מבין .ממש נוגע בתוכי.ואולי בגלל זה רוצה לברוח.מפחדת מהקשר העמוק הזה .מההיקשרות הבלתי אמצעית הזאת. ואני ביקשתי ממנו להרגיש אותי.וזה טוב וזה מטלטל וזה כואב והכל ביחד. מרגישה שהוא דורך במקומות שאני עוד לא ביקרתי בהם,בתוך גונגלים פראיים . לפעמים מרגישה ערומה [במובן המטפורי של המילה.סליחה]הכל כל כך רגיש ופגיע.מרגישה תחושות שמעולם לא חוויתי.מרגישה ממש פיזית.וזה כל כך מוזר.אבל שנים חיכיתי רציתי שמישהו יגע מבפנים.שמישהו ירגיש אותי ככה בתוכי.אני איפשרתי לו את זה צעד אחר צעד.והלכנו לשם ביחד. ודווקא עכשיו אני רוצה לברוח ולא לפגוש יותר. מחר יש פגישה. אני אבוא אבל משהו בתוכי רוצה לבעוט הכל. ועוד משהו,אודי, למה כשאני לא מסתכלת לו בעניים אני מסוגלת יותר להחשף ולדבר? ואולי אחרי שכתבתי פה אצליח להביא את הדברים לשם. תודה שאתה פה איתי.אני מרגישה. ח.

אודי, רוצה לשתף אותך ולשאול מה דעתך, מה לעשות, רוצה לשאול אותך מה אתה היית עושה במקומי ? ו..כן, אני יודעת שאתה בחיים לא יכול להיות במקומי כיוון שאתה-אתה ואני-אני.. ובכל זאת...תנסה..בבקשה.. אודי, אני מתה מפחד !!!! ממש מרגישה פחד אימים !! לפני כמה זמן (לא זוכרת כבר מתי) "אמא צביה" הציעה שנעבור ל 4 פעמים בשבוע (מ 3 ). הסכמתי כבר וסיכמנו שנשנה ל 4 אחרי החגים. כבר דיסקסנו הרבה את הפחד הזה (לכן אל תחזיר את הפחד לשם) אני מפחדת שאם נעבור ל 4 בשבוע אני אשתגע על באמת !!! אני אהפוך להיות זומבי כזו... ..אפסיק לתפקד, אפסיק ליצור וממילא לא אוכל לקיים את עצמי כלכלית ואז גם לא אוכל לשלם לה, התוצאה תהיה שהיא תעיף אותי בגלל שלא אוכל לשלם. ןאז אשתגע יותר. גם בגלל שכבר אתרגל ל 4 ולא אוכל להפסיק, גם בגלל שאפסיק ליצור ,גם בגלל הקושי הכלכלי שאכנס בעקבותיו וגם בגלל הידיעה שהיא העיפה אותי בגלל הקושי הכלכלי.... מעגל קסמים שלילי כזה שמזין את עצמו. ככל שהחגים מתקרבים אני מרגישה שאני נחנקת מפחד .גם על עצם החגים שתמיד מרגיש לי ששומטים לי לחלוטין את הרצפה ואני מרגישה תלויה ומתנדנדת באויר. אך הפעם נוסף לפחדים הללו הפחד המשתק והמצמית הזה מפני המעבר הצפוי. ולמה בכלל הסכמתי למעבר הזה ??? 1. אני סומכת עליה ויודעת שהיא רוצה בטובתי, ואם היא חושבת כך כנראה שזה לטובתי.. 2...אני חושבת..משהו בפנים עמוק עמוק אומר לי שזה נכון... אני גם מרגישה עמוק עמוק בפנים איזה רצון ,כמיהה ..לא יודעת, מרגישה אולי שרוצה...אבל מתה !!!!מתה מפחד !!!!! אודי מה לעשות ??????????????????????

שלום חברים, השבוע אנו מציינים את ראש השנה. תהיתי, האם - בנוסף לברכת השנה הטובה - נוכל גם להציב מטרות, או לפחות מטרה, אליה נחתור במהלך השנה הבאה? אפשר להבין את השאלה הן במישור האישי אך גם להתייחס אליה במישור הפורומי... שבוע טוב לכולנו, אודי

אודי שלום, האם מטרה לחיות ללא חרדות או דכאונות היא ראלית? האם המטרה שלא להזדקק לשום אדם גם היא ראלית? או לפחות לא להזדקק יותר לטיפול, שאדע לשחרר? (בנתיים לא מסוגלת אפילו לחשוב על פרידה אבל גם לא על התקשרות קרובה מדיי)? אני מאחלת לעצמי חיי שלווה...ולכלם שנה טובה ושיתגשמו משאלות לבכם לטובה. בנוסף יש לי שאלה האם נהוג להביא מתנה לחג למטפלת? כיצד זה יתפרש על ידה?

אודי אני מאחלת לעצמי השנה יותר לאהוב את עצמי,את האופי שלי,הגוף שלי,הכישורים שלי. להגיע לשלווה ואהבה בתוכי. לנסות להרפות,לצמצם את הקולות "הרעים" ולהגביר את ה"טובים" ולנסות לחיות בהרמוניה עם כל הקולות. זה מתקשר לי לפורום ולטיפול ולהודעה שלי מיום חמישי: להרשות לעצמי להיתמך להרפות ולתת לרכות ולאהבה להכנס לתוכי. שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה כתיבה וחתימה טובה ולך אודי מאחלת בנפרד- הרבה הצלחה בדרכך תודה על ההקשבה והתמיכה ח.

הי אודי, ראשית, שנה טובה,שנת התחדשות ועשיה מבורכת לך ולכל החברים בפורום, אוהבת את רעיון המשחק...ומבקשת: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים" (פרנציסקוס מאסיזי) מבקשת לתת יד לפחד ולצעוד איתו .. מבקשת להקשיב לקול הפנימי שלי, זה הכמה.. מבקשת לא לוותר -למרות שלפעמים אולי נדמה שזה קשה מדי או אפילו בלתי אפשרי. מבקשת להיות. פשוט להיות. מבקשת ממך אודי ומהחברים בפורום שאתם תזכירו לי את הכיוון אליו אני חותרת אם אשכח זאת במהלך הדרך.... תודה לכם אהובים. במבי.

יש משהו שמטריד אותי ומסקרן אותי באותה מידה שהייתי רוצה לשתף עם מישהו אני בעצם די מסוקרנת לגבי כל הנושא של משיכה ביםן מטפל-מטופל או יותר נכון מטפל-מטופלת.. קראתי בפורום פה וגם בכל מיני מקומות שזה משהו שנפוץ וקורה ולגיטימי לחוש איזשהי קרבה ורגשות למטפל/ת זה מטריד אותי כוון שכשהתחלתי בטיפול אצל פסיכולוג זה בכלל לא משהו שעלה בדעתי שיכול לקרות. עם הזמן מצאתי את עצמי מסתכלת עליו בנק' מבט קצת שונה מאשר סתם "פסיכולוג"... אני יודעת שזה לגיטימי שאולי אמשך אליו כי בסהכ הוא בנאדם... אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה אני יודעת שאני לא אשתף אותו בזה כי זה משהו שמביך אותי מאוד ואני לא אעמוד בסיטואציה כזאת הבעיה היא שאני אולי משכנעת את עצמי או מחפשת תמיד סימנים או לא יודעת איך לקרוא לזה שאולי זה משהו שקורה גם אצלו... וזה יותר מסקרן אותי..מה קורה בעצם במקרה שמטפל נמשך למטופל/ת שלו..אם זה משהו שקורה גם אצלכם או שזה קורה בעיקר למטופלים בגלל שהם חשים קרבה וחום מצד המטפל שנהיה חלק מחייהם ואולי הבנאדם היחיד שמקשיב/עוזר/מייעץ... אני מוטרדת מזה כי זה נראה לי משהו שלא היה צריך לקרות לי מההתחלה...גם יש לי חבר כבר המוןזמן שאני אוהבת מאוד ורואה את המשך חיי איתו והידיעה שאני חשה כך כלפי הפסיכולוג או לעיתים אפילו יש לי מחשבות עליו וכו' גורם לי להרגיש שאני בוגדת,גם אם זה רק במחשבה וזה נורא מטריד אותי. משהו נוסף שאני תמיד חושבת עליו זה מה אני בשבילו?...האם הפגישות האלה איתי הם משהו שעושה לו משהו? האם הוא חושב על זה גם לאחר הפגישות עצמן? האם הוא גם חש קרבה אליי.איך בעצם מטופל נתפס בעיני מטפל בחייו האישיים..כי אני מניחה שיש רבים כמוני שמגיעים לפגישות..האם בסוף יום פשוט ממשיכים לחיים האישיים או שיש לזה איזשהי השעה?מחשבה? זה מעסיק אותי כוון שהייתי שמחה לדעת שזה לא משהו טכני בלבד,למרות שאני לא מרגשיה ככה בפגישות עצמן,הוא מקשיב עוזר מייעץ זוכר דברים שאני מספרת אבל תמי שאני יוצאת משם המחשבה הזאת עולה לי האם אני "עוד" פגישה במהלך היום או שאני בעצם באמת מעניינת מישהו.... אני מתנצלת על החפירה אבל רציתי לפרוק את זה מעליי כוון שאני לא יודעת איך להתמודד עם המחשבות/רגשות האלה ואני מפחדת שזה בעצם ילך ויתחזק..אני בנאדם שנקשר לאנשים וזה די מפחיד אותי שבשלב מסויים אחליט לסיים את הטיפול כי לא אוכל לשאת זאת..

חחח זאת אל אני שרשמתי גם את ההודעה ההיא... בכל אופן,אם המטפל/ת חש ככה יש סיכוי שהוא פשוט "יחתוך"? זאת אומרת יסיים את הטיפול? מה עושים במצב כזה?

לך ד"ר יגאל גליקסמן תודה על תשובותיך המעניינות והמועילות ובהזדמנות זו ברכות לך ולבני משפחתך לקראת השנה החדשה. מאחלים צביקה ובני משפחתו

תודה לך צביקה על הברכות שפע ברכות ואיחולים לשנה החדשה לך ובאמצעותך לבני משפחת ממני. בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רציתי לשאול, רק סתם לידיעה כללית, וגם בגלל שאני בעצמי מטופל ומודרך. ובקרוב מטפל. מה ההבדל בין אתיקה לחוק?האם יחסי מין בין מטפל למטופל הם חוק?או אתיקה?האם יחסי מין לא יכולים להתקיים בין מטפל למטופל?או כול קשר אחר?בן משפחה, אח, דוד?חבר? מה בקשר לקשר אחר?קשר טלפוני?ואחרי שניפרדנו?מותר להיפגש אחרי שנפרדים(אחרי הפרידה)?לדבר בטלפון?להיות בהרצאה שלה?להיות איתה ביחד בחוג?להיות חבר שלה בפייסבוק?ואם הייתי תלמיד בצפר(סיימתי מזמן בצפר) ובעלה מורה והוא המורה שלי, האם אפשר הדבר?(מקרה אמיתי שקרה למישהוא)... מה בקשר לעובדים עם המטפל בעבודה כלומר אם אני אצל פסיכולוג, במרפאה ציבורית, של משרד הבריאות ואני נפגש עם פסיכיאטרית באותו מרפאה, יכול להיות בניהם קשר מיני, יחסי מין, או כול קשר אחר מחוץ לעבודה?עמיתים לעבודה, חברים לעבודה, ובלי קשר לזה, יכול להיות בין חברים לעבודה, עובדים ביחד פסיכולוגים פסיכיאטרים, במיוחד פסיכולוגים קשר מיני או כול קשר אחר?חוץ מיחסי עבודה?

שלום רב, כבר 5 שנים אני נמצא אצל המטפלת(פסיכולוגית), בקרוב יהיה תהליך פרידה.=לבנתיים יש די הרבה זמן.חשוב לציין ,שאני נמצא אצלה במרפאה ציבורית ממשלתית, של המדינה ומשרד הבריאות.אני מרגיש עצוב לבד ובודד, ובדיכאון שלא עובר, ואני פוחד שזה לא ידפוק לי תחיים והקריירה והלימודים והקריירה הצבאית, רישיון נהיגה?שהיא לא תפגיש אותי עם הפסיכיאטר, אם אני יגיד לה את המצבי רוח שלי הדכדוך והדיכאון.מה בקשר לצבא?היא לא תגיד להם כלום, אם יפנו אליה?לרישיון נהיגה?אם אני יקח תרופות?לעבודה?הייתי רוצה להיפגש עם הפסיכיאטר, רק שהצבא לי ידע, ובעתיד עוד כמה שנים, מקצוע נגיד, שזה לא ידפוק לי תחיים, זה שאני נפגש איתה, אני מעוניין להיפגש גם עם הפסיכיאטר, ואפילו לקחת תרופות, רק אני פוחד עם העבודה?עם הנהיגה?עם העבודה?לימודים?צבא?מה החוק בעניין?ושהיא לא תגיד שאני לוקח תרופות לכול המקומות שהזכרתי למעלה. היא עזרה לי להתמודד עם התסכולים, הבעיות ,הקשיים, שהיו לי עד כה.הדיכאון.קשה לי עם המשפחה, החיים, הכשלונות, המצב רוח, הדיכאון, בעיות חברתיות, הבדידות,המחשבות........וכו'.....אחד מהפעמים הבאתי תמונות שחבר הביא לי עוד ממזמן מהבצפר,והגעתי קצת מוקדם לפגישה,והעברתי תזמן בלראות תתמונות, היא יצאה מפגישה, ואני נכנסתי, היא ראתה תתמונות, שנכנסתי לפגישה היא אמרה לי: תגיד דניאל, אתה מוכן לתת לי להסתכל בתמונות? לא נראה קצת מוזר להיכנס למקומות כאלו שלראות תמונות שלי? אבל יש בעיה חמורה הרבה יותר, היא יצרה בעיה אחרת ויותר גרועה, אני מאשים גם עצמי, היא קצת המקור לבעיה.אולי נקרה לזה תלות וקשר ומשיכה.חשוב לציין שהיא פסיכולוגית במרפאה ציבורית של המדינה=משרד הבריאות.חשוב לציין שיש לי איתה קשר טוב מאוד.הייתי בעבר ביישן וחסר ביטחון עצמי, די בזכותה זה פחת. הבעיה מתחילה בזה שקשה לי להיפרד ממנה, אני לא יכול, לא מסוגל לזה, לא מסוגל לחשוב על זה,אני אוהב אותה, היא גם המקור לבעיה,אני כול היום חושב עליה ועל זה, היא גרמה להתקרב אליה, להימשך אליה,לפתוח בפניה הכול, וליותר מזה.........היא לפעמים הייתה מתקשרת, בלי קשר וללא סיבה,סתם ככה ,כי בא לה, אפילו מהבית ובשעות די מוזרות, והייתי שומע את הילדים שלה מדברים ברקע,זה כאילו שהיה לה משעמם, פתחה תטלפון ואמרה, משעמם, משעמם למי אני יתקשר?, אוווווו, הנה אתה, אני יתקשר אליך שזה אליי, מדברת איתי 17 דקות, פעם אחת 13 דקות ועוד הרבה שיחות די ארוכות ולפעמים קצרות,חשבתי שהיה לה סיבה להתקשר, אולי לבטל פגישה, או משהוא אבל זה לא היה זה. מבזבזת שיחות ועל סתם. אני לא יסלח לעצמי, שלא אמרתי לה מזמן להיפרד, אם הייתי ניפרד לפני שנתיים היה די קל, אבל השנה הזאת די שונה, היא גרמה לי להיות די תלוי בה, לא מפסיק לחשוב עליה.חשוב לציין שאני תמיד האחרון אצלה בתור, מה שנראה לי מוזר. ביום ההולדת שלי שמתי לב שאני הייתי אחרון בתור, ומשם היא זזה לבית.היום הולדת הייתה בהפתעה. היא עשתה לי הכול בהפתעהההההההההההה. מה לעשות?, איך מתמודדים עם זה?, והאם אפשר לשמור על קשר גם אחרי זה, ובנסוף פגישות מדי פעם אחת ל....לדבר וכו'....אם אפשר מידע ופרטים?ומה מבחינה אתית וחוקית? היא הביאה לי מתנה ליום ההולדת, די מזמן, מתנה די יקרה ששווה אולי ליום עבודה של פסיכולוג.(המתנה שווה יותר מ300 ש"ח)= לפחות ליום עבודה של חלק מהמפסיכולוגים. רציתי להביא לה מתנה לחג, רק פחדתי, שהיא לא תעיף אותי החוצה עם המתנה(בצחוק), האם מקובל להביא למטפל מתנה?, איזה שאני רוצה(לא להגזים) באיזה סכום שאני רוצה?אל תשכחו שהיא הביאה לי מתנה יקרת ערך ועוד בלי הסכמה מצידי ובהפתעה.והאם לחגוג לה יום הולדת כמו שהיא חגגה לי?זה אפשרי?, היא לא שאלה אותי, אם אני מסכים שהיא תיתן לי מתנה, האם אני יכול לחגוג לה יום הולדת ולהביא לה כרטיס ברכה?וכמובן לקנות איזושהיא מתנה שאני ירצה?ובאיזה סכום שאני ירצה?ומה מבחינתה זה יהיה בסדר?כמו שלי זה היה בסדר? ואותו דבר בקשר לחגים? האם אני יכול בפרידה להביא לה מתנה וכרטיס ברכה?ובנוסף מה הייתם מציעים לתת לה למתנה?גם לפרידה וגם ליום הולדת ולחגים? האם לה זה קשה להיפרד גם? מה עשיתי לעצמי , איזה טיפש אני.................האם נוכל לשמור על קשר, ולהיפגש מדי פעם?ומה מבחינה אתית וחוקית?

מרגישה לבד,בלי חברים מאוכזבת מכול החברות שלי אני נימצאת בזוגיות שאני לא מרגישה איתה טוב מבפנים תחושה פנימית שאומרת לי משהו אחר.. מצד אחד אוהבת אותו מצד שני רוצה הייתי לחוות משהו אחר.. הסקס לא טוב איתנו הוא בקושי רוצה...איך מגיעים להחלטב לכאן או לכאן אני מפחדת פתאום לצאת ל"עולם" בלעדיו.. אני מנסה לפתח חברויות וזה לא ממש מצליח לי אני מרגישה שאנשים מתחמקים ממני כנראה שלא זכיתי לחברים טובים אני עצובה מאוד מפתחת חרדות ולא מעריכה את עצ י ב"שיט" אשמח לשמוע מה דעתך שבת שלום וחג שמח!!!

אודי... מה שלומך? מתארת לעצמי שזו כבר תהיה הודעה לתחילת השבוע. זה בסדר לי. אפילו לא יודעת אם נכון להעלות אותה; כלומר - יש המון דברים לכתוב, אבל גם חשש להסגיר יותר מדי מידע. ואני לא ממש במצב של סינון אקטיבי. הפילטר די סתום. אודי, זוכר שבפעם האחרונה שכתבתי פה היתה התלבטות קשה מנשוא, האם להמשיך את ועם הטיפול, או שהגיע הזמן להפסיק? באמת להפסיק, משום שהוא יותר מזיק ממועיל? וכתבתי גם שהיא לא ממש עוזרת לנווט את השיחה ולא תורמת לקבלת ההחלטה, למרות שברור לי שההחלטה היא שלי. עם הזמן הבנתי שזה אבוד - היה לי ברור שלבד לא אוכל להיגמל, והיא?... מכורה כבדה יותר ממני. גם אם היה נכון להפסיק, והיו שלבים בדרך שנראה, שלשם זה הולך, הטיפול לא הסתיים. אבל... אודי, זה כבר לא ממש טיפול. כל הגבולות נחצו בתקופה הזו. על-פניו אין לי סיבה להתלונן. עם הרעיון שלפעמים יש שותף שלישי לפגישות אני משלימה בשמחה - אני ביקשתי שהחתול שלה יצטרף :) מאז ומעולם קל לי עם בעלי חיים, ולהם יש גם אינטראקציות מוצלחות איתי (וסליחה אם זה נשמע שחצני). אבל מאידך, בעקבות ההתנהגות של החתול שלה איתי, היא חוזרת ואומרת ש"אין ספק שעכשיו התקבלת למשפחה. עם אף-אחד הוא לא מתנהג ככה, חוץ מאשר עם המשפחה! אפילו לא עם המשפחה המורחבת או חברים, שכן מנסים להתחבב עליו". שוב התהפך :) במקום שאני 'אשתמש' בחתול ככלי טיפולי, היא עושה את זה. ואני לא מדמיינת. היא לא תתן לי ללכת. בכל מחיר. לא יודעת אם זה אמור לתת הרגשה טובה או של כלא. מישהו שאל פה, בעבר, שאלה על אנשים שאוהבים כלבים ומה זה אומר עליהם (או משהו כזה). עניתי לו, וציינתי שבין היתר אני עובדת גם עם כלבים. אם להרחיב קצת, אז אני פעילה באחת משלל העמותות שקיימות בארץ, ומקדישות עצמן למען בעלי חיים. לא חשוב איזו, אבל כן חשוב (לי) להדגיש, שמדובר בעמותה שאינה ממיתה. אחרת לא הייתי שורדת שם כל כך הרבה שנים. אודי - כחלק ממאמציה לשמר אותי בחיקה, היא באה לבקר אצלנו. בתיאום איתי כמובן. בפעם הראשונה לבד. בפעם השניה עם הבת שלה, במהלך אירוע שערכנו לאחרונה בכלביה. גם זה היה בתיאום איתי ובידיעתי. והיא ניסתה לשדך גורה "שלנו" לאחותה. וביום האימוץ המיועד זה התבטל, משום שאחותה התחרטה (היא לא הפסיקה להתנצל בפניי, למרות שאנחנו מעדיפים אנשים שמתחרטים לפני, ולא אחרי)... את הפקדון שילמתי מכספי (היא החזירה לי יום למחרת). והפגישות? מיליוני דיבורים על כלבים, חתולים ומה שביניהם. על העבודה שלי (תקופה נוראית גם שם). מצבי הבריאותי שנדפק גם הוא, בעקבות הסטרס המתמשך. ומצבי הנפשי, שנמחק לו לאיטו? נזנח לו לאיטו. פה ושם הנושא העולה, ואיכשהו ננטש. אני מעורבת בהרבה דברים שמתרחשים אצלה במשפחה (דברים שהיא מספרת כמובן), פגשתי את הבת שלה, הפכתי ליועצת שלה בענייני בעלי חיים... ורק שאלת המשך הטיפול נעלמה מהאופק. כמוני בעצם. ו... נדמה שבעצם אין לי על מה להתלונן. רק שאני ממשיכה לשלם על כל זה. לשלם בכל מובן אפשרי. אי-אפשר עם ואי-אפשר בלי. אודי, אתה חושב שיכול לצאת מזה משהו בכלל? מה היא בשבילי בעצם?... כבר לא "מטפלת" במובן ה... פסיכולוגי-נקי של המילה. אולי אני צריכה לשאול גם אותה. אני לא יודעת. מתנצלת על ההודעה הארוכה והמבלבלת אחרי כל כך הרבה זמן... זה הלך והצטבר, ביחד עם עוד כל מיני דברים אחרים. מניחה שאין ממש תשובה, אבל כבר הייתי חייבת לפרוק הכל במקום חיצוני. תודה על ההקשבה הוירטואלית. TM.

קצת מהססת קצת חוששת לפנות שוב , הקושי להזדקק להיות תלויה ,להעזר.למרות שבתוכי יש קול שאומר:מותר לך ,הגיע הזמן,להישען להניח את הראש ,להרפות ולהרגיש שיש מי שמחזיק. אני רוצה לשתף במקרה מלמד שקרה לי :היייתי זקוקה לניתוח מסוים ,פניתי לרופא פרטי שטיפול בי נפלא.לאחר שבועיים נודע לי שאני מטפלת בבת שלו וזה בלא ידיעתו.הוא היה תלוי בי [לטיפול בביתו] אני הייתי תלןיה בו [לניתוח] כמו גלגל כזה. אני מחכה לך שתופיע ותאחל לנו שבת שלום. ח.

שלום, אני סטודנט שנה שלישית תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. האם אני אוכל להתקבל לצה"ל בתור קב"ן? מהם הקריטריונים וכיצד ניתן להתקבל? תודה מראש, רעי

שלום רב, שמי אבי ואני בן 24. אני ספורטאי ומנהל חיים בריאים. מאז ומתמיד בכל פעם שאני מצפה למשהו זה מאוד משפיע עליי, אני אתן דוגמה: נניח ואני קונה מוצר חדש, אני לא ישן בלילות, אני כל הזמן חושב על המוצר הזה עד שהוא מגיע. זה לא רק בדברים חומריים. נניח בתקופת הלימודים תמיד הייתי לחוץ, מה שמפתיע זה שלפני מבחנים אני לא נלחץ, אני פשוט נלחץ כל השנה. הלחץ הוא לא לחץ ברמה גבוהה אבל זה סוג של הרגשה מציקה שקשה לי לתאר אותה. איך אני נרגע? (אני נגד כדורים, יש משהו שאני יכול לעשות מבלי לקחת כדורים)

ללמוד על היפנוזה עצמית? תודה רבה, שבת שלום!

הי אודי, הנה אנוכי מעזה לדרוך שוב, ממש מחדש, חפצתי לומר – באמת, תודה. והיום, אחד בספטמבר, יום מרגש לסטודנטים הקטנטנים, גם להורים, ואני חושבת בלבי כמה לא פייר שלי לא יהיו... פשוט לא פייר... סוריקטה

צודקת. בכלל בכלל לא פייר. מזילה דמעה. בשבילך וגם בשבילי.על מה שלא היה ועל מה שלא יהיה. עצב בהיר איתך גלי

נצבט לי הלב ממש כך מרגישה שרוצה להעניק לך חלק מהנשיות שלי. ממש איתך. מסתכלת על השמים העמוקים של הלילה ומרגישה כמה עמוק יכול להיות הכאב. הביטי לשמים גם את אולי תרגישי את המבט שלי מחפש אותך מנסה להתחבר לתוכך ואולי גם ליטול מעט מהכאב הצורב הזה. לילה טוב ח.

נגעת לליבי בעניין חוסר הפייריות על מה שרצית שיהיו וכנראה שלא יהיו. גם אני חושבת במושגים של - זה לא פייר- כשנמנעו ונמנעים ממני דברים, מכח הגנים, החינוך, הגורל או השד יודע מה.וכמה שמנסים ללמוד לחיות עם האין, ובהבנה מלאה שזה מה יש, עדיין זה צורב כואב ובלתי נסבל. טוב אני מניחה שזה לא ממש מנחם... מגליה היפה והכי דפוקה שאני מכירה. (אני מקווה שעוד זוכרים אותי כאן.) לילה מקסים שיהיה לכולם.

מחבקת. רגשות שעוברים בי בעיקר כאב, כמעט פיזי. וגם הלא פייר מתחבר לי לחולירות האלו שלהם ניתן להיות הורים והם פגעו בילדים שלהם. ואת שיש בך כל כך הרבה טוב ויכולת נתינה... לא פייר וגם מרגישה בכל זאת תקוה, שאולי בכל זאת אפשר ו... איתך (וכל כך שמחה שאת מעזה, וסליחה שאני עילגת) י.

הזדהתי מאד עם השאלה למטה על חיוב החשיפה. וגם לי יש ספקות נוראים בכך. 1. כתבת שבעבר היה צריך לומר הכל ללא סינון. והיום זה שונה. האם זה גם יעיל באותו מידה? 2. ולגבי, אני לא מוצאת את מקומי- אם המטפלת שואלת שאלות חושפות מידי, זה מרתיח אותי.איך היא מעיזה? ולא נראה לי הגיוני השאלות, כי היא אדם זר ומבחוץ לחלוטין.(למרות שאני כבר כשנה אצלה, לא התרגלתי.) אבל גם אם לא חשפתי את הטרדות העמוקות שבגללם שלמתי, אני רותחת על הכסף שבזבזתי.ולא דברתי על העיקר ולא יוצא כלום (כבר שנה). ואני לא מצליחה למצוא את הדרך.מה עושים? הקונפליקט תקע אותי וכבר עזבתי את הטיפול.ואני אכולה. יש מוצא?

שלום אודי, הרבה פעמים נכנסתי לפורום מתוך מטרה לכתוב הודעה אך ויתרתי בשל הליך ההרשמה (שבדיעבד, נרתעתי ממנו לשווא). אני מרגישה כל כך רע כרגע, שפשוט לא יכולתי עוד לשתוק. אז ככה, התחלתי לפני חודשיים טיפול פסיכולוגי. אני מאוד מאוכזבת. הגעתי לטיפול הנוכחי אחרי שהייתי בעבר בטיפול אצל מישהי והתאכזבתי ממנה, גם כי ראיתי שאני והיא לא חושבות באותו כיוון, שאין כימיה, ועזבתי ואני שמחה על החלטה זו. לקח לי זמן רב להתחיל שוב טיפול הן בגלל הפעם הקודמת והן בגלל חששות נוספים – מוצדקים ולא מוצדקים. בכל מקרה, התחלתי את הטיפול והרגשתי הקלה – הרגשתי שהמטפלת מבינה אותי, שאני יורדת לסוף דעתה, היא גם צעירה יותר מהמטפלת הקודמת והרגשתי טוב. הרגשתי שאני צועדת למקום טוב יותר שאני לקוחת את עצמי בידיים. אבל אני מאוכזבת. חשבתי שאראה התקדמות רצינית – במיוחד בגלל שבאתי אליה בשל בעיה ספציפית שהיא חרדת בחינות. אמנם זה היה בעיצומה של תקופת הבחינות אבל ציפיתי שהיא תוכל להרגיע אותי לפחות זמנית. הטיפול אצלה הוא בגישה פסיכודינמית – ואני חושבת שהגישה הזו מתאימה לי שכן אני מאוד ורבלית אבל רציתי משהו שהוא קוגניטיבי התנהגותי – משהו שיעזרו לי עם ההרגלים הרעים שלי, סוג של קואצ'ינג שילמד אותי איך לשלוט על ההתנהגויות, על המחשבות – לפחות זמנית שאסיים את הבחינות בהצלחה ואחר כך אין לי בעיה לנבור בסיבות שגרמו לכך ובשאר בעיות שיש לי (שכן חרדת הבחינות היא לא הבעיה היחידה). אז ההתחלה הייתה מזהירה הרגשתי שיפור מינורי בהרגשה הכללית (ואני חלילה לא מזלזלת בכך) – הידיעה שאני דואגת לעצמי, שיש מישהו שיוכל לתמוך בי ולעבור את התלאות של החיים ביחד, אבל די התאכזבתי. הפגישות איתה הן או פעם או פעמיים בשבוע ואני מרגישה שזה לא מספיק – בימים שאני לא נפגשת איתה אני מרגישה אבודה – אין לי עם מי לדבר כל כך הרבה דברים אני מרגישה וכשכבר אני מגיעה אליה זה אחרי שסערת הרגשות הסתיימה ואז יוצא מצב שאני "פותחת את הפצע" שוב פעם ומרגישה רע בסיום הטיפול – יותר רע ממה שנכנסתי. עשיתי איתה שיחה על זה. היא אמרה לי שזה טבעי שמרגישים רע בהתחלה אחרי הפגישות, ושאני לא אצפה לראות שינוי מיידי ושפתאום אתגבר על החרדה כאילו לא הייתה, אבל אני ממש מרגישה נטושה בימים שאני לא נפגשת איתה – אין אף אחד שיכול לעזור לי- אני רק יושבת בבית וכותבת ביומן איך אני מרגישה ובוכה – רק בוכה. בענין הבחינות – המצב אבוד לחלוטין. אני כנראה אפסיק את הלימודים שלי כי אני לא ראיתי שום התקדמות בעניין הזה. מצד אחד אני מאוד רוצה להמשיך אך כשדרושה ממני האנרגיה ללמוד אני לא מסוגלת. בשאר העניינים אני חושבת שיש איזשהו שיפור – אני מעזה לעשות דברים שלא הייתי מעזה בעבר- אבל העניין המרכזי שלשמו באתי לטיפול לא נפתר – כאילו לא קרה כלום. אני לא יודעת איך להסתכל על עצמי במראה , איך להסתכל להוריי בעיניים – כולם בטוחים שאני חכמה ושאני אצליח ואני משקרת להם – משקרת שהכל בסדר, ושהבחינות הולכות סבבה – בא לי רק להעלם – בלי הלימודים האלה אני לא רואה את עצמי – זה משהו שתמיד ידעתי שאעשה ועכשיו שהחלום הזה נגוז.. ואני גם למדתי משהו שאני אוהבת!!! – אז זה לא המקרה של מישהי שלמדה מקצוע קשה / לא מתחברת אליו / או שההורים הכריחו אותה... חסר לי רק לעשות את הפעולה של הלמידה עצמה... סליחה על החפירה, בשורה התחתונה אני לא יודעת מה לעשות – מצד אחד אני רוצה להמשיך בטיפול – רק בגלל הידיעה שאולי משהו אחר ישתפר. מצד שני, אני מאוכזבת מהמטפלת – ציפיתי לסוף טוב – ומבחינתי לסיפור שלי אין סוף טוב בעניין שלשמו באתי אליה ואני גם לא יודעת אם יהיה סוף טוב שבבעיות האחרות שיש לי... בגלל זה הכינוי "אבודה למחצה" – ברגעיים מסוימים אני מרגישה אבודה לגמרי. בא לי להעלם, מצטערת שנולדתי, קשה לי להתבגר (בת 24) וקשה לי לחיות את החיים (למרות שאני מודה לאלוהים על כל מה שיש לי, גם אם אני לא כל כך אוהבת את האופי שלי). ויש רגעים שאני כל כך אוהבת אותי (זה בדרך כלל כשאני עושה דברים שלא קשורים ללימודים, אני רק מתקרבת למחברת ואני מתחילה לרעוד.. זה כבר לא חרדת בחינות אלא חרדה מלימודים – ורק לסבר את האוזן – זה משהו שקרה לי רק באקדמיה, לא לפני כן). אשמח לשמוע כל עצה שתמצא לנכון לרשום לי, אודי. לילה טוב!

הי אודי ומי שקורא, בהמשך לשיחה שלמטה, מותר לי לשתף קצת? אין לי מושג אם מובחן כאן (לאינטרנט זמנים משלו), אבל להרגשתי הראש שלי עכור כמעט תמיד, ברמות שונות, ורק לפעמים רחוקות מאד יש צלילות יחסית. מניחה שאני נבהלת ממנה, מהצלילות, ומרוב בהלה נהיה מעורפל עוד יותר. אולי. איזה מנגנון הוא זה... בכל אופן, גם חיבורים והקשרים - עניין מסובך ואיטי. חושבת שהפעם הראשונה שהרגשתי מן סוג של בהירות הייתה אחרי שנתיים של טיפול רציני, והיא נמשכה ברמת החוויה לחלקיק שנייה. מעין ניצוץ של קיום. תוהה אם יאמינו לי... חיה כך שנים, לא בטוחה שדווקא נאבקת בכך, זה מה יש (ולא שאין נכות, אך הטיפול בוודאי שיפר את המצב), בכ"ז, אם מותר לומר, די לא כיף להיות במקום הזה... (ואם אפשר, הגבתי גם לילדה ואישה קצת למטה...) זהו בקטנה בינתיים, תודות רבות על תשומת הלב, סוריקטה

איך אמרת ..? רגע של קיום.. ניצוץ.. http://www.youtube.com/watch?v=AG-YE8IiV5U&feature=related נשימה..

ואולי התכנסו כאן קצת, כולנו, לכבוד תחילתה של שנה, או שמא זה הסתיו... ואולי לא משנה, וזה קורה לו. אוכל לשאול דבר מה? סיפרת בעבר שאת מנגנת בפסנתר, נכון? גם מוזיקה כזאת של רוגע בדומה למושמע בקישור? שיהיה נעים, סוריקטה

הי יקרה, לא בטוחה שהבנתי את הכוונה שלך, בצורה לוגית אבל איכשהוא אני מרגישה שהתחושה עברה אלי. לא פשוט. שולחת לך חיבוק חם מהלב. פעם חברה אמרה לי, אחרי שהחליפו לה משקפים למספר אחר ושינו צילנדר וזוויות שעכשיו היא רואה יותר ברור אבל פחות טוב. נשמע פרדוקס, לא? אבל איכשהוא מובן (אסוציאציה שעלתה לי). ואפרופו צלילות ובהירות מעבר לזה שאני לא מוצאת מילים להביע את עצמי בימים אלו, אני מתחילה לגלות שאני גם מבינה פחות ופחות דברים. אפילו את הקישור שעשה אודי לא הצלחתי להבין.אבל אולי הוא היה מופנה אישית אליך. שלך בחום, י.

אודי שלום, האם חשוב שהפסיכולוגית תדע עליי הכל? איך אדע איפה הגבול? האם זה תלוי רק בי? ה"חטטנות" הזאת רק פותחת עוד ועוד...וזה מאוד מלחיץ אותי...לפעמים קשה לעצור ואז מגיעה החרדה, החוסר חמצן הזה,מפחדת שזה שהלכתי לטיפול יפגע לי בעבודה שהיא מאוד חשובה לי...ופוחדת מה יקרה אם יגלו שהלכתי לטיפול...האם גם את זה לעלות בטיפול? כי בשכל אני יודעת שיש דיסקרטיות אבל עדיין פוחדת שאאבד את העבודה, המשפחה שגם מה שטוב בחיי והצלחתי לבנות יהרס...למרות שהבנתי שאי אפשר לדווח לעבודה ללא ידיעתי, האם זה נכון?(אין לי מחלה נפשית הפוגעת ביכולותיי המקצועיות) בכל זאת החרדה גדולה...איך חיים עם החרדה שמא אאבד הכל בגלל הטיפול אני הרי לכאורה אמורה להרגיש הפוך שדברים יסתדרו בסוף...אבל הטיפול רק פותח וזה מלחיץ מאוד...ואז מגיעה התחושה של חוסר שליטה וחוסר אונים...מה יכול להרגיע? האם אוכל לעצור ולהגיד עד כאן אני מוכנה לגעת? האם יש משהו בריא בלפתוח? או שזה לא נורא גם לא לפתוח דברים? דרך אגב, אתה יכול לקרוא לי מיכל אם השם הקטוע מפריע לך...כי מבחינתי הוא יישאר כך לבנתיים.

אודי, הפחד שלי העיקרי זה איבוד שליטה...כי בכל זאת פסיכולוג יודע בדיוק לנגוע בנקודות הרגישות...לדוגמא לא רואה את עצמי מנסה בכלל כל סוג שהוא של היפנוזה...בחצי שנה אחרונה הרגשתי חוסר אונים ואיבוד שליטה וזה נורא.כאילו האדמה זזה והכל נשמט מתחתיי,כשרע לי אני בייאוש וכשטוב לי אני בחרדה שהכל יתמוטט איך אמצא את האיזון? והשם הקטוע הוא גם סימבול להרגשה...

אני חווה קשיים בימים האחרונים,קשה לי עם הורי בני ה84, הן נורא טרחנים נורא נודניקים, יורדים לחיי, המחשב פתאום התקלקל ועד שתיקנתי אותו זה עלה בהרבה בריאות , בעוד יומיים יש לי בחינה ואני מרגישה עיפה , הגוף כואב לי, מרגישה המון שכחה, אני עושה מאמצים עליונים אני נחה הרבה עם שתיה ואוכל מתוק. בת 48 חולת צליאק גם טיפול תרופתי פסיכיאטרי. מבקשת עצה.

שלום אודי, כשהשליטה תופסת מקום דומיננטי, ומתבטאת בתחומים רבים, איך אפשר למתן או לשחרר? איני מפחדת לאבד שליטה, אלא לא יודעת איך לאפשר זאת. זה נשמע הגיוני? (הכוונה לשליטה בעצמי ובמציאות שלי ולא שליטה על אחרים). שמש.