פורום פסיכולוגיה קלינית

אש/מח לתגובתך בנושא. הנושא הוא קשה ובעייתי. ברור לי שאתה, כפסיכולוג תתקשה לתת תשובה אובייקטיבית שתסתור את לימודייך המכובדים...תנסה. תודה. מה לעשות, הפסיכולוגיה אינה מדע מדוייק. כן, היא עלולה להזיק. מדובר במטפל/ת שכאשר הוא או היא חווה משבר בזמן טיפול הפגיעה במטופל היא בלתי ניתנת לתיקון. וישנם מקרים רבים, מספיק לעבור בחלק מהפורומים ולקרוא. למטופל יש מטפל/ת אחד וכאשר המטפל קורס כל הטיפול קורס ולרוב לא ניתן לתיקון. המטופל/ת לא ילך למטפל/ת חדש/ה כי למה לתת אמון ולשלם סכומי עתק והזמן, כן, לא הזמן שבישיבה בקליניקה, אלא, הזמן של הישיבה בבית בהשקעת מחשבה בטיפול עצמו הוא זמן רב מאוד של מאות שעות וימים. ואחרי קריסת הטיפול מדובר בחודשים. עבור מטפל סכ"ה מדובר בעוד מטופל. למטופל יש מטפל/ת אחד! ועוד לא ראיתי מטפל נפשי שהתנצל על הפגיעה ועל המקצועיות. אם הפסיכולוגיה כל כך מוצלחת כמו כדור לכאב ראש, למה לא כל אחד לוקח "כדור" כזה כמו ש-99 % מהאוכלוסיה לוקחת כדור שכואב לה הראש? למה אין שום נתון שמבליט הצלחות מול כשלונות בטיפול? למה הפיקוח היחיד על הטיפול הוא בידי המטפל ואין פיקוח ישיר על הטיפול וטיבו? ובבקשה, הסתדרות הפסיכולוגים לא מפקחת על הטיפול. ורוב הטיפולים השבורים לא מגיעים אליה לבירור. מטופל לרוב אינו מגיש תלונה. ואשמח להבין, למה כל בעיה שעולה כאן בפורום מצדיקה טיפול פסיכולוגי ?!! הרי אם אין נתונים על טיפולים בארץ ואין פיקוח למה להפקיר חיי אדם באדם אחר? אפילו אצל רופא שיניים יש אסיסטנט למה לפסיכולוג אין? הרי שהוא מועד כל העסק נופל כמו מגדל קלפים. כן, מדבר מניסיון ! יום טוב

ראשית ברור לי היום שפסיכולוגיה אינה מדע כלל. שנית, אכן נפגעתי, אך לא רק מטיפול שקרס אלא ממטפל/ת שקרסה ! מכאן ההבדל ה"קטן". וכמובן שהטיפול וכל ההשקעה איתו קרס גם כן. בנוסף, מטפל/ת ותיק/ה, שאגב עצמו/ה משמש/ת כפסיכולוג/ית ראשי/ת ומפקח/ת ומדריכ/ה בעצמו/ה פסיכולוגים בראשית דרכם, אינה מפוקח/ת. וכמדומני, ותקן אותי אם אני טועה, אין חובת פיקוח על פסיכולוגים בארץ לאחר שעברו התמחות והיו תחת פיקוח והדרכה!! כך שלומר שזה מנגנון הפיקוח זה לומר שאין פיקוח! טיפול שעוברים סטודנטים לפסיכולוגיה בין התארים אינו פיקוח. וההדרכה מסתיימת בסוף. דבר אחרון, אם אשמח אם תשתף אותי על נתונים על כשלונות מול הצלחות בטיפול. לא מצאתי מידע על כך.. וחבל. אני את ה"שערותיי" שואב מקריאה ומטיפול יחיד על-ידי מטפל/ת שקרס/ה !! אין חכם כבעל ניסיון. אך אתה מאמין : " מאמין שפסיכותרפיה עניינה שני אנשים הנמצאים ביחסי גומלין מתמידים, המשפיעים ויוצרים זה את זה ללא הרף".(ציטוט שלך). ושהמטפל/ת קורס ?!!! קורס ונוטש? או לא עונה יותר לטלפוניים?!! המילה גומלים ברורה, ו"המשפיעים" ?! אנא ממך .... "המחקר בתחום פורח" : והפרקטיקה ?!! מישהו פעם שאל מטופל איך הסתיים הטיפול שלו ?! מהיכן אתה יודע שהחוויה קשה בטיפול שקרס ? ואחרון חביב, היה ברור לי שתתגונן בתשובתך, הרי אתה מגן. וחבל. צריך לשפר ולא להתגונן. וצריך גם להצדיק לימודים ארוכים וקשים. פסיכולוגים הם קליקה סגורה, הלא כן ?!! תודה ושבוע טוב לך

הי דןדן קודם כל אני משתתפת בצערך זה נשמע כל כך קשה. מה שעברת במציאות עובר לי לא פעם בראש במשך השנים (בערך 4 שנים) היו תקופות שפשוט אכלתי סרטים (נמאסתי, נעזבתי, ננטשתי ונזרקתי בדמיון אינספור פעמים: כי הרי אין ביננו איזה קשר ממשי אני לא חלק מחייו, הוא בכלל לא רוצה אותי, ואם חו"ח יקרה משהו אני הראשונה שהוא יעיף אז בשביל מה כל הדבר הזה ועוד ועוד...) בקיצור, להיות מטופל זה לא דבר לא פשוט בלשון המעטה מהמון היבטים , ולי באופן אישי כל הדבר הזה של ללכת ולהיעזר באדם אחר ועוד להוציא על עצמי בוחטות של כסף נוגד או נגד את כל האמונות שיש לי לגבי העולם ולגבי עצמי, ולמרות זאת למרות הסיכון הגדול , אל מול הסיכון הגדול בזמן האחרון אני חושבת שגם אם יקרה לו או לי משהו והכל יגמר לפתע פתאום, מה שהתרחש אצלי ומה שקיבלתי ממנו לא יעלם, הוא (הפסיכולוג) עם כל החסרונות והיתרונות שלו בסופו של דבר ישאר כמישהו טוב בתוכי שמקבל אותי ושנותן בטחון וזה לא יעלם אני חושבת (אני לא רוצה להגרר לקיטש ולסנטימנטליות אבל אולי זה קצת כמו להיוולד מחדש עם כל הבלגן והכאב שיש בזה והפעם לגדול כמו שצריך) אני מקווה שגם אצלך למרות הכל עדין יש ערך רב לכל אותן מאות שעות וימים שבהם חשבת על מי אתה ומי אתה ומה קורה לך בתוך קשר אנושי וחשבת על דברים שלפני זה היו נחוו ולא נחשבו. זה באמת לא מדע מדויק וזה לא כדור נגד כאב ראש (אם כבר אז כדור שגורם לכאב ראש) זה יותר דומה למסע לגילוי עצמי, כמו אודיסיאה אם אתה מכיר, ואתה אודיסיאוס לצורך העניין. אני מניחה שאצל כל אחד זה שונה, יש אנשים שבשביל להרגיש משהו ולהרגיש שיש בעולם מישהו כזה שהוא "אני" דורש מסע מפרך שאולי אף פעם לא יגמר (כמו אצלי לצערי), הדבר הזה יכול להיות מובן מאליו אצל מישהו אחר. ועדין, לכל אחד המסע (והמשא) שלו. מאחלת לך רק טוב. נעומי

שלום אני נשואה כעשרים וחמש שנים לבעל שאהב שכיבד והעריץ ילדנו ארבעה ילדים מאהבה ובאהבה ליפני כ 4שנים בעלי נשלח לעבוד באוקראינה הסידור היה שאחת לשבועים הגיע הביתה לסוף שבוע במהלך תקופה זו בעלי חווה ריגושים ורומנים כנראה עם הצעירות בעיר בה שהה ליפני כשנה וחצי חזר לעבוד בארץ אך לא התנתק מהתכתבויות עם הבחורות הנ"ל זה כבר 8 חודשים הןא גר בדירה שכורה בעיר בה אנו גרים מישום שביקשתי ממנו לעזוב את הבית לאחר שראיתי ב פלאפון שלו התכתבות מפלרטטת עם אחת הנערות בעלי טוען שהוא רוצה לחיות לבד ללא המשפחה האוהבת שהיתה עד לא מדובר במאבת קבועה אלא הוא רוצה להיות חופשי מכל אחריות ולעשות ככל העולה על רוחו הוא מודה שאני אשה נהדרת אמא טובה וכ"ו אבל אין לא שליטה על הרצון העז לקבל ריגושים הוא סובל בכל מה שקשור לילדים ואני עדיין חושבת שאני חשובה לו לא ברור לי מה קורה האם זו תופעה מוכרת? האם יש לזה שם ?וכיצד להתנהג? אנא עזרו באם תוכלו תודה

יחסית לגיל שלי 16 וחצי, עברתי הרבה, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי חסרת ביטחון ולא ידעתי ערכה עצמית מהי. התעללות מילולית ראשונה הייתה בגיל 4 (מעולם לא במשפחה) ומאז זה התחיל אבל בדרגה יחסית נמוכה,בחטיבה סבלתי מהתעללות רצינית פיזית ומילולית עד כדי דיכאון קליני שנימשך 3 שנים, המשפחה חשבה שזה בגלל הגיל ולא היה יחס רציני לכך, זאת אומרת בעיות אני הייתי צריכה לפתור לבד כיוון שלא שיתפתי מעולם, הפסקתי לדבר,פחדתי מאנשים, ואז ההרגשה שגם שאני נוגעת בדברים או באנשים(משפחה) אני לא מרגישה כלום, כאילו אני נוגעת אבל נוגעת זה קשה להסביר..בחצי שנה הראשונה של התיכון הרגשתי פתאום טוב הרגשתי חיה מתמיד וזה נעלם כמעט לגמרי העניין של לגעת במשהו ובעצם לא להרגיש כלום(זה היה קורה מידי פעם),התחלתי גם לאכול בריא (לאחר שמאז שאני קטנה אני אוכלת עפי מצב נפשי), וירדתי קצת במשקל,עשיתי ספורט, ואז זה הלך רחוק ופיתחתי הפרעת אכילה(לא רצינית) של והגבלה באוכל,סבלתי מתנודות במצב הרוח (מאוד קיצניות בתקופה הזו,אבל זה היה מאז ותמיד), והיום לאחר שנה אני מתחילה להתגבר בצורה כזו שמעולם לא הייתה לי, ההתקפים פוחתים ואני מרגישה נורמלית יותר כאילו עכשיו נולדתי מחדש למשהו שונה, למישהי שתמיד רציתי להיות, ואולי עכשיו אני מגשימה את עצמי.. (עדיין יש לי בעיות ואני לעולם לא אהיה נורמלית ב100 אחוז), הרי זה לא הגיוני שמגיל 6 אני חושבת על המוות,ובכול פעם שמשהו לא הולך ושאני בדיפרסיה התגובה שלי היא : טוב, מקסימום אני אתאבד או משהו..מה כבר אני אפסיד? , אני לא אחת שחיה עכשיו, אני כל הזמן בדאגה לעתיד ובצדק מסיבות כאלו ואחרות שלא אוכל לפרט כאן,שהן גם 99.9 אחוז מהסיבות למה שעברתי ואני יודעת את זה ותמיד ידעתי שככה זה יראה, ידעתי שכל זה יקרה.. השאלה היא: ממה סבלתי? (ועדיין אבל הרבה הרבה פחות),חקרתי באינטרנט (אני תמיד התעניינתיבפסיכולוגיה בגלל מה שאני עוברת מאז ומתמיד, והדברים שהתאימו היו: ?מאניה דיפרסיה, דה פרסונליזציה ודיכאון קליני.. 

מעולם לא הייתי מטופלת, אך אני יודעת שאני צריכה טיפול, משהו לא בסדר כבר המון שנים(10 לפחות) והיום אני בת 16.. אני יודעת שזאת לא התנהגות נורמלית לחלוטין(אני לא משוגעת), אבל זה פשוט לא התנהגות נורמטיבית.. אני כבר במשך שנה וחצי מבקשת מאמי שתפנה לקופת החולים, היא פנתה, אבל אחר כך שהפסקתי להזכיר את זה היא חשבה שהכול בסדר והקפיאה את התהליך.. (רק מראה עד כמה טובה אני בלהראות שהכול רגיל עד כדי כך שבמשך עשור כמעט אף אחד לא שם לב.) בתגובתך אליי כתבת שאתה חושב שהאבחון לגבי המאניה דיפרסיה כנראה שגוי. מה לגבי השניים האחרים (דה פרסונליזציה,דיכאון). והאם אתה חושב שיש לי משהו אחר? מה זה? אפילו השארה.. אני רוצה לגףדעת ממה אני סובלת כל כך הרבה זמן..

פחד אימים..נחשפתי במעשה של פגיעה עצמית שקרה לפני כשמונה שנים..החיסיון לא נשמר..תביעה רק תחמיר ותחשוף אותייותר.. מרגישה שהסביבה שינתה התיחסות כלפיי..רוצה להתפטר..לרדת מהארץ אובדת עצות!!!!

אודי, מדוע אתם (הפסיכולוגים-רובכם בודאי) חושבים שאם כבר דברתי על משהו קשה וכאילו סוף סוף אמרתי את זה...ונחשפתי אז "אפשר לנשום לרווחה..." או זהו, כאילו עכשיו כבר הכל בסדר? זה לא נכון!!!!! ברוב הפעמים זה גורם לי (הדיבור על מה שקשה) להרגיש עם זה כל כך רע...למה? אולי לכלם זה עושה טוב ורק אני שונה????????עכשיו גם תחזיר לי את השאלה באמת למה עושה לי רע לדבר על הרגשות שלי הקשים...אולי זה פשוט מגביר את הכעס הפנימי שלי על עצמי ורק מראה לי עד כמה עלובה אני????דפוקה, שרוטה וכו'...אוף.... וחוץ מזה בדקתי זה לא שנהיה לי רע בגללה, להראות לה שרע או שתרחם...ולהשיג משהו...אוף...כי עובדה שויתרתי על עוד פגישה השבוע וויתרתי על לדבר איתה, להציף אז מה נותר לי? להיות שוב בתוך קלחת של רע רק בלי לדבר איתה בין הפגישות...מה עושים?????מרגישה במילכוד כזה...

שמישהו יכול ממש להיות איתך ולהבין, מבחינתי אין דבר כזה בהרגשה הפנימית... מנסה להסביר, כל פעם שאני ככה פותחת יותר על מה שקשה אז יש לי הרגשה שהנה מבחינתה זהו עכשיו הכל בסדר או אפשר לעבור הלאה או להפרד וזה לא נכון...אי אפשר לפתור דברים רק בזה ששוחחנו עליהם, ההרגשה שלי לא משתנה כי דברתי על זה...(חבל שאני לא יכולה לומר על מה אולי לא משנה) וגם אני מרגישה שאני ממש דפוקה שאני מספרת על הרגשות האלה או על התנהגות שלי שהיא כנראה בעקבות...כי הנה היא תחשוב מי יודע מה או תכתוב עליי ברשימות שלה עד כמה אני ככה וככה...וגם כשאני מספרת אני חשופה נורא!!!!!!!!!אוף...לא יודעת אם הבנת....הבנת משהו ממה שכתבתי?

שלום רב, לעיתים נתקלתי בחלום שתוכנו חזר על עצמו- אותה סיטואציה, לרוב אותן דמויות, אותו מקום, אותה התחלה אבל לא אותו סוף. ז"א, בכל פעם הוא מתחיל את עצמו מחדש וכל פעם מחדש קורים דברים אחרים. בחלומות אלה מנסים לירות בי, עם אקדח, אך לא מצליחים אף פעם לפגוע בי. ובנוסף, ישנם חלומות וסיוטים רגילים שבהם תמיד מנסים לירות בי, והייתה תקופה שחלומות אלה נמשכו ברצף, לילה אחר לילה.

הרגשתי מאויימת, מפוחדת, מבוהלת וגם אף אחד לא בא לקראתי. כשברחתי, רצתי יחסית מהר, הסתכלתי אחורה לראות אם הצלחתי להיחמק ורצתי בבפחד ומתח ואפילו כשלא ראיתי אותו המשכתי לרוץ, היה תמיד חשוך והיה מרחב פתוח עם אנשים, זה היה בערך כמו משחק מחשב שמתחיל כל פעם מחדש. בכל פעם כשהאיש עם האקדח הגיע אליי, הוא כיוון אליי את האקדח מוכן לירות, אני הסתכלתי עליו, אבל, בכל החלומות האלה כולל זה שכיוונו אליי אקדח אני כאילו ידעתי שזה ברור שאין סיכוי שיפגע בי אבל בכל זאת קפאתי מפחד. בשניה לפני שירה אני התעוררתי בבהלה.

בבקשה תענה לקרן (למטה)...הייתי, לא בקשתי, הסתדרתי בלי מגע...היה קשה בלי לבכות, בלי רחמים...חייכתי, די דבילי אבל ככה הצלחתי שלא לשקוע...כואב...לפחות הצלחתי להגיד יותר...התביישתי...אני שלא מתביישת מכלום... מרגישה חשופה כאילו כלם יודעים...כאילו שאני שקופה שרואים עליי...למרות שלא...והיא אמרה דוקא שאפשר לנשום לרווחה.....האמנם??????? וכל זה פתאום נפתח בגלל פחות קשר בין...מקווה שאני בסדר, ושאפשר לקבל הכל...לספוג...

הייתי מטופל אצל פסיכולוג במסגרת פרטית והייתי רוצה להמשיך אצלו. כמה זמן דרוש או נהוג לחכות לאחר התחלת טיפול במסגרת פרטית אצל מטפל שהכרתי במסגרת ציבורית? בנוסף, קראתי שניתן לעבור לטיפול פרטי במקרים חריגים. אפשר לשמוע ממך מה הכוונה ב"מקרים חריגים"? תודה מראש

אתה יודע לי באמת יצא כבר כל האויר, גם עם מצאתי לי לעכשיו מעט שלווה בגלל כדורים פסיכאטרים, ומערכת העצבים אולי פחות מענה אותי. אבל אצלי זה סיפור דפוק שאי אפשר לתקן אותו. אני אישה בתוך גוף של גבר. שונא ושונאת(פשוט מפחד לדבר בלשון נקבה שלא יצא איפה שלא צריך) את כל מה שקשור למיניות הגבר. וזה כבר נתפר עלי, הגוף הזה אם הייתי יודע שאני אלך לבית מרקחת ואקנה שם כדור פלא שיהפוך אותי לילדה (אמיתית )חיננית מלכתחילה ניחה. עכשיו מה זה יעזור לי כל השיגעון הזה של החיים כל הפירמידה של מאסלו. . .ע"פ שהוא סידר את זה יפה. . . כאילו בא לי לקחת את הכל ולהכניס לתוך מטחנת בשר, נכנס בצד אחד ויצא מצד אחר. . . מה אני צריך את הגוף הזה מה אני צריך את המרדף ההישרדותי כאן הכל דפוק ולא פתיר גם ככה לא מספיק זה, עוד הייתי מספיק הדיוט ולקחתי SSRI אז עכשיו כאילו אני בסוטול, הכל טוב, הכל שלווה, אני מחייך כמו קוף, ושמח וכאלה. . . ומה בעצם שקר אחד גדול הדימיון טוב מהמציאות אני הולך לישון ולא רוצה לקום יותר בבוקר והבנתי שאני פשוט מחכה שהזמן יעשה את שלו, כי לי אין את הכוח להוציא אותי מכאן . . .ואני מתרגל לכל החרפה וכל הצרכים של הגוף שלי. . . וכמו כולם אין לי זמן לחשוב אלה כל הזמן ללכת וללכת ולהתקדם . . .לשום דבר בעולם שאין גבול לקידמה ואין גבול להפרעה. עכשיו קראת והקשבת למה שכתבתי אודי, אשמח עם תביע עמדה ודעה(:

אני לא עשיתי מחקרים על 100 מוחות. אני יודע שלהתאבד זו משימה לא קלה בכלל. משום שאתה נתקף בהרבה מחשבות שמנסות למנוע ממך. . . בתחושת קיפאון לכיוון הזה....פחד מאוד גדול מהלא נודע ומעונש. ותחושות לא ברורות של אחמצה,חרטה,דאגה. . . הכל מזנק עליך כאילו השלווה שתמצא תפטור הכל האימפוטנציה שלנו להתאבד אני מחשיב אותה כאחד מהקסמים החזקים שמופעלים עלינו. אין ספק שהקושי בלהתאבד זה אחד מהדברים ששומרים אותנו כאן. ואנחנו חסרי עונים מול כוחות כמו המשיכה למין, דחיה מהתאבדות,משיכה לאהבה. העניין הוא שההחלטה להתאבד עד רגע שבו באמת מתחילים ללכת על זה, היא ללא הפרעות, רק שקשה אחר כך כך. פעמים רבות יוצא לי ואחרים שאני שומע "בא לי למות" ובכול זאת ממשיכים לחיות אני תמיד נזכר בפירמידה של אברהם מאסלו-סולם הצרכים של מאסלו איך שלא נקרא בשלב הראשון דואגים לגוף:אוכל מים לבוש מכסה מין. בשלב השני דואגים לחרדה:כסף,ביטחון,רפואה. בשלב השלישי דואגים לבדידות: ידידים,אהבה,משפחה וכו וכו. בשלב הרביעי דואגים לערכה עצמית: מקצוע,תואר,תפקיד וכו וכו. ובשלב החמישי אחרי שאתה מסופק מעל ומעבר ומסודר או שאתה מבסוט ממה שהגשמת או שאתה מתחיל לחפש משמעות חדשה(אולי). לא ברור למה צריך את כל הכאב ראש הזה? אני בבית סוהר הכל שטויות של רגשות שמפעילים אותי, ואם הזמן מתרגלים והופכים לחמורים.

כששמו של מטפל מסוים מופיע כאשר לידו ההגדרה "מטפל זוגי בעל תואר M.A"- מה זה בעצם אומר? האם זה אומר בהכרח שהוא לא פסיכולוג? ואם הוא לא פסיכולוג- אז מה הוא כן למד בכדי להפוך למטפל זוגי [עבודה סוציאלית/תואר אחר]?

אני מרגישה שהכדורים מתחילים להשפיע והדיכאון קצת נרגע ופחות שואב ומטלטל. אז למה אני כל כך מבוהלת מזה??????

המציאותכי מציאות קצת מתבהרת והיא כל כך קשה. הדיכאון בעצם מאפשר לא להתמודד. בלעדיו כאילו יש כח להתמודד. אבל ממש אין. רק רואים בצורה הרבה יותר בהירה כמה קשה ועמוס ומקולקל... מפחיד מאוד מאוד מאוד. אתה זוכר שפעם כמעט לא כתבתי פה? מעניין למה נזכרתי בזה. תודה על תמיד.

אחותי (בת ה-37) זקוקה נואשות לטיפול פסיכולוגי/פסיכיטרי - היא בדיכאון, היא מדברת אל עצמה (כשמעירים לה על כך היא לא מכחישה ואומרת שהיא מודעת לזה), אובססיבית, שתלטנית, ויש לה התקפי זעם מילוליים. היא מאיימת בהתאבדות ובאופן עקיף מהווה סכנה להוריי (שניהם לא בקו הבריאות וקרה כבר שלאחר עימות עם אחותי הם הגיעו לחדר מיון עם מיחושים בלב). אני חסרת אונים – כי ידוע לי שלא ניתן לכפות עלליה לקבל עזרה נפשית, חשבתי גם לבקש צו הרחקה בינה לבין הוטריי אבל אני לא רוצה שהיא תשאר בודדה ומצד שני גם הורי לעולם לא יסכימו לכך. אני חייבת גם להוסיף שאני גם מודעת לכך שההתדרדרות הנפשית שלה נובעת מהקשיים והאכזבות כל חייה כיצד אוכל לעזור לה גם כדי להציל את משפחתי?

שלום רב לך לימור\ מתוכן מכתבך אני מתרשם מהתסכול והמצוקה בה את נמצאת. אין כל צל של ספק כי אחותך זקוקה לאיבחון פסיכיאטרי וטיפול בהתאם. ישנה אפשרות כי פסיכיאטר יגיע לביקור בית. אשמח לייעץ ולעזור במציאת רופא כזה באיזור מגורי אחותך. בשל הדחיפות שבעניין את מוזמנת ליצור עימי קשר טלפוני גם לנייד 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

ד"ר גליקסמן תודה רבה על התגובה, העיניין הוא שאני חוששת מצד אחד להפתיע אותה עם מטפל בבית ומצד שני אני גם חוששת להציע לה להזמין מישהו הביתה אגב, היא דווקא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי - הבעיה היא שהיא מסרבת לעשות משהו בעיניין בפועל ומסרבת לקבל עזרה במציאת מטפל מתאים (סתירה שקשה לי להבין)

רציתי לבקש הסבר על איך הפורום הזה מתנהל, שמתי לב שאני לא יכול להירשם שוב במערכת עם כינוי אחר. . . . הפורום הזה שונה ? הוא בנוי על שיחות ארוכות. . . . האם הכנסת הודעה לפורום חושפת את פרטיו האישיים של השולח כלומר הפורום הזה אנונימי בכלל? האם כל ההודעות נשמרות על אותה כתובת IP והאם זה מחובר ליתר ההודעות שנרשמות ביתר הפורומים

רוצה לבקש קרבה כשאדבר אצלה היום...אבל מנסיון של חיבוק הוא לא תמיד עוזר לפעמים להפך אז נמנעתי ממנו הרבה זמן מהפחד ...ועכשיו זה חוזר הצורך בלהחזיק אפילו יד...פוחדת לבקש אולי לא יודעת מה לבקש...שתהיה איתי? קשובה? ממש אבל...כי היום זה הולך להיות שונה..החלטתי ככה...תזכיר לי אודי, מה עמדתך לגבי מגע במטופל? האם תלוי במצב? באיך יגיב? היום אנסה כי רוצה להסביר לה משהו ולא להכנס להרגשה רעה אחר כך...האם אפשר לדבר שקשה בלי להכנס למרבולת של כאב?

שלום אני מחפשת המלצה על פסיכולוגית למבוגרים שעובדת עם הכללית ומקבלת באיזור מרכז תל אביב. הטיפול הוא פרטני. אשמח לשמוע פרטים במידה ויש במייל. תודה רבה

היי ד"ר בונשטיין, רציתי לשאול אותך האם יש איזה שהם דרכים/תרגולים שאני יכול לעשות במטרה לעלות לעצמי את הבטחון עצמי? ואם יש דרך כלשהי שאוכל בעצמי להרגיע חרדה/להתגבר על חרדה שגורמת להמנעות(מלהתחיל לעבוד לדוגמא). תודה ושבוע מעולה!

האמת שתמיד מתרגלים, להכל לבושה לכישלון לזיקנה לכל הזבל של העולם. אבל משהו אחד אני לא תופס למה להתאבד זה כל כך קשה? פעמים רבות מעניין אותי לדעת מה יש שם בדידות חרדה אשמה ובושה לוקחים אותי לשם שחושבים על כל הזבל של העולם הזה ואיך אנחנו משתנים בתוכו פשוט לא רוצים הולכים לישון ולא רוצים להתעורר בבוקר לעולם ושוב פעם אם כבר בחרתי למות למה זה כל כך קשה ? מה עוצר בעדי? מחשבות כלשהן? רגשות כלשהן? המצפון עצמו?יכול להיות מה דעתך? מה הפסיכולוגיה אומרת על זה?

כולם שואלים באופן אישי וכבר ברור שהביופידבק מטפל כמעט בהכול . השאלה שלי היא - מהם אחוזי ההצלחה בנושא בעיקר לילדים? והאם טיפול של 40 דקות פעם בשבוע מספיק? היה כתוב שצריך אימון יומיומי ובמרפאה מטפלים רק פעם בשבוע..

i am just not happy anymore לא יודע, מרגיש ממש רע, הייתי פה לפני מס' חודשים והתחלתי בטיפול, אבל אני מרגיש שזה לא עוזר לי. אף אחד לא מבין אותי במשפחה ואני מרגיש שאני לבד במערכה נגד כל העולם, והוא מתיש אותי כמו בזירת אגרוף עד לנוקאאוט.

שלום רב, ישנה לי תופעה מוזרה כזו, ואני מנסה להבינה. מדי פעם, לאחר שאני מבצעת פעולה כלשהי, פתאום עולים בי ספקות לגבי עשייתה. למשל, לפעמים אחרי שאני נועלת את הדלת הכניסה וממשיכה בדרכי, עולות בי מחשבות של האם באמת נעלתי את הדלת. אני יודעת שכן, ואף זוכרת ומסוגלת לשחזר לי בראש את הפעולות שלי - שנעלתי ובדקתי טוב שנעול, אך בכל זאת איני מסוגלת להאמין לידיעה הברורה הזו שלי. כאילו שמצד אני יודעת שכן ומצד שני אני לא מאמינה לזה, וזה יכול לשגע אותי. במקרים כאלה אני חייבת לחזור ולבדוק, למרות שאני כל-כך בטוחה שהכל בסדר. ואיני מדברת על מצב שבו דעתי הייתה מוסחת בזמן הנעילה ולא שמתי לב, אלא על מצב שאני יודעת בוודאות שנעלתי. בגלל שהתופעה הזאת מוכרת לי, שהרבה פעמים אני מטילה ספקות בעצמי, סיגלתי לעצמי הרגל לבדוק טוב טוב, כמה פעמים שהדלת נעולה. אולם זה לא עובד, ולמרות זאת ישנן ספקות. יש לי עוד דוגמה טיפשית: הייתה לי עוגה בקופסה במקרר, וממש התחשק לי לאכול ממנה. פתחתי את המקרר ואת הקופסה, רק הסתכלתי עליה ולבסוף החלטתי שלא להתפתות לאכול. לכן עזבתי והלכתי לי, אבל כמה דקות אחר כך הופיעו לי רגשות אשם כאילו שכן אכלתי את העוגה, ודקות ארוכות ניסיתי לשכנע את עצמי שאין מצב שאכלתי ממנה, ושאני זוכרת בוודאות זאת. אפילו הלכתי למקרר לספור את חתיכות העוגה כדי לוודא שאגן לא אכלתי, ולמען האמת זה לא עזר כל-כך ורגשות האשם נשארו. זה מצב די מוזר, מאחר ואני בטוחה ויודעת שאני סתם מדמיינת ואני זוכרת שלא אכלתי/כן נעלתי - ובכל זאת אני לא משתכנעת. האם תוכל להסביר לי בבקשה מה זה אומר? האם זו תופעה מוכרת? זה סימן למשהו או דבר רגיל? אשמח להבין קצת יותר. תודה.

שאפילו אתה כבר מואס בי.. אתה אומר שאני לא צריכה גושפנקה לחירפון שלי שהוא ברור? למה עשיתי את זה? אולי כי אני משוגעת? אולי כי רציתי שיבינו את זה כבר? בעיקרון זה היה כי לא רציתי ללכת לעבודה. אחר כך די נבהלתי ממני. אבל כרגע התחושה שיכול להיות שיקרה שוב. הגעתי לשיא השפל מבחינתי. לא מבינה איך הגעתי לפה. ברישמי בסך הכל אני בדיכאון ובמעשים שלי הולכת כל כך רחוק. למה זה??? מה אני עושה לי? מה אני רוצה וצריכה?

וואו. לא רק להרגשתי אלא לסיפור חיי המורכב ודפוק כלכך. אי אפשר לברוח לשום מקום , אה? העבר רודף ורודף ורודף. חזרנו להתחלה.

צפיתי בתוכנית של אמנון לוי, קראתי את מה שכתבה פה משהיא בעקבות...וזה עושה לי רע... ואי אפשר כרגע לקבל הסבר...עד הפגישה...

צפיתי בתוכנית של אמנון לוי אודות הבחורה המקסימה שסובלת מהפרעת DID. אני אומנם נפגעת הטרדות מיניות, אבל לא משהו מעבר. אלו הטרדות שחוויתי בעיקר בגיל 20 פלוס. אני בת 27. מאז ומתמיד יש לי סלידה מסויימת מדוד שלי. שאני מעולם לא יכולתי להסביר אותה. אני שונאת לפגוש בו בארוחות משפחתיות, שונאת את הצ'פחות הקטנות בגב ובעורף. כביכול הכי חברי שיש, אבל מאז ומתמיד יושבת בי תחושה של גועל כלפיו. יש לי זכרונות שמדי פעם עולים אבל אני מנערת את הראש ואומרת לעצמי שאני סתם מדמיינת. הזכרונות לאו דווקא קשורים אליו, אלא יותר לבית. יש לי זיכרון אחד חזק שלי בסביבות גיל 13, שהתעוררתי כמה לילות רצוף באמצע הלילה במיטה שלי, הייתי לבד, אבל החולצה שלי הייתה מורמת. אני זוכרת עד היום את התמיהה ואת המחשבה של "איך הצלחתי לישון ככה שהתרוממה לי החולצה?". בלילה הראשון התעלמתי מזה, אבל בהמשך כבר הרגשתי משהו מוזר. אבל ביטלתי את זה. אני לא באמת יודעת מה פשר הדברים. אני רק יודעת שהזיכרון הזה חזק ושמציקה לי הסלידה הלא ברורה מדוד שלי שתמיד היה עבורי דמות שלא אהבתי. צ'פחות תמיד מחליפים בידידות. למה דווקא את שלו אני מאז ומתמיד שנאתי? הוא דמות חזקה וכוחנית מדי עבורי. ואני לא יודעת אם באמת מדובר בכמה לילות שאיכשהו ישנתי והתהפכתי, או שבאמת יש משהו מתחת לפני השטח וזה מציק לי. הסרט פשוט גרם לי לחשוב על פגיעות מיניות קצת יותר, והתחלתי להיזכר בהטרדות שעברתי ופתאום גם זה עלה. מי כמוני אשמח לשמוע שאני מגזימה ומדמיינת. אשמח לתגובה.

שזה עדיין מציק לי. שאני מרגישה בפנים שיש משהו לא פתור ושעוצר אותי במקום ומונע ממני להתקדם הלאה. איך בנאדם יכול לא לזכור דבר, אבל להרגיש משהו כל כך חזק? איך בנאדם יכול להיות משוכנע במשהו מבלי לזכור דבר ממשהו כזה? אולי אני "משוגעת", לא יודעת. אולי אני מחפשת לעצמי עניינים איפה שלא קיימים. ואולי זה ביטוי חזק לדברים שעברתי שפשוט התפוצצו עם הסרט הזה. אין לי כסף לגשת לטיפול, או הסכמה מצד המשפחה. וכן, אני ילדה גדולה, אבל חשוב לי שהוריי יתמכו. והם לא תומכים. מה שנותר לי, זה כאן.

היי למה חשוב למטפלת שלי כששואלת אותי מה שלומך אני עונה לה לא חשוב ותמיד היא תרצה להבין למי לא חשוב לי או לאחרים, תמיד הייתי עונה לה לשנינו אבל היום אני רואה שלא חשוב רק לי. מה זה אומר?? למה חשוב להבין את זה וכל תשובה מהם מה היא נותנת למטפלת שלי??? דבר אחר . בסוף המפגש שלנו תמיד תמיד אני יוצאת עם כאבים ולא יכולה ללכת על הרגליים היא הסבירה את זה כי קשה לי לצאת ולהיפרד נכון מאוד ואני זקוקה לה ולקרבה שלה מאוד אני זקוקה לחיבוק ממנה מאוד מאוד, באמצע השבוע גם אני זקוקה לה מאוד ולפעמים דברים קטנים קטנים קורים איתי ואני מעצימה אותם בכדי להשיג אותה, אני מפחדת שאבקש ממנה עזרה או חיבוק והיא תגיד לי לא למרות שהיא אמרה לי תיבקשי באופן ישיר ותראי שאת תקבלי ובכל זאת אני לא יכולה לעשות את זה כי לא התרגלתי בחיים שלי לעשות את זה אז תמיד אני מבקשת שתתרחק ממני היא מבינה את כל זה אבל היא לא יודעת שאני מעצימה הדברים בכדי להשיג אותה ואני מתביישת להגיד לה את זה האם זה חשוב?? מה אעשה??? לא רוצה לדבר איתה על זה. תודה

שלום, אנו זוג נשוי, המקיימים קשר המבוסס על שליטה (בדס"מי/סאדו-מאזוכיסטי ונתקלנו בבעיות בזוגיות. ברצוננו לבקש עצה לאיזה מטפל/ת זוגי/ת מומלץ לפנות. ברצוננו להדגיש, כי שנינו מעוניינים בקשר המבוסס על שליטה ועל כן לא זו הבעיה בזוגיות בתודה מראש, גוריאן

אני בהחלט מסכים עם כל מילה. איפה נתן לקבל המלצות על מטפלים מתאימים? גוריאן

האם יש מצב שמטפל מעדיף מטופל אחד על פני היתר, שיש לו כאלה שיותר או כאלה שפחות כי חלק מעניינים/ נעימים/ חכמים יותר , או פחות?

שמעסיק אותי לדעת אם אני יכולה להיות מיוחדת או מועדפת על המטפלת שלי. לפחות רק בתאוריה.

אמ"א = אין. מאומה.אין. נדמה.דמיון .מציאות אין. אני. אתה. הוא. היא.אנחנו.הם .הן. "בניינים" בעברית קלה. קורסים בזה אחר זה,כאילו עשויים מנייר. רגע נדמים הם כמתים.ללא חיים בטוח אתה ששבקו.נגמרו. ואז,נדמה לך.ואולי לא? מתרוממים הם עפים מעלה מעלה עם החיריק, הסגול הצירה, מתעופפים מעל העננים. הופכים לנקודה רחוקה עם הספה והשטיחון הקטן זה האפרפר,שצמוד לספה את מי פוגשים הם שם? ואולי את "ביג מאמא"? הסבתא של מוכרת הגפרורים הקטנה? עם המבט ההוא.. שמצליח להמיס כל סלע והידיים האלו.. שעוטפות,מחבקות .. מרפאות ,מאחות כל פצע. ופתאום אתה מרגיש-אתה. ואולי מעולם לא היית ורק נדמה לי ? זה נדמה לך.זה נדמה לך.זה נדמה לך ושוב נדם הכל. דמם..דממה.. אין.מאומה.אין. א-מ"-א אין אמא צביה,אמא צביה מתה. אין אמא צביה,אמא צביה מתה. ואולי לא היתה מעולם? ואולי אין גם קליניקה ? ואולי, מה שיש זה האין ? ואני ?? מה ??? מה זה בכלל אני ?? א-נ-י ואולי אנ"י= אין.נפש.יותר אז מה , פעם היתה ויותר אין ?? לאן הלכה ? לאן ? ואולי עפה עם הרוח ? blowin in the wind אודי, שתדע לך אין יותר אמא צביה, אמא צביה מתה ! זוכר אודי ? בפעם הראשונה שכתבתי לך..זה היה משהו בתחילת נובמבר 2009 (אם זכרוני לא מטעה אותי) ציטטתי לך את סימון וייל : " אחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות.רק מי שאינו קשור יכול להתחבר למציאות". ושוב אני חושבת שהוא כ"כ צודק. ושתדע לך שיש שריפה מאוד גדולה. הרבה יותר מהשריפה בכרמל.

טוב..היום בפגישה ניקזנו קצת מהמוגלה שניתזה לכל הכוונים. היא דרכה לי על יבלת ביום ראשון.בשני דרכה על יבלת נוספת דרך סמס. בשלישי היא כבר דרכה פעם שניה על היבלת של יום ראשון ומאז הכל כבר היה מורסה אחת גדולה ומדממת... נ.ב כשקראתי את תגובתך להודעתי הרגשתי שגם אתה דורך לי על יבלת.. אתה מתחיל את תגובתך:"את בטוחה שזו המציאות?" מיד התחבר לי למה שאבא שלי תמיד אמר לי :"זה רק נדמה לך" אודי, בודאי שהתייחסתי למציאות הפנימית שהרגשתי. הייתי בטוחה שלאור ההכרות שלך אותי,תבין מיד שמדובר על החויה הפנימית ולא על משהו ..חס וחלילה..לא רוצה אפילו לחשוב.. ואולי אני סתם פגיעה מדי? היום אמא צביה אמרה לי משהו ברוח הדברים שכאילו אין לי עור ולכן הכל פגיע אצלי כל כך ,בגלל שהכל חשוף בלי עור.. זה הזכיר לי שפעם אחת המרצות שלי אמרה לי במשוב, שהיא היתה רוצה לתת לי קצת מהקליפתיות המחוספסת של גזע העץ... וזהו לעכשיו.. רוצה לכתוב שלך-במבי אבל אני קצת פגועה ממך אז לא אחתום בכלל. :(

אדם יכול לסבול מ-PTSD מבלי לחוות פלאשבקים?

לא יודעת למה הכל מחמיר..הזמן עושה את שלו באופן שלילי ביותר.. ואני נמוגה לתוך האין.. מרגישה שקופה..אפילו כשנמצאת בתוך מכונית..מרגישה שהמכונית שקופה..והפחד שמכוניות יפגעו בי כי אני לא נראית..הפחד הארור..משתק..משגע.. אודי, לפני שתלך.. אתה יכול להסביר לי את עצמי??

קשה לבטא..קשה להסביר..אבל זה הולך ומחמיר..אולי כתוצאה מחוויות מצטברות של חוסר נראות - לא רואים אותי..ואפילו מתעלמים כשמדברת.. מעבירים את המבט למישהו או למשהו אחר..כאילו גם לא שומעים אותי..ולאחרונה מדמיינת.. חושבת על השלכות של דיבור או מעשה קיצוני..אם מישהו ירגיש.. או שאולי באמת בכלל לא קיימת ורק חושבת שכן..גם כשנמצאת בתוך הקופסא הסגורה של הרכב..מרגישה שגם הרכב שקוף ובלתי נראה..מרגישה שיכולה למות ואף אחד לא ירגיש.. לא יודעת אם אני לא סיבכתי עכשיו את עצמי..?? אודי, בבקשה תנסה להבין.. מה קורה לי?? כשמישהו כבר כן מתייחס ועונה לי..מתרגשת כמו מפגרת עד דמעות..רגילה להתעלמות..למרות שרוצה למות כשמתעלמים..רוצה להיעלם כבר ולהפסיק את הסבל הזה.. תודה ..

אני מחורפנת באופן רישמי? אמרתי לו אבל אני רוצה לשמוע גם מימך מה אני? לאן אני?

אודי, מה עושים עם כמיהות וצורך גדול בקרבה? ואל תגיד לדבר על זה כי דברנו המון על זה וזה לא עוזר... לא מרגישה שיש משהו טוב בלהתגעגע לפגישה...(ככה היא טוענת)..החלטתי להאבק בתלות וזה קשה נורא!! החלטתי להגיע פעם בשבוע וזהו...בלי מיילים בלי שיחות בין...וזה פשוט קשה...השבוע היה שבוע טוב אבל כל כך קשה בלי פגישה נוספת בלי מיילים לרדת לרמה של כלום למשך שבוע...ואני חייבת זאת לעצמי..להלחם יודעת..זה חשוב לי... קשה לי כל כך שאפילו התביישתי לומר לה עד כמה...אני קוראת את במבי על הצורך הזה וזה חותך בי כל כך..כי גם אצלי הוא עצום..הלעולם נרגיש את הכמיהה לחום? האם הטיפול ממלא חסכים? או זאת לא מטרה טיפולית בכלל?????? אוף......... חזרתי מפגישה שבאמת אני לא נופלת לרמה של רע לי אלא של הבנות ובכל זאת התלות והרצון לכך שתהיה פה..איתי תמיד...קשה מנשוא......אפילו שתגיד מליון פעם שהיא איתי זה לא עוזר לי.למה? הלעולם ארגיש שחסר לי משהו בסיסי כזה???????? מיכ

לא הבנתי מדוע אתה חושב שזה טוב להרגיש כמיהה? הרי זה לא מתממש....לזהות כבר מזמן זיהיתי מה חסר....זה מותיר אותי עם כאב ומשהו שלא מתמלא וגם עכשיו אני במצב של זהירות לא לרדת לרמה של דיכאון או להגיד לה שרע לי כי אז יהיה לי קשה לעצור את החפירות ואז נהיה לי יותר רע...מנסה להתמודד עם דברים ולחשוב בהגיון לשם שינוי ולא עם הרגש.....ובכל זאת מנסה להשיג משהו ממנה לא דרך מה שרע ולמצוא איזון בין הטוב והרע ומה שבניהם.... ואני חושבת שהיא מבקרת אותי או כועסת שאני ברגרסיה או כשאני בוכה או משהו כזה נראה לי שזה מכעיס אותה... כי ככה אני מנסה אולי להשיג ממנה אהדה.. או שזה בסדר לתת לי ככה להרגיש כי בשביל זה אני שם לא? להבין..אוף......היא לא מבינה את זה..... פעם היא אמרה לי שאני לא בטיפול כזה אנליטי..... והפעם היא אמרה משהו וכשנגמרה הפגישה פשוט בכיתי בגללה, בגלל משהו שאמרה...ולא רציתי לומר לה שזה בגללה...יותר אמרתי שזה בגלל התלות הזאת שזה גם נכון....ועכשיו כל השבוע אשאר לי עם הרגשות האלה ושוב תחושה של לבד לא יודעת אפילו למה........

אני נמצאת הטיפול פסיכותראפי כמס' חודשים. אני כותבת המון ומקווה לפרסםץ. כרגע אני בפרוייקט כתיב הרציני שמלווה אותי בתהליך הטיפול. המטפלת שלי יודעת על כך , אך לא קראה. האם זה יהיה תקין להציע לה לקרא? ולו לשם הסקרנות וההנאה. אני מתלבטת אם להציע בשל חוסר הנעימות ושהיא תרגיש מחוייבת לקרא ולהגיב. מה גם שאני רוצה להמתין עד שאסיים את כל הספר. האם להגיש לה את זה רק במפגש האחרון בנינו או פשוט עדיף לותר?

יש לי קשיים חברתיים עמוקים וכתוצאה מכך בדידות עצומה ומחסורים כבדים ומעיקים במיוחד של קשר עם המין הנשי... בחברה אני לחוץ, אני לא מסוגל כמעט בכלל להיות חופשי, להשתלב ולבטאות את עצמי במצבים פשוטים ובסיסיים, הדינמיות הכי קטנה מרתיעה ועוצרת אותי, אני מרגיש שום סיכוי להיות מסוגל להוציא מעצמי משהו, לא את התוכן שהייתי מעוניין ואף לא סתם סמול טוק כי מסובך עד מאוד עבורי לחבר הכל ביחד או למצוא את המלל הנכון ברגע האמת, אולי אין לי את הידע האינטלקטואלי הכי גדול אבל אני רואה גם אנשים אפילו יותר "סתומים" ממני שמצליחים להרגיש בנוח ולהיות שותפים בחברה בדרך שלהם. לעומת זאת בחלומות שלי הרבה פעמים אני בדיוק בצורה שאני מייחל להיות, אני קליל, מצליח להתנהל בצורה שוטפת, להגיד את הדברים שעושים את זה ובתור עצמי, יכול להיות סתם דברים קטנים שמוציאים אותי סימפטי וכאחד האדם ולהרגיש נפלא, כתוצאה מזאת זה גם עושה לי עצב אדיר וקנאה גדולה למה אני לא יכול להיות ככה גם במציאות ושזה כל כך רחוק ממני. השתלשלות העניינים גורמת לי לספקולציה שהקושי, מכשול, כבדות שקיימים אצלי קשורים בפעילות ותפקוד המוח, לדוגמא שיש בעיות בעיבוד מידע, בשימוש בדמיון וביכולת להשתמש בזיכרון, האם יש דרך לפתח ולשפר אלמנטים כאלה? האם מקרה כמו שלי מוכר בכלל בעולם הפסיכולוגיה ויש סיכוי להשיג פיתרון כלשהו?

אני מתמלאת חרדה ופחדה, מפסיקה לאכול ולשתות מתעוררת עם סיוטים לפנות בוקר ומתכנסת בתוך עצמי בכל פעם שעולה על הפרק משהו שקשור לקבלת החלטות. אם זה החלטות כספיות ואם זה החלטות האם לעבור דירה, לאן, מתי, וכו'. יש לי ילדים ושהמצב כ"כ חמור שלא מספיק שאני לא אוכלת בעצמי אני לא יכולה גם להכין להם אוכל. במקביל אני סובלת גם מדכאון. אני מרבה לחשוב בימים של מצוקה כזאת במיוחד (יותר מאשר בימים רגילים) שאני לא רוצה לחיות אבל אני לא רוצה להפיל על הילדים שלי "ברירת מחדל" כזאת) ולפעמים לא אכפת לי גם מזה. המתח והלחץ הם חזרקים ללא נשוא. הפחד מהלא ידוע, הפחד מהשינוי, הפחד מקבלת החלטה שגויה משתקים אותי.

אני מחפש די בדחיפות פסיכולוג טוב (שעובד עם קופ"ח מכבי). מעוניין להתחיל טיפול פסיכולוגי מכיוון שאני במצב נפשי מאוד לא טוב בעקבות הנטייה המינית שלי ועוד כמה בעיות.. אשמח אם מישהו יוכל להמליץ לי (מנסיון אישי או של אחד מקרוביו) על פסיכולוג קליני טוב (שוב,בהסדר עם מכבי). אודה לתשובתכם המהירה.. תומר

[email protected]

צריכה שתהיה פה כבר... בבקשה

אתמולקצתם מול ממש לא רציתי לקום לעבודה. איכשהו גרמתי לעצמי לדלקת עיניים. אתה יכול לעזור לי להבין מה עשיתי בעצם? זה מה שנקרא פגיעה עצמית? זה מראה שאני מאבדת שליטה או שאני עוד בסדר? אני מתביישת לספר למטפל כמובן. זה קריטי לדעתך? עדיף להתייאש מלהשתגע.

התזתי לתוך העין חומר ניקוי. אני צריכה בבקשה שאתה תענה לי כן או לא.

שלום אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה מספר פעמים התאכזבתי מהפסיכולוגית שיתפתי אותה אבל עדין זה משאיר בי כעס רב ורצון להפסיק את הטיפול למה אני מרגישה ככה?

העלתי את זה מספר פעמים זה הכעס עדין מלווה אותי עד כדי כך שבא לי להפסיק ללכת לפגישות מעצבן שהיא לא מיחסת לזה חשיבות מתסכל זה פשוט טיפול במסגרת בית החולים ומרגיש לי שאני קצת תלויה בה ואני כבר לא רוצה להרגיש ככה ולהפסיק את הטיפול מה עלי לעשות?

רציתי רק עוד לתאר שפשוט מאז אותה החלטה שגויה שעשיתי, אני חשה שרובץ עלי שק של אשמה ומועקה. אני לא בדיכאון. אין לי מחשבות אובדניות ואני מתפקדת תפקוד מלא בחיי היומיום. אבל כאילו אבדה לי שמחת החיים כי אפילו ברגעים הטובים והשמחים שק האשמה הזה רובץ עלי והוא כבד כל-כך... אודה לתגובה.

שלום, יש לי תינוק בן שנה ו-9 חודשים. כשהיה בן חצי שנה שבתי לעבודה לאחר חופשת לידה, למרות שלפי החוק יכולתי להאריך לשנה את חופשת הלידה. על השאלה למה לא עשיתי זאת בזמנו אין לי תשובה חכמה. פשוט לא חשבתי על זה, כי הרוב לוקחות חצי שנה. השארתי אותו אצל סבתו מצד אביו במשך רוב שעות היום. לא הייתי לגמרי מרוצה מהטיפול וחמתי אף סיפרה בתחילה על קשיי ההסתגלות שלו שכללו למשל נסיון לינוק ממנה במהלך היום (אני עדיין מניקה באופן חלקי). זמן קצר לאחר חזרתי לעבודה, הרגשתי שהפרידה ממנו קשה מנשוא והוצפתי ברגשות אשם קשים ביותר על הקשיים שהוא עבר. התקופה גם הייתה חורף וידעתי שסבתו לא הסכימה לחמם את הבית שלה בשעות שהוא אצלה. כבר עבר זמן, הייתה תקופה שאף הוקל לי, בסביבות גיל שנה, אך לעתים, בתגובה לספר הדרכה הורית שאני קוראת שממליץ על קביעות האם בחיי התינוק לפחות בשנת חיים ראשונה או שיחה עם אם שאינה עובדת בגינה, אני נתקפת שוב בהתקף נוראי של רגשות אשמה. אני מרגישה שנטשתי את תינוקי בתקופה קריטית בחייו כשהיה זקוק לאמו יותר מכל אדם. כשאני נתקפת בגל רגשות האשם הזה, אני כאילו מאבדת את כל כוחותי ומרגישה רק כאב וצער נפשי ופיסי גדול. בן זוגי אומר שההתנהלות מתוך רגשות אשם אינה מועילה לילדנו היום וכן שאין לבכות על חלב שנשפך, דברים נכונים וטובים, אך לדאבוני האמירות ההגיוניות הללו לא מסוגלות לרגשות האשם הכבדים שלי. בכיתי על זה כל כך הרבה, דיברתי על זה, אבל זה כאילו רק שוכך לפעמים אבל בסוף תמיד מתעורר שוב. האם יש דרך לעזור לי?

איפה יכולה למצוא פסיכולוגים המטפלים בגישת dbt ? יש מקום עם רשימה מרוכזת שלהם בנפרד? אני מפחדת שגם זה לא יעזור לי ומה אז??..לא יודעת מה טוב..לשלב בין 2 מטפלים בגישות שונות או להחליף מטפל.. אני כבר קרובה לסוף החיים (אחרי 40..!..)..מרגישה פתטית ואבודה.. מצטערת אם נשמעת מבולבלת..מפחדת שמשתגעת.. אודי אל תתייאש ממני. אתה עוזר לי בכל פעם במילותיך החכמות המרגיעות. הבעיה שאני כמו חשוכת מרפא..

שלום, יש לי בעיה של ביטחון עצמי שמקורה מבית ההורים, יש לציין כי אני גם מאוד בשליטה וקשה לי להחשף לאנשים. מחפשת פסיכולוג המתמחה בתחום, יום טוב, טל

שלום אודי. שמי ליאת ואני כותבת עבודה בנושא תאוריית המיינד בנערים עם הפרעות התנהגות. אני עובדת בבי"ס להפרעות התנהגות בגילאי 12-18. רציתי לבדוק אם יש הבדל בין ילדים קטנים וילדים גדולים עם הפרעת התנהגות בכישורי הTOM. קראתי את ספרך ואת המאמרים של נוגה בלבן אך קשה לי להחליט אילו מטלות כדאי לי לבדוק כמתאימות? או שישנם מטלות אחרות אשר כדאי לי לשים עליהן דגש.אשמח אם תוכל לייעץ לי בעניין. תודה, ליאת

אל האיש של המילים בלי להבין מה בכלל הטעם. אין מילים חדשות או טובות . עדיף השקט עדיפה שתיקה עדיף האין. מיותר מיותרת מוותרת

לא מיותר. בנתיים לא וויתרתי. לא יודעת לאן. אז כאן עדיין. טוב לדעת שיש מישהו שממתין עוזר לחזור ולא להעלם לי.. תודה אודי.

האם הענקת חום ואהבה לבן ילד באיזשהו גיל מגיל 2-עד... עלולה לגרום לו להיות רגיש מידי או עדין מידי או דחוי חברתית ... האם יש בכך נזק אני מדגישה לבן ולא לבת והכוונה בחום ואהבה ולא לפינוק

לי יש בן מקסים אבל הוא מאוד רגיש ועדין אנו בבית מעריפים עליו המון אהבה וחום לא פינוק אלא חום ואהבה נשיקות חיבוקים וכו' האם יכול להיות שזו הסיבה שהוא כזה עדין ורגיש? האם נתינת חום לבן עלולה לגרום נזק ?

הייתי במפגש ראשון בביופיבק בחיפה, במכבי טבעי והרגשתי שהמטפל לא מתאים לי (לא התרשמתי ממנו בלשון המעטה). הייתי שמחה לקבל המלצה על מטפל אחר. המטרה: שליטה בהתקפי לחץ וחרדה. תודה.

חשבתי רבות על שכתבת לי.. לא להיכנס לסד הזה של האבחנות.. שאני לא אבחנה..מוזר שהייתי כל כך בפנים..ואתה הארת לי קצת את הדרך החוצה משם.. אם כי יש בי עדיין מאבק.. לא להיכנע למקום הזה.. עכשיו נפטר קרוב משפחה שהייתי קרובה אליו בתקופה האחרונה.. אמנם נשברתי ועוד לא התאוששתי..אבל חושבת שבמצבים כאלה אני יוצאת מעצמי ואולי מתפקדת הכי שפוי.. זה יכול להיות אודי? או שזו רק אשליה? גם בתקופות של מלחמה תפקדתי בלי הרבה חרדות.. זה נורמלי?? וביומיום כשאין שום סיבה "מוצדקת" אני מוצפת חרדות..ובעיקר פחד ממוות של קרובים.. מרגישה כל הזמן חריגה..לא נורמלית. אתה מבין אותי אודי?? כי אני לא..

שזה מתפרץ בעוצמה אחרי שהאיום חולף..כי אז מתרסקת לרסיסים..מאבדת את עצמי..הרגשה על סף איבוד שפיות. איך אפשר למנוע את זה??!! זה מטריף אותי..

שלום אודי, מקווה שתוכל לעזור לי. בכל פעם שאני שומעת בחדשות על "גבר כבן ... נהרג מפגיעת רכב ברחוב..." אני מתמלאת דאגה גדולה שמא מדובר במטפל שלי, המתגורר באותה עיר. אני לא נרגעת עד שאני מרימה טלפון, שומעת אותו עונה, ומנתקת מייד באנחת רווחה, שתודה לא-ל, הוא בריא ושלם... אני מתביישת לפתוח את זה מולו, ואין מצב שאתקשר ואומר בפשטות "רק רציתי לברר מה שלומך..." נשמע לי פתטי לגמרי... אתה סבור שאפשר, בכל זאת, לא להיכנס לסרטים האלה?

סתם דיבור על הנושא יפתור את הבעיה??? אני בטיפול "רגיל", לא משולב בהיפנוזה או באמצעים קוגניטיביים אחרים. אז איך העלאת הנושא יכולה להועיל בכלל?

יש לי בעיה בקורות חיים ובראיונות עבודה שממלאת אותי חשש גדול ובגללה גם לא חיפשתי עבודה/לא עבדתי תקופות ארוכות. תיכון סיימתי שנה יותר מאוחר בגלל ששנה הייתי בבית חולים אחרי תאונת דרכים קשה(רגל שבורה מכה בגולגולת בלגן בעין) השיקום שנתנו לי אחר כך, תוך כדי הלימודים שלי , לא ממש עזר לי, כי הוא היה עם המון טיפול פסיכולוגי במימון ביטוח לאומי של אמא שלי וזאת היתה לי פאדיחה שפגעה לי בדימוי העצמי והייתי בפרדוכס ועדיין זה פרדוכס כי זה לא משהו שאפשר להסביר, ולא הייתי מודעת לדברים שהגיעו לי מקופת חולים, וזה נבע מטעות של אמא שלי וטעות בביטוח לאומי שהחליפו בין טיפול קוגניטיבי לבין טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי , וזה נמשך עד המשפט בגיל 20 , שבו שכנעו אותיועשו לי אפוטרופסות גם כדי להגן עלי מפני העורך דין שרצה להיות אפוטרופוס על הכסף שלי,ושכנעו אותי להמשיך ללכת לשיקום הפסיכולוגי, ששם עבדתי בעבודות מגוחכות מטעמם, ונדפק לי הדימוי העצמי ואז עזבתי אותם, מצאתי עבודה קבועה , אחרי קרוב לשנה עזבתי אותה כי מישהו בעבודה הקניט אותי /העליב אותי/פגע בי ולא ראיתי שביטוח לאומי או מישהו משנה משהו בסטטוס שלי למרות שעבדתי מספר חודשים. את זה גם אני לא יכולה להסביר, וזה היה לפני 10 שנים. אחרי כמה שנים מצאתי עורך דין ושחררתי חלקית את האפוטרופסות, ולפני זה עבדתי באיזה מקום זמני וכתבתי שם שאני מקבלת קצבה מביטוח לאומי והלכתי לעשות תאום מס, דבר שלא היה קודם מתי שעבדתי, וככה גם יכולים לשאול מה זה וגם יכולים להוריד לי יותר מס הכנסה, והמס זה הדבר השולי שפחות חשוב לי.ת אחר כך למדתי סימסטר באוניברסיטה הפתוחה, אחריו עוד 2 -3 סימסטרים לא מוצלחים שהיו בזבוז זמן,אחר כך הצלחתי לשכנע את המשפחה שלי שיעזרו לי לשחרר חלקית את האפוטרופוסות, והיא שוחררה חלקית לבסוף, אחר כך ידיד שחיזק אותי 7 שנים כמעט נפטר, אחר כך מצאתי חבר ודרך מקום שעבדתי בו פעם מצאתי עורך דין ושחררתי מאפוטרופסות גם את החלק שהמשפחה שלי ש2 ממנה היו האפוטרופסיות שלי התנגדו בהתחלה לשחרר, וזה היה כשסבתא שלי ז"ל כבר היתה במחלה קשה אחרונה, כלומר הכל באיחור. אחר כך מצאתי באופן פרטי טיפול קוגניטיבי אצל מרפאה בעיסוק בחיפה, ששם גר חבר שלי, אחר כך עבר עוד זמן, אחר כך נמאס לי להיות בחיפה, והחלטתי לסדר המון בלגנים בבית שליובחיים שלי וחבר שלי עבר חלקית אלי. יש לי המון דברים לסדר ואני מסדרת כמה במקביל. יש לי ארגז ובו חומר של קורות חיים שאני רוצה לשפר והמלצות די ישנות. אני משתוקקת לדעת איך למלא פערים בקו''ח ובראיון ולהציג את עצמי בביטחון. תודה.