פורום פסיכולוגיה קלינית

אנחנו זוג חברים של בחור בסביבות גיל ה 27 שהוא בחור נשוי לאשה שכמוהו לא מביאה רגשות או חולשה. אותו בחור קראה לו מצב מאוד טרגי במשפחה, והוא מדבר על רגשותיו רק אם בן זוגי (ולא אם אשתו) שלא יודע איך לעזור לו. הוא אדם שעובד כל הזמן בבוקר ובלילה והוא עצמו אומר שהוא כמו פצצה מהלכת, חשוב לי לציין שהוא אדם מאוד חזק פיזית ויודע להשתמש בכוחו ויכול לעשות טעות. האם יש דרך לעזור לו איך להפתח ולהוציא את רגשותיו או שהזמן יעשה את שלו... אשמח לקבל עצות

המושג "פצצה מתקתקת" יצא מאותו חבר כיוון שמדובר ברצח במשפחה ע"י גורם לא ידוע, וזה גורם לו לחוסר סבלנות כלפי אנשים סביבו גם בעבודתו המלאה בגירויים של אנשים שונים. איך אנחנו יכולים להקל אליו, איך אפשר לגרום לו לשחרר את הכאס ורגשות הנקם, שכל אדם זר לידו גורם לו לחשוב שהוא חשוד..

... אני צריכה משהו ואני לא יודעת מה.. משהו,אודי.. אני מרגישה לא טוב אני צריכה חיבוק אמיתי של ביג מאמא שתוציא ממני את כל הפחדים העולם יחרב עד הבוקר ממזג האויר המטורף שבחוץ ??? אודי, אולי אני קודחת ? אני מתה מפחד אודי,בבקשה תשמור עלי. אני מתה מפחד שלך-במבי.

מרגישה כל כך לבד..עם השאלות..התסריטים..הסיוטים.. והפגישה בוטלה! לא יודעת איך אשרוד.. אודי?..יש לך זמן למילה מרגיעה?

ד"ר יגאל שלום רב .. אני סטודנט לרפואת שיניים .. בן 24 .. יש לי איי קיו די טוב (קיבלתי 761 בפסיכומטרי). הבעיה היא שאני סובל מאי ריכוז וזיכרון מאוד מאוד גרוע .. כשאני בא ללמוד קשה לי להתרכז בחומר ואני מתחיל לחשוב על הרבה דברים לא קשורים.. קצב הלמידה שלי איטי מאוד.. בנוסף לכך אני לא מצליח לזכור דברים שקראתי לפני 5 דקות!!! הדבר גורם לי סבל מאוד גדול !! בתקופת התיכון הצטיינתי בבית ספרי אבל עכשיו אני בקושי מצליח לעבור את הבחינות וזה גורם ללחץ ולדכאון! אבא שלי חולה סכיזופרניה .. אני לא יודע אם לדבר יש קשר בבעיות שלי. תודה!

שלום, מאחר ופסיכולוגים פרטיים גובים כסף רב, ומאחר ואני סטודנט תפרן אני שוקל את האפשרות של פסיכולוג לא פרטי - למשל דרך קופת חולים אשר זה מסובסד במידה מסוימת. רציתי לשאול את דעתך בנושא (ואת דעת הגולשים האחרים..) אילו השלכות יכולות להיות לכך מבחינת מקום עבודה או דברים אחרים שאני כרגע לא מעלה על דעתי. תודה לכולם

היי, כאמור טיפול דרך קופת חולים לא אמור להזיק לך בדרך כלשהי. אם כי החיסרון הוא בכך שקופות החולים מסבסדות רק מספר מסוים של פגישות וכשנגמרת "מכסת" הפגישות הטיפול הופך להיות פרטי, על כל המשתמע מכך.

אני בן 28 ואני רוצה להתחיל טיפול,ממה שברירתי קליניקות פרטיות לא זולות בכלל ואין לי יכולת לממן הטיפולים. מחוסר ברירה קבעתי תור דרך הקופה. האם זה יכול לעזור? זה לא שחס וחלילה אני מזלזל ברופאים,פשוט אינני מאמין שעם כמות המטופלים אני באמת אזכה לטיפול איכותי,שלא נדבר על המרווחים בין תור לתור עקב ריבוי מטופלים. תודה

היי גם כשקובעים דרך הקופה מגיעים לפסיכולוג. זה לא רופא. אלה פשוט שירותי פסיכולוגיה מסובסדים. ולמיטב ידיעתי הפסיכולוגים לא יושבים בקופה, אלא בקליניקה רגילה, והשעה הטיפולית היא זמן קבוע, אין עניין של ריבוי מטופלים. את הזמן המגיע לך תקבל. יכול להיות שמה שקבעת זו פגישת אבחון, שאז נפגשים עם איזה פסיכולוג בקופה, והוא מתרשם ממך ונותן לך רשימה של מטפלים, שמהם תצטרך לבחור. ככה אני מכירה את זה, בכל אופן. בהצלחה!

עכשיו מעניין אותי רק לדעת לקראת מה אני הולך ואיך אני יודע שהטיפול יעיל, איזה כלי איבחון יש לי על מנת לדעת כמה המטפל טוב.

אני לא אוהבת כשקוראים לי בשמי, זה מביך אותי או בשמם של אנשים שקרובים לי כמו אחותי או אפילו בן זוגי, גם לי תמיד מביך לומר את שמי או את שמם, חשבתי על זה הרבה ואני לא מצליחה להבין למה זה, מה אתה חושב?

פתחתי הודעה חדשה כי מי יודע אם תראה את ההמשך....אתה צוחק עליי? גם אתה לא הבנת..כתבתי השבת ואתה מגיב ביום שני?????????מה הקשר????? השבת יחול בר המצווה של בני שכתבתי עליה פה בפורם...לא משנה, אתה במילא לא מכיר אותי והפכת להיות מישהוא בשבילי.חבל.....עשיתי טעות.מצטערת על הטרחה בכלל.........ובטח שזה מוכר לי לא להיות מובנת או למלא צפיות אז מה???זה לא עובר לי....ולא עוזר לי לדעת שזה מוכר לי....ובמילא הטיפול זה המקום..לא? אז גם שם זה לא ממש....לא תמיד ולא עובד כמו הציפיות..אולי ציפיות יש רק על הכרית כמו שאומרים....אוף.....וכן כלם מצפים שאתרגש, אשמח וכו'....ברור שאשמח ובכל זאת רגשות משתנים כל הזמן.......לא חשוב כבר...

קראתי את דברייך וכאב..שמעתי את התסכול, הכאב, ההרגשה להיות לא מובנת,לבד,אולי גם חוסר אונים.. מסיבת בר המצוה של בנך ודאי מעורר רגשות שונים, מורכבים ולא פשוטים ..כן..החיים לא פשוטים.. יחד עם זאת מעורר הרבה תקווה לראות אותך מנסה שוב ושוב ושוב ולא מרפה ולא מתייאשת.. את חוזרת לאודי ובדרכך את מנסה שאודי ידייק אותך יותר.. את לא מוותרת על הקשר עם אודי וכפי שלמדתי להכיר אותך מעט, את נלחמת על הקשרים בכללועל האופן בו את רוצה שידייקו אותך.. מצדיעה לך ! מזל טוב לבר המצווה של בנך. ...אנחנו לא מוותרות על אודי נכון ? :) במבי.

נכון רגשות מעורבים...דודה שלי נפטרה ממש לפני שבועיים וזה קשה...ובאמת בדיקות אין סופיות של קרבה וריחוק מאפיינות אותי לגמרי...ולנוע בין "שחור לבן" בין עצב לשמחה ממש מקשה עליי...אז תודה שאת לפחות דייקת!וכנראה שבאמת אני לא רוצה לוותר עלייך אודי...כשאני קוראת את מה שכתבתי אני מבינה שאולי כעסתי יותר מדיי..סליחה אם פגעתי בך... מתרגשת לקראת מחר,בכל זאת... תודה על המזל טוב...מיכ

לנוח. להיות בשקט. שרק תדע שאני

craאין ספק שטיפול פסיכולוגי היה הדבר הטוב ביותר שיכלתי להעניק לעצמי. הטיפול אומנם נגמר אך נשארתי עם שאלה לגבי ההמשך. אני יודעת שיש אפשרות לחזור לטיפול ושמצד שני אפשר גם לטלפן למטפל מדי פעם. המטפל שלי השאיר לי חלון גם לחזור לטיפול וגם להתקשר מדי פעם ולעדכן. אני אשמח לעשות את זה אבל בכל זאת זה מציק לי כיוון שזה מרגיש לי לא נוח להתקשר ולספר על מה שקורה אצלי. למטפלים שביניכם- איך זה מרגיש כשמטופל מתקשר מדי פעם לאחל חג שמח או סתם לשתף על משהו חדש בחייו? זה משמח? זה מעיק?

שלום, אני מתחילה תואר ראשון בפסיכולוגיה, הכיוון הוא קליני ואני יודעת שהדרך עוד ארוכה... אבל, אשמח לדעת מה דעתך. אני מעוניינת להתחיל להתנדב או- אפילו יותר טוב- לעבוד, במקום בו יש התמודדות עם מגבלות נפשיות. גם בשביל עצמי שאכיר את התחום יותר ואבין האם אני מסוגלת להתמודד ולהכיל וגם בשביל המלצה. מכיוון שאין הרבה חומר בנושא באינטרנט ואין לי ממש עם מי להתייעץ אני אשמח לשמוע- מה דעתך לגבי עבודה בתחום בזמן הלימודים? ומה מישהי כמוני יכולה לעשות. תודה רבה רבה

כן זה השבת, השמחה שלנו...ו..היא לא מבינה אותי.....יצאתי בתחושה שהיא כיוונה לשמחה שמגיעה ואני בכלל לא מרגישה ככה.....כאילו שאני אתרגש ואשתף בהכנות...מילאתי את הציפיות שלה בפגישה..לא שלי.....ועכשיו זה יהיה רק אחריי....אולי לא אתאפק ואשוחח איתה......אוף........

קודם כל,תודה על המקום אני לא יודעת מאיפה להתחיל,כי זה לא ייגמר...אבל קשה לי.לפני כמעט חודש,סיימתי טיפול של שנה.הטיפול היה אחרי המון טיפולים שניסיתי וכל אחד היה גרוע יותר מהשני.והטיפול האחרון היה שונה,בכך שהוא מאוד עזר.הייתה לי מטפלת מדהימה,אין לי אפילו דרך להביע את כל מה שאני מרגישה אליה,אבל זה נפסק באופן די פתאומי מכיון שהחוזה הטיפולי היה לטיפול זוגי והוא התחיל לחרוג מהמסגרת הזאת,ובגלל שהוא היה ממומן ע"י גוף כלשהו,לא הייתה לנו אפשרות לשנות את החוזה,ונאלצנו להפסיק את הטיפול,ועכשיו אני משתגעת!!! כבר אין לי עם מי לדבר ועם מי לחלוק את הרגשות שלי.אין לי טענות כלפי המטפלת,כי היא עשתה את הדבר הכי נכון גם מבחינה אתית וגם מבחינה מוסרית,אבל בפגישה האחרונה בעשר דקות האחרונות פתחנו טראומה שעברתי ומכיון שזו היתה הפגישה האחרונה,לא הספקנו לדבר על זה בכלל ואני נשארתי עם כל הרגשות הטעונים שהתעוררו פתאום.אני מרגישה אפס,אין לי חשק לכלום.בא לי רק למות ואפילו את זה אני לא מצליחה לעשות... הכל מרגיש לי ריק,בלילה אני לא ישנה ובבוקר לא מתפקדת.אני אובדנית ומטופלת כבר כמה חודשים עם תרופות שלא עושות כלום חוץ מתופעות לוואי שרק מחריפות את הדיכאון והאובדנות ואני רק מרגישה מטרד בעולם הזה. אני מצטערת שגם פה אני משגעת ומטרידה,אבל אין לי מקום אחר... תודה אודי,על ההקשבה(או הקריאה)וסליחה על ההטרדה.:( אפס(יותר מתאים מאשר שירי...)

החשיפה של הטראומה קרתה כי לא שמנו לב שנשארו רק 10 דק'... דיברנו על אפשרות שאחזור לטיפול פרטי,אבל רק לאחר תקופת צינון.אבל הרגשות מציפים אותי בצורה חזקה מידי...אני לא יודעת איך להתמודד בלי טיפול,והבעיה העיקרית היא שאין לי עם מי לדבר.יש לי רעש במח,רעש שלא משתתק,ואני רוצה רק קצת שקט...

אני מגיל צעיר אפה ההגדרה הפסיכולוגית שלי?

שלום, אני הייתה בטיפול פסיכולוגי בעבר שהיה חוויה כואבת רגשית בשבילי. הרגשתי כעס על המטפלת. הגענו למבוי סתום ועזבתי את הטיפול כי איבדתי אמון בדמותה (היום אני בטיפול אחר, פחות אינטנסיבי בחוויה). אני זוכרת שבאיזשהו שלב בטיפול הרגשתי כשאני קמה משינה המציאות נראית לי מוזר, זרה כזאת. אחרת ממה שהכרתי. ראיתי באור אחר גם את ההורים שלי פתאום.בסוף תחושת הזרות הזאת דעכה. אבל תופעה שמלווה אותי עד היום זה שאני מתעוררת משינה אני שמה לב שהתודעה שלי שקועה באופן אוטומטי במחשבות על הטיפול הטעון לשעבר, כאילו שזה מסתובב מעצמו בתודעה בזמן הקצר ('אזור הדמדומים') שבין שינה לערות. בגלל שזה חוזר על עצמו אני תוהה האם המח שלי מתנתק וישן כראוי במהלך הלילה או שהוא עסוק במחשבות גם בשינה? האם זה תקין פסיכולוגית להתעורר למצב שבו התודעה שקועה בתוך חשיבה אוטומטית? אשמח להתייחסות. תודה.

שלום אודי, אני נמצאת בטיפול מספר שנים אצל מטפל נפלא ומוערך. הקשר הטיפולי מייד בתחילתו היה מצויין, השיחות זרמו והרגשתי לראשונה בחיי מובנת, רצויה, מקובלת. הצלחתי לסיים תואר ראשון, כמעט שני, ללדת שני ילדים ולחיות, במלוא מובן המילה. חמש שנים של טיפול ופריחה אישית שלא הייתה מתאפשרת אלמלא הטיפול. כבר בתחילתו, הרגשנו המטפל ואני שהשעה השבועית אינה מספיקה ושנינו רצינו מאוד בהרחבה של המסגרת, התחלנו להסתמס אחת ליום, פעמיים ביום, לשלב גם שיחת טלפון ובהדרגה נושאי השיחה הטיפוליים פחתו ותחת המעטה והמסגרת הטיפולית התפתח קשר בין שני אנשים כמעט באותו גיל, לשנינו ילדים באותו הגיל, שעוברים את אותם תהליכי גדילה, השתלבות בגן, גמילה מחיתולים, כך שנושאי השיחה היו מאוד משותפים לשנינו. בוודאי שאחת לכמה זמן עלתה מחשבה של האם זה עדיין טיפול? האם זה קשר חברי? האם השיתוף ההדדי בחיי היומיום, מדי יום, הפך אותנו למשהו אחר מאשר מטפל ומטופלת? או משהו נוסף? שנינו נשואים, באושר יחסי, אך ללא ספק נרקם בינינו קשר רגשי שמהווה מקור גדול לאושר עבורי וגם עבורו למרות שבשל המסגרת הטיפולית שאנו נמצאים בה הוא כמובן פחות פתוח ופחות מדבר על רגשותיו, תחושותיו וכו'. חשוב לציין כי כמובן לא היה בינינו דבר האסור מבחינה אתית ובהיותו פסיכולוג קליני בכיר הוא גם לא יאפשר לדבר לקרות וכמובן שגם אני לא, בגללי אך גם בכדי לשמור עליו. לאחרונה, עולות אצל שנינו במקביל מחשבות על פרידה, בעיקר על רקע המעורבות הרגשית הגדולה והוא אף שיתף אותי בתחושות שעולות בו ובכך שאני תופסת חלק נכבד ממחשבותיו וברור לו כי הדבר אינו תקין. בוודאי שהעניין הדדי וגם אני חושבת עליו הרבה, אנו בקשר באמצעות אס.אם.אס מספר פעמים ביום, נפגשים אחת לשבוע, לפעמים הפגישות הן פשוט שתיקה אחת ארוכה, לפעמים שעה של צחוק ובדיחות והנאה כשבסופן ציפייה לשבוע הבא. אני לא יודעת למה אני כותבת, אין לי שאלה ספציפית, רק עצבות גדולה מהמחשבה שצריך להיפרד דווקא בשל קירבה גדולה ולא בשל התרחקות. איך מתמודדים עם זה? תודה, אורלי

בני בן 12 אוהב מאוד ספורט, משחק שנה ראשונה בליגת כדורסל, נהנה מהאימונים אבל התרגשות לקראת משחק פוגעת בו כמה ימים לפני ובזמן המשחק( לא רואים רק בתוך תוכו) הוא נחשב שחקן טוב, מקבל הרבה דקות ושומר על השחקן הכי טוב אבל הוא טוען שהוא ממש סובל מזה, טוען שאם לא יעבור עד שנה הבאה יפרוש? כדאי לטפל?

שלום רב, כבר מעל לחצי שנה שנראה לי שאני סובלת מדיכאון. הייי ייצור חברתי ולאחרונה אני ממעטת לצאת להיפגש עם חברים ועם אני ממש חייבת לפגוש אנשים (פגישת עבודה) זה ממש מייאש אותי. לפעמים אני מרגישה שאם לא היו לי ילדים לא ממש היתה לי סיבה לקום בבוקר. הגעתי לשלב שאני רוצה לבקש עזרה. תרופתית. האם מספיק ללכת לפסיכולוג או שפסיכולוג אינו רשאי לתת תרופות אלא רק פסיכאטר? אם כן, איך מגיעים לפגישה עם פסיכאטר? צריך הפנייה? תודה

שלום רב, זקוקה להמלצה על פסיכולוג קליני באיזור אשקלון (אפשר גם פסיכולוגית), המטפל גם בשיטה קוגניטיבית התנהגותית. תודה למי שיעזור.

קצת קשה לי עדיין לחשוף ולספר,אבל אני מרגישה שכבר אי אפשר להמשיך ככה,אז מה נראה לך,יש קצת מקום פה לאפס כמוני? בתקווה שכן,שירי.(או אפס) (ניסיתי לשנות את הניק אבל לא הצלחתי...)

קראתי את תגובתך למיקה והמילים שכתבת: "ויניקוט, פסיכואליטיקאי אהוב ומוערך כתב פעם על עצמו שכל קמט בפניו הוא הרוויח ביושר.." כל כך חיממו לי את הלב.. הזוי..באמת שהזוי..אני "שומעת" את מה שאני כותבת ולא מאמינה לאן אני מגיעה. אתה יודע על מה הלב שלי כל כך מתחמם לקרוא מילים אלו שכתבת ? ..אבל אל תצחק עלי..אל תלעג לי..בבקשה.. פשוט בגלל שהיא אמרה לי מזמן שהיא ויניקוטיאנית. אז כשאתה כותב כאלו מילים על ויניקוט זה מרגיש לי כאילו אמרת מילים אלו על אמא צביה.. אתה תופס לאן אני מגיעה ?? אודי, בבקשה תגיד לי עם יד על הלב אתה לא חושב שהתחרפנתי לחלוטין ?? אני מתה מפחד !! ממש מתה מפחד שאני אשתגע בסוף באופן בלתי הפיך..זה יכול לקרות אודי ? אתה שמעת על מישהו שעבר פסיכואנליזה והשתגע לגמרי באופן בלתי הפיך ?? אתה שמעת על תופעה כזו ? וחוצמזה כשנפגש היום אני אגיד לה מה שכתבת על ויניקוט ואני גם אומר לה לגבי הקמטים שטבועים במצח שלה.. נ.ב אמרתי לה פעם שאני עוד אפסל פורטרט שלה.. ואחרי מה שאמרת לגבי ויניקוט אולי אני אדגיש אצלה כל קמט וקמט כראוי :) וחוצמזה אני רוצה לאחל לך שבת נעימה,מוארת ונשיקה רכה בלב.. שלך-במבי.

שיום אחד זה יקרה http://www.youtube.com/watch?v=gJj1Xtdt8ZQ פעימות הלב שלי הולכות ונחלשות

שלום רב, אני אם לילד בן כמעט 10 שמרטיב באופן קבוע בכל לילה. שבוע שעבר התחלנו טיפול בביופידבק דרך קופת החולים של 10 מפגשים ומפגש אחד בודד של הומופתיה. קראתי רבות על שיטת הביופידבק ואני בטוחה שהיא תוכל לסייע לבני בחרדות לחצים וחוסר בטחון שיש לו אך האם השיטה באמת יעילה כגמילה מהרטבת לילה???????????? קראתי כמה תגובות של פרופסרים שאמרו כי שיטת הביופידבק לא באמת עוזרת לגמילה מהרטבת לילה והאחוזים להצלחה ממש נמוכים. כמובן שהטיפול יקר מאוד ובני מצפה במהרה כבמטה קסם להיגמל מאוד יכאב לי אם השליתי אותו..... תודה רבה ויום נעים מיכל

אתה מוכן בבקשה לרדת ולקרוא את מה שכתבתי בהמשך ולומר משהו...

בטיפול. התרסקות- בחיים. זו משוואה הכרחית???

:-(

שלום רב, מצבי לאחרונה רע מתמיד. אני תוקפנית ושונאת את כל הסובבים אותי. לאחר כ- 5 שנות טיפול אצל מטפלת ששמתי בה את כל מבטחי היא פגעה בי פגיעה קשה. יצאתי מושפלת ומובסת ובתחושה שהכל ירד לטמיון. אני רוצה ללכת לפסיכולוג אבל חוששת מאד לחשוף את עצמי, את המושפלות והתבוסה. מרגישה שכל מטפל יראה את האפסיות שבי והגרוע מכל - אם לא יהיה מוצלח, לא אמצא את הכוח לנסות שוב. מה לעשות? איך לקבל המלצות על מישהו שיכול להתאים לי? תודה שאתה כאן.

כן, אני מניחה שהייתי צריכה לכתוב "נפגעתי פגיעה קשה" ולא "פגעה בי פגיעה קשה" אבל הכעס שלי לא עובר. יותר משזה קשור לתוקפנות ולשנאה זה קשור לרכות ולאהבה שמצאתי אתה. זה אותו דבר, לא? :-( היא מתחמקת ממני. אין כאן כל סגירה מסודרת. אז כן. אני מבינה שאני צריכה לבחור מטפל חדש. אעשה זאת. <אנחה כבדה> תודה לך. מתפעלת מההתייחסות האישית שלך, ברוחב לב ורוחב זמן, לכל אחד ואחד מהפונים.

אנ'לא יודעת מה קורה לי. אולי עם הגיל.. אני נעשית רגישה יותר ויותר..כ ל הזמן רוצה לבכות.. מרגישה עצב חונק..וזה מעגל סגור..מרגישה מזדקנת.. ופנים עצובות ובוכיות לא ממש תורמות למראה צעיר..לאחרונה בכל פעם קורה משהו מסעיר אחר.. כבר לא יודעת אם זאת אני או המציאות..אולי אני מדמיינת??.. אולי זה לא באמת קורה ואתעורר מהסיוט המתמשך הזה..עכשיו צריכה להתמודד עם בן זוג שהיה והתגלה כנוכל..פתולוגי..והכי גרוע -עם חוסר הבטחון באינטואיציות שלי!..לא יכולה לסמוך על עצמי..כבר לא יודעת במה אני כן טובה..כי במה אני לא..-זה טור (בטבלה) שהולך ומתארך והטור השני מתרוקן..וזה כואב..וזה מפחיד ומייאש.. וסליחה אודי שבכל פעם אני באה לבכות לך.. והבדידות חונקת.. והיא בחופשה.. אם בגיל 20 הייתי יודעת שכך יהיה..לא הייתי..

כי לא מרגישה תבונה.. מרגישה אפילו טיפשה.. איך לא ראיתי שהבן אדם לא אמין.. איך נתתי לו לעבוד עלי?!!!!!!!!!! איך אני לא יכולה לסמוך יותר על עצמי!!!!!!!!!!!!!! אני כל כך טיפשה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ויניקוט כתב משהו על זה שאדם לא מפיק לקחים מהחיים???? שלא לומד מטעויות??????????איך יכולה לסלוח לעצמי על זה????

שמי מור, אני בת 18. יש לי בעיה עם סמכות... לא מהכיוון המוכר, שכולם מדברים עליו, שקשה לי לקבל מרות, אלא מכיוון אחר - אני לא מסוגלת לעמוד מול דמות סמכותית ולהתווכח איתה. ברגע שאני מתחילה בוויכוח אני מתחילה לדמוע, מתווכחת בשניים-שלושה משפטים ומסיימת שותקת, כשאני לא מסוגלת לעמוד על שלי. זה נכון לגבי כל דמות סמכותית שנתקלתי בה בחיי פרט להורים שלי; מורה לנגינה שליוותה אותי מגיל 7 עד גיל 18, המחנכת האהובה שלי, המנהלת שלי במקום השירות הלאומי - שבכל יום אנחנו צוחקות אחת עם השניה, יורדות אחת על השניה ומחליפות כאפות ידידותיות כאלה... אני מרגישה עם כל הדמויות האלו מאד מאד בנוח, אני יכולה לספר להן הכל, אבל ברגע שזה מגיע למצב בו יש לנו שתי עמדות מנוגדות - אני אתחיל לבכות. אפילו בדבר הכי קטן - המורה שלי לנגינה אמרה לנגן במשך שלוש שניות ואני אמרתי שהמלחין כתב 4 שניות - אמרתי את זה בדמעות. האם יש דרך לעבוד על זה?

פעם שהייתי שוכב עם גבר, זו היתה חוויה נחמדה, לא יודע אם יפה אבל חמודה. זה היה נחמד משום שאני חשתי אישה יותר ממנו. היום איכשהו מכל העיסוק הפסיכולוגי של עצמי עם עצמי . אני פחות מתלהב ממגע. . . . כי זה פחות מרגש הוא כמוני אני כמוהו, שנינו גברים אם אותו דבר בין הרגלים וכנראה גם אם אותו הדבר בין האוזנים, לא כל גבר הוא זכר,שנינו לא. איפה זה היה אחרת ככל שאני הולך אחורה. . . לילדות גוף חלק קטן קומה שרירים קטנים איבר כמעט פנימי ולראות אחד אחר מבוגר (ולא לא עברתי פדופיליה) שעיר שרירי עם איברים גדולים וכבדים זה עושה משהו ללב של ולראש של אישה.... ואני שואל את עצמי הקושי האמיתי באמת שלי כרגע, זה לקבל לגיטימציה למה שאני מרגיש וחושב, וזה שבגלל שהגבולות משנה לשנה של התבגרות מינית הלכו ונהיו מטושטשים ביני לבין גבר והמראה התרחק ממני לאישה אז כל עוד זה היה בהדחקה עוד בדימיון שלי יכולתי לחשוב אחרת אבל שזה יצא מהדחקה הכיף נעלם איתו. . .

הבנתי איפה הביטחון שאתה נותן לי למחשבות שלי ולרגשות שלי עוזר לי זה מונע ממני השתגעות פנימית בין הלבידו להאני האמיתי המוסר משום שבביתי לא מכונים אפילו לשמוע לי כי רוצים שאני המשיך להדחיק את מי שאני באמת ורק בחיי אמת יש שקט ושלום גם שאני פצוע אנושות אוכל לחיות כאשר האמת מסביבי ולא סילופים שונים ומניפולציות רדיו אקטיביות. שוב תודה על החיזוק

אודי שלום, נקשרתי אליה מאוד, אמנם הצלחתי למצוא גם אחרים שנקשרתי אליהם...ומישהיא מאוד קרובה נפטרה..ומצאתי כוחות להיות לאחרים..ואז האילוץ שאני נאלצת הוא לעזוב את הטיפול...אומנם לא מיד אלא עד הקיץ מטעמים כלכליים...והשאלה העולה היא האם אפשר להאיץ תהליכים? כלומר אני מרגישה שלאט לאט דברים כן מסתדרים והמטרות שהצבתי לעצמי כבר הושגו אבל לא הכל והשאלה היא האם למרות שהיא אומרת שזה לא הזמן להפרד כי זה לא בא עדיין ממני (ממקום נכון) אז איך מתמודדים עם עזיבה מאולצת? ולמה כל כך מעודדים אותנו ככה להקשר להפתח כשבמילא נפרדים...במקומות אחרים אתה אף פעם לא נפרד לגמרי מאנשים חוץ ממוות....אתה תמיד משאיר פתח כזה..או שאתה נפרד כי נגמרת תקופה ידועה מראש..ופה זה לא צפוי כזה....בטיפול זה לא כך..או שאתה חוזר שוב או שלא...כי לא נפגשים פעם ב...או אומרים נתראה......אז למה כל כך מעודדים את הכמיהה הזו ולמה בכלל הייתי צריכה כל כך להקשר???????למה???????לא חבל???????בחיים יש אילוצים לא צפויים וצריך להתמודד איתם, אבל אני לא מבינה למה לעודד תלות כזו במטפל? האם לא אפגע? מי ישגיח עליי אחריי הכל?????ודוקא עכשיו שניסיתי לבד וממש עוד מעט אני חוגגת לבני..למה דברים מעכירים את האווירה??????????

אודי, לא ענית על שאלותיי, אבל אולי אין תשובות לזה..אין חוקים, אין כלום...אני מרגישה שמה שמצאתי בפסיכולוגיה שהכל אינדוידואלי, פר אדם, התשובות אצלי, הכל תמיד מעורפל....וכלום לא בטוח...אז זה סתם כאילו הכל סתם....לא בורחת מהטיפול אשאר עד הסוף למרות הרצון לעזוב מיד..האם באמת היה שווה את כל המאמץ הנפשי והכספי??????חבל לי מאוד שזאת הרגשתי....ויש לי עוד זמן שם..עד הקיץ כמעט ארבעה חודשים..אז לברוח זה לא יהיה באמת.. מנסה להשאר לפרידה...אבל האם אפשר להאיץ תהליך של ריפוי? האם אפגע? פשוט פוחדת שאם זה לא הזמן ולא סיימנו אפגע.. כמו שקראתי כבר אצל אחרים..מבין??????????? אני בשלב אחר היום של לא להתנתק ולהעזר ואפילו גם לנסות לבד...ואז זה קשה פי כמה..כי נתתי לעצמי להקשר וכן יש לי יכולת להקשר אבל אני לא יודעת אם זה מותנה בלדעת להפרד...אוף.אפילו אני כבר לא מובנת לעצמי....מבין????????

שלום רב, מעט מאד מידע קיים באינטרנט על התופעה של שקרן פתולוגי. בכל מקום בו נשאלת השאלה - האם וכיצד ניתן לטפל בשקרן פתולוגי אני מוצאת שהעונים מתחמקים מתשובה אמיתית. בן זוגי הוא שקרן פתולוגי. חשוב לי מאד להבין האם ניתן לטפל בשקרן פתולוגי באופן שיחלים מהמחלה הנוראית הזאת? אשמח לקבל תשובה ישירה וחד משמעית על מנת שאוכל לקבל החלטה ברורה לגבי המשך הקשר שלי עם בן זוגי. תודה.

וואו. איזה צעד עשיתי היום בטיפול. מגיע לי כל הכבוד ו... לשמור עלי שאני לא אברח משם עכשיו....... תודה!!! כנראה שלא סתם היה רעש.

זהו שלא כזה כיף... זה קשה מנשוא. כמו שחשבתי ועכשיו צריך הרבה כוחות להמשיך, להתמיד , ולא לסגת... תודה על שאתה פה. תמשיך, נכון?

מה שלומך ? מתגעגעת.. הרבה זמן לא כתבתי.. כנראה שאני ממש בתוך האנליזה הזו.. נראה לי שהתחרפנתי. קורים לי דברים משונים כאלו שהם מפחידים ונעימים בו זמנית.. אולי השתגעתי? אני שוכבת על הספה הזו ועדיין כל פעם זה קשה בהתחלה..מפחיד. ואתה לא תאמין,גם אני רוצה לא להאמין.אבל זה קורה כאילו מאליו מעצמו..כאילו ללא שליטה שלי. זה להרגיש משוגע,מפחיד אבל גם נעים.. אני מוצאת את עצמי שפתאום אני שוכבת עם עיניים עצומות ערה ישנה כזו ..לא כל כך ברור לי מה זה..והאגודל שלי בפה.. אני יודעת שזה הזוי..אין לי הסבר לתופעה המטורפת הזו אבל זה קורה..ובכלל המצב הזה הוא כזה ערות/שינה.. לא יודעת להסביר מה זה.. לך יש איזשהו הסבר ? וחוצמזה היום יש לי גם פחדים מהעולם החיצוני.. כבר מרגישים שהשמיים מתכוננים לקראת הסופה שתגיע בסוף השבוע. אני גם נורא מפחדת פתאום מכל הקטע של אירן..ממלחמת עולם שלישית כזו..הכל מרגיש כזה שקט שלפני הסערה.. שקט מפחיד כזה.. אודי, תרגיע אותי בבקשה אני מתה מפחד.. שלך-במבי.

הגוף שלי חולה במחלה אוטואימונית. אתה חושב שזה קשור לרמה הנפשית? כן. מרגישה שכלו כוחותיי. שעשיתי הכל וגם מעבר. שאין מוצא. ושוב קיבלתי הצטיינות בלימודים. שוב חייכתי בזיוף. בשירותים אחר כך בכיתי בכי מר. מר לי כל כך. משאלה גרועה-בא לי קצת להיות חולה. להיות מותשת ולא לכאוב ככה. אלוהים... כמה דמעות עוד אשפוך עד שהן יגיעו אליך... אמרו לי ששערי דמעה חא ננעלו. אז אני בוכה אליך כל יום.. בלי רצון אבל מייאוש אמיתי גם שוקולד יכול להיות מריר. עצוב ורע לי. מר.

למה? הלוויא יכולתי לכתוב את כל האמת. אנסה להגיד אותה הכי קרוב שאני יכולה בטשטוש מועט על מנת לשמור עליי... כי כמה שיש לי מסביבי, ויש לי באמת הרבה, לפות זה מה שהסביבה אומרת.. אני מוצלחת, יש לי תפקיד חשוב ומכובד, כמה וכמה תארים ושום דבר מאלה, לא מביא אותי לצחושת שלווה אמיתית... ימים רבים אני חושבת על מוות. יש בי כאב נפשי בלתי נסבל. כל הזמן... אז הטיפול עוזר מאוד, אבל הדרך לא נגמרת... מחזיקה בחיים ואומרת כל הזמן שעוד קצת ועוד קצת והמטפלת שלי מתפעלת מההתקדמות שלי, שיכולה להיות מהירה כמהירות האור ואז להיתקע הרבה מאוד זמן... אבל כמה אפשר להחזיק בחיים בגלל תקווה? רק זה מחזיק. רק זה. ולפעמים כבר אין לי מאיפה לשאוב... הכל כל-כך קשה לי... פיזית, נפשית... לפעמים נדמה לי שזה המקסימום אושר שאני יכולה להיות בו. לפחות כבר אין לי חרדות רבות. אני מתפקדת וזהו. אבל הבושה על מי שאני יהיו מנת חלקי כנראה לאורך חיי. אני אשאר בודדה יש לי כל-כל הרבה שוקולד , אבל את המתיקות שבו - אין לי. מהין אודי? שוקולד מריר יש לי. אומרים עליו שהוא בריא, במינון מסויים. יש לי אותו אודי. הכל כאילו נורא בסדר. אבל העיקר חסר- קצת סוכר להמתיק את המריר.

היי, מה שלומכם? (זה כולל גם אותך, אודי)... It's been a while ואצלי קרו המון דברים, אבל קצרה היריעה מלספר הכל. היה רע והיה רע פחות, ועכשיו סביר. וסביר אצלי זה ממש יופי :). אז מה קורה אצלכם? אני מקווה שבסדר. TM.

אודי, התקופה שהפסקתי לכתוב היתה התקופה הכי קשה - היא טסה לחו"ל, חזרה ואז טסה שוב. קשה לי עם ההעדרויות האלה שלה... ואז היא חזרה וקרה משהו שעשה טוב לקשר: פייסבוק. סיפרתי לה על איזשהו משחק שאני משחקת בפייסבוק והיא החליטה לנסות... יצא מזה שאנחנו חברות בפייסבוק (מה דעתך על זה?), ו"בגללי" היא התמכרה למשחק הזה. בזכות הפייסבוק אנחנו בקשר כמעט יומיומי, בנוסף ל-4 פגישות בשבוע. יש לנו חוזה לא-כתוב, שאנחנו לא מצ'וטטות לנו על עניינים של הטיפול בפייסבוק, וזה אחלה. חוץ מזה לפני כמה חודשים הסתבר שיש לי עוד מחלה כרונית כלשהי - כרגע עדיין מנסים למצוא טיפול שיקל על המצב, כי המצב לא יחלוף. לשם שינוי אני מאוזנת תרופתית, וזה משפר משמעותית את המצב :) וזה תקציר העניינים על רגל אחת. אני בטוחה שזה לא הכל, אבל כמו שכתבתי - קצרה היריעה מלפרט את כל מה שקרה בתקופה שלא כתבתי.

הי טימי...נחמד שחזרת...את נשמעת אחלה..האם זה אומר שתכתבי לנו עוד?...או תצטרפי להודעות לפעמים?...חסרת לי...מיכ

שלום רב , יש לי שאלה שאני זקוק לקבל תשובה עליה בהקדם בבקשה. הבעייה שלי זה כמגדירים אותה רופאים משהו בין הפרעה נפשית לדיכאון. המחלה מתבטא בתחושה של עייפות נוראית קושי נוראי בתקשורת עם אנשים ובעיות עם זיכרון. אני בן 30 ופעם ראשונה זה התחיל בגיל 22 בצבא בגלל הלחצים נפשיים ופרידה מחברה. אז הצלתי לעזור לעצמי באמצעות שיטות CBT אך כעבור שנה הדיכאן חזר ללא סיבה. מאז אני כמה שנים נלחם בזה , מצליח לעיטים לצאת לתקופה של חצי שנה (פעם זה יוגה, פעם זה תרופות) אבל הכל חוזר קדמותו. לפני שנה התחלתי טיפול עם פסיכולוגית שקיבלתי המלצות עליה. ושוב פעם בהתחלה הייתה התעוררות והיה נראה שמצאנו את מקור של הבעייות שלי - שאני לא מצליח לקבל את עצמי כשאני לא מושלם וזה משהו שלא פיתחתי בילדות . אבל אחרי כ 9 חודשי טיפול הכל חוזר לקדמותו. אני כרגע חודשיים במצב מאד קשה , הולך לעבודה אבל כל יום זה כמו מלחמה אמיתית בשבילי. מה שאני שומע מפסיכולוגית שהיא משוכנעת שכן ניתן לעזור לי והדרך היא - לחזק את הביניין שלי מהבסיס ורק דרוש זמן. את כל זה אני שומע כבר כמה חודשים וכל פגישה היא די אותו דבר , אני לא מקבל תשובות קומקרטיות וכיוון קונקרטי איך בידיוק אנחנו הולכים לפתור לי את הבעייות שלי ואיך ניתן להקל על הקשיים שלי כרגע שאני חווה יום יום. כמה פעמים אמרתי לה על האכזבה ורצון שלי לחפש מטפל אחר והיא אומרת שמבינה את זה אבל אני כאילו כל הזמן מחפש תשובה בחוץ אבל היא נמצאת בתוכי. חשוב לציין שהיא מאד נחמדה, משקיעה את כל כולה בטיפול ומאמינה שיכולה לעזור לי,ואני הולך דרך ק"ח כך שהיא לא מרוויחה עלי כל כך. אבל לי זה לא מספיק אני ממש סובל ולא יודע מה לעשות הלה . אני התייעצתי עם עוד פסיכיאטרים שרובם אומרים שכדאי להמשיך בטיפול פסיכולגי בנוסף לכדורים שאני מקבל, הייתי אצל עוד פסיכולוגית שטענה שאני צריך לחפש דברים שעושים לי טוב ולהתמקד בהם.. נראה לי קצת מגוחח ופשוט. שורה תחתונה אני מרגיש מיועש בלי תקווה ומאוכזב מרפאה.. מה עלי לעשות האם להמשיך את הטיפול שכבר נמשך שנה ולהמשיך לחפש מטפל אחר? זה בחירה מאד גורלית עבורי

שלום האם שיטת הביופידבק עוזרת לחרדה המתבטאת בקפיצות בלחץ דם חולשה עייפות ?

ביופידבק היא הגישה הראויה ביותר לטיפול בקפיצות בלחץ דם הנובעות מהתרגשות וכדו'. בד.כ. לקיחת תרופות לי.ל.ד. במצב זה גורמות לחולשה. ד"ר נורית הרן Ph.D שילוב - ביופידבק נוירופידבק

אודי שלום, בטח אתה כבר זוכר אותי (או לפחות כך אני מקווה :-), זו שעזבה את הטיפול שלה, די בחופזה. (אגב, כנראה המשפט הזה של "בטח אתה זוכר אותי" הוא מסוג המשפטים שתמיד אוהב להגיד כ"מטופלת" בחדר הטיפול - סוג של אמירה שמקפלת בתוכה ציפיה). טוב, אז לא אקטר לך ואבכה שוב כמה קשה לעזוב מסגרת של פעמיים בשבוע טיפול, ב"בום" גדול, ולהרגיש שנטשתי את עצמי, אך אולי גם קצת ננטשתי בקלות. איך יודעים שהגיע הזמן לחזור? אמרת לי לתת מקום לאמביוולנטיות. והמילים האלה עזרו לי לפחות להרגיש שהעזיבה שלי לא מיותרת מאוד, ולפחות יצא לי ממנה משהו טוב. עבר פחות מחודש, ואני מרגישה שעברו חודשיים לפחות. כל יום הוא סוג של ניסיון להחזיק מחדש בתחושות הטובות, ופחות ליפול לחוסר אופטימיות, או למחשבות הרגילות שלי בתקופה הזו ("לא נשאר לו מקום בשבילי", "הלו"ז שלו תמיד היה עמוס", "גם אם יקבל אותי בחזרה הוא יעשה את זה כי לא יהיה לו נעים, ובטח יהיה עייף ממני", "בטח הוא שמח שמרווח לו עכשיו היומן בזכותי") עדיין כנראה לא מצליחה להשקיט את המקום בלב שאומר שיהיה בסדר, ושאכפת לו ממני. ושאולי אפילו הוא ירצה לראות אותי שוב. הוא יצר קשר בהודעה. תמציתית, ומזמינה. הגבתי משהו שהוא קצת "מנומס", כי לא רציתי לספר לו בהודעה כמה קשה לי בלי המקום הזה. מצד אחד אולי כך צריך. מצד שני קצת חבל לי שלא שיתפתי אותו בכמה קשה לי. אולי זה היה משקיט אצלי משהו. אך חסתי גם על אורך התגובה... :-) עברו כמה שבועות ואני יודעת שמצד אחד - כבר ברור לי שלא אעזוב בקלות אם אחזור. עכשיו אני יודעת כמה הוא חשוב לי, וכמה המקום שהוא מאפשר לי משמעותי והכרחי בשבילי. הגעגועים מלמדים. מצד שני - קבעתי לעצמי סוג של דדליין מתי בערך אחזור, כשראיתי שמאוד קשה לי, וקיוותי לעמוד בו. להוכיח לעצמי גם שאני מסוגלת בלעדיו. (גיבוש עצמי לפני קירבה, קצת כמו בשלבי ההתפתחות של אריקסון). הזמן הזה די קרוב, אך אחרי תקופה כזו שכל יום מרגיש לי כמו כמה ימים - מאוד קשה לי, ובא לי לוותר לעצמי. או אולי זה לא לוותר לעצמי אלא לעזור לעצמי? אוף, חבל שאני לא יכולה לדבר איתו ולהגיד לו - זה היה הופך הכל לכל-כך קל. אודי, מקווה שלא נמאס לך ממני. ואם כן - מתנצלת. :\ אני בעצמי לא מאמינה שכך אני מגיבה על הפסקת טיפול (אגב, עזבתי לפניו כמה טיפולים, ואף-פעם לא הגבתי כך אלא ההיפך הגמור, כך שזה מאוד נדיר אצלי. מקווה שאתה מבין).

היי אודי, לא בטוחה שאני חשה שננטשתי. אך כן קיים בי קצת כעס כלפיו, ש"הרשה" לי ללכת, ולא דאג לסגור את הדברים בצורה טובה. (בתחילת הפגישה אמרתי לו שאני רוצה לעזוב, והתכוונתי לנסות לסגור דברים במהלך הפגישה. הוא לא הבין שאני מתכוונת מיד, ורק בסוף הפגישה כשרציתי לשלם, הבין. ואז התלבטתי בקול אם לבוא שוב, כי לא סגרנו, והוא טען, עם סיבה די טובה שקשורה לטיפול שלי, שכדאי שאעזוב ברגע שאני מרגישה ואתן מקום לרגשות שלי). וגם ההודעות שהוא שלח בזמן האחרון נותנות לי לחשוב שגם הוא חושב שדברים לא נסגרו כמו שצריך. זהו. לא נטישה, אך כן אי-סגירה. אולי הוא חשב שכך יתאפשר לימצד אחד מקום ללכת, ומצד שני מקום שקורא מאוד לחזור. לא יודעת.

שלום (: שלחתי הודעה אל הפורום וסיפרתי שכשהייתי צעירה מאוד עברתי התעללות מינית. אף אחד לא יודע מזה. ושיש לי חברה שנמצאת בחו"ל כרגע ושהרגשתי איזה דחף לשלוח לה מייל ו"לספר" לה עלי, את הדבר הזה ששייך אלי. אבל הדחף הזה נבלם על ידי כל מיני פחדים ורגשות קשים, שאני אציב אותה במצב לא נעים/אהרוס את הקשר, שאני אזיק לעצמי, ושאני לא מוכנה לזה בכלל ושאני לא באמת רוצה בהשלכות שיהיו לזה.. בקיצור אני מבולבלת. אודי הציע לכתוב קודם כאן בפורום, ככה בתור "שלב" באמצע. המייל שכתבתי (אך עדיין לא שלחתי) לחברה שלי התחיל בזה שפשוט כתבתי שאני רוצה לספר לה על דבר שקרה לי כשהייתי צעירה מאוד והשפיע עלי מאוד. כתבתי שחשוב לי לספר לה את זה כי היא חשובה לי וכי זה חלק ממני וחלק מהחיים שלי גם אם זה קשה. זו הייתה התקופה של בית הספר היסודי, זה קרה לאורך השנים של בית הספר היסודי. נפגעתי מאוד ממישהו שאני מכירה ו"קרוב" אלי, פגיעה שקשה לדבר עליה. (במייל לא כתבתי "התעללות מינית", הזכרתי את זה בשני משפטים עמומים כמו זה.) הפגיעה הייתה בלתי נתפשת בשבילי. קשה להאמין שהדברים האלו קרו לי. הפגיעה הזאת השפיעה על כל תחום בחיים שלי ועלי בכל מקום. הייתי תמיד מנותקת ומרוחקת וסגורה מדי. הרחקתי אנשים ממני והתנתקתי מאנשים, לא בגללם אלא בגללי. הייתי סגורה מדי, וקפואה מאוד. ומבחינה רגשית היה לזה מחיר כבד. (שלא פירטתי במייל..) אני כותבת בלשון עבר, אבל אני עדיין במקומות האלו. קל היה יותר לכתוב את המייל בלשון עבר כאילו זה "מאחורי".. ואז זה יותר פשוט לקרוא ולעכל.. כתבתי שאני יודעת שזה כנראה לא מתחבר לה לשום דבר שהיא יודעת עלי או אלי, שזה נוחת עליה משום מקום וב"מכה אחת". ובכל זאת אני מספרת, כי זו אני ואלו החיים שלי, זו האמת עלי. (גם אם אני אאבד אותה, עדיף לי להיות חופשיה ואמיתית מאשר כלואה באיזה כלא דמיוני עם כל השדים שלי). זהו, זה קצת הסיפור שלי (קשה לי עם פירוטים..), וקצת ההתלבטות הגדולה שלי האם לספר לחברה טובה או לא. אם מישהו יכול לומר כמה מילים, איך הוא היה מרגיש אם היו מספרים לו או מה הוא חושב. זה היה עוזר לי (: מצטערת אם היה מבולבל או ארוך מדי. בכל מקרה תודה שקראתם (:

מעריכה את היכולת לכתוב את הדברים החוצה, בפעם הראשונה. זה בטח דורש הרבה אומץ. ולשאלתך, אני חושבת שהבסיס הכי חזק הוא אם החברות שלכן מספיק אמיתית ויציבה (אם אכן כך, כנראה לכן בחרת לכתוב דווקא לה). נכון, יכולים להתעורר הפתעה/בלבול/רגשות נוספים, אך נראה לי שהתחושה הכי חזקה בבסיס, כחברה, היא רצון גדול להיות איתך במקום הזה, ולהעביר לך קצת כוחות והרבה אמפתיה. סוג של חיבוק. זה לפחות מה שאני הייתי מרגישה. אגב, כשאני שואלת את עצמי למה את רוצה לכתוב לה את זה, אני מבינה, בעיקר מכך שכתבת איך זה השפיע ומשפיע על החיים שלך, שאת רוצה לקדם את הקשר ביניכן למקום יותר עמוק. סוג של פתיחת דלת. ואולי בלי קשר למה שתחליטי לעשות, ואם תכתבי לה או למישהו אחר, אני חושבת שזה דבר שאת צריכה להעריך בעצמך שהגעת למקום שאת רוצה להתחיל לצאת החוצה מהמקום של הכלא הזמני הזה. הרבה כוחות והצלחה.

אני פשוט הולך לישון, ולא רוצה יותר לקום בבוקר, לא עבודה לא לימודים,לא זוגיות כלום. פשוט נמאס להתמודד. . . אתה יודע אני מסתכל על הפנים שלי . .. הם לא צרות הלסת רחבה, העיניים נראות קטנות וכן האוזניים והאף גודולים. . . מראה גברי טיפוסי אני נזכר שכשהייתי אצל פסיכולוגית למשך שלושה חודשים ואז עזבתי אותה. . . אז בהתחלה היא היתה מסתכלת עלי ומיד אח"כ חוזרת לקלסר ורושמת פרטים. קראתי שבפסיכודיאגנוסטיקה. . . משהו כזה בודקים בזמן הטיפול כמה המטופל או המטופלת גבריים או נשיים במראה וכמה גבריים או נשיים ברגש ובקוגניטיביות. אז בעצם ככה בודקים תכונות של המטופל ? באמת המטפל מסתכל על המטופל ובוחן כמה הפכת להיות גברי או נשארת נשי?

שלום רב, אני בטיפול עם פסיכ' קלינית בחצי השנה החרונה. הטיפול החל כטיפול זוגי ולאחר חודשיים הפך לטיפול אישי שלי כיוון שהמטפלת לא מצאה קצה חוט כיצד להתקדם איתנו. עלי לציין שהיא נחשבת כבכירה מאוד בטיפול זוגי. במשך 4 החוד' האחרונים הייתי אצלה בטיפול של יומיים בשבוע. לאט לאט הרגשתי צורך עז להיעזר בה בשעות שבין הטיפולים כיוון שהרגשתי שאני מתדרדרת ואין לי על מי להישען. במהלך היום יום תפקדתי כרגיל אבל בפנים רע לי. כאשר המטפלת הרגישה שהיא לא מוגלת לתת לי את המענה לו אני זקוקה היא פתחה בפניי את הקושי שלה ושם התחלה ההתנגשות בינינו. לקח לנו 3 שבועות להגיע להחלטה מה לעשות, האם להמשיך תחת התנאים שלה או להפסיק ושאני אחפש לי מטפלת שתוכל להיענות לצרכים שלי. אתמול זה נגמר - היה לי קשה מנשוא!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מרגישה שהיא נטשה אותי בשעה הכי קשה שלי ומפחדת שלא אוכל לסמוך על מישהי/ו אחר/ת שיוכל לעזור לי, כל שכן שמטפל/ת חדש/ה ירכוש את אמוני. קשה לי מאוד ואינני יודעת כיצד להתמודד עם זה. אודה לך על כל הצעה/הכוונה/עזרה כמו כן אוסיף עוד מידע אם יש צורך. בברכה דינה

אודי שוב שלום ותודה רבה על תשובתך שממנה אני מבינה כי הבנת שהייתה מסגרת לטיפול - אז אני שואלת אותך, איך קורה מצב שפסיכולוגית מטפלת במישהי חצי שעה ולא מבצעת איתה תיאום ציפיות? איך, כשהמשבר הגדול של אותה מטופלת הוא בעצם חוסר אמון באנשים, תחושה של חוסר אהבה מהסביבה הקרובה שלי היא מביאה אותה למצב בו נפתחתי בפניה כ"כ עמוק ובשלב הקשה ביותר היא נוטשת אותי???? האם זה תקין להשאיר אותי חשופה ופגיעה כ"כ רק בכדי שהיא תוכל לשמור על עקרונות הטיפול שלה????? זה כואב בצורה לא רגילה!!! דבר נוסף אודי, כתבת שזה לא אמור לנחם אותי שהיא בטח מתייסרת, אז נכון זה לא מנחם הבעיה היא שזה יותר גרוע כיוון שהיא גרמה לי להחליט מה לעשות ואם ההחלטה שלי גרמה לשתינו להיות מיוסרות אז איפה הפן המקצועי נכנס לתמונה?? אני לא מצליחה להבין מה קרה כאן, אני חושבת שטעיתי בהחלטה כי היא נעשתה ממקום שבור ואינני יודעת איך להתמודד עם זה. אודה על תשובתך הכנה. דינה

היי..... כשהייתי צעירה עברתי התעללות מינית. לאחרונה אני מתמודדת עם זה. יש לי חברה שטסה עכשיו לחו"ל ונמצאת עד עוד חודש-חודשיים בחו"ל. היום דיברתי איתה בסקייפ, ונתקפתי רצון גדול פשוט לכתוב לה מייל ו"לספר לה" מה קרה לי, מה עבר עלי.... מה הסיפור שלי... זו חברה טובה אבל היכולת שלי ליצור קשר אינטימי וקרוב מוגבלת ככה שאנחנו לא "מדברות" על דברים..... בכל מקרה כתבתי מייל שמספר הכל. אני כרגע מאוד מתלבטת אם לשלוח... המייל פתוח עכשיו מולי, ואני לא יודעת מה לעשות. האם לשלוח או לא? מעולם לא סיפרתי לאף אחד. וזה נראה לי דבר רציני, אני חוששת מאוד שאתחרט אח"כ, לא יודעת איך היא תגיב. ואם בכלל זה נכון לי או יכניס אותי לאיזה שוק. ברור שבמייל זה יותר קל. בקיצור אני מבולבלת נורא. ובאותו זמן גם יש לי מחשבות שהלוואי שלא הייתי מכירה אותה והלוואי שלא היינו בקשר ולא הייתי צריכה לספר שום דבר לאף אחד. :( ומעדיפה שזה ישאר פרטי וסגור. ובאותו זמן, אני משתוקקת לשלוח לה. נראה לי שבכל מקרה הלילה לא אשלח, עדיף לישון על זה ולא לעשות משהו בצורה מהירה מדי שאח"כ תשאיר בלגן וקושי. האם כדאי לי לשלוח או שזה במידה גם "מסוכן" לי? ויכול להכניס אותי לאיזו סחרחורת ולכפות עלי כל מיני התמודדויות קשות שלא בטוח שאני מוכנה אליהן? נראה לי שאני כאילו חושבת שאני יכולה לשלוח לה מזה ולשכוח מזה כאילו זה ישאר בגדר מייל אחד? זה הגיוני לבקש במייל שלא תעשה מזה סיפור ולא תתן לזה להעיב יותר מדי על הקשר בינינו? זה אקט חזק??? זה אקט שישפיע בצורה דרסטית על מערכת יחסים???

תודה, הרעיון שלך מצא חן בעיני ואני אשלח משהו קצר ממני. ובכל זאת רציתי שוב לשאול אם זה אקט כבד עבור רב האנשים (הנאלצים לשמוע)? האם שליחת מייל בעניין כזה היא מוזרה ולא נעימה ו"תקועה בגרון" כמו שנדמה לי? בלתי אפשרית לעיכול??.. כדאי לציין ששתינו מאוד צעירות. וגם לגבי, האם יש בסיס לחששות שלי? האם זה איזשהו צעד דרמטי שאין ממנו דרך חזרה שעלול לגרום נזק? ומצד שני, עכשיו פתאום אני חושבת, ה"נזק" כבר נגרם... הנזק כבר היה, והוא לא משהו שקורה עכשיו... וזה, בצורה מוזרה, דווקא גורם לי לחייך... זה משחרר במידה.

אתה יודע אני נזכר בימים הראשונים שהקשבתי לתוכנית של ורדה רזיאל. כל הזמן סרוטונין סרוטונין זה נכון שהוא גורם לתחושת שלווה ורוגע אבל שהוא גבוה הוא גורם לתחושת חוסר איכפתיות וזה כאילו קורע את כל הקורים שטווית בראש כל המשמעויות שהענקת לאוביקטים והזיכרונות בחיים האלה. כאילו מישהו חדר לך למוח עם סוס טרויאני (כמו מה שקרה לורדה עצמה) סוס טרויאני כל כך יפה וטוב שרק בא לעזור לך לעולם היא (ורדה) לא מדברת על עודף סרוטונין בתוכנית רק מחסור לעולם היא (ורדה) לא תספר מה קורה לאנשים שמנסים להיגמל מssri. . . מה קרה להם לעולם היא (ורדה) לא תספר מה זה באמת הומוסקסואליות אותו הבדל בין הראש הגברי לנשי. ואז במצב הזה של חוסר העונים בגלל העדר האיכפתיות- העדר הענקת משמעויות ריגשיות אתה נטלה אצל פסיכולוג שסורג אצלך קורים חדשים בראש כל כך גאוני רק חבל שהמטופל עצמו לא יודע כל כך עצוב לי היא באמת עזרה ורדה ?

אני מתכוון לזעם שלאנשים בדיכאון יהיה זעם? שלאנשים שנמאס מהמרמה יהיה זעם זעם . . . הוא חלק מהמרמה עצמה, אדם שזועם ללא ערף. . . עלול ליפול יותר לחטאים ולהיות פרא אדם. . . ולטעות. . . ולפגוע בחפים מפשע, ואם גם אין לו מקום למצפון. . . אז הוא גם לא יתחרט וביחד ביחד . . . זה יהיה מפלצת

הי אודי, ראשית אציין שמאוד התרשמתי מהתגובות שלך להודעות שקראתי. אני נשואה ואם לשתי בנות מקסימות- אחת בת 4 והשנייה בת חצי שנה. בעברי בילדות המוקדמת עברתי הטרדות מיניות ממכרים( שכן צעיר ופדופיל שפגש בנו בדרך) חשבתי שכבר הטראומה מאחוריי אך אני רואה שצילה קיים בחיי הנישואין. אני כל הזמן מפחדת שבעלי יגע בבת שלי וזה אוכל אותי מבפנים- היום תוך כדי משחק הוא נשכב עלייה וחטפתי כאב בטן, הוא מבקש ממנה לדרוך עליו על גבו בשביל מסאז' וקם עם איבר קשוי ואני שוב עם כאב בטן. הצילו מה אני יכולה לעשות? נכון שאני בדאגות מיותרות? אנא עזור לי...

הי אודי, תודה על התגובה המהירה. בן זוגי מודע לעברי, אתמול שיתפתי אותו בתחושות שלי והוא אמר שהוא שמח ששיתפתי אותו והוא כלל לא זכר שהוא נשכב עליה. בעבר ששיתפתי אותו בדאגתי הוא ממש נפגע על עצם מחשבתי כי זה רחוק מהמציאות אך בפעם הזאת הוא ממש הבין. שאלותי הן האם אתה רואה במעשים שתיארתי גוון מיני או שבגלל הסרטים שלי כך כתבת? ומדוע בחרת לכנות את המעשים צוננין, רק בשביל הבנת משמעות הביטוי, שבגלל עברי אני חוששת מדברים קרים לכאורה? סורי על החפירה. כל הטוב ותודה

איך מחנכים ילדה בת ארבע להישמר מהטרדה מינית? לומר לה שאסור לאף אחד לגעת לה באזורים אינטימים? תודה לך

על פניו על סמך התיאור שלי, האם זה נראה לך לא תקין? והתנהגות זו( מסאז' ומה שתואר) צריכה להיפסק? או שמא סרטי העבר משפיעים. אשמח להבהרה. מזל שההודעה לא מתפרסמת מיד ממש תודה לך וסליחה שלא כל התגובות קובצו יחד. אהובה

שקט פה רק אצלי יש כזה רעש?

הפעם שאלה לא שגרתית.. איך עושים החלטה לעזוב מקום עבודה??.. אם קמים בקושי בבוקר..עם דמעות..?? זה סימן שצריך לעזוב??..אם זה נמשך כבר הרבה זמן..יותר משנה.. אם מרגישה לא מוערכת בלשון המעטה??..ואם אני פשוט (לא כזה פשוט??) - מושכת אלי יחס כזה?? של נידוי! כי בהשערה שלי..אולי חושבים שאני לא "תורמת"..לא חושפת מעצמי..גם אם זו אני..גם אם אני אשמה..ולא מצליחה לשנות אותי.. זה לא נכון לשנות את המקום עצמו??כי אני..לא רוצה להיות אני.. אבל..לא מצליחה להיות אחרת.. אודי..תודה שאתה משתדל להבין..מקווה שגם עכשיו?

אני חן בת 16 עם חרדת מחלה נוראה, יש לי את החרדה כבר 6 שנים בערך. בזמן האחרון זה התגבר ויש לי כבר חרדות וסטרס 3 חודשים. אני כל הזמן בלחץ, בחרדות מהמוות, מכל דבר הקשור בגוף שלי. אני מפחדת גם להשתגע מהפחד עצמו שיש לי. אני אולי הולכת לפסיכולוג, הסטרס עשה לי נשימה לא נוחה ומעצבנת, מרוב רעידות אני מרגישה כבר אי נוחות בבטן, יש לי עצבים בגוף ואני מרגישה שכל הזמן אני צריכה להיאנח ולשאוף אוויר כאילו אין לי אוויר כבר בריאות.מהלחץ לפעמים כואבב לי החזה. הלכתי כבר לרופאים והם אמרו שאין לי כלום, ההורים שלי מסבירים לי אולי מאות פעמים שאני בריאה, אבל הראש שלי מסרב להבין. אם אני אומרת לעצמי "אני בריאה" אני מרגיש כאילו אני משקרת לעצמי. אני חושבת שאני משתגעת כבר, אני לוקחת רסקיו, זה מרגיע... אבל עושה לי נשימה יותר מידי שקטה שמפחידה אותי. אני נכנסת להיסטריות נוראות, להורים שלי כבר נמאס להסביר לי, אני כבר ממש רוצה למות, אבל מפחדת למות... זה ממש אבל ממש מטריד. אני ממש מחפשת יעוץ, זה לא שפשוט להגיד לי לכי לפסיכולוג. אני רוצה ממש יעוץ איך להרגיע את עצמי, מה לחשוב! אני לא נרדמת בלילות, אני ערה עד 5 בבוקר, ואני הולכת לבצפר אפיסת כוחות, הלימודים שלי התדרדרו בגלל זה בדיוק בקטע של הבגרויות. זה מפליא אותי כי בגיל שלי אני לא צריכה לחשוב על מוות ועל מחלות! אני מפחדת מדום לב והתקף לב, משיתוקים, משגעונות מגידולים. וכל כאב קטן כאילו רומז שיש לי משהו נורא! בבקשה... אני צריכה מושיע! תודה ד"ר..

רציתי לדעת למי עליי לקבוע פגישה על מנת לקבל מרשם לכדורים נוגדי דיכאון שמעלים את רמת הסרטונין? פסיכולוג יהיה מספיק או שעליי להיפגש עם פסיכיאטר? יש אפשרות להמנע מפגישות ארוכות ופשוט לקבל את המרשם בפגישה הראשונה או שזה לא מקובל? תודה.

פעם נאמר לי על ידי איש מקצוע: "את לא רק ריקה, את גם מלאה." מבלי להתייחס להקשר, האם דברים אלה עלולים לרמז שנתפסתי כסובלת מהפרעה נרקיסיסטית? תודה.

התכוונתי לאפשרות שמילים אלו קשורות לתאוריות המייחסות לסובלים מהפרעה נרקיסיסטית תחושות של "ריק" ו"אין" ורצון למלא את הריק באמצעים השליליים המוכרים...

שלום, בא לי להוריד הרבה דברים מהלב וטפל בכמה עניינים רגשיים. מאחר ואני לא אשמע מחברים "היי זה פסיכולוג טוב אני ממליץ עליו" ולבחור בדפי זהב נראה לא לעניין, רציתי לשאול איך אני אמור לבחור פסיכולוג? באילו פרמטרים כדי להתחשב? ואיפה לחפש? תודה רבה