פורום פסיכולוגיה קלינית

אתן הורגות אותי שתכן.. זה קשה. הקשר הזה , גם כשעדיין לא מדובר על פרידה זה קשה כל הקשר הזה, גם כשעודנו "בחיים" מהפגישה הראשונה חשבתי כבר מתי נפרד. בניגוד לקשרים אחרים, כאן יש "פג תוקף" באותיות זוהרות וברורות. היא עוזרת לי ואני אוהבת אותה אבל לפעמים קצת מצטערת שנפגשנו. מרגיש כמו אהבה נכזבת, קשר שלא ימומש לעולם.. בעצם, לא כמו "שומרת נגיעה" חייכתי חיוך מריר שקראתי את זה , במבי מעולם לא רציתי חיבוק, או אפילו סתם נגיעה מאישה וזה מרגיש לי אסור, אפילו קצת ארוטי. ואני קוראת על יסורי הפרידה של שתיכן ומרגישה את יסורי הפרידה שלי. לא דברנו על זה עדיין ( למרות ששאלתי והיא לא ענתה ) אבל כבר יש לי מכתב פרידה על הדסקטופ כבר חודשים ורעיון למתנה, ואפילו את המתנה עצמה ...

ראשית, ברצוני לתקן טעות : אני לא נפרדת מאמא צביה שלי !!!! את שומעת אני ?? אני ממש לא נפרדת ממנה !!! לא !!!! אין באופק פרידה. אין פרידה !! אין פרידה !!! היא גם אמרה לי את זה. שאנחנו לא נפרד עכשיו .אז אני חוזרת ואומרת . אין פרידה !!! לא !!!!!!! וואווו.... כמעט הרגת אותי עכשיו...וואאוו... ..... ...... ועכשיו אני יכולה להתייחס גם לנקודות נוספות . כללית , אני רוצה לומר לך שאין לנו שום ביטוח לגבי שום קשר.. כלומר "פג תוקף" יכול לצוץ בכל קשר שמתקיים.. הרי אין לנו ביטוח חיים לנצח, נכון ? זו העובדה היחידה למעשה שאנחנו יודעים : נולדנו ונמות... בטווח של החיים יש לנו אפשרויות רבות ושונות להתנהלות. קיימת האופציה של המנעות מקשרים בגלל החשש של "פג תוקף" ויש לנו גם את האופציה של חיים-תרתי משמע. כלומר לחוות קשרים בכל נים ונים בגוף, בכל נשימה ונשימה.. לאפשר לעצמנו לחוות, להתרגש, לאהוב, לכאוב, לחשוש,להקשר לגמרי ולדעת שכן, יש גם "פג תוקף" עם כל המשמעות שנלווית לכך.. ולגבי שמירת נגיעה מאישה כשקראתי את דברייך קצת היה לי עצוב עלייך, ראשית, החיבוק ובכלל המגע פיזי שאני רוצה, צריכה, מפנטזת ,מתאווה,משתוקקת,ועוד פעם רוצה וצריכה מאמא צביה שלי זה בא ממקום של צורך של ילדה במגע פיזי מאמא שלה ואני לא מרגישה שזה מגיע ממקום ארוטי, ואת יודעת מה ? גם אם זה מגיע ממקום זה, מה רע בזה ? אם זה הצורך, זה הצורך.. ובכלל המונחים שאת מדברת עליהם זה ממקום של אסור ! שכנראה הפנמת היטב את הנורמות החברתיות עליהן גדלת.. ועוד יותר אומר לך.. אני "שומעת" אותך אומרת : אני כל כך רוצה וצריכה חיבוק ומגע פיזי מהמטפלת שלי אבל אני אפילו לא מעזה לחלום על כך ..אולי ממקום של יאוש ? שומעת אותך אומרת :"אני כבר התייאשתי, אז אשכנע את עצמי שזה קשר ש"פג תוקפו" ובכלל הוא אסור... אבל את החיוך המריר שחייכת לא הצלחת להסתיר.. החיוך הוא מריר... כן, כנראה שהצורך שלך קיים ובגדול... אני מרגישה שיש תוקפנות בדברי, מתנצלת. התוקפנות בדברי מ 2 סיבות : 1.זיעזעת אותי כהוגן עם הפרידה שלך.. 2. ביקשתי מאודי התייחסות, איזו הרגעה, משהו , ולא קיבלתי ממנו. אז, כו, אני מלאה בתוקפנות עכשיו.... במבי.

הי, כתבתי ובלי כוונה הכל נמחק לי.אוף.....עכשיו משחזרת... נכון זה קשה...מההתחלה חשבתי על פרידה,והנושא עלה אז אולי אני עבדתי את הפרידה כבר ממזמן..אני,ממליצה לך לשוחח על זה איתה...ולראות מה כן ישנו בקשר שלכן,גם אני מצטערת לפעמים שנפגשנו, אבל למדתי שלא כדאי להצטער על מה שאין אלא לחשוב על מה שיש..אמפתיה, הכלה,קבלה ללא שיפוט, ללא ביקורת,הסתכלות פנימית, אין שום קשר שדומה לזה ולכן הוא כל כך מיוחד...נתתי לעצמי להתקרב עוד ועוד לאט לאט עד היום, פחדתי מקרבה אבל התקרבתי, הרשתי לעצמי לחוות הכל בטיפול וזה הופך את הפרידה לקשה....אבל האם באמת חבל שנפגשנו? לא בטוח, אם לא היינו נפגשות לא הייתי יודעת שאפשר לאהוב אותי, לקבל, לא הייתי מעלה את הערך העצמי שלי, לא הייתי מגלה ומעבדת את מה שהיה פעם...היא הוציאה אותי מדיכאון ללא תרופות..מי עוד היה עושה דבר כזה??? וכל הטוב הזה נשאר הוא לא נמחק, הקשר לא נמחק כשנפרדים, הוא קיים וישאר בזיכרוני לתמיד!אפילו שנפרדות היא הבטיחה שזה לא "סופני" כלומר תמיד אוכל להתקשר ולקבוע פגישה, תמיד אוכל לאחל חג שמח, לעדכן וזה כל כך חשוב, אני כמנתקת קשרים סדרתית לראשונה בחיי מבקשת על שמירת קשר...תמיד אחרים היו אומרים "תשמרי על קשר" ולא שמרתי ואם היינו נפגשים היו כועסים עליי שאני לא מתקשרת..(הם מתקשרים ואני לא)מצחיק היום אני נמצאת בסיטואציה כזו שאני מבקשת קשר...ובמבי, מצטערת אם כל הכתיבה הזאת גרמה לך צער, לי היא הייתה חשובה מעין כמוה...אודי, כל כך עוזר לי לכתוב לך פה, זה עוזר שיש מישהו מהצד ששותף למה שקורה..כי אף אחד אחר אני לא משתפת בקשר שלי איתה..איש לא יבין, רק מי שחווה טיפול...תודה לכלכם על השיתוף...

אני 14-כל כך מבינה אותך, גם מעליי יש שעון מתקתק, כל פגישה הוא מתקתק חזק יותר, ככל שעובר לו הזמן ואני יותר זמן בטיפול אני מתמלאת חרדה כי יודעת שהזמן אוזל והנה הזמן של הפרידה מגיע (למרות שאין עוד חצי שנה בטיפול ועוד לא דובר בכלל על פרידה) ובכל זאת, זה מאיים, כתבת נכון- "פג תוקף" גם אני מרגישה לפעמים חרטה על שנפגשנו, הייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה ולא ללחוץ על הסנד בפלאפון..אבל אין מה לעשות, היא הופיעה לי בחיים, וכנראה לא סתם היא הופיעה, ודווקא היא ודווקא עכשיו, להכל יש סיבה... במבי- הכל בסדר, היא איתך, היא שלך, אתן לא נפרדות, את בטיפול על ידה.. אני שמחה שהחלטת להישאר בטיפול, אני זכרת שהיתה פה התכתבות לגבי התלשום וכדומה, אז אני שמחה שאתן לא נפרדות, באמת באמת שמחה מיכ היקרה,אין לי הרבה מה לכתוב לך...מה שהיה לי כבר כתבתי, רוצה רק לומר לך שלמרות שאני בכלל לא מכירה אותך נכנסת לי ללב, ואני אגלה לך שאני חושבת עלייך לפעמים, ככה במהלך היום את מופיעה לי שם במחשבות, אני מאמינה שאת מספיק חזקה כדי לשרוד את הפרידה הזו. ליאת רשמה משהו בפורום השכן על כוחות שמתגלים דווקא במצבים כאלו...אני רוצה לומר לך שזה נכון, אני עברתי בחיים שלי משהו שאם היו שואלים אותי לפני האם אני חושבת שאהייה מסוגלת לעבור את זה הייתי מתעלפת, מתמוטטת והנה עברתי...אני זוכרת שכתבת שאת דתייה ולכן אני גם ארשום לך משהו(מקווה שזה בסדר) אני מאמינה שבורא עולם נותן לנו בחיים ניסיונות, קשיים, כאב, אבל באותו זמן הוא גם שומר עלינו, נותן לנו כוחות להתמודד,הוא לא נוטש, הוא איתנו תמיד, שומר, מגן, אוהב ולכן אני באמת מאמינה שכמה שקשה לך עכשיו את תמצאי את הכוחות להתגבר גם על הפרידה הכואבת הזו, כן היא כואבת אבל אני מאמינה שהיא גם תעצמים אותך. ולסיום, אני גם אכתוב לכן ולך אודי שכואב לי כל כך בימים האחרונים, אני עוברת טלטול רציני מבחינת הרגשות שלי, תחושות, מחשבות בנוגע לטיפול, לא כל כך מאושרת, עצובה, כואבת... גיגית

אני זוכר את עצמי בתקופה בא נטלתי ssri כעבור שנתיים מאז. . . מבין שאולי כדאי לי לשים קץ לחיי ובאמת אני יושב שם במקום הגבוה ובקושי מצליח להתקדם לעשיה הזאת. . . פתאום הכל כל כך קשה. ואני עכשיו ניזכר שבעצם ניקח את ההרגשה הזאת, ונפרוש אותה למהלך יתר המטלות של היום אותה הרגשה היתה נפוצה אצלי כל יום במהלך התחלה וביצוע של כל פעולה. . . האם אז שדיברנו התכוונת שאנשים עם נטיה לאובדנות חשים "חרדה מסוג מסוים"? האם זו בעצם אותה החרדה הטיפוסית לאובדנים אותה החרדה שמקשה על כל אדם להתאבד היא אותה החרדה שמציפה את האובדני במהלך כל היום עד שזה גורם לו לשכב לנוח יותר ויותר ואז האדרנלין גם יורד וזה ניהיה עוד יותר קשה כי עכשיו זה גם הפך לדיכאון? אז אני מחכה לתגובתך

אוקי בוא נגיד שיש כל מני מצבי חרדה חרדה חברתית. . .בחילה,ומניעה חרדת נטישה. . .מצוקה חרדת טיסות . . . ועוד כל החרדות האלו בד"כ מלמדות את האדם להימנע ממצבים כלשהם ספציפים. אני יותר מדבר על תחושת בחילה וקיפאון ועיכוב במהלך כל היום, עם קושי בהירדמות,היתעוררות עם בחילה, עשיה ללא מצב רוח, קושי לחייך , ממש הכל הופך לקשה יותר ויותר. . כל פעולה. . ומה שאני שמתי לב שכשרגשים ככה. . . גם חושבים על המוות יותר, ובעצם אדם גם אם הוא לוקח ssri אז הוא יודע שהוא במצב של שלווה מלאוכתית ומבחינה לוגית הוא מגיע למסקנה ובוחר להתאבד, הוא עולה לראש המגדל והוא לא יכול משהו מעכב אותו ומקפיא אותו זו אותה ההרגשה שמהתחלה שמלכתחילה גורמת לאדם לחשוב על המוות. ככה שיש כאן קשר בין רגש למחשבה ובעצם זה מה שמחזיק אנשים בחיים גם שנמאס להם מהחיים, או שקוראים להם דברים נוראים וכו וכו

הייתה פגישה בסוף עוד אחת כי ביקשתי להראות את הצד השני..הפוחד, החושש להשאר לבד, היתום..רציתי לבכות לה ובכיתי...קצת שחרר אותי מהמתח הזה...ועכשיו מחכה בשקט ליום ראשון האחרון לאחר שנתיים וכמעט ארבעה חודשים......וואו......כמובן שאספר עליה..הפגישה האחרונה...תאחל לי בהצלחה...

יופי שנפגשתם חשוב שתסיימו בהרגשה שאמרת ועשית כל מה שרצית

..ושוב..אני ערה להתכווצויות בבטן שאני חשה למקרא דברייך.. זה באמת סוג של מוות.. יתמות.. ובכל זאת ,מיכל, כל כך מרשים לראות איך את נותנת מקום מכובד גם לבוגרת וגם לקטנה שכל כך נזקקת.. שומעים את הדיבור של כל אחת מהן , את הנסיון "להחזיק בסינר של אמא" ,הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, הכאב, התקווה ,החשש ומעל הכל את האומץ והכוחות הנפשיים.. האומץ והכוח שאת מאפשרת לעצמך את התהליך הכל כך קשה הזה של פרידה...את בחרת שלא לברוח מהתהליך הקשה הזה. את חווה אותו על כל החלקים שבך ומכלול הרגשות שמתלווים לכך.. שאפו עלייך !!!! היום ,כשנפגשתי עם אמא צביה, שכבתי על הספה ונכנסתי למצב הזה שקורה לי המון אצלה..זה כזה משהו שאי אפשר לתאר במילים .. זה כזה... ??? אי אפשר לתאר את זה.. בכל אופן כשכזה כאילו חזרתי לחדר , ראיתי ממולי את עץ האהבה(זה שקניתי ליום ההולדת המשותפת שלנו לפני שנה) והעץ פורח כל כך יפה, הוא גדל וכמעט ממלא את כל השולחן שלה, הוא צמח גם לגובה..והוא כל כך ירוק ,רואים שממש טוב לו אצלה :) בקיצור,כשראיתי את עץ האהבה נזכרתי בך ובמתנה שנתת למטפלת שלך..ושיתפתי את אמא צביה במתנה הזו של עץ האהבה והפייה שנמצאת.. חיבוק-במבי. אודי, כתבתי למיכל, זה כל כך קשה.. זה בלתי נסבל מה שמרגיש לי עם הפרידה הזו.. היא מצליחה לעורר אצלי כל מיני שדים.. תגיד לי משהו ,אודי, בבקשה...משהו.. זה מרגיש זוועה.. אודי, בבקשה..משהו.. שלך-במבי.

שיתפת את אמא צביה..במשהו שעזרת לי בו, מקסים בעניי!!אני אפילו מודה לך ששתפת אותה... תודה, איך את רואה את האומץ שבי, ממש כמו המטפלת המקסימה שלי:) והיא תמיד תשאר שלי...אף אחד לא יקח את מה שיש בנינו, זה ישאר לתמיד...(הייתי חייבת לומר זאת לעצמי) איזה כיף שהעץ התפתח, אני פחדתי לקנות עץ אהבה כזה..קניתי עץ אחר שנשאר ירוק תמיד כלומר לא אמיתי...עץ משאלות קוראים לו...בכל אופן קשה לי מאוד מאוד..רוצה להציף אותה בעוד ועוד מילים...עד שנפרד לגמרי...להרגיש קרובה ממש...ומצד שני אני צריכה לשמור על שקט כזה עד הפגישה...אמביוולנטית כבר אמרנו? כן, לא קל אבל אשתדל לראות את מה שיש מהקשר ומה שישאר ולא למחוק אותו לעולם מהזיכרון..זאת מטרתי כרגע...מתחשק לי להביא דף ריק ולרשום את כל מה שהיא תגיד לי בפגישה כדי לא לשכוח, אולי אעשה זאת...מצטערת אם פגעתי בנקודות רגישות וערערתי לך את הביטחון..מקווה שהחלטת להישאר איתה בכל מצב כספי שהוא...זה חשוב..עדיין אתן לא נפרדות...חיבוק אוהב, מיכל

ושוב..אני ערה להתכווצויות בבטן שאני חשה למקרא דברייך.. זה באמת סוג של מוות.. יתמות.. ובכל זאת ,מיכל, כל כך מרשים לראות איך את נותנת מקום מכובד גם לבוגרת וגם לקטנה שכל כך נזקקת.. שומעים את הדיבור של כל אחת מהן , את הנסיון "להחזיק בסינר של אמא" ,הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, הכאב, התקווה ,החשש ומעל הכל את האומץ והכוחות הנפשיים.. האומץ והכוח שאת מאפשרת לעצמך את התהליך הכל כך קשה הזה של פרידה...את בחרת שלא לברוח מהתהליך הקשה הזה. את חווה אותו על כל החלקים שבך ומכלול הרגשות שמתלווים לכך.. שאפו עלייך !!!! היום ,כשנפגשתי עם אמא צביה, שכבתי על הספה ונכנסתי למצב הזה שקורה לי המון אצלה..זה כזה משהו שאי אפשר לתאר במילים .. זה כזה... ??? אי אפשר לתאר את זה.. בכל אופן כשכזה כאילו חזרתי לחדר , ראיתי ממולי את עץ האהבה(זה שקניתי ליום ההולדת המשותפת שלנו לפני שנה) והעץ פורח כל כך יפה, הוא גדל וכמעט ממלא את כל השולחן שלה, הוא צמח גם לגובה..והוא כל כך ירוק ,רואים שממש טוב לו אצלה :) בקיצור,כשראיתי את עץ האהבה נזכרתי בך ובמתנה שנתת למטפלת שלך..ושיתפתי את אמא צביה במתנה הזו של עץ האהבה והפייה שנמצאת.. חיבוק-במבי. אודי, כתבתי למיכל, זה כל כך קשה.. זה בלתי נסבל מה שמרגיש לי עם הפרידה הזו.. היא מצליחה לעורר אצלי כל מיני שדים.. תגיד לי משהו ,אודי, בבקשה...משהו.. זה מרגיש זוועה.. אודי, בבקשה..משהו.. שלך-במבי.

מיכל יקרה. לידך בשקט. שולחת לך ברכת דרך צלחה וגם משהו לקטנה ולגדולה שבך- http://www.youtube.com/watch?v=lzkJI07KGXE

ההתכתבויות האלה גורמות לי לכתוב פה יותר...זה שאתה רק מעלה ומעלה..אוף.....בכל אופן עכשיו מתחיל להיות רע ממש, אני רוצה להיות כבר אחריי...לסיים כבר....אוף.....בטח השבוע ימתח לי כמו מסטיק.... במבי מקסימה שכמותך....כן מוות קטן...ממש אבל אולי תקום לתחייה האני החדשה, היכולה, הבוגרת ולא הקטנה הנזקקת... אודי..מדוע כל פעם שאני לא רוצה לבוא לפגישה אני קובעת עוד אחת? הנה עכשיו אני לא רוצה לבוא לפגישה האחרונה או כבר להיות אחרייה...ואז בקשתי לבוא מחר..היא לא הסכימה שאפעל באופן אמפולסיבי ושנשמור על מה שהוחלט...בסדר...אבל רע לי כל כך........ובמבי באשר לחיבוקים, זה רק נראה ככה, הדשא של השכן...קבלתי אולי שלושה בכל הטיפול כשלכל אחד מהם הייתה בקשה שלי בזמנים מאוד ספציפיים וגם לא ממש לאורך זמן..אז אל תקנאי זה לא כזה משנה....החיבוק במילים או מבט לעיתים חזק יותר מהאמיתי...שלך מיכ(ל) שם כזה לא בטוח...

הי מיכל , רואה אותך למול עיני כמו עוף החול.. "כן,מוות קטן...ממש אבל אולי תקום לתחייה האני החדשה" ואולי מיכל ב"אני החדשה" יהיה מקום גם לבוגרת וגם לקטנה ? לשתיהן יהיה המקום והמרחב לנוע ? נ.ב מצחיק אותי לכתוב מילים אלו . כאילו בא לי לומר לעצמי:במבי,תראו מי שמדבר.. אז את יודעת מה ? אולי אני גם אומרת דברים אלו לעצמי..

אודי צודק..זה יפה מה שקורה כאן...תודה :)

שלום אודי, אני בן 33, עם עבר טיפולי קודם, גם תרופות נגד דיכאון. בשנים האחרונות הפסקתי כי זה היה יקר מדי, והבנתי שניתן לעשות טיפול דרך כללית. איך מתחילים? צריך להתקשר אליהם? האם זה יכול להיות לי לרועץ בעתיד? יש לי קושי עם אנשים, גם נשים וגם גברים. אני יודע שאני מעדיף נשים, אבל אני לא נמשך אליהן פיזית-מינית. (גם לא לגברים). אני כל הזמן בודק פגמים חיצוניים אצל אנשים... נולדתי עם מום בפנים, כך שכל בנאדם שאני פוגש אני בודק אם גם לו יש את המום. אחרי זה אני בודק פגמים אחרים.. אבל קרבה פיזית-אינטימית-מינית... אני אל מרגיש בקרבת נשים. מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית, תמיד היו אלו התאהבויות חד צדדיות (מצידי..אם זה היה מהצד השני, פשוט דחיתי). מעולם גם לא הייתי ברגעים אינטימיים רציניים כלשהם ואני מתחיל לחשוב שבגילי...אולי פספסתי את הרכבת. אני כבר לא יוצא לדייטים, כי זה נראה לי קונספציה מטופשת. אני מתבודד\בודד וחי בבדידות מעיקה. קשה לי לצאת החוצה מעבר לעבודה.. לא יודע עוד כמה זמן אני יכול למשוך כך.. זה כבר יותר מדי שנים כך, אני פוחד שלעולם לא תהיה לי בת זוג, משפחה, ילדים.

למה אולי מחר? אוף איפה אתה? אני מתחרפנת!!!!

ההורים שלי גרושים כבר 4 שנים. כשהם התגרשו לא היה לי אכפת ועכשיו לא אכפת לי. בחופש הגדול עברתי לגור במאהל מחאה. למה עשיתי את זה? אמרתי לכולם שהמחאה חשובה לי (לא שזה לא נכון) אבל עשיתי את זה כי פשוט לא רציתי לגור בבית. לא באמת הייתה שום בעיה בבית שלי. קיבלתי כמעט כל מה שרציתי ולא רבתי עם ההורים שלי ועם אחים שלי. אבל מצד שלי גם לא הרגשתי קרובה לאף אחד מהם. ויותר מזה שנאתי שההורים שלי שואלים אותי שאלות עלי ועל מה אני עושה כשאני לא בבית או בבית ספר... הרגשתי כאילו הם בכלל לא ההורים שלי אלא סתם אנשים שאני גרה איתם בבית אז פשוט עזבתי למאהל. שבועיים אחרי תחילת הלימודים אמא שלי אמרה לי לחזור הביתה ושהיא תאסוף אותי אבל לא רציתי לעזוב ולא הייתי שם כשהיא באה. באותה תקופה היא הכריחה אותי ללכת לאיבחון שלא רציתי ללכת אליו ופגשתי אותה אצל המאבחנת בבוקר. בערך שבוע אחר כך, הפסיכולוגית שאיבחנה אותי אמרה לאמא שלי שיש לי נטיות אובדניות ואמא שלי מאוד נבהלה ואספה אותי מבית ספר וסגרה אותי בבית. ברחתי ומאז אני גרה רק אצל אבא שלי. בעצם אני לא ברחתי משם כי כעסתי עליה מאוד אלא כי נמאס לי לגור בבית שלה. אני מרגישה ממש לא בסדר עם זה כי חודשיים כמעט ולא דיברתי איתה ולא התגעגעתי אליה ולא היה לי אכפת בכלל. אחרי חודשיים התחלתי לבקר אותה פעמיים בשבוע כי ידעתי שלה זה כן משנה ושאני ממש רעה אליה, אבל אני שונאת את הביקורים האלה. אני לא רוצה לחזור לגור אצלה כי אני לא סומכת עליה שתהיה אחראית עלי ואני יודעת שהיא לא תיתן לי חופש כמו אבא שלי. עכשיו אני כבר מסתדרת איתה יותר טוב מעם אבא שלי אבל אני יודעת שעם אני יחזור לגור שם זה יחזור להיות כמו קודם כי אין לי איתה קשר כמו עם אמא אלה כמו עם אדם זר וזה בלתי אפשרי לגור ככה עם מישהו בבית ולהסתדר איתו. קצת אחרי שעזבתי את הבית של אמא שלי הלכנו למכון שלם. הפסיכולוגית קבעה שאין לי נטיות אובדניות אבל אני חושבת על מוות, השיפוט שלי לא נכון ובגלל זה אני יכולה לפגוע בעצמי. אני יודעת שזה ממש לא נכון. אני לא באמת יכולה בתור עצמי לקבוע עם השיפוט שלי טוב או לא אבל אני בטוח לא יפגע בעצמי. לפחות ככה זה היה אז. כולם כאילו חזו את העתיד. ככל שעבר הזמן התחלתי יותר לחשוב על מוות. אני שונאת לגור בבית עם המשפחה שלי כי אין לי קשר של משפחה עם אף אחד מהם וזה אפילו קצת מטריד שהם מתערבים לי בחיים, ואין לי קשר אמיתי עם אף אחד, גם מי שאני מגדירה כחברות טובות. זה כאילו אני פשוט לא מסוגלת ליצור קשר עם אנשים כמו כולם.. כל שיחה הופכת לקשה ומעצבנת כי זה כאילו אני בתור עצמי לא נמצאת שם בכלל ואין לי מה להגיב ואני פשוט משחקת דמות. אני רק רוצה להיות לבד, אבל כשאני לבד אני חושבת על כל זה ורוצה להעלם. ואז אני מדמינת את העולם נשאב לחור שחור ומרגישה הקלה.. ואז אני מתחילה לחשוב על איך אני יכולה להתאבד למרות שאני יודעת שאני לא באמת יעשה את זה כי זה מפחיד אותי. למרות כל הדיכאון הזה אני כמעט ולא בוכה, כאילו אין לי רגשות, לפחות לא כמו לכולם. אף אחד מסביבי לא יכול לשים לב כי אני תמיד מחייכת כשאני מדברת עם אנשים, זה חלק מההצגה הזאת שאני צריכה להציג בכל שיחה. אני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה.. זה כאילו אין לי מקום בעולם אבל אני בכל זאת חייבת לסבול את זה כי אין לי אומץ להתאבד. אני גם לא יכולה ללכת לפסיכולוג כי אני לא יכולה לדבר על זה עם ההורים שלי וחוץ מזה שכל פסיכולוג יספר להורים שלי הרבה דברים שלא הייתי רוצה לספר להם. אני יודעת שבטח תגידו לי שאני חייבת לדבר עם ההורים שלי אבל בשבילי זה יותר גרוע מלדבר עם אדם זר. הם האנשים האחרונים בעולם (אני לא מגזימה זה באמת ככה) שאני ידבר איתם על זה. אני גם לא יכולה לדבר עם יועצת בית ספר כי זה אחד מהמצבים שבו היא חייבת לספר להורים. יש איזושהי אופציה אחרת לפתור את זה חוץ מטיפול פסיכולוגי או דרך לעקוף את ההורים וללכת לטיפול בלי שהם ידעו ויהיו מעורבים?

אני בת 16 וחצי, עולה לכיתה יב. אני יודעת שכדי להתחיל טיפול פסיכולוגי אני צריכה לבקש מההורים שלי. זה אומר שאני צריכה לספר להם לפחות בכלליות למה כי הם ישאלו אותי, אבל אני לא יוגעת איך לעשות את זה. אני לא רואה את עצמי מספרת לאף אחד מהם דבר כזה במיוחד אחרי שבתחילת השנה כבר שכנעתי את שניהם שאני בסדר. אני לא מסוגלת לדבר איתם גם על דברים רגילים אז איך אני אמורה לעשות את זה? את אמא שלי אני רואה בערך פעם בשבוע ואפילו את התעודה לא הסכמתי להביא לה והיא בקושי מעזה לבקש ועם אבא שלי אני לא מסוגלת לדבר בלי להתעצבן מהשיחה ולנסות לקטוע אותה בצורה כזאת שהוא לא ישים לב לזה. אני יודעת שאני צריכה לדבר לפחות עם אחד מהם אבל אני לא יכולה לעשות את זה...

הבאתי המון סמלים לפגישה היום..הקראתי המון דברים מרגשים ואני כלום..מאובנת ללא רגש.הוא נעלם....כתבתי לה כשחזרתי כך: לא מסוגלת לבכות לידך פתאום, כאילו שוב חייבת להראות את הטוב, לחייך המון, לא לבכות את הכאב שבפרידה, אפילו לא להתרגש מדברי הסיכום, לא להרגיש כלום..... לבוא ולהקריא סתם את כל הסמלים הקטנים, כאילו היה זה מכתב אקראי אבל הרגש קיים ופועם בתוכי והוא יושב לו בשקט עמוק בליבי לפתע בסוף הפגישה ליבי הלם, בסוף הפגישה כוחי נדם, רגליי לא נשמעות ממאנות ללכת, קשה לסדר כשיש קצר ברשת חוטים סבוכים קשר ארור, עדיין לא הבנתי, כל כך לא ברור הזמן ממשיך צועד בבטחה, אבל אני לא אצעד בשמחה רק חיוך שנתקע באמצע הפרצוף, חיוך שלא זז, חיוך חצוף... עכשיו אני מבינה למה הכוונה שאומרים שלא מרגישים כלום זה לא אני...זה לא קורה לי לילדת הרגשות שכמותי... אני שבוכה מכל דבר, אני שמתרגשת עד עמקי נשמתי, לא מסוגלת להרגיש הרגש נדם...... זה מפחיד אותי חוסר רגש......זה מוזר זה מזכיר לי עבר רחוק שפעם כשהיה רע מאוד כך הרגשתי כלום..... כלום לא היה לי אכפת........רציתי לבכות, לכתוב וזה היה מעבר למילים ולבכי........ איך אתן לרגש לצאת החוצה???? זה ממש לא אני........זה לא אני!!!!!!!!! כאילו חוש הכאב נעלם פתאום.......זה מפחיד אותי......פתאום רוצה שיחזור הרגש הנעלם........ רוצה לבכות לך.....שתחזיקי......שלא תלכי...אוף.לתת ביטוי לכאב שבפרידה........ אוף............קשה לי מאוד.מאוד.......... בסוף הפגישה אמרתי שזהו אני לא רוצה לבוא לפגישה האחרונה, כי בכוונה הבאתי לה כבר את המתנה והכל.... אבל כמובן שהיא אמרה שהיא עוד לא אמרה את כל מה שרצתה וכמובן שזה מסקרן אותי..אבל פתאום לא רוצה לראות אותה יותר או להיות כבר אחרי הפגישה האחרונה כי לא אוכל לעמוד בה...בשבוע הבא פגישה אחרונה.... אודי תאמר משהו..מה יהיה למה אני לא בוכה פתאום???????

הי מיכ קטע משיר יפה של יהודה עמיחי... "...כל סגירת דלת, כל פתיחת חלון, כמו ניתוח בהרדמה, בלי כאב. הכאבים אחר כך". לפעמים דווקא ברגע הגדול... לא מרגישים, התחושה באה אחר כך...

איזה יופי, הרעיון של השיר! את יכולה להרגיש טוב מאוד עם עצמך! הנה ההודעה שלי נגעה לליבך והגבת אליי ואני מודה לך מקרב לב :)

קשה לך שלא קשה לך? מיכ יקרה, אני ממש מבינה לליבך, כל השינויים הללו ופרדה ממשהי כ"כ משמעותית. לעיתים זה ככה. דווקא בחוויה עוצמתית , לא מרגישים דבר, וזה מפליא. אני בטוחה שיעברו כמה ימים וההרגשה תחלוף. מכירה את זה , זה נקרא "לעכל" את החוויה, כנראה שעדין לא עכלת. השיר שלך יפה, מלא רגש היא בטח אהבה אותו, בטח אהבה גם את המתנה.

כן, קשה לי שלא להרגיש..כי זאת לא אני, צריך להכיר כדי להבין, אני רגשנית מעל הממוצע :) בוכה די בקלות והפעם זה נעלם וזה נעלם במצבים קריטיים כנראה...והיא אהבה הכל...הפגישה הייתה מאוד משמעותית רגשית מבחינת המלל..היא התרגשה גם בשבילי נראה לי...

נטרפת.. לא יודעת מה לעשות.. אודי, היית מציע לאדם שהתגלה במקום עבודתו, שניסה להתאבד לפני כמה שנים.. שיעזוב את העבודה?..שיחפש מקום אחר.. רחוק יותר..?? - במידה שהוא מרגיש רע!.. יחס מוזר כלפיו.. של רחמים.. של תשומת לב פתאומית מאנשים שקודם התעלמו או אפילו התייחסו רע..שהוא מרגיש שכולם סביבו יודעים.. ואף אחד לא אומר לו כלום.. שהוא מרגיש שהוא נרדף.. שהוא נטרף.!!!!!!!!!!!!! הצילו!

היי.....קודם כל נחוץ לומר שאני סובל מהתקפי חרדה מגיל 9, ומגיל 15 אני מטופל ברסיטל. מאז ומתמיד התקפי החרדה היו סביב שאלות קיומיות....האם מי שמסביבי אמיתי, האם הם מרגישים, חשים, ולומדים כמוני, או שרק אני בעולם הזה??? השאלות האלה היו מרכז החרדה שלי. בתקופה של הכדורים המחשבות הללו היו יותר בגדר מדכאות מאשר מפחידות, בשל העובדה שאם דבר מסביבי אינו אמיתי, בעצם אין בשביל מה לחיות, להשיג השגים, להופיע על במה, להיות בזוגיות, שהרי שום דבר חוץ ממני לא אמיתי, בני אדם פיקטיביים. החשבה הזאת צצה לי מחדש היום בשבל העובדה שקראתי ספר שבו הסופר מתאר את אותה הרגשה, זה הציף את המחשבות מחדש, וזה ממש מטריד אותי. אשמח לחוות דעת, פיתרון, דעה, או אפילו תמיכה שאני לא לבד בזה. תודה:)

או שאני סגרתי כל אפשרות להסתייע או שזהו המצב... אי אפשר לסייע??? גם אני מחפשת את פתחי התקווה ולא מוצאת, אבל שאתה לא תמצא? שיא הייאוש:-((

כל כך הרבה שינויים אני הולכת לעבור..אולי לטובה אבל הכל יהיה בלעדייה ואני פוחדת ובוכה את הפרידה כל כך כי בשבוע הבא הכל נגמר, פגישה אחרונה....אני עוברת מקום בעבודה, מקום חדש ודי משמח להתחיל מחדש, ישבתי עם האחראית, בקשתי לא לעבור עם אנשים מסויימים מהצוות שלי, היה לי אומץ, קבלו את בקשתי הייתה שיחה די נעימה...הצלחתי מבחינתי, משהו שלא היה קורה פעם, עוד שינוי בעלי מתחיל פרוייקט שידרוש זמן רב בחו"ל..ואני אשאר עם הילדים ככה לבד, הקטן עולה לא'...האמצעי מדי פעם שיחות בבי"ס שבד"כ אני לא פנויה בעבודה להגיע ובעלי היה בא...והכל בלעדייה ואולי קצת בלעדיו? לבד ....האם אני מוכנה ללבד? בלי לשתף אותה? בלי לשאול??מפחיד שם בחוץ.... והיום פגישה אחת לפני אחרונה...ארצה לחגוג איתה היום ולא בעוד שבוע, אני חולה כבר כמה ימים אבל בכל זאת נפגש אתרחק ממנה כדי לא להדביק..אז חיבוק לא יהיה בטוח! לא היום בכל אופן......מבחינת מתנה כבר יש!!!! קניתי עץ והושבתי פיה מתחת שילוב הרעיון שלך אודי (אמיתי ווירטואלי)...ושלך במבי (העץ והפיה)!!..וגם חבילה קטנה סגורה עם מכתב שכשפותחים מתקבלת אמרה ובפנים יש אבן עם סגולות..הרעיון הוא מוטיב ההפתעה שלא יודעים איזו אמרה ואיזו אבן....את הסמלים אולי אספר בהמשך אבל בנתיים אשאיר זאת ביני לבינה......הסמל היחיד שאפשר לומר שכשמתחילים טיפול יש הרבה מוטיבים של הפתעות ומגלים גם דברים טובים על עצמך!!!

אני קוראת את דברייך ו.. ??? את מצליחה לעורר בי שלל רגשות בעוצמה גבוהה.. אני ערה להתכווצות החזקה בבטן שלי .. פרידה...וואאוו... זה הרי סוג של מוות זה מצמית. משתק ובו זמנית מעורר בחילות,התכווצויות בבטן ולא עוזר כל כך לחשוב בהגיון.. צריך לחפש את ההגיון עם פנס דלוק. אבל גם הפנס הולך אז לאיבוד.. ולא, לא עוזרות אמירות שונות ומשונות כדוגמת אמירתה של הלן קלר :"כשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת" יש בו אולי נסיון לטייח את הכאב הבלתי נסבל של הפרידה..מוות.. עד כאן רגשותי שמתעוררות למקרא הודעותייך האחרונות המתארות את התחושות הנלוות לפרידה המתקרבת.. וואאוו..איזה פחד..אני הייתי מתה..ממש מתה.. טוב,מיכל, אני מתארת לעצמי שדברי אלו לא כל כך עוזרים..אבל,מה לעשות ? דברייך פוגשים אותי במקומות הללו.. שמחה על המתנה והרעיון המקסים שלך !!! מקווה ומאחלת לך שהפיה שהיתה איתך וליוותה אותך תמשיך ללוות אותך מתוכך פנימה ותאפשר לשתיל הקטן שהפך לעץ יפיפה להמשיך לצמוח ולהתפתח.. חיבוק-במבי. נ.ב היא מחבקת אותך ? איזה כייף לך.. אמא צביה מעולם לא חיבקה אותי ובכלל היא שומרת נגיעה ממני. :(

שלום שמי לירון בת 19 גרה בבית עם אחותי בת ה-17 אימי בת 42 ובן זוגו, אני רוצה לבקש את עזרתם, לא כול כך יודעת לאין לפנות אולי קצה חוט יעזור לי. אמא שלי אישה נורא עצבנית, מאוד תוקפנית ורבה עם כולפ אין יום בבית בלי צעקות היא מתעצבנת מכל דבר קטן ועושה בלאגן בבית עם זה איתנו ועם זה עם הבן זוג, היא כבר לא שולטת על העצבים שלה וטוענת שכולנו מעצבנים אותה. היא במצב לא טוב גם מכייון שהיא טוענת שאנחנו לא אוהבות אותה, במצב כלכלי לא טוב ובקשר לא טוב עם המשפחה וכולם. אנחנו כבר לא יכולים לחיות ככה מה אפשר לעשות? ואיך אפשר לעזור לה? בבקשה..אשמח למענה. תודה מראש לירון

שלום אודי! לפני כחודשיים בערך כתבתי כאן על כך שאני מפחדת להתחיל טיפול. בסופו של דבר החלטתי לנסות, והלכתי לפני שלושה שבועות פעם אחת. לא יצא לי ללכת לטיפול שוב, אבל מאז כל מה שאני חושבת עליו זה עד כמה אני לא מעוניינת בטיפול הזה עכשיו. אני יודעת שיש לי כמה דברים שאני צריכה לפתור, קושי להתגבר על מערכת יחסים, חשיבה על נטישת החיים הדתיים, בחירת מקצוע וכדו'. אבל רק אחרי שהגעתי לטיפול הבנתי עד כמה הוא דורש, דורש מחוייבות נפשית רבה וכספית לא מבוטלת (למרות הנחת סטודנט). אני לא בטוחה אם אני מסוגלת להיכנס עכשיו למערכת של תלות בטיפול הזה שאולי תימשך לנצח. גם מהרעיון של זה וגם מבחינה כספית. אני אומרת לעצמי לתת עוד צ'אנס, אבל מנגד אני יודעת שככל שאתחיל עם זה אני רק אשאב פנימה. אני חושבת על חברה שנמצאת בטיפול כבר 10 שנים. אני מתחילה להרגיש יותר טוב ורק המחשבה של ללכת לטיפול כעת גורמת לי להרגיש רע יותר. קשה לי להתייעץ על זה עם פסיכולוג האמת, כולל זה שהייתי אצלו. אני לא רואה את הדעה שלו (שלכם) כאובייקטיבית. אני פוחדת מזה ש"היד קלה על ההדק", ולמעש הטיפול ייצר בעיה איפה שהיא לא באמת קיימת. אני חושבת שהחלטתי כבר להפסיק, אבל בכל זאת החלטתי לבקש עצה.

מבינה את החשש מתלות והבהלה מטיפול ארוך, גם אני הייתי שם ועודני. אבל זה שאת מתעסקת עם הפגישה 3 שבועות ומתחרטת.. זה רק מראה את הצורך שלך. נניח שזה באמת היה מיותר עבורך, היית יוצאת מהפגישה ושוכחת אותה, למה להתחרט? ניסית וזה לא, וזה קורה לנו הרבה בכל מיני תחומים. אבל את שם, עדיין שם, עם החששות ואולי גם הקושי להודות שאת רוצה וצריכה. הייתי ממליצה לך להמשיך ולברר, ולא לדאוג, הרוב לא נשארים 10 שנים... (מקווה :-))

יש לי את האמא הכי רעה בעולם היא גורמת לי להרגיש רע עם עצמי , אני בת 17 ואני תמיד עוזרת ומנקה והכל ואין הערכה כלפיי בכלום תמיד היא מתלוננת למשל אני יבשל לכל המשפחה היא תגיד כמה שהמטבח לא מספיק נקי בגלל שבישלתי עכשיו שהגיע החופש התחלתי לעבוד 12 שעות ולכן אין לי זמן לכלום כמעט, הריבים עם אמא שלי היו מאז ומתמיד והיא תמיד פגעה בי עשתה הפליות השפילה ואני סלחתי לה אפילו שהיא לא מצטערת רק בגלל שאבא שלי מבקש והוא חשוב לי והוא מוגבל בגוף, לפני כשבועיים השלמנו שוב אחרי תקופה שעשתה הפליות נוראיות עם אחי לדוגמא שאני בחדר היא מעיפה אותי בשביל אחי או תוכנה שאני הורדתי ושיתפתי בה את אחי היא הביאה לו אותה ואמרה שאני יוריד אחרת וזה פוגע בי , היא כל כל הזמן נוזפת בי שאני מלוכלכת ומסריחה מבחינה של ניקין ואיך שאחיות שלי לא כאלה היא פוגעת בי ללא סוף, היום היא עשתה לי תדבר הכי משפיל בעולם אני בדיוק שטפתי והיא צעקה עליי לנקות שם כאילו אני משרתת בצעקות ולא התייחסתי אז היא משכה אותי בחולצה ואמרה לי תעופי מפה כבר מהבית הזה היא דחפה אותי וצרחה עלי וכל השכונה שמעה ואני כל כך התביישתי בעצמי ,והחולצה נקרעה לי ברחתי לחדר ולא הפסקתי לבכות אבל לא היה לה אכפת היא המשיכה לנזוף בי ונכון שאני אומרת לה אמא רעה ושאני שונאת אותה אבל זה רק אחרי הדברים הרעים שהיא עושה לי אני לא מפסיקה לבכות אין לי משפחה אבא שלי חולה מאוד והוא מנסה להרגיע אותי אבל הוא לא מסוגל כיוון שאמא שלי הקובעת בבית אחיות שלי גם כן חסרות לב אליי כי אמא שלי מספרת להם כמו אני רעה ומה אני אומרת ולא מספרת לכולם מה היא עושה לי אני מרגישה שבא לי למות נהייתי מדוכאת ועד שאני מסכימה לצאת עם חברות אני חוזרת תוך שעה אני חושבת שהמצב הבריאותי שלי גם מתחיל להדרדר אני בזמן האחרון עם כאבי ראש איומים תעזרי לי ,אפילו חשבתי על התאבדות למראת שאני מפחדת כבר מגיל 12 אני חושבת על זה וניסיתי לא פעם אבל פחדתי ברגע האחרון, אני באמת מיואשת אני רוצה ללכת לפנימייה וכנראה שזה יקרה אבל כואב לי לעזוב את החברות שלי ואת האנשים החשובים לי ולהתחיל לקלוט שאין לי באמת משפחה ונישארתי לבד בעולם הזה עם בטחון עצמי נמוך מאוד !

אני בטיפול 10 חודשים. הולך יופי. בדרך כלל. היום הייתי בפגישה לאחר שלפני יומיים חוויתי אירוע חברתי לא נעים. הגעתי די מוצפת וספרתי לה עליו. בדיעבד חשתי את עצמי לא נעימה, נחרצת, טעונה, לא קבלתי את דבריה כ"כ ויצאתי מהפגישה בהרגשה לא כ"כ טובה. אני חוששת שהיא חוותה אותי כפי שחויתי את עצמי. בדרך כלל הפגישה בנינו נעימה, מלווה בצחוקים בדיחות וכו הפעם היו קצת התנגדויות. היא רצתה להראות לי את הצד השני , ואני התבצרתי יותר במה שעשו לי, עצבן אותי שהיא קצת רצתה להוריד מהם את האחריות . למרות שאני מאוד מבינה שהיא רצתה להרtות לי את האור בתוך המקרה הלא נעים הזה. בכל אופן, כרגע אני קצת בחוסר נעימות מולה.

שלום לך, קראתי את מה שכתבת ואני מרגישה שאני מבינה אותך מאד. סיימתי טיפול לפני כשנה, ואני רוצה לומר שמה שתיארת נשמע לי מצוין. אם תמיד הפגישות נעימות ועם הרגשה טובה- זה קצת מראה לדעתי שחסר משהו. הרעיון של הטיפול- הוא לתת מקום בטוח גם לתחושות לא נעימות ואף קשות, גם אם הן ישימו אותך במצב לא נעים מול המטפלת. רק כך אפשר לעבד חוויות פנימיות בצורה אמיתית ועמוקה. תני לעצמך לחוות את הרגשות האלה, להכיר בהם, לא להילחם בהם או לנסות להעביר אותם סתם כך. חשוב מאד גם לדבר עם המטפלת על הרגשות האלה, וכך לעבד אותם בצורה נכונה. בהצלחה רבה לך!

לארעלה, זה לא טוב בכלל. צריכה מילים טובות באמת, לא מילים שמנסות לייפות את המציאות הקשה כל כך. נזקקת כרונית מדוכאת כרונית מטומטמת כרונית......

אפשר לדעת מה היא כתובת המייל שלך? תודה.

אודי, הממ.. .. .... אודי, יש בי רצון לומר לך:"לא צריך, מסתדרת לבד".. רוצה לנסות אחרת.. אודי, ב 2.7 ענית ושאלת (?) בהודעתך שכותרת "קצת סדר" . עניתי. ההודעה נשארה יתומה . מתנדנדת באויר. ההרגשה הזו מאוד קשה לי. בבקשה, אודי, אני צריכה התייחסות (בכלל) ולהודעה היתומה ההיא בפרט... וואאאוו....אודי, זה באמת מאוד מאוד קשה לכתוב כך. אני חייבת, ממש חייבת לכתוב עכשיו :"אודי, אני באמת באמת לא צריכה את הטובות שלך, אני באמת מסתדרת לבד !!!!!!!! וגם להודעה המטופשת הזו אתה לא צריך לענות.

שלום, אני בימים אלו אחרי פרידה. בניגוד לפעמים אחרות בהן עברתי פרידה, הפעם אני לא בדיכאון. אני מאמינה שבין השאר זה כי אני כבר מטופלת בציפרלקס (שהתחלתי לקחת באחת הפרידות הקודמות). מאוד קשה לי ועצוב לי, אבל מרבית הפעמים אני מצליחה לקום מהמיטה, ללכת לעבודה ולתפקד. יש דבר מסוים שתמיד חזר על עצמו בכל הסיטואציות: הימנעות מהאדם ומכל מה שמזכיר אותו. חברים משותפים, אירועים, רחובות, מקומות בילוי וכו'. הבעיה העיקרית שלי היא שהפעם, מדובר באדם עם המון המון חברים משותפים, וכנראה שדרכינו לעולם לא ייפרדו לחלוטין. ועכשיו, אחד הדברים העיקריים שמעיבים על ההתגברות שלי, היא הבעתה שאני נכנסת אליה כל פעם שאני חושבת שבעתיד הלא רחוק (או אפילו הכן רחוק) אנחנו ניאלץ להיפגש. אללו לא התקפי חרדה, אני לא מרגישה שהעולם סוגר עלי או כאבים בחזה, אבל אני כן מרגישה שהלב שלי מתחיל לפעום הרבה יותר מהר וחזק, הדם קצת אוזל לי מהרגליים ומשתלטת עלי עייפות (כמו אחרי בכי). אני נלחצת מזה כל פעם יותר ויותר, ואני חושבת שזה פחד שמאוד מזין את עצמו - כלומר, ככל שאני מפחדת יותר, ככה החוויה נתפסת בעיני כיותר נוראית, ואז זה מגדיל את הפחד. אני מפחדת שהסיטואציות האלה יחזירו אותי חזרה לדיכאון, כי בכלליות אני לא בן אדם שמתמודד טוב עם פרידות, ואני מרגישה שדי במכה אחת קטנה ואני אפול מהחבל הדק שאני מצליחה בינתיים ללכת עליו. האם זו חרדה? ואם כן, האם יש דרך לטפל בה? אני כבר הולכת לטיפול פסיכולוגי, אבל אני מרגישה שאני צריכה משהו יותר מיידי כדי להתמודד עם המחשבות האלה, כי די בהן בשביל להרוס לי את כל היום ולמנוע ממני להתקדם... *אני רוצה לציין שמעולם זה לא היה דבר שעבר אחרי חודש חודשיים, זה יותר עניין של שנה-שנתיים-שלוש... מניסיון.

אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי ונהנית מאד. לפני שבוע המטפל עבר משרד. לצערי התברר לי שהמשרד החדש לא מתאים לי. אניר סובלת מחום באופן קיצוני, וכן סובלת מירידה בשמיעה. המשרד החדש הוא חלק ממערכת משרדים שיש בהם מיזוג מרכזי. המטפל מודע לכך שהחדר לא הכי נעים, אבל לדעתו מזג האויר בסדר. הוא טוען שהוא עצמו די סובל מחום ובכל אופן הוא יושב במשרדו במשך של היום. הוא קנה במיוחד עבורי מאוורר רציני, אך המאוורר עצמו מרעיש מאד דבר שמקשה עלי לשמוע את דברי המטפל, ומתסכל אותי. היום לקח לי חצי שעה עד שאוכל בכלל לשבת ולהתחיל להיות בחדר בגלל גלי החום של הגוף שלי במעבר מהליכה לישיבה בחדר לא ממוזג מספיק. הוא מקבל כל היום אנשים בחדר וכולם מרוצים. הוא מציע לי להעביר את הפגישות לשעה מוקדמת יותר כדי שנוכל להיפגש בחדר אחר במרפאה שאמור להיות יותר נעים, אבל אני עובדת בשעות האלה. לקראת סוף הפגישה מצאנו נקודה אחת בחדר שהיא נעימה יותר משאר איזורי החדר, והוא אומר שאוכל לשבת שם בפגישה הבאה. אבל.... הכל לא נעים לי. הרעש של המאוורר, חוסר האפשרות להגיע אליו ופשוט להתרווח ולהביא את עצמי טלא לדאוג כל הזמן לא לזוז מהמקום ולמקם את המאוור מספיק קרוב לשם הקירור ומכמה שיותר רחוק כדי שאשמע. וחוץ מזה שכל מי שיש לו ירידה בשמיעה יספר כמה לא נח לו במקום שיש רעש רקע. ונניח שא שנמצא חדר יותר מאורר, זה אומר שאין בעצם חדר קבוע, וחסר החיבור לחדר הטיפול. בקיצור, מה דעתך?

היי אודי רציתי להתייעץ איתך לגבי סוגייה מסויימת בטיפול שלי. אני בטיפול חמישה חודשים אצל פסיכולוגית, אני מאוד קשורה אלייה, היא באמת מאוד משמעותית עבורי. העניין הוא שלפעמים קצת קשה לי להיפתח לגמרי לגבי נושאים מסויימים, אני חושבת שזה נובע מהפחד שקיים בי שהיא תנטוש אותי כי יימאס לה, כי היא תאבד את הרצון לעזור לי. אני מתכוונת לנטישה גם במובן של סיום טיפול אבל לא רק, דווקא מפחיד אותי יותר המצב שנמשיך את הטיפול אבל שהיא תרגיש שנמאסתי עלייה, הרי לא באמת אפשר לטפל במישהו שלא מתחברים אליו או לא מרגישים איזושהי אמפתיה. אני גם תמיד חושבת על זה, שהיא יוצאת מהקליניקה היא הופכת להיות אדם "רגיל" ואדם רגיל לא תמיד מבין, מכיל, מקבל...ולכן אולי הכל הצגה, העמדת פנים?? באחת הפגישות הממש ראשונות סיפרתי לה משהו שקשור באחת הבעיות היותר רציניות, שבגלל אותה בעיה פניתי מלכתחילה לטיפול. היא בתגובה אמרה משהו שנורא פגע בי (וזה היה לפני שבכלל נקשרתי אלייה) היה שם משהו מזלזל, הרגשתי פגועה עד שהחלטתי במהלך הפגישה (עם עצמי בלבד) לא להגיע יותר. המשכתי להגיע בגלל משהו אחר שגרם לי להגיע, היום אני שמחה שהדבר הזה קרה כי אחרת לא היינו ממשיכות את הטיפול ואני שמחה שהמשכנו. בכל אופן כשיצאתי מהפגישה הרגשתי מאוד פגועה שהנה גם הפסיכולוגית שלי לא מסוגלת להבין אותי. עלה לי רעיון היום שאולי יש בי עדיין חסימות ומעצורים לדבר איתה על הכל בגלל אותו מקרה, למרות שבאמת הצלחתי "לשכוח",הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שהנה היא הראתה לי שגם היא יכולה להגיב למצב שלי כמו שכל אחד אחר היה יכול להגיב, בלי להבין את הקושי, את החוסר יכולת שלי להתמודד וכדומה... אמרתי לה לפני 2 פגישות בערך שהיא אמרה משהו שנורא פגע בי באחת הפגישות הראשונות, לא סיפרתי לה מה בדיוק, רק הזכרתי את זה ממש על קצה המזלג (זה היה ממש לפני סיום פגישה) אני יודעת שחשוב להביא את זה לטיפול, אבל האם זה לא יעורר בה כעס כלפיי? אני באמת מפחדת מזה. אולי כדאי לעזוב את זה? כי בסה"כ היא כל כך בסדר, וגם אם היא "פישלה" אז זה בסדר, באמת בסדר, אני כן מסוגלת לשכוח, לסלוח ולהמשיך הלאה בטיפול... מה אתה מציע לי?? סליחה על האורך גיגית

זה לא נראה לי דווקא עכשיו, זה מין תהליך ארוך , ומעגלי של מה שאני מרגישה ומשדרת. ואיך שאנשים מגיבים אליי בחזרה... אני מנסה לצאת אבל לפעמים הפער בין הבפנים לבחוץ הוא יותר מדי גדול... וכל דבר רק מחזק את ההרגשה הזאת גם בלי סיבה... יש חור שחור שקורא לי ומזמין אותי להישאב אליו, ודי...

אוף קראתי עכשיו את ההודעה הזאת - אתה לא צריך לענות לזה אודי... זה סתם..סליחה.. אולי אני ילך לי מכאן קצת עכשיו...

אז בפגישה האחרונה הקראתי לה המון סיכומים עלינו וככה מה הרגשתי וכו'..ואז הוצאתי דף שכתבתי עליו "שאלות שרציתי לשאול ולא העזתי..."ואת כל השאלות שאלתי, על חלקן ענתה חלקן לא...ועכשיו היא שאלה האם זה שינה אצלי משהו הידיעה עליה....הקטע הוא שנראה לי שמרוב שאני כל כך הרבה משתפת מה עושות לי הפגישות, איך הרגשתי וכל הזמן מנתחת איתה דברים אז נראה לי שהיא ניסתה ככה לראות ובגלל זה אפשרה לי לשאול...וחוץ מזה היא אמרה שהיא רוצה לדעת מה זה עושה לי או למטופל..הרגשתי לראשונה שזה נכון מה שחשבתי תמיד! שהיא יכולה ללמוד ממני, לא להאמין אבל היא יכולה! היא יכולה ללמוד על רגשות המון כי כולי אדם של רגשות עזים אולי לא כל כך מווסתים אך עזים ותמיד שיתפתי בהן!!! זאת נראת לי אחלה מתנה השיתוף הזה שלי איתה!!!ולא משנה אולי כל כך מה אקנה לה העניין שאפשר ללמוד מכל אדם וזה חשוב לי!!חשוב לי לדעת שהשפעתי לא רק עליה אלא זה עוזר לגבי מטופלים אחרים! אני כל הזמן הבאתי דברים שמסמלים, זה לא חדש עבורי להביא משהו מסמל, אני רוצה משהו אחר..רוצה להזכר אצלה........אמרתי בבדיחות הדעת אחרי שסיימתי לשאול אם היא מוכנה לאמץ אותי...והיא אמרה שהיא מאמצת אותי אל ליבה...יפה לא? מספיק טוב בשבילי!!!! וחוץ מזה הסכמנו שבסופו של דבר כל אדם כמהה לחזור לאמא שלו המקורית (אולי הוא מקווה למשהו שהיא לא?)אבל למרות הכל יחזור לחפשה....

בת 14(שוקלת 43)..לכל החברות שלי יש חזה ויש כאלה שהם רזות אבל יש להם חזה..ורק לי אין חזה..וגם לא קיבלתי מחזור

הגובה שלי..1.55 אני אוכלת..בסדר כזה

שלום רב, אני בת 28, רווקה, חיה לבד, עצמאית. בשנים האחרונות אני מרגישה כי יותר ויותר קשה לי ליצור קשרים עם אנשים.. אני מתקשרת מצויין, אין לי בעיה לבטא את עצמי כל עוד זה לא מגיע לדברים אישיים.. במהלך השנים האחרונות, חברים טובים שהכרתי אמרו לי שהרושם הראשוני שלהם ממני הוא שיש לי סוג של "פאסון", אני משדרת סוג של דיסטנס, הרבה ביטחון עצמי - כאשר בפועל - אני מרגישה חסרת ביטחון והדיסטנס הוא כי אני לא יודעת איך בדיוק להתנהג ומה להגיד - אולי נובע מביישנות.. אך גם עם חברויות שכבר אורכות שנים - אני לא מצליחה להשתחרר.. מן תחושה כזו שיחד עם מצב מנטלי, גם הגוף מאוד נוקשה כל הזמן ליד אנשים. מעולם לא חשבתי על האפשרות שאני סובלת מבעיה / מחרדה כלשהי - אך אני מרגישה כי זה מעיק עלי.. גם בקשרי זוגיות - אני מאוד סגורה, לא מדברת הרבה על דברים אישיים ועל מה שאני מרגישה (על דברים "מקצועיים" אין לי בעיה כלל) ואם אני נדחקת לפינה וכבר אומרת דברים זה לרוב יתפרץ ולא יאמר בצורה רגועה תמיד אומרים לי שאני פשוט צריכה להשתחרר.. אני לא מצליחה.. מה עושים? (הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי - עזר לי קצת כל זמן שהייתי בטיפול.. לאחר מכן לא) תודה מראש

היי, בפעם הראשונה בחיי אני בטיפול פסיכודינאמי. הייתי אצלה פעמיים, אני חושבת שהכימיה טובה ביננו ויש לאן להתקדם אך לעיתים לאחר שאני מדברת היא פשוט בוהה בי עם עיניים "תקועות" /קפואות וזה ממש מרגיש הזוי ומביך. בפעם האחרונה זה גם קרה מספר פעמים למשך כמה שניות וששאלתי אותה למה היא מסתכלת עליי ככה היא אמרה שהיא פשוט חושבת...... מה לעשות עם הקטע הזה? מרגיש לי קצת מוזר? האם להגיד לה משהו על זה???

שלום, אני לא בטוחה עם זה המקום הנכון לשאול אבל אני כבר נואשת.. במסגרת לימודים אני צריכה לעשות עבודה על מטופלת.. אני צריכה לעשות סקירה תאורטית על הבעיה של המטופלת, אבל לצערי אין לי לא את הכלים ולא את הידע לעשות את זה.. בגדול, במילים שלי אני יכולה להגיד שהבעיה שלה היא שהיא לא יכולה להפסיק לחשוב על הבן שלה (הוא כבר בוגר..), מצב הרוח שלה תלוי ברגשות שלו ובגלל אשמה תמידית היא מרגישה צורך "לתת לו הכל", כל הזמן. המדריכה שלי אמרה לי שאפשר לשייך את זה לסימביוזה.. השאלה שלי אם זה "כשר" להגיד שיכול להיות שהיה משהו לא תקין/פתלוגי בשלב הסימביוזה/תהליך הספרציה-אינדיבידואציה של מאהלר, בינה לבן? אם יש אפשרות להפנות אותי למקורות מידע או להגדיר את זה במונחים מקצועים אני יותר מאשמח! כבר ניסיתי לחפש הכל.. תודה מראש!

אנו משפחה חרדית הבן שלנו מדוכא הוא אינו יכול לשבת הרבה זמן ללמוד והוא רוצה אבל מחשבות צפין לו על גביו והוא מפסיק והוא מתוסכל שאינו יכול לשבת וזה מחמיר את מצבו הוא נפגע פיזית בבית הספר בקטנותו ומאז איזה אירוע חמור שהיה לו שם הוא סגור מבחינה תקשורת עם הסביבה כבר עשר שנים וקשה לו לפרוק את קשייו ונמצא במעגל קסמים של רוצה ללמוד ואינו יכול היום הוא בן 22 ולומד בישיבה בי-ם ורוצה להתחתן אלא שחוסר התיפקוד שלו גורם לחץ והוא חושב שלא יצליח בנישואיו

שלום. כמו שכתבת זה מעגל קסמים בגלל שהכל נשאר בפנים. עזרה של איש טיפול תוכל לעזור לפרוץ את המעגל הזה ולהביא לרווחה נפשית. יש את מרכז מרכז לבבה בירושלים שאפשר לפנות אליהם ולהתייעץ, יש שם מטפלים יראי שמים הטלפון של המרכז-02-6528818. ויש גם את מכון שילה- שירות יעוץ לציבור הדתי, יש להם מטפלים דתיים ברחבי הארץ ואפשר להתייעץ איתם ולקבל הפניה למטפל. טל. 03-5328114, 050-9113083. בהצלחה

כנראה התגשמה המשאלה שלי ונעלמתי, לפחות לך...

מרגישה שהביטחון העצמי שלי מתפורר... לא יכולה להגיד משפט, לעשות משהו, מבלי להרגיש לא טוב עם עצמי... למה?!? וגם מתמכרת ללשבת הרבה זמן מול המחשב... לראות סדרות...להישאב... נראה לי שלא נשאר ממני כלום... :-(

להתמוסס להתפוגג לנוח!!!! עייפתי מימני. אז מה חדש?? אז בשביל מה?

נראה לי שאני מתחרפנת יותר ויותר.. אני מתגעגעת אליה בט-י-ר-ו-ף. רוצה להפציץ אותה במיילים,סמס,טלפונים. ומה שהכי אני רוצה זה פשוט לבוא אליה הביתה, להכנס ולא לצאת . אל תדאג אודי, לא עשיתי כלום ממה שאני רוצה (לפחות עד לרגע זה). אבל נורא נורא קשה לי.ומה שהכי משונה זה שאתמול נשארתי לשבת במכונית ולא יצאתי ,כבר היה איחור של 10 דקות ועדיין נשארתי לשבת ברכב,רק כשהיא התקשרה אמרתי לה :"טוב,אני אכנס". אין לי הסבר. אתה יודע אודי ? אני כמעט ולא חולמת (לפחות, אני לא זוכרת כמעט שום חלום) ומתיישהו בשבוע שעבר חלמתי שאנחנו במכונית והיא נוהגת ולפתע היא מסיטה את הרכב לצד ועוצרת. אני מסתכלת עליה ועל הרכב ואני רואה שתיבת ההילוכים נשברה. אנחנו נשארות לשבת ואני מריצה sos בראש מה ולמתי אני צריכה דחוף את הרכב בשביל העבודה ושואלת ביאוש את עצמי איך אגיע לעבודה ? אודי,אתה יכול לעשות לי בבקשה קצת סדר מה קורה לי ?/איתי ? שלך-במבי.

הי אודי,אולי אפשר גם אי אודי, (ואת האי בצרחה..כן, כואב ) ואוו... וואוו.. אתה יודע אודי ? כשקראתי את תגובתך התמלאתי עלייך בכעס. מצאתי אותי אומרת לך בכעס וציניות כן, הזדקקות, ועוד גוברת וכל מיני כאלה..ו"לא תוכל לשאת" והרגשתי שאני ממש מתחרפנת. ואז מצאתי את עצמי לוקחת את המילה הזו שאין לי מושג למה? אבל היא מחרפנת אותי ברמות מטורפות. אני חושבת שחלק מההתנגדות שלי לקבל ממנה הנחה זה מהמקום של המילה הזו. ואז ניסיתי לשחרר כעס דרך משחק עם המילה על דף וכתבתי הזדקקות-שורש ז.ק.ק הזדקקתי ,הזדקקת (אתה) וכו' בכל בניין התפעל . ואז תהיתי האם זקיקים (אלו שנמצאים בשחלות ) גם הם משורש ז.ק.ק . ואז המשכתי ושאלתי את עצמי שורש הוא שורש והוא המקור האם ש קשר בין הזקיקים שבשחלות לבין הזדקקות ? אודי , אתה גם חושב שהתחרפנתי לחלוטין ? בכל אופן, היום איכשהו גם יצא לי לאחר אליה והרגשתי שאני בהתנגדות מאוד גדולה ובו זמנית ליבי יוצא אליה ,ממש יוצא אליה מגעגועים , אהבה , רצון להיות הכי הכי קרובה אליה. כמו קנגורו קטן בכיס של אמא שלו. מתיישהו , הקראתי לה את ההודעה שכתבתי לך ואת תגובתך ופתאום, תוך כדי , חשבתי שההשערה שלך אולי מאוד נכונה ,וכן, גם הרשנות שלך לחלום.כמה שזה מעצבן זה כנראה ממש נכון. אודי, מה עושים ? איך משתחררים ? איך מנערים את הגוף כזה כמו כשאתה יוצא מהים וכל הטיפות ניתזות ממך ? אודי, אתה מבין מה אני שואלת אותך ? מה אני מבקשת ממך ? אודי, איך עוצמים עיניים ופוקחים אותן וכמו בקסם כזה נכנסת שלווה כזו וממלאה את כל הגוף ? שקט כזה, שלווה.. ללא כאב, ללא געגועים,כמיהות וכל מיני מרעין בישין שהורסים כל חלקה טובה.. אודי... שלך-במבי.

מזל שיש לך "קול" מרגיע...כי אני ממש לא רגועה...עדיין לא מבינה את הגעגוע...אולי זה משהו אחר, אולי זה החוסר ולא מה שיש וישאר איתי...."הכוס הריקה"...מצטערת על העומס בתקופה האחרונה..

היי מיכל. אין לי משהו מרגיע לומר לך. אני קוראת אותך ורציתי לומר לך שעוצמות הגעגוע, הצער, החסר, הכאב, הפחד, הקושי של הפרידה שלך שמתקרבת ולמעשה כבר פה כמה זמן מורגשות וחודרות לעצמות. הלוואי שהמסע שעברת איתה וכל הדברים שאספתן וראיתן יחד בדרך וישארו איתך לתמיד יוכלו להיות איתך גם בשעות החסר. ושגם הפתח שאתן משאירות פתוח אולי יביא קצת הקלה. לילה טוב

מיכל רציתי להגיד לך דבר ראשון לפני הכל שאני ממש מבינה אותך ומזדהה עם מה שעובר עליך. וגם סליחה שנדחפתי ככה פתאום

הי, תודה! באמת הלוואי...

תודה שכך אתה חושב..שאני לא מפלצת(?)..מוזר שזה הרגיע אותי.. הרגשתי תלושה מהמציאות.. לא יודעת מה נכון.. מי שפוי ומי לא שפוי.. מה טוב ומה רע.. הגעתי למצב שלא סומכת על עצמי.. כמו שקורה לי די הרבה.. גם בעבר..כשמזכירה דברים ואימי מכחישה לחלוטין.. וגם בהווה.. כשלא בטוחה אם אני בן אדם נורמלי/טוב/חכם/ מקצועי וכו. ונעה בין הקצוות ולעיתים די קרובות בטוחה שאני ההפכים של כל מה שכתבתי..שאין לי ערך..צריכה ואפילו תלויה באנשים שיגידו לי שהכל בסדר איתי.. או לפחות שאני לא כזאת גרועה.. וזה נורא קשה.. במיוחד שיש אולי שני אנשים בעולם.. שיכולה לשאול אותם שאלות כאלה.. וגם הם לא תמיד זמינים.. ואתה אודי.. השלישי.. שהיית שם כשהייתי נואשת..תודה!!.. מפחדת מרגע הנפילה הבא.. כי כל הזמן קורים דברים יותר גרועים.. ואני מפחדת..

הי מיקה, טוב שיש לך שני אנשים כאלו...ואף אחד לא יכול להיות זמין תמיד, כל הזמן בכל מקום, אבל טוב שיש כאלו...וגם סליחה שאני מתערבת, לא יכולתי לראות משבצת אדומה כזו...ואת דוקא נשמעת לי הקול השפוי בין כל "המהומה"

תודה על הרגישות.. ו.. אין לי שני אנשים..כתבתי אולי מתוך הרגל.. או פנטזיה.. פעם היתה חברה..שהחשבתי כאמינה ונאמנה.. אבל התבדיתי..וחוץ מהפסיכולוגית..ומאודי.. אין.. ובאמת תודה..

מקווה שזה יקרה. יש לי כזה חוסר בטחון טוטאלי..בדברים בסיסיים.. ובשילוב עם תחושת כשלון.. קשה לי לראות את זה קורה..

לא מסוגלת להחזיק יותר. עייפתי. הייתה לי שבת מהגהנום, נפגעתי שוב. אין לי כוח יותר אני נשברתי סופית אני מרגישה ממש לבד, מרגישה שיש אנשים מסביבי אבל לא באמת רואים אותי, לא מוכנים לקבל אותי. יש בי קול אחד שצועק: ``אז מה אז עשו לך,אז מה קרה?מה את מתה? לא נורא,לא קרה לך כלום, את סתם סתומה שלא מבינה כלום..`` וקול אחר לא מדבר,אין לו קול, הוא מרשה לעצמו מידי פעם לבכות ולהתפרק, איך להמשיך?

שגורם לי תסביכים ובעיות בנפש נידמה לי ונירא לי שהמראה לי לא תואם את הקול שלי כאילו אני לא נירא כמו שהקול שלי נישמע כי אני בהיר בצבע עור שלי והקול שלי מזרחי יותר בלי עין הרע מהמראה עצמו ואני לא נירא מזרחי וחלק אנשים ששומעים אותי לפעמים מסתכלים עלי מוזר ואני אוכל על זה סיבובים ותסביכים וחלק מהאנשים חושבים אני מוזר ואני לא יודע מה לעשות זה משגע אותי מה אפשר לעשות?

זה גם אנשים אומרים ומסתכלים מוזר

אודי, עוד לא נפרדתי ממנה וכבר אני מתגעגעת כל כך....השבוע נפגש באיחור של שלושה ימים..כלומר הפרש של שבוע וחצי...היום הייתה אמורה להיות פגישה והיא נדחתה, היא הודיעה לי מראש....לא יצרתי קשר איתה עד היום..נשברתי.....רק כתבתי "את חסרה לי ואני יודעת שאת פה :)"והיא כתבה "אני פה" לא חשבתי שתענה...ואז כתבתי שאני מתגעגעת ונתראה בפגישה...וזהו לא דברנו יותר....ועכשיו נהיה קשה יותר.אולי הייתי צריכה להתאפק עוד קצת, לא יכולתי..אז מה אעשה כשנפרד????? לא יודעת....אני כל כך מתגעגעת ורוצה לדעת מה יפה בלהתגעגע???מה טוב בזה?????קשה לי להפרד ממנה כנראה כל כך עד שלא יכולתי להתאפק יותר היום.אז מה יהיה איתי? מה אעשה אודי?????? אני כותבת כבר בפנקס שמיועד לה.....אבל חייבת שהיא תקרא זאת גם.....וקשה לי לחכות.אולי בגלל שהיום לא נפגש....אבל עוד שבועיים אנחנו לא נפגש יותר אף פעם......מבין??????????יש רעיון? מה כל כך יפה בלהתגעגע..או בזכירון כמו שכתבת לבמבי..בבקשה תסביר......כי זה כרגע רק כואב לי........

בעייתי מאוד....שלחתי לה שני שירים שכתבתי.לא מסוגלת יותר......אוף...עד שהצלחתי לא ליצור קשר היום נשברתי ממש....אודי מה יהיה????כואב לי הגעגוע וכואב לי שלא הצלחתי לבד ועוד יותר כואב לי לאכזב את עצמי או אולי גם אותה..למרות שהיא מבקשת תמיד שלא אגיד לה מה היא חושבת....מה טוב בלהתגעגע????????

אני בטיפול 10 חודשים. לאחרונה חלה התקדמות משמעותית והגענו למקום מאוד מיוחד בטיפול. משהו ששתינו הרגשנו בו, ואני חשה שהיא נתנה לי נקודה למחשבה מאוד משמעותית עבורי וגרמה לי לזינוק כלפי עצמי. אני אוהבת לעשות דברי אומנות ( חובבניים) ועלה לי רעיון להכין לה משהו אישי שמסמל בדיוק את הנושא הזה שדברנו עליו. משהו שהוא לא בהכרח הטעם שלה ( לפי מה שאני יודעת ושמה לב ) אבל הוא הטעם שלי ומסמל אותי ומביע בדיוק את הנקודה החשובה הנ"ל. אני שוקלת אם זה בסדר ורצוי להביא לה את זה בפגישה הבאה, סביב אותו נושא שעדיין מדובר , או להמתין עם זה לסיום הטיפול שאז מקובל יותר לעשות סיכומים ומחוות מעין אלה. כמו כן אני מתלבטת אם זוהי מתנה ראויה, כי היא מסמלת אותי ולגמרי לא אותה....

על סף התמוטטות.. סביבה לא בריאה.. הורים מחורפנים.. אין לי חיים.. אבא אלים מניפולטיבי ו..טרוריסט.. מכות נפשיות.. אמא ילדותית.. מכחישה ומדחיקה.. כשמעמתת אותה עם דברים שאמרה..שדיברה עלי עם אחותי מכחישה ומרביצה לעצמה!.. אני מרגישה מפלצת.. רוצה למות

אין משהו יציב, הכל משתנה כל הזמן מפחדת, מפחדת מדי. בתקופה האחרונה אני כ"כ פגיעה כל דבר ממוטט אותי, סף הרגישות שלי עולה מרגע לרגע, וחזרתי לפגוע בעצמי, ולהזיק לעצמי. כל הזמן מחשבות אובדניות. הפסיכולוגית שלי בחופשת לידה, צריכה לחזור עוד חודש וחצי. סליחה שחפרתי..

כתבתי הודעה ושוב היא נעלמה. גם אני רוצה. מה זה דיכאון כרוני? מתנה לתמיד?????????????????

איך קונים משהו למישהוא שבכלל לא מכירים? מה היא אוהבת? מה הסגנון שלה? מה מדבר אליה? אפילו הקליניקה הזאת לא מאפיינת אותה בכלל....יש לה שותפה שעוסקת בכלל במוסיקה...ואני בכלל יושבת בחדר של השותפה כי ככה יצא....אחרים יושבים במקום אחר בקליניקה שגם שם נראה לי שהיא לא אוהבת שיש מאפיינים שלה..אין ספרים אין כלום.......בקושי תמונות.......פתאום אודי אני חושבת שאני בכלל לא מכירה אותה..זכירון, משכיחון מה זה משנה? אני לא באמת מכירה אותה, לא יודעת עליה כמעט כלום.....אולי לאחרים זה טוב..מאפשר..לי לא..היא די אנונימית לגביי...למרות שעכשיו היא אמרה שאפשר לשאול מה שאני רוצה לדעת והיא תחליט אם לענות...אבל מה זה משנה כבר....... אז איך??איך זה שנקשרתי אליה? זה כמו פתאום דמות וירטואלית כזו שהיא גם אמיתית.....פתאום מסתבך לי הכל....... מה זה הדבר הזה? אוף.....שוב הסתבכתי עם עצמי.......

..את יודעת ? בעקבות ההודעה שלך התחלתי לשאול את עצמי האם וכמה אני מכירה את אמא צביה שלי ..ונשארתי קצת בהלם.. כנראה שעד עכשיו לא כל כך חשבתי על כך.. אני אולי כן קצת מכירה אותה לפי התגובות שלה, סגנון הדיבור , הלבוש שלה ..ואולי אני רק חושבת שאני אולי קצת מכירה אותה והכל מעולמי שלי ??? וואוו איזה בלגן פתאום... ואני כל כך ,כל כך אוהבת אותה.. איזה בלגן.. ליום ההולדת המשותפת שלנו של גיל 3 שהתקיים ב 10.6. הבאתי לה כרטיס ברכה כזה שכשאת פותחת אותו יוצא דובי גדול שפותח זרועות מחבקות . ( אולי בגלל שהיא לא מחבקת אותי ואפילו לא נוגעת בי בזרת הקטנה שלה ? ) והצמדתי לזרועותיו קולאז' על נייר כזה שעשיתי . כתבתי לה מס' דברים ... וגם יצרתי את הלוגו המשותף שלנו שמורכב מהאותיות הראשונות המרכיבות את השם שלנו. הלוגו יצא מאוד יפה לדעתי וגם היא התפעלה .. הלוגו למעשה מספר בדרכו את טיב הקשר ביננו כפי שאני חווה אותו עכשיו. ליום הולדת 2 הבאתי לה את "עץ האהבה" (מכירה?) אהבתי בו הכל ובעיקר את הצורה האמנותית של השורשים שמתחברים אלו לאלו. האמת היא שאני לא יודעת אם השיתוף הזה אותך נכון שיעשה ? הרי כל רעיון המתנה ,לפחות כפי שאני תופסת , זה משהו שבא מהלב שלנו, משהו שמביע ממני אל האחר..נותן לך משהו ממני.. לא בטוחה שהצלחתי להיות מובנת.. הרגשתי צורך לכתוב לך מיכל משתי סיבות. * ההלם הקטן שההודעה שלך "תפסה" אותי כשחשבתי על כך שלמעשה גם אני אולי לא מכירה בכלל את אמא צביה ?? והסיבה השניה היא בגלל שאת מצליחה להכנס מאוד חזק ללב.כל ההתלבטויות, הקשיים, בליל הרגשות שאת מצליחה להעביר כל כך חזק , מאוד נוגע ומחבר אלייך.. חיבוק-במבי.

אני אדם מאוד מאוד רגיש..הייתי אומרת רגישות יתר, ובטיפול זה כל כך בלט..ניסיתי לא להיות מנוהלת עפ"י הרגשות שלי ועדיין זה לא כל כך עובד...כך שאני לא רואה זאת כדבר כל כך טוב.... אני כותבת בד"כ בלי לחשוב הרבה ועכשיו שאין קשר בין הפגישות אני מנסה להיות מנוהלת ע"י ההגיון...בכל זאת גם אני ממש התחברתי אלייך :)ותודה על השיתוף במתנות...אני כל הזמן כותבת סיכומים וחשבתי על פנקס סיכומים של הפגישות המדברות על הפרידה..שבו אני כותבת, היא תקבל אותו בסוף...נתתי לה פנקס זהה ובקשתי שתכתוב לי כמה מילות סיכום והיא תתן לי אותו בסוף...עדיין חסרה לי מתנה שתסמל...תמיד אני כל כך קולעת ועכשיו כאילו שאני לא באמת מכירה אותה אז כאילו יש לי פאזל קצת חסר...אבל תודה אחשוב באמת על משהו שמסמל...

בעלי בן 81 סובל מכמה וכמה מחלות: סוברת, אסתמה, אי ספיקת לב, היה לו סרטן בריאה ועבר כריתת אונה, COPD, ולאחרונה ירד מאד מבחינה קוגניטיבית, שוכח המון, לפעמים לא מבין מה מדברים איתו. מה שמדאיג אותי שבתקופה האחרונה יש לו דחפים לפזר כספים ללא אבחנה, נותן מתנות יקרות לרופאים, למטפלת, שוכח שנתן וכעבור תקופה קצרה נותן להם שוב... מה אתם מציעים לי לעשות כדי למנוע התרוששות כלכלית? תודה

כשהייתי ילדה בגילאי 6 עד 12 פתאום הייתה תוקפת אותי הרגשה מאוד מוזרה שבא הכל מתחיל לזוז ממש מהר והכל חזק בצורה מוגזמת ורק אני זזה לאט וגם זה מרגיש לי מודגש וחזק וכל זה היה קורה שהייתי לבד. הדבר היחיד שהוציא אותי מההרגשה הזאת זה מוזיקה כלשהי ואז חזרתי לעצמי. אם הייתי נכנסת לזה יותר מידי זמן גם עם מוזיקה היה קשה לי לצאת מזה. עכשיו זה קרה לי שוב. כבר פעמיים (אני בת 22). אין לי עם מי להתייעץ לגבי זה כי זה משהו מוזר ואף אחד לא יכול להבין אותי וזה אפילו לא נשמע אמין... יש לך מושג מה זה יכול להיות?

אני כל כך מתגעגעת אליה..הלב מכווץ מכאב.. ושתדע שנפגשנו בראשון כרגיל וגם נפגשנו היום במקום בחמישי,וגם בשלישי וברביעי ובשישי נפגש ובכל זאת אני מתגעגעת אליה בטירוף. אני כל כך צריכה אותה. ואתה יודע אודי ? היום בערב היה טקס הסיום של מרכז וויניקוט.ואני יודעת שהיא כמובן נמצאת שם.ורציתי גם להגיע. טוב, אל תחמיר מבט אודי, לא הלכתי, רק רציתי נורא ללכת. אודי, יש לך איזשהו טיפ ? איזה מרגיעון געגועים ? איזה משכיחון אנשים ? שלך-במבי.

אניליטני קורסת תחת כובד משקלי. לא הלכתי לפגישה היום ואני לא ממש יודעת למה . סתם הייתי עייפה. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו איך ליצור איתו קשר ומה להגיד. אני כל כך צריכה לשמוע ממנו עכשיו אז למה לא הלכתי??? אני כזו מטומטמת. אין לי כח אלי מיואשת ממני ומהחיים הדפוקים האלה. אין לי כח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מפגרת.

כבר שנתיים ושלושה חודשים שאני בטיפול ובמקביל בערך התחלתי לכתוב כאן ולשאול...הגעתי מבולבלת מאוד ואפשר לראות בהודעות הקודמות עד כמה..כעת אני לקראת סיום והייתי רוצה להעזר בקוראים שעברו פרידות מטיפול ולשאול מה אתם עושים כדי להתגבר על כך שאין לכם את השעה הטיפולית יותר? כלומר האם לערוך שיחות עם עצמי ולנסות לחשוב מה היא הייתה אומרת??..בזמן האחרון אני כאילו משוחחת איתה וחושבת מה היא עונה.... ברור שמטפל יגיד לדעת שהכל סופי..אבל זה נשמע מדכא!! אני רוצה להתגבר על הכאב של הפרידה ונראה לי שדיבור על חוזקות קצת משכיח את הכאב....מה דעתך אודי? האם חוזקות זה העניין???? אם יש למישהוא רעיון לפגישה אחרונה...סיכומים נעשים כל התקופה הזו אבל אני זקוקה למשהו שהיא תזכור אותי או שתחשוב שאני מיוחדת ולא סתם...ברור לי שכך חושב כל אחד ובכל זאת האם יש רעיון? כמובן שאקנה מתנה וגם פה אשמח לרעיון...אולי מישהוא יכול לשתף מה הוא עשה בפגישה אחרונה? תודה מראש

היי, בכמה שנים האחרונות אני מרגישה שיש לי צורך בקרבתם של בעלי סמכות (מורים, מפקדים, ועוד..) לא קרבה פיזית, אלא קרבה רגשית חשוב לי מאוד מה הם חושבים עליי וזה מקשה עלי להתנתק ממקומות מסויימים (כי אין דרך לשמור איתם על קשר) אני מרגישה ממש פטטית כי הרי ברור לי שבשבילם אני עוד אחת אבל נורא חשוב לי בכל זאת להתחבב עליהם...אני ממש מתביישת בזה וקשה לי מאוד לדבר על זה ! מה עלי לעשות כדי ללמוד להתנתק..באופן כללי אני בנאדם שנקשר לאנשים אבל למה גם לאנשי סמכות מה לי ולהם ?

אחרי שכל השבוע לא יצרתי איתה קשר בכלל...היא אמרה ש"אני הולכת ונעלמת תרתי משמע" (אני גם רזיתי מרצון כמובן..)לא שאלתי אם לטובה או לא :) הבאתי שיר, השירים שלי עכשיו הם סיכומים כאלו...היא אמרה שאני כותבת כל כך יפה וגם אמרה שאם אחליט לפרסם..חחח..אני לא אפרסם אבל זה נחמד שהיא חושבת שהם טובים מספיק לפרסום...ובכלל אני די מדברת על חוזקות עכשיו ועל נסיונות לשינוי ולמצוא אנשים תומכים סביבי...וזה מעניין אולי אני זקוקה לחוזקות כרגע ולא להראות לה שאני לא מסתדרת..האם בשביל להוכיח לה משהו? ונראה לי שפתאום גם היא מוכנה ככה לתת יותר מעצמה..האם אני חולמת? אני חושבת שהיא מנדבת לי יותר מחמאות ויותר דברים שמחזקים..האם להראות לי שאני יכולה?..סתם רציתי לשתף ואולי גם לשאול האם לדבר על חוזקות זה עוזר? האם זה יעזור????.... אודי, אני מתבגרת...ממש...נכנסת לאחריות כזו של עולם מבוגרים..לוקחת על עצמי...וגם לאפשר לעצמי לטעות ולשאת באחריות של הטעויות ככה היא אומרת זה להתבגר... ודוקא עכשיו אני צריכה לחכות שבוע וחצי כי נדחתה פגישה, השאלה אם אוכל לחכות ללא קשר איתה, אולי זה יעזור להפרד אחר כך...אני כל כך מרגישה צורך לשתף בכל מה שעובר עליי בתקופה הזאת, מקווה אודי שזה בסדר לשתף אולי זה נותן לי לחשוב עוד קצת על מה שעובר עליי....האם זה אפשרי? אם תרצה שאפסיק תגיד לי, נכון?

מאוד עוזר לי להעלות את הדברים על הכתב מולך...גם לדעת שקוראים ומגיבים :) מרגישה שעברתי כברת דרך רצינית בשנתיים האחרונות והשיתוף כאן תרם לי לעבד את הדברים טיפה יותר לעומק...אני שמחה על החופש בכתיבה הזו..יש בזה משהו משחרר ומיטיב....