פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, לפעמים קשה לי לדעת אם שאלות המשך לא נענות משום שהן חמקו מהעין בלי משים, או משום שהדיון בהן כבר מוצה עד תום. בכל מקרה, ב 31.7.12 הוספתי תגובה. אם אין לך מה להוסיף על הדברים - גם זה בסדר. נ.ב. תודה לך, "נרשמתי שוב", על הדברים שכתבת. אמנם אינני סבורה כמוך, שאני מטרידה את עצמי בעניינים שוליים שאינם קשורים לטיפול עצמו, אבל תגובתך התקבלה בברכה :-)

שלום אודי, כתבתי לך תודה על ההסבר הנוסף, אבל היא כנראה לא נקלטה. אני שמחה שלא ויתרתי ושאלתי שוב, גם אם בהתחלה ההתעקשות שלי נדמתה לי קטנונית ולא הכי נעימה... מעבר לכך, אני תוהה אם יש אפשרות טכנית לקבל אישור בנוסח של "הודעתך נקלטה והיא תפורסם בהמשך" או משהו דומה. לדעתי, זה עשוי להועיל, וגם אתה תחסוך לעצמך התעסקות עם הודעות כפולות שנשלחות פעמיים ושלוש. אולי שווה להציע את הרעיון למערכת דוקטורס.

כידוע לך אני אישה בגוף של גבר. לפעמים אני לאתר הכריות של סטרייטים, והבדל של שמים וארץ בין שם לזה של ההומואים. פונים אליך המונים רציניים יפים מגוון גדול ואם את נראית טוב זו יכולה להיות דילמה לא קלה למצוא חתן ולדבוק בו. אז למרות שיש לי כמה רעינות וטיפים כיצד יש לנהוג ולמרות שאני בכלל לא בסירה הזאת (לא בשוק הבשר) זה אתגר ואני שואל אותך מה צריך לעשות כדי למצוא את האביר על הסוס הלבן, להישאר נאמן,איך למצוא אותו, איך להיות שלם עם הבחירה האם כל מערכת זוגית עתידה להסתיים כי בסוף הסקס לא מעניין,והאהבה אולי חולפת? למה דוקא זוגיות של חרידים שורדת? האם א מיניים בכלל לא צריכים זוגיות אז כמו שאתה רואה יש כאן הרבה שאלות אל תשכח לענות על כולן :) ואלה שאין לך תשובה עליהן זו גם תשובה

שלום רב אני סובלת מאו סי די ומתכוונת ללכת לטיפול CBT. ולאחרונה שמתי לב שגם הבן שלי מפתח זאת על ידי כל מיני אמירות של דחפים בלתי נשלטים. אני מאוד חרדה מזה שילד שלי בן ה8 כה קטן סובל מהפרעה מטרידה כזאת. הוא התחיל טיפול בבריאות הנפש מכיוון שאובחן כילד עם בעיות רגשיות וחרדה קלה מלווה באי שקט, סיפרתי להם גם לאחרונה על הדחפים בלתי נשלטים שיש לו... והפסיכיאטרית נתנה לנו מרשם של תרופה, טרם יתחיל טיפול פסיכולוגי. התרופה שנרשמה נקראת " רספרדל" במינון התחלתי של 0.3. אני מאוד חרדה ומתלבטת לגבי תרופה זו.. מכיוון שנאמר לי וגם קראתי בהמון מאמרים שתרופה זו מיועדת יותר לחולי סכיזופרניה וזו תרופה אנטיפסיכוטית. ושיש לה תופעות לוואי מלחיצות..כגון: נמנום, תיאבון מוגבר, ועיוותים בגוף, ושהיא אינה מתאימה כלל לילדים. איך תרופה כזו יכולה לעזור לו?! הוא ילד עם בעיותר רגשיות וקצת או סי די. אבל הוא אינו חלילה אלים או תוקפני או פסיכותי.. אני מיואשת מפחדת שהוא יתחיל עם תרופה כזאת מסוכנת.. חשבתי אולי לפנות להומאופתיה קלאסית עם טיפול פסיכולוגי התנהגותי.. ולשלול את עניין התרופות לילד כזה קטן. אני רק חושבת על זה... אני מתחילה לבכות וגם האו סי די שלי מתגבר מהחרדה בגלל זה.. אשמח אם יש לכם איזושהי עצה או דרך אחרת להציל את המצב... תודה רבה!

אודי היקר, זוכר שכתבתי פה כמה פעמים עלייה? על הפסיכולוגית המקסימה שלי, זו שמבינה אותי,זו שאיכפת לה ממני? זו שנותנת לי להרגיש שהיא פה בשבילי?? אז זהו- שאני לא מרגישה ככה יותר! מה קרה לה? מה קרה לי? מה קרה לנו? לקשר? לטיפול? למה זה קורה? אודי אני מרגישה כבר חודש בערך, שזהו נמאס לה ממני, שהיא לא באמת רוצה לעזור לי,אני כבר לא חשובה כמו שהייתי בעבר. אני גם רואה בהתנהגות שלה, במעשים\בדברים שהיא עושה או לא עושה...משהו שונה. מה עושים אודי? אני כבר דיברתי איתה על זה. היא יודעת פחות או יותר (כנראה שפחות) מה אני מרגישה, מה עובר עליי. היא עכשיו גם יצאה לחופשה של שלושה שבועות אז בכלל קשה לי, שקלתי לפנות לרופאת המשפחה לקבל משהו להרגעה, כי באמת אני סובלת...אני יכולה להיות פה בנתיים עד שהיא תחזור? תוכל בנתיים אתה להכיל אותי?? לעזוב את הטיפול? להישאר? מה אתה חושב? אני מפחדת לעזוב ואז להפסיד משהו משמעותי שיכול לקדם אותי, אבל מצד שני מפחדת להישאר ולהיפגע, וגם איך אפשר להישאר ככה בטיפול ולהרגיש פחד מהמטפלת? מזו שאמורה לעטוף?? אוף, אודי, עד יום שני??רק אז תגיב??ובנתיים?? אני לא מרגישה טוב גיגית

אתמול היה ים קשה מאוד בערב, שכבתי על המיטה ובכיתי כמו תינוקת נטושה, בכי כזה עם קולות זה היה משחרר וכואבבבבבבבב היום אני בסדר,עוד יום מתחיל... תודה לך אודי שאתה פה גיגית

היי אני והאקס שלי נפרדנו לפני 3 חודשים ואחרי חודשים יצרתי איתו קשר ואמרתי שאני רוצה שנשאר ידידים( הוא זה שנפרד ממני) נפגשנו איזה 3 פעמים וכל פעם שאנחנו נפגשים אז אנחנו שותים ואז שהוא כבר מסטול הוא לא מספיק להגיד שהוא עדין אוהב אותי ומתגעגע אלי ושהוא לא מפסיק לחשוב אלי ושכבר יורד לו הסטלה הוא אומר לי שהוא סתם שיקר ושמרוב שהוא היה מסטול הוא לא שם לב למה שהוא אומר וכל זה אחרי שאני אמרתי לו שאני כבר לא אוהבת אותו ושאין לי אליו כלום. אבל הוא לא מספיק להגיד לי שהוא לא מסוגל להיות לידי ולא לגעת בי או לנשק אותי כי הוא נמשך אלי ! אז אמרתי לו שזה לא הגיוני שהוא נמשך אלי ברמה שהוא לא יכול להיות לידי ושאין לו רגש אלי בכלל והוא תוען שיש דבר כזה! האם יש דבר כזה??

שלום רב אני במשבר מזה מס' חודשים הכוללים חרדות, קושי בשינה וגם דיכאון ניסיתי טיפול תרופתי ולא הצלחתי להסתדר עם תופעות הלוואי המליצו לי על טיפול קוגנטיבי התנהגותי מישהו היה , זה עוזר , אפשרי לקבל המלצה על מישהו שמומחה בתחום שסוף סוף יוציא אותי מזה. יוסי

אודי שלום אני גר באזור תל אביב [email protected] בתודה

שלום ד"ר בונשטיין, אני פונה אליך כיוון שהבנתי שאתה מומחה בהיפנוזה. אני בחורה צעירה בשנות ה-20 שלי. מזה מספר שנים אני חווה אובדן מתמשך של שיער ראשי, אשר הולך ונהיה דליל ודק. אני כבר יכולה לראות את עור הקרקפת שלי, ואני חוששת שאם המצב ימשיך כך לא יעבור זמן רב והדבר לא יהיה בר "הסתרה". ביקרתי אצל רופאי עור מומחים שגורסים שמדובר בהתקרחות גנטית (קיימים גברים מקריחים במשפחה). הדבר גורם לי עוגמת נפש רבה ואישית אני מאמינה שקיים גם פקטור נפשי כלשהו בסיפור. תחושת הבטן שלי גורמת לי לחשוב שהיפנוזה עשויה להועיל לי היכן שתכשירים רפואיים כשלו. שאלתי היא - האם טיפול בהיפנוזה יכול להועיל למצבים כגון אלה? האם קיים תיעוד כלשהו של הפיכות בעיה כשלי באמצעות טיפול בהיפנוזה? המון תודה מראש, פ.

אודי יקר וכלם, קצת מתקשה להסביר..תראו אני השבוע הייתי צריכה קצת לעצור למחשבה...נפרדתי מטיפול..בפורם שיתפתי אבל יותר מדיי והרגשתי מכבידה...וקצת רע..(לא בגללך אודי...)אבל עבר לי...צרוף מקרים שזה קרה עם כלם..בלי קשר לאחרים...מצטערת אודי... לא נאלמתי וגם לא נעלמתי...אני פה קצת יותר בשקט.. ההזמנה שלך אודי לענות לאחרים הייתה מוזרה וזרה לי, כלומר יכולת פשוט להשאיר נקודות אדומות ולענות למחרת כמו שכבר עשית לפני.. אבל להרגיע שאתה פה...ולהעלות לאט הודעות בלי הכרזות, ההכרזה קצת מפחידה, מרחיקה לא יודעת...כאילו תענו ואם אתם לא עונים נעלמתם ונראה שנעלבת, כאילו התהפכו היוצרות..אנחנו המטפלים פתאום??.. מפחיד!!! אם רוצים עונים אם לא אז לא..וקהילה תווצר תוך כדי, הרי זה מה שחשת, שנוצרה קהילה........(תמיד היה כך ועובדה שאני עניתי לאחרים לפני שאתה ענית בלילה והעלת...) לכלכם, אותי לימדו ש"אבן ששתית ממנה אל תירוק לתוכה או אל תזרוק לתוכה אבן.." משהו כזה והמביו יבין...ובטיפול למדתי, אודי היקר, שקשר טוב מכיל גם כעסים זה לא מבטל את מה שהיה...ועדיין אפשר לאהוב גם כשכועסים..את זה למדתי ממש לא מזמן ולכן אני מרשה לעצמי גם להעביר אולי ביקורת עלייך...כמובן שזה אינו מבטל בכלל את אהבתי אלייך והערכתי על העזרה המרובה שלך....וחבר'ה אל תשכחו שהכל פה בהתנדבות וברצון טוב ואהבה מאודי היקר!!! ואמרת שתחשוב..אז אולי באמת רק להעלות בלי הכרזות...משהו כזה.. לגבי הקבוצות, אני מרגישה דווקא שייכת לכלם...הגעתי לפני שהחברות הישנות עזבו והתחברתי לחדשות שגם אני בניהן... סוריקטה היקרה תמיד ענתה בחכמה ומחשבה מרובה..גם לי...נילי שהייתה מיוחדת מאוד עם דימויים כאלה.....ועוד ועוד..ואופיר מתוקה, צר לי שכך את מרגישה..לא שייכת..את יכולה להשתייך אם רק תאפשרי לעצמך...אף אחד לא מרחיק אותך... דרך אגב מצבי טוב..אני ממש בסדר...ומצטערת אבל לא אוכל להשיב בשבוע הבא כי גם אני כמו כל עם ישראל בערך בחופשה!!!! איזה כיף!!!!!חייבת חופשה!!! נסו ותראו כמה זה טוב!!! מומלץ בחום...חייבת שקט נפשי....לא נעלמת..אני פה..כנראה רק אקרא... חברים יקרים ואודי היקר, כלכם כל כך חשובים...צר לי עלייך אודי שהרגשת כל כך "נטוש" משתי קבוצות..אך זה לא כך ממש...גם מי שלא כותב אולי קורא..ויכול מאוד להיות שאנשים צמחו מפה הלאה.....לקחו את הדברים שלך והפנימו...כמו בטיפול שהוא לא לתמיד...פרידות...לא קל...אבל יש לנו את היכולת לזכור ולהפנים בתוכנו אנשים (לטוב ולרע) אבל כשזה לטוב זה עוזר... זאת תכונה נפלאה!!!(עדיין מנסה ליישם...) ופה אודי, הכי קשה הפרידות..יודע למה? כי אתה אף פעם לא יודע למה מישהוא עזב אם הוא לא משתף ואין תהליך...אז מבינה את הרגשתך..אך בבקשה אל תנסה לפרש יותר מדיי כל דבר לפעמים זה פשוט ככה...דרך אגב זה מה שאמרתי למטפלת שלי פעם..ושלא כל דבר צריך לחפור בו :) באהבה רבה מיכל (שממש ממש מרגישה שלמה!!!!) פתאום מצטערת שלא אוכל להגיב..(אקרא כנראה ללא תגובה מצידי..זה בעייתי..) אך אחזור אי"ה...מקווה שגם אתה נהנה בחופשתך..

שלום מיכל האם ישנה אפשרות למצוא את דרך המלך? קבלת הערה , ונעלמת. לפני כן כתבת המון אין ספק שאת חסרה וכן אני ( ואולי עוד כמה ) אשמח מאוד לשמוע על ההתמודדות שלך עם הפרידה כי זה אכן לא קל. יש כמה אפורים באמצע בין לכתוב 5 פעמים ביום ובין להעלם כי בסך הכך אני מניחה שהפורום תרם לך ואת לו. ושוב, אשמח לשמוע מה עובר עליך..זה נושא שאכן מעסיק את כולנו.

אני כל הזמן דואגת מה יהיה.. למרות שמבטיחים לי שהכל בסדר אני חושבת שאולי מנסים לעבוד עליי, אולי משקרים לי אולי לא יעמדו במילה שלהם.. דואגת ודואגת לא זורמת .. מפרשת כל הזמן דברים לא נכונה ובעיקר לכיוון השלילי.. מדוע אמר ככה, האם התכוונה ל... יש לי מן רדיפה כל הזמן .. סביב הזנב.. זה מטריד את מנוחתי . גורם לי למחשבות ולדכאון מה יהיה , מה יקרה אם לא ...כל דבר שאומרים בהקשר למשהו שמדאיג אותי מערער לי את הבטחון וגורם לי לפרשנויות ודאגות.

עברנו אני ובעלי טיפול משפחתי בעקבות בעיות עם הבת.כיום היא עוברת טיפול פסיכולוגי,אך עדיין בעלי מתלונן בפני שהבת לא מתייחסת אליו,גם אני הבחנתי בכך,הוא פונה אליה אך התגובות שלה הן בעיקר נהמות,וניכר שהיא כועסת כשהוא פונה אליה,בטיפוול המשפחתי קיבלנו המון כלים איך לתקשר איתה אך כנראה שהוא לא הפנים.מה אתה מציע לעשות כדי לקרב בינהם.

איך שהצלחת ליצור מה'פורם' סביבת טיפול אמיתית עם כל תופעות הלוואי... :)) כאילו אנחנו "משחקים" כאן במטפל ובמטופל עם כל הכללים. לרגע היה נדמה לי שאני צופה בסדרה חדשה של "בטיפול". אנשים באים. צועקים. מתרפקים. כועסים. נוקמים. בורחים. מתיילדים (מלש' ילדות). בוחנים גבולות... אהבה, איכפתיות... הכול. ממש טיפול מגביל - לטיפול האמיתי. כששני הטיפולים מצטלבים איפשהו בנקודה אישית לכל מטופל ומטופל. עד כדי כך, שאני חושבת לעצמי - האם זה מחבל או עוצר את הטיפול ה'אמיתי' - או מפרה אותו ומקדם אותו? נראה לי שזו תשובה שקשה לענות עליה.... בכל מקרה - אין אפס. אתה חזק!! עומד איתן בדעותיך. בגישה שלך. שומר על יכולת הכלה לכל התגובות, ומעניק עוגן יציבה לכל המתפרקים כאן, גם מול הדרישות (ההזמנות) שלך. מעניין איך זה יתגלגל.... אני באמת צופה ב'סרט' :))

איפה השגת מקום שאינו בקרבת אינטרנט? כיף לך... גמני רוצה!!

"הנפילה" הפעם קשה וקיצונית רק מחפשת את הדרך שתאפשר לי לוותר ניסיתי והכל ודבר אינו עוזר פשוט בא לי את אשר אסור לומר

שבזה שבנות בקרו בנות אחרות וטענו להצפה, הבריחו כמה מהן...

היה נכון מבחינתי לעשות את הסטופ הזה..אולי בזכות זה שהעירו לי עשיתי רגע חושבים...הביקורת והתגובה שלי אליה ושוב התגובה חזרה...עזר..גם בזכותך אודי שאמרת לי לראות איך הגיבו לי...

ועוד משו- מה הטעם ביום שלישי חופשי אם גם ראשון שני ורביעי הוא חופשי? וסוף שבוע שמתחיל בחמישי בבוקר ?

שלום יש לי שני ילדים ילד בן 3.8 וילדה בת 1.10 הילד לא ישן בלילות הוא מחפש אותי באופן כמאת קבוע ניסינו לדבר איתו, להסביר שכל אחד יש לו את המיטה שלו הגענו איתו להסכם שאם הוא התעורר בגלל חלום רע יעיר אותי או את בעלי ואנחנו נחזיר אותו למיטה (עבד עקום) הוא מאוד קשור עלי באופן כללי לדוגמא: הוא יודע לעסיק את עצמו לבד אבל כל פרק זמן הוא בא להראות את התוצאות או להתייעץ וממשיך לבד בעסוקיו הינו בנופש עם חברים, אחרי שסיים לאכול הוא היה חייב לקום ולהיצמד עלי יש לו רגש מיוחד לשער שלי הוא יכול לבוא בעמצא הלילה ולבקש לגעת בשער ברכב העברתי את המושב שלו לצד ימין כי הוא נגע לי בשער כל שנייה אנחנו לא נועגים לצאוק או לעניש בבית והילדים מאוד ממושמעים חשבו לי לציין שהילד מאוד מפותח על גילו, הוא יודיע הרבה דברים מאוד מתעניין, מחבר חרוזים, סופר ומחבר עד 10, רגיש , לא אוהב ממתקים וחטיפים (לעתים רחוקות צ'יפס), לא אוהב להשתולל (מתנפחים) אבל מאוד אוהב קרוסלות, טיפה פחדן מדברים חדשים . נעלב מאוד כשמפסיד עד בכי חזק ויכול לא לחזור לאותו משחק בגלל פחד להפסיד שוב אשמח לקבל עזרה - איך להודיג את ה "דבק" תודה מראש גל

אני נשואה כ 10 שנים לבעל שאיני נמשכת אליו מינית. לפני כשנה חטפתי דיכאון בעקבותיו הלכתי לטיפול. חשוב לי לציין שבאופו כללי יש לי בטחון מלא ביכולת ובכוונות של הפסיכולוג. במהלך הטיפול עלתה שוב ושוב העובדה שלאורך שנות נישואי דיכאתי את היצר המיני, מה שתרם לתחושת הדיכאון. כיום נישואי הם פחות או יותר סבירים חוץ מההיבט המיני. משלב מסוים, כשהיה ברור שגירושין לא עולים על הפרק (בגלל הילדים), הפסיכולוג ממש החל "לדחוף" אותי למצוא את סיפוקי מחוץ למערכת הנישואין. אני מרגישה שסקס ללא אהבה יגרום לי לתחושת ריקנות גדולה אף יותר ממה שאני מרגישה עכשיו, הפסיכולוג חושב שאני חוסמת את עצמי. אני מאוד מבולבלת. מה דעתך ? האם זה משהו ששווה לדבר עליו או שיש אנשים (נשים בעיקר) שעבורם הקשר בין סקס לאהבה הוא דפוס כל כך מושרש שלא ניתן לשרש אותו ?

שלום רב, רצינו להתייעץ לגבי מצב שחמתי נמצאת בו. כיום היא במצב של דיכאון וחרדה ואף הייתה אצל פסיכיאטר שהגדיר זאת כדיכאון קל אך בכל זאת החליט לתת כדורים (ציפרלקס). לאחר התייעצויות עם גורמים אחרים, החלטנו ללכת לכיוון של שיחות מול פסיכולוג/פסיכותרפיה (אצל מישהי שבהכשרתה הראשונית היא עו"ס). שאלתינו היא כזאת: במצב של דיכאון וחרדה, שוב לפי מכתב הפסכיאטר מדובר במצב קל יחסית שאגב נובע מגיל המעבר בשילוב של תהליכי חיים. האם כדאי ללכת לפסיכאטר בלבד או שמא ניתן לנסות ולהתחיל אצל פסיכותראפית? בנוסף, מהם שיטות העבודה השונות של כל אחד ומה יותר מתאים? ולבסוף, בדר"כ, וכמובן שאנו לוקחים בחשבון שכל בן אדם הוא אינדיוידואלי, אצל מי מבין השניים אורך הטיפול יהיה מהיר יותר בד"כ? אשמח לתשובתכם ועזרתכם, עמי

שלום,הייתי מעוניין לדעת,אני סובל מסיטואציה שגורמת לי לשקר בנוגע לכמעט כל דבר,בצורה מוגזמת,גם לאנשים הכי קרובים אליי. הדבר קיים כבר מילדות,ומפריע לי בצורה קיצונית... הייתי מעוניין לדעת איך פותרים דבר שכזה....

היי מתן, אני סובל מאותו הדבר מגיל צעיר ועד היום. יכול להיות שמתי שהוא בחיים שיקרת וזה עזר לך להתמודד, להסתדר, להתחבב וכו עיי אנשים. וכנראה שהמשכת עם זה. אני יודע שאצלי, אני מנסה לא לשקר בכלל, אפילו שקר הכי קטן ומטופש, כי שמתי לב שאנשים עדיין יאהבו אותי בגלל מי שאני! היום ה1 לחודש - תנסה עד ה1 ל9 לא לשקר אפילו פעם אחת 30 יום, גם לא לעצמך, השקרים יבוא באופן אוטומטי למחשבות שלך אך תבלום אותם ותעצור את החשק להמציא משהו ופשוט תגיד את האמת. תנסה 30 יום גם לא השקר הכי קטן! בהצלחה, דן

שלום, יש לי ילדה בת 25, הבעיה שלה שהיא משליכה את התכונות (גם החיוביות) את הרגשות והתגובות שלה על כולם, היא חושבת שכולם מבינים, מרגישים ומגיבים כמוה לכל מיני מצבים ואירועים.היא מודעת בראש לזה שאנשים שונים ממנה אך באוטומט היא מתנהלת בצורה הזו והיא מצפה שהאחר יתנהל, יבין, יגיב כמוה וכמובן שהיא מתאכזת מחדש כל הזמן כי האחר שונה ממנה. השאלה שלי מה הבעיה שלה? וכיצד ניתן לטפל בבעיה? תודה, ויום נעים

שלום אודי, ראשית,תודה על התייחסותך. הבעיה מאוד מפריעה לביתי לכן פניתי אלייך, אשמח אם תגיד לי איך הבעיה מוגדרת מבחינה פסיכולוגית, ואם תוכל להרחיב מה זה אומר אגוצנטריות של נקודת המבט ומה זה תיאוריית המיינד. והאם וכיצד ניתן לפתור את הבעיה. בתודה מראש, גליה

שלום רב. אני חדש כאן בפורום. לפני כמה ימים אישתי סיפרה לי שאביה הביולוגי היה משתמש בסמים, ובין היתר - גם היה נוגע בה ובאח שלה. "נוגע", במובן המיני. לא אכנס ליתר פרטי הסיפור, אלא ארצה להתמקד בשאלה הבאה: האם (וסליחה מראש על הבורות) התנהגות מן הסוג שהפגין אביה הינה התנהגות שעוברת בתורשה? אפשר להבין מהיכן אני מסתכל על העניין: קשה לי מאוד המחשבה שמדובר במחלה נפשית, ושזאת תועבר לצאצאי. נדמה לי שאסיים כאן. תודה מראש!

ובהמשך לאודי. גם אם ההתנהגויות שאתה מתאר אינן עוברות בתורשה, מדובר בפגיעה משמעותית שאשתך עברה. השלכות של פגיעה כזו, אם היא לא מטופלת, יכולות להיות קשות ולהשפיע גם על הילדים.

לא יודעת למה..הרגשתי צורך לענות לשאלתך ל"פשר השתיקה הרועמת".. לא חושבת שהתכוונת אלי..אבל בכל זאת יודעת "רק על עצמי לספר"..חושבת שכל אחד מגיב או לא מגיב מסיבות אחרות ..מרגישה שאני פונה לכאן רק בשעות חרום.. והן לא מעטות.. אין לי כל כך אנרגיות לכתוב..למרות שאולי לטעמך או לטעם אחרים..כותבת כאן יותר מדי..ועוד יותר אין לי כל כך אנרגיות לקרוא..להתרכז..וגם כשקוראת..ורוצה להגיב..(למיכ, לבמבי וגם לאחרים).. אין לי כלכך כוח לעשות את זה.. ומוותרת.. זוכרת..קצת בנוסטלגיה.. את ההתקופה שאולי הרגשתי בה יותר תקווה..עם שיר, שרית, טימי, אופיר, נילי..ואחרות שלא זוכרת כרגע.. וסליחה מהן..שהייתי בה יותר "מעורבת חברתית".. היום לא מרגישה שייכת בשומקום בעצם.. ולגבי ההזמנה שלך את כולם להגיב.. (אם הבנתי נכון לזה התכוונה במבי בשינוי הפורמט?) - אותי זה קצת הרתיע..כי חייתי קצת באשליה שמה שכותבת.. זה משהו פרטי שלי..שמשתפת אותך..ומי שרוצה להגיב כמובן מוזמן..במיוחד אם זה למטרת תמיכה (:... אבל כשאתה מזמין.....זה איכשהו נשמע ומרגיש אחרת..ושוב אני לא דוגמא כי כאמור למעלה..אני באמת סוציומטית בזמן האחרון... סליחה שבלבלתי את המח..((עדיין לא בטוחה אם אלחץ על 'שלח' או אמחק הכל....))...................

לא יכולה יותר

מקווה שמרשה לי.. אם לא תתעלמי בבקשה מתגובתי.טוב ? צר לי שקשה לך.. אבל ,אני מוכרחה לומר לך , כל כך שמחתי לראות את שמך. מזמן אני לא רואה אותך בפורום . גם מיקה קצת נעלמה.. רציתי לומר לאודי, תראה, האנשים שלנו נעלמים מפה.. ואולי זה בגלל שאתה משנה את הפורמט הישן והטוב שלנו ? שמחה לראות אותך שוב וצר לי שקשה לך.. מקווה שאודי יעטוף אותך רך רך עד שתרגישי הקלה.. במבי.

היי נראה לי שהגיע הזמן להתמודד עם הבעיה ואשמח לקבל הכוונה ראשונית. אני בת 22 סף הבכי שלי מאוד נמוך, כל שיחה וכל מצב שלא נעים לי גורם לי לבכות. אני חושבת שזה חסר פרופורציה. גם מחשבות יכולות לגרום לי לבכות, לפעמים שבין הזוג שלי לא מרגיש טוב או מעט מרוחק זה גם גורם לי לבכות, אני מניחה שזה נובע מחרדה כלשהי.הבכי הוא לא רק סביב הבן זוג אלא כל דבר, מישהו אומר לי דבר שלא כל כך נעים לי לשמוע, שיחה בונה עם ההורים.. כל מצב שמעמיד אותי באי נוחות.. מאז ומתמיד הייתי כזאת אבל הגעתי למצב שזה כבר לא הגיוני ומביך כי יש מקרים שאדם נורמלי לא היה בוכה ואני כן. ולפעמים העומד מולי לא מבין מאיזו סיבה אני בוכה (וגם אני לא) אני מתקשה לאתר את הסיבה לזה ואשמח דעה ומחשבה שלך. תודה רבה.

לא חשבתי לכתוב את מה שאני עומדת לכתוב, אבל אם אתה שואל, אומר בכל זאת. חשוב לי להדגיש - אני לא מתכוונת בשום אופן למתוח בקורת, אלא רק להציג מה אני מרגישה... לפני שבוע, כשהעלית סמוך לחצות את הודעת ה"מוזמנים להגיב" שלך, שאלתי אותך בהומור, אם אתה באמת סבור שמשתתפי הפורום ממתינים למתן רשות מפורשת ממך. ככל הנראה, הציניות שבה נשאלה השאלה לא הועברה בהודעה (ואולי טוב שכך...) אבל בחייך, אודי, הרי כל מי שמעוניין יכול להגיב להודעות מרגע העלאתן, במהלך כל יום א'. כבר קלטנו שזה מותר ורצוי ומבורך. אז מה העניין להמתין יום שלם רק בשביל להזכיר שהאפשרות המבורכת הזו עומדת בעינה? אם הדחייה במתן מענה נובעת מעייפות או מחוסר זמן (לגיטימי בהחלט!) נראה לי מתאים יותר לכתוב, פשוט, את הסיבה האמיתית. אם לא, למה לא לפרסם את ה"מוזמנים להגיב" מוקדם יותר, לפני שעצבי השואלים נמתחים עד כלות, בציפייה נכזבת למענה, לפחות לקראת חצות? לי, אישית, ההזמנה הזו, או נכון יותר, העיתוי שבו היא נכתבת, נחווית כמו מהתלה לא מוצלחת במיוחד, ואפילו (אם אעז לומר) קצת משפילה...

אהלן אודי היקר, מזמן מזמן לא כתבתי כאן, אבל בכל זאת פה לעתים, לחוש אוירה כללית. מצאתי פתח ואתגר בשאלה שלך והיא פיתתה אותי להשיב ולספר סיפור קטן לרגע מעולמי (כשמנגד אני חושבת בכובד ראש גם על המשפט שלך "להשאיר את כולם לטבוע"...) לצורך העניין הפורום יהא גינת משחקים. אנחנו הילדים הקטנים, אתה בתפקיד האמא. ואודי, אני חושבת שהפורום הוא מקום שהמשתתפים הקבועים בו לא מעט בוחרים להביא אליו את החלקים הילדיים שלא מאד גדלו, גם כאשר במקביל יש חלקים שצומחים יפה מאד בחוץ. כך שבעיניי, הפורום, כישות, (שגם מתחלפים בו משתתפים, מצטרפים חדשים בראשית הדרך), הוא תמיד מעין ילד כזה, תלוי יותר. כאילו קצת קפא הזמן. אז כך - אמא ובנה/בתה בגינת משחקים. הילד, שהוא די חלש וחסר בטחון בדרך-כלל, אולי גם קצת אוטיסט, מגלה חצי בהפתעה שיש לו יכולת להיפתח ולהשתעשע. והנה, הוא מוצא חברים ומצרף למשחק משותף. הנאה צרופה, גאווה ואושר לאם. היא מבטאת זאת כחיזוק. הילד ממשיך לשחק בכיף, עיניו מאירות, והוא מרגיש קצת יותר גדול, ואמא אפילו לא התערבה במשחק. אמא מבחינה בכך שלילד יש כוחות ואומרת לו שלרגע היא קופצת למכולת. והילד, כן, מגלה שהוא מצליח. בקטנה, למרות שזה כמעט כמעט גדול עליו. ואמא שבה, טופחת לו על הכתף. סבבה. למחרת, או מועד סמוך מאד כלשהו - הילד מצפה שוב לשהות עם אמא במשחקיה. ואכן, משאלתו מתמלאת. אבל, איך שהם מגיעים לגינה, אמא אומרת: הנה יוסי, ואורי וגילי – יאללה שחק איתם כמו שאתמול הצליח לך יפה כל-כך (וזה כבר הופך להיות בחירה שעשויה להתפרש כיותר שלה משלו). לך, שחק, ואני, אני בינתיים אקפוץ לחנות. ייתכן מאד שעם ילד בריא זה היה הולך יופי, והוא אפילו היה שמח שאין השגחה יתרה, אבל, עבור ילד מוכה שחטף ותר אחר זהותו, זה כאילו לא להבין אותו. לא להיות רגיש לנכות שלו (שתמיד תישאר נכות, חלק חסר). אז בום! כילדה פגועה (עם רמת אמון נמוכה למדי) בשלב הזה אני מרגישה שבר, שוק והלם, חרדה וזעם, קטיעת רצף, שויתרו עליי, שאין מצב שאני מסוגלת לקחת אחריות כזאת גדולה עבור עצמי והלך המרחב... אימפוטנציה. חשבתי שאולי אפשר להזמין למשחק אבל לא בהכרח לעשות זאת באופן ישיר מידי. טשטוש שכזה. בשמחות, ושאפשר יהיה לסגור את הספר ולחזור למציאות, (הייתי חותמת בשמי, ובכל זאת אשתמש בכינוי העבר שלי כאן, שהיה) סוריקטה

היי אודי, בפעם הראשונה שהעלית את ההזמנה להגיב שאלתי אותך מה פשר ההזמנה הזו (ולא כל כך הרגשתי שענית). זה פשוט מרגיש (לי לפחות) לא טבעי. לכל פורום מתעצבת צורה משלו. הפורום הזה התעצב בצורה מסויימת בהשפעתך כשאתה הגעת, נוצר פה משהו מסוים שאנשים התרגלו אליו וכל אחד בחר להיות פה בדרך שנוח לו. אני דווקא הרגשתי לפני שהזמנת אותנו, שהתחיל להיווצר שיח קצת יותר מעובה (אולי בגלל תכני הפרידה שעלו והסעירו את רובנו) ופחות מתכונת של שאלה ותשובה ממך ולכן ההזמנה שלך גם די הפתיעה אותי. מה שהרגיש לי לא טבעי היה שפתאום אחרי שגרה ארוכה החלטת שאתה רוצה פה משהו אחר, משהו שלא קרה פה. זה נשמע קצת מאולץ. יש הרבה דרכים להזמין אנשים להשתתף ואיכשהו ההזמנה שלך פגשה אותי כלא מזמינה, אלא כנסיון שלך לעשות פה בכח משהו שלא קורה באופן טבעי . קצת יותר צורך שלך מאשר צורך של המשתתפים. חוצמיזה נראה לי גם שכדי שיהיה שיח צריך יותר זרימה. קשה לדבר בלי רצף כשלא ידוע מתי ההודעה תעלה ואם יהיה זמן להגיב. אני דווקא מבינה את הצורך הזה שמגן עלינו אבל זה בכל זאת יוצר קושי. אלה הרהורי ליבי ובחרתי להעלות אותם למרות שקצת מפחיד לי שזה ישמע כביקורת ושתכעס עליי... (אני זה מקום שמפחיד אותי- הכעס) אני חושבת שטוב לדבר על הדברים ולנסות להראות איך אנשים שונים חווים את הדברים בצורה שונה ואולי לתת עוד נקודה למחשבה. סליחה אם היה פה שמץ של תוקפנות זאת לא היתה הכוונה כלל. אשמח לשמוע מה אתה חושב על הדברים ואיך אתה מרגיש אותם :) לילה טוב.

הי אודי רוצה להגיד לך משהו על כל הדיון הזה פה על השתיקה ועל המקום שלך ושל כולנו. אחד הדימויים שהשתמשת בהם כשרק נכנסת לפורום נחרט לי בזיכרון ובהתחלה אני זוכרת שהוא ממש הכאיב לי פיזית..זה היה בהתחלה כשהיה פה טרול או טרולים מה שזה לא יהיה, וא\נתת איזה דימוי של הפורום כמו סוס שצריך לאלף או לשבור אותו או להצליף בו וללמד אותו שיעור, משהו מאוד כוחני ומאוד מפחיד, וזה משקף מאוד את כל ההרגשה שלי כשנכנסת - ששינית הכל, ופתאום הנחתת כל מיני "גזרות" - שאסור כינויים ומותר רק שמות אמיתיים, וכל מיני דברים אחרים..בשבילי זה היה יותר מדי, הרגשתי ממש פחד להביא לפה את עצמי איך שאני , ובתחושה שלי מי שנשאר פה, או לפחות הקבועות, הן משתתפות שהיו צריכות את הדמות הסמכותית הזו, וזה היה נראה נוח גם לך. היה פה משהו מאוד מיוחד לפני שבאת, ולא ממש נתת מקום לעבד את מה שאבד, אפילו לא קראת את מה שהיה לפני ( כתבת את זה ), אמרת קאט, עכשיו אני פה ומעכשיו הדברים ככה..לי זה היה יותר מדי. אפילו עכשיו פוחדת לכתוב את זה, אבל כבר אין לי ממש מה להפסיד.

הי אודי, הדיון בסוגיית ה"מעשה" הטיפולי עורר אצלי אי-שקט רב מאד מאד. המטפלת, שאצלה אני נמצאת מעל עשור, היא דמות משמעותית מאד בחיי. נעים לי לבוא אליה, ואני מרגישה אסירת תודה כלפיה על כל מה שעשתה למעני. בעבר כתבתי לך על שאני מעריכה אותה על החמלה ועל האכפתיות שהיא מגלה כלפי, אם כי אינני רואה בה דמות טיפולית סופר-מקצועית. עכשיו, אחרי שהבעת את דעתך על מקומה של עשייה קונקרטית של המטפל בטיפול, המקצועיות שלה בעיני ירדה אפילו יותר. היא אמנם לא מתערבת בחיי כמו הדוגמה שנתת על פרויד, אבל היא בהחלט נותנת "דגים מלוחים", ובשפע... איך אני יכולה לבוא עכשיו ולטעון בפניה, שדווקא במקומות שבהם היא סייעה לי מעל ומעבר לתפקידה כמטפלת, דווקא שם היא חרגה ברגל גסה מגבולותיו המקצועיים של תפקידה??? כתבת, שהנטייה של המטפל לפתור בעיות קונקרטיות של המטופל עלולה ליצור חרדה איומה. אני מרגישה שהחרדה שלי נוצרה לא מעצם המעשים, אלא מההבנה שמעשים אלו, ככל הנראה, אינם במקומם. אילו היית אומר לי, שהדעות בנוגע לנקיטת צעדים מעשיים בטיפול משתנות מגישה טיפולית אחת לאחרת, או בין אסכולה אחת לרעותה, הייתי רגועה יותר. אבל לא אמרת את זה, ואני אובדת עצות... מה לעשות? :-(

מדוע אני עושה לעצמי את מה? את הברור הזה כאן? הרי לשם מה נועד הפורום אם לא להתייעצויות על התהליך הטיפולי? הכי קל לומר "תפתחי את זה איתה"... את זה יכולתי גם אני לומר לעצמי. אם זה היה בא בחשבון הייתי עושה את זה כבר מזמן. מה ששאלתי היה, איך אפשר לסטור כך ליד שכל חטאה מסתכם בכך שהושטה לך לעזרה...

שיש לך מזל. למטפלת שלך ממש אכפת ממך , וממה שציינת , לא נראה לי שהיא עברה גבולות באופן קיצוני, היא עזרה לך למלא טפסים וזה יופי (לפי מה שהבנתי, לא שדכה לך ...) מבינה את אודי ששאל למה את עושה את זה לעצמך , כי את כאילו מטרידה את עצמך בדברים שוליים, שלא ממש קשורים לטיפול עצמו . לאחר כ"כ הרבה שנים של טפול טוב ותומך, למה להתעכב על זה ? ( אולי את מרגישה שהטיפול מוצה ומחפשת סיבות?)

תיאור המקרה: אחותי בת 37,רווקה,גרה אצל ההורים,ללא עבודה,מסוגרת רוב זמנה בבית,ללא מודעות למראה החיצוני המרושל והלא האסטטי שלה (בגדים,טיפוח וכ'), ללא מוטיבציות לחיפוש עבודה או לפעילות כלשהיא,ללא פעילות חברתית,נדמה שסובלת מפחדים רבים, אין ספק שהילדה הולכת וקמלה לה בבית ללא שום אופק חיובי. אנו מאד מעוניינים לסייע לה לצאת מהמצב אבל לא יודעים למי מהגורמים השונים לפנות ע"מ להתניע תהליך מתאים. מודים לכל עצה וסיוע בעניין, ואם צריך להוסיף פרטים נשמח לעשות זאת. תודה

היי, אמא ל3, בת 39, פרשתי מעבודה לפני שנה לאחר קריירה משגשגת. נישואים מאושרים ומשפחה חמה ואוהבת. מאז שפרשתי לא מוצאת את עצמי, לא עושה כלום לחזור למעגל העבודה. הכרתי באינטרנט 2 גברים שבקשר איתם ואני מוצאת עצמי רוב הלילה איתם עד הבוקר, ישנה ביום ולא עושה כלום. אני לא מרגישה בדכדוך או רע אבל יודעת שנכנסתי למעגל לא תקין ולא יודעת איך לצאת ממנו. אשמח לעיצה - לא מבינה מה קורה איתי, למה אני ככה. תודה.

שלום רב, שמי דן בחור בן 30 מחיפה (בדוי) ואני רוצה לקבל חוות דעת על הסיפר הבא: לפני כ 10 שנים התנסתי בסם אסיד רק פעם אחת ויחידה במהלך טיול באוסטרליה, החוויה הייתה כיפית ומצחיקה ולא קרה שום דבר חריג או מפחיד. כעבור חודש או חודשיים התחלתי לראות הבזקי אור קטנים כחולים בזווית העין, כמו פלאש ממצלמה אבל ממש ממש קטנים, אלו חזרו על עצמם פעם ביום לפעמים פעם בשבוע ואפילו כיום הם קורים מידי פעם. לאחר השימוש, חוויתי מעין חוויה שכאילו הפסקתי להיות הדן שהייתי קודם לכך וכאילו והפכתי לדן אחר. כלומר אותו בן אדם, רק עם ההרגשה ש"נדפקתי". במשך תקופה ארוכה חשתי דיכאון, הרבה מערכות יחסים שהיו לי נהרסו ,וחשתי אבוד. הרגשתי כאילו הביטחון העצמי שלי נפגע וכול היכולת החברתיות הרחבות שלי נפגמו. זה היה תהליך ארוך וכיום, אני מתאר את חיי כמעין גלגל בלתי נגמר של עליות וירידות, רגע אחד אני דן ההכול יכול החכם, שרמנטי ומקסים ואז ברגע אחד אני שוב דן ה"משוגע". ( או אחד שחושב שהוא כזה כי משוגעים לא יודעים שהם כאלו). כרגע אני לא עובד כבר חצי שנה ואני דיי מסתגר בבית כי אני מרגיש כאילו פקששתי עם כול החברים שלי אז אני דיי נמנע מדברים, לרוב אני מחכה שדן הטוב יגיע ואז אני כותב לחברים בפייסבוק והם מתים עליו . שאני מצליח להיות באמת מי שאני אין דבר שאני לא יכול להשיג: עבודה ,בחורות, כסף, כבוד., חברים וכמובן סיפוק מלא מן החיים. הדן השני (אני משתמש בגוף שלישי כדי להמחיש את המצב בצורה יותר אפקטיבית) הוא בחור מבולבל שלא בדיוק סגור על עצמו או על קודים חברתיים, לדוגמא שמדברים עם משהו לאן מסתכלים?...ישנם דברים פשוטים ואלמנטרים שאני פשוט לא מצליח לעשות וזה ממש מעצבן: אני מרגיש מאוד מבוזבז כי אני יודע שאני אדם המון פוטנציאל, רצון, יכולת ואינטלגציה אבל יש בי משהו שכול הזמן מעקב אותי ובגלל זה אני פה כותב. אין לי נטיות לפגיעה עצמית או בסובבים אותי. ההרגשות שלי נעות בין עצב לדיכאון ובין סטלה לבהירות מחשבתית - ואני לא לוקח שום סם או שותה, פשוט ככה המוח שלי עובד לצערי. שאני מסתכל במראה לתוך העינים שלי לפעמים אני מרגיש מוזר כאילו זה לא אני, או כאילו יש לי מבט משוגע או שאני משוגע - ברור לי שזה הכול בראש שלי ואני בסדר אבל אני רוצה לחיות בלי המחשבות הללו כול יום. ,לא נראה לי שיש לי דה פרסונליזציה או דארליזציה כי פיזית אני 10000% מחובר לעצמי ואני יודע שאני אני, אבל נפשית אני כאילו כן הזמן במרדף של מי אני? איך אני אמור להתנהג? אבל לפעמים הבהירות חוזרת והכול ברור מאליו. ק שה לי ללמוד או לכתוב כי יש לי כאילו ענן בראש, אבל בגדול אני אופטימי לגבי החיים שלי ואני רוצה להצליח, לנצח ולממש את כול החלומות שלי - ויש לי הרבה! אני מרגיש כאילו אני בסרט או כאילו אני מסטול וזה לא דבר כיף לחוות כול כך הרבה זמן, אבל היופי הוא שהרבה פעמים המצב חוזר למצב רגיל, כך שאני אופטימי שאני יוכל לפתור את זה אחת ולתמיד. אני תמיד יושן עם אור במסדרון כי אני פוחד מרוחות רפאים, אני יודע שז טפשי אך כך המצב, ולפעמים שאני יושן בחושך מוחלט אז יש לי סיוטים, לרוב על מישהו שרודף אחריי או על החוסר מיצוי העצמי שלי בחיי היום יום -אני יודע שאלו חודרים לי לתת מודע והשני מנסה לשדר לי לשנות את המצב בחיים האמתיים שזה: בעיות חברתיות, בעיות תעסוקתיות, אישיות וכלכליות.. לפעמים אני פוחד שמישהו יהרוג אותי שאני סתם יושב בבית או אפילו שאני כותב שורות הלו, זה לא פחד עצום אבל זה משהו שלא כיף לחיות איתו. אני כאילו תמיד חושב שכול המערכות יחסים שלי נהרסו כי אני חולי נפש, או שאנשים חושבים שאני כזה. עבדתי שנה שעברה בעבודה בכירה מאוד מאוד בסביבה בין לאומית (בשלוחה של משרד החוץ בחול) - ולאף אחד לא היה נראה שאני מוזר או בכל בעייה כלשהי, היה לי קל ליצור חברויות, קשרים עסקיים, ולהשפיע על אנשים - בגלל זה אני אומר שאני יודע למה אני מסוגל. בחורות שאני יוצא איתם, מתות עליי 3-4 דייטים אבל בגלל שאני לא יציב רגשית הם מאבדות עיניין. כי פעם אני מגיע ואני מצחיק ובעל תושייה, ויום למחרת אני עם בטחון עצמי מאוד נמוך, נראה מבולבל ולא סגור על עצמו, ואז אני שוב דן הכול יכול -זה באמת מתכסל כי אני יודע שאם לא לא היה לי את המצב הזה הבחורות שאני רוצה היו רודפות אחריי - וכך המצב לדוגמא, שאני "דן הקודם" אני יכול ללכת לכול מועדון וכמעט כול בחורה תרצה אותי ולהפך - אני כותב זאת בשביל להמחיש נקודה חברתית ואיך שאני רואה את עצמי, אני נורא מכבד נשים.. אני חייב לציין שהשינויים האלו בבטחון העצמי, היכולת ביטוי והכפיות יכולים לבוא וללכת במהלך שיחה פשוטה של חמש דקות, כלומר שינוי חד - אבל בכול זאת ברור לי שזה לא מצב דו קוטבי אני בטוח שקורא שורות הללו הרגיש את השינו בההלך הכתיבה בין בהירות ולבין המצב השני ובשביל לשמר את האוטנטיות של המצב לא שיניתי או שכתבתי את הפוסט הזה. אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית , בברכה, דן

שלום אודי ותודה על התגובה, אני מסכים שיכול להיות שיש לי הפרעה דיסוציאטיבית, אך לפי הגדרה יש 4 מצבים כאלו והיחיד שיכול להיות זה פיצול אישיות. אך אני חייב לציין שאני לא חושב שיש בי עוד כמה אנשים, אני יודע מי אני, מה הערכים שלי וכו.. וגם אין לי שום בעייה גופנית או מחשבה שהגוף והנפש מנותקים או שאני צופה מהצד. הבעייה שלי היא שאני כול הזמן מרגיש מסטול או בעירפול חושים ללא הסבר מוצק. לגבי המצב הביפולארי, גם שאני ב"היי"" או "דאון" אני תמיד בשליטה ואף פעם לא עושה דברים שאני יתחרט, כגון בזבוז כספים, יחסי מין מזדמנים. אין לי מצב שאני שמח 10 או עצוב 0, וגם אין לי את התסמינים שכתובים באינטרנט לגבי מחלה זו. בכול אופן, אני חושב שרוב הבעיות נוצרות שאדם בורח מהתמודדות עם מצבים והחיים ומפתח דרכים אחרות ע"מ לנצח אותם. תודה וכול טוב דן

שלום, בני בן 23 סיים צבא לפני כשנתיים, היום עובד במקום מסודר. השאלה שלי היא כזאת: כשהוא נמצא בבית, הוא רק בחדר שלו. יורד למטבח לאכול, חוזר לחדרו. יורד לשתות מיים, חוזר עם הכוס לחדרו. הוא חוזר מהעבודה בשעה 16, אוכל ,נכנס לחדר עד למחרת בבוקר שהוא יוצא שוב לעבודה. הוא כן יוצא ומבלה עם חברים פעמיים בשבוע, כן לפעמים הולך לים, אבל כאשר הוא בבית, הוא לא יושב איתנו בסלון, לא מדבר איתנו, לא משתף אותנו במה שעובר עליו, בחייו הפרטיים. הוא סיים קשר לפני כחודש עם חברה שאיתה הוא יצא שנתיים והיתה בת בית, הוא לא סיפר לנו למה, למרות ששאלנו אותו. אני מציינת שההסתגרות בחדר לא התחילה לאחר הפרידה, אלא ככה הוא תמיד.אנחנו משפחה מאוד חמה ואוהבת, מאוד דואגים לילדינו, ואני לא מבינה למה הוא מתרחק ומתנתק מאיתנו. יש לי נטייה לחפור לילדים שלי ולשפוט אותם או לבקר אותם על מעשיהם כשהם לא נראים לי. האם יכול להיות שהוא פשוט בורח ממני בגלל זה? האם יכול להיות שהוא במצוקה כלשהי? איך אוכל לדעת אם הוא לא משתף אותנו בכלום??? בבקשה עזרה וסליחה על אורך השאלה

שלום, שמי ירון ואני בן 20, ויש לי בת זוג שגם היא בגילי, ואנחנו ביחד כמעט שנתיים. היחסים עם בת זוגתי התחילו בתיכון, וההתחלה היתה מדהימה- היא היתה הבחורה שכלכך רציתי, ואיתה היו כל הדברים הראשונים , והרגשתי שאני באמת מאהב בה ברמות. עם הזמן, נוצרו ריבים ומחלוקות, ועם הזמן התחלתי להיסגר, ולשמור לעצמי יותר ויותר. אני צריך להגיד, שזוגתי מאוד ביישנית וסגורה, אין לה ממש חברות שהיא יוצאת איתם(בתיכון היה, אבל עם התחלת הצבא לא כלכך שומרות קשר) כך שאני בעצם החבר הכי טוב שלה, והבן זוג שלה.לפני הגיוס נסעתי לחודש לארה"ב , ובזמן השהות שם עלו לי המון מחשבות על אולי להיפרד. וכך הגיע שכיום, אני בשירות סדיר וגם היא, ואנחנו עדין ביחד, אבל אני מרגיש שאני נמצא שם בשבילה, רק כי "אני חייב" וכי כואב לי להשאיר אותה לבד.. אין לה ממש חברות קרובות, ונשבר לי הלב כל פעם שהיא אומרת ש"חברות" שלה לא מדברות איתה ולא מזמינות אותה לצאת.. ואני לא איתה באמת כי אני אוהב אותה, אלא כי אני מעין "אח גדול" ששומר עליה, ומדבר איתה ותמוך בה. קשה לי להאמין שאני רוצה להתחתן איתה (מה שהיא אומרת לפעמים) או אפילו לעבור לגור איתה (מה שהיא הציעה כמה פעמים) , נחמד לי לצאת לבלות איתה, אבל אני פשוט "לא ארוצה אותה" כאישתי לעתיד, וזה כלכך קשה לי.. אני לא מסוגל לעזוב אותה כי אני פוחד שהיא תיהיה מדוכאת , ותישאר לבד שנים רבות, ולא יהיה אף אחד שידאג לה כמו שאני מנסה, ואני פוחד שיפגעו בה, או חלילה שהיא תעשה זאת לעצמה, אני מאוד פוחד שהיא תפגע עבצמה אם תישאר לבד. אבל מצד שני , אני לא רוצה להיות איתה, ועם הזמן היא מתרגלת אלי יותר ויותר, ו"בונה" עליי. אני לא דברתי עלזה איתה מעולם, כי אני פוחד שזה יפגע בה, ולא יודע מה לעשות, באמת שאני לפעמים מקווה שהייתי יכול למחוק אותי מהזרון שלה, ושלא היינו נפגשים. אני באמת לא יודע מה לעשות, ואני לא מוצא את עצמי, אני לא רוצה לעזוב ילדה כזאת לבד, אבל מצד שני לא מרגיש שאני יכול להמשיך איתה, כי עם הזמן הבנתי שאנחנו קצת שונים, ודרך ההסתכלות שלנו לחיים שונה, ויש באישיות שלה משהו מאוד תלותי, ומאוד "מציק" , אפילו בריבים, אף פעם לא יצא שהיא בסוף לא התקשרה אחרי יום, והשלמנו. ואני מאז הטיול שלי "השלמתי" עם זה שנפרד, ושאני אתחיל את החיים בלעדיה, למרות שגם לי זה יהי קשה, אבל פשוט שאני ישאר עם בנאדם שאני רוצה להיות איתו, ולא כי אני "חייב" אני לא יודע מה לעשות , ולא יודע איך היא תגיב, ומה תעשה, ואיך בכלל לעשות את זה, ומצד שני נקרע לי הלב שאני נוטש אותה אחרי שהיא היתה כל עולמי.

אבא כל היום היה צורח על אמא, ממש מתעלל בה נפשית (אף פעם לא פיזית), אני הייתי ילד קטן - בערך בן 6, וגדלתי עם המציאות הזו של העצבים והחיכוכים.. מפה לשם, משם לפה, היום אני בן 27, הקשר שלי עם שני ההורים שלי ממש לא משהו, השיחות שלי עם אבא שלי מסתכמות במה קורה? הכל בסדר. מה חדש? אין חדש. את הבית עזבתי לפני כמה שנים כי כבר לא יכולתי לגור עם שניהם. הרגשתי שאני משאיר ספינה טובעת ואני מציל את עצמי ומשאיר את כולם לטבוע. היום אני כבר לא יכול להגיע לארוחות שבת - אני פשוט מרגיש לחץ בחזה כשאני בבית הזה. אני מאוד רוצה לפנות לטיפול פסיכולוגי, אבל מעניין אותי מה כבר פסיכולוג יכול לעשות למעני? אז אני אשפוך את הכל, אבכה וכו וכו אבל עדיין אצטרך להגיע לבית הזה ולראות את הדברים ששנאתי כבר כשהייתי ילד. האם טיפול פסיכולוגי יגרום לי להרגיש יותר טוב? תודה!

שלום ברצוני להתייעץ לגבי אדם שהכרתי שאני חוששת שקיימים בו מאפיינים סכיזואידים. אני לא חושבת שזה ברמה של הפרעה, מן הסתם אין לי את היכולת (או הרצון) לאבחן אותו, אבל אני כן יכולה לציין מספר תכונות שמעידות על כך שיש בו את זה. אני הכרתי אותו מהזווית הזוגית, והוא מצא חן בעיניי מאד. שאלתי היא, איך אני יכולה, כאדם מן הצד, לא איש מקצוע, אבל כן אדם שמבין באנשים, לחדור אליו. באיזו גישה אני צריכה לנקוט כדי לעבור את המחסום הזה שהוא הציב לעצמו מפני העולם. אני מניחה שבטיפול ארוך טווח, בעזרת אמפטיה וכלים מקצועיים אחרים, אפשר לעזור לאדם כזה, אבל כמובן אני לא המטפלת שלו ולא מעוניינת להיות כזו. אני גם לא רוצה "לעזור" לו, אני פשוט רוצה אותו לעצמי, ואני מאמינה שאני יכולה להיות האדם הזה, גם אם היחיד, שיוכל ליצור איתו אינטימיות מוצלחת. לפי מה שהצלחתי לקרוא על הנושא הגישה הכי טובה היא הבנה בלי שיפוט וביקורת. מכיוון שאני מזהה גם בעצמי מאפיינים סכיזואידים, או לפחות מיזנתרופיה קלה :-) אני חושבת שיהיה לי מאד קל לעשות את זה וזה יבוא ממקום אמיתי. השאלה אם זו הדרך, ומה עוד אפשר לעשות. לצערי כבר הספקתי להרוס קצת ע"י שיפוט וביקורת. אבל זה היה מזמן והייתי רוצה לתקן את זה. יש לי סיכוי?

עניין ה"מותאמים" קצת בעייתי כי הוא שותק, ואין לי מושג מה עובר לו בראש. אני מנסה לא להכביד, אבל נראה לי שאם אני אשתוק כלום לא יקרה. כי בעצם הוא פסיבי לגמרי, ואני מתקשה למצוא סיבות ליצור קשר מבלי שזה יהיה יותר מדי. אני יודעת שהוא חושב עליי דברים טובים, וגם דיי מפחית מערך עצמו, אבל אני לא יודעת אם הסבלנות שלי תשתלם. ובכלל אולי לא כדאי, כי אולי הוא לא ישתנה כל כך בקלות?

שלום רב, ברצוני לקבל המלצה על פסיכולוג קליני. האם תוכלו לעזור לי בכך? תודה רבה.

מרגישה צורך להתנצל בפניכם..השיתוף של יום שלישי של כל השתלשלות הענינים הייתה מוגזמת...הדרישה שלי מהמטפלת לחיבוק ולבוא ככה לקליניקה היה רעיון רע..פעלתי ללא מחשבה רק הרגש פעל, ואני חושבת שאף אחד לא הגיב על כך כי חושבים שזה נורא מצידי...שאני חוצפנית ומגעילה....ואולי פוחדים לפגוע ברגשותיי..חבל שאני כזו רגשנית, הלוואי שהייתי פועלת יותר בחכמה..אך חוכמת חיים זה משהו שתמיד היה חסר לי....אז סליחה גם על התלות שיצרתי פה..ש.....על ההפרעה שלי....לא חשוב כבר.....היא חסרה לי..אבל החיבוק חיזק אותי ונתן לי לסגור מעגל שלא התאפשר ביום הפרידה......סליחה......ופתאום אודי אתה חסר...

יכולים להמליץ על ספרים או מאמרים (גם PDF) בנושא? עדיפות בעברית אבל גם אנגלית הולך. תודה

ההורים לא מפרגנים הם תמיד לא מאמינים שאני עושה את מה שצריך אלא תמיד יגידו לא נכון תה הרי לא עושה כלום וזה לא נכון. עוד יותר כשהם מבררים ושומעים שאני כן עושה מה שצריך הם שואלים כמה שיחדת אותם שיגידו שאני כן עושה. זה מוציא אותי מהכלים וגורם לריבים בכל תדבר ביני לבינם. מה עושים?

מרגישה שבא לי לצרוח, מרגישה שבא לי לבכות ולבכות ולהתפרק...בזמן האחרון כלום לא יוצא החוצה..כבר חודשיים אוליי שלא מצליחה לבכות ולהשתחרר קצת, הכל מפחיד אותי, הכל מאיים...חושבת על הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות..מרגישה באפיסת כוחות, מותשת, עייפה חסרת חיות, לא בא לי לאכול כלום, קשה לי לחייך לצחוק לראות את הצדדים החיוביים בחיים, קשה לי אפילו לנשום, מרגישה שסלע נמצא בבית החזה.. קשה לי להעביר במילים ובתחושות למטפלת שלי איך אני מרגישה, כאילו הכל סוגר עליי...היא כל הזמן שואלת איך את מרגישה ואין לי תשובה אפילו, לא מזהה שום רגש אצלי.. הכול מעורפל ולא ברור, היום בבוקר ביקרתי אצלה ובאמת שניסיתי לבכות ולהשתחרר...אבל במקום זה יצא צחוק פרוע ומגוחך שאני לא מבינה מאיפה הוא מגיע בכלל....

אני שוב עייפה... יש לי מין עייפות כזאת,חזקה שבאה בתקופות... אני לא יודעת מה זה, וכבר עשיתי בדיקות וכמובן לא מצאתי כלום. ואז חשבתי שזה אולי משהו נפשי? אבל זה לא לגמרי הסתדר לי. זה בא והולך בלי קשר למצברוח ... ולא נראה לי שאני בדיכאון... זה כמו מין חידה שמעיקה על קיומי, עוד משהו שמוכיח שלא בסדר... מצטרף לפחדים שלי... שהכל כבר לא בסדר לא מתאים לא מסתדר... אולי פשוט התקלקלתי יותר מידי והגוף שליכבר לא מתאים כבר לא זורם עם הנפש שלי ביחד? ואולי אני סתם מגזימה... כמו ילדים קטנים שפוחדים ממפלצות בלילה... אני לקוחת איתי את המפלצת שלא קיימת... מפחדת ממנה בלילה וגם ביום. אני מעודדת את עצמי כל הזמן על הצלחות, ועל דברים שמכאיבים אני אומרת - לא נורא, זה לוקח זמן לתקן את תראי שעוד כמה זמן גם זה יהיה יותר בסדר. תחליקי את החיצים שננעצים בך כל הזמן... עם כל מיני מילים, או לא מילים... אבל בא לי כבר לבכות החוצה את כל הדקירות האלו... כאילו אם אני אבכה אותם החוצה הכל יחזור להיות בסדר... כמה אפשר לשאת את הכאב של להיות לא אהוב, לא מובן... לא נותן לעצמו להיות.... עכשיו אני בוכה קצת החוצה... אני צריכה לתקן כ"כ הרבה דברים, עם אנשים שאני אוהבת. והם אולי כבר לא אוהבים אותי? למה תמיד צריך להמשיך ללכת........ אודי, אני בוכה עכשיו ואני לא יודעת מה אני רוצה שתכתוב. אתם סתם זרים... וזה לא אמיתי... סליחה אבל... אולי אני באה לפה כי אני לא מצליחה להיות לגמרי באמת בחוץ.... יש לי בקשה אולי תענה לי ישר בלי להשאיר אותי ככה אדומה... לא בא לי לראות את זה... אני סתם באה לכאן, גם לכאן אני לא שייכת..... ואתה בטח יודע שזה ממכר הפורום הזה.. ואני לא יודעת אם זה לטובה (בשבילי...)

גילת יקרה, את לא סתם באה, את עוזרת ומשמעותית מאוד כאן ומאוד שייכת!!!, וכמו כלם רוצה נחמה, להיות אהובה, מובנת לתת לעצמך.....נכון שאת לא רואה את הכותב אבל הוא פה...לי היית מאוד מובנת ושמחתי כל כך שהגבת, זוכרת? אפילו הזכרת לי אותה :) ואני מרגישה שאת שומרת עליי פה...תודה

מיכ, תודה... ובהמשך לדיון שלמטה, רציתי לומר לך שאל תרגישי שאת יותר מדי, כי לדעתי את לא רק מציפה ומבקשת לעצמך (שזה גם בסדר), אלא גם נותנת הרבה... לפעמים אנשים כ"כ נזקקים שהם לא מסוגלים לראות מישהו אחר ולא מסוגלים לראות מעבר לקושי שלהם... וזה יכול להיות מעיק לפעמים, אבל את דווקא רואה גם רואה... גם בקשר לעצמך אני חושבת.. אני עם כל הקושי מרגישה ממך כל הזמן גם משב של אופטימיות ושל אמונה בעצמך...ולכן זה לא מעיק עליי... ו- את ממש רואה פה את האחרים שכותבים, רואה כל אחד ומוצאת בו איזו נקודה יפה ומאירה אותה... את מאד מפרגנת פה לכולם, וגם רגישה אליהם, ואפילו למה שאת מעוררת בהם... אז בוא נגיד שיש לך "זכות" להיות כאן, אפילו שלא צריך.... ולאודי - אתמול כשכתבתי את ההודעה רציתי שתענה לי מייד... וזה היה גם בגלל שהתחושה משתנה כל הזמן...אז עכשיו למשל אני מסתכלת על ההודעה שלי ואני לא חשה את זה באותה עוצמה אבל האמת שאני כן מרגישה ויודעת שזה אמיתי, ההרבה מילים האלה שיצאו לי... וזה מלווה אותי גם אם לא תמיד באותן עוצמות... אז אולי תוכל בכ"ז להתיחס אם יש לך במה... (לא למסביב שכתבתי על הפורום וכו'... )תודה...

אודי היקר שלום :) אני קוראת שקטה כאן כבר די הרבה זמן. אף פעם לא הגבתי אבל באמת נכנסת לכאן על בסיס יומי אפשר להגיד. לאחרונה אני מרגישה שמשהו פה בפורום נהיה מוגזם ויותר מדיי. סוג של השתלטות הייתי אומרת?

פיונה, אם את מתכוונת למה שאני חושבת שאת מתכוונת... אז זה קצת הכעיס אותי אבל אנסה להגיד לך בלי לכעוס - שפשוט נראה לי שהמקום הזה נועד לעזור לאנשים.. ויש לאנשים לפעמים תקופות שהם נהיים זקוקים יותר וזה דווקא נפלא בעיני שכאן מקבלים את זה... כי במציאות זה בדרך כלל לא מתאפשר...ואם זה עוזר למישהו... זה כל כך יפה... ואני אישית חושבת... שזה גם תורם לאחרים כאן אך לא אדבר בשם כולם.. אולי מישהו מרגיש שזה חוסם אותו או מפריע לו, אולי את מרגישה ככה?... האמת שבא לי למחוק מכאן את הודעתך שמיכ לא תיפגע... [זה לא משהו אישי נגדך, אני בטוחה שזה נכתב בתום לב...]

פיונה שלום, לא זוכרת אם אי פעם כתבת כאן, את כותבת שאת קוראת פה כבר הרבה זמן, מדוע אם כן עד עכשיו לא הגבת? ודוקא שנראה לך שיש "השתלטות" או משהו אחר את כן כותבת? זה דוקא נתן לך פתח לכתוב? למה הכוונה במילה "השתלטות"? כל אחד יכול לכתוב בפורם הוא פתוח לכלם!!!סליחה אם זה נשמע קצת חזק מדיי אבל אני תוהה אם אני כל כך משתלטת וחוסמת לאחרים..אמרת לי אודי לא להעלם, אז אני קרובה לכך מאוד...מחכה לדעתך...מיכ

הי, ברור שהפורום זמין ופתוח לכולם! ואני שמחה מאוד ששתיכן נעזרות בו ובאודי בתקופה שאני מבינה שמאוד קשה בחייכן. מיכ בבקשה אל תקחי את זה כמשהו אישי לגבייך ושזה לא יגרום לך להיעלם!! אולי בחרתי במילה לא הכי נכונה.. אולי משהו במינונים קצת נהיה מוגבר לאחרונה לא יודעת וזה קצת מלחיץ אותי. הכל נאמר באהבה..

אודי, ייתכן וההצפה שלי היא תוצאה של השינוי בפורמט של הפורום שלנו ? ואולי זה הנושא הכואב הזה של מגע פיזי של המטפלים ? הקנאה שלי שמתעוררת בכזו עוצמה על האין מגע פיזי ממנה אלי? שילוב של הכל ? שלחתי עכשיו מייל לאמא צביה את המילים הללו : (החלפתי רק את השמות שלה ושלי בניקים שאתם מכירים מהפורום) אמא צביה, אני צריכה חיבוק. ענקי ,עוטף, מערסל. אמא צביה, הספה שאמרת שהיא בכאילו , במקום. זה לא נחשב. זה לא מרגיש חיבוק באמת. אמא צביה, את מבינה ? אני צריכה להרגיש ממש !!!! ממש ,ממש, ממש !!! לספה אין חום, אין זרימת דם, דופק, הספה לא בשר ודם. אמא צביה אני צריכה חיבוק ממשי שלך !!! את שומעת ??? אפילו מיכל, מהפורום ,כתבה וסיפרה על החיבוק הענקי אותו קיבלה מהפסיכולוגית שלה. כל המטפלים נותנים חיבוק . לא, לא חיבוק אחד, מליארדי חיבוקים. רק את נשארת בשלך עקשנית ! ועל מה ? ולמה ? אוףףף איתך אמא צביה. שתדעי , מחר, אני מתכוונת שוב להתיישב על הרצפה, כמו אז, זוכרת ??? אניח את הראש על הברכיים שלך, ואת תלטפי את הראש, תלחשי מילים עם צליל רך רך בשקט בשקט עד שארדם כך, וכך זה ישאר לעולם !!! אפילו כתבתי לאודי שכך אעשה מחר. שלא תגידי שלא אמרתי. שלך-במבי . אודי, אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אני גם רוצה חיבוק !!! כמו כולם. למה רק לי לא ? מה ,אני מצורעת ?? :((((

וואו..כל כך מבינה אותך...היו המון פעמים שרציתי חיבוק והיא לא הסכימה, אפרופו חוזים..היו 4 פעמים, האחרונה שכתבתי פה אני די התנפלתי עליה....את כלם אני יזמתי בחיים היא לא יזמה...זה נראה פתאטי כל כך שאני צריכה להיות יוזמת...היא הבטיחה שבסיום יהיה ואני לא יכולתי אז כאילו באתי לדרוש את שלי..חצופה שכמוני...פתאום נראה לי שחיבוק זה סיום ולכן נזקקתי לו..כמה שזה קשה נסי לראות את מה שיש ולא מה אין..יש לך טיפול אנליטי זה שונה...המון פעמים בשבוע, זמן שהיא מפנה רק לך..זמן, מה שלי תמיד היה חסר...אני פעם אחת הייתה בשבוע...יש המון הכלה, אהבה,אמפתיה...שולחת לך חיבוק, חבקי את עצמך, כל פעם שרציתי חיבוק ממנה חיבקתי את עצמי ועצמתי עניים זה עזר קצת...

זאת אני בת ה23 שכתבה לך בנוגע לילדותיות.החלטתי לא להילחם בזה, אלא להיות מודעת וברגע שאני שמה לב שאני מתנהגת בילדותיות להפסיק עם זה בצורה יזומה. חיפשתי אותך בפייסבוק ולא מצאתי, אכפת לך לרשום איך אתה מופיע שם? תודה

אודי, אני גם רוצה חיבוק כזה עוטף, מערסל. אני גם רוצה. אודי,אני לא יכולה לשמוע איך כולם מקבלים חיבוקים כאלו מהמטפלים שלהם ורק אמא צביה ממשיכה להתעקש ולא לגעת בי אפילו בציפורן של הזרת הקטנה שלה. אודי,אני משתגעת. אתה זוכר אודי שפעם,הצעת לי משהו..אני כבר לא זוכרת מה,אבל הצעת משהו. אהה..אני נזכרת. אמרתי לך שאני אתיישב על הרצפה לרגליה ואניח את הראש על הברכיים שלה, הרגשתי מתשובתך שאתה מעודד אותי "ללכת על זה" ועשיתי את זה. זוכר אודי ? והיא נשארה קפואה. לא זזה. זוכר שסיפרתי לך ? אולי מחר כשאגיע אליה, במקום לשכב על הספה אנסה שוב להתיישב על הרצפה ולהניח את הראש על הברכיים שלה ???? מה אתה מציע ? מה לעשות ? אני כבר ממש מתה. מה אני כבר רוצה ?? כל כולה, להניח את הראש על הברכיים שלה, שהיא תלטף את הראש שלי, תלחש לי כל מיני מילים בצליל רך כזה.. ולפני שאני הולכת הביתה שתחבק אותי חיבוק כזה.. אודי, אתה שומע את הפיצפוץ הזה של הלב שלי איך שהוא נמעך מהכאב הזה , שומע אודי ? שלך-במבי :((((((((((((((((((((((((((((((((((((

זהו כבר יום רביעי ואני מלאתי את הפורם בהודעות שלי...אודי, מצטערת על הצפת הפורם...אני פועלת קצת באימפולסיביות כמו שאתה יכול לקרוא בהודעתי האחרונה..אודי, האם אני חצופה?האם אני רעה שהתפרצתי לה ככה לקליניקה????? כל כך השתדלתי שזה יהיה בין הפגישות שלא להפריע...אבל אני מרגישה שאני רעה..ואל תקבלו רעיונות ממני אחרת המטפלים יהיו מסכנים!!! איך אתה היית נוהג? היית מופתע? אומר לי ללכת שזה לא מתאים?אני חושבת שהיא נהגה בחוכמה!!! היא כל כך חכמה האישה הזאת...טובת לב מעין כמוה.....מדהימה!! היא כל כך הבינה את הצורך בחיבוק הזה....הלוואי שהייתי יכולה להמליץ עליה לעוד...פתאום אני לא רוצה שתהייה רק שלי..מוזר...איזה שינוי!!! הלוואי שהמטפלים שלכם מדהימים כמוה..הלוואי שהמטפלים יהיו כאלה מתחשבים עם גמישות וגבולות כאלה....כי אנחנו אנשים..בני אדם..עם רגשות!! כל חיי לא הבינו זאת רק היא שאני אדם שאפשר לאהוב אותו..אני לא דפוקה, לא מטומטמת ואני לא לא שווה....והבנת הצורך, במקום הנכון ובזמן הנכון זה עולם ומלואו...כנראה שהחיבוק האחרון זה מה שהיה חסר לי..אותו חיבוק שלא יכולתי לקבל בפגישה האחרונה...מיכל

הי מיכל, קראתי את הודעותיך ושאלתי את עצמי איפה זה פוגש אותי ? כואבת ? כועסת ? עצובה ? מקנאה ? מרחמת ? ועוד.. הרגשתי קצת הצפה.. אך בעיקר הייתי שוב ערה להתכווצויות בבטן שחשתי. דמיינתי אותך מחובקת בחיבוק ארוך מערסל כזה..וואאוו.. איזה כאב.. אני גם רוצה מאמא צביה חיבוק מערסל כזה.. :(((( אולי אני אומר לה שאנחנו מסיימות ולכן שתיתן לי חיבוק ענקי כזה ??? שלא תביני אותי לא נכון, לא מקנאה בך, לא רוצה להיות במקום בו את נמצאת. בכלל לא. אני חושבת שאם מישהו היה מעמיד בפני תנאי כזה הייתי מפרשת את התנאי שלו כאמירה :"תבחרי בינך (במבי), לביני.. לא אומר לך מיכל במה הייתי בוחרת.. לא, לא מקנאה בך בכלל. לא רוצה להיות במקום שאת נאלצת להיות כרגע.. כן מקנאה בחיבוק. מאוד ! מאוד !!!! גם אני רוצה חיבוק :((((((((((((((((((((( במבי :((

טוב, קראו אותי מההודעה הישנה לחדשות יותר...לא תאמינו מה עשיתי, לא יכולתי לפגוש אותה היום כי היא הייתה עמוסה ולמרות שהציעה בערב אני לא יכולתי, אבל שיחה הייתה ואת זה אתם כבר יודעים....הרגשתי שמשהו ממש ממש חסר לי...הייתי עם הילד שלי בספרייה ואז ראיתי שעוד מעט עשרה לשבע... נסעתי אליה (הוא נשאר באוטו),עמדתי בחוץ וכתבתי שאני בחוץ ורוצה חיבוק אם היא בין פגישות....חיכיתי ויצא מישהוא, מיד צלצלתי בדלת ונכנסתי, חיבקתי אותה, היא חבקה בחזרה כנראה מהלם!!!! אמרתי לה שלא יכולתי, היא הבינה מיד ואמרה שזה מה שלא התאפשר ועכשיו כן.... איזו מדהימה!!!!אמרתי לה שקשה לי מאוד והייתי ממשיכה לולא בעלי...היא אמרה שלא כדאי להפגש בסתר...ואני הסכמתי...ואז היא אמרה "המטופלת הבאה צריכה לבוא אם את לא רוצה לפגוש אותה"...כי היא יודעת שלא אהבתי לראות...אמרתי שלא אכפת לי לפגוש....המטופלת כבר הייתה בדלת ואני חיבקתי אותה שוב הדלת הייתה חצי פתוחה, מסכנה בטח ראתה שהתחבקנו והיה כבר שבע..והלכתי משם.......אז אם את מטופלת יקרה ראית מישהיא מחבקת את המטפלת שלך בדיוק כשהגיע הזמן שלך אני מצטערת....זאת הייתי אני.........

היי, אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי וקבעתי פגישת היכרות עם פסיכולוגית (במקור עובדת סוציאלית שלמדה פסיכותרפיה ועובדת במכבי) ביקשתי ממנה אם תוכל לדבר עם בעלי רק ל-5 דקות בסוף הפגישה הבאה או אפילו בטלפון רק כדי שיכיר אותה וכדי להרגיע אותו כי זה חשוב לו. היא אמרה שהיא לא מוכנה ושזה לא נהוג. שהיא לא אמורה לספק את הצורך שלו כי הטיפול מתרכז בי ולא בו. ושזו הפינה השקטה שלי בלבד. לא הצלחתי לשנות את דעתה. חבל לי כי היא באמת מוצאת חן בעיני אבל אני יודעת שבעלי לא מרוצה מהתשובה שלה ואומר שזו חוצפה... אז לסיכום- אני רוצה לשאול האם הבקשה שלי היתה לא מקובלת? האם זה משהו שלא עושים? מה הנהלים בנושא? תודה מראש :)

שלום, ברצוני להתייעץ בנוגע לאמא שלי- בת 50, התגרשה לפני כעשר שנים. מאז לא הצליחה לשמור על מקום עבודה קבוע, וכעת מובטלת כבר כמה שנים. בשנים האחרונות נראה לי שהיא עברה הידרדרות מבחינה נפשית. היא יוצאת כבר מספר שנים עם אדם, וכל מערכת היחסים שלהם מבוססת על שקרים. היא משקרת לגבי מי שהיא, לגבי עבודה, מצב כלכלי, וגם ממציאה עלינו, ילדיה, שקרים על מנת שנתאים למציאות המושלמת שהיא בונה לעצמה. בכל מפגש עם בן הזוג שלה, אנחנו מוכרחים לשתף פעולה עם הסיפורים הבדויים האלו. זה קשה ומרגיש שאמא שלנו לא מספיק גאה במי שאנחנו באמת ובמי שהיא באמת. נראה לי שהיא פחות נמצאת במציאות שלנו ויותר במציאות השקרית ככל שהזמן עובר, היא מעבירה כמה שיותר זמן אצל בן זוגה. נוסף על כך, נראה לי שהיא מראה חוסר יכולת להתמודד עם החיים וחולשה רבה מאוד, שמתבטאת למשל באי תשלום מיסים באמונה שאיכשהו יהיה טוב, עד לנסיונות לעיכול הבית שלנו. קשה לי לעמוד מולה ולראות את הבן אדם שפעם לימד אותי מה נכון ולא נכון נעלם. כל פעם כשאני אומרת לה שלדעתי היא צריכה טיפול, היא רק מתרחקת יותר וטוענת שהיא מרגישה הכי טוב שהיא הרגישה אי פעם. אני מאוד חוששת למצבה הנפשי..הייתי שמחה לקבל דעה או המלצות לדרך פעולה.

ממשיכה לעדכן למרות שההודעה תעלה רק מחר..היא התקשרה אליי רציתי פגישה אבל היא עמוסה אז קבענו שיחה בטלפון ושוחחנו....היא אלופה!! איזה אדם טוב היא!!!! תודה אודי שהזכרת לי שיש "חוזה טיפולי" כמה נפלא החוזה הזה!!!(למרות שלפעמים הוא מעצבן, הגבולות בטיפול..)לא כל כך רציתי לדבר איתה כי עבר רק שבוע וחצי ואפילו לא נתתי לזה צ'אנס לפרידה....והיא אמרה שהיא מבינה שדוקא עכשיו זה הגיוני כי זה הכי קשה ואחר כך יהיה יותר קל עם הזמן....חכמה!!!! ספרתי לה על השיחה עם בעלי, ידעתי שהיא חושבת שזה טוב ששוחחנו...והיא אמרה לי שזה בטח לא מפתיע אותי והיא צודקת, לא הופתעתי מהשיחה איתו למרות הרצון לשנות את גישתו! ובעניין התמיכה היא אמרה "גם אם הוא לא גורם תמיכה לעניין הספציפי הזה הוא עדיין יכול להבין את הקושי שבפרידה שלך ולהכיל אותו" איזו חכמה!!!! כבר אמרנו??????נכון, בכיתי עליו, זה חשוב..למרות שאני יודעת שבתוכו הוא שמח שזה נגמר...מילא...והיא גם אמרה שהוא תומך בי בהרבה דברים אחרים, אודי יקר, היא צודקת.. הוא כל כך מנסה להבין אותי בדרכו אבל לא מצליח...למזלי זכיתי באדם שאוהב אותי ומאמין בי בדרכו ועליי כנראה לקבל זאת כי זאת החלטה שלי לעזוב גם אם זו החלטה שדי נכפתה עליי..אבל ככה זה בחיים לפעמים צריך להחליט גם החלטות קשות...אז אודי וכל השאר, תודה על התמיכה הנהדרת והתגובות שלכם..זה נתן לי המון כוח לפעול, לחשוב בהגיון ועוד...אמרתי לה שאני כותבת פה והיא יכולה לקרוא..היא אמרה שהיא מעדיפה שלא,צודקת...אמרתי לה שהתלות עברה לפורם...אז היא אמרה שכל מה שיכול כרגע להוות גורם תמיכה זה טוב....כך שקבלתי את ברכתה לכתוב כאן וגם מכם...בנימה יותר אופטימית...מיכל

הי אודי, ציטוט: " מעבר לענייני אתיקה שציינתי, מטפל צריך להיות מטפל. לא שדכן, לא מתווך ולא שירות תעסוקה... כל אפשרות כזו יכולה לרמז על בעיה (באם לא מדובר על פנטזיה של המטופל, שזה לגיטימי, אלא בעשייה קונקרטית של המטפל)." האם אתה שולל למעשה כל עשייה קונקרטית, מכל סוג שהוא? כי אם אמשיך ואקצין, מטופל שמגיע לפגישה מעולף מצמא, למשל, לא יקבל כוס שתייה, מכיון שמטפל לא צריך להיות מלצר. אם מטופל מעוניין, במקרה, לקרוא ספר שמונח על מדף בחדר הטיפול, הוא אפילו לא יעז לבקש, כי מטפל לא צריך להיות ספרן. אם מטופל מסתבך עם שאלת מחקר לתזה, המטפל לא יציע עזרה גם אם הוא כן יכול לכוון, מכיוון שמטפל לא צריך להיות מנחה אקדמי... אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אני חושבת שהעיקרון ברור. אינני מתכוונת בשום אופן שכל הטיפול צריך להיות מושתת *אך ורק* על עשייה קונקרטית של המטפל. אני שואלת על הלגיטימיות של עשייה כזו מפעם לפעם. גם על פי מאסלו, פתרון קונקרטי של צרכים ראשוניים עשוי לסלול את הדרך למימוש צרכים גבוהים יותר. אז איפה בדיוק נחצה הגבול בין טיפול לבין טיפול בעייתי? האם תשובתך הנ''ל נובעת מגישה טיפולית שאתה מאמין בה, או מדובר בסטנדרט מחייב של כלל ציבור המטפלים? וברוח הנורמות הקבוצתיות החדשות, אשמח לשמוע גם משאר הקוראים/ות, האם בטיפול שלכם/ן מחוות פרקטיות היו חלק מהרפרטואר של המטפל/ת?

קוראת קבועה ציינה את העניין של הצעת כוס מים למטופל. ונזכרתי במשהו בטיפול שלי. היא הציעה לי כמה פעמים כוס מים, גם כשהיא מוזגת לעצמה וגם שכנראה היא מרגישה שקשה לי. אני לא יודעת למה, אבל כל הזמן אני ישר מסרבת, בלי לחשוב אם אני צמאה או לא, ישר מסרבת. לא מסוגלת לקחת ממנה מים. מה אתה חושב? סתם מעניין אותי להבין למה

התשובה החד משמעית שלך נגד עשייה קונקרטית של המטפל הצליחה להלחיץ אותי. מאד. המטפלת שלי נמנית על אסכולה שלא שוללת לגמרי נקיטת פעולות קונקרטיות. היא אמנם מעולם לא הציעה לי לפגוש אף אחד, וגם לא הפנתה אותי למקומות עבודה, אבל כשיכלה לסייע לי סיוע ממשי, כזה שמעבר למילים, היא כן עשתה זאת. למשל, היא עזרה לי להשיג מתנדבים למילוי שאלונים באחד הקורסים הסמינריוניים שלמדתי. זה לא כלול במטרות הטיפוליות שלנו, וזה לא נעשה כתחליף לטיפול. זו הייתה מחווה של רצון טוב. הדוגמה הזו נראית בעיניך לגיטימית? (אגב, לפני מספר שנים עלתה שאלה בפורום הסמוך, על מטפל שהזמין מטופל בודד לליל הסדר. המטופל ראה בכך חוסר מקצועיות משווע, אבל דווקא מנהל הפורום דאז (שמתשובותיו לא ניתן לגדיר אותו בשום אופן פורץ גבולות) ראה במעשה, ואני מצטטת: "מחווה אנושית ורגשית יוצאת מן הכלל הראויה לכל שבח". האמת, אפילו לי זה נשמע חריג וחוצה גבולות. אני תוהה מה היית אתה אומר על התנהגות כזו...)

ולא בראשון ולא בשני..וכו'...אמרת תלוי בחוזה..אז החוזה שאינו כתוב כמובן, אולי אצלה...אומר "אני תמיד פה בשבילך" תמיד אוכל להתקשר, לשלוח מייל או כל דבר אחר...אבל נפרדנו לא? וזה נראה לי מוקדם מדיי...אבל בכל זאת התקשרתי אחרי שקראתי אותך..מייל לא נראה לי ...תודה שמרתי על עצמי ממש.....וכדי שאוכל להמשיך לשמור השארתי לה הודעה במשיבון כי היא לא ענתה...אמרתי לעצמי "היא לא מסננת אותך היא פשוט לא יכולה לענות"...ואמרתי לה שהייתה לי שיחה עם בעלי על הטיפול נראה....אעדכן בהמשך...נראה אם היא תחזור אליי.........תודה אודי היקר...

.... השעה 22:25 דקות. " " 22:26 " קשה.. קשה כך אודי.. השינוי שעשית קשה.. זה מרגיש ה-מ-ו-ן זמן.. וואוו.. אודי, די, בבקשה נחזור לפורמט הקודם, הרגיל, הישן והטוב שלנו. טוב אודי ? השעה 22:29 ממש קשה..

אז מה אם אתה מעלה?...........אוף אתה טוב.......אתה מקסים.....לא יכולה לכעוס עלייך................. הקושי עצום..................כבר כתבתי לה מייל בלי לשלוח לה...............................................מחכה................................אוף...............................מה עושים??????????בבקשה.....................לא אשן הלילה....................צריכה אותה..........הצילו..................האם לשלוח לה??????????????????מה אתה אומר??????????????????????אוף......................אודי......אתה שומע????????????לשוחח גם איתה אחרי השיחה איתו???????????????אוף......................