פורום פסיכולוגיה קלינית

מרגישות לי מיותרות. לא ממש אומרות. ההרגשות נשארות מיתמות. והמנהרות- מעמיקות מטביעות והכי גרוע- מפתיעות. לא יודעת למה מתי כן/ לא/בטוח אולי. וכבר שוב דוממת. נדהמת. נאלמת. מדממת. קצת רוצה. להיות. נעלמת.

תבדוק בבקשה את ההמשך של פרח...את מה שכתבתי לה..ואולי תמצא גם משהו מרגיע.....איזה אומץ יש לה....

הפכת לימון ללימונדה...

תמיד שאני עושה משהו הראש שלי במקום אחר האם זה פוגע ביכולות שלי זאתאומרת אני עושה משהו נגיד בעבודה הראש שלי חושב על משהו אחר ואני לפעמים עושה טעויות השאלה אם אני לא יחשוב ויהיה פשוט זה יעזור ?

מה שלומך? כתבתי כבר הודעה אחת וכנראה שהיא לא נשלחה. שמי שירן, בת 24 . אובחנתי לפני כתשעה חודשים כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. הייתי בתחילתה של שנה א במכללה ועקב המחלה אושפזתי בבתי חולים פסיכיאטריים לתקופה כוללת של כחמישה חודשים. אני מרגישה שהחיים שלי נהרסו, הכל היה בסדר לפני שפרצה המחלה: שכרתי לי דירת חדר במעונות, למדתי, חיי החברה שלי היו תוססים מאוד ועכשיו לא נותר לי כלום. בעצת המשפחה שלי דחיתי את הלימודים בשנה נוספת וכבר מס חודשים שאני בבית, לא עושה כלום עם עצמי.. אני מרגישה מבוזבזת. בשנה הזאת יכלתי ללמוד. אני לא מפסיקה לחשוב על התקופה הטובה שחוויתי במכללה ואני מרגישה שעכשיו אני בעונש שאני לא לומדת. טופלתי עי פסיכולוגים במהלך האישפוזים שלי אבל אני לא מרגישה שזה עזר לי. מה אני יכולה לעשות כדי להרגיש טוב? אני נמצאת בדיכאון מאז מה שקרה.. אשמח לתשובה שירו

יכול להיות שאת באמת צריכה קצת זמן כדי "להתאפס" ולחזור למסלול הרגיל (פלוס מינוס, לא יודעת- רק את יודעת...) אבל אני חושבת שבלי קשר לזה שעכשיו את סובלת מסכיזופרניה, כל אחד יתחרפן אם הוא ישב בבית בחוסר מעש!... אולי תמצאי לך איזה משהו לעשות, שתהיה לך מסגרת, סיבה לקום בוקר... בהצלחה! בובי

שלום, קוראים לי קוראל אני בת 17 וחצי. עד לפני כמה זמן הייתי חולמת 2 סוגי חלומות קבועים שהיו חוזרים על עצמם מגיל מאוד צעיר.. הסוג הראשון הוא נפילה, נפילה ממקום גבוהה, בניין בעיקר לפעמים אפילו מהאוויר ותמיד לפני שהגעתי לקרקע התעוררתי זאת אומרת תוך כדי הנפילה הייתי מתעוררת. הסוג השני היה רדיפה והחלום שהכי זכור לי זה נמר בגודל של בניין רודף אחרי .. או אדם אפילו שאני לא מכירה רודף אחרי. ותמיד משום מה הריצה שלי הייתה ב-slow motion וגם אז לא היו מצליחים לתפוס אותי/ להגיע אליי. ותמיד יום למחרת או איך שהייתי כמה מהחלום הזה הייתי אומרת לעצמי שפעם הבאה שירדפו אחרי אני ארוץ מהר יותר וזה היה מצליח.. תוך כדי החלום הייתי נזכרת במה שהבטחתי לעצמי והיא מגבירה את מהירות הריצה זה היה קצת קשה כאילו הרגליים שלי עדיין בקושי זזות אבל, הייתי מצליחה לרוץ קצת מהר יותר. בזמן האחרון זה הפסיק, לאחר שנגלה לי שיש לי בעיה שנקראת דה-פרסונליזציה מסווגת כהפרעת חרדה. רציתי לדעת אם כל הזמן שחלמתי את 2 סוגי החלומות האלה בעצם מעיד על החרדה שהייתי בה כל השנים הללו. בתודה, קוראל.

זה מגיע. כבר יש תאריך, וגם הוא קרוב קרוב... היא אמרה לי משהו שזיעזע אותי נורא בפגישה האחרונה. ושוב- זה נאמר בלי שרצתה לומר. אז איך זה? היא טוענת "שלא הייתה לה ברירה אלא להגיד לי.. ושאולי זאת שוב טעות, אבל שאני "מדביקה" אותה לקיר.. ולשקר היא לא רוצה, אז- זה מה שיוצא בסוף". אסביר מעט: ברגע שנכנסתי, הבחנתי שהיא שונה מהרגיל.ממש. היא התחילה את הפגישה "רגיל". אבל אני לא זרמתי. וכשהיא שאלה לפשר התנהגותי, אמרתי לה שהיא שונה. לא אפרט יותר-כדי לא לחשוף פרטים. רק תיארתי לה מה שונה בה.ומסתבר שחשתי נכון. ואז היא פתאום אמרה - בקושי רב בקול שבור, משהו עצוב נורא. שהיא הייתה במקום נורא היום, וחזרה.. ושחשבה עלי שם. הייתי מעט בהלם.מצד אחד- הבנתי שזה לא קשור אלי ישירות.איך שהיא. ושפשוט היה לה יום נורא קשה ועצוב. אבל מצד שני- זה שהיא חשבה שם עלי... במקום ההוא.. הלוואי ויכולתי לכתוב כאן מה זה בדיוק. אבל אני לא יכולה. היא אמרה שראתה עוד מטופלים לפני, ואפאחד לא שם לב כמוני, ואפאחד גם לא שאל.שאני היחידה שהיא אמרה לה. וזה (שוב) לא דבר טוב. שיש לי מעין רגישות מיוחדת שהיא כשרון ומתנה, אבל גם סוג של קללה..ושזה גורם לה להרגיש איתי לפעמים שאני לא משאירה לה חמצן. בכל אופן, היא נעלמת לי מול העיניים. היא כבר פשוט לא מסוגלת יותר. היא עייפה. ההריון... הכח נגמר. היא מנסה למצוא לי את המחליפה יחד איתי.. היא אמרה שכן נורא קשה לה איתי. אבל שהיא כן רוצה להמשיך לנסות כשתשוב. ושזה פשוט מתסכל אותה נורא שכל מה שהיא מנסה לא עוזר כדי שאאמין לה שהיא לא עוזבת אותי, ורוצה להמשיך לעזור לי. רק שיש לי כמו "תקליט או מנטרה תקועה בראש" שלא מאפשרת לה.. ושאני גם לא נותנת לה את מרחב הפעולה שהיא זקוקה לו.. ואני ? מה אני יכולה לעשות שככה הרגשתי אותה? שאני רואה עליה שמשהו לא בסדר, ושזה מציק לי. ושאני לא יכולה שלא לשאול אם ברור לי שקרה משהו. כי במיוחד לאור המצב המורכב והקשה ביננו בתקופה האחרונה, ישר אני תוהה האם זה קשור אלי? אולי עשיתי משהו? אמרתי לה שהיא לא הייתה חייבת לספר לי בדיוק מה קרה. אלא רק להבהיר לי שאכן קרה משהו עצוב או יום קשה, אבל שזה לא קשור אלי. שזאת בחירה שלה...שבתוך פגישה, המרחב הוא גם שלי. למה אני צריכה לחוש אשמה על זה שצדקתי במה שהרגשתי ממנה? אני כל כך עצובה. אני דואגת. גם לעצמי. אבל גם לה. אני רואה אותה.היא כבר לא מסוגלת יותר.ואני מרגישה אשמה. כמה קשה לי להפרד ממנה. גם אם זה אכן יהיה רק זמני. כמו שאומרים- וזו לא קלישאה. זאת אמת: " משהו ממני ילך איתה"

אני רוצה לשתף אותך.טוב ? זוכר שבחופש הגדול הייתי בחרדה איומה כתוצאה מצמצום בעבודה.זוכר ? לא ידעתי איך אצליח להסתדר בעניין התשלום לאמא צביה.פחדתי שנאלץ לסיים.(למרות שהיא הודיעה חד משמעית שמבחינתה האנליזה ממשיכה והכסף לא יהיה זה שימנע את המשך האנליזה) התרחשו דברים טובים.טובים ממש.קיבלתי עבודה נוספת.שגם מכניסה קצת כסף וגם קצת כבוד. וזה באמת יופי. אז מה קורה ??? למה אני מזיעה כאילו המטירו עלי גשם ? למה יש לי בחילה שקטה מתמדת ? למה קשה לי קצת לנשום ? זה הכל בגלל שהערך העצמי שלי שואף ל 0 . מפחדת מהצל של עצמי. מפחדת ממשוב שלילי. מפחדת ש"יגלו" בעצם שאני לא שווה כלום. שאני סתם מפגרת ומשוגעת / או משוגעת ומפגרת.. תחושות שאני נושאת לא מהיום :( אודי,למעלה מ 3 שנים אני באנליזה 5 ימים בשבוע..ועדיין אני מרגישה כעלה נידף ברוח.. כן, נכון , כבר התחלתי בעבודה החדשה הזו. וכשהרגשתי שאני כמו קדירה מחימר שהתחתית דקה כמו סוליה של נעליים ומלאה בסדקים עמוקים. (לא יודעת איך הגיוני שהתחתית תהיה דקה עם סדקים עמוקים ?? אך כך הרגשתי ). בכל אופן פתאום "ראיתי" והרגשתי שאמא צביה מגיעה אלי בנמרצות ,"לוקחת" חופן נדיב של חימר ומעבה את כל התחתית. סותמת את הסדקים ומעבה את תחתית הקדירה.. את כל הקטע של הקדירה ממש חוויתי כאילו זה אמיתי. ממש יכולתי "לראות" ולהרגיש. ומה שקרה בעקבות החויה הזו של הפנטזיה ,זה שהתמלאתי בכוח ויכולתי להיות בעבודה הזו החדשה עם נוכחות מלאה. כן, אודי ,אני יודעת שזה מעודד אך יחד עם זאת אני שואלת , עד מתי ?? כמה ?? מתי אני כבר ארגיש שמותר לי לנשום בעולם בלי להתנצל על זה שהגעתי לעולם ? מתי אצליח להרגיש שאני שווה וראויה כמו כל אדם בעולם ?? זה כל כך מתיש אודי. שלך-במבי.

כל לילה נזכרת אני איך מבטו הפשיט אותי איך עיניו רמזו לי איך רעד גופי במקום, לחשוב על אהובי. כל לילה נזכרת אני איך התקרב אליי איך ידיו נגעו בידיי איך רק עצמתי את עיניי במקום, לחשוב על בעלי. כל לילה נזכרת אני איך הפשיט אותי איך נשק לגופי איך חדר לתוכי במקום, לחשוב על עצמי כל לילה נזכרת אני איך הפיל אותי איך הכאיב לי איך פגע בי בידיו המלוכלכות בשפתיו הרטובות בעיניו המפחידות ולא מצליחה לשכוח איך הוא אנס אותי..

אבל אני חושבת שפספסת את הפואנטה בשיר שכתבתי. תקרא שוב, בלי הבית האחרון, אתה פשוט תחשוב שאני בוגדת בבעלי, ורק לאחר קריאת הבית האחרון, תבין שלא. ככה החיים שלי, כל מי שרואה אותי חושב שהוא מכיר אותי, חושב שאני מושלמת, חייכנית, אופטימית, שתומכת ומייעצת לכולם. רק מי מכיר אותי באמת, יודע שאני לא כזאת. הבעיה היא שאף אחד לא מכיר אותי באמת. הכותרת מסמלת איך אני בעיני הקרובים אלי, והבית האחרון מסמל אותי, רק אותי. זה פשוט תהליך היכרות, כמו בחיים שלי, כולם חושבים שטוב לי, בודדים יודעים שלא (המשך השיר) אבל אף אחד, פשוט אף אחד, לא יודע באמת למה (הבית האחרון..)

שלום הבעיה העיקרית שלי היא שאיני יכול להסביר את המצב.אני לא עדכון ללא עבר של מחלות נפש כולשהן,אבל בחודשיים האחרוניים יש לי מחשבה טורדנית שלא מניחה לי יום וליל.המחשבה שאני מופתע מכך שאני קיים.שאני יודע מה אני מי אני ואיך אני מתנהל.זה עדיין לא ההסבר כפי שהוא כי את ההסבר המלא איני יכול לתאר!אני מודע לאיומי אבל לא מבין היכן אני באמת ואיך המציאות שלי מעוצבת.לא מאמין שאני קיים לחלוטין. אני חי בחול בעל עסק מצליח ומתפקד כמעט כרגיל.ללא סימנים מיוחדים.אבל עובד על אוטומט. מרגיש שאני חייב עזרה לסלק את המחשבות הללו.יש עימות?או לפחות תיאור של הדבר הזה שתפס אותי לפתע? הודה מאוד לעוזרים!

שאלתי אם כיוון שאני חי בחול עדיף להתחיל לחהתחיל בטיפול בטלפון?והאם במקרה קיצוני שכזה לא חייבים פסיכיאטר?

שלום אימי בת 68 כבר מספר חודשים הוזה ומדמיינת סיפורים שלמים כולם סביב תחום הבריאות: בן זוג דמיוני שעובד בקופ"ח, קבוצת חברים כולם "בוסים" בקופה, מחלות כמו סרטן השד ואף טיפולים דמיוניים לשאיבת סרטן מהשד. שבוע שעבר ההזיות החמירו כאשר הגעתי לביתה והיא עסקה באריזה לקראת טיסה דמיונית לקנדה לטיפל בשד וערכה הכרות ביני לבין חבריה הטסים עימה. מיותר לציין כי לא הייתה נפש חיה בביתה חוץ משתינו. למרות ההזיות הגוברות ומחמירות אימי מוכיחה צלילות אבסולוטית בכל שאר התחומים- שמה, איפה היא, מה התאריך, תז, חשבון בנק וכדומה מה קורה???

אני רוצה לשתף במה שקורה לי וקרה...שולחת משהו שכתבתי..אולי עוד מישהוא מהפורם מרגיש ככה לפעמים??? ומה עושים עם שתיקה שנתקעת? עם קושי להסביר? שתיקה תחילת פגישה- יושבת ושותקת, המקום היחיד שגורם לי לשתוק שתיקה כבדה והמילים רחוקות המילים נעצרות מתקשה להתחיל, כל מה שרציתי לומר אבד כשאתייצב מולך, שתיקה עם עוצמה והמילים נאלמות דום, אחר כך באות המילים ונזרקות לחלל האוויר, את שואלת "איך את?" ואני מתקשה לענות, כל מה שאוכל לומר הוא ש"זה מסובך", כן מסובך, כי החלטתי לא להיות תלויה בך, כן זה מסובך כי לא טוב לי מבפנים, אך איך אספר לך כל זאת? שוב נופלת למלכודת הביקורת העצמית, שוב רוצה שהכל יהיה "מושלם" ואני לא שלמה עם עצמי... לא בטוחה בדרכי, לא בטוחה, אין ערבונות להרגשה טובה, ממשיכה כל הזמן לחפש, לא שקטה...... ובתוכי יש שתיקה, כן שתיקה רועמת, שתיקה שאומרת "אל תשמיעי" "את לא יכולה להשמיע", תמשיכי לשתוק כי "הכל טוב זה רק נדמה לך שלא"... השתיקה הפכה להיות מרכזית, להשתיק את הילדה הזאת, שתישן לנצח, שלא תנסה להתמרד......שתפסיק לבוא בחלומות... שוב משהו בתוכי כואב, בוכה בתוכי ועוד יום עובר בשתיקה. מיכ

קראתי את דברייך ו"קפצו" לי מול העיניים מס' משפטים שכתבת : "כן זה מסובך כי לא טוב לי מבפנים" ובהמשך : "ואני לא שלמה עם עצמי.." "לא בטוחה בדרכי" "ממשיכה כל הזמן לחפש, לא שקטה" "..שתיקה שאומרת "אל תשמיעי","את לא יכולה להשמיע" " תמשיכי לשתוק כי "הכל טוב זה רק נדמה לך שלא".. ואולי המשפט שחנק את גרוני זה המשפט האחרון "הכל טוב,זה רק נדמה לך שלא".. מיכל, כל כך כאב וכואב לי לקרוא את דברייך.. אולי תנסי לקרוא בעצמך את דברייך ממרחק מסויים ( תזיזי את הזום) זה הרי נשמע נורא. זה מרגיש סבל בלתי נסבל .רגע רגע. ונסיון להשתיק את הקול הכואב הזה. המחפש ולא מוצא מנוחה. ו"הדובדבן" זה התעתוע שאת עושה לקול הכואב והאותנטי שלך.הקול המייסר ומנסר את הלב לאלפי חתיכות . זה הקול שאומר " נדמה לך שלא טוב לך... וואוו מיכל, כן אני נסערת ממילותייך. זה כואב מאוד. מאוד מאוד ! במבי.

אוף...מסובך....לא יכולה להגיב כרגע............מצטערת

היא לא מסוגלת :(

איזה כיף שאתה מבין!!! אמנם לא ענית ממש על השאלות אך כנראה שכמו תמיד התשובות אמורות להיות אצלי...רק רציתי לדעת אם זה לגיטימי..אם זה לא בעייתי ללכת מדי פעם...כשצריך... אם זה הגיוני שאחרי שנפרדים, לא ממש נפרדים... וכן אני לא ממש השלמתי עם הפרידה.....אבל אני מרגישה הרבה יותר עצמאית ולא תלויה בה..ומרשה לעצמי להעזר בה גם......אז מעניין אולי זה באמת טוב??

היי אודי, אני תלמיד תיכון ואני צריך להגיש עבודה על הבעיה בתקשורת אצל ילדים ונוער אשר אחד מהורים נפטר. הייתי שמח אם תעזור לי בלספר את זה על רגל אחת רק כדי לדעת לאיזה כיוון אני צריך להתקדם. תודה ולילה טוב

אין לי כל כך מה לומר..באתי כי אני מתגעגעת ורוצה להתקרב.. הייתי רוצה לשבת על ידך בשקט בשקט ואתה תספר סיפור רך על פיות שעושות קסמים ומורידות כוכבי משאלות מהשמיים..ותספר בקול רך,עמוק ושקט...וכל הפחדים שלי והבחילות האלו והצמרמורות והקושי הזה לנשום והזיעה שפתאום שוטפת אותך בבת אחת כמו גשם יפסקו. ואפשר יהיה לישון כל הלילה בשקט בלי להתעורר כל שעתיים. אודי, אתה תספר סיפור כזה רך ונעים ?? בבקשה ממך.. שלך-במבי.

שלום. בתי בת שלוש כבר תקופה ארוכה מאוד(קרוב לשנה) מתלוננת על כאבים ברגליים. כל פעם על רגל אחרת וכל פעם מצביעה על מקום אחר ברגל. זה מלווה בבכי היסטרי פתאומי מחוץ לפרופורציות. התדירות של התלונות משתנה בין פעם בחודש חודשיים ולפעמים כל כמה ימים. יש לציין כי בדרך כלל היא נזכרת בכאב המוזר הזה אחרי שכועסים עליה או שהיא עייפה מידיי. לאחרונה היא התחילה לבקש בעקבות הכאב תרופה ובגלל כל הצירופים שהזכרתי נוצרה לי ההרגשה שזה המצאה. אז נתתי. לה תסירופ של פטל במקום תרופה ואכן היא נרגעה ושמחה מהתרופה... מאז היא בכל פעם שטוענת שכואב לה היא מבקשת מהתרופה ובזה נגמרת ההצגה. עוד יש לציין שכל זה התחיל מייד לאחר שנולד אחיה הקטן לפני שנה. בכל מקרה קבעתי לה תור לאורטופד כדי להרגיע את המצפון שלי אבל האם באמת ילד. בגיל הזה יכול להמציא כאב? האם זה מצריך התייחסות רפואית אמיתית או אוליי עניין פסיכולוגי? בברכת שבוע טוב.. אפרת

בס"ד שלום, אני גרושה מזה 3 שנים ומחפשת בן זוג חדש לחיים. הייתי רוצה לשאול אותך בתור בעל מקצוע איזה דברים חשובים בחיפוש בן זוג? על מה חשוב לשים דגש ועל מה לא? מנסיון כושל הייתי רוצה שהפעם זה יצליח עד 120... תודה

הייתי אצל אחותי עם עוד אח שלי הוא אמר לי שמספיק אני לא יכולה להיות סגורה בין כתלי החדר שלי ושאני לא יכולה להמשיך כל החיים לפחד לצאת מהחדר, והודיע לי שהולכים לאחותי, אמר לי תראי כשתצאי ששום דבר לא כזה מפחיד, והוא איתי והוא שומר עלי (פחדתי מאוד כל זמן שהייתי מחוץ לחדר) והלכנו אל אחותי וישבתי שם ורק חשבתי איך לברוח חזרה לחדר שלי. אמרתי שאני יוצאת לקנות סיגריות, הלכתי אבל לא כדי לקנות משהו. הרסתי את הכל. נשברתי, חתכתי בכיתי שברתי לעצמי יד. הרבה זמן לא פגעתי בעצמי כך. טיפשה.

שלום אודי, סיפור קצת ארוך, אני מתנצלת מראש: בני, נער מתבגר נפגש בערך שנה עם פסיכולוג פעם בשבוע. פעם בחודש יש פגישה איתנו ההורים. לפעמים נראה לי שזה קצת מוגזם, בסה"כ הילד די בסדר מבחינה חברתית והוא גם תלמיד די טוב. ממש בהתחלה סיפרתי לפסיכולוג שלי על כל העניין ונקבתי בשמו של אותו פסיכולוג שעליו (ועל פניה לטיפול בכלל) המליצה יועצת בית הספר, והסתבר שהם מכירים ( המליץ עליו בחום אך טען שהוא "לא חבר" שלו), נראה לי שמוטב היה לולא הייתי מזכירה שמות. בפגישה הראשונה סיפרתי לפסיכולוג של בני שאני הולכת לפגישות ללא פירוט כחלק מהרקע הכללי, כמובן שלא הזכרתי את שמו של הפסיכולוג שלי במיוחד לאור העובדה שהם מכירים האחד את השני. בפגישות האחרונות הן עם הפסיכולוג של בני והן עם הפסיכולוג שלי, היו כמה דברים שהעלו אצלי את החשד שהיה ביניהם איזשהו קשר ושהם החליפו ביניהם מידע. יתכן שהם נפגשו במקרה ואז היה איזה שיתוף (?), אם זה אכן קרה ואני לא סתם פרנואידית, האם זה חוקי מבחינה אתית? האם זה מקובל? אני אשאל בפגישה הבאה את הפס' שלי, למרות שזה יהיה קשה. אני חושבת שמאחר ואני לא מטופלת של הפסיכולוג של בני הוא לא צריך לדעת עלי דברים שלא מגיעים ממני. מצד שני אני זו שאחראית לכל המצב הזה כי אם לא הייתי מזכירה את השם שלו כל זה היה נמנע, משום שאז לא היה על הפסיכולוג שלי לעמוד בניסיון, זו תכונה אנושית לשתף ולהצליב מידע . הפסיכולוג של בני לדוגמא ללא בקשת רשות מאיתנו, לא שזכור לי שביקש כזו בכל אופן, דיבר עם היועצת, זה הסתבר לי כדרך אגב באחת הפגישות. יכול להיות שאני סתם דואגת ולא היו דברים מעולם, הלוואי שזה כך. זה לא מסוג הדברים שאני יכולה לשתף בהם את בעלי. תודה וסליחה... ואולי בעצם מה שמפריע לי זה שאני מדמיינת את הפסיכולוג שלי מדבר עלי מאחורי גבי, עם ה"לא חבר" שלו הפסיכולוג של בני, אולי מגחך תוך כדי שהוא מתאר אותי, אומר שאני כזו וכזו, פסיכית... נמאס לי מכל זה...מכל הדבר הזה. כאילו שאין לי צרות אחרות... נראה לי שהיה לי יותר טוב כשהייתי בן אדם פרטי. נראה לי שכתבתי יותר מידי, אני מבטיחה לא לכתוב במשך תקופה ארוכה (גם לא בשם אחר). שוב תודה וסליחה.

אני כותבת לך הודעה כי מרגיש לי נכון לשתף אותך במיוחד :) בטח תקראי את מה שכתבתי לאודי..בכל מקרה בסוף הפגישה הרגשתי קרבה עצומה בנינו.הרגשתי שאכפת לה כל כך ממני שזה ממש ריגש אותי.המבט שלה אליי חדר ואז כמעט וחיבקתי אותה חזק...אבל אולי זה היה חיבוק במבט...וואו כמה שקשה חיבוק מבטי שכזה.....רציתי, אפילו היה נדמה לי שהיא רצתה לחבק אך זה לא היה........ואז חשבתי עלייך, על כל הפעמים שרצית חיבוק ואיננו......קשה נכון? רציתי שפעם אחת היא תחבק ולא להפך.....אבל זה לא קרה...... והרגשתי רצפה שנשמטת מתחת לרגליי כשיצאתי ממנה.......פתאום התחברתי לקטע של הרצפה...עד כמה חשוב העוגן הזה, הבסיס הכל כך בסיסי.......רצפה......מקווה שהרצפה הסתדרה עבורך והתרגלת לרצפה חדשה.....אני שמחה שכתבת פה......מקווה שתחזרי לכתוב...את חסרה לי...אוהבת מיכל.

כואב ,מרגש ומעורר תקווה בו זמנית לקרוא את מילותייך. אני מרגישה "שומעת" אותך מחפשת ומחפשת ומחפשת בכל דרך שהיא .. מחפשת מה ? לא יודעת אבל התחושה שאת מעוררת בי היא של אי מנוחה שלך וחיפוש מתמשך..על כל הכאב... כשקראתי את דברייך גם הרגשתי " יש ! מישהו מבין מתוך החויה מה אני מרגישה..(פחות או יותר כמובן) גם הקטע של החיבוק..כמה כאב..אני כבר ויתרתי? התייאשתי שאקבל אי פעם חיבוק ממנה.. לרוב אני גם לא חושבת על חיבוק ממנה..אולי משהו נרגע ?? לא יודעת.. דווקה היום כשנפגשנו פתאום עלה הצורך הזה שלי ואמרתי לה עד כמה שבא לי להתיישב ליד הרגליים שלה ולחבק אותם.. כמובן נשארתי על הספה.. וכן,הרצפה הזו משמשת ממש עוגן. היום אני כבר נכנסת כמעט "רגיל" לחדר שלה..מפעם לפעם יש לי עדיין צורך לגעת ברצפה..להרגיש אותו..כאילו לבדוק משהו שאין לי מושג מהו.. כן, מסובך.. ואני לא רואה איך הייתי מצליחה להסתדר שבוע בלעדיה.. השבועיים וחצי שעברו כשהיא הייתה בחופש.. די,עזבי קשה מדי להזכר בזה.. חיבוק ענקי לך מיכל-במבי.

את צודקת, אי שקט תמידי..חיפוש...אולי זה חלק מקשב וריכוז שלי ושל ילדיי... עד שמצאתי מקום אני ממאנת לעזוב אותו....כנראה לעולם לא ארצה להפרד ממנה..... אני שמחה שאת מתרגלת, וכן החיים מסובכים הא? טוב שיש את הקום הבטוח. חיבוק בחזרה, מיכל

אודי שלום, לפני שבועיים בערך הייתה לי בעיה והרגשתי רע...שוחחנו, נפגשנו וגם..קבעתי פגישה להיום, אז נפגשנו היום..וממש רעדתי לפני, הלב שלי דפק חזק והידיים הזיעו, לא מהתרגשות אלא מפחד, לא יודעת כל כך למה פחדתי...שיתפתי אותה כמו תמיד שאני משתפת בכל דבר אותה..והיא אמרה שזה כמו פגישה אחרונה...יש בזה משהו..... בכל אופן כפי שאתה שם לב הטיפול נמצא במין המתנה עם פגישות בניים....למרות שלא בטוח שאי פעם אוכל לבוא שוב באנטנסיביות שכזאת...ככה אני רואה זאת, היא תמיד מוכנה לקבל אותי, תמיד מוכנה לשמוע ולעזור כאילו זה לא ממש נגמר..ומצד שני זה גם לא ממש טיפול.....החלטתי ודי בשיתוף איתה שכל פעם שארצה לשתף אוכל..כי מבחינתי הקשר כל כך חזק שאולי הייתי זקוקה להדרגה שכזאת... ואתה יודע מה? שמתי לב שאני לא תלויה בה כבר כל כך..זה יותר הפך לקשר כזה של שיתוף במה שקורה וקצת הורדה מהלב כשצריך..... האם שמעת על דבר שכזה? זה נשמע אולי לפנים משורת הדין? היא מסיכמה לכך, זה הפך למין הסכם כזה, ופתאום יש לי תחושה של הקלה...הרבה יותר קל לי לדעת שכשאני צריכה היא כאן, והאנטנסיביות כרגע לא מתאימה..כי אין לי כוח לזה..אז זה סוג של פשרה כזו...... האם זה בעייתי? האם זה נשמע לך הגיוני כל הקשר הזה איתה? לי זה עושה ממש טוב על הלב....אבל מה דעתך על פגישות מזדמנות שכאלה למרות שאין עקביות? האם כדאי ליצור עקביות כמו לקבוע אחת לחודש בערך או ללכת לפי הצורך? ושוב, טיפול מבחינתי זה כבר לא ממש, אבל זה משהו אחר....מוזר או יחודי?????ופתאום העיקביות של פעם כבר לא כל כך חשובה עבורי.... מיכל

רציתי לשאול אותך אם לבן אדם יש מחסומים שמשפיעים לו בצורה רצינית על החיים ומפריעים להתנהגות נורמלית אך עם הזמן שכח אותו אדם מהי הסיבה איך בתור פסיכולוג אפשר לגלות את זה? האם זה חייב לבוא מאותו אדם ואם זה לא בא אז אין לו תקנה? יש תהליכים אחרים כמו היפנוזה ועוד דברים כדי לגלות? תודה רבה אודי

הי, מאז מה שכתבתי פה היו שינויים: כבר עזבתי את הטיפול. ואז לא יכולתי. ואכשהו שוב דברנו. והיה קשה. לי, ולא פחות- לה. ואגב- יש לה מדריכה.. כבר הרבה שנים. למרות שהיא כבר לא חייבת. יש לה מספיק "ותק". אוטוטו ניפרד. בגלל הלידה. אני מתה מפחד מזה עדיין. הלכתי לבדוק 3 פסיכולוגיות. ( במשך החודש וחצי האחרונים). היא יודעת על זה. אחת "פסלתי". נשארו 2. והמדריכה שלה. למרות שעכשיו היא כבר פחות בעד שאלך אליה... לא בדיוק הבנתי למה. היא כן לוחצת שנדבר על זה- על למי אלך בזמן החופשה. כדי שהיא תעזור לי להחליט. אני לא יודעת אם כדאי שהיא תדבר איתן- עם השתיים "שבדקתי".היא אמרה שכדי לעזור לי, נראה לי שכדאי שתדבר עם שתיהן- וככה נקבל החלטה מי עדיפה לי. חוץ מזה, היא אמרה לי שמה שקרה ביננו בתקופה האחרונה,- ש"נפלנו לבור מאד עמוק בטיפול", זה בגלל שחזור. שחזור קשה. סתם ככה, עד שאפגש איתה שוב, ובגלל שהמחשבות והרגשות מציפים אותי עכשיו, וממש קשה לי, רציתי לשאול- למה הכוונה "בור עמוק בטיפול"? ולמה הכוונה "שחזור קשה"?. מה קורה למטפל ולמטופל בכזה דבר? ואיך אפשר ( אם בכלל) לצאת מזה טוב? האם הטיפול תמיד נהרס מזה? או שאפשר להפיק מזה משהו חיובי?. היא אמרה שאני צריכה "מישהי חכמה שלא תיפול למלכודות שהיא נפלה אליהן".... זה קשה. לשמוע. ואני? אני אוהבת אותה עדיין. למרות כל הסחרור התהומי הזה. בבסיס- אני עדיין "איתה". פשוט קשה לי. עם השינויים בה, בטיפול, בכלל בחיי כרגע.. אודי, האם תוכל להסביר בכמה מילים מה קורה בטיפול כשנתקלים במצבים כאלו? בשחזורים קשים? תודה,

שלום היייתי אצל פסיכולוג עקב חוסר שקט נפשי אמרתי לו שאני שופט את עצמי כל הזמן ומבקר את עצמי הוא אמר לי שאני צריך להרגיש שכל מה שאני עושה זה בסדר ולא לשפוט ודבר שני אמרתי לו שיש לי תחושת רייקנות הוא אמר תעשה משהו שאתה אוהב גם אם אין לך מה לעשות איתו בעתיד למשל ללמוד חשמלאות הסברתי לו שאני לא יציב הוא טוען שזה בגלל שאני בתחושת רייקנות וזה גורם לי גם לחוסר מצב רוח האם זה נכון כל זה ?

למה תודה נשארת יתומה? משום מה, כשאני מתחילה להרגיש רגוע קולי נעלם לו. מבאס.. שבת שלום בכל מקרה. ממש חיכיתי:-(

אתה נתקל בהרבה מקרים של אנשים שהם בדיכאון בגלל שהם רוצים לצאת מהצבא.. אז אצלי זה הפוך. אני הקטן מהחברים ותמיד יש לי יום הולדת אחרון (באוגוסט) וכל החיים זה דפק אותי שהם היו יוצאים לפאבים וברים ולא היה לי 18 ולא יכלתי לבוא. אז עכשיו הגיע עניין הצבא - חברים שלי התגייסו לפני חצי שנה, אני כבר חצי שנה בבית והייתי אמור להתגייס עכשיו בנובמבר. חיכיתי כל כך לרגע הזה שאני יוכל להשתתתף בשיחות על הצבא ולהיות חלק מהדבר הזה כי אני כבר מתחרפן בבית בלי החברים. חודש לפני, קיבלתי מכתב שאומר לי שדחו לי את זה למרץ (עוד חצי שנה). מאז שקיבלתי את המכתב הזה אני בדיכאון, לא מצליח לישון בלילה, בוכה לפעמים ולא יודע מה לעשות עם עצמי. שלחתי להם פקסים עם בקשות להקדים את הגיוס אבל הם דוחים כל בקשה שלי, וברגע שנובמבר יעבור לא יהיה לי סיכוי להקדים את הגיוס כי זה התאריך האחרון לגיוס קרבי (אני פרופיל 97). אני לא מוצא עבודה ואני גם לא רוצה עבודה, אני כל היום מתייבש ומדוכא בבית ובאמת שאני כבר לא יודע מה לעשות.. אני מבקש עזרה בהמשך הדרך כי אני לא יכול לשרוד ככה עוד חצי שנה.

מתגעגעת.. מרגיש לי שהרבה זמן לא כתבתי לך.. גם אתה מריח את האדמה ? רואה את העננים האפורים ? גם אתה מרגיש את הסתיו ? ..עצוב.. סתם עצב של סתיו.. שלכת.. מתעופפים באוויר עלי הדולב, נשמטו מהעץ.. עצוב.. לגזע העץ טבעת נוספת.. שלכת.. הקייץנאסף ..הולך לישון :) :( זמן של התכנסות.. ב 7.11 יום הולדת נוסף.. שנה נוספת.. עצוב.. אודי.. בא לי לנער אותך ולומר לך :" אודי, תראה שנה נוספת כבר חולפת תעשה משהו..תעצור . רגע..לאט יותר.. אוף אודי, לא יודעת מה רוצה לומר. :(( מרגישה מועקה. ועוד מועקה. ועוד מועקה. במבי.

שלום רב , רציתי פשוט להתייעץ איתך בנוגע לכך שאני בחורה צעירה , הכרתי מישהו במקום עבודה שעזבתי וכשעבדתי ראיתי אותו בעבודה , יצא לנו לדבר כמה פעמים ואפילו היינו נפגשים לאחר מכן . במהלך הזמן (מהפעם הראשונה שראיתי אותו) אני חושבת שהתחלתי לפתח רגשות כלפיו והוא לא בדיוק יודע , ואני פשוט לא בדיוק רואה שיש לנו עתיד ואני מנסה לדחוק את העניין כדי שזה יעבור כי זה נראה לי חד צדדי . מה תייעץ לי לעשות ? תודה מראש

רציתי להוסיף שהתגייסתי לא מזמן לפני כ4 חודשים ולפני הצבא היינו נפגשים 2/3 בשבוע בשעות מאוחרות , ועכשיו אנחנו בקושי מדברים . וחשוב לי לציין שכל פעם שאני מדברת איתו זה מרגיש כאילו אני רודפת אחריו ושאני מנסה להרשים אותו . ודרך אגב תחושת ההתאהבות כבר פוחתת ופוחתת עם הזמן למרות שלפעמים אני מתגעגעת. הבנתי מההתנהגות שלו שהוא לא כלכך בעניין . מה תייעץ לי לעשות?

היי, כאשר המטופל מדבר שיש לו בעיה במגע פיזי עם אחרים בגלל שבתקופת ההתבגרות מישהי שמה היד שלה על איבר אינטימי של הנערה. והמטפלת יודעת את זה והמטןפל בתקופה האחרונה מדבר על המגע ושיש לו בעיה שלא יכול להתקרב לאנשים או הוא נבהל כשמישהו שם היד שלו על גופו. איך אפשר לטפל בזה??? האם יש סיכוי שהמטפלת תתן לו המגע הזה למרות שנושא הגבולות הוא בסיסי בטיפול הזה? לתת לו לחוות משהו אחר?? למשל תשים היד לה על הגוף שלו??? או אין סיכוי?? איך אפשר לטפל בזה ולחוות משהו אחר?? תודה

תודה שאתה!

אודי שלום, קראתי את המדריך שלך בדפי זהב. אם הבנתי נכון, מסלול הלימודים של פסיכולוג קליני הוא תואר ראשון, תואר שני ואז התמחות. רציתי לדעת היכן נכנסים לימודי פסיכותרפיה ? האם הם חלק מהתואר השני ? האם חלק מההתמחות ? שלב נפרד לאחר מכן ? או שאולי אינם חובה ? תודה.

מסתבר שהזמן עובר מהר גם כשלא נהנים. הנה עוד מעט מגיעה כבר השעה שמוטב ללכת לישון, הרי צריך לקום ולעבוד מחר. אבל שינה פירושה כניעה להתחלתו של יום חדש. עוד לא הספקתי לעשות "ניקוי רעלים" של היום, הצטברה אבנית של חרדות ועצבות שיעכירו גם את הימים הקרובים אם לא יתנקו. (יתנקו כתבתי, כאילו מעצמם. ובעצם, צ"ל אנקה. Wishful thinking) איך מספיקים בכלל? (י)מים קשים.

העלאת ההודעות עוזרת לדעת שאתה כאן..

תודה, כששאלת "מה קורה?"הרגשתי שאכפת לך אפילו שאתה לא ממש מכיר אותי...... לא כל כך יודעת איך לשתף...כי בכל זאת הכל כללי כזה בפורם...אנסה קצת...כל כך רציתי שינויים...אני חושבת שדוקא במקום המוכר היה לי יותר נוח.....אין לי כוח למלחמות...לנסות לשנות כי זה לא ממש..האם כל כך נורא לרצות אחרים????? זה יוצר אוירה טובה ושקט......אני נופלת במחשבות ביקורתיות כלפי עצמי, לפחות מזהה אותן...אוף אודי אי אפשר להסביר בפורם...וגידול שלושה ילדים בעלי בעיית קשב וריכוז גוזל כוחות........ושוב הרגשה של לא חשוב.או אולי אני לא האישו ולא חשובה כי אני מרגישה שזה בגלל החינוך שלי......שאני לא יודעת איך.....וכל הטיפולים מסביב איתם זה סתם......נמאס לי מהמטפלים שלהם...ולכן טיפול בעצמי כרגע לא ממש... לא יכולה..כי אין לי כוח והחלטתי בסוף לוותר כרגע כי טיפול דורש שינויים ושינוי דורש כוחות מבין????????אוף........והכוחות הם לשתף את המטפלים של הילדים במה שקורה בבית....זה גם סוג של טיפול אבל אחר......וזה קשה לי.......מקווה שמשהו היה מובן לך מכל הבלאגן........שוב תודה שעזרת לי קצת להוריד מהלב למרות שאמרתי לא חשוב.....

להגיד שלא נורא. נכון?

הי אודי, מה תפקיד המטפל/ת במקרה של שתיקת המטופל? לא שתיקה עקשנית ומתמשכת של שבועות וחודשים, אלא ככה, בקטנה, "אירועי שתיקה" מזדמנים, של פעם בתקופה... האם לפי הספר יש לשתוק ולהמתין לאות חיים? האם על פי גישות מסוימות עדיף לנסות לדובב את השותק? אשמח אם תוכל קצת לפרט...

שלום, לאחרונה החלטתי שאני מעוניין לפנות לפסיכולוג לאחר שמצאתי שאיני מסוגל להתמודד לבד עם המשברים שאני חווה. הבעיה היא שאני לא יודע איך למצוא פסיכולוג, איזה סוג פסיכולוג אני מתאים לבעיותי (והשמות כמו קליני או קוגנטיבי לא אומרים לי הרבה), ובנוסף, איך אפשר להשיג פסיכולוג במחיר סביר, ואם הוא ימליץ על תרופות, כמה הן יקרות (אין לי הרבה כסף..)? תודה לכל מי שיעזור.. ראיתי שיש אתרים שמכילים שמות של פסיכולוגים אבל אני לא חש בנוח למצוא מטפל דרך האינטרנט.

שלום. אני בחור בן 18, ושמתי לב שבזמן האחרון לא מופיעים אצלי רגשות למשך זמן. אהבה באה אלי בהבזקים, שמחה כמוה, ועצבות נשארת מעט יותר עד שגם היא חולפת כעבור זמן קצר. רציתי לדעת האם זה תקין, ובמידה שלא, מה ניתן לעשות עם זה. בתודה מראש

חשבתי שתהיה...כנראה לא חשוב כל כך...לא יודעת..קצת מוזר לי ופתאום קשה לי לשתף.......לא חשוב.

הי אודי יקר שוחחתי איתך בטלפון ואתה ממש אדם חביב ונעים ,אכפת לך מהצד השני שומעים זאת בקולך.סליחה ששאלתי הרבה שאלות..אז למה אני כאן עכשיו?רבתי עם חבר שלי והעצבות איתי.. אני רוצה למות. להיקבר איםה שהוא מתחת לאדמה ופשוט לא להיות ולא לנשום כי כל נשימה כואבת. אני עצובה ואין מה שינחם.אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות ריגשית איתו אני גרה איתו לא מצליחה להתנתק ממנו למרות שאין עתיד איתו .הקשר איתו רצוף דרמות ואכזבות אני בדיכאון ,אני מתאפקת שלא לבכות אין לי כלום בחיים רק צרות .אני שנים לא מאושרת.אני רגישה יתר על המידה ,חרדה בעיקר מבדידות . אני רוצה ללכת לטיפול על מנת להבין מה יש לי ולמה המצב תקוע אצלי צריכה ייעוץ לראות מה עושים.רק שלפעמים אין לי כוחות. אזלו.....

שלום רב, אני בת לאב בן 66 ויש לי עוד אחות. שתינו עם ילדים. בשנה האחרונה הוא מנתב לפי רצונו את דרכינו, ומספר רעות לכל אחת מאיתנו שהשנייה כביכול אמרה. לאחר ברוגז של חצי שנה בינינו האחיות נפל האסימון, והבנו מה שעשה לנו. מלבדנו זה קרה גם עם אימנו בחודשים האחרונים, ואף גם עם אחיו ואחיותיו. לדוגמה: לי אומר שאחותי לא רוצה בקשר עימי, שאמרה עליי דברים רעים, גם לאימנו סיפר דברים אחרים שאחת מנצלת אותה בשביל בייביסיטר ושהשנייה באה רק כדי להעביר זמנה לאכול וללכת. שום דבר לא נכון. אנחנו האחיות מרגישות שמשהו קורה כאן ונוהג לסלף את דברינו על מנת לזכות באחד הצדדים ולהראות את טוב ליבו, חמלתו, ורחמנותו עליו בזמן שמקריב את השני לצורך כך. ישנה הרגשה שרוצה לזכות בתשומי כל פעם מצד אחר עד שנגמרים לו הקלפים ובוחר לעצמו שעיר לעזעזל אחר. זה גם משהו שמוכר לי מילדות, פעם נהג לאהוב אותי יותר מאחותי וממש להשתגע עליי ופעם לזרוק אותי ולקחת אותה גם נגדי. עד היום אני מרגישה אף נוהגת כך במערכות יחסים של לקחת ולזרוק. האם אי אפשר לאהוב שתי בנות אותו דבר? כמו כן, בשבועות האחרונים שמנו לב שכל פעם שקורה משהו עם אחותי , כמו בדיקות רעות שיצאו לה הוא אומר לה מסכנה שלי, ומראה רחמים, ואחר כך כאילו שמח לאידה, שזה קורה לה, כמו מין סוג של תשלום על חוסר כבוד שלה לאביה. אני מבולבלת וכבר לא יודעת איך לנהוג עימו. אני רואה סגנון התחלתי דומה עם ילדיי שהם נכדיו, פעם בוחר לאהוב אותם ופעם לשנוא שנאה קשה ונוראית. האם יש פה פיצול אישיות? בעיה נפשית מסויימת? תקדים שלא קיים ......? אשמח להכוונתכם, סך הכל גם הוא מבוגר עם מחלות ברקע, סרטן וכו.

אוף.

שלום אודי. הייתי בטיפול פסיכולוגי שעזבתי לפני יותר משנה (הפסקתי ללכת כי הקשר עם המטפלת עלה על שרטון) ואני זוכרת שלא ציפית לזה בכלל, אולי לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי ורציתי קשר נעים, אמפתי, אבל בפועל במפגשים התחלתי להרגיש תלות שגרמה לי המון סבל ופתאום בסיום הזמן אחרי הפגישות חזרתי הביתה והרגשתי חוויה מוזרה בחושים שלי שאני נופלת לתוך תהום, כאילו הקרקע נעלמה לי. התקשרתי בבהלה למטפלת אבל לא הצלחתי לדבר, רק בכיתי והרגשתי סבל ושלחתי לה הודעה שהטיפול גורם לי לסבול ואני שונאת כל רגע.. בכלל לא הבנתי מה קורה לי. גם רציתי יותר זמן בפגישות. כל הזמן התעסקתי בזמן, והיא ישבה מולי ולא ממש התייחסה לאימה שאני מרגישה או למה שמציק לי ופתאום הרגשתי שם כ"כ נטושה ולבד שבהרגשה משהו בנפש שלי פשוט נאטם בבת אחת. מאוד קשה להסביר במילים את החוויה הזאת, זה כאילו נסגרתי ממש חזק בפנים, הכל התכווץ לי. הרגשתי שמישהו התעלם עד כדי כך ממצוקה או צורך שלי שזה אטם אותי רגשית. גם התייחסויות שרציתי ממנה שיהיו יותר הדדיות והיא תסכלה אותי בכל מיני דברים, לא הבינה, וגרם לי בסופו של דבר להרגיש ממש מבוזה, ניסיתי לדבר על זה, אבל לא הרגשתי שהיא מבינה אותי, המילים שלה לא נגעו בי בכלל, לא שכנעו. היא יכלה לומר 'אכפת לי' אבל לא הרגשתי את זה. האמירה שלה הייתה מאוד מכנית בחוויה שלי. התחלתי לריב איתה על הגבולות של הזמן, כאילו רציתי הוכחות ממנה שהיא נותנת לי להיות שותפה בכללים ולא כופה עליי אותם, היא לא ממש התייחסה- רק עלו בי דברים קשים אבל נשארו באויר, מרוב שהרגשתי שלא באים לקראתי שם ונוטלים ממני תחושה של שליטה, התעורר בי זעם כלפיה והרגשתי כמו מפלצת, ממש שנאתי אותה ורציתי לנקום בה, כאילו בדימיון, וגם הרגשות האלה ממש גרמו לי לסבול מאוד, בכלל לא רציתי להרגיש דברים כאלה, לא הכרתי את עצמי בתור אדם כ"כ מריר ומשהו בטיפול ויחס שלה הוציא ממני רק צדדים לא טובים... לא יכולתי להמשיך ללכת 'ולדבר על זה' ופשוט עזבתי בסוף, אבל הבעיה שיצאתי משם מאוד מטולטלת ועם הרגשה שלא הבנתי מה לכל הרוחות עבר עליי שם. למה התלות כ"כ הפחידה? למה תסכול הפך למשהו שהיה כמו עניין של חיים ומוות בשבילי? הכל יצא מפרופורציה, וזה השפיע עליי לרעה הרבה אח"כ כי הרגשתי כאילו כפו עליי דברים שאני לא מבינה , שבלבלו אותי לגמרי, כי לא הבנתי מה עבר עליי שם... עד היום אני לא מבינה . זה מאוד מציק לי. ומאז אני לא מעיזה יותר לפנות לאנשי מקצוע כי הבנתי שהם לא נותנים הסברים. זה משגע לעבור משהו ולא להבין למה.. אז מה זה היה? שחזור של חוויות טראומטיות מהעבר? איך אדע אם אין לי שום ידע כזה על העבר? הנסיבות של טיפול מאוד שונות מנסיבות של המציאות.. למשל לא זכור לי שהנושא של זמן שעומד להגמר כ"כ הטריד אותי בתחומים אחרים בחיים.. או בכלל להרגיש דברים ככה, רק הטיפול הפסיכולוגי עורר את זה, לא מוכר לי מהיומיום... אף פעם לא הצטיינתי ברמה גבוהה של תפקוד אבל מאז הטיפול יכולת התפקוד שלי נחלשה אפילו עוד יותר.. בגלל הבלבול הגדול וחרדות. לא הצלחתי לעגן תחושה של זהות בתחום מקצועי או קשרים רגשיים משמעותיים. נשארתי ריקה מהטיפול הזה ותלושה מכיוון שיתן לי משמעות בחיים. יש לי נטיה המנעותית ממסגרות ואנשים והיא התחזקה.לקחתי פסק זמן מהכל...כאילו שמתי את החיים על hold ויושבת בבית (לא פעם ראשונה שקורה לי). למה אין הסברים לחוויות קשות שכמטופלת חשתי בטיפול?? מה אתה יכול מהידע שלך לתרום ולהקל עליי את ההבנה של מה שקורה בטיפול פסיכולוגי? יש הסברים שהם כלליים או שהכל חייב להיות כזה אישי וספציפי? ומה אם התחושה היא שכבר אי אפשר לסבול את המטפל ואין יכולת לראות את הפרצוף שלו שוב, וגם לא הכרת תודה אז נהיית בעיה להמשיך לשלם, אז מפסיקים ללכת? גם ככה שכן ניסיתי לברר ולהבין מה עבר עליי לא קיבלתי ממנה הסברים. אני לא בטוחה שהיא בכלל הבינה מה עבר עליי ואיך 'נאטמתי' שם. ואולי פשוט היה לי טיפול רע וזה בכלל לא היה אמור להרגיש ככה ואולי עם מטפל אחר לא יהיו לי חוויה כאלה קשות? איך אדע?

אין לי הסברים כמובן, אבל מצד שני אני יכולה להזדהות עם הרגשות הקשים והתחושות שאת מתארת ועם הקושי והחשש התמידי להגיע ולהיפגש במסגרת מהסוג הזה. היה לך מספיק כוח לעזוב ולא לחזור למרות התלות, אבל כמאמר השיר "בפנים זה נשאר בוער (ונשרף הכל)" עברה שנה ועדין זה מעסיק אותך. לדעתי זה תלוי במידת הרצון שלך להבין למה זה קרה, מה היה כל כך מערער ומטלטל. כדי לקבל תשובות שיספקו אותך אם את ממש רוצה לדעת את צריכה לחזור ל"גוב האריות" לטיפול עם כל מה שכרוך בזה כדי להבין...ואולי אפילו לצאת מחוזקת כי לא וויתרת (הכנעת את המפלצת וכל זה...)

אני לא רואה מצב שאחזור לאותה מטפלת. בהתחלה היא הייתה מציעה שאחזור אבל חיבלתי באפשרות הזאת כי פיתחתי סלידה עזה כלפיה. אם אי פעם אפנה לטיפול שוב זה יהיה אצל מישהו אחר. הניסיון לימד אותי שהאכזבה שלי מהמטפלת הקודמת אינה ברת תיקון. ניסיתי בזמנו לבקש ממנה שתסביר לי מה עבר עליי, למה היו לי חוויות כאלה קשות ולא קיבלתי שום תשובה ברורה. זה השאיר אותי לבד בבלבול גדול ותחושה של אי הבנה ואכזבה. אני מנסה להבין לבד. יש לי כל מיני השערות שחוויתי שחזור של איזה טראומה מוקדמת, אבל אי אפשר אף פעם לדעת בוודאות, וגם אם זה מה שקרה אין לי ספק בכלל שהמטפלת לא עזרה לי להכיל את הדבר הזה ובהתנהלות הלא מותאמת שלה גרמה לי טלטלה קשה ואכזבה. עובדה שאפילו שעברה שנה אני זוכרת את כל ההתנסות הזאת די לרעה. היו גם רגעים טובים אבל החלק היותר מכריע זה התחושה שכל מיני התייחסויות לא נכונות מצידה גרמו לי לסבל מאוד גדול. מילא לחוות מצוקה- אבל שמישהו יושב 'ניטרלי' מול המצוקה שלך, או מתיימר לבטל אותה או אפילו לשפוט אותך על מה שעובר עליך, מעולם לא הבנתי את זה. זה הרגיש כמו התעללות בזמנו. כיום תודה לאל אני כבר לא 'בתוך זה'. אבל עדיין קשה לי לעכל את כל מה שעבר עליי שם. משום מה מנהל הפורום ד"ר אודי דילג על ההודעה שלי.... כנראה שגם לו אין תשובות...........

שלום, אתמול בערב הגיעה אליי בחורה לישון בפעם הראשונה בחיים שלי,בשעה 04:00 בלילה הלכנו לישון, לא הצלחתי להרדם עד שעה 11:00 וגם אז ישנתי בקושי 3 שעות וקמתי בשעה 14:00. יש לציין שאני לא רגיל לישון עם אנשים מגיל 12 והיום אני בן 23. האם זה בעיה שדורשת מרשם לכדורי שינה מרופא? יש לציין שבעיות שינה יש לי רק במצבים שאני נמצא בלחץ/חרדה.

טבעי שתתרגש מבחורה חדשה ולא תוכל להרדם? למה ישר חחכת לכדורים? לא חבל סתם?

יש לי בת בת 24 שיוצאת עם בחורים פעם או פעמיים ואין המשך בגלל חרדות ממגע, נשיקה שהבחור יוזם, היא מודעת לזה (לציין שהיא לא לסבית). שאלתי איך אפשר לעזור לה .

הי.. סליחה, לא ידעתי איך יהיה נכון לכנות אותך.. אני מקווה שזה בסדר... רציתי להציע לך ללכת למישהו מהעבודה. אני מכירה את החוק באופן מקצועי ואישי- לא יועבר מידע. יש חיסיון מלא. ככל הנראה במקום העבודה שלך, ישנה אפשרות לעובדים ללכת לשיחות עם איש מקצוע, זוהי הטבה לעובדים,וכדאי לך לנסות ולהשתמש בה. אני קוראת אותך כאן, וכואב לי הלב.. זה כל-כך להינתק.. נשמע שאת כל-כך כמהה עדיין, כל-כך זקוקה ומכעיס אותי שהמחיר הוא כבד. מידיי. גם אני משלמת הון. הון עתק על הטיפול שלי. ומצד שני--- לו הייתי חוסכת את את הכסף הזה האם איכות חיי הייתה טובה? אני חושבת שלא. הרי הנפש שלי כמהה לשם. למפגש החד פעמי הזה. אם כך, הרי האיכות עולה על המחיר. ואצלך- אני מבינה שהמציאות היא אחרת. זה לא מתאפשר לך כלכלית ולכן אני רוצה לנחם אותך ולתת לך חיזוק. לכי לאיש מקצוע אחר ולו רק כדי שיעזור לך לעבור את התקופה ולקבל החלטות בהתאם.. אני מחזיקה לך אצבעות בכל מאודי, וממש מרגישה אותך. הלוואי הכל היה פשוט יותר... ליאורי

הי, זה בסדר לקרוא לי בכל שם ובלבד שאבין שהתכוונת אליי :), תודה שכתבת וחשבת עליי..הבעיה לא ממש פשוטה כי זה לא רק הכסף...אבל תודה בכל זאת, מידע לא מועבר מתוך החדר אני מניחה, אך שהלכתי בודאי ידעו לא?

שלום, אני בת 25 עומדת לסיים תואר ראשון ועובדת בתחום אותו למדתי. מאז ומעולם הייתי תמיד מופנמת וסגורה אבל תמיד היו לי כמה חברים, אני שומרת על קשר די קבוע עם חברות ילדות ויש לי גם כמה חברות מהלימודים. אבל אני לא באמת מצליחה ליצור קשרים קרובים לאף אחד. מתקופת השירות אין לי קשר עם אף אחד. השנה הראשונה הייתה נהדרת מבחינה חברתית והשנה השנייה הייתה הסיוט שלי. אני מניחה שהכל נובע מחוסר ביטחון, אני תמיד בטוחה שאני גרועה ולא מוצלחת, החשש שהכי גדול שלי זה שלא יאהבו אותי, כל השנים בתיכון תמיד חשבתי שלא אוהבים אותי למרות שעם רוב האנשים מעולם לא דיברתי. היום אני עובדת במקום שאני לא ממש מצליחה ליצור קשרים ואיכשהו אני מרגישה שאני מעצבנת את כולם, יש בי משהו שמעורר אנטגוניזם, אני נמצאת בחדר עם עוד 3 בנות ואני רואה שרוב הזמן מתעלמים ממני, הקשרים שלי איתם הפכו להיות יחסי עבודה נטו כשעם שאר האנשים במקום כולם מתקשרים ומדברים עם כולם, הם אפילו יוצאים יחד ולא ממש מזמינים אותי. הבעיה היא שקשה לי להצביע על מה אני עושה לא בסדר, וזה חוזר על עצמו כי זה בדיוק מה שקרה לי בשנה השנייה בשירות שלי. שמתי לב שבמקומות שבהם האנשים ברמה אישית יותר נמוכה משלי אני מסתדרת ומוצאת את עצמי ובמקום שבו האנשים ברמה יותר גבוהה ממני קשה לי. במקום שפעם עבדתי אמרה לי מישהי שבהתחלה היא חשבה שאני מוזרה ואח"כ היא גילתה שאני מקסימה. הבעיה היא שאני לא מצליחה לשדר את זה החוצה. ככל שעובר הזמן אני עסוקה באיך לשנות את זה ולא מצליחה, אני לא מצפה מכולם לאהוב אותי, אבל אני כן רוצה שיהיו לי כמה חברים במקום, שיהיה לי כיף ונחמד לבוא. אני מנסה להיות נחמדה ואני נחמדה מדי אז מנצלים את זה כשזה לטובתם ומתעלמים ממני בשאר הזמן. אשמח לעזרה!

אפשר קצת יותר מידע או המלצות לאן כדאי לגשת...

שלום אני סובלת מבעיות משקל שלדעתי נובעות אך ורק מתנודות רגשיות. כל חיי הייתי במסגרות דיאטה שונות ומשונות אבל אף פעם לא ניסיתי לפתור את הבעיה "מהשורש" אני קצת חוששת מנבירה בעבר..וגם מתקשה לקשר בין הטפול להפסקת האכילה הרגשית- למרות שהקשר הוא מאוד ברור: אכילה מרובה כשאני מאוכזבת מעצמי, עצובה ועוד.. השאלה היא: 1. האם טיפול פסיכולוגי מתאים לי- לפי התיאור המתומצת? 2. אם כן- האם את הטיפול הקלאסי? או שמה טיפולים כמו NLP למשל או משהו בסגנון.. תודה רבה

כלומר, כשהלכתי, לפני מס' שנים, למטפלת שעבדה בשיטה הזאת, למעשה הופנתי??!!

יש לי בעיה כבר איזה שנה שאני חושב המון פעמים על העבר ועל העתיד זה יכול להיות אפילו יום שלם וזה גורם לי לחסור ריכוז בעבודה או שאני בטלפון או שאני עם אנשים כ להזמן אני חשוב על דברים שיש לי לעשות ועל טעויות שעשיתי בעבר ואני מתחרפן מזה אני מרגיש בנאדם על אוטומט רוב הזמן איך אני חוזר לאני הרגיל שלי אני לא מצליח לחיות בהווה , גם אחרי שאני עושה איזה טעות או שאומרים לי משהו פוגע אז אני מסוגל לחשוב על זה כל היום על הטעות או על המשהו הפוגע הזה מה הפיתרון לזה אני מרגיש שהמחשבות לא נותנים לי לחיות אני מרגיש בתוך כלא של עצמי כל הזמן אני גם שופט את עצמי , כל הזמן חושב על תוכניות לעתיד כל הזמן בחשיבה ? אפשר טיפים ?

קרו מקרים שנערות בנות 16 הן אמיתיות כשאחרות הן שקריות. זה קרה בכל אותן מקרים מרובים שבהם ילדה בת 13 וחצי הצהירה בפרופיל שהיא בת 16 והיא מפותחת כמו בת 19. מדובר רק אותן מפותחת בגוף שמגדילות את הגיל שלהן ומטעות את הגברים בהגדרת גילן בפרופיל כאילו הן בנות 16 ומעלה. נחלק את כל הנערות בגילאי 16 לשניים: 1. בנות 16 אמיתיות 2. בנות 16 שמתחזות לבנות 16, אבל הן בנות 12 ונראות בנות 20 בגופן. כשנבדוק מה קורה אם שתי הקבוצות פונות לגברים מכל אוכלוסיות הגיל, נגלה שיש משהו מוזר עם הגברים. הן נמשכים כמו מגנט לקבוצת המתחזות ובאמת ובתמים מאמינים שמדובר בבת 16. ואז הן נופלים לתקשורת. איזה הסבר אפשר להביא למשיכה של הגברים? הרי פדופיליה מוגדרת לפי הספק כמשיכה למראה לא מפותח של טרום גיל התבגרות. וכאן מדובר במראה של אישה גדולה בת 20, עם שדיים גדולות ופנים מבוגרות והיא מצליחה לגרום לגברים לסכנה שהם לא מודעים אליה כי הם לא יודעים את גילה האמיתי. אז איך זה ? נותרה מסקנה אחת והיא השכל. כנראה שגברים נמשכים למפגרות ולא כל כך ליופי ? האם יש הסבר מדוע גברים נמשכים לבעלות פיגור שכלי ? ולמה לנשים אין משיכה לגברים עם פיגור שיכלי ? למה רק לגברים יש משיכה כזאת לנשים עם פיגור שיכלי?

קרו מקרים שנערות בנות 16 הן אמיתיות כשאחרות הן שקריות. אפשר לפתוח סדנת כתיבה עם שורה כזאת, זה יכול להוציא הרבה יצירתיות מאנשים.

הי אודי, היא חזרה כבר ב 11.10 וכבר נפגשנו מס' פעמים. בהתחלה כשהיא חזרה היה קשה.אפילו מאוד.בפגישה הראשונה ישבתי רוב הזמן על הרצפה בשירותים והראש היה מעל האסלה.תקפו אותי בחילות נוראיות.כנראה שהייתי בהצפה מוחלטת. מה עוד שהיא גם עשתה שינויים בחדר.ובתקופה שהיא נעדרה החליפו בחדר את המרצפות. היה קשה.מאוד. גם בעבודה חלו שינויים לא מעטים . נכנסתי לפורום וקראתי אך האצבעות לא הצליחו להקליד .אף לא אות אחת. עכשיו ,עדיין הבטן שלי מסתובבת .. אולי אני סתם בתקופה מוזרה כזו ? לא מצליחה להסביר. זה כזה ..כזה.. ומיכל,תודה על ההתעניינות,הדאגה. זה נוגע ללב. לא מצליחה לומר יותר כרגע.. במבי.