פורום פסיכולוגיה קלינית

אני זוכרת מימי הטיפול הנוראי שברחתי ממנו שעד שהייתי מבשילה לדבר ונכנסת לאוירה של 'התמסרות' שוכחת מהזמן ומשוחחת היא פתאום הייתה מודיעה לי שנגמר הזמן וזה היה קוטע לי הכל במן טראומטיות כזאת שגורמת לי להרגיש נורא שבכלל התפתיתי להשען שם ואח"כ זורקים אותי ככה כמו כלב החוצה במחי מחוג.. אני לא מבינה למה דווקא ככה? אין דרך לרכך את המעבר הזה איכשהו? האם בכוונה עושים את שיהיה מצלק וטראומטי?

ככה זה שחווים טיפול גרוע.

שפתחתי עוד הודעה רק רציתי לומר לך שאפילו בנפילות אני לא עונה לשאלונים האלה של הדיכאון כי אני תמיד הולכת לעבודה, מתפקדת, מחייכת,אף פעם לא שוכבת במיטה ולא קמה!!!, לא עוצרת את החיים בגלל שרע לי, להפך ממשיכה ונלחמת על השיגרה!!!! מבחוץ הכל כרגיל, אף אחד לא יודע על הרגשות שלי חוץ מפה ומהמטפלת שלי......אז איך זה יכול להיות? יש לך הסבר לתופעה שכזאת????מוזרה...עוף מוזר......פשוט יש לי כנראה בעייה עם עצמי, מבפנים... ושום כדור לא יכול לשנות את המחשבות שלי על עצמי נראה לי......

כנראה שאתה באמת לא מכיר אותי ואני סתם מתייחסת אלייך כמישהוא שמכיר...הפורם הזה מטעה מאוד..קראתי כבר כל ספר אפשרי..הייתה לי תקופה כזו של לנסות למצוא משהו...אבחנה....אז קראתי גם את "סערת נפש" קראתי המון וזה רק בלבל יותר....לכל אחד יש תקופות טובות וגם פחות....אני נסחפת קצת יותר אולי.....לא מאמינה שכדור זה פתרון למי שרוצה לחיות ויש לו בשביל מי ומה....יש לי סתם כאב נפשי שמגיח לו ואז קשה לי... והוא עובר..גם אם לא לבד..אז בשביל מה לדחוף כדורים שיגרמו לי להשמין???ומי יודע עוד כמה תופעות לוואי........לא חשוב כבר....

זה בסדר מבחינתך שאשאל את האמהות (אולי גם אבות) בפורום אם הן יהיו מוכנות לענות על שאלונים למטרת מחקר? תודה בובי.

פה, רגוע ויציב....מבולבלת.....הייתי צריכה לעזוב כמו כלם.לעזוב טיפול.לא להתלות שוב....לעזוב......למה היא לא אמרה לי ללכת ממנה כבר???????אוף.....אולי עשתה טעות.אולי אני הטעתי.......סמכתי עליה יותר מאשר עליי.......חבל.......

ולהיות פה בשקט..

ראיתי מה שכתבת, אני קוראת, מעט אבל קוראת, אין לי כוח לכתוב אפילו להדליק מחשב אני בקושי מצליחה. מה שאני עושה זה ישנה או סתם שוכבת במיטה - אין לי כוחות לכלום. סליחה שאני נעלמת.

הי, עצוב לי לקרוא שכך את מרגישה, בלי כוחות...מקווה שיחלוף מהר...אולי את זקוקה גם לנוח קצת...דעי שגם התקופה הזו תחלוף, חושבת עלייך, מיכל.

זה פשוט נורא. אני הרוסה. אני לא רוצה ללכת אליה יותר. לא כי היא לא נחמדה. להיפך- היא די מקסימה ואכפתית. אבל היא עתה מהו שאני לא מסוגלת להבין אותו. ונראה לי לא בסדר. היא ביקרה את הטיפול שלי. אותה. את הפסיכולוגית שלי. לי בעצמי גם ככה יש רגשות סותרים והמון כעסים והתלבטויות. אני מקווה שאתה זוכר את המקרה שלי( על הקשיים שבו.. עם נסיבות חייה של הפסיכולוגית שלי. שרק אני נחשפתי אליהם. עם העזיבה העתידית את הארץ, לאחר שתשוב). אבל אני חושבת שזה טבעי- שיהיו לי כאלו רגשות וקולות. במיוחד עכשיו, בתקופה שהיא לא נמצאת. אבל איך המחליפה הזאת עושה דבר כזה?? ואומרת לי בקול שלדעתה אני לא מקבלת את מה שאני זקוקה לו. ( בגלל נסיבות חייה..) ושכדאי לי לעזוב ולא לחזור אליה. איך??? הרי גם ככה אני מבולבלת. אבל זה משהו ביני לבין הפסיכולוגית שלי. שאנחנו כבר דנות בו המון זמן. ונכון שאולי זה פוגע בי. בטיפול. אלא שלא ציפיתי שמישהי ש"מונתה" על ידה למחליפה, תתבטא כך בהעדרה. ועוד היא אמרה לי שהיא(הפסיכולוגית שלי)מסכימה עם זה. שהיא דברה איתה. ורק אחרי אמרה לה שזה מה שהיא מתכוונת להגיד לי, וקיבלה את "אישורה" , היא מרשה לעצמה להגיד לי דבר כזה. לי אין יכולת הרי לבדוק את זה מולה. היא בחופשה. אבל כולי סוערת. עצובה. מפורקת. זה לא פייר. ואני בטח לא צריכה לקבל החלטות עכשיו של מה אני רוצה. רק רציתי שקט. חשבתי שאולי אמצא את התשובות בעצמי. שתתן לי זמן. וכך אולי תוכל לעזור לי דווקא בגלל החופשה ובגלל שהיא מחליפה. אבל היא פשוט ישר נקטה עמדה. ואמרה דברים בגנותה. ( לא האשימה אותה , אבל אמרה שנסיבות חייה "אשמות"- שהן לא טובות לי). ויותר מזה, שהיא חושבת שגם בחופשה היא הייתה יכולה לטפל בי. ולמצוא את הזמן. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא חושבת שאחרי שהיא נקטה בעמדה כה ברורה, היא יכולה להמשיך לעזור לי ולשמש מחליפה. אודי, אני צודקת? ( חשבתי לפנות לאופציות האחרות שדברנו עליהן לפני שילדה. אולי למדריכה שלה. למרות שהיא בסופו של דבר בחרה במחליפה הזאתי, ולא במדריכה שלה... כי היא אמרה שאולי זה לא טוב המדריכה. שזה מעורבב מידי). אודי, מה אעשה?

לא מבינה. איך אתה אומר כך? אולי. הכל יכול להיות. סימן כזה או אחר. אבל איך מיהי שעוד לא מכירה אותי כלל, ושהתבקה להיות מחליפה למס' חודשים, יכולה לומר זאת בלי לגרום לי נזק? הרי איפה תחושת הנאמנות??? וחוץ מזה, זה מערער את כל הקשר ביני לבין הפסיכולוגית שלי. מה אני גם אמורה לחוב כשאני שומעת מהמחליפה שהפסיכולוגית שלי נתנה לה "אישור" להגיד לי את העמדה שלה? ( של המחליפה הכוונה). הרי אני מיד חושבת שאם הפסיכולוגית שלי יודעת שזה מה שהמחליפה הולכת לומר לי, ולא אכפת לה, אז מה?? שהיא מסכימה עם זה? שאעזוב אותה? שמה? ואין לי שום דרך או יכולת הרי לבדוק את זה איתה כרגע, כי היא בחופשה. אז למי אאמין?. כי לפני יציאתה לחופה סכמנו בפירוש שנמשיך אחרי שתשוב. וזאת רק הפסקה ופרידה זמנית. וזה אחרי שהיו לנו משברים, וששתינו מודעות לנסיבות חייה ולבעייתיות שהן יוצרות. עדיין, נראה לי שאם היא הייתה חושבת שכדאי שנסיים את הטיפול, אז היא זאת שהייתה אומרת לי את זה מפרשות. ולא אומרת לי שזאת בפירוש פרידה זמנית. מה, היא שיקרה לי? מה, אולי נח לה יותר שאקבל את המסר דרך מחליפה?... כל זה עלה בי. אבל אני מסרבת להאמין שזה ככה. אני כן מאמינה בה ולה עדיין. וזוכרת את מה שסכמנו ואת המכתב יש לי גם עכיו שהיא נתנה לי לפני שיצאה לחופשה. בטוח אתה יכול להבין כמה זה ערער אותי, לא? זה בכלל חכם להתנהג ככה מצד המחליפה? לנקוט כזאת עמדה ברורה? ההחלטה לא אמורה להיות שלי ומתוכי?

להפגש איתה ולשוחח על כדורים..כן כאלה שצריך פסיכיאטר בשבילם.....ואפילו רציתי שתתן לי שמות....ואז החלטתי שלא...(שוחחנו על כך בעבר ולא רציתי).....אבל כנראה שנבהלתי מעצמי.......אני כבר לא בטוחה שזה מה שאני צריכה בכלל, כי יש לי פשוט גלים כאלו של כאב אבל זה עובר ופתאום אני שוב בסדר....אז בשביל מה?????? החלטתי שזהו, הגיע הזמן להכיר בעובדה שנפרדנו....כמעט ושכחתי.....כי נפגשנו כמה פעמים.......אז כתבתי שלא נפגש לדון בכך..היא רואה את הכדורים כמו אקמול, שלוקחים על מנת להקל......אני לא..... בכלל אני לא חושבת שאני בדיכאון, לפי ההגדרות זה מוזר..אני מוזרה......יש לי נפילות אבל אחר כך אני מרגישה טוב ושוכחת בכלל שהרגשתי כל כך רע.........למה השינויים האלה במצב הרוח? למה זה קורה לי אודי? והאם בכלל יש טעם לכדורים כשבמילא זה עובר לבד?????מה דעתך? אני ממש בסדר עכשיו....וגם מצבי הרוח זה לא ממש קיצוני, כלומר זה לא עונה על ההגדרות.....אז מה זה??????סתם...תמיד היה קיים בי כאב נפשי כזה ואולי הוא נועד להשאר בי וצריך ללמוד איך לחיות עם הנפילות האלו??????מה אתה חושב?????והחשיבה שלי בדרך כלל היא כזו של שחור לבן...אולי זה רק באופי ולא צריך לשנות יותר מדיי??????להפסיק לגעת בזה?????????? מיכל

לא יודעת למה החלטתי לכתוב שוב, אולי כי המחשב סובל הכל :) ובטח גם קצת אתם... חלפו 3 שבועות בדיוק מאז פרידתי מהבחור (אחרי 5 שנים יחד אך ללא מגורים משותפים, כבר כתבתי באחד הפוסטים את המקרה לא מזמן), והתחושות כל הזמן מתעתעות..... יש רגעים של כעס עליו איך עזב ככה ברגע והתנתק לגמרי, בבת אחת יש הרבה מאוד רגעים שאני מלקה את עצמי שאולי אם הייתי מתנהגת כך וכך זה לא היה קורה, הרבה פעמים התייחסתי אליו כמובן מאליו, אם עצבן אותי יצאתי עליו חופשי, כי הוא ספג...... הוא לא התעמת כמעט אף פעם, אולי אם היה מתעמת איתי על דברים זה יכל להביא לכל מיני פתרונות, חשבתי שאם יהיה מישהו שיעזוב זה אני...... מסתבר ששום דבר אינו מובן מאליו, אבל שום דבר , זה כבר לימד אותי לקח, אם יש משהו שלמדתי מהמקרה זה השיעור הזה. יש רגעים של געגוע, ושל בכי, של זכרונות רק מהטוב שהיה בלבד, יש לפעמים שאני תוהה שאולי בעצם אלוהים רצה את טובתי ומכוון את הדברים מלמעלה כי היו התלבטויות בתקופה האחרונה והם כאילו נעלמים מעיני כרגע, ויש גם את הרגעים של המרה השחורה ומחשבה שאולי בחיים זה לא יקרה לי יותר שוב, שלא אהיה שוב בזוגיות טובה, לאור הגיל שמהווה גם הוא קושי אני מניחה בעניין הדייטים (43) , גם בגיל 38 זה היה קשה , אז מה יהיה עכשיו ? ובא לי להוציא את כל האלבומים עם התמונות שלנו מכל הצימרים שהיינו יחד , מה שבמשך 5 שנים לא הרגשתי צורך לעשות, ולא, אני אומרת לעצמי שעדיף שאעשה זאת כשאהיה פחות ריגשית. פעם קראתי כתבה איך להתמודד עם פרידה, והיה כתוב שההחלמה אורכת כמחצית מאורך הקשר, וככל שהוא ארוך יותר זמן ההחלמה ארוך, אני מקווה שאני לא הולכת להרגיש זיפט שנתיים עכשיו....... :( ואני איפה שהוא בתוכי גם יודעת שהזמן עושה את שלו, כי הרי חוויתי כבר פרידות ומסתבר שהחיים אח"כ בכ"ז ממשיכים בסדר..., אבל הפעם כאילו מן תחושה שטוב כמוהו כבר לא אמצא.......ואני לא יודעת, אולי זו רק תחושה, אולי זה ההבנה של הגיל הזה של מה חשוב בזוגיות ומה פחות, אבל אני כן מודעת כמה קשה למצוא בחור טוב , וכמה החיבור בין אנשים הוא קשה בעניין של זוגיות, וכן, אומרים שצריך להיות עסוקים כדי לשכוח ובלה בלה בלה...... אבל עדיין יש את הערב שאתה לבד, והלילה שאתה נזכר, וזה רגעים שאתה רק מתפלל, שאם להשאר לבד אז לפחות בלי התחושות של הגעגוע או הפספוס...... חברות אומרות, תמשיכי הלאה, די......שימי את זה מאחור, אבל אי אפשר ללחוץ על הכפתור ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. ואיך אתם מתמודדים עם פרידה כשאתם יודעים שהיו דברים טובים שם ? יעלה.

שלום לכולם אני מטופלת אצל פסיכולוג תקופה מסויימת וחברה שלי שמעה את חוות דעתי החיובית ובקשה ממני לשאול אותו אם הוא מקבל גם באופן פרטי (אני הולכת דרך הקופה שלי) תוך כדי הבירור הרגשתי שזה יוצר אצלי תחושה לא נעימה חשבתי על זה רבות ולבסוף החלטתי לשתף אותה שזה יוצר אצלי חוסר נעימות אף על פי שאני מאד רוצה בטובתה ויודעת שהפסיכולוג אמין אני מרגישה שזה קצת חודר למרחב הפרטי שלי, או מרגישה קנאה, או רוצה להמשיך לדמיין שהפסיכולוג שלי מטפל רק בי והוא לא חלק מהעולם הזה ואף אחד לא שמע עליו או מכיר אותו סיפרתי לה את זה והיא מאד נעלבה אמרה שלא הכל סובב סביבי ושזה מאד אנוכי מצידי לאור העובדה שהיא חברה טובה ותומכת אני לא יודעת כלכך איך להתמודד עם הסיטואציה הזו... עצתכם בבקשה תודה

יש המון פסיכולוגים טובים שהיא יכולה ללכת אליהם, רובם לא מטפלים בך :-) ואם תשאלי אותי- גם אני לא הייתי שולחת חברה או מכרה לפסיכולוגית שלי, בטח בעודי בטיפול.

http://www.betipulnet.co.il/articles/על_הספה_הרהורים_מחדר_הטיפולים_והפעם_המלצה_חמה

שלום אודי, סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה בארץ, והמשכתי לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בירדן, אני כעת בשלב כתיבת התיזה, לעכשיו אין ביכולתי להירשם לפנקס הפסיכולוגי ולהתחיל בהתמחות כי אין בידי את הדיפלומה הסופית שאקבל רק אחרי כתיבת התיזה.. לכן אני עובדת בהדרכה ודברים שלא קשורים לתחום הפסיכולוגיה.. אני לא רוצה להתנתק מהתחום ורוצה להתנדב או לעבוד במשהו קשור לתחום, אתה יכול לייעץ לי על ארגונים, עמותות או מקומות שאוכל להתנדב בהם? או על תחומי עבודה אפשריים? תודה רבהayaaa

שלום, לאחרונה מטרידה אותי בעיה מסוימת. אני תלמידת י''ב ואני לומדת כרגע לבגרויות. הרבה פעמים בשיעור אני לא מצליחה להתרכז לפרקי זמן ארוכים,זה מאוד משפיע עליי,כי במקום לקבל את הציון שני מסוגלת להגיע אליו אני מגיעה לציונים נמוכים בהרבה. אולי תוכלו לתת לי טיפים איך להתרכז בשיעורים כי גם כאשר אני לא עייפה או רעבה אני לא מסוגלת להתרכז לזמן ארוך-רק לזמנים קצרים יחסית. תודה וסליחה על כך שזה ארוך.

אני בת 21. מאז שהייתי קטנה הייתה לי הרגשת חוסר בטחון בעצמי, לא הייתי מרוצה מהמראה שלי ובאופן כללי הייתי ביישנית ואני עדיין כזו. יש לי פחד מלהכיר אנשים חדשים, להיפתח אליהם ובכלל פחד לדבר עם אנשים שאני לא מכירה אישית. אין לי הרבה חברות ואני גם לא ממש בקשר עם החברות שלי למעט מספר פעמים בשנה שאני נפגשת איתן לחגוג ימי הולדת. ביום יום קשה לי לדבר איתן על דבר אישיים ואני לא מרגישה קרובה אליהן מספיק בשביל להיפתח אליהן למרות שאני מכירה אותן מהתיכון. רוב הזמן אני בבית ולא יוצאת להרבה מקומות בילוי, לרוב רק לעבודה. כל זה הפריע לי מאז ומתמיד וניסיתי להשתנות אבל אני לא מרגישה שזה הצליח ממש. שקלתי לפני לגשת לפסיכולוג אבל אני לא יודעת אם כדאי. אשמח לעצה בנושא.

זמן גרוע ביותר לכתוב.. תשובה לא אקבל עד יום שני..נורא.. ואני מוצפת..וכואבת..וכועסת......................................................................................................העולם בלתי נסבל..נתקעתי בבית ההורים..ממחסור בכסף..אם בעבר יכותי לשכור דירה ביתר קלות..עכשיו זה נעשה בלתי אפשרי... לא רצויה אצלהם..במיוחד אבי המעורער בנפשו..האלים................לעיתים נועלת את החדר בלילה..כי מפחדת שיכנס כדי לרצוח אותי......אני יודעת שאני לא צריכה להיות שם...ולא מסוגלת להשתחרר מהמגבלה הכספית..ומוסיף לזה גם עניין האין משכורת עד ש....אמצא עבודה אחרת...אבל גם עם המשכורת שהיתה, בשכירות צריכה להוציא לפחות 2/3 רק לשכר דירה..חשבתי אולי מלון זול באופן זמני..אולי לגור במכונית..ברחוב..התקופה הזו ממחישה לי הכי חזק כמה אני לבד לגמרי בעולם..אין לי אח או אחות שיסכימו לעזור לי..כל אחד שקוע בבעיותיו..רוצה הרבה פעמים למות..וכך לפתור את כל הדילמות..... מרגישה לא רצויה בשומקום...זה לא מגיע לי...חיים עלובים ביותר.. והוא בכל פעם מוציא מילים יותר פוגעניות..ועכשיו.."את מחכה שנמות כדי להשתלט על הבית"..אני מתביישת לכתוב את זה שלא תחשבו שזה נכון..חשבתי להתאבד..כדי להוכיח שזה לא נכון..אני שכל הזמן אומרת שכשהם ימותו, אמות איתם..איזו מפגרת..ושאבא יביע כזה חוסר אמון בבת...מצידי שינשל אותי בצוואה מכל הירושה..גם כך אין לי חיים..וחוצמזה אף אחד לא ערב..שאני לא אמות קודם..לפניהם...רוצה למות!

אתה לא לועג לי?..לפעמים לא ברור מהכתב..איך אתה אומר את הדברים..ומה מאחוריהם?... ואם אתה באמת מתכוון..אתה באמת חושב..שהפתרון.. בזה שאבחר בחיים??..שיר מקסים אגב.. אתה חושב שהבעיה בזה שאני לא בוחרת בחיים?...אני חושבת.."שנתתי להם צ'אנס"..אבל הם לא בחרו בי.. זה נשמע מצחיק..אבל באמת..היו תקופות קצרצרות..שהיתה לנו "זוגיות" בסדר..(: אבל השתנינו.. הנסיבות ואני.. וכבר לא טוב לנו ביחד.. והתקופות הרעות..יותר רעות מאי פעם.. והגיע הזמן להתגרש..:(

אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאני כותבת לך...אני קוראת את ההודעות שלך מידי פעם, הפעם גם לי היה עצוב, קשה מאוד...הלוואי שזו ירידה לצורך עליה, ומלבד זה גם אם את חיה כרגע בבית של ההורים, את לא אבא שלך ולא אמא שלך, ומה שאבא שלך אומר בכלל לא קשור אלייך, זו הפרנויה הפרטית שלו, לפעמים כדאי לשמור מרחק כמו שאת נועלת את החדר רק מבחינה רגשית, לנסות לראות את הדברים מבחוץ. מקווה שלא תאבדי את האמונה בעצמך וביכולות שלך, ושיהיה לך טוב. שלך מ.

ממש תודה על המילים(:..בוודאי שזה בסדר..ויותר מזה.. ומאחלת גם לך רק טוב.. אהבתי את הכינוי שלך..והקיצור..כמו שלי..ומה היינו עושים בלי מילים? תודה מ.

אודי יקר .. מה שלומך ? אני - אני - מבקרת אותך (לא מעט פה) בשקט .. בעצם המון זמן האמת שהייתי רוצה להניח את הראש אפילו קצת (אולי כמו פעם..) בידיעה שאתה תשמור.. (חוששת) כואב לי . אודי - המון שנים בטיפול - ועוד כואב לי יש בי המונים של כאב - זה לא נמחק ...

שלום. לא הייתי בטוחה היכן לכתוב את ההודעה, אבל זה נראה פורום כללי, ובגלל שאני לא בטוחה לאן הבעיה שלי מתאימה החלטתי לכתוב פה. אני בת 17, ומאז שאני מצליחה לזכור אני מרגישה רגשות של ניתוק. כל כך קשה לי להסביר את זה, כי גם כשאני מנסה זה לא נשמע מספיק. לא נשמע כמו שזה מרגיש. אני מרגישה הבדל עצום בין איך שאני מתנהגת בחברה לבין מה שעובר לי בראש. וכשהייתי קטנה יותר, היה לי קשה להבין את הדברים האלה שאני מרגישה, אז הדחקתי אותם. עכשיו, כשאני קצת יותר בוגרת, אני מתחילה להבין יותר, וזה משתלט עליי. מה שאני מרגישה, זה ריקנות. בעצם, יותר מדויק להגיד שאני לא מרגישה כלום. לא בנוגע למשפחה שלי, לא בנוגע לחברים שלי, לא בנוגע לעצמי ולא בנוגע לחיים בכלל. כל דבר שאני עושה מרגיש מיותר. אני כאילו מופעלת ע''י מישהו אחר. אני חיה חיים רגילים, אבל צופה בהם מהצד. אני כמו רובוט. המחשבות שלי מעורפלות ואני לא מצליחה להבין כלום. לאחרונה אני מתחילה לחשוב מחשבות אובדניות, ואני מבינה שאם אני לא אקבל עזרה, זה רק ישתלט עלי יותר ויותר. אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד שקרוב אליי. אף אחד לא יבין. מה לעשות???

צריכה עזרה, לא טוב לי בעבודה אני מרגישה חסרת בטחון, מרגישה דפוקה ולא יודעת כלום. לפעמים צריכה לעמוד מול הורים ולעבוד לידם וזה עוד יותר גורם לי להרגיש רע. וכשחברה למשל אומרת לי,אז תעזבי. אני מתעצבנת ולא רוצה. אני סובלת ובוכה כל הזמן. זה לא כל השבוע זה יום אחד בשבוע. אבל אם ארצה להפסיק את זה אצטרך להפסיק גם את שאר ימי העבודה. וכל השבוע הזה נהרס לי בגלל היום הזה אני בחרדות ומחשבות שהכל רע. ואני לא בטוחה שאני מסוגלת להאמין שיכול להיות טוב יותר. ( ואנחנו עובדות על זה בטיפול). עד שלא מגיע היום הזה בשבוע של העבודה אני מדחיקה אותו. כבר לא יודעת מנ לעשות. אני לא אמצא עבודה אחרת.. זה או לעזוב את המקצוע או לנסות להתמודד עם זה, אבל אני לא יודעת אם יש בי כוחות ואם אני באמת מסוגלת. תודה!

ואני יודעת שאף אחד לא יגיד לי אבל מה לעשות שגם אני לא יודעת להחליט...

שלום רב, בני בן 13 זקוק לאבחון עי פסיכולוג קליני המתמחה ב רורשך, האם תוכלו להמליץ על פסיכולוג שבאמת יודע לבצע אבחון זה ועשה כבר הרבה אבחוני רורשך (זאת בקשתה של הפסיכיאטרית) מודה לכם מראש! טלי

"שלום יוחאי, א. לא הבנתי מה הבעיה בלדמיין. ב. לא הנתי איזה טיפול אתה רוצה בפורום. איני יכול לטפל בך כאן... " כך ענית לי לתשובה הקודמת, אז ככה רשמתי לך בהודעה שאני מדמיין דברים,ובעצם התכוונתי לכך שאני חושב על דברים ושאני בעצם סתם לדוגמא עוצם עיניים אני חושב שהם מתקרבים אליי אני יודע שהכול בתת מודע שלי אבל אני מפחד לחלום על הדברים האלה כי לחלומות יש משמעות והדברים האלה על פי הפירוש חלומות זה דברים לא טובים בבקשה ממך תעזור לי.. יוחאי12 (יוחאי ימין, אשדוד)

הכוונה היא בעצם שאני חושב סתם דוגמא על X במהלך היום ואני מפחד לחשוב על זה כי בעצם עם חושבים על משהו הרבה זמן יכולים לחלום על זה ובעצם הX הזה פירושו דבר רע לזו הכוונה שלי ..

אודי, קרה כבר כמה פעמים שנכנסתי לפורום בלילה והרגשתי שאת כאן. פתאום ענית, יחד איתי על תשובות. זה נעים :-) לילה טוב.

יש למטה הודעה מיותמת של מימה שלא נענתה (27.11)

1.כשחושבת שמבקשים את דעתך המקצועית.. או.. 2.לא מזדהה עם תוכן ההודעה..או.. 3.היעדר כוחות ודימוי עצמי נמוך....... כאשר מתקיים אחד או יותר משלושתם..אודי..קיבלת? וזה.. בשם עצמי בלבד..

אודי, לפעמים הקש ששובר את גב הגמל יכול להיות משהו קטן וטיפשי כמו הברז במקלחת שהחליט להשבר פתאום דווקא עכשיו. כאילו כל הדברים שבעולם, כל הברזים כל החפצים כל האנשים.... עושים נגדי יד אחת במין הורדת ידיים ענקית כזאת וצוחקים עליי צחוק מרושע את לא שייכת לכאן... אני מאמינה להם. ואין לי כוח ואני הולכת ומתכווצת ונהיית קטנה קטנה קטנה. כל כך שגם הברז במקלחת הוא עצום פתאום...

האם ניתן לעשות היפנוזה אצל מומחה לכך רק בשביל הכיף והחויה באופן חד פעמי)ולא על מנת לטפל בבעיה ספציפית?

האם זה יכול להיות טיפול חד פעמי או קצת פעמי בתופעה שולית לא עניין רציני כמו שינוי התנהגותי וכו' אבל הטיפול בהיפנוזה יענה גם על צורך של סקרנות. (יש לי לפחות מליון נושאימים קטנטנים שאני יכולה לחשוב עליהם...)

הייתה פגישה...והרגשתי שהיא עושה לי טובה..בלי טובות...באסה, היא אמרה שמבחינה אתית היא לא יכולה לומר לי לא, אז מה בגלל זה היא תמיד מוכנה????? איפה האכפתיות???איפה הקשר???????אודי האם פסיכולוג מחוייב מתוקף תפקידו לתת פגישה תמיד? האם זה חלק מהקוד האתי????????אתם מחוייבים למטופל?????????היא אמרה שזה מתאים לי לחשוב ככה שכמובן שאכפת לה.....אמרתי שזה לא מצחיק אותי..הייתי קצת רעה אולי......אוף..... אבל אני רוצה לדעת, תמיד אתם חייבים לומר כן למטופל שמבקש פגישה??????אסור לכם לסרב? נעלמה לי גם החתימה של הכינוי הדבילי שלי פה...רוצה לדעת איך הרגשתי השבוע?????אז הנה שיר שכתבתי על מה שהיה....... שוב הלכת למקום הסוער בנפשך ומה יבקש שם ליבך? את הכאב הנסתר? הטעם המר? האם הרע עושה לך טוב? האם באמת תוכלי להבין רק במכאוב? שקעת אט אט אל תוך האין מוצא חוסר שליטה מסביב כאוס בתוכך ואת אינך... חיבקת את הצער, את המכאוב החבוי שוב מסתובבת במעגלים לא סגורים האם זאת ספירלה או רק חישוקים חונקים? שוב עצמת את ענייך ולא יכולת לראות דבר מלבד החושך שעטף כך את גופך זה מכבר העלטה מגיעה והרוח נושבת בתוך הנשמה האבודה, הכואבת זאת את, חלק ממך, שלא יעזבך עד שתמצא חמלה בליבך את, כאן עודך, הנך... והיא אמרה שזה לא כישלון שבקשתי פגישות.אני רואה את זה ככישלון של הזדקקות......ובבקשה תענה לי האם אתם מחוייבים תמיד לענות כן על בקשה של פגישה טוב?????? יכול שוב להרגיע????סליחה, אודי שהוצאתי פה הכל......

אודי, אני חוזרת ממנה עכשיו ואני חושבת שהשתבשתי לחלוטין. יצא ממני צחוק/בכי/בחוק הכל בלגן גדול. אמרתי לה שאני אתאבד ושאין לי סיבה לעשות את זה כי בגדול טוב לי. משפצים אצלנו בבית ואנחנו ממשיכים לגור בבית. כבר מס' ימים שאי אפשר להתקלח ואני נודדת למקומות שונים בכדי להתקלח . משפצים ומתקנים במקום אחד ומתקלקל במקומות אחרים. אני גם פתאום מבולבלת אם אמא צביה קיימת והיא יש או שהיא אין. אוףף אודי, קשה להסביר איך זה מרגיש. המון זמן היה רגוע כזה והדברים זרמו ופתאום הכל בבלגן. אודי, תגיד לי בבקשה, אמא צביה קיימת או שהיא אין ? מתישהו (כבר לא זוכרת מתי, שבוע ? שבועיים? שלושה ? פחות? לא זוכרת ) כ"כ רציתי להרגיש שהיא ממש יש ,אז שוב התיישבתי על הרצפה וחיבקתי לה את הרגליים . ושוב, היא לא זזה ואמרה בשקט שכשאני אוכל, היא מבקשת שאני אעלה על הספה .(לא זוכרת כבר אם סיפרתי לך את זה. סיפרתי ?) אני חושבת שהיא לא קולטת עד כמה אני צריכה באמת לגעת בה פיסית בכדי להרגיש שהיא באמת קיימת. שהיא יש. גם התעמתתי איתה. אמרתי לה , את הרי ויניקוטיאנית. את מלמדת את ויניקוט .את מכשירה במכון ואת נקראת מומחית בתחום. למה את לא מחבקת אותי ? למה את לא מחזיקה לי את היד כמו שויניקוט עשה ? קראתי חלקים בספר "עצמי אמיתי ועצמי כוזב" וקראתי שהוא בפירוש החזיק ביד של מטופלת שלו. אז איך את קוראת לעצמך ויניקוטיאנית ? אם ויניקוט היה חי הייתי מתלוננת עלייך בפניו. אתה יודע אודי ? בוא נגיד שאתה ויניקוט. אז שתדע לך שאמא צביה ממש אבל ממש לא מבינה איך להיות ויניקוטיאנית. אודי, תיגש אליה ותנזוף בה . גם תדריך אותה ותאמר לה שמה שאני הכי הכי צריכה זה חיבוק רך ומלטף של אמא עם מבט רך ואוהב. טוב ? אולי כך היא תקלוט סוף סוף מה אני צריכה ותפסיק להתעקש כ"כ. ושתדע לך שאני מתכוונת להקריא לה מחר את ההודעה הזו וגם את תגובתך. ואולי כך היא תקלוט סוף סוף עד כמה זה קריטי אצלי ???בבקשה, ממש תנזוף בה ותדריך אותה איך ויניקוטיאנית צריכה לטפל. שתדע לך שבא לי לפוצץ את כל העולם. לזרוק פצצת אטום שתחריב ותשמיד את כל העולם.

קצת מטריד מה שכתבת...

במבי יקרה, כשאת לא כותבת אני פתאום מחכה לך...אוף לא קל לי בזמן האחרון..ונראה לי שלא אכפת לה ממני...שוב.......כל כך מבינה את הצורך בחיבוק, אבל אולי זה בשביל לשמור עלייך, על הגבולות כדי שלא יטשטשו...שולחת לך חיבוק וירטואלי, הלוואי שיכולתי לחבק אותך חיבוק אמיתי, פיזי, קרוב ומלטף.....גם אני זקוקה לכזה :)

כן..אנחנו מתחברות בדברים רבים.. כ"כ קל להבין ולהזדהות עם הכאב העצום שלך על הפרידה ממנה בזמן שלמעשה לא כל כך מתאים לך.. חיבוק ענקי. במבי.

כך גם אמא צביה אמרה היום. כשהגעתי אליה ,אמרתי לה שאני רוצה להקריא לה משהו ושייתכן מאוד שהיא לא כ"כ תאהב את מה שתשמע.. הקראתי לה את הודעתי ואת תגובתך שהיתה כ"כ רגישה ומכילה שכבר אתמול כשקראתי אותה (את תגובתך) היו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שאתה מבין בדיוק !!!על מה אני מדברת. הרגשתי כזה ? לא יודעת.. נגעת בדיוק !! במקום שכ"כ כואב והבנת.. אז אחרי שהקראתי לה את תגובתך שיתפתי אותה מה תגובתך עשתה לי. וכן, גם אמרתי לה שאתה מבין הרבה יותר ממנה. ואז היא אמרה לי שטוב שאתה קיים. אז עניתי לה נכון. ואני אגיד לו (לך) .אז היא אמרה לי את יכולה להגיד לאודי שטוב שהוא קיים (אולי היא אמרה נמצא ? לא זוכרת את המילה המדוייקת) שאלתי אותה אם היא צינית והיא ענתה לי בפנים רציניות : לא אני אומרת את זה בשיא הרצינות. ואתה יודע אודי? מעניין דווקא אחרי זה נרגע לי איתה ואפילו היה רגוע אצלה ונחתי. אז אתה שומע אודי ? גם ממני וגם ממנה : טוב שאתה קיים !!! שלך-במבי.

את בסדר גמור, המצב לא נורמאלי, ואני מדברת מתוך נסיון אישי כואב. גם ביתנו שופץ לפני כמה חודשים, זה היה סיוט נוראי, זה עוד לא נגמר, ואני עדין לא התאוששתי. אנשים פשוט לא מבינים מה זה... הבית הקונקרטי בין הקירות המקלחת המטבח הדברים שלנו הכל כך מובנים מאליהם, ברגע שהם אינם זה...בלתי נסבל, (בהקשר של ויניקוט הבית שלנו כאובייקט הוא גם כמו "אמא סביבה" שמחזיקה אותנו... לא?) השגרה מופרת, העולם חוזר לתוהו, אנשים זרים מתהלכים בבית, שלא לדבר על עם "הקבלנים" , בהשאלה מעולם החי אפשר לומר שהקבלנים הם טורפים, ויתר העולם כבשים תמימות לעומתם. אני מאחלת לך שזה יגמר כמה שיותר מהר ומשתתפת בצערך.

לא מוגזם מדי לנחם ככה משהו שמשפץ בית? יש אנשים שהיו שמחים "לצער" שכזה.

כן, הטירוף "חוגג" לא מוצאת כלום..הכל כמו אתר בניה. נראה לי שלא אצליח בסוף לנשום אויר נקי ללא אבק של מלט .לא מוצאת כלום. לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבית מחפשת משהו ואפילו לא זוכרת מה אני מחפשת..לא מוצאת סירים, צלחות סכו"ם. הבגדים שלי מלאים אבק. כן, זה סיוט אמיתי. כן, התחושה הפנימית היא של פירוק פנימי.הכל מתפרק . כפי שכתבת בכותרת: כשהבית לא בבית.. תודה לך על המילים-מילים.

שלום רב, רציתי לשאול אותך 2 שאלות: 1.איך לבחור איש מצקוע (פסיכולוג הכוונה) אשר ההתמחות שלו זה טיפולי פוריות. אני מוצאת רשימת של פיסכולוגיים ולא יודעת איך לבחור? בשבילי מאוד חשוב לדעת מה ההשכלה,שנות וותק,אפילו לראות את התמונה. 2. אני בכלל לא יודעת האם אני צריכה פסיכולוג: מצד אחד אני ממש עצובה בגלל חוסר פיריון וכשלונות אבל מצד שני ברגע שמתחילים לדבר איתי כולם(במקרה שלי שיתפתי את כולם), חוץ מרופאי פוריות, אני מרגישה כאילו אין לי טעם בכלל לדבר איתם כי הם לא יכולים לעזור לי.מרגישה כאילו אני מבזבזת את זמני עליהם ומרגישה כאילו יש לי מן מחסום. האם אתה חושב שכדאי לפנות או לא?

אני יודעת שיש מטפלות שזו ממש הנישה שלהן. היתה לי מטפלת זוגית כזאת לפני מספר שנים. אני לא הייתי בטפולי פוריות אבל אני יודעת שזו ההתמחות שלה. את יכולה לפנות למכונים ששם את עוברת את הטיפול (היא עבדה בשיתוף פעולה איתם) או לעמותת חן לפריון שנותנת תמיכה ומארגנת גם קבוצות תמיכה לזוגות. חבל להשאר עם זה לבד, אם אפשר לקבל עזרה. מקווה שילך מהר ואוטוטו, הכל יסתדר :-)

בזמן האחרון כשאני סתם לדוגמא עוצם עיניים אני מדמיין דברים בבקשה תעזור לי עם טיפול ולא רק ע"י ציון מה הבעיה בבקשה ממך

היי אודי, רציתי לשאול אותך איך פסיכולוגים מסבירים את זה שאדם יכול להיות לכאורה בסדר, ילד טוב, שקט, לא רואים בעיות ואז דווקא בגיל ההתבגרות או בגרות צעירה פתאום מתחילים תסביכים פסיכולוגים, חרדות, סימפטומים, בעיות תפקוד..? למשל אני יודעת שהרגשתי טוב עד שהתחילו הדחפים המיניים להתעורר.. כאילו לא יכולתי לסבול את זה בי וזה גם שיבש לי את תחושת הזהות הקודמת שלי כילדה. כאילו פתאום היו דחפים אבל כבר לא היה אותי, זה שיבש משהו.... למה זה קורה ככה? למה פתאום רק בגלל שיש כל מיני צרכים ודחפים הכל משתבש פסיכולוגית? איך אנשים אחרים עוברים את זה? האם לכולם גיל ההתבגרות מהווה משבר פסיכולוגי? איך יודעים מתי משבר גדילה כזה זה בעייתי ומתי תקין?......

שלום אודי, אמש היה לי מפגש עם מישהי, ופעם ראשונה שזה זרם לנישוקים, חיבוקים וליטופים. אבל לא הרגשתי כלום...חשבתי שאם יקרה לי משהו כזה אני אראה "כוכבים" וארגיש כאילו אני "ברקיע השביעי".. עד לאתמול מעולם לא היה לי משהו דומה עם בחורה. אולי בגלל שאני קצת ביישן, מופנם ומסוגר. קצת בודד והרבה בבדידות. מה לא בסדר איתי? חשבתי שרגע קצת אינטימי יגרום לי להנאה..

:-) היא שלחה לי הודעה..הסתמסנו ממש בקצרה. ועכשיו שאלה: אני כן אשלח משהו. (מקובל או לא, גבול או לא.. אני כן אשלח). וזה גם נראה לי בסדר. ( היא לא תופתע). ובמגבלות מה שניתן לשלוח באמצעות שליח, אז לשאלה: שוקולד או סלסלת פירות? באמת שואלת. זה מביך גם אותי... אם הייתי יכולה לשים משהו צנוע יותר בשביל מתנה סמלית, הייתי עושה זאת. אבל מאחר שאסור לי להגיע לביתה( בכל זאת- זה כן גבול ברור לי), אז באופן פרדוקסלי המתנה הופכת סמלית פחות. ( גם מבחינת המחיר וכאלו). בכל אופן, אשמח לשמוע דעתכן- בעיקר נשים שילדו: מה הייתן מעדיפות? שוקולד או פירות חתוכים? וכן- אודי, גם את דעתך... תודה מראש.

אני חושבת שלשלוח משו קטן בשביל תשומת לב , בהחלט נחמד וראוי ומחמם את הלב. מכירה את הפרות החתוכים שדברת עליהם (אני חושבת) זה מקסים אבל נראה לי שמאבד את טריותו מהר. יש זרי שוקולד מרהיבים ויפיפיים . גם טעים וגם זר :-) ונראה מקסים , מרגש וראוי. מזל טוב לפסיכולוגית<3

הי, אני מקווה שזה בסדר לכתוב לך...אני יודעת שאת חושבת שמצבי מצויין לעומתך :) למעשה ממש לא..אבל מילא, את ממש מדהימה, כל ההתנהלות וההתחשבות בה, כל הכבוד, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת... ההודעות שלך ממש מדהימות!!!! כל הכבוד!!! לגבי מתנה, נראה לי שדוקא משהו לילד יכול להיות נחמד, את יודעת אם יש לה עוד ילדים? כי אפשר להביא גם להם...אפשר גם ערכה כזו של סבונים וקרמים מפנקים בשבילה (יש כאלו לאם ולתינוק וזה מקסים בעניי)...או שוב כמו שתמיד אומרים משהו שקשור גם לקשר שלכן...ברכה יפה וזהו..בהצלחה בכל התקופה הלא פשוטה הזו, חושבת עלייך...

הי, מתחרטת שאלתי פה את "שאלת הסקר". זה לא משנה מה אשלח. פשוט, אני כבר לא בטוחה אם בכלל לשלוח. מצד אחד- זה מרגיש לי טבעי "ונכון". כי בסה"כ זה לא ארוע "שגרתי" , וזה לא משהו שהייתי עושה באופן רגיל. כשסימסה לי שילדה, כמובן ששמחתי, ושלחתי סמסים בחזרה. ובהם אפילו שאלתי מתי יהיו בבית כדי לשלוח וכאלו.. היא ענתה בקצרה שתודה. אבל שהברכות מספיקות ובאמת אין צורך לשלוח כלום. האמת? זאת תגובה די צפויה שלה.. ברור שזה מה שתגיד. עכשיו אני פשוט מתלבטת. כי אני פשוט לא רוצה שזה יהיה כזה "ביג דיל" אם אשלח משהו. אני יודעת שאני לא צריכה או חייבת. אבל זה נראה לי נחמד. וזה הכל. אני לא רוצה שזה יתפרש כ"ביג דיל" או כמשהו כזה יוצא דופן. ובטח לא רוצה לא לכבד את הגבולות עליהם סכמנו מראש. (אם כי לא נראה לי שלשלוח מתנה חוצה אותם. כי זה לא שאני יוזמת מייל או סמס ומעדכנת מה קורה איתי וכאלו. זאת רק מחווה לכבוד הלידה). הקשר ביננו טוב. ואני גם יודעת שהסידור הזה שהיא עשתה איתי, שהוא לא "הנתק המוחלט" שהיא חשבה עליו בהתחלה, אלא בכל זאת סוג של שמירת קשר מסויים איתי( ד"שים קצרים ממנה מידי פעם, כשלי מותר להגיב בקצרה)הוא מיוחד רק איתי. לכן- נראה לי טבעי לשלוח. רוצה גם לומר, שאני אפשהו מתחילה קצת להרגיש רחוקה ממנה, ושאיפשהו המקום המיוחד הזה שלה בלב שלי, קצת מתחיל לקטון, או לדעוך או משהו...כאילו שכבר מתחילות לי מחשבות בראש שאולי בכלל לא בטוח שארצה לחזור אליה כשהיא תשוב. ( כי היא גם ככה חוזרת לזמן די מוגבל עד שתעזוב לתמיד). אודי, מה אתה חושב? האם זה במקום? מה דעתך?

הרי גם עוד שבוע-שבועיים זה יהיה רלוונטי אני בתחושה שאם רוצים לתת מתנה - צריך לתת אותה ואם נותנים אותה- אז מכל הלב ובשלמות. אחר כך אפשר לחשוב ולחקור מה זה אומר. דווקא טוב שהיא תופסת פחות מקום עכשיו, היא מפנה לך מקום לדברים אחרים- לעצמך, למחליפה, לחיים. וגם מקל עליך קצת. מקווה שהמחליפה טובה לך ועוזרת לך , מי יודע, אולי בכלל תרצי להישאר איתה :-)

ואגב, את יכולה לשלוח כל מה שאת רוצה ולהשתמש בחברת שליחים לא רק משלוחי שוקולד וכו

היי אודי, סתם מעניין אותי... איך אתה מסביר את זה שרוב הכותבות בפורום הן בנות/נשים??? בובי.

יכול להיות אודי או שפשוט גברים נוטים להסתיר, להיות פסיכוסומטים וכ'? אין איזה קשר היסטורי לתקופה שמעמד האישה היה נמוך יותר משל גברים? וככה בעצם בחברה מודרנית היותר שיוויונית וגם יותר תחרותית, מתי שמצופה מנשים להיות עצמאיות ובטוחות בעצמן- הרבה פעמים בשורשים אין לנו מודלים טובים של זה - כי אי אפשר להזדהות אם אמהות שלא יודעות להכשיר לכך... יכול להיות? זה אמנם לא קשור ישירות לכתיבה פה בפורום, אבל אולי לכך שיש יותר נשים בכללי שסובלות מבעיות שטיפולים פסיכולוגים רלוונטים לגביהם.אז הפער הכמותי מוצא את הביטוי גם כאן.. יתכן?

יש חסכים..גם לנשים וגם לגברים......לא חסר בעיות נפשיות לצערנו.....רק שגברים ונשים חונכו אחרת..."גברים חזקים, לא נזקקים ולא בוכים.".....משהו טיפשי כזה...וגם נשים רגישות יותר לדברים ולוקחות יותר ללב אולי.......חשיבת הגברים היא יותר לוגית....נראה לי. ושי, אולי הומואים יש בהם מהנשיות קצת יותר, הם יותר רגישים ולאו דוקא לרע..הצד הנשי שלהם מפותח יותר:)

לאשה יש יותר לגיטימציה להראות חולשה כבר מגיל קטן, משדרים לבנים שאסור לבכות "כמו ילדה".

לאחת לבד..תעלה בבקשה גם את זה....ותכתוב לה.בבקשה.....תודה שהגעת להרגיע......יש משהו מרגיע???????בבקשה תרגיע שוב?????

ת'אמת שאולי אני טועה, אבל מה שעלה לי דבר ראשון לראש שחשבתי על זה- זה שנשים נראות תמיד יותר מ"תוסבכות"(אולי בגלל שגברים פחות מחצינים רגשות...) אבל אפילו כל מיני הפרעות הן בשכיחות הרבה יותר גבוהה אצלינו (דיכאון, אישיות גבולית, הפרעות אכילה....)

ממישהו.. אבל אין ממי

ובינתיים עד שיהיה ממי קבלי ממני ( כי גם אני צריכה )

תודה שאת מגיבה לי כל פעם.. ולך- חיבוק גם ממני

וואוו חנה, אנחנו לא מכירות, אבל אני חייבת להגיד לך שנגעת לי במקום בלב... לא יודעת למה... משפט אחד עם כ"כ הרבה כאב!נשמע בודד... אז אם את מרשה לי (-אני יודעת שזה לא תחליף למשהו אמיתי ואת לא מכירה אותי...) קבלי (((((((((חיבוק))))))))). שלך-בובי.

עצם ההתייחסות עוזרת.. אז תודה רבה לך

אני סובלת מתסמונת המעי הרגיז,לפיה יש לי גזים בתדירות גבוהה,אני מתפנה בתדירות גבוהה (מטילה צואה כ3 פעמים ביום ויותר.. בממוצע),יש לי חילוף חומרים מהיר,אני יכולה להתפנות עכשיו ולהפנות בעוד כרבע שעה כאילו לא התפנתי כלל,יש לי יציאות מתפרצות שמשמיעות קולות כמו בקבוק שנפתח. ממש קשה לי להיות ליד אנשים בגלל זה,אני מתפדחת ופוחדת שאצטרך להתפנות או שיהיו לי גזים,אני לא יוצאת עם בנים בגלל זה,אני חוששת מהרגע הזה שיפדח אותי עד מאוד. (כן זה מעיד על חוסר ביטחון גבוה אך אפשר גם להבין ממה הוא נובע,ציינתי לך את מקור הבעיה שלי),אני נורא חברותית ואוהבת להכיר אנשים,אך הבעיה הזו גורמת לי למעין פיצול,כי אני מתרחקת מאנשים בעקבותיה. תמיד כשאני בכיתת לימוד אני בלחץ מטורף בגלל החשש הזה שלי,אני חושבת על זה כל הזמן באובססיביות. יש לי תכף מבחן חשוב,ונורא קשה לי לעשות מבחנים עם אנשים בכיתה,קשה לי עם השקט,אני פוחדת שישמעו ממני רעשים. מה עושים??.. אני ממש לחוצה,אני ממש רוצה לעשות מבחן בחדר בנפרד בגלל הבעיה שיש לי..אך איך מבקשים דבר כזה?!.. יחשבו שיש לי בעיה ולא ירצו שאלמד במקום הנ"ל. אני לא מצליחה להתרכז במבחן ובשאלותיו וחושבת רק על הבעיה הדפוקה שלי. מה לעשות???..בבקשה תעזור לי!..

'להקל על תסמיני המחלה',למה אתה מתכוון באמרך 'להקל'? תרחיב בבקשה. מלבד הבעיה הפיזית הנתונה, כיצד אני יכולה לשלוט על המחשבות האובססיביות שלי? (הן מגבירות את חומרת המצב ומזיקות נפשית ופיזית) היפנוזה נשמע לי דבר קצת מפחיד,האם יש לכך סיכונים? האם יכולות להיות 'תקלות' במהלך ההיפנוזה שישפיעו עליי לרעה? תודה רבה.

לעיתים שינוי תזונה מועיל ביותר. תעשי טסטים אצל נטורופט ותקבלי רשימה של מאכלים מומלצים ולא מומלצים. ( מעבר לדברים הידועים לכולם כגון שעועית, כרוב וכו ) זה יעשה ספציפית אליך.

כן....הצורך הזה.מה עושים איתו? שולחת........ אל דאגה קבעתי פגישה עם הפסיכולוגית שלי....יש עם מי לדבר בסדר??????אודי,תהיה? מאמינה שתזמין אותי בהודעה הקודמת........אז סליחה אם לא תזמין וטעיתי......ומי שרוצה לומר משהו מהכותבים פה (בבקשה לא מהארגונים) יכול...אודי??????סומכת עלייך..... נוגעת בקצוות של חיי, אין אמצע רק אמצע החיים, "אם אלה החיים" שרה קרן, ובכלל התכוונה למשהו אחר... עייפתי מלרדוף אחרי עצמי, אחרי הטוב שקיים בי, האם בכלל הוא קיים? נעלם הוא מעניי, אולי באיזשהו מקום? (עכשיו מתנגן בי שלמה ארצי) אולי טבע בים? כשהייתי עוד קטנה? ועכשיו העובדה שאני כבר לא ילדה אולי קצת תמימה... "יש רפסודה? היא נמשכת? היא תשוב?" הדמעות...אי אפשר דרכן לראות, עומדת מחבקת את החושך השוקע לאט, הבכי המבורך? או הבכי המקולל? לפתע הוא נדם....לאן הלך? נעלם.... כי איך אוכל להסביר כשלא נראה על פני השטח, איך תוכל לראות? יש סיכוי למי שמנסה? ואם אפסיק לנסות אז אין סיכוי? "אלוהים מרחם על ילדי הגן"... ואני רוצה להישאר ילדה כדי שירחם גם עליי........

בטח יהיו לך הרבה הודעות..וכאילו רק אני חסרה לך......אוף......אבל אני שוב.......זקוקה למשהו.......מישהוא שיבין שיקשיב......שלא יראה אותי אחרי שאני בוכה וישאל אם אני מצוננת? אוף לא רואים????????באסה................ואז כתבתי למטפלת....מצטערת לא רציתי להטריח....אבל אני זקוקה לשיחה.......היא כתבה שאני לא מטריחה אותה וזאת העבודה שלה...וקבענו.אבל אני זקוקה לה כרגע!! עכשיו......טוב אולי זה יעבור עד שאגיע אליה ..אוף......למה הכל נראה כזה מטריח אחרים????????ומעיק????????

אני בת 62, מעשנת מגיל 18, ניסיתי מספר פעמים להפסיק לעשן, אלן קאר, סדנאות מכבי, ללא הצלחה. מבחינה רפואית ובריאותית אני חייבת להפסיק לעשן ולא מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמי, האם אוכל לקבל ייעוץ באם טיפול אצל פסיכולוג, או אולי הפינוזה יכולים לעזור???

שלום, רציתי לשמוע את חוות דעתכם. אני בת 43 רווקה, בן זוגי בן 44 גרוש + ילדה בת 14. לא גרנו יחד מבחירה של שנינו, היינו יחד 5 שנים. נפרדנו לפני כשבועיים ביוזמתו,5 שנים שניתן לומר שבהן הסתדרנו טוב. והוא הרעיף אהבה גדולה. בחור מקסים. במהלך השנים הללו, טרם הכרתי את ביתו, גם כשרציתי הוא טען, שהוא ניסה כמה פעמים לשכנע אותה והיא לא היתה מוכנה בשום אופן להכיר אותי, ומכאן ששבתות כמעט שלא בילינו יחדיו מהסיבה שהילדה היתה איתו כל שבת, אל תשאלו אותי איך זה שהאמא וויתרה על הילדה בשבתות, אבל אלו הסדרי הראיה שהם קבעו מלכתחילה מאז הגירושים, הילדה אצלו כל שבת ובמהלך השבוע אצל האמא. יש לציין שהוא היה בחור מדהים, אוהב ומעניק ללא גבולות. (עלי העיב מידי פעם העניין שהבת לא היתה מוכנה להכיר אותי כי זה מנע מאיתנו לעשות דברים יחדיו בשבתות וחגים, ועיצבן אותי עוד יותר שהוא לא פותר את העניין אולי בייעוץ מקצועי איך לעשות זאת נכון) לפני כשבועיים הוא ביקש פסק זמן (מבחינתי פרידה) היות וסיפר שהעובדת הסוציאלית מבית סיפרה של הבת קראה לו לשיחה ונאמר לו בשיחה שיש ירידה משמעותית בלימודים, שהבת אינה אוכלת (אני לא יודעת אבל אולי מדובר בסוג של אנורקסיה אבל לא בטוחה), מגיעה עייפה מאוד לבית ספר, והוא מבחינת הילדה הדמות הדומיננטית והמגוננת, וכנראה יש לה חרדה שיעזוב אותה, או שמרגישה שהוא לא מספיק איתה ,לי בעצם אין מושג מה חומרת הבעיה עם הילדה, אך הסביר שכעת הוא חייב להקדיש את כל כולו בביתו, וזה אומר בתקופה זו ייקח אותה כל יום אליו, לדבריו הוא לא רוצה לעשות לי עוול ושאהיה מתוסכלת מהמצב, או שאהיה איתו כשהוא מוטרד ולא מצליח לשמח אותי, הוא בחר בנתק מוחלט בטוענה שלא רוצה להפריע לי בחיים גם אם אחליט לצאת עם אחרים, היות וביתו תצטרך בתקופה זו להיות אצלו כעת יום יום. מספר ימים לאחר הפרידה היות והנושא הציק לי מאוד ונשארתי עם סימני שאלה, רציתי לאמת את הנושא שאכן הסיבה לרצון שלו להיפרד זה ביתו ולא דברים שנוגעים אלי שגרמו לו להחלטה הזו. באותה שיחה אמר הוא שהוא אוהב אותי ושלא אתעסק בכלל בניתוחים לגבי, והסיבה היא נטו ביתו היות וצריך להקדיש את כל כולו, ואמר ש:"אם אנחנו נצטרך להיות ביחד אנחנו נהיה בסוף". אני מרגישה שליבי נשבר, ומאוכזבת מאוד שלא בחר להתמודד עם הקושי יחד איתי, גם אם זה אומר שאצטרך לוותר ולראות אותו מעט מאוד, גם שיחות טלפון אין ביננו כעת, פשוט נתק. מה אתם חושבים ? אשמח לשמוע את חוות דעתכם. איריס

געגוע הוא רגש המורגש כאשר קיימת תחושת כמיהה או תשוקה לאדם מסוים, לרעיון מסוים או לזיכרון מסוים. הגעגוע מובע במספר דרכים, ביניהם בשירה ובספרות, והוא מלווה ברגשות עצבות ובתחושת חיסרון או אובדן. הגעגוע נצפה גם בבעלי חיים ובחיות מחמד. הכלב לדוגמה מביע את הגעגוע באמצעות יללות. הגדרה מויקיפדיה. לשם נכנסתי...כדי לנסות להבין את עצמי. לא הייתי בארץ בשבוע שחלף. נסעתי מייד אחרי הפגישה האחרונה, וכך זה שיכח מעט את הכאב. אבל עכשיו, כשחזרתי, זה עולה בי. חזק. הספקתי אפילו להפגש עם "המחליפה" שהחלטנו עליה... אבל, זה רק יצר בי געגוע חזק יותר. סכמנו על "סידור" כלשהו לפני. לה מותר לכתוב לי מידי פעם.ממש קצר. ולי- לענות בקצרה. אבל זהו. וגם זה סידור מיוחד. רק בבילי. שגם זה לא היה פשוט עבורה. היא בתחילה רצתה שקט מוחלט. אבל , בסוף הסכימה לזה. אחרי שדברה איתי... אין לי מושג אפילו אם היא כבר ילדה. היא אמרה שתודיע לי. אז כנראה שעדיין לא. או שפשוט אקבל הודעה בקרוב. ( כי אני בטח לא אהיה הראשונה שתדע.. יש "סדרי עדיפויות" משפחה וכאלו הרי). אני מתה לסמס לה משהו או לשלוח מייל. רק ציוץ קטן. רק להגיד שחזרתי. ושהיה כיף. ולשאול מה שלומה. ושאני דואגת. ומתגעגעת. אבל אסור לי. נכון? זה יהיה לא בסדר מצידי. כי זה לא מה שקבענו. ( למרות שבפגישה האחרונה, כשאלתי חצי בצחוק, "ואם אתקשר בכל זאת?...מה תעשי? תכעסי? או לא תעני לי?"). אז היא השיבה: נו, מה אעשה. כנראה שאענה לך אבל...". אבל זה לא ימצא חן בעיניה כנראה. כי היא בחופש. גם אם טרם ילדה. אבל אני נורא נורא מתגעגעת. ורוצה כבר לדעת. כדי לדעת ממתי אני "מתחילה לספור" את ה3 חודשים. וגם כדי לדעת שהכל בסדר איתה. שיעבור בשלום. בכל זאת, לידה בגיל מבוגר יותר זה לא פשוט. נכון? מה עושים?... עם הגעגוע הזה. ועם הדאגה.

תודה. רבה. על זה שאתה כאן. בפורום הזה. זה עוזר. לפעמים זה מרגיש לי משונה.. להיות כאן. ועכיו- יותר. אבל, כנראה שבלעדיה זה אחד הכלים שיש. זה עוזר "לשמוע" אותך, "מבקש" ממני להחזיק מעמד ולנסות לכבד את הגבולות שלה. למרות זה עדיין נורא קשה לי. ואני פוחדת שלא אצליח בסוף.. ואז מה יהיה??? אשתדל להצליח. אבל אני פוחדת שלא. מותר לי לכתוב כאן יותר לפעמים? באמת? התכוונת כש"הזמנתה" אותי להשתמש כאן כבמרחב מעבר? מה הגבולות שלך? זה פתאום מרגיש לי שונה. אין לי שליטה. מוזר. געגוע זאת הרגשה קשה. בכל מקרה, תודה רבה לך!!!

שלום, אני בת שמונה עשרה,סובלת מעודף משקל רציני כבר שנים מספר. אני מודעת לכך שאני אוכלת פעמים רבות ללא רעב אלא ממספר סיבות שחוזרות על עצמן: שיעמום,עצב, פחד שלא יהיה לי אח''כ,או שזה פשוט כיף לי.כיף לי לשבת ולאכול פעמים רבות כאשר אני כבר שבעה. אני מפחדת שאני אתנפח ואתנפח ללא תקווה אני ממש בחרדות בגלל זה. אין לי מושג מה לעשות ניסיתי עשרות פעמים דיאטה,אבל ללא הצלחה אני יודעת שזה רק כוח רצון אבל לא מצליח לי. הבריאות שלי בסכנה ואמא שלי ממש בוכה בגלל זה. הצילו,אין לי למי לפנות אבל אין לי גם כסף לקבוצות,ופניתי הרבה פעמים לדיאטנית. אני מידי פעם עוסקת בפלאטיס ויוגה.

אני צריכה ללמוד עכשיו, ובמקום זה אני הולכת לחקור את הDSM של הפרעות אכילה. מחפשת שם איזה רצף שדומה להפרעות נפשיות אחרות. רצף שירגיע את הקולות החולים בראש שלי. רצף שיניח את הפרעת האכילה על רצף של התמודדות. לא על בחירה בין שניים: בריא וחולה.שיניח על התמודדת. זה מציק לי כבר הרבה זמן. בעיקר כי לתחושתי בפניה לעזרה מקצועית כשאת מתמודדת- מבינה מה יש לך ונאבקת "להשאר בסדר"-, לא לגמרי יודעים איך לאכול אותך. נשאלות שאלות כמו: "אולי את בוחרת להשתייך לקבוצה שאת לא לגמרי חלק ממנה?", נאמרות אמירות כמו:"אבל את לא בתת משקל קיצוני..אז את לא חולה.. " ועוד.. ולא אני לא ממציאה. ולא מנסה להיות במקום שלא שייך לי. וכשזוהי התגובה אני תמיד חושבת נראה מה תגידו אם עוד חודש אני אבוא X קילו פחות.. אני מרגישה במלחמה לא רק עלי, במלחמה על כל הבנות שיושבות על הרצף, אלה שלאו דווקא יתאשפזו בבית חולים או יגיעו למרפאות הציבוריות. יש כמונו שיטופלו במרפאות הפרטיות, יקחו את אלמנט ההסתרה צעד אחד קדימה, לא יכנסו לסטטיסטיקה. לא יכנסו להגדרה, ועדיין הן נאבקות ונלחמות לא פחות ממישהי אחרת. אולי הDSM צריך להשתנות? אבל אז איפה הקו עובר בין מחשבות נורמטיביות לבין הפרעת אכילה? אשמח לשמוע כל מה שעולה אצלכם בנושא

שלום ייתכן ואצטרך לנסוע לחול לכשלושה שבועות, כאשר בני יהיה בן שנה וארבעה חודשים בלבד. בתקופה זו אשאיר אותו עם אביו ועם סבים וסבתות שהוא מכיר היטב. יש לציין שהוא עדייו יונק (כיום בן 9 חודשים), והוא לא במסגרת, אלא בבית איתי ובעיקר עם שתי סבתות אוהבות שהוא מכיר וקשור אליהן מאוד. רציתי לשאול כמה שאלות: 1. האם נסיעה ממושכת שלי כשהוא יהיה בן שנה ו-4 חודשים יכולה להזיק לו? האם נסיעה של חודש יכולה להזיק יותר מנסיעה של 3 שבועות? שבועיים? 2. אני מניחה שאצטרך לגמול אותו מהנקה הרבה זמן לפני, כמה זמן מומלץ?

כתבתי הודעה לשניכם אי שם למטה ב18.11.. ו.. תודה במבי על הפירגון..

בפגישה היה רע. ואמרתי דברים שלא היו צריכים להאמר והייתי צריכה לשתוק. אני לא יודעת לשמור על הפה הגדול שלי. טיפשה. אני אגיד לה שבוע הבא שאני חולה ואני אגרור את זה ולא אלך יותר. אני מתביישת להראות אצלה את הפרצוף שלי

כי עלה איזשהו נושא שרציתי שלא ידעו שישאר שלי ושל עצמי לנצח! ואיכשהו יצא אני לא יודעת למה ואני מתחרטת על השנייה שאמרתי את זה.

כי פלטתי דברים שלא אמורים היו להאמר. ואחרי שהיא יודעת את זה אני מתביישת ללכת אליה או לדבר איתה אז אני חייבת להפסיק את הפגישות איתה..

רוצה, ולא יודעת מה. לשתוק או לדבר להילחם או לוותר ללכת או להישאר... להעמיק או להסתיר להתנכר או להכיר. לטשטש או לבחון להזדקף או לרכון מה טעות ומה נכון?????

אני בת 50 פלוס,,אמא לשלושה בנים מוצלחים ונכדה מקסימה,,הקשר שלי עם בעלי, ילדי ,,כלתי ומשפחתו של בעלי חמות גיסים וגיסות "מצויינת". אך לדאבוני הרב לא כך הוא הקשר והיחס בין אימי אלי לאחי ואחיותי . בילדותי ספגתי יחס משפיל ואלים מצד אימי,, מה שתרם להחלטתי עם גיוסי לצה"ל לא לשוב הביתה בתום שירותי בצה"ל. מאז רק התפתחתי וקידמתי עצמי במעגלי החיים ,, לימודים,,כלכלה,זוגיות מעולה,,תודה לאל ילדים ונכדים , כמובן חברים וכיו"ב... לכאורה הכל זהב ,,,אך שמחתי אינה שלמה בגלל היחס המעיב והמעיק מצד אימי בעיקר ולעיתים גם מצד חלק מהאחיות.. אימי במשך כל השנים ,,מנצלת כל הזדמנות להשפיל ולבקר אותי בלשון בוטה וקשה על כל תחום בחיי ,,כאילו היא לא מקבלת בעצם את העובדה כי על אף ילדותי העשוקה ויחסה המשפיל "הצלחתי להגשים ולבנות לי משפחה מקסימה" היא אף מבקרת ומבטלת בלשון קשה את יחסי לילדי לדבריה הם לא צריכים להיות חשובים בעיני יותר ממנה ,,כל איפוק ועיגול פינות מצידי רק זוכה מצידה לזילזול בי ובכל אשר לי,,, כל נסיונותי ארוכות השנים לוותלר, להתחשב,,לעגל פינות לא הובילו את הקשר ביננו למקום טוב ולקשר נורמטיבי כלשהו,,תמיד היא מוצאת איזה משהו שאני אמה ואני לא שווה וכיו"ב,,וכך עד הפיצוץ הבא,, שורה תחתונה,,אני מרגישה שכוחותי הנפשיים אוזלים,,אין לי אנרגיות לספוג א ההשפלות והמניפולציות שלה כלפי תוך יצירת סכסוכים וניתוקים בקשרי האחים והאחיות,,, אני אובדת עצות,,מה לעשות?? אני שואפת לשמוח כל יום וכל שעה על המשפחה שבניתי ילדי , בעלי ונכדתי , חמותי וחברי הטובים מבלי שה"קשר הדפוק" עם אמא יעיב עלי מה עושים ??

היי אודי, יצא ארוך, מקווה שלא מעיקה עם המלל הרב הטיפול שנטשתי משום מה השאיר אותי עם יותר שאלות מתשובות.. אחת החוויות שהיו לי זה שבתחום מסויים פעלתי לפי הנחייה של המטפלת כי החזקתי ממנה ומהמילה שלה, אמנם ניסיתי להשחיל שם איזו מילה משלי, אבל היא לא הקשיבה אלא והתעקשה אז ופעלתי לפיה(זה היה קשור לנושא התעסוקתי). אבל הבעיה שבשלב יותר מאוחר התאכזבתי ממשהו, ממנה, מהמציאות שהתפכחתי אליה, כאילו מצאתי את עצמי במקום שאני לא רוצה להיות, קלטתי כמה תגובתית הייתי 'וצייתנית' מולה (רק בקטע הזה, לא בד"כ) ולאחר מכן הרגשתי מאוד מוזר ומבולבל, ממש הייתי קמה בבוקר והכל נראה לי משונה כאילו כל מה שהיה קודם היה שייך למציאות אחרת והחליפו לי את המסך שעליו חיי מוקרנים.. אין לי הסבר יותר ברור מזה כי החוויה ממש מוזרה גם ככה. לקח לי הרבה זמן להתארגן תודעתית מחדש ושיחלש הבלבול- כולל בתחושת הזהות, כי כאילו נהיה מן משבר כזה. האם זאת תופעה שכיחה בטיפול? אולי זה סימן למשהו לא טוב שקרה? לצערי לא ממש קיבלתי תשובות המטפלת כי היא רק החזירה לי בשיקופים מה שתארתי שאני מרגישה אבל לא הסבירה לי מה עבר עליי.. מאוד חשוב לי להבין מה בעצם עבר עליי? האם בלבול שכזה הוא תופעה אופיינית בטיפול או שזה מן 'פאשלה' בתהליך? יש לי הרגשה שאם היא הייתה מקשיבה לי יותר טוב ופחות לוחצת מעצמה 'ומלמעלה' אז זה היה נמנע, אבל מצד שני גם עברתי איזה התפכחות מכל זה, הבעיה שעד היום אני לא ממש יודעת אם זה חיזק אותי או שמא החליש ונחשב טראומטי או משהו. זה גרם לי במשך תקופה של חודשים להיות אנטי ולחוש 'מחוללת' בדיעבד, אבל מצד שני גם לראות את החלק שבי שאיפשר לה להשפיע עליי, לוותר ולאבד את הקול שלי שם, זה מפחיד לגלות בדיעבד שהייתי ככה מושפעת. מפחדת שאמצא את עצמי שוב מושפעת מאחרים עד כדי כך שאני במן מרד עכשיו שלא רוצה שאף אחד יקבע לי כלום. מפחדת שמהשפעות מבחוץ, רוצה להרגיש רק אותי ברור ברור, בלי שיבלבלו לי עם דעות של אחרים ונקודות מבט שלהם.. אפשר להיות ככה? איך מגיעים למצב כזה של בטחון פנימי יציב מול השפעות מבחוץ, בלי נטייה 'להמחק' או להגרר ואז לחוש ספקות אם באמת רציתי או שזה בא ממני או לא וכ'..? מה אתה חושב על מה שתארתי? זה לא נוח להיות במצב שהפשר של מה שחוויתי לא לגמרי ברור לעצמי :/ אני ממש מנסה לעבוד על זה כיום, אבל גם כל הזמן לבחון כל דבר זה 'זולל אנרגיות' . מקווה שאגמל מהצורך הזה בסוף ואהיה יותר ספונטנית בחיים..

הי בת 39, נשאית NF מגיל 11 המצב מחריף משנה לשנה - תקע ותוקע לי את החיים פיזית ונפשית סובלת נפשית הרבה יותר מפיזית.לא מצליחה להינות מדברים שאנשים אחרים נהנים, נורא כבדה מכל יציאה עם חברות אני עושה סיפור ומתחילה לחשוב מתי כבר אחזור. בנוסף מאז ומתמיד סבלתי מחוסר בטחון, רגשי נחיתות ודימוי עצמי מאוד מאוד נמוך, וגם זה רק הולך ומחריף עם הזמן. ה NF לא מיטיב עימי, ומתסכל אותי כ"כ. אני במעקב ואין ממש מה לעשות עם זה כי זה חלק ממני אבל מאוד קשה לי לקבל את זה. ניסיתי טיפולים גם שיחות וגם כדורים. הכדורים גרמו לי להיות סוג של זומבי,רובוט, אפטיה, חוסר רגשות ואיבוד שיער. הפסקתי על דעת עצמי בהדרגה עם הכדורים. יש לציין שטופלתי בעבר במשך שלוש שנים בסרוקסט עקב חרדות גם אותו הפסקתי בהדרגה וכרגע כעבור שנה וחצי הפסקתי ליטול סרנדה מאז הפסקת נטילת הכדורים חזרתי להרגיש ואפילו לבכות מה שלא קרה לי לפחות חמש שנים. לבכות אני מצליחה רק כאשר אני לבד עם עצמי ולא נוכחות איש.אני מאוד עצורה בקטע הזה. בנוגע לשיחות מעולם לא הצלחתי להפתח אל מטפל ולדבר מהלב. אני לא מצליחה לשחרר מועקות.ניסיתי מס' מטפלים ופשוט חיכיתי שהזמן יעבור שם. גם בזמן נטילת הכדורים הייתי חסרת מנוחה, חסרת מצב רוח. יוצאת בכח פה ושם עם חברה אבל גם בשביל לעשות V על יציאה ולא כי באמת בא לי לצאת. אני עצבנית כל הזמן, דרוכה, חסרת שקט על בסיס קבוע ודרוכה כמו קפיץ. כל הזמן בלחץ, מכלום - בבית, בעבודה ובכל מקום בו אני נמצאת אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ולא מצליחה להרגע. מצד אחד רוצה להיות לבד שיעזבו אותי בשקט ומצד שני רוצה זוגיות ופוחדת מזה פחד מוות להכיר בן זוג. מעולם לא היה לי קשר זוגי (למעט קשר קצר מאוד לפני למעלה מעשור) מעולם לא נגעו בי, זה מאוד מרתיע המחלה שיש לי. אני לא מאמינה שמישהו יהיה מוכן לקבל אותי איך שאני ונמאס לי לשמוע את המשפט הנדוש שמי שיאהב אותי יקבל אותי כמו שאני. אין בי שום דבר מעניין שימשוך בן זוג. אני טיפוס לא כייפי עצבנית וחסרת סבלנות. ואני כבר לא יודעת איך לחיות את החיים שלי. וכבר לא יודעת אם מתאים לי בכלל טיפול ניסיתי פסיכותרפיה – הרגשתי כמו ילדה מפגרת עם כל הדימויים. ניסיתי שיחות שחופרים לי אחורה בילדות – זה עצבן אותי יש משהו בכלל שיכול להתאים לי ?

כתבתי משהו לך ולמיכל בתגובה על מה שכתבתם לי, אבל בגלל שלא הייתי כאן כמה ימים ואז הגיעו כמה ימים עמוסים במיוחד (אולי זה מהלחץ של המלחמה?) זה קצת צלל, נראה לי שככה עדיף כי זה כבר פסה, ולכן לא צריך לטרוח...אבל בשביל שלא תחשבו שאני לא מנומסת או כפוית טובה ( כן כן אני יודעת שאתם כל הזמן חושבים רק על זה:)), אני אומרת לכם שכן כתבתי ...ותודה רבה...