פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך שירלי , מה שלומך? יש לי כמה שאלות ועוד כמה הגיגים. 1.למה בטיפול אנליסטי שוכבים מה המשמעות של זה ? 2.מה המשמעות של המפית שהמטפל שם על הכרית שזאת מפית שהיא רק שלי. 3.שאלה יותר עמוקה ,אני מאובחנת עם דיכאון מזורי ,לפני כמה ימים כתבתי למטפל שלי הודעה שאני החלטתי לצאת מהדיכאון שנמאס לי שארבע שנים זה יותר מידי בשביל להיות בדיכאון!!! את חושבת שבכח ההחלטה אני אוכל לשנות את המצב? האם הדיכאון שירת אותי באיזה שהוא אופן וצריך כח בשביל להיפרד מהדיכאון ? 4.זה לא שאלה יותר שיתוף - אני מרגישה דיסוננס מצד אחד רוצה שהמטפל "יגע " בי ,כי אני ממש מרגישה אותו נוגע במילים בטון דיבור באמירות המדויקות שלו.מצד שני אני מפחדת מהדיוק הזה אני מוצאת את עצמי אומרת לו" ____ אל תכאיב לי!! " בבקשה אל תכאיב... בדרך כלל לא אומרת יותר אומרת בלב. אני מעריכה מאוד את התשובות העמוקות שלך והמושקעות רק אם תוכלי לשים לב בתשובות שאני אוכל להבין אותם..... בתודה מראש , שיהיה חם בלב למרות הקור שבחוץ אדוה

שלום לך אדווה, ותודה על מילותיך. שאלות רבות לך, ואתחיל בזו שהיא ככל הנראה בעלת המשמעות הסובייקטיבית המכרעת ביותר עבורך. מעניין שבסוף שאלתך השלישית את מתייחסת לדיכאון בלשון עבר (האם הדיכאון שירת אותי?) . עצם הטיית הפועל בזמן עבר מצביעה על מרחק כלשהו ממה שאת מכנה דיכאון. גם עדותך כי כתבת לאנליטיקאי שלך הודעה בדבר החלטה לצאת מהדיכאון מצביעה על רגע משמעותי --אגב, מדוע לכתוב ולא לדבר באנליזה עצמה...? אך המשמעותית ביותר היא השאלה הסובייקטיבית שאת מעלה: האם הדיכאון שרת אותי באיזה שהוא אופן? שאלה כזו עשויה להיות פוריה ביותר להמשך חקירה וקריאה באנליזה. יש בה עמדה שונה לחלוטין מזו המנוסחת בתחילת השאלה (אני מאובחנת עם דיכאון מזורי), ניסוח שבו את אובייקט סביל של מגדיר אוניברסלי. הפסיכואנליזה אינה עובדת עם אבחנות מעין אלו הנשענות על אוסף של תופעות אמפיריות ומכנסות אותן לכדי מה שנקרא הפרעות נפשיות, הן משום שהקליניקה שלה, קליניקה של מבנים סובייקטיביים העולים באנליזה עצמה, היא קליניקה של הפרטיקולרי, לא האוניברסלי (מה שהופך אותך לאדווה, כולל האופן בו את סובלת) הוא בדיוק מה שאי אפשר ללכוד אותו בהגדרה כוללנית, והן משום שהיא אינה גורסת כי תופעות סובייקטיביות הן הפרעות ביחס לנורמה כלשהי. אלו הן דרכים של הסובייקט לחיות, בחירות סובייקטיביות מול הטראומה שהיא עצם המפגש של החומר החי עם השפה, בחירות שלעיתים בא עימו סבל אותו ניתן להתיר באנליזה. השאלה שלך מאפשרת תחילתה של התרה כזו: מהו דיכאון עבורך, כהתנסות ולא כאוסף של תופעות אמפיריות? אילו עוד מילים עומדות מאחורי ההגדרה הזו? לאילו התנסויות מוקדמות יותר קשור הדכאון? האם את יכולה לומר משהו על מה, בהיסטוריה האישית שלך, הביא למה שאת מכנה דיכאון? וכן, גם הדיכאון, כתופעות סובייקטיביות אחרות שהפסיכואנליזה נותנת דעתה עליהן, הוא בחירה. בחירה לא מודעת של הסובייקט שכרוכה בה התענגות, כלומר סיפוק בסבל. פרויד, למשל, דיבר על כך שהמצב אותו כינה מלנכוליה הוא תולדה של סרוב לא מודע של הסובייקט לוותר על אובייקט אהוב שמסיבה כלשהי כבר אינו נוכח בחייו. כתוצאה מאותו סרוב, במקום להפחית את השקעת הליבידו בייצוג האובייקט שאבד, כך שישתחרר ליבידו (מה שאת מכנה כח) שיוכל להיות מושקע באובייקטים אחרים או אפילו לספק את תחושת החיות, אותו ייצוג נספג אל תוך האני. בעקבות זאת, האני משתנה, מתפצל לייצוג האובייקט שאבד ולחלק המבקר ומעניש את החלק הראשון על כך שנטש... במקום הבסיס לקוהרנטיות, האני הופך להיות שדה קרב בו החלק המעניש מתעמר בחלק המזוהה עם האובייקט האהוב שאבד -- לעיתים עד כדי הרס מוחלט שלו שמוצא לפועל על גופו של הסובייקט עצמו. הדיבור באנליזה, החל משאלות סובייקטיביות כמו זו ששאלת, מאפשר לשחרר ליבידו מאותה השקעה בייצוג אובייקט אהוב שאבד שנספגה לתוך האני. לעצם דיבור זה, דיבור בנוכחות שותקת בעיקר של אנליטיקאי, דרושה הסכמה סובייקטיבית, כמו גם לשחרור הליבידו מייצוג האובייקט שאבד ולוויתור על הסיפוק מן הסבל הכרוך במאבק בין שני חלקי האני אך יש לזכור כי כמו בכל עניין באנליזה, מדובר בהכרעה סובייקטיבית, הווה אומר לא מודעת, ולא בהחלטה מודעת . בהצלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

אדווה יקרה, באשר לדיסוננס שאת מתארת, הרי שהוא מאפשר להדגים כיצד בא לידי ביטוי במקרה המאד ייחודי שלך, אחד האופנים של מה שבפסיכואנליזה אנו מכנים שיסוע סובייקטיבי. הסובייקט של הלא מודע, שבו ורק בו מתעניינת הפסיכואנליזה, אינו המודע ואינו האני. בוודאי שאינו האינדיבידואל אליו ועליו מדברת הפסיכולוגיה. הלא מודע גם אינו ידע שעדיין אינו ידוע. הלא מודע הוא מה שכינה פרויד הסצנה האחרת , כלומר מה שהוא בי והוא זר לי, ויישאר זר לי גם לכשאתקל בו באנליזה. ההתקלות באותו זר ומוזר אכן עשויה להיות דבר מכאיב, כדבריך, שהרי אותם ייצוגי זכרון המשומרים בלא מודע (מודחקים) משומרים שם בדיוק משום שתרגומם למודע עשוי לגרום אי עונג לסובייקט. לכן זה לא בכדי שאותה סצנה אחרת משוסעת לתמיד מן המודע ומן האני, שמחסום ההדחקה ממשיך לפעול, גם ואולי אף ביתר שאת במהלכה של פגישה אנליטית. יחד עימו, פועלת תשוקה עליה אמר לאקאן שהיא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם: התשוקה לבורות, החזקה משתי התשוקות החזקות האחרות : אהבה ושנאה. אין מדובר, כמובן, ברצון שלא לרכוש השכלה, אלא בתשוקה שלא לדעת דבר על הסצנה האחרת, ועוד יותר מכך, שלא לדעת דבר על ההתענגות (הסיפוק שאנו מפיקים מן הסבל). גם מי שפונה לאנליזה ומגיע לפגישות עדיין בהכרח אינו רוצה לדעת על/את אותו זר שבו, ומכאן אותו אל תכאיב... התקדמות באנליזה, בפרט במקרים של נוירוזה, תלויה במאבק נגד אותה תשוקה כבירה לבורות, מאבק שמבנית אינו יכול להיות אלא זה של מה שאנו מכנים האיווי (desire) הלא מודע. אנליזה תתקדם ככל שיתעורר בסובייקט איווי לדעת, לפענח את הלא מודע הייחודי שלו, לא מודע שאין מדריך ומגדיר אוניברסלי לקריאתו. אותו איווי לדעת הוא שמגולם בתחושה שאת מנסחת כרצון שהמטפל יגע במילותיו המדויקות.... אגב, הכלל הבסיסי באנליזה שניסח פרויד אומר לומר כל מה שחולף בראשך -- הווה אומר לא רק בלב... לא בכדי התעורר משפט כמו בבקשה אל תכאיב לי ברגע בט הוא עולה, לומר אותו בקול רם, לא בלב ולא בכתב, עשוי לפתוח שדה פורה לפענוח. ברוכה הבאה אל השיסוע הסובייקטיבי, פרופ שירלי שרון-זיסר

"אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב לחצו לה בבטן, הרביצו בגב אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם" ומה עושים אם לא נשאר כלום והנפש מדממת זועקת צועקת אבל אף אחד לא שומע מה עושים אם אמרו לי ילדה, אסור לך לחלום ואסור לך לצחוק את לא שייכת לכאן לא שייכת לעולם הזה ושוב הוא חוזר אליי הכאב כמו תמיד. תופס אותי ברגעים שאני הכי פחות מצפה לו..... כשאני יושבת ורואה סרט, מבלה עם חברות.... אבל בעיקר הוא בא אליי בלילות. לא נותן לי לישון. לוקח לי את החלומות. הופך אותם לסיוטים. הכאב הזה שמגיע אליי בלילות. הכאב העצום הזה שעוטף אותי. לא נותן לי לישון. לא נותן לי לחיות. הכאב הזה שהפך לשותף בחיים שלי. הפך לחלק ממני. לא יודעת אם הכאב הזה אי-פעם יגמר. אולי יש דרך אחת לסיים אותו. אולי אם אני אמות, הכאב הזה יעזוב אותי.... המוות לפעמים נראה כל כך טוב. מרגישה לפעמים שהמוות קורץ לי.

הי אחת לבד, אכן ניכר הרבה עצב וכאב בכתיבה שלך מעולה שאת כותבת, זה סוג של טיפול , של זיכוך מקווה שכשאת כותבת קטע כזה, את מרגישה, אפילו קצת, פחות לבד ואל תוותרי, תהיי יחד עם עצמך, עם חברות ובכלל קבלי חיבוק שאולי אפילו לשבריר שניה ירגיש לך קצת יחד

תכף שוב סופ"ש ואני לא רוצה להיות לבד.. אבל זה מה יש. אז נכון שאולי יש איזו אופציה אחת או שתיים, אבל כל אחת יותר גרועה מהשניה.. ולא משנה מה יהיה בסוף זה יהיה מלווה בבכי והרגשה קשה מאוד ואני רק רוצה שיהיו לי (קצת) חברים, אבל אין. ואני לבד.. ואם זה ככה, אני פשוט רוצה לא להיות. ואף טיפול לא יביא לי חברים חדשים.. אז מה עושים??

אין לי שום אפשרויות.. ואני גם לא יודעת איך מוצאים. יש לי אולי כמה חברות, אבל אני מרגישה שהן חברות שלי רק כשנוח להן וגם ככה אני מאוכזבת מהן לעתים קרובות (ומדובר בסה"כ בשתיים) אני לא רוצה לחשוב על מחר כי אני הולכת "לבלות" את כל השבת במיטה, בעצם מעכשיו כבר שוב אני לבד ואין לי כוח כבר לחיים האלו. כל שבוע אותו דבר, מוצאת את עצמי לבד. עד מתי???

אני מרגישה שאני שוקעת.. כל הזמן בוכה.. וזה פתאום יוצא..מבלי שרוצה או שולטת..לא תמיד מבינה למה.. מרגישה חנק בגרון.. ונפגעת אישית מכל דבר.. כבר לא יודעת מה לעשות.. תרופות לא הצליחו בעבר..בגלל תופעות לוואי בלתי נסבלות..וניסיתי הרבה..ומרגישה שגם "רושם התרופות".. הרים ידיים.. מה לעשות? מרגישה לבד.. מרגישה מייאשת ומיואשת.. זה חונק אותי

אין לי כח פיזית. אפילו לכתוב עכשיו.. מרגישה גמורה מעיפןת.גם נפשית לא מחזיקה . תודה שמוכן להקשיב..כל מילה קשהלי לכתוב.. לא יודעצ מה לעשות. אולי כל הכוחות נגמרים בעבודה שחזרתי אליה ..לא מרצון.. רוצה לישון ולא לקום

אני קוראל, בת 17.5 ולפני מספר שבועות לאחר זמן מה .. הרגשתי שהייתי במאניה.. לאחר שזמן מה לא הייתי .. אך הפעם לשם שינוי אני מבינה שזה היה זה.. אין לי התקפים לעיתים קרובות זה יכול להיות מאניה פעם בכמה חודשים וכן, הייתי בדיכאון בעבר במשך שלוש שנים.. מה בעצם.. אני דו קוטבית מסוג 1?

שלום , עברתי תאונת דרכים לפני כחודשיים- אני בת 28, רווקה.. מאז אני מרגישה שאני לא מי שהייתי.. בעלת שמחת חיים וצוחקת.. אין לי חשק לצאת בערבים ואני מעדיפה לחזור הביתה ישר מהעבודה.. מקסימום לבית של חברים. נפצעת יבפנים ויש לי צלקת שמאד מפריע לי . מצד שני- נסעתי עם חברים - וגיליתי שנהייתי חרדתית כאשר איני הנהגת, בזמן הנסיעה אני יושבת מתוחה הידיים שלי מזיעות ויש לי דפיקות לב חזקות, עד שפעם אחת הייתי על סף בכי, שאיני יכולה להסביר למה... אני לא יודעת אם אני צריכה לפנות לטיפול ואיזה... ואיך...

כשהייתי בת 9 או 10 הלכתי לחוג התעמלות הפסקתי משום כך מזיכרוני משום שלא אהבתי שהמורה נוגעת בי למרות שזה יהיה הגיוני משום שיש מכשירים או מצבים שחייבים עזרה, ובגלל שחשבתי שהיא אוהבת אותי, חשבתי שהיא לסבית..למה שאני אחשוב דבר כזה? מה זה אומר עליי וכיצד אני יכולה להבין את הסיטואציה ולעבור הלאה כי זה מטריד אותי, למה ילדה תחשוב דבר כזה?

אני בת 20 פלוס, לי ולאחותי היה שיחה על כל מיני נושאים והיא הזכירה לי את הנושא, סיפרתי לה על כך ממזמן, והיא אמרה לי מעניין למה חשבת את זה...היא חושבת שזה מוזר משום שהיא בכלל לא ידעה בגיל הזה מה זה או חשבה על נושאים כאלה.. אני רק זוכרת שהפסקתי ללמוד בחוג התעמלות כי חשבתי שהמורה אוהבת אותי וזה הבהיל אותי..אחותי פשוט אמרה את זה בנימה מסוימת, איזה מוזר וזה השפיעה עליי קצת, בלבל אותי.. לכן הרגשתי את הצורך לשאול בפורום הנ"ל.. בנוסף אני מבינה את השאלה שלך ואתה צודק זה מפריע לי גם כיום משום שאני חושבת שגם היום אני המון פעמים לא מפרשת נכון סיטואציות.. למה אני מסיקה מבסך הכל נחמדות של אותו אדם שהוא אולי "מאוהב בי"?

שלום שלום, אני בטוח שאמצא אצלכם אוזן קשבת ועזרה ממי שמכיר ויודע. שאלתי היא כזאת: מטופל היה אצל פסיכלוג במשך תקופה ארוכה. פתאום החליט הפסיכולוג שהמטופל עלול להתאבד ולכן החליט להפר את הסודיות ולפנות לשלושה אנשים שונים בקרב המטופל. זה כמובן גרם נזק רב מאוד, מה גם שלרגע לא העלה המטופל על דעתו להתאבד, גם אם מדי פעם דיבר על כך (המרחק גדול! איש מקצוע יודע להבחין בין מי שמעלה את האפשרות על דל שפתיו לבין מי שיש סכנה ממשית לחייו). אני מחפש כבר הרבה זמן ולא מצליח למצוא התייחסות מדוייקת בחוק / בכתבים מקצועיים לשאלות הבאות: א. מתי רשאי המטפל להפר סודיות? לאיזו רמת ודאות באיום של המטופל להתאבד צריך להגיע? כי אצל רבים זה סתם נובע מתוך רצון למשוך תשומת לב וכו´ או הרהורים לא ממשיים שחולפים בראש המטופל. ע"פ מה מכריעים בשאלה הזו? ב. איזה צעדים צריך לנקוט המטפל לפני שהוא מפר את הסודיות ופונה לאנשים בקברת המטופל? הוא חייב לעדכן אותו בזה? ג. למי המטפל צריך לפנות? מדובר במטופל שהוא עצמו נשוי עם ילדים, כלומר הוא לא קטין... צריך לפנות להוריו? לאשתו? לרבנים שלו? לחברים שלו? איך הוא מחליט למי מותר לו לספר (ועוד להעביר חומרים שכתב המטופל לעיניו בלבד)? ד. במקרה והמטפל קיבל החלטה שגויה וגרם לנזקים רבים וחמורים למטופל - מה על המטופל לעשות? איך הוא יכול לתבוע את חובותיו האבודות מהמטפל? המון תודה מראש לכל מי שיעזור ויפנה למקומות הרלוונטים. בשמחות

אני מקווה שאני שואלת את שאלתי בפורום הנכון. יש לי ילד בן 9 ילד מאוד רגיש חכם עוזר ומלא באהבה, הבעיה שלו היא בבית הספר שם הוא מתרגז נעלב מתעצבן ה מ ו ן, פעם זה בגלל המורה שלו מקשיבה לו כשהוא מתלונן שמציקים לו או מעליבים אותו ופעם זה בגלל ילד שמכה או מקלל אותו, ואז הוא יוצא ממש מהכלים מתחצף למורה בורח מהכיתה ופוגע בכל מי שניגש אליו (מילולית), אני מקבלת טלפונים מבית הספר לבא לקחת אותו או רק טלפונים של מהמורה על דיווח המקרים. השאלה שלי מה לעשות כאשר הוא מגיע הביתה הוא ילד נפלא עוזר מכין שעורים משחק עם חברים ועם אחותו הקטנה עוזר לאביו בכל מה שאפשר מנומס ורגוע ומסביר בדמעות שהוא לא יכול היה להיתאפק אף אחד לא הקשיב לו (מהמורות) וזה הציק לו נורא, האם להעניש אותו על ההיתנהגות בבית הספר, איך לעזור לו לא לחזור על המקרים האלו כל מה שאני אומרת לו לא עוזר.

דיכאון הינה אבחנה מורכבת לטיפול. מטפלים רבים יעידו כי הדיכאון ידוע באתגרים הטיפוליים המציב בפני אנשי המקצוע בני המשפחה והסביבה המקיפה את האדם הסובל מדיכאון. יש לכך כמה סיבות. ראשית, אחד ממפייני הדיכאון המרכזיים קשור לחוסר במוטיבציה ואיבוד עניין. מכיון שכך, הסובלים מדיכאון הינם חסרי מוטיבציה וכוחות להיעזור ולשנות את מצבם. גם אם יוכלו לומר כי רוצים להרגיש טוב, אינם מצליחים לאסוף כוחות או רצון לעשות משהו שעשוי לשנות את המצב. זה מצוטט מאיזה אתר ואני מרגישה שזה ממש מתאר אותי אבל בעיקר שאני רוצה ךהיות במקום טוב יותר אבל לא מסוגלת לעשות כלום ולא מאמינה שאפשר. אווף!! אווף רוצה שכבר יהיה טוב מה עושים?

אווף אודי אני לא יודעת מה לעשות. כרגע אני באמת שורדת, במובן הרע של המילה. ואם אין מוטיבציה? אבל מאוד רע, ואני מתייחסת כרגע לעבודה שלי. יום אחד אני מחליטה שאני עוזבת, וכמה שעות אח"כ אני שמה לב שלא היה כ"כ נורא. אני כבר לא יכולה להמשיך ככה..

שלום רב, אני טסה ביום חמישי לניו יורק ואני מתה מפחד מהטיסה, מה שנקרא חרדת טיסה, זה קורה לי תמיד לפני טיסות בפעם הקודמת שטסתי לארה"ב לקחתי ואבן 10 מ"ג וזה ממש לא הזיז לי. רציתי לשאול האם ניתן לקחת 2 כדורים של 10 מ"ג ביחד? כמו כן, האם אפשר לקחת כדור אחד של ואבן+כדור בונדורמין? האם ניתן לשלב? תודה רבה

אודי, בשבת בלילה כתבתי הודעה .. נעלמה.. ??? http://www.youtube.com/watch?v=3t4g_1VoGw4

האם היא נעלמה לה בתהום הנשייה של ההודעות האבודות או שמא עוד תשוב ותצוץ? תהייה אקזיסטנציאליסטית בהחלט :/

כבר כתבתי לפני כמה ימים אך כנראה לא נקלט. אני כותבת לא מתוך בחירה אלא מחוסר ברירה וקושי לדבר. יש פעמים שאני מצליחה יותר לדבר ויש כאלו שבכלל לא. לרוב אני כותבת בבית מראש, או בתחילת הפגישה ואז קל יותר לדבר על הדברים שכתבתי. ויש פעמים שגם אענה תשובות, אפילו הקצרות בוותר בכתב כי ארגיש שאני לא מסוגלת לדבר. חלק מזה שאני כותבת זה כי אני מפחדת לדבר אבל גם אולי מפחדת שלא אובן כמו שצריך או שלא אצליח להגיד באמת את כל מה שרציתי ואיך שרציתי לומר. אני מרגישה שרק ככה אני יכולה להתבטא כמו שצריך, אבל זה ממש לא משהו שאני רוצה שימשיך. מקווה שעניתי ומשמח לדעת שמישהו קורא אותי מדי פעם ולהרגיש קצת פחות לבד.

אני קצת בקיצוניות השניה..שמרגישה שמדברת יותר מדי.. וקשה לי לעצור.. ולפעמים מתפדחת.. מרגישה ריקנות.. וחרטה.. אבל כנראה שמה שמשותף לשתינו.. זה שאף אחת לא אוהבת.. את איך שהיא מתקשרת.. ו..מאד מזדהה..עם מה שכתבת..בעניין העבודה..גם מחליטה לעזוב..כי כבר לא יכולה יותר..אבל ממשיכה באותו מקום..גם כי אין משהו אחר.. וגם.. נכון לגביי.. לא יודעת..אם אצלי הבעיה ואז אעביר אותה למקום אחר.. מאחלת לך שתרגישי טוב ושתמצאי את הטוב ביותר בשבילך.. מ.

ברור שלעזוב את העבודה לא יפתור לי את הבעיה.. ויכול מאוד להיות שגם בעבודה אחרת היא תבוא לידי ביטוי. אבל אני יודעת על עצמי שאני פחות אסבול, כי פשוט אני אמנע כרגע מסוג העבודה הזו. (במקצוע שלי יש כמה תחומים, אבל זה תחום גדול שחבל לי לוותר עליו, למרות שאני קרובה לעשות את זה). לא יודעת אם אי פעם ארגיש טוב.. אבל תודה ומקווה שאולי אופתע. גם לך הרבה בריאות והצלחה

שלום ד"ר אודי בונשטיין. אני רוצה לשתף עם רגשותיי ואיך להתמודד עם זה, לאחרונה אני מרגישה לבד, בקיץ היו לי מלא חברים והייתי יוצאת הרבה ולאחרונה החברים שלי נעלמו לי ,גם כן יש לי גם חברות אחרות מהלימודים אבל עסוקות כרגע, תמיד יוזמת עם חברים ותמיד רדפתי אחריהם כדי להיפגש אבל עם זמן נטו להיעלם לי ואני לא חושבת שאני צריכה לרוץ אחריהם(לא עשיתי דבר רע), הבעיה פה שאני זקוקה לצאת עם חברים בסופשבוע כדי להתאוורר ולכן קשה לי עם עצמי שאני לבד, שזה כבר מגיע עם מחשבות שליליות ותחושה נוראית. יש לי ידיד קרוב אלי מאד אבל אני מוציאה עליו הרבה עצבים בגלל שאני פונה אליו כל זמן, לכן החלטתי להתרחק. איך אוכל להתמודד עם זה?

נטעת היום ? ועוד במזג אויר שכזה..ממש מותאם לנטיעות.. :) ואצלי.. בשישי כשנפגשנו ,איכשהו הגענו לפיסול שלי.. לא זוכרת כבר מה שיתפתי..אז אספר לך.. לפני שנים למדתי קצת פיסול ופיסלתי..אהבתי לפסל בעיקר בחימר. אני אוהבת את המגע עם חימר,את הריח המיוחד הזה .ריח של אדמת חמרה. ריח עמוק חריף שחודר לכל תא ותא בגוף.. בכל אופן כשפיסלתי ,לא פיסלתי לפי הכללים וההוראות שהמורים נתנו אלא פיסלתי .. ??? לא יודעת ..כאילו כזה לא הייתי..הייתי במקום כזה אחר .הייתי ב ??? אי אפשר להסביר את זה..ואנשים שראו את מה שיצא אמרו לי שאני אמן.שיש לי נפש של אמן.שהיצירות לא יפות במובן הרגיל.אבל היצירות מדברות מאוד עמוק (?) חזק (?) שאי אפשר להתעלם מהן. שיש ליצירות דיבור,אמירה מאוד ..??? לא זוכרת כל כך.. זה הבריח אותי.. שנים שלא חזרתי לפסל.. שנה שעברה נרשמתי לקורס שנתי בפיסול . נגעתי בחימר, הרחתי אותו שוב ,וברחתי... אולי נבהלתי ??? לא יודעת.. בשישי כשנפגשנו,יצא לנו איכשהו לדבר שוב בנושא הפיסול לאחר שתיארתי לה איך הייתי מפסלת את הנעל הבורדו אותו נעלה, על הבליטות,השקעים,הקמט, העקמומית והצורה המיוחדת שהנעל קיבלה על כף רגלה. אמא צביה אמרה לי שכנראה אני מתגעגעת לפיסול.. אודי, כל כך מורכב לי :(( כן..מצד אחד אני ממש ממש רוצה לחזור ולפסל ..ומצד שני מפחדת שאגלה שלמעשה אין בי כלום וגם לא ייצא ממני כלום באמנות..נכון, ברחתי כשנתנו לי הערכות..אבל אולי הם לא ראו נכון וכשיביטו עוד קצת יגידו,זו..סתם אחת שלא ייצא ממנה כלום.. :(( ואודי, תבין. אני צריכה לפסל ולדעת שאני אתפרסם ואהיה האמנית המפורסמת בתבל.. כן,מפורסמת יותר מיגאל תומרקין, יותר מסלבדור דאלי.. אני יודעת שזה לא ריאלי..אבל כך, בפנטזיה,אני עדיין יכולה לפנטז והתקווה הזו עדיין נשארת..ואני מפחדת שאם אחזור לפיסול ,אהיה "סתם" עוד אחת.. וכנראה אני לא מוכנה להיות "סתם" עוד אחת.. :(( אודי, יש לך איזשהו רעיון ? משהו ? איזה זרקור להאיר לי ? במבי :(((

היי, אני ממש אובדת עצות בנוגע לאימי, היא סובלת כבר זמן רב מהפרעות פסיכוסומטיות למיניהן ואיננה מתמידה בטיפול משום שהיא פיתחה חרדה של ממש מתרופות ורופאים ולכן לא מתמידה בשום טיפול ובשום תרופה ומיד מפתחת "תופעות לוואי". מלבד זאת, יש לה בעיה פיזית של ממש שהחלה יחד עם ההדרדרות במצבה הנפשי ולא ברור מה נובע ממה... האם יש אפשרות להרחיב מעט יותר במייל? אשמח ממש להכוונה כלשהי לטיפול שאולי יכול להועיל לה משום שאינני מבינה בסוגי טיפול וטיפול פסיכיאטרי בעייני לא יכול לעזור כרגע משום שהיא איננה משלימה עם מצבה ותולה את הכל בתסמינים הפיזיים שלה... תודה רבה!

אודי, שמתי לב שאני מפחדת להתעניין באנשים, לשאול אותם מה שלומם, איך הם מרגישים, להתעניין.. בייחוד שזה עם בנים, כי אני כאילו מפחדת לשדר משהו לא נכון, איזה הזמנה או פיתוי לקשר.. מה אתה חושב? הבעיה שזה ממש תוקע אותי כי לפעמים יש אנשים כאלה חמודים וכיף לי להתכתב איתם והכל אבל אם הם מגלים התלהבות להכיר אותי יותר מקרוב זה פתאום מאיים עליי שאולי ירצו ממני משהו שאין לי לתת, שאולי יתאכזבו ממני, ומרגישה ריקה בתוכי. אני קולטת מישהו שאחרי התכתבות ממושכת בפורום קבוצתי כלשהו סביב תחביב משותף מישהו מהמשתתפים כותב לי ספציפית 'אשמח לפגוש אותך במפגש קבוצתי שנקיים' זה ממש מלחיץ פתאום שאולי מצפים ממני למשהו ואז כך או אחרת תהיה אכזבה..אולי מהנחמדות שלי אני מפזרת אותי מדי רמזים שאפשר להתקרב אליי וככה מרמה אנשים? כי שבאמת מנסים להתקרב אני קופאת בתוכי, גם אם כלפי חוץ אני לא מראה את זה וממשיכה לתקשר מהשכל כי יודעת איך 'נכון' להתנהג. אבל בתוכי בפנים אני מרגישה חלולה, לא משתפת פעולה, לא מתעניינת חזרה.. מה יהיה אודי? מה יש לי? אני עד כדי כך כלואה בתוך עצמי? אני כזאת 'נרקיסיסית' או משהו שלא מצליחה להתעניין באחרים באמת? הלוואי שהדברים האלה היו לי יותר טבעיים ופחות מאיימים :( לא רוצה טיפול של 20 שנה מסחטת כספים ארורה ושחזור טראומות, אני רוצה פתרון כבר! בא לי לבכות...זהו, דמעות, הנה. אוףףףף :(((

זה לא הגיוני. למה שקרבה תהיה משהו מאיים? למה שהאפשרות שיכירו אותי 'באמת' תחווה כמשהו 'מסוכן'? בגלל שאולי ידחו ממני וירתעו ויגעלו ממני וימאסו ממני? גם אם כן, מה כ"כ איום ונורא בזה? ולמה כל כך קשה לי עם המחשבה שמצפים ממני למשהו ושאמצא את עצמי או נגררת או נאלצת לשים גבול למישהו- בשני המקרים זה ממש קשה לי להתמודד עם הדברים האלה. כנראה יש לי חולשת אגו ממש גדולה ואיפה שהנפש מסתבכת אז השכל חושב שעות נוספות ומתעייף. מעניין אם אעיז להתמודד מתישהו. אין לי מושג :( אגב, יש לזה קשר לטרואומות מוקדמות כמו שויניקוט דיבר עליהן אודי? אני מנסה להבין דברים.

שלום אודי, השאלה שלי קשורה לנושא קצת מביך אני מניחה... האם זה לגיטימי לדבר בטיפול (עם פסיכולוג גבר) על מין? לפעמים אני מרגישה שזה קצת לא נוח לו,או שעשוי לעורר אותו מינית. אני יודעת שזה מוזר,אבל אלו לא שאלות שאני יכולה לשאול אותו. מה דעתך? יעל.

כתבתי לך לא מזמן בערך לפני שבועיים. אני לא יודע אם אתה זוכר את ההודעה שלי שאני גם הולך לעו"ס מהקהילה הגאה וכו'.. אני לבד ובודד, אני לא מתקדם בכלום האמת.. אין לי חברים, אין לי בן זוג, גם הסקס לא משהו.. אני מפחיד להכניס בחורים הביתה לסקס כי יש לי את הפחד שיגנבו ממני דברים.. לא אוהב להכניס אנשים זרים הביתה.. השבוע אני יפגש עם פסיכיאטר ומאמין שאקבל ממנו כדורים לדיכאון, להרגשה טובה.. אני נפגש עם הפסיכיאטר כל שבוע אז לכן יהיה ביום ראשון, והוא לא אוהב שמתקשרים אליו באמצע שבוע.. כל החיים לא הצלחתי לעשות משהו שיקדם אותי.. לא יודע מה לעשות האמת.. וגם לא ממש הצלחת לענות לי על הדברים שרשמתי פה בהודעתי הקודמת. בכל אופן לילה טוב

שלום דר אני בת20,משוחררת מצהל, בעקבות התפתחות חרדות בצבא וכתוצאה מכך פיתוח דיכאון קל , נגורם לגוף שלי תחושת חוסר שיויי משקל כבר שנה(לאחר בירורים ארוכים הבנו שזה ממצב נפשי) רופא משפחה נתן לי אסטו לטיפול וכרגע גם אני משלבת תוך כדי מפגשים עם פסיכולוגית,שאלתי: בעלון לצרכן רשום למתבגרים גילאים 18-24 יש סיכויי לפתח מחשבות אובדניות עם נטילת הנוגדי דיכאון, למה בעצם זה רשום? מה החשק שלי כרגע לקחת את הכדור כשאני קוראת את זה? לא מספיק יש לי את צרותיי? האם זה יכול להוסיף??תודה

שלום לך, נהפוך הוא. זוהי תשובה המכבדת את דבריך וקוראת אותם קריאה צמודה. בתגובה מתנסחת אצלך שאלה.זוהי שאלה הנוגעת לסובייקטיביות שלך. עםשאלה כזו ניתן להמשיך ולעבוד בפסיכואנליזה. קיראה פוריה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום, גיסי אובחן כסובל מהפרעת אישיות פרנואידית אך סרב ללכת לטיפול פסיכולוגי, אחותי הסבירה לי שזו אבחנה שנויה במחלוקת והם לא קיבלו אותה. עד לאחרונה הנושא פחות הפריע לי בחיי היומיום, אך לאחרונה גיליתי במסגרת "התפרצות" שלו שאני ובתי בת ה 10 הפכנו בשנים האחרונות למושא של מחשבותיו. לפי דבריו (מהם הייתי המומה !!!) הוא חושב שביתי מנסה לפגוע בילדים שלו שחלקם גדולים ממנה, ושאני פוגעת בילדים שלו, כשניסיתי להבין את דבריו תקף אותי שאני מנסה לסכסך בינו לבין אישתו. הבעיה הנוספת במצב הזה היא שאחותי מתכחשת לחומרת הבעיה וחושבת שהוא "שמר דברים בבטן יצא לו להתבטא כך", היא אינה דוחקת בו ללכת לטיפול מסיבותיה שלה ואני לא מצליחה לשוחח איתה בנושא. אנחנו נפגשים אצל הסבא והסבתא בסופי שבוע ובאופן כללי מדובר על משפחה מורחבת שמתראה הרבה. שאלתי היא איך ממשיכים להתנהל במסגרת משפחה מורחבת כשיש במערכת אדם שחושב בצורה כזאת עלי ובמיוחד על הבת שלי. האם אדם כזה עלול לפגוע בה רגשית? אני מנסה להבין איך לעזור לבת שלי ולעצמי במצב זה.

האם כפסיכולוג יש לך קריטריונים להעריך לפיהם שתם צורך של מטופל בטיפול שהחל בו? מה נחשב 'ריפוי' ו/או גדילה?

האם בכל טיפול משתחזרת טראומה או זה לא מחייב ?

שלום לך, הלוגיקה של הפסיכואנליזה היא לוגיקה של "לא הכל." בניגוד לגישות שהלוגיקה שלהן היא לוגיקה של אוניברסל ("תמיד," "כל") פסיכואנליזה מאפשרת מקום לסובייקט בייחודיותו. פרושו של דבר שהיא מכוונת להפתעה, ללא ידוע שבכל מקרה ומקרה. פרויד יעץ לאנליטיקאים אפילו לשכוח מכל נסיון קודם שלהם בעת שהם מקבלים מקרה, להתייחס לכל מקרה כאילו היה הראשון. מכאן נגזר גם שאין לפסיכואנליזה יעד מוגדר מראש לגבי סובייקט (למשל, ה"הסתגלות" עליה נוהגים לדבר פסיכולוגים, או סיפוק גניטלי באהבה בשלה, עליה דיברו כמה מתלמידיו הראשונים של פרויד). יעד מוגדר שכזה הוא דבר מה הממוקם מן הצד של האידיאל והמוסר, ואלו, הראהכבר פרויד, קשורים קשר הדוק להתענגות ולדחף המוות. אנליזה מתקיימת "ללא זכרון וללא תשוקה" כתב האנליטיקאי האנגלי ווילפרד ביון: ללא זכרון של מקרים קודמים ולכן ללא ציפיה לגבי מה ש"אמור" להתרחש, וללא תשוקה לגבי מה "נכון" עבור סובייקט מסויים. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

באשר לשאלה מהי טראומה, הרשומה בכותרת מכתבך אך לא בגופו, הרי שזהו מונח שפרויד שואל מן הרפואה, שם הוראתו "פצע." אלא שפרויד אינו מתייחס לפציעה זו בהוראה הפופולרית שקיבל מושג זה מאז, היינו ארוע איום ונורא ב"מציאות" (למשל פיגוע). את פרויד עניינה המציאות הסוביייקטיבית, המציאות של הלא מודע, ובמציאות זו, טראומה היא אפקט, תוצר של צירוף של שני רישומי ארועים. בדוגמה שמביא פרויד בחיבו מוקדם שכותרתו "פרוייקט לפסיכולוגיה לנוירולוגים," הוא מספר על אישה שהגיעה לאנליזה עם תלונה על סימפטום פובי: פחד להכנס לחנויות בגדים. היא קישרה פחד זה לארוע שזכרה מסביבות גיל 8, בו ביקרה בחנות והמוכרים לעגו לה. במהלך האנליזה, מתברר כי הזכרון המודע משמש מסך לזכרון מוקדם יותר, מודחק, אותו הוא ממשמע בדיעבד: ארוע בגיל 4 לערך (לפני האיסור על המיניות) בו נכנסה לחנות, אחד המוכרים גיפף אותה באיבריה האינטימיים, והיא חוותה מכך עונג. הקישור הלא-מודע בין שני הארועים הוא-הוא הטראומה. החוויה של הארוע הראשון עצמו כמובן אינה "משתחזרת" שהרי היא עצמה נגישה לסובייקט כייצוג בלבד (שייתכן ואף נחוותה כפנטזיה ולא כארוע בממשות, אלא שכאמור, מה שמעניין את פרויד הוא אותה תערובת של ממשות ופנטזיה שהוא המציאות הנפשית הלא-מודעת של הסובייקט); אך היא חוזרת גם חוזרת בחייו של הסובייקט. במקרה אותו מציג פרויד, העונג שנחווה בגיל 4 חוזר בכל ארוע של כניסה לחנות, חוזר בסבל מן הסימפטום הפובי. כך בכל חזרה סימפטומטית עימה פונה סובייקט לאנליזה: בגרעין הסימפטום החוזר ופוקד את הסובייקט בחייו, מעבר לכל פענוח שיוכל הסובייקט לפענח את הסימפטום באנליזה, ישנו גרעין של סיפוק עליו אין הסובייקט יודע דבר. אותו אופן סיפוק נסתר עשוי לבוא לידי ביטוי גם במה שפרויד מכנה הסגנון הארוטי של הסובייקט בחיי האהבה שלו, שההעברה, האהבה לאנליטיקאי, היא מומנט מסויים שלו. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

מה התפקיד של תנאי הסטינג בטיפול. כל אותם כללים וגבולות ו'הסירוס' שהם יוצרים בעצם. מה תפקיד שלל מחירים שאנליזנד נאלץ לשלם שהוא פונה לאנליזה? הרי אנליסט פועל תחת תנאים אלה.

שלום לך, המונח "סטינג" החביב על פסיכולוגים דווקא זר לפסיכואנליזה. הווה אומר, אין לאנליזה זמן ומקום קבועים – שהרי הזמן והמקום בהם מדובר הם אלו של הלא מודע. פרויד למשל, קיים לעיתים מפגשים אנליטיים תוך כדי טיול עם האנליזנדים ב"פראטר" בוינה. זאת משום שה"מקום" של האנליזה הוא ה"סצנה האחרת" של הלא מודע, והתנאי להגחתה של סצנה זו אינה קליניקה או ספה אלא התמקמות נכונה של האנליטיקאי במבנה הסובייקטיבי של האנליזנד: המיקום של מי שמסכים להנחת הידע מבלי להאמין בה יותר מדי, ותופש את המקום, במערך הנפשי של הסובייקט, של אותו סיפוק ממשי שנרשם אך הושם תחת מחיקה, ומאז ואילך פועל כמה שלאקאן כינה הסיבה הנפשית של הסובייקט. זה משום כך שבפסיכואנליזה ישנו רק סובייקט אחד: האנליזנד, ולא ניתן לחשוב על האנליזה כעל אינטרסובייקטיבית, ובודאי לא כשיחה בין שתי פרסונות. באשר לזמן, עקרון יסוד של הפסיכואנליזה הלאקאניינית, בפרט באנליזה של הנוירוזות, הוא המשך המשתנה של הפגישות. הזמן של הלא מודע אינו הזמן הדיאכרוני, הכרונולוגי. זהו זמן של פעימות, ומשכה של פגישה אנליטית עשוי להיות פעימה אחת כזו, בה מגיח הסובייקט. כלומר, אין "סטינג" באנליזה במובן של "כללים וגבולות" קבועים מראש ותקפים לכל באשר לזמן ולמקום, וממילא לא באלה מתגלם הסרוס (אבדן סיפוק) והם אינם "יוצרים" אותו. באשר לתשלום, אף כאן אין "סטינג" ואין סטנדרד, וגם כאן אנליזה בניגוד לפסיכורתפיה או טיפול פסיכולוגי גזורה לפי מידה. אלא שכאן, משום שמה שמדובר בו (בשונה מצירי החלל והזמן) הוא אובייקט סיפוק דחפי, אכן מדובר באבדן סיפוק, ולכן בסרוס. ואכן, יש תפקיד לאבדן הסיפוק באנליזה. בסבל מהסימפטום עימו פונה סובייקט לאנליזה ישנו גרעין של סיפוק נסתר. סיפוק זה, אותו כינה לאקאן "התענגות" הוא שנמצא בבסיס מה שפרויד כינה כפיית חזרה: החזרה על אותו סבל שעשוי להראות לסובייקט כגורל מר שפוקד אותו או כנטייה של האחר להתעמר בו. משום הסיפוק הכרוך בסימפטום קשה מאד לוותר עליו. "תפקיד" אבדן סיפוק ממשי בכל פגישה אנליטית—התשלום – מכונן מנגנון של אבדן סיפוק התומך מבנית באבדן הסיפוק שבסבל מן הסימפטום. אך כמובן, אין סובייקט ש"נאלץ לשלם כשהוא פונה לאנליזה." פניה לאנליזה היא רגע של בחירה. כך גם המשכה, עד סופה. באשר לאנליטיקאי, הוא "פועל תחת תנאים אלה " במובן זה שמה שהפך אותו לאנליטיקאי אינו תעודות או תארים אקדמיים (אין תואר או דיפלומה של פסיכואנליטיקאים) אלא ההליך האנליטי שעבר ושהוא תוצר או אפקט שלו. ומאותו רגע בו הפך מאנליזנד לאנליטיקאי, כתוצר של האנליזה שלו, זה הוא, אומר לאקאן, שמשלם: משלם, למשל, במילים שלו (שאינו אומר), בפרסונה שלו שנוכחת בפגישות נוכחות שותקת (אין אנליזה שמתקיימת בהעדרות, כתב כבר פרויד, אמירה שמקבלת משנה תוקף בימינו בהם מוצעים טיפולים בטלפון או באינטרנט), בשיפוט האיטימי שלו (לא הוא שיקבע, למשל, מה טוב או נכון עבור אנליזנד)... בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

נטיעה טובה גם לך.. מאחלת לך אודי,שתראה את הפירות של נטיעותיך .והפירות שיצמחו , מיוחדים בעולם יהיו ,ויהוו קרן אור מיוחדת בעולם כולו. שלך-במבי.

שלום, קוראים לי קוראל ואני בת 17.5. לפני כשמונה חודשים אובחנתי ואני סובלת מחרדות מזה שנים. חרדה חברתית, חרדה קיומית (קיום פחות) ולפני כשנתיים התפתחה אצלי הפרעת הדה-פרסונליזציה ובנוסף סינסתזיה. עד לפני מספר חודשים הייתי רואה כל מיני דברים מוזרים (בעיקר בלילה), מן כתמים לבנים זזים לי אל מול העיניים והבזקי אור פעם אחת גם חשבתי ששמעתי משהו (הייתי בחדרי, לבד). הבזקי האור והכתמים הלבנים היו מופיעים לפעמים גם ביום אך בעיקר בלילה. הייתי מוצאת עצמי (עד עכשיו, אך פחות) מסתובבת אחורנית כי חשבתי שהרגשתי הבזק של אור מאחורי.. ושתמיד יש משהו סביבי.. כמו כן, כיוון שזה בעיקר היה קורה בלילה הייתי נוהגת לצאת בריצה מהחדר למקום מואר ועד היום יש בי קצת חשש להיכנס למקומות חשוכים לבדי. מזה יכול להיות? בתודה, קוראל

פשוט לא להיות בחיים האלו לא מסוגלת כבר, נגמרו הכוחות די, אין לי כבר כוח לחיות

כי אני פשוט לבד.. וכל סוף שבוע גורם לי להרגיש רע עוד יותר ולגלות עד כמה אין לי אף אחד בעולם הזה. ותכף פורים ואני יודעת שאמצא את עצמי לבד ): ואני לא יודעת איך אפשר לפתור את זה, כי שום טיפול או תרופה לא תביא לי חברים, אז מה זה בעצם שווה? ואתה תגיד שאולי כן, אבל אני מתקשה להאמין בזה..

פשוט נמאס לי כ"כ. מצד אחד אני רוצה רק חיים קלים ונחת. עובדת בעבודה של ראש קטן,משרה חלקית, שלא יהיה סטרס. מצד שני אין לי תחושה של ערך עצמי :( גם מטפלים ממש לא עוזרים לי בזה כי משקפים איזה פער בלתי נסבל בגורל התפתחותי מבחינת יכולת תפקוד. לפחות יש כאלה יותר ענווים בקטע הזה ולא מתלהבים מעצמם. אני רק בת 32 ובוחרת בנחת. נחת זאת בחירה של זקנים בבית אבות. ואולי אפילו שם יש יותר 'אקשן' מאשר בחיים שלי... היום לקחתי חתיכת עוגה מעבר למה שהגדרתי לעצמי והצלחתי ברגע של התאפסות לאפק את עצמי ולהחזיר אותה. עמדתי בתפריט שהגדרתי.לא להתפתות שוב להסחפות שתגרום לי להתאכזב מעצמי. אז הצלחתי. הצלחתי. יום נקי, לא הייתה זלילה, לא הייתה הקאה. אפילו עשיתי ספורט! אבל כמה אפשר לחיות ברמה הזאת? בינתיים יש אנשים שעושים כ"כ הרבה, מסתובבים בעולם, מנהלים פרוייקטים, מתראים עם אנשים, עושים דברים, עצמאיים, בלי חרדות ומחסומים, חיים! פרודוקטיביים! הפערים האלה משגעים אותי... אוף איזה גורל זה :( אני רוצה להשתייך למקום אחר.

אני הגבתי למ. וזה לא מופיע. תוכל לבדוק בבקשה

אמנם אני שמחה כלפי חוץ אני צוחקת.. הכל נשמע טוב ויפה.. הכל הולך על מי מנוחות.. אבל בפנים הכל נאכל.. אני מרגישה כאילו הנפש, הזכרונות, הסודות, אוכלות לי את הקיבה.. את הגוף, את הנשמה.. כולי כואבת בשקט.. כשאף אחד לא רואה כשאף אחד לא מרגיש.. בשקט במיטה.. שלפעמים היא גם לא המיטה שלי.. שיכורה לא שמה לב איפה אני. העיקר לשכוח לרגע.. העיקר להתפרק לחתיכות.. לא להרגיש.. להיעלם בפנים.. בחלל הריק שבתוכי.. בלי לאכול.. כבר כלום לא מציק לי.. אני נמצאת בניתוק, בייאוש, בקהות חושים.. באדישות... אבל בפנים הכל גועש.. אני מנסה להתעלם.. אבל זה רוצה לפרוץ החוצה... אני כבר לא יכולה יותר.. אבל כבר כולם התייאשו ממני.. אפילו היא אמרה לי שהיא לא יכולה לעזור לי.. מקרה אבוד... אפשר להגיד..

לא נהנית יותר מכלום ,אין לי חשק לקום בבוקר, ואין לי חשק ללכת לישון בלילה גם שאני עייפה אני מורחת את הזמן עד שאני הולכת לישון לפנות בוקר,בוהה בטלויזיה ורק אחרי הרבה זמן אני שמה לב שהיא בווליום נמוך מידי מכדי לשמוע משהו בכלל, אני עצובה מאוד לא מוצאת לעצמי כיוון בחיים לא מתפקדת לא לומדת לא עושה כלום במשך היום רק כמה מאוחר הצהריים אוכלת מעט מאוד ובוהה בטלויזיה או סתם בספה עד שעות מאוחרות בלילה ורק אז הולכת לישון בייאוש. איבדתי את התקווה הגדולה שפעם היתה לי ,זה כבר לא אני . אני בדיכון עמוק כבר שנים טופלתי גם בכדורים ולא עזר . אין לי עוד כוחות להמשיך לבסול . התייאשתי מהבל ואני לא יכולה עוד.

שלום לך, "לא נהינית," "לא מוצאת," "לא לומדת," לא מוצאת" -- ובכל זאת שוללת פעלים ופעולות לא מעט. שוללת בדיבור שאת מפנה, ממענת לאחר שיתכן ואת מניחה לו ידע על סבלך. יתכן ויש בכך הימור על הדיבור במקום בו לדבריך הכדורים לא עזרו. הפסיכואנליזה היא אכן הימור על מיעון שכזה כמה שעשוי לשמש נקודת עיגון, שהחל ממנה עשוי להשתנות דבר מה בסבל. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

מה שלומך ? אצלי בגדול בסדר.. גם עם אמא צביה רגוע. אתה יודע ? לא בחרתי. לא ידעתי למי לבחור. לא הצלחתי לבחור. קצת חבל לי שלא הייתי שותפה פעילה, אבל באמת לא הצלחתי לבחור במפלגה ובעומד בראשה שיניחו את דעתי.. אני שואלת את עצמי אם יש כאן סימבול למשהו שאני לא מצליחה לראות או שהדברים פשוטים ??? יש לך איזשהו רעיון אודי ? וחוצמזה ,כותבת כי מתגעגעת אליך. שלך-במבי.

היי ד"ר אודי שמי רם,נדמה לי כי זו ההודעה השלישית שלי בפורום ולעינייני לפני כחצי שנה נעקצתי על ידי עכביש ונכון ללפני חודש הפוביה שלי די החמירה חשוב לי לציין כי בשל הידע הנרחב שלי בפסיכולוגיה אבחנתי את עצמי כארכנופוב אך לא הסתפקתי בזה ופניתי לקבלת איבחון וטיפול של איש מקצוע בשל גישתו של הפסיכולוג שלי הפסקתי להיפגש עימו ומאז חשבתי לטפל בעצמי דרך טיפול קוגנטבי-התנהגותי בשיטה של הקהייה שיטתית רציתי לדעת מהי עמדתך בנושא בנוסף לאמור לעיל חשוב לי לציין כי הפוביה שלי באה לידי ביטוי בכך שאני מאוד מפד מעכבישים,הם מאוד אבל מאוד מגעילים אותי,אני מפחד לשהות בסביבתם ולאחרונה אני מרגיש מעיין טי]ות של מים בעיקר על ידי ובשל כך אני חושב כי זה ארס אך כמובן שלא בשכל הישר אך בכל זאת אני רץ לשטוף ידיים מצפה לתשובתך רם

דרך אגב תהיתי עם תוכל לרשום לי את השלבים בטיפול בהקהייה שיטתית וכל כמה זמן לעבור שלב וכן פרטים וספים בכדי שאוכל לטפל בעצמי בדרך הטובה ביותר בנוסף על כך רציתי לדעת אם אתה יכול למחוק מספר הודעות שרשמתי בפורום בעבר בכדי שהם לא יופיעו פה ויגרמו לי למבוכה

שלום ד"ר בונשטיין אני סטודנטית לעיצוב תעשייתיוכרגע עוסקת בפרויקט הגמר שלי שבו בחרתי לעצב ערסל המקנה "פרסונל ספייס", מקום ל"בריחה" בדומה ל"מחנה" שהיה לנו בתור ילדים, לבית העץ או לכל מקום אחר אליו היינו בורחים למצוא מחסה, השראה, מקום מסתור וכד'. אני כרגע מנסה במהירות להוכיח ולבסס את הצורך למוצר מבחינה ריגשית ופסיכולוגית (של כל אחד מאיתנו) ולמצוא את השורש של הרצון הזה ותהיתי אם אוכל לשוחח עמך בנושא, במידה ויש לך אינפורמציה שתוכל לקדם אותי במחקר? או אולי אפילו הפניה למחקרים שיוכלו לעזור? המון תודות על זמנך בכל מקרה

תודה רבה! האם אתה מכיר ויכול לכוון אותי למאמרים ספציפיים או אתרים בהם קיים מידע על הצורך האנושי במקום כזה, מה מקור הצורך ומהותו בשבילינו? אני פשוט לא יודעת איזה מונחים נכונים מקצועית, לצורך חיפוש, אשר יפנו אותי למקומות הנכונים ושוב תודה

האם כל מטפל פסיכולוג חייב להיות גם חוקר? כי אם לא, אז למה לומדים כ"כ הרבה סטטיסטיקה בלימודים לפסיכולוגיה?

היי אני בת 23, הייתי בזוגיות ראשונה במשך 3 חודשים עם גבר בן 29, ונפרדנו לפני שבוע. היה ביננו קשר ממש יפה וטוב. הייתה הרבה מאוד תקשורת והייתה אהבה. הדבר היחיד שהפריע לקשר ביננו במהלך כל הזמן הזה, היה שגם אני הייתי החברה הראשונה שלו והוא לא ידע שלפעמים בזוגיות צריך קצת לוותר לפעמים על דברים שהיית רגיל אליהם בתור רווק. העבודה שלו הייתה מספר 1 בשבילו, החברים שלו גם באו לפניי... לא היה כל כך מאמץ מבחינתו למשל לפגוש אותי במקום חברים, או לשלב בין הדברים בצורה הגיונית. הייתה אהבה גדולה מאוד בהתחלה, אבל לאט לאט אני חושבת שהתחיל להימאס לו מעניין ה"להיות עם חברה" כי זה כלל הרבה דברים שלא היו לו נוחים והוא העדיף לחזור לחיי רווקות. הוא סיפר לי שיש לו חלום לטוס ל3 שבועות עם חברים לתאילנד. משהו שהוא מתכנן הרבה זמן. בסופו של דבר החברים האלה לא יכלו להגיע ומכל ה"חבורה" נשארה ידידה אחת שכן רוצה לטוס איתו. הוא התכוון לטוס עם ידידה לתאילנד 3 שבועות, וזה לא התאים לי, אפילו שזה חלום שלו וניתקתי איתו את הקשר (למרות שהוא רצה שנישאר חברים). בכל מקרה, בשביל לטוס לתאילנד עם הידידה הוא הסכים לוותר עלינו (הייתי בשוק כי חשבתי שהוא אוהב אותי, ואני יודעת שאין שום דבר בינו לבין הידידה). זה נפל עלי כמו רעם ביום בהיר, כי רק יומיים לפני זה עוד נפגשנו והיה מדהים. לא יודעת איך להתמודד עם המצב. אני אוהבת אותו, מבחינה רגשית הייתי רוצה לחזור אליו. מבחינה שכלית והגיונית ברור לי שאני ממש לא רוצה כי מגיע לי מישהו שיאהב אותי ויעריך אותי ולא יטוס עם ידידות, אלא איתי. אם הייתי יכולה לשנות מציאות הייתי גורמת לו להבין שהוא עושה טעות שהוא מוותר עלינו. אבל אני לא יכולה לשנות מציאות, וגם אף אחד לא אמר שזו אכן המציאות. יכול להיות שזה לא טעות הטיסה הזו, וזה מה שצריך להיות. קשה לי. אני בוכה. אני חושבת על כמה טוב היה לנו. בא לי אותו שוב. מה עושים? איך מתמודדים?

לא ממש נשמע טוב לנסוע רק עם ידידה ... ( עם חבר'ה דווקא בסדר) ובלי כל קשר למקובל או לא. אם זה לא מקובל עליך,יש לכם בעיה. אם הוא לא מוכן להתחשב בדעתך, כנראה שהוא לא רואה את היחסים הללו כ"כ מושלמים. ולך מגיע יחס כמו שמגיע לך.

האם תוכל לאפשר להכיר מעט את הדעות של האיש שמאחורי התגובות המיקצועיות והתמונה?... רק אם שיך מבחינתך לענות לשאלת המליון- לאיזה מפלגה הצבעת?

ותוסיפי לרשימה עוד כמה שאלות, כמו: מה דעתך על שיעורי ריבית בנק ישראל? מה דעתך על חינוך דמוקרטי חינם לכלל ילדי המדינה? מה דעתך על חוק ההקפאת ביציות? נגמרו לי הרעיונות, אבל אפשר להמשיך לחשוב...

בניסמים מי הבכור בן 20 בגיל 17 החל להשתמש בסמים קלים יצא ממסגרת צבאית לאחר חודשים לא מסתדר בשום מקום עבודה עצבני מתנהג לא יפה להוריו אובחן כסובל מדיכאון אך מסרב לקחת טיפול החשיבה שלו נפגעה בעל ערך עצמי נמוך. כיצד אפשר לטפל בו ולהביאו למסגרת כמו כפר איזון שנראית לי הכי מתאימה ? החיים שלנו נהרסו ואנו עובדי עצות

שלום רב, אשמח להמלצות על פסיכולוגים אשר עובדים בהסכם עם הכללית בתל אביב. ישנה רשימה ארוכה ואנני יודעת כיצד לבחור מבין המטפלים הרבים. בתודה מראש, ליבנת

הי אודי, עד כמה מקובל לדעתך טיפול ארוך, של 20 שנה נניח, שהכוונה להעביר אותו ככה כל החיים ולא לוותר על האמא האלטרנטיבית שתמיד שם?

אני במצב לא משהו..לוקחת קשה וללב יותר מדיי...אני רגישה...אני משלמת בימים האחרונים את היותי "אדם טוב", שרוצה לרצות את כלם ולא יכולה להכיל את זה שאני מעירה למישהוא משהוא והוא נפגע ממני....ובנתיים אני נפגעתי..מאוד..מעצם היותי מרצה את כלם......אוף אודי......אני מרגישה שנכשלתי כמנהלת....קשה לי ניהול..אולי לא כל אחד בנוי לזה.אבל זה חלק מהעבודה שלי שאני חייבת ללמוד איך...והפעם הטוב לב שלי בעוכריי....נפגעתי מכך שאני לא רוצה לפגוע באחר וזה בא על חשבוני...איך לומדים אודי, איך לומדים לא לקחת על עצמי אשמה של אחרים בעצם...שלא בהכל אני אשמה...שאני בסדר? איך לומדים?????למה על אנשים טובים יש אנשים שמצפצפים עליהם????למה?????????איך חושבים עם השכל ולא עם הרגש?יש לזה בכלל מתכון????להפסיק להיות כזו רגישה.להפסיק לקחת כל דבר ללב ושכל דבר הוא נגדי ואני אשמה....למה אני כזאת????????איך אפשר לשנות??????האם אוכל לשנות זאת אי פעם.להפסיק להיות פריארית ולהתחיל להתחשב ברצונות שלי??זה אפשרי בכלל?????????אוף........למה זה קורה? אתה יכול להסביר לי למה אני אשמה בהכל????????הרי זה לא הגיוני בשכל........מאיפה זה מגיע??????רגשי אשם.לקחת הכל על עצמי....לא לפגוע לעולם ברגשי האחר גם אם זה בא על חשבוני למה??????????????

ואם תנאי הטיפול מסרס ומתסכל סיפוקים לאן זה מוביל? האם הצורך בסיפוק נעלם או שהוא פשוט מתועל לאפיק אחר? ולמה בעת טיפול פסיכולוגי אנליטי המפגש עם תסכול במקרה שלי היה נורא כ"כ, ממש תחושה של אובדן שליטה 'וחורבן עולם'? ובעצם האם התשלום למטפל נועד להוות גורם מסרס ומתסכל בשירות אמונה טיפולית או שזה תשלום עבור משהו אחר שהמטפל מעניק למטופל? איך זה מסתדר?

שלום לך, כותרת של שאלה למכתבך, שאלה על הבדל, ולמעשה על יחס בין שתי קטגוריות (פסיכואנליזה" ו"פסיכותרפיה פסיכואנליטית"); וסיומו שאלה על "איך זה מסתדר?" בתווך, בגוף המכתב, סדרה של שאלות שתכנו של רובן נסוב סביב סיפוק ואבדנו, ומבנהו של רובן נשען על ו'ו חיבור תחילית ("ואם תנאי הטיפול ..." "ובעצם האם..." "ולמה במקרה שלי..."). ו'ו החיבור היא אוגד האמור להצביע על משפט מחובר, אך כשהיא תחילית היא מצביעה למעשה על משפט חסר. דבר מה הלך לאיבוד, נשאר לא נאמר, הוחסר, מן הטקסט שלך עצמך. דבר מה, אם כן, לא הסתדר. ההתנסות הפסיכואנליטית אכן מלמדת כי דבר מה אינו מסתדר. בעיקר בין גבר לאישה, בעיקר ביחסי האהבה, יש משהו שתמיד לא הולך, לא מסתדר בשדה של ההבדל, שהוא בסופו של דבר תמיד ההבדל המיני. לאקאן כינה זאת "אין יחס מיני." אין הרמוניה אידילית גם ביחסי האהבה המאושרים ביותר, כפי שאמר פרויד. אלא שלעיתים קרובות, דווקא הסבל הנובע מהעדר היחס המיני מתברר באנליזה כמקור הסיפוק של הסובייקט: סיפוק פרדוכסלי שהוא סיפוק בסבל, סיפוק אותו כינה לאקאן בשם "התענגות." סיפוק מבעית וממית זה שחוזר בחייו של הסובייקט כאילו הוא כפוי עליו חזרה שאינה אלא גילום של מה שפרויד כינה דחף המוות הוא שניתן לוותר עליו, לאבד חלק ממנו, במהלך הריפוי הפסיכואנליטי. אבדן הסיפוק שכרוך בתשלום הוא גילום מבני מסויים של אבדן סיפוק זה. הויתור על ההתענגות שהפונה לאנליזה סובל ממנה בה בעת שהיא הדבר שקשה לו ביותר להפרד ממנו משופ הסיפוק הכרוך בה מאפשר את הפקתו של הלא מודע, כלומר של הסובייקט, כתוצר של האנליזה עצמה. בשונה מכל מה שמכנה עצמו "תרפיה" לפסיכואנליזה אין תכלית, אך יש לה סיבה: הסיפוק שאבד ועשוי לשמש כסיבת הסובייקט, סיבת האיווי. לכן כפי שאיו יחס בין גבר לאישה אין יחס בינו לבין הפסיכואנליזה גם אם הוא עושה שימוש במושגים מבית היוצר של פרויד ולאקאן. העדר היחס, עם זאת, הוא העדר פורה ממש כמו אבדן הסיפוק שהפסיכואנליזה מכנה סרוס. זה בתחומו שמתאפשרות האמצאות בחיי האהבה, ומתאפשרים החיים. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לך, כותרת של שאלה למכתבך, שאלה על הבדל, ולמעשה על יחס בין שתי קטגוריות (פסיכואנליזה" ו"פסיכותרפיה פסיכואנליטית"); וסיומו שאלה על "איך זה מסתדר?" בתווך, בגוף המכתב, סדרה של שאלות שתכנו של רובן נסוב סביב סיפוק ואבדנו, ומבנהו של רובן נשען על ו'ו חיבור תחילית ("ואם תנאי הטיפול ..." "ובעצם האם..." "ולמה במקרה שלי..."). ו'ו החיבור היא אוגד האמור להצביע על משפט מחובר, אך כשהיא תחילית היא מצביעה למעשה על משפט חסר. דבר מה הלך לאיבוד, נשאר לא נאמר, הוחסר, מן הטקסט שלך עצמך. דבר מה, אם כן, לא הסתדר. ההתנסות הפסיכואנליטית אכן מלמדת כי דבר מה אינו מסתדר. בעיקר בין גבר לאישה, בעיקר ביחסי האהבה, יש משהו שתמיד לא הולך, לא מסתדר בשדה של ההבדל, שהוא בסופו של דבר תמיד ההבדל המיני. לאקאן כינה זאת "אין יחס מיני." אין הרמוניה אידילית גם ביחסי האהבה המאושרים ביותר, כפי שאמר פרויד. אלא שלעיתים קרובות, דווקא הסבל הנובע מהעדר היחס המיני מתברר באנליזה כמקור הסיפוק של הסובייקט: סיפוק פרדוכסלי שהוא סיפוק בסבל, סיפוק אותו כינה לאקאן בשם "התענגות." סיפוק מבעית וממית זה שחוזר בחייו של הסובייקט כאילו הוא כפוי עליו חזרה שאינה אלא גילום של מה שפרויד כינה דחף המוות הוא שניתן לוותר עליו, לאבד חלק ממנו, במהלך הריפוי הפסיכואנליטי. אבדן הסיפוק שכרוך בתשלום הוא גילום מבני מסויים של אבדן סיפוק זה. הויתור על ההתענגות שהפונה לאנליזה סובל ממנה בה בעת שהיא הדבר שקשה לו ביותר להפרד ממנו משופ הסיפוק הכרוך בה מאפשר את הפקתו של הלא מודע, כלומר של הסובייקט, כתוצר של האנליזה עצמה. בשונה מכל מה שמכנה עצמו "תרפיה" לפסיכואנליזה אין תכלית, אך יש לה סיבה: הסיפוק שאבד ועשוי לשמש כסיבת הסובייקט, סיבת האיווי. לכן כפי שאיו יחס בין גבר לאישה אין יחס בינו לבין הפסיכואנליזה גם אם הוא עושה שימוש במושגים מבית היוצר של פרויד ולאקאן. העדר היחס, עם זאת, הוא העדר פורה ממש כמו אבדן הסיפוק שהפסיכואנליזה מכנה סרוס. זה בתחומו שמתאפשרות האמצאות בחיי האהבה, ומתאפשרים החיים. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

רשמת בתשובתך שהפונה לאנליזה סובל מן ההתענגות אך גם מפיק ממנה סיפוק- כי הסיפוק הזה מאפשר הפקת הלא מודע, הפקת הסובייקט כתוצר של האנליזה. לא לחלוטין הבנתי את הכוונה. האם אפשר להמחיש זאת בשפה נגישה יותר או בדוגמא? נאמר אדם מגיע לטיפול עם ההשלכות שלו וציפיות ומשאלות שמפנה בהעברה לאנליטיקאי.. מתוך תקווה לפתרון לסבל הוא מוכן לשלם מחירים וכל מה שכרוך באנליזה, אבל אח"כ המחירים האלה הופכים לסיבה הנוכחית לסבל כי לא מספק מענה מושלם, אין התאמה מושלמת, משהו תמיד חסר.. תמיד יש על מה להתלונן או כמיהה לחתור אל ההרמוניה, ואז טיפול מפנה להתבונן על זה- על הסבל שכרוך בהעדר הזה? אבל איך יוצא מזה משהו פורה? האם ההעדר הזה לא מזמין בסופו של דבר מרד מצד האנליזנד על תנאי הסירוס, מחאה והסתלקות מן האנליזה?

באשר לשאלה "אם האנליטיקאי רותם יחסי העברה כדי לכוון פציינט לקבל החלטות בחייו בכוון הסתגלותי," עמדתו של לאקאן הייתה חד משמעית כי אנליטיקאי מכוון את הריפוי, לא את הפציינט. אנליזה מכוונת להפקתו של הסובייקט של הלא מודע ושל הפתרונות הייחודיים לו, ולכן וודאי שכיוונה אינו "הסתגלותי." בשונה מפסיכותרפיה, אנליזה אינה מסתיימת ביישור קו עם "מציאות" שמצופה מהפציינט "להסתגל" אליה. יישור הקו הוא תנאי להתחלתה, לא סופה, של אנליזה, והוא אינו עם סטנדרד אוניברסלי כלשהו, אלא עם ממשותו הסובייקטיבית של הסבל עימו פונה אדם לאנליזה. מדובר על רגע בו הסובייקט מכיר בסבלו לא כמה ש"קורה" לו אלא כמה שיש לו עצמו חלק בהתחוללותו . בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

באשר לשאלה בדבר סיומו של יחס ההעברה, סיום זה אינו כלל ראיית האנליזנד את האנליטיקאי "כאדם כמוהו," שהרי אנליטיקאי אינו פועל בהעברה כזולת (אדם אחר, אדם "כמוהו") וגם לא כסובייקט (מי שנוכח בטיפול עם הלא מודע שלו, כפי שטוענות גישות אינטרסובייקטיביות והתייחסותיות בפסיכותרפיה), אלא כאובייקט: כמי שמתמקם באותה נקודה במערך הנפשי של האנליזנד שהיא סיבתו. וזה כאובייקט שאנליטיקאי מושלך מן ההעברה. גם רגע זה, כמו רגע הפניה לאנליזה, הוא אקט: רגע של הימור מצידו של הסובייקט. לרגע זה לא ניתן לתת ערבות מראש, אך ניתן לדעת עליו בדיעבד, במידה וסובייקט שיצא מן הסצנה האנליטית בוחר לתת עליו עדות בפני אסכולה של אנליטיקאים: לחלץ ממה שהייתה האנליזה שלו ידע חדש שניתן למסירה. זה מנקודה זו בלבד שניתן להווכח בכך שהתחוללה אנליזה.

שמובילים לנפילה הבאה. אפשר לעצור את זה????????

סתם...קצת עצוב לי...מתגעגעת גם לפורם.אז באתי.....ו.....קצת לבד...רוצה להיות יותר יחד...אפשר? היום הייתי אצלה אחרי שניסינו להפגש כבר מזמן ולא יצא לנו....שמחתי שסוף כל סוף נפגשנו אבל אז..התאכזבתי שלא יכולתי מולה פתאום.....ו.......עכשיו שוב אין לשתינו זמן להפגש בקרוב רק עוד הרבה זמן.אוף אודי...רציתי להסביר לה כמה היא חסרה ומה הקשר שלי אליה והריחוק גורם לי ולא הצלחתי...רק ספרתי מה עבר עליי בתקופה האחרונה......ואודי יוצא לי להפגש איתה בערך פעם בשלושה שבועות או חודש...כשאני צריכה אני קובעת....והחלטנו לחשוב על משהו קבוע כמו פעם בשלושה שבועות כדי שלא אגיע למצב שאני לבד וכבר ממש לא יכולה כי ככה זה היה......מה דעתך על לקבוע כשצריך או פעם בשלושה שבועות קבוע? אני חושבת שאתה מעדיף קביעות...אבל פעם ב.....זה גם לא כמו פעם בשבוע......אוף......שוב זקוקה.......יש כזאת תחושה שאם אני לא רואה אותה היא כאילו לא קיימת כמו תינוק שאם הוא לא רואה משהו אז הוא לא קיים מבחינתו........אוף......הזדקקות של תינוקת כזאת מערסלת חסרה לי.....וכל כך רציתי חיבוק אבל אני כבר לא מעיזה לבקש ממנה............באסה.....אין מצב לחזור לפגישות סדירות...............ותחושת הלבד מוחשית יותר כשאני לא קובעת פגישות.....וחבל..........הריחוק לא עזר להרגע כמו שקיויתי זה עזר רק בהתחלה...........אודי, אני זקוקה למילים חמות, אולי מלטפות שאדע שזה בסדר שחזרתי גם לפה...שאני רצויה, אהובה, ואפשר לסבול אותי.אוף.........

"כמה טוב שבאתי הבייתה...מקווה שכמה טוב לראות אותי שוב"..וזה באמת בסדר...ואני "רצויה תמיד" :) כמה מחמם את הלב אודי יקר!... אפתח הודעה אחרת כדי לשאול ולספר משהו....

האמת שכשראיתי שכתבת, סיננתי לעצמי "ישששש" פשוט כי אני נמצאת עכשיו במצב הזה, הקשה והמתסכל של פרידה מהמטפלת. נפרדנו ומאוד קשה לי ואת משמיעה את קולם של אלה שבאים והולכים.

בהחלט לא קל...וואו..אשמח לשמוע ממך על מהי הפרידה בשבילך? אצלי זה לא ממש דוגמא טובה..כי אני באמת חושבת שאחזור ולא ממש נפרדנו..כרגע אני בתחזוקה כמו שאודי כתב..והנה אני מוצאת את עצמי שוב כאן, למרות שגם כאן אכשהוא "נפרדתי"....ועוד אחזור גם לכאן כנראה...לי לא התאים ממש פרידה כנראה...

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג לטיפול בשליטה בכעסים באזור השרון\עמק חפר תודה שבוע טוב גלן

[email protected] לא מדובר באלימות במשפחה אלא באדם שנוטה לכעוס על כל מיני דברים שלאו דווקא בשליטתו. חס וחלילה לא אלים, אך בכל זאת זו התנהגות שמפריעה מאוד. אשמח להמלצה של כמה פסיכולוגים, נשים וגברים תודה רבה גלן

מאוד מאוד מפריע לי כשלועסים לידי, בעיקר ירקות או דברים רועשים. אני מרגישה שאני חייבת ללכת משם, לצאת מהחדר או לקום מהשולחן, זה משגע אותי. האם יש שם להפרעה זו? האם טיפול יכול לעזור?

היי! כשקראתי את מה שכתבת עלה לי חיוך גדול! אני גם כזו... כשדיברתי על זה עם המטפלת שלי, הבנתי שאצלי זה הרבה בגלל שיש בזה משהו מאוד "חייתי".... אולי אצלך יש הסבר אחר... בובי.

כתבתי הודעה שנעלמה ומקווה שלא תקבל זאת פעמיים. רציתי לשאול אם זה שמטפל שמעדיף מטופל אחר במקומי מרמז שעליי פשוט לעזוב? הייתי צריכה שינוי במועד הפגישה והיא הבטיחה שיהיה בסדר וסיכמנו יום ושעה. פתאום כשהגיע זמן השינוי אמרה ש"נתפשה" לה השעה...(או במילים אחרות - מעדיפה מטופל אחר עליי!!) ושנמצא זמן אחר או בטלפון.. הבעיה שהתערער לי האמון וזו לא הפעם הראשונה שהיא עושה כל מיני טעויות על גבי..(אני איתה מאז שהתחילה)אני גם כך מצולקת מה רבה דחיות שעברתי איתה וגם בחיי ובאופן פרדוכסלי, צריכה אולי עכשיו טיפול לצלקות הטיפול הנוכחי. אבל --- עייפתי ולא נראה לי שאמשיך עוד. מצבי לא טוב אבל הטיפול לא משפר ואולי אפילו מזיק לי. חשוב לי לדעת , אודי מה דעתך..כמובן עלסמך דבריי.. אם זה לא מרמז על דחיה שלה אותי גם אם לא מודעת . תודה ושבוע נעים

זה שוב קרה לי שכתבתי הודעה.. ארוכה שלפתע התעופפה לה.. מקוה שלשומקום..כי מתחילה להיות פרנואידית.. שוב מקוה שלא תקבל פעמיים.. הייתי מעדיפה שהיית צודק.. ושזה רק יהיה "בראש שלי ונדמה לי".. אבל יודעת בוודאות שהמועד שהובטח היה פנוי..ורק שבוע לפני שהיינו צריכות להיפגש בו..היא הודיעה שהוא כבר לא.. מה שבעצם חשוב לי לדעת ממך.. אם קיימת אפשרות כזאת שזה סימפטום לשחיקה ממטופל.. ואף לרצון שיעזוב..לא במודע..היא כבר התנצלה..אךלא הסבירה..וברור לי שכשנדבר שוב.. היא "תעביר את הכדור אליי ולחוויה שלי את הדחיה ולא תסגיר את המניע והסיבה שלה להפרת האמון הזאת.. רק שואלת אותך..אם לדעתך יש אפשרות לכך שהיא עצמה לא מודעת לכך ובעצם רוצה שאעזוב? .. עם כל הכאב והוא עצום.. אני מעדיפה לדעת

ערב טוב ד"ר אודי בונשטיין שמי דנדי 1990 ואני בת 22 אני מאובחנת כלוקה בתסמונת טוראט מגיל הילדות ואני במעקב טיפול תרופתי ואצל פסיכיאטרית כמו כן רציתי להיתייעץ איתך יש לי חשד למחלת קרוהן ואני נימצאת בבירור כבר 3 שנים כל הזמן בדיקות מימין ומשאל ועדיין אין לי אבחנה ולא יודעים בוודאות אם יש לי את המחלה כמו כן עשיתי בשנת 2009 סיטי למעי הדק זאת בדיקה מיוחדת מאד והיא הדגימה היצרות במעי הדק הסופי כמו כן התחלתי בטיפול של בודזון 9 מג ליום וכמו כן הכאבי הבטן החריפו לי תוך כדי הטיפול והגסטרו שלי ניסה לתת לי תרופת פורינטול וזה פגע לי בכבד והפסיקו לי את הטיפול מיד בשנה האחרונה אני סובלת מהקאות חריפות מאד עד הגעה של תת אשלגן בדם כמו כן נסיתי מלא תרופות מפרמין ועד זופרן 8 מג ליום בעבר היתה השפעה על מוטיוליום 10 מג ועל זופרן ואחרכ כבר לא היתה כלל השפעה ולכן הפסיקו לי את כל התרופות נגד ההקאות ועכשיו ההקאות מתגברות ומחריפות לי מצד הרופאה שלי שאני ימשיך ככה לסבול ולהקיא והיא פשוט תפסיק לטפל בי אני מאד מיואשת מהמצב ורוצים לשלוח אותי לאשפוז יום פסיכיאטרי ואיני מעוניינת בזה אין לי כל צורך בטיפול כמו כן איני מעוניינת לשמוע על טיפול השיחות עם פסיכולוג ואין לי שום הקאות פסיכולוגיות או אנד עובר בקיצר ההקאוות הופיעו לי רק בשנה האחרונה נסיתי מלא תרופות נגד הקאות מפרמין ועד זופרן 8 מג ואין כל השפעה בעבר היתה השפעה על מוטיוליום וזופרן ואחרכ כבר לא היתה כלל השפעה עברתי מלא בדיקות במשך השלוש השנים האלו ורק הסיטי שציינתי הראה שיש לי היצרות במעי הדק הסופי כמו כן עשו לי קלונוסקופיה 3 פעמיים והכל תקין כמו כן עשו לי גם גסטרוסקופיה 3 פעמיים וגם הכל תקין כמו כן ניסו לעשות לי ניסיון של הבדיקה הגלולה המצלמת אבל הקפסולת הדמה נתקעה אצלי פעמיים ולא יצאה זאת קפסולה עשויה מלקטוז ואם היא ניתקעת היא נמסה בגוף ואז אין צורך בניתוח ואצלי היא ניתקעה עקב ההיצרות במעי ואם היתי ניגשת לבדיקה האמיתית היתי מגיעה לניתוח כמו כן הגסטרו שמטפל בי אינו מוכן לטפל בי ומצידו שאני ימשיך להקיא ולסבול המליצו לי על בדיקה אנטרוסקופיה כפולת בלון אבל הגסטרו שלי אינו מוכן לבצע לי אותה הוא בעצמו עושה אותה והוא לא מוכן לעשות לי אותה מצידו שאני ימשיך ככה לסבול ולהקיא לא אכפת לו בכלל עושים אותה רק בתל השומר ובאיכילוב והיא בודקת את כל המעי הדק מההתחלה ועד הסוף כמו כן כרגע אני לא מפסיקה להקיא מכל מה שאני מכניסה לפה ישר האוכל או המים עולה לי לבד עד שאני מגיעה לתת אשלגן בדם כמו כן הרופאת משפחה רצתה לשלוח אותי בדחיפות לאשפוז יום פסיכיאטרי אבל אני לא מעוניינת בטיפול עקב זה שהבעיה היא לא פסיכולוגית או פסיכיאטרית זה בגלל המחלת הקרוהן עשו לי בירור של הפרעת אכילה ואין לי כרגע הטוראט לא מתבטא בטיקים הוא מאוזן עקב הטיפול שאני מקבלת אבל שאני מאד עצבנית אני מקללת ללא שליטה זה לא רצוני וזה טיק מאד נדיר אצל הלוקים בטוראט והוא מופיע רק אצל מיעווט מאד קטן אצל הלוקים כמו כן היום סבתא שלי מאד פגעה בי היא רצתה שאני ישים את המנורה על השולחן והיא ביקשה את עזרתי כמו כן רציתי לשים את המנורה בעצמי והיא רצתה לשים את הכבל של המנורה על השולחן בקיצר היא לא היתה מוכנה שאני ישים בעצמי ובכלל לא רציתי את העזרה שלה והיא היתעצבנה עלי וקראה לי פרה האם זה יפה לקרוא לנכדה פרה? אני מאד נפגעתי מימנה ואני מאד פגועה מימנה ואיני רוצה לדבר איתה לפחות חודש אני ילמד אותה מזה לקרוא לנכדה שלה פרה היא שרמוטה וזונה ובת זונה שתילך להיזדיין מצידי שתמות כבר היא כבר בת 87 שתלמד לשקול מילים לפני שאני פוגעת בקיצר אני אספר את זה לפסיכיאטרית שלי האם לפי דעתך עלי לספר לפסיכיאטרית שלי על מה שקרה לי עם סבתי? ולשמוע מה היא אומרת? אבל רציתי את חוות דעתך על ההתנהגות המגעילה שלה אני לא רוצה בכלל ללכת ללויה שלה וזה יבוא בקיצר אני מאד מתוסכלת מכל המצב הרפואי שלי שבעצם לא מצליחים לחפש מה יש לי וזה על בטוח במאה אחוז מההיצרות במעי הדק כמו כן הגסטרו שלי אמר שהוא לא יודע מי מה ההקאות האלו ומצידו אני ימשיך ככה לסבול ולהקיא עד שאני יגיע לרמה מאד נמוכה של האשלגן בדם ועד שאני יגיע לאשפוז בבית החולים אז אולי שם יתיחחסו למה שיש לי כי לא רוצים לטפל בי לא רופאת המשפחה ולא הגסטרו שלי זה כל הסיפור אני אשמח לחוות דעתך על כך אבקש מענה בהקדם האפשרי תודה רבה שבוע טוב דנדי 1990 נב אמי תנסה לדבר עם הגסטרו שלי על אשפוז בבית החולים לעבור בירור ולבדוק מי מה ההקאות האלו כמו כן עשיתי שוב סיטי למעי הדק אבל לא הצליחו לראות כלום כי הקאתי את כל החומר הניגוד כמו כן הרופא רצה לאשפז אותי לבדיקה ולעשות לי את הבדיקה תוך כדי אשפוז ואז הוא אמר לא תעשי לא באשפוז תעשי רגיל ועשיתי רגיל והוא לא היה מוכן לאשפז אותי לבדיקה והקאתי את כל החומר הניגוד זה 4 וחצי כוסות מלאות לשתות כמו כן לא יהיה עכשיו מנוס מלהיתאשפז ולעבור את הבדיקה מחדש עם זונדה וגם שיעשו לי בירור אי אפשר יותר ככה לסבול עם ההקאות האלו מה גם שאני מגיעה עקב ההקאות לתת אשלגן בדם אבל מה אני יכולה לעשות שהכל עולה לי כל מה שאני מכניסה לפה אוכל ונוזלים? הרופאת משפחה לא מוכנה להאמין ולטפל ולהיתייחס עלי ונימאס לי מכל השטויות שהיא מכניסה לי לתוך השכל וגם כנל לרופא הגסטרו שמטפל בי אני מודעת שאני מסכנת את הגוף שלי אבל מה אני יכולה לעשות שהכל עולה לי לבד בעצמו אני אפילו לא צריכה להיתאמץ פשוט הכל עולה לבד ויוצא לבד אבל מה אני יכולה לעשות כרגע? ומה אני יכולה לעשות עם הרופאים לא מוכנים לטפל ולהיתייחס ולהאמין לי? נימאס לי אני אגיע לאשפוז לא יהיה מנוס תודה רבה על היעוץ שלך אבקש מענה בהקדם זה דחוף מענה בהקדם האפשרי זה דחווףףףףףףף שירה תודה רבה רבה