פורום פסיכולוגיה קלינית

נגמרו כל המילים נשאר כאב. רק כאב.

אפשר לצייר, אפשר לפסל אפשר.. והמילים יבואו מעצמן

האם זה יכול להתגלות? האם זה מדווח לרשויות? האם תיק ברווחה מדווח?

אני ממש מקווה שלא. הטיפול שלי לפחות לא רשום בשום מקום, אולי טיפול פסיכיאטרי, וגם זה אני מאוד מקווה שלא.

שלום רב היה לי חוויה קשה בטיפול פסיכותרפי, כשעלה נושא מאד רגיש באמצע השיחה, והפסיכולוג השתהה לכמה שניות בעצבנות מסוימת הסתכל על הציפורניים שלו וכו ואז שאלתי אותו האם אין לי תקוה ? והוספתי שהתרשמתי כך מהעצבנות שעלה על פני המטפל ותגובת המטפל היה הפגישה הסתיימה נדון בכך בשבוע הבא !! מאד נפגעתי ואחרי כמה שעות התקשרתי להמטפל ואמרתי לו שמאד נפגעתי וכשהרגשתי כמו חולה על שולחן הניתוח שהרופא עוזב אותו מדמם ופונה לפציינט הבאה! והמטפל ענה טוב נדבר על זה בפגישה הבאה.., האם יש להתנהגות הזאת צידוק מבחינה מקצועית? האם ראוי להמשיך את הטיפול אצל מטפל כזאת?

בטיפול שלי אני מרגישה שגבולות זה ה-דבר. זה יכול מאוד להכעיס אותי, אבל אני מבינה שזה כנראה חשוב לי ובאיזו שהיא מידה בשבילי.

הלכתי ביום שישי לפסיכאטרית פרטית חדשה, היא הייתה ממש נחמדה ואני שמחה שהלכתי אליה. היא המליצה לי על תרופה אבל אמרה שהיא בכלל לא בטוחה שזה יעזור אבל שכדאי לנסות בכל זאת, זה קצת מבאס לשמוע את זה כי יש לי איזה שהן ציפיות.. היום הלכתי לרופאת משפחה למשהו אחר, (אני חדשה אצלה, כי רק עכשיו העברתי את התיק שלי..) ועל הדרך סיפרתי לה על זה שהייתי אצל הפסיכיאטרית ושהיא נתנה לי תרופות. ואז הרופאת משפחה אמרה כל מיני דברים שבלבלו אותי. היא אמרה שבשביל כדורים כאלו לא חייבים פסיכיאטר ושמספיק רופאת משפחה בשביל זה. והיא נתנה לי גם מרשם, ואמרתי לה שקיבלתי מהפסיכאטרית מרשם והאם אני צריכה גם ממנה. היא אמרה שדרכה זה יותר זול ורשמה לי. ואז גם אמרה לי להתחיל עם חצי כדור במשך שבוע ולחזור אליה עוד שבועיים שלושה למעקב. ואני מרגישה איזו שהיא מלחמת כבוד ואני ממש לא רוצה להיכנס לזה. אני לא יודעת מה לעשות.. אני לא רוצה להרגיש שאני צריכה לבחור מישהי מהם, או את הרופאת משפחה או את הפסיכיאטרית. אודי, תעזור לי, כי אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה בבלאגן אחד גדול. תודה רבה

כבר דיברנו על זה לא פעם שאני צריכה שיחליטו בשבילי.. בכ"א שלחתי מייל לפסיכיאטרית וכעת מחכה לתשובתה. אני לא רואה את עצמי מצליחה להגיד משהו לרופאת משפחה, אני מפחדת שהיא תכעס עליי.

ככה אני מרגישה אודי, עם משפחה שנוטשת אותי פעם אחר פעם , ואני לא יודעת איפה אני יעשה את הפסח, כשאני מבקשת מהמשפחה שלי להתארח אצלם הם אומרים לי לכי לבית מלון..... מרגישה שוב כמו אותה תינוקת ששוכבת על הרצפה ואין מי שירים אותה או יסתכל עליה...... יש לך מילים מנחמות, אודי?

המודעה שלך נגעה מאוד לליבי, ותחושת הנטישה אינה זרה לי. זה אכן נורא להינטש שוב ושוב ולחוש כ"כ לא רצויה ובודדה , במיוחד בחגים. אני רוצה ליידע אותך שיש כל מיני קבוצות , נניח בפייסבוק או רשתות חברתיות למינהן, שמארגנות אירועים לאנשים שאין להם היכן לחגוג. בשנתיים האחרונות הם ערכו ערב חג בראש השנה ובפסח, במקום פתוח , בחינם. אפילו ארגנו הסעות למי שצריך (בתשלום) , כל אחד הביא מאכל ואכלו יחד, ואח"כ רקדו וחגגו יחד . אני לא יכולה לומר לך איך זה, שקלתי ללכת ובסוף לא לא הלכתי , אבל זו נראית לי הזדמנות בכל זאת להיות עם אנשים ולא לבד, ואולי להכיר אנשים חדשים. מקווה שדברים יסתדרו לך :-)

http://meny.co.il/hebrew-----%D7%97%D7%92%D7%99%D7%9D,,%D7%A1%D7%93%D7%A8_%D7%A4%D7%A1%D7%97_%D7%91%D7%98%D7%91%D7%A2.html אודי- אם זה בסדר לפרסם

על המעט ביחד שיצרה אצלי הודעתך.... וזה המון , אני מרגישה קצת יותר טוב , הילה

הי שרון, אני בעיצומה של האנליזה, דברים מתחילים לעלות, חוויות מהעבר מהילדות, דברים שחוויתי, פתאום דברים מתחילים לצוף , וזה מפחיד אותי, אני רוצה לברוח ,אני רוצה להגיד לא רוצה יותר ,כל כך מפחדת ! יש משהו ספציפי שמנסה לעלות כבר הרבה זמן, כבר עוד מעט שלוש שנים אני בטיפול וכבר רציתי לדבר על זה לא מעט פעמים, ואני לא מצליחה זה גדול עלי,הכאב כל כך גדול..! שרון מה עושים ? אני בדרך כלל לא מבטלת פגישות ובכל השלוש שנים של הטיפול לא החסרתי אפילו פגישה אחת,ככה זכור לי,ועכשיו אני רוצה לבטל לא רוצה לבוא,,,,,,,, ואני בפנים יודעת שזה לא נכון, אבל נמאס לי כל הזמן לשלוט בעצמי וכן לבוא אפילו שקשה, פעם אחת לבטל טיפול זה בסדר , נכון ???? א. הילה

שלום לך אדוה הילה, המועקה שאת מתארת מוכרת, מוכרת מאד. מוכרת למי שחווה אנליזה, ומוכרת לאנליטיקאים. לפרויד היו עבורה שמות והמשגות שונות כמו ה"בריחה אל תוך המחלה," "התגובה התרפויטית השלילית," "ההתנגדות." כפי שאת כותבת בדיוק ובגילוי לב, "פתאום," דווקא כאשר ישנה התנעה של התהליך האנליטי, ועימו חשיפה של יותר ויותר מסמנים מן הלא מודע, כך, במקום שהישה רצון להמשיך הלאה מופיע דווקא הרצון לברוח. ובכן, לא צריך להבהל. המועקה והקושי שאת חווה הם חלק בלתי נפרד מן התהליך האנליטי, ומן הסתם לא היו מופיעות אלמלא הייתה בו התקדמות. המועקה, הרצון להגיד "די," עליהם את מעידה הם גם עדויות להתעקשותו של מה שלמעשה הביא אותך לאנליזה: התעקשותו של אופן סיפוק בסבל (התענגות) שנמצא בשורש הסבל עימן פנית אל האנליטיקאי. ברור כי דווקא כשהעבודה האנליטית מתחילה לפורר ולרוקן דבר מה בהתענגות זו: התענגות זו מרימה את ראשה ומתעקשת. אין דבר קשה יותר ליצור המדבר מלוותר על אופן הסבל החביב עליו, וניתן לומר כי במובנים מסויימים האנליזה היא מאבק נגד אותו סיפוק בסבל, שאינו אלא דחף המוות. במאבק הזה אסור לוותר, מדובר בחיים שלך, באפשרות לפנות בהם מקום כך שבמקום הסבל הנורא שאת מתארת יבוא לשכון האיווי, הווה אומר תחושת החיות. אז כן, להמשיך לבוא אפילו שקשה, ולתפוש כי הקושי הוא אפקט בלתי נפרד של ההתקדמות באנליזה, והוא בשירות החיים. כפי שא אומרת: "אני בפנים יודעת שזה לא נכון ... לבטל, לא לבוא." זהו קול האיווי שלך. הקשיבי לו. יחד עם זאת, חשוב לומר כי העבודה באנליזה כנגד ההתענגות, כלומר נגד אופן הסיפוק בסבל החביב עליך, פרושה גם כי העבודה באנליזה גםאינה מתנהלת מטעמו של הסופר אגו: אותה פונקציה סובייקטיבית שדווקא דורשת עוד ועוד התענגות. משום כך, הצמדי לכלל הבסיס של האנליזה: אימרי מה שעולה לך בראש, ופרושו של דבר גם שלא תאלצי את עצמך לומר את מה שבחינתך הוא, לפחות עדיין, בבחינת הבלתי אפשרי לומר. מה שמבחינת הסובייקטיביות שלך יכול לעלות באנליזה ברגע נתון, יעלה, בצורה האפשרית לו: דרך תצורות הלא מודע : חלומות, מעשי כשל, משחקי לשון לא מתוכננים, וכמובן, מה שמתחרש ברמת הסימפטומים עליהם את מתלוננת. מה שאינו יכול לעלות עכשיו, מה שהוא בגדר הבלתי אפשרי לומר, ה"כואב מדי" כלשונך, יעלה בתצורות הנכונות לו ובזמן שתאפשר האנליזה. סימכי על הלא מודע שלך, לא על הסופר אגו. דרך צלחה בנתיבי הלא מודע והאיווי, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום. אני בת 35 ובעלי בן 40. לפני כשבועיים בעלי החליט פתאום שהוא רוצה חופש ולא רוצה חיי משפחה. קם ועזב וכל זה ברקע שקנינו בית חדש שעוברים בעוד חודשיים ורכב חדש ותיכננו הכל ביחד. נכון שלא היו חיים קלים אבל רק עכשיו הכל הסתדר מכל הבחינות גם כלכלית. באותו ערב שהוא עזב מצאתי הודעה מאישה אחרת בפלפון. אני חושבת שהוא עבר לחיות איתה ועם הילדים שלה. כל נסיון לדבר מוביל לתעזבו אותי בשקט אני רוצה לחיות איך שאני רוצה, האמא שהייתה בשבילו מקום ראשון הוא מקלל ושופך ליכלוך עליה ועלי. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה ואיך לאכול את זה. האם זה עובר? האם להתגרש?....????

שלום לך, נתקלת במצב לא פשוט, פתאום," ורק עכשיו כשדברים הסתדרו." ניתן להניח כי גם בן זוגך נתקל בדבר מה שהוביל אותו לפעולה דרמטית. מול אותה פעולה, הנסיון לדיבור עימו כושל, ואף מופיע עבורך כקללות. אך יש לך גם תשובה שהיא דרך התמודדות אני חושבת שהוא עבר לחיות עם אישה אחרת וילדיה. למעשה, תשובה זו היא שאלה שעולה אצלך, שאלה על מקומך בקשר עם בן זוגך, עליך כאישה... שאלה גדולה עבורך כפי שמעידים סימני השאלה הרבים שבסוף מכתבך. ניתן להתיר את הדיבור שכושל מול בן הזוג למקום של דיבור אחר כזו שמציעה הפסיכואנליזה, ושם לחקור את שאלתך. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

איזו שיטת טיפול לבחור? אני לא יודע, מבולבל לא יודע אם להשען על העבר - פסיכודינמי או להתמקד בהווה - קוגנטיבי התנהגותי... בעקרון..אני רוצה להתמקד בהווה...אני נוטה לעתים להיות אימפולסיבי..אני גם מטופל תרופתית, עברתי התקף פסיכוטי לפני כשבועיים..אני מטופל גם אצלך פסיכולוג אבל אני בספק לגבי טיב הטיפול..אני מרגיש שהוא לא מספיק אינטנסיבי ושהמטפל לא ממש "נכנס אליי", לא ממש "איתי"..אני מעלה את הספקות האלה בטיפול אבל אני לא מרגיש כ"כ שינוי, או שאני מרגיש והוא ממש איטי, וצריך לתת לזה זמן...אבל אני תמיד חושב "מה היה יכול להיות אם מטפל אחר", "מה היה יכול להיות בשיטת טיפול התנהגותית - קוגנטיבית"..כרגע המטפל שלי הוא איתי בטיפול פסיכודינאמי..אבל לא יודע אני מרגיש שאנחנו לא ממוקדים מספיק....ונמאס לי שאומרים לי ש"הכל זה ראייה שלי", ושאני ה"פראנויד", ואז גורמים לי שוב להמשיך בכוח בטיפול..לא רוצה..מותר לי? מותר לי לבחור מטפל אחר? סוג אחר של טיפול?? להתקדם?....עזרתכם..........

שלום רב אודי, אני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה בסיוע איתור פסיכולוג ספורט לבן שלנו. אנחנו גרים בגליל באיזור כפר ורדים ובגלל הקושי במרחקים בגליל ובמיעוט באנשי מקצוע, אשמח אם תוכל להמליץ לנו על מישהו. תודה מראש

שלום, יש לי שכנים שגרים בדלת ממול. יש להם ילד בן שנתיים וחצי, וכבר מאז שהוא היה בן שנה ו 10 חודשים התחלתי לשים לב שלפחות פעם בשבוע הם מוציאים אותו מאחורי הדלת בחושך לכדקה או חמש דקות כשהוא לא רוצה ללכת לישון או מתנהג ממש לא בסדר. הילד ממש בוכה וצורח והם מאיימים שישאירו אותו שם אם לא ילך לישון או יתנהג טוב. האם זאת נחשבת התעללות בילד? כי לי נראה שכן.. וממש כואב לי הלב לשמוע את זה. האם במקרה כזה ניתן לדווח לעובדת סוציאלית ויש מה לעשות, או שכל עוד זאת לא אלימות אין מה לעשות? תודה מראש

הי, שלחתי היום בבוקר שאלת המשך בנושא תלות. איה היא? שלחתי היום בערב שאלה על השאלה שנעלמה. איה היא???

כתבתי הודעת המשך לשאלה על תלות. הגיעה? לא הגיעה?

את מה שאתה כותב לי עכשיו...ובוכה......האם אני רוצה שגם אתה תלמד אותי? פעם פחדתי נורא שיכירו אותי באמת.כי אולי ישנאו אותי? ועכשיו אני מבקשת שילמדו אותי...הדמעות מרטיבות את המקלדת.אתה גרמת לי להבין זאת.תודה אודי יקר

יום ההולדת שלי העברי..הרבה יותר משמעותי עבורי מהתאריך הלועזי שגם אותו אני מציינת...בקשתי שלא לחגוג ולא חגגנו...... אודי, היה יום כבד שכזה...אני בת 40...מבוגרת כבר לא? אבל מתנהגת ומרגישה ממש קטנה...אין לי רצון בכלל לגדול. אודי, היה לי קשה לווסת רגשות היום.....קראתי על קשב וריכוז ופעם כשגיליתי שלבני יש אז גיליתי על עצמי..והיום קראתי והרבה מהסמפטומים הם תואמים אותי..הרבה אנשים שמחו שגילו על עצמם בגיל מבוגר שיש להם שם להפרעה.ואילו אני ממש התבאסתי.בהתחלה אפילו הכחשתי.עכשיו זה רק מדכא אותי שאני "שרוטה" ויש לי הפרעות.......אוף.......הלואי שהייתי שמחה שיש שם וזה "לא אני" אבל אני מרגישה אחרת......שאני לא בסדר........סתם.יום דפוק.....כתבתי למטפלת שלי ופעם היא אמרה שהיא לא מומחית להפרעת קשב וריכוז אז כתבתי לה שאני מבקשת שתקרא על זה קצת...ומה היא כותבת? בואי נדבר בפגישה......אוף נראה לי שאפילו היא לא קראה מה כתבתי.......וזה דיכא אותי יותר......ואתה? עוד לא העלת הודעות......סתם.מחפשת משהו...מישהוא שיבין אותי אולי.....שיחבק....חסר לי חיבוק תמידי..מה עושים? נראה היה לי שלא היה אכפת לה....שוב אני מרגישה שאכפת רק בזמן מסויים כמו רק בפגישה.....אוף.....ואתה? מה דעתך??? הגיוני לבקש שתלמד קצת על זה?

זה מן הסתם לא נכון, גם היום אחרי שכשיצאתי ראיתי מישהי עומדת להיכנס אליה ואכן חיכיתי כדי לוודא (לא יפה מצידי, לעתים אני סקרנית יתר על המידה) אז בוודאות אני לא היחידה, אבל עדיין אני חושבת ככה לפעמים... למה?

כותרת ההודעה שלך העלתה בי חיוך אני חושבת שזה מוזר כי זו לא המציאות. אתה יודע שכשפתחתי את הפורום עכשיו כדי להגיב וראיתי שהקדמת את סופ"ש התעצבתי. כ"כ הרבה זמן עד יום ראשון לחכות לך. המקום הזה כ"כ חשוב, אודי. תודה!

שלום, קוראים לי אנדר(שם בדוי) ואני בכיתה ט'. אני ילד מחונן לא באופן רשמי. בעיקרון לא עברתי את מבחני המחוננים, אפילו לא את הראשון, אבל כנראה שאני מחונן. בשנה הבאה אני עומד ללמוד בבית ספר למחוננים שנחשב לאחד הטובים בארץ. זה פנימייה(אני גר בפריפריה ככה שבשביל להנות מבתי ספר לתלמידים ברמה שלי צריך להרחיק לכת) מיותר לציין שהם ערכו בשביל הקבלה לבית הספר הם מבחנים שבחנו את היכולות האינטלקטואליות שלי שכמובן עברתי אותם. ייתכן שהמידע הזה יהיה קריטי בהמשך. בכיתה ד' עד ה' כנראה שסבלתי מהפרעת התנהגות כלשהי(ייתכן מאוד שגם אחרי וייתכן מאוד שגם לפני). ברצוני לדעת איזה מין הפרעה הייתה לי. נתחיל את הסיפור מההתחלה. אני כבר מודיע שהתאריכים שעומדים להיות מיוצגים בסיפור לא מדוייקים בעליל מהסיבה שאני לא זוכר את התאריכים מספיק טוב. הסיפור מסופר בקווים כללים ובהחלט ייתכן שיש אירוע בשנים הללו שפספתי שיש לו קשר דרמטי להפרעה ממנה סבלתי. אני גר במושב קטן בצפון הארץ. בשכבת גילי יש רק כ-10 אנשים. בתחילת כיתה ג' סבא שלי מת. לקחתי את זה מאוד קשה. זה היה הפעם הראשונה שבאמת נחשפתי למוות. הוא מת מסרטן. דודה שלי שהייתה גם שכנה שלי מתה כעבור חודשיים בגלל שהבן שלה דרס אותה( בלי כוונה). בתחילת כיתה ד' "החרימו" אותי. הסיבות לחרם היו מאוד תמוהות. לאחר זמן מה, החרם נגמר בגלל שהמדריכות שלנו בתנועת הנוער איימו שאם הם לא יפסיקו את החרם עליי הם לא ייצאו למחנה פסח. לאחר מכן, נשבעתי לעצמי שלא ייעשו עליי חרם יותר לעולם. התחברתי לילד הכי מקובל שהיה בשכבת הגיל שלי(זה שעשה עליי את החרם בזמנו) ואט אט בדרך שאני לא מבין אותה הפכתי להיות לפתע הילד הכי מקובל במושב שלי. הייתי השליט הבלתי מעורער. אם הייתי רוצה משהו הם היו חייבים להביא לי אותו. קיללתי אותם, זלזלתי בהם, הרבצתי להם, ארגנתי משחק גלדיאטורים שבהם הם היו צריכים לשעשע אותי והם מצידם לא הגיבו במאומה להפך, הם דווקא תמכו בי. פה ראוי לציין שאני ילד חלש מאוד ונמוך ולכן לא הגיוני שהכנעתי אותם דרך כוח הזרוע. למעשה, הייתי הילד הכי חלש בקבוצת הגיל שלי ואם הם היו רוצים בקלות הם היו יכולים להרביץ לי כהוגן. פה גם ראוי לציין שאני שלטתי רק בבבנים שבמושב ולא בבנות או בשום דבר אחר. הייתה לי באותה תקופה חברה( עד כמה שיש כאלה בכיתה ד'\ה'). לאחר כמה זמן היא נפרדה ממני אבל אני עדיין אהבתי אותה מאוד. הפכתי את החיים שלה לגיהנום. ארגנתי את כל הבנים עלייה. הצקתי לה בלי הפסקה. עשיתי עלייה חרם אכזרי מאין כמותו והכל רק בגלל שהיא לא הייתה מוכנה להיות חברה שלי. אני חושב שאם הייתי קצת יותר מבוגר היו פותחים לי על כך תיק רציני במשטרה. קיללתי את הילדים בלי הפסקה. כל הזמן. יום אחד היה ילד אחד שנמאס לו מזה והוא הגיב על קללותיי, הוא קרא לי בן זונה. עשיתי עליו חרם באופן מיידי. דאגתי שאף אחד לא יהיה חבר שלו אחרת גם הוא ייסבול מחרם. הילד הזה יתחבר עם הילדה הזאת שהצקתי לה בזמן הזה. יום אחד, ללא ידיעתי נפגשו כל אנשי גילי(ביוזמתי הילד והילדה שהחרמתי אותם) והכריזו על "מהפכה". הם הבינו שאין לי באמת כוח ואם הם ייתאחדו נגדי הם יוכלו לשים קץ לשלטון הטרור שלי. חרב עולמי. מהילד המדכא הפכתי להיות הילד המדוכא. אף אחד לא דיבר איתי. התחרטתי בכל נפשי באותה תקופה על מה שעשיתי להם. בתקופה הזאת, הבית ספר אמר להוריי שאני צריך פסיכולוגית. ייתכן שזה היה עוד בשיא שליטתי, אני מניח שכן. נפגשנו איתה. ציירתי ושיחקתי בפלסטלינה אצלה הרבה וכמעט ולא דיברתי איתה. החרם מתישהו נגמר בסביבות כיתה ה'. אני לא יודע למה. אני מניח שאיימו עליהם. באותה תקופה לא הייתי בודד לגמרי ויצרתי קשרים חברתיים עם אנשים מיישובים רחוקים יחסית. קשרים שמלווים אותי עד היום. הטיפול עם הפסיכולוגית ארך כ-שנתיים. ביום האחרון היא הקריאה לי את ספר הילדים "היום שבו סבא מת"(ייתכן שעיוותי את השם עקב העובדה שעבר לא מעט זמן מאז אותם אירועים). בכיתי נורא. זה היה לי נורא קשה הדבר הזה. באותו יום חשבתי גם שהפסיכולוגית שלי מתה. נכון, היא עדיין חיה אבל היא תמות בשבילי. אני יותר לא אראה אותה לעולם, ולכן מבחינתי היא מתה לכל דבר. בתקופת החרם בית הספר התייחס אליי כאל מפלצת. השעו אותי מבית הספר ליומיים וגם היו ימים שבהם הייתי בא לבית הספר, היו לוקחים אותי לחדר המזכירה ולא היו נותנים לי לצאת ממנו עד שהגיע זמן ההסעות. עברו שנתיים מאז המקרה הזה, התבגרתי מאז. אני לא חושב שאני עדיין סובל מהפרעות נפשיות. זה הכל פחות או יותר, כנראה שאני מחסיר פה לא מעט אבל אני מקווה שזה מספיק בשביל שתאבחן את ההפרעה שממנה סבלתי(ואולי אני סובל ממנה אף היום אבל אני פשוט לא מודע לה) בתודה מראש, אנדר

אני בת 18 ובערך מגיל 8 קרה לי מידי פעם שהרגשתי שאני נמצאת בחלום,שהדבר שקורה הוא לא באמת קורה... זאת הייתה תחושה של כמה שעות וזה נגמר וזה היה במשך כמה שנים. הייתה לי הפסקה מזה במשך כמה שנים ופתאום זה חזר לי.. זה חזר אבל לתקופות קצרות של דקות או שעות. ביום ראשון האחרון זה התחיל לי שוב אבל זה לא נגמר! זה כבר 3 ימים ברצף.. אני מרגישה שאני משתגעת! חשבתי שזה מגיע מעייפות אבל ישנתי אתמול 10 וחצי שעות וכלום! זה לא עזר! אני לא מצליחה להתרכז בלימודים... אני לא מרגישה את הטעם של האוכל,אין לי הנאה מלאכול דברים...אני רואה את עצמי עושה דברים אבל אני מרגישה שזה לא אני,שזה לא קשור אלי... ואני גם פחות מרגישה כאב. ב3 ימים האלה היו פעמים שחזרתי לעצמי לכמה דקות או נגיד שעה... אבל זה כל הזמן חוזר!!! במוצ"ש שתיתי אלכוהול וישנתי בערך 5 שעות בלילה.. אולי זה קשור?? בדקתי קצת באינטרנט וראיתי שיש כזה דבר הפרעה דה-פרסונליזציה... יש מצב שיש לי את זה? ראיתי שכתוב שזה מגיע מטראומות בילדות.. אבל לא חויתי טראומה בילדות... מה שכן, כבר שנה וחצי שאני מסתירה מההורים שלי והמהסביבה שלי שיש לי חבר(זה לא מקובל בחברה שלי חבר,ואסור שידעו)ואולי זה גורם להרגשה שלי? כי הבנתי שלחץ ממושך יכול לגרום לזה...

אני שונא/ת להזדקק לעצות מאחרים. אבל כנראה שרב הקושי על היכולת שלי לשאת אותו. כפי שתיארתי מקודם בפנים אני אישה. ב4 החודשים האחרונים התחלתי ליטול מדכאי טסטוסטרון- בפיקוח של רופא מומחה בתחום. מהטיפול יצא כמה דברים טובים מאוד וכמה דברים פחות טובים. כמו למשל חולשה שהתחזקה עוד יותר כי גם ככה אין לי מרץ. בקיצור הבעיה היא שאני לא יודעת מה לעשות . . . המשפחה שלי לא הכי תומכת בי לעשות שינוי ואני עלולה להמשיך לאבד עוד ועוד דברים כאשר בין כה וכה נולדתי עם אובדנים כמו להפך למין שאני לא רוצה כמו שלא אוכל להתחתן ולהביא ילדים ממי שאני אוהבת ושאני אומרת לא יודעת מה לעשות הכוונה שאני לא יודע/ת מה לעשות כדי להיפטר מהצורך להתאחד עם גבר לא דווקא במובן המיני זה פחות מעניין אותי אלה שאני לא מצליחה לשים בצד את הניסיונות שלי להפך לאישה ולקבל אהבה מגבר. . . .ולהתעסק רק בפרנסה ולשרוד כלומר הצורך הרומנטי לגבר מפריע לי איך בעצם אפשר לשים את זה בצד לחיות לבד ולהתעסק רק בלימודים ופרנסה עד הפנסיה ועד שאמות והסתלק מהעולם? האם לשמוע פחות שירי אהבה יכול לעזור למשל? האם דווקא לא לחבק כרית בלילה ? האם להפסיק לגלוש באתרי הכרויות? האם להפסיק לקחת מדכאי טסטוסטרון כי אז הנשיות והרגשיות שלי עוד יותר פורצים ממני, אם כי אני משתדלת להיות שכליות יותר ופחות רגשית? תודה רבה מראש *מכיוון שאני עוד לא 100% אחרי השינוי ולא ברור מה יקרה איתי אז זה בסדר אם תפנה אלי בלשון נקבה או האפשרות השנייה.

נכון באמת הרבה דברים אבל אני בעצם יוצאת מנקודת הנחה שהנושא הרומנטי לא ממש יתממש ולכן הרבה דברים נכנסים כאן לקופסה השאלה העיקרית שלי מה אפשר לעשות כדי להרחיק צורך באהבה? אני יודעת למשל שאם עושים דברים שאוהבים חשים פחות צורך לקבל ולתת אהבה? אם למשל אשמע פחות שירים זה יעזור גם? איך אני יכולה לשים בצד עד סוף החיים את נושא הזוגיות ולהתקדם במה שיש במה שאני יכולה- עם כל הצער שבדבר

נראה לי ששוב ההודעה הנוספת ששלחתי בימים האחרונים לא נקלטה .. .. .

היי, לפני כמה חודשים חוויתי תקופה מאוד קשה. יצאתי ממנה איכשהו אבל כנראה שהשריטה נשארה. האמת שטוב לי בחיים, אני בן 18 וחצי עוד שבועיים מתגייס, יש לי חברה יפה, חופש, משפחה מבוססת. אבל יש לי ימים שפשוט חרא לי, מתסכל את עצמי עם שאלות קשות כמו מה רע לי, האם אני באמת אוהב בקשר? וכו'. היום היה לי קשה מאוד בכיתי המון וכו. מה אפשר לעשות? ממה זה נובע? זה מאוד מתסכל שאין סיבה מסוימת לדיכאון, ברור לי שהנפש לא שקטה מהעבר ולפעמים היא מתפרצת ככה. איזה דרכים לפעולה אפשר לעשות במצב הזה כדי לצאת מזה? אני פשוט מאוד רוצה להפסיק עם האי שפיות הזו ולהיות כמו כולם מבחינה רגשית. חרא לי, תעזרו לי. לא חשבתי על התאבדות וזה ד"א. סתם יום קשה ומסריח

אם בן-אדם גר בבית הוריו וטרם התנסה במערכת יחסים זוגית משמעותית, תקופות ארוכות אינו עובד למחייתו כי ההורים מסוגלים ומוכנים לממן אותו. נגיד שהוא בוחר ללמוד פסיכולוגיה ומצליח 'להבריק' בלימודים מבחינת ציונים בצורה יוצאת מן הכלל - האם זה יספיק בשביל שיהיה לו סיכוי להתקבל למגמות המשך טיפוליות בפסיכולוגיה או שבודקים שם גם ניסיון חיים מקצועי ואישי של אנשים והנתון הזה נלקח בחשבון בתהליכי המיון בין מועמדים?

מה אומרת הפסיכואנליזה על מגע בטיפול? כמו חיבוק למשל?

שלום לך, הנושא שאתה מעלה העסיק את פרויד מתחילת דרכו. פרויד הבחין בכך שלא אחת מההיסטריות שהיו אצלו באנליזה הביאו משאלה מוסווית או מפורשת למגע ארוטי מצידו. זה בהקשר לתופעה זו שהופיעה במיעמד הקליני שתפש פרויד את מבנה ההעברה, שהיא למעשה הבמה עליה מתרחשת האנליזה, ותנאי יסוד לה. ההערבה אינה אלא סוג של אהבה, הסיק פרויד, במסגרתה ממוקם האנליטיקאי כאחד מסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. למעשה, האנליטיקאי נבחר על פי אותם תנאים ארוטיים או מה שפרויד מכנה "סגנון ארוטי" שמכתיבים את הבחירות בחיי האהבה. מכל זאת כמובן לא נגזר כי האנליטיקאי נענה לתביעות האהבה, ולא כן שכן לתביעות הארוטיות שמםנה אליו האנליזנד. וזאת לאו דווקא משיקולים מוסרניים, אלא משיקולים אתיים, הווה אומר שיקולים של הכוונת הריפוי כריפוי אנליטי, כזה שמאשםר הפקתו של סובייקט. אנליטיקאי לא יענה לתביעה ארוטית של אנליזנד, אם כי כן יסכים, במידה, לקחת על עצמו א אהבת ההעברה כהנחה של ידע, על מנת לאפשר לאנליזנד לחקור את הלא מודע שלו ואת אוםפני השגת הסיםוק שלו -- וכל זאת על מנת שאת הסיפוק הממשי בחייו שישיג, מעבר להעברה ובתנאי שתתמוסס ההעברה בסופה של האנליזה -- לא על בימת הטרנספרנס אלא בחייו. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום פרופ' שרון זיסר, ואם הצורך של האנליזנד במגע פיסי מהמטפל. בחיבוק, עירסול וכו' הוא לא ממקום אירוטי? מה אז ? למשל, מטופלת מהמטפלת שלה ? המטופלת לא נמשכת אל המטפלת מינית אלא הצורך של המטופלת במגע פיזי הוא צורך ממקום של תינוקת קטנה ? משהו מהמקום של שמירה, עטיפה, הגנה . מהמקום של להרגיש מגע עור ? חום אנושי ?

שלום ,אני בן 18 ,סיימתי לימודים ואני לפני צבא ,ואני כבר כמה חודשים נמצא בשעמום ואני יסביר: אני משתדל לעשות הרבה פעיליות כמו:כל יום לעשות הליכה לים,להתאמן בחדר כושר,לשחות,לעשות הליכות,ובבית להעסיק את עצמי לשחק במחשב ובפלייסטיישן ,וכל זה ואני עדיין משועמם,כל דבר שאני עושה אני מסתכל על השעון לראות כמה זמן עבר,וככה אני לא באמת מפיק הנאה אמיתית ,כי עם הייתי מפיק הנאה אמיתית לא הייתי מסתכל על השעון כל הזמן. עכשיו השאלה המתבקשת כאן היא המצב רוח שלי,והמצב רוח הוא לא רע,אני לא מרגיש דיכאון או משהו,אבל בכל זאת אני כל הזמן סופר את הזמן בפעיליות. שום דבר לא באמת מעניין אותי ובגלל זה אני עושה פעיליות רק להעביר את הזמן מה יכולה להיות הבעיה?תודה מראש

אודי, הייתי אצלה היום....לא ממש הבהרתי את כל מה שרציתי אבל מילא...קבענו פגישות,איזה כיף לחזור :) ביקשתי חיבוק בסוף הפגישה אבל ממש ממש כשכבר כמעט יצאתי..ואתה יודע מה? תמיד היא נענת בחיוב...אז היא כן מהמטפלים האלה שמוכנים לחבק אז מה???????עדיין משהו חסר לי...כנראה בגלל במבי שעוררה אצלי שוב את הצורך הטפשי שלי שיאהבו אותי...שיחבקו...נכון שאין תחליף לחיבוק שאבד???לחיבוק ראשוני כזה? תעשה טובה, תסביר לנו..אוף....אפילו החיבוק שקבלתי ממנה לא ממלא צורך כזה...ואולי זה אפילו דבילי לבקש חיבוק ממנה?????זה כל פעם מפדח אותי מחדש עד שאני בכלל מעיזה לבקש ממנה פעם במיליון שנה.......תסביר בבקשה מה יהיה עם צורך שכזה? האם הוא יכול להתמלא מחיבוק של מישהוא אחר? האם הוא צריך להפוך לחיבוק פנימי??? ושכחתי לומר גם לבמבי שכן אני מרגישה ילדה, אבל ילדה נטושה זה לא יותר טוב ממבוגר אחראי... מיכל

חבל שאי אפשר לעשות לייק :) וואו אודי......הלילה הזה ריגשת אותי מאוד ברגישות שלך אליי. הלואי שכך יקרה בסוף.......תודה אודי יקר...אולי עכשיו אלך לישון קצת יותר מוכלת ומובנת.

אני מטופל כבר 7 חודשים אצל פסיכולוג קליני מומחה, אך אני לא יודע אם הוא "הכי טוב בשבילי"..בעיקרון אני מרגיש שינוי..אני כרגע נמצא בקשר עם מישהי, משהו שלא היה לי מקודם..ואני מרגיש התקדמות..השאלה היא האם ללכת לטיפול התנהגותי? מקום "לחפור" בעבר?..אני מעלה את ספקותיי תמיד לגביי המטפל בטיפול עצמו, אך הדבר אינו מפסיק להטריד אותי..ותמיד מהדהד בראשי שאני צריך להחליף מטפל... בעבר סבלתי מחרדת נטישה ומקשר בעייתי ומורכב עם אמי, במשפחתי לא היה לי קשר יציב עם אף אחד מפני שהוריי התגרשו ולא גדלתי עם אף אחד מהם אלא עם קרובי משפחה (סבתא ודודה).. תמיד אני חושב שטיפול התנהגותי יהיה יותר ממוקד מהטיפול הנ"ל.... וזה מציק לי..אני לא יודע אם להחליף פסיכולוג\מטפל, או להשאר עמו ו"לטחון" את הקונפליקטים האלה בטיפול, או שפשוט להחליף מטפל וזהו?.. מה לעשותת?

אודי , כבר כתבתי שלוש הודעות שלא התפרסמו . ?????????????? הילה

אל תשכח אותי בסדר? הילה

שלום, אני פונה פה בתור גורם שלישי חברה שלי נמצאת במערכת יחסים כבר 4 שנים היא מוצאת עצמה סובלת בקשר, נרגשת מגברים אחרים במשך כל התקופה שלהם לא נותרה אינטימיות.. היום היא בת 21 והוא 25 היא מפחדת להיפרד ממנו כי הוא מאיים שיתאבד אם זה יקרה בעבר כבר ניסה, מטופל אצל פסיכולוג ופסיכיאטר שגם מספק לו כדורים נגד דיכאון מה אפשר לעשות כדי ששניהם אומנם לא יהיו מרוצים אבל לפחות הבחור לא יפגע בעצמו? אשמח לעזרה, תודה!!

את יודעת משהו..הבן הקטן שלי הוא "חבקן מקצועי" מחבק ממש את כל מי שהוא מכיר ואוהב, כל פעם שהוא נפגש או נפרד הוא מחבק..הוא ילד אוהב ואהוב מאוד על כלם! זה נחמד מאוד כשאתה קטן אך כשיגדל מה יהיה? ימשיך לחבק? לפעמים זה אפילו מוגזם וקצת לא נעים לי שהוא יותר מדיי...אז גם לחיבוק יש גבולות ואני אפילו מנסה קצת לעצור אותו לפעמים... אני לפעמים לא בטוחה שחיבוק פיזי זה דוקא העניין..עובדה אני מקבלת מהקטן שלי הרבה חום.....ועדיין לפעמים קר לי, ואני מרגישה מחסור בחיבוק...אז במבי מי אמר שצריך לנסוע להודו או לחפש רחוק כל כך????האם זה מה שימלא אותך? אני בספק...וגם איתה התחבקתי מספר פעמים אז מה????? אני חושבת שזה לא מילא את הצורך הזה של חום אמיתי של אמא....זה רק אשליה שזה ממלא יותר ממילים, דוקא בפגישות שלא התחבקנו אבל היינו במקומות קרובים מאוד הרגשתי את החום, לאו דוקא בחיבוק..אז הגעתי למסקנה שחיבוק עצמי שווה יותר מחיצוני..תקני אותי אם אני טועה. ואודי, מסקרן אותי, האם בעייתי שילד מחבק ומראה הרבה חום ואהבה לאחרים? אולי זה מוגזם? האם לעצור אותו כי כשיגדל זה כבר לא ממש יהיה חמוד?????הוא עוד מעט בן 7.

לא אדבר על בנך כי יכולות להיות סיבות שונות על היותו "חבקן מקצועי". כן אומר לך שאני מחבקת המון !! את שני ילדי אך לא רק.(בד"כ קל לי מאוד לחבק ילדים) אבל אני חווה את הדברים שונה ממך. כן..אני מקבלת כשאני מחבקת אך זה ממקום מאוד שונה. אני הבוגרת ! אני מביאה את הבוגר שבי, האחראי.. אני האמא..התומכת, מכילה, מחזיקה וכו'.. כשאני "משתוללת"עם הצורך המטורף שלי בחיבוק - זה מהמקום הכי ראשוני שלי. איזה חלק כל כך ילדי..שזה הוא שזועק ללא הרף ומתחנן, ובועט ברגליו, ומתייאש, ושוב מנסה.. ולחלק הילדי הזה שבי שום חיבוק שאני מחבקת ילד זה לא זה.. זה משהו אחר.. וזה כאב, וזה כואב וכואב וכואב וכואב וכואב.. :( במבי.

אני מאוד מבינה את הצורך בחיבוק...כאילו שלי הוא לא חסר :) לכלנו יש צורך בחיבוק מבוגר או ילד...וברור לי שאת רוצה שיחבקו אותך ולא שאת תחבקי אחרים...וחיבוק של ילד זה ממש לא זה...אבל אני לא חושבת שהחיבוק ממלא את הצורך האמיתי של חיבוק של אמא....את רוצה וכמהה לו וזה מובן (גם אני וכתבתי על כך לא פעם), אך מי אמר שדוקא חיבוק ממישהוא רחוק שאת לא מכירה יכסה על הכאב?איזה גורו כזאת? הלואי שתקבלי את החיבוק שאת כמהה לו. שולחת חיבוק אוהב, מיכל

בלי להוביל את המטופל למקומות של התלות וטראומות נטישה, תסכולים וכל מיני כאלה? כי עכשיו אני בטיפול עם גישה יותר שיקומיסטית אבל זה לא לוקח אותי למקומות הפגיעים ההם כמו שהיה בטיפול אנליטי, אני משתדלת להיות מאוד בבקרה ושליטה ולגייס את השכל להצמד להיבטים הראלים אחרי הזעזועים שהיו לי בטיפול הקודם שזה הרגיש כאילו כפו עליי תסכולים בגלל שהייתי תמימה ורציתי דברים (עוד זמן) שמבחינת המטפלת לשעבר לא אמורים לתת לי (לא שידעתי את זה). מצד אחד מדברת עם המטפלת העוסי"ת שלי על ה-כ-ל עכשיו אבל נזהרת לא לפתח איתה שום הקשרות רגשית כלפיה. היא מודעת לזה והיא גם לא מעודדת יצירת קשר כזה 'ראשוני'. מה זה אומר? שלא יצא לי לטפל 'במקומות העמוקים'בשביל לרפא אותם?

ואולי בכלל לא לכולם כדאי להיות בזוגיות ולהביא ילדים? אולי עדיף לי להשאר לבד לנצח וזהו? רק שיש לי הרגשה שאזדקן ואראה שנשארתי לבד אני עוד אתחרט על זה... אבל האם זה המקום הנכון להביא ממנו ילדים? הפחד להשאר לבד בזקנתך? זה נראה לך לגיטימי אודי? כי אם בעצם הייתי מקבלת את עצמי כמו שאני לא הייתי צריכה טיפול בכלל ולא הייתי הולכת. תמיד משהו חסר. אין תכלית, אין מספיק משמעות... אין גם אומץ וחשק לקחת על עצמי אחריות של הורות. זה מפחיד מדי..... אוהבת את החופש. אין לי מושג אם אי פעם אני אצליח להשתנות. זה מפחיד כי אין דרך חזרה. יש החלטות שאין מהן דרך חזרה, למשל להביא ילדים... ובכלל הגוף שלי, לא יודעת איך לעכל אותו. אולי בכלל כדאי לי לנסות טיפול בשיטת se ? זה עוזר לאנשים שמפחדים ממגע אינטימי? וכן,נראה לי שיש לי 'דיסוציאציה' בזה. נמאס לי! חבל שאני מודעת לכל הדברים האלה. מציאות מציאות מציאות. יש לי 'הרעלת מציאות'. היה יותר טוב לחיות 'בעולם של פנטזיה' וזהו.

שלום אודי, שתי שאלות לי בנושא: 1. איך מטפלים מגדירים תלות? אני מאמינה שמדובר ברצף, שעל פניו נעים בין תלות לאי-תלות, ומנסה לאתר את הנקודה שבה אני נמצאת. 2. האם אג'נדה טיפולית שמנסה להפחית תלות בקרב מטופלים - סביר להניח שמעוררת רגשות של תסכול אצלם? כלומר, האם זוהי בהכרח גישה מתעמתת יותר? מקווה שהצלחתי להיות ברורה.

במחשבה שניה, תסכול קיים גם בטיפולים שמעודדים תלות. הרי לעולם לא ניתן לספק צרכים כאלו במלואם אך ורק במסגרת טיפול. אבל אולי גם כאן אני טועה... איך, למעשה, יכול מטפל להפחית התפתחות תלות, ומה המחיר של זה?

לא הבנתי את החלק הראשון של התשובה. האם תוכל להסביר שוב איך מוגדרת תלות, ומה ההבדל בין תלות להזדקקות? ואם אפשר, באופן כללי, איך נראה טיפול שלא מעודד תלות?

היי, לעולם לא הייתי אצל פסיכולוגית אני חושבת שהגיע זמני, לאחרונה אני מרגישה שאני צריכה עזרה אשמח לקבל המלצות על פסיכולוגית בפ"ת תודה

אני פשוט לא מעוניינת שהיא תופיע פה

רוצה עוד קצת מילים. רכות, נוגעות בעדינות ממש, מנחמות, מאפשרות ושומרות היטב. יש קצת?

אודי אני רותחת עליה אין לך אפילו מושג עד שאני רותחת עליה ממש רבנו היום. אני יודעת שהייתי מאוד מאוד תוקפנית אפילו אמרתי לה שממש מתחשק לי לפרק לה את כל העצמות אודי תבין זה כבר התחיל משבת. הייתי כל כך צריכה אותה .לשאול מה לעשות וכמובן שלא יכולתי להפריע לה. וכך באתי היום כבר טעונה ובפתח ראיתי שהקערות של החלב שהיא תמיד משאירה לחתולים שלה ריקותאז התחשק לי לבעוט בקערות בעיטות כאלו שיעיפו את הקערות לסוף העולם. וכשנכנסתי סיפרתי לה את זה ואז כבר ראיתי את המבט הזה שלה שמבשר לא טוב ובאמת בהמשך רבנו וכל כך נפגעתי ממנה. אודי אני מרגישה שכשאני כותבת לך אני מקישה על המקשים בכזו עוצמה אני מרגישה שאני רוצה אפילו לא יודעת מה. כן, בהמשך הפגישה הגועלית הזו אמרתי לה שמתחשק לי לפרק לה את כל העצמות ואמרתי לה שאני יודעת שאצטער על מה שאני אומרת לה ואולי כדאי שנעשה הפסקה של חודש. אתה יודע מה היא ענתה לי ? תראי מה יומיים שהייתי חולה גרמו. נראה לי שלא אגיע אליה יותר. אני אראה לה כמה זמן אני יכולה להסתדר בלעדיה. היא תתחנן שאבוא ואפילו לא אענה לה אודי, אני מרגישה שהתחרפנתי לגמרי הייתי צריכה שהיא תחזיק אותי ותעטוף אותי רך רך בשמיכה רכה שלה ותעשה לי בשקט בשקט כזה שששש... אבל נעים. כן, הכל קורה בגלל שהיא לא מחבקת אותי. מתיישהו בשבוע שעבר היא לבשה סוודר ירוק רך רך כזה, הכי רך בעולם והיא עוד קיפלה את השרוולים בקצוות כך שהשרוולים עוד נראו כאלו עגולים רכים רכים והיא דיברה והזיזה את כפות הידיים ואין לי מושג מה דיברה. הייתי עסוקה רק בידיים שלה וברצון שתחבק אותי. אודי אתה תראה, פעם אני אהיה כמו האישה ההיא החבקנית של העולם שמחכים שנים בתור כדי לקבל ממנה את החיבוק הזה שכל כך מרפא. איך קוראים לה אתה יודע אודי?

במבי יקרה...אני כל כך מבינה את ההרגשה, גם אני הייתי בסרט הזה פעמים רבות....אבל זה יחלוף את תראי...היא הייתה חולה, כלנו בני אדם גם היא למרות הרצון שהיא תהייה תמיד, כל הזמן מתי שאת צריכה..את יודעת שאת אוהבת אותה מאוד ובד"כ רבים עם מי שאוהבים כי הרי אי אפשר להשאר אדישים אליהם נכון? את יודעת מה אני עושה כשאני רוצה חיבוק ממנה? אני מחבקת את עצמי חזק מאוד בעוצמה כזו ומנסה להרגיע את עצמי ואפילו אמרתי לה ש"כשאני מחבקת את עצמי אני רוצה חיבוק ממך" (היא לא הבינה את הרמז ולא חיבקה) אז אני שולחת לך חיבוק חם, אוהב ומרפה..חבקי את עצמך כאילו זה מישהוא שמאוד מאוד אוהב אותך...שלך, מיכל

אודי אתה מבין מה היא אמרה לי ? ידעתי שאני אוכל את הלה כל היום על המילים הגועליות שאמרתי לה ולכן הצעתי שאולי נעשה הפסקה של חודש. אז מה היא עונה לי ? שכאילו ביומיים שהיא חלתה ולכן לא נפגשנו התחרפנתי אז כאילו איזה שטויות אני אומרת כשאני מדברת על חודש הפסקה. כאילו שאני לא יכולה להסתדר בלעדיה. אודי אתה לא יודע באיזה מצב מעורער אני עכשיו אני עוצרת בכוח את האצבעות שי מלשלוח לה מייל שאצטער עליו אחר כך אבל מחר אני לא מעלה בדעתי להגיע אליה. שתתבשל במיץ של עצמה ואולי היא תחבק את עצמה כדי שלא יהיה לה קר. אני אראה לה מה זה אני לא מסתדרת יומיים בלעדיה ? לא חולמת לחזור אליה. אודי, איפה נמצאת האישה החבקני הזו ? למה אי אפשר למצוא אותה בגוגל ? אולי מישהי /מישהו שמע עליה ? איפה היא נמצאת ? איך מגיעים אליה ? איך הפרוצדורה ? אודי אתה יודע שהגוף שלי רועד כל השעות האחרונות ? אולי התפרקתי לגמרי ? אתה יודע בא לי למות וכשהיא תגלה שמתתי בגללה היא לא תסלח לעצמה בחיים. מגיע לה

שלום אודי. בפעם האחרונה כתבתי כאן על בחור שאני יוצאת איתו מספר חודשים, ושיש לי תחושה שקשה לו להביע דברים מסוימים. ובכן.... מאז נפרדנו כיוון שאמר שהוא לא מרגיש כלום, שהוא אדיש, וגם שאינו מצליח לקבל את המקום של לרצות אותי. זאת למרות שהסבטקסט שאני מבינה הוא אחר. לקשר יש בסיס טוב, יש משיכה, עניין וכמיהה. עבר חודש ואחרי חודש נפגשנו במקרה. הוא סיפר שמאוד מאוד התגעגע וכל הזמן חשב עלי, וכל הזמן רוצה לשתף אותי בדברים שעוברים עליו. אחרי כמה ימים שוב אמר שהוא חש אדישות. אם החושים שלי מחודדים מספיק, לדעתי המקומות האלה שבהם הוא טוען לאדישות, מגיעים אחרי שהוא נפגע ממשהו (זה יכול להיות משהו ממש מינורי כלפי חוץ), ובמקום להראות את הפגיעה, כי הוא לא מדבר על זה, הוא יוצר נתק רגשי וחש אדישות. העובדה היא שבכל פעם שמתרחקים הוא מתגעגע. אני בתחושה שאם אנסה לדבר איתו על זה הוא לא יודה, כי זה סוג של איבחון, ואף אחד לא אוהב שמאבחנים אותו... מה גם, שלהודות בכך זה מקום של חולשה ובאינטואיציה שלי הוא לא בשל להיות שם מולי. מה ניתן לעשות? תודה וחג שמח, דולה

אהלן ! אני בת 26 וככל שאני מתבגרת,ההרגשה מתחזקת עם השנים.שונאת את איך שאני ניראת,ברמה שאני מתביישת ללכת ברחוב או לצאת או בכלל להיות בסביבת הרבה אנשים.אומרים שאני יפה,ניראת טוב,סקסית וכו'.אולי באמת.אבל זה ממש לא עוזר לי.לפעמים ממש בא לי למות מזה.אני מתחרפנת.בא לי להחליף פרצוף,גוף,הכל.בעבר התמודדתי עם הפרעות אכילה,ללא תרופות.אני בטיפול פסיכולוגי וקצת מתקשה לדבר על זה עם הפסיכולוג.הוא יודע שאני מרגישה כך לפעמים אבל לא יודע לגבי העוצמה.אני לא יכולה לחיות ככה יותר,לא יכולה להתעסק בזה,בחיצוניות,במראה,במחשבות על ניתוחים,דיאטות.פשוט לא יכולה יותר.השאלה שלי אם יש טיפול תרופתי לזה?האם זה סוג של דיכאון?

שאני מרגישה ממש כמוך.. גם אני מתביישת ללכת ברחוב או להיות בסביבת אנשים.הבעיה אצלי היא שגם אומרים לי שאני מכוערת.

שלום, אשמח לייעוץ... אני בחורה בת 24, עובדת בעבודה שמספקת אותי וכמובן מוקפת בחברות קרובות תמיד. גרה עם אימי (הורי גרושים) ו2 אחים שקטנים ממני. הורי התגרשו כשהייתי בת 12 עקב בגידה. אמא שלי לא עובדת כבר המון שנים, שותה כדורים נוגדי דיכאון, לפעמים מעשנת סמים קלים (חשיש) , סובלת ממצבי רוח לא נעימים... והדובדבן - נמצאת ב"זוגיות" מספר שנים עם אדם מבוגר שמספק את צרכינו הכלכליים... היא כמובן לא אוהבת אותו והורסת את עצמה יותר. תמיד חייתי בחסך בבית - כלכלי, רגשי. בית קטן, צפוף, לעיתים אלים, לא מפרגן, לא מאמין. ומעבר לזה - קשה לחיות עם אמא חלשה נפשית. התחושה הטבעית שלי ל"הגנה" נעלמה איפשהו לפני הרבה שנים. מרגישה כעסים גדולים כלפי אמא שלי על הילדות שעברתי, אבל לא יכולה לבוא אליה בטענות על כך שהיא לא "האמא שהייתי רוצה". אנחנו לא בקשר קרוב עם המעגל המשפחתי הרחוק יותר - דודים, סבתא וסבתא וכד'... בגיל 17 הייתי בטיפול התנהגותי קוגנטיבי במשך שנה עקב דיכאון וחרדה , שחלפו עם הזמן... לפעמים אני מרגישה ששורש הבעיה עדיין לא טופל. מאז ומתמיד אני מכירה בעצמי כבחורה שמפתחת תלות באנשים שיש להם סמכות כלפיי -בעיקר נשים. מורות, בוסיות בעבודה, מפקדות בצבא-כביכול נשים אמהיות, בד"כ מבוגרות, בעלות מעמד, חזקות, שתמיד היו שם כדי לסייע ואף לאהוב ולתמוך. התלות מתאפיינת בתחושה של "התאהבות" באותו אדם. געגועים, אפילו תחושה של משיכה מינית, מפתחת קשר חברתי (אף פעם לא מיני) צמוד, שונה ואובססיבי. זה מספק לי "ריגושים", אבל כשהצורך הזה לא מסופק, למשל פרידה מאולצת כשעוברים מסגרות, כשלא נפגשים או מדברים תקופה מסויימת, אני מתגעגעת, מרגישה לבד וצוללת לדיכאון.... אציין שלא הייתי אף פעם במערכת יחסים זוגית , כמו שצריך. אני מודעת לבעיה בכל עוצמתה אבל לצערי לא יודעת איך לשנות את דפוס ההתנהגות ההרסני הזה. מרגישה עייפה. תחושות קשות בפן הרגשי, מעבר לזה זה קצת מפריע לי להתקדם בחיים... מה ניתן לעשות? האם יש טיפול יעיל לבעיה? תודה רבה,

אני בן 25 (זה גם שקר) ומשקר בכל מקום בכל מצב. בעבודה, לחברים, שקרים מהותיים לגבי דברים גדולים וגם שקרים קטנים בשיחות חולין לא חשובות (איפה הייתי, מה עשיתי). נמאס לי מזה. לאחרונה מיגרתי את התופעה עי העלאת המודעות העצמית שלי לעובדה שאני משקר המון. אבל כשלתי שוב. אני פולט את השקרים בלי לשים לב אפילו. בלי לתת לקול הקטן בראש לומר לי למה אתה צריך את זה ? זה סתם שקר. עזוב. אני פולט את השקרים עוד לפני שאני מספיק לחשוב על זה ולעכל שזה סתם שקר מיותר, ואני פשוט לא מצליח להתמודד עם התופעה. אני מנהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין ואפילו בריא. אני עובד בעבודה קבועה, לא מתנדנד בין עבודות או בתים אלא מחזיק את מקומי לאורך זמן, אוכל בריא, עושה ספורט, חושב על לימודים. רק את החולי הזה אני לא מצליח להוציא ממני. ונמאס לי. אני צריך עזרה.

דוקטור שלום, אני מגישה תביעה נגד משרד הביטחון על בסיס קשר סיבתי בין לחץ נפשי שנגרם מיחס מפקדים בצבא לבין החמרה של מחלה כרונית שיש לי. בספרות הרפואית טוענים שיש קשר בין השניים. שאלתי היא כזאת, הייתי מטופלת אצל הפסיכולוג הצבאי וגם קיבלתי אפילו מרשם פסיכיאטרי לרסיטל(לא לקחתי), בתיקי הנפשי רשום שיש לי מחשבות אובדניות. איך עצם הגשת התביעה וגם מפגשי הפסיכולוג שאני מקבלת בזמן התביעה ישפיעו לי על קבלה למקומות עבודה חשובים כגון רפואה וכ'ו. אני מפחדת שיהיה ניתן להיכנס לי לתיעודים כאלה ואחרים וכך לא אתקבל לכל מיני מקומות. איך מקומות עבודה מתייחסים לדיכאון של גיל 20 בצבא? אני ממש דואגת ולא יודעת איפה אוכל לקבל תשובה חד-משמעית, לתשובתך אודה.

הי אודי, המחשבות שלי נדדו לשני מקומות. לא יודעת למה, אך תחילה חשבתי על בעל חיים כלשהו ושאלתי את עצמי, אם איזה בעל חיים את מזדהה ? ושוב, עלה במבי. זה לא ממש במבי, זה למעשה עופר , אך אני אוהבת את הכינוי של העופר -במבי. ואז אמרתי לעצמי, טוב שיהיה במבי-עופר. אבל תנסי משהו נוסף ? ולא הצלחתי להתחבר לאף בעל חיים נוסף. ואני מתחברת לבמבי-עופר בגלל העיניים שלו. המבט שלו. יש לעופר עיניים חומות ,גדולות ועמוקות שניבט מהן עצב אינסופי. בנוסף, הוא לא מזיק לאף אחד. שועט לו במרחבים ברגליו הקלות, ואם חש הוא בסכנה שמתקרבת נס הוא על נפשו.. למה אני רוצה להתחפש ? ישנה מישהי בהודו ? ביפן ? בתאילנד ? יש אישה אחת ששמעתי שמחכים בתור שנים (?) בכדי להגיע אליה. יש בה תכונה מיוחדת . היא מחבקת, אבל כנראה לא חיבוק רגיל אלא חיבוק כזה ?? כנראה חיבוק מאוד מאוד מיוחד.. הרי אנשים מכל העולם רוצים להרגיש ולחוות את החיבוק שלה. אז אני רוצה להיות כמוה..ולחבק. ראשית את עצמי, אני אחבק את עצמי בחיבוק הכי עמוק שקיים, חיבוק כזה שאני אשבע ממנו לתמיד.. שארגיש רוויה מחובקת.. ואחר כך אחבק את כל האנשים בעולם, את כולם..ואז כולם ירגישו אהבה בלב, וממילא לא יפגעו זה בזה, יקבלו את השונה, את המיעוט, ואולי יהיה שלום אמיתי. שלום תוך נפשי, שלום בינאישי ושלום כלל עולמי... אודי, גם אתה שמעת על האישה המופלאה הזו ? אתה יודע איך קוראים לה ? איפה היא נמצאת ? חיפשתי בגוגל ולא מצאתי.. שלך-במבי. נ.ב למה אתה מתחפש אודי ? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול ?

מצאתי את הקישורים להלן (האם זהו המידע שחיפשת?): מקום משכנה של סרי מאטה אמריטאנאנדאמאי, 'האמא המחבקת' - בהודו. כתבה: http://tinyurl.com/bmk6yn8 אתר: http://amma.org/ רק אומר, שבעולמי, שמנסה כך-כך להתחבר לקרקע (מידי, אולי), קצת פוחדת מאנשים שמייחסים לעצמם כוחות על-אנושיים מיוחדים במינם. (סוריקטה)

אם עיוורים אלייך, אז עיוורים אלייך. שנוא גם נאהב. לא תעזור תחפושת, בין אם חזותית, בין אם ריחנית, בין אם קולנית, משיית ו/או דוקרנית, גם לא יעזור להיות 'מי שאתה'. אולי ביט של מחשב? - לאו, כשהרגשתי כזאת, למרבית הצער, אפילו לא יעזור להחליף מקום. מאחורי הכינוי (סוריקטה)

אודי, אין לי כל רצון להיות מישהוא אחר..זה נשמע נורא? פעם היא אמרה לי תלכי להשתכר (מלשון שיכור) ואני חשבתי שהיא לא התכוונה ברצינות ואח"כ הבנתי שכן התכוונה ברצינות..כאילו אמרה "תשחררי כבר...תפסיקי להיות בשליטה" אף פעם לא עשיתי משהו משוגע או אחר..אני "ילדה טובה"...לא מעיזה...ילדה הייתי וילדה נשארתי...אני רוצה לדעת מי אני באמת..עדיין לא ממש הבנתי ולא גיליתי..אולי כשעוד יומיים לפי התאריך העברי אהיה בת 40 אדע? אולי עוד חודש כשהתאריך הלועזי יופיע ואז כבר לא אתחמק מהגיל???? בכל זאת עדיין מרגישה קטנה שממאנת להתבגר...גם לא נראית בגילי... עדיין לא מרגישה מספיק חופשיה אפילו לא לפנטזיות...אולי הגיע הזמן לדרור..לחופש כזה מהחיים הנוירוטיים שלי???מהחרדות????? זה בכל אופן מה שעלה לי אחרי שקראתי אותך...

לא יודעת להחליט, לפעמים גם בדברים קטנים. רוצה שיחליטו לי, אבל.. ודבר נוסף- מה עושים אצל פסיכיאטר? זה הגיוני לרצות שתדבר איתי, שתהיה איתי באיזה שהוא קשר, או שאני חולמת? לא רוצה להיות במצב שמשלמת למישהו מאות שקלים כדי שירשום לי מרשם לאיזו תרופה, מבלי להתייחס אליי. אם זה יקרה אני אשנא אותה או את עצמי, או את שתינו.

הלוואי שהייתי יכולה פעם אחת לכתוב משהו שלא יביך אותי א"כ, ההודעה לא משקפת אותי בכלל, אפילו העובדות לא הכי נכונות...לא יודעת מה עבר לי בראש כשכתבתי את ההודעה הקודמת ואת כל אלו שלפניה חבל שאי אפשר למחוק, וטוב שזה ממילא נשכח. (לפחות לא שיניתי את הניק במשך המון זמן, למרות שהוא די מעצבן אותי והשתמשתי פה ושם, ממש קצת גם בשמות אחרים) תודה בכל אופן ופורים שמח כמובן

כתבתי כבר פעמיים וההודעות התפוגגו להן... גם אני רוצה.

אבל כרגע אני רוצה חיבוק, רוצה שמישהו יאהב אותי ויהיה איתי. כ"כ חסר לי ואני מרגישה שזה רחוק ממני

היי אני נטלי, בת 23 מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי, אני בת לאם שחולה כבר כ17 שנה במניה דיפרסייה, ובת לאב, שהיה חולה סכיזופרניה, למרבה הפלא אני בחורה חזקה ועצמאית, ודי מנותקת מכל העבר המשפחתי שלי, אני נמצאת בזוגיות מדהימה, עם בן זוג תומך ואוהב, עברנו לגור ביחד לפני מספר חודשים, ולאחר המעבר התחלתי לשים לב שאני מתחילה לעבור התפרצויות זעם, עצבנות יתר, חרדות, ויצאיה מפרופורציה לחלוטין, כמובן שבהתחלה האשמתי אותו, עד שפשוט הבנתי שיש לי בעייה. פניתי לקופת החולים וקיבילתי רשימה של כ50 פסיכולוגים העובדים עם הקופה (כללית) , כייצד אדע מי מתאים לי? תודה, נטלי.

שלום רב. אני בן 25, איני בטוח שזה הפורום הנכון אם לא אשמח אם תעבירו את ההודעה לשם. משהו שרציתי לפרוק ורץ איתי במהלך השנים, הוא עובדה שאני זוכר את עצמי מגיל קטן תמיד מוקף בחברים, וכנראה שעם השנים ההתנהלות החברתית שלי לא הייתה מספיק אינטליגנטית בשביל להצליח לשמר את המצב שהיה, כלומר להיות מוקף בחברים. תמיד הסתכלתי על עצמי בתור מישהו שגם מאוד טוב לו לבד, אבל אולי טעיתי? יש לי היום 2-3 חברים קרובים, חברה, אבל בכל זאת למה בעצם אני עוד מידי פעם נזכר ואפילו חולם, על אותם חברים כביכול שהייתי חלק מהם? וזה צובט בי מחדש, אני מרגיש כאילו פספוס, כאילו אני צריך קרבה של יותר אנשים מסביבי. להתחשב בעובדה, שיכלתי במשך השנים האלה, צבא, עבודה, טיול, לרכוש המון חברים מסביבי, קצת מוזר לי שכל כך הרבה שנים אחרי אני עוד "חי" את מה שהיה פעם, וכמו שאמרתי אפילו חולם על אותם חברים "של פעם", וכמה חבל שאנחנו לא בקשר. (אגב הם עד היום נשארו חבורה מלוכדת של אנשים - קשה היום להיכנס פתאום לתוך המעגל הזה). לגבי קשרים חדשים עם אנשים, אני יכול להגדיר את עצמי מאוד חברותי, אבל כאילו המקום ממנו גדלתי ואיך שגדלתי, מנעו ממני מלהזמין אלי אנשים, ולוקח לי אני חושב זמן עד שמכר, באמת הופך להיות חבר קרוב.

דור שלום, אתה פונה עם שאלות, זו שמנוסחת בכותרת מכתבך וזו המתנסחת במהלכו. הראשונה מנסה למצוא מילה למה שצובט, מה שאולי אבד אך מוסיף להופיע בחלומות; השניה כבר מתחילה לתהות על הסיבה (למה אני מוסיף לחלום עליהם) . בהמשך כבר מופיע תחילתו של פרוש הקשור להיסטוריה שלך. אנליזה עשויה להתחיל במהלך דומה, והיא תוסיף ותנסה לפענח על מה ויתרת, בעצם, כשויתרת על אותם חברים? ברור, מכל מקום, שמה שמדובר בו בויתור זה אינו עניין של אינטליגנציה אלא של עמדה סובייקטיבית: כזו שבמהלך אנליזה ניתן לנסח אותה ושבעקבות כך עשויה גם להשתנות. בברכה פרופ שירלי שרון-זיסר

שאני כבר ממש בעמדה אחרת היום מולה, אני לא מרגישה תלויה בה, כלומר אני חושבת שאני כן יכולה גם בלעדיה אבל אני רוצה להעזר בה!ואני חוזרת אליה, אמנם במינונים אחרים כרגע אבל החלטתי שאחזור לזמן קבוע כי זה משגע אותי כל פעם לבדוק ביומן מתי היא יכולה לקבל אותי....אני רוצה קביעות פתאום ובכלל אני לא רוצה רק החזקה אלא אני רוצה להמשיך בטיפול..לעבוד על עצמי עוד קצת, להרגיש טוב לשם שינוי! בפגישה שתהייה בשבוע הבא אני אבקש לחזור לפעם בשבוע ונראה מה דעתה ואתה יודע מה עוד? פתאום אין געגוע ממש חזק אלא משהו אחר..כמו ציפייה לפגישה אבל לא געגוע כואב..מוזר ומעניין לא? מה דעתך אודי? האם אני בעמדה באמת שונה? האם אני בעמדה אחרת שאני אוהבת אותה אבל כבר לא מוכרחה ממש כמו אוויר לנשימה? אולי דוקא עכשיו יש לי יותר אוויר???? מיכל

שלום,אני תלמידת תיכון בגיל הבגרות ואני מאוד חסרת בטחון וזה לא מתבטא רק בקנאה מבנות גילי או אחרות אלא זה גם גורם לי לאי עצמאות אני ממש לא עצמאית...אני לא עולה על אוטובוסים וכו' אני נפגעת מהר מאוד מכל אדם שני...שאני נכנסת למקומות ציבוריים כמו קניונים והכל אני לא נינוחה בכלל ומתה לעוף משם,אני ממש נלחצת מתורות בחנויות,אני מרגישה לפעמים אאוטסיידרית ברמות ושופטת את עצמי על כל דבר אני מהוססת ויש לי מעצורים לפעמים יותר מדי...באמת אני עכשיו מנסה להבין מה הבעיה זה לא שגדלתי בסביבה פגומה או משהו...

הי אודי, (מה שלומך?) אני נכנסת כמעט כל יום לפורום ואוהבת מאד את התשובות שלך. תמיד היום שאחרי הפגישה קשה לי קשה לי להגיד או לכתוב את זה , מה שאני כותבת או אומרת מתנתק ממני ונהפך לחלק זר ולא רצוי, כמו לגזור ציפורניים או עור מת ויבש, או שיערות שנשרו...פעם זה היה חלק ממני עכשיו זה כבר לא אני. אולי משום שהרגשות והמחשבות מטיבם כל הזמן משתנים נולדים וגוועים וגם אנחנו. כרגע בקשר לטיפול אני מרגישה שאני טרחנית להחריד, תקועה ולא מספיק אמיצה "להביא את עצמי". (אם יש דבר כזה בכלל באופן כללי) כל הזמן מצטערת על מה שאמרתי , לא אומרת מה שאני חושבת, ולא חושבת מה שאני אומרת, אני אספנית של מחשבות של אנשים אחרים (לא מקורית במיוחד אבל מרשימה). בזמן האחרון זה פחת אז אין לי מה להגיד בעצם. אולי אני לא רוצה או פוחדת שמישהו יכיר אותי באמת אולי כי אני אף אחד וכל אחד... יש תחושה של ריקנות כזו, אני כל הזמן הזמן מוטרדת מאיך אני נתפסת בעיניו (איך אני בעיניך?) בעיקר אחרי כל השטויות המביכות והאמיתות החלקיות... מדי פעם אני כועסת על עצמי וחושבת שכל העיסוק הנואש הזה והניסיון הזה להרשים/לרצות/ לעורר רחמים או משהו אחר כדי להיות חשובה יפה ואהובה או לפחות מכובדת (זה הכי חשוב לי נראה לי) למי שאני משלמת לו בשביל שיהיה איתי 50 דקות פעמיים בשבוע הוא מאוד אידיוטי ואינפנטילי. תודה לך על המקום ועל ההקשבה.

שלום לך,שמי לירון ואני בן 18.הייתי בטיפול פסיכולוגי עד לפני חצי שנה ,הטיפול היה במשך שמונה חודשים בנוגע להערכה עצמית נמוכה,דימוי עצמי נמוך,בעיה רגשית,ותפיסת המציאות לעיטים בצורה שלילית.לפני חצי שנה טסתי לארצות הברית,ושם מה שקרה זה שפשוט לא הרגשתי טוב עם עצמי כל הזמן,וזה הייתה בעיה שהתחילה בארץ ולא שמתי לב אליה יותר מדי,ושם לא היה לי עם מי לדבר או לשתף,אז הייתי פשוט כותב,כותב הרבה..והבעיה הזאת-של להסתובב עם תחושה שאני לא בסדר,הובילה לזה שכל הזמן התעסקתי בעצמי,באיך אני אנשים,בביטחון שלי,לנסות לתקן את הדימוי העצמי שלי,כל המחשבות שלי היו אך ורק על זה,נסעתי לשם כדי לעבוד ובמקום להתעסק בעבודה הייתי מתעסק בעצמי. כתוצאה מכך פיתחתי OCD אבל אין ממש תסמינים רציניים של מחשבות טורדניות וטקסים. מה שקורה כרגע זה שיש לי בעיה-בעבר המחשבות שלי היו רגילות(חברים,בילויים,אימונים וכו')ומאז שהתחלתי להתעסק בעצמי המצב שלי נהיה לא טוב,בהתחלה זה היה התעסקות באיך אני עם אנשים,עכשיו זה הפך להתעסקות קיצונית באיך אני מרגיש,מה עובר לי בראש,מה המחשבות שלי,מחשבות על הכדורים שאני לוקח,מחשבות על מה שאני סובל מימנו,כל הזמן אני פשוט חושב על עצמי. סיפרתי את זה לפסיכאטרית שלי והיא הביאה לי כדורים נגד OCD,וטיפול פסיכולוגי אני יקבל רק כשאני יהיה מאוזן תרופתית,לכן הייתי רוצה לשמוע את דעתך על העניין שלי ולקבל עצה או טיפ איך להתמודד עם הבעיה הזאת,והאם יהיה באפשרותי להחזיר דברים לקדמותם?

שלום רב, לפני כ 6 שנים חייתי תקופה עם בחורה שלימים התגלתה כחולת סכיזופרניה. במשך התקופה עברתי חוויות קשות כגון איומים להתאבדויות מצידה מחשבות על רדיפה, דיכאון ועוד. לאחר מכן הייתה תקופה שבה צרכתי מידי יום אלכוהול. חלקים רבים בגין אותם תקופות אינם זוכרים לי , כולל מעבר דירה !. כיום אני מנסה להיזכר בעבר, 1. האם יש סיכוי להיזכר ו/או האם כדאי 2. האם עשוי להשפיע על מצבי רוח היום 3. האם יכול להפריע לי בעתיד כיום למעט מספר זיכרונות רע, וחוסר זכרון בכלל על תקופה לא סובל מזה