פורום פסיכולוגיה קלינית

.. . אודי הי, יש בי איזה קטע משונה/מצחיק/מעצבן.. כאילו בא לי לומר לך : אתה רואה אודי? אתה רואה שחזרת ? אתה רואה? תבין אודי , כאילו לא היה לי ספק לרגע שתחזור. ידעתי שאתה הולך לכנס שלך ותחזור בראשון. לא היה לי ספק בכך. אתמול, כמובן נכנסתי לפורום וראיתי שהעלית הודעות..משמע חזרת.. ..רציתי לכתוב לך משהו...ולא הצלחתי להקליד אף לא אות אחת :( איך היה לך הכנס ? מתה לדעת במה עסקה ההרצאה שלך... אני כותבת לך,ותוך כדי, מקשיבה לשלמה ארצי ולגיטרה המלווה אותו כשהוא שר שלא נשאר לו, אלא לחבק את הצער.. ..כן, הוא מוסיף :"אם אתמול היה טוב,יהיה גם מחר".. http://www.youtube.com/watch?v=sDRSs2rrZ8o במבי.

אודי חזר היום אחרי חופש, הפורום מוצף בהודעות. בואו נחשוב ביחד, איך אפשר להתחשב באודי. אולי לענות אחת לשניה? לגבי הודעות המשך- אם זה לא דחוף, אולי אפשר להניח לזה, ולאודי? אם זה דחוף- אולי לעשות העתק הדבק, כדי שאודי לא יצטרך לשוטט ולחפש את ההודעה ההיא מה- 23.5.13? סתם זרקתי תאריך. יש לכן עוד רעיונות איך אפשר להקל על אודי?

רק לומר, שאני מאד מצטרפת להרגשה שהייתי רוצה לעזור. כמעט וכתבתי בעצמי הודעה דומה לזו שלך, בחיי... מאד מקווה שרמת הדורשנות, התובענות, הנוקשות והאגרסיביות מצדנו יפחתו מעט, לפחות כלפי חוץ מתוך הכרות של כל אחד עם עולמו הפנימי. מקווה שפחות נציף. נעדן. יותר שנדבר על זה מאשר את זה. במרחק של זמן אולי, מחושב יותר, אימפולסיבי פחות. אודי, המון תודה לך. סוריקטה

הי הילה, חשבת אולי שאפשר גם להפסיק לכתוב? אני לא בטוחה שהתלות הזאת באודי ובפורם עושה כזה טוב, לעיתים זאת אשליה פשוט.....אפשר לבוא, לקרוא אחרות, להישאר אם צריך כל כך... ולהיעזר יותר בטיפול אם זה לא כזה דחוף... אצלי פשוט נראה לי שהגיע הזמן לתת צ'אנס יותר בטיפול עצמו....ואם חייבים או רוצים להתייעץ אז כותבים, זאת דעתי, נראה לי שגם הוא יסכים איתי, אבל אודי כבר יענה לנו וכן אודי כבר מזמן אמר שהוא מעדיף שנענה אחד לשני... מיכל

אולי אפשר להעביר אליו את השאלה... :) אודי, מה יקל עליך? מצטרפת לרצון להקל, להנעים, לעשות את המקום הזה כמה שיותר חיובי לכל הצדדים. וגם, תודה. נעמה.

אני קוראת את ההודעות שכתבתן ו... אני חושבת קצת שונה.. אני חושבת שמה שעומד בבסיס ההודעות שלכן זו חרדה גדולה מנטישה.. כאילו ,אני "שומעת את הסיפור" כך: אבא תמך, היה איתנו במשך שנים בעקביות,באופן מיטיב ביותר! ברגישות,בהכלה,נגע בנו בצורה מיטיבה ומדוייקת. ..אך לפתע אבא אומר לנו שאנחנו דורשניים ותובעניים .. אולי מתעוררת חרדה שאבא יטבע מהתביעה.. אולי החרדה גם מתעצמת לנוכח החופש שאודי לקח .. כאילו, אולי ישנה הרגשה שהספינה על סף טביעה על כל יושביה ??? והתחושה מכה גלים ומהדהדת במקומות ראשוניים בם חוינו תחושת נטישה ??? ואז כל אחת חוזרת לתפקד ולהתגונן "על אוטומט" כפי שעשתה בעבר ?? ולכן,הילה וסוריקטה.. אם מותר.. אתן חוזרות להיות "ילדות טובות" כאילו אומרות :"אבא, לא נפריע לך ..נהיה ילדות טובות, מנומסות, לא נבקש,לא נתלונן, אולי אפילו נפסיק לנשום..העיקר שלא תינטוש אותנו.. ואת מיכל..נוטשת לפני שינטשו אותך..:"אפשר להפסיק לכתוב".. ואיפה אני ???? אני רוצה לצעוק : אודי, אל תעשה טובות, לא רוצה ,לא צריך !!! אני מסתדרת לבד.. אל תשגע אותי !! למעלה מ 4 שנים... חבל שנתתי אמון.. ואז קול נוסף מתערב ואומר: תגידי במבי, באיזה סרט את חיה ?? כל כולה, אודי יצא למס' ימים.. אז כן, אודי שתדע לך, שאני ממש ממש התרגלתי אליך ולפורום הזה, הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהאנליזה שלי, משהו שמשלים.. ואם אתה מתכוון לעזוב, לנטוש, לטבוע/להטביע...תהיה פיירי ותגיד לנו הרבה זמן מראש..שנוכל לשים אפוד מגן..שיכאב פחות.. במבי. נ.ב תמיד בפורום הזה היתה תובענות ודורשנות..זה לא משהו חדש מאתמול..

במבי יקרה, חכמה כתמיד. ובכל זאת, אני חושבת שיש כאן משהו אחר מהורות, אחר מטיפול. אודי לא המטפל שלנו, וזו מעין מערכת יחסים אחרת. אולי באמת כל אחת לוקחת את השוני הזה לדפוסים החוזרים שלה, כפי שציינת בחוכמה. מאוד יכול להיות. אני, בכל אופן, לא מצפה מאודי לזמינות וקשב כמו שאני מצפה מהמטפלת שלי, ומכאן גם הצורך לשמור על משהו מאוזן יותר. יכול להיות שזה גם מתוך הרצון לשמור על המקום הזה, אבל זה לאו דווקא שלילי. נראה לי שאם היו מאודי ציפיות בפורום כמו שיש למטופלים שלו, הוא לא יכול היה להישאר כאן הרבה זמן. למרות שנדמה לי לפעמים שיש לו כוחות על. :) חשבתי על זה בשבוע האחרון. ביקשתי מאודי שיגיב על משהו לפני שנצא להפסקה, ויצא שהתפספסתי, אחרי עוד פספוס שנפל בשבוע שלפני כן. ובהתחלה כאבתי את זה, למרות ההבנה של ההסברים היבשים, ואחר כך הבנתי שאני באמת מניחה עליו ציפיות גדולות מידי. ולא כי אני מזלזלת בך, אודי, אל תקרא את זה ככה. ממש לא, ולמעשה ההפך. פשוט כי האשליה של מענה מושלם מתנפצת גם בטיפול, אז בחלל הזה בכלל. ואם נשים אותה גם כאן, אנחנו נידונות לאכזבות, פשוט בגלל המדיה. אני לא יודעת אם אלו מילים של התאמת ציפיות בריאה או שריטות של פחד מתלות וקירבה. נדמה לי שאלו מנסות להיות מילים בריאות שמכירות במציאות השונה שיש כאן ואין בשום מקום אחר. אבל באמת שאין לי איך לדעת. מחשבות שלי... נעמה. ואודי, אני ממש מקווה שלא נפגעת. נסה לקרוא את ההודעה בקול מעריך, מוקיר תודה ומלא חיבה, ולא כזה המזמן מרחק.

אודי, אני נשאבת חזרה לשגרה המטורפת, נאחזת בכח כדי שלא אפול. לפעמים עוצרת ולא מבינה מה אני עושה פה, מה הדרך והיכן האמת. לתוך בקר מבטיח נאספים שברי חלום במהלך היום לסיפור אכזרי ונואש בו תמיד איני מוצאת את שאני מחפשת ואיני מצליחה. נראה שמשהו מצליח לזוז מעט, ממחשבה רציפה על מוות יש הפוגות לנשימה. ועדין, הצלחתי אולי להתחבר חתאוריה של ויניקוט על האני האמיתי והאני האכזב, ולהבין איך הגעתי ממש אל הסוף. שבוע טוב, מילי

אחותי הקטנה (29) בטיפול שבע שנים אצל פסיכולוג מקסים, אכפתי אשר הצליח בכשרון רב ליצור איתה קשר נפלא ולהציל את חייה ממש. בעבר היא ניסתה להתאבד, וסבלה מהפרעות אכילה על רקע ילדות איומה וטראומטית. היום היא במצב מעולה. לומדת, עובדת ומנהלת מערכת יחסים בריאה ויציבה. אבל היא לא מצליחה להיפרד ולהפסיק את הטיפול הפסיכולוגי. היא ניסתה לפני שנתיים ושוב לפני חצי שנה אבל חלה התדרדרות מהירה במצבה (חזרה להרעיב את עצמה ולהקיא). היא טוענת שהיא זקוקה לפסיכולוג שלה כמו שחולה כרוני זקוק לתרופות שלו לכל החיים. שוחחתי בגלוי איתה וגם עם הפסיכולוג שלה (כמובן שהיא נתנה את הסכמתה לכך) והוא טוען שהפסקת הטיפול צריכה לבוא מכיוונו של המטופל. הוא טוען שהוא ימשיך לטפל בה כל עוד שהיא תביע רצון בכך. שאלתי היא: האם היא פיתחה תלות בפסיכולוג שלה? האם הטיפול לא יעיל מכיוון שבלעדיו היא מתדרדרת שוב לאנורקסיה? עוד משהו חשוב, אני יודעת שלפעמים היא מסמסת לפסיכולוג שלה וגם מדברת איתו בטלפון. האם זה מקובל? אני למעשה גידלתי אותה ואני דואגת לה מאוד. אשמח לשמוע את דעתך.

הדאגה לאחותך היא מעשה יפה ואנושי. כתבת שאחותך עברה טראומה בילדותה, ושהטיפול עזר לה להשתקם בהרבה נושאים. כולל פתרון בעיית אכילה ומערכת יחסים! וזה שהיא מסמסת לפסיכולוג שלה, מה רע בזה? ואם זה מה שעוזר לה, מיטיב איתה, למה לנסות לנתק בכח? תסמכי על אחותך שהיא יודעת מה טוב לה. תסמכי על שיקול הדעת שלה. זה רק יעזור לה להמשיך להתפתח. הילה

אני (חס וחלילה) לא מנסה "לקחת את זה ממנה". רק נראה לי שטיפול טוב אמור לתת לה כוחות וכלים "לעמוד על הרגליים לבד" והיא תלויה תלות מוחלטת במטפל. כל ניסיון להפסקה או לסיום הטיפול נחווה אצלה כמוות והיא חוזרת לדפוס של הרעבה עצמית. אני שואלת בכנות ומתוך דאגה כנה - האם כך זה אמור להיות? יכול להיות שהיא תזדקק לטיפול כל חייה? האם יש אנשים שזקוקים לדמות מטפלת שתלווה אותם במסע החיים הארור הזה? מקווה שחידדתי את שאלתי. דבר נוסף, זה בסדר שהיא מסמסת לו והוא עונה לה? נראה לי לפעמים שהיא לא מסוגלת לווסת עוצמה של רגשות כואבים ללא עזרתו. ושוב, אני לא חושדת בכוונות של המטפל, הוא איש מדהים. ממש מלאך שנכנס לחיים שלנו והציל אותה ונתן לה כוחות לחיות.

מותר לחלום, נכון? יש לי חלום לכתוב שיר, ולכל שיר לצייר ציור שיבטא בדרך כזו או אחרת את השיר. אני אוהבת לצייר, אבל צריכה להתפתח בזה ובמיוחד אני רוצה להביא לידי ביטוי את כל מה שקשור בנשים: הפגיעות, הצניעות והכניעות, מול הנחישות והעוצמתיות. היכולת להיות עם הכאב, במיוחד אחרי אונס. ילדה אישה, אישה ילדה. בלבול גבולות היפוך תפקידים. ועוד ועוד. ובהמשך אולי לעשות תערוכה.

היי כולם, אודי, ברוך שובך. סתם רציתי להישמע, למרות שאין לי מה להגיד. שומעים? רואים? בא לי לעשות כאילו קצת פחות לבד. מותר? שבוע טוב ורגוע, עם חמימות עוטפת, אהבה ושלווה. מאחלת לכולם, אולי אפילו לעצמי. נעמה.

שלום, האם מטפל, לבקשת המטופל, מחויב לספק דוח סיכום טיפול? מה אמור להיות כתוב בדוח כזה? תודה רבה

ביקשתי דוח סיכום טיפול, לצורך הגשה למוסד ממשלתי לצרכי קבלה לעבודה ונתקלתי בתגובה שלילית ביותר. אחרי שלושה שבועות של בקשות חוזרות ונשנות קיבלתי מסמך לקוני המורכב משלוש שורות. כמו כן היא לא מוכנה לדבר איתי על זה בטלפון אלא רק בפגישות וזה נגרר. רציתי לדעת אם סביר שדוח סיכום טיפול של שנתיים יהיה עם שלוש שורות בלבד וללא פירוט ראוי. תודה רבה

הי אודי שים לב להודעה האחרונה שלי אלייך "כמו יהודי טוב" מה21.1 . תודה. מיכליקה.

ואני יודעת שאני מעדכנת למפרע,ועוד לפני שבכלל ענית או לא, אבל זה רק כדי לתזכר,בתוך כל ים ההודעות פה,וביחוד שזה לא מופיע כהודעה נפרדת חדשה אלא כחלק משירשור.כך ש...הכל בסדר. תודה.

נדמה לי שאולי שלחתי הודעה ריקה. מתאים לי: להיות ולא להיות גוף ללא תוכן כל השבת בכיתי כאילו סוף העולם הגיע אני לא יודעת אם יש טעם לומר פה...

אז כתבתי ועכשיו יש לי גזע. ומשום מה עלה בי השיר "יש לי ענן שקוראים לו על שמי, ואלפי כוכבים שנדלקים בשבילי..." קוראת את עצמי ושואלת בשביל מה את כותבת, שיגידו שאת מסכנה, שירחמו עלייך? ונראה לי שהשיר הזה עונה לי. מנסה לרכך קצת את היד הקשה, המלקה. ועצוב לי, כי באתי כי, ובוכה כי, כמעט ואין לי ענן שקוראים לו על שמי. וזה מרגיש כמו סוף העולם.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם. כוכב אחד לבד. אני לא הייתי מעז. ואני, בעצם, לא לבד. בא לי להדליק לך כוכב אחד, שרואה אותך כואבת וגם מאמין. ואני מאמינה שאני לא לבד בהדלקתו.

אולי יש טעם כי פה אפשר לומר... ובקשר לעצב, רוב הזמן ההרגשה הדומיננטית היא של כעס והלקאה עצמיים, על שהבאתי / מביאה את עצמי למצב הזה. ומועיל כנראה זה לא, אבל צדק יש בזה. והלילה חלמתי שצריכים להוציא אותי להורג, בגלל משהו נורא שעשיתי. והתחננתי על נפשי, אבל השופט היה אטום לכך וגם גזר עליי מיתה מייסרת. ואני הרגשתי שהוא פשוט צודק מאד, ואני אשמה לחלוטין. והייתי פושעת גם בכך שניסיתי להציל את חיי במקום לקבל את גזר הדין שמגיע לי. וקמתי בבוקר עוד עם ההרגשה החמוצה מהחלום, שהיא בעצם ההרגשה המוכרת מהיום יום, רק בפולסים גבוהים. (בטיפול דובר על כך שכדאי לתת לשני הקולות מקום. אז אני מניחה שטוב שגם העצב בא לבקר קצת...) וטפשי אבל היה נעים לראות ענף, וענן, וכוכב... מילים נעימות, כמו צלצול פעמון... וחושבת שאולי באמת מה שחסר לי זה הפעולה הזאת של ההדלקה, כוכב שנדלק בשבילי / בגללי ברגע נתון, התחדשות מיטיבה. שלכם, גילת.

שאני כותבת שירים, ויש כאלו שאומרים שאני משוררת?

הי אודי וכולם, אספר 'סוד' קטן. בדר"כ איני נמצאת בשעות המענה המאוחרות בפורום. אבל ביום שני שעבר, בערב-לילה, לפני פרידתך, נשארתי להציץ. לא כתבתי הודעה, ואני שמחה על כך שהחלטתי לפתוח איתה את החזרה שלך, כי אני מרגישה שיש איזו סכנה של הרגע האחרון. אז עכשיו באתי מראש. היה וניפול, אולי תהיה אפשרות לתקן בעודך כאן. אז כן. פתאום הייתי פה בשעות האלה. ראיתי כמה אתה משתדל, כמה אתה משתדל. וכמדומני, אף על פי כן ולמרות הכל, הסיכוי פה שמישהו ירגיש מוזנח או נשכח, הסיכוי שמי מאתנו יקנא או יזעם, גדול למדי. זה טבוע בחלקנו עוד לפני שמשהו מתרחש בכלל בסביבה. ורציתי לכתוב, לומר לי בלב: "אודי, אל תלך..." וחפצתי להוסיף – "נראה שאני משתמשת בפורום כדי לשמור על רצף, ועוד עכשיו, עם הפרידה מהטיפול, ואני כל-כך בודדה, חרדה שלא ישוב..." והרשיתי לעצמי לחשוב כך ולהיפתח דווקא מתוך ידיעה שתהא חופשה-פרידה על באמת ומתוך כוונה לשחרר. להתגעגע. להיעצב. בעומק. מעט אחר-כך הזכרתי לעצמי שעדיין קיים איש שטיפל בי ואני יכולה לדבר אתו במקרה הצורך, אף שהוא בחו"ל ואינו זמין לי לפגישות חירום, ושיש גם אנשים אחרים בעולם, במציאות... וראה זה פלא ;-) כך היה.   הרגע בו צפו על פני שטח רחשי לב חלף עבר, אך הורגש. הרשיתי לעצמי לגמוע מן המילים שהענקת לבנות האמיצות שהעזו לבקש מילים רכות ושמירה. כנראה שטוב גם שיש חופש ושנפרדים קצת, שמגלים שניתן להירפא גם בלי מטפל-מטפל בנוכחות המיידית. שיש בנמצא אי אלו כוחות, לפעמים. גמילה ליותר עצמאות שבאה לידי ביטוי גם בשימוש ותלות במגוון אובייקטים רחב יחסית, או שמא דבר אחר, אולי זה מה שמנסים עכשיו לעשות יותר גם איתי. אז, כדי ש... או אם וכאשר יהיו לי יותר חיים... כשהודעתי תעלה, אדע שאתה כבר נוכח כאן, שבוע טוב ומבורך, סוריקטה

היי, אני הייתי רוצה להיות בנאדם שמאוד בטוח בעצמו ולא איכפת לו מה חושבים עליו... אבל אני רגישה לדחייה ברמות קשות.. לפעמים אני מרגישה שדוחים אותי למרות שבפועל זה באמת לא ככה... איך אני יכולה להתגבר על המכשול הזה?

תינוק ראשון נולד, את השם בחר האב למורת רוחה של האמא. לאחר כשבועיים האם עדיין לא קראה לתינוק בשמו וקוראת לו "תינוקי". טוענת שאינה מתחברת לשם, שאינו מתאים לילד. אומרת שגם העובדה שהאב בחר בניגוד לעמדתה מוסיפה למטען הרגשי. האם יכולות להיות לכך השפעות ברמת הקשר אם-תינוק? והיה וכבר תבטא את השם אך תחת הסתייגות, יש בכך להזיק? מה תציעו?

בשבוע הבא אני עולה לכנסת לזעוק את זעקתי וזעקת ילדי. תאחל בהצלחה?

מציעה מיזם חדש. שתבוא, תכין לי ארוחת ערב, תוודא שיש מים חמים להתקלח. והכי חשוב סיפור לפני השינה. תגרש את החלומות, ותביא את הפיות. הולך????

האם מטפלים יוצאים לחופש כשיש מטופל שנמצא במצב קשה ולא יציב כ"כ? האם קודם קובעים את החופשה, כי גם למטפל יש חיים מחוץ לעבודה, והמטופל יצטרך להתמודד עם זה או שלוקחים את מצב המטופל בחשבון ולפי זה מחליטים מתי לצאת לחופשה? אני כבר הרבה זמן מתלבטת בשאלה הזאת, מעניין ששאלתי אותה דווקא כשאתה יצאת לחופש... :-)

"כמו הורים..." אני רוצה לבכות כשאני קוראת את זה.... ודווקא היום ההיתי אצל המטפלת שלי וקצת קצת הרגשתי את ההרגשה הזאת... שמישהו דואג לי קצת כמו ההורים שאין לי... תודה לך. תמי

הי מגיל מאוד מאוד צעיר הייתי נעלבת ונפגעת בקלות מכל דבר. ישר מגיבה בבכי. באופן כללי כל הזכרון שלי מהילדות הינו בכי!!היום הרבה מאוד שנים אחרי ולאורך כל הזמן אני גם נפגעת בקלות ובוכה לא יכולה להדחיק את הבכי. ובנוסף גם במצבים שאני רואה צער אצל הזולת אני נעצבת מדוכאת ובוכה!! מה לעשות? ?? אני חייבת לדעת להתגבר אינני יכולה להמשיך כך. תודה

"בתור מה את שואלת אותי, אותנו?..." אני ממש מצטערת ששאלתי, מצטערת שכתבתי פה בכלל. באמת לא התכוונתי!!!!!!!!! מה זו התגובה הזאת???????????? איך זה יתכן שכשאחרים כותבים שרע להם, אתה מקבל והכל מעולה, וכשאני אומרת, אתה כותב לי בעצם : "בתור מה את שואלת אותי בדיוק? מה את רוצה מהחיים שלי?!" איך אתה יכול לדעת להגיב אלי בצורה כזאת בלי להכיר אותי... מילא כל העולם, אבל פה אני עלומה. כנראה שלא. אני לא שווה כלום בכל מקום, אפילו באינטרנט. אני יודעת את זה, וזאת הייתה שטות גמורה לכתוב פה..... חשבתי שאולי אזכה לתגובות כמו שאר האנשים כאן, אבל זה שוב לא מגיע לי................. ואני עוד נפגעת מזה!!!!!!!!! כמו דבילית, כשאני מכירה את זה כל כך טובבבבבבבבבבב......... ובבקשה אל תהרוג אותי ותכתוב לי עוד מה את רוצה מהחיים שלי כזה.

הי שמלי, אני קראתי את תגובתו של אודי קצת אחרת, אבל ראיתי גם את הפוטנציאל שלה להיחוות כדחייה, במיוחד כאשר רגישים לכך... אני הרגשתי מהודעותייך כמו מין סימן שאלה גדול כזה, פתוח. ובעצם השאלה של אודי היא מעניינת, לא? נראה לי שמאחורי כמעט כל גרסה של מה שאת/אני/כל אחד יכתוב כאן, גם אם נסתיר את זה בכל מיני דרכים, עומדת משאלה למבט, למישהו שיראה, שיהיה שותף. (כמו שאת כותבת בהודעה הזו, נראה לי...) הרי ברור שלא מצופה שתהיה לאודי, או לכ"א אחר, מענה לכל בעיות הקיום. כשיש שותף אז קל יותר, נדמה לי, לשאת את סימני השאלה האלו, שלכולנו יש מעצם היותנו בני אדם... גם לסימן שאלה יש צורה כזו מתעקלת, אולי משאירה מקום לעוד סימן שאלה של מישהו אחר להיכרך... מקווה שהתאים לך מה שכתבתי.

אני מסכימה עם זה שקיימת משאלה למבט, ובמישהו שיראה ושיתייחס ושיהיה לו אכפת. וזה כנראה מה שקיוויתי שיקרה כשכתבתי את ההודעה ההיא, וזאת לאור זה שאנשים פה כן זוכים קצת לדבר הזה. כנראה שציפיתי לקבל תגובה כזו גם, לפחות באינטרנט. אני הרבה פעמים קוראת פה הודעות, ומקנאת בתגובות שהן מקבלות ובא לי גם. בקשר לסימן שאלה, האם התייחס לסימן שאלה של אודי או שלי? התגובה להודעה שלי נתנה לי הרגשה בדיוק הפוכה, היא לא השאירה מקום לעוד סימן שאלה של מישהו אחר (בהנחה שדיברת על כך סימן השאלה של אודי), אלא החזירה את הכל אליי, ולא ברכות אלא בעוצמה,כזאת שמראה שאני לא ראויה ושלי אין שום אפשרות להשאיר פה סימני שאלה. זה ביטול מוחלט שלי וסגירת כל הדיאלוג של סימני שאלה הזה. ככה נוצר עבורי מצב שאין לי שותף כזה לשאת את סימני השאלה שלי, להפך - זרקו אותם עליי. זה תמיד כך אצלי, תמיד ההתייחסות אליי היא כזאת וכך גם באינטרנט. למעשה אני חוששת מאד עכשיו מתגובה עתידית אליי, כתוצאה מפירוש הודעתי כתוקפות. נראה לי שגם חוסר התייחסות לא יועיל הרבה, ועל כן אני במלכוד כעת. אז אנא לא להרוג אותי.

נניח שמטופל שותק פגישה כמעט שלימה, וגם מביע הסתיגות חדה מהטיפול האם מותר מבחינה אתית "לשכנע אותו לעזוב"(ולהעזיב...)? או שזה שלב הכרחי התנגדות, ומכילים זאת? ואני יודעת שזה תלוי גישה, אך שואלת אם יש גישה חד משמעית למה שמותר ונכון במצב כזה

עניתי לכולם (כמעט) חוץ מלי. אז נכון שראית וענית לי, אבל הייתה עוד הודעה. ואתה לא "חייב" לי כלום, אבל זכרת לענות לכולם ולי לא. ואני כבר לא יודעת איפה הבעיה, בי או לא? אני כבר לא יודעת מה לעשות... גם כאן, גם בהקשר של הפסיכיאטרית. היום בטיפול, דיברנו על זה. הפסיכי' עדכנה אותה ואני הראתי לה את שני המיילים (שלי ואת התשובה מהפסיכיא'), והיא אמרה שהיא מבינה שנפגעתי ממנה ושזה באמת היה לא בסדר. אבל אני לא רואה מצב שאני מצליחה להמשיך הלאה איתה. לא יודעת אם אני מסוגלת לסלוח לה. וזה בסדר, גם אני שמתי לב לצרוף מקרים שגם כאן "נשכחתי", וגם כאן, אמרתי לעצמי שאולי אתה בוחר להתעלם ממני ונעלבתי. ואמרתי לעצמי שכנראה לא רוצים אותי פה ושאולי כדאי שכבר לא אהיה פה. ואני בוכה, וכבר באמת שלא יודעת, אם אני מגזימה באיך שאני מגיבה ומסתכלת על הדברים. אווף

ואני יודעת ורואה בעצמי שעמוס כאן, ושלא רק אותי אתה "שוכח". ובכל זאת יש עדיין הודעה שלי שלא הגבת. אבל אני כנראה צריך ללמוד להסתדר, ופחות להיות תלויה בך. וזה קשה לי.

שלום , בשנה האחרונה אני חרדה מאוד , יש לי כל הזמן מחשבות לא טובות , אני כל הזמן חושבת על מוות של בני משפחה ואיך אני לא אוכל לעמוד בזה , על ילדי על בעלי , אני התחלתי לפחד מטיסות שמה המטוס יתרסק וכולנו נמות , אני לא יודעת מאיפה זה בא , אבל זה מעולם לא היה אצלי ? ממה זה קרה לי , לא עברתי שום אירוע טראומטי , אנחנו אמורים לטוס בעוד שבוע ואני מאוד חוששת , פעם הפנו אותי בפורום לפסיכולוג , אבל לכל מי שפניתי היו רשימות המתנה ארוכות ולכן הרמתי ידיים , מה אני יכולה לעשות , אני הן אדם נורמטיבי , עובדת , אוהבת את המשפחה ובאותה מידה גם חוששת לה

נכנסתי עכשיו לפורום וראיתי שהעלית הודעות.. פתאום מרגיש לי געגועים אליך. צריכה ממך גם כמה מילים טובות לפני שאתה הולך לכנס .. איזה כנס זה ? פתאום אני רואה בדמיוני שאני ילדה ואתה לוקח אותי איתך לכנס שלך..אתה הולך ברחוב לפי הקצב שלי.. לא הולך מהר מדי,אני לא צריכה לרוץ כל הדרך לפי קצב רגליך הגדולות, אני לא מגיעה ללא נשימה לכנס..אנחנו מגיעים בנחת.. אתה מושיב אותי על כסא באולם, הרגליים שלי מתנדנדות באויר כי הכסא גבוה, אבל לא איכפת לי, מרגיש לי גאווה ושמחה גדולה, אני מפזמת מנגינה.. וואוו.. ממש נכנסתי לתסריט הזה.. אודי,לאיזה כנס אתה הולך ? תיקח אותי איתך. טוב ? :) שלך-במבי.

בערה במוח, בקצות האצבעות, בלב ובמקלדת... בא לי להציף בעשרות הודעות. מתאפקת.

כמו תמיד, מפספסת כל הזדמנות. מגיעה אחרי שהלכת, ומתבאסת לכתוב - עד שמגיע זמן שבו ב-ט-ו-ח פספסתי... לפחות חסכתי אותי ממך...

הי... לפני שאתה הולך... יש לך כמה מילים מרגיעות ושומרות בשבילי?? צריכה.

מעניין מאד. והאם בעצם המכנה המשותף בינינו היא שהיו חסכים קשים ומצוקות בינקותנו ובילדותנו? הרבה מהחברות כאן ואני ביניהם מודות על תנאים קשים כתינוקות וילדים. מאמינה שגם מי שהיתה לו ילדות יפה ותמיכה והכלה של ההורים - עדיין יש מקום לטיפול בגלל כל מיני סיבות, אבל החוסר התובעני הזה לאהבה והכלה והיריבות הזאת עם העולם ועם המטפל - זה נראה שייך הרבה יותר לקבוצה הראשונה שהזכרתי. יש צדק בדברי???

לפני האשפוזים ביקרתי אצל פסיכולוג פעמיים בשבוע ואצל פסיכיאטר פעם בשבוע. האינטנסיביות בטיפול הפסיכיאטרי התחילה על רקע העדרותו של הפסיכולוג (חופשה), והמשיכה מרצון שלי ושלו בהתנהלות בתוך הקשר הטיפולי. מובן שבפעם בשבוע יש יותר ממעקב פסיכיאטרי והמפגשים הפכו גם הם לפסיכותרפיה. כך התנהל הטיפול בשלישייה, בלי הגדרות מיוחדות של תפקידים וכו'. אני מניחה שכל אחד הגדיר לעצמו מה שהתאים לו. לי התאים הקשר עם שניהם והרגשתי שהם משלימים זה את זה. הם מצידם קיימו את הקשר ואני מניחה שלא ראו בו פגם ואף הרגישו כי כך האחריות אינה רק על אחד מהם, אלא משותפת והם עבדו בשיתוף פעולה. לפני האשפוז היינו צריכי להפרד. את הפרידה מהפסיכולוג הצלחתי לסגור אבל לא הצלחתילהפרד מהפסיכיאטר ואני מרגישה שהשארתי חלק חי ממני אצלו, חלק שחייב גם הוא להפתר. אניחושבת שהפכתי אובססיביתכלפיו. הוא לא מעוניין לתקשר ואני ממשיכה לכתוב אליו, גם אם איני מצפה לתשובה. הוא לא עונה, מקשה עורף, מתעקש, גם כשאני מבקשת. ההודעות האחרונות לפני שניסיתי לשים קץ לחיי היו אליו, גם הן לא נענו. חשבתי שאולי יוכל להציל אותי מעצמי, אבל כמובן שלא פירטתי את הסיטואציה בה אני נמצאת. לדבריו הליווי היה פסיכיאטרי אבל מכיוון שהוא דוגל בזרם הפנומנולוגי הוא מקיים מפגשים פסיכיאטריים קצת יותר מעמיקים וארוכים. היום התקשרתי אליו, אנחנו לא אמורים לדבר אמר וניתק את הטלפון. כואבת לי הדרך בה בחר להתנתק ממני באכזריות שאינה מותירה לי מקום. אני לא מצליחה להתנתק ממנו, אני מבקשת הסבר, סגירה והוא בשלו ממאן. אני מבינה שזכותו לסיים את הקשר אבל קשה לי להתמודד עם הדרך בה הדבר נעשה. מילי

הי , מה קורה? – מעולה ! מה איתך ? מה שלומך ? – טוב ! איך היה? – ממש מצוין ! את שקטה היום... – כן, פשוט עייפה קצת, יצאתי עד מאוחר אתמול, היה ממש כיף! בא לך לצאת? – מאד! רק שבדיוק ..... מצטערת. שקרנית. צבועה. או אולי – שחקנית מצוינת ?!

צריכה מישהו שיאהב יחבק שיגיד לי שיהיה טוב, ונכון שקשה אבל בסוף יהיה לי טוב, אבל לא כזה שדורש ממני כל כך הרבה, אלא פשוט, טוב.... רק להרגיש טוב... להרגיש אהובה, שייכת... ואני לא אטריד יותר... שומעים אותי בוכה?! שומעים את הכאב הגולמי, שממלא אותי ולא נשפך...??? צריכה...

למה הכל חייב להיות כל כך קשה? אין לי כוח

איך נשארים שפויים במצבים שהם בלתי אפשריים?

קראתי את הודעתה את מיכליקה וזה נכון מה שאמרה, לגבי זה שהתחושות שעולות כאן בפורום הן זהות אצל המשתתפות. אני מרגישה בעצמי גם הרבה מן הדברים האלו, אבל גם נראה שהרבה פה חוו פגיעה בילדותן. לי זה לא קרה. ומשום מה יש לי תחושות דומות. למשל, אחת המשתתפות כתבה שעברה פגיעה ולכן אין לה אמון בגברים ושלעולם לא הייתה הולכת למטפל גבר. גם לי נראה שאין אמון כזה, ובוודאי שאיני רואה עצמי הולכת למטפל. אבל לא היה משהו כזה בילדות שלי. בכלל גם מגע פיזי נורא קשה לי, כשהכוונה היא לסתם חיבוק.. את זה אני מרגישה גם עם נשים, אבל על אחת כמה וכמה עם גברים (למרות שמעולם לא יצא לי לחבק גבר, ובכל זאת זה נראה לי בלתי אפשרי עבורי). איזו סיבה אחרת יכולה להביא אותי למצב כזה? לאחרות יש סיבה שהביאה אותן למצב כזה, ואצלי זה לא כך... כנראה סתם דפוקה.

תמיד קשה לזכור שגם אחרי הימים הכבדים האלו, יש בקרים שקמים והאחיזה של הכאב פחות חונקת. שם, מסמנת את קיומה, אבל מניחה לאוויר להיכנס. ואיכשהו גם להזכיר לעצמי, אפילו קצת לצחוק, כמה דכאוני מצידי לחשוב שחור-לבן, או בעצם שחור-שחור, יופי של טקסט-בוק, גם זה לא מצליח לבטל את החשיבה באותם הרגעים. משפט המרפי שלך, סוריקטה, שעשע אותי, ויחד עם זאת מתאר בדיוק את התחושה באותם רגעים. כאב+כל דבר שהוא=כאב. (ואודי, אני לא יודעת מה הביא אותי לשאול אותך את השאלה ההיא שם בעץ, אבל היא התפרצה בכנות מבפנים. תוכל לענות לה לפני שהפורום יצא להפסקה?) אבל היום יש אוויר. יצאתי מהמבחן האקדמי הראשון שלי עם חיוך קטן. מבחן בתור עצמו זה לא כיף, אבל בעצם, כמה כיף לי שאני לומדת. ואיזה כיף לך אודי, שעדיין אתה ממשיך ללמוד תוך כדי תנועה (או בעצם ללמד?). תהנה בכנס, והכנס כאן בדיחה לבחירתך על כינוס של מלא פסיכולוגים יחדיו. :) המטפלת הייתה אומרת לי בשעשוע שכולם יבינו אם תצטרך לפנות רגע בין הרצאה לסדנא כדי לדבר איתי בטלפון. :) מאחלת לכולם לצבור חוויות נעימות בימים הקרובים, נעמה.

בעלי נוסע לחול לשבועיים ואני ממש לחוצה מזה , יש לי כל הזמן מחשבות שליליות לגבי הנסיעה ופחד מהטיסה ודואגת גם שאני לא אסתדר עם הילדים לבד , יש איזה שהם כדורי הרגעה או כל דבר שאני יכולה לקחת לתקופה ספציפית זו ? הוא נוסע רק בעוד כמה ימים וכבר מעכשיו אני מאוד מוטרדת , מה לעשות ? ,

הי אודי.שים לב לתגובתי האחרונה בנוגע לתשובה שלך אליי.תודה רבה מיכליקה.

ביקרתי כאן אתמול והשארתי הודעה וחיכיתי למילים שלך שיתנו תוקף. תודה

לא קופחתי. נתת תוקף תודה

ועברתי המון בחיים. אני ממש מיואשת. אבל יותר מהכל יש בי פחד עצום שמכלה אותי. למה? כי ניסיתי. בהתמדה ובמשך המון זמן לשנות אותם. ולא רק שלא הצלחתי, אלא ש"עשיתי" יותר רע. וגם הלב כואב. ועכשיו גם יש חור בכיס. לוקח המון זמן למצוא עבודה. וזה קשה לי נורא. ועד שלומדים איך לחפש, ומה לכתוב, וכמה להתאים את קו"ח... ואז ראיונות, ומבחנים, ועוד מבחנים. ואני כבר מזמן מזמן סיימתי ללמוד באונ'... והמח התנוון. והשכר כה נמוך. וזה- זה עדיין כשבעצם לא מצאתי. והיא? היא כאן. אבל אולי לא. כי אם לא יהיה לי לשלם אז בייביי. זה הגיוני?... מה הפתרון? היא לא מאמינה שנגיע לזה. יופי. ואני? אני האמנתי לה כשאמרה לי לסמוך עליה. להישען. ושיהיה בסדר. ושנסתדר. עד ש. עד ש"בדקה" וראתה שלא תוכל בלי שאשלם. כמה? לא ברור. מה לעשות? אין לי כלום. באמת. אין לי כמעט כלום בחיים. והגעגועים ... גם לקודמת. זה הזוי לא? היא נטשה אותי. נסיבות חייה? לא. בסוף זה לא היה רק זה. זה היה כי "נמאס" לה כנראה שלא באתי אליה... אחרי שהיא חזרה מהחופשה. אבל סירבתי לנתק את "היד" מהנוכחית. כי? כי חששתי לחזור ל"קר". מ"החם". טוב. בלבולי מח. מחר- יום קשה. לא יכולה לפרט. צריכה לישון. אך "מסרבת". וחייבת. לקחת קלונקס או לא?

ואז שוב מגיע סוף השבוע ואני לא מצליחה לצאת מהמיטה. ושום דבר לא מצליח להוציא אותי מהמיטה. מתשע בערב עד חמש אחר הצהרים ישנה ושומעת את כל קולות הבית והילדים משחקים, ממש ליד חלון חדרי, צוחקים, שמחים. ואני לא שם, לא איתם, לא מצליחה לצאת אליהם ולשמוח איתם. ואני כועסת על עצמי כל כך, על שאני לא חלק מהשמחה שלהם ועל שאיני יכולה לשמוח בהם. יום שלם. שבת בבקר. יום יפה. למה אמא ישנה כל הזמן? שונאת את התחושה הזאת. מתעבת את הכבדות וחוסר היכולת והאין אונים. יום ראשון. שבוע חדש עם החלטות לשבוע טוב יותר. לאכול יותר טוב, להקשיב לגוף, לא להגיע לקצה, להמשיך ללכת, לעבוד, לבשל, לכבס, ללכת לטיפול, לשחק, להקשיב, ללוות, לחבק, לנשק. ולתוך היום הזה עולים מראות החלום של הלילה ונבנים לתמונה נוראית של מלחמה, ניצול ואין אונים. שבוע טוב אודי מילי

הלכתי לאיבוד, אני לא יודעת מה קורה לי. אני בתחנה המרכזית וצריכה להגיע הביתה איך עושים את זה?

לקחתי מונית הביתה תודה על הדאגה

אני חדשה כאן,וקוראת בעניין רב הודעות שבנות מעלות כאן.ומגלה שיש הרבה מן המשותף וגם אצלי. אם זה התובענות,הכעסים\זעם\תוקפנות,הפגיעות, הכמיהה,החסר הגדול,הבור שלא מתמלא,החוסר בטחון,החששות, הציפיות והאכזבות גם מהמטפל,ההתנגדויות, החשש הגדול מתלות ומנגד מהלבד התהומי,הקירבה אל מול ההדיפה, הברוגזים המחסומים השיתוק האילמות וכו וכו...ותוהה..האם זה מעיד על סוג מסויים של בעיה שניתן לאבחן ולהגדיר אותה כמשהו שמשותף לכולנו?? זה לא נראה סתמי. זה נראה כמו מכנה משותף די נכבד של משהו ספציפי, שכולנו סובלות ממנו. מה זה אותו הדבר הזה?? האם זה מעיד על משהו מסויים שכולנו עברנו?? שמאפיין משהו ספציפי?? איכשהו תמיד הרגשתי די לבד בהתנהלות שלי ובכל מה שמתעורר והקושי הרב,ושאני היחידה שכך קורה לה.אבל אני מגלה שלא. אודה מאד על תגובתך.

בעיקרון אכן אתה צודק.אבל אתה יותר הופך את זה למן משהו כלל אנושי שכזה, כאשר הרבה מאד מהאנשים לא מתנהלים באופן הזה,ואין להם כאלו עוצמות של צרכים ותחושות.אם זה תובענות גדולה, לצד אשמה, תלות גדולה והפחד הגדול ממנה, תוקפנות,זעם,כעסים שפשוט לא מאפשרים גם טיפול הרבה פעמים מאחר וחוסמים כל אפשרות של בירור,ועוד הרבה דברים שאת חלקם כבר ציינתי. ובכל זאת אקשה ואומר שנראה לי "כאילו" זה מאפיין משהו מסויים, שחלקנו סובלים ממנו בצורה קשה יותר,ועל כן גם נמצאים בנסיונות טיפול כאלו ואחרים במהלך לא מעט שנים,כולל כל מיני עיכובים התפתחותיים נורמטיביים כביכול (כמו זוגיות,הקמת משפחה, קריירה ועוד) ואני עדיין תוהה...מה בכל זאת הדבר הזה, המכנה משותף הזה?? ומעבר לצרכים אנושיים בסיסיים שנדרשים לכולנו מהרגע בו יצאנו לאוויר העולם. האם זו איזושהי טראוומה שחווינו?? או מבנה אישיותי מסויים?? או מה?? מקווה שהבהרתי עצמי טוב יותר.

יודעת איך בדיוק להסביר את הדברים.. פשוט רע לי...כל היום מרופא אחד לשני וזה אומר X והשני אומר Y ... במקום שהדברים ירגעו הם רק מסתבכים יותר..כי קשה לאזן אחד כשהשני באמצע בלגן גם.. אני יודעת שבסוף הדברים ירגעו.. אז למה רע לי ומפחיד.. סליחה על הפסימיות.

הייתי רוצה הייתי רוצה, לגעת בשמש, בלי שתשרוף את עורי. הייתי רוצה, לפעמים להיות נחש, שמחליף את עורו, אחת לכמה שנים. הייתי רוצה, לגעת בפניך, מבלי שיפגע בי הברק. הייתי רוצה, לאהוב בלי פחד, לחבק בלי לחשוש, שתינמס ולזלוג לי, מבין אצבעותי, הייתי רוצה.....

היום בעבודה, בישיבת צוות, אני דווקא פירגנתי, ואז אחת הבנות צחקה עלי, וכולם צחקו. וזה היה מאוד פוגע. אני יודעת שאוהבים אותי בעבודה, וגם הבוסית פירגנה לי. אז למה נפגעתי? אוף, מעצבן אותי.

אודי, 'רואים' פה שאני יותר עצובה ופחות תוקפנית-זועפת? פחות מתפלשת בסחי? לשאלה האם אני רואה בי - שזה אולי מה שמשנה בעצם - התשובה תהיה - כנראה שכן, אחרת לא הייתי שואלת... יש משהו רגוע יותר בלהיות עצוב, להתמודד ע"י דיכאון ופחות שיגעון. סוריקטה

הי סוריקטה גם אני חושבת שהעצב הוא אכן מעוצב לעומת השגעון, עצב הוא גם לא דיכאון לדעתי, זהו רגש קצת יותר מאורגן, אולי זה לא מקרי ששני המושגים עיצוב ועצב חולקים את אותו השורש . ובקשר לשאלה שלך או למשאלה, האמת היא שלפי ההודעות שכתבת (בעולם הזה של המילים הכתובות) לא חשתי שיש בך תוקפנות, אמנם כתבת שאת זועקת לפעמים, אולי בתקווה שמישהו ישמע אפרופו העיניים שיהיו אזניים... אני שמחה ועצובה בשבילך, זה בהחלט הישג להיות עצוב. ד"ש לחתולים (-: מ

תודה לך :-) סוריקטה

היי סוריקטה, מקווה שישאר בגדר הרגוע, גם אם כאוב-עצוב, ולא יגרר למקום הקטטוני שלפעמים מאבן אותך מבפנים... עצוב-חווה, לא עצוב-מנותק. נעמה.

שלחתי תגובה לשאלה של נעמה ביום ה' ולא העלית...

היי עפרה, הרבה מילים נמצאות ב"איבוד" של האינטרנט... הלכו לבלי שוב. ;) אם תהיה לך סבלנות לשחזר מתישהו, אם לא יתסכל מידי, מעניין אותי לשמוע מה שיש לך להגיד.

דיברתי עם הפסיכיא' ביום שישי ב11 בבוקר. סיכמנו שהיא תשאיר לי מרשם במקום מסויים. הלכתי לשם עכשיו ואין. אז אם זו הייתה הפעם הראשונה, אז מילא הייתי מסוגלת לסלוח ולהמשיך הלאה, אבל לא. זה מצטרף לרשימת דברים. אני לא חוזרת אליה יותר. או שאפסיק או שאלך למישהו אחר. בכל מקרה, אני הולכת לכתוב לה מייל על זה שאני כועסת. והאבסורד הוא שהיא אפילו לא נזכרה שהיא שכחה (ומניחה שגם לא תיזכר).

כתבה שהיא מצטערת ושתבין אם אחליט לא לבוא יותר. אני איתה סיימתי. לא מסוגלת להמשיך איתה הלאה. היא פגעה בי יותר מדי פעמים. אני גם לא מסוגלת לסמוך עליה יותר מבחינה מקצועית.

אני לא יודעת איך להגיד דברים שאסור שיאמרו, אבל כל רגע שהם בי, הנפש שלי מפרכסת. שוב אני מרגישה חזק כמה שחסרה לי הדיאליזה זו, להעביר אותם דרכה, להשאיר אצלה חלק מהמשקעים ולקבל חזרה את הפנים שלי קצת יותר נקי. נקי הוא לעולם לא יהיה. פנים שמרגיש ככה הוא פנים נגוע, מזהם. אני לא יודעת איך להרוג אותו ולבנות נעמה חדשה בלי כמעט להרוג את עצמי. קיום מזהם, מלכלך, כפוי טובה, מבזבז. ככה זה מרגיש, עמוק בעצמות, בשלד הנפש. ולא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל נראה לי שהייתי כזו כבר בתור ילדה. מפזרת גועל ואי נוחות. איך אפשר לחטא אותי? נעמה.

מה יהיה? כמה שנאה עצמית, למה??? זה לא מגיע לך. בואי נעשה תרגיל. תעצמי עניים, תשבי במקום שנעים לך, תנשמי עמוק. ואז תדמייני אותי, הילה מחבקת אותך. ואומרים שאני חבקנית מצוינת. ואני מחבקת בך הכל, את הכאב והשנאה, וההרס, אני מחבקת את נעמה הילדה הפגועה, ונעמה האישה. תנסי להניח את הראש, להניח לעצמך, את לא לבד..... הלוואי והייתי לידך.... הילה

תודה לך יקרה. קראתי בחיוך ובדמעה. אולי הביג מאמא של במבי, זו שמחבקת את הכל החוצה, אולי היא ישות שאנחנו צריכות למצוא בתוך הקרובים אלינו. ואולי שלב למתקדמים, למצוא אותה בתוכנו.

לכולם יש ענפים מזוהמים?

נעמה יקרה, ראשית, תודה על המילים היפות שכתבת, על דרישת השלום לחתולים ועל האיגוד היפיפה שלך שמסכם את השרשור המסועף שפתחת. אהבתי מאד. הייתי כל-כך רוצה להצטרף לדבריו של אודי אלייך, גם אם האוזניים עדיין חירשות לכך עדיין, (וייתכן, כי מן המוכר לי, זהו תהליך טיפולי ארוך). לעזאזל, אבל לא ניתן לטהר או לחטא לחלוטין. עם זאת, איך אומרים, באופן פרדוקסלי, דווקא כשמקבלים-לא-תוקפים את החלק המזופת הזה, קיים אך נפרד, הוא בדר"כ תופס פחות נפח. את המשפט להלן מ"חוקי מרפי" הייתי מצטטת פעם, ואולי הוא יידבר אלייך: If you put a spoonful of wine in a barrel full of sewage, you get sewage. If you put a spoonful of sewage in a barrel full of wine, you get sewage. אני מקווה שבענייני נפש זה קצת שונה... אודי, אתה אלוף בתמצות ואהבתי מאד גם את "כל מה שאנושי" שכתבת למיכליקה. סוריקטה

שלום רב , אני מאוד סובל ממחשבות על בעלי חיים ועל סבל שלהם אותו אני חווה בצורה כמעט פיזית . כשאני אני רואה חתולי וכלבי רחוב אני מתחיל לדמיין כמה הם סובלים וכמה הם מסכנים וכשאני רואה תמונות או סרטונים על התעללות בבעלי חיים זה פשוט הורג אותי מבפנים . מה זה יכול להיות? והאם זה קשור ל"או סי די" לתשובתך אודה .

ד"ר אודי בונשטיין שלום והמון תודה על התגובה. חשבתי שמדובר על ocd כי המחשבות האלה מופיעות באופן ספונטני ואין לי כמעט שליטה אליהם בנוסף לזה כול חתול רחוב שאני רואה יש לי תחושה שהוא סובל ומחשבות וסבל שלי לא מרפים אחרי זה הרבה זמן. אם זה לא ocd מה זה יכול להיות?

אודי... כתבתי לך שם שוב- בשרשור ההוא. אני מתפרקת. אני לא מסוגלת להתמודד יותר עם מצב כזה. לא פעם שנייה. היא הבטיחה לי

איך אודי? איך להגיד למטופל שפוטר מעבודה שהחזיק בה עשר שנים ושילם בלי בעיות כל חודש במשך 3 שנים עלל( אמנם שנתיים- לקודמת-הנוטשת, ו"רק" שנה- לנוכחית.אך שנה שבה יש 4 פגישות בשבוע), שאם לא יהיה לו מה לשלם לא יהיה טיפול? אחרי שקודם הבטיחה שלא תעזוב אותי גם אם זה אומר שתעבוד בחינם או כמעט בחינם? ובכלל, זה לא שקפצתי על ה"מציאה" וישר אמרתי לה:"וואו. יופי. בסדר". הרי אני רוצה למצוא עבודה, וגם לא מרגישה שזה בסדר לא לשלם לה. זה בדיוק היה הקטע: אני התעקשתי כדי לוודא שזה באמת בסדר, או שנחשוב על מה יהיה אם לא אמצא "בזמן" ( הכוונה עוד חודשיים בערך כשאפסיק לקבל אבטלה), ואיך נסתדר. כי אני נורא מפחדת לממן אותה רק מהחסכונות שלי. ובסוף להגיע למצב כלכלי מסוכן. הרי זה גם לא הגיוני. אז רציתי לשתף באחריות.( אני לא ממש עצמאית בתחומים אחרים בחיי. "הבית וההורים" וזה מתעתע. כי הייתה לי עבודה שבה הייתי מאד עצמאית ואחראית. לא אפרט- אך אגיד שרצון בעצמאות בגילי המופלג זאת אחת הסיבות שבעתיין הגעתי לטיפול- זה לא נורמלי ). אודי, מה אתה היית עושה עם מטופל כזה? היית עוזב אותו כשאין לו לשלם יותר? ואם כן- אז פשוט ככה- בבת אחת? או מה? תוכל להציע לי פתרונות אפשריים למצב בבקשה? בבקשה? יש לי רק עוד חודשיים. אני לא בטוחה שאסתדר בעבודה. זה קשה. ואני עושה המון כדי למצוא- וגם היא יודעת את זה. אז... זה מוזר לי האיום הזה שלה. ( היא מצפה שאמלצר אולי?? פשוט לולא הטיפול ועלותו, יכולתי להיות הרבה פחות לחוצה מבחינה כלכלית, ולהמשיך לחפש עד אשר אמצא מקום חדש רציני וטוב.). המצב היום קשה בשוק העבודה וכולם יודעים את זה. והיא גם רואה שאני לא מזלזלת. ותמיד הייתי אחראית. אודי, אם היא תנטוש אותי בבת אחת- אני פשוט אמות. באמת. אני לא אעבור דבר כזה שוב. איפה האחריות שאתה רואה אצלה? איך זה "תיקון טעות"? לא הבנתי :-(