פורום פסיכולוגיה קלינית

זה לא בשבילי ההתמודדות הזו כל פעם מחדש. לא רוצה לבד וכנראה שגם לא יודעת לבד.. כל פעם מחדש אותו סיפור... נגמר לי הכוח. אני עושה כל מיני דברים בחיים שהם כאילו לטווח יותר רחוק מהעכשיו ואז אני תוהה לעצמי למה. למה בכלל לחשוב על העתיד? נאי גם ככה לא מעוניינת בו. אולי משהו בתוכי כן מאמין כי אני לא חיה כאילו אין מחר.. טוב אין לי כבר כוח, מרגישה שחפרתי. רק רציתי להגיד שרע לי וזהו. ואני שונאת את החיים האלו ווש\נאת להיות לבז. שונאת

חשבתי שזה ברור שכל הודעות סופ"ש שלי קשורות לזה (: כמו שאמרת, התשובה שלך מתאימה גם למקרה הזה.

חנה יקרה מקווה שבכל זאת עברה שבת נעימה ... איתך

בסוף היה בסדר, אבל הדרך לשם בלתי נסבלת עבורי. ותכף שבועות שצמוד לשבת ואני מעדיפה למות מאשר לנסות לחפש את עצמי

מצליחה לראות גם דברים אחרים. תודה לכולם. אודי ואביב.

על ההודעה של החיבוק..אביב הבינה..הייתי רוצה שתתיחס לעניין הזה בכל זאת ולנסות לא להתבייש הפעם....האם אתה חושב שזה כן עוזר במקרים מסויימים? היא צדקה?...תראה, הייתי קטנה, רציתי באתי עשיתי מה שעשיתי בלי הבנה וזה נפסק ברגע...ומאז הוא הרחיק אותי, התבייש אולי בי, נבוך לידי ועוד.....(בטיפול אומרים נטישה)כשבגרתי והבנתי "שכחתי"/הדחקתי? מזה..הנושא הגיע ממשהו ואז הגעתי לטיפול..אין פלשבקים אין ניתוקים..יש מחשבות, כאב אשמה הפך לכעס ועוד מליון רגשות....אודי...לא יודעת צריכה הבנה....יש כזו בכלל????? לכן זה שונה כלכך.......כאב אחר שמרגישה שאין לי זכות לזה....כמה שיתפתי...ביי

שלום אודי, בזמן האחרון אני פוגעת בעצמי בדרכים שונות. זה יכול להיות חתכים בגוף, חציית כביש בצורה מסוכנת או סתם דחף כללי לרוץ אל עבר הסכנה. אני לא רוצה למות אבל כן יש לי איזשהו רצון להיפגע בצורה שתאפשר לי להפסיק להתמודד. החתכים מהווים בשבילי איזשהו כדור הרגעה שמפסיק תחושות עמומות לא נעימות (שתוקפות אותי לרוב דווקא כשאני בבית ורגועה – הרגשה של כאילו שכחתי משהו). זה מוזר כי דווקא התקופה הזו מאופיינת בירידה בחרדה ובעלייה בתפקוד שלי (מעיזה לעשות דברים שפעם פחדתי לעשות). אני מנסה לחשוב (עם עצמי ובתוך הטיפול) מה גורם לי להרגיש כ"כ רע כדי שאתנהג כך ואני לא מצליחה למצוא סיבה, מה שעוד יותר מתסכל אותי. אני לא מבינה מה קורה לי (?)

אודי רשמת באיזו תגובה שאתה לא בטוח עד כמה הרשיתי לעצמי להזדקק.. אודי אמנם לא רציתי בכך אבל מצאתי את עצמי נזקקת מולה בחוסר אונים נוראי שפלה ועל הברכיים מתחננת ליחס.. היש יותר מזדקק מזה אודי? לא ברור איך אחרי מה ששחזרתי שם אינך בטוח אם הרשתי לעצמי.. אמנם זה לא היה מתוך בחירה אלא שחזור טראומטי שנקלעתי אליו שגרם להזדקקות ראשונית לפרוץ בחוויה נוראית של חוסר אונים. קריאות הצילו. תעזרי לי. על תשאירי אותי לבד... אבל זה קרה. אז אי אפשר לומר שלא הרשיתי לעצמי. בין אם רציתי או לא.. הייתי שם בחוויה הזאת.

אביב, תודה ששיתפת והארת עוד קצת את העולם המורכב והקשה הזה. מאחל לך ימים טובים, שלמים ורגועים. מיכל גם לך תודה על ההרגישות ועל ההבנה. מאחל לך שתמשיכי להלחם ולבחור בחיים למרות הקושי הגדול. באמת שאתן גיבורות! אודי, לא הייתי מאמין שאני ככה יכול להשתפך... תודה גם לך שאתה קורא ומגיב. אורי

לא התכוונתי לשלול את ההרגשה שלך...מצטערת אם משהו מדבריי פגע ברגשותייך (אפילו שכתבת תודה)

ועוד משהו...אני חושבת שמצבי הרבה פחות גרוע מהרבה שכותבות כאן...אצלי קרה כשהייתי קטנה ונעצר בזמן....ללא פלאשבקים והתנתקויות של ממש....מאז ומעולם בוחרת בחיים, כמובן שנלחמת ומקווה שלעולם לא אוותר להלחם על חיים טובים יותר...למזלי...

אורי הגבתי לך אתמול ולא נקלט . תודה לך שאתה משתף בכאב , בכעס בקושי ומראה לי את הצד השני ... אתה גיבור אורי באמת לא פשוט ללוות אישה שנפגעה ובטח לא פשוט וקל סוף כזה כואב ואכזר והשאלות שבאות בעקבותיו . מבינה אותך כל כך ואני כאן אם תירצה מוזמן לשאול כל שאלה אם יעזור לך. מאחלת לך למצוא שלווה בתוך הכאוס שהחיים זרקו אותך אליו..

קשה לי בטיפול. משהו קורה בתקופה האחרונה, אני לא יודעת להסביר לעצמי ולה. היא כמובן גם רואה את זה. מרגישה לא קשורה לעצמי, לטיפול, אליה ובכלל. צריכה אותה אבל לא יודעת מה לעשות שם ואיתה. בפגישה האחרונה אני לא רציתי ללכת וזה בערך פעם ראשונה שהיא הסכימה ונתנה לי להישאר עוד כמה דקות וגם אמרה לי בסוף שאם אני צריכה שאתקשר אליה..(היא אף פעם לא מציעה, מלבד אולי פעם אחת)אני לא יודעת מה קורה לי, מרגישה שזה משהו שמוזר ולא מוכר לי. מגיעה אליה ולא מצליחה כלום. מחר בבוקר אנחנו נפגשות אבל לא יודעת, אולי לא כדאי שאחשוב על זה. לילה טוב, למרות שתראה את זה רק מחר...

על ריבוי ההודעות בזמן האחרון... נכון צריך להתגבר על מיכשולים כי אין הרבה ברירות אחרות.. אבל כשבאה אחת ועוד אחת ועוד אחת..זה מתיש ומעיף נורא. אחד הרופאים המטפלים שלי נוסע לשנתיים לחו"ל.. כדרכם של הרבה רופאים לעולם לא הפריע לי הענין ועכשיו אני פוחדת מליפול שוב בין הכסאות..לקח לי כמה שנים וכמה רופאים לעבור בתחום הזה עד שמצאתי רופא שמוכן לעזור ולתמוך גם לחולה שנמצא כל הזמן מחוץ לקופסה ולא לראות רק אוסף של חלקים מקולקלים ועכשיו פתאום זה נורא מפחיד... כדי להסביר לך איך אני ניראת לרופאים שמבחוץ..טופלתי פעם אצל רופאה בקהילה שהסבירה לי בצורה מאד יפה ומכובדת שאני מקרה מסובך מידי לקהילה והעבירה אותי למרפאות חוץ..תמיד עזרה כשנתקלתי בקושי מסוים..עכשיו פניתי אליה בשאלה למי כדאי לעבור אחרי שהרופא יעזוב היא נתנה לי שם של רופאה בכירה במרפאות אבל דאגה להוסיף..תזכרי שגם היא עם כל הניסיון שלה לא נתקלה בחולים מסובכים כמוך... שמעתי הרבה פעמים מהרופאים [למרות שידוע לי שזה לא נאמר חלילה מרוע] שאני חולה מאתגרת... ומודה ההתמודדות קשה פיזית ולשמוע את זה קשה נפשית.. שוב סליחה אבל הרגשתי קל יותר אחרי שכתבתי ...תודה על הכל

יש לי פלאשבקים שנדבקים לי לגוף. כאילו נוגעים בי עכשיו. כבר כמה שעות מטריףף

רוני מקווה שיותר טוב.לי מאוד עוזר קרח . ופעילות של הגוף ריקוד עם מוזיקה . ולנשום רק מי יכול.... איתך

למה אני מרגישה אשמה על כך שאני צריכה אותה? למה אני מרגישה אשמה על כל צעד שאני עושה???????? אוףףףףףף אני מרגישה רעה, השתמשתי בווטסאפ שוב לכתוב לה :( ככה כי אני מוצפת....כי רבתי עם אמי ועכשיו עשיתי משהו שאצטרך להתמודד מול אחיי איזו דפיקות יש בי?????? למה אני רעה כלפי הוריי פתאום??????למה אני מורדת את גיל השנתיים הזה או הטיפש עשרה דווקא עכשיו?????????????????????אוףףףףףףףףףףף הלעולם ארגיש אשמה על כל צעד שלי?????? אתה כותב שכבר אתה רגיל לחרטה שלי אחריי......למה אני כזו דפוקה?????.............מטומטמת, אשמה :(

את לאאאאאאאאאא כלום ממה שכתבת אבל כלום ..מה שאת כן זה נפש פצועה כאובה שלומדת ללכת צעד ועוד צעד ראשונים אחרים . זה קשה מיכל אל תייסרי את עצמך בתארים כאלה ...זוכרת את גאה בעצמך ובצדק..(גרמת לי לחשוב על הגוף שלי, אז תודה לך )

את מקסימה כל כך רגישה...את גיבורה אמיתית...מצבי טוב לעומת כל מי שחווה פלאשבקים וניתוקים זה מתבטא בחלומות בהקיץ ומחשבות אבל אחרת.......כי אצלי זה שונה...אני מקווה שגרמתי לך לחשוב על גופך באופן חיובי :)

היי אודי, כן אני מקלל לפעמים באוטו... היא היתה מתעצבנת עכשיו הם מחקים אותה. אבא אל תדבר ככה. אני ממש מוקף.בצדקנים. אני מבין שאני לא יכול לנצח ומעדיף להניח לרב הביקורת שהם משמיעים הרבה מכעס ותסכול. אבל אני מרגיש את האשמה בין המילים. למה השארתי אותה שם. אני מתעקש על השגרה שלי כי אני חייב להישאר שפוי בתוך הבלגן הזה. אני גם חופר לא מעט בדברים שהשאירה, שירים שכתבה, מכתבים,. אימיילים מרגיש שאני חודר לפרטיות שלה אבל זכותי לנסות להבין. נפגשתי גם עם המטפלים שהיו לה כדי להבין יותר על דיסוציאציה וטראומה. אמרו שהיא היתה מקרה קשה וגם יוצא דופן באופן שבו הצליחה לקיים חיים שלמים ומלאים, על פני השטח. זר לא היה מבחין. אני לא הצלחתי ממש להבין אותה, בן אדם פרקטי,.דחקתי בה לא פעם לצאת מזה כאילו שזה בבחירה שלה. לא הבנתי שהיא לא יכולה אחרת. זה משהו שאני לא מצליח להבין. היא חזרה ואמרה אני מרגישה כמו חולה סופנית זכותי לבקש המתת לסד. אם היה לי סרטן היה קל יותר, הייתי גיבורה וככה אני לוזרית. אני הולך אליה צועק עליה אבל יודע שכלום לא יעזור. אני רק חייב להוציא את הכעס הנורא הזה. יחד עם הכעס אני מרגיש אהבה עצומה לילדים כאילו האהבה אליהם הולכת וגדלה ומנסה לחפות על החוסר באהבת אם. אבל אני אבא וכשהבן הקטן מגשש לגעת בציצי שלה בלילה ומתעורר בבכי אני נקרע. תודה אורי

היי אורי, ברור שאתה כועס...אבל לי קשה לראות את זה שהיא אשמה, ממש לא!! הנפגעות מרגישות אשמות כל חייהן, ולהאשים אותה בעזיבה? מי שאשם זה מי שפגע בה!! היא גיבורה שבכלל הצליחה להתחתן להוליד ילדים...להחזיק מעמד...כל כך מובן מה שאמרה, החברה לעולם לא תבין את הנפגעות, וכל הכבוד לך שאתה מנסה להבין ולחקור וזאת בכלל לא פלישה לפרטיות זה רצון להבין, ואני שמחה שאתה מנסה להבין כי זה דבר כל כך לא מובן!!!! וכן זאת מחלה שאנשים לא מבינים אותה ולכן אומרים היא עזבה, עשתה לעצמה...הלוווו מי שאשם בכל זה זה מי שפוגע!!! נכון שלחיות זאת בחירה יותר טובה, עדיפה ולמות זאת אופציה נוראית ביחוד כשיש משפחה...אבל לחיות עם פגיעה זה נורא!!!!!אודי, אל תהיו כמו כלם...תבינו בבקשה.

כותבת לך ודומעת , ממש כמו שהייתי קוראת את עמליה ז"ל. כל כך מבינה אותך מבינה אותה. אף אחד באמת לא יכול להבין את הדיסוציאציות האלה רק מי ששם . כולם יכולים לחשוב שהם מבינים לנסות ולתמוך אבל באמת רק מי ששם בגהנום הזה יכול להבין. כמו עמליה אני חיה בשני עולמות הקמתי משפחה , עבודה חיים שלמים איש לא יודע הרי לא כתוב לי על המצח. גם היום כשאני מודעת וגם בעלי יודע הוא לא באמת יכול להבין. אורי אל תאשים את עצמך את הפרקטיות שלך באמת שלא יכולת להבין. אתמול היה לי יום קשה פיצולים נוראיים בעלי מאוד רצה לעזור הוא לא ידע איך ואני גם לא אפשרתי. הבוקר חשבתי על החוסר אונים שלו ולצערי אני לא יכולה להיות שם בשבילו. קוראת את הכעס שלך וכל כך מבינה אותך וברגעים מסוימים שהיאוש שלי גובר שואלת את עצמי עד מתי. היא לא הייתה לוזרית באמת שלו אבל כן היא נשברה וכן המצב שבו אתה נשארת לא הוגן לא פייר וקשה .. מחבקת אותך ואת הילדים ושמחה שאתה כאן מוציא את הכאב ואת הכעס ומאפשר לעצמך את המקום הזה ...מקווה שלא מכבידה אם כן אז סליחה .

רק רציתי לומר שאני קוראת את מה שאתן משתפות רק בלי כוחות להגיב ולשתף מה עובר אלי אני בתקופה של הצפה והרס עצמי... אבל עדין כאן איתכן

שמחה שאת כאן . יופי שהצלחת לתת אות חיים גם כשאת מוצפת ...וחבל שקשה כל כך

חנה מתוקה ...מתגעגעת , מחכה לך בשקט ...אז רק שתדעי. רחל לא יודעת מה החלטת בכל החלטה אנחנו עדין כאן בשבילך ..בכל מקרה זה לא קל ..אז מושיטה לך יד. אל תישארי לבד .

תודה על הדאגה, התרגשתי.. אני כמובן קוראת ורואה אבל לא יודעת, קשה לי, גם ראיתי את העץ שלך.. קשה לי מאד בטיפול לאחרונה, אני לא מבינה מה קורה לי, ואולי זה משפיע על היכולת שלי להיות כאן. את מקסימה! חנה

רוצה לשתף בכלי שעוזר לי כשאני מוצפת . אני כותבת לעצמי במייל ושולחת אלי . לפעמים לא מסוגלת לכתוב אלי ואז כותבת למטפלת ושולחת אלי ..ולפעמים מימה כותבת כאן ולא שולחת גוזרת ומדביקה ושולחת לי למייל ...התחושה היא תחושה של שיתוף ועדין לא הצפתי בגלל ההצפה שלי ...מה את אומרת מימה ..חושבת שזה יכול לעזור לך בחופשות. חיבוק אם נכון לך

וגם אני משתמשת לעיתים בכתיבה ומחיקה:)

שפסיכולוגית נותנת למטופלת לצלם ממנה ספרים... והמטופלת מתחילה לנבור בספרים וקריאה ולמידה אינטלקטואלית ברמה שלא תבייש מתמחה בפסיכולוגיה אחרי שסיים תואר שני... אבל זה לא היה צריך לקרות ככה. היא הייתה צריכה לשים לב לרגשות שלי יותר ולמקד אותי ברגשות שלי וגם להבין מה הצרכים שהיו מאחורי החלום 'אני רוצה להיות פסיכולוגית'. והיא . היא פסיכולוגית. זאת עמדה אחת שהיא לא יכלה לחלץ את עצמה מתוכה כי זה נטוע במציאות כעובדה. היא כן. אני לא. חלום שהייתי צריכה לוותר עליו אחרי ששנים אחזתי בו בדימיוני. וזה כאב מאוד לגלות שבעצם הוא היה בעיקר בדימיוני ולא ככ 'מחובר מציאות' ליכולות ונתונים ראליים שלי. עמוק בפנים אפילו לא גיבשתי זהות כמו שצריך. לא רק מקצועית, בכלל, כאדם בעולם...כאשה.. אופס הנה שוב אני כותבת הרבה הודעות והיום זאת חופשה... אודי נזכרתי בהערה שלך. אני אפסיק לרשום הודעות עכשיו :-) נחכה שתחזור לפעילות

פעם אחרונה שהתקשרתי לפסיכולוגית שאני כבר לא בטיפול אצלה ממזמן... אז בכיתי בכי נואש , ביקשתי עזרה ותוך כדי התנצלתי מעומקי נשמתי 'סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה שאני מפריעה לך. אני ממש ממש מצטערת, אבל תעזרי לי' היא שאלה איך היא יכולה לעזור ואז אמרתי לה בטון די נואש 'תדברי איתי!! תקבעי לי פגישה" היא התחמקה. אמרה שהיא לא יכולה לדבר. שהיא צרודה.. כמובן שזה היה שקר אבל הבנתי שמזה היא לא מוכנה ולא מתכוונת לקבוע פגישה אז מה הקטע של האשמה הנוראית ?? מכך שבאותו רגע רגשית נשאבתי להרגשת הזדקקות כזאת רגישה ונואשת? ולמה המטפלת תסכלה? למה זה חשוב לתסכל?(אני מניחה שזה חשוב למטפלים לתסכל כי ככה הם תמיד עושים בסוף..) אודי אפשר תשובות שלך ל2 השאלות? למה התסכולים ומדוע לדעתך יש הרגשה ככ כבדה של אשמה מתי שפורץ הצורך התובעני והמאד נזקק. אולי מרוב שהוא נזקק אני יודעת שאני לא רואה בעיניים וצריכה מענה 'כאן ועכשיו דחוף' ומשהו בנואשות הזאת ... זה גורם לאשמה כלפי הצד השני כי מטילים עליו את כל זה? את התביעה להתפנות לספק לנו את הצורך? למה האשמה הנוראית? הרי כפסיכולוגים אתם בעצמם אומרים שזה לגיטימי להזדקק לא? אבל אף פעם לא לגיטימי לכם שזה קורה ככה ספונטנית.. מידיית. אתם מצפים שנשהה את היצירת קשר עד הפגישות. אז לגיטימי או לא לגיטימי להזדקק? זה לא ברור :/ בבקשה תענה

שאולי עם טיפול פחות מזעזע נרקיסיסטית אז הייתי מתאוששת יותר מהר? או שאתה חושב שהכל בגללי? עצוב לי כל הזמן שהתבזבז לי.. אבל זה לא שלא עשיתי דברים בזמן הזה. עשיתי. רק שעדיין קשה לי ליצור יחסי קרבה עם אנשים בכלל ואינטימים בפרט. נראה לי כי אין לי תחושה ברורה של זהות . החלפתי כמה תחומים בחיי מבחינה מקצועית ולא התממשתי בהם וזה בלבל אותי. יש לי תעודות והכשרות ... וכיום בכלל מתעדת להתמקד בלמידת תחום חדש, שבו תעסוקתית יצא לי כן לעבוד והוא נראה מתאים. פשוט ניסיתי להזדהות עם תחומים אחרים בחיי וזה לא הלך ובלבל אותי. וזהות הרי נוצרת מתוך הזדהויות לא? רציתי פעם לטפל. אני חושבת שירדתי לגמרי מהרעיון הזה. מנסה כיום ללמוד לחיות בשביל עצמי. לא כדי 'להושיע' אחרים. פעם היה לי מן רצון כזה.. וכאילו לרפא את עצמם דרך העזרה לאחרים. כבר לא. אני צריכה לרפא את עצמי בדרך של התמקדות בעצמי. ובא לי כבר אהבה. בא לי להכיר מישהו שירגיש חיבור נכון ועמוק. אני בספק אם מישהו כזה קיים בשבילי. לא רוצה קשרים סתמיים, אחרת כבר עדיף לבד.

לכן זה קצת עצוב ומקומם יותר.אולי לא היו נחסכים ממני שחזורים מכאיבים אבל פגיעות נרקיסיסטיות מיותרות בהחלט כן. קיבלתי אישור גם מעוסים וגם מפסיכיאטרית אפילו שהפסיכולוגית עשתה כמה טעויות איתי בגישה וניהול

אודי, הזכרת לי דבר חשוב אז תודה . כשנעמה ביקשה שמישהו יקח את העץ שלה חשבתי על זה אבל לא רציתי להתחייב וגם לא רציתי לקחת את העץ שהוא של נעמה והוא כאן בלב שלנו ומחכה לך ..כשיהיה נכון לך. אבל אודי הזכיר לי משהו וסוף סוף מתחברים לי הקצוות . פעם הייתי מאוד מאוד אופטימית הדחקתי כאב הדחקתי את הרע והמשכתי דחקתי אותו באוכל בעוד הרס עצמי לי לגופי . מעולם לא פגעתי באיש בכוונה בטוח שבלי כוונה פגעתי והרבה מעצם היותי פגועה כל כך. בתהליך שאני עוברת בשנים האחרונות לאט לאט ניבנה לי פאזל והתגלה לי המפלצות שלי החיים שעברתי והדחקתי . באותו תהליך נחשפתי לפגמים שלי לעיוותים בנפש לדפוסים. בהמון רגעים נאחזתי, בקורבנות, אומללות, כי בהרגשה שלי סוף סוף רואים את הכאב שלי. המטפלת אודי אחרים בדרך רואים אותי כי סבלתי כי עברתי כי נפגעתי. נתתי מקום לחלקים הפגועים, הכואבים, הכועסים, הפוחדים. שכחתי קצת והזנחתי את הכוחות , את האומץ , האופטימיות, האמונה ביקום , האמונה בעצמי. הם היו שם עבור אחרים ואני בגלל הצורך שיראו אותי נשארתי עם הקורבנות והאומללות כי הרי רק דרך הכאב רואים אותי. קצוות --חושבת שהגיע הזמן לאיזון לנסות לתת לשנהם מקום בו זמנית הייתי מספיק זמן בכל קצה . זה מפחיד אותי, אבל אני אנסה ..לבנות כאן עץ אופטימי חיובי חשיבה חיובית .לאו דווקא משהו טוב שקרה לכם, זה יכול להיות מנטרה , שיר סתם סמיילי. רוצה שכולם ינסו להיות בו כי הוא של כולנו. יודעת שכשאנחנו במקום נמוך מי יכול לחשוב על משהו חיובי אז רק חיוך להגיד הייתי , אני שותף אני חלק מהמקום הזה. אני אתחיל משיר שאני פשוט שומעת לפעמים בלופים במיוחד שמרגישה לבד להזכיר לי שיש אנשים טובים שם בדרך שמושיטים לי יד .. אודי השיר הזה מוקדש לך ותודה ענקית שאתה מאפשר לכולנו להיות כאן. נותן לנו עוגן בן הפגישות . הילה תיארה את זה כל כך מדוייק . מאפשר תיווך בני לבן עצמי בני לבן הפגישה והמטפל/ת ..אז תודה . https://www.youtube.com/watch?v=pT8HOC-EhZk

גם אני

הגבתי שלשום לאנשים שהגיבו לי אך אינני רואה את התגובות...

שלום אודי היקר, אני רוצה לשתף שהייתה פגישה עם המטפלת ודיברתי.. דיברתי על כך שיש שוני בין ההרגשה שלי בפגישה להרגשה שלי בין הפגישות דיברתי על חוסר הרגש שלי והניתוק במהלך בפגישה דיברתי גם על הניכור מהגוף (שזה שוב, ניתוק). המטפלת אמרה שהיא מכבדת את ההגנות שלי, והיא חשה עצב שאותו אני אמורה להרגיש.. וכשסיפרתי לה על הקושי שלי עם הגוף, היא אמרה לי שאני "בחורה מתוקה שמסתובבת כאילו לכלוך דבוק אליה" כן כן, היא אמרה שאני מתוקה... אני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואז מיד חשבתי על צמר גפן מתוק וורוד (אולי אני אכתוב כאן פחות בימים הקרובים, בסדר?) היא התכוונה לזה, נכון?

רוצה לשתף אותך ולומר לך שקראתי מליון פעמים את המשפט שכתבת לי: "גם אני התגעגעתי אלייך" נכנס עמוק בלב.. קראתי ,ושוב קראתי ,ושוב קראתי.. הרגשתי שאתה נותן לי נשיקה בלב... לגבי ההמשך..."ובטח עוד רבים מהחברים/ות כאן" היה קצת מורכב יותר עבורי.. ממש לא בטוחה.. בד"כ אני לא כותבת תגובות לחברות/ים שכותבות כאן.. לפעמים אני שואלת את עצמי אם הן כועסות עלי ? גם לאורי לא הגבתי... קשה לי לשמוע עד כמה קשה לו ולילדים.. זה חותך לי את הלב.. אני גם מרגישה עדיין אשמה על כך שלא הגבתי בזמנו להודעות של עמליה , ולא די בכך, זוכרת שפעם אחת אפילו היה ביננו (בין עמליה לביני) קצר קטן.. בזמן ההוא שיצאת לחופש לאחר ההודעות התובעניות.. זוכר אודי? אודי, העמדה האמביוולנטית הזו .. אתה מתכוון לכך שהעברה שפיתחתי כלפי אמא צביה זו העברה אמביוולנטית? ואם כן, אתה חושב שזה כתוצאה מהתקשרות לא בטוחה אמביוולנטית בילדות המוקדמת ? כלומר, שהיחס של אמא שלי כלפי היה מבלבל עבורי ? נתנה משהו טוב ויחד עם זאת ופוגענית ? משהו שנחווה אצלי כקרבה ריחוק ? אני מבולבלת.. כזה כמו משחק בול פגיעה .. מכיר את המשחק הזה ? הכי קשה כשיש פגיעה אחת... לגבי ההתקדמות/שינויים.. אודי, בוא נעשה הסכם, מסכים ? אני אגיד מה שאני חושבת , אבל אתה לא תענה לי, כן במבי, זה מה שגם אני חשבתי... תגיד לי גם אתה מה אתה רואה לגבי שינוי/התקדמות שמתרחש אצלי. טוב אודי ? אז ככה.. ראשית, לגבי העבודה זה משהו שניכר לעין (ולכיס) :) אבל בגדול, מה שמרגיש לי זה שיש לי כזה עמוד שידרה , מרגישה בטוחה יותר בעצמי, אגב, באחד ממקומות העבודה, שם אני עובדת שנים רבות, אנשים בצוות שמכירים אותי אומרים לי "במבי מאוד השתנית.. משהו אצלך משדר רוגע, בטחון, נוכחות.. גם בן זוגי אומר לי שהוא מרגיש שחל אצלי שינו גדול.. הוא אומר לי שאני הרבה יותר מכילה, והרבה פחות מתפרצת ואם/וכשאני מתפרצת אני מנסה לתקן ,וזה מרגש אותו לראות את זה.. יחד עם זאת אודי, רוצה שתדע שעדיין אני לא מסוגלת לקיים יחסים עם בן זוגי.. ועדיין לא חזרתי לפיסול וגם לא לציור.. משהו בי עדיין לא מאפשר.. ואודי , זהו, אני כתבתי. עכשיו תורך :) ודיר באלק אם תעתיק ממני :))) באמת אודי, בבקשה ממך.. זה באמת באמת חשוב לי.. אתה מכיר אותי פה לאורך זמן ברצף.. קרוב ל 6 שנים... שלך-במבי.

חשבתי על מה שאתה אומר ואני חושבת שזה נכון... אני מתכוונת להדפיס את ההודעות הללו, להקריא לאמא צביה ולשאול מה דעתה... איזה קטע.. מרגיש לי איכשהו שאני מנסה על הדרך גם לחבר בינך לאמא צביה.. מצחיק ומשונה.. אגב, אודי, 5 פעמים בשבוע על הספה מאיר בזרקור כל "גרגר אבק" עם אמא צביה ..שואל את עצמך עוד ועוד שאלות.. קורה בסוף משהו , לא ? תודה גדולה לך אודי !!! מתנות גדולות, מישהו שלך לי :)) שלך מקרוב-במבי.

כתבת לי בשרשור של הילה לא יודעת אם התכוונת אלי , לתגובה שלי להילה .או שהתבלבלת בשם ככה או ככה וזה לא משנה. אני איתך יקרה וגם אני אוהבת אותך ובכלל את המקום הזה שבזכות אודי ובזכות כל מי שכאן זה הופך לי לבית למקום מוגן.

כן, אביב התכוונתי אליך! למה הספק?

אודי סליחה שמציפה כאן .. האמת שלא הבנתי עד כמה טילטל אותי ההתאבדות שלה . ילדה צעירה שנלחמה וויתרה . שביקשה עזרה , שאשפזה את עצמה כי פחדה . ושוחררה וחזרה לבקש אישפוז כי הרגישה רע ונאמר לה שאי אפשר כי החוק קובע שלושה שבועות צינון . ילדה שלא רצתה לאשפז את עצמה במקום שלא מבין לא מכיל DID . נבלעה וויתרה . זה מטלטל , כי ראיתי אותה ולא הבנתי שהיא צריכה עזרה . כי אני רואה אחרות צעירות תלושות שהמערכת לא מכילה ולא מתמודדת . בנות שמקבלות טיפול ציבורי והוא לא מקצועי ולא מבין בנות שאולי גם הן תהיינה שם כי יגמרו להן הכוחות . ואני בשביל לשמור על עצמי עוצרת כי כמה אני יכולה להכיל אני לא מטפלת . וזה רק מדייה . הגוף שלי צועק לי שהגזמתי לחלוטין מאותת שעברתי את הגבול מזמן וכדי לשרוד משתיקה את הכאב והעצב והרעש בעוד אוכל ... כרגע מרגישה אבודה וכועסת שלנו הנפגעות אין פינה אחת בית אחד בכל המדינה הזו שבאמת יכול להכיל ולעזור ...ואולי מרגע שהרוע נגע בנו אין תקווה אז בשביל מה להלחם ..(אני לא אבדנית , אני סתם מיואשת /קרבנית /מדוכאת/ כואבת ופוחדת לכעוס)

שלא יובן לא נכון אין לי כלום נגד המטפלים שבמערך הציבורי באמת שלא. חושבת שיש בנהם טובים ביותר . הבעייה עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית שאין כל כך הרבה מטפלים שבאמת מבינים בהפרעה. וכמובן שאנחנו לא פשוטות ולא קלות וברוב המקרים לא נותנות לטפל. והציבורי זה מותנה בזמן ובמספר פגישות.

תודה יודעת בדיוק על מה אתה מדבר גם אני לא מסכימה עם כל מה שכתבתי ...וברור שיש תקווה והרבה ,וזה עניין של זמן ובחירה. מודה שיש לי תקופות שנאחזת ברוע תודה על התזכורת..פעם הייתי הרבה יותר אופטימית ואז באחד המקרים קיבלתי על הראש שכנראה הפחיד אותי כל כך שלימדתי את עצמי להאחז בכאב ולא בכוחות...

סתם רציתי להגיד לך

גם את מעבר לאובססיה ולקושי . יודעת שאת מנסה ורוצה כל כך ...האמת מימה שהנה הוכחה לך שאת לא כזאת רעה כמו שאת רוצה שיחשבו . תודה לך שהקדשת לי דקה מזמנך זה מרגש .

חוויתי התעללות מינית בילדות, מצד קרוב משפחה..הדחקתי, נזכרתי וטופלתי ע"י מספר פסיכולוגים. מגיל מאוד צעיר אני באפס אנד דאון, היו לי תקופות של דיכאונות כבדים יותר. כשאני מרגישה בדיכאון זה בעיקר עצב מאוד עמוק שמשתלט וישר צורך לבכות כל פעם מסיבה אחרת..אני לא מאשימה את העבר, באמת שכל פעם זה נובע מסיבות אחרות..כנראה שהעצב הוא מאוד עמוק או לא יודעת מה...בכל אופן אני גם עייפה ומותשת מלהתמודד...הייתי אצל כמה פסיכולוגים בשנים האחרונות, זה לאו דווקא עזר לי אני כבר בת 30 , ללא זוגיות (אני מניחה שזה משפיע עליי גם בעניין הזה)..מרגישה תקועה. מה עליי לעשות? אה וכדורים אני כבר לוקחת

דנה אני מאמינה כן בטיפול. מבינה שהיית אצל כמה לא יודעת אם באמת היית בטיפול הכוונה שלי מעבר לפיזי . להיות מחוייבת לטיפול . וכמובן שמטפל חייב להיות מומחה בתחום הנפגעות. טיפול בנפגעות הוא ארוך הוא קשה הוא מסע מרתק ..אני מאמינה שבטיפול טוב שאת מחוייבת לו ארוך טווח עם אותו מטפל דברים נעשים קלים יותר וכן עוזר . שולחת יד וכסא ...שבי איתנו בנתיים אולי נעזור לעצבות ללכת :) או לפחות להיות קלה יותר .

היי אודי וגם אלייך אביב מפנה מקום לעצמי מפנה מקום לאחרים ואחרות שנמצאים ונמצאות כאן. רק לתפוס מרחק.לא נפרדת ולא עוזבת. אודי ממקום אחר ורחב יותר,אתה מציל חיים בפורום הזה.בלי הגזמה ובלי התיימרות. אני נמצאת כאן מ2010 בהתחלה שקטה אחרי זה בח. והיום אני כאן ונשארת הילה.במקומות קשים נמוכים אפלים ורופפים המקום הזה היה והיווה גשר. ביני לבין עצמי,ביני לבין הטיפול,בין הדיכאון לבין החיים. אודי אני מברכת אותך בשלווה בבריאות ובאהבה. שלך, הילה

הילה יקרה , לעצמך זה בסדר זה נכון לצמוח לגדול ולפרוח ולחזור כשצריך ואפשר... לאחרים ??? אני חושבת שיש מקום לכולם ...מה דעתך?

הילה, אם זה מה שנכון ומתאים לך - סבבה. אבל אם את מקריבה את עצמך עבורנו, אני חושבת שזה באמת מיותר. יש מקום לכולנו כאן ואת מאוד משמעותית פה. מה את אומרת? נטע.

אביב אני מאוהבת בך.

התגובות שלך לאחרים, האמפתיה , ההבנה...הייתי רוצה שתייהי גם את לידי,

רוצה לומר לך שאת מאוד מאוד משמעותית בפורום בכלל ולי בפרט.. איתך -במבי.

תישארי...

אודי... הרבה זמן לא הייתי כאן. לא יכולתי. הכל מטורף מידי. נמצאת בתוך מציאות אינטנסיבית שמשחזרת לי ברצף המון חלקים רעים. אודי, אני מפחדת... לגמרי שבויה, לא מצליחה לעצור את הטירוף. מזהה לגמרי את הדפוסים. אם משהו לא יקרה, ומהר, אני אהפוך מאד בקרוב להיות אישה מוכה. (ואולי אני כבר. רק לא פיזית.) אודי, תעזור לי לחשוב, להתמקד, להבין?... (וואו, כמה שאני עומדת להתחרט על ההודעה הזאת...)

עפרה אני יודעת שהתכוונת לאודי . קראתי אותך כמה פעמים לא יכולה להתעלם פשוט לא !!!!!!!!!! בבקשה יקרה את יודעת את התשובה את יודעת מה את צריכה לעשות ואני יודעת עד כמה זה קשה אבל גם ככה זה לא בדיוק גן עדן . שימרי עלייך רק את יכולה לשמור על עצמך.תפני לעזרה אמיתית שהיא מעבר לוירטואלי...איתך

אולי לא הייתי צריכה לכתוב את ההודעה האחרונה של החיבוק ואולי חבל שפרסמת...מצטערת. מצטערת שזה גם בטח יגרום לאחרים פה לקנאה כזו........אוף, מצטערת כלכך....מרגישה דפוקה ממש.....מתביישת בצורך זה, בעצמי :( ובשיחה על חיבוק :( סליחה. באמת מדוע פרסמת אותה?

נהדר שהוא פירסם ומבינה שהיה קשה שהיא עמדה לה ככה אדומה כל הלילה . אדומה מבושה כמוך על מה על צורך טבעי ואנושי של חיבוק. ומבינה כל כך את הקושי במגע בחיבוק גם כשיש צורך,זוכרת שהמטפלת אמרה לי פגישה אחת והיום יהיה גם חיבוק ולא הסכמתי לקח לי זמן להצליח לחבק אותה ..וגם היום לפעמים זה חיבוק אבל מרחוק לא מאפשר לא אמיתי לא מחבק באמת ...מודה זה קשה לי ודווקא שמחתי שנהייה לך קל יותר ..ואני עם חברות מתחבקת ללא קושי ...היי חיבוק ענקי ממני ...

אנורקסיה/בולימיה/אכילה כפייתית? סתם מסוקרנת כי נראה לי זאת ממש 'מגפה' שלאנשים עם מצוקות נפשיות והקשרות לא בטוחה יש הפרעות אכילה

אני סובלת מבולמיה. כיום אני מצליחה יותר לשלוט בהפרעה. המשקל שלי יחסית יציב. אני חושבת שזה בזכות הטיפול (אני סובלת מהפרעות אכילה קרוב ל 15 שנה).

גם אני. קרוב ל15 שנה... ואו

הי אודי, בתשובתך אתה אומר שלפעמים צריך להתחבא ולפעמים זה מיותר. הצורך, בכל אופן, הוא צורך או דחף גם אם סיבותיו נטועות בעבר. כיצד אם כך ניתן לייתר את הצורך כפי שאתה מרמז, או לבטל אותו באמירה ששייך לעבר. הלוואי שהכל היה פשוט כל כך. תודה, שירה

אתה פה מוקדם בזמן האחרון

היי רוני שמחה שעברת ..מה שלומך?

אני לא חושבת שלעובדה שהפורום יוצא לחופשה יש קשר לזה. נראה לי אני רושמת באותה תדירות תמיד (די הרבה) אבל מתי שהפורום יוצא לחופש אז אתה לא עונה מדי ערב ולכן השאלות מצטברות ומתפרסמות בבת אחת לאחר מכן וזה נראה כאילו רשמתי בימי החופשה יותר מאשר בד"כ. לא נראה לי. ואם כן יש מגמה כזאת היא כנראה מקרית כי אני באמת לא ממש מתייחסת אם זה בחופש או לא בחופש .. אפשר לטעון שאולי זה לא מודע (פסיכולוגים חובבים את הטענה הזאת)... אבל לא נראה לי שבכלל התייחסתי לזה. האמת אודי שאני בתוכי במצוקה נפשית כבר המון זמן ואני לבד עם זה. והצורך לכתוב לשתף הוא יכול להיות 24/7. אני פשוט לבד. אין אדם בעולם ששותף לכאב שלי ולדמעות שלי. אני הולכת לישון עם דמעות בלילות הרבה פעמים.. הייתי רוצה קשרים וחשקים והתלהבות והנאות כמו של אנשים בריאים נפשית וחושית אבל אני לא יודעת איך, זה לא מה שיש בתוכי. יש בתוכי משהו אחר. כאב. והידיעה הזאת מתסכלת אותי מאד ומעציבה אותי. בכלל לא חשבתי על החופשה שאתה מדגיש כאן. אני מציפה הרבה כי אני כואבת כועסת ולא שקטה - הרבה. אז האימפולס הוא לכתוב. לפרוק. בגלל שאני בודדה אין הרבה מקומות שאפשר להוציא אז זה מתנקז פה.. אולי הטיפול יהפוך להיות מקום חדש שבשביל זה. למרות שקשה לי להתמיד . כל השבוע אני בלבטים אם להשאר בו או לעזוב אותו. בינתיים אני נשארת. אולי היא תיקח את 'ההשקעה' שלי מפה לשם.. אני מפחדת להקשר אליה ושיחזור לי הכאב ההוא.. אבל גם ככה הוא שם בעצם, ברגש ובזכרון. ולפגישות אליה בינתיים אני באה במצב רוח טוב.. הכאב לא מתבטא שם. בנתיים..? אין לי מושג. נקווה לטוב.

מעולם לא התחבקתי עם חברות...אף פעם לא הרגשתי צורך וגם אין לי ממש חברות כאלה...יש מישהי שאני בקשר איתה המון זמן מגיל 18 בערך 25 שנה...היא הייתה ה"פסיכולוגית" שלי באותה תקופה..היא פתחה פתח לטיפול בעצם כי אצלה נפתחתי לראשונה כשיצאתי מהבית..עד היום היא היחידה שאנחנו בקשר של און אוף....היא מספרת לי על עצמה ואני על עצמי, לא דברים יוצאי דופן..והנה היום נפגשנו, והרגשתי צורך כזה לתת לה חיבוק געגוע כי לא התראנו המון זמן..היינו רק נוגעות בכתף או משהו כזה. החיבוק היה קצר כמו שני גברים, אבל בכל זאת פעם ראשונה עם חברה. אולי החיבוק עם המטפלת שלי אפשר להתחבק עם חברה? לא תמיד חיבוק בטיפול הוא רע, הוא פתח אותי לקבל חיבוק ולתת לאחר. לא תמיד חיבוק מבלבל, לפעמים הוא מחזק את התחושה שאתה אהוב, שאפשר לגעת בך ואת לא מצורעת וגם את יכולה לחבק אחרים ולהנות מזה ולא רק ילדים קטנים יכולים להנות ממגע. מחשבות. ומה דעתך? אפילו שאתה לא בעד מגע פיזי, ראה עד כמה זה שינה לי את התפיסה ואגב אני מתחבקת הרבה יותר עכשיו עם בעלי. יש מגע גם עם ילדיי...אז החיבוק שלה לדעתי עזר. וסליחה לכל מי שהמטפלת שלו חושבת שאפשר רק במילים. פעם גם לי היא לא אפשרה חיבוק ודברה על מילים עד שמשהו השתנה והחליטה שזה יעזור ואכן זה עזר. מיכל

היי הוא הסמיק מספיק ...חושבת שהוא כבר לא מתבייש אז באתי לחבק אם נכון לך

מה שלומך ? מתגעגעת אליך... זמן רב שלא כתבתי.. גם שיתפתי את אמא צביה בעובדה שלא כתבתי לך זמן רב, מאז שכתבתי לך את החלום ופירשת והמשכנו אתה ואני עם החלום וכו'..לא יודעת אם אתה זוכר.. אתה יודע אודי ? נדמה לי שלאמא צביה היה איזה ניצוץ של שמחה בעיניים כשאמרתי לה שלא כתבתי זמן רב.. אולי רק נדמה לי ?? ומה איכפת לה ? אולי היא מפרשת שאם אני כותבת לך אז משהו איתה חסר ? לא מספיק ? ואולי היא מקנאה בך? שטויות.. לא נראה לי שהיא מקנאה.. אבל אולי היא חושבת שמשהו באנליזה לא מספיק ? אולי לא מצליח להחזיק לגמרי ,למרות שאנחנו נפגשות 5 פעמים בשבוע ?? לך תדע.. בכל אופן ,ראשית מתגעגעת אליך, שנית , משהו בקשר עם אמא צביה משונה כזה.. נע בין קצוות.. רגע מרגישה אליה קירבה..מרגישה שאנחנו ממש ממש קרובות, ואחרי זה מרגישה רחוקה ממנה.. כאילו היא כזה מתה בהרגשה.. לא מאמינה לה בשיט, היא כאילו לא מעניינת אותי לחלוטין.. חיה/מתה לא משנה לי.. לא רוצה לשתף אותה בכלום ואפילו לא רוצה לשכב על הספה.. זה נחווה לי כאילו משהו חשוף כזה.. שהיא יושבת לה כך על הכורסה מלמעלה וצופה בי כאילו אני איזה קוף מחקר ניסויי כזה.. אודי.. יש בי רגעים שכל כך כל כך נמאס לי מהאנליזה הזו ומרגיש לי שהכל תקוע ולמעשה שום התקדמות לא התרחשה, וברגע השני אני מצליחה לראות שהתקדמתי בכל קנה מידה גם בעבודה, (אני עובדת בשלושה מקומות, אחד מהם נחשב יוקרתי ) גם אתה אמרת שאתה רואה שינוי/התקדמות שלי.. כששאלתי אותך מה אתה רואה ? נקודות ספציפיות.. לא זוכרת כבר מה ענית לי.. בכל אופן לא אמרת לי איזה שינוי/ים אתה רואה בי לאורך הדרך שאנחנו עושים ביחד.. אם אתה מסכים, אשמח לשמוע אם/איזה שינוי/ים אתה רואה שהתרחשו בי. אודי, אני כבר עייפה.. מאוד.. מאוד. שלך-במבי.

במבי יקירה, התגעגעתי :) זה שאת לא כותבת כאן אולי זה לטובה, כי זה אומר שפחות צריכה? יותר עצמאית...לא יודעת יש עוד דרך לראות זאת...אני לא כותבת בין פגישות כבר, וזה לטובה. אולי היא שמחה כי את יכולה להתמודד? מיכל

תודה על מילותייך.. לוקחת אותן :) במבי.

סוף כל סוף ממחשב אז אולי זה יקלט ..התגעגעתי ..ישבתי בשקט הבנתי שאת צריכה את הזמן והמרחב שמחה שבאת ..ונהדר לקרוא שאת מצליחה לקחת את המרחב לעצמך...

אביב, תודה על מילותייך.. מרגישה ממך נשיקה בלב , שולחת לך חיבוק ,אם מתאים.. :) מימה, מה זה ימים טובים? ... אצלי זה לא כך.. יכול להיות שאני במריבה /במרחק מאמא צביה, ומרגיש לי כזה שהיא כאילו מתה ואז אני כאילו לא צריכה אותה ומרגיש לי כזה מת בלב.. זה לא נעים, נכון מימה ? זה כאילו לא טוב. ואז אני נכנסת לעבודה, ושם אני מפוקסת לגמרי , מניחה את אמא צביה בצד, ואני בטוב בעבודה, מקבלת משובים חיוביים, תרמתי לאנשים, אז זה טוב.. נכון ? וכשאני נכנסת לרכב , אני נזכרת מיד באמא צביה ושהיא כזה מתה עבורי, ושוב מרגיש לי כזה קצת מוות.. ואז אני פתאום מתגעגעת אליה, ורוצה להיות ממש קרובה אליה, והטוב והלא טוב, והנעים והלא נעים, והמתרגש שבי והכועס שבי והשמח ועצוב נמצאים זה ליד זה, קיימים בחפיפה כזו.. ואז אני כבר מתבלבלת לגמרי.. כזה צחוק/בכי שהופך בסוף לבחוק.. מכירה? אז איך את קוראת לזה ?

הי אודי, הבור הזה אינסופי שואב אותי פנימה ברעש וצעקה. לא מצליחה לצאת מהבית לא רוצה שיראו אותי פוחדת לראות אנשים אין לי כוחות לשים את המסכה ולתקשר עם העולם. אני רוצה רק שקט ולהתחבא. http://youtu.be/5pNCXq_RdQ

מבוקש /אדמיאל קוסמן מבקש מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים בלבד. מבקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל. לכמה רגעים בלבד. מבקש עציץ, עלה, גבעול, או שיח, שלא יקום ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד. מבקש דבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה-יונה, נפשי שלי אשר יצאה מן התבה, לכמה רגעים, בשעות הבקר, ולא מצאה מאז מנוח לרגלה. עוד נפש פגועה שסועה ויתרה זה כל כך כואב ולא הוגן ...היא הייתה כל כך צעירה ויפה וכשרונית אבל פגועה מהרוע ...אני חזקה ובכל זאת כך כך פוחדת שיהיה רגע כזה שאוותר..והאמת שיודעת שכוחות הרוע שם נמצאים בי באכילה שלי לאט לאט מסמנים את השביל למותי אז אין בי את האומץ לעשות זאת באמת עושה זאת לאט בלי מודע כמעט אבל נאחזת ברוע .. איך מנתקים אותו ממני ... https://www.youtube.com/watch?v=WOkYQKu01HY

עברתי דרך ויש עוד במה לעבוד...אודי, אני מתחילה להרגיש, לחיות....אני יותר מתחברת לכלם, מתכננת דברים לעתיד, חושבת על העתיד של ילדיי, מנסה לחסוך להם לעתיד, למרות שהיום כל כך קשה. אני מתחילה להרגיש שאוהבים אותי, שבכל אופן אולי אוהבים....שבעלי אכן אוהב למרות שתמיד ידעתי אבל משהו בי משתנה....מרגישה שינוי, לעומת זאת כל השינויים מפחידים אותי....משהו עדיין בתוכי אינו פתור.......ואני לא מצליחה להבין כל כך למה עדיין מבפנים יש משהו כואב..הלעולם יישאר בי החלק הזה? האם רק לילדים מותר להרגיש שצריכים חיבוק? אהבה? חום? מישהו שיקשיב להם? קשה לי לקבל שאני זקוקה לכל אלה....ומשהו בי מסרב לגדול, לתת לטוב לפרוח...מדוע?

היי אודי, אתה וגם בנות אחרות כאן כותבים הרבה על הזדקקות ועל כך שבטיפול רגשי המטופל זקוק למטפל והמטפל עונה להזדקקות של המטופל אני מרגישה שעצם העובדה שאין מיילים אצלי בטיפול, ושאני לא יכולה לפנות בין הפגישות (המטפלת פשוט לא עונה לי) שהמטפלת מסרבת בכך "לענות" להזדקקות שלי, ואז אני נשארת עם בור בלב אני מעולם לא העקתי עליה בשליחת הרבה אסמסים או מיילים. אודי, אני גם לא מצליחה להרגיש מוכלת בטיפול..אני לא מרגישה את ה"חיבוק" הרגשי הזה ממנה. אני מרגישה רק כאב ותסכול...וגבולות קרים ומנוכרים. נורא נורא קשה לי. מאוד מאוד מאוד. המטפלת שלי אמרה לי פעם שאני צריכה ללכת לפסיכולוגית ולא אליה האם אתה מתרשם שהיא צודקת מכל הכתיבה שלי כאן? היא כאילו כל הזמן רומזת לי ללכת ממנה, ואני מתעקשת להישאר.. ואולי זה לא מתאים יותר? אני כל כך עייפה ומותשת ומבולבלת..

הי שוב, אני חושבת שכדאי לומר לה את זה לא? ובמה עוסקת המטפלת שלך אם מותר לשאול? כי אולי יש משהו בדבריה ולא בגלל שהיא רוצה להפטר ממך, להפך היא רוצה לעזור יותר ואולי אין לה את ההכשרה או היכולת לעזור בכך? ואולי בכלל ניתן לשלב? ללכת לפסיכולוגית גם? לא יודעת....צריך לחשוב על זה... ודרך אגב גם המטפלת שלי מאוד נשית, מטפחת את עצמה, חזקה כזו...כשדיברנו על מה זה נשיות בשבילי אמרתי שאישה חזקה שיודעת להחזיק הכל, קרירה, בית וכו'...(לא העזתי לומר שבעצם היא נשית כזו וזה להיות קצת כמוה) ואני לא כזו כל כך, לא אישה אידיאלית אבל מנסה לקבל את איך שאני כמו שאת כותבת...איתך, מיכל

תודה על התשובה :-) קצת מביך אותי לכתוב, אבל בעקרון הגעתי אליה כדי שתעזור לי בקושי מסויים שיש לי עם בעלי מאז הלידה הטראומתית שעברתי ובכלל. אבל אז היא שאלה אותי אם יש לי פלאשבקים לפעמים ומאז שאמרתי לה שכן, הטיפול קיבל תפנית קצת שונה והכל מאוד מבולבל. אני חושבת שהיא יכולה לעזור, ואני מאוד רוצה שהיא תעזור לי. אני יודעת שהיא לא רוצה "לזרוק" אותי מהטיפול... אני סתם "רוצה אותה איתי" לפעמים , בייחוד ברגעי דכדוך.. אני פשוט מתגעגעת אליה המון

בן 23 עוד לא התחלתי עלום וכבר מפחד מהחיים. סובל ממחשבות טורדניות על נטיה מינית ונמאס משה כבר. מפחד להתחתן.נמצא עם מישהי מדהימה כבר שנתיים אבל לא הייתה לי אך אחת לפניה .אז אני מפחד . מפחד להגיע לחתונה כי מבחינתי זה ספירה לאחור לסוף החיים. מפחד להביא ילדים כי זה אומר שאני נהיה מבוגר ..למרות שאני לא. אבל עדיין מפחד מהחיים. מפחד לטעות בזוגיות..בעבודה מפחד שהכל יאבד משמעות או שכבר איבד???

ערב טוב אני מחבש קשר עם פסיכולוגי מקצועי בתחום הזו בשבל שיעזור לי אחרי שקבלתי תעודת B.A. תואר ראשון ב.פספסיכולוגיה ויועץ פסיכולגי וקבלתי את האישור מ.משרד החינוך גם אבל חסר לי הניסיון וזה כל כך מדאיג אותי בשבל לקבל הכרטיס מ.פנקס הפסיכולוגים ולא יודע מה לעשות את אתה יכול להדריך אותי אשמח מאוד.. תודה מראש. .

מאיפה יש לכם כסף לטיפול? עובדים במשרה מלאה? ההורים תומכים? מאיפה מצליחים לממן ואיך זה משאיר אתכם מבחינת יכולת כלכלית להנות מדברים אחרים בחיים?

הי מימה, אני עובדת וגם בעלי והכל עניין של סדר עדיפויות בחיים, זה בדיוק כמו כל דבר אחר, מאיפה יש כסף לקנות מכונית? לטוס לחו"ל? לשלוח ילד לחוג? וכו'. אצלי התעריף אומנם לא גבוה מאוד, כי היא הסכימה לכך ולא כל הפסיכולוגים רודפי כסף....היא צריכה להתפרנס ואני מוכנה לשלם כדי שיהיו לי חיים!! ואכן קיבלתי חיים בזכותה!!!! לפעמים זה עניין של איכות חיים, את רוצה כל החיים לכתוב פה הודעות על כמה נפגעת מהפסיכולוגית? אני לא רציתי להתקע, והיא עוזרת לי בכך. גם לך ישנה האפשרות להעזר, תנצלי אותה!!!

כתבתי לך קודם ומשום מה לא ניקלט כמו שאת מכירה אותי כבר אני משלמת ובשמחה . היו תקופות של קושי כלכלי וויתרתי על דברים אחרים כדי להיות בטיפול. אפשר לקחת מטפל זול יותר ולא חייבים את מי שגר בשכונת יוקרה . מה שחשוב זה הקליק עם המטפלת. מסכימה עם מיכל בכל מילה. בהצלחה

:/ באמת. !!

היי אודי, זה קשה להיחשף רגשית מול מישהי כמו המטפלת שלי שהיא מוצלחת וחברותית ונשית ויש לה המון מטופלים מגניבים ששותים בירה בבורגס , ואז מספרים לה חוויות מופרעות... ומה יש לי בדיוק לספר לה? אודי, אני אף פעם לא אהיה כמוה..בחורה כזו מוחצנת וחברותית... אני שונאת בירות ומועדונים ובגדים חשופים, ואני ביישנית איך לומדים לאהוב את מי שאתה? אני חושבת שיש בי הרבה דברים טובים: אני חכמה, ואחראית, ויש לי גם חוש הומור לפעמים. ואני אדם טוב ומתחשב. וכן, אני מוצלחת בתחום עיסוקי ואולי אולי אולי יש בי גם דברים יפים מבחינה חיצונית (אני עדיין לא סגורה על זה) אני חושבת שהבעיה היא לא שאני מתחבאת מפניה, אלא בעיקר מפניי.. איך מפסיקים את זה? מתי אני יאהב אותי? איך עושים את זה? איך אני אראה את עצמי באמת? ואחר כך אולי אולי , אני אאפשר גם למטפלת... אבל רק אולי..

הי מיקה, כתבת דברים טובים על עצמך וזו כבר דרך טובה להתחיל לאהוב את עצמך...בכלל אף אחד אינו מושלם ולאהוב את עצמך אני חושבת שזה לאהוב גם את החלקים החזקים וגם לקבל את החלקים הפחות מוצלחים שבדרך כלל אנחנו לא אוהבים בעצמנו...קל לומר קשה לבצע :) מניסיון. מיכל

אין לי כח לאתגרים ללא סוף... אני מכירה את כל הסיסמאות..כמו אין לך ברירה.. נופלים וקמים וכו וכו.. ובכל זאת אני מרגישה מותאשת.. לילה טוב

שלום אודי, עוד שבוע עבר זכרון עצמאות. הייתי בטקס ביקרתי משפחות חיילים. מה שלומך מה שלום המשפחה אמרתי בסדר ולפעמים אשתי נפטרה. מה שרציתי היה לנגיד חרא אשתי התאבדה. בבית הרבה כעסים אתה לא יודע להכין כמו אמא לעשות כמו אמא לגזור כמו אמא לצייר כמו אמא. מפלצת אמא שלכם אני רוצה להגיד להם עזבה אותכם. אני מקווה שהיא רואה ומתחרטת אבל אין דרך חזרה. אני רוצה לפנות אותה מהבית הזה את כל הדברים שלה. מתכונים השאירה לנו כדי שנמשיך עם הסירים שלה. וואומכמה קשה לי להיות לבד. לפעמים נדמה לי שהיא עוד באשפוז מתחננת שנוציא אותה. אולי טעיתי שהשארתי אותה שם והיא הענישה אותי. אני כל כך מתגעגע אליה. אורי

שלום אודי,,אני מקווה שאתה יכול לעזור לי .... אני בן 25 , בוודאות יש לי חרדה ואובססיה !! אשר לעיתים מחריפים ולעיתים חולפים , מצב זה נמשך כבר יותר מ 4 שנים ... סיבות לכך אני לא יודע. אני בריא , לא עושה ספורט ושותה הרבה קפה, אבל כן אוכל תזונה נכונה , סטודנט, ואני מאוד מרוצה מעצמי מלבד העובדה שהאובססיה והחרדה עדיין תקועים לי בחיים , למרות כול הכוח שאני משקיע אני לא מצליח להתגבר עליהם בשעת אמת! בכול אופן אני לא יכול להגיע לפסיכולוג מסיבות אישיות !!! אני שאתה יכול לתת לי דרך להתגבר עליהם מבלי לראות פסוכולג .., יש לי רצון שאין כמותו בעולם.., אם תגיד לי שהתרופה נמצאת בסין אני אלך לשם ברגל.. אני מאוד אודה לך אם תפנה אותי לפיתרון.. תודה

אין לי כבר מה להגיד.. אבל אין לי כוח. רוצה להיכנס למיטה ולישון עד יום ראשון (אפילו יצא חרוז) ההתמודדות הזו היא לא בשבילי

נראה לי שאני כבר לא צריכה לפרט, מספיק שאגיד שזה קשור לשבת ול"חברה"..ואני בדרך לבכות

מרגישה רצון להיות פה. משהו קורה בטיפול, קצת קשה לי להסביר, כי גם אני לא יודעת בדיוק מה. משהו שלא הרגשתי עד עכשיו.. מרגישה שאין לי את היכולת לשתף אותה, זה לא שלא רוצה או מתקשה, אלא משהו חוסם אותי. לא סתם היא הציעה שאולי נשחק, כי גם היא מרגישה את זה. היום "חגגנו" שנתיים יחד. זוכר שהייתי צריכה להחליט אם להישאר אצלה או לחזור לזו שילדה?! אני חושבת שאני שמחה שאני איתה ומרגישה שטוב לי ולנו ביחד.. גם עכשיו שמשו קורה אני מקווה ויודעת שנמצא את הדרך ביחד.

התחושה הקשה ואני לא מצליחה להרגיע. אני מרגישה שהכל בפנים צועק בעוצמות ובאלימות שמופנית כלפי. תחושה של סוף של מוות. כאילו הכל הולך לנקודה שאי אפשר לחזור ממנה. אני לא מצליחה לווסת את הרגשות. מה אעשה.עם כל זה?

חונקת אותי. אפילו לא יודעת ממה. פשוט הגיעהץ ולא מוכנה ללכת. איך לשכנע אותה?

מקווה שהשבת תעשה לך טוב והחרדה תלך ..איתך