פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, אני פוחדת שאני כותבת יותר מדי ואמאס. פוחדת מהאינטנסיביות של עצמי. פוחדת מחוסר נראות, ממילים צועקות. מה המינון הנכון ואיך לווסת, מי יכול לתת נקודת מגע הדוקה כמו זו שמצטעקת לי. אודי, אני מרגישה שאני לא נוגעת. הגוף על אוטומט לא כואב לא רעב לא עייף. תודה שירה

אני רוצה, אבל בעיקר זקוקה. לחיבוק מחזיק.. חיבוק מרגיע.. פשוט חיבוק. ואין מי.......... רחל

חיבוק ענק ..חיבוק מכיל ועוטף https://www.youtube.com/watch?v=smxxi4PbOnc

היא ביזתה אותי ועשתה לי רטראומטיזציה נוראית. מוות . מוות ל'מומחים' המזיקים האלה. שחזרתי אצלה טראומה איומה זעקתי לעזרה והיא לא באה לקראתי. היא לימדה אותי שאין טעם לסמוך ולזעוק כי אף אחד לא יתייחס ועוד ינזפו בך שתפסיק עם זה. במקום להגיב באופן אנושי ולהקל על המצוקה והסבל. מוות לפסיכולוגית. מוות.

הגזמת

למה אתה מפרסם את זה?

ותאמין לי שהדבר האחרון שאי פעם רציתי זה להרגיש דבר כזה אבל לפעמים פשוט חווה מן "מחטף" בזכרון הרגשי של חויות משוחזרות שליליות קשות מזעזעות משפילות מפקירות מכאיבות שקרו לי בטיפול ואז חווה כעס וזאת מן תופעת לוואי ששנים קורית לי מאז הטיפול ההוא כי איפה שהיא הייתה צריכה להתגייס לתקן ולהתאמץ לתקן ולחפש דרך לשקם היא לא השתדלה מספיק . לא היה לה אכפת מהסבל והיסורים והזעקות שלי... ומבחינתי זה פשוט נזק שנגרם לי כי תאמין לי שהדבר האחרון שבא לי לחשוב ולהרגיש ולהתעסק בו זה החרא הזה!!! אבל כאמור זה קורה בצורה של 'מחטף רגשי' . לא קשור לבגרות. לא קשור לכלום. פשוט יותר מדי צביעות ואטימות כנראה מרעילה את הנפש. במקום צביעות הייתה צריכה להציע לי הכרה וכבוד. כבוד לקשיים ולהתמודדויות. ומתן עזרה אמיתית. מכבדת. זה לא קשור לבגרות... אודי אם תדקור אותי בסכין ואני אצעק אייי איי אייייי. ואכעס ואמחה. תגיד לי שאני לא בוגרת?? נכון שלא? אתה תבין שהכאבת ופגעת ברקמת הגוף. אז למה כאשר מדובר בנפש, ברגש, אין הבנה כזאת? שאטימות בשפה ומילים או בהתעלמות יכולה לפעול כמו סכין ואפשר לדקור ככה אנשים ולפצוע כשצלקות בנפש הם למעשה מתבטאים כזכרונות לא טובים ומשברי אמון וכאב... מטפל טוב היה יכול לעזור לי הרבה יותר טוב לדעתי. אבל את הזכרון ממנה כבר לא מצליחה למחוק. כל פעם שרואה 'פערים' אני נזכרת בהתנשאות שלה ועולה כעס. כי לא ידעתי שטראומה מוקדמת השפיעה לי על כל החיים.. היא חשפה לי את הדבר הזה לא במסגרת קשר של כבוד אלא בהקשר של צביעות ואטימות וביזוי נרקיסיסטי. ובמצב כזה הזעזוע הופך בלתי ניתן לשיכוך. זכרון רע. ואז באה עוסית שמשכה אותי משם בשכנועים בניגוד לכללי אתיקה טיפולית כמדומני כי היא התערבה בטיפול אחר על דעת עצמה ונוצר פיצול בין 'הפסיכולוגית הרעה' ל'עוסית הטובה'.. (את העוסית כן חיבבתי בסהכ אבל כבר לא סמכתי על מטפלים בכללי ועל הקליניקה שלהם) ובקיצור המטפלים האלה עושים 'איש הישר בעיניו' ואותי זה מעצבן. הפסיכולוגית הייתה צריכה להתאמץ הרבה יותר למעני לאחר השבר לשקם את הייצוג של דמותה כמיטיבה או פחות שלילית ופוגענית. לא היה שם רגש אמיתי. הייתי כלום בשבילה. היא לא השקיעה את המאמץ הזה. היא לא שיקמה בשבילי את הטוב ואני זאת שמשלמת את המחיר בדיוק בהרגשות מסריחות כאלה!!! 'מימה הגזמת' רושמים לי פה.. אני לא הגזמתי. החוסר מיומנות שלה להכניס יחס של אנושית בתוך שחזור התופת של נטישה והפקרה זה מה שמוגזם! זה מה שגרם לי לכל השנאות והכעסים והאכזבות... 7 שנים אחרי עדיין משתחזר לי 'במחטפים'. אני מרגישה כעס רב כי מטפל טוב היה יכול אולי לסייע לי ולשכך את עוגמת נפשי מזמן כשעוד הייתה חשופה ופגיעה ונגישה לפניו. לתת אהבה. אנושיות. כבוד. לרפא. לשקם. לאזן. זה מכעיס. הלכתי אחרי הפסיכולוגית לכמה אנשי מקצוע שונים ושמה לב שלא נפגעתי אצל אף אחד מהם באותה עוצמה כמו אצלה. כי כבר יודעת להכין את עצמי ליחס חרא למקרה שיגיע. אצלה הייתי תמימה ואוהבת ונאיבית. אצלהם כבר באה 'מפוכחת ומרירה' ולא מופתעת משום חרא שלהם יותר. אבל גם לא מעיזה לבוא באמת חשופה תמימה וסומכת ונשענת יותר - והעובדה הזאת היא ביטוי לנזק לדעתי. נזק שנגרם. כי קשה לי לחשוף פגיעות חולשה ותלות שוב. השחזור תופת ובכלל פגיעות מאנשים גם אחרי הטיפול גרם לי לשוב להגנות של המנעות וסימפטומים כי לא באמת מצאתי דמות אנושית שתרפא. ואני בכלל לא חושבת שפסיכולוגים עובדים בתנאים מרפאים. הקליניקה הזאת פשוט לא עובדת. אני לא מבינה מטפלים.. ועדיין חרדת הנטישה שלי גבוהה ושפוגעים בי אני ישר 'לא צריכה אף אחד' ו'מקיאה את החיבורים'. כי אנשים לא שוים את זה. נדירים האנשים ששוים שיסבלו כאב והשפלות ההאלה של הזדקקות שלא נענית בשביל הקשר איתם. שונאת בני אדם. קודם מאכזבים לך את הנשמה ואחכ מתלוננים 'למה את ככה'. ואנשים פה נפגעים ומזדעזעים מהאלימות שביחס שלי... רואה לפי התגובות.. מצטערת שזה יוצא קשה כזה . זה גם חרא להרגיש את זה.. אבל מאז הטיפול יש בי הרבה הרגשה של כעסים ואלימות. ככה יצא. שהבנתי שכל העולם יכל להסתכל עליי מבחוץ ומלמעלה בזמן שלא הייתי מודעת למצבי כמו שצריך זאת פגיעה נרקיסיסטית קשה והזעם שלי עצום כי אנשים 'מתענגים' על זה. על סוג ההסתכלות הזאת מבחוץ ומלמעלה זה מעצבן. אף אחד לא 'יחנך' אותי. זה מעצבן! הכל מעצבן. אוף. תמיד מאכזבים אותי בסוף ומצפים שאני לא אתרגש מזה . שאני אסלח ויבליג על הכל. נמאס כבר לסלוח ולא להתרגש ולא לקחת ללב ולא לקחת קשה ולא להיות רגשי... זה רגשי! שלא רוצים אותי ולא שמים עליי או שמתנשאים עליי לא מבינים אותי שופטים מאכזבים. זה הכל רגשי בשבילי. מתי יבוא אדם שיעניק משהו טוב. טוב משמעותי שנשאר. שישמח. שיגרום לי להרגיש רצויה באמת ולא שעושים לי טובה.. מתי ירצו אותי באמת.. :/

הוא רוצה 'זיון'. הוא רוצה שיגעו בו והוא רוצה לגעת. היא רוצה אהבה. את הרצון שלו ב'מגע וזיון' היא חווה כמשאלה שלו 'להשתמש בה ולזרוק מתי שימצה עניין'. זאת לא אהבה. הוא מנסה לטעון שזה אמור להחמיא לה. שהוא תופס ממנה בחורה מושכת. שהיא עושה לו את זה. הוא טוען. היא טיפה מוחמאת שנוכחת לגלות שיש לה השפעה כזאת עליו, שהיא 'נחשקת'. אבל זה רק הגוף. הוא חושק לגעת בגוף שהוא רואה ושיגעו בו חזרה. הוא חושק בריגוש של הרגע ובסיפוק של הכאן ועכשיו. לא מעניינת אותו אהבה. לא מעניין אותו הטווח הרחוק. לא מעניין אותו שום דבר שלמעשה קשור בה , באדם שהיא, בכאב שלה, בעתיד שלה, בה. היא רק גוף ש'עושה לו את זה'. והוא ממש כמהה למגע הזה. שהיא תחשוק בו גם. בגוף שלו. אבל היא לא. היא לא מסוגלת לגעת בו. היא לא מסוגלת להעניק את הדבר הזה. היא משותקת בתוך תוכה והיא יודעת. היא לא נמשכת כמוהו ומתאווה כמוהו. היא נגעלת. היא ממציאה תירוצים למה זה לא מתאים. ואחכ שהיא אוכלת הרבה היא הולכת לשירותים 'להתנקות'. מגעיל אותה. הוא מגעיל אותה. הרצון שלו לגעת לה בגוף מגעיל אותה. הרצון שלו שהיא תגע בו משתק אותה. והיא לא יודעת למה היא ככה אבל היא ככה. מחייכת אליו והוא רואה בעיניים שלה את החיבה. והוא לא מבין: 'אם את מחבבת אותי אז למה את לא רוצה לגעת בי?'. ולה אין ככ תשובה :/

אתה יכול להסביר?

היי יש לי שאלה.. בנוגע לפתרון תסביך אדיפוס המופיע בשלב ה3 לחייו של הילד על פי התיאוריה של אריקסון איך השלב אמור להיפתר כאשר נערך תיקון על ידי בת זוג לבן זוגה שיש אצלו תסביך בשלב זה? האם היא זו שצריכה לשלוט ביצריו? וכתוצאה מכך תתפתח חיבה שדרכה הוא ימתן עצמו? איך משיגים זאת? אשמח לתשובה

היי אודי נהיה קשה פה. קשה לנו הגל עכשיו ממש מנסה לשטוף את הכל

עוררת אצלי משהו עם הנושא של הבת והמשנענת- אני לא יודעת להיות משענת. אמא שלי לא הייתה משענת שנאתי אותה ופחדתי ממנה. גם היום היא ביקורתית , רעה , אנטיפטית, ולא נעים לי בחברתה. כן ושונאת אותה שהיא הייתה אמא שאפשר לפנות אליה ולהפסיק את הכל ובמקום זה לפחד ולהמשיך ללכת מהפחד שהם יגלו להורים . וגילוי כזה היה גורר אלימות קשה מאד . לעולם לא הרמתי יד על הבת שלי ולעולם לא אעשה זאת , אני מנסה להיות זמינה לה ולחזק אותה גם שהיא טועה. אבל להיות המשענת שלה ? הלוואי. אני מפחדת עליה נורא. נורא פחדתי שהבנתי שיש לי בת.

יקרה, אני מאוד מזדהה איתך! גם אני שגיליתי שיש לי בת, התבאסתי...תמיד רציתי בן. כי פחדתי שהבת שלי לא תאהב אותי ושאני אריב איתה כל הזמן ולא נסתדר.. אבל בסופו של יום ולמרות ההתחצפויות הקטנות והעובדה שאנחנו לא הכי מסתדרות, בסופו של יום ..היא צריכה אותי..והאהבה שלי חשובה לה מאוד. ואפילו הכרחית. בבקשה תיזכרי כמה אנחנו היינו צריכות את האימהות שלנו..גם לי מאוד עצוב שאמא שלי לא הייתה שם בשבילי כשהייתי צריכה...אולי בגלל זה יש לנו מין רגשות כאלו מיוחדים כלפי המטפלות שלנו

https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A אביב יקירתי , לפני כמה ימים שלחת לי : מחזירה לך באהבה גדולה

ההמתנה מייגעת... נכנסתי אין ספור פעמים ביממה האחרונה...ולא קרה כאן כלום :(

זה לא רע להתגעגע זה אומר שהמקום הופך קצת יותר חשוב לא :) ואת מחמירה לא רק שלא הורדת את הגולם את מוסיפה עש ..נהדר שככה את חושבת על עצמך...דווקא אני מכירה עש נחמד אחד ....זה קיצור לעשיר בתכונות היפות לא ??????

הי אודי, אני מקווה שזה בסדר לנהל את הדיאלוגים האלה איתך. משהו בי מחפש נקודות מגע. אלה קיימות בטיפול כמובן אבל כנראה שהצורך הוא עצום כמו גם הרצון לבדוק שאני מסוגלת לנהל דיאלוג מחוץ למסגרת הטיפולית. היום יצאתי מהמיטה. אמנם באמצעים הרסניים אבל יצאתי. קיימתי שגרה שכללה גם פגישה טיפולית. משהו בי מנסה להגיע לאמיתות על מערכת היחסים הזו וכך אני מוצאת את עצמי מובילה אותו שוב ושוב לנקודה שאין זו מערכת יחסים אמיתית כי אם תלותית והיררכית, שבה המילה דאגה מוגבלת לזמן ולמקום כמוה כל רגש אחר בתוך המיקרוקוסמוס הזה שחי בזמן קצוב, מקום נתון ומאחוריו נסגרת דלת. וזה מובן לי לגמרי שאין המטפל יכול לשקוע בדאגה מתמדת או להסחף ברגשותיו כי אז לא יהא זה טיפול. אבל זה לא נאצר במפורש. מטפל לא אומר אני דואג לך בגבולות ומגבלות הטיפול. בסוף השבוע אני מכבה את כפתור הרגש הזה שמחובר אלייך ואיני דואג לך כי אני נח. אז מה שמטריד אותי בעצם היא העובדה.שזה.לא נאמר כך כפשוטו למרות שהכל מוביל לשם. דיברנו על זה היום. עוד קשה התחושה שעצמת הרגשות אותן אני חווה אינה עוברת, כאילו אני מתפתלת מכאבים.נוראיים והוא יושב נינוח ושווה נפש בכורסתו. כך מתעצמת תחושת הקשר-לא-קשר. אני מוצאת שכל זה מבלבל. תודה שירה

ואני לא יודעת אם אצליח אי פעם... ואני לא צריכה לפרט מה זה עושה לי.

מבינה אותך ככ , זה באמת כואב , שומעת את הקושי וליבי איתך מקווה יחד איתך שתפילותייך יענו.

לא בטוחה כמה כוחות נשארו לי כדי לנסות וליפול כל פעם מחדש. אולי חבל לנסות ועדיף כבר לוותר ולהרים ידיים....?? לא יודעת

היי חנה, ולמה שלא תהיה לך? אני מאמינה בך שתהיה לך משפחה כזו כפי שאת רוצה תפעלי לכך..חברות כבר יש לך, לא? זו ההתחלה...

קשה לי. אז אולי אני לא יודעת המ עלשות וזהו. אף אחד בכלל אל מבין אותי

להכין את הקרקע לימים שיכול להיות קשים. הוא אמר שמה שקורה עם הילדים זו טרגדיה. סוף סוף קיבלתי הכרה למה שעוברת כבר שלוש שנים. ביקשתי ממנו שיעזור לי להשלים עם המצב. להמשיך לנסות אבל ממקום אחר. להמשיך לשלם טיפול רגשי לילדים. לדבר איתם בטלפון ולהגיד שמחכה להם. אבל די על המאבק בבתי משפט. עורכי דין. אי אפשר יותר. אני בוכה הרבה אבל מנסה ללמוד להתמקם אחרת. בבקשה אני מבקשת ממך אודי וכולם לא לשפוט אותי ולא לבקש ממני להמשיך להילחם מעבר לכוחותי. אני סומכת על האיש שהולך איתי את הדרך שמעולם לא עשה לי הנחה. אני סומכת עליו שהרבה מהרגשות שלי מועברים אליו וכנראה גם הוא הרגיש שזה בלתי ניסבל. ואנחנו מבינים שחייבים להמשיך הלאה. הילה

לא נאבקת???? בוודאי שאת נאבקת כל הזמן . על השפיות שלך על הבריאות הנפשית של הילדים על מה שטוב עבורך ועבורם . את לא אנוכית את חושבת עליהם את מקסימה ...מי יכול לשפוט אותך בכלל ...את כל כך עושה ולא מוותרת . מאמינה שאם הילדים יגדלו בידיעה שאת שם שאת אוהבת שאת דואגת שאכפת לך ..הם ימצאו את הדרך אלייך ...חיבוק אוהב לקושי

תודה רבה...

היי אודי, תקופה קשה... אין פלאשבקים, יש רק ריקנות ובדידות ועייפות גדולה איך אפשר שזה יעבור?

מיקה יקרה, מניסיונך האם היו מקרים כאלה בעבר ? מה לדעתך קורה להרבה אנשים שמרגישים בודדים ונמצאים יחד במקום אחד? פה אני לא מרגישה בודדה יש לי אתכן ואת? ולתשובתך אלי עבור הילדה יש לי ילדה בת חמש שלא "סופרת" אותי, היא כלל לא צריכה אותי .

לא ענית לשאלה ...האם היית מצפה שהמטופל יראה סימן כלשהו או שיחזיק בתוך עצמו עד שיהיה מפגש? אגב לא חוששת יודעת שאני לא משמעותית עבורה.

את משמעותית ואת יודעת כבר כתבת בעבר כמה היא משקיעה בך ונותנת ומאפשרת...ועכשיו אם אודי יגיד שאת כן חשובה ומשמעותית תגידי לו שזה לא נכון כי הוא לא מכיר ..ואם הוא יגיד שאת לא משמעותית תגידי הנה צדקתי יש.... חומד תחזרי לטיפול... ואת יודעת השאלה הכי שובה שעולה לי עכשיו ..ולא לכעוס אני אוהבת אותך...זה האם את שובה ומשמעותית לעצמך...לי כן

את האנשים מסביבי שהטעו אותי. שהרסו לי את החיים. שונאת את עצמי שהלכתי שולל. שונאת את הפסיביות שלי. את הצרות שהבאתי על עצמי ועל הבית. שונאת את אח שלי שמרגיש חזק ממני. תמיד הייתי שונה. תמיד החיים שלי אחרים. למה אלוהים יודע. הרי בחורה מלומדת וחכמה אני. כנראה שזה לא מספיק. אולי אני בכלל טיפשה שהפסדתי הכל. שאף אחד לא רוצה חדבר.איתי. שאני מובטלת. שאני חא מצליחה לטפח את הילדים שלי. הבאתי ילדים אחרי עשר שנות נישואין. סתם בזבןז זמן. משנכנסתי להירין הראשטן ההורעם חלו ומתו. רק אמא שלי נותרה. ואח שלי מנהל את העניינים דלה ואני שונאת אותו. החיים שלו דבש. תמיד אמא שלי אהבה אותו יותר. תמיד היה המועדף. ואח יקר לי שאהבתי מת ואדתו שלא אהבה אותו זכתה בכל.

הייתי . היא רוצה פעם בשבועיים לפחות . אין לי תקציב לזה וגם אם כן אצליח זה כל כך מלחיץ אותי. המון רעש בראש ורצון להכאיב זה נורא קשה לי עכשיו ....

זה כל כך מפחיד לדאוג לעצמי , לוותר על אזור הנוחות על כל מה שאחזתי בו כדי לשמור עלי מהפחד .... זה כל כך לא פייר שבגיל חמישים אני רוצה כן אני רוצה דברים מסוימים לעשות,ללמוד ,לדאוג לגוף שלי , לגלות מה אני באמת רוצה אוהבת ואני לא מצליחה להפריד את העיקר מהטפל . בכלל מותר לי לרצות(יודעת שכן) זה כל כך ראשוני וכל כך מפחיד...האמת אודי אני לא יודעת מי אני באמת ומי זה תכנות מטורף של אבא , אמא ובכלל הגנות דפוסים שנים...אין לי זמן לבזבז ..בזבזתי מספיק . רוצה חלומות שוויתרתי עליהם בגיל 20 האם הם נכונים היום..ראליים .. שאלות שצריכה לשאול רק את עצמי . ככ מבולבלת ...וכואבת את מה שהחיים עשו לי . לא ממקום קרבני ממקום אמיתי פנימי קצת במן השלמה ...עצוב . אודי תודה שאתה כאן ,גם שאתה לא כי נשארת המילה הכתובה אכן מעברי, זה מאוד עזר לי בימים האחרונים . פשוט תודה על היותך וחופש נעים .

קראתי כל הלילה חומרים על תגובות ותופעות אצל ילדים להורים גרושים לעומת ילדים שאחד ההורים שלהם התאבד. לא כל כך מוצלח,נכון? אבל מה לעשות?

אולי תתחילי לחשוב מחוץ לקופסא (שלך) ....לטפל באמא לדאוג לה להיות שם עבורה...כשתעשי דברים עבורך באהבה מבלי לחשוש איך זה ישפיע על הילדים .תעשי אותם ממקום של אהבה תאמיני לי שהילדים יגדלו נכון ובריא. מאמינה בך שבסוף תהיי מספיק חשובה עבורך..את בדרך הנכונה

אביב יקרה שלי, לצערי אני כלל לא מרגישה פרפר, אלא גולם שסיכוייו להתפתח אפסיים. (במקרה הטוב אולי יצא ממני עש ....) אני רוצה ,תאמיני לי שאני רוצה . את מאמינה לי?

לרצות לא מספיק צריך לצאת מאזור הנוחות ....די יקרה הגולם הזה חייב ליפול את מתנבנת שם בפנים ...זה לא אינקובטור לחיים טובים יותר זה מיטת מוות . מאמינה לך שאת חושבת שאת רוצה ...רוצה עושה למרות הקושי ...תתחילי מכאן לשנות את שמך זה כלום זה אנונימי אבל סמנטיקה של מילים יש לזה כוח ...מאמינה שלאודי לא תהייה בעיה עם זה ...אז יאללה מה דעתך על פרפר ...אוהבת

גולם יקרה, אולי בשביל הבת שלך? את הדוגמא שיש לה והמשענת שלה בעולם...אז אולי בשבילה?

ולא ניפגש מיום שלישי ועד יום שלישי שלאחריו. זה מעורר חרדה ואפילו מצוקת נשימה

הי אודי, לא הצלחתי לצאת מהמיטה כל השבת העצב השתלט והצורך להתכנס ולהיות מכונפת. לא הצלחתי. חתכתי את עצמי בנסיון לעורר משהו ולא כאב לי בכלל. קהות חושים. כדורים שירגיעו מעט את הקולות והרעש בראש כדורים נגד כאב ראש נגד דכאון נגד חרדה. מבפנים נשמעים קולות ההרס הביקורת לוזרית את לא מצליחה לצאת מזה. תגמרי כבר. אין לי תשובות כי מה עוד אפשר לעשות? אני לא יודעת. נראה שניסיתי הכל אבל זה לא מרפה. לא מצליחה. שבוע טוב לך, שירה

ה'אני עור' של אנזייה... יש לי את הספר הזה כבר 3 שנים על המדף. זרקתי מלא ספרים אחרים שהיו לי אבל ידעתי שארצה לקרוא אותו יום אחד. עכשיו התחלתי.. נראה לי מעניין. אני מרגישה קצת כמו משה רבנו במובן הזה שהקדיש את חייו להוביל את עם ישראל לארץ המובטחת ולא זכה להכנס אליה בעצמו... ככה אני קראתי מלא ולמדתי ולומדת אבל לא זכיתי לא להיות מטפלת או אמא ולא ברור אם אהיה בכלל.. אבל המשיכה שלי כל הזמן להתעניין בספרות תיאורטית לא מניחה לי... זה פשוט ככ מעניין . ואני לא רוצה להיות טיפשה יותר לעולם. אני רוצה להבין! 30 שנה חייתי בעולם באופן לא מודע עד השחזור הטראומטי. 30 שנה מחיי בלי מודעות אמיתית לעצמי הנפרד שלי. חייתי במצב תגובתי לסביבה. מרגישה ששדדו אותי מעצמי. שעשו צחוק ממני. לפחות עכשיו כן יש לי עצמי נפרד משלי אבל הוא עצוב מאד. וכועס. ועדיין יש לי 'קשיי התגשמות'. מקווה להשתפר בזה.

שלום, פניתי לפסיכיאטרית לפני שבועיים בשל מצוקה נפשית. היא קראה את בתיק הרפואי שלי שלפני שנה הייתי בשיחה אחת עם פסיכולוג והוא איבחן אותי כהפרעת אישיות גבולית. ( לי לא נמסר אודות מידע זה בשיחה איתו) אני מעוניינת לטפל וקראתי קצת על טיפול מסוג dbt. יש לציין שהפסיכיאטרית הביאה לי למיקטל שאותו התחלתי לקחת. אני מחפשת טיפול שיהיה כמה שיותר מדויק בשבילי, וממש אין לי את המשאבים לבזבז על טיפול לא יעיל. אשמח לעצה בנושא.

אפשר להיות קצת?

מקווה שלא ממש קשה ...אבל תמיד יש לך כאן מקום

ועל התשובות האכפתיות... נראה לי שבמצב אחר זה לא באמת היה מפריע לי..עכשיו כל שינוי קטן ולפעמים טיפשי משגע אותי.. אני מודה מפחיד ומעיף להתחיל הכל עם רופא חדש..למרות שהוא שאל אם אני רוצה שהוא יעביר באופן אישי את התיק לרופא אחר שנבחר. מעצבן אותי למה שהפכתי להיות... תודה על האוזן הקשבת תמיד.. שבת שלום

הי הי לכולם (הי הילה יקרה – ראיתי את הודעתך – תודה נשמה). סוף סוף התיישבתי והגעתי למחשב. מה אספר? חזרתי לטיפול פעם בשבוע - ריענון למילים מהעולם המיוחד הזה. מקווה שבשבת אתיר לעצמי לנוח קמעה. שלכם, סוריקטה

נניח שהיה לך מטופל שנתיים שהחליט לקחת הפסקה , כי בפגישות האחרונות הי לו נורא קשה להיכנס לפגישות מחשש מהשיחות והעובדה שצריך "להתקדם " בתהליך... האם יוצא לך לחשוב על אותו מטופל ולהיזכר בו או שמא תזכורת ממנו יכולה להועיל ? מודה מתגעגעת אליה אבל לא רוצה לחזור לפחדים שלקראת הפגישה. לכתוב לה שהיא חסרה לי כדי שהיא תדע? או לוותר כי זה כלל לא משנה לה מה אני חושבת?

די בחנת אותה מספיק את יודעת שהיא איתך שהיא בסדר שיש לה אורך רוח .... את יכולה כבר להפסיק , את יכולה לנוח ..לתת לה להיות שם עבורך לנות את הכאב החוצה .... אולי תתחילי משינוי שמך...זה שם שמנציחאת חוסר הרצון להפתח ..מה דעתך על פרפר ...יפיפה מקסים שלא מפחד להראות את כל גווניו .. כן אני יודעת השם הכי מתאים לך אז הגיע הזמן לשנות..מפחיד כן מי אמר שלא אבל אפשרי תנסי ..חם שם בחוץ

שבת שלום לכולם. וגם לכולי..

קשה לי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מרגישה כבר תקופה ארוכה שאני לא יודעת מי אני ולאן הולכת... סהרורית. אבודה. בודדה. רחל

אודי, אבא עבר התקף לב ואושפז בטיפול נמרץ. אני מתלבטת אם ללכת לראות אותו ולהגיד את אשר על ליבי. אני חוששת מכך שהוא ימות מבלי שאני אקבל הכרה על מה שהיה ומה שהוא עשה לי. אני רוצה שהוא יתנצל!!! מתלבטת מאוד ומפחדת שיהיה מאוחר מדי. נטע.

מה שלומך? איך את מרגישה עכשיו? מרגישה שלא מוצאת את המילים הנכונות, אבל רוצה להיות כאן בשבילך ואיתך (כמו שאת תמיד כאן בשבילנו)... שיהיה לך סופ"ש נעים (:

את מדהימה, בתוך הקושי שלך את מוצאת מילים להיות איתי והם הכי נכונות חנה כי הם באות מהלב. את מדהימה מקווה שהשבת הייתה מוצלחת שיהיה שבוע מקסים ומלא כוחות ....

את מקסימה!

קשה לי אצלה, מרגישה לא קשורה, כשהיא שואלת על משו מה אני מרגישה או חושבת או לא משנה מה, הדבר היחידי שיוצא ממני זה "לא יודעת". היום גם היה משו בעבודה שערער אותי לגמרי. ושוב סופ"ש הזמן טס. ולמרות שהפעם אני כבר יודעת איפה ועם מי אהיה עדיין קשה לי. מרגישה בתוכי עצב גדול.

יצאתי מהפגישה וכואב לי להיפרד ממנו זה כאב חזק בכיתי ממש הוא אמר שבסיטואציה אחרת הוא היה מחבק אותי... לא מעניין אותי כל הדיבורים שלו אוףףףףףף

אני כל כך רוצה להכאיב להרוס ....אבל אני לא ..כי אני לא קרבן של עצמי . תודה על היד המושטת . מנסה לחשוב חיובי לקוות ולהאמין שאני באמת יתחיל תהליך מבריא... ככ צריכה חייבת וכל כך מפחדת...הקטנים בסטרס מטורף.... האמת זה אחד הרגעים ששונאת את המשפחה שלי ואת מה שהם עוללו לי...תודה לכם שאתם כאן ...

רגליים עייפות, יחפות עוברות בין שורות ובתים, נזכרת איך פעם נכתבו המילים כשעוד היה טעם לכתוב אותן כשהן עזרו להקשיב ללב, לראות לנשימה... מה נשאר לי מאותה הכתיבה? זיכרון ישן ונייר מוכתם בערימה. חלקו נעלם אך לא לגמרי שוכב הוא מתחת להריסות בית ילדותי אין איש שראה או הקשיב לליבי.... רגליים קטנות, בוחנות, פוחדות, מהססות לצעוד בחדרי הצללים, לפתוח שוב את עולם המילים. את הצוהר שנפתח כעת אחתום, אסגור את ליבי ואותו אאטום... בין כותלי הבתים הרוח מהדהד, המילים והשורות מתרחקות לאיטן, לא אעז שוב לחטוא בכתיבה, האומץ חושב אם לשוב, הלב לא נותן את מפתחותיו ליבי מהסס, האם הכל היה לשווא?

שלום דוקטור אודי. רציתי לדעת האם מי שצורך בטא בלוקר לפחדים ספציפיים כגון:פחד קהל,נאום האם הוא תמיד יהיה תלוי בזה ? (ולא הכוונה מבחינה גופנית כגון משפחת הבנזוס) לדוגמא בן אדם עם פחד קהל שצריך לנאום לוקח בטא בלוקר הוא נחשף לאירוע המפחיד 30 פעם עם בטא בלוקר אם הוא יחליט בנאום ה31 לעלות בלי בטא בלוקר האם הפחד יחזור (הכוונה סימפטומים גופניים של חרדה רעד וכו) כי הרי בצורה טבעית מי שמצליח להיחשף לפחד ללא כדורים סביר להניח לאחר 30 חשיפות הוא ירגיש הקלה ניכרת בפחד אם בכלל הוא עוד יהיה קיים בו

אודי...לא נראה שהבנת....להפך כשמתחילה להעלות דברים אני מוצפת מציפה אותה אןכלת יותר ולא פחות!!!! ומתחרפנת.....ככה אני בסדר יחסי..בלי כלןם באה הולכת....הפחד שלי הוא שאיבוד שליטה על הרגשות יוביל למצב שאןכלהרבה וארגיש רע

היי אודי, אני שונאת רופאות נשים, ומפחדת מהכיסא שלהן מאוד.. בהריונות כמעט ולא עשיתי בדיקות...רק US בטני ועל הלידות אני מעדיפה שלא לכתוב או לדבר אני כבר למעלה משנה בטיפול, והנושא הזה עלה מספר פעמים, והמטפלת הסבירה שחשוב שאלך להיבדק, ואני מנסה ופשוט לא מסוגלת לשבת על הכיסא הגועלי הזה! ואז הרופאה מתחילה לאבד סבלנות, ולהתעצבן..ואז אני מתחילה להילחץ ומחליטה ללכת וזהו.. וגם הפעם לא הצלחתי, וזה מייאש ומתסכל... למה אין לי אחות גדולה שהיא רופאת נשים??? למה אין לי אחות גדולה???

הי אודי, הכאב הזה מרוכז מקורותיו בילדות בודדה ועצובה בצל אלימות, נעורים בודדים חסרי אמון ופחד שהופך למציאות של ניצול מיני, המשכו במקרה אונס קשה ואלים שהודחק "נשכח" והתעורר. אני מרגישה אבודה כל כך. הכאב והעצב לא מרפים ולמרות הטיפול אני לא מרגישה שיש תקווה. תודה שירה

תודה יקרה על המילים החמות . את מחבקת במילים בזה שאת כאן . את מקסימה. לא יודעת אם יקלט למטה ...אני מהפלא פון אז שוב כל הכבוד זה נפלא . עכשיו תתחילי לדבר בפגישה ...

הרבה בריאות ושמחה לכולנו.. או לפחות בריאות ולא עצב.

אחרי 4 שנים, הצלחתי להבין שלהמנע מהמיילים זה לא כדי להרחיק אותי. וזו לא דחייה. כיף שהבנתי. קבענו רק סמסים לפי הצורך שלי...מתי שאני רוצה בנתיים כמעט הברזתי היום, שמחה שהיה לי אומץ. הוא איש חכם!! תודה לכל מי שפה.

זה אומר שתתחילי לדבר בפגישה

יישר כח !! הוא מנסה לקרב....יפה...

היי רוני, איזה יופי וכל הכבוד, כי זה לא ברור מאליו.

....פןחדת לשוחח שןב איתה על הרע...רק שתראה שטוב שיש התקדמות:( גם פה פתאןם קשה לי לכתוב לך ולהסביר...

רוצה להגיד שזה בסדר, שיש תקופות או רגעים כאלו. אני לא באמת חושבת שאפשר להסתיר וזה בסדר גם אם קשה. "הרע" גם הוא חלק ממך, וזה שטוב זה משמח, אבל הם ביחד והיא איתך.

הורדתי כמעט עשרים קילו בעשרה חודשים...מאוזן וטוב אפילו......עכשיו פוחדת שאאבד שליטה..אני אוכלת במצבי לחץ וכשעצובה...פוחדת לחזןר לנושאים קשים כי אז אתחיל להתלות בה לסמס ולשגע אןתה לאכול ולעלות במשקל....פשוט אאבד שליטה ולכן לא משתפת אותה...פוחדת..גם להשמין חזרה וגם לאכול יותר מדיי .לא רוצה לאבד שליטה על חיי...........מה עושים? שיתפתי אותה בפחד..........היא אןמרת שכבר דיברנו בעבר ולמרות זאת ירדתי במשקל...לא יודעת לפתע לא רוצה לשתף ברע...רק בחוזקות שלי....

את לא . את הרבה יותר חזקה מבפנים יש לך כוחות וגם אם כן תזדקקי לה אז מה ...בשביל זה את שם . להוציא את מה שמרעיל את גופך . חיבוק תמשיכי ככה

הי אודי, אפילו המחשבות שלי חסרות הגיון, אני יודעת את זה ובכל זאת הן משפיעות עלי. יש בכי מתמיד כזה פנימי אבל איני מצליחה להזיל דמעה. אני לא מצליחה לאכול האוכל גורם לי כאבי בטן ובחילות ואני מקבלת עידוד פנימי שטוב שכך, לא לאכול להיות נקייה וטהורה, מעל הצורך הבסיסי הזה. המחשבות על זרות, הכל מוזר, ההתנהלות היומיומית בעולם שסביבי, ברחוב, בכביש ובכל מקום אני כמתבוננת מהצד, זרה. הכל מעורער ולא ברור, הכל איבד את ההגיון הבסיסי של החיים. לפעמים אני חושבת שזה כמו בתקופת התבגרות שבה יש לבטים ושאלות פילוסופיות על הקיום על היקום. תודה שירה

איך מצליחים להחזיק ביחד את היש והאין? את השמחה והעצב? השמחה שזומנתי למכללה לבניית מערכת/ העצב על ילדיי... איך אפשר לחיות ביחד עם רגשות כל כך סותרים? בלי להכחיש אף אחד מהרגשות? הילה

פשוט נותנים לשניהם מקום.. כואבים ועצובים שהילדים רחוקים, שהחדר עדיין ריק ומחכה להם... ושומרים את התקווה שיום אחד הם יהיו שם. וגם - שמחים ומאושרים על מה שהשגת, שאת הולכת ללמוד מקצוע שחלמת עליו הרבה. שאת מממשת את עצמך. שאת יודעת ומרגישה מה הייעוד שלך. זה דבר גדול בעיניי. חיים בלי כאב לא היו גורמים לנו לצמוח, וחיים בלי שמחה - לא היו נותנים לנו תקווה להמשיך... איתך. רחל.

זה באמת קשה, ושתדעי שאת גיבורה שאת מצליחה כך להחזיק את עצמך ולהתקדם (!) ולא לוותר, ולעשות עוד ועוד.

זה קשה אפילו מאוד אבל כנראה אפשרי ...ככה החיים עובדים ואם מאורי השאלה איך לרגע מסתתר האם מותר לך לשמוח שככ קשה התשובה היא כןןןןןןן בגדול בענק ...מגיעה לך להשתולל משמחה עבדת קשה בשביל זה וזה גם לא הולך להיות קל אבל את תצליחי בענק

היי אביב יקירה כרגע הכל לא טוב קשה לנשום. שרב. אין ראות. זה נראה ניצחי.זה בלתי נסבל. ובינתיים איתך שולחת חיבוק אהבה ואור. יש עוד משהו שיעזור? שאני יכולה להקל? הילה

תודה חיבוק

אני לא מאוזנת כמו קפיץ מתוח שחבל על הזמן , מפוצלת ברמות רוב הזמן אני מתנהגת תואם ילדה בת חמש .. היום גם האכילה שלי לא בסדר שוב .. הצעד שקבעתי אז זה תור למומחה וזה בראשון ..עושה הכל אבל הכל כדי לחבל ... לא רוצה להתחבר לגוף הזה לא רוצה שונאת אותו ... אבל חייבת לא יכולה לתת לי להמשיך לכיוון המוות זה לא הוגן למשפחתי ולי.. אודי אני מיואשת , לא מצליחה לעצור את עצמי וההרס תופס יותר ויותר מקום שוב . עצובה

זה קשה להתמודד עם קשיים כאלה אבל כל הכבוד לך על הצעדים שאת עושה! את לא נשמעת כמו אחת שמוותרת.

אביב גיבורה שלי... את חייבת לזכור את הרגעים הטובים, טוב לקחת כמה רגעים של יאוש ועכשיו קדימה לחייך, אני זוכרת שאת יושבת לידי ומחזיקה לי יד. את חזקה. אוהבת. אני פה מחבקת.

טוב שיש תור...את חזקה ותתגברי. אני בטוחה בזה.

שיהיה לך שפע כוח ואור, נחת ורוגע לפחות כמו שאתת מפזרת פה בעדינות רגישה ומתוך תבונה מופלאה!! אני לא מהמחבקות,(עוד יש לי עבודה לעשות) אבל את בליבי, בטוב.

כל כך חיכיתי לסיים כמה פגישות כדי שאוכל להיכנס לפה ולכתוב לך..... אני פה. מושיטה יד.. רוצה להחזיק את ידך ולחזק את רוחך... את יודעת? פעם דיברתי עם איזה פסיכולוג לגבי ילדה שעברה הרבה כאב, והוא אמר לי את הכאב וההרס שיש לה - את לא צריכה לשנות או להעלים.. את צריכה רק להיות איתה, לאפשר לה להוציא ולדבר על כל הגועל, ולעבור איתה יחד את הדרך, מתוך רגישות אמיתית, ודרך זה הכאב וכוח ההרס יפחת... ואני מאמינה בזה. אז אני מעבירה את המילים האלה אלייך, ורוצה להגיד לך שאני איתך בדרך הזאת, ושמחה שאת כותבת ומביעה, ומוציאה גם את החלקים האלה.. מאמינה בך. בשלמות. שלך, רחל.

אתה חושב שאני בן אדם סוג ב'? אתרים כאלה http://www.alpha.co.il/ גורמים לי להרגיש סוג ב'

והכי קטע שפסיכולוגים עורכים את המיונים והקטלוגים האלה ומעריכים 'איכות'... זה גועל נפש אודי . בגלל שדברים כאלה קיימים אנשים סובלים כי כופים עליהם את ההגדרה מבחוץ . הנבחרים בעלי הכח להגדיר ולסנן הופכים ל'סוג א' *ביחס* לשאר. לרוב

אפשר לקבל מהתרשמותך מהי הדרך שעוד יש לעבור? לאן אני אמורה לכוון את עצמי? ולמה כ"כ קשה לי להגיע לתשובות האלה לבד בעצמי?? אני אמורה להרגיש את הרצונות שלי בעצמי ולפעול למימושם בלי תלות בחוות דעת של אחרים לא?

אוף, די , שקט! אני מנסה להירגע, איך יוצרים שקט?

להתמקד בנשימה ולעשות מן מדיטציה על זה. לא לחשוב על כלום חוץ מלהתבונן/להרגיש את הגוף נושם.. זה גם עוזר לי להרדם אחכ

הי מימה. תודה על העצה אבל, קשה לי להניע את המחשבות מהראש לגוף. מחשבות שלא מרפות זה ממש כמו להילחם בעצמך ולהפסיד כל רגע ולצעוק שקט , אני מוותרת די והן ממשיכות להתעלל...

https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A