פורום פסיכולוגיה קלינית

יתקשר בבוקר ושהוא יחזור אליי התקשרתי ולא חזר זה כבר בלתי נסבל כח הדבר הזה חוסר אונים

נכון שהיום כבר ניתן לשנות??? אפשר לבחור איזה קשר מתאים לנו, מה היינו רוצות מקשר כזה.. אני לא אחת של עימותים, אבל ריחוק לפעמים לא מזיק, להפך...לא כל אחד בנוי להיות הורה לצערנו...בלשון המעטה. רציתי לשאול אני כרגע בתקופת שינויים, קצת מפחיד אבל מתרגלת, כמעט 20 קילו פחות...מחוזקת יותר, מבינה יותר, ובקשר שמתאים לי כרגע עם הוריי שמעט השתנה.....אך פוחדת להפסיק טיפול...האם נכון להשאר אפילו שיש ירידות ועליות? אפילו שנראה שכבר נאמר הכל ואין מה לחדש?? רק להחזקה, ואם זה רק להחזקה זה לא נורא? זה בסדר????? לא רוצה לשאול אותה, דנו כבר בזה, וברור שהיא תאמר שאפשר תמיד להמשיך....אבל באופן כללי יש טיפולים להחזקה? ולא תמיד לשינוי? אולי אני לא בנויה להרבה שינויים?????וניתן ככה להמשיך בלי לדון כל כך ולחפור?????? נמאס לי לחפור כבר, רוצה להיות שלמה עם מה שיש וזהו....להבין שזה מה יש, לקבל להבין שהוריי לא יכולים לתת מה שאין להם...ולמצוא חברות שיבינו ולהסתמך עליהם ולא על המטפלת.....זה אפשרי???????

לא מאמינה שהוא יחזור

הוא יחזור ...זה כבר ממש קרוב עוד יום וחצי ...יודעת מנסיון שעהיה לא פשוט ושיהיה קצת כעס. אם תצליחי לזכור שהוא שם בשבילך תתגברי על הכל ...בנתיים חיבוק שומר ומגן ..

הוא תמיד חוזר...הולך וחוזר..עוד קצת, איתך בינתיים עד ש...

אין לי מה להגיד...כלומר יש לי אבל אין לי איך...

שמחה שבאת יודעת שקשה ואין מילים ...איתך

העיקר שאת פה :) איך שאת זה בסדר...

הייתי גם השבוע בטיפול באכילה..ויצאתי די מפוצלת וחיכתה לי היד המושטת שלך ...תודה שאתה רואה. מבינה את ההגיון שמכוון והצורך הוא צורך קיומי שנולד עם עצם הולדתי..מזל שלא איבדתי את היכולת ..אבל היותר נורא מהצורך הוא שכל אחד מחלקיי למד לפעול בדרך אחרת למילוי הצורך..מריצוי ,וולגריות,מניפולציות ועוד ...אין לי מושג קלוש איך ניראים בדרך נכונה ...ואיך לא להפוך לאובססיבית שיראו אותי ...תודה שאתה שותף למסע שלי האמת בורכתי באנשים מדהימים במסע הזה ואודי אתה בהחלט אחד מהם .

מחפשת מסתור לנפשי המפוצלת עייפה .. מפוחדת ...צילי גילי ואני .

מדוע אתה חושב ככה. אני מרגישה שאני לא מצפה יותר לכלום כמו שלא מצפים מאבנים בבית קברות שיקומו,יגיבו וכו' וזה כואב בדיוק כמו להיזכר באדם קרוב ואהוב שהלך לעולמו. לבוא לבכות ליד האבן ולהמשיך בדרך. "מה נשמע?" "כרגיל הכל בסדר,עובדים.איך אתם?" "אותו דבר ללא שינוי." "בהצלחה" ולסמן "V" שקיימתי מצוות כיבוד הורים כאשר התעניינתי בשלומם... ולחיות עם זה את החיים משלי. יש רגעים שהכאב מטורף,יש זמנים שאני עסוקה ועמוסה...אבל אלו הם בהחלט חיים עם בית קברות מעדורת כיס בלב... חלום

וואוו איזה כייף שאת כאן .רק חבל שזה בגלל עצבות השיח איתך חסר לי . מבינה אותך הכי בעולם ותודה על החיבוק והיד המושטת שולחת חזרה חיבוק עוטף . הצורך הוא צורך קיומי כמעט כמו חוש ריח או ראייה . הצורך שיראו אותנו חשוב להתפתחות שלנו . לא בהכרח דווקא ההורה שלא רואה כי אם בכלל.

אני חושבת שמבינה אותך:כאשר היינו ילדים קטנים צומת הלב,אהבה ואמפתיה מצד ההורים היו בשבילינו צרכים קיומיים...לכן אנחנו עד היום כל אחת במינון שלה מחפשות תוקף לחוויה הקיומית שלנו...כי פשוט מבחינה פסיכולוגית לא אפשרו לנו להיוולד...היום הצורך "שיראו אותנו" נשאר...שאילה עד כמה אנחנו רוצות ומסוגלות להראות באמת העירומה שלנו...ועד כמה הסביבה מוכנה למראות שכאלה...את מבינה?

איך חיים עם הצורך הזה בשלום? לפעמים אני מרגישה שלא משנה כמה אתאמץ, וכמה אימא שלי תשתדל מצידה ..אין את החיבור הזה, שמאפשר שיחות נפש וביטחון אמיתי ואז אני תמיד "מחפשת את זה בחוץ", אצל המורה בבית ספר, בעבודה, בטיפול... תמיד מחפשת שיאהבו אותי וידאגו לי ורוצה להרגיש הילדה הקטנה איך מצליחים לחיות כך ולא ליפול ושלא יכאב הלב?

שקיים סוג חיים שנופלים בהם ואין בהם כאב לב בעולם הזה?.. ודרך הגב,מרגע שאנחנו גדלים קצת אנו ממלאים את עצמינו מהרבה מקורות:מורות,חברות\ים,זוגיות,טיפול ועוד.זה לא יכול להיות שקשר אחד מושלם ימלא את כל צרכינו הרגשיים עד הסוף.זה קורה לכולם.דבר אחר זה לשפר את קשר עם אימא אם אפשר-תמיד יש מקום להתקדם.מקנאה בך קצת שאימך משתדלת.ונדמה מותר להרגיש ילדות קטנות בתנאי שאנחנו יכולות להיות ילדות גדולות כשצריך.אדם בריא אוהב שדואגים לו ואוהבים אותו וגם לדאוג ולאהוב.השאילה היא במינון. חלום חלום

יום ראשון שבוע חדש אבל קשה כל כך כי אני רוצה להתחבא וכל כך פוחדת.

מבינה שקשה..אם תתחבאי איש לא יראה אותך, קומי כמו שכתבת ותני לאנשים מסביבך לעזור. איתך

אתמול שיחה בטלפון . התקשרתי כמעט לא מספרת לה כלום על חיי בטח לא על הטיפול או תהליכים שעושה. אומרת לה שצריכה לנקות פינה בבית שהזנחתי הרבה זמן . מסבירה לי איך לנקות.אני עונה לה שזה ברמות הזנחה שזה חייב ניקיון יסודי ..פתאום מטיחה בי מילים ששמעתי כל חיי ."את לא מקשיבה אף פעם לא הקשבת לי"הפעם לא שתקתי אמרתי לה שהיא זאת שלא מקשיבה שכל חיי טיפטפה לי שאני לא מקשיבה ושמה שאני אומרת /חושבת /יודעת לא נכון ומוטעה .רק הדרך שלה נכונה ..כמובן שהשיחה נסתיימה עם הרגשה מגעילה ..ויותר גרוע זהו פוחדת לנסות החלקים ההרסניים כל כך כאן ..צועקים בתוכי שאני לא יכולה שאין לי זכות לרצות היום מה שלא עשיתי אז שצריך להשלים עם המציאות שאני אדם לא בריא פיזית ונפשית ושחלומות זה לאנשים חכמים שיכולים ...אוףףףף יודעת שזה התניות מאז הפחד עצום ...פשוט מותשת ..לא יודעת למה אני ממשיכה להתקשר לתת כבוד למי שמעולם לא כיבד אותי ....וככ רציתי לצעוק לה את מעולם לא שמעת וכשבכיתי כי אבא הכאיב את צעקת והכאת שאני אשתוק...שונאת אותם אלוהים יודע כמה שאני שונאת אותם . ובכל פעם מנסה שהיא תראה אותי שהיא תאהב זה ככ פטטי זה ככ אבוד וחסר תקווה ..אבל מנסה אמרנו צורך ....

הצורך מול המציאות...ומציאות שלנו פנימית מול שקט שאנחנו שומרות עליו במחיר כל כך יקר... שולחת לך חיבוק חם אם מתאים לך. גם אני עצובה בזמן אחרון... חלום

אביבוש..קשה כלכך, ואת כזו אמיצה!!!!! שיתוף אמיץ וכנה ובכלל, מחזקת אותך..היום את אחרת, חישבי איזה קשר היית רוצה עם הורייך ועד כמה מתאים לך להתקרב, היום את חזקה כבר לא ילדה קטנה!!!! תזכרי זאת. אוהבת ומחזקת המון, חיבוק אם מתאים, מיכל. וחלום, איזו מקסימה שהופעת ואת מחזקת :) באמת חשבתי לעצמי מה איתך, אני כבר לא נכנסת לפורם ההוא הישן...

האם כולם צריכים את אותם גבולות? לא ייתכן שאנשים שונים זקוקים לגבולות שונים?? בטיפול פסיכולוגי כמובן שלא יכבדו שוני שכזה והקליניקה היא בבחינת מיטת סדום למטופל. יצאתי מטיפול פסיכולוגי של 3 שנים עם טראומה חדשה זעזוע. יותר מודעות אמנם אך כל הסימפטומים עדיין שם... הם לא עזרו לי!!! הם לקחו מכספי בלי שום קשר למה שסיפקו חזרה. הם עשו צחוק מנפשי ופגעו בצלם האנוש שלי. הכל בשביל 'לאלף' אותי ללכת לעבוד.

סליחה על כל הדרמטיות הזאת.. כשאני בפכחון מאיזה מדרון רגשי ש'משתחזר לו' אז אני מבינה כמה אין פרופורציות בין החוויות 'הנזעקות' שלי לגירויים שכביכול עוררו אותם. היו רגעים בטיפול שבאמת הרגשתי ככה 'נרצחת מנטאלית' במובן שם נרצחת לי התקווה. זה הרגיש ככה. אבל בכאן ועכשיו זה לא חייב להיות ככה בכלל.

שלום, עד לפני 7 חודשים הייתי אשה נורמטיבית: נשואה+3 ואקדמאית. בעקבות מקרה שעברתי בעבודה חדשה לאחר הסבה מקצועית שבה השקעתי לא מעט זמן וכסף, אני נמצאת מזה כ- 7 חודשים בדיכאון עמוק. נכון להיום, אני מטופלת ב-3 תרופות שונות נוגדות דיכאון, נמצאת במעקב קבוע אצל פסיכיאטר ופסיכולוגית. אני נמנעת מכל מפגש חברתי בגלל שאני לא רוצה לשמוע איך אנשים אחרים מצליחים בחיים ונהנים ומסתגרת רוב הזמן בבית, כי רק כאן אני מרגישה בטוחה. אפילו בעלי כבר מיואש ממני כי הוא מרגיש שהוא צריך לתרץ בכל פעם למה אני לא מגיעה איתו למפגשים משפחתיים והוא נתון ללחץ מצד הוריו שלא מבינים את מצבי, וזה כמובן בנוסף ללחץ הכלכלי שמופעל עליו מאחר והוא המפרנס היחיד כרגע את כולנו והוריו כנראה מפעילים עליו לחץ נוסף בכיוון הכלכלי. מה אפשר לעשות כדי לצאת מזה מעבר למה שאני עושה כרגע? אני לא יכולה לצאת לעבוד כרגע בגלל שסף הריכוז שלי הוא אפסי וכך גם הביטחון העצמי. בעקבות חוסר-היכולת שלי לתפקד בכלל ולעבוד, מצבנו הכלכלי מדרדר. אני מאוד מיואשת מאוד מזה שאני לא מצליחה למצוא את עצמי ומזה שהרוב לא מבינים אותי ומהלחץ שמופעל עליי. תודה מראש

שלום לך זה זה סיפור ארוך ומורכב אבל הייאוש עולה על גדותיו ואני רוצה לפרוק את זה פה יש לי אח בן 18 מאז שאני זוכרת את עצמי ואותו אני בת (23) הוא תמיד עשה לנו בעיות אפילו משהיה בגן הוא ילד מאובחן כ היפראקטיבי עם בעיות התנהגותיות בגיל 10 נפגע בתאונה באופנוע ים שהתנגש לו בראש והוא אושפז בבית חולים לשבוע מה שגרם לו להיות עוד יותר עצבני ובעייתי לאחר התאונה ,הוא סיים את לימודיו בכיתה ט לאחר אינספור בעיות שהתישו את הוריי ואת צוות המורים מאז הוא התדרדר עוד יותר כרגע כבר שנה הוא עבר כל גבול הוא מעשן חשיש פעם שמעתי עליו שהוא מוכר סמים לסוחרים ואז הוא הפסיק באותו יום שמלאו לו 18 שנה הוא ישר עשה חשבון בנק והוציא שני פלאפונים מהחברה ומכר אותם וכרגע הוא חייב תשלומים לחברה ולא מזיז לו אמא שלי כל הזמן בוכה אבא שלי במצב נפשי על הפנים הוא כל הזמן בדיכאון והוא כבר הרים ידיים הוא כבר לא מתייחס אליו אני כל הזמן מוטרדת ודואגת לעתידו אני מתקשרת אליו בלילות להתחנן שיילך הביתה מוקדם כיוון שאני יודעת שבשעות מאוחרות יש רק צרות אנחנו בית פשוט הוריי לא יכולים עליו הוא כל הזמן עצבני מקלל אלים אני נשואה ואם לתינוקת וזה מעייף אותי הידיעה עצמה שהוריי נמצאים בחיים כלכך קשים אתמול יצאנו לטיול עם לינה לקחנו אותו עם אח הקטן שלי ואמא הוא כל הזמן התעמת עם בעלי עד שזה הגיע לאלימות ועזבנו עם אכזבה גדולה במקום לשמוח חזרנו מהטיול עם בכי ועצבים וחשק ירוד הוא כל הזמן עסוק בלבקש כסף והוא מבזבז סכומים גדולים אם יש לו 1000 שקל או שקל אחד ביד זה אותו דבר הוא מבזבז בלי מעצורים אני לא יודעת אם להאשים גם את אבי שהרים ידיים ולא מוכן להיות קצת יותר סבלני הוא אפילו לא מתקשר אליו והוא כל הזמן מתעמת איתו ולא מוכן לתת לו כסף אני תמיד אומרת לו להיות סבלני כלפיו למרות כל הטעויות כך שהטעויות לא יגדלו אבל הוא מסרב הוא כל הזמן אומר לא איכפת לי ממנו כבר נמאס לי , אחי כל הזמן מחוץ לבית בחברת אנשים שהם לא משהו שרק מדרדרים אותו יותר הוא כל הזמן טוען שאבא שלי קמצן ושהוא שונא אותו וזה גורם לי לצער לשמוע דברים כאלה שלום בית אין בכלל כך שאני נמנעת ללכת אצל ההורים שלי כי האווירה לא נוחה ומלחיצה אמא שלי הכי מסקנה היא סופגת הכל , כשאחי היה יותר צעיר הוצע לו ליטול תרופת ריטלין אך הוא מסרב בתוקף עד עכשיו לקבל תרופה זו , הוא כל הזמן עצבני הוא כל הזמן מתעמת עם ההורים הצעתי לאבא שלי שיבלה איתו ויצא איתו לזמן איכות ושימלא לו את זמנו הפנוי ויתקרב אליו כל אולי יוכל לשלוט עליו יותר ולתת לו לחבב אותו וכך יוכל להתנתק מהחברה הרעה שסובבת אותו אל אבא שלי למערי טיפוס שלא אוהב בילויים ולא מוכן להשקיע מזמנו ומכספו הוא כל הזמן חוזר על אותן דברים שילך לעבוד אני לא חייב כלום לאף אחד אנחנו עייפים נפשית עד אין לתאר אני כותבת ובוכה בו זמנית אני לא יכולה לא לדאוג לו כיוון שהוא אח שלי ואני גם עם תסכול עצום שכל דרך אפשרית לא עזרה הוא לא רוצה לעבוד קשה לו לבנות יחסים בריאים והוא רק רוצה כסף ובעיות לפעמים אני מאחלת לו להיכנס לכלא רק שננוח קצת והוא ייקח פסק זמן ויתאפס על עצמו ויעריך מה זה משפחה ומה זה להיות מרוחק ושיישלם על טעויותיו מה שהכי מטריד אותי שההורים שלי יכרסו בסוף ושהוא ימשיך להסתבך ויסבך אותנו מה עושים ???

שלום אודי, רציתי לשאול - אחרי שאני מקבל הרבה קלטות היפנוטיות (דרך פסיכולוג מהפנט לדוגמה) - יש דרך, שבטווח הרחוק לא לשמוע כל הקלטה כל פעם מחדש בשביל להגיע למצב שהקלטת אמורה להביא אותי? לדוגמא לטיפול בהשמנה, יש הרבה סוגים של קלטות שאפשר להקליט (גמילה משוקולד, גמילה מסוכר, רעב, לאכול לאט ואני בטוח שלא צריך לספר לך....) - יש דרך לקצר את זה לקלטת אחת? או פחות קלטות? שבסה"כ יהיו בזמן קצר יותר מכל הקלטות ביחד ויהיו באותה יעילות? תודה.

זה קלטות קנויות ואין ממש את מי לשאול. אני שואל כי עברה לי בראש האפשרות לפנות למטפל שיקליט בשביל קלטות קצרות יותר, השאלה אם זה יבוא על חשבון יעילות ואם זה בכלל אפשרי לקצר משמעותית.

מה שלומך אודי יקר?.. אני רוצה לשאול אותך משהו שממש חשוב לי, ואשמח לתשובה. אני מרגישה שמבחינת עצמי- הצלחתי להגיע למקום בטיפול ששיתפתי את המטפל שלי בכל הדברים המשמעותיים שהיו בחיים שלי. היינו קרובים, היינו רחוקים, וכרגע בינינו קשר - הוא לא קרוב ורגשי מידיי, וגם לא רחוק. משהו באמצע. ואני רוצה להישאר במקום הזה. שנסתכל רק על מה שקורה בחיים שלי ואיך מקדמת אותם. בלי קשר לקשר בינינו. שאלמד את עצמי לא לצפות ממנו לכלום - לא למילים טובות, או עידוד וחיזוק, (חיבוק - זה לא משהו קונקרטי בכלל בינינו..מדברת רק על מילים ותוכן..), כי זה בכלל לא ה-ISSUE. שגם אם יהיה חסר - זה לא יזיז לי. כי דיברתי על זה שוב ושוב (ושוב) ולא השתנה כלום. ואני כבר למדתי לעשות את זה תקופה ארוכה. שהקשר יהיה כמו שבאה לרופא טוב ומדברת איתו. כן, יש קשר קרוב. אבל לא מידיי. זה נכון אודי? להתנהל ככה בטיפול? מה אתה חושב? ואם לא - אז מה כן???? להתחנן שוב ושוב למשהו שהוא לא מחזק אותי? להרגיש חסרה?? לכעוס ולכאוב שזה ככה? להיזכר באבא ואמא - שהיו גם כך, כמו שהוא היום איתי? וזה לא משהו בי שגרם להורים שלי להתנהג ככה אליי - זה עם כל הילדים במשפחה שלי... אודי - מה אתה אומר??? רחל.

הי אודי, משהו נאטם וחושק שפתיים. אולי באמת הפחד מלהרגיש כמו שאמרת. כשהכל כואב אני מניחה שמפחיד לפתוח עוד ערוץ והנטייה היא להחזיק חזק. תודה שאתה צועד איתי בצעדים קטנים ותורם לי. שירה

גם לי הציק מאוד המוות ל..... אבל פחדתי לכתוב כי פעם כתבתי ומאז אני חווה נקמנות וזה כואב לי מאוד בסך הכל זה קשה עם זה

אני מבולבלת מבינה שהיא הכתובת ולא אתה... אבל עדיין...רוצה להתרחק ממנה קצת..

קשה לי. אני שומרת על עצמי ממש. אבל זה לא קל. מה יהיה? אני מפחדת שלעולם לא נצליח להוציא את כולנו מהבוץ...זה הרבה חלקים להוציא.

לא מאבדים תקווה ..זוכרת ארגז הכלים שלך כבר ראית שאפשר לחשוב אחרת ... ואת מסכימה שאני אנסח איתך אחרת ... עוד מעט סופ"ש , קשה לי לבד בסופ"ש מקווה ומאמינה שהסופ"ש יהיה נעים ונחמד. אני אתקשר לחברה ואני יהיה במקום שיהיה לי נחמד. אם לא אצליח ואשאר בבית לבד אנצל את הזמן לעשות דברים שמזמן רציתי לעשות ולא יצא לי ...חנה סומכת עלייך שבסוף הסופ"ש יהיה הכי מוצלח בעולם .... https://www.youtube.com/watch?v=t5m31BjDkb8

בטעות תגובתי לחנה ניכתבה כאן קבלי התנצלותי ...וגאה בך שאת שומרת את תצליחי מאמינה לך...בשבת אם יהיה קשה כנסי לכאן ותזכרי שאנחנו איתך כולנו גם שחופש גם שאין כאן איש ...

משהו בסופש גורם לי להרגשה רעה כל פעם מחדש. אין לי כוח. שוב שבת, שוב לחפש איפה ועם מי להיות. איזה מין חיים אלו??? אודי, אתה היית מוכן לזה? אתה יודע מה עלה לי בראש קודם? הלכתי ברחוב וחשבתי שהלוואי ורכב ידרוס אותי ואהיה בבית חולים בשבת..נמאס לי כבר לבכות מהחיים הדפוקים האלה.

הגבתי לך בטעות אצל רוני בהודעה על סופ"ש קבלי התנצלותי ...חיבוק ענק

היא אמרה שהגוף עייף מהדיכאון אז זה בא בהפוך היא אמרה שהכל כל כך תואם לפוסט טראומה ולפגיעה המינית הפרעות אכילה אכילה לילית קושי להרגיע את עצמי היא גם שינתה לי את המינונים זה עלה לי הרבה כסף.... אבל לא מוכנה לוותר על הרופאה שלי היא הכי הכי מבינה אותי זה גם קשור לילדים.... עדיין לא מרגישה טוב כמה בכיתי היום

תודה שאת חושבת עלינו ושולחת כוחות. אני בשיגרה לא פשוטה ולומד לגייס עזרה ולא רק מבני משפחה. לפעמים עזרה בשכר עדיפה כי היא עניינית יותר ובלי משקעים. אנחנו נהיה בסדר וגם את תהיי!!! אורי

אני בטוחה בזה . סומכת עלייך .. ויודעת שגם אני בסוף יהיה בסדר אין דרך אחרת ..זה עניין של בחירה. שבת טובה ורגועה .

מה שלומך יקרה

התגעגענו... עדיין זוכרת את ההודעות שלך על הקשר החם עם המטפלת שלך!

כבר כמה ימים קוראת ושותקת..כותבת לא ממקום של בקורת ממקום כואב... אישית מאוד צרמה לי הכותרת אבל חשבתי לעצמי טוב זאת מימה .כזאת היא אין מה לעשות ומאוד מבינה שקשה לך כל כך אז הבנתי ... השיח אודי בנך ובין רוני הדליק בי משהו ..הסלחנות שאנו עושים לדברים קטנים ..שהם לא קטנים בכלל..אז מה עושים עניין הוא רק מעל בכספים אבל הוא עשה כל כך הרבה למדינה..הוא רק חיבק אז מה...אז.. מימה ואודי סליחה כותרת כזאת צורמת אפשר לכעוס ולהוציא קיטור ויש מקום לגבול בצורת הדיבור ..אודי האם היית מקבל שיח כזה מולך ? יש כאן סמויים האם כותרת כזאת לא נותנת רעיונות לאנשים ...מצטערת מימה גם אם הפסיכולוגית טעתה ולא חשוב מה אלימות לא פותרת כלום ואלימות מילולית היא אלימות לכל דבר . אישית וכבר אמרתי את זה בעבר קשה לי לקרוא את השנאה והאלימות כלפי אותה מטפלת אומללה .. גם אם טעתה זה כבר מזמן עבר את גבולות הטעם הטוב . מימה אני הכי מבינה את הקושי ואת יודעת שאני כאן עבורך . שמחה בכל פסיעה בכל נסיון שלך עצובה איתך בקושי ..תנסי קצת למתן את הניסוח אולי זה יעזור גם לך ....

להראות.. מתחילה להכיר להיות מודעת לצורך הזה שיראו פשוט להיות...לא נלחמת יותר , לא מחפשת להיות בקושי שיראו או להיות בכוחות שיראו . פשוט מודה יש לי צורך שיראו אותי, אודי צורך שאתה תראה אותי כמבוגר האחראי ...לא מבינה את הצורך הזה ..שונאת דברים שאני לא מבינה אבל יודעת היום לזהות את הצורך הזה ..אולי בסוף אני גם אבין ופחות אצטרך .. מאוד מפוצלת בימים אלו , לא מנותקת הפיצול פשוט נראה יד ימין נגד יד שמאל ..ממשיכה בתהליכים מחכה לראות מתי אשבר..זה כזה עצוב אבל זאת אני...אז תודה שאתה כאן ושבת שלום.

כל הכבוד לך ששיתפת, אני ממש גאה בך, גם אם סיפרת את זה בחיוך, אולי מבוכה, אני חושבת שהיא דווקא מאמינה לך ושגאה בך ששיתפת ( איך הצלחת? מה נתן את ההזדמנות לדבר על על זה? איך קרה שדיברתם), אל תשכחי שהתחושה הזאת של אם נספר לא יאמינו לנו זה מה שהפחיד אותנו תמיד , ושאם ידעו יאשימו אותנו. גאה בך מותק! דברי איתה על מה הרגשת שסיפרת לה זה באמת חשוב! ושוב כל הכבוד.

שלום יקרה, יפה לך הכינוי החדש :-) הולם אותך... הלוואי והיא מאמינה לי...הכל מבולבל איתה עכשיו.. האמת שרציתי לספר לה עוד הרבה דברים על הילדות שלי ועל מה שאני מרגישה , אבל שום דבר לא יצא ששלחתי לה משהוא שכתבתי (היא לא יודעת שאני כותבת כאן) והיא גם יודעת על חרדה מסוימת שיש לי כבר הרבה שנים , והיא הביאה סוג של תמונה שקשורה לחרדה הזו ואז זה איכשהוא "הציף" אותי וגרם לי לרצות לדבר.. תודה על העידוד...

ומזכירה לך זו שיכולה ומנסה להיות משהו...שגם את יכולה

מסכימה אם כל מילה מלמעלה...אכן זה ברור וטבעי ומהותו של הניתוק ..החיוך הכאילו לא שלי ..לאט לאט מתחברים לכאב לזה שזה שלנו ..אוף זה קשה ...חיבוק ויד וכוחות לרגעים הקשים איתך ואכן גאה בך זה לא קל ולא פשוט

הוא מתוסכל ממני. אומר שמרגיש שהוא מרגיש שיש לו מוטיבציה לטיפול יותר ממני. שאני לא מאפשרתץ שאני מרגישה שעשיתי את שליי בזה שהגעתי ולא עושה או מאפשרת מעבר. אפילו בלקבל עזרה אני נכשלת... וחומזה שאתה לא כאן

זה הכל זמני , כרגע לא הצלחת תבחרי אחרת את יכולה ... הנה גם כאן את לומדת לבקש עזרה לאט לאט ..קודם תבחרי בחיים להאבק עלהם הכי הרבה . לדעת שאת חייבת לשמור על עצמך ..איתך יחד לא מוותרות ...

בגלל שלא מרגישה טוב פניתי לעזרה למתאמת טיפול ולרופאה

מצטערת שקשה , טוב שאת מטפלת בעצמך ראיתי גם את ההודעה למעלה גאה בך..אכן את חשובה וחשוב שתטפלי בך..יקרה הרבה נזקים הפגיעה הזו השאירה בנו לאט לאט כן זה מתסכל וכואב אבל צעד צעד ואת בדרך הנכונה ..אני כאן איתך ...שולחת כוחות ומשאירה לך כאן יד וחיבוק לכל השבת עד ראשון ...אם יהיה קשה תזכרי יקרה את לא לבד הוא עוד מעט חוזר ובנתיים אנחנו איתך ...

אודי המגבלות שהמטפלת כפתה עליי במסגרת עבודתה בקליניקה הן לא מגבלות מציאות אלא מלאכותיות . המצאה סימבולית שאמורה לייצג משהו אחר במציאות לכל היותר. אם הייתי מקשיבה למטפלים הייתי יושבת עכשיו במפעל כפועלת ייצור במשרה מלאה מרוויחה מינימום או אולי אפילו פחות.. היה מלווה שיקומי אחד שהעז לבקש שאחתום על טופס הסכמה לפחות והערך העצמי שלי אז היה ככ נמוך שעוד חשבתי להסכים. העוסית התערבה והתנגדה כי 'מדובר בבחורה אינטיליגנטית וכשירה לסוג העבודה המדובר ככל אדם אחר ואין שום סיבה לפתוח פתח לניצול מצבה בידי מעסיקים בשביל לחסוך כסף' . האידיוט שליווה אותי בשיקום הוא בחור אם אינטיליגנציה נמוכה משלי, זה ניכר. הוא רגיל לעבוד עם אוכלוסיה של בעלי פיגור ולקויות אוטיסטיות וכנראה לא ממש הבדיל כבר ביני לביניהם. על גבוליים הוא אמר לעוסית 'הם תמיד בורחים מהמסגרת ונוטשים' (אני עובדת בעבודה הנוכחית שלי שאותה מצאתי בכוחות עצמי אגב כבר למעשה משנתיים. זאת משרה חלקית ולכן אני מסוגלת 'לנשום' ולהתמיד. זאת גם עבודה ללא לחץ.) אז אם הייתי מקשיבה לבחור האידיוט שמלווה אותי הייתי עוד חותמת פנסיה במפעל בעבודה במשרה מלאה על פחות ממינימום.... וזה 'הליווי השיקומי'.. ולמה בכלל פניתי מלכתחילה לדבר הזה? כי הפסיכולוגית הגאונה לחצה עליי מעמדת הסמכות שלה לצאת לעבוד. ככה. בלי דיבור, בלי בירור. ואני צייתתי. נעניתי להוראה. הקשבתי לסמכות שלה! ואיך אפשר היה שלא? הריי היא פסיכולוגית בכירה מומחית ואני רציתי להיות פסיכולוגית גם. רציתי להשתייך גם. להצליח גם. האמנתי שהיא יודעת, היא קובעת, היא תוכל להוביל אותי להגשמת הכמיהה הנחשקת. 'קודם לעבוד' היא אמרה.. הייתי עייפה ולכן בחרתי בדרך זו של פניה לשיקום... הקטע שהיא בכלל לא בנתה על כך שאעשה פסיכולוגית. זאת הייתה מיניפולציה!!! כדי להביאני למצב של 'תפקוד תעסוקתי. השתלבות'. זה היה ניצול העברת הסמכות והאידאליזציה כדי לדחוף לי איזו אג'נדה תפקודית שלה שבכלל לא קשורה אליי ולרצונותיי והעדפותיי!!! וכל החוצפה הזאת תוך שהיא גובה ממני תעריפי עתק כי היא לטענתה 'עבדה קשה'. זאת פשוט חוצפה ממדרגה ראשונה. ואחרי ששחזרתי את טראומת הנטישה וחוסר אונים הראשוני גם הבנתי מה האירוע הלא מודע שהיה שפגע לי בבניית כוחות האגו בהמשך החיים... אז הכל ביחד זאת פשוט צביעות וחוצפה כל המנגנון הזה החברתי שאליו נפקחו עיני!! אז מה מציאות פה? הכל כשלים מעשה ידי אדם. שום מציאות מחייבת לא היה לכלום כאן. היא פשוט טעתה באופן מזויע בצורת ההתייחסות ועבודה שבחרה איתי. והקליניקה? הכללים שמנחים אותה להציב גבולות ולעמוד על שמירת החוזה כפי שסוכם בתחילת הדרך. לא היה לי מושג על זה. לא הכרתי כללים אלה. ומעמדי כצרכנית פשוט זכה לביזיון שם כי הרי אני משלמת לה - אז אם יש לה את הכללים האלה ואכיפתם יכולה לעורר ממרבצם טראומות לא מודעות באופן מזעזע וחווייתי כתופעת לוואי או אולי אפילו לא תופעת לוואי אלא התרחשות די שכיחה בטיפולים אנליטים בבעלי פגיעות מוקדמות בעצמי - אז גם על זה לא קיבלתי שום הכנה מקדימה או מושג ממנה בצורה מספקת. וכלום פה לא קשור למציאות ולמגבלות המציאות. פשוט כלום. הכל מעשה ידי אדם. הכל קביעות של אנשים. המציאות היחידה ומגבלת המציאות היחידה היא הזמן הממשי שחולף ועובדת המוות של כולנו יום אחד. כל היתר נסיבתי. ונסיבות אפשר אולי לשנות. אבל לא הייתי רוצה שינסו לכפות עליי חסר וחסך בכח באופן מאולץ ומלאכותי בזמן שמצד שני עושקים אותי רק בשביל לשבץ אותי בתוך מסגרות חברתיות בעיוורון מוחלט לרצוני והעדפותיי ולסמן וי על 'תפקוד/הסתגלות'. זה לא הסתגלות . זה אילוף. זה שבירת הרוח. זה הריגת מה שיצירתי. אתה יודע אם היה לי כסף לא הייתי עובדת כשכירה אפילו שניה. אני מטפחת את הביטוי היצירתי שלי בתחום אהוב ומנסה להתפרנס מזה. כי שיש בטחון כלכלי אדם פנוי לסקרנות וחקירה יצירתית. ממש כמו תינוק (אתה אוהב את מטאפורת התינוקות). הבטחון שתינוק מקבל מהאמא הטובה דיה שמאפשר לו לחקור עצמו ועולמו בחדווה ולהיות יצירתי משול למה שקורה לפרט בוגר בחברה כאשר הוא נהנה מבטחון כלכלי. הוא משקיע עצמו בהגשמה עצמית ולא בלשרוד בלבד. איכשהו הפסיכולוגית פעלה באופן שהיא שחזרה לי חוויה של סמכות שמנסה לרדד את קיומי לרמה של 'לציית' ולשרוד. במקום לטפח את הנפש והרוח באמת. את היצירתיות באמת. הבעיה שפסיכולוגים מנתקים את הפסיכולוגי מהסוציולוגי. ובמציאות האמיתית אין ניתוק שכזה! כל הסיפור של טיפול אמור להיות ספרציה ופתרון ההעברה. אצלי ההתערבויות פלשו יותר מדי מעמדת הסמכות שלה. עכשיו כבר נגמרה ההעברה שלי. מקווה שלא תחזור לעולם. וכן עליי ללמוד להתמודד עם המגבלות האמיתיות של המציאות זה בטוח. בלי לוותר על שאיפות לעצמאות וביטוי יצירתי. זה לא מחוייב ממגבלות המציאות בכלל! תודה לאל. אז ש'המשקמים' למיניהם הגרועים יקפצו לי. העושי טובה למיניהם ש'נותנים עבודה' . שידחפו לתחת. שהם משאירים ומשמרים אנשים ברמת ה'לשרוד'. ושזה משרת את המימוש של עצמם לא פחות מאת הלשרוד של העובד. אז שיסתמו ויגידו גם לעובד תודה שהוא עובד אצלם בכלל.

אני כאן יקרה , לא יודעת למה לא עלתה התגובה שלי אלייך...תודה על השיר אכן שקט זה דבר כל כך יקר וחשוב..ראית איזה להקה שרה את זה ...באלגן ...קצת אירוני לא :)

התפרקות עודף אנרגיה והפנים רועד מפחד חוסר שקט קשה לנשום היא רוצה שהוא יבוא וידבר איתה מילים שקטות ומחר הוא לא יבוא הוא הבטיח לה שיחזור אבל גם סבא הבטיח ולא חזר

ליאור שלום, אני סובלת מקשיי בליעה כבר כמעט 3 שנים. זה החל בתחושה שמשהו תקוע בגרון 24 שעות. בשנה האחרונה זה עבר, אך ההרגשה שמשהו תקוע בגרון קוראת בזמן האכילה, הבליעה אינה "חלקה", מה שגרם לי עם הזמן חשש מלאכול כדי שלא יתקע לי האוכל בגרון ואחנק חלילה. לאחרונה ירדתי במשקל כי אני אוכלת מעט. אני מטבעי רזה כך שאין לי עודפים לאבד. אני ממש מפחדת לאכול, אך רוצה ויש לי תיאבון, אך בכל זאת נמנעת מדברים מסויימים כמו פירות וירקות מחשש שיתקעו בגרון. עברתי גם בדיקת גסטרוסקופיה שנמצאה תקינה. הרופא ראה רק הרניה קטנה בקיבה. יכול להיות שיש לי גם ריפלוקס בגלל זה, אך אני לא בטוחה אם מה שאני מרגישה נובע רק מזה או שילוב של זה וחרדה או דיכאון. אני זקוקה לעזרה ולא יודעת למי לפנות. טיפול במתן כדורים למיניהם לא בא בחשבון מבחינתי כי אני מפחדת לבלוע כדורים. אוכל לעוס לא עובר חלק בגרון ונתקע, אז אני לא יכולה לחשוב על בליעת כדורים. אודה לייעוץ.

שלום. זה נשמע שהמצב מורכב ואף כולל סיכון מסוים, מכיוון שאת יורדת במשקל. אני מציע לך לפנות למחלקות שמתמחות בהפרעות אכילה, שם ודאי יוכלו לעזור לך. יש מרפאות בכל הארץ. בהצלחה.

יש עוד זמן עד שנפגש כי לא היה טעם לבוא לחצי שעה במקום 50 דקות.....לא יכולתי...אז אחכה עוד שבוע... ועכשיו..............צריכה פשוט להיות. משהו בזמן האחרון כואב ואין לי איך להביע. אז תהיו איתי...טוב????אודי? יש משהו מרגיע בינתיים?????

אנחנו איתך ..מבינה את הקושי ..מיכל מבינה שקשה אבל את חייבת להביא את הקושי לטיפול .כן יודעת ומבינה שלא יכולת אבל תעשי שתוכלי אל תברחי אל תחפשי תירוצים למה לא ... ובנתיים הכי איתך בעולם מחבקת אם נכון לך

שבגדים לא עולים עליי שאני לא מצליחה לשפר את המצב הכלכלי שכואב לי השן שעקרו לי ש..:.

הבנתי. תודה. אפשר עכשיו, אחרת?

אודי, תודה על החיבוק... אכן, חיבוק יכול להיות לפעמים מאוד מאוד טוב.. אתה יודע אודי, אני מדברת בטיפול הרבה על חוסר. חוסר בחיים שלי של קשר מטיב... בילדות... לא היו לי חיבוקים מאבא ואמא.. לא מילים טובות... לא שמעתי את טובה, מיוחדת, מי שאת, את מצליחה, את תצליחי, אני מאמינה בך.. ותמיד מבקשת מהמטפל שלי- שיגיד לי מילים טובות...שיגיד שאני טובה, שאני בסדר. שמעריך אותי. שיהיה גאה בי שאני מצליחה...ועוד. מה שחושב, רוצה להגיד... ודיברתי. והבעתי. וביקשתי. גם אם התביישתי. אבל הוא רק אומר שוב ושוב-שאי אפשר למלא את החוסר הזה, וכל הזמן אומר לי שזה אמור להיות משהו פנימי... וכן.זה משהו פנימי. אבל זה גם משהו חיצוני. שכן צריך לקבל בטיפול.. לא אודי????? זה משהו הכי טבעי והכי אמור להיות חלק מהטיפול, אבל הוא לא. זה היה. לא אשקר. היה הרבה. אבל לא כבר הרבה הרבה זמן...בעיקר בחצי שנה האחרונה...כלום. וזה קשה לי ככה..;( לא רוצה ככה...;( רחל.

לא יודעת רק יכולה לספר לך .. שפעם פעם היא הייתה אומרת שאני מדהימה וכל מיני כאלה וזה היה מטלטל ומטריף אותי פחדתי מזה , פחדתי כשמישהו אומר לי דברים טובים ..ברור שהיה נעים לשמוע כי כל חיי שמעתי רק ביקורת וכאלה...היום כבר המון זמן ..אחרי תקופה סוערת כמו שלך שלא אומרת כלום דווקא מראה לי את כל הפגמים והדברים הלא נורמטיבים ..זה מטלטל לא נעים אבל עושה עבודה לא רעה לזוז ולתקן ... לא יודעת רחל ברור לי הצורך הזה בחיבוק החיצוני אבל אולי כשהוא איננו מתחילים ללמוד לחבק את עצמיינו מבפנים ...מחבקת אותך ותמשיכי ככה ..וכמו שאודי אומר קחי את זה איתך לטיפול זה חשובבגם אם הבאת את זה מאה פעם ...

אודי טוב שאתה שומר, בבקשה

אני צריכה ממך מילים....

הי אודי, הבקר אחרי חצי שעה הופרעה הפגישה מצלצול בדלת דיבורים וצחוקים. הרגשתי שאני לא יכולה להשאר וחייבת לברוח. הוא ניסה לדבר על הכעס והעלבון אבל לא הייתי שם. רק הרגשתי שהכל קורס ואני כל כך חשופה. אמרתי שאני חייבת ללכת והלכתי. הוא שלח לי הודעה מאוחר יותר והתנצל על ההפרעה. אני מעריכה את זה. כמה הכל שברירי ואיך כל דבר קטן מוציא מאיזון. תודה שירה

היי אודי, הייתה פגישה ממש מוזרה עם המטפלת... ניסיתי לספר על מה שקרה, למרות שאני לא ממש זוכרת הכל. אבל יש משהוא שאני יודעת בוודאות שקרה. אני פשוט יודעת! אני זוכרת את זה ואני לא מדמיינת! הכל בפגישה היה כל כך מוזר..ממש מוזר..כשניסיתי לספר לה , אז פשוט התחלתי לחייך..ואז היא שאלה אם הסתקרנתי באותו רגע שזה קרה? אני לא חושבת...אבל המשכתי לחייך לעצמי ולחייך עוד...וניסיתי לספר לה אבל זה נשמע כל כך לא אמין..כי פשוט לא הצלחתי לספר את זה בצורה רגילה ונורמלית. וגם לא הצלחתי להיות עצובה... אני פוחדת שהמטפלת לא מאמינה לי וחושבת ששיקרתי. אני מבטיחה שלא שיקרתי רציתי שהיא תשב לידי בפגישה, למה היא יושבת רחוק? אני רוצה שהיא תהיה נחמדה אליי ותחייך אליי ותגיד לי מילים מרגיעות. אני רוצה שהיא תאהב אותי. למה היא לא אוהבת אותי?

אני מאמינה לך...אני בטוחה שגם היא, הרגשתי בדיוק אותו הדבר שהיא לא אוהבת אותי..כתבתי אז גם פה שאני מחייכת תמידית.....הבכי בא אחר כך...והיא גם שאלה שאלות מביכות ומעצבנות כאלה......נכון רציתי קרבה... אז מה?????? אוףףףףףףף זה לא נותן לגיטימציה :( ומחשבות רבות אחרי שסיפרתי...את אמיצה ששיתפת ואני בטוחה שהיא מעריכה אותך מאוד, לי היא אמרה שרק הערך שלי בעיניה עלה...תאמרי לה את כל בקשותייך, גם אני ביקשתי והיא נענתה...לפעמים בפגישות הקשות היא התקרבה לשבת לידי במקום על הכיסא שלה...לרוב זה היה מרחוק כדי לשמור עליי אני מאמינה.......אולי היא תסכים? מושיטה לך יד ואשב בינתיים על ידך אם תסכימי ואחבק בחום כמה שמתאים...את גיבורה! מ.

שלום לפני די הרבה זמן המטפל שלי הפסיק לתת לי חשבוניות..זה היה נראה לי מוזר ושאלתי אותי אם הוא יכול לתת לי שוב.הוא אמר שכן ובםגישה שילמתי לו חלק במזומן וחלק בצ'ק והואשאל אם הוא יכול לכתוב לי חשבונית רק על הצק..למה? הוא מעלים מס? התביישתי לשאול אותו..אני משלמת לו הרבה פחות ממה שמקובל אז אולי בגלל שהוא לא מרוויח הרבה ממני הוא צריך לעשות את זה..קשה לי כי בדמיון שלי הוא מושלם והכי ישר וחכם וטוב בעולם וזה צפחיד אותי שהוא יכול לעשות דברים לא טובים. בפגישה אני בקושי יכולה לדבר הופכת להיות ממש קטנה אבל זה מציק לי ):

אודי אני לא מצליחה הכל נראה אבוד אין סיכוי לצאת מזה אני לא מבינה למה זה לא עובר ניסיתי הכל אבל נראה שהכל מוביל לשומקום אני לא מצליחה

אודי, אפשר? אפשר בבקשה להיות פה קצת? הכל קורס שוב ושוב, צריכה מקום...

כמה היא פגעה בי שהיא לא נתנה לי יותר זמן... ניסתה לתרץ 'במגבלות' שלה והכי גרוע היה שככ שקוף היה שהיא מיישמת עליי בכח פרקטיקה והתירוצים שלה לא היו משכנעים בכלל... והשחזור הרגשי הזה שלך שאת רוצה לצמוח ויהיה שם מישהו זמין ואוהב ומטפח שאכפת לו ומשקיע בך וכל זה חיפשתי אצל הפסיכולוגית ושהיא לא נתנה יותר זמן הכל פשוט התנפץ וזעקתי לה וכעסתי ואיבדתי אמון ונאבקתי . נאבקתי שתתן לי עוד זמן. והיא נאבקה בי. וניסתה להכתיב לי לקבל את הכללים שלה והמסגרת שלה כמו שהם.. הם קוראים לזה 'להתאים את עצמך למציאות במקום לנסות לשנות אותה'. הם אונסים וכופים את הדבר הזה בכח על כל מטופל ומטופל כמו בסרט נע. מה הייתה הבעיה שלה להביא לי עוד זמן.. שארגיש שאכפת לה. עד היום זוכרת שישבתי מולה מרירה אחרי שאכזבה את רצוני להאמין שהיא תבוא לקראתי וסיננתי 'הסיכוי שלי לחיים טובים יותר לא שווה חצי שעה של א*** (השם שלה). היא לא הגיבה. המשפט הזה תמצת את הכל. הרגשתי שנגמרו לי החיים כי לא באו לקראתי. הסיכויים התקווה היעוד המימוש. האלוהים. ועכשיו אני שואלת ברצינות אודי- אם זאת החוויה שמשתחזרת איך מטפל אמור להתנהל שם? היו לי זעקות לעזרה .. איפה המטפל שם? ואם אני פשוט בהלם גם מכאב השחזור עצמו שזועקת הצילו 'אני רק רוצה לשכח.' וגם הבעתה זעם כעס חרון אף ותחושת החילול בכך שבכלל לא הבנתי למה הכנסתי את עצמי שהגעתי לטיפול פסיכולוגי ומצאתי את עצמי חווה רה טראומה ככה.. והיא לא נענשה בכלל על כלום. מותר לה לקחת ממני כסף ולפשל על חשבוני - איך מותר לכם דבר כזה? אני לא מבינה. מוכן להסביר לי?? ועכשיו נקשרתי למישהו בשקט מהצד והוא עבר הלאה וראיתי אותו עם מישהי וכאב לי ובכיתי. אפילו קצת שרטתי. ונזכרתי בה שהיא לא באה לקראתי ושוב רגשית כל חווית הנטישה המזעזעת הזאת של להיות לא מספיק רצוי. לא מספיק רצוי כדי שישארו בשביל ואיתך וירצו אותך וירפאו את הפצע וישקמו את האמונה וההרגשה שהעולם אוהב אותך ואלוהים אוהב אותך ושמגיע לך טוב ורק טוב. ומה שהפסיכולוגית עשתה היה ההיפך הגמור. התעללות. התעללות.. איפה שהייתי הכי זקוקה שהיא תבוא לקראתי היא לא הייתה שם ולא עשתה שום מאמצים. מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות עם כאבי הנטישה האלה? זה זוועה לחוות את הדבר הזה ובינתיים יש אנשים שנהנים מהחיים שלהם והמיניות שלהם וחוגגים ורוקדים ושרים וחיים... ואני... כל הזמן בוכה. אודי איך אתם הפסיכולוגים כאלה שטניים מול רגשות נזקקות של אנשים? איך אפשר להתעלם מקריאה לעזרה ומצוקה ולא להושיט יד וללטף ולחבק ולנחם ולשכך ולמלא ולרפא?? מה היא אומרת לי? בטון מתנשא גאוותני 'עבדתי קשה'. וכעסתי וקנאתי. אמרתי לה 'זה כאילו את מעמד האצולה ואני מעמד הפועלים' אז היא אמרה לי 'כן! ' בטון קר שכאילו נמאס לו ממני ונמאס להתווכח ואז שאלה באותו טון קצר רוח 'את רוצה לבוא לפגישות או לא?' כי זגזגתי... ואני בכלל לא הבנתי מה זה טיפול ולמה היא מתנהגת אליי ככה :/ שנאתי אותה ככ שהיא התנהגה אלי ככה. איפה האנושיות שלכם? איפה היא. אין צדק בעולם הזה בכלום. זה מחריד. מחריד שאין צדק בכלום. אין הצדקה לדבר הזה.

אודי, שירה מאוד מזכירה לי את עמליה שהזכירה לי את מילי. זה מלחיץ אותי מאוד. נטע.

מרגישה שמחפשת פה קירבה ורק מרחיקה כל הזמן בקושי מצליחה להבין איך לדבר וכשקצת הרגשתי שמצאתי לי את את המילים ואת פה.יאני ישר שופכת פה דליים של מילים שמציפות פה הכל עד כדי זה שלא העלת הודעה שלי.אני מרגעשה שאין לי איזונים

יופי אז אני תינוקת. .. איך גדלים?? מתי יהיה לי 'חוש מגע' נורמלי??? מתי אוכל כבר להנות מהגוף וממיניות בלי להגעל???לדעתי אני דווקא בן אדם מאד בוגר אודי. זה משהו בגוף שחושים שבעייתי. אין לי אישיות של תינוקת!! זה שיש בי פצעים וכעסים ופגיעות לא אומר שאני כמו תינוקת לא בוגרת. אני אדם בוגר!! ואם יכולתי כבר לגעת ולהנות מקשר אינטימיות ומין בצורה נורמלית אולי הייתי פחות סובלת... לא מבינה מה הבעיה שלי. וגם אני רגישה לפגיעות. אבל רגישות וחוסר בגרות זה לא אותו דבר.

אתה מתכוון לומר- אדם בוגר מתמודד ולא בורח. גם אני כבר משתדלת להתמודד ולא לברוח

או אפילו תינוקת... חושבת שיש לי סיבה להרגיש מסכנה...ובעצם, למה זה לא בסדר? אתה יודע מה זה להיות לבד? להרגיש בודדה? יש לך משפחה, גם אני רוצה. ואת האמת, אני לא בטוחה אם אני יכולה לעשות משהו. אני חושבת שאני מנסה, אולי לא יודעת איך. אולי לא באמת מנסה. אתה מאמין לי שקשה לי ואני גם מפחדת.

מקווה שאתה עוד כאן כדי לעזור לי להבין. איך מוות לפסיכולוגים סה בסדר ולכתוב על פגעיעה בעצמי זה לא???יש פה מליון כאלה שקשה להן וכותבות על פגיעה בעצמן. מה שונה הפעם??מנסה להבין באמת כי תכלס,

ביקשת ממני לנסות להבהיר מעט, מי אני בימים אלו... מה אני מרגישה... אני מישהי שעובדת, לומדת. עושה "מה שצריך".. וגם עושה "מה שרוצה" - עובדת בתחום הטיפול בעבודה שרציתי - עבודה שיש בה הרבה כאב, הרס, מוות - אבל גם יש תקווה לחיים אחרים... גם יש לי תחביב שעוסקת בו... אבל עדיין מרגישה אבודה. גם שהתקדמתי בהרבה דברים - עדיין מרגישה אבודה. עדיין מרגישה שחסר כל כך. שהכול ריק. שהכול לא נכון. ומה אני עושה פה בכלל... על מי אני עובדת?????? על מי אני עובדת שאני מציגה דמות מאוד מתפקדת?????? אני אבודה! מפורקת!!!! חסרה כל כך!!!!!! אין לי מושג למה אני עושה את כל זה!!! אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים האלה!!!! אתם לא רואים????????????????????? רחל.

הי אודי, אני פוחדת שאני כותבת יותר מדי ואמאס. פוחדת מהאינטנסיביות של עצמי. פוחדת מחוסר נראות, ממילים צועקות. מה המינון הנכון ואיך לווסת, מי יכול לתת נקודת מגע הדוקה כמו זו שמצטעקת לי. אודי, אני מרגישה שאני לא נוגעת. הגוף על אוטומט לא כואב לא רעב לא עייף. תודה שירה

אני רוצה, אבל בעיקר זקוקה. לחיבוק מחזיק.. חיבוק מרגיע.. פשוט חיבוק. ואין מי.......... רחל

חיבוק ענק ..חיבוק מכיל ועוטף https://www.youtube.com/watch?v=smxxi4PbOnc