פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, כתבתי הודעה לסאנדי, אני לא זוכרת בדיוק מתי, על הרווח שבסגירת מעגל ופתיחה של דברים קשים.. האם במקרה נתקלת בהודעה? תודה גלי

לא יודעת מה הגיל שלך אבל אם את חושבת להביא ילדים לעולם, אז שעון החול לא עוצר אז אולי כדי להכניס את זה במשוואה לעשות הסכם יחסי ממון טוב, כולל במקרה של גירושין ואם יש ילדים ואז לפחות יש לך ילדים, וזה משפחה, ומה שקורה עם הבן זוג - קורה, משתדלים למזער נזקים אני יודעת שהרבה הרות מבנק הזרע, אך לדעתי טובת הילד היא שידע מי אביו. חושבת עליך

כיף שאת חושבת עלי.. אני עוד רחוקה מרחק שנות אור מחתונה והסכם ממון.. אני חושבת שבסה"כ חודשיים נפגשת עם האדון.. נכון שצריך להזרז אבל אולי לא להחפז.. בכל זאת אלו החלטות הרות גורל.. נראה מה יהיה..

איזה מזל שרק חצי הוא מגנים פולניים. לפעמים אני נפגשת עם בחורות בגיל מתבגר, ואני מייעצת הם למסד את הקשר רק כדי להביא ילד, ואחר כך האלוקים גדול דווקא אותם נישואין שאין הרבה ציפיות מהם, הרבה פעמים מצליחים כי כאשר אין ציפיות אין אכזבות בכל אופן מקווה כל כך בשבילך

מה נשמע? איך מצב הרוח? איך מתקדמים עניינים? לא תאמיני, אבל עשיתי קצת מחקר על ההבחנה שאת כותבת שיש לך, קבלתי כל מיני תובנות, אבל לא רוצה להמשיך לקרצץ לך, מקווה שאת גם עושה מחקר טוב, ותמיד לא מזיק לשמוע עוד דעות של עוד מטפלים. חנוכה שמח ממש

את מדהימה אותי כל פעם מחדש ...מזכירה לי קצת את אחותי שגם היא יודעת להיות קרצייה חא קטנה...אשמח לשמוע את תובנותייך סביר להניח שלחלקן לא אסכים אבל תמיד בעד לשמוע.... בעיקרון שוב הכתיבה על הדיסוציאציות שלי נכתב ממקום של שיתוף בידיעה שיש את אלו שפוחדות נזה בתוך הנפגעות ויש את אלו שמאובחנות ומתנגדות לאבחנה כאילו זה הופך אותן לסוג ב' לא בא לי טוב הקיטלוג הזה והעיסוק בזה זאת אני עם זה אני חיה כמו שאני אם כמו שאני רעייה כמו שאני @@@@ בתפקידי בקיצור זה חלק ממני ולא יותר. גם הפגיעה שעברתי היא חלק ממני היא לא אני . שכזאת אני רוצה שתביני שאני לא נילחמת בזה .זה לא שהמטפלת איבחנה ואני נלחמת באיבחון אני ידעתי לפנייה . אני לומדת בטיפול לחיות עם זה ולשפר את איכות חיי . מקווה שאת מרגישה טוב יותר .סנדי למדתי בחיי שהגוף צועק שכואב זה מעיד על הנפש תני לנפש מנוח טפלי בעצמך זה יעזור לגוף ...חיבוק עדין

אני אנסה להסביר, לא בטוחה שאצליח, כי אני על צד שמאל עכשיו, פיזית, כאשר אנחנו נכנסים לקטגוריה מסוימת, זה בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, עשו ניסויים על נשים שהאמינו שהן בהריון, ואפילו בדיקות הדם הראו שהן בהריון, והבטן גדלה וגדלה, היינו האמונה שיש לנו מסוים גם מביאה לתסמינים, בבחינת הביצה והתרנגולת. כל מיני תסמינים שאת כותבת נשמעים לי אחלה נורמליים (אם כי, השבוע הייתה אצלי זו שספרתי שהובחנה כשיזופרנית, ודברנו וצחקנו ואז היא אומרת לי, סנדי, את יודעת שאת טיפוס, אמרתי לה, וואחד טיפוס, ואם שואלים אותי אם אני נורמלית אני תמיד אומרת שלא, כי להיות נורמלית זה הכי משעמם!!!) בכל אופן מה שאני מנסה לומר זה שכדאי לך להתייעץ עם ד"ר גוגל, הוא לא רע בכלל, וגם לשמוע עוד חוות דעת, עוד מקצוענים, כפי שאמרתי לך על הלקוחה הזו שלי, שהפסיכיאטר אמר לי במפורש שלדעתו אין לה את המחלה. לכן אני חושבת שכדאי לך לשמוע עוד דעות, יש לי עוד לומר על הנושא, אבל אני רוצה להתייחס אליו בקשר לעצמי ואעשה זאת כשאוכל בפוסט בפני עצמו עד אז תשמרי על עצמך

על חברה ראשית שיש משהו מאד יפה בלהתארח, גם אצל אנשים שלא מכירים, במסעותי בחו"ל, אני לא פעם מתארחת אצל אנשים שלא הכרתי קודם, זה כל כך מעניין. גם אלי מגיעים כל מיני שבכלל לא הכרתי, יוצרים כך מעגל של ידידים. לא יודעת באיזה עיר או שכונה את גרה, אך במקום של דתיים/חרדיים הדבר מאד מקובל, ומאד מעניין בנוסף את יכולה לקבוע עם שתיים שלוש חברות, שפעם בחודש אחת עושה שבת ומזמינה את האחרות, ברגע שזה קבוע, את לא צריכה כל פעם לבקש שיזמינו אותך בלי קשר לכל, מדוע שלא תזמיני את אורחים? זה כייף לא רגיל, הבית יקבל נקיון יסודי, תאפי תבשלי, תארחי, ואז יזמינו אותך בחזרה, כדאי מאד להרחיב את מעגל ההיכרויות אולי גם גם יגיע הזווג שלך?

סאנדיי קראתי אך מצטערת שלא יצא לי להגיב. קראתי אותך ותודה. צריה לחשוב על זה קצת...

רוצה להכיר אותך, מוכנה לתת קצת יותר פרטים, לפתוך טיפ טיפה את החרך, בלי להזדהות, את מוציאה רק אצבע קטנטונת,

מה אני רוצה לדעת? כל פיסת מידע שתוכל יותר להאניש אותך (מלשון האנשה), כל מה שאני קוראת זה על להתחבא, לא להיות, אבל אני לא יודעת שום דבר עליך את בוודאי שצריכה להסתיר פרטים מזהים, אבל סטטוס, סוג של חיים, משהו, כדי שאקבל ציור במוח של אישיות, יש בך הרבה רוך ואני רוצה להתקרב, ופשוט לא מצליחה לבנות לי שום דמות.

את נשמעת לי איזה דמות מהמלאכיות שבספרים, כאילו משהו לא מציאותי, לא מבינה איך יצא תוצר כל כך משובח, עם חיים כפי שאת מתארת, יש בך משהו נסיכותי אמיתי. כתבת שאין לך משפחה, זה ממש הפסד של המשפחה שיכולה הייתה להיות לך, ואולי עוד לא מאוחר? יש בך כל כך הרבה לתת ולתת, ובטוחה אני שמי שנמצא בסביבתך עוטף אותו דוק של חן.

הי סנדיי יקירתי, את קוראת לי יפה. איזו מחמאה היא לי. ואני חושבת איך כל אחד, כמעט, יכול להראות יפה ברגע מסוים, ממש חזותית, ומכוער ברגע אחר. מתוך איזה שידור פנימי שלו לחוץ, מתוך שהוא רואה אותו בעיני עצמו ועוד. משפחה, היותי אמא, כן, זה אובדן, טרגדיה או אסון. זוגיות זו אופציה שיכולה להתהוות ולהתממש. בינתיים אני נותנת ממני לילדים במשפחות אחרות. תודה שאת חושבת עליי, גם כשכואב לך באופן בלתי נישא. אני מתרשמת שיש לך כוח רצון יוצא דופן שמשולב גם בתבונה רבה. הלוואי שיוקל וירגיש נוח יותר, שלך, סוריקטה

שוב אני עם העצות שלי.... מה לעשות, לא מצליחה לעצור זאת. אם אחרת את השעון להביא לבד ילדים (היום מאריכים זאת אפילו עד גיל שישים לנשים), את תמיד יכולה להנשא לגבר אלמן ולגדל את ילדיו ותהיה לך משפחה אני מכירה כאלו, שכל כך אהבו את האמא החדשה, קראו לה אמא וסבתא, והייתה לה משפחה מקסימה, תחשבי על זה גם יש בכך כל כך הרבה נתינה, הבנה, רוק, יש מישהו שמשווע לזה, שרוצה את זה, צריכים רק להתאים את הכפפה ליד סליחה על עודף העצות שלי, זה בגנים, כמו שאחרים לא יכולים להתאפק ומתעטשים, אני מגיעה עם העצות שלי

רציתי לומר לך 3 דברים: 1. אל תשמיני, לא כדאי לך, כל כך קשה להוריד כל קילו, וכל כך קל להשמין, עד שירדת, בכל פעם נהיה יותר קשה להוריד את המשקל, תלי על הקיר תמונה כשאת שמנה, תסתכלי עליה כל יום ותחליטי, לשם אני לא חוזרת 2. כתבת באיזה שהוא פוסט ששלושה דברים חשובים לך בחיים הקשר עם בעלך, עם הילדים ועם המטפלת, חשבתי שכדאי שתכניסי את עצמך לפרופורציות. אין לי ספק שתשמחי לתת לילדים שלך מאות אלפי שקלים אם יהיה לך כשהם יצטרכו, האם את מוכנה לתת אותם למטפלת בתור מתנה? אין לי ספק שאת מקווה שכאשר תזדקני הילדים יהיו שם לצדך לעזור לך, נראה לך שהמטפלת תהיה שם בעוד חמישים שנה עבורך? בוודאי את נשארת ערה עם ילדיך לילות שלמים כשהם לא מרגישים טוב, את מתכוונת כך לסעוד את המטפלת, את מוכנה להיות אתה יומם וליל אם תתאשפז רח"ל? אני מתארת לעצמי שיש לך כל מיני ציפיות מבעלך, האם יש לך את אותן ציפיות מהמטפלת, אני חושבת שכדאי שתכניסי את מה שחשוב לך לתוך מסגרות מתאימות, עם אפיונים מתאימים, כי אחרת כל מיני החלטות שיכולות להיות גורליות עבורך, תתקבלנה ממקום של ראיית דברים לא בפרופורציה הנכונה. 3. ציינת שאת לא כועסת, ולא מראה כעס, את בטוחה שאת רואה את עצמך נכוחה, או שאולי יש לך דמות של עצמך שאת חושבת שאת כזאת? מתוך מה שאת כותבת בפורום, את דווקא לא נראית כאחת שפוחדת להעיר לאחרים או אפילו לכעוס, אולי אני טועה, אבל לפעמים בן אדם מצייר לעצמו את הדמות שלו, לא בדיוק כפי שהיא משתקפת, ולא בדיוק על פי מה שקיים אלא על פי מה שהוא חושב שקיים. המון הצלחה

וואו...את כל כך פרקטית כזו, קצת מעורר הערצה;) אז באמת לא כדאי להשמין ויש לי תמונה כזו שלא רוצה להיות שם יותר..2. נכון. המטפלת היא לא משפחה אך מהווה עבורי דמות אמהית כזו...וקשר מאוד מאוד טוב שמקווה דוקא שכן ישמר לאורך שנים. גם כשנפרד היא מוכנה שאעדכן ונשמור על קשר תמיד אמרה את זה! 3. בקשר לכעס בדרך כלל הוא מופנה כלפיי. וכן אני כועסת יותר מבפנים וכמובן שלכתוב ולהעיר הרבה יותר קל לכתוב מאשר פנים מול פנים עם מישהו שאני מכירה....וואו ממש השקעת בי. תודה על המחשבות. חג מואר וטוב. מיכל

להתקשר לומר חג שמח לשלוח מנות בפורים לשלוח עוגת חלבית בשבועות זה לא משפחה זו לא התחייבות של משפחה, זה לא ציפיות משפחתיות, זה נחמד, זה נעים, אבל זו לא משפחה, עם כל הכבוד ולא פעם, אנחנו משקיעים בדברים אחרים ובדרך מאבדים את המשפחה שלנו. בקשר לכעס, יש לי הרגשה שגם כאשר את כועסת על אחרים את לא שמה לב שהוצאת קיטור, זה נראה לך משהו קטן מזכיר לי בדיחה שאמא שלי תמיד מספרת שכנה באה לספר על מריבה שהייתה לה עם שכנה אחרת והיא מספרת, להיא יש כלב ענק גדול מפחיד והוא קפץ עלי, אז הכלב החמוד שלי קפץ עליה, מה קרה לה מזה שהוא קפץ עליה. (הבדיחה היא שזו ספרה את זה לה היה את הכלב הגדול והמפחיד ולא לשניה) לפעמים אנחנו רואים את הכלב שלנו, את הכעס שלנו, כמשהו קטן ולא נחשב ורק כאשר השני אומר משהו זה נשמע לנו נורא גדול ומאיים, ואנו לא שמים לב שגם מה שאנו אומרים יכול מאד לפגוע, חשבי על זה.

אני זקוקה למילות שלך היום, מילים טובות ומרגיעות... יש לך כאלו היום??? כל כך רוצה להיות ולהרגיש את עצמי אהובה ומלוטשת. מצטרפת למילים של סוריקטה על חסרים בסיסיים שהיו חסרים לי ב30 שנותי הראשונות: ההזנחה, הקור והרעב.... הצימאון למגע ולמילה טובה... כמה בלגן הצטבר בחיי... היום אמרתי לאיש שלי שיש הכל: אוכל, תרופות, קורת גג, ואפילו אהבה... הוא אמר שאני מרגישה בן אדם סוף סוף.... גם אני נוטעת כאן עץ. ורוצה שיצמיח שורשים של טוב... הילה

הי הילה יקרה, אני חושבת שלעץ יש כבר שורשים והוא נקלט. נקלט ברמה, שאפילו הצפה ברמה בינונית פלוס לא תערער את יציבותו. ואפילו יש לו, לעץ, ענפים וענפי ענפים והתחיל להצמיח עלים חדשים. נאחל לו פריחה ופירות מאכל עסיסיים, צבעוניים, מזינים ומתוקים. שלך, סוריקטה

שבוע שעבר היתה לי תקרית לא נעימה עם המטפלת. היא לא יודעת שהתקרית נעשתה שלא בכוונה מצידי. מה אתם ממליצים: לבוא ולדבר באופן גלוי על העניין, או להתעלם ושזה יעבור עם הזמן? אודי מהי דעתך מצד מטפל. חנוכה שמח

חבל שסתם תפגע ממך, שתחשוב שהתכוונת לרעה, בעוד שהעניין לא כך. לא כדאי להשאיר את זה פתוח, עדיף רגע של אי נעימות מאשר משקע שקשה אחר כך למחוק אותו

הי איה, זה מה שעושים בטיפול מדברים על זה אם רק יכולים חנוכה שמח, סוריקטה

שלום, אשמח לקבל המלצות של אנשים בנוגע למטפלים ב-CBT לבעיות דיכאון והפרעות קשב וריכוז, עדיפות לכאלה עם הסדר עם קופ"ח מכבי אך לא חובה. עיר המגורים זו אריאל אז אזור השרון בעיקר אך אפשרי גם מאזור המרכז. תודה :)

מתנצל, ראיתי את עניין ההמלצות רק אחרי שכתבתי את ההודעה ואז לא מצאתי בכלל את ההודעה שרשמתי... קודם כל, תיקון טעות: רשמתי בהסדר עם מכבי, התכוונתי ללאומית. שנית, המייל שלי הינו: [email protected] אשמח אם אוכל לקבל המלצות למטפלי CBT (דיכאון והפרעות קשב) באזור השרון/המרכז - עדיפות לכאלה עם הסדר עם קופ"ח לאומית, תודה!

שבוע בבית במיטה בלי ללכת לעבודה או לכל מקום אחר לא נראה לי רעיון טוב...

לפעמים זה הדבר היחידי שיכולים לעשות!!! מתוך נסיון רוצה לספר קצת יותר?

הי אודי יקר והי כולם. אודי, כתבתי כמה מילים בהמשך לעץ העליז וההומוריסטי שפתחתי למטה, הכיוון קצת השתנה מאז. השבוע חל התאריך בו קבענו אי אז, המטפל ואני, את פגישתנו הראשונה בקליניקה שלו. חשבתי שאולי יהא זה עבורי תאריך האימוץ שלי. המחשבה הזו הרחיקה אותי לזכרונות עבר נוראיים, למצב בו הגעתי - לא מוכנה לגור בבית כמו אנשים, לא מוכנה שיהיו לי דברים, לא מסוגלת לגעת בדבר הזה שקוראים לו מיטה, להשתמש במקרר ששומר על הדברים הטובים, לא מתקשרת, מתפרעת, ועוד דברים עצובים. אפילו את הפגישה הזו לא יכולתי לקבוע בעצמי. הביאו אותי אליו (בהסכמתי ובמשאלתי, כמובן). בין המילים הראשונות שלו אליי, עוד לפני שבכלל הכיר היו: "את צריכה טיפול". וקבע לי פגישה נוספת. כמה שנים שהאיש הזה השקיע וטיפל ועבד איתי. איש טוב אחד, שהפכתי אז במחשבותיי לד"ר מנגלה שכזה, כמה מעוותת הייתה תפיסתי. בדיעבד, מסתבר שההשקעה השתלמה. אני עשירה יותר מבחינה רגשית. סופשבוע מאד קשה היה לי, משאירה כאן דגלון, בתקווה שאוכל לספר בקרוב שהמצב הקיצוני יותר חלף. חיבוק, סוריקטה

תודה, אודי. די התעשתתי. אבל זה היה מפחיד. ולמרות שאני יודעת לומר לעצמי שזה חולף, כשנמצאים בפנים, לפעמים קשה להאמין. תודה שהיית איתי, שלך, סוריקטה

אוהבת מבינה חיבוק עוטף לכולך קראתי שהסערה חלפה שמחה עבורך לא פשוט איתך אהובה

הי גולם, אני מצטרפת לאביב, ומקווה שהכל בסדר איתך..לא יודעת, אולי אפשר להתכסות טוב טוב בפוך כשקר או לפחות להדליק מזגן...

גם אם השמש היתה במרחק נגיעה ממני היה לי קר. אבל תודה על ההתענינות. מצטערת שכרגע לא אשת שיח.

אני מאבדת שליטה לא נפשית ממש מפחדת, כדור אחד כבר לא עוזר... להשיג תור למרפאת כאב, שלושה חודשים... בלעדי זה אי אפשר להשיג קאנביס רפואי לא יכולה לתפקד פיזית, וזה גובה מחיר זהו מעגל שוטה, כמה שפחות מתעמלת יותר כואב, כואב אז לא יכולה להתעמל.... לוקחת כדורים, ועושה פעילות, אז טוענים לי שאני הורסת את הגוף כי הוא עושה דברים שלא מסוגל... ואני 'משקרת' את הגוף עם הכדורים. כל פעם צריכה יותר כדורים כדי להשתיק את הכאב. אין אף אוטירטה רפואית שאני יכולה לסמוך עליה, כל אחד מתייחס לזוית אחת קטנה שלו ואף אחד לא רואה את השלם... נביאי זעם, עם מלא כוונות טובות, מרפים את ידי עייפתי, המחשבה על מוות היא מתוך עייפות, תמיד להתמודד, כן, החיים זו התמודדות תמידית, מלחמה, בים באוויר וביבשה, עייפתי, מפוחדת רואה את המוות כמין רגיעה נצחית, מין שלווה שאופפת (כאילו ויודעת מה מחכה לי שם), אודי, עייפתי

אם הייתי יודעת, הייתי פועלת זה גדול עלי, זה מעלי זה כמו כוח המשיכה של כדור הארץ, שמושך אותי לתהום,

נו ....קר שם בפנים לא???? תשמיעי קול .... חיבוק עוטף

את פונה אלי? את זוכרת שאני קיימת? אני פה; אני בעיקר במלחמות עם עצמי, אוי קר מאד ולבד ... הסתבכתי עם עצמי, עשיתי טעות נוראית ואני משלמת עליה מחיר נפשי כבד מאד, ברמת הבלתי נסלח. לא יכולה לפרט אבל תודה ששאלת זה באמת מחמם קצת במיוחד שזה ממך. מתגעגת אליך מאד ואודי לימד אותי שמתגעגעים זה למשהו טוב. כן צריכה חיבוק לא פיזי אלא חיבוק מבין מאמצת את החיבוק שלל בחום. ומה שלומך יקרה? מה עם התזמורת הסימפונית?

ברור שאני זוכרת ...מחכה לך שתיצאי לבד אבל כשעובר המון זמן אז מנסה לטלטל אותך ...הייתי רוצה שתבואי לבד .... וחיבוק עוטף שומר ומגן עבורך...ויקרה לפעמים אפשר לתקן טעויות צריך להתאמץ ..ולפעמים פשוט צריך אומץ להבין שטעית ולהמשיך הלאהה... וגם אני מתגעגעת....

הרופאה שלי, ניסתה לתת לי את ארבעת משככי הכאבים החזקים ביותר, שאינם ברשימת הסמים, הם לא הועילו. היא כמו האחרים, חושבים שהפרקוסט יהרוג אותי ולכן ההמלצה החד משמעית שלה היא לקבל אישור על הקנבס הרפואי! זה אמור להיות חשיש בחיים לא ראיתי סמים, אין לי מושג איך זה נראה, אלו כדורים? מעשנים את זה? בכל אופן זה הליך כדי לקבל את האישור ואני צריכה להתחיל אותו. אוקיי, אז עכשיו הבדיחה נרקומנית תהיה אמיתית!!!

אבל האופי ההרפתקני שלי דווקא רוצה לנסות!!!

האיות מכוון לגמרי. זה הסיכום שלי להיום :-) אודי וכולם, לילה, סוריקטה

הי אודי, ת'אמת, לבושתי לא הכרתי אבל מצאתי ביו טיוב :-) גידי ענק! עשית לי חשק למשחק אסוציאציות. אבל, אודי, האסוציאציות שלי לוקחות אותי למקום אפל משהו. בשנים הראשונות של כוורת, בשנים בהן ידעתי בעל פה מילים של שירים שאפילו לא הבנתי, ושאלתי ולא נתנו לי מענה, בשנים ההן, אמא שלי תקפה אותי באופן הגלוי/סמוי שהוא מעין סוג של 'היי לייט' בהיסטוריה שלי (היסטוריה, תיאוריה, מילים של כוורת). סיפור שנשמע הזוי כמעט. אבל הוא אמיתי. להקה חביבה ורעננה לצד ימים כל כך קשים. ואני זוכרת גם את מלחמת יום כיפור. היה לי סופשבוע קר ויבש, בפנים ובחוץ. מצוקתי. נקווה שישתנה, נקווה, שבוע טוב, שלך, ובאמת המון תודה, לך, למטפל שלי שמרגישה אליו געגועים סוף סוף, סוריקטה

מה שלומך? מאחלת לך סופש חמים עם המשפחה. תודה שאתה כאן, ושאתה מאפשר גמישות... שלך הילה

סוריקטה, אביב, חנה, ואיה, תודה על ברכת הדרך.... התגעגעתי ואני כאן.... מאחלת לכולן סוף שבוע חמים עם אהבה בפנים ובחוץ. ואליך אורי.... אתה כאן? הילה

הי הילה, את מופלאה. גם אני חושבת על אורי. במיוחד בהקשר של חנוכה ונר ראשון שנדליק היום בערב. סוריקטה

אני באמת צריכה אחד כזה. בלי לגרום לי להרגיש בכוח

אמרתי לה היום ששבוע בין פגישה לפגישה זה הרבה זמן. ספציפית אין את הקבוצה בגלל חנוכה, אבל בלי קשר לכך שפוגשת אותה בקבוצה, היא חסרה לי. אמרה לי- שזה בסדר שאצור איתה קשר ושאם אני רוצה אפשר לדבר. ואני לא רגילה. אצל הפסיכולגוית, הייתי מקבלת הבנה שזה באמת קשה ושאולי אפשר לחשוב מה לעשות ברגעים האלו ושהיא חושבת עליי גם כשלא נפגשות. ועכשיו- היא בעצם נותנת לי את כל הזמן שלה כביכול... וזה מפחיד וזה מוזר. ואולי אני רוצה, ואולי מפחדת להגזים ואז שלא תסכים בכלל. אבל זה גם סוג טיפול אחר... אני הרבה פחות מנכסת (מלשון נכס) אותה אליי. מרגישה שרוצה אותה אבל עצם זה למשל שהיא בקבוצה ועוד מדברים איתה לידי והיא מתייחסת לאחרים ולא רק לי, כבר משנה את התמונה. לפני מספר פגשיות אחת הבנות אמרה למטפלת שלי שתתחדש על התספורת, זה כמובן הכעיס אותי קצת... אז אני לא באמת "משחררת" אותה גם לשאר. כמעט בתחילת כל פגישה שלנו היא שואלת אם אני רוצה לשתות משו... חוץ מפעמיים שביקשתי מים, לא רואה את עצמי שותה אצלה תה או קפה. הפסיכולגוית הראשונה פעם שתתה משהו חם ולא הציעה לי ואני כעסתי והרגשתי מסכנה וקטנה לידה. הפסיכולוגית האחרונה לא עשתה את זה ואני אוהבת אותה.. אבל היא גם קצת רחוקה ממני, אבל עברנו הרבה יחד. קצת גלשתי... והיום היא אמרה לי שאני עובדת ושזו דרך, ולאט לאט... ואני מקווה שבסדר. עוד לא מרגישה מאה אחוז סומכת עליה, מאה אחוז איתה ובנוח.. אבל מקווה שאצליח.

היי חנה אני קוראת אותך ומרגישה כאילו אני כתבתי חלק מהדברים... אצלי היא אפשרה לי לכתוב לה בין הפגישות. יוצא שנפגשות פעם בשבוע, ועוד פעם אני כותבת לה את תחושותי מהפגישה ומוסיפה באותה הודעה אם יש שאלות נוספות או צורך לעזרה והיא מגיבה כשמתאפשר לה. שבת שלום Aya

שוב אומרת לך גאה בך זאת דרך לא פשוטה בכלל ואת עושה צעד ועוד אחד כל הכבוד... חיבוק

הי יקרה, שמחתי לשמוע שמסתדר לך ...את רגישה וכנה ואני מתפעלת ממך מאוד...

היא בסדר:) בטוח יותר טוב מהטיפול הקודם .. אני מקווה שבמשך הזמן נכיר יותר ויהיה סבבה. בינתיים, מאד טוב שם... ו.. אודי?! אני עדיין חושבת על זה, שש שנים אתה פה 4 ימים בשבוע . זה פשוט ראוי להערצה! ולכל הבנות כאן, אני מאד רוצה להגיב לכן. אבל לא יודעת.. לא כל כך מוצאת את המילים המתאימות לכל אחת... שיהיה לכולם שבת שלום Aya

איזה כייף לקרוא שימשיך הטיפול הטוב מגיע לך...והקפה הפעם עלי ...:)

פונה אלייך כי עצוב לי לשמוע שאת כל הזמן פוחדת מחגים ולהשאר לבד....אז אני למדתי פשוט להזמין אליי, תזמיני אלייך!!! אל תחכי להזמנות של אחרים זה נשמע לי קצת לא יודעת, פאסיבי כזה שהכל יבוא אלייך, החתן החברות...לא יודעת, לא רוצה להשמע ביקורתית מדיי ומצטערת אם נשמע ביקורתי מדיי, אבל בשבילך ולמענך תתחילי להזמין אלייך גם לשבתות ולא משנה אם את בשכירות או לא יודעת...זה לא תירוץ אפשר גם להזמין חברה לצאת איתך ולא לחכות כל הזמן שיזמינו..תחשבי על זה..ומקווה שיהיה לך חג שמח, אני הזמנתי 30 איש אליי להדלקת נרות וערב אחר פחות אנשים....אבל ממש לא מחכה שיזמינו ... אלה מזמינה ואז רוצים להזמין גם אותנו וזה נחמד. חג שמח :)

אני לא חושבת שאני כועסת על מה שכתבת... חושבת שנוטה לספר כאן בעיקר את הדברים "הלא טובים" בחיים שלי. ולכן אולי אני מצטיירת לך כרגע כי מי שלא יוזמת בכלל. אני אכן שוכרת דירה עם עוד שותפות. אפילו כבר קבעתי שני ערבים בחנוכה עם חברות. ובסופ"ש אהיה עם המשפחה. וכשכתבתי שלא רוצה למצוא עצמי לבד, מבחינתי יכול להיות שגם אם יהיה ערב אחד בלבד כזה, ארגיש בודדה והוא יוכל להרוס לי גם את מה שהיה טוב. לפעמים מפחדת ליזום או להזמין כדי לא לשמוע לא, כי מישהו תכנן תוכניות אחרות... זה הכל. ושמחה שיצא לך להזמין ושתוכלי לארח. אני חושבת שגם אני נהנית לארח אנשים... את יודעת, אולי בעצם כן קצת נפגעתי. חושבת שמקומך שונה, יש לך בן זוג, ילדים... כתבת לי שאולי אני בעמדה פאסיבית בנוגע לחיפוש/מציאת בן זוג, חברים... יכול להיות שאני פחות פעילה בעניין אבל זה בעיקר כי מאוד קשה לי כרגע לחוות שוב כשלון וזה כן משהו שהייתי רוצה להתייחס אליו בטיפול הנוכחי שלי.

בקשר לשאלה עם הכעסים..אז תודה לשתיכן שהגבתן אודי ומימה, נא לא לריב על חשבוני :) מימה, אודי חושב כמו כל הפסיכולוגים שהתשובה אצלי...כמו תמיד תארתי לעצמי שיחזיר אליי ואני מבינה את הרעיון בתור מטופלת חמש וחצי שנים. מימה, תודה שענית לי וחשבת עליי...אכן עניין הכעסים מגיע אצל כל אחד מכיוון אחר אולי.. וסוריקטה אכן, אצלי זה פחד בעיקר, מביקורת נגדית...שהכל יחזור אליי כמו בומרנג ושזה לא בסדר לצעוק על מישהו להעביר עליו ביקורת קשה וכו' ולרוב מרגישה אשמה וכעס על עצמי ולא על אחר ואולי גם פוגעת בדרך זו או אחרת בי וחבל :( הכעס מופנה פנימה...אבל לא תמיד וגם כועסת על אנשים זה לא שזה לא קיים אבל לא אומרת להם את זה.... אודי, אכלתי פחמימות היום יותר מהרגיל וזה קשה כלכך ועוד מעט חנוכה בלעדיה אז פוחדת מהשמנה חזרה...אוףףףףףףףףףףף אני לא אנורקסית ולא בולמית אין הפרעה של ממש, אבל חשבתי שהירידה במשקל תעשה אותי מאושרת וטעיתי, מחשבה נאיבית כל כך...מאוכזבת מזה....אפשר להיות גם שמן מאושר? אולי..פתאום רוצה להחזיר את כל מה שהורדתי....למה זה קורה? למה אני כזו??????? לא אוהבת אותי שמנה או כשמרזה..עדיין לא מרגישה רזה בכלל :( למרות המחמאות והבגדים שצריך להחליף מלתחה שלימה....למה עדיין לא שלימה עם מה שהורדתי? עם עצמי???????? למה אני לא מאושרת???????? אוףףףףףףףףף וזהו, היא נסעה וזה מעצבן וקשה האם אוכל פחמימות עד שתבוא??????? אשמין הכל חזרה שתראה אותי שמנה שוב???????.אוףףףףףףףףףףףף מחשבות מפגרות......... :(

הי מיכל יקרה, את יודעת, בעיניי, פחמימות הן בכלל לא דבר רע בהכרח. הפחות מומלצות, להבנתי, הן הפחמימות הפשוטות, אז עדיף, אולי לאכול כאלה עם אינדקס גליקמי נמוך יותר. חשבת מדוע את ממלאת עצמך בנפח גדול של אוכל? אולי כדי לא להרגיש? אולי כדי לחוש כאב פיזי, נגיד, כאב בטן, במקום רגש שאולי יציף? אולי את מחפשת ליצור כלפי חוץ משהו שמבטא את הפנים? מקווה שאיזונים יצליחו להישמר, זה קשה... רעיונות, לילה, סוריקטה

לא רבים ;) לגבי האכילה.. אם הצלחת לרדת במשקל בקטע בריא ואסתטי אז תפרגני לעצמך. אולי במקום לאכול נסי למצוא פעילות אחרת שתסיח אותך עד שהמטפלת תשוב. אולי אפילו שינה.. פעילות גופנית, תחביבים למיניהם, מוזיקה, שופינג, טיול בפארק וכ וכ .. אינטרנט... זה מה שעוזר לי בתקופות המתנה לא רגועות.

ואכן באת! אויש נשלח קודם בטעות... פשוט קפצו לי השורות אז התחלתי הודעה חדשה ובטעות שלחתי את הקודמת. עוד שבוע עבר... ואני סה"כ בסדר. לא משו מיוחד כרגע. תכף אצא אליה לטיפול ומקווה שיהיה בסדר. לא דיברנו מאז הקבוצה בשני...

אודי תשמור על עצמך כמו שאתה אומר לנו ... אני מאמינה שקראת מה שכתבתי לסוריקיטה.... :) הרגשה טובה כל כך שתמשיך... שתהייה שבת טובה ... שבת שלמה...

פתאום לא מוצאת אותי לא פה ולא בכלל

הי רוני, היש משהו שיכול לחבר אותך יותר לקרקע, למציאות? מפגש כלשהו? כך, בכל אופן, אני תופסת שת המושג 'עוגן' שאודי הזכיר. ולפעמים מתפזרים, ההרגשה של חוסר האונים מפחידה מאד. מקווה שיחלוף מהר. ליל מנוחה, שלך, סוריקטה

https://youtu.be/dxx-ljxkQHk

הי שירה יקרה, התכוונת שהמתנת לאודי? הוא הגיע. האמת שגם אני רציתי לראות שהודעות תעלנה. אנא שירה אהובה, זכרי - גם אנחנו כאן - אך יתרה מכך - ישנם אנשים במציאות שלך, ממשיים, שיכולים להעניק עבורך את המיטב באופן קונקרטי. מעבר למשאלה ענקית בפנים. יש יותר מדמות אחת. יש כמה. בוקר אור, שלך, סוריקטה

וואו אודי 6 שנים זה המון, כמה דברים הספקתי לעשות בשנים האלו... שאלת מה אני רואה במפגש שלנו? אני רואה אישה נעימה. פשוטה. נקיה. מסודרת. משכילה וחכמה. אני נורא מתביישת לשאול אותה פרטים עליה ולחדור לפרטיות שלה...

ואתה עוד לא הופעת..היא צריכה חופש הודתה..מרגישה שבגללי...בטח לא רק....חשבתי היטב מה לומר בפגישה ולא להכביד ולא רציתי לדבר על יחסינו שוב.....אז דברתי על משהו שהציק לי.....לא רציני... מעולם לא עברתי את גבול החופשה.נתק מוחלט כשהיא בחופש כמובן.....לא מתכוונת גם לשנות זאת............רוצה שתהנה, באמת רוצה.......שתחזור עם כוחות כי אני זקוקה לכוחות שלה......היא אמרה שאני אמיצה במלחמות אבל לא אומץ ולא כלום רק מתפללת שיהיה לי כח לא ליפול.......ואחלתי נסיעה טובה שתשמור על עצמה....אמרתי לה שלא רוצה שתסע אבל אני יודעת שהיא נוסעת וגם חוזרת כמו תמיד והיא אמרה כמו שאני נוסעת וחוזרת.....לא יודעת אתגעגע ומקווה שגעגוע טוב :( יש מלא זמן עד שנפגש שוב.......ופיתויים של אוכל.......

מיכ את יכולה לבד והיא תחזור...ואוף זה קשה ...אבל אנחנו כאן כדי שיהיה קל יותר...איתך חיבוק

מן הסתם יצמחו דברים חדשים גם הם יצמחו ממי שאני מתוך האפר וההריסות ...אבל הם יצמחו משם . ההבנה של ההרס ההבנה של מי אני ומיאפה באתי ההבנה של מה שנהרס כואבת בלי קשר למה שצומח או לא ... לא יודעת אולי אני טועה אבל ניראה לי ששנהם חשובים לא ???

הי אביב יקרה, להערכתי יצמחו לצד ההרס. ישנם חלקים שנותרו בריאים, מספיק חלקים. אחרת, כמדומני, לא היה ניתן לטפל בך. וכמו שאת רואה - ניתן. גם אני חושבת שצריך שלכולם יהיה מקום. מקום אולי עם איזונים חדשים. בוקר אור, רצה לעבודה, שלך, סוריקטה

להלן סיכום השבוע שלי - כולם מוזמנים להצטרף - בשבוע האחרון (שבעה פלוס ימים לאחור עד עתה) עבדתי באופן מאד אינטנסיבי, כולל שישי בבוקר ומוצ"ש. יזמתי שיחה בנושא השכר ועמדתי על תשלום שעות נוספות כראוי. זה לא הרבה, אמנם, אבל חשובה העמדה הלא ותרנית, זו שאינה לוקחת בקלות לאחור. אפילו אני מוכנה להציג עצמי כמשקיענית. ומניחה שגם רואים זאת, ומאמציי נושאים פרי. מחכה לפגישה שלנו, לספר למטפל. גיליתי שאני יכולה לעבוד די הרבה שעות, שזהו סוג של חוזקה, אך גם שזה די הקצה, שאני זקוקה למנוחה. לאחרונה השינה שלי מסתיימת בשעות מוקדמות, כנראה, מידי. יוצא לי גם לחשוב על גילי, שאינו צעיר כבר (מהמבוגרות בפורום, לדעתי), קצת נחלש בכל מיני מקומות. בנפש, דווקא, כנראה שהתחזק. מתגאה בגמישות שלי, היחסית, גוף ונפש. מחכה גם לחנוכה, להדליק נרות עם ילדים חמודים. אין לי משפחה, אך נחמד לי להצטרף (עם כל הדיכאון שבכך) למשפחות חדשות גדלות ומתפתחות. שלכם, סוריקטה

כן לא פשוט לעבוד הרבה שעות וכל הכבוד שביקשת תוספת ..מקווה שהשבוע יהיה קל יותר...חיבוק ולשבוע שלי מעניין עמוס בטרוף לדעתי קצת הגזמתי במה שהעמסתי אבל זה חלק מהעיניין ללכת ללמוד בגיל שהוא כפול מגילם של הסטודנטים שסביבי.. השבוע קרה משהו מאתגר לא פשוט מטלטל אבל אני צומחת ממנו פתאום שלווה שקט כזה לא מובן של קבלה של הרגשה שאני /אנחנו סוף כל סוף מובנים לגמרי בטיפול כל המורכבות .... תחושה כללית של כולם שאני בידיים טובות ומבינות....ובכלל נראה לי שאני בשלה להסיר קליפות ולהגיע למצב של תודעה משותפת ושיתוף פעולה .. הרגשה טובה של שלם....

הי מתוקה, הלוואי שימשיך. ויישר כוח. תשמעי, אני אפילו מקנאה בך שאת לומדת. ואני מאמינה שאולי גם אני אוכל ללמוד קצת. ממש כל הכבוד. יודעת שמאש לא פשוט, ויודעת כמה החרדות יכולות לאיים. גם יודעת שאת חזקה, שיש בך חלקים כאלה, כמו שאת מתארת כיוצאי דופן וייחודיים ומאמינה בך. שבת שקטה, שלך, סוריקטה

לא יודעת, כאב לי לשמוע אותך. מצטערת אם זה מכאיב או מצער אותך יותר... שמחה שהצלחת לבקש את שמגיע לך בעבודה. ועוד יותר שמחה שאת מצליחה לקום ולהצטרף לאחרים ולחגוג איתם את החג. אני קצת מפחדת מהחג הזה אגב, לא רוצה למצוא את עצמי לבד בו.

חנה יקרה, מאד אוהבת לראות איך את עובדת יפה. מרגש. באמת. שהאור יגבר על החושך, שלך, סוריקטה

בעיקר הייתי ברכבת הרים... מעלה ומטה, בגלל הנסיבות. דווקא אני מאד ברגיעה כללית - כנראה בגלל התרופה, נמצאת באיזון נפשי לגמרי. אבל... הכאבים חזרו לתקוף, חשבתי שאוכל בלי הפרקוסט, זה לא הולך, מנסה לקבל את הקאנביס הרפואי. (לפתע הבנתי מדוע כולם מזהירים אותי מהפרקוסט, זה לא שאני מפתחת תלות, זה פשוט שצריכים להעלותא ת המינון אחרת זה לא מועיל, כאן טמון הכשל!) בלי כוונה פגעתי בבן שלי, וזה כאב לי נורא, ולקח לו ולי זמן להתאושש, אבל הדברים חזרו למסלול. הייתה לי אכזבה השבוע, רציתי לנסוע לניו יורק, אבל בדיעבד, גם זה הסתדר, קבענו לוח זמנים אחר כדי לנוח, (ואני צריכה את זה דחוף אחרי החודשים האחרונים הלוחצים) סך הכל החיים בסדר, זורמים, חיה טוב עם עצמי בדרך כלל, וזה הישג בפני עצמו, כי בדרך כלל יש לי הרבה טענות לעצמי על עצמי. העבודה זורמת, מקווה מאד להתסדר עם הכאבים כדי שאוכל לחזור לפעילות הגופנית שלי, ההליך לקבל את הקאנביס הוא דרך מרפאת כאב, והם עשו לי תור רק לעוד 3 חודשים!!!! אראה אם יש דרך פרטית להגיע לזה מוקדם יותר, אבל זה מטורף!!!

היי חנה מה שלומך? אני קוראת אותך כל הזמן. וואוו איזה כברת דרך... הילה

אבל אני לא מרגישה את הדרך כרגע... אלא בעיקר קושי. מקווה שיהיה טוב יותר.

אודי וכולם היי, לא פשוט לי בלימודים.... הפסיכולוג מתעקש שניפגש יותר כדי לתת לי גב. אני לא מאמינה שאני כותבת, התחלתי לטפל בעצמי.. אני הילה בעצמי מטפלת באחרים.... וואוו זה כל כך בהתחלה... יצרתי קשר טוב עם המדריכה שלי, וכל כך טוב לי איתה מרגישה שהיא נותנת לי ביטחון... אני רוצה..... שמה???? הילה

הי הילה מתוקה, את נשמעת טוב. ד"ש של בינתיים, שלך, סוריקטה

זה לא פשוט את אמיצה ועם כוח להתמודד אבל תקשיבי למי שרוצה לעזור זה בסדר לקבל יותר עזרה .. חיבוק ענק

ושמחה שהיא נותנת לך הרגשת בטחון...

נשמע מאד מעניין:) כל הכבוד לך. חדש לי, שזה העיסוק שלך. שיהיה לך בהצלחה.

אני בת 21 והשתחררתי לא מזמן מהצבא.    בעבר הייתי חותכת את עצמי ואני כבר 5 שנים לא עושה את זה. הותקפתי מינית פעמיים בגיל 13 ו16 והייתי גם מקיאה.    בזמן האחרון אני מרגישה דחף לפגוע בעצמי ולחתוך את עצמי, מן הרגשה כזאת שאני רוצה להיות שוב בדיכאון ולהרוס לעצמי.    אגב  אני דיי יציבה כיום,    אני אחרי שירות קרבי של 3 שנים, יצאתי לפיקוד, למרות שהיו לי הרבה קשיים בצבא ועצב ורע אבל לפחות הצלחתי לסיים.   עכשיו אני לומדת לפסיכומטרי ואני גם מדריכה.   אבל אני פשוט רוצה שיהיה לי רע לפעמים.    אני מרגישה ככה אבל לא הזקתי לעצמי.   אתה חושב שהייתה מציע לי ללכת לפסיכולוג לטיפול? אני חוששת שעצם הטיפול יחזיר אותי לתקופות לא טובות ואני אצטרך שוב להיכנס לעניינים שהמשכתי בהם הלאה. אני פשוט רוב הזמן כן מאושרת. תודה.

את דוחקת את מה שהיה וזה צף...אל תשרפי חיים שלמים על הדחקה זה משלם מחירים כבדים יותר מהקושי של הטיפול...מאמינה ביעילות הטיפול ...מאמינה שההבדל הוא בן לשרוד ללחיות ...מגיע לך לחיות וטובבבב.....בכל מקרה אל תישארי עם זה לבד את נשמעת צעירה עם כוחות ויכולות ...

שלום, רציתי לשאול האם זה תקין שילדה בת 8 ציירה על הדובי שלה איבר מין גברי? האם זה עשוי להעיד על משהו שעברה?? תודה

אמרתי להן שקשה לי ושלא טוב לי... אמרו שאמשיך לדבר על זה בטיפול שלי... שבוע הבא אין קבוצה בגלל חנוכה, אבל זה לא ככ משנה מבחינתי. תוהה אולי באמת זה היה מוקדם מדי בשבילי. יש שם שתיים שמכירות, כנראה מקבוצה קודמת.. שתיהן דיברו היום על ואחת אמרה שאחותה טרם התחתנה, בת 27. השניה צעירה מגיל זה אמרה - למה היא עוד לא התחתנה??? ואני תהיתי לעצמי באותו רגע, למה אני צריכה להיות עם כאלו אנשים באותה קבוצה, ומדובר בסהכ ב6 אנשים בקבוצה. אחד מהם אמר שלא נעים לו לדבר כל פעם ששואלים משו ולהיות הראשון, אז מישהי ענתה לו שהוא מציל אותנו בזה שהןא מדבר ואני חשבתי לעצמי, מי זה אותנו... תדברי בשם עצמך. ולא חסר עוד דוג ואין לי כוח לספר וגם לא יפה להגיד מה בדיוק קורה שם, למקרה שמישהו קורא או יקרא כאן אולי... וגם מעצבן אותי שהמטפלת שלי שם...

מה שלומך ???

הי אני לא כל כך.בטוב ואין לי כל.כך מילים תודה על.ההתעניינות מעריכה את.זה מאוד וגם רואה אותך ואיתך גם אם שותקת שלך שירה

מוזר, אני לא מכירה אותה. חודשיים של טיפול ולא יודעת מי עומדת מאחורי הדמות שכלפיה אני משליכה את עצמי. מעניין שאותך אודי, אני מכירה יותר טוב... זה נורמלי?

מקופת חולים מכבי, באזור תל אביב. יש חייה כזו? אינני מוצא, חברתי היא אמרקאית. אינני מחפש מישהי דוברת אנגלית, אני רוצה מישהי שתוכל לדרב איתה ברמה שלה, זה חשוב לי

[email protected] תודה.

להיות אמא לא ראויה להיות בכלל

לא יודעת זה מצטעק לי בראש. אני על הפנים...

הצלחתי לתפוס את הזנב רגע לפני זה אמור לעשות אותי שמחה אבל זה עשה אותי מאוד מבולבלת ועצובה ההבנה של מי אני ..בכלל אני מתחילה להבין שאני בת גילי ולא בת שש עשרה ובחיים אני לא יהיה שם ..הלימודים האלה פתחו פתח לתקווה ויחד עם זה הציבו מראה כואבת שיש דברים שלעולם לא יקרו ...הם גזלו ממני הכל . וכן אני יודעת לראות את מה שיש וזה לא מעט ויחד עם זה ...זה כואב....אני חושבת שאני מתבגרת וכעס הופך לכאב אמיתי...

בהצלחה בלימודים אני ממש מאמינה בך הילה

הי אביבי, את יודעת, גם אני מבוגרת, ואובדנים רבים יש שם (ולכן, הדיכאון, בו טמון, כך נראה לי, גם ויתור על משאלות לא ראליות לעכשיו), ולצדם, בכל זאת, יש תקווה. כתבת שיש. אז המשפט שחמק לך שם "גזלו ממני הכל", כנראה, לא ממש מדויק. באמת צריך כוחות מיוחדים במצב אותו את מתארת כדי לעבור תהליך של לימודים לימודים. מאמינה בך. ואפילו מקנאה. שלך, סוריקטה

הם גזלו ממני הכל. כל מה שיש לי שהקמתי שעשיתי זה בזכותי לא בזכותם..הוא לא רק פגע בי והרס לי את מי שאני הוא גזל ממני את הנורמליות .. .. אני רואה את ילדיי ורואה אותי ....ברור שאפשר לעשות ואני עושה ויחד עם זאת הם גזלו ממני את הילדות את הבגרות חצי חיים וגםהחצי השני מתנהל משם ...וכן זה ממש לא מובן מאליו הלימודים ואני כבר לא בטוחה שזה רעיון נכון ...המחירשאני משלמת מאוד גבוה ....

אודי, יש לי שאלה, מדוע יש אנשים שלא מסוגלים לכעוס? האם הכעס הוא הכרחי לפעמים?... הוא יכול להרוס זה ברור.....מדוע אני פוחדת כל כך מכעסים? ממתחים??? למה יש אנשים שלא פוחדים מכלום????? ולמה אני תמיד פוחדת ממה יהיה ואיך יגידו?? וכל כך קשה לי כשכועסים עליי או כשאני כועסת על מישהו(בדרך כלל לא כועסת על מישהו בקול)...למה זה קורה ובבקשה אל תשאל אותי למה זה קורה לי, או ממה אני פוחדת...בבקשה תסביר הפעם, טוב? ועוד דבר, לפעמים בארץ שלנו עד שלא מרימים קול צעקה לא קורה כלום...וכל כך קשה לי עם זה.....למה????

אנשים שמפחדים לכעוס בדכ חווים את התוקפנות שגלומה בכעס שלהם כמשהו הרסני שלאחריו אין ממנו תקנה. או שהם מפחדים שהאחר יהרס ואז ירגישו אשמים או לחלופין הם מפחדים שהאחר במקום להבין אותם ולשמוע ולכבד יגיב בתוקפנות משל עצמו כפליים ויהרוס אותם, או סתם לא יקח ברצינות ואז ירגישו שקופים. הפחד לכעוס זה כי כך או אחרת הדחף התוקפני שמגוייס בשירות ביטויי הכעס מרגיש לא מווסת והרסני לעצמי או לאחר. אין חוויה של בטחון שאני פשוט מביע את עצמי, מציב גבול, עומד עליו. מאמין ומצפה שיכבדו ולא שיתקיפו חזרה או יזלזלו. הרבה מאד אנשים המקור לקושי לכעוס נובע ממקום דומה ואפשר לתת הסברים כלליים. אני לא מבינה למה לא לענות לשאלה שלך. הרי ביקשת. עם זאת התשובה הסופית והמתאימה ביותר לך אישית אכן רק את יכולה לדעת. כרגע את בטח חשה איך יש מחסום פנימי אצלך ביכולת לבטא כעס. למרות שבינך לבין עצמך את כן מסוגלת לכעוס בלב. אפשר גם ללמוד לבטא כעס. דווקא בטיפול הרבה פעמים זה מה שקורה. הוא מכעיס (עקרון ה 'תסכול מוביל לתוקפנות). אבל במקום ביטוי בפעולה מצפים שתדברי ותבטאי במילים. בעיני זה בדיוק זה - עבודה על היכולת לבטא כעס. והמטפל אמור לשרוד.

הי מיכל יקרה, אנ'לא חושבת שיש אנשים שלא מסוגלים לכעוס. ייתכן, כמו, למשל, אצלי, שהכעס חוזר פנימה, או לא מורגש ככזה בשלב ראשון. גם נראה לי שמי שאומר שאינו כועס לעולם - או שאינו מודע, או שמכחיש, או שמשקר. לא מאמינה שיש אנשים שלא פוחדים מכלום. אולי יש מי שנדמה לו שהוא כל יכול לרגע, אך מפגש עם המציאות מראה לו, בסופו של דבר, שזה אינו המצב. החשש מביקורת ובטחון נמוך - מוכר. אולי, כי לא פשוט להיות לא-מושלמים, חלקיים או אומניפוטנטים/כל-יכולים. פתאום אני נזכרת במהפכה הצרפתית דווקא. בוקר, סוריקטה

והתגובה שלי לא פורסמה. לדעתי אודי צריך לענות לך קצת מעבר ל"מה הסיבה בשבילך" . כי ביקשת הסבר מפורש וקיימים הסברים כלליים לזה.

הי כולם, סנדיי - השמעת את הקול שפחות התאימה לו רוטינה בזמן מסוים ונראה לי שאני כל-כך יכולה להבין מדוע זה יכול לעצבן או לאכזב; אביב - השמעת את הקול המרגיש בטחון עם דבר קבוע מאד, ונראה לי שבכולנו יש גם צד כזה; על כל פנים - כל אחת או אחד מאתנו יכול לפתוח מעין עץ סיכום (אם ומתי שמתחשק, כאן, כנראה רצוי שכבר ביום רביעי). יוכלו להצטרף אליו וגם לא. איך שיצא. חשבתי על כך לא פעם. לכתוב בעיקר בשביל עצמי. לפעמים מחפשת לי מילת כותרת מגדירה או מחברת. שלכם, סוריקטה

לא הבנתי.

הי רוני יקרה, כיף שהצטרפת לעץ. להבנתי, סנדיי התכוונה לכך שקיים בה קול שמצפה לכך שבסופי שבוע אודי ירשום הודעה בו הוא קצת יפרט על ההתרחשות כאן במהלך השבוע, מעבר ל'שלט הקבוע' שלכאורה מונח על הדלת עם 'סגירת הבסטה'. הפרישה למנוחה. אני מציעה שנעשה זאת בעצמנו, אם אודי לא וזאת דרכו - אנחנו יכולים לנסות. את מוזמנת גם. ולכולם - אשמח אם יהא זה מתוך מחשבה והשקעה. נסו, גם אם יש קול כזה, משליך, פחות לבטל. שלך, שלכם, סוריקטה

הי אביב, מוזמנת :-) סוריקטה

יכול לעבור שבוע סוער והידיעה של אודי מזכירה לי תמיד מדריך טיולים, יש בה מין מקצב כזה, אני רואה את כולם בטור עורפי, נעלי ספורט תרמילים על הגב, ואודי בראש צועד, והתנועה המונוטונית הזו לא מראה שום דבר על הסערות שעברו

הי סנדיי, נראה לי שאודי משאיר לנו מקום גדול גדול לספר על חוויותינו שלנו. ייתכן, שחלק מאתנו אף עשוי לחוש שאודי יכול דווקא 'להפריע' כאן. למי שאנחנו עצמנו. לדימיון שלנו. קרי, יש, גם, קול כזה. ואודי - המון תודה על המקום שאתה נותן (גם לי). חשוב לי להשמיע את קולי, ואני מקווה שהמעגלים בהם אני משמיעה אותו - יתרחבו. סוריקטה

הי אודי, ככל שאני הופכת בדבר, אני מבינה שהילדה הקטנה שבי לא תיעלם אף פעם. היא תמיד תישאר כאן חלק ממני ותתבע בדרכה שלה התייחסות, שכנראה הייתה חסרה לה\לי במשך תקופת חיים שלמה. אני שוב לא יודעת למה אני כותבת כאן..כי אין לי שאלה מוגדרת...אבל אני רוצה לכתוב שאני יודעת שיהיה לי בסדר. בסוף אני אצליח להיות כמו האישה הזו שנמצאת בתמונה שלי על הקיר. גאה וזקופה ומשדרת קבלה והשלמה עצמית...אבל בניגוד אלייה, אני אלבש לי שרשרת פנינים יפה כזו ביחד עם גרביים צבעוניות וילדותיות ואני ארגיש עם זה הכי טוב בעולם, כאילו זה הדבר הכי טבעי לעשות.. אודי, למרות הגוף שאני כה שונאת - אני אוהבת אותי מאוד מאוד.

כייף לקרוא אותך...

המסלול שאני עברתי, אחרי הטיפול הראשון המיתולוגי שבו עוצמת הצרכים שלי התנפצה וחוויתי את התסכול העז, שהנה מקום שאמור להכיל וכיצד יתכן שהוא כ"כ חלקי, ואז היה זעם אדיר עליה שנמשך מספר שנים. האשמתי אותה במצב שלי. היום אני כבר לא מאשימה. אני חושבת שהיו אולי דברים שבדיעבד היה כדאי לו היתה עושה אחרת, אבל שהיא באמת השתדלה, ואני לא הייתי מוכנה נפשית למפלצת שיצאה ממני, מפלצת שרוצה עוד ועוד קורבנות, ואי אפשר להשביע אותה, כשקיבלתי עוד חמש דקות זה הרגיע את המפלצת לרגע אבל מיד התעורר שוב הפחד, האם המטפלת נאמנה, האם באמת אכפת לה ואוהבת את המפלצת, וכבר היתה צריכה לתת עוד קורבן ועוד אחד.. עד שכבר כלום לא היה יכול להספיק מלבד הטוטאליות של היות המפלצת והמטפלת יחד רק שתיהן (וכבר דמיינתי איך אני אורזת לקראת מעבר לביתה). וכשהיה כ"כ קשה להיות מפלצת, היה יותר פשוט להפוך אותה למפלצת ולשנוא אותה. על שלא נתנה מספיק. על שאם היתה מדייקת יותר, מתאמצת יותר, הייתי מצליחה באמת להרגיש את הקשר ואז המפלצת היתה נרגעת. היום אני יודעת שזו בדיה. היום אני יודעת שהיה נוח להסתכל עליה ולשים עליה את האשמה. מימה, את גם קוראת את זה? במסלול שאני עברתי, אחרי הרבה שנים של זעם מטורף, עברתי מהזעם לייאוש כזה, של בובת סמרטוטים שאומרת לעולם- תעשו בי מה שתרצו. והעולם אמר טיפול נוסף, אז הרפיתי, נתתי למים לשאת אותי כי כבר לא היה כוח להלחם. ואחרי זה היה עוד טיפול ועוד אחד ועוד אחד. והיו גם לא מעט מטפלים שסירבו לקבל על עצמם טיפול קשה כזה. כאב רב ודוקר היו הסירובים האלו. אבל היום אחרי המון שנות טיפול, אני כבר לא במקום הזועם שהייתי, השגתי כ"כ הרבה, השגים שהייתי משוכנעת מהגיל הרך שלא יהיו מנת חלקי. נפקחו לי העיניים, ובינתיים, עדיין לא קל, המון מאבקים, ולחץ של השעון המתקתק להספיק לפני שיהיה מאוחר מדי כי לא התחלתי את המרוץ באותה נקודת התחלה כמו כולם, אבל עדיין טיפול יציב שמלווה ותומך ומחזיק.. ואוו מרגיש לי שחשפתי כאן המון.. מקווה שאפאחד לא יזהה.. שלכם, גלי

הי גלי, אין לי הרבה מה לכתוב לך כרגע. אבל תדעי שאני מאוד אוהבת לקרוא אותך..לא זוכרת אם אמרתי לך או לא...

ריגשת אותי, גם אני אוהבת לקרוא אותך 3>

תודה ...כל כך דייקת בחוטים דקים ואמיתיים ..מרגשת . חיבוק עם נכון לך

הי אביבוש, איזה כיף מה שכתבת לי, מוכנה לחיבוק רק אם את מוכנה לקבל אחד בחזרה ;-)

גלי יקרה מאד, רק רוצה להגיד: אהבתי. עוטפת, סוריקטה

אני גם אוהבת! ועוטפת!

וואו! כל הכבוד אבל.. אני לא בטוחה שבאמת הייתה כזו מפלצת, את יודעת זה הולך פיפטי פיפטי, וממשיכים הלאה את לא צריכה לקחת את כל האשמה עליך, היו עוד כמה גורמים זעם הוא לא הפתרון, נכון ממשיכים הלאה את מלחמת הקיום, אבל את רחוקה מלהיות מפלצת

הי סאנדי, אם היית יודעת מה עשיתי לה בשנות הזעם ומה עשיתי למטפלים אחרים שלי, אני לא כ"כ בטוחה שלא היית חושבת שאני מפלצת.. ככ היה קשה להם מולי שהיו צריכים לשלוף את התותחים הכבדים.. משטרה, עורכי דין... בתקופה האחרונה נורא רציתי לפגוש אותה, להראות לה שאני במקום אחר, להתנצל, אבל בעיקר שהיא תראה בי משהו אחר. היא סרבה להפגש. אני מבינה אותה.. אבל עצוב, היא כ"כ משמעותית לי. עדיין.. תמיד..

ואני כבר חשבתי לפי הכותרת שאתה מצטט לי שיר. לא נורא, אני אקשיב לו לבד בחושך ;-)

הבן שלי, בבת עיני, שאין יום שאינו מתקשר אלי מהבסיס, שאי אפשר לאהוב יותר ממה שאני אוהבת אותו, התקשר וסיפר ודיבר, ורצה תגובה, ובגלל שהייתי תקועה בחלק הראשון של השיחה שהדאיג אותי, נתתי תגובה לחלק השני, בלי קשר, שיש בה לפגוע בו עד הסוף, ואפילו לא שמתי לב. הייתי כל כך מודאגת ממה שסיפר לי בתחילה. ואחרי שדברנו חצי שעה ונפרדנו, עשר דקות לאחר מכן הוא מתקשר, ואומר שלא הבין למה אמרתי כך וכך וכך, והוא חוזר על מה שאמרתי, ואני רוצה שהאדמה תבלע אותי ומה שמגיע זה לי הרג, חנק וסקילה בשביל לומר את מה שאמרתי, והצלחתי לשבור את לבו לרסיסים, וניסיתי לתקן, ובקושי הצלחתי, ואחר כך התקשרתי אני שוב, והוא בכה ואני בכיתי, והוא ניסה להרגיע אותי שהכל בסדר, אבל אני יודעת שהכל לא בסדר, והוא בקש ואתחנן שארגע כדי שאוכל לישון, ואמרתי לו שרק עם כדורי הרגעה, אז הוא צחק, ואולי זה קצת יפוגג את מה שפגעתי בו, ואיך יכולתי להיות כל כך אטומה, איך לא שמתי לב מה שאמרתי, איך איך איך, איך לא הבנתי, איך אמרתי מה שאמרתי, ואם לא היה חוזר ומתקשר אפילו לא הייתי יודעת כמה פגעתי, הוא כל כך קרוב אלי, מספר את הכל (עד כמה שאני יודעת) אני הבן אדם שהוא הכי מספר לי כל דבר, איך יכולתי כך להגיב??? למה זה הגיע לו?

נסעתי היום שלוש וחצי שעות לכל צד, כדי להגיע אליו, להביא לו בלי סוף דברים טובים, לחבק אותו ולהגיד לו שמי שעושה פיגוע צריכים לנטרל אותו, וזה מה שהיו צריכים לעשות לי. הייתי חייבת לחבק אותו, ולראות אותו מחייך, אמר לי שהוא עצוב בגלל משהו אחר, שאני לא יכולה לעזור בו, אבל אני מקווה שהצלחתי למחוק את הדיביליות שלי אתמול

היי יקרה, כן זו אני מפעם..כותבת לך בהודעה חדשה לוודא שתראי את זה. אני בסדר..עברתי המון כולל אשפוזים שזה היה השיא עבורי אבל הרבה מאחוריי...ברוך השם! אני אומנם לא כותבת פה אבל נכנסת לקרוא..ומתעדכנת..שולחת חיזוקים וחיבוק וירטואלי, אם אפשר :)

שאת בסדר עכשיו...תודה על החיזוקים וחיבוק חזרה :) אם יתאים אשמח לשמוע קצת יותר איך את..

ההשלמה הנפשית הזו שלי לא הגיעה מייד. בערך בגיל 24 היה לי את האומץ לומר עד כאן ולא יותר... אבל כעסתי, נורא כעסתי, הכעס בעבע בי למרות שלא הוצאתי אותי על האשמים. זוכרת שנים שרבתי עם אמא שלי על אלף שטויות, הייתי יכולה להרים את הגג בשביל דברים שנראו מה בכך, אך אני ידעתי שזה הכעס הנוראי שלי על מה שעוללו לי, לפעמים לא הייתי יכולה להסתכל עליה. אבל כשהיא בגרה וגם אני בגרתי הגעתי לתובנות אחרות, ויכולתי לראות עוד פרספקטיבות, אבל בהחלט שהיו לי שנים לא קלות בכלל עם הכעסים על מי שפגעו בי. הדבר היחידי שהצליח להביא קצת מזור לנפשי הפצועה באותן שנים, היה כאשר אני נהייתי אמא, וראיתי כיצד מה שהיה חסר לי יש לילדים שלי, ואז הרגשתי כאילו ושמו לי רטייה על פצע מדמם, כאילו דרכם יכולתי לראות את אור השמש והילדות, ועם כל זה, עדיין היו לי שנים שקשה היה לי מאד לסלוח, ולהמשיך הלאה.

דובר כאן כמה פעמים על סגירת מעגלים, עד עכשיו לא הגבתי לזה, כי יש לי פרספקטיבה אחרת. זוכרת שישבתי אצל המטפל שרצה לעשות אנליזה ושאלתי אותו, ומה תעשה, תייצג את המקום של הורי, של סבי וסבתי של הדודים? ומה תעשה? תחזיר לי את הילדות האבודה שלי? התשובה שלו הייתה "וואו כמה שאת צינית!" אבל זו האמת, את הילדות שלי לא יחזירו לי, וסגירת מעגלים? לא זה מה שיתקן את העוול. אמא שלי כבר מבוגרת מאד, היא צלולה אבל מדי פעם מעורפלת. לפני כמה חודשים כשהגעתי אליה, היא הסתכלה עלי חזק ושאלה: "סנדיי, כשאת היית ילדה, האם היה כך וכך?" עכשיו השאלה הזו היא ליבת הצרות שלי, בשאלה אחת היא בעצם סכמה את המקור לאשמה שלה בעושק הילדות שלי. הסתכלתי עליה, ראיתי את העיניים שלה מתחננות לשמוע את תשובתי, חבקתי אותה ואמרתי לה "אמא, מה פתאום, בחיים לא, הייתה לי את הילדות הכי מאושרת בחיים שלי, ואת היית האמא הכי טובה שיכולה להיות, הלוואי ואני הייתי יכולה להיות אמא כל כך טובה כמוך! כל החיים שלי היו כיף אחד גדול! תמיד, תמיד הייתי מאושרת והייתי שמחה." ואז אמי נשמה נשימה עמוקה, נשימה של רווחה והיא אמרה לי: ככה גם אני זכרתי את הדברים, אבל לא הייתי בטוחה, ורציתי לשמוע ממך. אמרתי לה, שזה לא ידאיג אותך לעולם, תמיד עשית אותי רק מאושרת, אין על הילדות שלי. היא חבקה אותי עם ידיים חלשות ורועדות ואמרה, אני תמיד כל כך אהבתי אותך, תמיד יותר מכולם. אז מה היה יוצא לי אם הייתי 'סוגרת אתה מעגל', וזורקת לה בפרצוף בדיוק מה היה? לראות את הפנים הנינוחות שלה, אחרי מה שאמרתי, סגר לי יותר מעגלים מאשר כל אמירה אחרת, אין לי כל רצון לזרוק לאף אחד בפרצוף את מה שעשו לי. זוכרת בגיל ההתבגרות, שניסיתי לעשות זאת פעמיים עם אבי, זוכרת את הבכי ההיסטרי שלי, בכי ללא שליטה, זורקת לו את הכל, רוצה תשובות, ומבקשת שינוי, זוכרת אותו מחבק אותי, מבטיח שהכל ישתנה, ו.... נאדה, כלום... מה שהיה הוא שיהיה. בגרתי מאז, אלוקים החזיר לי עשרת מונים על כל הצער שהיה לי קודם, אלוקים פיצה אותי. אני מאמינה שלכל אדם יש את סאת עוגמת הנפש שלו בחיים, וגם את סאת האושר, יש מי שמנהיג את הבירה, ודואג לעשות את האיזונים, אף אחד לא יכול לשנות את השנים הקשות שלי שגזלו ממני את כל הילדות, אף אחד לא יכול לשים על סוויטש ולשנות את מה שהיה, אי אפשר להחזיר את הגלגל ולתת לי שנות ילדות חסרות דאגה, כאשר בעצם אף פעם כמעט ולא הייתה לי ילדות, אבדתי אותי לגמרי בגיל שמונה וחצי, אבל גם קודם לכן היו בקיעים, שנות הילדות שלי אינן, וגם להביא את כל הנוגעים בדבר להכרה לא ישנה את המצב, מה גם שחלק נכבד מהם נמצאים כבר בעולם אחר, אז מה נשאר? אז לפחות עושה לי טוב לדעת שאמי הישישה נחה דעתה, והיא מפנטזת מחדש את העבר, מוחקת מהתודעה כל מה שהיא יודעת שלא היה נכון, ומשכתבת את ההיסטוריה, אני שמחה בשבילה, רוצה שתחיה את השנים שנשארו לה עם הרגשה טובה, ולא עם מצפון. זה מה שנכון לי, לא אומר שזה נכון לכל אחד, יש כאלו שמרגישים שצריכים לסגור מעגלים. רק רציתי שגם הקול הזה ישמע, ויתן עוד כיוון לחשיבה. יש לי מה לומר על טענות של בנות מדוע האמהות לא באו לעזרתן, אבל זה בנושא אחר לחלוטין ולא שייך לפוסט הזה.

הי סנדיי, אני חושבת כמוך פעם ניסיתי לעמת את אימא שלי עם תחושות קשות שיש לי ממנה כבר הרבה שנים, וזה היה מיותר ורק פגע בה. היא לא מבינה וכנראה לעולם לא תבין עד כמה ההתנהלות שלה בעבר ובהווה פוגעת בי. אני לומדת להשלים עם המצב - שהיא כך וזהו זה... וכן, זה עצוב ופוגע מאוד. ומאוד מאוד חסרה לי הרגשה של אימא מבחינה רגשית. והיום, לא אכפת לי שאמא שלי תחשוב שהיא "אם השנה" אם זה עושה לה טוב. במידה מסויימת, גם היא הפסידה אותי. והכלות\אחיניות\אחיות שלה, שאותן היא אוהבת ומעריכה ואיתן היא כן אוהבת לדבר, הן לא הבנות שלה כמוני..אז כן, באסה גם לה.

אני אוהבת את אמי מאד, אני חושבת שהיא עשתה המון טעויות אני חושבת שיש לה בלי סוף באגים אני חושבת שהיא פעלה עם רגש בלי שכל אני חושבת שלא היה לה ייעוץ נכון אני חושבת שהיא שכחה שאני ילדה קטנה ולא אמא שלה אני חושבת שהיא לא הבינה ממש את המשמעות של מה שהיא עשתה אני חושבת שהיא פשוט לא הבינה על איזה כתפיים היא זורקת את הכל אבל אני כן אוהבת אותה, אני כן עושה כל מה שאני יכולה כדי לשמח אותה היו לי שנים קשות שנים שהיה לי קשה לדבר אתה בכלל, כי הייתי מלאה בכעסים כשאמי הייתה צעירה לא היה שייך לדבר אתה היא הייתה נכנסת להיסטריה, צורחת, דופקת את הראש בקיר, ומאיימת בהתקף לב, סרטן, וכו', בכלל לא היה עם מי לדבר. עכשיו הרכבת נסעה ואתה הילדות שלי אבל אני כן אוהבת אותם

"יש בזה אצילות נפש רבה, לא לצער אדם זקן ותשוש" אהבתי מאד. את אשר עשתה לי אמי (וגם אבי) הבנתי רק בטיפול, לאחר שנים. לא יהא עימות בכל מקרה, וכך נכון לי. וכמו שאמרת את העבודה עשיתי מול עצמי. היום, וכבר שנים, שאיני בקשר זועם עם אף לא אחד מהם. אחי, החכם והאהוב, נוהג לומר - נפרדתי כבר משניהם. ואני מבינה. יום נעים, סוריקטה