פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי,כתבת לי, "לגבי התקיעות - חוששני שאין לי בשורות. זה הנושא, זה הסיפור וזה הטיפול שלכם." ואז בתשובה נוספת,כתבת, "זה נשמע ממש תקוע, ואיני מצליח לראות איך את יכולה לצאת מהפלונטר הזה ככה". אז..,מצד אחד אתה אומר,שהתקיעות..,זה הנושא וזה הסיפור,וזה בעצם הטיפול שלנו.ומנגד..,שזה נשמע לך ממש תקוע,ושאתה לא רואה איך יכולה לצאת מהפלונטר הזה ככה. אם כך,שבעצם זה מצב אבוד..., ???

וכשמך קרן אור ..תזכרי שתמיד תזרח השמש שוב .לטיפול זאת שאלה שאת והמטפל שלך צריכים לשאול..תבדקי עם עצמך את בפנים יודעת את התשובה . ... אבל לחייםמיש תמיד תמיד טעם

כמה כאב וקושי... לא רוצה שתשארי לבד. תהיי איתנו כאן כמה שמתאים וטוב לך. גם אודי כתב לך באחת ההודעות ומקווה גם שתוכלי למצוא מטפל וטיפול חדש שיאפשרו לך לנסות להמשיך בדרך. ומצטרפת גם לנטע על ההתפעלות שיחד עם הקושי שלך את מצליחה להמשיך להעניק לאחרים. יקרה, הלוואי ויוקל לך. חיבוק חם ועוטף.

אני פשוט אוהבת אותך . את לא מבינה כמה את דוגמא עבורי לטיפול שנגמר באהבה ופשוט עשה לך טוב. את כל כך צומחת שזה פשוט מדהים ונפלא ..אני מתפאלת מהדרך שלך . תודה יקרה

איך ריגשת אותי עכשיו. את ההודעה הזו כתבתי מהפלאפון ולכן לא קיבלתי עליה התראות למייל... והנה עכשיו אני רואה מה שכתבת לי, רגע לפני שנרדמת. והמילים שלך מחממות מאוד! את לבי. אז שיהיו לשתינו ולכולן כאן, חלומות נעימים והמשך שבוע טוב.

לא התכוונתי לצער אותך... המחשבה שחלפה בראשי הייתה שהספרים היו חסרים רק מפני שהם נקנו ואזלו. אחרת לא הייתי נכנסת לספר לך זאת. עכשיו אמנם שישי, אבל מאחלת לך שבוע חדש ומבורך.

אתה לא בא וההודעה של התוקפנות נמצאת פה למעלה צורחת

רוני יקרה, ראשית, מאז שסיפרת שיש לך כלבה מדהימה הצלחת להמיס את לבי, ומהמשבצת הזו לא פשוט להזיז אותי. ראי – למיטב הבנתי, בכל אחד מאתנו ישנם חלקים תוקפניים. כן, אפילו מאד. (גם בכלבים, אגב, אם גם בהם עסקינן) ואיכשהו נראה לי שהם תמיד מצליחים לבוא לידי ביטוי. גלוי או סמוי. אדרבא, יש מצב, שככל שמנסים להדחיק אותם, כך הם מנסים לפרוץ יותר. החוצה או פנימה, או שניהם. לעתים מקבלים ביטוי של מחלה גופנית ואפשרויות מאפשרויות מגוונות. בעיניי – חשוב להכיר ואולי גם להשתמש נכון בפילטרים. אספר כאן לכולם קצת על הפגישה האחרונה שלנו. של המטפל ושלי. הייתה זו מהפגישות שלא כיף בהן. ודווקא אלו, עפי"ר הן המלמדות יותר. ודיברנו, נחשי על מה, דיברנו (גם) על תוקפנות... וגם על בלבול בין טוב לרע. זה קצת מתקשר לי למשהו שלפעמים אני רואה, למשל, בפורום. הציפייה מאודי שכאן ועכשיו יאמר בדיוק את המילים המדויקות. יפיג מתח במילות קסם. ואודי, בהיותו אודי, בוחר במילים שלו. מתמקד, אני מניחה, בנושאים שתופסים את תשומת לבו. ואנחנו, אנחנו לפעמים שוכחים שהוא כאן כבר שש שנים, ולא תשובה אחת היא היא שתחולל פלאים, אלא הקשר שכבר נבנה. הרצף. ולא זו בלבד, אלא שיש גם טיפול ו/או חיים אחרים ברקע. ומדוע הזכרתי זאת – כי, ייתכן, שציפייה, דרישה כזאת מאודי / מטפל / מישהו – יש בה רמת מסוימת של תוקפנות. וגם – הייתי שואלת – האם כשאודי, לענייננו כאן, עייף או עסוק – האם נחליט לקחת יותר אחריות ולהחזיק את עצמנו יותר, או שנבחר להישען על החלקים החלשים, להתפרק ולבחור להפגין את זה. כששלחת את ברכת יום ההולדת לאודי – הצלחתי להתבלבל, עמך הסליחה. לא ידעתי מה ההקשרים, מהיכן. זה מה שקרה. במקביל, אודי גם בחר לפרסם, אז התבלבלתי עוד יותר... מסכימה איתך שעיקר התוקפנות היא שלנו מול עצמנו וזה שי הכי נורא... מאחורינו? האין זאת? שבוע חדש, אוהבת, כתבת לרוני, אבל, כמובן, שכתמיד, דבריי הם לעיני כולם. סוריקטה

רוצה לאחל לכם שבת רכה,נעימה,מלטפת ,מוארת ונעימה.. וסוריקטה, שתרגישי ממש ממש טוב, והילה שיהיה לך קל יותר בלימודים וגם כלכלית ועם הילדים שיסתדר לטוב.. וחנה,שהעניין עם הקבוצה הזו... ותמצאי כבר בן זוג אחלה.. ואביב.. וואוו.. לכמה כוחות את נדרשת עכשיו.. וואוו.. עם כל התזמורת ללא מנצח/ת חיצוני.. ועוד עם מבחנים ועבודות של סוף סמסטר.. ומיכל יקרה !! בבקשה, אל תעלמי.. ושירה, איפה את ? את חסרה.. וסנדיי.. ומיקה וגלי וגלית ועופרה וגולם ונטע ואיה וסנופקין וסיגללל ורוני יקרה.. מקווה שאת לא כועסת עלי שפתחתי ושאלתי לגבי אודי עם היום הולדת.. את מקסימה ! ואודי היקר, האהוב, הנדיב,הרגיש שמלווה,תומך,מאיר,מעיר,מנווט ומאיר לפעמים עם פרוז'קטור,לפעמים עם נר... :)) לכולכם שבת טובה ,רכה ומוארת.. וגם לכל מי שכרגע אינני זוכרת.. לכולכם שבת טובה..

שתהיה לך שבת נעימה וחמה יקרה.

במבי יקרה, ניצלתי את סוף השבוע למנוחה יחסית, נקווה שתתרום לי. אנ'לא רוצה להיות חולה. ויש עוד חלקים בנפש שלי שחולים ודורשים טיפול, ואנחנו עובדים מתוך אמונה שאפשר עוד להחלים. העניין הזה משרה עליי עצבות שהיא. עכשיו מתחיל שבוע חדש – שיהיה שקט, לעתים מתחת לפני השטח ישנה התרחשות והיא עולה וצומחת לפני השטח בבוא העת. אולי לקראת ט"ו בשבט נראה ניצנים? מה נבחר לשתול? במבי הזכירה אותך, וחשבתי עליך, מיכל יקרה, מוצאת את עצמי במקום דומה לזה שאת מזכירה כאן לעתים. יש רגעים כאלו שאני לא מבינה מה הולך. המוח כאילו מטמטם את עצמו. ומיכל, את לא טיפשה, גם לא כזאת חלשה, ואת יודעת יפה מאד לראות דברים. אממה, לפעמים נכנס ה'שדה המת'. הוא לא הכל, אבל אפשר לפחוד כשהוא מסתיר. ואז בא הרצון לברוח. את יודעת, כל אחד מאתנו, ברגע זה או אחר נמצא במקום עשוי יותר או פחות מבחינה נפשית, לעתים מחובר, לעתים מפורק. אני מאמינה שכל אחד ייקח על עצמו את מידת האחריות שהוא יכול, גם אם הזולת שמולו פחות מוכשר בזה. ונכון, זה לא פייר. שבוע טוב ונשיקות, סוריקטה

איזה צד בדיוק לא יודע לקחת אחריות? הצד שלי יודע מצוין לקחת אחריות, כאשר יש לו אחריות, אז עם כל הכבוד את טועה לחלוטין.

הי אודי, בנות כאן כתבו שהיה לך יום הולדת, והיו שברכו אותך אני לא ברכתי אותך..ולא כתבתי כלום.. הרגשתי מוזר לכתוב לך, למרות שאני דווקא כותבת כאן לא מעט. פשוט לא הייתי מסוגלת לכתוב לך דבר. קשה לי להיות נחמדה לגברים סמכותיים. ואתה הרי בעל הסמכות כאן. המטפלת קוראת לזה "חשה מאוימת" (לא ממך כמובן, אלא כקולקטיב) אני קוראת לזה: "איכס, אני שונאת אותם!" אני חושבת שזה מאוד מאוד מגביל אותי בעבודה שלי. וגם לגבייך וגם לגבי העבודה - אני מרגישה שחבל.

הי מיקה, מעניין... אני מתייחסת לאודי כאל שותף, חבר, אדם, שמתבונן לגמרי בגובה העיניים. לא נראה לי שאני תופסת אותו כבעל סמכות. והוי, אודי, הלוואי ויכולתי לשתף כאן במחשבותיי (הטובות מאד!) הקשורות לתאריך יום ההולדת שלך, אך הן מסגירות מידי את המציאות שלי... תבורך, איש צעיר, שלכם, סוריקטה

אודי, אני מרגישה שאתה כל כך משתדל לענות בדיוק לכל אחת. המקום הזה הוא עוגן בשבילי. בפרט כשאני יוצאת מפגישות קשות זה עוזר לי להחזיק את הבין לבין. תודה על מה שאתה בשבילי.... ומזל טוב ליום הולדתך, באיחור... אבל אפשר לברך? בריאות ואהבה לך ולבני משפחתך, והצלחה בכל אשר תעשה.. באהבה, הילה

שלום, אני מקווה שאני שואל בפורום הנכון.. אני בן 25 בריא באופן כללי אבל יש לי בעיה - מדי פעם אני חווה רעידות בגוף. לפעמים אני מרגיש שהמקור הוא בראש ולפעמים מהחזה או הידיים. זה מרגיש כמו תחושת "ניעור" כזאת לא נשלטת. (אולי רלפקס..) זה קורה לשבריר שניה ונעלם, לא משהו מתמשך. רוב הזמן הרעידות האלה מגיחות אחרי מחשבה מסוימת. אני די בודד, סובל מחרדה חברתית, הומו בארון, לא מסוגל להיות עצמי ולא בטוח שאני יודע איך להיות עצמי. אני נלחץ מאנשים כאילו שהם יותר טובים ממני, סוג של רואה בהם סמכות מסיבה לא ברורה.. לא הייתה לי מעולם זוגיות או אהבה, אני מרגיש נכה ולא מפותח רגשית. אני יודע שאני לא טיפש אך מרגיש מאוד ילדותי לפעמים, כאילו לא נמצא בתדר של כולם. בכל מקרה, לצערי, למרות הרפורמה בבריאות הנפש אני לא מצליח למצוא פסיכולוג באזור המגורים שלי שמקבל אליו לקליניקה. אני ממש רוצה לשפר את מצבי. האם יש קשר בין הרעידות האלה למצב הנפשי שלי? אם כן, יכול להיות שזה מעיד על בעיה חמורה יותר (או פשוט אחרת) מחרדה חברתית? ואיך אני יכול לנסות לטפל בעצמי? אני מרגיש כלוא, הזמן עובר ואני מפספס את השנים היפות שלי בזמן שכולם מתפתחים וחיים את חייהם. סליחה אם הארכתי והמון תודה על כל תגובה שהיא!!

ואם בעצם יוצא שהטיפול כביכול,והוא..,הופכים להיות הדבר המרכזי של חיי,מעסיקים ללא הרף,התלות כמובן גדולה,כולל התסכול,אז זה בעצם הפוך מהמטרה הטיפולית, לא כך??? ועל אחת כמה וכמה שגם לא מצליחה,כבר לשתף בכלום ושומדבר . ולדבר כמן בן אדם נורמאלי. ויוצא שהכל רק מסורבל ובאיזה סבך תקוע ומתסכל, של.. קשה בלעדי זה,עד בלתי נסבל,וקשה כלכך עם זה...,ולא נסבל. ואני נשארת תקועה ודחוקה ומכווצת ,בין לבין,ומרגישה את זה ממש פיזית,ובלי יכולת לנשום , מרב שמעיק נורא. כשהדיבור נעתק בתוך כל הזעם הזה.והנה עוד דקה והשעון יורה לסיים..., אההההההההההההההההההההההההההה

יש ארגון בשם טראומה ודיסוציאציה ישראל (ט.ד.י). באתר שלהם תוכלי למצוא רשימה של מטפלים החברים בארגון ומומחים לטיפול בנושאים אלהhttp://www.tdil.org/index.php/rss/96-2011-08-12-06-45-11 קוראת אותך, חושבת עלייך. החזיקי מעמד. איתך, שירה

זה האתר הראשון שחרשתי ...מי שכבר נמצא באזור שלי . אחד מלא שני לא מטפל בקליניקה רק בציבורי בכמוני שלישית גדול עלייה אבל תודה שחשבת עלי

אולי תשלחי אימייל לראש הארגון ותבקשי עזרה במציאת המיועד/ת, בהנחה שלא כל המטפלים רשומים שם, ויש להם את הקשרים לעזור לך למצוא. שלך שירה

שבסוף אני תוקפת את עצמי יותר מכולם ואז אני קורבן כבר לא יודעת של מי

יקרה ואהובה.. רוצה להגיש לך כוס תה, לכסות אותך בעדינות ולשבת לידך.. רוצה מאוד שתרגישי טוב.. איתך יקרה, במבי.

תודה יפה שלי, כתבתי לך למעלה - נחתי בסוף השבוע. שתיתי תה מכל מיני סוגים :-) אלך לרופאה (מוי כיף) ואולי לכמה בדיקות. נפלה עליי גם חולשה נפשית זמנית, פחות חיבור וריכוז, פגיעות (שתמיד קיימת מאד), אבל קצת הורגשה באופן עוצמתי יותר, כמו פעם. תודה שאת איתי, שלך, סוריקטה

אודי, אני לא מצליחה לזקק קול אחד שיאמר משהו ברור. עטופה בתוך רעש אני מתנהלת כמו בהתקף חרדה מתמשך הכל בוהק ומסתחרר אני משתדלת לצוף לתפקד אבל נמנעת ומוצאת את עצמי הולכת ומסתגרת יותר ויותר. גם מפניו. שירה

היי אביב קוראת אותך ומתפעמת מנין הכוחות להיטיב כל כך? יש כאן אנשים חדשים שבקושי הצלחתי עד עכשיו להכיר ולתקשר... ואת ניגשת פרח פרח משקה ומחבקת.. כמו ילדת שמש כזו שנותנת ומעניקה ומעצמה לא מחסירה... מאחלת סופש מיטיב וממלא הילה

עניתי לך ורואה שלא עלה ..אז רק להגיד תודה אהבתי את התאור אבל את יודעת גם הפרחים מחייכים אל השמש חזרה ...אז בנתינה אני מקבלת חזרה כוחות ואהבה חיבוק ענק

היי יקירה רק היום ראיתי שהגבת לי שם בעץ של הסטטיסטיקה:..... קודם איחולי החלמה מכל הלב... בקשר לנס הרפואי ריגשת אותי מאוד אני לומדת היום ולאט לאט מבינה בעצמי שדברים כאלו כמעט ולא קורים... ובאשר אלייך... לאחרונה חווה אותך יותר, כלומר יש יותר סוריקטה כאן בפורום... מספרת על עבודה עם ילדים של אחרים... על הקשר עם המטפל... עליי עוברים ימים לא קלים, מרגישה שמקום הלימודים לא מתאים לי, וצריכה לקבל החלטה. חשופה לתוקפנות דוקא מהמקום של-עבודה סוציאלית. מקום שאמור להיות כה רגיש ואכפתי. זה מאכזב אותי כל כך, כי רק ציפיתי וייחלתי למקומות רכים יותר מחיי. סופש רגוע וחמים, שלך הילה

הי הילה חביבתי, שמחתי לקרוא על חווייתך אותי כאן, ותודה על האיחולים הלבביים. שומעת שאת מדברת על תוקפנות שאת חווה דווקא במקומות בהם היית מצפה לרוך. ומעניין. אצלי, למשל, בחיים האמתיים ה'רגילים' אני חווה פחות תוקפנות מאשר אני חווה, למשל, כאן, בפורום. לכאורה פה אמורים להבין, אבל הנוכחות פה, שהיא בעצם כל אחת לבד מול המחשב, בדרך כלל במצבי חרדה, נדמה לי, מגדילה מאד את הרגישויות, והחוויה, שלי, לפחות, היא של משהו מרוכז יותר. גם בטיפול - בכלל לא רק רך, וכנראה שלא נכון לצפות לחיות בו ולשם רק על רגע אשליה של עטיפה, ערסול, חזרה לרחם וכד', אלא גם ללמוד לעוף, להיות עצמאי ולהתחזק. העניין הזה, כפי שאני מכירה מעולמי, כרוך בחרדות בסיסיות. מחשבות של תחילת שבוע, שלך, סוריקטה

לא יודעת לכאוב זה הדבר הראשון שאני הולכת לשנות. יודעת לתאר מה בפנים כואב קשה ולא יודעת לכאוב להרגיש באמת מעבר לדקה שתיים . מפחדת מהכאב גם כאב פיזי הכי קטן מעיף אותי פשוט לא יודעת לכאוב שמגיעה למשהו כואב נסגרת מתכדררת או הופכת לילדה בת ארבע ..זה היה גורר תגובות מצידה והרגשה לא מוכלת מצידי ואז כעס ותוקפנות במקום לבכות להגיד קשה לי לדבר את הכאב האמיתי . גם עכשיו כל כך לא יכולה לגעת בכאב האמיתי מעבר לפרידה הזאת שהשלמתי איתה או הדחקתי .מה שבאמת קשה זה ההבנה מי אני מה אני ואיפה הייתי ...כל הסיפורים היפים שסיפרתי לעצמי עכשיו הכל מובן וברור ... אודי איך נותנים לכאב הזה להיות בלי להתפרק להבנה מה הייתי עבור אבא . אודי איך מעכלים את זה ...שאני הייתי ...וזה לא סתם מילת גנאי זה פשוט מה שהייתי שנה אחרי שנה עד גיל ממש מאוחר מנתקת את עצמי וזוכרת רק כמה הוא קול וגזעי ...וכשנילחמתי זה נהייה גרוע יותר ... הייתי ילדה נערה עובדת אבל איזה עבודה . ואודי אם זה קשה מידי לכאן תמחוק ואל תעלה לא רוצה פגוע באף אחת זה פשוט יותר מידי ואני ....נחנקת ...

כדי לחפש ספר עבור מישהי. התעניינתי וחיפשתי אם יש את הספרים שלך, אז המוכר אומר לי שאין להם את שלך אבל יש עוד ספרים על היפנוזה,ואם אני רוצה לראות? עניתי שלא(: זו לא הייתה חנות ספרים רגילה. אח"כ נכנסתי לאחת מהרשתות וגם להם לא היה, בדקה במחשב, ואמרה שיש רק בשכונות המרוחקות, או בכלל מחוץ לעיר... סתם, חשבתי עלייך היום ורציתי לספר לך. שתהיה שבת רגועה ונעימה(:

משהו באווירת סופ"ש משרה עליי עצב מסוים. אולי לעצמי יכולה להסביר. היום בטיפול, מבלי שביקשתי, קיבלתי ממנה מחמאה(: אמרה שאני אמיצה. אבל אודי, לא מרגישה ככה. זה טוב שהיא רואה אותי גם בקבוצה וגם בטיפול, כי יש שוני לא קטן לדעתי. השבוע בקבוצה, די השתתפתי. בעיקר כשפנו אליי. אבל לא רק. קשה לי עם אחת המשתתפות. דיברתי עם המטפלת על זה וחשבנו איך בכל זאת אפשר. יצא שבפגישה האחרונה, אותה משתתפת לא הגיעה ובכל זאת כשפנו אליי, הרגשתי לחץ בגוף "והכרחתי" את עצמי לדבר ובאמת שהצלחתי. ובטיפול- עדיין קשה. נעלבתי ממשהו בעבודה, והדמעות יצאו באותה השנייה שזה קרה, ואני פשוט לקחתי את הדברים שלי ועזבתי את המקום. לא יכולתי להיות שם. ולא הצלחתי בטיפול לומר לה ממה בדיוק נעלבתי, אולי כבר לא זוכרת בדיוק את המילים, אבל בלי קשר לא מסוגלת. כשדיברנו בטלפון אמרתי לה שאולי בפגישה שתהיה לנו, זו שהייתה היום, אכתוב לה, אז היא ענתה שאולי אצליח להגיד. ואני ידעתי שלא. כי יש דברים שאני לא מסוגלת. אפילו קצת לכתוב ואז לדבר יכול מאוד לעזור. ושמחה על זה שהיא גם בקבוצה וגם בטיפול, כי היא לפחות יכולה לראות אותי במקומות שאני שונה בהם, וגם כי להסביר לה מה היה עובר עליי בקבוצה לא היה לי פשוט. ועדיין בטיפול, מוצאת את עצמי בחלק מהזמן מתכסה במעיל שלי או משהו. אין ספה ולא שמיכה... לא פייר ): אבל זה באמת טיפול אחר. אני מרגישה פחות את התלות אני חושבת, ובכלל איך שמתנהל הטיפול עצמו ג"כ שונה.

מנסה לעשות הכי טוב שיכולה ומרגישה ששידרתי תוקפנות שחוו אותי כתוקפת???? זה לא משהו שאני יכולה לעמוד בו

די מבאס מבינה את המקום הזה ...אין לי מושג לי אין כלים לשלוט הלוואי והיו לי ממש לא יודעת איך לשבור את האוטומט...חיבוק ניראה לי שכבר פחות מפחיד לך

מרגישה קצת אשמה... לא הבנתי מאיפה כולכן יודעות שיש לאודי יום הולדת והרגשתי עם זה רע.. איך זה ש"רק אני לא יודעת" איך זה ש"רק אני לא בעניינים" הרגשתי "בחוץ" ..הרגשתי עם זה רע ולכן שיתפתי את אודי.. אני לא פותחת את הפייסבוק של אודי.. אגב, בעקבות מה שאמרת (וגם נטע) פתחתי את הפייסבוק של אודי ולא מצאתי מילה לגבי יום הולדתו.. רוני, לא חושבת שאי מישהו חשב עלייך פה בהקשר לתוקפנות.. כל כולה ,ראית שיש לאודי יום הולדת, את אוהבת אותו /מעריכה/מוקירה/מכירה תודה... הרגשת צורך לאחל לו. אם הבנתי נכון ,כך גם אודי פירש וקיבל את האיחולים שלך.. איך אודי אמר ? "זה היה אפילו נחמד" צר לי וגם כואב שכך את חווה.. ואולי את בכלל מתכוונת לחייך במציאות החיצונית ולא בפורום ?... במבי.

אני זכרתי שגם שנה קודמת אחלו לו, או זאת שלפניו...

אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה מעצמי, מהטיפול. מרגישה לא מאוזנת. רוצה קרוב וכשקרוב רוצה רחוק, הכי רחוק שיש. וכך גם להפך. שבת שלום Aya

אני לא מסוגלת..,ובטח לא כרגע בכל המצב החנוק הזה שנוצר, להגיד לו,למשל.., אני מקנאה באשתך,בזה שיש לך איזה זוגיות,ילדים,משפחה משלך,בזה שהאנשים החשובים ביותר בחייך זה הם, בזה שאני.. ,ועם כל הכבוד,והאכפתיות והמחשבה שאולי יש לך עליי וגם מעבר..., "עבודה", וכך זה גם ישאר,כי זה מה שזה.ושנגמר לי הזמן,צריך לעצור...,ואתה מתנקה ממני לשאר עיסוקייך וחייך האישיים.עד לשעה הבאה שלי....,(וגם אם האסמסים לא פוסקים...כי מכורה.) והכל בעיקר רק מביך אותי,ובתוך כל הבדידות שלי, גורם לי להרגיש עלובה, וכשאני במצב שכזה, ופאטתית.וגם...,אם יש חשיבות לדיבור, אני לא מצליחה לעשות את זה, וכשאני היחידה שגם נחשפת, וגם אם זה מה שנקרא כנראה טיפול. לא יודעת...,ככ מבולבלת כבר עם הכל. ומה כן ומה לא, ומה רוצה ומה לא,כולל ממנו, ולאן.....כל זה הולך, בתוך כל העמימות הגדולה והחנק שמאיים לגמור אותי פנימה בדממה.

הי אודי ואם הרי הייתי יכולה להסתובב..,או להחנות בצד, ולהנות ממה שיש שם..., הכל היה הרי כביכול טוב..,ובטח לא מתסכל. אבל מה קורה.., כשהכל תקוע.מעיק ככ.מתסכל ככ. סוגר ככ. חוסם ככ. לא מאפשר. ואני נחנקת פנימה ,והוא יושב מולי..,מביט...(שזה בכלל בלתי נסבל לי),ואז שוב ושוב ושוב...,מגיע הרגע,שנגמר הזמן שלי...,וצריך לעצור!!הזעם גדול ככ. המועקה בלתי נסבלת והכל רק יותר ויותר חנוק מתסכל ולא מאפשר. אז מה עושים לעזאזל ???? ואם ההרגשה היא דרך ללא מוצא...., ? והאם אני זו שצריכה להשתנות..,כדי שהתמרור ישתנה...??? אבל..,אם זה לא מצליח לי....,אז מה המסקנה שצריכה להסיק??שאבוד?? שהטיפול לא מצליח??אבל בדיוק גם בגלל כל אלו, הוא כנראה נדרש. לא?? כולל כל הניגודים הככ גדולים.ומרגישה שהכל ככ לא ברור לי. לא מובן. הכל!!! אז...??? ומה יש לי גם להגיד על זה שככ בלתי נסבל..., זו עובדה. זה בולט. זה מורגש. מה יש לי לדבר על זה מעבר,כשכל זה גם איתו,ןככ מתסכל,לא מצליחה לעשות "דיון על...", וזה רק חוסם אותי יותר ויותר.והוא יושב שם ומביט.., ואני מרגישה עוד יותר קטנה,מפודחת,כמו בדיחה עלובה,פאטתית,כשלון...,ועוד רגע הזמן שלי גם יגמר..., ואיך בכלל אפשר גם לפעול בלחץ כזה של שעון מתקתק.?? והכעס והזעם...,מכלים כבר כל חלקה טובה שעוד נותרה. ומרגישה לבד ככ. ובמעגל איימים סגור שאין לי מושג מה יהיה. כולל בכלל איתי ועם חיי. ולא יודעת גם, אם לא יש מושג מה קורה.., וזה לא פחות מפחיד.ומערער גם את הבטחון.כולל מה מרגיש כבר כלפיי...,?? והכל בהתנגשות פנימית שכזו..., של רצונות ואי רצונות,ואי יכולות ותסכול ענק. ואולי פשוט צריך לשבת ולשתוק...,עד שמשהו אחר פתאום יקרה?? כבר לא יודעת מה.... ומה כל זה אומר???????על מה מעיד?? ולמה זה ככה???? אוףףףףףףףףף

המעגל האכזרי הזה...אין לי מילים פרט להיות איתך להגיד לך שזה לא קורה רק לך ואולי זה קצת פחות יתסכל...

מחכה לך בשקט ..משהו בי מרגיש שיש הרבה מעבר לצינון ...שיש איזה קושי ,חוסר רצפה כאן במדיה ...ושהתכנסת לך ככה קצת בתוך עצמך והחיים באמת ...סתם להגיד לך שאני אוהבת אותך ומרגישה אותך מטיילת בן העצים בשקט בכמעט ריחוף של נמצאת לא נמצאת פחות להנכיח את עצמך ..חיבוק של שבת

אביב ממי, כן, התכנסתי לי קצת. ניסיתי להתרכז במנוחה כדי לצבור כוחות. גם במציאות הייתי שם פחות, פחות עבור המבוגרים בחיי, אבל בכלל לא פחות עבור התינוקות. קצת הייתי מותשת, ופחות פשוט היה לי לעשות עבודה עם עצמי. זו תמיד עבודה מורכבת ומאומצת מאד עבורי, לעבד ולהתאים את התגובה לעולם. כאן, מבחינת ראייתי, לעתים משהו ברגשות מתומצת יותר. ולפעמים אחרת. חיבוק של ראשית שבוע, סוריקטה

חיבוק חזרה וטוב שאת נותנת למי שצריך מקום זה חשוב ...

אביב יקרה, מתפעלת מהכוחות שלך. מתעצומות הנפש. את נמצאת בסיטואציה לא פשוטה, ומוצאת זמן לעודד ולהעניק לאחרות כאן בפורום. חייבת רק להעיר שאת לא חייבת פסיכולוגית שמתמחה ב DID. כל מטפל שעובד עם טראומה מורכבת יכול לתת מענה טוב. נטע.

ברור לי ממש לא מחפשת רק לגבי הdid . מחפשת מי שיהיה מסוגל להכיל גם ובעיקר את החלקים היותר קשים ושיש לו ידע ונסיון לעבוד איתם נקודתית . ובהפרעות אכילה ובגוף מחפשת מטפל שמחובר לגוף שלו שיוכל לתת לי כלעם לחבר ... ולתעצומות הנפש כן יש לי . והאמת שאני לא יודעת לכאוב ואז זה מתפוצץ בכעס בתוקפנות בחוסר שקט ...הלוואי והייתי יודעת לכאוב .....

אני מנסה להבין הכי ממקום טוב . בבקשה אודי תנסה לעשות לי שיקוף ..ברור לי שאני נמצאת במקום מובס שהופך לקרבני משהו לכן צריכה את השיקוף שלך . חשוב לי להבין את האינטרקציה בנינו מהעיניים שלך . בתחושה שלי בזמן האחרון מהרגע שכתבתי שהטיפול נגמר מרגישה אותך מרוחק אולי כי באופן טיבעי קל לך להרגיש את הכאב של המטפלת לא יודעת ...ואולי זה סתם תחושת המובסות שלי ככה או ככה מודה לך שאתה כאן כל כך משקיע וזה ממש לא מובן מאליו בעיני . אני שמחה שהצלחתי לסיים כך כי ראיתי עד כמה היא שחוקה כרגע מהטיפול בי עד כמה כל פגישה היא יותר ויותר מסתבכת עם עצמה ..לכן גם לא כתבתי כלום על ההתנהלות שלה רק שלי לקחתי את כל האשמה עלי .אבל האמת אודי שלטנגו צריכים שניים ואני מצטערת להגיד שבסוף היא כל כך לא הייתה במקום מטפל .מי שניתב את הסיום למקום טוב ומכבד זאת הייתי אני. היא לא הפסיקה להגיד לי על מה שלא עבד בטיפול על ההתנהלות שלי .בפגישה האחרונה לא עניתי לה התכנסתי בתוכי נשמתי ואמרתי לה שאני לא הולכת לשם אולי בעוד עשר שנים .ושחבל שבחצי שנה האחרונה היא רואה רק דברים לא טובים ושכחה את הימים שאמרה לי שאני מדהימה ...היא הודתה שכנראה גם היא נפלה למקום מאשים..זה עצוב אודי הכי עצוב לי שהיא נתנה עד טיפת הדם האחרונה שלה כדי שאני אצמח ובסוף מרוב שלא נישאר בה דם ראיתי אותה במקום כל כך פגיע כל כך לא מקצועי ...אודי אני הילד שראה את אימו חולה ורוצה ממנה אוכל ...אוף אודי באמת מרגישה כמו מפלצת בימים האלה . אולי בגלל זה חווה אותך מתרחק כאילו בטוחה שכולם בורחים מהמפלצת..שנים היא עבדה איתי שאני לא ועכשיו ברגע אחד ...שלא לדבר על האמון שנשבר לי .כנראה שלא במקרה היקום לא שולח לי מטפלת אחרת כי בגישה כזו אין סיכוי לאף מטפל בעולם . אודי סליחה אם פגעתי פשוט רוצה לחזור ולהרגיש כאן בטוח וריצפתי ולא יודעת איך ....

גם אצלי אבד הקשר עם מערכת הבקרה. גם אצלי אין כבר קרקע. זה מה שקורה כשלוקחים סיכונים! אמר המחנך בנזיפה, אמרתי לך לא להשתולל שם. והילד למד, לא להשתולל. לא לצחוק בקול רם. ובעיקר לא לקפוץ מעל הפופיק. יותר מדי זמן לא השתוללתי, ובזמן האחרון הילד הרע מגיח יותר מדי, הוא גורם לי לקלקל הכל. וכשהוא מגיע אני מרגישה מאד לבד ומאד לא מובנת. ואז אני עוד יותר כועסת ועוד יותר מקלקלת... כולם סביבי עושים תוכניות גדולות. גם אני רוצה, אבל אני לבד. קשה פי כמה לעשות תוכניות גדולות לבד. מצד שני, אם לא הייתי לבד, קשה פי כמה היה התפקוד שהיה נדרש ממני בשביל להחזיק מערכת כזאת של אנשים. Lose Lose כנראה.. אתמול הייתי בכלוב סוללה. הכלוב שבו מוחזקות תרנגולות שמטילות ביצים. גודל של כלוב כזה הוא כגודל דף מדפסת, a4, ובכל כלוב כזה יש, אתם לא תאמינו, 3-5 ולפעמים שמונה!! תרנגולות. אתם לא ראיתם דבר כזה. הן לא יכולות לזקוף את הראש, הן לא יכולות לפתוח את הכנפיים, הן דורכות אחת על השנייה, חתכו להן את המקורים בברזל מלובן כדי שלא יהרגו אחת את השנייה בתנאים האלה, אז במקום זה הן מתחככות בברזל הכלוב ופוצעות את עצמן. תרנגולת כזאת בטבע יכולה לחיות שמונה שנים, אבל בכלובי הסוללה, אחרי שנה או שנתיים, כשכמות הטלת הביצים שלה פוחתת מפזרים עליה גז רעיל וממיתים אותה. עם חיים כאלה אפשר לומר שעשו לה חסד. אמא שכולה שכל האפרוחים הזכרים שלה נכנסו לבלנדר ענקי ונגרסו למוות כמה שעות אחרי בקיעתם מהביצה. רק כי הם "תוצר לוואי" של התעשייה כי הם לא מטילים ביצים. כשמראים לילד אפרוח הוא רק רוצה לחבק אותו, איפה בדרך התקלקלנו שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות את זה להם? תסתכלו להם בעיניים ותגידו אם זה שווה את המחיר של החביתה לארוחת בוקר?

מרגישה האדם הכי בודד בעולם. הכי בודדה, הכי מבודדת, הכי עצובה וחסרת אונים שאפשר להיות. ככ עייפה מכל זה, ממני, מהמציאות הבלתי אפשרית הזאת. אין לי כח. אין שום כח. (רחמים עצמיים זה מבחיל, אבל רחמים עצמיים מוצדקים, גרועים אפילו יותר)

שמחה שבאת ויוסדעת שגם כאן שכבר העזת לכתוב זה מרגיש לבד ...כן יש לנו לי לפחות להרגיש לבד גם במקום הומה אדם שכולם הגיעו לכבודי ...:) אבל הנה יצאת ועשית עוד חריץ קטנטן בחומה אז דרכו מעבירה לך יד עם ברכה .כי היד אולי מפחידה ...אז בכרטיס הזה שקושט וצוייר לכבודך בציורים מחוייכים כתוב ברוכה הבאה ..שמחה מאוד מאוד שבאת ..ואני כאן מהצד השני של החומה מחכה ..יש לי סבלנות ואני לא בורחת

עפרה, הי, אני פה מתחתייך, במרחק שתי הודעות, שתי נקודות, בעולם מקביל, במרחק נגיעה מכאן... סתם, חשבתי על האין מילים ועל החוסר אונים שלי, שלך, על הבדידות, וזה מה שמצאתי להגיד, גילת

מה שלומך? איך המרגש? את מתחילה לצבור כוחות? צריכה כוס תה או כוס מים או משהו אחר? חושבת עלייך, תחלימי כבר! גלי

הי גלי דואגת וחומלת שאת, עדיין חולה (עוד מעט חודש) ונדמה לעתים, שהמצב מחמיר. את יודעת, מעניין, אנשים רואים אותי משתעלת ברחוב ומציעים כוס מים. שותה הרבה תה ותמציות צמחים. מקווה להגיע לבדיקות רפואיות בשבוע הבא. עצוב לי ככה, תודה יפה שלי, סוריקטה

חודש זה כבר הרבה זמן. והתרגשתי לשמוע שאנשים בחוץ רואים אותך ודואגים לך. לי זה חימם את הלב, מקווה שגם לך. מקווה ומאחלת בשבילך שתרגישי טוב יותר. תשמרי על עצמך! רפואה שלמה.

מפחיד, אני מצטמצמת לכדי נקודה מצטמצמת עוד, ועוד ועוד עד שנשארת רק הנוכחות שלי ואני לא יכולה לזוז ואני לא יכולה לומר ולא יכולה כן ולא יכולה לא... ככה בפגישות בחוץ קצת אחרת והנה גם פה באתי ונתתי מילים אבל הדבר האמיתי הוא שם, הדבר האמיתי זה השתיקה הזאת, השיתוק הזה שגורם לחשוב, אולי יצמח מזה משהו בסוף, אבל אולי ---- כמעט כל מה שמסביב לנקודה הזאת הוא שקר וגם המילים האלו אבל אני עושה את זה כי ? וואו, ידעתי שזה מאד מאד עמוק, יסודי, ובכל זאת, לא הבנתי (ועדין לא) עד כמה. (((מרגישה שאני כמעט לא בנאדם))) "המילים שלך הם לא טובות", אני מלקה את עצמי. מצטמצמת לכדי נקודה.

הי, את בהחלט נוכחת וזה יופי ואם קשה לחוות, אז אפשר בכאילו להשאיר זאת בסוד, נראה לי שרובנו כאן מכירים את התחושה של הצטמצמות לנקודה. היעלמות לכאורה. אני בזמנו הייתי אומרת שאפילו זאת לא נקודה, כי לנקודה יש קואורדינטות במרחב. ממה שלמדתי והבנתי, והמטפל למדני רבות - כשאת מרגישה בחוויה שאת מצטמצמת לנקודה - הווה אומר שיש בך חלק, אולי מודע פחות, שתופס, לכאורה, את כל המקום. להיות נקודה, זה כמו גם להיות הכל. אולי קצת כמו לאבד את הגבול בין פנים וחוץ, אולי גם בין טוב לרע ועוד כל מיני דברים בסיסיים כאלה. מה בך לא מאפשר וחוסם ומצמצם? מניחה שאת מכירה קצת. שתיקה פעמים רבות מרמזת על כעס פנימי. מזהה כעס? יודעת על מה? תחושתי היא שיהיה בסדר. הנה את כאן וכתבת ואני מצטרפת לאודי, המילים יפות, את יפה. שלך, סוריקטה

המילים שלך כל כך טובות ....ואת כל כך טובה . והשתיקה מכסה על כאב עצום על קושי מובן לקבל לעכל את הדברים ....תנסי לתת למילים ולשתיקה מקום לי זה עזר בכתיבה ..ומנסיון שלי אחרי שחוצים את ים השתיקה יש שקט טוב ורגוע...תנסי איתך

היי לכם, הצלחתי להטעות גם אתכם שאני קיימת? (קצת הפוך מההסתכלות החומלת יותר שלך, סוריקטה). אודי, מאד תודה , יש הרבה משמעות בשבילי למה שכתבת. סוריקטה אהובה, ראשית, למה את ערה בחמש וחצי בבוקר? :) נבון מאד מה שכתבת לי, שההצטמצמות לכדי נקודה היא גם ההפך מזה, שאני הכל ואין שום דבר חוץ מזה. אז אולי אני מעלימה את העולם ולא את עצמי. אני עוצמת עיניים חזק חזק ומכווצת את הפנים ואני מנסה להעלים את הכל. אולי בגלל שזה בלתי נסבל לשאת את זה, את הפנים והחוץ שהם כאילו נפרדים אבל לא, ולהפך. לא יודעת אם הצלחתי להיות מובנת. ותודה שתחושתך היא שיהיה בסדר. (וגם לי נעמה חסרה ואני חושבת עליה, נעמה הנבונה והרגישה ואני מקווה שהיא במקום טוב ורגוע, ולכן לא כותבת. ואני זוכרת לה את ההודעה האחרונה כאן שאמרה שהיא מפסיקה לכתוב ולא ממקום רע). ולך אביב, תודה על ההתגייסות לצידי, (בקרב ביני לביני?) ולא בטוחה האם הבנתי, אם חוצים את ים השתיקה בצלילה לתוכו או בניסיונות להתגבר עליו עם מילים, כמו שאיפות אוויר שנלחמות בטביעה. וכל כך קשה לתת לשתיקה מקום בתוך מילים..... ~~גילת~~

חוצים ולא חשוב איך בשירה במילה בצבע או בצלילה לתוכו או בקפיצה מעליו...העיקר לחצות אותו לתת לו מקום כי השתיקה מספרת הרבה אבל בלי מילים אף אחד לא יכול להבין וגם לא לעזור . יכולה להגיד לך עלי כי אני גם עכשיו למרות הקושי במקום טוב יחסית כי נתתי מילים לשתיקה שלי ....מקווה שיהיה לך הרבה יותר קל

הי גילת, בחמישי התחלתי לעבוד בשעה 06:30 וחזרתי הביתה אחרי 20:00... ו... עבדתי גם בשישי. אז אני מגיבה בתחילת השבוע, אחרי מנוחה :-) שבוע טוב, סוריקטה

מזל טוב ליום הולדתך. מאחלת לך בריאות טובה, עשייה יצירתית ומספקת והרבה רגעים של שלווה ונחת. שלך, שירה

אז הצלחתי לסיים כמו שרציתי מכבד ואוהב כיאה לטיפול כל כך משמעותי . כרגע דוחקת הכל וכן הגוף משלם את המחיר ...אבל כרגע חייבת כוחות ללימודים . והזכרונות שבאו קשים לעיכול והרגשת הנטישה והדחייה כי לא מוצאת מטפל פשוט נוראית .. אוף אודי את מי אני מרמה ...קשה לי להכיל הכל פשוט קשה ..זאת תחושה של נטישה יודעת שלא זה שאני חווה דחיות ממטפלים גם עם הסיבה שפשוט עסוקים ..בנוסף להבנת המחיקה שאבא מחק אותי מתישה ...צריכה יד וכיוון לדרך ...

איפה אתה????? מקווה שהכל בסדר איתך, אודי

אני מרגישה חוסר איזון בטיפול :(( Aya

קשה לי עם הלימודים אני כאן ובוכה נורא לי בהכשרה ועוד מעט מבחנים זה דמעות שנישפכות לריק מרגישה שאף אחד לא מבין אותי באמת הייתי בטיפול אתמול ויצאתי יותר גרוע ממה שנכנסתי חוסר אונים נורא

את יכולההההה ברמקול חזק וברור... את יכולה ...כן זה קשה הכי קשה לעשות עבוריינוהטוב הכיהקל להרוס צודקת ..ועכשיו מהתחלה אני יכולה אני יעבור אץ המבחנים האלה זה מאתגר אבל אני יכולה ...

אין רצפה. אני נופלת ונופלת ונופלת ואין מי שיחזיק. אני משתדלת כל כך. משתדלת לתפקד בעבודה, להיות אישה טובה ואימא מסורה. אבל זה בלתי אפשרי עבורי. מרגישה בצנחה חופשית בלי מצנח שיתפוס. עוד רגע מתרסקת. מרגישה פתאום צורך להתנצל על זה שאני כותבת פה. מה אני רוצה?? למה אני תופסת מקום? מי אני בכלל??? נטע.

טוב שבאת חבל שקשה ....מרגישה את המרבד מתחת לרגלים קצת רצפה ...ואת אמא טובה וכן זה קשה נטע לתפקד ככה אבל את יכולה ואת עושה למרות הקושי ...חיבוק של כוח ביחד זה הרבה יותר קל

תודה שאת חושבת עלי. קראתי את התקציר בגוגל 44דף של תקציר מעניין על הספר .אכן מבטיחה לעצמי לקרוא אותו בהפסקת הסימסטר. יחד עם זה סנדי מבלי לדעת מה ברצונך לכתוב מבקשת ממך כרגע לא לפחות לא אלי ...אני לא שם להקשיב בקושי לשמוע. אני רגישה מאוד כרגע ומגיבה על אוטומט לא רוצה להפגע ולפגוע. כמובן שזאת החלטה שלך אם לכתוב או לא ..לא כותבת לך את זה ממקום של להחליט עבורך אבל מכוון שכתבת לאודי שאת רוצה לכתוב אלי חבל שתשקיעי מאמץ אוהב ומתוך רצון לעזור ואני לא שם רגשית כרגע. כרגע אני במקום מאוד ראלקטיבי מובס שורד..ולא בגלל הפרידה הזאת כי אם בגלל מה שהביא לשם . ובגלל ההבנה שלי סוף כל סוף למה אני מי שאני ...מתמודדת עם זכרונות לא פשוטים שהיו מביאים אחרים לאשפוז .אז כן אפשר להאשים את העבר ואפשר להתקדם..אני לא מאשימה את העבר אני מכירה אותו הכרות ראשונית מפנימה מעבדת ויש לי תכניות לעתיד שאני מקווה שיסגרו את הסגה הזו ...אבל אני חייבת להגיע עם עצמי למקום שמקבל את העבר מפנים אותו כואב את גודל האסון והוא הרבה יותר גרוע מימה שהבנתי קודם ...כרגע סנדי צריכה זמן להתארגן עם עצמי לתת למליוני האסימונים ליפול להפנים ואז ...אני יהיה פנוייה למקום של קדימה לפעולה...מבטיחה שאז אם עוד תהיי מעוניינת לשתף אותי בתובונותייך אני ארצה להקשיב ...ושוב תודה שחשבת עלי ושהבאת את הספר הזה לכאן .

לא עלי בדעתי לכתוב לך שום הגגים עכשיו. אני כל כך מבינה את ההרגשה שלך הקשה, וואו, היום זה נדמה לי כאילו להבדיל יום אבל, נפרדת ממי שכל כך היית קושרה עליה, זה לא פשוט, אך כמו באבל, יש את השלבים, את עכשיו בשלב הכי קשה, מבינה עד כמה קשה לך

את בטח מכירה את ההרגשה ...עפה קדימה והכאב נידחק אין לי זמן בשבילו כי עולות גם טענות שאני לא רוצה לשמוע .. והאמת יש בי גם הקלה לא היה פשוט בתקופה האחרונה ...ממש לא הרגשתי שאני לא טובה מספיק לא מיישרת קו פחדתי שהרגע הזה יגיע אז הבאתי אותו וסיימתי עם החרדה :)...ותודה לך על ההבנה

היי אודי המטופלים שלך יוצאים בוכים מהטיפול? יצאתי מטיפול בוכה וכאובה ביקשתי שיחבוש את הפצע והכאב שלא אצא כך. הוא אמר שניסה להרגיע ולא הצליח אודי תלמד אותו שידע שלא אצא כך כאובה ובוכיה. אודי, איך חובשים פצע בטיפול? הילה

נו באמת..... אגאל את כולכם מיסוריכם.... רוני יודעת שיש לאודי יום הולדת מהפייסבוק. כמה מפתיע. הסוד הגדול נחשף. תתבגרו!!!!!!! (אה, ומזל טוב אודי)

אני מקבלת לינקים להודעות עוד לפני שהם עלו היינו, בעצם הודעה שלך שמצונזרת בעקרון יכולה להקרא על ידי המשתתפים, לפני שהורדת אותה? או שאולי גם לאחר מכן היא נמצאת בלינק? איך זה בדיוק עובד?

עם את כותבת בשרשור שנניח אני התחלתי, אז אני רואה כשאת מגיבה לפני שאודי אישר, משמע, לפני צנזורה... אבל נניח אני כשנכנסת מהמחשב אז נרשמת ואז זה כן מגיע למייל ומהטלפון כשכותבת לא מגיע למייל.. פירצה מסוכנת משהו העניין הזה...

מה קרה לך?

היום בסוף הקבוצה הרגשתי שרוצה ממנה חיבוק...

לא יכולה לבקש בקבוצה, לא מרגישה ששייך. ואולי גם בכלל זה קשה לבקש, הרי מצד אחד רוצה ומצד שני מפחיד ומרתיע, אבל אולי אספר לה על זה מחר בפגישה.

מתנצלת אם ברכת היומולדת היתה לא במקומה. אני קוראת כאן בתגובות אי נוחות. אתה כועס?

מי היה יום בלי אגרון???

שולחת יד ממעמקים....מה שלומך יקרה ?

אביב יקרה, אני נאבקת, משתדלת לצוף. קצת קשה לי התקשורת אבל אני מבקרת כאן וקוראת. מאמצת את ידך המושטת. מקווה שאת מוחזקת היטב ויוצאת לדרכך החדשה מחוזקת מתקופת טיפול משמעותית שתרמה לתהליך החלמתך. איתך, שירה

היי סנדיי. אני כותבת לך לראשונה. רוצה לכתוב לך משהו זה במחשבות... עדיין לא יוצא לי המילים... משהו סביב הכתיבה שלך לבמבי... לילה טוב בינתיים... הילה

ובקשר למה שכתבתי לבמבי אודי הוא הבוס, ושיקול דעתו הוא הקובע, ואני לא ארחיב מעבר למה שהוא כתב או צינזר, בלי אישור שלו

במסגרת 'הסכם השלום' שלי עם הגב, יש לי 'עות קריאה. ובכן קראתי לראשונה את הספר the 7 habits of higly efffective people ממזמן לא קראתי משהו כל כך עוצמתי. פשוט מדהים, כשהתחלתי לקרא לא ידעתי שזה בסט סלר, קראתי, התלהבתי, ואז גיליתי על הפופולריות שלו. בתחילה חשבתי שהוא יהודי, ציטט רק תנ"ך ולא את הברית החדשה, ומרוב שהתרשמתי החלטתי לבקר אותו בארה"ב בביקור הבא אז חיפשתי אותי אצל ד"ר גוגל, וגיליתי כמה דברים. 1. מת לפני שלוש שנים 2. היה מסיונר 3. אשתו מורמונית הוא כותב שהוא קרא מאות ספרים על הנושאים, לא אתפלא אם קרא הרבה בספרות היהודית. בכל אופן היו כמה דברים שרציתי כאן לכתוב לשירה ולאביב and lo and behold אני רואה שהוא נסח את הדברים כל כך טוב. אנסה להשיג את התרגום בעברית, הספר הוא פנומנל על פי כל קנה מידה.

לכתוב תקציר בעברית לספר באנגלית זה קצת יותר מסובך. הספר מנסה לנגוע במהות האדם, ובשינויים פנימיים ולא קוסמטיים. הוא טוען שהשיטות הנהוגות היום כיצד להשפיע, כיצד להצליח, וכו' הן אינסטנט שבעצם מפעילות מניפולציות על השני כדי להשיג דברים ולא יורדות לשורש העניין. הוא נותן 7 הרגלים שאם אדם ירכוש אותם, הוא יסגל לעצמו דרך התנהלות מהותית שתביא אותו לשורשי העניין. הוא בעצם ניהל קבוצות של מנהיגות, וארגון של אלפי ארגונים, הספר פשוט מדהים בפשוט ובאמת שלו. ראיתי בגוגל שהוא מופיע גם בPDF באנגלית, אחפש אם יש שם גם בעברית, כתב זאת stephan covey, לא הרבה ספרים מפילים אותי מהרגליים, הוא פשוט מדהים, יש לו חשיבה כל כך ישרה, כל כך אמיתית, בלי לטייח, עם המון סיפורים על עצמו ועל אחרים, והשלבים השונים. מנתח היטב את win/win win/lose lose/wine lose/lose דווקא היום שהגישור מנסה לתפוס תאוצה, הדרך שלו לראות את הדברים היא הרבה יותר בהירה ומשכנעת. הספר נמכר בעשרים וחמישה מיליון עותקים בארבעים שפות. בעלי הביא לי מלא ספרים, ושם ליד המטה, כדי שלא אשרוף את הבית כשאני כבולה למטה. כולם שיעממו אותי פחות או יותר, התחלתי לקרא את הספר הזה, ולא ידעתי כלום עליו, ופשוט נסחפתי, אחר כך בא בעלי שאל על הספרים אמרתי לו הכל על הפני חוץ מאחד. ואז הוא סיפר לי שאחד מהם הוא בסט סלר, וזה היה הספר. הוא פשוט מדהים, כתוב בפשטות, בענווה, עם המון שכל, משכנע, וגורם לך לרצות לנסות, ולהצטער שלא קראת אותו קודם.

אתה מוכן בבקשה להסביר לי? אין לי מושג למה סנדיי נפגעת ממני כל כך וחייבת להעיר לי הערות פוגעות.... אתה הפסיכולוג ולא מבינה למה כל כך חשוב לך לא להתערב???????? ולמה אינך מבין שהדברים האלה קשים, כאילו אתה אומר , שתתמודד איתה, בעיה של מיכל...או במילים אחרות אתה מסכים עם סנדיי בקשר למה שהיא כותבת עליי גם אם זה ברור כשמש במסווה של הודעות כלליות, סטנדאפ או וואט אבר........אני מרגישה שאתה מסכים עם כל מה שכתבה עליי כאילו היא מכירה אותי ממש ושמגיע לי הפגיעות שלה או שאתה לא מבין מה הבעיה שלי עם ההודעות שלה................זה כל כך לא נכון ומעוות הדברים שלה..ויש שיתוף פעולה איתה על כל זה. חבל לי על כל התקופה שהרגשתי שהפורם הוא מקום למזור לזמנים קשים.....הוא כבר לא מורגש לי ככזה הוא מוסיף לי מכאוב בגלל הודעות כאלה.....ולכן כתבתי תודה שאתה שומר, רציתי להרגיש מוגנת אבל היא הרסה לי :( לא מבינה....מצטערת שאני אדם קשה הבנה :( ואולי קצת גם הרסת לי אתה........מצטערת אודי.

את לא מבינה למה סנדיי כותבת לך הודעות פוגעניות ואת לא מודעת להודעות שאת כותבת אז בואי נעשה זאת ביחד כתבתי הודעה ארוכה לבמבי אודי החליט שלא להעלות אותה אני שולחת הודעה ומבקשת הסבר מדוע היא לא עלתה ואודי מספק הסבר שהנסתר בו רב על הנגלה, רק הוא ואני יודעים מה היה באותו פוסט ואז את מחווה דעה ומודה לאודי שהוא שמר על במבי מפני ההודעה שלי!!! ואת לא מבינה מדוע יש פגיעה בהודעה שלך, אז אני מייעצת לך להביא את ההודעה הזו שלך למטפלת, שתסביר לך על מודעת עצמית, ועל מה פוגע בהודעה שלך, את סך הכל בגיל שאת אחראית למעשיך וצריכה להיות מודעת למה שאת כותבת

הסטנד אף היה עליך?? חשבתי שאת נורא רחמת עלי....

אודי, לאחרונה, אני מוצאת את עצמי חושבת על נעמה. אתה זוכר את נעמה? אתה גם חושב עלינו לפעמים?? מקווה שהיא בטוב. קשה שמישהו נעלם לו כך. נטע.

ואני חושבת עליה הרבה. בעיקר חשבתי מדוע בחרה להפסיק לכתוב. לי נראה היה שנעמה (את עדיין קוראת כאן, נעמה?) כל כך ניסתה, מצד אחד, להזמין את כולנו, הקבוצה ואת אודי בפרט להתקרב, לגעת, רצתה שהוא חלק מהעצים הטובים שהיא פתחה. שיפרחו, שיקבלו דשן, עידוד, ושגם יכירו בזעקות הכאב. נותרתי בהרגשה שהיה לה מאכזב מידי. נעמה היקרה, אם את קוראת, שולחת לך, גם, חמימות של חתולים רכים איתך, סוריקטה

שאתן הבנתן מה מסתתר בפוסטים ההומוריסטים שלי, ולכן לא הגבתם? סוריקטה, את בוודאי הצלחת 'לקרא' אותו נכון!

נדמה לי שכן, שיכולתי להבין את המקום ממנו כתבת. לא עבר לידי מבלי לחשוב. מגיבה פחות מסיבה די פרוזאית. אני עוד חולה קצת, עייפה מעבודה רצופה ולוקחת סוג של מנוחה וירטואלית. יהיה בסדר, בקטנה, ליל מנוחה סוריקטה

אוהבת את המבט החודר שלך נראה לי שאת נוגעת בנקודות אמת, לא מחפשת את המובן מאליו. ממש מקווה שתחזרי לעצמך תנצלי את הזמן לקרא דברים, לפחות לא תרגישי שסתם התבזבז לך הזמן

מה שלומך? איך את עם הכאבים? אני מצאתי שתנועות מאד קטנות ועדינות, הן אלו שכרגע עוזרות לי להקל על הכאב. בינתיים עוד לא הגעתי להיפנוזה. עוד לא הצלחתי להשיג את הספר של אודי (היי אודי) שעניין אותי לעיין בו ולקבל קצת יותר מושג. ובקשר להודעותייך. רוב הסיכויים שלא הבנתי עד הסוף, אבל כן המסרים כלפי החברות די בלטו בעיניי. חייבת להודות, שלא קראתי בעיון וגם לא הכל, היה לי קשה להתרכז. עברתי על הדברים וככה מה שתפס לי את העיןואני גם זוכרת את זה באופן מאד חלקי ורושמת כרגע על סמך מה שזוכרת. עם חלק מהדברים הסכמתי ועם חלק פחות. הרגשתי שגם אני מועלת שם על המוקד בין השורות, לא הייתי בטוחה לגמרי, אבל זה בהחלט הרגיש לא נעים ואפילו איזשהו פחד להיפגע. גם אני הופתעתי מתגובת הבנות חשבתי שהן יהיו אחרות לגמרי... זועמות, משיבות אש בחזרה או מתעלמות בהפגנתיות. וגם הופתעתי מכך שהגדרת את הדברים כהומוריסטיים. זה נחווה אצלי יותר כציניות ולעיתים מחיקת האחר, מה שגרם לכך שלמרות שהסכמתי עם חלק מהדברים היה לי קשה מאד לקרוא, הדרך שהדברים הובעו הקשתה עליי את ההקשבה והצטערתי על כך כי נראה לי שיש בדברים עצמם דברי אמת שאפשר לקחת לתשומת הלב. מכל זה אני מבינה שהעיניים שלנו פשוט רואות אחרת ומפרשות את הדברים לעיתים בקצוות של 180 מעלות. אבל מה שהכי חשוב לטעמי זה שנשארתי עם שאלה מאד גדולה שלא הצלחתי להבין וכ"כ רציתי להגיע לנקודה העמוקה הזו, ש- מה בעצם את מבקשת? או מה את צריכה?

וזהו

את גם פה וגם שם ואת זו את עם נוכחות שלך

רציתי שנדבר על מטרות..שננסה ככה לראות לאן פניי מועדות ולא להתעסק בקשר... אבל אודי, איך אפשר??? זה לא עובד :( כי הרגש והפרוש הלא נכון ואולי העובדה שהיא לא מושלמת???? זה נכנס תמיד והורס לי הכל... אז מה עושים?? לנסות לחשוב יותר על מטרות כדי לא ללכת לאיבוד בהתעסקות מיותרת בקשר??? שאלתי אותך אבל לא התייחסת לזה בדיוק....אז שואלת שוב.