רפואה קונבנציונלית מול אלטרנטיבית

אני עוקבת פה כל הזמן אחרי מה שכותבים ויש לי שאלה: כולם מחפשים תרופות לא קונבנציונליות, כשאף אחד לא מספר על תרופה שעזרה לו לגמרי. יש כל מיני השערות וכל מיני תיאורים של ניסיונות. מצד שני אני מתרשמת שדי הרבה סיפרו שכל עוד לקחו את התרופות הקונבנציונליות - אימורן, למשל- הם הרגישו טוב, אבל לא רצו להמשיך עם התרופות לעד אז הפסיקו, והביטוי של המחלה חזר. מה כאן שונה ממחלה כרונית אחרת? האם חולי סכרת מפסיקים לקחת את האינסולין? האם חולי לב מפסיקים לקחת את התרופות ? לפחות לפי מה שאני יודעת, מי שעושה זאת מחמיר את מצבו ומסתכן. אז למה בקרוהן זה אחרת? לי נדמה שיש מקום לחבר בין שני סוגי הטיפולים. לקחת את התרופות ה"רגילות" , שעם כל החולשות שלהן, הן הכ"ז נחקרו ויש עליהן מידע. ולשמוא על אורח חיים מזיק כמה שפחות - שזה נכון גם למחלות אחרות - לשמור על תזונה נכונה, לשמור על שלווה ונינוחות, לבצע פעילות גופנית מבוקרת. אפשר גם להעזר ברופאה אלטרנטיבית, כל עוד היא לא מסוכנת - כי חומרים שמכניסים לגוף כמו שהם עוזרים הם עלולים להזיק - וכל עוד לא חקרו אותם באופן מדעי, לי זה נראה מסוכן. לעומת זאת, מדיטציה, הרפיות למיניהן, שיאצו, רפלקסולגייה; כל מיני פעולות, שאנשים מרגשים טוב איתם - למה לא? אשמח לשמוע את דעתכם

צריך לשקול נזק מול תועלת בטיפולים כמו אימוראן. וזה יכול להשתנות מחולה לחולה.

זה נכון גם לגבי ניתוחים. לדוגמא לקח לי זמן לעשות ניתוח וזה היה גם מתוך לחץ נפשי כי נשברתי. אבל היום כשאני משווה את התועלת בניתוח לעומת הנזק אני חושש שטעיתי שעשיתי אותו.

קודם כל, אם התרופה היתה עוזרת לכולם, אז לא היו לנו התקפים. כל עוד יש התקפים חוזרים ונשנים אי אפשר להגיד שהתרופות הקונבנציונליות עוזרות לכולם. יש חולים שכן מתמידים בלקיחת התרופות ובכל זאת נכנסים שוב ושוב להתקפים. (כמוני למשל...) ובנוסף כמו שאילן אמר ואני ארחיב, צריך למדוד את הרווח מול ההפסד. אל תשכחי את תופעות הלוואי של כל התרופות החזקות שאנחנו מקבלים. אם זה לא היה דופק איברים אחרים בגוף לאף אחד לא היתה סיבה להפסיק לקחת אותם. החסרון הגדול ברופאה האלטנרטיבית הוא שאף אחד לא עשה עליה מחקרים שאפשר לבוא ולהגיד, הנה זה עוזר וזה לא. אבל זה חלק מהעניין, בגלל זה היא לא קונבנציונלית. בקיצור, שוב המסקנה- אין תשובה ברורה מה עדיף! וכל אחד יחיה לפי מה שמתאים לו.