נמאס!

אחרי כל התקף שקורה לי כל כמה שעות -אני מרגישה שפשוט נמאס לי לחיות-הרי לשם מה נועדו החיים?להעביר אותם בסבל יום יומי?ובהרגשות איומות?! יש לי דבר שנקרא תסמונת המעי הרגיז-כי לא מצאו כלום בבדיקות אז החליטו שזה זה. בכל אופן אני מרגישה זוועה ורק דבר אחד עולה במחשבותיי להפסיק לסבול-השאלה איך??? אני מקווה שיהיה לכם תשובות אתם תקוותי האחרונה! בברכה מריאל וייסמן-בת 20

למריאל שלום. מאד מבינה את הרגשת התיסכול ןחוסר האונים. זה קורה לכולנו כאן במצבי התקף. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי לפורום הזה עם אותה תחושה שאת מבטאת עכשיו. אז קודם אני מציעה לך לעשות את מה שעשיתי ומאד עזר לי. ברגעים כאלה נכנסתי הרבה לפורום. זה נותן תחושה שאת לא לבד , אנשים שונים עם בעיות דומות יתמכו בך ויתנו לך כח , דבר שני שהפורום עשה הוא נתן לי לראות את הבעיה שלי בפרופורציות נכונות. יש כאן אנשים שעוברים התקפים קשים , כאלה שעומדים בפני ניתוח, כאלה שמקבלים תרופות קשות עם כל מיני תופעות לווי , והם ממשיכים לעבוד, לחייך ולספר בדיחות קראי את בדיחות גולני, בחור שלא קל לו והוא עם המון אופטימיות,( גולני , סליחה לא קיבלתי ממך רשות להשתמש בך כדוגמה אבל המטרה חשובה כאן )) ויש עוד רבים כאן לכל אחד ואחד היו תקופות קשות אבל גם תקופות של רגיעה בהן המחלה לא בפוקוס. אז אחרי שתקראי כאן על כל מיני מקרים, תגלי שמצבך לא כל כך גרוע. כמו כן תוכלי לקבל כאן כל מיני עצות מעשיות איך להקל בתקופות משבר על מערכת העיכול. בסך הכל תראי את התקופה הקשה הזו כמשהו זמני, אחריו תבוא רגיעה, את בחורה צעירה מחכות לך תקופות וחוויות נפלאות, מאחלת לך הרבה בריאות דבי

הי מריאל,צהריים טובים! מי כמונו בפורום מבינים את הרגשתך ומזדהים עם תחושותייך,אבל אני מסכים עם דבי במאה אחוז[דבי את נותנת דוגמאות מצוינות...],כולנו בשלב זה או אחר חווים"נפילות"רגשיות ונפשיות כתוצאה מאי נוחות ולפעמים חוסר אונים בכל הנוגע למחלתינו,את אומנם צעירה וזה ניראה לך לא פייר כל הסיטואציה הזאת, בגיל הזה כשאת אמורה בדיוק לקרוע את העולם ,אבל זה באמת לא סוף העולם[תרתי משמע], גם עלי הקוליטיס נפל לפני כארבע שנים כשאני רק בן 25,נשוי ,קצין ומ"פ ופתאום אישפוזים,פיטורים מהעבודה בוועדה רפואית של משרד הבריאות,ותוסיפי לזה גירושים[מחלתי הביכה אותה],אז הכל ביחד כמעט והביאו אותי עד כדי מחשבות אובדניות,אבל בזכות אופיי האופטימי ובזכות משפחתי וחבריי התומכים האמנתי שכל יום הוא יום חדש ,ועוד יהיה טוב כן יהיה טוב...(שיר נחמד של ברוזה),ואכן היום כאשר אני מכיר את מחלתי יותר ומכיר במגבלותי,מצבי הכללי מצוין ונפשי שלווה יותר מבכל שנות חיי!! כך שאל לך להתייאש,את לא יודעת מה יוליד יום,והרבה מעוצמת מחלתינו מתחילה בראש!! ובנפש!!כך שאני מאמין שאם תהיי יותר רגועה שלווה ואופטימית מצבך ישתפר ללא היכר!! מה ששוב פעם מזכיר לי בדיחה נחמדה שקשורה למצבינו!!: הבדיחה: -במשך שנים סבלתי מחוסר שליטה בקיבתי,וזה ממש הטריד אותי. -ומה עשית לפתרון הבעיה? -הלכתי במשך חצי שנה לטיפול שבועי אצל פסיכולוג. -וזה פתר את הבעיה? -לחלוטין.אני ממשיך לא לשלוט בצרכיי כבעבר, אבל זה כבר לא מטריד אותי יותר! כולי תקווה שתרגישי יותר טוב ותאמיני שיהיה הרבה יותר טוב!!!!! בידידות אלי גולני.

מעי רגיז זוהי תופעה שמתרחשת בדרך כלל בגלל מחסור בחומצת אמינו טריפטופאן. (חומצות אמינו הן אבני בנין של חלבונים) חומצה זו ניתן להשיג בעיקר בדגי ים, בשר (לא מעובד) ובוטנים. הרבה בריאות.

מריאל שלום מריאל המצב קשה אך לא סוף העולם. כמה עיצות:להפסיק עם קפה חלב מאכלים מתובלים וחריפים לאכול ארוחות קטנות להוסיף פעילות גופנית להישתמש עם בקבוק חם ישנם מוצרי טבע לעזר כגון:קמומיל בכמוסות יש גם תה,כמוסות שמן מנטה,זנגביל ועוד גשי לבתי טבע או לכל סור פרם או ניו פרם. שיהיה לך שבוע ניפלא מרגלית

גם אני מביו אותך אני כבר 3 שנים עובר בירורים , 3 פעמים עברתי קולו' גסטר' וכול פעם אומרים מצאנו משהוא נחכה לתשובת מעבדה אך המעבדה שוללת דלקת. לפני שנה בעקבות הכאבים עברתי ניתוח פנדציט בגלל הכאב והחום ולפני חצי שנה את בדיקת הקפסולה ועדיין אין ודעות עם יש או אין דלקת ( הם טוענים שאולי היא רדומה) אז גם אני ההיתי מתוסכל עד שלמדתי לחיות עם זה אין ברירה .

תחושה של יאוש היא, לצערנו, דבר מוכר לכל מי שסובל ממחלה ממושכת, ובמיוחד כזו שלא יודעים מה לעשות מולה. חשוב במצבים כאלה לא לוותר, ולא לתת למחלה לנצח אותך. יש פה אנשים שיכולים לעזור בעצה טובה או רק בהקשבה ותמיכה, כל אחד לפי יכולתו, וישמחו לתת לך כתף. בנוסף - אם תשתפי אותנו יותר בנסיונות שלך, באילו טיפולים כן ניסית וכדומה - אולי נוכל לעזור יותר. אני חושבת שבסופו של דבר, צריך להתייחס למחלה כאל עוד אתגר בחיים, לא לוותר ולא להרים ידיים, ובסוף מוצאים את הדרך האישית אל ההצלחה. הצלחה יכולה להיות ריפוי או רגיעה במחלה אבל גם למידה כיצד להתנמודד עם המחלה ולא לתת לה לשגע אותנו ולנהל לנו את החיים.