פחד

קראתי בפורום המקביל הודעה שזיעזעה אותי. בחורה בת 24, אחרי ניתוח במעי הדק הסופי (כך משתמע מההודעה). בדיוק אותו גיל. בדיוק אותו ניתוח. אלא שבמקרה הזה לא הייתה הצלחה מסחררת והמצב כרגע רע. קודם כל אני מרגיש תיסכול רב בקשר לסיפור הזה. אותו תיסכול שאני מרגיש לנוכח כל עוולה או סבל, רק מוגבר פי אלפי מונים כי זה הכי קרוב ומוכר שיכול להיות. אין שום דבר שאני יכול לעשות מול כאב כזה. אני מקווה ובעצם הרצון הכי גדול שלי בחיים (אחרי אושר) הוא להגיע בעתיד למצב שבו אני אוכל לעשות משהו. שיהיה לי את הכוח והבריאות והמשאבים להילחם בכל הסבל הזה בשביל אנשים אחרים שלא יכולים. אחרי זה אני מרגיש זעם. זעם עז ויוקד. על הרוע והרשע שנוחת בגופם של אנשים ללא הודעה מוקדמת ועושה בהם שמות, מתעלל בהם, אוכל בהם כל חלקה טובה ומשליך אותם לצד, כואבים. את הרגש הזה אני לא יכול לפתור. למי אפשר להפנות את הזעם הזה ? אה כן, שכחתי, אני בעצם לא אתאיסט אז יש לי למי להפנות את הזעם. אבל כל עוד אני לא רואה איזה סנה בוער בסביבה, אני לא אקבל תשובה. והדבר האחרון שאני מרגיש זה פחד. פחד עמוק שמגיע מעמקי נפשי. פחד מוות. פחד מלחזור לאותו סרט בדיוק, רק הפעם ללא סוף טוב. אני יודע שההחלמה שלי לאחר הניתוח הייתה יוצאת דופן בלשון המעטה. כ"כ הרבה יכול להסתבך במהלך ואחרי הניתוח. אפילו הרופאים היו מופתעים. ואני פוחד מלחלות שוב, כי כמו שאמרתי פה לכמה אנשים, אני יכול לסבול את הכאב ואת החולשה. אני יכול לחיות כך כל חיי ולא אצייץ. אבל סיבוכים... נזק פנימי בלתי הפיך... מצב שמצריך ניתוח, ניתוח שלא מצליח, ההשלכות הנוראות הכרוכות בכך. שלא לדבר על הסיבוך הגדול מכולם שסה"כ הייתי במרחק כמה שעות ממנו בפעם האחרונה. זה מפחיד. וזה גם הרגש היחיד מהשלושה שיישאר דומיננטי גם מחר, ובעוד יומיים ובכלל. ואני כותב את כל זה פה כי את הרגשות האלה הייתי חולק רק עם משפחתי. אבל משפחתי נמצאת כרגע באשלייה מתוקה שהמחלה לא תחזור יותר אחרי הניתוח ואני רוצה להשאיר אותם במצב הזה. הם סבלו מבחינות מסויימות יותר ממני ומגיע להם השקט הזה שהוא בתקווה לא שקט זמני. וזהו, פרקתי כמה דברים. אני יכול להמשיך הלאה בשיגרת יומי. נ.ב חשוב מאוד - יש לי את הכבוד הגדול ביותר לאמונה. אני מקווה שאף אחד לא נפגע מדבריי קודם בנוגע לכך. ברור שיש שינוי באמונה אצל מישהו שעובר חוייה קשה (מתקרב,מתרחק). אני לא רוצה להיכנס לעניין מאלפי סיבות, זה הדבר הכי אישי בעולם. אבל הייתי חייב להזכיר אותו כי זה משהו מהותי במה שרציתי לבטא היום. שלכם, אורן

אורן שלום קראתי את מכתבך ואני מזדהה, אמנם לא עברתי ניתוח, אבל הפחד, העצב והתסכול מוכרים גם לי. (דרך אגב איזה ניתוח עברת ומתי?) אני גם יודעת שההתמודדות של המשפחה היא כמעט אם לא בדיוק קשה (ואולי אפילו יותר?) מההתמודדות שלנו כחולים, וקשה לשתף אותם בפחדים כשמרגישים טוב ("למה לך להכניס לעצמך פחדים לראש, את מרגישה טוב עכשיו...") וטוב שפרקת את זה פה. לפעמים המחלה הזאת גורמת לנו להרגיש חסרי אונים שמתמודדים מול משהו בלתי מזוהה שנוחת עלינו ללא הודעה מוקדמת ושבש את חיינו והופך אותם מהקצה אל הקצה. לפני שנה היה לי התקף רציני ביותר, ועכשיו, כשאני "חוגגת" שנה, יוצא לי "לבלות" הרבה בחששות מן הבאות. כי בתקופה הזאת לפני שנה לא ידעתי שאחרי שבועיים אהיה מאושפזת במצב כל כך קשה, אז מי יודע מה יהיה בעתיד. אבל מה שאנחנו יכולים לעשות זה רק להאמין ולקוות לטוב. ומילה לסיום על אמונה- הדבר הכי חשוב לדעתי היא האמונה. האמונה לבדה יכולה לרפא- זה מה שאני מאמינה בו. תהיה בריא ואמיץ (אתה נשמע אמיץ) נטע

תודה :) אני זוכר את ההתקף ההוא. אני זוכר שכתבת מעמדת האינטרנט שמצאת בבלינסון. וידעתי בדיוק על איזה עמדה את מדברת. הייתי אחרי אישפוז וביקשתי שתמסרי להם ד"ש ושאני מקווה לא לראות אותם יותר. אבל כעבור זמן קצר אמרתי להם שוב שלום. וכעבור זמן לא פחות קצר, בפעם השלישית, נדרש ניתוח. בכל מקרה, די צברתי את כל מה שכתבתי בפנים מאז הניתוח (כשמונה חודשים) ואחרי ההודעה ההיא הייתי חייב לבטא את זה. זה עדיין נשאר אבל לא מפריע לי להתמקד ביומיום. מאחל לך בריאות ואושר, אורן

אני עומד גם לפני ניתוח בסוף המעי דק לצורך סגירת פיסטולה.אבל בפועל זה כריתה של כל סוף המעי הדק.משהו כמו חצי מטר לפחות. אז אולי תתן לי קצת פרטים. איפה עשית את הניתוח ואיזה סיבוכים יכולים להיות ובכלל כל פרט שיש לך להגיד

שלום אני לא בחרתי בניתוח. נוצר אצלי נקב במעי שגרם לזיהום בחלל הבטן. עברתי ניתוח חירום שעיקרו היה בעצם השתלטות על הזיהום המסוכן שנוצר ולאחר מכן טיפול במעי הדק הסופי החולה. כל זה היה בבלינסון. אל תתפוס אותי בס"מ, אבל הורידו לי כ80 ס"מ מהדק וכ10 ס"מ מהגס. הדק והגס חוברו להם יחדיו. התאוששות של כעשרה ימים בבי"ח - הזנה לוריד (כמו אינפוזיה), השגחה מסביב לשעון כדי לראות שההחלמה תקינה, תרופות כאלה ואחרות. לאחר מכן חזרה הדרגתית לאוכל, לתת למעי להתרגל מחדש לעבודה. ולבסוף שיחרור מיוחל הביתה. קח עוד שלושה שבועות כדי לחזור לכושר מינימלי (אחרי שכיבה בבי"ח + כאבי תפרים שעוברים) וזהו. אוקיי, כל זה זה סיפור נורא מוצלח ונשמע "נפלא", אבל יש גם סיבוכים. סיפור כזה הוא מה שגרם לי לכתוב את הודעתי מלכתחילה. אני מסכים עם טליה שזה נראה מקרה קיצוני אבל בהודעה ההיא טמונים כל הסיבוכים שאני מכיר. מעבר לזה, אם אני יכול להוסיף משהו שתתעניין בו, רק תשאל. אורן נ.ב גם אני סקרן בקשר לכינוי ichy papa

קראתי והזדהיתי. כשגמרתי לקרוא עלתה לי מחשבה בראש: למה שלא תפתח בך רגש נוסף כשאתה קורא על מקרה כזה?- אני מדברת על רגשי תודה לאלוהים על שלך זה לא קרה... אני מקווה שעכשיו אחרי שפרקת משו מרגשותיך, אתה יכול, כמו שכתבת, להמשיך בשגרת יומך ביתר קלות.

תודה את הרגשות שיש לי כלפיו אני שומר לעצמי, ולו. אבל הרבה תודה אין שם, אני מצטער. ובלי קשר לכלום, ניסית את הקרם שהמלצתי לך עליו ? אני אשמח לשמוע אם זה עוזר לך. אורן.

הפחד מובן, אבל אנא חזור לפורום השני וקרא משהו שכתבתי בהודעה השניה שלי. אולי שווה לחזור על זה כאן. אני לא מכירה את הסיפור של אותה חולה, אבל מצב בו חתך הניתוח או כל פצע אינו נרפא זמן כה רב, בשרך כל מעיד שהחולה נכנסה לניתוח במצב ירוד מאד - חוסרים תזונתיים קשים או מערכת חיסון פגועה מאד. יתכן שחיכתה לרגע האחרון והגיעה לניתוח במצב חירום ממש. זה לא לגמרי עניין של מזל. למרות שלפעמים גם קורות תקלות לרופאים ויש גם מקרים של רשלנות - זה לא ממש נשמע כמו מקרה כזה.

מרגיעה כתמיד :)) תודה.