אמא חולה ולא מאובחנת

אימי בת 63 גמלאית עם ירידה בתפקוד על רקע נפשי. לאימי עבר שמצביע על מחלה נפשית אך היא מעולם לא אובחנה. היא יודעת שמצבה לא טוב אך מאמינה שתוכל להתמודד עם זה בכוחות עצמה (היו ניסיונות בעבר בהם יצאה לחוגים ששיפרו את מצב רוחה, אך תמיד מצבה הנפשי מעורער, מדובר במצב כרוני). בנוסף חוששת לקבל עזרה מקצועית בגלל הסטיגמה והדימוי העצמי שלה כחולה. היום אני בעלת ידע ובגרות מספקת כדי להבין שמצבה קשה יותר ממה שהיא מתארת לעצמה. אני רואה כיצד הקשרים הבין אישיים הרופפים וחוסר התעסוקה פוגע בה ומשפיע על כל המשפחה. אמא שלי אינה מסוכנת (למרות שציינה כי היו לה כוונות אובדניות בעבר)וכן דואגת לצרכיה הבסיסיים. היא אינה מתאימה להוצאת הוראת בדיקה כפויה, וגם אני חוששת לצאת בצעד כזה. המצב היום אינו שונה מבעבר, ההבדל הוא שהיום אני מבינה כמה היא והסביבה שלה סובלים. אני יודעת שהיא תפיק תועלת מטיפול פסיכיאטרי, ואני מנסה לשדל אותה לפנות לטיפול. היא מקשיבה ועם חלק מדברי מסכימה אך מבקשת ממני לא להתערב ומזכירה לי את יחסי הכוחות בינינו- היא אמא שלי ואני חייבת לכבד אותה, והיא אישה מבוגרת שמסוגלת לדאוג לעצמה. היא מסוגלת לדאוג לעצמה אך לא עושה זאת באופן יעיל. אני לא יודעת מה עלי לעשות, האם לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך לראות כיצד היא מחרבת את חייה?

זכותה לחיות את חיה על פי הבנתה.. לא נעים אבל זהו רצונה ויש לכבד זאת..